א

העם היהודי ויצירתו הספרותית, מן העתיקה ביותר ועד ימינו אלה, אינם חסרים כמובן, יסודות תיאטרליים, ושמא מצויים הללו אפילו במדה גדולה יותר מאשר אצל עמים עתיקים אחרים; אלא מה? יש הבדל מהותי בינם לבינינו, – כי התיאטרליות שלנו התכונה להשפיע, לקנות את הלב, ואלו שלהם – התכונה לשעשע; כלומר: – בשעה שאצלם היתה מלכתחלה במת־ישחק, היתה זו אצלנו – במת־יצעק; האם יפלא, אפוא, שהעם העברי לא ידע את התיאטרון ואף התרחק מד' אמותיו, אם כל שמחה־בצבור, מה גם מאורגנת, היתה אצלו בחינת קלות־ראש, ויותר מזה – כאלו צורה מצורות עבודת־האלילים; הנה כי כן הננו עדים לעובדה פרדוכסלית ממש: – העם שהוא, אולי, התיאטרלי ביותר, שכל הויתו ההיסטורית היא הויה דרמתית, טרגית וגם טרגית־קומית, החל מהופעתם של הנביאים ודרכי נבואתם בארץ הקודש ועד לתנועות המשיחיות וכל הסובב אותן בגלות, – העם הזה דוקא הדיר עצמו מן התיאטרון כגלוי אמנותי לשמו; וצאו נא וראו עד כמה תקפה עלינו מורשת היחס לשחקנות באיזו צורה שלא תהיה, גם טרגית שבטרגית שאפילו ספר איוב שכל בנינו בנין מחזה הוא – עם תאור של תמונות על פרוטיהן, עם מונולוגים ודיאלוגים, עם פרגוד ואחורי־פרגוד, עם פתיחה ועם סיום, ההולמים דוקא את המחזה, ואעפי"כ – לא העלה שום איש על דעתו סברה אפיקורסית מפורשת, כי זוהי דרמה עברית ראשונה, אם כי נתן לכך גם פתחון־פה מצד חכמים עתיקים אשר אמרו, כי איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה; אכן, אין צורך להוכיח עכשיו כי קורות ישראל בדורות אחרונים, על התמורות שחלו בנו לגבי כמה וכמה גלויים שבתרבות ואמנות, שנו אותנו גם בנקודה זו וכמעט שאין מפקפק עוד מאיזו בחינה שהיא, בהתר המלא שאומתנו מתירה לעצמה להשתעשע ולשעשע, אם בצורה של אספורט ואם בדרך של יצירת תיאטרון עברי; ואם כי הושגו כמה וכמה השגים תיאטרליים חשובים, – עדין אנו עומדים בנדון זה, במובן של זמן ונסיון, בראשית המפנה והננו צועדים צעדים מגששים ומהוססים, – אבל הן נתן לשער, כי קרקע זו, משום שבתולה היא, תהיה בזמן לא רחוק ביותר, מן הפוריות ביותר והפורחות בהוד ובכוח, מטעמים המובנים מאליהם: עדין מתרגמים מחזות לועזיים, עוד מעבדים את הרוח הנכרית ומתאמצים להלבישה לבוש עברי, – אבל כל מי שחוש נחושים בריא לו – הנו רואה וצופה כבר את הממשמש ובא עלינו; וזכות גדולה ללהקות התיאטרליות שלנו, שהקדימו ועלו על הבמה והן מעלות בעצם קיומן העקבי והנלהב את לידתו של המחזה, מכות על ראשו של מחבר־המחזה ומצוות עליו: גדל! ממילא הן המחיבות, והן המחנכות גם את עליתו של המבקר אותן, את המבקר התיאטרלי העברי.

ב

ההגיון אומר, כי הבקורת התיאטרלית מורכבת פי כמה וכמה מן הבקורת הספרותית, – פשוט משום שהתיאטרון עצמו הנו יצירה אנושית מורכבת ביותר, שמא אפילו למעלה מן התזמורת המוסיקלית; המבקר התיאטרלי חיב לדעת ולהבין לרוחם וטעמם של כל הגורמים השונים המתמזגים ליצירה תיאטרלית, אבל ממש כך הנו חיב לשכוח את כלם כאחד, כהויות עצמאיות, אל מול פני ההצגה התיאטרלית, שאינה ראויה לשמה זה אלא אם היא מהתכת, כאותו כוּר־איתנים, את כל החלקים השונים עד שלא נודע כי באו אל קרבה; תיאטרון אינו בשום פנים – דרמטורג בתוספת במאי, בתוספת שחקנים, בתוספת מוסיקאים, בתוספת תפאורת, אלא קודם־כל ובעיקר העיקרים התיאטרון הוא – משחק, וליתר בהירות אפשר לומר – תיאטרליות; ואם אין עיקר זה טבוע על פני כל הצגה, אם אין תכונה זאת אופפת את כל המעשה וכובשת את הצופים וביניהם את המבקר – אין צורך עוד לשוב ולבחון את החלקים, לדעת מה טיבו של המחזה, מה טעמו של הבמאי ומה חשיבותו של כל שחקן ושחקן לחוד; כלומר: – לאחר שההצגה היא תיאטרלית באמת, רק אז כדאי לחזור ולבחון את המחזה הכתוב, כדי להוכיח שגם האינטרפרטציה החדשה הזאת אמנם שמורה בו ותתכן, אם אפילו הדרמטורג, אולי, לא העלה על דעתו אפשרות כזאת; האם לא זהו הטעם שבעובדה המופלאה כל פעם, שהננו מעלים על נס נגונו של פלוני הכנר ושל פלוני הפסנתרן ורואים אותם כראות יוצרים ראשונים, ולא כיוצרי־משנה, אם כי אינם אלא מעלים באזנינו צלילים מצויים ועומדים בתוך הקומפוזיציה המוסיקלית שהם מנגנים? הוה אומר, – הכל מודים ויודעים כי האינטרפרטציה במוסיקה –יצירה היא ככל היצירות; והמבקר התיאטרלי אינו אלא זה שיש עמו הכרה ברורה בתכלית, כי האינטרפרטציה בתיאטרון – יצירה היא, המצווה להשכיח תחלה לחלוטין את היצירות שהיא מפרשת ואת אלו שהיא מצרפת כלווי לעצמה; וכי מי עוד כמונו היהודים, בני עמו של רש"י ור' אברהם אבן עזרא, מסוגלים להשיג ולהבין, כי אפילו בספרות יש ואינטרפרטטור משקלו וערכו כיוצר, כל שכן לגבי אמנות שכל עצמה אינטרפרטציה.

ג

יש אומרים, שהתיאטרון יצירה חיה היא, שלא כספרות, שאינה חיה אלא בדמיון ובהפשטה; מכאן מסיקים האומרים הנ"ל – לא יתכן שבקרתה של זו תהיה דומה לבקרתה של זו; ואם כי ברור הדבר, שלעולם לא יראה המבקר הספרותי האמתי את היצירה הספרותית, אפילו של מחבר שמת לפני דורות רבים, כראות הויה שאינה־חיה, – אין להתכחש, כמובן, שיש ויש איזה הבדל שהוא בין השתים, ומסתבר שגם הבדל זה יש בו משום גורם משפיע על דברי הבקורת וטעמה, אולם ספק גדול אם זוהי נקודה המקשה דוקא, אדרבא – השכל הישר אומר, כי יש בכך מן ההקלה; מראה התנועה על התהוותה מא' עד ת‘, מִשמע הקול משלבו המתחיל ועד סיומו, דוקא על החלקים שהשחקן היה רוצה למחקם ואינו יכול לעשות זאת, כמו שמוחק הסופר ואינו משאיר כל זכר למחוק במה שהעמיד במקום זה, – האין בכך משום סיוע בלתי־שכיח להשגת הכח היוצר אשר בשחקן ובמשחקו? השלמות הבלתי־מפוקפקת שהמבקר מוצא ביצירה ספרותית מחיבת אותו, בלי כל ספק, לתאר לעצמו בדרך הדמיון וההשערה בלבד את המהלך שבו עבר האמן עד הגיעו לנקודה הסופית, ואלו השגו הגדול והשלם ביותר של השחקן מקפל בתוכו מניה־וביה את כל מהלכו, ונמצא שהמבקר התיאטרלי רואה לפניו לא רק את הפרי בלבד, אלא גם את צמיחתו עצמה, אף אם נניח שהשחקן האמן אינו בא אל הבמה בחינת “לוח חלק”, כי בכל־זאת הוא כל פעם מחדש, במדה זו או אחרת, כעין “לוח חלק”, התלוי בשעור זה או אחר בכושר השעה, במצב הבריאות, באוירת הצופים וכדו’; בשביל המבקר המבחין, בעל הנפש ובעל הבינה – כל אלה גורמים מקילים את מלאכתו ולא מקשים אותה עליו; כאבל העיקר הוא לא בזה שבקורת תיאטרלית קלה יותר או קשה יותר מן הבקורת הספרותית, אלא שהיא שונה ממנה, כמעט תכלית שנוי, והוא שרצינו לצין.

ד

אכן, אמרנו לעיל שעיקרה של הבקורת התיאטרלית היא ההצגה כשלמות מורכבת מכל גורמיה השונים, ואעפי"כ יש צורך לומר, שאין לעשות דבר זה כמין שיגרה אשר אי־אפשר לחרוג ממנה, אלא אדרבא – חובה אמנותית גדולה היא להרחיב את התחומים, להרבות בצורות של בקורת; דרך משל, – מדוע לא יתעורר מבקר תיאטרלי לכתוב מסה מיוחדת ומקיפה על במאי פלוני או אלמוני, לאחר שביֵם כמה וכמה מחזות, לנתח את דרכי מלאכתו, לצין את השקפת־עולמו, על מעלותיה וחסרונותיה, כמובן, ולהעריכו כאישיות נוצרת נפרדת ועצמאית, כדרך שעושים לגבי סופר אמן? ומובן שדבר זה יהיה בו מן הענין גם לגבי שחקן פלמוני או שחקנית אלמונית, להראותם לנו על כל גלגוליהם בתפקידים שונים, רחוקים וקרובים; איזה עושר של עובדות, איזה צבעוניות של מסוות שמורים לכותב מסות על במאים, שחקנים וציָרים בתיאטרון! כמה וכמה דוגמאות לכך יש למצוא אצל אומות אחרות, אלא שגם שם הן מעטות מאד, ושמא באמת יבוא המבקר התיאטרלי ויגדיל בכוון זה, יצליח ויוכיח את הפלא הזה שבהופעת איש התיאטרון, שמצד אחד אי־אפשר לו בלי האנסמבל, והריהו כמין בורג בלבד במכונה אמנותית גדולה, ומצד שני – בכל־זאת פרט ויחיד בעל אופי ובעל פרצוף משלו.