רקע
ישראל זמורה
מעמד הבקורת העברית

א

אם לא בעולמה של היצירה כשלעצמה, הרי בכל אופן בעולמם של המושגים על היצירה – אתה מוצא מעין סולם של מעלות ומורדות, בלי דעת מדוע ובשלמה כן הדבר: יתכן, שגם מי שאזנו אינה מבחינה בהבדלים שבין הצלילים, יהיה קובע, כי המוסיקה נעלה על שאר סוגי היצירה; כמו־כן לא יהין שום איש מן־הישוב להנמיך, חס־ושלום, את קרנה של הפואסיה ולהגביה לעומתה את קרן הפרוזה, או אפילו להעמיד את שתיהן בדרגה שוה; ומה בדבר הבקורת? – בכל תולדות הספרות שבעולם ידוע המקרה הנדיר כל־כך שקם מבקר, – הצרפתי בואלו (במאה הי"ז) – ו“העיז” לא רק לזהות את מלאכת הבקורת שלו עם שירה, אלא עוד הגדיל עשות, כי את עיקרי הלכותיו בפיוט וגם כמה וכמה ממסותיו האנליטיות על יוצרי ספרות בדורו ובדורות קודמים, כתב בחרוזים: והאם לא מענין ומאלף הדבר, כי האיש הזה אשר רובי דעותיו ותורותיו נתקבלו והיו לנכסי צאן ברזל במלכות הרוח בכל אירופה שבזמנו והכל ראו אותו בחינת פוסק־אחרון בעניני טעם, האיש אשר מאות על מאות ממשפטיו בשיריו הבקרתיים הפכו והיו לאמרות, השגורות על כל פה דובר צרפתית רווית תרבות, – קים ועומד עד היום הזה כאחד ממניחי־היסודות לבקורת הגדולה, אבל מוסח־מן־הדעת וכמעט נשכח בתור משורר־מבקר; נמצא, איפוא, כי רצון ללא־חת הוא מאת שר היצירה הספרותית, כי הבקורת, אפילו המופלגת במעלות ממעלות טובות לא תהיה מעמידה עצמה במעמדה של שירה צרופה; ושומה עלינו כך לראות ולקדש: – הערכים ביצירה, דרגתם מלמעלה למטה, הם כדלקמן: א) מוסיקה, ב) שירה, ג) ספור, ד) בקורת; ועל־כן שוב טבעי ומוסבר הוא, שהמפליג בשבחו של משורר מוצא בו מדה יפה של מוסיקה, המהלל את המספר – מונה בו מעלות של שירה, ואין הלל גדול למבקר מאשר לומר כי מאמר־ההערכה שלו נקרא כמו… רומן; ואלו משבחים בכוון הפוך – ישמרנו האל ויצילנו!

כאלה הם ציוני היחס שבין סוגי היצירה השונים – בעיני הקהל הרחב, ומה הם בעיני היוצרים עצמם? שלא מדעת – סברתם, בלי־ספק, כסברת הכלל, אולם “מדעת” – הרי כולם, מלבד המוסיקאי, כמובן, – בזים הנם לדרוג פשטני זה ומבקשים להוכיח כי כבכל הסולמות כן גם בסולם זה נתן בידינו להפכו ולשוב ולהפכו וכל דבר לא ישתנה בו; והאמת לאמתה היכן היא? – מצויה ממש באמצע; כלומר: – כאלה כן אלה צודקים, אבל לא עד תכלית דוקא; דעת הקהל בחכמתה הרבה, הסמויה מן העין, תפסה קצה אחד של העיקר והחליטה שתפסתו כולו, והיוצרים גם הם בחוש נשגב של שמירה עצמית, למען היצירה, תפסו את הקצה השני, וגם הם רואים חלק אחד מן השלם כשלם כולו; כי איככה, דרך משל, יתכן הדבר שתהיה תהום פעורה בין השפלת־הרבים, שהבקורת בראשית מגמתה ובאחריתה – שמושית היא, באותו מובן של פחיתות הנודע למוּשג של “מדע שמושי” לעומת אותו מושג בר־יוחסין של מדע לשמו, לבין השקפת־היחידים, של המבקרים עצמם, שהבקורת אמנות־לשמה היא, ענף מענפי הפילוסופיה, ויש בה גם שירה, ואפילו את יסודה של המוסיקה המהוללת אינה חסרה, ואלו השמושיות, המיוחסת לה, אינה מגופו של סוג־יצירה זה, אלא כמין תוצאת־לואי בלבד; ואם יש בך הכוח הנפלא הזה לשוב ועוד הפעם לשוב ולבחון דעה, ולא לתת לה להתחמק ולהתעלם מנתוחים חדשים, מנסיונות ה“מערערים” אותה, כי עתה על כרחך עליך לצאת – לא לגשר בעצמך גשר מלאכותי על פני התהום שבין ההשקפות על הבקורת, אלא בפרוש מפורש – לחפש ולמצוא את הגשר המצוי, אבל כמוס מן העין הבלתי מכוונת למציאותו.


ב

קהל־הקוראים הרחב (ולו גם תשימו מושג זה במרכאות, לא תשנו בו מאומה) סבור שהמבקר הוא מורה, מחנך, פרשן, – וחלילה לכם לזלזל בסברה זו, או במשאלה זאת; אולם בתנאי ברור, שאל תזלזלו גם בסברה האחרת, אעפ“י שהיא של מעוט, האומרת כי המבקר אמן הוא, ואין הבדל בינו לבין המשורר והמספר אלא הבדל של נושאים, כי על־כן יוצר פלוני או אלמוני לגבי המבקר הוא ממש ככוכבים וכפרחים אצל המשורר, וכאוהב וכאוהבת למספר, – וכולם כאחד חיבים באותה מדה של אוביקטיביות או סוביקטיביות, אמן אמן לנושאו שלו: הה, מה נרחב הוא הכר המשתרע בתוך קיצוניות כפולה זאת והמיועד לחבוט הדעה של כל מבקר, שאינו עושה מלאכתו מקרה, עד אשר ימצא, במאוחר או במוקדם, את נקודת־העוגן הסופית לעצמותו! ודאי, – כל מבקר ומבקר פותר את השאלה או את השאלות על הכיוון הראשי במעשהו, – לפי אפיו בו, בתוקף כוחותיו השכליים, לפי נטיות הנפש הטבועות בו, וכן בהתאם למדות כשרונו: ואעפי”כ, – לא כל מבקר, כמו שגם לא כל משורר או מספר, הוא ציתן כזה ליכלתו הטבעית ולתכונותיו הראשונות, ואין הוא משלים עם הקו הנוח הזה, לעשות את פעילותו הרוחנית לסבילות דוקא; הנה כי כן, – במקום שהענין נראה לך עגול וחלק כל־כך, שם אתה מוצא את הפרצה הקוראת לחכמה הבוחנת, לשכל הבונה, שאינו נותן לאופי, לנטיות ולכשרון להיות בחינת כלים מושלמים או מכונות משוכללות, אלא הויות חיות, שאינן באות על מנת לנוח על משכבן בשלום, אלא על מנת לעמוד על נפשן תוך כדי פגישה ומגע־ומשא עם הויות חיות אחרות; יצירה – אינה זו שהיא רק נוצרת, אלא זו שגם את עצמה היא יוצרת; וכן הדבר גם עם הבקורת אצל כל מבקר, – היא אינה ראויה לשמה זה, אלא בשעה שהנה מבקרת את עצמה, את כלי קליטתה, את כשרון נתוחה. את שטת מחשבתה, ואת דרכי הערכתה; והרואה בכך “הפכפכנות” או אות לרפיון של דעה, אינו יודע ואינו מבין מעיקרו של הענין דעה עצמית מה היא; כי רק הדעה שאדם קנה רובה ככולה מזולתו ולא מזג אותה עם מדה ראויה להתכבד של עצמיותו – קבועה, “תקיפה” ואינה משתנה, עקשית ועקבית, כלומר: – קפואה ועומדת; ואלו הדעה שהעצמיות דוקא הוא עיקר בה, – מתרחבת, מעמיקה, עולה כפורחת, כלומר: – מתפתחת, משתנה, והעצמיות בחיוניותה שבה לעולם עומדת, וכמוה כאותו גרעין אשר בפרי: שהוא חי, פועל ומפעיל כל זמן שהוא נושא על גבו את הבשר הזה, המרובה פי כמה ממנו ועוד קורם ומקרים קלפה, אם דקה ואם גסה ובהחשפו מאלו, בהעזבו לעצמותו בלבד – ינוס ליחו, יתכוץ, ייבש ויהי לדבר שאין חפץ בו כלשעצמו; ומי בער ולא ידע, לעומת זאת, כי בשר הפרי נעים־טעים הוא וכי קלפתו יפת־תואר היא, כל עוד הם לבושו של גרעין נותן־חיים, ואלו בלעדיו – קיומם עוד רק כהרף־עין בלבד ולאחר כך עולה רקב בהויתם והם כלים וחדלים?


ג

אם לפי יחס הקהל אל דברי הבקורת בימינו, אפשר לומר שאנו שרויים בתוך המשבר, המתבטא בזה, שהכל מתגעגעים לימיו של דוד פרישמן, כלומר לעוז־הרוח שלו, לכוחו המטהר, לאמיצות לבו לשלול בפה־מלא את הראוי לשלילה לפי דעתו, ואפילו היה זה לגבי סופר מקובל ומפורסם עד למדרגת אליל, שאין בודקין אחריו; הה, עליו אפשר היה לסמוך ובהערכתו החיובית קל היה לבטוח, כי על־כן הוכיח לא פעם ולא פעמים, כי לא איש־חלקלקות הוא, לא סתם חכם בעל נמוסין, המחוה קידה לפלוני ומלטף את כתפו של פלמוני, משפיל עיניו בערמה ומעמד פנים כי אינו מרגיש בגלמוני, אלא הכל־בכל נוגע אל לבו ממש, והוא עמל וטורח – לסתור ולהפריך, להוקיע חסרון ולגלות מגרעת, מכבד ומכבד את בית הספרות במטאטא גדול וביד חרוצים; וראו את כונתו הרצינית והטובה, כי הנה לא רק מאמרים ומסות הוא כותב, אלא בפרוש “מכתבים על הספרות”, כדי להגדיל את האינטימיות עם קוראו, להסיר מחיצות ולטול אל החשד, שכאלו הוא מדבר־מגבוה; אצלו להיפך, – אל הסופר המבוקר, או אל היצירה הנערכת, גם אם הם קרובים ללבו הוא מתיחס קודם כל כאל בלתי־מודע וזר, ואלו אל הקורא – אפילו הרחוק ובלתי־ידוע, – כאל רע וידיד; ומי שבקי עוד יותר בספרותנו – ירחיק לכת ויחריד ממנוחתו העולמית את א. א. קובנר, זה שתפס־כמו, כי לא באיזמל עדין אפשר לגשת אל גרפומניה גסה ששלטה בספרותנו, בפרוש – בחלף־השוחטין; אותו רדפו עד חרמה, חרפוהו וגדפוהו במאורגן, ממש למקהלה ולתזמורת התלכדו כל הריקים מכשרון והנבובים מטעם; ומי יודע אם לא הוא הוא, אשר הרגיז והוציא מכליו את מנדלי מוכר־ספרים הצעיר אשר נצטרף לנלהבי הסקילה של מבקר זה, – הוא גם שזעזע את מצפונו הרדום והבריחו מן השלולית המעופשה אל מרחב יה, והאם לא מפחדו של זה – חזר בו מנדלי מו“ס ומצא בקרבו את אותה פוטנציה ענקית שהיתה גנוזה בו וצפויה, חלילה, לכליון; הה, הללו מבקרים הם! מורים ומחנכים ליוצרים כלקוראים, שלא כחבריהם אשר עטיהם נתונים ב… כסיות, שהן שלהם לא הן ולאו שלהם לא לאו. שדעתם עליהם רכה ודבורם רפה; המגלים, כביכול, טפח ומכסים טפחים ועוד יותר מזה; האם לא משום שמלאכה זו קלה ביותר, פרוקת עול לחלוטין, מנוערת מאחריות קשה, – האם לא מפני כן אתה מוצא, שכל שהתחיל כמספר ונכשל, כל שפתח כמשורר ולא היה בו כוח להמשיך, קונה את עולמו ב”בקורת"? וכי לא כאן המפתח לזה שכל־כך הרבה נטולי־שם וחסרי־טעם עטים על מקצוע הרצנזיה? ומי קם והורה, כי טועים ושוגים־מרה הללו בסברתם, שמחמת קצור מצעה ומעוט דבריה של זו אין היא צריכה להרבה כשרון, ומי העמידם על טעותם ולמדם ביד־חכמים חזקה, כי דוקא הרצנזיה מחיבת ידיעה, טעם וכשרון־כתיבה כפולי־שבעה? האם לא דוקא ביצירה המצומצמת, המיקרוסקופית, תבחן האיכות ותוּכח בודאות? כך, או בערך כך, הוא יחסו, המבוטא והבלתי־מבוטא של הקהל אל הבקורת בימינו, והוא המעורר בנו את ההרהור: – שמא משבר עובר על הבקורת העברית בימינו.


ד

הה, האנשים האלה, הלהוטים אחרי המאכלות החריפים, שאין חכּם בא על הנאתו אלא בעזרת המנה הגדושה של המלח והפלפל, החומץ והחרדל; אשר חלת־הסולת כקש על לשונם, ויין הרקח – תפל בפיהם ו“משקה לינוקי־משדים” מכונה הוא על ידם; אלה הדוחים בלעג את הבדלי הטעמים שבין הירקות למיניהם, וששים לטעמם המאוחד לכולם־כאחד הבא מחבית־הכבושין; ולא די להם גם בהנאתם מן החריפות הצובטת, אלא שגם גלוי הנאתם זאת והבטוי לה – בקולניות מרובה, בצלצלי תרועה ובנקישות תוף יעשו פומבי למאכלם ולטעמם; והאם נהיה בעיניכם כמגלי־טמירין אם נגיד בזה, כי לא רק בעולמה של הגסטרונומיה אנו מוצאים להוטים אחרי חריפות זו, אלא גם בשאר עולמותיו של הקב“ה, וגם בזה של הספרות? אכן, – בין כל הקוראים דברי ספרות והמעינים בספר, מפורסמים דוקא אלה שטעמם רודף אחרי חריפות והבעת דעתם קולנית ממש כאשר אצל הגסטרונומים דלעיל; לבם גס במעדנים, יצירי־הרוח, אבל מתמוגג מהוד מדָנים בקרית הסופרים; היש לאל דמיונכם לשער ולהשיג מה בעיניהם של הללו, דרך משל, הערך והמשקל של סונטה אחת, על כל מבואיה ומוצאיה פנימה, בחינת לבירינת מכושף, או אפילו של כליל־סונטות, שהוא כעין “פרפטואום־מובילה” בעולם של היצירה? ודאי לא יותר מאשר עורבא־פרח, שעשוע־סרק ודברי־הבאי; האם יתכן להגיש בכלי הסונטה את מטיל הזהב הכבד אשר ב”דקמרון“? לאמתו של דבר – הן קזנובה זה גם הוא הקפיד יותר מדי על לשונו, ומוטב היה אלו נתנו הדברים כהנתן פרוטוקול של עובדות, שבהן עצמן כל ה”פיקנטיות“, הנעימה לחכם הבריא; והלא גם “פדרה” לרסין ו”המלט" לשקספיר, שיש בהם נתחי־פאבולה שמנים, הראויים להתכבד, מופרכים בעיניהם בגלל חרוזי־ההצטעצעות שבהם יצקו המחברים את יצירותיהם; הה, כמה כוח היו מוסיפים גם רסין וגם שקספיר אלו פרוזה פשוטה ומובנת־על־נקלה כתבו! אולם המסה העיונית, לא כל שכן המסה הבקרתית, רחוקה כל־כך מצד אחד – מן הפילוסופיה ה“אמתית”, בעלת ה“אפרט” הכבד, המדברת בלשון מתמטית, ורחוקה כל־כך מצד שני – מן הבקורת הגלויה, הבוחנת ובודקת, לאורו של לפיד, מוצאה וגם מוקיעה כל שגיאה וטעות, מסירה את נזר־הגדלות של הכותב ומוכיחה שאינו אלא בשר־ודם; ומה הלחש־הנחש הזה שבעל־המסה נוהג בנתוחו? מה העדון הלזה שהוא נוקט בנושאו? מה רחוף־הרוח הזה כמו על פני המים בימי התוהו של בראשית? וכי יש בידינו לתאר בזה אפילו בקרוב את אותה מדת לעג ל…רש, שאנשי טעם אלה מקפלים בכנוי־הבטול שלהם, – “יפה־רוח”, שקושרים אותו לכל בעלי־המחשבה, לכותבי המסות העיוניות? מה דל כוחם של הללו בעיניהם, שעה שהם רואים כי הם משוים צבע וצביון לא במברשת־צבעים, עשירת־משערת ובעלת ידית־עץ ארכה ועבה, אלא במכחול צנום (“דק” בלשונם של “יפה־הרוח”) וידית קצרה וחסרת־ממש; מה הקפיצות הללו מענין לענין במסגרתה של מסה לא גדולה, ולשם מה זה חוסר־הרכוז בנושא האחד והחמוקים ממלוא ההבהרה לחיוב או לשלילה? כן, שונאים הם, כך יאמרו לך (בנעימה של מעשיות, ולא חלילה בדרך המליצה), את הנצנוץ של כוכבים קטנים, זעירים ומכבדים (בפרוש: – “מכבדים”) את השמש הגדול התקיף־באורו ואכזרי־בחומו; ואלו נתן להם כוח־היוצר שמ“בראשית”, כי עתה היו מסדרים (בפרוש: “מסדרים”) שיהיו בעולם רק נשרים־שחורים ואף לא… פרפר אחד; וגם לא זמיר! מה שקיפות־הכנף הזאת שאצל הפרפר, לשם מה זו רקמת־הגונים־ובני־הגונים, פספס של דמיון־לשם־דמיון? ואלה רסיסי־הקול של הזמיר, סלסול־השוא הזה של צלילים אשר בהשתפכות נפש־כזית, – לעומת נהמו המלא והעז, מרעיש־אויר ומזעזע ת“ק על ת”ק אשר לנשר גדל־האבר ועקום הצפרנים? בקורת תהיה! אומרים הם, – בקורת בריאה וחותכת, ולא מסה של בין־תחומים, לא שירה ולא־פרוזה; שחור או לבן, ולא ניואנסים! כך, או כקרוב כך, רואים המבקרים בעלי הטעם הידוע את מחשבתם של הקוראים, רובם ככולם; וגם ראיה זאת מוכיחה, כי אמנם נתונה הבקורת בתוך משבר.


ה

יש מאורעות, גם בעולם היצירה הספרותית, כמובן, אשר בשעת ארועם הגם נראים מופרכים וגורמים דאגה ואפילו רוגז, ואולם לאחר שעברו והיו לנחלת ההיסטוריה, באה זו ומוכיחה לנו באופן הפשוט ביותר, כי כל־כך טבעיים, ממש על פי חוק־ברזל שבהגיון, היו אותם מאורעות כדרך שהיו ובשום אופן לא יתכנו אחרת; הנה כי כן ברור עכשיו בתכלית הבירור, כי על פי צו גדול הכרחי לספרות העברית, קם, בשעה שקם, א. א. קובנר, ונחלץ, כמו שנחלץ, למלחמת־תנופה נמרצת בירוקה שבספרותנו, דוקא באותה לשון־העקרבים שבה כתב: אכן, לאחר מעשה, נפקחות העינים ורואות בעליל כי יש גורל לספרות, והוא הקובע, בנסתר מאתנו, את הקו העולה, אם נגזר עליו שיהיה מהיר או ממשך; ואין, כמובן, כונתנו בזה לומר, כי שומה עלינו להיות פטליסטים מושבעים, לא להביע רצונות מנוגדים לעובדות קימות, לא לקרוא בשם משאלות הרוחשות בחבנו, כמו שאין גם בדעתנו להגיד, כי מעשים שבהכרה פסולים, או שאין תוקף גם ליצירה לפי חשובו של רעיון מקורי וחדש; לא, – אין לנו כונה כזאת, אלא מבקשים הננו להעיר ולציין, כי גם בשעה שאנו מתקוממים בתוקף אפינו, על מצב־דברים כל שהוא, ואפילו סברה היא עמנו שתהליך זה או אחר מביא ענין מענינינו אל התהום ואל הכשלון, והננו זועקים חמס או גוערים גערה או מזהירים אזהרה, אל נעשה זאת בפסקנות, אלא משום שיתכן ויתכן, כי בבוא הזמן תורה ההיסטוריה לקח ותחתוך משפט, שאותו תהליך ואותו מצב־דברים, שלא היו נראים לנו, הכרחיים היו לטובת הענין הנדון: אכן, יתכן שגם אנו בהתקוממותנו ובגערתנו הכרחיים היינו וטבעיים אבל בחינת תופעת־לואי בלבד, דוקא כאותו קול־סולו, המלוה את המקהלה, ולא להפך; הנה כי כן הננו שוקלים ומשיגים שאלו היו מופיעים בבת־אחת, או אפילו גם בזה אחר זה עשרה מבקרים כא. א. קובנר, כי עתה לא היתה מגיעה ספרותנו לאותה דרגת התפתחות שאליה הגיעה לאחר א. קובנר ועד לאותם ימים, ששוב טבעית והכרחית היתה הופעתו של ד. פרישמן בעל ה“תהו ובהו”; גדול ומרבה הברכה שהשפיע ד. פרישמן על דרך גדולה הנוסף של ספרותנו, ואולם אלו הצטרפו אליו, תיכף ומיד, עוד חמשה או ששה בעלי־בקורת צלפנית־סטירית, שוללת־נועזת, כמו זו שנקט בה, כי עתה שוב היה מתהוה אקלים אשר בו המבקרים עצמם, על מבוקריהם, היו נחנקים וכלים; כמו כן מובן, שאלו היתה הספרות העברית, מאידך גיסא, משופעת בעשרים מבקרים כולם כאחד בנוסח א. י. פפירנא, או במנין בעלי מסות בקרתיות כולם ממזגו, נגיד, של נ. סוקולוב, כי גם אז היה נוצר מין אקלים יוצא־דופן, שבו לילות־המזרח שלנו היו עומדים עלינו לבנים ממש כלילות הצפון הרחוק, וחיינו עמהם ובתוכם חלומים וסהרורים, חיים שאורם לא אור, כשם שחשכתם לא חושך; אינכם צודקים, אינכם צודקים, רבותי הקוראים, אם, סבורים הנכם, כי דברי־הסברה בנליים או דרדקיים הם אלה: הה, המשל לעולם אינו ילדותי ואינו פשוט כהראותו, כי נהפוך הוא המשל תמצית התמצית של כמה וכמה ענינים הוא, כמוהו כמגילה מקופלה, וכדי לקרוא בה – אינך צריך לגולל אותה ולפרוש את כל קפוליה, אלא אתה קורא בה בקפולה דוקא; האם לא הבהרתי על־ידי כך את זה רעיוני הפשוט ביותר, והקשה משום־כן להתקבל על דעתו המסוכסכת של המשכיל, – כי טבעי הוא שיהיו בספרות אחת מבקרים מכל הסוגים ולא כולם בני מין אחד, הקרוב רק ללבך או החשוב רק עלי? א. קובנר בשעתו ובמסבותיו כמהו כי. פיכמן בזמננו ובספירה שלו; והראיה לכך הלא היא בעובדה, שאי אתה יכול לתאר לעצמך מצד אחד את תקופת “המליץ” – בלי דמותו של א. קובנר בתוכה, ואי־אפשרית מצד שני תקופת ביאליק – בלי י. פיכמן; שם הכרח היה האיש שיתקע בשופר חזק – לקרוע את השטן, ולגרש שעירים שרקדו על גופה של ספרות צעירה, הקמה לתחיה ובעצמה אינה יודעת עוד זאת, וכאן צריך היה חכם־לב העשוי לישב את הדעת, שתוכשר לקנות את שפע הנכסים אשר נוצרו והלכו אותו זמן, להשפיע מדה של נחת על הרוח שלא תקבל את הערכים בבהלה וב“סדר” פרוע, חלילה אלא לחלקם בין התחומים הקבועים להם ולהפיצם בין כל שאר שטחי החיים, ערך ערך על שרשו וצמרתו עליו כהולם אותו; כי גם אלו הוכפל א. קובנר פי כמה. בגופו ובכשרונו המנתח, – לא היו מסוגלים כולם יחד להעמיד אותה חומה בעלת מדות שהעמיד י. פיכמן מסביב להשגים שהשיגה הספרות העברית ואשר קבע במסותיו העיוניות הגדולות, והקפן כספרים ממש, על מאפו, י. ל. גורדון, ח. נ. ביאליק ועוד, – ועכשיו, אם חפצי הרחבה ושגשוג של ממש הננו, עלינו להתקדם מן החומה הזאת והלאה; דוקא האיש הלירי הזה שדברו מתון מתון, שנסוחו רך ודבורו עדין, הוא שהיה בחינת מחוקק בשאלות של הלכה וגם מעשה בספרות העברית; הוא שקבע מקום וגם דרגה למשוררים ולמספרים, ושוב הוא שהורה וחתם מהי איכותה של שירה ושל פרוזה, של סונטה נגיד, ושל אלגיה, בתוך השירה, של נובילה, נאמר, ושל רומן בפרוזה וכדו'; ממש באותו הכוח ובאותה הבהירות שא. קובנר קבע – מה איננה שירה ומהו חסרון־מחשבה; ממש כמו שקבע ד. פרישמן היכן החקוי ומהו סנוביזם ספרותי, וגלה את השקר שבכשרון והורה להכיר את המלאכותית בכתיבה; ולכו נא וראו, כי אף על פי שד. פרישמן וי. פיכמן היו גם בני דור אחד, לא נגעה מלכות במלכות, לא התנגשה שטה בשטה, אלא אדרבא, אם מדעת ואם שלא מדעת, נמצאו מסיעים זה לזה; צו הגורל הטוב היה זה שד. פרישמן יקדים במשהו, ורק כשהוא התחיל לסים את מלאכתו פתח י. פיכמן ומתח את מפרשיו שלו; וזה שבקשנו לצין ולומר: אין, ולא תתכן שתהיה, בקורת מעור אחד; והמבקש זאת – עינו לדברים שאינם כדרך הטבע; והרשוני נא שוב להעזר במשל ולשאול: האם יחשוב אדם כי ניאגרה היתה יפה יותר אלו היתה הופכת למיסיסיפי, או אלו היתה המיסיסיפי לאשד? ואת המסקנא זיל והסק בעצמך.


ו

אכן, מענין יהיה, לאחר שבדקנו ביתנו כמו שבדקנו, לפתוח ולהציץ לתוך תחום זולתנו, – שמא נפיק איזו תועלת מן הדברים, הדומים או השונים, אשר אצל אומות העולם שאם כי אין אנו מצווים, חלילה, להדמות להן ולחקותן, הרי הננו מכבדים את יצירותיהן ויפה לנו ידיעה בדרכי ספרויותיהן, תולדותיהן של אלו, וטובה בשבילנו הבחנה בין ענינים, הראויים לאותה קנאה המרבה־חכמה, לבין גלויים שאינם לרוח ישראל ולגורל ספרותו, והקנאה בהם יותר משהיא חטא – אולת היא; מובן מאליו, כי בכל ספרות וספרות אתה מוצא מבקרים עזי־רוח בדומה לא. קובנר ולד. פרישמן, שדעתם עליהם תקיפה והם שוללים את הראוי לכך – בלשון רמה ובדבור נטוי, ובקרתם נושאת ברכה, והכל לפי מדת האמת שבכשרון המבקר ולפי תנאי הזמן והמקום. אולם יש לצין ולקבוע בתכלית הפשטות: – ההערצה המודגשת לבקורת שוללת בחריפות־דברים דוקא, אינה מתכונתו של הקורא הלועזי באותה מדה שאתה מוצא אצל קוראנו העברי; ברוסיה, דרך משל, אין המבקר בשום אופן כמין רועה המעביר תחת שבטו את צאן־הסופרים, אלא הוא בעיניהם בעל־מחשבות גדול, נושא רעיון אנושי או חברתי בן מדות, איש־האשכולות, הבקי בכל חדרי היצירה והפילוסופיה, והדן את היוצר ואת ספריו מלכתחלה בבית־הדין העליון, ולא העירוני או המחוזי; ושמו של בלינסקי עטור תהלה והערצה לא רק משום ששלל בפה־מלא או חיב ביד־רחבה, אלא מפני שהיה איש רעיונות גבוהים, אינו חורג מתחומיה החמורים של מחשבה שטתית ובכל זאת נלהב השירה ומוקסם מכל גלוי אסתטי חשוב; ואף פיסרב, צ’רנישבסקי ודוברולבוב – חבקו בזרועות גדולות וחזקות, עולמות של מחשבה והיו בעלי עיון אשר רמתו אינה שכיחה, ואם אתה מסכים לדעתם או מסתיג הימנה – לעולם תרחש להם תודה על הסיעם אותך למחוזות לא ידועים עם אפקים חדשים ומושכים: גם בדורות המאוחרים היו המבקרים הרוסיים אישים שאם אתה עומד לקרוא את דבריהם עליך לערוך עצמך כאלו אל דרך רחוקה הנך יוצא: מבקרים כאלה היו לונצ’רסקי, טרוצקי, פלכנוב מחד גיסא, ומאידך – מ. גרשנזון, ויצ’סלב איבנוב ולב שסטוב, שאין אתה יודע היכן כוחם גדול יותר: אם בפילוסופיה ואם בשירה; ל. שסטוב לא שלל ולא חיב את טולסטוי ודוסטויבסקי, אלא הפגיש וחזר והפגיש את מחשבותיהם, ולעולם לא ימחה מלבך זכר הבקורת הזאת על שני המספרים הרוסים הגאונים; ומי יכול לשכוח את הספר “חכמת פושקין” למ. גרשנזון? ולעומת זאת זוכה מבקר צרפתי לענין מצד הקורא, ואפילו להערצה, אם הוא בעל שיחה־נאה במסותיו, ואין כל חשיבות מוקדמת אם הוא דן לכף זכות או לכף חובה ספר מן הספרים: העיקר הוא בהקפן של האַסוציאציות, שהנושא עורר אצל המבקר, ובאיזו מדה ידע לקשר קרוב ברחוק, לאסור מותרים ולהתיר אסורים, ללכת כאלו סחור־סחור ואעפי“כ לחזור אל נקודת־המוצא, לעמוד אצל הנדון כדי להתרחק ממנו ת”ק על ת“ק ולראותו מתוך הפרספקטיבה הנכונה; כזה היה לא רק סנט־בֶו, המופת והדוגמה למבקרים, בעל ה”שיחות ליום ב‘", אלא אפילו מבקרים בעלי־שטה, כגון המבקרים המרכסיסטים, ולא כל שכן מבקרים אסתטיים כמו א. טיבודה, אנדרה סוארז וכדו’; ואם ניטיב להתבונן, נמצא, כי גם ה. טן, שבקש לעשות את בקורת מדע מדויק, בעל חוקי ברזל, שכל העובר עליהם לא ינקה, גם הוא שמר על יסוד של השיחה־הנאה במסותיו המלוטשות והשקולות; ולא רחוקה מאפיה של הבקורת הצרפתית היא גם הבקורת האנגלית, ואין מקובל אלא מי שהוא בעל בינה ואשר דבורו לא ברתת ולא בקצף על שפתיו; מתון מתון חיב אתה להעריך את היוצר ואת יצירתו, קרבהו והרחיקהו לפי טעמך, כמובן, אבל לעולם אסור עליך לגזור־דין, אם לכאן ואם לכאן; אם המבקר הצרפתי בעל־שיחה הוא, הרי המבקר האנגלי – כמוהו כמרצה, ואצל האחד כמו אצל השני, אין הקורא אלא איש חברתו, השומע לשיחתו, או להרצאתו, ולא החניך והדרדק; בשתי הארצות גם יחד אי־אפשר לו למבקר שיהיה מתנשא ויהיר במקצועו; לא לגבי המבוקר ולא כלפי הקורא; אכן, מדה זו של התנשאות אתה מוצא לפעמים קרובות אצל מבקרים גרמניים אפילו אצל המשובחים שבהם, – מלסינג ועד גונדולף, ועד בכלל; כי אצל הבקורת הגרמנית יסוד מוסד הוא – המחקר, והמבקר, מחמת ההפלגה שלו בחקירה ובדרישה, מתוך כתות ידיעותיו וחטוט אחרי מקורות, אינו רואה עוד את הסבה הראשונה למעשהו, שוכח את הנושא שבו הוא דן והנו מעלה עליו תל־תלים של סברות והסברות, ואף הוא עצמו נקבר מתחתן; ודאי, שאין כאן, חלילה, הכונה לשלול במחי־עט קל את כל ערכה של הבקורת הגרמנית ולכפור בכשרונותיה הגדולים ובהשפעותיה על בקורת ומבקרים בעולם; ולא נאמרו הדברים אלא כדי לצין קו אחד, שאעפ"י שראוי לכבדו, וגם להתבשם ממנו במדה זו או אחרת – חלילה לנו לקנא בו ולקנותו קניה “סיטונית”, נגיד; ולא נאריך עוד ועוד על אשר מחוץ לתחומינו, כי הן לא בקשנו לעורר בקוראינו מחשבה זרה, כי טלית של גויים כולה תכלת וטלית שלנו לעולם פסולה; אלא מה בקשנו? – לפזר קצת את הראיה הנפגמת מרוב רכוזה בעצם האחד, להחליף כוח לשם הגברת הבחנתה לגבי המצוי בביתה, בחינת – כזה ראה ו… אל תקדש.


ז

אלו נכתב ספר תולדות הבקורת העברית לזמניה ולצורותיה אפשר היה ללמוד ממנו, לדעתנו, כי הבקורת העברית מתפתחת והולכת כאילו קשתות קשתות; הקשת האחת, מתחלתה הלוטה־עוד־בערפל ועד לא. א. קובנר; ובתקופה הזאת התגלתה הספרות כמו שהתגלתה עד שהגיעה לנקודת תורפה, והיתה סכנה של התנונות, של דשדוש בשלולית חנופת־הגומלין, של ספרות פרובינציאלית וקטנה, או אז קם המבקר־המוכיח א. קובנר ויעש מה שעשה, לפי אפיו שלו, כמובן, אלא שעכשיו אנו יודעים להגדיר ולומר, כי עשה את אשר צוה עליו גורלה הטוב של ספרות ישראל; אכן, מיד היה צורך, ואפילו הכרח, בבקורת מטפחת ומעודדת, והיא אמנם נמצאה, ואפילו היתה קטנה ולא ידעה לרומם, אלא לגדל בלבד, הרי ברור עד מאד, כי בקורת קפדנית וחמורה, התובעת שמירה על כל תרי“ג מצוות של יצירה, היתה מבהילה את אפרוחנו הרך, את נבטיה של הפרוזה העברית ואת נצניה הראשונים של השירה החדשה; ועוד הפעם הגיעו דברים עד פתח של סכנה, ושוב קם מבקר־מוכיח אלא שהוא כבר נעלה בכשרון, גבוה בחכמה ועדין בטעם פי כמה מא. קובנר, – פשוט, משום שהספרות העברית, שנוצרה בתוך הקשת השניה הזאת, היתה נעלה וגבוהה ועדינה יותר, ורק אישיות מצוינת בתכונות מזהירות כאלו של ד. פרישמן יכלה לעמוד עכשיו בפרץ, לנזוף בתוקף ולעורר בכל־זאת דרך־ארץ; ומאז ועד היום הזה, הנה כי שוב הגבירה ספרותנו חילים בקשת שלישי אדירה, הנמשכת והולכת; – אלו פיטנים גדולים קמו ויצרו את שירתם בתוכנו, אלו מספרים מצוינים עלו וטבעו מטבעות פרוזה למופת, ומבקרים ממבקרים שונים, רובם בינוניים וגם פחות מזה, ומעוטם אישי־קומה, וי. פיכמן מורה ורב להם, מדעת ושלא מדעת, כי הוא נחן כבר לא רק לגדל אלא גם לרומם את היוצרים שדבק בהם, אהבם והעריכם לפי טעמו ולהנאתו האסתטית העקבית; הה, איזו מלאכה נעימה תהיה לו להיסטוריון של הבקורת העברית בדור האחרון, אם ישכיל לצרף אל עובדות חשובות ונראות־לעין שיצרו מבקרים ש”מקצועם" בכך, גם עובדות חשובות לא פחות, אם כי גנוזות אל הכלים! הוא יעלה בודאי על נס כמה וכמה מסות־בקורת מזהירות בזוהר בלתי־שכיח של נחום סוקולוב, שנקט את דרך השיחה־הנאה של הצרפתים ושוה להן צביון יהודי כל־כך, לאומי ממש; הוא ימצא שלל יקר בין כתביו של מ. י ברדיצ’בסקי, – מסות שקצתן פילוסופיה וקצתן מחקר ורובן נתוח מקורי ותובעני, והן נוקבות תהומות הנפש; הוא יופתע נעימות ממחקרים גדולים ומרשימות מיניאטוריות של בר־טוביה, מבקר תלמיד־חכם, שכולו ידענות מופלאה וכל תנועותיו רוחניות יפה; הוא יחרוז על חוט משי נאה את הערכותיו הלמדניות־פרופסורליות של י. נ. שמחוני; הוא יצהל משמחה שבהתפעלות בהזכירו את מסותיו הבקרתיות המזומנות של ח. נ. ביאליק; הוא יברך ברכת הנהנין מנתוחיו הסוציולוגיים הנמלצים של בר־סמכא כצבי ויסלבסקי; הוא ידע להבחין ולצין את חן רצינותן של מסות. מ. א. ז’ק; הוא לא יוכל לשכוח גם את מסותיהם הבקרתיות של רואים־עצמם בחינת אושפיזין בלבד בקרת בקורת והם בפירוש מפורש תושבים ואזרחים מלאי־זכויות. כונתי למסות כאלו של ב. כצנלסון ויוסף אהרונוביץ, ומסות בקרתיות מפליאות במקוריות מבריקה, המתובלות בתבלינה בלטריסטיקה, או בסממנים של שירה, הכתובות על־ידי א. שטינמן, יעקב שטינברג, ג. שופמן; ומן האחרונים – א. קריב, שדברי הבקורת שלו מסוננים בכוח של שכל תקיף ומנוסחים בדיוק ובכובד־ראש; אולם, הן ברור שאי־אפשר לי לשים עצמי כאן במקומו של היסטוריון הבקורת ולפרט בפרטים, שעה שהתכונתי רק לציון הקוים הכלליים, לרשום קל־שבקלים של המסגרת אשר לבקורת העברית בזמן הזה; ופתחתי בכך לא כדי לשבח את הבקורת החיה ופועלת על השגיה, אלא פשוט כדי לקנות לי זכות של אמון באוביקטיביות דברי הבאים, ברצותי לתת בטוי להרגשה חדשה אשר עמי, שעוד קשה לי להלבישה אפילו בהוכחות ראשונות; והרגשתי הלא היא: – שוב הגיעה ספרותנו אל קצה השני של הקשת, ועוד הפעם מורגש צורך וגם הכרח באחד מבקר מוכיח; ביחד עם ההתקדמות המדהימה, בעת ובעונה אחת עם גלויים נהדרים של כשרונות־למופת – בשירה, בספור, בעיון ובבקורת – הולכת ופשה מכת גרפומניה, עולה ופורחת הפראזה הנבובה, גם בשורה ארוכה ובלתי־מנוקדת וגם בשורה קצרה, חרוזה ומנוקדת; עוד הפעם מתרבה והולך הלהג המודפס, ופרים ורבים “עורכים” אדישים, גם של במות מכובדות, המושיבים בראש – כל מושך בעט־“סופרים”, שאינם עושים חיץ בין “שכל” לבין סכל; ומורגש, כל־כך מורגש באוירא דספרות, כי קרובה, מאד קרובה הסערה המטהרת, כי מאחורי כתלנו עומד כבר האיש רב־הטעם וגדל־הזעם, אשר ישאג כארי ויגער בעוז רב בקהל המוקיונים שלא־מדעתם, המרקדים בערום גוף ובערטול מרוח וחכמה ועושים העויות מכוערות על במת־ישחק של ספרותנו; הנה קום יקום ופעול יפעל גדולות ונצורות, כי על־כן הפעם, שוב מחמת העליה הרבה באיכות ספרותנו מאז ד. פרישמן, רמה שהיא גדולה בהרבה מן הרמה שבימי א. קובנר, – ויהיה זה מבקר־מוכיח שלא היה עדין כדוגמתו בתוכנו, אשר יסיר מכשול וגם יפלס דרך־מלך חדשה ורחבת־ידים לספרותנו; אנו משערים, כי תהיה בו מעין מזיגה נשגבה של י. פיכמן כפול־ומכופל עם ד. פרישמן כפול־ומכופל; ואשרי הקורא ומוקיר הספרות העברית שיזכה ויגיע להיות בן־זמנו של זה. אולם אתם, השועלים מחבלי כרם יצירתנו, – גוּרוּ לכם גוּר!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!