רקע
דב סדן
מאמר ה: מרחוק תראה את טליסט

כל-אימת שנזכרת לי מולדתי בגולה, עולים לפנַי מסעי וטלטולי בעיירות-גליציה, והריני כרואה דמות דיוקנה של קהילה וקהילה, כדרך שנצטיירה לי בימי-שהייתי בה, ואני מיצר על כל קהילה וקהילה שפסחתי עליה, לרוב לכרחי, וביותר אם היתה קרובה, באמצע דרכי ממש. עם הקהילות האלה נמנית קהילה, שנתאַויתי ביותר להיות בה ולא הייתי בה – הלא היא העיירה הקרויה בלשון היהודים טאוסט או טליסט ובפי הגויים, אם רותינים הם – טוֹלסט ואם פולנים הם – טלוּסטה, וענינוֹ של השם כנראה לשון שמן, בין מיוחס לשומן-אדמתה בין מיוחס לשומן-בעליה. על הפלג-השמות בפי הגויים כבר העמידנו בעיר-מולדתי, בכיתה הראשונה של הגימנסיה, מורנו לגיאוגרפיה, יוסיפּ קוֹסטינוֹביץ‘, מוֹסקאלוֹפיל אדוק, שהיה שקוּד ביחוד להאיר את עינינו בתורתה של מפת מזרחה של גליציה, והיה מעוררנו וחוזר ומעוררנו על השמות, מתוך הנחה שהיתה לו כמושכל ראשון, כי השגורים בפי הרותינים הם עיקר, ואילו השגורים בפי הפולנים טפלים לו. אם זכרוני לא יטעני, הרי שיעורו הוא שגילה לי ראשונה את עצם מציאותה של העיירה ההיא, שלא נזדמן לי לשמוע קודם עליה, אף ששמעתי על עיירות קרובות ואף רחוקות ממנה. יתירה מזו, אם כי הייתי למוד מימי-ילדותי ממש, כי הרבה משמות המשפחות בעירנו גזורים על-פי שמות ערים ועיירות, והתחכמתי לנחשם מאחורי מיני שינויים וחיפויים, לא עלתה על דעתי, כי גם משפחת טאוּסטר, שנמצאה בעירנו, דינה כך. אבל לא יצאה אלא כשנה לאחר שיעורו של המורה, והנה ניתן לי לשמוע הרבה על העיירה ההיא מפי בחור, נחמן שמו, שנתגלגל הוא וכל בני קהילתו, קהילת דז’ווינאץ’ גוּרני, לעירנו. וכבר סיפרתי מעשה הבחור ההוא בארוכה בספרי “ממעגל הנעורים”, ועתה אביאו בצמצום: העיירה ההיא נכבשה בידי גייסות הרוסים וגזרו עליה גלות, ומקום גלותם סיביר, אולם כשעברו דרך עירנו נתעוררו בני עירנו לפדותם מידי שוביהם, ומשפדום שיכנום בבית-מדרשם של המתנגדים על שמו של ר' זליג ב“ר בצלאל, ואנו, נערי העיר, היינו שם אורחי-קבע, וראינו כי כל בני העיירה ההיא עצבים והוא, נחמן, שמח; ומה ראה לשמוח, שנדר נדר להיות בכל מקום שהיה בו הבעש”ט, וכבר היה בכמה וכמה מקומות ועתה זכה להיות גם בברוד, וטרח לראות את כל הפינות, שלפי מסורתם של בני עירנו היה הבעש“ט פונה בהן, והייתי לו בזה לעינים. והנה בטיולינו המרובים, שכבר סיפרתי ענינם בספרי ההוא, שמעתי מפיו על טלוסט ועל קוֹסוּב ועל קיטיב, וצייר לפנַי את העיירות והייתי כרואה את פרקי-חייו של הבעש”ט מרוקמים בהם, ולימים, כשקראתי סיפורים על הבעש“ט, וביותר מפי שהיו מעוֹרים בסביבה ההיא ונשמו חלל-אוירה ממש, החל בבּוּבּר, ראובן פאהן וש”י עגנון, דרך בר הורוויץ ומיכאל ברוור עד סטאניסלאב וינצנץ וישעיה טיגר ואחרים, עמדה לפנַי הסביבה ההיא, ישוב-ישוב על נופו, כדרך שציירם לפנַי הבחור ההוא שיצא בעקבי מרן, ולא ידעתי אם זכה להשלים את אשר החל – לאמור, אם עלתה בידו, לאחר שנעלם מעירנו, לעלות בקו-הנדודים למן אוסטרהא עד סלוצק. וכמקץ שנתים לזימוני עם הבחור ההוא, שוב עלה לפנַי צרור העיירות האלו, ועיירת טלוּסט בכללו ואף בראשו, וגם עתה מפי מורה, הוא חוקר קורות ישראל בפולין, ר' מאיר בַּלַבָּן – הוא שהיה מורה-דת בגימנסיה שלמדתי בה בלבוב, שימש בכהונה של רב בצבא-אוסטריה וישב בפולין הכבושה, אבל בימי-חופשתו היה בא לבקרנו ומכבדנו בדבריו, ובכללם היו גם דברים על החסידות ומחוללה, ואף על כפר-מולדתו אוֹקוּפּ ועיירת-גידולו הסמוכה לו, טלוסט, יִחד את דברו, שבו אף שיעשענו בפירושו של השם אוֹקוּפּ, שיש הדורשים אותו מלשון שילום, פדיון, כביכול היתה תחנה לפדיון שבויים, שנפלו בימי טאטארים או קוזאקים, ויש הדורשים אותו מלשון אוֹקוֹפּי, שענינוֹ סוללות, כביכול היו שם סוללות השלישיה הקדושה, שמשורר הפולנים קראשינסקי מעמידם, בחזיונו “קומדיה לא-אלוהית”, כתחנת התגוננותה האחרונה של הנצרות, ולאחר שהראָנו דרושו של השם פתוח לשני פתחים, חייך ואמר: והצד השוה שכאן וכאן אין לפנינו אלא אֶטימולוגיה עממית; וסיים: שמעתם, ילדים, עממית.

לכאורה היו שלושת הזימונים עשויים לימים, כשיצאתי לנוד על-פני עיירות גליציה, להביאני לטלוסט; ואמנם, כמה פעמים אמרתי לדרוש חפצי הלכה למעשה, והנה הייתי במיקוּלינצה והייתי בסטרוּסוֹב והייתי בטרמבּוֹבלה והייתי בחוֹרוֹסטקוֹב והייתי בקוֹפּיצ’יניץ ואין צריך לומר שהייתי בטשוֹרטקוּב ובבוצ’אץ‘, ואפילו כמה פעמים, ואמרתי והוספתי ואמרתי בלבי: עתה, עתה אני סר גם לטלוסטה, ולא סרתי. ובאמת היתה לי תוספת טעם לסור אליה – אף אני יצאתי בעקבי גדול, והוא בן-עירי ר’ נחמן קרוֹכמַל, שאמרתי לצוד שיירי-שמועה עליו והתחקיתי עליו בעירי, שהניח אותה צעיר לימים, ומשהו מזה הביאו יוסף קלוזנר ושמעון רבידוביץ בספריהם, והייתי בז’וֹלקיב ועליתי על גבעת ההאראי, שאותו הוגה היה מטייל בו, והייתי בטרנופול, שבה מנוחתו כבוד, ואף דיברתי בלבוב עם נכדו, בן בתו, מרת רייזה המכונה רוזליה, הוא הנריק בּיגלאייזן, גדול בידיעת ספרי פולין ומחקרם וקטן במחקר כתבי סבו וידיעתם, שכל עצמה היתה, כדבריו, קריאת הדיסרטאציה של יהודה לייב לנדא על רנ“ק בתורת הגלייני ומאמריהם של מאיר (מַקס) וייסברג וירמיה פרנקל; ולפי שראיתי דברים תמוהים, שנתפרסמו משמו של אותו ישיש, אעיר כי בין השיחים שאלני, מי ישוה לו לסבו מבין הוגי הפולנים, והשיבותיו: צ’שקובסקי; והשיבותיו כן, משום ששניהם טרחו, האחד בסיגולה של טריאדה והאחר בסיגולה של קאטריאדה, איש איש לתולדות עמו; העמיד אותו נכד פנים של תמימות, ואמר: ואני הייתי צנוע יותר, וחשבתי, ככל המופלג, על טרֶנטוֹבסקי. רצה לומר, כי אני, הצעיר, ראיתי סבו מנורה; והוא, נכדו הזקן, רואה אותו פּמוט. והנה אמרתי בלבי, שמא נתקיימו בה בטלוּסט מסורות על חתנו של רנ”ק, הוא וילהלם ביגלאייזן, אביו של חוקר הספרות, שהיה בה רופא-העיר, הנקרא פיזיקוּס, והיה חברו של היינריך פראנצוז, שהיה רופא המחוז, המכונה קרייז-פיזיקוס בטשורטקוב הסמוכה, ובנו היה הסופר הנודע קארל אֶמיל פראנצוֹז, המתאר בסיפוריו את עיר-גידולו (היא מכונה לו בארנוב) ואף את יִשובי סביבתה, ועיר טלוסט בכללם.

ודאי ניתן להרהר בגורלם של שני בני רופאי הסביבה ההיא, שהאחד, בנו של הרופא פראנצוז בטשורטקוב, נמשך לתרבותם של הגרמנים, ספרותם ולשונם, ומשנתמחה בפילולוגיה קלאסית ביקש קאריֶרה בה, והיתה נפתחת לפניו, אילו צירף לו לחיבורו (תרגום שקול של האֶקלוֹגוֹת לוורגיליוּס ללשונו של תיאוֹקריטוֹס, כלומר בדיאלקט דוֹרי) גם תעודת-שמד. אבל הוא, ששיעור ידיעתו בתורת עמו וספרותו כגרגיר של שומשום, ראה עצמו כל ימיו מחויב בדברי אביו, שאמר לו: נולדת יהודי ואתה חייב לעמוד ביהדותך על שום שכך, כנראה, רצונו של השם, ועל שום שאחיך בני-אמונתך, הנראים עדיין, כדין או שלא כדין, בעין רעה, צריכים אנשים טובים ומשכילים שיזככום ויגוננום. וכן הלך ולמד לכרחוֹ תורת-משפטים, סופו סופר, וראשית כתיבתו, לאחר שהנערה הנוצרית שאהבה ונשבעו זה לזה בסתר, מתוך החלטה כי היא תעמוד באמונתה והוא יעמוד באמונתו, לא עמדה בשבועתה, וענין ראשית כתיבתו כרוב המשכה – תיאורים של חיי הגיטו, שהערכתם שנויה במחלוקת הפוסקים, וקרוב אצלי הפסוק, שפסק עליהם מנהיגם של ציוני גליציה, א. שטאנד, בדברו על האקספורט הגרוע של מציירי דיוקננו בספרות אירופה, שדרך ציורם נזקוֹ מרובה מתועלתו, משום שסמיותם מרובה מפקחונם. ואילו האחר, בן הרופא בטלוסט, נמשך לתרבותם של הפולנים, ספרותם ולשונם, ומשנתמחה בה, נעשה מחשובי חוקריה, וודאי היו מושיבים אותו על קתדרה גבוהה, אילו צירף לחיבוריו תעודת-שמד, והוא לא צירפה, אף שידיעתו בתורת ישראל וספרותו היתה פחותה מגרגיר של שומשום; ולכרחוֹ אחז אומנות של מורה לספרות פולנית בגימנסיה, והיא הגימנסיה האוקראינית בלבוב, והיה אהוב על תלמידיו ואוהבם, והיה גם ידיד ורֵעַ לאיוַן פראנקו, גדול הסופרים האוקראינים שבדור, ונשמר לנו זכר פגישתם האחרונה, כשביגלאייזן בא לראות את ידידו המת וּמצאוֹ במיטתו מכוסה סדין ישן וקרוע, ומבעד חורו נשקף בשרו הערום וכחול-הכתמים, ופניו כשעוה; הלך הידיד לכיתה של תלמידיו ואמר להם על משוררם: עני כמו כל עמכם; לכו, לכו, למען תזכרו עד אחרית ימיכם את פני האדם הגדול הזה. השאלה, אם חש סביבו את רחשו של עם עני ואביון, עם אבותיו, שאלה היא, וקצה-תשובה לה חבוי במה שהלך, לעת זיקנה, להיות מורה בגימנסיה היהודית שבעיר, שנוסדה לאחר הפרעות ביהודיה. אמרנו: קצה-תשובה, כי יתר על מה שהעידותי מעידים אחרים שכתבו על זימונים עמו בלשוננו (ישראל ויינלז, שלמה לאנדקוטש-רכב), כי הישיש, אפילו רצה, שוב לא יכול היה להדביק את שאיחר. והרי בניו כבר היו מומרים, ולא ביגלאייזן שמם אלא ז’לז’ינסקי או בדומה שמם, ולפי השמועה נתגלגל מי מהם או מבניהם עם פליטי הפולנים לתל-אביב והיה בה אפילו מורה בגימנסיה שלהם. שמועה היא ושמעתיה מפי יצחק למדן ולא רציתי באמִתה, שדי במחשבה קשה: נינו של רנ“ק מומר בלבוב, ועל מה להחמיר במחשבה קשה ממנה: נינו של רנ”ק מומר בתל-אביב. בין כך ובין כך כדבר המשורר הוא: גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.


ב

הלכך נרחיק עצמנו מן הצללים, צלליו של דור-תהפוכות, ונראה באורות, אורותיו של דור-מישרים. אמרתי: דור-מישרים, אף שדור-נפתולים גם הוא. שכן כמותו כקודמיו, רואים עצמם חייבים בפריצת גדר שגדרו אבותיהם במשטר-חיים ומנהגותיו והם יוצאים מעיירתם, מניחים את בית-המדרש, הולכים לכרכים, לאוניברסיטאות, אבל גם עתה תלמודם בידם ורוח-תלמודם, המדבקם לעמם, בלבם. בנותן-טיפוס זה בטלוסט הוא ברל המכונה ברנהארד ואכשטיין, שכל המבקש לדעת כלל דרכו ופרטיה ילך אצל המונוגרפיה המקיפה של מאיר בלבן, שנדפסה בראש ספר-ואכשטיין שיצא מטעם ייוו“א בוילנה (1938), שהוא היה בחברי-הכבוד שלו, וכבר דיברתי בה, במלאות שבעים שנה להולדתו של ואכשטיין, מעל עמודי “דבר” ואחזור עתה על כך בתוספת נופך. וקודם-כל אחזור ואורה היתר לעצמי להורות הלכה בפני מורי ורבי בעל המונוגרפיה: הוא מקדים לה להערכתו זכר שלשלת הלוחמים והמורדים על סביבתם שקדמו לו לאותו חכם, ומעמיד בראשה את שמעון ברנפלד, אבל מה נעשה ואפילו היא דמות בולטת אינה טיפוסית ביותר, שהרי ידענו מפי האוטוביוגרפיות שלו, רבות הענינים והענין, החל במה שפירסם בספר-הזכרון של בית “האסיף” וכלה במה שפירסם ב”רשומות“, כי במלחמת-ההשכלה שלו חסר יסוד מלחמת אב ובנו, שכן עוד אביו, ר' משה, בחוגי המשכילים וההשכלה היה, ואקווה לפרסם שתים תעודות שלו, שנשתמרו בידי – קונטרס-יומנו בלבוב וכן דבריו בחוג דוברי עברית בסטאניסלאב. וקל-וחומר שהוא הדין בשילובו של הנריק ביגלאייזן באותה שלשלת – הרי ראינו, כי לא בא מישיבה ולא מבית-מדרש, ולא זו בלבד שלא טעם טעמם, אלא ככל הנכון לא הגיע למעלה מקריאת תפילה בסידור, ואיך ייכלל בפורצי גדר, ואביו כבר מצאהּ פרוצה, שחותנו הגדול פתחהּ לרוָחה לפני ההשכלה. ולענין האחרים המנויים כבני-השלשלת – אף בהם יש שלא מן הדין הוא לנהוג בהם כדיבורו של בעל המונוגרפיה, הוא דיבור על קפיצה. אמת, דיבור כזה יפה לו לוילהלם פלדמן, שתחילתו חאלאט (או כדבריו: יהודון) והמשכו ראש-מדברים בספרות הפולנים וסופו, סמוך לגסיסתו, שמד; וכן דיבור כזה יפה למי שנשארו בתוך השיטה כשמואל ווֹלף גוּטמן, בן המוזג בפרברה של לבוב, שסופו רב נאורים בה, ואף יהושע טהון, שסופו רב נאורים בקראקא וקברניטם של ציוני גליציה ופולין; אבל אף מרדכי אֶהרנפּרייז ואפילו צבי פרץ חיות אין להטריח עליהם הגדרה של פורצי גדר, שכן הראשון אביו המו”ל ומוכר הספרים והאחרון אביו הלמדן המופלג כבר ניצבו, יציבה שונה, על גשר-החיבור של מסורת והשכלה, והמעבר ממנו לגשר-החיבור של מסורת ומודרנה אינו רחוק ביותר. מה שאין כן דוב-בּר ואכשטיין, שהגדרה של פריצה וקפיצה הולמתו, אם כי היא קפיצה שונה ופריצה שונה מכפי שידעה דור-משכילים – פריצה מתוך הוָיה יהודית מסורה, כדרך שנתגבשה בעיירת חסידים מובהקת, וקפיצה לתוך הוָיה יהודית מודרנית, כשתודעתה ההיסטורית של הרציפות היהודית הקיבוצית וידיעתה היא כיסוד גדול המלכד את ההוָיה הישנה וההוָיה החדשה כחטיבה אחת. והיא הנותנת, שיותר משאנו צריכים לראות את ואכשטיין כאח צעיר להיסטוריוני ישראל לפניו, עלינו לראותו כאח גדול להיסטוריוני ישראל שבימיו ושלאחריו, וביחוד ההיסטוריונים שהעמידה מולדתו ושיצאו מן התנועה היהודית המודרנית והלכו אליה, והכוונה, כמובן, למאיר בּלַבּן, משה שור, יצחק שיפר, מרדכי וישניצר, עמנואל רינגלבלום, פיליפ פרידמן, ואברהם יעקב ברוור, נתן מיכאל גלבר ורפאל מאהלר.

חבל, כי המונוגרפיה הנזכרת על ואכשטיין נהגה צמצום בנקודת החיים, ולא נהגה בה הרחבה כדרך שנהגה בנקודת המפעל. מתוך הפרטים המעטים נשמע, כי ואכשטיין בא, והוא כבר אברך לא-צעיר וצרור צרות מאחוריו ומלפניו, לגימנסיה בראדוביץ שבבּוּקוֹבינה (אליה נמשכו תלמידים מגליציה על שום גרמניותה, וקירבתה – כן, למשל, למד בה לימים גם יליד קוּטי, ברל לוקר, או על שום גרמניותה וריחוקה – כן, למשל למד בה לימים גם יליד זלוֹטשוּב אברהם שבדרון הוא שרון), ואחר כך הלך לוינה, שלמד בה באוניברסיטה ובבית-המדרש לרבנים. עיקר התעניינותו בפילוסופיה אֶקסאקטית ואף בהיסטוריה. אפשר חלם על קתדרה לפילוסופיה, אולם עודו על פרשת-דרכים, נפלו שני מאורעות והכריעו – המאורע האחד היא הכהונה שניתנה לו בבית-הספרים של הקהילה בוינה; המאורע האחר הם נישואיו עם תלמידתו מַריה וייס, שאביה עשיר היה, בעל בית-מִבשל-שיכר. פטור מדאגות פרנסה, ישב מעתה בחדר-עבודתו הנאה בוילה שלו בהוקינג וכולו שקידה, שלא פסקה עד אחרית ימיו. כהונתו כדרך עליה מתמדת – תחילה היה כפקיד קטן, אחר-כך סגן מנהל, באחרונה מנהל. עבודתו היא שאיששה את המוסד, הרחיבתו, העמידתו על סידורו המשובח. פעולתו כחוקר, אלה ראשי סעיפיה: ביבליוגרפיה; אֶפּיגרפיקה (ביחד נוסחות מצבות); שלשלת-יוחסין; ההדרת טקסטים של איגרות, פנקסי-קהילות וכדומה; ביוגרפיות של גדולי-תורה; אזכרות וכיוצא בהן. הקאטאלוג של בית-הספרים הזה, ביחוד כרך “מנחת שלמה” (מתנת הנדיב סאלי כהן) על חמשת האינדקסים שלו, הוא כאוצר בלום. והוא הדין במפתח-ההספדים שלו, וביחוד הספר החשוב שהוציא, בשיתופם של ישראל טאגליכט ואלכסנדר קריסטיאניפּוֹלר על הפובליציסטיקה העברית בוינה, והיא ביבליוגרפיה מפורטה ומוסמכת של כל כתבי-העת העבריים שיצאו בה, ובחלקו של ואכשטיין נפלו “ביכורי העתים”, “כרם חמד”, “כוכבי יצחק”, “ביכורי העתים החדשים”, “מגד גרש ירחים”, “אבני נזר”, “אוצר נחמד”, “ביכורים” והשאר בחלקם של חבריו לעבודה, והוא ספר-עזר, אשר בלעדיו לא ירים ידו שוחר ספרות-ההשכלה במרכזה ובמזרחה של אירופה. וביותר הגדיל באפיגרפיקה – מצבות בית-הקברות הישן בוינה. לכאורה העיקר הוא נוסח המצבה, ביאור ענינה ולשונותיה, אבל ספוחה לכך שפעת ביאורים ודומיהם, שהם בעצם כקורות הקהילה למאות עניניה וסיבוכי יחסיה לפרטיהם. והוא הדין בספרו “אבני אש” על בית-הקברות של קהילה חשובה, מבחינה היסטורית, היא קהילת אייזנשטאדט. ושוב: לכאורה מצבות, ובאמת תולדות יהודי בורגנלאנד על כל צדדיהם ומגעיהם. ולענין ההדרת טקסטים – הרי אסופת מכתבים משנת 1619, רובם ביידיש וקצתם בעברית, שנכתבו כולם ביום אחד, הוא יום הששי לפני-הצהרים, בפראג, והיו מיועדים לוינה, אבל לא הגיעו לתעודתם, שנתפס השליח בדרכו (והיא היתה דרך-סתר, שהקישור בין שתי הערים היה אסור מחמת העיפוש – כלומר, המגפה) וניטלו המכתבים ולא נפתחו מאות שנים עד שנתגלו וטרחו עליהם שני חכמים, אלפרד לנדא מבחינה בלשנית וּואכשטיין מבחינה היסטורית ונתגלה עולם מלא. וכן ראוי להזכיר הוצאת מכתבים של בני דור מאוחר יותר, מכתבי וֶלוֶל זבּאראז’ר (בנימין זאב אֶהרנקראנץ) אל אחיו ואל ידיו משה אורנשטיין (מראשי המשכילים שבחשו במחלוקת צאנז-סדיגוּרה) ועוזר רוֹהאטינר (בדחן ומראשוני חובבי-ציון בלבוב) וכדומה. ולענין פנקסים ותעודות ארכיוניות – ביחוד ספר תעודות ומִסמכים לתולדות יהודי אייזנשטאדט ושבע הקהילות, ובו גודש ענינים המפליגים לכמה צדדים, עד שאפשר להיעזר בו לחיבורים שלמים, ואמנם כבר נמצאו שנעזרו בכך. ועדיין לא נתמצתה פעולתו, שחיבר עשרות עבודות קטנות, והצד השוה במפעלותיו: אין הוא מביא אלא תעודות וביאורים, לכאורה אינו מסתת בחומר אלא עורמו, אולם המתבונן בסידורו, ובכוח המשוקע בליכודו של השפע, יודע כי יצירה לפניו, ודומה עליו כאילו החוקר נטל על עצמו להעלות את מלוא תמונת החיים שהיו מתוך שרידיהם הקפואים. לכאורה יובש, אך המטה אוזן קשבת שומע לא בלבד את רחש חייו של החומר הנחקר, אלא אף את רחש חייה של הנפש החוקרת, שהבליעה את עצמה במחקר. וצר, כי עד עתה לא בא מי שישחה מעל באר החיים האלה, שנראו יבשים, טמונים-שפונים מתחת שכבה של חול-גוילים ואבקם, ויקלף קרומם ותישמע הלמות הלב הרוטט והחם.


ג

הארכנו מעט בדרכו ופעלו של חוקר תולדותינו וספרותנו שהעמידה טלוסט וראינו אותו תר אחרי קורותיה של קהילה וקהילה, וכיחודנו תחת לשוננו את השאלה: וקהילת עיירת מולדתו לא ראה לפקדה? והיא שאלה שהתשובה עליה אינה הן ברור כשם שאינה לאו ברור. אין צריך לומר, כי הוא-הוא הכתובת הנאותה למשאלת עיירתו לדעת תולדות עצמה, והרי מצינו בהיסטוריונים בני גליציה שכתבו ספרים איש-איש על קורות עירו – בּלַבּן על לבוב, משה שור על פשמישל, נתן מיכאל גלבר על ברודי, רפאל מאהלר על צאנז, וכדומה. אבל ואכשטיין מבחינה זו אינו בכללם, וניתן אך לדבר על שתי סוגיות קטנות, אחת ישירה, ובּלבּן מזכירהּ, והיא מחקרו על מצבת אמו של הבעל-שם-טוב בטלוסטה, ואחת עקיפה, שאין בּלבּן מזכירהּ, והיא כוללת בערך שתי עבודות, האחת שנדפסה גרמנית ושמה: “פאָלקלאָריסטישעס אַללערליי” (1925) והיא אסוּפה קטנה של דברי בדיחה והלצה; והאחרת שנדפסה יידיש ושמה: “די אויסברייטונג פון איגנאץ בערנשטיינס לעבענסווערק” (1926), כלומר: הרחבת מפעל חייו של איגנאץ בערנשטיין, והיא אסוּפה קטנה של פתגמי-יידיש.

לענין הסוגיה הראשונה, שנגיעתה בטלוסט ישירה – הרי הוא מביא במאמרו (Menora וינה 1925, חוב' 2), את נוסח המצבה: “ת”ק / לפ“ק / עֵד הגל הזה / ועדה המצבה / שרה ב”א אמו / של ישר' ב' שם / ונפטרה יום /… /…“. כדרכו הוא מפעיל מנגנון-חקר גדול, ומבאר כי דבר הפרט ת”ק (1740) מערער את האגדה, כי הבעש“ט נתיתם בילדותו, שהרי באותה שנה היה כבן ארבעים שנה; את ראשי-התיבות ב”א הוא מפרש: בת אדל, מתוך הנחה, כי בתו של הבעש“ט נולדה בסמוך לפטירת זקנתה ונקראה בשמה, אלא שאין הנחה זו הולמת את הביוגרפיה של הבעש”ט, שאינה מספרת כי בתו נולדה לו בשנות בינתו, ודין להוסיף ערעורו של בּלבּן, כי אמנם דרכם של החסידים לכתוב שם האם בפתקים וכדומה, אך לא בגופה של נוסחת מצבה, שנוהג בה שם האב, ושעל כן הוא נוטה לקרוא: בת אהרן או בת אברהם וכדומה. אבל הוא מסכים להערתו של ואכשטיין, כי הקיצור ישר' תחת ישראל אינו מצוי, ומוסיף, כי גם הקיצור ב' שם תחת בעל שם אינו מצוי, ואם כי ואכשטיין מתעורר על הקושיה, מי כתב את הנוסח ומתי כתבוֹ, אינו מגיע לכלל מסקנה, או שאינו רוצה להביעה, אולי משום דיבוקו במסורת הקדוּשה של עיירתו, אבל בּלבּן, הרואה עצמו פטור מכך, סבור, כי כל המצבה היא אַפּוֹקריפית ואפשר נכתבה שנים הרבה לאחר פטירת הבעש“ט, והוא אפילו מקבילה לגניזה המדומה של מכתבי הבעש”ט, שזיופה ניכר מתוכה; ולטעמי פחז עליו יצר ההיקש, שלא הבדיל בין מעשה של תמימות ומעשה של מרמה, וממילא גוזמא קתני.

לענין הסוגיה האחרונה, שנגיעתה בטלוסט עקיפה – ככל הנכון מותר לשער, כי בבואו ללקט דברי הלצה וביחוד דברי פתגם, הסתייע במה ששמע עצמו וכדרך ששמע עצמו, וביחוד כדרך ששמע עצמו ראשונה – דהיינו, בימי ילדותו ונעוריו, ולא בכדי הוא אף מזכיר בהלצות שמות מקומות בסביבי עיירתו. וראוי היה כי בני העיירה, בין זקנים שזכרונם משמר מסורות עיירתם, בין בניהם שקיבלו מידם, יעיינו מבחינה זו במחקרים הקטנים האלה.


ד

נודה, כי לענין תולדותיה של טלוסט לא יצאנו מלפני בנה החוקר ברכוש רב, אבל מה שלא עשה בן-העיירה בעל-החקר עשה לימים בנה בעל-השירה, הוא שמשון מלצר, שלא שמעתי עליו בימים שנתאַויתי לסור לטלוסט, ומשום-מה פסחתי וחזרתי ופסחתי עליה. לצידוק עצמי אומר, כי חסרתי דחיפה אחרונה לכך – בימים ההם לא היתה בה, בעיירה זו, חבורה פעילה של הסתדרות “החלוץ”, שביקורי סניפיה היו לי, כראש מרכזם, חפץ ותעודה, ובשלהם בעצם ניטלטלתי ברכבת, בעגלה ואפילו ברגל, מישוב לישוב.

אמת, היתה בי קצת פליאה על כך, שהרי ערי סביבתה, ביחוד טשורטקוב ובוּצ’אץ', המו מרוב רחשה של תנועת החלוצים, והיא, טלוסט עצמה, היה לה צד של יחוס בתנועת-הנוער הציונית – כשחזר לפני מלחמת-העולם הראשונה מנהיגם של ציוני גליציה, ד“ר גרשון ציפּר, ממסעו בארץ-ישראל, הביא שני רעיונות, הרעיון האחד בנין גימנסיה עברית בירושלים, והרעיון האחר הקמת תנועת צעירים ברוחה של אגודת “השומר” בארץ-ישראל. ואמנם, עד-מהרה נוסדה בגליציה הסתדרות “השומר”, שתחילתה תנועת סקאוטים בנוסח הגנרל בּאדן-פּוֹל, והמשכה, לאחר איחודה עם אגודה קרובה (היא האגודה להשכלה יהודית עצמית “צעירי-ציון”), הסתדרות “השומר הצעיר” הנודעת. והנה שני סניפיה הראשונים של הסתדרות “השומר” היו – האחת בלבוב והאחרת בטלוסט, ובצילומיה הראשונים אתה מוצא מבני העיירה את מארצל יֶגר, הוא משה צייד, העושה בהנהלת עירית חיפה, ואף הוא בנו של רופא בעיירה ההיא, שהלך לימים ללבוב, וכן אתה מוצא שם את לוּדויג שטעקל, שהלך לימים לדוֹבּרוֹמיל ולפני שנים הרבה נזדמנתי עמו, והוא רוקח בתל-אביב. רק משהנחתי את גליציה והלכתי לוארשה ואני עובד במערכת “העתיד” הגיעני מכתב מטלוסט, ובו שאלה של נער, שמשון מלצר שמו, השואל לענין אפשרות לימודים בבית-הספר לאמנות ב”בצלאל" ולכתובתו. השיבותי לו מעל דפי השבועון, והיא כמדומה הפעם הראשונה שנדפס שמו ברבים. אזכור כי קראתי את דבריו בהמיית-לב, שכן אני עצמי עמדתי, שלוש שנים קודם, לעלות לארצנו, לפי הזמנתו של בּוֹריס שץ, להתאמן במה שהייתי מסוגל, כסברתי וכסברתם של אחרים, והוא מעשה אותיות ותגים, ציורם ועיטורם, ולא נעניתי להזמנה, שלקחתי עצמי לצד אחר – חידוש ארגונה של תנועת-החלוצים בגלילותינו. על-כל-פנים היה זכור לי שמו של שמשון מלצר, כמי שיש בו כשרון של צייר ומבקש להתאמן בו, עד כי בבוא לפנַי, לשנים, שיר החתום בשמו והוא נדפס ב“הסולל”, שנערך בידי בן-עירי, יעקב נתנאלי-רותמן, סברתי: תרי שמשון מלצר הוו, אחד צייר ואחד משורר (ולפי שהיה גם שמשון מלצר איש טשורטקוב, והוא בחברי “המשולש”, קיבוץ שנוסד על-ידי ישראל כהן, הפלגתי ואמרתי: תלת הווֹ), שלא עלתה על דעתי, כי כמותו כאותם ששני הכשרונות התגוששו בהם – וכן למן מרדכי צבי מאנה עד אשר ברש – וסופה של השירה נוצחת, אם כי הם מחייבים את מבקרינו שינהגו בהם כדרך שנהגו מבקריו של גוֹטפריד קלר, שידע גם הוא התגוששות כזאת בקרבו, ויגלו כיצד נתגלגלה סגולת הציור לתוך סגולת השירה והסיפור.

מה שלא יכולתי לדעת, כי כשם שהייתי שושבינו של שמשון מלצר בדבר מועט מעל דפי “העתיד” בוארשה אהיה שוֹשבינו בדבר מרובה מעל דפי “דבר” בתל-אביב, שכן כעורכו של מדור הספרות בו פירסמתי שירו הראשון ב“דבר”: “אמא”, ולימים רוב שירים ופואֶמות שלו, ובינתים נעשה מעובדי “דבר” ועורכיו. כי השיר “אמא” הוא בכור-שיריו שפירסם בארצנו אני למד מדבריו שלו עצמו, שכן זכרוני מלחש לי, כי ראיתי קודם שיר שלו בקובץ “אורחה”, ומתוכו נסתבר לי, כי מחַבּרוֹ נמצא בארצנו, ושאלתי לו ונודע לי מפי נחמן ברגמן, שידע את המשורר מתוך ששימש בכהונת מורה בעיירת מולדתו, הורודנקה (לאחר צאת המורה הקודם, ש"י פינלס הוא פנוּאלי), כי אמנם כן הוא, וביקשתיו לזמנו לביתי, ולא יצאו ימים מרובים וקיימנו בחינת טובה שיחה אחת פה-אל-פה מאלף יריעות שלמה, ואין צריך לומר, כי מאז ועד עתה עלו השיחות על ערך רבבי-רבבות יריעות.

לא אדע מה עשוי היה ידידי הצעיר ללמוד ממני, אולם אם למד, יתר על כרי-אהבתו שלו עצמו, גם גרגיר מאהבתי אני למחוז-ילדותנו, הרי באתי על תשלומי, כי למדתי ממנו רב – הוא שהקים לפנַי, כקוראו, את טלוסט, באופן שאני חי בה ואותה כדרך שהוא חי בה ואותה, ומה שעיויתי בפסיחתי עליה – בא על מלוא-תיקונו וכבר דיברתי בזה בארוכה במאמרי שכונס בספר “בין דין לחשבון”; ועתה אומַר בקצרה, כי כל השואל לרישומה של טלוסט בשירתו, כשואל, להבדיל בין דר שוכן מעונה ובין דרי מטה: אנה אמצאך ואנה לא אמצאך.


ה

ויפה עשו בני העיירה, שניצלו לפליטה ולישועה, לעשות ציון למחצבתם, ולכתוב את המשומר בלבם ובזכרונם במגילת-ספר, וזימנו להם, כעושה ומעשה, איש-חמודות, ידידי מנוער גבריאל לינדנברג, ואם מותר לי לומר להם לבני העיירה דבר עצה, אומַר כי יהיו זכורים הכלל של המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וכשם שהתעוררו על תולדות עיירתם יתעוררו או יעוררו לכתוב תולדות בניה העולים, וביחוד אלה שעלו עם החסידים הראשונים, והנחילו לנו את אהבת ארצנו.

[תשכ"ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!