ר' חנוך שכטר, מחבר הספר “בין שתי ערים”, זקן, שקנה חכמה ועיקרו תורה לשמה שהוא שוקד בעצמו ומשקיד אחרים עליה, נטל קולמוסו, בשעה שלא יום ולא לילה, וכתב קצת פרשיות מזכרונו וזכרונותיו, כדרך סב ואב, המבקש להוריש לצאצאיו ידיעה וידיעות ממוצאות ביתו וסביביו. לפנים היו דברים אלה וכאלה כתעודה-שבכתב, המתנחלת בידי בנים לבני-בנים, ואם לא נשתקעה, סופה נפלו עליה, כנקוף דורות הרבה, חוקרים ומעיינים ומצאוה עדות חשובה ופירסמוה, בחינת דוקומנט, ברשות הרבים ולרשותם; וידוע גם ידוע, מה ניצל לנו באותם כתבים-לתומם. בימינו דין הוא שנסמיך מעשה-דפוס למעשה-כתב, ולא בלבד משום רוב הסכנות הצפויות בתהפוכות-העתים לגליונות כתובים, אלא משום שאותה מגילה שלפנינו, כמותה כדומֵיה, אפילו אינה מספרת לנו אלא על דור קודם, הרי דור רחוק הוא ומרחקו גדל מיום ליום. חתך-האימים, שנחתכה תולדתנו עם עקירת-חיינו האכזרית בתפוצות-אירופה, משווה ערך לכל דרך-הצלה של דיוקן-החיים לבבואותיו המיוחדות, בין שאותה הצלה נעשית בדרך-חקר או בדרך-אמנות, בין שנעשית בדרך הפשוטה משניהם, אך כוללת בה מיסודות שניהם, דרך-הזכרונות.
בעל הזכרונות שלפנינו מספר (בספרו “בין שתי ערים”, תשי"ג) על כמה וכמה נסיעות, שעשה לרצונו או לכרחו, אבל בעצם הוא תמיד בבין קריתיִם – קהילת-חורוסטקוב הקטנה וקהילת-קולומיאה הגדולה ממנה. שתים קהילות אלה כבר זכו לבעלי-זכרונות: קהילה ראשונה עמד לה מי שהורתו בה, פינחס (פיליפ) שרלאג, וכתב עליה פרשה קטנה; קהילה אחרונה עמד לה מי שגידולו בה, שלמה ביקל, וכתב עליה פרשה גדולה. וַדאי אינה דומה פרשה לפרשה – פרשה ראשונה כתָבהּ רושם-רשומות, ולפי שלא ראה אלא את יריעת-חייו בלבד, חייו של צועֵר-חייטים, שנתפס לרעיונה של ההשכלה וקנה לו ידיעותיו במחתרת וגבר על עָניוֹ ורעבונו ובכוח-עצמו קיים מה שנראה לו משא-נפש, כגון שנעשה ראש-משרד בפירמה מפורסמת בלבוב ובוינה, סקירתו החוזרת על שיירתו אינה מראה לנו אלא צללי פינתו בה, ואילו כל שאר אגפיה סמויים ממנו; פרשה אחרונה כתָבהּ סופר מובהק, שכשרונו המבורך נמזגו בו סגולת-מבקר וסגולת-מסַפר, בעל ניתוח חד והומור דק-מן-הדק, ולפי שצמיחתו באותה קהילה דרך חירות ועינו הציידנית קלטה, מתוך רחבוּת של בינה, את שלל-החזיונות על כללותם ופרטיהם, סקירתו החוזרת על עירו מראה לנו פאנוראמה מגוּונת, כפי שהיא נשקפת מדפי-ספרו “אַ שטאָט מיט יידן”. נמצא שקדמו לו למחבר המגילה שלפנינו בני-תחרות העשויים ליַתרוֹ, אם כולו אם מקצתו. ובאמת אין הם מיַתרים אותו, שכאן מתאמתת אמירתו של הגדול שבהם – כי שלמה ביקל הוא-הוא שהסביר וחזר והסביר, עד כמה סופר נחשב יש בו לא בלבד כדי למלאות אלא גם, תוך עצם המילוא, כדי לחַסר. דוגמה שבידו היא דוגמת שלום עליכם, שנטל עשרות ומאות אישים ולש בהם טיפוס ברור ומבורר, אולם תוך כדי לישה, לשמה ולצרכה, שמט והשמיט מה שאין בו כדי שילוב בחיטובו ובחטיבתו. כי כשם שבעל מגילתנו, בבואו לדבר על קהילת-חוֹרוֹסטקוּב הקטנה, הוא משלים לנו בקוים רבים מה שהחסיר בן-תחרותו, מתוך שלא ראה בה אלא פינתו השנואה עליו; כך בבואו לדבר על קהילת קולומיאה הגדולה, הוא משלים לנו בקוים יקרים את שהניח בן-תחרותו, מתוך שראה בה את מלוא אגפיה החביבים עליו.
ב
ובאָמנה, שונה ומיוחד הוא מחברנו הישיש מקודמיו. לא איש-השכלה לפני שני דורות, לא איש-מודרנה שבדורנו, אלא איש חסיד שלא סר מתומתו עד עתה. ואל תהא עמידה זו קלה בעינינו – לימינו אחיו הגדול, שתחילתו כולה כשֶׁלוֹ וסופו נתפס להשכלה; משמאלו אחיו הצעיר, שתחילתו רובה כשלוֹ וסופו נתפס למודרנה; ואילו הוא באמצע. דומה, דיוקנו של אביו קבוע ועומד לפניו והוא מבקש להתדמות לו, לא כדרך שביקשו להתדמות לו אֶחיו – בתכונות ובנימוסים; אלא כדרכו של ירא ושלם – בהליכות, באורחא דמהימנותא. לא שהרוחות מעברים, שגרפו את אחיו, אינם משתערים עליו לכבשו, אלא אפילו הוא נכנע להם שלא מדעת, הוא עומד בפניהם מדעת, בתוך השיטה ומתוכה. צא וראה, בכמה פשיטוּת, הנוגעת בתחומה של תמימוּת, הוא מספר על מעשים נפלאים: טלית שנפרשה מעל מזונות אסורים בטלטול והעלימתם מעיני הרשות ונפטר בעליהם מענשה – הרי נס; דילוג של שוטר על מי שאין בידו תעודה נאותה שחסרונה גורר מאסר – גם הוא נס; תרגום נוטריקון קונוֶנציונלי בכתב-סמיכות של ראבינר-קאנדידאט – וַדאי שהוא נס. מותר לומר, כי אוירת-הנפלאות היא לו למספר כמין גיגית ניידת, שהוא שרוי בה לא בלבד בביתו, בקהילה האחת והאחרת, הרוחשת חיי יראים ותמימים, אלא גם בנדודיו, הרחק מעיירות-ישראל. אך תן דעתך, עד מה אותה תמימות עשויה שתתפוגג מעבר לאזורה: המספר אין בו נדנוד של ספק, כי מעשי-פליאה המשתלשלים מכוחו ומכוח-כוחו של רבו, בין אבי בית-טשורטקוב, הרבי ר' משה דויד שכינויו סבא קדישא, בין בנו הרבי ר' ישראל, הם מופתים ממש; אך יש בו כמה וכמה נדנודים של ספק, אם מעשים דומים, המיוחסים לרבּיים אחרים, הם מופתים ממש; ואדרבה, הוא מספר בפירוש, כיצד נתבארו לו לפי שורת-ההגיון וכדרך-הטבע. אכן, מורשת-אמונה ואמונת-מורשה היא כגזירה, גם אם היא מנסה להעמיד את עצמה כבחירה, וכנודע אזורה של הגזירה, ביחוד אם היא חביבה, חסום בפני הביקורת וברגיל מידת חסימותו כמידת פתחונם של אזורים שמחוצה לו.
וראה גם ראה: העולם, שבו מתרחשים נסים ונפלאות, הוא-הוא העולם, שחל עליו הכלל, שהמחבר מכריז עליו בגלוי: האמת היא כמו שהשכל מחייב. והכלל הזה מתקיים לא בלבד בנסתרות – אם מעשי-נסים המיוחסים לרביי-הדור האחרים; אם אמונות-בדים כמנהגות ליל-ניטל; אלא גם בנגלות – בעצם הגישה לבעיות-חיים רבות ושונות. השכל המחייב הוא השולח את הבן לגימנסיה ואת הבת לסמינר; הוא המעורר להילחם לכשרון-הציור של צעיר, שהוריו עמדו למפגע לו; הוא המגלה את כיעורם של קנאים ורואה את רבם בחזקת פרא-אדם וכיוצא באלה. היינו נוטים להוסיף: הוא, השכל המחייב, מחייב גם את הציונות הפעילה, שהמספר היה מקציניה הנאמנים, שלא כאורח חסידים שהיו פולגים עליה, אלא שהמספר עצמו הקדימנו בהודעתו השנונה, כי בענין ארץ-ישראל אין הוא שואל את רבו, כשם שאין הוא שואל אותו בענין מצוַת סוכה ולולב. איך הוא מפרנס את מה שהשכל סותרו ומה שהשׂכל מחייבו, הוא סוגיה נחמדה בפסיכולוגיה של אמונה בכלל, ושל אמונת-צדיקים בפרט, ביחוד בדור אחרון.
ג
סתירה זו, שהקורא מתעורר עליה, אין הכותב חש בה – הוא יושב ומספר לתומו על בית אביו ואורחיו, על חבורות חסידים ומריביהם; מרחיב בפרשת-שידוכו הסבוכה, המאירה יפה-יפה את המנטליות של משפחת-חסידים אמידה לפני יובל ומעלה; מעביר גאלריה של דמויות: למדנים, רבנים, רביים וחסידים ואנשי-מעשה; מצייר טיפוסים, בין ממיודעיו – מהם הירשל מרובה (או מרובע), שכבר הזכירוהו עגנון וברש ומלקטי הלצות; בין מידידיו – מהם המגיד ר' יצחק ובּר, שנהפך מאוהב לאויב; בין מבני-משפחתו – מהם נחקקים במיוחד תיאורי אביו ואחיו הגדול וחָמִיו, המצטיירים כקומות; משלב פרקי-הוַי וזורה פירורי-פולקלור ובוזק תבלין של שחוק. וכאן, במסכת-השחוק יש שהוא מגלה דרך-אגב הבדלי-תפיסה בין הדורות, מבלי שירגיש בכך – ראה, למשל, את השלישיה של הבוּר והשיכור והגמד, שהם פורקן-הומור לבני-העיירה, שאין לבם מַכּם, בעוד נפשנו מתקוממת.
וכל מסכת-הסיפורים, נתונה בלשון ברורה ונלבבה, סגנון-שבכתב, שהוא כמשקופו של סגנון-שבלב. והקורא אשר ירוץ בהם, יחזיק טובה למחבר, שראה לשעה קטנה להשבית קולמוסו מעסקו-קבע, איגרות-התעוררות וחידושי-תורה, ולהעסיקה לסיפור המעשה שלפנינו.
[טבת תשי"ג]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.