כי אי-שם, לא הרחק מעיר-מולדתנו, ברודי, בתוך זר-העיירות, הסובבות אותה, נמצאת עיירה הקרויה בוסק וההגוּיה ביסק, ידעו אצלנו זקן וטף; קודם-כל משום שנכנסה לתוך חרוז ידוע למדי, שלא קל היה להשגירו על פינו, שיהגה אותנו בבירור מבלי שנתגמגם: “פון אָלעסק בין קיין ביסק, האַלט אַ פוקס אַ ביקס אין פיסק”, כלומר: מאולסק עד ביסק מחזיק שועל רובה בפיו.

זהו חרוז, הפשוט בנוסחאות אחרות, לא-מתואמות כל-כך, גם בגלילות אחרים. ודאי, שהייתי רוצה לשדל את עצמי, כי בשעה שהיינו משננים, ביחוד בחדר-הרבי, אותו חרוז, היה דמיוננו משעשע בתמונה המוזרה של שועל כביר-מידות, שחרטומו נמשך, הפלג והפלג, בין שתי העיירות – אולסק וביסק – והוא מחזיק, כנראה במלתעותיו, מלתעות-ענק, רובה ארוך מחרטומו. מובן, שלא יכולנו לשער, כי ענין ביסק פתוח לשני פירושים – פירוש חדש יותר, רובה, ופירוש ישן יותר, קופסה, אבל אפילו ידענו זאת, מאי נפקא מיניה רובה ארוך-במופלג או קופסה ארוכה-במופלג. אבל אילו סברתי כך, היתה זו אך חנופה בעלמא לדמיוננו, דמיונם של הילדים, כי בעיקרו-של-דבר היה לנו ענין בעצם העיירות, שזכו לכך, כי בשלהן שינינו תישברנה כל-כך.

משתי העיירות היתה הראשונה, אולסק, קרובה יותר אל לבנו – הרי מעירנו היו נוסעים אליה, לבקר בהיכלו של הצדיק היושב בה, מצאצאי בעל “לב שמח”, ובעירנו ובעיבורה ישבו שתי משפחות אולסקר; המשפחה האחת שוב לא היתה קיימת בימינו וזכרהּ נשמר בשם בית-מדרשם של מתנגדים, שנקרא: די אָלסקערס; המשפחה האחרת ישבה בימינו בכפר-גידולי, סטארי-ברודי, ומצאציה נמצאים בארצנו, וראש להם ידיד-נעורי, ברונק (דב) פוֹלאק, שנקרא קוזאצ’וֹק, והוא כאחרון הרומנטיקנים שבנו, והיה שנים הרבה על סוסו שומר שטחי קרקעות, כל עוד עמדו בשממתם.

כן, אולסק, או כהיגויה בפי הגויים: אולסקו, היתה חביבה אף על מורינו הפולנים, כי בארמונה נולד מלכם המפורסם, יאן השלישי סוביֶסקי, נוצחם של התורקים, החי עד עתה בפי היהודים, כלשון הפתגם להגדרת ענין ישן-נושן: אין מלך סאָביעסקיס (או: סאָביעצקיס ואף סאבעצקיס) צייטן ( = בזמנו של מלך סוביֶסקי). ולפי שלא הוליכה אליה רכבת לא הייתי בה אלא פעמַיִם בלבד.

ב

פעם אחת באתי, עם ידידי פנחס מאיר, לעשות לקופת-העליה של קיבוץ “ברית אל”, ואף דרשתי בקלויז של הרבי, והחסידים, זולת אחד פּאַציוּק שמו, לא מיחו בידי, ונתרשמתי ביותר מביקורי בביתו של איש מופלא, הוא בן עירי, ד"ר מרדכי וייס, שהיה רופא העיירה וראש ציוניה, וחיבר אז ספר עברי מיוחד לבתו הקטנה על הפרחים וטיבם ושמו “ראשית מצעדי האביב”, ובשעותיו הפנויות עסק בבלשנות שמית וסלאבית, בתרגום אייסכילוס ממקורו, וביחוד באיסופם של ניבי יידיש, שלא ידעתי כמותו מומחה בגוני-גוניהם, דבר שטיפחו על דרך מיוחד לאחר שניצל בנסי-נסים מידי הנאצים והשתקע כרופא בחיפה. אפשר שאוירת-ביתו הרוגעת ומרגיעה היתה בי ובידידי, שדימינו לחוש כהמשך לה את אוירת השדות, בלכתנו, דרך משעולים, בתוך דממה, לתחנת-הרכבת הרחוקה, קונטי, וכדי רגע תהינו, כי הנה אנו עומדים לנטוש חמדה זו, כדי להרחיק לחופו של הים התיכון. אמנם, תהינו כדי רגע בלבד, אך גם כדי תשלום דמי-קדימה לנוסטאלגיה העתידה לבוא, אולם הדממה הנפלאה נפרעה פתאום, משעמדנו על מפתנו של ארמון-סוביֶסקי, שהרוחות טיילו בין חורבותיו והעלו כמיני יללות בחללו. אותה שעה לא יכולנו לשער, כי מקץ עשרים שנה ושנה יובאו הנה אחרוני יהודי עירנו ויוצאו פה להורג.

פעם אחרת לא באתי אלא הובאתי – חזרתי מועידות הנוער ו“החלוץ” בדאנציג וברכבת נזדמנתי עם מר פפר, שהיה ראש צעירי-הציונים בעיירה, וכששמע מהיכן אני בא, הורידני בתחנת קונטי לכרחי, והוליכני לעיירתו והבטיחני, כי לא אכירנה. הכוונה לא היתה, שכל העיירה נשתנתה או שכל תושביה נשתנו; הכוונה היתה שצעיריה נשתנו, ובאמת נפלאתי לראות, מה עשו שנתים ימים – סבבוני עשרות-עשרות עינים שוקקות ואָזנים צמאות, וראיתי בחוש, בכל דיבור ודיבור, שבת-קולה של ציון מהמה בו, והיא כמלוגמה ללבם הרוגש.

ג

ואילו בוסק היתה כזרה ומוזרת קצת, כביכול נלוָה לה קורטוב של אימה, ויהא על שום הכינוי: ביסקער שבתי-צביניקעס. ושוב היתה זאת חנופה לשׂכלנו, שׂכלם של ילדים, אילו אמרנו היום לשדל בנו, כי עוד בימים ההם ידענו, כי כינוי זה ניתן לה לעיירה, על שום שרחשה בה, בשעתה, כנופית פראנקיסטים, שביקשו אפילו להתישב ולנטוע את מרכזם, בתחום שבין בוסק וגלינא; וביותר שנשאר בה זכר-לטיט – השם שפּס, שנקראה בו משפחה שישבה פה, וצאצא לה העורך הנודע של העתון “ווינער טאגבלאט”, ידיו של יורש-העצר רודולף, בנו של הקיסר פראנץ-יוזף, וחברו של המדינאי הצרפתי קלימאנסו, המתאר את ביקורו בבוסק, ואף מביא סיפור-אגדה ששמע בה בספרו Au pieds de Sinai ( = לרגלי סיני), וכבר הבאתי סיפור-אגדה זה, בתרגומי ב“על המשמר”. כל הפרטים האלה ושכמותם נודעו לנו אך לימים, בינתים אנו הילדים, הבינונו, כי הכינוי ההוא אין בו יותרת-הכבוד, ויהא משום כך בלבד, כי גם בעירנו נתכבדו קצת אנשים באותו כינוי, כגון מר ויינברג, איש מהרין, שנקרא: דער מאָראַווטשיק, שתארוֹ היה אייכמייסטער, כלומר מי שאומנותו בדיקת המידות והמשקלות, והוא היה נאמנו של המשכיל הנודע יהושע השיל שור, שנקרא דרך גוזמה: וולטר-דגליציה, ושלא דרך גוזמה: גייגר-דגליציה; ואף מסייע להוציא לפועל צוָאתו, שעל-פיה אוצר ספריו וממונו נמסרו לבית-המדרש לרבנים בוינה. בכינוי זה זכה גם ר' זיינוול שפירא, מלבד הכינוי שזכתה בו כל משפחתו, פשאַוויראַ, שאינו לכאורה אלא היפוך אותיות שמם, אבל באמת תיבה אוקראינית היא, ופירושה: אמונת-כלבים; וכך נתכבד בכינוי זה מר ברנשטיין, בנה של מרת מאשה, שהניחה ביתה לקהילה, שתבנה בה מרחץ וכן עשתה, והוא יצא מן הקהילה והשתדך עם משפחת גריזו, פורטוגיזים מזרע האנוסים, שגידול הענבים, שעסקו בו בכפרנו, הוציא להם מוניטון למרחוק.

אבל אלה וכאלה היו יחידים, מה שאין כן עדה שלמה, עדת בוסק. אלא מה, אותו כינוי נזדווג לנו למעשה הגולם של בוסק, שעמד על הגשר, הנמתח על הנהר העובר בה, הוא נהר הבוג, וכל הרוצה לעבור והוא אינו רוצה בכך, יורד עליו קרדומו המתיז גולגָלתו והיא נופלת המימה. עד היכן ענין הגולם, הגשר והקרדום נכרכו לנו עם בוסק, חשתי בעצמי, כשנודעתי בראשונה על אגדת הגולם מפראג, תמהתי לא מעט, איך גנבו אותו מבוסק הקרובה אלינו וטילטלוהו לפראג הרחוקה מעמָנו. כי נוסח בוסק היא-היא מהדורת הגולם הקמאית, לא היה בי כל ספק. אדרבה, גם היום אין הספק זז מלבי, וביותר שאנו יודעים, כי תפקידו של המהר"ל מפראג במעשה הגולם אינו אלא בדיית משכילים מאוחרת, וחבל שהחוקרים לא התחקו על מסורת הגולם מבוסק, קודם שנמחקו אחרוני-עקבותיה.

ד

אולם אף שבוסק אינה רחוקה ביותר, הריני מתקשה להיזכר, כי בני בוסק היו, לפני מלחמת-העולם הראשונה, אורחים מצויים בעירנו, אמת, בגימנסיה שלנו, שנקראה על שם יורש-העצר רודולף (על מנהלה, מר שירמר, אמרו, שהיה מורה-היסטוריה שלו), למדו בני בוסק, עוד כשהיתה גימנסיה גרמנית, ומהם נעשה כשם-דבר משורר יידיש הנודע דויד קניגסברג, שהיה מחלוצי הליריקה הגליצאית, ושיריו, ביחוד הסוניטות שלו, משקפים להפליא את נופם של גלילותינו (ואהבת הנוף היא שהניעתו לימים להיות תורגמנו שוה-הערך של “פּאַן טאדיאוש”). הייתי צעיר מכדי להכירו בימים ההם, אף שאפשר כי ראיתיו, ולא פעם אחת בלבד, אצל דודי יצחק אאורבך, במסיבת רעיו, שעמהם נמנו יעקב רוטמן (נתנאלי), לימים עסקן ציונים (ראש מפלגת “מדינת היהודים” בפולין), משורר עברי ועורך “הסולל”, אך בימים ההם להוט אחרי ספיריטיזם, שהיה מושיב חבריו בעגולה והם מניחים ידיהם על שולחן, שאין בו מסמרות-ברזל, ומרקידים אותו ומריבים, אם תשובותיו תשובות או לאו; נתן מיכאל גלבר, שאמר ללמוד רפואה, אך כבר אז עסק בתולדות יהודי עירנו ולימים נתפרסם במחקריו הרבים בתולדות ישראל; שני האחים פטרושקה, בניו של מלמד-דרדקי, שמילאו את ביתם רוב מכשירים, כי היו שטופים במיני המצאות, כגון להמציא סוג של מִשחת-נעלים ויצא טיבה בסביבה, בראונשטיין, שאמו היתה אחותו של ר' נתן לוין, רבה של רישא ואביו היה דודנו של לוו טרוצקי, כולם ציונים ורק האחרון סטה לימים הימנה. על-כל-פנים, כשאני מתבונן עתה בתמונה, משנת 1905, שבה דויד קניגסברג מצולם כאחד עם חבריו-לכיתה וידידיו, שנדפס בספר יובל השבעים של גלבר, דומה עלי, כי כך ראיתיו, את קניגסברג, בימי ילדותי. אבל שמעתי עליו הרבה, הרבה מאוד, ואמנם מפי דודי ההוא – ראשית, שהוא משורר, שתחילת כתיבתו גרמנית, פולנית, אך עד מהרה נתבצר ביידיש: שנית, שערך מיני הפגנות לכבודה של יידיש בגימנסיה, ובשל כך ירדו המורים לחייו, והניח את עירנו וניסה מזלו בגימנסיה בצ’רנוביץ; שלישית, שהיה התלמיד היהודי היחיד, שלמד בה רותנית, כפי שנקראה אצלנו אוקראינית, ואף בה כתב שירים, ובה כנראה אף ראשוני-חרוזיו, ככל המשוער חרוזים של ליצנות. כשהתחלתי בילדותי משרבט בעטי, וניסיתיו קודם-כל במעשה-חריזה, וכתבתי תחילה גרמנית, אחר-כך פולנית, אחר-כך יידיש, נודעתי מפי דודי, כי כן היה גם מהלכו של דויד קניגסברג, כי גם הוא עלה על דרך תלת-לשונית שסדרה כך.

ה

וכידוע, כך היה מהלכו הכולל של נוסח-גליציה. משה לייב הלפרן בן זלוטשוב הסמוכה לעירנו פתח כתיבתו בגרמנית (וראוי היה לאסוף שיריו אלה, מהם שנדפסו בעתוני הפועלים בוינה), והוא הדין בבן-עירו יעקב מסטל, ואילו שמואל יעקב אימבר בן יז’רנה פתח כתיבתו בפולנית, ונשאר סופר כפול-לשון כל ימיו מתוך חלוקה פונקציונלית: שירה – יידיש, פובליציסטיקה – פולנית; ואף חנא זכריה ברגנר, בן רדים (ראדימנו), שקרא עצמו מלך ראוויטש (שם ראשון על שמו של המשורר מלך כמילניצקי, שם אחרון על שם גיבור בנובילה של למ"ד שפירא), פתח בפולנית. הריני מזכיר כל אלה, כי גם בדורי היתה התנודדות כזאת, ואף אני עצמי חייתיה, אם כי זמן קצר למדי, ולא הייתי בן-יחיד בזאת. הרי מבני דורי וגילי בגלילותינו ניתן להזכיר את רחל קורן-הרינג, דבורה פוגל בארנבוים, שפתחו בפולנית אך עברו, ראשונה – עד-מהרה ואחרונה – אך לשנים, לשירת יידיש, ומשה שימל, משורר יידיש שהספיק להוציא ספרי-שירה פולנים ודוגמה ידועה אנדה פינקרפלד, שבכור ספרי-שירתה יצא בפולנית כבר לאחר עלייתה לארצנו. ודאי, שכולנו עמד לנו בהכרעתנו תקדימו של הדור שלפנינו ואני זכרתי ואף הזכרתי את שקדמוני בספסלי הגימנסיה שלנו ועלו על דרך ספרותנו – יעקב נתנאלי בלשון העברית ודויד קניגסברג ויוסף באדיאן-גרינזייט בלשון יידיש.

בימי בחרותי נפגשתי לפעמים עם דויד קניגסברג בימי ישיבתי בלבוב, פעם ראשונה בקואופרטיב, שניהל אותו יוסל, אחיו הצעיר של מנדל זינגר. קניגסברג עמד, בידו אחת צרור צוארונים ובידו אחרת הסתייע בדיבורו, שענינוֹ היה ביאור מפורט של מסכת האֶקספרסיוניזם, שהוא עצמו, האדוק בצורות של קלאסיקה, לא נמשך לו, אך חבריו הצעירים ממנו, וראש להם מלך ראוויטש ואורי צבי גרינברג נמשכו לו, אולם אף שדחה את האקספרסיוניזם, לא דחה את האקספרסיוניסטים, ששירתם שירה, ודיבר ברוב הבנה על דרכם, ותמהתי בשמעי אותו קורא בעל-פה שיר ארוך למדי של פראנץ וֶרפל על שפחה, אשר בהגישה לשולחן בעליה, נשמטה לה קערתה מידה ונשפך מרקה (וכבר תיארתי אותה פגישה במאמרי: שמיטת קערה, שנדפס ב“מולד”). שנים נשמר בי טעם נעימתו המיושבת, הסבלנית והיא שחיזקה בי את הכלל הגדול לגבי מודרניזמים למיניהם: לא יֵרד בני עמכם, אך חובה עלי שאבינכם. אך אפשר, כי גם קו זה הוא בנותן-אָפיָם של בני גלילותינו, שכן פלורליות של תרבות מרובעת-לשונות לאו מילתא זוטרתא היא.

בפעם האחרונה ראיתי את קניגסברג, בבואו ללבוב להשתדל על השגת סרטיפיקאט, כדי לעלות עם משפחתו לארץ-ישראל. הוא ישב אז בכפר מועט, האנאצ’וב, שהיה לו בו משק-איכרים קטן, אך עבודתו, עבודת-פרך, פירנסתו בדוחק. בשאלונו שהגיש למשרד הארץ-ישראלי רשם: איכר ומשורר. אל אלוהים יודע, כמה הפעלתי את השפעתי לסייעו ולא עלתה בידי, והפרק העגום, א. ל. שוסהיים, מי שהיה עורכו של “ארבייטער צייטונג”, כלי-מבטאם של פועלי-ציון, ולא ניתן לו סרטיפיקאט, נצטרף לו פרק עגום ממנו.

אבל שוסהיים, שהציונות היתה מרוקמה באבריו, שכן אביו, ר' פינחס שלמה, היה בדורשיה ודרשניה, הלך לארגנטינה והִרבה לעשות בה, וראיתיו בהיותו בארצנו, ואילו קניגסברג נשאר תחילה בכפרו ואחר-כך נדד בין לבוב לקראקא ושוב לא ראיתיו אלא שמעתיו פעם אחת מדבר ברדיו בימי כיבושם של הרוסים, כשהיה יושב-ראש של אגודת הסופרים היהודים, וסופו נרצח בידי הנאצים. ונראה, כי שניהם זכרו לי את טירחתי למענם, לטובה, וגם אם היתה, לדאבת-לבי, טירחת-שוא, וסימנך, כי קניגסברג ראה בסמוך למלחמת-העולם השניה להזמינני, להיות במשתתפי גליון-היובל של “פּאָסט” הקראקאית ושלחתי לו משירי, ולפי שהגליון לא יצא לפועל, הדפיסם ב“מאָרגן” הלבובאי; ואילו שוסהיים, כשנערכה לו קבלת-פנים בבית “דבר” ומָנחה-המסיבה, דויד זכאי, הוכיח את שמחליפים גולה בגולה תחת אשר יבואו לארצנו, והאורח חש, כי עוקצם של הדברים מכוּון כנגדו, סיפר מה עלתה לו להשתדלותו לעלות, ואף פירש, כמה ריצות רצתי למענו והעליתי חרס בידי. אבל בצאתי עמו מבית “דבר” אמר לי, בעירוב של שחוק ומרירות ובאמת הדין עם בעל-התוכחה, שלא הוצרכתי לדחות את עלייתי לימי העליה הרביעית, ימי הסרטיפיקאט, שלא השגתיו מידי ממוניו הציונים, אלא להקדימה לימי העליה השניה, ימי הפיתקה הצהובה, שהייתי משיגה מידי ממוניה התורכים.

ו

אך נחזור לבני בוסק כדי להזכיר, כי גם בימַי היו מהם בגימנסיה שבעירנו, שכבר היתה גימנסיה פולנית, והכיתה השמינית בלבד היתה עוד גרמנית (ומאחרוני תלמידיה היה אריה טרטקובר), מהם זכוּר לי אך מאיר שור, שהלך עם ראשוני העליה השלישית לארצנו. שנינו היינו תלמידי הכיתה הראשונה, אבל היינו מזדמנים אך בשעת שיעור הדת, שהורנו הרב ד"ר יהושע עוזר פרוסט. ואף שעלייתו לא היתה מעירנו, התפארנו בו וכתבנו את שמו בפנקס עוליה. ובהגיע הידיעה המרעישה על הפרעות ביפו, וברשימת ההרוגים פורש בטעות גם מי ששם משפחתו שור, סברנו, כי הכוונה אליו, ואף שעריכת אסיפות בימים ההם היתה כרוכה בה סכנה מרובה, שכן שלטונות הפולנים הטילו משטר, שכמותו כמשטר-חירום, ועיקרו רדיפת יהודים, וביחוד של צעיריהם, לא נרתענו והקהלנו אסיפה גדולה, מטעם “השומר הצעיר”, והספדתיו בכלל ההספד על נרצחי-יפו, וראש להם י. ח. ברנר, שלא ידענו סופר קרוב אלינו כמותו. איך נולדה הטעות ההיא לא אדע עד עתה. אמנם בין קרבנות הפרעות האלה נמצא גם בן-עירנו, משה לייטר, אך שמו לא היה ברשימה שהיתה לפנינו. אין צריך לומר, כי לימים שמחתי, במצאי את מאיר שור חי וקיים, אך שוב לא נקרא בשמו אלא בשם בן-דרור, והוא ממתישבי כפר-יחזקאל, ובימים שערכתי את כתב-העת של המושבים “תלמים”, נהניתי לפרסם מאמריו על אילני-פרי, שהתמחה בהם.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה זכרתי מבני בוסק, ביתר דיוק: מבנותיה, אשה דעתנית ופסקנית, ששמה היה קאראוואן, משפחה מצויה שם, והיתה בעלת בית-מִבשל-שיכר והיתה מסַפקת לנו, משמע לבית-המזיגה של אבי, בירה דשנה. וכן אזכור אשה אחרת, פסקנית ופיקחת, שהיתה סוחרת פשתן ושׂערות-חזירים – נקראו בראשי-תיבות: שד"א – ושערות סוסים, ומומחי הסחורה הזאת, כגון ר' שלמה דייטשר, הפליגו בשבח בקיאותה. היה די לה שתסכסך מעט בקצה-נעלה את צרורות-הסחורה, שתדגה מיד את המזויף ותתחוב אותו אל מתחת לאפו של הסוחר. אין אני זוכר שם-משפחתה, אבל אני רואה אותה לעינַי, ושומע את דברי המומחים: קמה האשה מארגושס חדשה (היתה זו סוחרת גדולה בעירנו לפני מאה שנה).

מה שזכור לי שמה של האשה הראשונה אינו תימה – משפחתנו היו לה קשרי-חיתון עם בית קאראוואן מבוסק – חתנו של דודי זקני, ר' מרדכי בנימין הכוהן שטוק, ממשתתפי “עברי אנוכי”, היה ר' יקותיאל קאראוואן, ובנו אברהם היה ראש גנני תל-אביב ולפני שנה, עם פטירתו, מדדו רוב שבח לעשייתו, ובנו של אברהם הוא דני, הצייר הידוע. מה שנאמר בענין משפחת שפּס נאמר גם בענין משפחת קאראוואן, ודודי זקני, שידע מה שידע על מוצא משפחתנו, שמח במיוחד על השידוך הזה.

ז

ולענין חוטי-משפחה עלי להזכיר, כי אמי חורגתי, מרת ליבה לבית אאורבך, היתה מרבה לספר באזנינו על קראסנה, שבה עברו עליה ימי-ילדותה, וממילא על בוסק השכנה, ולא במעט הפחידה אותנו, הילדים המקשיבים לה, במעשה נורא שאירע בין הכפר ההוא ובין העיירה ההיא: אשכנזון, שחור כחזיר-בר וצמוק כקיסם, מכנסיו מהודקים ומעילו, העשוי כמין פראק צר והצילינדר שלו רם ונישא, היה פוסע, עקב בצד אגודל, וזנבנב מתנפנף לו בין קפלי אחורי מעילו, וכשם שנגלה פתאום בסמוך לטחנת-הרוח, כך נעלם פתאום במוּרוואנקה, כאילו עשבות-האחו בלעוהו. למוֹתר להעיר, כי האשכנזון על זנבנבו הסתדר בדמיוננו יפה-יפה, כשכנם של הגולם והגשר והקרדום והגולגלות המותזות והנופלות המימה. דמיוננו התפרנס אף מכך, ששמענו כי הרכבת, המוליכה ללבוב, עוברת בתחנה, ששלטה מכריז עליה: קראסנה-בוסק, ובאמת נמצא שם הכפר בלבד, ואין נמצאת שם העיירה, שאליה צריך לנסוע, בימות-החמה בעגלה ובימות-השלגים במגררה.

על שום מה הכפר זכה שהרכבת תעבור על-פניו והעיירה לא זכתה לכך, היה ענין של מחלוקת, לא בינינו, הילדים, אלא בין המבוגרים. הם, שכבר נסעו ברכבת, המוליכה מעירנו לבובה, ידעו, כי כל תחנותיה כפרים בלבד, וקצתם דרשו דבר זה לשבח וקצתם דרשו אותו לגנאי. אולם גם אלה גם אלה לא יכלו להדיר עצמם מתמיהה: כפר מועט, כמו זאבליטץ, בפי הגויים: זאבלוטצה, יש לו תחנת-רכבת, ולעיירה אולסק נוסעים ממנה בעגלה, ובאין ברירה אף נגררים ברגל; והוא הדין בכפר קונטי, שיש לו תחנת-רכבת, אך לעיירה אולסק נוסעים ממנה בעגלה או הולכים ברגל; וכן הכפר זאדווריה (בפי הפולנים זאדווז’ה) יש לו תחנת-רכבת, וממנה נוסעים בעגלה לעיירה גלינא. כי היתה בזה כוונה לעקוף את ישובי היהודים, שלא ייהנו מכל יתרונותיה של תחנת-רכבת, לא עלה על דעתו של איש מבין המחולקים – הרי הקיסר הזקן שלנו על זקנו, זקן-הלחיים, ועל מכנסיו, מכנסי-פּפּיטה, מלך-חסד ומלכותו מלכות-חסד.

ח

שעל-כן לא שיחקה לנו השעה לראות את העיירות מסביב, ובוסק בתוכן, אף שמורי בית הספר לא פסחו על הגיאוגרפיה הרגיונַלית, ביחוד מבחינתה ההיסטורית. בחינה זו נלמדה, כמובן, ברוח הרשמית, כלומר הפולוניזאטורית – חייבים היינו לדעת, כי באולסק הקרובה נולד, כפי שכבר הזכרנו, סוביֶסקי, יתר על-כן, כי כבר בלידתו ניכר, כי נועד לגדולות, שכן משיצא ממעי אמו והמילדת הניחתו על השולחן, נתבקע שישו, ובטיולנו לארמון בפודהורץ, בית-גידולו של המלך ההוא, והראונו אותו שולחן, שנשמר שם, והמורה הילך אצבעו לפי עקלתונו של הבקע. משאר העיירות הקרובות חייבים היינו לזכור את סוקוליבקה, כי שם מת ההטמַן סטיפאן צ’ארניצקי, ובביקתה שבה הוציא את נשמתו תלויה היתה תמונה, שתיארה שעתו האחרונה. ולענין העיירה בוסק – אזכור את הפלוגתה האטימולוגית שבין בית-הספר העממי לבין הגימנסיה – בבית-הספר סיפר לנו מנהלו, האסימילטור, כמר פיליפ אשכנזי, כי השם בוסק מוצאו בנהר בוּג העובר בה בדרכו מביליקאמין; ואילו בגימנסיה דחה המוסקאלופיל קוסטינוביץ' אותו ביאור, שאינו אלא אטימולוגיה עממית, והסביר תיבת בוסק לפי שמה הקודם של העיירה, בוּז’סק, שמוצאו בתיבה הרותנית בוּסקוֹ, בושל, בוּסאל, ופירושו עוף החסידה, השכיחה, כדרך הטבע, בסביבה ההיא, שהיא טיפוסית בבצעי המים ובצותיהם. אגב, אותו מוסקאלופיל טוב-לב, שלא פסק חיוך מבין שפמיו, ושסופו נתלה בידי האוסטרים, נכנס לכלל מחלוקת בענין אטימולוגיות עממיות אחרות, שנגעו אל סביבתנו, וקודם-כל אל עירנו ברודי עצמה שאנו, הילדים, היינו נוטים להסביר שמה לפי לשון ברודא, משמע זקָן, ונמצא לנו חיזוק במעשה המיוחס למלכה מארישנקה אשת סוביֶסקי העליזה, שאחזה זקנו הארוך של אדוני עירנו, סטאניסלאב קוניֶצפולסקי, לאמור: דאַי בראָדי אַ בענדזשעש קאשטעליאנעם (הב את הזקן ותהיה קאשטילאן), והוא ניאות לאותה פרקמטיה, נתן לה את העיר וזכה באותו תואר. ובאמת, שם ברודי, שהוא לשון-רבים, מוצאו מלשון בראָדיט, שפירושו לעבור מים, נהר או בצה במקום שהמים רדודים ביותר; מי-מתנַיִם, שאי-אפשר לשקוע ולטבוע בהם. הרותנים אף פתגם בפיהם: ניעספיטאוושי בראָדטי, ניע ליז או וואָדי ( = לא חקרת היכן המים רדודים, אל תזחל לתוכם). והרי קושיה היא, כיצד ניתן לחקור, ותירוצה פשוט: התבונן בו, בבּוז’ק, היא החסידה, היכן נתקעות רגליה הארוכות וידעת.

ט

לאמור, כי גם ברודי גם בוסק באות ללמדנו, כי בהן ניתן בנקל לעבור את הבצה, כשם שמקומות אחרים בסביבה מרמזים על כך. למשל, הכפר הנזכר זאבלוטצה, שפירושו: מאחורי הבצה, ואולי גם הכפרים סוכובוליה, שפירושה אחוזה יבשה וסוכודולה, שפירושו שוחה יבשה. אגב, הנהר הקטן, המפריד כביכול בין עירנו ברודי ובין כפרנו סטארי ברודי, סוכובולקה שמו והיה אמנם רוב ימות-השנה חרב. לכאן ניתן ענין גם הכפר ברלין, שפירושו סירה וכינויה זה שכיח יותר בהקטנה: ברלינקה. מכל הפירושים האלה נתגלם לנו דיוקנה של סביבתנו, הנקרא שפלת-הבוג, כקערה אדירה, שהרוטב שלה היא בצה עמוקה, וברודי ובוסק הם בחזקת שני מזלגות התקועים בה ובולטים מתוכה, ומזכירים את שתי רגלי החסידה הארוכות. צירוף-ילדות זה נזדווג לו ציור-ילדות, והוא ציור החסידה, שהיתה קרויה בפינו גם באָטשאן גם בישעק (אגב, בישעק נקרא גם בישאָף – כלומר, הגמונם של הנוצרים), כעוף הנושא בפיו אש, וממילא נצטיירה כל הסביבה, מברודי עד בוסק ואילך, כמשהו של מיתוס ודימוניות, והיום הייתי מעֵז לומר, כי ברוחנו, שהתנודד בין ילדוּת ונעורים, הסתתרה בבואה ארכיטיפית של עוף היורק אש ורובץ מעל היום הקרוש המעלה ערפילים ואדים (אגב בסביבתנו שכיח שם משפחה דיסטנפלד, ויש המפרשים אותו כמו דיסטעלפעלד – כלומר, שדה-קוצים, והקרוב שענינוֹ דינסטענפעלד והוא שדה אדי-קטב).

י

עד שבא העימות שבין בוסק המיתית מימי הילדות ובין בוסק הממשית בימי הבחרות. כבר הייתי בחור, שמספר שנותיו כמספר האותיות, טרוד בעסקי מרכז “החלוץ” בלבוב, והייתי מסבב בערים ובעיירות ודורש דרשות, לטובת עניננו ומכוחו, בבתי-מדרשות ובקלויזין. כבר הייתי במקומות רחוקים, ועדיין פסחתי על אותה עיירה, אף שבמסעי עברתי לאין-ספור את התחנה, הנושאת את השלט: קראסנה-בוסק. אולם בוסק קיבלה צד של חשיבות במפה החלוצית: בסביבתה נצמחו נקודות-הכשרה, ביחוד בכפר קונטי, וידיד-נעורי, ישראל איגרא, יליד סטרי, סיפר על כך בספר-הזכרון של קהילת ביסק. אני עצמי לא הייתי בימים ההם בקונטי ולא ביקרתי בקבוצת-ההכשרה ההיא, שבה נמצא גם צעיר אחי, אברהם יאיר, לימים חבר קיבוץ מזרע, שבו עברו שנותיו ובו מנוחתו. אולם זוכר אני את המשא-ומתן בענין ההכשרה, שקיימתי עם אדוני קונטי, הרוזן קונטני, מחפש-אלוהים מקורי, שהצטרף תחילה למִסדר-הברנַרדינים, וניחם על כך וניתן לו, בהתערבותם של מיוחסים גדולים, היתר לנטוש את המנזר, וחזר לביתו ולבו ודעתו היו נתונים ביחוד ליהודים וליהדות. איני יודע, אם קבוצת-ההכשרה עבדה אצלו או בשכנותו, כשם שאיני יודע, עד היכן הגיע בהכרת היהדות. אולם השיחה הארוכה שבינו לביני, שכילכלנו אותה משום-מה בגרמנית, נסתיימה בהודעתו המילנכולית: ניע ווירד איין קריסט איינען יודען פערשטעהען (לעולם לא יבין נוצרי את יהודי). לשנים כששמעתי, כי אחד קונטני התעניין באומנות יהודית טיפוסית, מעשה עטרות וטליתות, וחקר את מסורתה, שנשמרה בעיירה סאסוב הקרובה, ופירסם מחקרו, היה לי ודאי, כי הוא-הוא אדוני הכפר שנזדמנתי עמו. לפי שאיני יודע, כאמור, אם קבוצת-ההכשרה עבדה אצלו או בשכנותו, אך ידעתי את התעניינותו בעניני יהדות, אפשר שאותה קבוצה פקחה, או סייעה לפקוח עיניו, על כוח יצירתם של יהודים, כמה וכמה שנים קודם שנתיַדד עם נחום בומזה, יליד סאסוב, משורר יידיש עדין, ששירטט, בקוים דקים-מן-הדקים, את קלסתר נופה של סביבתנו. אגב, כידידותו של נחום בומזה עם הרוזן קונטני, שסופו שלח יד בנפשו, היתה ידידותו עם סטאניסלאב וינצנץ, שלא תחילתו אלא סופו נזיר, בנם של אדוני אחוזות בהררי הקרפאטים, שהתעניין גם הוא בעניני יהודים ויהדות, ובעיקר בעניני חסידות וראשיתה בסביבי ההררים ההם, והוא ידוע גם לקהל העברים ממאמריהם של ידיד-נעוריו אברהם יעקב ברוור ושל רחל אוירבך, מראשי קבוצת “צושטייער”, שהיה קרוב אליה.

יא

אך נחזור לקבוצת-ההכשרה בסביבי בוסק – גם היא, או בעיקר היא, גרמה, שהעיירה התחילה תוססת והוקם בה סניף של הסתדרות החלוצים ושני חבריה, האחים דוב ואריה שפירא, עברו להכשרה בלבוב וגרו במה שנקרא בנין (שלד של בית גדול, שעמד בעצם הקמתו, והוא בית-הספר למלאכה על שמו של אברהם קורקיס, חכם-כלכלה, מאבות הציונות בגליציה, שפרש מהנהגתה על שום השלייתה, השליית מדיניות ההווה). לפי שהיינו שכנים, שהיינו ישנים על-גבי האִצטבה הגדולה והמשותפת, היו משדלים ומוסיפים ומשדלים אותי, כי אבוא, למען השם ולמען השם, לעיירתם ואדרוש באָזני הקהל. איני נוקט לשון נאום אלא לשון דרשה, כי בסיבובי בערים ובעיירות נהגתי לדבר בבתי-המדרש בנוסח הישן של מגידים, על שיטתם וניגונם, וכך דרשתי בימי קיבוץ “ברית אל” באולסק ובפודקמין, ולימים בימי “החלוץ” בסטרוסיב ובמיקולינץ ובטשורטקוב (פה בששה בתי-תפילה), ונראה שדרשותי נתחבבו על קהל השומעים, והראָיה: לשנים היו, כבר פה בארצנו, קצתם מזכירים אותם לפנַי ומשמיעים קטעיהם.

סוף סוף נעתרתי לצמד האחים ונסעתי לבוסק ואך באתי וסרתי לבית הוריהם, ונגלה עלי אברך, זליג כץ שמו, שהיה כנראה הכל-ולך במסכת הציונות בעיירה וכן גברת רוז’ה קוטין, הוא קומתן והיא גיבנת, שניהם מאותו טיפוס צנוע ותם, שהיה אולי הסימן הבולט ביותר לישרותה וטהרתה של תנועתנו. האברך חרד קצת עלי ובשלי. הוא חרד עלי – כי ארגיש את עצמי כשם שאני מרגיש את עצמי בביתי, ואמנם הרגשתי היתה כך בביתו של ר' בנימין (בנימינצ’י) שפירא, שהיה עוד מכלל האדוקים וכבר מכלל המשכילים, טיפוס שהיה מצוי בסביבה ההיא, בעיקר מכוח השפעתו של ר' משה אהרן נייגר, שישב כמה וכמה שנים בכפר הקרוב, אוז’ידוב, והפיץ השכלה וחיבת ציון (בנו הלך גם הוא בעקבותיו, הוא-הוא עסקן הציונים, ר' חיים נייגר שהשתקע בטארנוב, וסופו בארצנו, אביהם של המורה ד"ר דויד נייגר שנפטר בחיפה ושל יצחק נייגר היושב בבית-אלפא והוא ממיסדיה). הוא חרד בשלי – ראה לפניו בחור, שקומתו מועטת, ואינו, כלשון הפתגם, לא כלב ולא תיש, כי ממה נפשך: אם מודרני אני, על מה איני לובש עניבה, ואם איני מודרני, על מה אני חובש מצנפת ההולמת בעל-מלאכה. מובן, שחרד עלי לא לפי הפסיכולוגיה שלו, אלא לפי הפסיכולוגיה של הקהל, שיאמר אי-אפשי במי שעולה כך לדרוש מעל האלמימר. אף בעל-הבית, ר' בנימינצ’י, ניענע לספקותיו נענוע של הן, ועלה לפנינו במוסכם כי, לפי שהעונה עונת-הקור, אדרוש כשאני לבוש אדרתי ולא יהא ניכר אם לבשתי או לא לבשתי עניבה. אך את המצנפת אניח בבית ואתקשט במגבעת.

יב

מילא, מעשה האדרת היה קל לעשותו, אך מעשה המגבעת נתגלה כבעיה חמורה – כל מגבעת שניסיתי לחבשה ולא הלמתני; או שהיתה, מחמת רוחב, יורדת על אפי, והייתי ככוהן בדוכנו, או שהיתה, מחמת מיצר, חופה קצה ראשי, והייתי כליצן בחופתו. לא היתה ברירה אלא ליטול מגבעת-בד הגונה ולרפדה מעט. זליג כץ הביא צרור עתונים ולא היה בהם מועיל – לרפדה בעתונים שאותיותיהם מרובעות הוא חילול השם, לרפדה בעתונים שאותיותיהם גלחות משמע להביא טריפה-פסול למקום קדוש, ושני הריפודים נפסלו, לא כל-כך מחמת יראת-שמים, אלא מחמת שורת הגיונם של הוַי וסגנון. ובכן ריפדו את המגבעת במטפחת-משי והידוקה היה יפה-יפה והיה מקובל אפילו בבית-מדרשם של המגבעתנים והכובענים בלבוב, שהראשונים קראו לו: פאר-מגבעות וכובע-ישועות, והאחרונים קראו לו: כובע-ישועות ופאר-מגבעות, ואלה האחרונים התעקשו בכך, אף שפאר-מגבעות יחוסו מעולה יותר, שנזכר כבר בחוּמש, מה שאין כן כובע-ישועות, שנזכר אך בישעיהו.

ודומה, שאיני עובר על יהללך זר ולא פיך, אם אני מזכיר מקץ ארבעים ושלוש שנה, כי דרשתי עלתה יפה ונראתה לו לקהל, שמילא את בית-הכנסת מפה אל פה. ובאמת נתקיים בי יהללך זר, שהרי המגבעת הזרה גרמה להצלחתי, וכשבעל-הבית הזכיר, בשעת הסעודה השלישית, את דרשתי ותלה בה כל מילי דקומפלימנטין, הזכרתי מעשה המלמד שלי, ר' אליה הוידיק, שלא באו אלא מעט תינוקות לחדרו, ולא היה לו במה יפרנס עצמו בשבת, לא כל-שכן בימות-חול, מסר פיתקה לאחד מגדולי הצדיקים, וזה ציוה עליו שימיר מגבעתו בשתי מגבעות, אחת נתונה בחברתה, ויזכה למנין כפול של תלמידים, וכך הוָה.

יג

מתוך דרשתי שהשמעתיה, כאמור, בנוסח מגידים ומסורתו, אני זוכר אך זאת, כי השיבותי בה על הטענה, ששמעתיה לאחר קידושא-רבא, דהיינו שהעיירה עניה, שלא הגלידו עדיין פצעיה שלקתה בהם בימי המלחמה והמגפות שלאחריה, באופן שתושביה מתפרנסים בדחקוֹ של דוחק, ויותר משהם יכולים להיות נותנים הם צריכים להיות מקבלים. מובן, שסייעני מדרש – בימי יואל בן פתואל שנת-בצורת היתה, אמר להם הנביא: צאו וזרעו, אמרו לו ישראל לנביא: מי שיש לו קב של חיטים או קביִם של שעורים, יזרענו בקרקע וימות או יאכלנו וחי; אמר להם הנביא לישראל: אף-על-פי-כן צאו וזרעו; ומשנשמעו לו וזרעו את מעט התבואה שהיה להם, ירדו גשמי-ברכה וירד שפע ושובע מעל לצוארם. הנמשל למד מאליו ודי היה ברמזו, שהקהל יפרשו כהלכה, והראָיה, לא יצאו שבוע-שבועיִם ול“עזרה”, מוסד הסיוע של “החלוץ”, שלשמו דרשתי את דרשתי, הגיע לא בלבד כסף, אלא בעיקר שוה-כסף, וכמה וכמה חדשים כילכלנו את מטבח-החלוצים בלבוב בבולבוסיה של בוסק.

[תשכ"ה]