ההתעוררות להעלות דברי זכרון אינה צריכה ביאור וצידוק, שטעמיה ונימוקיה בה גופה, וביותר אם ענינם של הזכרונות מתפשט על-פני שני אזורים, שקו-התחום שביניהם כקו-החתך בין ארץ-החורבן וארץ-התקומה, הוא-הוא קו-החתך העובר כפצע שותת בלבנו, לבם של בני-הדור, שעלו מעביה של גלות-אירופה לארצנו. ושעל-כן גם חפצוֹ של מחבר הספר שלפנינו, אברהם מַש, להציב ציון לשביל-חייו בתוך מסילת-חייהם של בני גילו וגידולו, אינו צריך הסבר; מה שאין כן דרכו בציוּן הלז, היא דרך-הכרוניקה הנראית כדרך-סיפור. ודאי שהוא יודע, שאין בו מסגולת המסַפרים, הנוטלים להם לחמרי חוָייתם ומסתייעים ברוָחים ובדבקים שביניהם, כדי לעשותם מצע לבריאה חדשה לפי חוקת הסיפור על הסבך שבעלילה והתרתו, ועל המתיחות שבין הנפשות ופורקנה. מה שהוא מביא לפנינו, הם דברים כהוָייתם, שנשמרו, משום חיבתם, יפה-יפה בזכרון, ללמדנו איך היו הדברים כסדרם ולסדרם, אלא שהוא כיסם צעיף דק ושקוף של סיפור-מעשה הרוהט לתומו. בקשת דרך הסיפור לא משום יהירות היא באה, ואדרבה מתוך צניעות היא יוצאת, הלא היא בקשת הריחוק, המסייע להימלט מן החשש שבדיבור-בגוף-ראשון על דרך הרתיעה אל דיבור-בגוף-שלישי. ויפה כוחו של לשון נסתר, ביחוד כשהוא מניח פתח לחירות הנרצית, בלי לסתום פתח לביקורת המחויבת. הלכך נצא ונשוט בדפי הספר הנקרא “מנכר למולדת” (1961) ונראה מה יש בשיטיו ומה ביניהם.
ב
ונעיר תחילה, דומה שמחבר הזכרונות שלפנינו, שמהלכם ארוך ותחנותיהם שונות, למן ימי-התסיסה, בשחר-נעוריו, דרך כפר-ההכשרה בגולה עד המושבה והמושב בארצנו, הפליג יתר-על-המידה לדרך החיפוי ובה. כי הנה אין הוא פורש בשם עיר-מוצאו, שהוא מתאר פרקי-חייה על דמותה ופרצופה, על מעמדה ומעמדותיה, לרבות הטיפולוגיה הציבורית וראשיה, אבל הוא נותן בה סימנים שאין לטעות בזהותה. כלום לא דיינו לשמוע פרט אחד, כגון תיאור בית-הספר וההיכל שבנאם יוסף פרל, או פרט אחר, כגון שבעל “מנחת חינוך” ישב על כסא-רבנותה ונינו ירש אותו בימינו, שנדע כי העיר היא טרנופול, שיצא לה מוניטון לפני כמה דורות, ולאחריהם כמעט שיצאה מכלל עיר-בינונים ולא נכנסה לכלל כרך. והרי המחבר, בבואו לתאר קטעי-הוַי שלה, משלב זעיר שם זעיר שם, חוטי-תולדה שהם בנותן ענין, ביחוד למי שמבקש לתפוס באֶפיזודה סימנה של תמורת-עתים. כן, למשל, נשמע, כי אותו בית-ספר, שהקים יוסף פרל בימים כשרוב תושבי עירו לא היו מכלל המשכילים אלא מכלל החסידים, וממילא היה להם לשמצה, נעשה בדור אחרון מִפלט לאותם חרדי העיר וענייה, שלא רצו לשלוח את בניהם לבתי-ספר, שגילוי-הראש הוא בהם חובה, בעוד שבית-ספר זה כיסוי הראש נהג בו לא בלבד בלימודי-קודש אלא גם בלימודי-חול. לאמור, מה שהיה לפני דורות מרכז-המשיכה למשכילי-העיר, שראו בו את הטוב ברובו, נעשה בדור אחרון חילופו לחרדי העיר בחינת רע במיעוטו. וכן, למשל, נשמע מי היה רבו של היכל-הנאורים הקבוע באותו בית, ואין אנו יכולים שלא לתמוה, עד-מה אותו היכל נשתנה לגנות משאר שלושת אחיו בגליציה – בהיכל שבלבוב שימש הרב שמואל וולף גוטמן, בהיכל שבקראקא שימש הרב יהושע טהון, בהיכל שבסטאניסלאב שימש הרב מרדכי זאב ברוידא, שלשתם שנמשכו ומשכו לציונות, ושנַים אחרונים אף קברניטים לה, ואילו בהיכל שבטרנופול שימש הרב שמואל טויביליש, מאדוקי הטמיעה ומחונפי הרשות ושליטיה. לאמור, רוח של חידוש והתנערות שהתנשבה בהיכלות הנאורים, שגבאיהם עוד היו מתבוללים אך רבניהם כבר היו ציונים, פסחה על אותה בריה עלובה, מורשת פרל.
אמנם, פרטים אלה וכאלה נקראים או נלמדים כדרך-אגב, שכן עיקר כוונתו של המחבר לתיאורה של העיר היא לא תולדתה הרחוקה אלא מציאותה הקרובה, ממוצאי מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה. עיר זו נועד לה גורל מיוחד – בפתח המאה הקודמת עברה ממלכוּת למלכוּת (בלוחותיו של פרל עודך מוצאו דורש שלום בית-מלכות רוסיה), בימי המלחמה הראשונה נמשך בה כיבוש הרוסים יתר משנמשך באגפיה, ולאחריה גרם ביטולו של הגבול הקרוב לערעורה. שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית, שעשה את המטבע כאסימון שחוק, הוסיף דלדול על דלדול, ושלטונה של פולין הכובשנית, סתם, דרך-שיטה, את מקורי הפרנסה, עד שרוב תושבי העיר הגיעו לאותו מעמד של התרוששות, שהמחבר מעמידנו עליה. ודומה, דווקא בעיצומו של תיאור המציאות הקרובה נבלט, כרקע-של-ניגוד, זכר המציאות הרחוקה, בהיות בית פרל על בית-ספרו ובית-תפילתו מרכז של אופטימיות שופעת ומשפעת, בשלחו את גידולי-הבית כמשולחי ההשכלה, חלוצי-הוראה וחלוצי-מסחר אל מעבר לגבול, אם בקו ז’יטומיר אם בקו אודיסה, ואין צריך לומר, עד מה האתמול הבוטח ועז עשוי היה לטפוח ואף טפח על-פני היום הכמוש ורופף.
ג
העירונו את מעשה החיפוי על שם העיר, שהוא מדומה, כדי להדגיש הבחנה שהמחבר הבחין בין שהוא מתארם, אם בימי ישיבתו בגולה ואם בימי ישיבתו בארצנו, שרובם באו בשמות בדויים, אך הפלה מהם אחדים, ששוב אינם בין החיים ומה שנאמר בהם בזכרונות אלה, משלים את דמותם לאלה שהכירום ומציגה לאלה שלא הכירום וראוי שיכירום. כוונתנו קודם-כל לשלישיה, שראשון שבה, בן-ציון פַט, מתואר לפנינו כראש-קהילה אמיץ ונמרץ, שלא חת מפני שליטים מקרוב באו והרתיע שחצנותם ואיומיהם (“בעד כל יהודי הרוג יפלו עשרה אוקראינים”) ופרטי תיאורו משלימים לקהל-הקוראים שלנו את מחציתה הראשונה והעלומה של ביוגרפיה, שמחציתה האחרונה והגלויה היתה ידועה לרוב מבקרי מגרשי ספורט וקולנוע בתל-אביב. שלאחריו, פיני זילברמן, מתואר לפנינו כאברך-משי שלבושו משי והוא משוקע במה שנשתקעו רבים, בעסקי-בורסה, והוא אפילו כמין רב צעיר ויועץ לעוסקיה, והנה בא יום בימים והסיר לבושו וזרק עסקו והלך ללמוד אומנות של סַתתים ונמשכו לו כמותו, הלא היא קבוצת חבריו, מהם שנודעו כטובי-סתתים בירושלים, ומהפכה שהטיל בחיי עצמו היתה כחומר-בעֵרה לזולתו, לצעירי העיר, שנעשתה נקודת-מוקד בתנועת החלוצים בגלילות ההם. אחרון, נחום גרינשפן, ידענו אותו בחלוציותו למן פתח-תקוה דרך הרצליה, עד היותו מנושאי עוּלה של התישבות והגנה בגליל העליון.
והנה גם אלה ואלה אנו נודעים כדרך-אגב, שכן עיקרו של הספר, שני גלילי סיפור על זימנם ופירודם.
ד
גליל הסיפור האחד שהוא עיקר מצעו של הספר, מעשה אהרן מלר, שמאחוריו מסתתר, ככל הנכון, המחבר גופו, והוא הפורס את מגילת הכרוניקה שלו, פעמים מעשה-תיאור, פעמים מעשה-שיחה ופעמים מעשה-הרהור, כשהנעימה השלטת הוא הנוסח הממוצע, שבו מטבע-הכללות מרובה על טביעת-היִחוד, באופן שניתן לנו דבר זכרון וּוידוי, שיש בו משום טיפוסיות של גידול ומזג. גליל סיפור זה מראה את מסַפרוֹ, גָדל בתוך משפחת יראים לתורה ולתעודה, נפרד מתפיסת-חייה אך לא מתמימות-אוירתה, נמשך לציונות ומלחמתו העקשנית לה נעשית בתוך חוגי מוצאו וגידולו, ומלחמה זו שעל-כרחה אינה חסרה קו של דונקישוטיות, באה לא בלבד משום אמונתו באמִתו החדשה, אלא משום נאמנותו להוָייתו הישנה, כשמשאת-נפשו המוצנעת הוא מיזוגה של האמת החדשה בתוך ההוָיה הישנה. המשך הסיפור מלמדנו, כי משאת-נפשו לא קמה, אבל נצנוציה מבליחים והולכים, ולא בכדִי היתה דרכו הראשונה בארצנו, עם טיולו בעמק-יזרעאל, לכפר-חסידים אשר מזכירה עשה בעיר-מולדתו. נראה, כי המספר – כל ניתוק מנחלה מוטבעת קשה עליו, אבל משעמד על-כרחו של חידוש הוא נלחם לו בעצמו בתוך עצמו, ומשנכבש לו, הוא יוצא לכבוש את זולתו. כך בקבוצת-החלוצים, כך בפלוגת-ההכשרה, כך במושבה הותיקה, כך במושב הצעיר. בכל אלו ואלו נראה לפנינו מי שתכונתו מידת-שמרנות, אך תודעתו כופה עליו מידת-מהפכנות, והוא טורח להמתיק את התהום שבין מה שמלחשת לו תכונתו ובין מה שמצווה עליו תודעתו, בדברי-הוכחה לעצמו שסופם דברי-תוכחה לזולתו. שעל-כן פרקי הסיפור הזה משופעים רוב פרצי דיבור וּויכוח שאפילו סאתם גדושה ואָפיָם גדור בנוסח הרוֹוח, הריהם משקפים מציאות רוחנית של גל-עליה ועוליו, שמעשיהם חשובים מדיבורם.
גליל הסיפור האחר – מעשה שרה גרוס ופרשת משפחתה. מלחמות אבות בבניהם וביחוד בבנותיהם, שנצטרפו למחנה-החלוצים ותחילתם יציאה להכשרה וסופם עליה לארצנו, היו עוד בימי העליה הרביעית, שהספר שלפנינו מעמידנו על מפתנה, מעשים-שבכל-יום, ואמונתם של אבות, אם סוחרים שנאחזו בשיירי-אמידותם, אם בעלי-מלאכה שנידרדרו במורד-דלותם, בגימנסיה ובאוניברסיטה כפתחה של פרנסה וכבוד לבניהם, היתה, כדרכה של אמונה הקיימת בזכותו של חוק-ההתמדה, סתומת-עינים – הקרקע נשמטת תחתיה והיא בעינה עומדת. ומשמה של אמונה זו, עושה ר' פנחס גרוס מלחמה בבתו, כדרך שעשה, כמה שנים קודם, מלחמה בבנו ואף שהוא בפקחותו מנחש, כי אָפיוֹ העז שהורישו לצאצאיו יעמוד להם, וכשם שבנו יהושע הלך להיות בבוני עין-חרוד, כך תלך בתו שרה אחריו, אין הוא מניח נשקו ודרך מלחמתו עד-חרמה. המלחמה הזאת מתוארת פה, על תחנותיה החיצוניות – בריחת הבת ופריצת האב לבית-החלוצים, כעל תחנותיה הפנימיות – למן תגבורת המתיחות שבין האב ובתו שהנחיל לה את מידת קשיותו ועקיבותו, דרך ניסוי הפיוס של האם הרחומה, הנופלת קרבן להתנגשות-אָפיָם זו, עד פיוסו של האב הבא אל בניו בארצנו, ואומר בחינת נצחוני בני. כל אלה הם כסדר-מערכות העשוי לפרנס דרמה-שבחזיון, כשם שפירנס דרמה-שבחיים, שהיא טבורו של הספר שלפנינו. ויש בידי להעיד, כי מחציתה הראשונה של הדרמה, שעקבתיה מקרוב, הסעירה לא בלבד את העיר כולה, אלא עצרה ממש נשימתם של בני-נעורים הרבה סביביה. עיסוקי במרכז החלוצים, שהמחבר מרמיז עליו בספרו, עירבני בכמה פרשיות כאלו, בכללו גם בפרשת האב, איש טרנופול ומציוניה, שבא בלויית הז’נדארמריה לתבוע במפגיע את הסגרת בנו שיצא להכשרה. אבל פרשת שרה גרוס היתה מיוחדת בסוגה, וצדקה עשה המחבר לנערה ולאשה זו, חלוצה-למופת, שהציב לה ציוּן כערכה.
ה
ודומה, שלא נטעה אם נאמר, כי משני גלילי-הסיפור נחשב לו למחבר לא גלילו שלו, אלא גלילה של ידידתו-מנוער, שיחסו אליה הוא של מורה שנעשה תלמיד. ולא עוד, אלא אפשר כי הגרם המודע לעצם חיבור הספר היא פרשתה ולא פרשתו. אבל המעיין ימצא, כי מלחמתו שלו, שהיתה אולי קשה ממלחמתה, שאינו דומה בעל אופי נוח וממוזג כבעלת אופי מפולד, באה על מלוא גילויה על רקע מלחמתה שלה. כי המחבר, כפי שהוא זכור לי, מלפני קרוב לארבעים שנה, בבואי לבקר את מרכז-ההכשרה “הבונה” בטרנופול, נִפלה היה מבני-סביביו, שהם להיטות היתה בהם והיא שהקלה על שינויי אורח-החיים וההליכות, והוא מתינות היתה בו שהקשתה על כך. דומה, כל שינוי בתפיסת החיים ואָרחם עלה לו ביסורים, אבל משקנאוֹ לעצמו מתוך הכרת צדקתו, נאמן לו והתמיד בו יתר על חבריו שנהגו בו כדרכם של צעירים שרתיחתם מרובה מיִשובם, בקוצר-רוח, והגישו לפניו מסכת-עוקצין, וממרחק-הימים אני תמֵהַ לא בלבד לכוחו לעמוד בה אלא לאורך-רוחו לעמוד בפניה. ודומה, כי סוד כוחו היה בתומתו השומרת גם על עֵטוֹ, עט-סופר, מפני רוב הסכנות שאומנותו, אומנות עתונאים, פרוצה להן ובלועה בהן בימינו. אפשר תומתו, הרחוקה מתמימותם של חדלי-נסיון והקרובה לפקחותם של מלומדי-נסיונות, מורשה היא לו, מורשת מוצאו – בקו הזימון שבין ווֹלין ואוקראינה, שכן מחצבת משפחתו, ז’יטומיר וקיוב. וזכורני כי הליכתו הראשונה ברגל מקיבוצו בפתח-תקוה לתל-אביב, היתה כדי לבקר את ח.נ. ביאליק, שידעוֹ לא בלבד על-פי שיריו אלא על-פי סיפורי אביו. כי אביו ר' בן-ציון מַש, חתנו של הרב דלישטין, היה מכלל מוריו של המשורר בילדותו. ואולי לא נשגה אם נאמר, כי משהו ווֹליני ניכר עד עתה בהצצתו של המחבר, הצצה שחיוכה כמפרכס מאליו ותהייתה עומדת בחידושה תמיד.
דומה, התהייה הזאת, שערכים אינם מתישנים לה וחיותם מורגשת לה גם מעבר למליצה ולשגרה הבאות לשמשה, היא לוזה של המגילה שלפנינו.
[תשרי תשכ"ב]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.