בדברי-המספד הנאמנים על נחמן הוברמן, נשמעה נעימה של צער, ואפילו קובלנה – הוא, איש-ציבור מובהק, רוב ימיו ניצב שם, בגולה, בקידמת-החזית של העשיה, ואילו פה, בארצנו, עמד בירכּתיה. הנעימה הזאת אפשר שדינה עמה – כמותו כאחרים, עושים ומעַשים, לא ניתנה עליהם תשומת-הדעת הנאותה לקרבם, שיוכלו לקיים מיטב-חפצם, כי יזכו לעשות את מסכת-חייהם מִקשה אחת, וכשם שנתנו את מרבית-כוחם על אדמת-החלום בנכר כן יתנו את מרבית-כוחם על אדמת-פתרונו בבית. והרי מכיריו מקרוב ידעו, כי כתמירות-קומתו כן היתה ישרוּת-תכונתו, כשם שידעו, כי היו לו זרועות למשאוי צרכי-אחרים, אך לא היו לו זרועות למשענת של צרכי-עצמו. אך דווקא מכיריו אלה, בראותם אותו בשנותיו האחרונות מסור לספר שלפנינו, הוא ספר-המזכרת לעיר-מולדתו, קהילת ברשאד, לא יכלו שלא להרהר בחינת צדקה נעשתה לה לקהילה יקרה זו, שבנה הנאמן לא נגרף כולו לאורו של היום, וניתן לו לשקוע בצלוֹ של אתמול, וסייע בשקידה נאמנה בת אהבה נאמנה, לשזור את חוט-החיבור בין הצל ובין האור, בין האתמול והיום, הוא חוט-החיבור שבלעדיו אין תודעת-אמת לא בתולדה ולא בחיים, שכן לא נרקם האור אלא מליבוטי הצל וכיסופיו, ולא נחצב היום אלא בסלעו של אתמול, ואילולא ההתם לא היה הכא.
מה היה ההתם – זו תעודה נעלה, שכל יציאי-הגלויות, שזכו לבקרה של גאולה, חייבים במילואה; זו מצוה גדולה שקיומה נראה ביגיעתם של מוסדות בטירחתם של יחידים, להציל מגזירת השיכחה וההשכחה את דמות החיים מאליפי-הפנים של בית חיי האומה בפזוריה, חיי קהילה וקהילה בישראל. התעודה היא נעלה כל-כך, והמצוה גדולה כל-כך, שניתן לפקפק, אם השעה הקטנה הנתונה לרשותם של דור יוצאי הגלויות, העומדים ברובם על סִפה של זיקנה, תספיק להם לקיים חובת-לבבם בשלמותה, וביחוד שגם השעה הזאת עיקרה קודש למערכת חיינו החדשים ובנינם. ושעל-כן יבורכו אלה, שחיבתם וחובתם לבית-גידולם בגולה גוזרות עליהם: כתוב זאת זכרון בספר. והיא גזירה שאינה מניחה פתח-השתמטות, כגון: פרק פלוני מצריך דרך-היסטוריונים ואיני בכללם, פרק אלמוני מצריך דרך-בלטריסטים ואיני בכללם; היא כופה את התעודה עליהם וכפייתה על דרך הניסוח הישן, הנפלא והפשוט כאחד: במקום שאין איש השתדל להיות איש.
ומחבר הספר שלפנינו השתדל בתעודה הזאת ויכול לה. מתוך שלא הניח כל משעול העשוי להוליכנו אל עיר-מולדתו, קהילת ברשאד, – חזר על פני מקורי-תולדות, תעודות-חקר, דרש לספרות ולעתונות ועשאם מסד, שעל גבו הניח נדבכים אחרים, מחוָיה ושמועה, מזכרון ואגדה, באופן שאנו כמטיילים ברחובות העיירה וסימטאותיה וטיולנו מגלה לפנינו את החיים על שלושת ממדיהם – אורך התולדה, עומק האמונה, רוחב ההוַי, הם ותמורותיהם וגלגוליהם. כבר בראשית טיולנו, אי-שם במוצאי ימי-הבינַים, מבצבצת העיירה – תחילה בכינוי פלורינה ואחר-כך בכינוי ברשיט, ברשיד, ברשאד – משמשים היסטוריה ואגדה כשני כתובים המשלימים זה את זה, ומה שנחסר בתעודה ברורה בא על השלמו בשמועה עמומה. וניתן לומר, כי המחבר חידד יפה-יפה את אזנו לקלוט שמועה ושמועה, רוב חמרי מסורה שבעל-פה זרויים על-פני דפי ספרו, מהם דברי-אגדה, שהם משותפים לא בלבד לקהילות הקרובות אלא גם לקהילות הרחוקות, באופן שהם מניחים בידנו לקבוע נכסי-מסורה, שהיו כקניון כולל של מִכלול-קהילות גדול; מהם דברי-אגדה, שהם מיועדים לקהילה זאת וניכרים שרשי-צמיחתם. הנה, למשל, נזכר פה שמו של ר' אייזיק ר' יעקל’ס, כשם-דבר לעשירות ותקיפות בפולין הקדומה, והזכרתו כפולה – גם בדבר-מסורה על כפרים שהיו לו, בסביבת ברשאד עד אומאן, גם בפתגם-עם בענין הדיוט קופץ וגנות-יוהרתו: מי הוא, ר' אייזיק ר' יעקל’ס. קטנה זו מראה לנו בעליל, איך דמותו חיה בגלילות ההם, ושוב לא נתמה, כי גם ר' שמחה בונם מפשיסחא גם ר' נחמן מברסלב עשו אגדת-אוצרו ענין לתורתם. או הנה, למשל, נזכר פה ענין הנהר המקולל, הבולע שנה-שנה קרבן-אדם, והיא אמונה פשוטה בכל עיירה שיש בה נהר, אולם לרוב ההנמקה היא על דרך אגדה כללית, ואילו פה היא פרטית – מעשה שמשולב בו הבעש“ט והוא בעל הקללה. והוא הדין בענין בית-הקברות הקטן, שנטמנו בו חתן וכלה, שהיא מסורה כללית על-פני משטח הקהילות, שהיו למרמס חמיל וחילו המתועבים, אבל פה בא גם פרט שהוא בנותן-יִחוד, תיבה החקוקה במצבה: חד”ל=ח’תן ד’מים ל’מולות.
וכדין מסורת-האגדה של ימים רחוקים, דין מסורת-אגדה של ימים שלאחריהם – אם ימי התסיסה השבתאית, שנשכחו מספר-תולדותיה של הקהילה, אך לא נשכחו מספר-זכרונה כדמות אזהרות (שלא לומר: בבית-סופריהם, שהוא בגימטריא שבתאי צבי) או כדמות פתגמי-גנאי, שהיו פשוטים בקהילות אחרות וניתן להם פה או גיוון מיוחד (שבתי-צבועניק) או פירוש מיוחד (דער טויבער מלאך = המלאך החרש והרמיזה לחיים מלאך). וראה גם פרשה קרובה יותר, פרשת הקנטוניסטים או הסולדאטין, גם פה חומר שהוא כמטבע-דפוס כולל, ובו אפילו פרטים שאתה מוצאם באסיפת הפולקלור הכללי של עמי-אירופה (סיפורי-מלחמה), אלא שמצטרפים להם פרטים מיוחדים, מעשים שהיו, מהם המשלימים יפה-יפה מה שהעלה לנו החקר מזה, ומה שגנז לנו שיר-העם מזה. ביחוד אמורים הדברים בדרכו של המחבר לספר על אחריתם של הקנטוניסטים או סולדאטין ששבו למחוז-גידולם ואל קרבו לא באו – בקוים מעטים הוא משרטט בהמיה של ליבוב פרשת-תוגה גדולה, תוגת האבר המדולדל. הליבוב הזה כמתעלה על עצמו גם בפרק הקטן, שבו הסולדאט-לשעבר, שנטמע בגויים, אינו יכול בליל כל-נדרי לזוז מפתח בית-התפילה, גם בפרק הגדול, הראוי ליריעה גדולה של מסַפר ומשורר, שבו המומר מכנס את אנשי-כפרו ומציל את הקהילה מפורעיה.
ב
והוא הדין בפרשת הפולקלור – הקורא אינו יכול לאנוס עצמו מן התמיהה, כשהוא שומע דברי סיפור וחידוד ושיר, והם כמעט כנוסח הדברים שנשמע בקהילות רבות, קרובות ורחוקות, אלא שהכמעט הזה קובע את היִחוד. כן, למשל, סיפור העשיר שנכלא בקופתו ומת שוכב על דינריו הוא סיפור ישן-נושן, ובדור אחרון נתלה ברוטשילד, אלא פה לפנינו נוסח הפורש בשמו של ר' מאיר אנשיל, ומשום-כך הוא חייב בשינוי הטעם, – לא קמצנות אלא גאוה; ובשינוי האחרית, – לא מיתה אלא התעלפות. או, למשל, סיפור הבארון הירש, שגם הוא היה פשוט ברוב גלילות, אולם ניסוחו הוא פנינה של השגה עממית (שכמותה מצוייה בפי זקני המתישבים בארגנטינה, ועל-פיה רקם מלך ראוויטש בלדה נפלאה), או, למשל, שירים שיש להם אב, וביותר שירי ולויל זבאראז’ר, נשמעים פה כשירי-עם לכל דבר, וביותר לצרכו של העם לעשות בהם כבתוך שלו.
עמדנו במפורש על הצדדים האלה, שעיקר-שאיבתם הוא מבאר-שבעל-פה, אבל הם אך אספקט אחד של הספר, הכולל הרצאה סדורה של תולדות הקהילה לתקופותיהן, ומעלה תקופה-תקופה על רישומה הכולל בשארי קהילות ועל רישומה המפורט בקהילה הזאת, וביותר בדורות האחרונים, כשם שהוא כולל פרקים מיוחדים על צדדים שונים של חייה, פרנסותיה, מעמדיה, פלוגתותיה ומלחמת הזרמים השונים בה. פעמים עולה פרט כדי חשיבות מיוחדת, – כן, למשל, המנהג לקרוא עתונים במוצאי-שבת בבית-החוכר, לאמור, כמין קלוב של משכילים או כעין-משכילים, והוא בביתו של בן השכבה החדרה לתוך הכפר וטייבה את החקלאות. וראה מה שהמחבר מספר לנו על השכבה הזאת ומה שסיפר לנו, למשל, מנשה הלפרן בספרו “פארמעטן” ונתעגלה לך תמונה בולטת ומחכימה, המעבירה את נקודת-הכובש של התפשטות-ההשכלה מקומץ של חובשי בית-המדרש שהחמיצו, לשכבה של אנשים הנטועים בעולם-המעשה ומתוכו הם מגיעים למזיגה מעוּינת של יסודות-חיים, או, למשל, תיאור אכזבתם של אברכי-ברשאד מדרכם של יורשי-שושןת, חשיבות הפרט, כי האכזבה חלה בחצר הרבי מסקווירה במעמדו של אלימלך וקסלר, היתה נבלטת אילו הזכיר המחבר, כי מי שעתיד היה להיות אלימלך איש נעמי היה נכדו של ר' גרשון קוטיבר.
ג
ואם כי עיקרו של הספר הוא בעיקרו – תולדות הקהילה במהלך הדורות, דור-דור ובעיותיו, דין להבליט בו את הפרקים שענינם אישי העיר, בין אלה שהטביעו בה חותמם בין אלה שהטביעה בם חותמה. אמנם, אין המחבר אומר במפורש, אך מישטי דבריו ניכר, כי הוא רואה דמותה הפנימית של הקהילה ודמותה של האישיות הנפלאה שבה, דמותו של ר' רפאל ברשאד, כשנַים שהם אחד. אם כדרכו בראִיה, הרי הוא רואה לפעמים, בדברו על גילוי מיוחד של סגולה ואופי, להצביע, כי מורשת ר' רפאל היא. ודאי שהקורא מחזיק לו טובה למחבר על שכינס מה שנאמר למפוזרין על הקומה הגדולה הזאת, אבל ביותר הוא רוחש לו טובה על שמסר ממסורת-האגדה של הקהילה, וביחוד אוירתה. כי בציור דמותו של ר' רפאל כבר קדמו גדולים וטובים, סופרים ומסַפרים, וכשרונם סייעם, אבל מסירת האוירה כתעודת-חוָיה אותנטית אינה אלא בגדר יכלתו של בן-ברשאד.
מכלל האישים, שתכונתם לוקאלית אם כי אָפיַם חורג מגבולה, הם הסבתא ומפעלותיה (דער באבעס קלויז, דער באבעס באד), וכגוּלת-הכותרת נראים לנו הפרקים על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ויוסף אהרונוביץ. אילולא בא הספר אלא ליתן לנו את תיאור הפרידה של הראשון, שניכר בו עומק יגונו של מלך אסור ברהטים, ואת ציורו של האחרון כמלמד צעיר האומר במתיקות מפטיר, וביותר הציור עליו באחרית ימיו, כשהוא מעלה זכר ניגוני נעוריו, דיינו. כל-שכן שניתנה לנו גאלריה של אישים צנועים ונחשבים כנחום גרינברג, סופר נשכח, ודומיו; ואחרון, קבוצת העולים לארצנו, מהם הנודעים ברבים (ביחוד, השחקנים אברהם ברץ, בן-חיים וחיה שרון), מהם מבוני-חיינו ויסודם ועיקרם, בוני הכפר ברחבי-ארצנו.
[תשט"ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.