רקע
דב סדן
מאמר יא: מורשת יהדות פולין

אקדים להם לדברי, שנאמרו בכינוס, שעיקר כוונתו בירור הבעיה של מורשת יהדות פולין, שתים הערות – הערה אחת על מקום הכינוס והערה אחרת על זמנו. לענין המקום ייאמר מה לשבחה של האכסניה, שאין לה פינה נאותה לבירורה של פרשה גדולה כזאת ככפר-עובדים בארצנו, שראשי בניו וראשוניהם הם כגל מיוחד בגלי העליה של ילידי-פולין וגידוליה, והנקרא על שם אחד מחלוציה ומחליציה, יצחק שטייגר, עליו השלום, אשר הכרתיו בימי-נעורינו, בעודנו שנינו חברים בתנועת-נוער אחת, “השומר הצעיר”, ואף היתה מחלוקת בינינו, שנמשכה כמעט לילה תמים, וממרחק-הימים אני רואה, כי אף שנראה אז בעיני, כי דעתו מאחרת ואף דוחה את מה שנראה לנו כעיקר-העיקרים, היא העליה לארצנו, הרי עתה ידעתי נאמנה, כי דעתו אף הקדימה וקידמה אותו עיקר-העיקרים, ולא בכדִי זכה למה שזכה; כי, באמנם, מה זכיה גדולה לאדם מישראל, ששמו יהא נקרא על ישוב מישובי ארץ-ישראל – הלא היא קיבוץ תל יצחק. לענין הזמן נאמר מה לשבחו של המאורע שהמריצנו לכינוסנו עתה, הלא הוא ציון מלאות תשעים שנה של מכובדנו אנשל רייס, זקן במסת-חיים, אך צעיר במשא תעודתם, ונושא בה באותה מסירות ובאותה נאמנות ובאותה התמדה, כאשר הכרתיו לרוב אורכה של מסילת פעלוֹ למימי נעורי, ואם היתה אי-אז מחלוקת בינינו, שעד כי פיצוצה של אסיפה אחת ואחרת הגיעה, הרי היתה עד-ארגיעה, שהקדים נעשה לנשמע, והיה מכלל המעטים בבני גילו ודורו ועמדתו, שעלו, לפני יובל שנים ומעלה, לארצנו והירבה לעשות בבנינה ממש, שאומנותו בכך, כשם שהירבה לעשות לביצורה, תחילה בעיקר באירגונה וגיוסה של גולת פולין לעליה, כבסיס תקומתה של המדינה, ועתה בעיקר בחינוכה של המדינה למורשת גולת פולין, ובאמצע – שימושי תפקידים, שכובד עוּלם ככובד אחריותם ודרך כיהונו למופת.


ב

ועתה, שקיימנו חובה כפולה, שהיא זכות כפולה, להבדיל בין יקרא דשכבא נוחו עדן לבין יקרא דחיי נרו יאיר, ננסה להפליג למרכז-בירורנו ונפתח, ברשותכם, בהערה, שאם כי היא באנאלית למדי, כמעט שאי-אפשר בלעדיה, והוא ענין ההבחנה, מה בין כינוי פוֹלסקאַ לבין כינוי פולין, שלכאורה הן שתים שהן אחת, ואינו כן. כי כינוי ראשון מגדיר, בעצם, יבשת גדולה, על הריה ועמקיה, נהרותיה ונחליה, שהיא ארצם של עם-הפולנים, שנתלכד כדרך שנתלכד מתוך שבטיהם, כשם שלשונם, לשון הפולנים, נתלכדה כדרך שנתלכדה מתוך עגותיהם, ומששאלה לעצמה, כדרך ששאלו רוב העמים הנוצרים, נוסח הכנסיה הקאתולית, את האלפא-ביתא הרומית, נעשתה אף לשון-שבכתב ובה ספרותה, למראשיתה ועד עתה. תואם-הבחינות, הבחינה הטריטוריאלית והבחינה האֶתנית, לא היתה לו חפיפה תמידית גמורה, מבחינה שלטונית, שכן מלכותם, שנתלכדה כדרך שנתלכדה מנסיכויותיהם, היתה עודפת על שתי הבחינות האלה, מתוך שהשליטה את עצמה על עמים או חלקי עמים אחרים, ביחוד על שכניה במזרחה, הן בדרך הכיבושים הן בדרך הבריתות, ונשאה את לבה לאימפריה גדולה מים עד ים, מתוך שהתאמרה להיות חומת-בֶצר לנצרות, כפי שהוחזקה לה כטהרתה, כלומר הכנסיה הקאתולית, כנגד שתי הסכיזמות, הביזאנטית ממזרחה, והפרוטסטאנטית ממערבה, כשמשטרה וסדריה של הריפובליקה שלה עצמה לא היה בהם כוח להיות חומת-בצר לעיקרה ולעצמה, לעמה, וכמעט שניתן לומר, כי היא עצמה סייעה להם ראשי אויביה לבטל את מלכותה, ולחלקה בין שלוש מלכויות – רוסיה שנטלה חלקה הגדול, את מרכזה ואגפיה; פרוסיה שנטלה חלקה במערבה ובצפונה, חבל פומרניא ופוזנא, ואוסטריה, שפתחה ראשונה במעשה זה, בספחה לה את ציפס (ספיז'), ונטלה חבל של פולין וחבל של אוקראינה והמציאה להם, בטענת ירושה, שֵׁם, שלא חל על השטחים האלה קודם, הוא שם גליציה, וכן ניתנה המדינה המחולקת, על אוכלוסיה המחולקים, לשלטונם של זרים, שקיים את עצמו, עם כל הזעזועים והפירכוסים, שנכרכו לייחולי התקומה, תחילה ביחוד בכוח-מחוץ – נאפוליון ומלחמותיו בשלוש המלכויות האויבות, ולימים ביחוד בכוח-שמבית – שני המרדים הגדולים שנכשלו, מרד מרד לכדרכו, באופן שתקוַת התחיה הפוליטית נראתה כזֵבָה לעד. וכידוע לא כך היה, ותוצאתה של מלחמת-העולם הראשונה והאחרונה תוכיח, עם מלחמת-העולם הראשונה שנסתיימה בתבוסתם של שלושת מחלקיה, חזרו ונאחדו שלושת הבתרים, ועם-הפולנים נעשה שליט עליהם, וכן על קצת שטחים של שאינם-פולנים; ואילו עם מלחמת העולם האחרונה ותבוסת כובשה האכזר, ניטלו ממנה שטחים אלה במזרח, אך תחתיהם הורחבה שליטתם במערבה וצפונה, שמתוך שרוקנו מתושביהם הגרמנים, נין לומר, כי עתה, בערך, מתקיים מלוא החפיפה של הבחינה הטריטוריאלית והבחינה האתנית. ולא חזרנו על המפורסמות האלה, אלא כדי לראות לאורם או לצִלָם, ביתר חידוד, ענין פולין, במשמע גולת-פולין, שהיתה חיה וקיימת כמעט למלוא ארכה של מסילת-ההיסטוריה הזאת ותמורותיה, ושוב איננה, שהאויב כילה אותה, כאשר כילה את קיבוצי-היהודים האחרים באירופה, שנפלו אל בין מלתעותיו.


ג

מה היתה יהדות-פולין בתקופת ממלכתה האחת, שנמשכה מאות שנים עד חלוקתה, ובתקופה מממלכתה השנייה, שנמשכה עשרים שנה ושנה, ומה היתה בתקופת הביניים, שנמשכה כמאה וחמשים שנה – היא אחת השאלות, התובעות תשובה מכל חוקר ומעיין בגורלה של גולה-גולה ומשמעו. לענין יהדות פולין, בתקופת ממלכתה הראשונה, הרי ראשית התשובה: היא היתה גולה גדולה, מכלל הגולות הגדולות, שהיו מרכזי-העם, ולעתים אף מרכז-מרכזיהם. כמוֹתָה כבבל וכפרס, כערב וספרד, כצרפת ואשכנז, ובקצת בחינות אף יתירה עליהם, – מצבוֹר אדיר במנין ובקנין, שקלסתרו המגובש טבע את קלסתרו של שאר העם, או, לפחות, של רובו, ופעמים היה בחזקת העם בה"א הידיעה. ישיבתה של גולה זו בצלה של מלכות לא-לה לא גרעה כל-מאומה מחיבורה לגזעה ולשורשה, שראתה תמיד את דרך העם בחינת אחרית כראשית, ברוח עיקר האמונה השלימה בגאולת-העם מפיזורו ותשובתו לארצו.

ודאי, היו רוב תסיסות ומשברים, אבל מעולם לא נסתמה לה הכרת מציאותה, בחינת גוי בקרב גוי, כהבטחת עתידה: גוי מקרב גוי, וכבר אמר מי שאמר כי שתים אותיות אלו, בסוד ודברת בם, הן גם סוד כל ההוָיה של הגולה, גולת-הגולות, כפי שהיתה יהדות-פולין בממלכתה הראשונה, – קיבוץ מלוכד בעצמיותו וייחודו, בתלמודו ובדיבורו, באורחו ומנהגו, בלשונו ובמלבושו, שיפה לו ההגדרה של דליטש, ששאלה לימים אחד-העם: חירות בתוך עבדות, הלא היא החירות, שבלעדיה לא היתה רגלם של גולי-עמנו פוסעת על אדמת פולין: קיום אמונתו ותורתו של העם, שכללה את כל החיים כולם בתחום כלילתה של התורה. על שום החירות הזאת להיות הם עצמם כאמונתם, התירו לעצמם, דרך ליצה, את האמירה, כי תיבת פולין כביכול לשון-עברים היא, והוא ציווי שנצטוו בחלומם בראשית פסיעתם על אדמתם: פה – לין; ללמדך כי גם שהייתם, במשך דורי-דורות, אינה אלא לינה, ומקומה אינו אלא מלון. ודאי, לא הם, שהכריעו על הרחב שטחה של הממלכה או צמצומו, אבל הם השקיפו על כך קודם כל מתוך דאגה לעצמם, לליכודם ולביצורם, בתוך גבוליה, ומי שלא עמד על כך, עשוי שיטעה בכמה חזיונות מאוחרים, שחלו בתקופת-הביניים.

וכדוגמה אביא המחלוקת בענין נפוליון או המרדים, אם נצחונם של הפולנים טוב או אינו טוב, לא בלבד לגופו, אלא בעיקר אם הוא, כמאמר השגור: טוב ליהודים. וכדי לחדד את הדוגמה נשאל, למשל, מה ראה ר' עקיבא אייגר לשאת את לבו לנצחונם של הפולנים ואילו הרבי מלאדי נשא את לבו לנצחונם של הרוסים, והתשובה: זה וזה זכורים היו מעמדם של ישראל כלפי עצמם במרחב הרב של תקופת וַעד ארבע הארצות, ורצו בחידושו – ליכוד מחודש של קיבוצי היהודים, המפורדים עתה לשלוש המלכויות; וההבדל היה בפרוגנוזה, היכן הליכוד הוא גם אפשר יותר גם נוח יותר. ממרחק-הימים ניתן להבין, כי גם חששו של קברניט הלמדנות הישנה, גם משאלתו של קברניט החסידות הצעירה, היה להם על מה שיסמוכו, – זה וזה לא רצו בדהרת הרוחות, שנשבו ממערב ובמערב, ושנשאו בכנפיהם סכנת ריחוקם של ישראל מעצמם, במזל הכהוי של ויתערבו בגויים וכו', אלא שזה השתוקק לליכודן של קהילות פוזנא וּוארשה וקראקא ולובלין ולבוב וכל גליליהם במלכות אחת, ועל כן היה לנצחונם של הפולנים, וזה צפה לליכוד של קהילות פולין ובילורוסיה ווֹלין ואוקראינה במלכות אחת, ועל כן היה לנצחונם של הרוסים. ואמנם, גולת רוסיה, היא-היא שירשה את קודמתה, גולת פולין, שרובה אף נכלל בה, ובלעדיה לא תצויר עמידתו של עמנו בפני הסערות והתמורות, שהתחוללו ברובו ובקרבו, וביותר בתקופה, שאני נוטה לקרוא לה תקופת הדיסאורינטציה בתולדותינו בדורות האחרונים, שהתנועות והזרמים שבקרב העם נבדלו לא בלבד בתפיסות השונות, בתחומה של הדת, אלא בעצם הדרך ההיסטורית והאקטואלית.

כי הנה חזרה וקמה ממלכת פולין ונאחדו שלושת בתריה, וממילא נאחדו יהודיה, ומי שהתבונן ראה, עד מה קלה היתה שיבתם למסגרת הגדולה ומזיגתם מרוב בחינות, אבל בתר אחד נעדר – יהודי גליל פוזנא ואגפיה לא היו ביניהם; ריחוקם נתן, כי תחת להיות עם מיליוני יהודי פולין, שלא נראו מעולים בעיניהם, העדיפו להיות עם מיליוני אזרחי-גרמניה, שנראו מעולים בעיניהם, ור' עקיבא אייגר שפתיו דובבות בצער ויגון בקבר. וזאת לזכור, כי בשוב יהודי פולין להיות אוכלוס גדול על פני ממלכתה המחודשת, חזרו אף להיות מרכזם הגדול, במזרחה של אירופה, שכן באותה שנה עצמה, שבה התחיל חידוש התלכדותם של ישובי יהודי פולין, התחיל ערעור עצמיותם של יהודי רוסיה, בעקבי משטר המהפכה; ערעור, שקצתו ברצון ורובו באונס, והנמשך והולך, במיני זיגזגים עד-עתה, ור' שניאור זלמן שפתיו דובבות בצער וביגון בקבר.


ד

פרשתי קודם בהגדרה: דיסאורינטציה, ואני חייב בבירורה, גם להארתה שלה גופה, גם להארתה של קודמתה, האורינטציה שלפניה, גם להארתה של הריאורינטציה שלאחריה. אשר לאורינטציה של דורי-הדורות, מונחת ביסודה ההנחה, כי היהדות, כתפיסת-חיים, שעיקרה אורח-חיים, עם כל ההבדלים שבדעות וכיווני-דעות, היתה חטיבה אחת, שמסדה בהלכה, כפי שחטבוה חז"ל וגיבשוה, בסבכי הזמנים ומעקשיהם, ממשיכיהם וממשיכי-ממשיכיהם בכל הדורות, שהוראתם קו ומשקולת לכל אורחות-החיים של עם רב. היא, ההלכה, שניזונה מכוחם של שרי-התורה, שהיהדות בכלל, ויהדות-פולין בפרט, העמידתם מתוך עצמה לעצמה, היתה האינטגראל, שהשליט את עצמו, בגלוי ובסמוי, על כל הדיפרנציאלים, שהיו עלולים לפוגעה ואף לפוצצה, וסופם פירנסוה בחיותם וממילא חיזקוה וביצרוה.

והדברים אמורים עד הדורות האחרונים ממש, כי אם נראה את הדיפרנציאל הזה בתנועה מוקדמה יותר, תנועת הקבלה על זרמה הגדול, שחתר להיות מציאות היסטורית, כפי שניסתה השבתאות, בזעזעה את האומה מקצה אל קצה, וביחוד בגלגולי-אחריתה הניהיליסטית וספיחיה הקיצוניים, כדמות הפרנקיזם, הרי יותר מאשר התגברה עליה המסורה, שעיקרה ההלכה, בכוחו של ההמשך, כפי שנתגלתה בתנועת המתנגדות, התגברה בכוחו של החידוש, כפי שנתגלתה בתנועת החסידות, ילידת הקבלה אף היא, ביחוד בימי בשילותה ורום-כוחה ושלטונה, שנתנה לו, לקיום התורה בידי המוני בית-ישראל, תגבורת של חיות, חידוש של טעם וליבוי של התלהבות, כאשר ראינו ביחוד בחסידותה של יהדות פולין, שבין גדולי-ההוראה שהעמידה, מצויה היתה האוניה הפרסונלית של עַז בחסידות ותקיף בהלכה. ואם נראה את הדיפרנציאל הזה בתנועה מאוחרת יותר, תנועת ההשכלה, הרי עמידתה היתה, אמנם, מעֵבר למה שנראה לה כספיח-ההלכה, אך לא מעֵבר למה שנראה לה כשורש-ההלכה, וכבר השכילו שלמה שילר ואחרים להעמיד על ההבדל שבין ההשכלה בתחילתה, בקרב קיבוצי-היהודים הקטנים יותר, במערבה של אירופה, לבין ההשכלה בהמשכה, בקרב קיבוצי היהודים המרובים במזרחה, ואם מותר לי להזכיר נופך שהוספתי, הרי ההבדל בא מכוח העובדה האחת, כי ביהדותה של מזרח אירופה, שיהדות-פולין היתה מוקדה וטבורה, קידמה את פני ההשכלה יריבה כפולה – היריבה האחת של ההשכלה היתה זקנה ממנה, אך מתנערת והולכת, הלא היא המתנגדות, שהצליחה ביחוד במרכזיה שבליטא ואגפיה לחדש כוחה של התורה ולהרחיבו, בבנותה את ישיבותיה הגדולות והבצורות, שהקיפו המוני תלמידים, שכמנינם לא ידע שום דור בכל דורות עמנו; התנועה היריבה האחרת של ההשכלה, היתה צעירה כמותה ואולי אפילו צעירה ממנה (אם נקדים זמנה של ההשכלה ונראה ראשית לה באיטליה), והיריבה הזאת היתה החסידות, שהתפשטה והלכה במזרח אירופה כולה, וכוחה גבר והלך, ולא פס עד עצם היום הזה, עד שאין יודע מה עתידות נכונו לה. ולא עוד, אלא ההשכלה פה, בפולין ואגפיה, לא נצטרפו לה אלא מי שכבר נתחנכו קודם על ברכי יריבותיה, וביחוד על ברכי החסידות, באופן שבאו אליה, אל ההשכלה, אנשים המצוינים במנטליות של אחת משתי יריבותיה, והמנטליות הזאת היתה מחלחלת גם בתוך משכילותם, ולפי שגילגלתי בזה בכמה דוכתי, לא אאריך.

אם ההשכלה על גילגוליה הקרובים והרחוקים הצליחה להעמיד את היהדות על הלכה חדשה או מחודשת, שכוחה לאורך-ימים, היא שאלה לגופה, אבל זלאת לזכור, כי עמידתה לא היתה מעבר לדת-ישראל, לא כל שכן מחוצה לה, ואין לטפוֹל עליה כזה וכזאת. העמידה מעבר לדת-ישראל ומחוצה לה, בין כאפשרות בין כמציאות, היא-היא החדשה, שנפלה בעמנו, ואפשר, כמובן, לבקש לה מיני מבשרים ובשורות קרובים ורחוקים, אבל ספק, אם מותר לראותם בני-ייצוג מובהק, שכן התנועה הלאומית-החילונית שגדלה והלכה, תחילתה אחוזה באחרית ההשכלה, והמשכה לאחריה, היא חזון חדש וצעיר, ושנותיה בדוחק יובליים. מי שלא התעורר על כך, כי אפשרות, לא כל שכן מציאות של תנועה מעֵבר לדת ומחוצה לה, היא בעמנו חידוש וחדשה, שלא ידעוהו כל הדורות ואין יודעים אותה חלקים גדולים למדי בעמנו גם עתה, לא עמד על המיפנה המכריע בתולדות-ישראל ועצם קיומו.

והנה המיפנה המכריע הזה, ששורשו בהנחה של אפשרות עם-ישראל מעבר לדתו ואף מחוצה לה, וההוכחה, כי היא אפשרות הפתוחה למציאות כמותה, היא אֵם הדֵיסאורינטציה בחיי בני עמנו, שכן היתה זו אפשרות, שכל מיני מציאות היו גלומים בה, ואף נתגלמו בה ממש, ומציאות ממציאות שונה ומשונה, וכבר מִלתנו אמורה, כי אילו מרוצת-החיים היתה כמרוצת מאוַיהם ותכניותיהם של הזרמים והפלגות, וניתן להם עד-מהרה לקיים זרם זרם ופלגה פלגה, תכניתם, והיו לנו כמה עמי-ישראל, בחינת כמספר פלגותיך מספר עמיך ישראל. אבל ארבעה גורמים עמדו לו למעשה-שטנים זה וכזה לשטן: ראשית, ייחודם של ההוָיה וההוַי, טיפוחי דורי-דורות; שנית, אהבת הצוותא וגישומה בבית, ברחוב, והמסירות ללשון העצמית, ועל הרוב ללשונותיִם; שלישית, הדבקוּת בזכרון-הקורות של האומה למראשיתה עד עתה וראיית עצמם כאמצע בה; רביעית, החתירה לאינטגראל חדש, שכוחו יהא ככוחו של האינטגראל הישן, שלא כולו נפסל להם אם מקצה מזה (ברית מילה) אם מקצה מזה (קבר ישראל), וכמה יסודות באמצע.


ה

המריבה על האינטגראל וטיבו הדיה מהַמים עד עצם היום הזה, באופן שצידקת ההכרעה אי-אפשר לה שתהא חלוטה, אבל מה שמותר לומר הוא, כי עם הדיסאורינטציה ומתוכה נולדה ריאורינטציה, ועיקרה בעצם-ההכרה, שהמציאות ההיסטורית והאקטואלית מאַשרתה, כי אי-אפשר לו לעם-ישראל בלא אינטגראל המחייב את כולו וכולם הנמנים עליו. אם, אמנם, הנחת האינטגראל המצויה והפשוטה במציאותנו עתה, שכל עצמו צמד יסודות – יסוד הלשון, לשון העברים, ויסוד הארץ, ארץ ישראל, כפי שהוא מתגבש והולך כצמד-היסודות המשותף לבנינו של מוקד אחדות-ישראל, היא מדינת ישראל, יש בו כדי אינטגראל שלם, ואם הכלל הגדול של אחרית כראשית אפשר לו שיסתפק בכך, – היא שאלה גדולה. ואם מזלי שיחק לי ונמצא בכם שקרא את ספרי “אלכה ואשובה – דברים בעניני אמונות ודעות”, הריהו יודע, כי אין תשובתי תשובת הן, וסבורני, כי הבסיס המשותפת עתה, עתידה שתתרחב מתוך שאני מתנבא, כי מה שהיה הוא שיהיה, אם כי לא ידעתי לדקדק ולומר, איך שיהיה.


ו

אך נניח את תחום ההתנבאות ונחזור לבחינת המציאות, כפי שהיא, דהיינו מציאות העם, שהתלקט מתפוצותיו בכל העולם כולו, הן מגלות אדום הן מגלות ישמעאל, ובורא בה בארצו מציאות יהודית, היסטורית ואקטואלית מחודשת על כל צדדיה ואביזריה – במדיניות, בכלכלה, בתרבות וכיוצא בהן, – והוא חלוק למעשה בעמידתו, חלקו בתוך דת ישראל ורובו מעֵבר לה וכמעט מחוצה לה, והוא נדרש לבירור יהדותו, הן ליסודותיה הנראים חובה והן ליסודותיה הנראים רשות, הרי אין הבירור באפשר בלא ליבון זיקתו למורשת הדורות, כפי שהתגבשה במסילת תולדתנו, שרובה נדידה בין גוי וגוי, וישיבה בהם, בין ישיבת-ארעי ובין ישיבת-קבע, מתוך שמירת עצמיותו, וודאי כל גולה וגולה יש לה פרשיה קטנה או גדולה משלה, שסיפורה מרעיש את הלב ומאיר את העינים בהכרת אופיה של אומה זו, וכוחה וסוד-כוחה לשאת מיצר ומצוק, תלאות וייסורים, ובלבד להיות הוא, הוא עצמו, ועל הרוב אף הוא לבדו, להיות חלקה של האומה הפזורה, שהיא אחת, וכשם שראשיתה אחת אף אחריתה אחת.

ובכלל מיני המורשת בולטת ומובלטת ירשת גולת-פולין ועלינו להפעיל כל מיני פעולה למעננו, יוצאיה, ולמען כל העם כולו, שחלקו התלכד ושאר חלקיו עתידים להתלכד במולדתו, כי דרכה ונסיונה של יהדות זו יהיו, כהיות דרכן של שאר הגלויות, יסוד מוסד בתודעה, בחינוך, אף בחיים. וודאי כמה וכמה פעולות הן כבר בעין – גם עמל החוקרים את תולדתה, גם יגיעת המחיים את ספרותה, גם טירחת המקימים את זכרון קהילותיה, גם מעשי המקוממים קלסתרי-עיירותיה ודיוקנאות-טיפוסיה, ועשיות אחרות לברכה, אך חובה להתעורר על חוסר ההתמדה, וביחוד על חוסר השלימות והכוּליות. לא אומר, שאני מאושר מכך, שכמה וכמה מעשים לא היו נעשים אילולא כספי השילומים, ולא אאריך עתה בזה, אך בראותנו, כי מפעל כגון קובצי “פון נאָענטן עבר” בניו-יורק, לא כל שכן מפעל כמאה וחצי מאה כרכים של הוצאת “דאָס פוילישע יידנטום” בבואנוס איירס, אין להם המשך, אי אפשר שהרגשתנו לא תהא קשה עלינו. ואם, אמנם, ספרי-הזכרון לקהילות יש להם המשך, הרי בני הקהילות שניצלו ומבכים את קן הורתם וגידולם הם והם בלבד הדואגים לכך. אך דין להודות, כי לא מעטים בהם הספרים, שלא בלבד החובבות מחבלתם, אלא העדר הכוליות מזקתם, כשם שחוסר תשומת הדעת לכתובת הקוראים הנאותה, הם בני הדור הצעיר, מצמצם את כוח רישומם ואופקו. וצר מאד, כי כמה רעיונות פורים, שהבשילו בקונגרסים של יהודי-פולין, שמכובדנו, אנשל רייס, היה ראש מכנסיהם, לא ניתנה עליהם הדעת כראוי להם, ודרך משל בלבד אזכיר את הצעתו של חברנו ישראל ריטוב עליו השלום, שהקונגרס יראה כראש-תפקידיו להושיב חכמים שיכתבו תולדות יהדות-פולין למראשיתה עד אחריתה; אף אזכיר הצעתי, לפרסם אנתולוגיה של אלפיים סיפורים נבחרים, שישקפו את חייהם של יהודי-פולין מכל מיני צדדים ותחזיות, ולהפיצה, בין במקור ובין בתרגום, בקרב בני כל העדות וכל הגילים. וכן אזכיר הצעה של ר' אברהם יעקב ברוור עליו השלום, שהוא, אמנם, צימצמהּ על גליציה, אך חובה להרחיבה על פולין כולה – לקסיקון של הקהילות והאישים, קצר אך יסודי, מבוסס על המקורים ובדיקתם, שדפיו יהיו פתוחים לפני כל תאב-דעת, בחינת זה ראה וקדש. אין לקפח את הנעשה, ותרשוני להדגיש ענין גישומו של רעיון שהבאתיו בשעתו, בהיותי ראש המכון למדעי היהדות, לפני האוניברסיטה העברית, ונמצאו לו מסייעים כשם שנמצאו לו פולגים, אך לפי שהוא לא בלבד צרכה אלא אף כורחה של חכמת-ישראל ותעודתה, הרי הוא פולס לו נתיבה, ואם אין אנו קרובים עדיין לתכנית, שדרשה לליכודו של תריסר קתדראות העשויות למצות את עיקר הדרישות של החקר הזה, אין אנו רחוקים ממנה, בין בירושלים בין בתל-אביב, שבה אף נמצא בית התפוצות וכלי-המבטא “גלעד”, מפעלים שגם הם ידו של אנשל רייס באמצעם, וכל אלה צפויה להם הרחבה, העמקה; וזכרון מורשתה של יהדות גדולה ואדירה, שכתבה בגבורה ובקדושה דפי עלילות בספר-תולדותינו, סוף כבודו לבוא.

[תשל"ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!