רקע
דב סדן
מאמר יב: לבוב המעטירה וזכרון אחריתה

בכלותי לקרוא את מגילת-הספר, המונחת לפנינו עתה (הוצאת “יד ושם”, תשל"ח), הוא דבר כלייתה של עיר ואֵם, קהילת לבוב המעטירה, כפי שכותבה חזה ייסוריה מבשרו, לא יכולתי שלא להיזכר מעשה שהיה לפני כעשור, בהיותי בתוך הגולה, בבירת ארגנטינה, שבאתי לראות את אחינו בה – הימים בין ימי-האבל לבין ימי-הרחמים, בפרוֹס צום החמישי, בעדת-צעירים יראים, “בני עקיבא”, שהתכנסו, במקדשם-מעט, לאמירת הקינות, והנה כבר נאמרו שני הפרקים הראשונים של מגילת איכה, כנוסחם וכנעימתם, והפסיק הצעיר קולו, והניח לו לאחר, שיפתח את הפרק השלישי, על האלפא-ביתא המשולשת, ושבו מתחלפת הנעימה; ואמנם נשמע מאחוריי קול אחר, עז ורך כאחד, נמרץ כדי מידרך-נפש ונוגה כדי דכדוכה: אני הגבר ראה עני בשבט עברתו; אותי נהג ויולך חושך ולא אור; אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. שלוש התיבות: אני, אותי, בי, אף שנקראו במובלע, נשמעו במובלט, כרטט בת-קולו של מי שראה חורבן רחוק – הוא חורבן הבית בארצו, וחורבן קרוב – הוא חורבן העם בגלותו, והראייה אחת, שתוגתה כתהום רבה. הפכתי את פני לראות את המקונן, – והוא גבר עז ורחב-כתפיים, עיניו זעֵפות וחומלות כאחת, ודבר-קינתו במעומד – הוא-הוא רבה של העיר, בירת ארגנטינה, ראש רבניה, הרב ד"ר דויד כהנא, כותב-המגילה הזאת.

ודאי שמעתי שמעו קודם, ששמו הלך לפניו כאחד המעטים, שצירופם של נס ומקרה, הצילוהו מאחריתם המרה של אחינו, יושבי הקהילה הגדולה הזאת, שנפלו, כנפול שאר הקהילות הגדולות והקטנות, לפני הנבלים ומסייעיהם, ואך מעטים שׂרדו, שיכלו לספר, לדור אחרון, אחרית קהילתם, על דרך מתן התשובה לשלוש השאלות הנוראות: מי נשמד, מה נשמד, איך נשמד; ואין לך כמי שראה וחי כל אלה, שיסייע לחקוק בזכרון-העם את שלוש התשובות האלה. אמת, במשך שנים דברי הרב המחבר על פרשה זו, היו מעטים, ועיקרם בעל-פה ופורסמו במסירת-הקולמוס, אך שמר עמו את דבריו, כפי שכתבם בעצם ימי האימים וסביבפם ועתה הוא מוסרם לרשות-הרבים, וככל המשוער הוא עושה צדקה עם הקהילה ההיא, באחרו להביא את שיכול היה להקדים ולהביא – שכן הוא חוזר ומזכיר את שזכירתו חובה, וסכנת השיכחה מעמעמתו, בחינת פנייה לכולנו: איש ישראל, להזכירך אני בא.

הרב המחבר, ר' דויד כהנא, אינו מילידי לבוב וגידוליה, שכן הורתו וגידולו בעיר מיצער, בפודוליה הגליצאית, והיא יושבת בבקעת נהר הנילא (גנילא) הנופלת לנהר זברוטש; שמה בפי הפולנים – גז’ימאלוב; בפי האוקראינים – הרימאלוֹב; ובפי היהודים – רימיליב (ברל כהן בספרו, ספר הפרנומרנטין, מביא, לפי דפוסים עבריים, כמה מיני כתיב: רומאלעוו, רומלב, רומילאוו, רומלוב, רומליב, רומאלוב, רומליב), והיתה כרוב העיירות בגלילה, גליל טרנופול, ובשאר הגלילות, עיירה צנועה, וציונה הצנוע בספרי-העזר יעיד – אם ציון רחוק מבית, כגון “שבילי עולם” לר' אברהם מנחם מנדל מוהר (1857 ואילך), הכותב: “אלף איש, בית מעשה צוקר, ארמון נאווה”; אם ציון קרוב מחוץ, כגון האנציקלופדיה האוקראינית (1955): “ארבעת אלפים תושבים (1933), טירה מבונה מארמון מן המאה השבע עשרה”. אך יש נקודה, שהיא לה אֵם למוניטון גדול – על כסא רבנותה ישב גדול בתורה, הוא ר' יעקב ויידנפלד, שהמבקש לעמוד על קצה גודל פירסומו, ילך אצל ספרו של ש"י עגנון “עיר ומלואה” (תשל"ב); – שם יסופר, כי לאחר פטירת הגאון ר' אברהם תאומים בעל “חסד לאברהם”, שהיה רבה של בוטשאטש, ביקשה הקהילה להושיב על כסא-רבנותה כמותו, ופנו כה וכה: “ומקצת מטובי העיר נטו אחרי ר' יעקב מרימילוב שהיה מפורסם בכל ארץ גליציא, תחילה כעילוי ואחר כך לגאון. נודע בשערים המצוינים בהלכה ספרו המצוין שאלות ותשובות כוכב מיעקב. אלא לפי שהיה נוטה לכת החסידים והיה כפוף לרבנן שלהם לפיכך התנגדו כמה מאנשי עירנו למנותו רב על בוטשאטש, שאמרו אנו רוצים ברב שאין עליו אלא הקדוש-ברוך-הוא בלבד” (עמ' 632). וכמשפטו של הגאון ר' יעקב משפט צאצאיו – יורש כסאו ר' יצחק, שהרב המחבר שלנו הוא מתלמידיו, ור' בריש, שהרב המחבר שלנו הוא מחבריו; ומי שנתחמם לאורם של גדולי תורה אלה סימן יפה הוא לו. וזאת לזכור, כי ר' בריש ויידנפלד, בעל שאלות ותשובות “דובר מישרים” (ולשון דובר כלשון דוב-בֶּר, ואילו לשון מישר הוא גם רמז לשם משפחתו), רבה של טשבּין, אף הוא מניצולי ילידי רימיליב, כמוהו כחברו, הרב המחבר – אלא שהראשון ניצל כפליט בברית-המועצות, ואסיר מחנה עבודה בסיביר, והאחרון כפליט השואה, ומיפלטם ממש – בארצנו.


ב

מלימודי-קודש בעיירתו הלך הרב המחבר ללימודי חוץ – הגימנסיה הפולנית בעיר-הגליל, טרנופול, שננצר בה זכר בעל “מנחת חינוך” מזה וזכר בעל “מגלה טמירין” מזה, וטובי צעירי-הדור מבקשים נתיבת-ביניים, כדרך שנתבקשה לו לבן-רימיליב, ונמצאה לו בבתי-לימודיות בווינה, מזה באוניברסיטה ומזה בבית-המדרש לרבנים, ובו שימשו מגדולי חכמי ישראל שבדור, ובכללם, ואף בראשם, בן טרנופול וגידולה, החוקר המפורסם ר' אביגדור אפטוביצר. מוכתר בתארו, חזר הרב המחבר לפולין, והשתקע בלבוב ואומנותו כפולה – כהונת מורה לדת ישראל בגימנסיה הפולנית הרביעית; כהונת רב בבית הכנסת שנקרא על שם רחובו: די סיקסטוסקי-שול. כהונה כפולה זו אחריותה בצדה – כי הרובע ההוא שונה היה מרובעי היהודים המובהקים, בין רובע היהודים הישן הרבה, שבו היה הגיטו הקדום, והוא מאחורי כיכר השוק ובית מועצת העיר ברחובות בוֹאִים, הסֶרבים, הפחחים, החלפנים וכדומה, ומוקד-גאוותו בית הכנסת על שם הטורי-זהב (ובטעות נחשב סגנונו גוטי, והוא רומני; שכן כל העיר כולה לא שרד בה בית תפילה ישן משלנו ומשלהם, שסגנונו גוטי, זולת הכרכוב של בית-היראה על שם מַריה השלגית); בין רובע היהודים הישן גם הוא, והוא ברובע הז’ולקבאי ופרוָריו, על רוב רחובותיהם וסימטותיהם, ומוקד-גאוותו לרובם בית הכנסת הקרוי פערשטעטישע שול, כלומר: בית הכנסת דחוץ-לעיר (והוא בנין גדול, שכמה דורות יגעו לשפרו, וכיפתו נשענה על עמודים שנקנו מארמון-פודהורצה, בית גידולו של המלך סוביֶסקי), ולקצתם היכל-הנאורים (“טמפל”), ובעוד שם היה ראש המתפללים, רב החרדים ר' אריה לייב ברוידא, חתן רב העיר ר' הרשלה אורנשטיין, היה פה ראש המתפללים, הרב ד“ר שמואל וולף גוטמן, בן מוזג שבפרברה של העיר; ולימים באו תחת הראשון – הרב ר' יצחק ציף יליד קהילת טלומאטש, ותחת האחרון – הרב ד”ר לוי פרוינד יליד קהילה סמוכה, ולאחריו הרב ד"ר יחזקאל לוין, נכדו של רב-העיר ר' יצחק שמלקיש בעל “בית יצחק”.

ופירשתי כל אלה כדי להעמיד על כך, כי רוב כהונות אלו וכאלו ניזונו בעיקר מכוחות שבאו מערי-השדה, כשם שקהילת לבוב כולה ניזונה מהם – הם שטיפחוה מרוב הבחינות, הם שאהבוה והם שהאהיבוה. כי זאת לזכור, לבוב, אף שהיתה עיר מלכות מקדם, והאוסטרים, בימי-שלטונם, עשוה בירת גליציה כולה, ואחריהם הפולנים, בימי-שלטונם, עשוה בירת מאלופולסקא (פולין קטן) כולה, הרי קהילתה עמדו לה בנות-תחרות, אם ברודי שעלתה עליה, פרק זמן, במניין יהודיה, אם ז’ולקיב ואפילו טיסמניץ, שעלו עליה מצד אחד או מצד אחר, אך זרימת הקבע של אוכלוסי-היהודים מערי-השדה ומיישובי-הכפרים חיזקוה וביצרוה, ובכלל הזורמים רוב אישי תורה ורוח.

הלכך ראוי לציין, כי הרב המחבר נמנה עם הזרימה הזאת וידו בחיזוקה של הקהילה, וזכות יתירה לו שקיים את תעודתו לא במרכזם החזק יותר של אוכלוסי היהודים שבעיר, אלא במרכזם החלש יותר, שההווי והמזג של יהדותם עלול היה להתרפות, ועידודו ושכלולו למיצווה גדולה נחשבו.


ג

ואף זאת לזכור, כי הכהונה של הוראת-דת בגימנסיה של הרשות חלה בה, בקהילה זו, וברישומה בקהילות אחרות, הפיכה גדולה, בהשפעתם של חשובי המורים – ודיינו להזכיר, כי בהם היו ר' צבי פרץ חיות, שסופו רב ראשי בווינה, ור' משה שור, שסופו רב ראשי בווארשה, הלא שניהם היו תחילה מורי-דת בגימנסיות שבלבוב, והם, וביותר הבאים לאחריהם, נלחמו לדמות אחרת ולתעודה אחרת של מורה-דת, מכפי שהיתה לפניהם, ויגיעתם עלתה בידם. אותו צד שווה שבהם נלווה להם ולשכמותם צד שכמותו – עשייתם בחכמת ישראל, מי בתורתם של דורות ראשונים ומי בתורתם של דורות אחרונים, סייעתם לבנות דרך לימוד אחר ודרך הוראה אחרת, שהיו משען לחינוך פורה בתולדות ישראל על עברוֹ והווֹ ועתידו, ועוד ייזכר גודל זכותם בסיפוחה של תנועת ההתעוררות שלנו לקניין ערכינו ושמירתם (ומשהו בזה ראה במאמרי: משמר הלשון, על משה שור, בספרי “אבני זכרון”, תשי"ד, עמ' 33–40). ומה שהשתלשל מאליו משני צדדים נחשבים אלה – מעבָר, כדרך הטבע, מהוראה מעל קתדרה בגימנסיה, סמינר, אוניברסיטה להוראה מעל כסא הרבנות או דוכנה, ומה שראינו בימי שלווה יחסית בדרכם של הרבנים הנזכרים וכמותם, ראינו בימי פורענות חלוטה בדרכו של הרב המחבר – היה חבר הרבנות האחרונה בקהילת לבוב, ומהיותו האחד והיחיד שניצל, הוא גם מספר על דרכם של מקדשי-השם אלה, ששמרו על אור התורה ואור ההלכה, מתוך ששמרו על אור-החיים, שחשכת-הרשעים ואכזריותם כיבום מעברים.

אף ניצל לנו, בספרו, זכרם של כמה אישים, אישי-פאר, בקרב הרבנים, כשם שניצל זכרם של הדומים להם לקדושה בקרב שאר סוגי היהודים, אם משכילים אם פשוטי-עם, בתוך ים-ההשפלה והניוון והיאוש, שטובחי-עמנו העלו נחשוליהם, נחשולי הצער והיסורים, שהתחדשו יום יום בהמצאות-התעללותם. וכשם שמעט חסידי אומות העולם, ובראשם הארכיהגמון של האומה הרשעה (כפי שנקראה עוד בחבלי ת"ח) ולצדו אחרים, מהם מפורשים בשמם מהם אלמונים, נזכרו על טובתם, כך, פי שבעים ושבעה, נזכרו רוב הזדים ועוזריהם, שעקרו את חיינו עד שיוריהם האחרונים, על רעתם ועלילותיהם הנפשעות, מפורטות בפרטי-פרטים, מעשה מעשה ועושיו, על שמותיהם, והם כובשים רוב מצעו של הספר שלפנינו – עדות מדוקדקת של ראייה וידיעה, שאין בידנו מוסמכת הימנה.


ד

כי זאת לדעת – קהילת לבוב היתה בה תודעת עצמה מאז, והיא שמרה את זכר תולדתה כזכר חי, וביחוד הדברים אמורים בזכר מקדשי-השם שבה, וכשם שנתקיים להם, לבני הקהילה, התורנים ופשוטי-העם, זכר האחים הקדושים, הגאונים ר' חיים ור' יהושע רייצס, שבאו עליהם בעלילות ודנום למיתה משונה, וזכר האשה הקדושה מרת אדל, אשר נטלה עליה עלילת הדם, כדי להציל את קהילת מולדתה, דרוּביטש (דרוהוביטש), ודחתה הצעת הכמרים להציל חייה בשמד, ונידונה למיתה משונה אף היא; כך נתקיים להם זכר הפורענות, שהכמרים הפקיעו את בית הכנסת הישן מרשות היהודים ונטלוהו לעצמם, ובשוב הבית לבעליו נתחבר שיר גאולה, שאמירתו נשמרה, שנה שנה, בתפילת שחרית שבת שלאחר פורים, וכגולת כותרת למשמר-זכרון ואהבה היתה האשה המכונה די גאָלדענע רויזע (שושנת הזהב), שבני-העם היו פוקדים את קברה בכל עת צרה, ונארגו לכבודה, גם בדורנו, דברי אגדה ושיר וחזיון. ולא ייפלא, כי בהגיע עת היכָּתב קורות העיר בדורות האחרונים נפתחו נסיוני-ההיסטוריוגרפיה אף הם בחיבור על מקדשי השם – וכבכור להם חיבורו התם של ר' גבריאל סוחיסטב “זכרון צדיקים – שמות הקדושים שנהרגו בלבוב” (תרי“א, ובתרגום אשכנזי תרל”א), וכהמשך לו “מצבת קודש זכרון לכל הרבנים, ראשי הישיבות והפרנסים מעיר לבוב” עם נוסחאות המצבות (תר“כ, ועם הוספות תרכ”ג), ובמהדורות המאוחרות נסתייע המחבר בחכמים, בהם רב העיר, הגאון ר' יוסף שאול נתנזון בעל “שואל ומשיב”, ובמשכילי העיר רמ“מ מוהר, ר' יוסף כהן צדק בעל השבועון “המבשר”, ר' דויד רפפורט (שארו של שי"ר), ואחרון-אחרון ר' שלמה בובר, הנודע במחקרי-המדרשים, אך יד לו אף בתולדות העיר ההיא, בספרו הנודע “אנשי שם”, תולדות הרבנים ראשי מתיבתא, דיינים, מגידי מישרים ופרנסים בעיר לבוב בשנות ר”כ עד תר"ן, קורות חייהם וספריהם (תרנ"ה), ובימינו שת לו נוספים העילוי המהולל, יליד לבוב וגידולה, מורי ורבי ר' ראובן מרגליות (מעל עמודי “סיני”).

ראשונים אלה נמשכו אחריהם מאומנים יותר במלאכת ההיסטוריוגרפיה המודרנית, כגון ר' יחזקאל קארו, יליד וולוצלאווק ובן רבה המפורסם, והוא שימש רב נאורים בלבוב, ואחרון-אחרון גדול היסטוריוניה, מורי ורבי ר' מאיר בלבן, יליד לבוב וגידולה, אשר תולדת קהילת עיר-מולדתו היתה לו ראשית מסה גדולה בחקר תולדות יהודי פולין, שהיה מאלופיה. אף דרכו היתה כשלפניו וכשלאחריו – תחילה מורה דת בבית-הספר העממי בגלינא, אחר כך בגימנסיה בלבוב וסופו פרופיסור להיסטוריה יהודית במכללת-וארשה ובבית המדרש למדעי היהדות בה, והוא מורם ורבם של רוב ההיסטוריונים של יהודי פולין בדור האחרון. כשאר תלמידיו אוכל להעיד על גודל השפעתו, ולפי שלמדתי בתקופת הוראתו המוקדמת, בהיותו מורה בגימנסיה הפולנית השביעית בלבוב, ידעתי עוצם רישומו, ביחוד לצד חיבובה של העיר וקורותיה, כשהיתה לי ולרבים כמותי עיר מפלט ולימוד, בימי המלחמה הראשונה, כאשר סיפרתי בארוכה בספרי “ממעגל הנעורים” (תש"ו).


ה

והיא הנותנת, כי בבוא שמועת חורבנה המתה נפשי לה ולגורלה, ואף עודדתי את ניצוליה לספר עדותם ברבים, ולמשמעה ראיתי את העיר על רחובותיה, סימטותיה, בניניה, אנשיה, והיא הנסיבה שהתעניינתי בזכרונותיו של יצחק (קורט) לוין, בנו של הרב ד"ר יחזקאל לוין, שנרצח ביום כניסתם של הגרמנים לעיר. הוא, הבן, כמותו כאחיו נתן, ניצלו בזכותו של מי שהציל את הרב המחבר ואשתו ובתו – המטרופוליט אנדריי שפטיצקי, שהסתירם מפני חמת רודפיהם, אם בקפיטוליה שלו, הצופה פני לבוב, אם במינזרים, שהממונה עליהם היה אחיו, האיהומן קלמנטי שפטיצקי. זכרונותיו של יצחק לוין הלא כלולים הם בספרו “עליתי מספציה” שתירגמתיו ללשוננו, ויצא לרשות הרבים (תש"ז). והוא הדין בשני ידידי-נעורי, שהיינו חברים באגודה אחת, אגודת “צעירי יהודה” בלבוב, – האחד הוא יליד קריסניפּולי (קריסטינופול) יצחק פֶרבר, שניצל תחילה בחסדו של מעביד גרמני בלבוב והעלה מראותיו על הכתב “כרוניקה של איש לבוב – יסורי הקהילה בימי כיבוש הנאצים”, ואף אותם תירגמתי ללשוננו ופירסמתים מעל עמודי “רשומות” (סידרה חדשה, כרך ראשון, תש"ו, עמ' 5–33); סופו התישב ברחובות, נקרא לבית המשפט בגרמניה, שדן את אחד מרוצחי היהודים בלבוב, אך לבו לא עמד לו ובשובו לא האריך ימים. האחר הוא יהושע שילוני (מעיקרו שלייאֶן וחתם בכינוי ש.ל. עין), שבא מעיירה בוולין והשתקע בלבוב ובימי השואה ניצל מתוך ששיחק כומר של אוניאטים והפליא בדרשותיו בבתי-יראה כפריים, ולא הרפיתי ממנו עד שהעלה זכרונותיו על הכתב גם הוא, והם בספרו “אחד שנמלט” (תשט"ז). בבואו לארצנו מצא לו, לכמה זמן, אחיזה כמורה לאסירים בבית-מאסרם, ואף פה נלקטו לו זכרונות רבי-ענין, ביחוד על מידת האדם שבפושע, והיה מספר פרקיהם ברוב התעוררות, בחינת צא וראה מה בין בני לבין בן חמי, אך גם הוא לבו לא עמד לו לאורך ימים, ואחר צאת ספרו, נשבר והלך לעולמו. וכן אזכיר את יעקב מלטיאל (גרוסקופ), מניצולי לבוב גם הוא, שגילגלתי עמו רוב שיחות בענין ספרו, “באין נקם”, שהוציאו לאור, והוא סיפור השמדת יהדות לבוב (תש"ז).

אלו הם החיבורים בתחום התעניינותי הפעילה, ושהגיעו לרשות-רבים גדולה יותר, וגם משנוסיף עליהם ונשלימם, הם מעטים, כמיעוט הניצולים, ומשכבר נתבקשה עדותו של הרב ר' דויד כהנא, מהיותה דומה ושונה מן הפירסומים האלה. דומה – אחיהם לגורל היה, ונשא כמשא-יסוריהם, שונה – ראייתו, גם מטבע ברייתו גם ממסיבות גורלו, כוללת יותר, מקפת יותר, באופן שניתן לו, בקוצר-דברים, להעלות תעודה, המכילה כמין תחזות של התופת, שראה תחנותיה אחת אחת – הרדיפות והעינויים, המצוקה וההרעבה, הנגישה וההשמדה, בבית ובחוץ, במחבוא וברחוב, בעבודת-כפייה ובמחנה-ההרג, במוסדי-הקהילה ובמקלטי-המנזר, והראייה עין בעין. וכרוב מיני הראייה רוב מיני הזימונים, באופן שמתמצה עיקר הטיפולוגיה האנושית של קרבנות-הזוועה וסוגי-הזוועה, כהמצאתם האפלה של מקריביהם המשוקצים – היהודים שהוכו עד-מות; שנורו ושנתלו; שנרצחו, מנינים-מנינים, כעונש על מנוסתו של אחד; שנהרגו ביריות עורף, במחנה-העבודה, כשעשוע של מפקדיהם; החבורות והיחידים, שקפצו מרכבות-ההשמדה ובוססו בשלג, ונמלטו ערומים וכפונים, אל שרידי הגיטו, ואף רוב אישים, הנקראים בשמם, – ורבים מן הזקנים שבהם הכרתי פנים, ובמיוחד נחרת בי סיפור ר' פייביש מיאבורוב, שנצטווה לרקוד ולזמר על בימה העשויה לכך לפני היוצאים לעינויי העבודה, ודבריו בענין איך נשיר את שיר ה' על אדמת-נכר מרעישים את הנפש, ואוסיף כי הוא הוא הרבי ר' פייביש רובין, נכדה של מרת איידלה הרבנית (בתו של ר' שלום, אבי שושלת צדיקי בלזא), והכרתיו אברך עדין ויפה-תואר להפליא, שהיה, שנה-שנה, בא לעירנו ברודי, לקבר אבות, והיה אהוב על כל סביביו; וכן אוסיף, כי אחריתו גם היא היתה בעירנו, שבה הוסתר בבונקר, כאחד עם אחרון רבני עירנו, ר' משה שטיינברג, שניצל, והוא עתה אב בית-דין בניו-יורק, ור' פייביש חיבר במחבואם לוח לכך וכך ימים, וככלות הלוח יצא ממחבואו ונתפס, וכעדותם של ר' חיים ומרת בינה גסטהלטר, מניצולי עירנו, נתפס הצדיק והיה בין מאות יהודי-עירנו שנקברו, בין הרוגים בין חיים, בבור שנחפר בכפר הסמוך. אחיו של הרבי, ר' פייבוש, היה הרבי ר' יצחק רובין, שהיה זקן צדיקי בית-בלזא בימינו, נפטר לפני כמה שנים בירושלים.


ו

פנקס זכרונותיו של הרב המחבר, שהיא כשרשרת של עובדות מקויימות, עתידה לשמש מראשי-המיסמכים לתולדות-השואה בקהילת לבוב, וביותר שתמכה בנספחות, כגון הכרוניקה של ההשמדה לתאריכיה, וכן הכרוז של המטרופוליט אנדריי שפטיצקי: לא תרצח.

וסביר, כי הפנקס שלפנינו מקפלת פרק מפורט עליו, על המטרופוליט, אישיותו, עשייותיו וניסויי ההצלה שלו, וככל המשוער, תזכה הפרשה הזאת להערכה מצדי צדדים. מה שניתן כבר עתה לומר הוא, כי היתה זו אישיות נפלית, אשר מראשית הופעתה גילתה אמיצות מופלגת –, הנה קם אדם צעיר, כליל-כשרונות, מעוטר בשלושה דוקטוראטים, ועולה כבמפתיע על דרך קוֹנוורסיה משולשת: נוטש את דת אביו ואמו הקרובים, היא דת הקתולית-רומית, וממירה בדת אבות-אבותיו הרחוקים, היא הדת הקתולית-יוונית; נוטש את עם-אביו וביותר את עַם-אמו, עם-הפולנים, וממירו בעם אבות-אבותיו הרחוקים, עַם הרותֶנים; נוטש את לשון אביו ואמו הקרובים, הלשון הפולנית, וממירה בלשון אבות-אבותיו הרחוקים, הלשון האוקראינית; והוא עולה עד-מהרה בנתיבה המשולשת הזאת מדרגתו של נזיר לדרגתו של כומר, וממנה לדרגתו של אפיסקופוס (1899), וממנה לדרגתו של ראש הכנסיה כולה, מעלת מטרופוליט (1900), ושני אפיפיורים מפורסמים בתומכיו הנלהבים. והתמורה המשולשת פירושה מעבר מעם-שליטים, כנסייתם ולשונם, לעם נשלטים, כנסייתם ולשונם, והוא מעבר החוצה את משפחתו, שכן אחיו אחד נמשך לו וסופו ראש הנזירים האוקראינים-אוניאטיים, אבל אחיו אחר אינו נמשך לו וסופו גנראל בצבא הפולנים. תמורה זו כבר שימשה ענין לכמה וכמה ביוגרפים, אך מהיות רובם רשמיים, הניחו סעיפים, כשעימעומם מרובה מביהורם, וכן אתה מוצא פרטים נחשבים, שהם מעלימים אותם או מרפרפים עליהם, ודיבורם עליהם ובהם כמי שכפאו כורח, כגון ייחוסו לאבי-אמו, אלכסנדר פרֶדרו, שהוא בחזקת מולייר של הספרות הפולנית, והנה הנכד תחת אשר יעדיף את הסב, הסופר הקרוב והמפורסם, צאצא למשפחה, שישבה כחמש מאות שנה בתחום הגבול הפולני-רותני, כפי העולה מתוך התעודות העירוניות והגליליות בין סנדומיז' (צויזמר) ופשמישל (פרמיסלא), הוא מעלה את סבי-הסבים הרחוקים, גדולי הכמורה האוניאטית, ולא עוד אלא תמורתו המשולשת עושה אותו ראש אחדות משולשת – גבול דתו הוא גבול עמו ולשונו, ואם חלומו מנשאו, והוא חולם את השילש הזה גשר לאחדות הכנסיות, הקתולית והפרבוסלבית, הרי מציאותו מפוגגתו וחוזרת ומפוגגתו, שדרכו למעשה השלייה אחר השלייה.

וכדי לקרב את העיון לעניננו אנו נאמר, כי בכלל-הטראגדיה, טראגדית-תמיד, של חייו, ניתן לראות גם אחרון-כשלונותיו, והיא עצם-אמונתו, כי אפשר לו לכרוזו הנועז: לא תרצח, שיישמע להם לבני עמו, בעוד נצחונו של היטלר נראה להם כפתח-תקוה לשיחרור, ושעל כן כדי כריתת ברית עמו, הגיעו, ונמצאה שנאת-ישראל, המפעפעת בהם מדורות, מזדווגת לשנאת ישראל של בעלי-בריתם, ופרי הזיווג – השמדה משותפת של היהודים. ודין לזכור, כי ימים הרבה לפני הכרוז: לא תרצח, שנדפס בלשון האוקראינית בנובמבר 1942, ושהרב המחבר מביאו בנוסח גרמני ובתרגום עברי, נדפס ב-10 ביולי כרוז אחר, שהרב המחבר מביא קטע מתוכו. ומעשה הכרוז כך הוא – ב-22 ביוני 1941, הוא יום פריצת מלחמת גרמניה וברית המועצות, התכנסה בקראקא ועידת לאומנים אוקראיניים, שהכריזה על עצמאות אוקראינה, וביום כיבוש לבוב בידי הגרמנים הופיעו שתי משלחות – אחת אוקראינית, בראשותו של באַנדֶרה, ואחת גרמנית, בראשותו של קצין, והבטיחו, משמה של גרמניה, חידוש חייה הממלכתיים של אוקראינה, ובאסיפה שנתכנסה בערב נשמעו גילויי דעת בזה וקריאות ההידד של האוכלוסיה האוקראינית הנלהבת לכבוד היטלר ויארוסלאב סטצ’קו וסטיפאן באנדרה. “כמובן מאליו – כותב בזה מ. חוֹמיאַק, בקובץ לזכרו של המטרופוליט (ביבליותיקה לוגוס, כרך כ"ג, יורקטון, 1961) – כי במסיבת המעשה הזה ראה המטרופוליט קיור אנדריי שפטיצקי לפנות, פניית-רועה, לעם, בעידוד ובברכה”. המטרופוליט קרא “למתן תודה לגבוה מעל גבוה, לנאמנות לכנסיתו ולמשמעת לשלטון ולציוייה הצודקים של הרשות, שאינם מתנגדים לחוקי האלוהים”. ודאי קל לפרש, כי ארבע התיבות האחרונות אינן לכאורה סתירה לכרוז, שהוא עתיד לפרסמו, הוא כרוז לא תרצח, אבל שאלה היא, אם מותר היה גודש כזה של תמימות, למי שהיה סגן נשיא הסיים הלבובי וחבר בית האדונים הוינאי, והיה מעורה, וברוב פיקחות, בסבכי הפוליטיקה, ועם זאת יכול היה להאמין, כי הכרתו כראש ממשלה את סטיפן סטיצ’קו ופקודיו, שהתאמנו בגרמניה תחת ידי הנאצים, אפשר שפירושה לא יהא: תרצח ותרצח, כאשר הראו מתחילת כיבוש הנאצים עד אחריתו. אמנם, לא יצאו שמונה ימים, וב-8 ביולי 1941, נאסר סטצ’קו והובא לברלין, וממנה לברכטסגאדן ושלטונו פורק, וזמן מועט התקיימה קיום מדומה, מועצה אוקראינית בראשותו של הישיש קוֹסט לוויצקי, וב-1 באוגוסט צורפה גליציה המזרחית לגנראל-גוברנמנט, וכמה חלקי אוקראינה סופחו לא-לה, והמטרופוליט, בראותו כל אלה, פלט אנחה: היטעו אותי. ומבחינה זו אופיינית אגרתו של פוליקארפ, האפיסקופוס האוניאטי בלוצק, מ-10 ביולי 1941: “לעינינו עולה, בקרן בזק, הרעיון הגדול: אל אחד, אומה אחת ועתיד משותף יפה יותר”, וכשנעממה אותה קרן ונראו סימני אכזבה והתנגדות בווהלין, ונקרא פוליקארפ לאחריות, הסביר להם לגרמנים, כי הצעירים האוקראינים, שבאו יחד עם הצבא הגרמני, הבטיחו אוקראינה חופשית, ונמשך להם הנוער האוקראיני בשטחי-הכיבוש ועתה, בראותו כי נעשה והולך משהו אחר, והוא דומה לנעשה בברית המועצות, חדל מהאמין". וכלעג הוא פיתול-התאריכים, – יומיים, לאחר מאסרו של סטצ’קו, נדפס כרוזו של המטרופוליט (10 ביולי 1941), שנביא תחילתו כדיוק נוסחו: “ברצון האל הכל-יכול והכל-אוהב מתחילה תקופה חדשה של מולדתנו. את הצבא הגרמני המנצח, שכבר כבש כמעט את כל הארץ, אנו מקדמים בשמחה ובתודה על השיחרור מידי האויבים”. וזה מה שנקלט בלב המוני האוקראינים, ומה שלא הספיקו לעשות שותפיו של עמלק, בפקודתו של סטצ’קו, עשו בפקודתו של באנדֶרה, ולימים בפקודתו של וולאַסוב, וטבחו את המוני היהודים, כאשר טבחום בימי חמלניצקי וקריבונוס וגונטה ופטליורה, בהיות אף חרוזי גדול משורריהם, טאראס שבצ’נקו, להם לעיניים, והעיקר, שעם היות בתוכם דמויות כדמותו של שפטיצקי, לא ידעו אף לימים נוחם, ואפילו נמצא קודם בסופריהם, כאיוַן פראנקו, שניחם על שנאת ישראל שבראשית יצירתו, הרי נשלפה הראשית הזאת, ואף זה מקרוב בידי הקומוניסטים נשלפה, כאילו לא כתב אלא רומנים, כגון Boa Constrictror, ככינוי ליהודים, ואותם בלבד. ולא עוד אלא המצוי אצל האסופות, שהאמיגרציה האוקראינית מוציאה לזכרון יישוביהם שהיו ואינם, ימצא בהם, זעיר שם זעיר שם, זכר יהודים שנשמדו, אולם תחת דברי נוחם ברורים ועזים על השותפות הפעילה בהשמדתם, באים פיתולי-גמגום וטשטוש וחמיקה. לא שדבריהם, דברי-הנוחם, נחוצים לנו, היהודים, שהרי לנו שוב לא יועילו, אך הם נחוצים להם, לאוקראינים עצמם, שייחלצו מתולדתם, תולדת רצח שכניהם, המבריח רוב דורותיהם.


ז

מרים דברי המטרופוליט על הטעאתו, אך מרה ממנה טעותו, שלא ראה את התהום שבין החלום שבקרבו ובין חילופה, היא המציאות, סביבו, והיא כלולה בשרשרת הטעויות, שנמשכה לרוב מסילת חייו. הוא חלם את אחדות הכנסיות, ולעצמו יעד תעודת המבשר, שהאפיפיור פיוס הקדוש בירך עליה, אך עם הזימון הסמוך של שתי הכנסיות, בראשית מלחמת העולם הראשונה, הוגלה למרחקה של רוסיה ונאסר בכלא-של-נזירים וכנסיתו נגזרה עליה פרובוסלביזציה. ובשובו משביו, וחזרו, ביחוד עם הריפובליקה האוקראינית הפרדקורדונית, בתי היראה שלו לאוניאטיות, באה ממשלת פולין והתנכלה להם בפציפיקציה המפורסמת, ששרפה כנסיות אוניאטיות בחבל חֶלם, שעל נאמנותו לאוניאטיות כתבו לפנים סופרי פולנים הימנאות, בתארם את המוני האוניאטים הנאמנים לדתם, בהתפללם בסתר, בעבי היערות. ואין צריך לומר, מה קשה היתה ההתנגשות עם כיבוש הצבא האדום, שאם כי משטרו בסר על כל כנסיה וכנסיה, נוחה היתה לו הפרבוסלביות על האוניאטיות, וסופו אף השליטה. אך דומה, כי הגדולה בהשלייותיו של המטרופוליט היתה בראשית האינטרמצו עקוב-הדמים, בצל הברית בין שלוחו של היטלר לבין סטצ’קו ודומיו, שכן המטרופוליט נתעה, ויהא להרף-עין, לאמונה, כדבר כרוזו, וביותר שאותו הרף-העין היה להם להמוני האוקראינים שעתא אריכתא להיתר דמם של ישראל, שנראה מותר להם משכבר. עד היכן הדברים הגיעו, כי גם בהיות חרב הצבא האדום מונחת על צואריהם, צוארי שותפיו של היטלר, נתגייסו לו להציל את נסיגתו, ונפלו מהם רבבות ולא הניחו חרבם, ותקעוה בשרידי היהודים האחרונים.

אכן, הם היו אחרונים לרציחת שכניהם היהודים, כהיותם ראשונים לה – עוד לא נכנס צבא היטלר והם, האוקראינים, כזריזים מקדימים, ואף מפי הרב המחבר שמענו לענין עיירתו, רימיליב, – אך עזבו חיל-הסובייטים ועדיין לא בא חיל הנאצים, וגויי העיירה פתחו בטבח יהודיה, ובין הטבוחים ממשפחת המחבר – שלושה אחים ובנו של אחד מהם, והטובחים מיודעים ומכרים מאז. הלא דבר הוא.


ח

מראשית הופעתו של המטרופוליט והמשכה, עם תחילת המאה ואילך, היתה עליו גאוות בני עמו, ששב אליהם, עד שדימו אותו כמשה, ואף אמניהם ציירו אותו כדמות משה, – והיא דמות-סמל נערצה בספרותם, וראה הפואימה הנודעת של פראנקו ושירתה של ליסה אוקראינקה, אך ההכרה, כי עיקר מלחמתו היא המלחמה בעגל, שעמו קד והשתחוה לו, הוא שפיכת דמי שכניו היהודים, והכרת-מישנה, כי אי אפשר להם ללוחות ראשונים שלא יישברו וכי אך לאחר טחינת אפרו של העגל עד אשר דק אפשר לא לחקוק לוחות אחרונים, לא היתה סבירה עד-תומה למי שנחשב כבן-דמותו, והלכך היתה קריאתו המאוחרת: לא תרצח, בחינת הלכה ואין מורין כן. וראיתי כורח להעיד דברים אלה, דווקא משום קירבת האמת של דברי הרב המחבר: המטרופוליט הרוזן שפטיצקי היה אחד האנשים הגדולים ביותר בכל תולדות האנושות ובודאי אחד הידידים הטובים ביותר של היהודים; והם דברים שנדפסו, כלשונם ובלשונם העברית, בביוגרפיה של המטרופוליט, מעשה גריגור פרוקופצ’וק, בלשון הגרמנית (מהדורה תנינא, מינכן, 1967, עמ' 287). ידעתי, כי הערתי מחייבת הרחב דברים, ואקוה להרחיבם כדי מונוגרפיה של האיש ופעלו מתוך עיון בכמה מקורות-מוקד שנזנחו להם לביוגרפים שלו, שלא עמד להם עוזם לבדוק, על שום מה רמת-חלומו רחקה, מקצה-עד-קצה, משפלת-הממשות, הוא אומר לו לעמו שירת-חזון, ואילו עמו מטבע אותנו, שכניו, בים הדמים, דמינו הנשפכים, עד כי בבוא שעת תוכחת הקברניט באוזני עמו, אין היא נקלטת אף בקצה-תנוכם.


ט

אך נחזור לקהילת לבוב ותיאור אחריתה ונציין קצת פרטי-התיאור כפי שהביאם הרב המחבר, ודמיונם לתיאורם של גדולי משוררינו וסופרינו, ונסתפק בשתים דוגמאות סמוכות. הנה נקרא: “תור ארוך של כמה מאות איש, חמישה בשורה, צעדו ברחובות קז’ימיז’ובסקה ויאנובסקה אל המחנה. ליוו אותנו שוטרים אוקראינים ואיש ס”ס בראשם. מעשה להכעיס זרחה השמש. אנשים טיילו ברחובות. נשים הסיעו תינוקות בעגלות, והתחממו בקרניה האחרונות של שמש סתיו. עולם כמנהגו נוהג. אין הוא מסכים לחדור מדרכו מפני שכאן מוליכים כמה מאות יהודים אל מחנה-יאנובסקי" (עמ' 80). תיאור ענייני אף פוצע ומאחריו מבליח דבר המשורר ח.נ. ביאליק בעיר ההרגה: “כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד; / השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט”, או: “והנה הארץ כמנהגה / והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה”.

או נקרא: “החלק הראשון והשני במחנה היו מרוצפים בשברי מצבות מבית העלמין בלבוב וכן באבני גוויל זויתיות, חדות (בפולנית “ראשי חתולים” Kocie Iby). באבנים זויתית, חדות אלו רוצפה בכוונה הדרך – בדרך הזאת נערכו מזמן לזמן סלקציות. השומרים הריצו את האסירים על פני האבנים. היהודים הרעבים, החלשים, היגעים אולצו להוכיח יכולתם במירוץ על אבנים חדות, רק אנשים בריאים יכולים להגיע לקצה המירוץ, בלי ליפול, כל הנופלים – סולקו ל”גרוטאות להתכה", בז’רגון של האסירים – Na szmelc (עמ' 81). תיאור ענייני, אף מאוים, ומאחוריו מבליחים זכרונותיו של המספר, גרשום שופמן, מימי שלוותה של העיר. לאמור: "לבוב! לא לחינם אף בימים הראשונים הטובים הם, נראו אבני הרציפים והמדרכות ברחובות היהודים עגומות כל כך, ביחוד בין ערביים, וגונים רובצים על אבני המקום לא רק מחמת הנוראות אשר היו, אלא גם מחמת אלה אשר יהיו בו (כל כתביו, כרך ב‘, עמ’ 254).

לבוב כעיר הרגה הוא חזיון החוזר בשני דורות אחרונים, וביותר בחילופי שלטונות, וכשדיברתי בזה עם ר' ראובן מרגליות אמר לי, כי קהילה זו נתקיים בה ענין הרג רב – בנפול מגדלים, דהיינו ככל שמגדלו של שלטון ושלטון נתמוטט ובא אחר תחתיו, לקתה קהילת יהודים זאת. ואכן, עם כיבושה בידי חילות הצאר נחתם חוזה בין העיר, שהסגירה את עצמה, ובין הכובשים, והמצביא שֶׁרֶמֶטיב שמר על קיומו של החוזה כל ימי הכיבוש, זולת שלום היהודים, – לא יצאו ימים מרובים ובערב יום הכיפורים התחולל פוגרום, שנתן אותותיו אותות; לימים עם תמוטתה של ממלכת הבסבורג, נלחמו האוקראינים והפולנים על השליטה בעיר, וכשנבוסו הראשונים וניצחו האחרונים, חגגו את נצחונם בפוגרום, שאימיו פשטו למרחק; ואף בהתמוטט שלטון הסובייטים בה, ובאו הנאצים, היו האוקראינים ראשוני מחוללי הפוגרום וראשיו, פֶתח ההשמדה, כאשר קראנו בדפים שלפנינו, שהם מצבת-יגון למר גורלה של הקהילה המפוארת הזאת.

[שלהי שבט תשל"ח]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!