רקע
דב סדן
מאמר טו: בירכּתי עיר-האבות

"רון הרים" – כך ראה שאול רז לקרוא את שם הספר המונח לפנינו עתה. כפשוטו הוא שם המעורר לרננה שהיא, כרגיל, בת-לוָיה לרגש-שמחה או לדבר-שמחה, אבל פרשיות הספר רושמן נרגש ומרגש, והם פרקי-תוגה דרך-עוצב. ההרים, הררי חברון לאגפיה, נראים פה בשכנות צפופה מדי של זריחה ושקיעה, כאור המתלקח ונאבק בגבורה על התמד-נגהוֹ וסופו הצל בולעו. הוא הצל, שעיר-האבות היתה שרויה בו גם בהאיר אור חדש על ציון – הרי שאר ארצות-הקודש, ירושלים, טבריה וצפת, נעטרו ישובים, ואילו היא, עיר-האבות, בדידותה בעינה עמדה. תקומת הישוב והסתעפותו כאילו פסחה עליה, ובבוא פורענות-אב, שתתה את כוס-התמרורים עד תומה, הציבור המועט שהתלבט בין חומותיה עזבהּ. ועיר-יהודים נמחקה מעל מפת-ארצנו.

כשלושה שבועות לפני הפורעות שוטטנו, שלושה טיילים, בעיר-האבות, שהשרתה רוח נכאה, מכאיבה, ורק שתי פגישות שיככו מעט את העגמה והצער, הפגישה האחת בעוד יום בבית-הכנסת – איש צעיר עמד כשרגלו האחת שעונה אל ספסל, ראשו נתמך על ידו, והוא מעיין בספר. לדברינו, דברי הטיילים, השיב בקול נעים ורך (הרהור: פה הדיבור הוא כבוש ונחבא כל-כך), וקולו ככל עצמו – אצילות ויגון, רוב אור שפע לתוך הבית, אך איזו יתמות היתה שפוכה על הקירות, הספסלים, כלי-הקודש, יתמות האוכלת את הלב. הפגישה האחרת, עם ערב, בחדר גדול – איש בשנות-עמידה ישב לפני שולחננו, לדברינו, דברי הטיילים, השיב בקול חם ולאֶה (הרהור: פה הדיבור כבוש ונחבא כל-כך) וקולו ככל עצמו – בינה וחמלה, רוב אור שפע בתוך הבית – אור המנורה, אור הפנים המסבירות של האיש ורעייתו, נכדת ר' מנדלי מרימנוב, אור-הצחוק של שני הילדים שהשתובבו, בהירים וחמודים, אך איזו יתמות היתה שפוכה על הקירות, הכלים, הדברים, יתמות האוכלת את הלב.

הפגישה בעוד יום היתה עם דן אליעזר סלונים, הפגישה עם ערב היתה עם צבי כיתאין, והיתה גם פגישה שלישית, לאחר כשלושה שבועות, בירושלים הנסערת. בין פגישה זו וקודמותיה – זעווֹת חברון, הוא, צבי כיתאין, הרופא בדק במו ידיו את עדת הטבוחים – ודן אליעזר סלונים ביניהם והוא עמהם, אחריהם. לפני שער בית-החולים, לא פגישת-דברים – פגישת-דמעות אילמת “לא אליכם כל עוברי-דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי”.


ב

כן, בדרך חברונה נראה ישוב-לא-ישוב – גדר ושער נטוי ונעול ושלט על גבו: מגדל עדר. אף הוראינו צלע-הר, שישובו תכנית. אפשר, שכבר ריפרף השם עציון דומה כתרגום שמו של בעל-התכנית – הולצמן. אולם משנתיתמה העיר, נתיתמו סימני-ישוב ותכניות-ישוב סביביה. כהה מזלה של חברון – כך קונן מי שהורתו וגידולו בה. המסַפר הנפלא יצחק שמי, בשבתנו, מקץ שנה, בטבריה, ששימשנו בה בהוראה, כבש עיניו מנצנוצה של הכנרת וּזקפן, לאמור: ראה, איך העיר מטפסת ועולה, גדלה. מבטו העלז היה כשל דוֹד, הצופה בבן-אחיו הרענן, וכשידו פשוטה כמכוּונת לקרית-שמואל שלא נראתה מחופו של הים ואמר: בן פורת יוסף, ואילו חברון – נשתרבבה ידו – כאשר אמרתי, מזלה כהוי, מבטו העגום היה כשל בן הצופה באביו התשוש: ירחם הרחמן. נתגלגל הדיבור על כתיבתו ואמרתי קצת שבחו בפניו, שבח סגולת-סיפורו, שראוי לה שתשׂתער על תעודה שקומתה קומה: עיר-מולדתו בכפל-ממדים – אגדה ומציאות, ובכפל מדידה – פלס ואנך. ואתה – אמרתי כמשדל – נועדת לכך. אף הוספתי משהו בענין הדיאלקטיקה של מה שהיה ואבד בחיים אך נשמר בשירה, סופו קם מתוך השירה וחוזר וננער בחיים. נאנח: האַסתמה, האַסתמה. סיפרתי לו מעשה ואלטר לבית מולו, בונה-גשרים על-פי אומנותו, שלקה באסתמה חמורה, והנה הבחין כי ככל שהוא אוחז בעט לכתוב בו, האסתמה מניחתו, כתב תחילה מכתבים שנתארכו והלכו, אחר-כך סיפורים ודומיהם, ובאחרונה הפליג וחיבר רומנים גדולים – טרילוגיות, טטראלוגיות. הקשיב איש-שיחי, וחיוכו נתעוָה עיווּי-של-כאב: ואני, ככל שאני יושב עתה לכתוב, באה האסתמה וחונקתני ועל-כרחי אני שומט את עטי מידי. הוא שאמרתי לך: כהוי מזלה של חברון וכהוי מזלו של בן חברון. לימים מצאתיו יושב בבית-קפה ושוב נתעוָה חיוכו עיווּי-של-כאב, פלט: חולי ארור, שש-בש הוא מתיר לי, כתיבה אינו מתיר לי. וכך ישב, פתח-כותנתו פתוח, ראשו לאחוריו ופיו כפי דג מפרכס ביבשה. דומה, כהיחנק העיר, נחנק מסַפרה.

אכן, במרחקים נמצא תם הפרוש מחוָיות-העולם, הוא ר' אהרן, רבה של בלזא – בבוא אליו מי ממקורביו ומיודעיו לטול ברכתו קודם עלותו לארצנו, היה הרב מנסה תחילה להניאו, ומשלא עלו שידוליו ואיומיו, אמר כמתרצה: אבל, למען השם, תשתקע בחברון, כי חברון מסוגלת לפרנסה. בתומו אפשר שלא ידע, כי עיר-האבות כלתה מכבר רגל-יהודים מרחובותיה. על-כל-פנים תומו של המברך לא עמד למבורכיו. וספק אם ביקשו לבחון סגולתה של עיר-הקדומים. אך נמצאו תמים כמותו, ואולי אפילו תמים ממנו, ואלה ביקשו קירבתה. מפתיחת הספר שלפנינו אנו למדים, כי ההליכה אל בין הרי חברון לא מעט נדנודי-שיקול קדמו לה: חלום-הקבוצה חלום-מישור היה, ובהתיצבם מול פני ההר נפלגו בדעתם. אך שכבשתם תעודתם – האמצע החי בין ירושלים וחברון. איך נכבשו לתעודתם ואיך כבשוה יסופר פה על דרך סיפור, שתהייתו מרובה מפירושו, שרטוטו מרובה מתיאורו, פיוטו מרובה משיחו. כיגיעת היגע להדביק את רפרופי-הדוק של אויר-פסגות.


ג

המסַפר הוא מבני-החבורה שיצאו לכבוש את ההר – או, כדבריו: להוציא לחם מן האבן – וכבשוהו. הלא היא קבוצת כפר-עציון, חלוצה לקבוצות שבאו אחריה ובנו את הגוש הקרוי על שמו. לאמור, לא רפורטר דוהר הקולט מה שקולט ופולטו מניה-וביה, לא כתב הבא ורואה ומנצח על עטו, אלא צעיר מעוֹרה בחיי בני-החבורה, עצם מעצמם, ועומס עמהם וכמותם, אולם מידה עודפת היא בו: בשעת-נופש הוא כמין כרוניסטן על-פי דרכו – מעלה את רישומי-המעשים ורשמי-הנפש על הכתב ומביא דבריו לרשות-הרבים. סוג-סופרים נחשב הוא, הקובע ברכה מיוחדת לעצמו, ושמחתי כי עלתה בידי להסב את תשומת-הדעת עליו ולעודדו על דרך מתן-פרס לרפורטאז’ה מעולה מחיי-הכפר. בחַוַת-הדעת על מתן הפרס הזה, על שם קלמן ברלב, מטעם מערכת “דבר” היתה לי, כאחד מן השופטים, שעת-הכושר הנעימה להיפגש פגישה-שבכתב עם מחבר הספר שלפנינו – ליד הרפורטאז’ה שזכתה בפרס, צוינו לשבח מיוחד רשימות טובות, ובכללן רשימתו של שאול רוזנברג, והמערכת נענתה להמלצתנו ופירסמה את הרשימה “בהר” (“דבר”, י“ב תש”ז), והיא גם בספר “רון הרים”, ובשעתה היתה פריסת-שלום נחמדה וראשונה, ברשות-רבים נרחבה ביותר, על חוָיית כפר-עציון ורחשו.

מאז נשתכללו כלי-ביטויו של מחבר-הרשימה ונוספו לה אחיות הרבה, שהן בנותן-תמונה ליִחוּדי נוף והוַי וחליפותיהן, דבריו, הזרויים בכמה אכסניות, הפקיחו את עין-הרבים והרגישו את לב-הרבים על מעשה-החבורה בחוּלה ובשבּתה, בעמלה ובמנוחתה, בשלומה ובמלחמתה. כמאהיב אדמת-קודש הוא ולא ייפלא דרכו לראותה ולהראותה בהינומת האהבה – הרי שלוש דוגמאות: “המנונים ליום-הכלולות עם אדמת-ההרים”; וכן: “מכל העצים שאירשׂתי לי ביִחודי הוא נטע בי רגש בטחון”; ואף: "המכוש הכה על האבן כיד בוששת על פתחו של בית: “פתחי לי, אחותי”.

הכפר בדממתו שסופו סערה, הכפר בסערתו שסופו דממה – אלה קטבי-בינתיִם – מסת-חיים של גבורת-הספר שלפנינו. ובין הקטבים מצע-תמיד. ראיתיו באחרית ימי-שלומו – הכפר שאננות היתה בו וביטחה היתה בו. אולם שנַיִם היו שלימדוני כי לא כקליפת השלוה תוכה. מזה הסופר ר' בנימין, שטרח להטעימני חן-המקום ואף הוליכני לכפר הסמוך, משואות-יצחק. פסיעותיו מתונות היו, והרוח בידרה כסף-זקנו, ובמעלה-ההר עמד לפוש מעט, שנתקצרה נשימתו, ואמר: ודע, כי עכשיו אתה נמצא במקום הגבוה ביותר בארצנו. בהמשך-השיחה נערב, כרגיל, תבל של פילולוגיה-כביכול, והוא כרוח משובתו: חברון לשון חברות, עפרון לשון עופרת. עד שעמדי על כוָנת-שחוקו, הרצינו פניו, עיניו הגדולות כאילו גדלו מבעד זכוכית-משקפיו: כן, חברות או עופרת. כנראה אמר מה שאמר על משקל מאמרם: או חברותא או מיתותא, אולם שנינו היה חס לנו להעלות את המאמר על דל-שפתינו. מזה הנוטר, ישראל גלאס, שזכרתיו ילד בבואו, בדרכו מעיירת-מולדתו פודקאמין, לביתנו ומביט בקנאה בנו, הגדולים ממנו, המתקינים עצמם לעליה. גילגלנו בדברי-זכרונות וכשנצטרפו קצת טיילים נשאל על דא ועל הא, השיב במתינה, אולם פתאום הטיל לתוך האידיליה מסביב: חברה, ריח עופרת באויר. ניבא הסופר הזקן וידע מה ניבא וסופו הלך ישיש ודווּי לעולמו ופצע-עציון בלבו; ניבא הנוטר הצעיר וידע מה ניבא וסופו נפל בשער משקו. מזה ומזה ובאמצע אשת הסופר, מרת דבורה לבית שפינר, שישבה, בין החברות הצעירות, בחדר אפל-מעט ותיקנה גרביִם: מרת דבורה, עובדים? – שאלתי שאלה של צחוק. כל זמן שהנשמה בקרבי – השיבה תשובה של ממש. שלשתם ניבאו וידעו מה ניבאו.


ד

אדמת-קודש והדיבור בה בספר שלפנינו בלשון של אהבה ואהובים. ורום-האהבה בתיאור אחריתו של הכפר: “מעל הכפר הדומם, בתוך להבות ועשן, התנוסס הדגל כשמלת-כלה צחורה, שחתנה נפל לרגליה ביִחודו הטהור ביותר על סף כלולותיהם”.

[סיון תשי"ח]



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!