עיר וחלוציה

אין לך קהילה וקהילה בפולין ואגפיה, שזכרה והזכרתה לא יעלו בנו רחש של יגון ודוַי, על דרך הקינה: אוי מה היה לנו, הטוענת כהשלמה לה: היה לנו ואיננו. ואם בכל קהילה וקהילה, שרב-הטבחים ופקודיו בני-עמו ומסייעיהם, בני-עמים אחרים, החריבוה כדרך שהחריבוה, כך; בקהילות שהיו כמוקדי-התופת, שנבנו בהן מחנות-הכליה הגדולים והנוראים, לא כל-שכן. הלכך מובנת כויית-הלב, בבואנו להזכיר את אושויֶנצ’ים כקהילה בכלל קהילות ישראל, כהיותה, כמותה כמותן, כעשרים שנה לפני השואה, כשעניני ההכשרה והעליה של צעיריה וצעירותיה, חברי “החלוץ”, הביאוני אליה, והתבוננתי בה ובחייה ורשמם נחקק בזכרוני, ואני מנסה עתה, על דפי ספר-זכרונה, “ספר אושפיצין”, להעלותו על הכתב.

ב

ודאי ששם אושויֶנצ’ים היה ידוע לנו, בעיר-מולדתנו הרחוקה ממנה, מימי-ילדותנו, וקודם-כל בשל האמירה השגורה, שבאה לציין את מרחקה, שהיו אומרים על דבר שאי-אפשר למצאו או להמציאו, לאמור: דו זאָלסט אפילו אויספאָרין גאנץ גאליציע, פון בראָד ביז אַשוויענטשים, כלומר: ואפילו תסע כל מלוא גליציה, מברודי עד אושוינצ’ים. מימרה זו הובנה לנו יותר לימים, כשהמורה באה, בכיתה של קטנים, ללמדנו פרק בארץ-הכתר של המונַרכיה ההאבסבורגית, גליציה, לפי המפה שלה, שהיתה תלויה על-גבי הקיר, וראינו, אמנם, כי שתי הערים הן כנקודות-הקצה בקו-האורך, זו ממזרח וזו ממערב. אבל תמיהה היתה באזננו, שאותה עיר רחוקה ביותר, לא כפי שכינוה צעירים יותר, כינוה זקנים יותר, שהראשונים נקראה להם אושויֶנצ’ים, ואילו האחרונים נקראה להם אושפיצין; ואך לימים, בכיתה של גדולים, העמידנו המורה על כך, כי שני השמות היינו-הך, אלא כינוי ראשון יסודו Oswiccim והסיומת שלו כדרך המצוי בגלילות ההם, וכן למשל Okocim (והיא שם ידוע לנו יותר, בשל הבירה, שהבארון גץ בישלה בעיר ההיא ושילחה על-פני גליציה כולה), ואילו כינוי אחרון יסודו Auspitz, ושניהם פתוחים לדרושה של פילולוגיה עממית, שלשון השגחה ולשון אושפיז כמתחרים בה. ואמנם, לימים רחוקים יותר, ואני כבר בגימנסיה, נתחוור לנו מפי המורה לדת ישראל ולשונה, כי דרכם של היהודים, שהם מחזיקים בשם הקדום מעיקרו, ובכלל הדוגמאות המרובות נכללה גם אושפיצין.

אף טעמים אחרים נתנו, כי שמה זה של העיר זכור לנו, שכן היה שגור בפי חסידי בלזא, שבני משפחתנו נמנו עמה, ושגירותה משום הישיבה שנקבעה שם, ובראשה הרב ר' יהושע פינחס בומבאך, שהיה מראשי החסידים האלה. וזאת לדעת, כי מנהג הישיבות לא נהג בה בגליציה, אך רבניה, ביחוד הגדולים שבהם, היו, איש-איש, מקהיל לשולחנו, שולחנה של תורה, קצת בחורים, ביחוד עילויים, להדריכם ולהסמיכם, והם שהיו חיל-מילואים של הכסאות למשפט ולהוראה בקהילות קרובות ורחוקות. אך בימי-ילדותנו נפלה חדשה ונוסדו כמה ישיבות, מהם הישיבה באושפיצין והישיבה בברודשין, שהיו רחוקות זו מזו לא בלבד מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה מהותית – האחרונה היתה פרוצה גם להשכלה יראה, הראשונה היתה חתומה בחסידות אדוקה.

ג

כדי להעמיד את ההבדל שבין שני כינויי העיר על חודו, יורשה לי להסבירו על-פי הבדל-היחס אליה מצד דודי-זקני, ראש חסידי בלזא בעירנו מכאן, ומצד אחותו, אמי-זקנתי מכאן. הוא, דודי-זקני, היה מספר בשבחה של אושפיצין, שרבה של בלזא עצמו, ר' יששכר-בר, היה מבקר בה ומתאכסן בביתו של הנגיד ר' יעקב ווּלקאן שם, ולא עוד אלא מעשה שהיה באחד חסידיו, ששלח את בנו ללמוד בגימנסיה, והוכיחו רבה של בלזא על כך, התנצל החסיד במה שעסקו גדול וגויים נזקקים לו ומוטב שבנו יהא בקי בפנקסאות ויינצל ממונו ממרמה, השיב לו הרב: אני הייתי בעסק גדול משלך, עסקו של ר' יעקב ווּלקאן, וראיתי גוי יושב אצלו ומנקש על-גבי הטלגרף. הוסיף דודי-זקני: כוונתו היתה, כמובן, למכונת-כתיבה, אבל משום ליצנות על בחוקותיהם אמר כדרך שאמר. ואילו היא, אמי-זקנתי, היתה מספרת בגנותה של אושוינצ’ים – מלצר ממולח היה לה בפונדק של בעלה, אבי-זקני, וכמה מוזגים מקרוב ומרחוק היו מתקנאים בו בשלו, וניסו לפתותו שילך אצלם – ולא נענה, עד שבאו בני אושויֶנצ’ים ועשו משתה גדול והשקו גם אותו ובלילה גנבו אותו דרך החלון וכשננער כבר ישב ברכבת שהוליכתם לאושוינצ’ים ועבד שם, בשכר מעולה, בקנטינה גדולה, ומקץ שנים חזר לכפרנו וראייתו את העיר ההיא שונה משל חסידי בלזא.

ד

אכן קטעי-זכרונות והרהורי-זכרונות אלה עלו בי, בהיטלטלי, ברכבת-לילה, לאותה עיר כפולת-השמות, כדי להסדיר עניני “החלוץ” היגעים והסבוכים בה. לפי שכבר הייתי בערים סמוכות לה, שוב לא נפתעתי כדרך שנפתעתי קודם, ביחוד בכשאנוב, מכלל האוירה במערב-גליציה. למשל, הרבה משפחות שהבנות מבקרות בבית-הספר של הגויים ומדברות פולנית, ונוהגות דרך חירות, ואילו הבנים אינם יודעים אלא את תלמוד בית-המדרש, בגדיהם בגדי יראים, פאותיהם ארוכות, כאילו שני עולמות הם. עד היכן לחצה של הסביבה הגיע, ניתן ללמוד מכך, כי היו שם סניפי “החלוץ” שחבריהם העמידו פנים, כאילו הם שייכים לחבורה שפשטה אז בסביבה ההיא, בהשפעתו של הרבי מבלוז’יב, הלא היא חבורת “תפארת בחורים”. אבל המתחפשים היו מתכנסים בצנעה במקום, שהעליה אליו היתה בסולם שנשמט אחר-כך. ובימים ההם כוחה של “תפארת בחורים” יפה, ביחוד משום שהיה בהנהגתה, וראש לה הרבי הנזכר, צד של הבנה לרוח בני-הנעורים לנגינה וזמרה, וקצת מניגוניה פשטו גם בקרב סניפי “החלוץ”, ומקץ שנים הרבה, ואני בתל-אביב, הייתי, בבוקרן של שבתות, שומע קולות-זמרה עולים ממרתפו של בית-תפילה בסימטה של רחוב דיזנגוף, והניגונים ניגוני בלוז’יב, והמזמרים היו ביניהם מחברי סניפי “החלוץ” ההמה.

ה

הסבך של סניף “החלוץ” באושויֶנצ’ים בימי ביקורי (תרפ"ד) עיקרו היה במריבת הסמכות שבין לבוב וקראקא, והלוַי לו בעיות של קבוצת חלוצים וחלוצות, שענין עלייתם היה להם דחוף ודוחק ביותר. לענין מריבת-הסמכות – לכאורה היתה זו פינה מיוחדת במריבה כוללת יותר. החלוקה בין שני חלקי גליציה גם מבחינת ליכודם וארגונם של הציונים, היה לה אולי טעם מאספקט של עבודת-ההווה (לאנדעס-פאָליטיק), בראשית תקומתה של פולין, עם המלחמה בין הפולנים והאוקראינים, אך קשה היה להצדיקה לאחריה, ביחוד מבחינת העבודה הארץ-ישראלית, ואף-על-פי-כן היו לא בלבד המפלגות אלא אף המוסדות, כשל קרן-היסוד והקרן הקיימת ואפילו המשרד הארץ-ישראלי, נפרדים, כביכול שתי ארץ-ישראל הנה. תנועת-הנוער החלוצית, שענין לא היה לה בפירוד הזה, מרדה, כדרך הטבע, על כך, וכוונת המריבה היתה לא בלבד לגבי שני חלקי גליציה, אלא לגבי כל פולין כולה. וכן אזכור ואזכיר את ראשית התמיהה וההתמרמרות שננערו בקרבי: מרחק מועט חצה בין עיר-מולדתנו, ברודי, שהיתה לפני המלחמה שייכת לאוסטריה, ובין העיירה הסמוכה, ראדיביל (ראדז’יבילוב), שהיתה לפני המלחמה שייכת לרוסיה, והנה סניף “החלוץ” שלנו היה שייך ללבוב וסניף “החלוץ” שם היה שייך לוארשה. ובקום קבוצת העליה “ברית אל” ובה חברים מצד זה ומצד זה של גבול-הגויים שהיה, נדרשנו כביכול לבתר את עצמנו. ולא ניכנס עתה לבירור, מי ומה היו מעוניינים בקיומה של חלוקה זאת וכזאת ויִצובה, ודיינו בקביעה, כי רעיון החלוציות, שעיקרו עליה לארצנו לא היה מעוניין בכך.

ו

והנה בעצם מאמצינו ללכד את שורות “החלוץ”, לפחות בגליציה, גברה המגמה שבאה מחוץ, להפריד, וכן הוקם מרכז מיוחד למערב-גליציה, בטרנא (טארנוב), ואף נקראה ועידה מיוחדת בקראקא, וטירחתי בה להתריע על גודל היזקה של הכפילות המיותרת הזאת היתה כמעט לשוא, יד המגמה הספארטיסטית של קצת עסקני “החלוץ” וביחוד של דויד קואדראטשטיין, היתה על העליונה. והנה לתוך גלגלי המריבה הזאת, מריבת הסמכות, נפלה קבוצת חלוצים באושויֶנצ’ים, שהיתה בטיפולו של המרכז בלבוב, והמרכז בטרנא סירב בה והכחיש במעמדה וזכותה. ולפי שהאחריות לקבוצה היתה עלי, באתי לבדוק כל אותה פרשה, ומצאתי חבר נערים ונערות, נחמדים ונמרצים, שבהילות בהם בשל החשש, שישיבתם בעירם על אורח-חייה עלולה לרפות את רוחם ואמונה היא בהם, כי אך בהיחלצם עד-מהרה לארצנו הצלתם הצלת-אמת. אף אזכור כי היו להם קשרים עם חברים, שהקדימו לעלות, ואף הם המריצום במכתביהם להיחפז. והיא הנסיבה, כי ככל שהייתי נזכר בימי שהותי באושויֶנצ’ים, נדמה לי, כי כל העיר כולה אחוזה קוצר-רוח וחפץ מנוסה, כביכול העיר כולה כבניה אלה – הקרקע בוערת תחת רגליהם.

ז

פגישתנו נשאה פרי – חלקה של החבורה, שנצטרפו לה חברי סניף “החלוץ” ברישא, יצאו להכשרה בגליציה המזרחית, מהם שמצאו עבודה בבלזא, ביחוד במחסן-הפחמים של הסופר יוסף פאלק, וחיזקו את עמדתנו עמדת “החלוץ”, בתוך עיר החסידים. וכבר הזכרתי במבואי למִבחר כתבי פאלק, שיצא זה מקרוב לאור, עד-מה נרעש שארי, הישיש ר' אורי לוקמן, שהיה גבאם של שלושת צדיקי בלזא, בראותו אותם חלוצים עוסקים בפחם, טוענים ופורקים, ושמשנודע כי ידי באמצע, קיטרג עלי, לאמור: הלא כסדום היינו. כשסיפרתי לו ליוסף פאלק על כך, ביאר: הללו פרשת סדום שגורה בפיהם לתלותה בנו, הממרים, אך מרוב לימוד גזירות שוות שכחו את סכנת הגזירה עמה וביותר את ההתראה: הימלט פן תיספה!

הרבה פעמים נזכרתי באותה פרשה קטנה ואף יוסף פאלק נזכר בה. היה שמח להזדמן עם החלוצים ההם, בני אושויֶנצ’ים ובני רישא, שהשתקעו בתל-אביב או הזדמנו בה. ואני אף עמדה לי מזכרת נוספת: קבוצת תצלומים שנתנוה לי חלוצי אושויֶנצ’ים מתנה – ראש לה תצלום של חלוצי אושוינצ’ים ראשונים שהצטלמו על קברו של קארל נטר במקוה-ישראל ולוַאי תצלומי יחידים (שמואל בוכנר, דוב ויינהבר, משה קלמן ויינהבר, יעקב ויינר, דבורה זילברשטיין, שרה יעקובוביץ), ומסרתים לאגודת יוצאי אושויֶנצ’ים, כציון לזכרם של אלו שהקדימו לקלוט את ההתראה: הימלט פן תיספה, ונמלטו, והם שארית הקהילה אשר שתתה כוס הכלָיה עד מיצויה המר מכל מר.

[ירושלים, שבט תשל"ז]