רקע
יעל ישראל
לא רוצה את חנה גונן

אני בת אחת־עשרה. קוראת כל מה שאני יכולה לשים עליו יד. בולעת את הספרייה בבית־הספר, וגם את זו הפרטית, ברחוב בן־יהודה. ואני יודעת שגם אני יכולה לכתוב. גם אני רוצה. אז אני מתחילה לכתוב. אני כותבת מותחנים מסתוריים שמתרחשים בלונדון או בניו־יורק. אדגר אלן־פו ואו. הנרי מתחברים אצלי לסיפור מבהיל על נער מעלית מסתורי, שמעלים אנשים במעלית שהוא מסיע. זה סיפורי הראשון. אני ממשיכה לכתוב סיפורי מסתורין בסגנון סופרים אמריקנים ובריטים מסוף המאה ה-19 ומראשית המאה ה-20. משתעשעת בכתיבה כמו, כאילו.

והנה אני כבר בת ארבע־עשרה, השנה היא 1974, ואני קוראת את הרומן “שידה ושידות” של רחל איתן. מתרגשת מהשפה המורכבת והחושנית, מהחוכמה הרבה ומן ההומור המושחז. אני מתאהבת ברומן היפהפה ויוצא־הדופן הזה, מן הראשונים שהתחילו לנסח את דמות האישה בסיפורת העברית. ופתאום אני מוצאת את עצמי כותבת רומן בסגנון רחל איתן. מה לילדה בת ארבע־עשרה ולסיפור על אישה נשואה בשלהי שנות העשרים לחייה? לא יודעת. אבל אני עושה את זה מצוין. נכון שזה רק פלגיאט שמעתיק את שפתה המורכבת של איתן לסיפור על בחורה ישראלית צעירה ומעלליה וכיבושיה באירופה, אבל אני קולטת שנוצר אצלי דבר חדש: גיבורה אישה, ושאני רוצה לכתוב על נשים.

אישה כותבת אישה. עד אז, רוב הספרים שקראתי היו של גברים, שלפעמים כתבו דמויות של נשים, כמו “מיכאל שלי” של עמוס עוז, שגם כאשר קראתי אותו לראשונה בגיל שלוש־עשרה הצעיר, חשתי שמשהו שם לא בסדר, לא מדויק, שאני לא מזדהה עם חנה גונן השתוקה, הדמומה, הנוירוטית הזו. שהמבט שהרומן נכתב דרכו, הוא מבט גברי על נשים. ואני חיפשתי משהו שידבר אליי כנערה, ואחר כך כאישה צעירה.

אחרי שתיקה משרדית מדכאת של שנה וחצי בצבא, פתאום התחלתי לכתוב קטעי פרוזה קצרים, בני כמה שורות. הם נובעים ממני כמו מבוע, אחד אחרי השני, לפעמים כמה מהם בלילה אחד. ואני יודעת שזהו: זו השפה שלי, זה כבר לא פלגיאט. אני מקריאה קטע לחברות ביחידה הצבאית, ולא מסגירה שאני כתבתי, ופתאום אחת מהן אומרת בקול חולמני: “זה את כתבת, נכון יעל?” ואני כל כך מתרגשת, הלב שלי דופק, ואני יודעת שזהו: אני כבר סופרת. מצאתי את הקול שלי.

בקיץ אחרי הצבא אני מתחילה לכתוב את הרומן הראשון שלי, המבוסס על משפחת אימי בטורקיה. הגיבורה היא אישה כמובן – סבת־סבתי. החלטתי לתת פה לנשים במשפחתי. לא עוד נשים מסורתיות, דמומות ומושתקות. אומנם לא סיימתי אותו, כי זמן קצר אחר כך התחלתי ללמוד קולנוע ב“בית־צבי”, אבל חזרתי לנושא כעבור עשור ומשהו ברומן אחר, “אני ואימא בבית המשוגעות”, שהתפרסם כעבור עשרים שנה.

ב“בית צבי” אני אמורה לכתוב תסריטים, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי כותבת סיפורים. וסיפור יולד סיפור. ועוד סיפור. ועוד סיפור. וזו אני ממש. זו הנפש שלי שמנסחת את עצמה. והשטף לא מפסיק. וזה כבר לא של מישהו אחר. זה שלי לגמרי. מראשית שנות ה-80, סיפוריי מתחילים להתפרסם בכתבי־עת ובמוספים לספרות. ואז מגיע הספר הראשון, קובץ סיפורים, בגיל שלושים ושתיים.

בספר השני, הרומן “רואות מכאן את כל העולם”, ידעתי שאני אכתוב על ילדוֹת. ידעתי שאני רוצה ללכוד את הזמן הרגיש הזה בנפש הנשית: בין שלהי גיל החביון לראשית גיל הנעורים, אבל לא כמו שכתבו אותו סופרות לבנות הנעורים, שאותן קראתי בנעוריי המוקדמים. לא “נערות בחברה” המתקתק. אפילו לא “נשים קטנות” האנכרוניסטי.

באותה עת, כתבתי גם כמה מאמרים לעיתונות על הקול הנשי: מה הוא צריך להיות, והאם יש בכלל כתיבה נשית. וברומן השני הזה השקפתי על חיי שתי ילדות, בין גיל אחת־עשרה לשתים־עשרה: הופעת הווסת הראשונה, ההתעניינות במין ובבנים, החיפוש העצמי, התהוות המיניות – אבל מתוך תובנה שלי כאישה בוגרת. גם בהמשך, מלבד רומן לא־גמור אחד שכתבתי בקול של גבר, תמיד כתבתי דמות של אישה, בקול של אישה. הרגשתי שכאשר אני מדברת בקול של גבר, אני מזייפת, שאינני יודעת די על מסתרי הפסיכה הגברית.

שנים רבות אני מתלבטת אם יש כתיבה נשית וכתיבה גברית, אם לאו. לכאורה, אדם הוא אדם, ובבסיס הנפש הגברית והנשית יש את אותם הרגשות: אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. את כל אלה תמצאו הן ברומנים של סופרות והן ברומנים של סופרים. אבל מה בדבר הגוונים הסמויים מן העין? מה בדבר הגוף השונה, השפעת ההורמונים על הנפש, ואיך כל זה משפיע על הפסיכיקה שלנו? אולי בשל כך, ברוב ספריי אני מתייחסת לתופעות הפיזיות הייחודיות לנשים: וסת, היריון, הפלה, גיל המעבר. הרי התופעות הללו משפיעות עלינו גם נפשית, באופן שאפילו איננו יכולות לשער. את כל הדברים הללו חקרתי בספריי. בשל כך, כבר בסיפוריי מראשית שנות ה-80, כאשר הייתי בשנות ה-20 לחיי, כתבתי על אישה שעומדת להפיל ונזכרת בווסת הראשונה שלה. אבל כנראה שזה היה מוקדם מדי לספרות הישראלית, כי כאשר שלחתי את הסיפור למוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות”, אמרה לי סגנית העורך, שהיא “לא יכולה לפרסם במוסף־החגים סיפור על הפרשות”. כעבור שנים ספורות, אותו סיפור ראה אור בספרי הראשון “יצאתי לחפש מחסה” וגם אז, בראשית שנות ה-90, זכיתי לגידופים ממבקרים בשל עיסוקי הנרחב בגוף הנשי ומופעיו הגשמיים. זה פשוט הגעיל אותם, והם טרחו לציין זאת בשלל השמצות מתנשאות.

האם היחס הזה השתנה דרמטית בשלושים השנים שעברו מאז? אני סבורה שלא ממש. נכון שיש היום סופרות ישראליות למכביר שכותבות על החוויה הנשית, אבל הכתיבה על כך עדיין פחות נחשבת ופחות קאנונית מאשר כתיבה על “נושאים ברומו של עולם”, קרי, נושאים המזוהים עם העולם הגברי. גם כיום, בעשור השני של המאה ה-21, אני עדיין מזהה פה ושם עקיצות והתנשאות בביקורות על “ספרים נשיים”, ממבקרים אבל גם ממבקרות. כתיבה על חוויית הגוף הנשי והנפש הנשית עדיין נתפסת כמעט נחותה, רגשנית, דביקה – “ספרות לנשים”. לא אשכח כיצד הגיבה מורתי לכתיבה, עמליה כהנא־כרמון, כאשר מבקר בכיר השתמש במילים “רקמה עשירה ויפהפייה” (או משהו בדומה לזה) כדי לשבח את כתיבתה אבל למעשה כדי להנמיכה. בא לשבח, יצא מקלל. כמה נעלבה וכעסה על כך עמליה, ובצדק. הרי יש לה מקום חשוב בפנתיאון הספרות העברית, שאינו משופע בסופרות. סופרות בארצנו, גם החשובות שבהן, אינן זוכות ליחס מכבד. עדיין.

אולי לא פלא שסופרות (ספורות) שזכו להיכנס לקאנון כותבות על חוויה טרנסצנדנטית יותר, שגם גברים מזדהים איתה, לדוגמה, אורלי קסטל־בלום. לאה איני נכנסה לקאנון רק כאשר כתבה על מלחמת לבנון הראשונה ב“ורד הלבנון”, אך לא לפני. כשכתבה על וסת, חטפה על הראש ושלחה בדואר תחבושות היגייניות למבקרת שלעגה לה.

החוויה הנשית הפנימית עדיין לא זוכה ליחס מכבד בארץ. עדיין נרתעים ולפעמים אפילו סולדים מכתיבה על הגוף הנשי. בעולם המערבי כבר יש פתיחות והערכה רבות יותר לעולם הזה, למשל בספריה של אלנה פרנטה האיטלקייה, שכותבת על החוויה הנשית הייחודית. בארצנו, ייקח עוד זמן רב עד שסופרות ייכנסו לפנתיאון, ולא ייחשבו עוד ל“סופרות של רקמה עדינה או של הפרשות דוחות”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48850 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!