בכל שבת בקיץ היינו הולכים לים. מה זאת אומרת, “הולכים לים”? זה נשמע קליל כזה: יורדים עם בגד ים ומגבת זרוקה על הכתף נונשלנט, מקסימום עם תפוח חמוץ לשבור צימאון בשיא החום. אבל לא. אצלנו זה היה מבצע שהצריך לפחות כמה מכולות של צי־הסוחר.
שני מבוגרים וארבעה ילדים סחבו צידנית־ענק של “אמקור”, אוהל ירוק מתקפל, עם מוטות ששקלו לבדם איזה עשרים קילו, חמישה בקבוקים עם מיץ פטל קפוא, ועוד כמה שקיות עם שמיכות פיקה ומגבות ישנות, כריות לילדים וכמה צעצועים.
כל זה בשביל לצעוד ארבע־מאות מטרים מהבית אל החוף, וכדי לבלות בים כולה שעתיים־שלוש. בשביל זה צריך להקים את הקונסטרוקציה הירוקה המפלצתית? לא יותר פשוט לקפוץ לים, לשכשך קצת במים, ויאללה, לחזור הביתה ולאכול צוהריים כמו בני אדם נורמלים?
אבל אבא שלי רצה להשוויץ באוהל עם מוטות הנירוסטה הנוצצים, שהוא קנה באיטליה, או בשוויץ, ואולי בגרמניה, מי זוכר, לכי תדעי מי המציא את מפלצת־הנופש המסורבלת הזאת. היצרנים החרוצים ודאי לא לקחו בחשבון משפחה ישראלית היסטרית, שגרה על קו החוף וכופה על עצמה את המבנה הארעי המשוכלל והמסובך הזה לפרק זמן מגוחך של שעתיים. בטח היה להם בראש טיילנים שקטים, אתלטיים ונינוחים, שמקימים את האוהל הירוק בצל האלפים, לישיבה בת שבוע בקיץ אירופי קריר, לקול היודל של הכפריים.
והנה אנחנו, מדשדשים בחול כפופים ועצבניים, כפות האצבעות מגרדות מהעקצוצים, החום קופח על הראש, ומקימים את האוהל היחיד בחוף הילטון: “רמי, תכניס, תכניס אותו!”
“שולה, נו, מה את עומדת? תפרסי את הבד מסביב!” “נו, לין, אני לא יכול ככה, תגידי לילדים שיעזרו!” כך אבא שלי, מחלק הוראות איך להקים את האוהל, כמו שלימד אותו המוכר השוויצרי הקפדן: “תעשה את זה כמו שצריך, אדון ציון, יחזיק מעמד מאה שנה.” כך המוכר, וכך אבא שלי: “תקפל את השוליים, רחמים, שלא יסתרח ככה על החול, לא חבל עליו? המוכר אמר יחזיק אלף שנה.”
ורק אני הקטנה יושבת על החול כי אני קטנה מדי בשביל לעזור, מקבלת מכת־שמש עד שהם יגמרו לבנות את הבית שלנו לשעתיים הקרובות, מינימום בני ישראל שיצאו לנדוד ארבעים שנה במדבר.
בינתיים, אני משקיעה את כף היד בחול החם, וזה קצת שורף, גם הטוסיק שורף לי, אבל ייקח זמן עד שאבא ורמי יגמרו עם המפלצת, ויהיה אפשר לשבת בפנים ולהינצל מהחום הקטלני. מזל, כולם מסביבנו לוטשים עין ירוקה מקנאה. היחידים בחוף עם אוהל מאירופה, הישג שלא הולך ברגל כלל וכלל.
ואז מוצא האוכל, והבקבוקים, הכוסות, הצלחות והסכו"ם, ואימא מפזרת אותם בתוך האוהל, על שמיכת הפיקה שיצאה מזמן מהמחזור, רובה עשוי תלאים שהיא תפרה, בשביל שיהיה אפשר לנצל אותה עוד כמה שנים לאירועים מפוקפקים כמו ים, או פיקניק בגן־העצמאות בחג העצמאות.
לא, אולי בעצם קודם היינו הולכים לטבול פעם אחת, בשביל לפתוח את התיאבון, ורק אז היינו מתכנסים באוהל, חנוטים במגבות, ואימא הייתה משגיחה שכולם יאכלו את הסנדוויץ' והמלפפון הקלוף. ככה אני זוכרת את זה. רק אחר כך הורשנו להגיח שוב החוצה מצל האוהל אל החול המלווה באספסוף, ולשחק בדלי וכף – זה אני, או במטקות – אחי ואחותי.
בשלב זה בשבתות־הים שלנו, אני כבר לא זוכרת את אחותי הגדולה בכל העסק. כנראה שאחרי אותה קטסטרופה שבה היא קיבלה מכת־שמש, ומייד אחריה את התקף האפילפסיה הראשון, לא לקחו אותה לים. ואולי היא עצמה כבר לא רצתה לבוא, בטח העדיפה להישאר בבית בשביל לשמוע תסכיתים ברדיו, שהיה אסור על כולנו מטעמי דתיות.
אבל ככל שעברו השנים נתמעטו בני המשפחה שבאו לים. תחילה אחותי הגדולה, אחר כך אחי, שגדל והעדיף ללכת עם חבריו לחוף שרתון, ליד הצוקים הגדולים, לצלול ולדוג דגים בצלצל, ובסוף אימא, שהחל מאיזה שהוא שלב העדיפה להישאר בבית. ידעתי שזה לא בגלל “הבעיות הנשיות”, כמו שלחש אבא לי ולאחותי, ספק בצחוק־ספק בגועל, אלא פשוט מפני שלא בא לה לראות את הפרצוף שלנו לכמה שעות טובות.
וכך נשארו שלושה: אני, אחותי ואבא. טוב, ארבעה עם האוהל הירוק. זה היה הרכב שאהבנו יותר מכול. ממילא רצינו שאבא יהיה רק שלנו, אז שמחנו מאוד שבימי שבת מחצית מן המשפחה התגרשה מהמחצית האחרת.
בשבת, אבא היה רק שלנו: בים, בגן־העצמאות, בשדרות נורדאו, או בערב כשהיינו הולכים למסעדת “ניו יורק” בדיזנגוף לקנות נקניקיה בלחמנייה, ואחותי שכבר נהייתה צמחונית ביקשה רק לחמנייה. לא משנה איפה, אבא היה רק שלנו.
ביחד חפרנו בורות, צחקנו, אכלנו את הסנדוויצ’ים של אימא, שיחקנו מטקות, והשתכשכנו בגלים הקטנים שהתאבדו בקו המים. היינו יושבות משני צדדיו כשהיה מספר לנו את האגדות על “חושם והצידה”, ועל שני הבחורים העניים, שמרוב עוני טבלו את פיתה במי הים כדי להעניק לאוכל קצת טעם, ושולה הייתה אומרת, “איזה מסכנים הם העניים”, ואבא היה אומר, “כן, אבל העניות מעשירה,” ומייד פוצח בסיפורים על עסקיו בירושלים, איך ממוכר עלוב בחנות הגלנטריה של אדון הירש הייקה־פוץ, הוא הפך לעצמאי, ועוד עצמאי מצליח, בעל החנות הכי גדולה ב“בית רומנו”.
עברו עוד כמה שנים. אני קצת גדלתי, אבל עדיין הייתי מספיק קטנה כדי ללכת עם אבי ואחותי לים בשבת, באותו הרכב מצומצם, אהוב ומשכנע. באותם שנים כבר הכרנו כמה משפחות בים ונהגנו לשחק עם ילדיהם, ואחותי שהפכה לנערה, כבר לא רצתה להיכנס איתנו לים כי העדיפה להשתזף בשכיבה – ככה משזפים גוף שלם אמרה – אז אני ואבא היינו הולכים למים לבדנו.
היה נורא נעים להשתכשך איתו על קו המים, לא עמוק מדי, היכן שהגלים עדינים ולא קטלניים. הוא גם סיפר לי סיפורים בזמן שהתכסינו עד צוואר במי הים, תוך כדי שכיבה על החול הבוצי. לפעמים נענע אותי עמוק יותר בתוך המים ועשה לי מצוף מזרועותיו כדי שאוכל לשחות, כי בעצם עדיין לא ידעתי לשחות.
באותו יום שבת שלא אשכח טבלנו כהרגלנו בשפת המים. באיזה שהוא שלב נכנס חבר של אבא שלי למים, והם התחילו לדבר ולדבר. על מה דיברו? בטח על החנויות שלהם, על העסקים, על ספיר שמונע מהעצמאים לשגשג ולפרוח, והאם כדאי להצטרף ל“ציונים הכללים” כמו כל העצמאים הקטנים, או שעדיף להישאר ב“הסתדרות”?
לא ממש האזנתי, רק המשכתי להשתכשך לצידם, חולמת כהרגלי, נהנית מקרירות הזרמים על העור. באיזה שהוא שלב הרגשתי שהמים מתחילים לטפס לי עד לפה, ואז עד לאף, ולרגעים טבל כל ראשי במים. הרגשתי שאני מתחילה להיחנק, עוד שנייה טובעת. חרחרתי לאבא, מנסה להסב את תשומת ליבו למצוקתי, אבל הוא רק אמר, “מה יש, יעל? תיכף הולכים,” והמשיך לדבר עסקים עם האבא השני.
ושוב הרגשתי שהמים הולכים ומטביעים אותי, ושוב צווחתי בקול קטן לאבא, שרק המשיך לקשקש שאננות עם האבא השני. ושניהם לא שמו לב, לא האבא השני ולא האבא שלי, שהיה צריך להגן עליי ולשמור שלא אטבע, שלא אלך לאיבוד, שלא יאונה לי כל רע.
אני זוכרת את הפחד שמילא אותי ברגע מסוים, כשכבר כמעט הנחתי לעצמי לטבוע, כי הרגשתי שאין לי יותר כוח להילחם במים ההולכים ונישאים. פחד וליאות וייאוש ועלבון עצום על כך שאבא מתעניין בקשקושים של החבר שלו יותר מאשר בי, בתו הקטנה, משוש חייו, שעומדת לטבוע בכל רגע.
זו הייתה הפעם האחרונה שלי בים עם אבא. כמה שנים לא הלכתי לים, עד שבראשית גיל ההתבגרות הצטרפתי לשורות המשתזפות בצבע הפוליטורה, בטקס הבטן־גב המסורתי של בת־תשחורת מצויה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.