ממחבבי־המועדים אני וממילא ממחבבי־כלי־המועדים. מחוגי השעות והרגעים, העושים בקצב מדוּד ושקוּל את הליכתם, ליטול את פירורי־הזמנים הניגרים וללכדם כעיגולים מסוימים השלובים זה בזה; העלים הצהובים, הנטרפים, אחד ליום אחד ליום, מעל לוח הקיר – כאילו באים לנחם ולהחריד בחזיון הנאדר של החזרות הקטנות, המצטרפות כחזרת־נצח. בקדמי־ימים ארבו אבות־האדם להליכות צבא־השמים לראות בחוקים הנפלאים שבמסילותיהם, ובבואם לערוך לוח ימיהם הם הגניבו לתוכו מחוקי־שמים, שמשם וירחם. לא בלבד ימי־מועד, שהם כפתיחה או כסיום במערכת־המנין לחמה או ללבנה, ניתן בהם מן השעשוע או האימה של החזרה, אלא גם ימים אחרים, ימי מאורע וזכר לאדם, לשבטו, לעמו, כאילו חזרו לתקופת השנה או לתקופת מעגל־השנים המסוים. לא בלבד בנקודה האחת שבשטף־הזמנים יצא ישראל ממצרים, אלא כל שנה ושנה חוזרת הנקודה ההיא וממילא היא כיציאת־מצרים חדשה. לא בלבד בנקודה האחת שבשטף־הזמנים נולד או מת הגואל, המשורר, הגיבור, אלא בכל מחזור־זמנים כאילו חוזרת הנקודה ההיא וממילא חוזרת לידתו ומיתתו, חוזרת הגאוה והחדוה ללידתו, חוזרת התוּגה והבכיה למיתתו. היא חידת הבן, השומר את יום־השנה לפטירת אביו או אמו, ליַחדם לאמירת קדיש, שבה חוזרת שנה־שנה אותה נגינת־לוַי של עצבות, שנתרטטה עם ראשית הרגשת היתמות על קבר אבותיו; היא החידה לתכונת החג הגדולה שראינו בעצמנו במלאות שמונה מאות שנה להולדת מורה הנבוּכים, היא תכונת־החג ושמחת־החג, שאנו רואים כמותה ככל שמתעגל מספר־שנים, החוצה בינינו ובין שעתו של מאורע גדול, מעשה גדול, מועדי חיים ומפעלות של בחירי אדם – וכיוצא באלה. מנהג הוא בידנו ונושקים בו גזירת החזרה, שהיא חרדתנו העמוקה, ותנחום החזרה שהיא תפילתנו העמוקה.

ב    🔗

ממחבבי־המועדים אני וממילא ממחבבי־כלי־המועדים. הנה תלוי אורלוגין והוא כסמל לחכמה הקוסמת והשוממה של חזרת־הנצחים. לא זוהר זריחה בו ולא הוד שקיעה בו ולא גבורת צהרים בו, אבל הליכתו היא כמשמעת הפנימית והצרופה של מועדי־שמשות. הנה תלוי לוח ומספריו חוזרים באורך־רוח, בדממה, שאינה נפרעת אלא ברשרוש הקל של טריפת־העלים, אחד ליום אחד ליום. חדרי הקטן שלישיה של קובעי־עתים בו: החלון, שצבא־השמים לממשלותיו מבליח לתוכו מרמזי־חוקו ושני משמשיו הנאמנים, המופשטים והמפשיטים – האורלוגין והלוח. שלשתם כבשו את שלושת הקירות והם נותנים מרוחם על הקיר הרביעי, מפלט החליפות, ארון שמעורבים בו ספרים ילדי הגוּת ודמיון, ללא סדר־זמנים, ללא מחזורי־מועדים. זה הקונטרס הדק נצררה בו בינת־קדומים מלפני אלפי שנים, אך הספר העבה שעל־ידו מחַברו זריז־המחשבה עודו דורש מעל קתדרה בבירה קרובה, ואילו הכרך המשופשף מכלול־ציורים בו, שבהם פיארו צייריהם אפלולית־כנסיות של ימי־הבינַים. לא בלבד הענין שבספרים עצמם, אוצר אמנות ודעת, הוא ככף־נחת ביום שממה ובלהות, אלא אפילו ערבוב זה, שבו הם שרויים, בסכסוך נחמד של מוקדם ומאוחר, משיב את הנפש. כאילו אמרה הנפש, שעייפה מחמדת־השעשוע וקצף הגזירה היוצאת מאור הזמנים הניבט בחלון, משממון הספרוֹת הבוהות מטבלת האורלוגין ומפתקי הלוח: יש חופש.

אולם, כאמור, שלושת הקירות נותנים מרוחם על הקיר הרביעי. אמת, הספרים בעירובם המתוק עומדים, אבל אני, חניך שלושת הקירות, ככל שאני נוטל מספרי, לעיין בם כתומי, נקודת זמנים מדלגת לפנַי ומשתטחת בגשר־שלשלאות, כשכל טבעת מתחשקה בחברתה, כהתחשק יחידת־זמנים קטנה בחברתה הגדולה ממנה – יום בשנה, שנה בשמיטה, שמיטה ביובל, יובל ביובלות – וכיוצא באלה. בנוסח אחר: כליל־חזרות – כל חזרה קטנה נבלעת בגדולה ממנה והגדולה שבהן בחזרה הניצחת.

ג    🔗

אמש נתתי עיני בחביבי, הלוח – שלהי־אפריל. לאמור – האחד במאי ממשמש ובא. מועד על תעודתו וכינוייו. גירסה קטנה ואחת במסכת החזרות – אותו צרור סיסמאות, אותה תביעה, אותו דקלום, אותה זעקה, אותה שבּלוֹנה. הקרב האחרון – שלושת דורות של מכריזיו עצמותיהם רקובות בקבר והוא לא בא. כמה וכמה פעמים נראה כמאחורי הכתלים וחמק. הנה נתנפנף אודם דגלוֹ, רחב־כנפים כעוף־פלאות, קיסרים ומלכים מוּגרוּ כסאותיהם והנה נכנף לקרן־זוית, אם מקורע ובזוע בידי שׂוטמיו, אם מחולל ומרומה בידי נושאיו. אני יודע: מחרתיִם לעת כזאת, ביום החג, יעמדו הנואמים על דוכנם ודבריהם – להבות. ככל שלא נהרסו דוכניהם. חוזרת נקודת־הזמנים בתקופת השנה חוזרת שלהבתם. כאילו נגזרה עליהם חזרה זו, כדרך שנגזרה על שלושה דורות שהכריזו על התמורה הגדולה, המכרעת, והתמורה עצמה או שהיא נגלית עלינו כזנב הלטאה או שהיא חוזרת שבע מעלות אחורנית. היא ההתלהבות של אותו קדמון הגולל אבן בחלקת הקיר, היא משתרבבה ונופלת והוא גוללה בתלולית ההר. היא התלהבות של עוף־האגדה המשתער לעקור את ההר במקורו ואם כי אינו עוקרו הוא מחסרו גרגיר־גרגיר עד שיעמוד עקור בסוף הדורות? היא ההתלהבות המכוונה את השעה, שעת החליפות הגדולה, בחינת כחצות הלילה אתם יוצאים ממצרים?

השאלות – שאלות, ואני כעוצם עיני ורואה לפנַי את שיעמדו מחרתיִם על דוכניהם, קולט דבריהם העזים, הנלהבים, אולם מה אעשה והם לי כאותם מחוגי האורלוגין, כאותם פתקי־הטרף של הלוח, כמועדי בוקר וערב – כשלושת קירותי. נמלטתי אל הקיר הרביעי, יקר־ארוני והוצאתי כמה ספרים. לעידוד, לתנחום, לשיכחה. בעיקר, לבריחה מאימת החזרה, שלא נראה לי בה עתה הצד שכנגד – צד המאור.

מהיכן נתעה הכרך הישן הזה, שגבו מעוּטר אותיות־זהב גותיות? מכתבי בּרנה הוא. כן, בּרנה – לועגים לי שלושת קירותי. הלוח כחוגג: הלא לפני מאה שנה הובל האיש לקברות, כאילו התגרה בי: אתה בורח מאימת־החזרה לאימת־החזרה. וכאילו הוסיף בתרועה: אדרבה, דפדף וּקרא. ואני מדפדף וקורא. אני פותח באיגרות מפאריס. מה עושה האיש בפאריס? הוא עושה מה שעושה אוהב חירות מבני־אשכנז בימינו. הוא גולה. עצם מעבר־הגבול כיציאה מעבדות לחירות. “הקוקארדה הצרפתית הראשונה שראיתי במגבעתו של איכר – – המראה הרהיבני. הוא נראה לי כקשת קטנה לאחר מַבּוּל־ימינו, כאות־שלום של אלוהים המפוּיָס. אהה, כשניצנצה כנגדי שלישיית־הצבעים של הדגל – אין לשער סערת־רוחי. לבי הלם עד לזרא ורק דמעות הקלו על מחנק־חזי. היה זה עירוב, ללא הכרעה, של אהבה ושנאה, של חדוה ועצבות, של תקוה ופחד. העוז לא יכול לצער, הצער לא יכול לעוז אשר בלבבי. היתה זו מלחמה ללא אחרית וללא שלום”. חזרה? כן ולא. אשכנז חשוכה כאז כעתה, טובים שבה אנוסים ליטול כלי־גולה כאז כעתה, אך מי יאמר דרך־וַדאוּת, היכן אותה קוֹקארדה מרהיבת־המראה, שהיא כקשת קטנה לאחר המבול? כאות שלום של האלוהים המפוּיס? מה אכחיש: טוב היה אילו יכולתי להצביע על הכוכב המחומש ולומר: הנהו. האוּכל?

פוסח אני על קצת עמודים ויש שאלה ברורה לאורלוגין וללוח: “אך ישפשפו עיניהם ודעתם תצטלל עליהם, יתבוננו בחדרם לכל עבריו, יפתחו את החלון ויביטו בשמים וישאלו: מה יום מימות השבוע, מה יום בחדשי השנה, כמה היינו ישנים? אומללים, רק עז־הנפש לא ינום. איכה נשאתם עת רבה כזאת? שאלה היא המסכסכת את דעתי. האחד אפשר כי ישא ויסבול, ועוד אחד, ועוד אחד – אך איכה סובלים מיליונים? להיות כלעג ושנינה לכל העמים הבגוּרים, כאותו יוסיפון השוטה, הלובש רק כשנה מכנסיִם, והוא רועד בפני מקלו של המורה הזקן והחלוש והמחולחל… אך אוי לנו שאנו מאדימים. אודם־העמים אינו כאור־הוֶרד של נערה מבוישת, כי אם כאור־צפון רב קצף וסכנות”. חזרה? כן ולא. מיליוני־אשכנז כאז כן עתה נושאים ודוממים, אך שארי עמים אינם לועגים, כי מקל־החובלים המטיל אימתו על נערים אוהבי שוט, מתנפנף בביתם. מולדתו של בּרנה וּויטלינג ומַרקס וליבקנכט האב, “חייל־המהפכה” משועבד למגפם של הדיוטים מתרברבים וצמאי עושק ודם, כשם שמולדתו של מאציני וגאריבלדי כפותה למגפו של חולה־גדלוּת. וכמה רבבות נשכרו למסע הדמים והחשכה של פראנקו וכמה אלפים נלהבו לשסע את חבּש וכמה אלפים סייעו לדולפוס להטביע בגלי הרס את וינה האדומה? כאז, לפני מאה שנה, כן עתה נושאים מיליונים בעול השיעבוּד, אך לא הכל נושאים בדממה או בחירוק־שינַים או באודם בושה, רבים־רבים מהם הנושאים כבליהם בתרועה וצלילם להם כמנגינת־האושר. ואי אור־הצפון, רב הקצף והסכנות, אשר יפיל חתיתו?

תאמר, שיש מחתרת. אפשר. אבל כל בארות־התעמולה הרבה צינוריהן מלאים רעל והוא שופע קילוחים־קילוחים בעורקי העם. נסתמו כל מובאי־דיבור ומוצאיהם הרבים, שכולם בידי השליט. כמעשה השליט בשם המהפכה מעשה השליט בשם אויבתה. עניבה בידם והיא נתונה בצואר העם וככל שהלשון מבקשה לומר שלא כקיצבת־הדיבור הנוחה לשליט ודרכו העניבה חונקת. והאיש, שנפטר לפני מאה שנה, כותב: “כשאני מהרהר בצנזורה הייתי רוצה לחבוט ראשי בקיר. אין אלא להתיאש. חופש־העתונות אינו עדיין הנצחון, אפילו לא המלחמה, אלא הזיוּן בלבד, אך איך אפשר לנצח בלא קרב, להלחם בלא זין? זהו המעגל הטורף את דעתי. עלינו לעמוד על נפשנו באגרופים ערומים, בשינים כחית־השדה – –”. חזרה? כן ולא. כאז כעתה סתימת הפה, המחשבה, בילוש ועינוי, אבל בּרנה והיינה ומַרקס גולים היו, אך הרבה מדבריהם נדפסו באשכנז. נדפסו ונקראו. אחר־כך בא ביסמַרק והגדיל לעשות, אך כקליפת־אגוז בפני אניית־משחית כן גזירותיו בפני גזירות יורשו, הצבּע מברוֹינוֹי. ללחום באגרופים ערומים, בשינַיִם? לא קראנו את ספרי־הזכרונות המקפיאים את הדם של אסירי מחנות־הריכוז? מה אגרופים, מה שינַים בפני האימה המפליצה הזאת של סאדיזם מיוּשב וקר כעוּשפוֹ של קרדום?

כן, לפני מאה שנה ומעלה נראה בשעת היאוש המוצא בפורענות. “רק מלחמה יכולה לעזור”. וביתר אכזריות של ביטוי: “הייתי מבקש, שתהא מלחמה ומצב החולניות של העולם יעבור למחלה עזה, המכריעה על החיים והמוות”. חזרה? כן ולא. המוגלה סופה להתפקע, אבל מי ערב לברירת־חיים הראויים להיות קרויים חיים? גם לאחר תפילת הכותב באו מלחמות, מלחמות־בית ומלחמות־חוץ. מה שנכבש בבית נעשק, נגזל. ועינינו שראו במלחמה הגדולה, סופה נצנוצי־אורות, אפילו גדולים, ויש האומרים: מגדלור, אך עתה שחור־עננים. חזר מחוג האורלוגין לשעה קדומה ואפלה והיא רעה מקודמתה. מתי נראה אותו חוזר לשעה קדומה ומאירה והיא טובה מקודמתה?

ד    🔗

הספר דק־הנייר וכחול־העטיפה, שבא עתה לידי, בא לכאורה דרך חירות, במזדמן, אולם באמת זיקה לו לחברו הקודם. כל כתבי גיאורג בּיכנר. רוַח־ימים קטן בין קבורתו וקבורת ברנה. רק כשבוע ימים. גם מיתתו בגולה. שוב מלעיגים עלי שלושת קירותי, כחוגגים – שוב נקודת המחזור של יובלַיִם. מלעיגים ומלחשים: דפדף, דפדף, ידידי. אני מדפדף ומהבהבים כנגדי קטעי מכתבים. פה ושם על השיעבוד הנכנע של היושבים באשכנז ועל הדקלמציה המהפכנית מחוצה לה. “אילו טואסטים לויאליים, עד שניתן בהם עוז שבשיכרות ושרו את שיר פולין, את המַרסיליֶזה וקראו הידד לכבוד אסירי פיידברג. בני־אדם אלה יבואו באש, אם היא מיתמרה ועולה מכד היין”. או: “הוליכו את רומארינו בתרועה לאכסניה ושם מסר לו נושא הדגל שלנו את הדגל והגה את המשאלה, כי דגל־האבל הזה ייהפך עד־מהרה לדגל חופש של פולין. או־אז הופיע רומארינו על הגזוזרה, אמר דברי־תודה, נשמעו קריאות הידד – והקומדיה נגמרה”. כך פני הדקלמציה. ופני המציאות? “המלך והבתים מושלים, העם מוחא כפּיִם ומשלם”. לא חזרה?

הוא מודד גודל־חפצו וקוטן־יכלתו וסופו יאוש. המפלט, המוצא – ליכוד הרבים, כוח הזרוע. היחיד מה כוחו? “אין היחיד אלא כקצף על־פני הגל, הגדוּלה אינה אלא מקרה בלבד, שלטונה של הגאוניות אינה אלא משחק־בובות, התאבקות מגוחכה בגזירת־ברזל, אין לך עילוי כהכרת הגזירה הזאת ואין לך נמנע־המציאות כשליטה בה”. או: “אם משהו עלול להושיע בימינו – היא האַלימות”. מקטרגים עליהם על צעירי־הדור המרדנים שהם דורשים לאלימות ואוחזים בה, אולם “כלום אין אנו נתונים לאלימות מתמדת? מתוך שנולדנו בבית־אסורים וגדלנו בו, שוב אין אנו מרגישים, כי אנו כלואים בבור, ידינו ורגלינו כבולות ומחסום לפינו. כי מה נקרא בפיכם מצב חוקי? חוק העושה את מרבית אזרחי־המדינה כבהמת־עבודה, כדי להשׂביע צרכים, שלא כדרך־הטבע, של מיעוט נשחת ודל־מספר? והחוק הזה, הנסמך על כוח־צבא גס ועל ערמומיתם האוילית של סוכניו היא־היא האלימות הנצחית, הגסה, העושקת את המשפט ואת השכל הישר ואני אילחם בה, בידי ובפי, ככל אשר אוכל”. חזרה? כן ולא. הרבה דרכים לחירות נפתחו ונבחנו במאת־השנים האלו. מריבות והפיכות, חלוצי־רוצ’דאל ואיגודי־עמלים, כיבושי פרלמנטים במזל פיתקת־הבוחר השוה לכל נפש, מלחמות־דברים והפגנות־איום ומהפכות־דמים. משטרות נתחלפו – תחת מונַרכיות באו רפובליקות של עמים או מפלגות־עמים, בחמישית כדור־ארצנו נעשה הינף־תמורה אדיר לרשרוש הדגל האדום. ועם זאת הצל מאפיל, אחרי מאה שנה – יער החולצות השחורות, יער החולצות החומות, יער החולצות האפורות. יער עבות ואפל, ששרשו וגזעו וצמרתו – אלימות. אולם האיש, שקבורתו היתה לפני מאה שנה, ובחייו לא מצא כלי טוב למלחמת־החירות ונצחונו ככלי־האלימות, שאמר “מידה כנגד מידה, אלימות כנגד אלימות”, הוא שבא בסוד־האלימות, בחנהּ היטב ופסק עליה פסוקו: “אני חוקר בתולדות המהפכה. הריני מרגיש עצמי כמדוכדך בעקב הפטליזם הנורא של התולדות”. הפורענות מן המחוּיב והמוכרח שתבוא, “אך אוי למי שיהא שליחה”. הוא ירד לנבכי המהפכה הגדולה, לראות בשרשי־הטרגדיה שלה, כשהתחילה אוכלת את ילדיה. החרב כאמצעי להתיז ראשי־אויבים קראה דרור לעצמה ונעשתה תכלית לעצמה. נאום רב־רישום זה, הנשמע מפי רוֹבּספיֶר ב“מות דאנטון” נאמר לשעתו בלבד? “זינה של הרפובליקה היא האימה, כוחה של הרפובליקה הוא היושר – היושר, כי בלעדיו האימה נשחתת; האימה, כי בלעדיה היושר חדל־אונים. הטירור הוא צאצא היושר, אין הוא בלתי אם הצדק המהיר, המחמיר והעשוי לבלי חת. אומרים, שהטירור הוא כלי־זינה של ממשלה דספוטית וממשלתנו היא, איפוא, כשל הדספוטיזם. אכן, אולם כשם שהחרב בידי גיבור־החופש דומה לסַיִף שבידי משרתו של העריץ. ישלוט הדספוט בכוח האימה בנתיניו הכפותים כבהמות, הדין עמו כדספוט; השמידו אתם בכוח־האימה את אויבי־החופש והדין עמכם כבוני־הרפובליקה”. הרי בבירור ענין מידה כנגד מידה. חרב־אימות בחרב־אימות תתנגש. אלא ענין האמצעי השפל שסופו שהוא מסרב להיות עבד למטרה הנעלה והוא נעשה אדון לה – ענין קדום הוא שנדרשו בו רוב דרשות עמוקות בסמל. הרי גם עגל־הזהב לא נדרש אלא כאמצעי וסופו שנעשה תכלית לעצמו. ורוב המוטיבים עשירי־האינטרפרטאציה באגדת־הגולם? והשדים הרתומים לציווּיי־בוראם ונעשים אדונים ובעלים לו? מתנופפה חרב־האימות, שלשום פגעה באויבם אתמול ביריב, היום בפולג, מחר באח למלחמה ולמשטר־האימה. אין היא נחה, כי אם טובחת, עד שהיא נעשית המולכת, האחת והאיומה. הרבים שהחזיקו בה היא כורתה ידיהם ומניחה רק יד אחת, שהיא לכאורה הריכוז הנשגב של כיסופי המהפכה וכוחה ובאמת היא קברנה. המהפכה, הרואה עצמה תחילה בצהלה בחסות היד האחת, הרחבה, הקשה והעשויה ללא־חמלה, מרגישה פתאום והיא כאסקופה נדרסת. הרי הטרגדיה של המהפכה ונקודת שברה – ניתנה ארץ ביד רשע.

מתנופפה חרב־האימות ללא הפוגות. “המדחום של הגילוטינה אסור לו שירד, עוד קצת מעלות והועד־לטובת־הכלל יבקש משכבו על מגרש־המהפכה”. והמדחום אינו יורד – היו אריסטוקרטים, היו ג’ירונדיסטים והם מחוץ למעגל־המהפכה, נפלו ראשיהם, בא תוֹרם של הברטיסטים, דאנטוניסטים והם מפנים למעגל המהפכה. נתעוררה בפנים המעגל מחלוקת הפוסקים, כגון שדרשו להמיך אותו מדחום של הגילוֹטינה, מה נתנה חרב־האימות בפי אדוניה שהוא עבדה? הלא כה דברי רוֹבּספּיֶר: “לענוש את מדכּאי־האנושות הוא חסד; לסלוח להם היא ברבריות. כל האותות של רגשנות כוזבת נראים לי כאנחות הפורחות לאנגליה או לאוסטריה”. וכאן אולי עיקר־הערמה של חרב־האימות. היא כמערימה ואומרת: הפוֹלג על שלטוני המתמיד, על גרגרנותי האיומה, לא משום נאמנות למהפכה הוא פוֹלג, אלא משום שהוא מכוּר למדינות המבקשות את הרסטורציה של המלכות. לא היא הערמה של חרב־האימות בימינו, שניתנה גם היא ביד אחת, ואף היא עורפת על כל סטיה מרצונה, באמרה שכל סטיה מרצונה היא כאנחה הפורחת למדינת הנאצים ולשאר מבקשי הרסטורציה של משטר־הרכושנות? והיא החזרה היחידה? ודברי לג’נדר: “סיבות שטעמן ונימוקן עמהן נוטעות בי חשש, ששנאה אישית ויצרים אישיים מבקשים לעקור מידי החירוּת אנשים, ששירתו אותה להפליא. האיש, שהציל בשנת 1792 את צרפת במרצו, ראוי שיישמעו דבריו, אם נאשם בבגידה?” או דברי סן ז’וסט: “הייפלא, כי זרם המהפכה, בכל פרק שלו, בכל עיקום שלו, פולט את חלליו?” או דברי רוֹבּספּיֶר המבקש להכניס לארץ־הבחירה בלי ארבעים שנות־המדבר: “אין לנו לא ים־סוף ולא מדבר, אך יש לנו מלחמה וגילוטינה”.

דיי ואני סוגר את הספר ומניחו מידי. עייפתי מן האנלוגיות האורבות מדפיו. ויותר שעייפתי נחרדתי. הרבה ארצות ניתנו עתה ולעינינו ביד רשע אך שבעתיִם נדאב כי ניתנה בידו גם ארץ גדולה ורחבה, שבתי־הכלאים של מושליה ספגו רוב יסורים של צמאי־חופש, עד אשר הונף עליה דגל־חמדה המבריק באודם־תקוה והוא מתנוסס עד עתה ברמה ולאורו היתה הארץ קן־עמלים ליום המחרת, אך חרב־האימות המתנוססה בה גלגוליה כגלגולים במהפכה הגדולה ונמצא כי כבת כאמה אוכלת את ילדיה, מידרדרת במדרוני־הפטליזם הנורא של התולדות. והקשה שבאפשרויות האנלוגיה נבואה שאין כטעמה למר, הם אולי דברי דאנטון: “המסלולים של קרוניות הגילוטינה הם דרכי־המלך, שעליהם יחדרו הזרים ללב המולדת”. מר לראות את ירושלים והורדוס מלכה, אבל טיטוס….

ה    🔗

מחברת מעוטת־כמות זו, שאחזתי עתה, יקרת־המציאות היא. כל עצמה אף לא ששים עמודים קטנים. האותיות העבריות סדורות כמרגליות, הקריאה קריאה של חמדה, שהלשון רהוטה וקלה. הוא המכתב העתי החדש “האמת”. משהתחלתי מדפדף בו, וקורא את שכבר קראתי כמה פעמים, לא נתתי לבי ועיני לשלושת קירותי. ידעתי שתרועתם גדולה – שוב נלכדתי ברשת המספר העגול. הרי עתה, בימים אלה ממש, נעשו הקונטרסים האלה, ראשית אונה של מלה סוציאליסטית עברית, בני ששים שנה. מעודי אני רואה מחברות אלו כפליאה. אף אבי־המחברות נראה לי כפליאה. עתים אני שואל: שגגה שנשתרבבה כשיור־עבר או מטיאור המנבא ברק־עתידות? בולט למדי הוא הניגוד של פרץ סמולנסקין בוינה של יהודי־תעודה ואילי־כספים הנכספים לתארי בארונים. בולט יותר הוא הניגוד על הרקע הזה, שסימנו דיוקנו של אהרן שמואל ליברמן. אתה מעלעל במחברותיו ורואה אהבה גדולה ללשון, שבלעדיה לא יובן הטיפוח וכיבוש הפשטות הנפלאה בביטוי, אתה מרגיש כי בשיטי־הדברים מהלכת אהבה למחצבת, אבל לשוא תבקש בדיבור המפורש, הפרוגרמַטי, לשם מה יִחוד הבימה ולשונה. אדרבה, פה ושם אתה רואה את הכותב מכחיש בטבעת המלכדת את האומה הפזורה הזאת, מכחיש לפחות בעתידה, אתה רואה אותו משער, כי הקו המאונך של האומות ייטשטש וילך בגבור הקו המאוזן של המעמדות ובכלל נראית השעה קרובה, שהעמים ויִחודיהם ייבלעו באחדות העליונה של החברה החדשה. האחדות הזאת כאילו עוֹמדת על הסף. ועם זאת הנה היא בימת־אב לנו, נבואה לנו. נבואה לפועלי־נשר ולבית־ברנר ולדגניה ולעין־חרוד ולנהלל ולעין־הקורא, למחנה סדום ולכל מלוא הגולה ההומה בני־נעורינו, חיל־מילואים לנו. אפשר לפי האידיאולוגיה של בעל המחברות לא היו יִחוד הבימה ולשונה אלא כשיור ארעי שבנחלת־עבר שאין עתידות נכונים לו, אלא הרי הוא שידע להדגיש, עד מה האידיאולוגיה עלולה להיות כסות מטעה, המַשלה אפילו את בעליה. אמור מעתה: מעשה שבידו ציפה את הבאות, אידיאולוגיה שבידו לא ידעה לצפות לו. לא שיער, כי במה שנראה לו אולי כשיור ארעי של נחלת־העבר הוא מטיאור המאיר כהרף־עין, אך בבהירות גדולה, את שביל הבאות.

אמרתי: אקרא במחברות ואשעשע עצמי במרחק כמקלט מפני החזרה, שהתגרתה בי כיום פעמַיִם. ואני קורא: "והנה דבר המלחמה הזאת – צוררי־היהודים ישלחו בראשונה לפניהם את חלוצי־צבאותיהם לחפש אחרי כל מעשה רע, שיעשה אחד מישראל בכל קצוי ארץ, ולהשמיע בכל העולם כולו במכתב־העת את הנבלות אשר יעשו ה’יהודים'. אחרי החלוץ יימשך כל מחנה צוררינו, אשר ישרצו עוד בארצות רבות, ומכתבי־העת וסופרי המחנה הקדוש ההוא, אשר ברוב ‘צדקתו’ לא יוכל הבט אוון בישראל, יקראו על יעקב מלא, כי טרפו בפיו וחמס גויים בידו, והמאסף לצבאותם יחבר את דבריהם לחיבורים ממין כיבוש העולם על־ידי יהודים – ודומיהם. בספרים כאלה יביאו ראיות, כי על כל מדרך כף רגל היהודי, בכל אשר ייראה ‘הזשיד’, שם ייוָרש האיכר, תקופח פרנסת בעל־המלאכה – – היהודי, אשר רק במקלו בא אל הכפר, יכבוש את הכפר כולו לו לעבדים והאיכרים לא יוכלו לשלם ליהודי את אשר הוא נושה בהם – – ". חזרה? כן ולא. הנבואה על שאלת היהודים כי “תצלל – – בשאלת מין האדם כולו” היא, כידוע, נבואה שנכזבה. לא שלא היה מי שנשמע לעצות ולהוראות של הכותב. אדרבה, רבים נשמעו לדורשים כמותו, המונים, תנועות. צא ומנה כמה מטובי־כוחות של בני־עמנו נשקע בכל תנועות החופש והמהפכה. כמה רבבות מהם צירפו עצמם ללא שיור למלחמת־החופש של בני המוני־הנדכאים בני העמים הזרים, ואפילו אלה שקבעו יִחודי־תנועה מבחינת ההרכב הלאומי ראו את היִחודים כהופעות־ארעי, לפי שנראתה להם קרובה השעה שהכל יתמסמסו בתוך אותה האחדות העליונה (ראשית ה“בונד” פרט גדול לקיים כלל זה). אלא התמונה, שתיאר בעל “האמת” ממעשי צוררי היהודים בעינה עומדת ואדרבה נצטרפו לה כמה וכמה גוָנים לשחור ולאימה. לא להג עתונים בלבד הוא עתה ענינם ופעלם – צא וראה בקו־האימים מסופות בנגב עד תורת הגזע וכינוסי־נירנברג ומשטר הביזוי וההשפלה. ניתן יעקב למשיסה.

לא גרעו ששים השנים מתיאור צוררי־ישראל ומעשיהם ואדרבה הוסיפו עליהם כהנה וכהנה. אך כשם שלא גרעו ממנו לא גרעו גם מפיסקה של סיום, שניתנה למאמר־הסברה למלחמת־הקיום. “עוד רב הדרך לאדם, בטרם יגיע עד תכלית־שלמוּתו. האדם לא הסיר עוד מדרכו את כל המכשולים ולא כבש עוד את הטבע כולו לו לעבד. מין האדם נאנס עוד להילחם בעד נפשו נגד התולדה כולה; אבל כל עוד יפזרו האנשים את כוחותיהם במחלוקת שביניהם ובטרם יהיו כולם לאגודה אחת – לא תעוז ידם על הטבע”. כלום אין כדברים האלה עצמם נלוים כאמירת־סיום סטריאוטיפית לנאומינו הנמלצים? גם הדיבור על ההשתערות על אוצרות הטבע וגנזיו, שלא תבוא אלא כתום מלחמות אדם באדם, כתום הסיבות למלחמות אלו; גם הדיבור על אגודה אחת? וביחוד הדיבור: עוד רב הדרך לאדם, בטרם יגיע עד תכלית לשלמוּתו.

עוד רב הדרך, הה, כמה הוא רב. אולי רב יותר מלפני ששים שנה. האורלוגין שעל הקיר מתקלס בי – הנה זחל מחוגו האחד, הנה רץ מחוגו האחר, וכבר טיפסו ועלו לפסגתם, לצהרי־יום, והנה לא יצאה שעה והם במורד־השקיעה, בפתח־החשכה.

ו    🔗

כמאז נאחזת ידי בסעד, שאינו מכזב. אף הוא ספר, שאם כי ידעתיו יליד זמנים מסוימים אני מאלה שהסכינו לראותו כמעֵבר לכל הזמנים ובתוכם כאחת. דפיו ממועכים מרוב משמוש. אלה מהם שהם מִפלט לעתים קרובות, כנפתחים מאליהם ונגללים בפני היד המעלעלת. הנה דף ומצהירות ממנו מלים גדולות, מאירות: ואומר אך חושך ישופני ולילות אור בעדנו, גם חושך לא יחשיך ממך לילה כיום יאיר, כחשכה כאורה.

[י“ט אייר תרצ”ז]