א

במחנה סער וגעש, הויכוּח נמשך בחריפות ובהתלהבות. חלק דרש להפסיק תיכף ומיד את הזריעה ולחכות לגשם הראשון, וחלק עמד על דעתו: להמשיך ולהמשיך ואפילו לגמור הכל לפני הגשם.

אלה ואלה – טענותיהם ונימוקיהם עמם: המתונים הזכירו נשכחות, את הגשם הראשון המנביט את הזרעים, ואחר־כך ההפסקה הארוכה – הכל קמל ויבש. המתלהבים פסקו: מכיון שנתאחר – הרי לכשיבוא, יבוא בזעף ובבת אחת ואין כל פחד שהנבטים יבלו. והיא, השחורה, רבצה לה אִלמת, כסתה על הזרעים כעל סוד כמוס, כסתה ושתקה, שתקה וכסתה…

עמדו ימי סתיו נפלאים, בקרים, כנסיכים צעירים, עטפו כל הר וגיא באור מקרין. בזבזו כיד הנסיכות הטובה עליהם שלל צבעים.

לפנות בוקר, כשנסענו לשדה והעינים ננעצו במזרח האדמדם, היתה האדמומית מלטפת והעין לא שׂבעה להביט בצבעים המתחלפים. השמש הופיעה מופזת. הבהמות נרתמו למחרשות בזריזות והאיצו בהן בקריאות מעודדות. וכשנכנסו לתלם – היה רצון פתאום לצעוק, סתם ככה, לתוך האויר הצונן. בשמחה ילדוּתית ענו ההרים ״הוּ הה״, ״הוּ הה״.

הטל הזה, ברוך יה, שקלחי התירס היבשים התפללו לו כל־כך בקיץ, ניתן עתה בשפע. מרחוק הוא נראה כנהר רחב־ידים, והבהמה מרימה רגל בזהירוּת, שוהה רגע קט ומעמידתה בפחד קל, כזה שהולך ומביט לתוך ראי מוּרד. היו מתאמצים להספיק ולזרוע הרבה, ואף המפקפקים האיצו מתוך שמחה נסתרת. בצהרים, כשישבו ואכלו, היה הבחוּר הגבוה בעל הכתפים הרחבות מזדקף פתאום, בעיניו השחורות שהזכירו רגבי־אדמה שחורים מתנוצצים לעין השמש, הודלק שביב־אש רוקד, ומכריז בקולו העב, החזיי:

– הֵ, חברה! תראו, בעוד איזה ימים נגמור את הזריעה, ואחר־כך – יתקדרו השמים ויבוא הוא, המקווה. ה, חברה! אל שבת עתה. לקום ולרתום! וקולו המעודד ותנועותיו הזכירו ימי קיץ ארוכים מלאי חדות עמל ושמי תכלת זכים, אין סוף.

בערב, בבית, ניסו המפקפקים להעיר עוד פעם על הסכנה הצפויה. אך קולותיהם נבלעו בתוך הבטחון ששרר מסביב. הכל היה שקוע בעמל. הזריעה ושמחתה, ושוב החליטו על שטחים רחבי־ידים, שצריכים להזרע מחר.

בלילות היה הירח מתעטף הלה מעורפלת, והותיקים ניבאו לגשם קרוב. בעת בוקר מוקדמת – מגיחים פתאום אי־מזה עננים, מתלכדים ויורדים על ההרים הגבנונים ובלב נצנצה תקוה – ״שמא״… אך פתע הופיעה רוח מזרחית פזיזה ופזרתם. שוב זרחה שמש נצחנית. השמים שוב תכלת זכה והתקוה נגוזה.

הזריעה התקרבה לקצה. היו ימים משונים, חצים חורף, חצים קיץ. בבוקר – קר עד כדי רעדה, ובצהרים שרב מחניק ועמודי אבק יבש. לעתים היתה ה״שרקיה״ צפה באכזריותה המדברית. השמש התערפלה ומבעד האדים הסמיכים הציצה דלוחה וטרוטה, כעין בדם דלקת. עור הפנים התקלף, השפתים כוסו פצעים יבשים ובאמצעיתן חריץ פעור בדם קרוש. שמחת הזריעה פגה. גמר החלקות האחרונות נמשך מתוך לאות עצלה. הכל ערג לגשם.

ממקומות שונים הגיעו בשׂורות עגומות. ב״עליון״ קילקל הגשם הקטן את הכל. הזרעים נבטו, וכשרק הציצו, פגעו באויר המאובק. תחילה הצהיבו ולבסוף הפכו שחורים ומקומטים, כרעו רבצו צמודים לקרקע הסדוק, כצמאים במדבר על־יד נחל אכזב. אחרי שקלא וטריא רבה, התחילו להפוך ולזרוע עוד פעם.

הגשם הראשון לא בא. סכנת־הנביטה לא היתה. איחורו הורגש בכּל: הפרות רזו. פיותיהן פעורים, הלשון שלוחה כאבר מדולדל והצלעות הרזות הבליטו את העצמות היבשות. שכבת־אבק עבה כסתה את השדה אפרורית שעירה, וכשהמחרשה הפכה את האדמה התחוחה – עלתה משם חריפות מיוחדת שהכאיבה והעטישה את האף.

היתה שעת צהרים. החבריה רק כלוּ לאכול. עיפים שכבו מתחת העגלות. הבהמות עמדו על־יד האבוס, ותרמיל־השעורה היה מכוסה קצף־רוק של לעיסה ללא תיאבון. ראשיהן מורדים, העינים עצומות למחצה, גופותיהן המסורבלים קרסו למטה, זנבותיהן תלויים מאחוריהן כדבוקים. פתאום הוחש כזעזוע באויר, כהמית מיתר עבה. התחילה מנשבת רוח מערבית צוננת. הבהמות הרגישו מיד בשינוי, הפנו ראשיהן למערב, זקפו את אזניהן; הבטן עלתה וירדה לקצב נשימה רחבה. וטרם הספיקו הכל לעמוד על התמורה שבאויר – קפץ כבר זה הרחב מתחת העגלה, הסתכל רגע – וצעק:

– הביטו, הביטו!

כולם קמו, הביטו לענן השחור, שנראה מראש ההר. בעצלות – כפרה שבעה אחרי מרעה דשן – זחל והתחבר עם עוד אחד. נשמע רעם עמום, ברק – נדלק וכבה. החבריה עמדו נדהמים והסתכלו. מקודם, כלנסיון, התחילו מטפטפות טיפות בודדות. טיף – הפסקה. טיף – הפסקה. ופתאום נתכו בבת־אחת ברעש ובהמולה.

החברה קפצו על הבהמות הרטובות, ובשעטת־צהלה, כשפרסותיהן מתיזות גרגרים מרופשים – דהרו הביתה.

ב

כשהקיץ שמואל הרגיש בכל אבריו לאות נעימה. זה זמן רב לא קם בשעה מאוחרת כזו. הוא ישב במיטה, חלץ את עצמותיו, הביט דרך השמש המהבילה: קרעי עננים, כשמיכות בלות, רבצו על ההרים הקודרים. ההרים, שסגרו על המקום משלושת עברים, נראו, כחומות מבצר עתיק. העשב, פה ושם, דמה לאזוב.

שמואל הביט על שלושת חבריו, ששכבו במיטות ונחרו, על השינלים המלוכלכים, על המגפים המרופשים, שהתגלגלו באמצע החדר ועל ההבל החם שעלה מהם. הוא נזכר בגשם ש״תפש״ אותם בשדה. הרגיש ביתר נעימות את המיטה החמה, צלל למתחת השמיכה השׂעירה, כסה גם את הראש, ובמחשבה מאירה ״אין צריך לקום היום לעבודה״ נרדם מיד.

כשהתעורר לצעקות החבריה, היתה שעת צהרים. יום חורף משל בחוץ. הכל היה רחוץ למשעי. חורשת הארנים, שנראתה כל הקיץ הארוך דרך החלון מאובקת, עטתה עתה ירקרקת רעננה. רסיסי־גשם נוצצו על בדי העצים הצעירים. קול צלצול זוּגות מלא את החדר. צלצול זוּגות האילים, שבקיץ היה רסוק ולאֶה כצעדיהם העיפים, נישא עתה בשמחה, ואפשר היה לראות בדמיון את רדיפת הזכרים אחרי הנקבות.

בחדר היה רעש. עשן סיגריות עמד בחללו. היה זה עשן חרפי, עצל. שעה רבה עברה עד שהתנדף. החבריא ניקו את בגדיהם, מי שינל ומי מעיל־גשם שנקשה כקרש, וצחקו. שמואל שלח אליהם מבט מטומטם, הביט רגע – ושוב צלל למתחת השמיכה. אברהמ׳לה קפץ אליו – ה, בטלן! אכלו כבר ארוחת־הצהרים. קום! אחרת – והוא הוריד ממנו את השמיכה.

רוח קרה אפפתו. האדים החמים שבמיטה התנדפו מיד. הוא התכוץ והתחנן: אברהמ׳לה תן את השמיכה, אני מבקש ממך.

– לא לתת, לא לתת! – רעמו כולם.

שמואל התרגז, קפץ מהמיטה וניגש לאברהמ׳לה: תן את השמיכה – אני אומר לך. איני אוהב ״קוּנצים״ כאלה.

– נו, אם את כועס כל־כך – הרי לך ולךְ שכב על המיטה, כערבי על המזבלה, אפילו כל היום.

שמואל לקח את השמיכה, וכששב – פגה כבר השינה. רק פהוקים ממושכים הכאיבו את לסתותיו. התחרט על כעסו וניסה לפייס.

– הֵ, חברה, בוץ בחוץ. בוודאי לא נוכל כבר לצאת כל השבוע לשדה. לעזאזל! נשארה חלקה קטנה בביצה שלא הספקנו לזרעה. חבל, גם את ה״דריל״ לא נוכל להוציא מהבצה.

– לא נורא! – ענה לעומתו ראובן – אם לא יהיה גשם איזה ימים, נוכל לצאת ולגמור. לא נורא! רק שלושים מילימטר ירדו. רק רוח טובה ושמש – ונוכל.

– בכל שנה הוא מתיאש. הגשם הראשון מטיל עליו מרה שחורה. גם בשנה שעברה פחד, ובכל זאת גמרנו הכל. קום וצא החוצה ותנטל ממך המרה שחורה – ניסה אברהמ׳לה להקניטו.

שמואל לא ענה. ניסה להתלבש, אבל מיד הרגיש כאב־ראש חזק – ושכב.

– אברהמ׳לה, לך הבה לי אוכל.

– מה תגידו לאשה המעוברת הזאת? לא אביא.

– קום והתרחץ. יעבור כאב־הראש – יעץ לו ראובן.

קם. נעל את המגפים המרופשים. המכנסים והמעיל היו עוד לחים, וכשלבשם דבקו לעור. החמימות הלחה העלתה גירוד לא נעים. קרני שמש טבלו בשלוליות צהובות. היתה ההרגשה החרפית הידועה: מלמעלה שמי תכלת ועננים צחורים ומלמטה בוץ עמוק. ציוץ צפרים מלא את האויר חדוה צוהלת. שמואל הסתכל לתעופתם הקלה וקנא בהם. ״רק מטר מהאדמה – כמה טוב״ הרהר.

נכנס למטבח. מהמשמרת הראשונה לא מצא כבר איש, ולאלה מהשניה לא רצה לפנות. הוא ידע כמה עובדי המטבח אינם סובלים את המאחרים. ניגש לדוד הגדול ו״משש״ אותו – היה קר. מלא כוס תה קר ושתה. אחר־כך התחיל מחפש על הכירים המפוייחים: הסירים הגדולים, השחורים מבחוץ, היו ריקים כמעט, רק על קרקעיתם ״קפא״ עוד מעט מרק. טעם כפות אחדות ועיוָה את פניו. שארית הדיסה היתה חרוכה ודבוקה לסיר, וכשהתחיל להוציאה – לא עמד בפני הגירוד הצרוד, שהשמיעה הכף. לקח פרוסת־לחם ולעסה בלי תיאבון.

מהחדר השני עלה קול צחוקה של חנה. הוא ניגש לדלת והביט: חנה ועוד שתי בחוּרות עמדו על־יד שולחן הכלים. ידיהן עבדו במהירות. חנה סיפרה משהו ושלושתן פרצו בצחוק צוהל. הוא התחמק במהירוּת, כי לא רצה שחנה תראהו. עתה שוב עלתה המחשבה המטרידה ״חנה״. במשך זמן הזריעה כמעט שלא נפגשו, ואם נזדמנו פעם במקרה, החליפו רק אילו מלים סתמיות. בינתים נדמה לו (הוא הסמיק למחשבה זו), כי התקרבה יותר מדי לאברהמ׳ל (כל הזמן השתדל לא לחשוב על זאת. העבודה ״בערה״. בלילה אי אפשר היה לשבת שעה יתירה, הגוף ביקש מנוחה, אך עתה הוא יברר זאת, ״הוא מוכרח לברר ולגמור״.

כשנכנס לחדר – מצא את כולם שוכבים במיטות. אברהמ׳לה סיפר הלצותיו, והוא הספיק לשמוע את שמו וצחוק רם. הוא ידע שדיברו בו. ניגש למיטה, שכב, הוציא ספר והתחיל קורא בו. החבריה התחילו מיד בויכוּחים ״כרב״, ״כרב ערד״, ״חנקן״, ״זרחן״. חפצו להראות את בקיאותם היתרה. כל אחד השתדל לעלות בהוכחותיו על חברו. רעשם המחריש הפריע ואי אפשר היה לקרוא. הוא הניח את הספר וניסה לחשוב על חנה. לא יכול להעלות מחשבה שלמה. הכל הופיע מרוסק ומלא רוגז בלתי מובן לו לעצמו.

יום החורף הגיע לקצו. בבת־אחת הגיחה החשכה. טחב וקור של ליל חורף חדרו לחדר. העלו אור. עתה שכב כל אחד עם ספרו וקרא. עוד מעט וצלצול חרפי צלול תעה בחלל הקודר. הם קמו ונכנסו לאכול. חדר־האוכל הגדול היה מלא. כולם מכורבלים בגדי חורף כבדים. ה״לוּכּס״ טרוּט העין, האיר באור צהוב. ההמיה הרבה והבל־פיות התערבבו. אדים זחלו על הקירות כשממיות ענקיות. כפונדק עממי נראה חדר־האוכל. לא היה רצון לשוב לצריפים הקרים. חלק ״טפסו״ על הקירות וקראו חדשות היום בעתון, חלק ישב סתם ודיבר. התורנים התרוצצו, נחפזו להסיר את הכלים מהשולחנות. אברהמ׳לה התהלך מאחד לשני והתחנן שילכו אתו ״הורה״. עתה – הבטיח – יהיה זה ריקוד, יוצא מהכלל, לכבוד היורה הראשון, נמצאו ״בעלנים״, ומיד התנועעו עשרות בחוּרים ובחוּרות. עוד מעט ונשמע קולו הצרוד של אברהמ׳לה: ״אם לא עכשיו – אימתי, אם לא עכשיו – אימתי״, הו, א–י–מ–ת–י.

ג

– הֵ, חברה לקום! – נישא קולו של ראובן. הוא התהלך במגפיו הגבוהים, בשינל שלו הארוך, עבר את הצריפים והעיר לעבודה.מיד קמו כולם, התפזרו באוּרוה הגדולה ובמהירות רתמו את הבהמות. ואף יעקב, זה הפועל העתיק, המתון והאטי – הזדרז משום מה היום, רתם בזריזות את בהמותיו, כאילו הוא פורק מעצמו את הבטלה והשעמום, שהגשמים הביאו אתם.

היה יום חורף בהיר. בשמים עמדה שמש חורף צעירה ומלטפת. ההרים טבלו באגלי טללים ונוצצו בברק חדש ורענן. דשא רך נצנץ מבין סלעים ופתה ומלל ״כמה מתוק לחך״. עדרי־צאן מפוזרים בין קמטי הרים, התנועעו כתלתלים בנשוב בהם רוח קלה. מרחוק נראה ראש הכרמל בהדרו וכאילו הרגיע ״יש גבול לים, יש״… במדרונים שרכו לאטם ערבים עם שורים רתומים למחרשות עץ. התנהלו בקצב, כששולי־שמלותיהם מורמים ותחובים באזוריהם.

הגיעו לשדה. הנבטים הרכים, שרק נגלו, כסו את האדמה מרבד ירוק. חלקות קטנות, שהגשם עכב בעד זריעתן, הציצו מבוישות מתוך הירקרוקת הנעימה. עתה בזרוח שמש – יפקדו גם אלה.

אדמה לחה נדבקה לרגלים, למחרשה, כאילו היא נתלית ומחפשת בכל גרעינים שיטמנו בחיקה. הזורע פיזר את הגרעינים בתנופת־יד חזקה, אחת לשני צעדים, והזכיר בהרמת רגליו הארוכות חסידה גדולה מטיילת על אפרים ירוקים, מרימה רגל במתינות וצועדת בחשיבות. זרזירים התעופפו מחנות־מחנות, לאדמה החרושה, בלעו תולעים והחרישו את האזנים בצריחותיהם המשונות.

צהרים. אגב האוכל גלשה שיחה רמה ודרדר צחוק הומה. שמואל פרש הצדה. אי אפשר היה לתפוס את החוט המקשר. צהלת החברה הרגיזה, וכששבו לפנות ערב הביתה, והזורעים – מי בעגלה ומי ברכיבה – התנועעו לתנועות הבהמות העיפות כמנמנמים – הסתכל שמואל לאודם המבהיק, זה המראה היחידי לשקיעת השמש בעמק. געגועים רכרוכים עטפוהו, תוגה נסתרת מלאתו. ״מה קרה לו, מהו הרוגז הזה, מה פיזור־נפש זה? האם גם הוא, שלמעלה משלושים, על כל עקשנותו ואכזריותו לגבי דברים שברגש, נשבה לקסם היצור האורירי הזה? כן, הוא – הנערץ פה מכולם בגלל עבודתו המסורה ואפיו החזק – כפות לה, לבת התשע־עשרה. כן אהבתו האוילית. בגללה נעלמה פתאום כל אותה החדוה שהיה חש עם כל עבודה ועבודה שעשה. והיא? אך רבונו־של־עולם! מדוע אינו ככולם. הוא רוצה דוקא לרדת לתוך מסתרי־נפשה. זה טבעו הרופס. פחדו מהחופש הרוֹוח פה. הוא יקשרנה אליו שנה־שנתים, ואחר־כך – רגשותיו הן כאז, כאז… לא בן דורו הוא…״

האורות שנראו בבקעה העירו אותו ממחשבותיו. הוא הסתכל לאורות שהבהבו בתוך ערמת הצריפים הצפופים. הם הזכירו לו עיירה אחרי הדלקת־הנרות. אור ה״לוּכּס״, שפרש שטיח בהיר לפני הדלת הפתוחה של חדר־האוכל הזכיר בית־המרקחת בעיירה. כשנכנסו לחצר הגיעה אליהם המיה מחדר־האוכל.

שאר העובדים כילו כבר עבודתם וכרגיל בליל שבת – התאספו בחדר־האוכל לפני הצלצול, שרים ומשוחחים. החבריה התירו במהירות את הבהמות, מיהרו להתרחץ וללבוש בגדי־שבת. שמואל לא נחפז, התרחץ לאט, החליף את בגדיו ונכנס לחדר־האוכל.

החבריה ישבו על־יד השולחנות ואכלו. בחולצותיהם הלבנות, המבהיקות, כשפניהם הסמוקים והשזופים משמש ורוח מורכנים למרק החם המעלה הבל – היו עתה זרים לשמואל. ישב אצל אחד השולחנות הצדדיים. וכשסולקו השולחנות הצדה והתחיל הריקוד הסואן – ישב שמואל; ידיו נשענות על ברכיו, הראש בתוכן, והביט במבט מימי אפור. וכשחנה הופיעה בקולה הצלול, שׂמה ידה על כתפו של אברהמ׳לה והחלה מקפצת חיש־חיש – קם ויצא, נכנס לחדרו ושכב על המיטה.

״כן! מוכרחים לגמור. או שבאמת שכחה אותי, או זה רק למראית־עין. ואולי הוא בעצמו אשם. מדוע לא ניגש אליה, למה הוא דוחה. כן! עתה לא יחשוב הרבה. הוא יגש, הוא יגש, ואם היא רק תסכים – בּפשטות ובבהירות״… – ונרדם בבגדיו.

שמואל הקיץ, ישב והטה אזניו: רעש וצעקות סוערות הגיעו אליו. קפץ מהמיטה. כולו הקשבה, אך מיד התחוור לו הכל: ״אל יבנה הגליל״. ״אל יבנה הגליל״ נישאו קולות צרודים, דפקו בקירות הצריף, שבו כלעומת שבאו ועוד פעם דפקו. ״כן, האֶכּסטזה כבר במעלה המדרגה״. הוא התמתח פיהק ארוכות וחשב ״הלהכנס לשם? חנה תיגש בודאי ותסחוב לרקוד, הוא יסרב, היא תבקש, אחר־כך תכעס, והוא יתחמק לאיזו פינה חבויה וישב כזקנה בלה. לא כדאי״. אבל חנה משכה כל־כך. כמה היא נהדרת בשעת הריקוד: כצפור לבנת־כנפים טס גופה הגמיש. ״הוא יכנס. חדר־האוכל מלא בודאי. איש לא ישים לב אליו״.

הוא נכנס, מצמץ בעיניו מרוב אור ועשן. מאות גופות דולקות התנועעו עלה וירוד, ימינה ושמאלה, לקצב שירה צרודה, סואנת – – –

העיפות גברה, הרגלים התלבטו כאברים זרים, עתה כבר לא שרו, עוד אי־אילו תנועות – והמעגל נתפרד.

חנה יצאה מהמעגל, הסתכל מסּביבה בנצחון, ראתה את שמואל ומיד נחפזה אליו – אַ שמואל! איפה היית? אך – נשמה בכבדות – היה זה ריקוד, כבר מזמן לא רקדתי כמו הערב. אני ואברהמ׳לה. לא הפסקנו לרגע. אך, היה זה ריקוד.

ישבה אצלו והשעינה ראשה על כתפו. שמואל הביט עליה. הפנים המשולהבים סיפרו על אושר רב; מהגוף הצעיר עלתה מנגינה כבושה ולוהטת.

– בוא, שמואל, אני עייפה כל־כך. בוא לחדרי. אשכב ואתה תשב קצת אצלי. כן, שמואל? הוא קם אחריה ונכנס לחדרה.

הכל הבהיק בלבנוניותו: המיטות בסדר נאה. הכרים נחו בשלוה צחורה והבטיחו שינה נעימה. תמונות אחדות קשטו את הקירות. היא שכבה על המיטה. שמואל ישב על־ידה. ידו התרוממה וכמאליה העבירה לטיפות רכות על מצחה החם. היא עצמה עיניה. תענוג הופיע על פניה המשולהבים.

– נו, שמואל – לחשה – ספּר דבר־מה. כל־כך מעט נפגשנו בזמן האחרון. אתה היית עסוק בזריעה, בעבודתך הקדושה… כל־כך מעט דיברנו.

שמואל הביט עליה. היה לו להגיד לה כל־כך הרבה מלים מלטפות, חמות, מלות אהבה נפלאות נחו על לשונו והתבקשו להביען, אך הוא שתק. התבייש בפני עצמו לזכרן. הוא ליטף אותה וסיפר על הקימה בבוקר. את החדוה של הזריעה. הכל חי לפניו. דיבר כעל גנזי־נפש יקרים. בתחילה הקשיבה, חזה התרומם בנחת. שמואל היה מאושר וסיפר.

– די, שמואל, די! ספּר דבר אחר. תמיד עם עבודתך. האם העבודה היא הכל?

– כן, חנה! אצלנו העבודה היא הכל. כמעט הכל – תיקן.

– ואני, שמואל, מתביישת להגיד לך, אני מתמסרת לה כל־כך מעט… לפעמים היא נמאסת עלי. אני מסתכלת לשדות, להרים, מקשיבה לפעית הכבשים ולחליל הרועה, המסתלסל בניגונים. כמה אני מקנאה אז בחופשתם. לטפס על הרים, לקפוץ ולשיר. כמה אני לא סובלת את העבודה.

שמואל דיבר ודיבר עוד על ערך העבודה בשביל היחיד ובשביל הכלל, אך היא כבר לא הקשיבה לו. ״כן! כן! לא בשבילה היא. לעולם לא תבין אותו. איזה חיץ נעלם מבדיל ביניהם״ – ונשתתק.

– שמואל, שמואל, אי שמואל – משכה אותו חנה אליה.

הוא הרגיש את קירבתה החמה, המשכרת. דעתו נתבלבלה לגמרי. הוא מלמל: – כל־כך טוב… אַת… חנה… בבוקר השכם… זריחה ושקיעה מתנשקים… אַת… חנה… עבודה… כל־כך טוב – –

פתאום הרגיש את גופה הרועד, את נחיריה הרוטטות. פחד סתום תקף אותו למראה חולשתה והרגיש עצמו אשם. בזהירות שחרר ראשו מלחייה הלוהטות. ״חנה״, ״חנה״ – לחש – – –

כמתוך שינה, אגב שלוה שקטה שירדה עליה פתאום, הסירה את ידיו והסבה פניה לקיר. נשימה קלה הניעה את כתפיה העגולות בקצב, עלה וירוד, עלה וירוד. עיניו נמלאו דמעות מהבילות. כעס על עצמו, על פחדו הטרוף, העיק עליו. החדר נעשה צר. הוא קם – ויצא.

ערפל חיור עטף את השדות צעיף שקוף. מהעשבים הטלולים עלו ריחות לחים, ליליים. השדות החרושים שהוכנו לתבואות־קיץ, צבו. פתוחים חיכו בסבלנותם המיוחדת ליום המאושר. הוא ישב על האדמה החרושה. חמימות ריחנית – כמגוף אשה – אפפתו. הדביק פניו לאדמה הלחה ומלל:

– כמוך, אמא־אדמה, כמוך אצמא, ואלם אני כמוך, אמא־אדמה. כמוך – – –

בפאתי הרקיע במזרח, כלטיפת־יד אשה חורת בין השמשות, הופיע פס־אור ראשון. רוח בוקר צוננת החלה מנשבת. הוא קם מהאדמה. גופו רעד מקור, אך איזו חדוה פזיזה מלאתו. המוח היה צלול וקל. הוא צעד בשדות בזריזות ובקלות. מחשבות, כצפרירי־בוקר רעננים, מלאוהו. הוא צעד וחשב: ״כן! מחר אבוא אליה ואביאנה הנה, הנה לאדמה המעוברת. פה נשכב דוממים, אלמים. האדמה תלמדנו, תלמדנו – – – בצעדים מאוששים הלך על־פני השדות הנמים, רגליו שקעו בתוך רכרוכית האדמה החרושה. גחן, הרים חופן אדמה תחוחה, פיזרה בין אצבעותיו והרהר בקול:

כן! ביום הראשון אפשר כבר להתחיל לזרוע תבואות־קיץ.