א

עוד בערב מורגש היה שאיזה דבר בלתי רגיל, כבד ומעיק, הולך ומתקרב. האויר היה עבה וממולא. מתוך הדומיה הכבושה עלו קולות נחנקים, עמומים… והיתה הרגשה, כאילו בתחתית איזה דוד ענקי מפעפעת ותוססת עופרת לוהטת, ועוד מעט הנה תעלה, תעבור על גדותיה וכלבה צורבת תשתפך על הכל…

בבוקר היו פאתי הרקיע במזרח מכוסים עננים כבדים. כערפלי אדים סמיכים העולים מבור של משרפות. השמש יצאה אדומה, כולה שותתת דם, כפצע גדול פתוח וזב. הפעמון שהעיר לעבודה צלצל עמומות, כאילו נתקל בגוש האויר, הכבד.

בתיה קמה במהירות ממיטתה, התלבשה ומגפיה בידה יצאה החוצה, כהרגלה, לנעלם על סף הדלת. רק פסעה את פסיעותיה הראשונות – צנח לה הראש למטה, הרגלים כשלו, בחילה עלתה ועמדה לה בגרונה, וכאב ראש חזק של סחרחורת תקף אותה. מוכרחה היתה להשעין את הראש בדלת, שלא תפול. היא היתה כאילו במצב של התעלפות, בפה היה חמוץ. ברקות דפקו פטישים קטנים, מוצקים, בהד מצלצל, כפלדה בפלדה… כולה כשכור זה, הקם משינה קושמרית אחרי ליל הוללות. כעבור רגעים אחדים הוקל לה במקצת, פתחה את הדלת ובצעדים כושלים יצאה החוצה. לראשונה נדמה היה שכל כך טוב ובמלוא חזה נשמה נשימות עמוקות, אבל מיד הרגישה באדים הכבדים שמלאו את האויר וששמו מחנק לנשימתה. שוב תקף אותה כאב הראש והיתה מוכרחה להשתטח על סף הדלת הרחב, לשכב קצת.

– אולי לא לצאת היום לעבודה – עברה לה מחשבה לבתיה, אולם משנזכרה במבט העין החשדני של החצרן, שלא אחת ראתה אותו ננעץ במי מן החולים התמידיים, ובתקופת הבציר ה"בוערת", הרפתה מהמחשבה והרהרה: “זה יעבור בודאי זוהי רק חולשה אחרי שינה קושמרית בליל־חמסין”. ובכלל, חולשות אלה היא מרגישה לעתים קרובות, ביחוד בזמן האחרון אחרי הלידה, ולוּ שֹמה אליהן לב לא היתה צריכה לעבוד כלל. היא התאמצה, קמה, נעלה את המגפים, שריח זבל חריף נדף מהם. וניגשה לרפת.

בדרך נפגשה באופן לא צפוי עם דוד שלה. והוא עמד ע"י המאלמת הרתומה לארבע בהמות ושימן את הצירים, פניו היו מוסבים לעבר אחר והוא לא ראה אותה. בתיה שבה מאמצע הדרך, סבבה את האוּרוָה, עברה את הגדר ודרך הכרם נכנסה לרפת.

הבחורות ישבו על השרפרפים כשדליים לבנים בין רגליהן וצלצול חד־גוני של החלב הנזרם לדליים נישא מונוטוני “טיף טיף”. בתיה הספיקה לחטוף את המבט האלכסוני, המרוּגז שנזרק עליה מצפורה. צפורה ישבה על יד הפרה, שפתיה הדקות סגורות ומהודקות וידיה נחלקו מתוך כעס עצור – עלה וירוד, על פטמות העטין בעצבנות ובמהירות. בתיה ידעה שצפורה חושבת: “שוב אחרה! יום, יום היא מאחרת! בלילה יש לה ענינים עם בעלה היפה ובבוקר היא מאחרת, עוד מעט ותלך בודאי להיניק את התינוק וזה לך יום־עבודה. לא לחינם עולה אצלנו יום עבודה כל־כך ביוקר”. בתיה ניגשה לברז, רחצה את הידים, לבשה את הסנור, לקחה דלי וניגשה לפינתה, מקום שם עמדו שש פרותיה הקבועות שהיא חולבת אותן.

ישבה על השרפרף ולא יכלה להתחיל. לבה נלחץ, בגרון עמדו דמעות ובקושי רב עלה לה לא להתפרץ בבכי. לוּ הרגישה צפורה את אשר חשה הבוקר, את חולשתה וכאב ראשה, לא היתה חושבת עליה, כי היא מאחרת לעבודה מסיבת עצלנות או מיחס רע לעבודה. לו ידעה לילותיה, כשהיא שוכבת ואינה יכולה לעצום עין. לוּ ידעה, כי בתיה מוכרחה אחרי יום עבודה קשה ברפת להשכיב את הילד הגדול, ואחר כך להיניק את התינוק, עד שעה מאוחרת, וכל אלה בשעה שהוא, דוד, מבלה אתה, עם רבקה, את לילותיו – לוּ הרגישה זאת צפורה, לא היתה אוכלת אותה במבטיה היורים אש שנאה.

ישבה מכוּוצת, העינים בולטות ומלאות דמעות. הרפת והפרות הסתובבו בסחרחורת מהירה ונדמה היה לה, הנה, הנה היא צונחת מהשרפרף ויחד עם הפרות תסתובב במעגל הסחרחורת.

פתאום נפגש מבטה במבט הפרה הלח והטוב ששפע אהבה גדולה, בהמית, לעגלה שעמד בצדה. בלשון גדולה לקקה אותו והוציאה נהימות מקוטעות מלאות אושר ואהבה. בתיה שֹמה את ראשה על ראש הפרה הרטוב־חם ובקול מלא רחמים מלמלה: כמה טוב לך, פרה גדולה, כמה אהבה לעגלך הקט, מה נחוץ לך עוד?" הפרה קרבה ראשה לראש בתיה, ובלשונה האדומה־רכה העבירה על שֹערותיה, על לחייה, לטיפות ארוכות וחמות. רגש חם חדר לבתיה, נגע עד הלב. התעודדה והתחילה בחליבתה הרגילה. עבדה במהירות כדי שתספיק לגמור יחד עם כולם.

הפעמון צלצל לארוחת הבוקר. הבחורות כלו לחלוב, החליפו בגדיהן ונכנסו לחדר האוכל. בתיה רצה לבית התינוקות. עברה את המטבח, נכנסה ושתתה כוס חלב: אולי יועיל… גמרה ונכנסה לבית־התינוקות. ניגשה למיטה, הוציאה את דניאלקה להיניקו. התינוק סבב את הראש אנה ואנה, עוה את פניו, דומה כאילו הוא רוצה לפרוץ בבכי על שהעירו אותו משנתו המתוקה, אבל הוא הרגיש בנחיריו הדקות את ריח השד, ובעינים עצומות ככלבלב סומא, התחיל לחפש אותו בפיו. לא מצא וצעקה פתאומית, צרחנית, התפרצה מפיו “צרה, צרה, צרה”. בתיה השקיטה אותו: שא, ילדי, נחמד’יק חתלתול שלי, הנה הנה – והכניסה לו את הפטמה לפיו. כרגע נשתתק. בתאוה של חיה התחיל למצוץ. העינים עצומות ורק הפה עבד ועבד במהירות ובכוח. גידי צוארו השתרגו, בפיו הכה בשד ומצץ. פתאום עזב והתחיל צורח בכל כוחותיו.

– נו שא, שא ילדי, מה יש? והכניסה לו שוב את השד לפיו. התינוק ניסה עוד איזה פעמים למצוץ, עזב ושוב צרח. בתיה לחצה את השד, הופיעו טיפות אחדות ונשארו קפואות… סילוני החלב לא רצדו כאז, בזמן שהיניקה את גדעון הבכור.

– הה, מסכן שלי, אין חלב! ניסתה לתת לו מהשד השני, אבל אחרי איזו מציצות עזב גם את זה וצרח. בתיה ישבה עם דניאלקה בחיקה ולא ידעה מה לעשות. פתאום התפרצה בבכי חזק כולה רועדת. “המטפלות” ניסו להשקיטה, התחננו שתחדל. “מה לך בתיה? מה קרה? הגידי, הגידי”. אבל היא לא יכלה להפסיק מוכרחה היתה לשפוך את כל מעין דמעותיה. על העלבון שהעליבה דוד בעלה ועל מבטיה המרוגזים של צפורה הבוקר ועל החולשה הגופנית, שהתחילה לתת בה את סימניה. בקול ספוג בכי מלמלה: “לא טוב לי, לא טוב לי. וגם לדניאלקה אין חלב… המטפלות הרגיעו אותה: לא אַת היחידה. לכל אמותינו אחרי שלושה חדשים אין חלב, ובכל זאת הילדים גדלים בריאים וחזקים. אין דבר! גם דניאלקה יגדל בחוּר בריא ככל ילדינו”. הביאו לה בקבוק חלב. בתיה נרגעה קצת. השקתה את התינוק מהבקבוק, והוא מששֹבע שקע מיד בתרדמת התינוקות הנפסקת רק לרגעי היניקה.

בתיה לא יכלה לשוב לעבודה. המוח היה ריק, והלב נבוב. כולה כאילו נתרוקנה אחרי הבכי… היא הביטה על דניאלקה, על לחייו הרעננות, על פיו הקט ועל שפתיו הורודות שהתנועעו, כאילו הוא ממשיך לינוק…

קו שמש נכנס דרך החלון, זחל על הרצפה, על המיטה, עד שהגיע לפניו של דניאלקה ונח לו… שפתיו נפתחו וחיוך רחב, מתוק השתפך על פניו התינוקיים…

ב

שדות התבואה עמדו בהירים לבנים. הדגנים הורידו שבליהם למטה, מתעלפים התחננו: “פדונו מחיינו העלובים…” המאלמות זמזמו. שבלים נפלו על הפלטפורמה וקול אושה קלה עלתה בהקצרן, כאילו נאנחו אנחות־אושר על אשר פדו אותן משרב רוח קדים וחרבון אדמה סדוקה… המוני זבובונים קטנים, “ברחש”, הסתובבו כעננים שחורים – עקצו עד דם ושיגעו את העובדים. פני הקוצרים הבהיקו מהשמן שנמשחו בו, שמירה מהזבובים. הבחוּרות, המערמות, היו כולן בצעיפים וכל נקב קטן בבגדים כוסה. הבהמות נשמו בכבדות וכשכשו בזנבותיהן, קצף לבן של זיעה כיסה אותן. בשמים עמדה שמש לוהטת והיכתה על הראש. העבודה נמשכה בקושי. האברים כבדו. קשה היה להרים יד ורגל ובעיקר הטריד המצאון הנורא. בגרון היה יובש והלשון דבקה לחיך.

– חברה! נעשה צהרים. הבהמות לא סוחבות כבר – הכריזו מן המאלמות. הקוצרים התירו את הבהמות, השקון, הגישו להן מספוא. הן חיפשו צל להסתתר. הבחוּרות הסתתרו בצל העגלות, הקוצרים הרימו את המאלמות ושכבו תחתיהן. הגיעה העגלה המובילה אוכל. הכל התנפלו עליה בצעקה: מים, מים. כשהשקיטו קצת את הצמאון, התעורר גם התיאבון, אולם משהורקה מהפח הגדול לתוך הצלחות השעועית הצהובה, ניטל מיד ועבר. תפשו פרוסת לחם עם עגבניה או מלפפון ושבו מהר אל מתחת לעגלות והמאלמות. רק הקוצרים לא נחו, כי צריך היה להכין את המאלמות לחצי היום השני. שחורים ושטופי זיעה עמדו, בדקו בכל חור, ניקו ושימנו. רק דוד נשאר, היחידי מבין הקוצרים, שוכב ולא קם לעבודה. רצה אבל לא יכול. גופו כאילו נצמד לצל העגלה… מחשבות, כקפולים מסודרים במוחו, התחילו זוחלות עליו. הוא חשב על יחוסיו אל בתיה ועל הרוגז ביניהם, נזכר בימים הראשונים לבואם הנה, בלילות הראשונים לכיבוש המקום, בימי העבודה אז, שהיו עוברים מתוך שירה וצחוק, והערבים שלאחריהם – מעגל אחד מתנועע. אז הכיר את בתיה. הדם התרונן בו ובחבריו. כולם הרגישו את החירות הפתאומית שירדה עליהם פה תחת שמי הארץ הללו, אחרי ליל־הזועות של הפּוגרומים “שם”. לילות שלמים טייל עם בתיה, וכשהאיר הבוקר הי הולכים לעבודה כה קלים, כה רעננים. לא הרגישו צורך בשינה. אחר־כך נזכר באותו ערב, כשבתיה ניגשה אליו ולחשה לו, שפרי אהבתם מעיק לה באפלולית בטנה… איך ירדה עליו הבשורה הזו כמכה על הראש בעצם השמחה והריקוד… היה כל כך קשה להשלים. הוא הרגיש את עצמו פתאום כאילו כפתוהו באזיקים בתוך המחנה הזה השובב והקל. כאילו סגרוהו בחצר גדולה ורחבה להסתובב בה כאות נפשו, אבל לא לעבור את החומה שמסביבה. הוא לא אמר לבתיה כלום, אבל האשה הרגישה מיד בשינוי שהתחולל בקרבו והתהלכה אומללה. פניה הירוקים־חיורים הלכו ורזו מיום ליום. בעיניה השחורות שגדלו השתכן פחד טמיר, כמו באלו של האילה, בהרגישה בפעם הראשונה בהריונה את בטנה הצבה, הגוזלת ממנה את כוח זריזותה וקלותה. אולם משנולד גדעון, – בתיה קמה ממשכבה זריזה וגמישה כמקודם, ולעיניה נוסף ברק אמהי רך, מלטף, שהיה נח על דוד. באור האהבה חל בו שינוי כביר, ממעמקים קם רגש גדול וחזק – הוא אב. אז שבו שבו אליהם הימים הטובים כאילו לא נפל דבר ביניהם. בעבודה ובמנוחה מלאה אותו מחשבה גדולה אחת: גדעון. הוא ובתיה קרנו, השתובבו ועלצו סביב גדעון, והוא, גדעון, ספג את זה לתוכו וגדל עליז ושובב. ככה עברו עליהם שנתיים. ופתאום בשעה שהעוּבּר השני היה מוּנח לו כבר בבטנה של בתיה בבטחונו המיוחד אשר לו – קרה האסון. הוא נפגש עם רבקה, היא מלאה את כל ישותו במידה כזו שלא ראה לא את בתיה ולא את גדעון. לילות שלמים היה שוכב בעינים פקוחות וחולם על רבקה. ומשנפגשו, כבשה אותו באהבה לוהטת כזו, עד ששכח שהוא אב לילד בן שנתים ולאשר עומד להיולד. לא היה מדבר עם בתיה, לא נכנס לגדעון, כל הזמן עם רבקה, רק אתה. רק בלילות כשהיה מביט על בתיה השוכבת במיטתה, על פניה הרזים, על כרסה שהובלט מתחת השמיכה, היה נעשה לו צר כל כך, והלב בכה כל כך… אז ידע בודאות כי עליו לגמור עם רבקה. אולם בבוקר, כשנפגש אתה והיא קורנת כולה ועיניה חתוכות באלכסון, סקיתיות צפוניות, ודיבורה עברי־רוּסי גמיש וקשה כאחד, אז נצטמצמה כל כך תמונתה של בתיה…

לילה. אור ירח עוטף שדות בר לצלעי הרים. סוּף גבוה מזדקר מאגמי־מים ומתלחש עם רוח אביב צעירה. שיחים מסורבלי ענפים משונים. סלעים קודרים מאיימים במזימות שחורות. רבקה שולבה ידה ביד דוד ושניהם – רועדים מפחד טמיר ומחיבה כבושה – מתרחקים מהמחנה. שומר מקופל בתוך עצמו נותן להם לעבור ושולח אחריהם מבטי אש. הם שוכבים על החציר. רבקה מלטפת את ראשו והוא, אחוז פחד וחשק, לוחש וחולם על חייהם החדשים. את כל המדבר הזה, השומם יהפכו לישוב פורח, את כל הסלעים הקודרים יעקרו ואת ההר הערום הזה, המצורע – יכסו יערות עצים. הכל יהיה אחרת. וחייהם החפשיים ישגשגו ויפרחו כעצים האלה, ישרים יהיו וגלויים, כאם אדמה זו… רבקה מביטה עליו, מלטפת אותו בזרועותיה האמיצות, נלחצת אליו ועיניה ננעצות בתחינה אלמת…

דוד, שכור מגופה הריחני ומאלפי צלילים הנישאים באויר מרווה חשק ותאוה מנשק אותה, מנשק ומחבק. על פניה של רבקה נסוך חיוך רחב של תענוג. עיניה מביטות נכחן וכאילו אינן רואות דבר. פתאום מופיעה בתיה, בעינים נסוכות דם ובידים גרמיות עם צפרנים חדות, היא משתרעת עליו, נועצת את צפרניה עמוק, עמוק בבשרו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

דוד התעורר מבוהל, הרגיש כאב חד בתנוך אזנו, וכשהגיש את היד, הרגיש איזה גוף זר נדבק לאזנו. בכוח הוריד אותו, וקרציה גדולה ממולאת דם נחלקה מבין אצבעותיו והרעידה את גופו.

ג

הגיעו ימי חשון. החום הלך הלוך וחלוש. נשבה רוח מערבית והחיתה ורעננה. התחילו לזרוע. דוד אהב את הימים האלה. בבוקר היו מעירים בשלוש וחצי, בעוד הליל שולט בכל. הזורעים עטופים שינלים ושוטים ארוכים מתחת בית שחים, היו מתכנסים למטבח לשתות תה, להתחמם קצת ולאכול דבר מה. מהפיות יוצא הבל, ממש כמו בחורף שם. העגלה מדרדרת על הדרך ומקימה שאון גדול. בהרים עונה הד. כל המחנה עודו שקוע בשינה, וכה מוזר היה לראות את שורות האוהלים הלבנים לרגלי הר־בר. עשו רושם, כאילו איזה מחנה נודד תקע אותם פה, ובעוד איזה ימים יזוז הלאה, הלאה. לשדה מגיעים בחושך ואת ה"דוּר" הראשון היו עושים לפני זריחת השמש. כל כך טוב היה לאמץ את העינים ולהוביל את הבהמות בתלם. גם האוכל בשדה היה נעים. בחוץ קר ותיאבון יש. והנסיעה הביתה בערב: השדות חרושים וזרועים, משתרעים אלמים ומצפים בהכנעה לנס הגדול… מההרים מביאה הרוח צלילים חלשים של עדר צאן, החבוי בין סלעים זקופים. מרחוק נשמעת שירת ערבי רווּית געגועים “יה ליל, יה ליל” והולכת וכבה עם התרחקותה… מי שהוא מהחברה נוהם לו איזה ניגון חסידי, והשני נכנס לו בשיר אוּקראיני, והניגונים משתלבים, מתמזגים וממלאים את הלב כסופים ענוגים. נכנסים ברעש לחדר האוכל מצליפים בשוטים, מחרישים את אזני התורן בדרישות שונות, ועל הכל צחוק רם ואדיר של אנשים צעירים, בריאים. התורן, מבולבל, מגיש מנה אחרי מנה. הכל נאכל החפזון. וכשגומרים, העינים נסגרות מאליהן.

דוד לא דיבר עם בתיה. לא היו נפגשים ערים. או שהיא מקדימה לשכב או הוא. בתיה על פי רוב לא היתה ישנה בהכנסו, היא התחפשה כישנה. לילדים היו הולכים כל אחד לחוד, כשבתיה היתה אצל דניאלקה, היה דוד אצל גדעון.

גדעון חלה. לילות שלמים היתה בתיה יושבת ע"י מיטתו. דוד לא ראה אותו. יומם עבד, ובערב ישבה שם בתיה. אולם מחלת הילד כאילו הפיגה את שכרונו. התעורר רגש האב. הוא התהלך במחנה כזר, שקוע במחשבות. במחנה התחילו רוגנים, ואיזה יחס בלתי נתפס לכתחילה, אבל רע בסופו התחיל להמתח בינו ובין המחנה. את רבקה כמעט שלא ראה. לא רצה. בחדר האוכל היה בוחר לו איזה פונה חבויה כדי שלא להפגש במבטה. דוד, העליז תמיד וחברותי, לא נשא את היחס מצד המחנה וחשב ללכת אולי לזמן מה למקום אחר, חדש, לכבוש אותו. רק עכשיו ראה אותה, את בתיה, את רזון גופה ואת עיניה העיפות. הוא רצה לגשת אליה ולהגיד לה: “בתיה! אינני דורש ממך דבר. לכי לנוח, הלא תחלי. ביום לעבוד ובלילה לשמור ע”י הילד. לא למעני עשי זאת, למען הילדים". והוא לא ניגש ולא אמר.

לילה. דוד לא עבד אותו יום, היה חולה. הוא חיכה עד שעה מאוחרת. גדעון נרדם ובתיה הלכה להיניק את דניאלקה. דוד נכנס לגדעון, עמד ע"י מיטתו והסתכל בלחייו הרזות, השקופות, הקשיב לנשימתו הכבדה. “לילד חום גבוה” – ודמעות עמדו בעיניו. מישהו נכנס לבית הילדים ויצא. כשנכנס החדרה מצא את בתיה שוכבת בבגדים ישנה על מיטתה. חולצתה היתה פתוחה ושד חיור ורזה נראה. שכיבתה זו היגעה, עם הראש המשורבב והצואר המושט, הביעה מסכנות רבה כל כך וצער אלם. דוד, אחוז רגש רחמים גדול ניגש אליה והרכין ראשו… פתאום נפקחו עיניה וצעקה פרצה מפיה, ובבהלה התרוממה מהמיטה וברחה מהחדר.

הזריעה נמשכה בקושי. היו לדוד עיכובים שונים. לפנות ערב נשבר חלק מהמכונה. השמש התקרבה לפסגת ההר ועוד מעט תעלם ותתחמק והחושך יגיח ממחבואו בבת אחת. דוד רק בא הביתה, מהר להתרחץ ונכנס לגדעון. הילד צהל מגיל. הוא לא היה רגיל לראות את אבא בשעה מוקדמת כזו. הוא רקד, קפץ ומלמל “אבא, אבא”. דוד ישב על ידו וליטף אותו. הוא הקיף אותו בשאלות.

– למה אתה עובד כל היום ובא אלי רק בערב?

– כי אנחנו צריכים לזרוע ולקצור, להכין לחם בשביל הילדים ובשביל הגדולים – עונה לו דוד. דוד משתדל להעבירו לשיחה אחרת והדבר עולה לו בקושי. הוא מספּר לו על הסוסים ועל החמורים.

כל כך טוב. המועקה כאילו מתפרקת. בגוף מתפשטת לאות מתוקה. העינים חצין סגורות והיד מלטפת את ראשו הרך של גדעון. השיחה נמשכת לאט לאט כמנגינה ערבה. חוטי־משי לא נראים נמתחים בין הלבבות ומעבירים תענוג שלו, שקט מהבן אל האב. דוד לא הרגיש בהתקרב הליל, לא שמע את הצלצול שקרא לאכול.

פתאום נפתחה הדלת ובתיה נראתה על הסף. היא התחלחלה ולא יכלה למוש ממקומה.

– אמא, אמא, בואי, הנה גם אבא פה…

– אמא, אמא – פרץ הילד בבכי.

רגליה נעקרו ממקומן ובמהירות ניגשה למיטתו. גדעון התנפל עליה, חיבק אותה ומרוב אושר נעתק הגה מפיו. ביד אחת לפת את צוארה ואת היד השניה שלח לדוד, קרב את הראשים ונתן את ראשו הקטן באמצע. כשמש קורנת בין עננים קודרים האירו פניו בין דוד ובתיה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כששומרת הלילה נכנסה בשעתה הקבועה לבקר את הילדים מצאה את שלושתם, דוד בתיה וגדעון, שלושת הראשים לחוצים ודבוקים ועל פניהם חיוך מלא אושר…

בראשית היה חלום: שיירות מתרוננים; יצירה בחיק הטבע; ניצני־חיים חדשים. הוא, יצחק, לא הכיר את עצמו. הבחוּר הזה, עגום הנפש, שהסתובב שנים בכרך הגולה ההומה ללא תכלית ומטרה, או כמו שהוא היה מפתה את עצמו: “לקט שיירי תרבות אירופית” – כמה השתנה פה!

ביום הראשון לבואו הנה, למקום השומם העוטה הוד ־בּר, ומסביבו צחוק בחורי־קרים השזופים – הפך ויהי לאחד מהם.

הספר, ידידו מאז ומעולם, שכן יחד עם עניבות וצוארונים – שרידי־העבר – בזוית אוהל, עזוב ונשכח. ל"שם" היה מריץ מכתבים על און כובשי מדינות רחוקות, רובינזונים וכו'. כמה סאן ורעש. וכשאותה תולעת היתה לפרקים מתחילה לכרסם ­– היה כנגדה אמצעי בדוק: “אל יבנה הגליל”…

והעבודה – זו שלבשה פה מעטה־קדושה ודת ­– כמה השפיעה, כמה שינתה, אמנם קשה היתה ההתחלה; הוי, כמה קשה היתה הגישה הראשונה לפרדות הללו: הלב פחד – – והידים – הידים הלא זריזות האלו, הלא רגילות רעדו באחזו במכשירי הרתמה, ואלו, המשוגעות למחצה, הרגישו באינסטינקט הבהמי שלהן את פחדו, בעטו ונשכו. הוי קשה היה, אולם ההתמדה והעקשנות כבשו גם את אלו. כל הידיעות מאז – נמסרו לחרישה ולזריעה. בעיקר היה הרצון להשתווֹת להם. לפשוטים, להיות כאחד מהם – – אך פתאום נקרע המסך הוָרוֹד, שלטלף כל־כך את העין. הכל הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב.

ימי־קיץ ארוכים השתלבו זה בזה כפהוקים ממושכים, הקימה לעבודה ואחר־כך העבודה בלי רצון; הליכה זו אחרי הבהמות בתלם הארוך; לא רצון, לא חפץ, ככה – – השתרך הגוף אחרי הרגלים העיפות. תפלות היו הבדיחות במנוחה והפרדות היו לסמל – אך משמלאו ששת הימים ונדחפו לתוך החלל הריק, היה בא השביעי, עם ריקניותו האיומה: הקימה המאוחרת היתה משאירה כאב־ראש לכל היום; האברים, שבכל אלה הימים – מתוך אמוץ – היו משמשים בהכנעה כל שהיא – סרבו בשביעי בהחלט. ההליכה היתה כושלת, העינים תעו באפקים חורורים, עייפים משרב לוהט…

הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוּני, שעטף אותן שם ועשה אותן לבנות־רז נקרע פה בבת־אחת ובאכזריות – – – הגוף הדק והגמיש והפנים החיורים־הענוגים, ששיווּּ להן שם חן פרחים וצמחי ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלאו־הכי; הידים רחבו; הרגלים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסיו אליהן. כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם “מסתורין” ו"הנצח שבאשה". נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף –

* * *

התחילה ה"הסתובבות" בלילות; זה הגוף, שהיה מקודם אחרי יום עבודה קשה מתבקש למנוחה, התעקש ולא רצה לסבול את המיטה האלמת, המעיקה בבדידותה…

ממנה נתקבלו אז מכתבים תכופים זה אחר זה. היא כתבה כיד הדמיון הטוב עליה – על שמש יוקדת; על אכּסוטיות; על מזרח מתעורר מעולף רוי־ליל ועל יצחק, שהיא רואה אותו עתה בדמיונה: זקוף וגמיש כדקל. והיתה גומרת: “קחני אליך, אהוב, קחני אל ההוד הפראי ואל שיירות המתרוננים”. יצחק קרא את מכתביה והניחם בפינה ההיא, הנשכחת. “לכתוב לה הכל, להרוס את חלומו האחרון, היקר שבחלומות; לכתוב את האמת האכזרית. שלא דקל זקוף וגמיש הוא; שעורו התקלף מקרני־השמש הלוהטות, ופניו – הוי פניו, שחמדה לנשקם – עבו”.

הוא שכב באוהל על המחצלת, הסתכל למיטות הבלתי־מסודרות, לרצפה, שהיתה מלאה שיירי־ סיגריות וסחבות; נשם את הריח המיוחד, הרוקי, שהתנשא בחלל האוהל. וזכר לילות נדודי־שינה במיטה מיותמת… “לא! אי־אפשר!”

והמכתבים אליה עתה היו קצרים, לקוֹניים: “לחכות”! הוא התאכזר לעצמו.

אבל היא באה. מוזרה היתה הפגישה בבואה אליו לשדה. כמעט לא הכירו זה את זו: הוא עמד גדל־גוף, רחב־כתפים, מכל אבריו עלה ריח שחור־אדמה וזבל, והיא אורירית כולה, דקת־גוף וריח הכרך מהול בתמרוקים נודף הימנה. כשיצחק חבקה – פחד ללחצה ללבו.

בזמן הראשון ניטלה משניהם כל אפשרות של מחשבה. הוא, כאותו הרעב, עוגה מצא – ולא שבע אותה. היא בזרועותיו האמיצות. הרגישה רק את המתיקות החריפה – ותו לא.

הכל היה חדש בעיניה. המחנה הזה, חייו ומנהגיו. עיניה הוכו באותו האור המיוחד, שמרגיש עיור בהפקח עיניו. באהבה מיוחדת היתה מלפפת את המעדר בידיה. השתילים הרכים, אך זה ננעצו בקרקע, נדמו לילדים רכים והיד טיפלה בהם באהבה ובמסירות.

בלילה שכבו באוהל. היריעות התנופפו לרוח הערב הקלה. כמפרשי־סירות בלב ים שקט. טוב היה לשכב על־יד זה הגדול ולהדבק אליו, טוב היה לזקוף את הנחירים הרועדים ולשאוף את הריחות המשכרים שחדרו לאוהל ואחר־כך לצלול לתוך שכחת השינה המתוקה.

ועד שפג השכרון הראשון – באו תוצאותיו. כאב ראש ובחילה – – וכשזה שם העיק מאוד מאוד – עלה ערפל כבד ממעמקים והאפיל על העינים. הכל נראה עתה דרך אספקלריה אחרת, אחרת לגמרי. העבודה, שמקודם היה בה כל כך הרבה ענין, כל כך הרבה חדש, נגנז אורה בבת־אחת – – – כמה קשה היה עתה להרים את המעדר. ואלו השתילים שדרשו בכל פעם עוד עידור, ועוד עידור, נדמו לילדים אכזריים, המוצצים משד־אמא־חולה את טיפת לשדה האחרון ודורשים: עוד, עוד – – ־

בעצם העבודה חשכו פתאום העינים; הרגלים מעדו, ולא יכלו לשאת את הגוף המלא. מה חסרה היא עתה את אמא: מה חסרה היא את זו, רבת־הנסיון שתלטף במלים אמהיות ותלחוש על השכר הרב הצפוי לה אחר־כך, כשזה יהיה שוכב בחיקה; חסר הפטפוט המתוק שבין אמא לבתה המעוברת בפרי־בטנה הראשון. אל יצחק כלום אפשר לגשת ולספר? ביום הוא בעבודה, בערב שב עיף, אוכל, נכנס לאוהל ומיד שוכב. כשהיתה מתחילה, בחצאי־מלים, לספר לו, היה – חציו מתוך אי־הבנה וחציו מתוך עיפות נוהם: לא כלום, הבלי־הסתגלות לחיים חדשים, יעבור כשם שעובר אצל כולם, וכשפעם נתמלאה אומץ וסיפרה על המועקה שם – קיבל באדישות, כדבר הצריך להיות, כאילו זהו מנת חלקה. לא קפץ משמחה כמו שתיארה לעצמה – –

* * *

הוגדשה הסאה. איזו טינא מסותרת התחילה להרגיש אליו ואל כל הסובב אותה. המחנה הזה, שהשליך מעצמו עולם ישן על מנהגיו והרגליו, שהביט על הכל דרך שפופרת העמל – מה זר היה עתה לרוחה; לא סבלה “אותם”, בעברם כל אחד טרור בעבודתו ובחייו הוא. הוברר לה פתאום: לא! היא לא תוכל להמשיך חיים כאלה. כל אותו הכאב המתוק בלווית הצפיה החרדה אליו, אל זה שכל־כך ידע ללטף שם את נפשה בכינויים נאצלים: זה שבדקות כזו ידע לנטוע בה חרדה וצפיה – הפך פה למגושם, התחילה לשאוט את יחסיו אליה. הוא גדל־גוף, רחב, עיף, אך שבע אותה – ונרדם מיד בקול נחרה. והיא השינה ממנה והלאה; הלב בוכה; הזהו פשר החלום? וזהו ההמשך? בבוקר ישכים לעבודה, לא יראה אותה כל היום, וכשישוב בערב – שוב אותה פרשה, לא מלה מעודדת; לא ליטוף; רק נחרה ונחרה – –

* * *

ובלילות המטורפים ההם, כשבכי כבוש הרעיד את גופה; כשאי אפשר לכבוש יותר את הכאב והיא ניגשת אליו ומעוררתו: יצחק! יצחק! מה עוללת לי? דבּר איזו מלה, אינני יכולה יותר ככה – היה – חציו אחוז שינה – מעביר את ידו על כתפיה ונרדם תוך כדי חיבוק ­– –

הבחור ההוא העדין, אשר ידע שם להרעיף עליה כל־כך הרבה מלים טובות. אי נעלם יצחק שלה, של אז? לא! אי־אפשר! היא טעתה טעות גסה.

ובלב כבר היתה החלטה: היא נוסעת מפה. אבל שם, במעמקיה, היה זה החבוי שם ככבלי־ברזל וגוזר: לא, לא תזוזי.

יצחק לא תפס לכתחילה ולא כלום. לא ידע מה היא רוצה ממנו. בעיניו זה היה עתה כל־כך פשוט… החסר נתמלא. הצמאון רווה. העבודה כל־כך הכבידה על המחשבה – הרגיש רק, שאיזה חושים שהיו פעילים מקודם לכן – נרדמו עתה לגמרי.

הוא ניסה לדבר אתה על חייהם פה; על הפשטות ועל הסבל שבודאי יעבור; הראה על דא ועל הא, אך היא לא רצתה לשמוע.

– לא! לא זאת קיותה לשמוע ממנו, איזו מלה אחרת, אחרת – – –

בערב, כשהיה בא לאוהל, כל גופו מתבקש למנוחה ולשלווה, והיא מתיפחת כתינוק. וכשהיה ניגש אליה, היתה מגרשתו.

– לךְ לךָ! אינני יכולה לראותך עתה. אתה האשם, אתה.

יצחק – אחרי הלילות נדודי השינה – הסתובב כתועה, היה מפוזר. הוא חש במוחו אנדרלמוסיה שלמה: איזה דבר נמתח שם, נמתח עד להתפוצץ – – –

כשהגיעו הימים הקרובים ללידתה, השתרר במחנה רגש חדש ומוזר. כשהיתה עוברת בין שורות האוהלים בהליכתה המתנדנדת, הבר־וזית, היתה מעוררת זכר בחיי המחנה הארעיים: אשד מים יורד בהמולה סואנת מהרים זקופים, מתפתל בשצף־קצף, ופתאום בקעה שלוה, המחבקת ומכנסת אותו לחופים שקטים…

וכשהכאב גבר ואתו צעקותיה האיומות – דרשה היא אותו, רק אותו. רק את יצחק היא רוצה לראות. הוא נכנס.

פניה היו אדומים ומכוסים זיעת־הכאב, צוארה נמתח מצעקותיה הטרופות. ערפל לח העיק עד כדי חניקה – – –

הוא עמד אובד עצות. פניו מעוותים. כל הבעתו אמרה: מסרי לי את הכאב ואשאנו כגבר…

הוציאו אותו, הוא הסתובב בחוץ עלוב ומעורר רחמים, לא ידע לאן רגליו נושאות אותו, לבסוף מצא את עצמו שוב על־יד הצריף שהיא שם. צעקותיה יצאו עתה מגרונו. – – –

הוא ישב על המדרגות. בראש תעו מחשבות ותמונות ללא סדר וללא פשר. ראשו צנח ונרדם.

כר דשא ירוק, הנחצה מרצועת מים פחזנית ושובבה, בין העשבים הנוצצים סוסה כבולת רגלים, בצדה סיח דק וגמיש, עורו מבהיק כרחוץ־טל, כמה רוך ואהבה בעיניה הרטובות; כמה זריזות בנחיריו הדקות, הרוטטת של הסיח. הנה יבהל מצפור פורחת ויטוס רחוק רחוק מבלי לנגוע בעשבים הטלולים…

יצחק! יצחק! – העירו אותו – יש לך בן. – – –

א

במחנה סער וגעש, הויכוּח נמשך בחריפות ובהתלהבות. חלק דרש להפסיק תיכף ומיד את הזריעה ולחכות לגשם הראשון, וחלק עמד על דעתו: להמשיך ולהמשיך ואפילו לגמור הכל לפני הגשם.

אלה ואלה – טענותיהם ונימוקיהם עמם: המתונים הזכירו נשכחות, את הגשם הראשון המנביט את הזרעים, ואחר־כך ההפסקה הארוכה – הכל קמל ויבש. המתלהבים פסקו: מכיון שנתאחר – הרי לכשיבוא, יבוא בזעף ובבת אחת ואין כל פחד שהנבטים יבלו. והיא, השחורה, רבצה לה אִלמת, כסתה על הזרעים כעל סוד כמוס, כסתה ושתקה, שתקה וכסתה…

עמדו ימי סתיו נפלאים, בקרים, כנסיכים צעירים, עטפו כל הר וגיא באור מקרין. בזבזו כיד הנסיכות הטובה עליהם שלל צבעים.

לפנות בוקר, כשנסענו לשדה והעינים ננעצו במזרח האדמדם, היתה האדמומית מלטפת והעין לא שׂבעה להביט בצבעים המתחלפים. השמש הופיעה מופזת. הבהמות נרתמו למחרשות בזריזות והאיצו בהן בקריאות מעודדות. וכשנכנסו לתלם – היה רצון פתאום לצעוק, סתם ככה, לתוך האויר הצונן. בשמחה ילדוּתית ענו ההרים ״הוּ הה״, ״הוּ הה״.

הטל הזה, ברוך יה, שקלחי התירס היבשים התפללו לו כל־כך בקיץ, ניתן עתה בשפע. מרחוק הוא נראה כנהר רחב־ידים, והבהמה מרימה רגל בזהירוּת, שוהה רגע קט ומעמידתה בפחד קל, כזה שהולך ומביט לתוך ראי מוּרד. היו מתאמצים להספיק ולזרוע הרבה, ואף המפקפקים האיצו מתוך שמחה נסתרת. בצהרים, כשישבו ואכלו, היה הבחוּר הגבוה בעל הכתפים הרחבות מזדקף פתאום, בעיניו השחורות שהזכירו רגבי־אדמה שחורים מתנוצצים לעין השמש, הודלק שביב־אש רוקד, ומכריז בקולו העב, החזיי:

– הֵ, חברה! תראו, בעוד איזה ימים נגמור את הזריעה, ואחר־כך – יתקדרו השמים ויבוא הוא, המקווה. ה, חברה! אל שבת עתה. לקום ולרתום! וקולו המעודד ותנועותיו הזכירו ימי קיץ ארוכים מלאי חדות עמל ושמי תכלת זכים, אין סוף.

בערב, בבית, ניסו המפקפקים להעיר עוד פעם על הסכנה הצפויה. אך קולותיהם נבלעו בתוך הבטחון ששרר מסביב. הכל היה שקוע בעמל. הזריעה ושמחתה, ושוב החליטו על שטחים רחבי־ידים, שצריכים להזרע מחר.

בלילות היה הירח מתעטף הלה מעורפלת, והותיקים ניבאו לגשם קרוב. בעת בוקר מוקדמת – מגיחים פתאום אי־מזה עננים, מתלכדים ויורדים על ההרים הגבנונים ובלב נצנצה תקוה – ״שמא״… אך פתע הופיעה רוח מזרחית פזיזה ופזרתם. שוב זרחה שמש נצחנית. השמים שוב תכלת זכה והתקוה נגוזה.

הזריעה התקרבה לקצה. היו ימים משונים, חצים חורף, חצים קיץ. בבוקר – קר עד כדי רעדה, ובצהרים שרב מחניק ועמודי אבק יבש. לעתים היתה ה״שרקיה״ צפה באכזריותה המדברית. השמש התערפלה ומבעד האדים הסמיכים הציצה דלוחה וטרוטה, כעין בדם דלקת. עור הפנים התקלף, השפתים כוסו פצעים יבשים ובאמצעיתן חריץ פעור בדם קרוש. שמחת הזריעה פגה. גמר החלקות האחרונות נמשך מתוך לאות עצלה. הכל ערג לגשם.

ממקומות שונים הגיעו בשׂורות עגומות. ב״עליון״ קילקל הגשם הקטן את הכל. הזרעים נבטו, וכשרק הציצו, פגעו באויר המאובק. תחילה הצהיבו ולבסוף הפכו שחורים ומקומטים, כרעו רבצו צמודים לקרקע הסדוק, כצמאים במדבר על־יד נחל אכזב. אחרי שקלא וטריא רבה, התחילו להפוך ולזרוע עוד פעם.

הגשם הראשון לא בא. סכנת־הנביטה לא היתה. איחורו הורגש בכּל: הפרות רזו. פיותיהן פעורים, הלשון שלוחה כאבר מדולדל והצלעות הרזות הבליטו את העצמות היבשות. שכבת־אבק עבה כסתה את השדה אפרורית שעירה, וכשהמחרשה הפכה את האדמה התחוחה – עלתה משם חריפות מיוחדת שהכאיבה והעטישה את האף.

היתה שעת צהרים. החבריה רק כלוּ לאכול. עיפים שכבו מתחת העגלות. הבהמות עמדו על־יד האבוס, ותרמיל־השעורה היה מכוסה קצף־רוק של לעיסה ללא תיאבון. ראשיהן מורדים, העינים עצומות למחצה, גופותיהן המסורבלים קרסו למטה, זנבותיהן תלויים מאחוריהן כדבוקים. פתאום הוחש כזעזוע באויר, כהמית מיתר עבה. התחילה מנשבת רוח מערבית צוננת. הבהמות הרגישו מיד בשינוי, הפנו ראשיהן למערב, זקפו את אזניהן; הבטן עלתה וירדה לקצב נשימה רחבה. וטרם הספיקו הכל לעמוד על התמורה שבאויר – קפץ כבר זה הרחב מתחת העגלה, הסתכל רגע – וצעק:

– הביטו, הביטו!

כולם קמו, הביטו לענן השחור, שנראה מראש ההר. בעצלות – כפרה שבעה אחרי מרעה דשן – זחל והתחבר עם עוד אחד. נשמע רעם עמום, ברק – נדלק וכבה. החבריה עמדו נדהמים והסתכלו. מקודם, כלנסיון, התחילו מטפטפות טיפות בודדות. טיף – הפסקה. טיף – הפסקה. ופתאום נתכו בבת־אחת ברעש ובהמולה.

החברה קפצו על הבהמות הרטובות, ובשעטת־צהלה, כשפרסותיהן מתיזות גרגרים מרופשים – דהרו הביתה.

ב

כשהקיץ שמואל הרגיש בכל אבריו לאות נעימה. זה זמן רב לא קם בשעה מאוחרת כזו. הוא ישב במיטה, חלץ את עצמותיו, הביט דרך השמש המהבילה: קרעי עננים, כשמיכות בלות, רבצו על ההרים הקודרים. ההרים, שסגרו על המקום משלושת עברים, נראו, כחומות מבצר עתיק. העשב, פה ושם, דמה לאזוב.

שמואל הביט על שלושת חבריו, ששכבו במיטות ונחרו, על השינלים המלוכלכים, על המגפים המרופשים, שהתגלגלו באמצע החדר ועל ההבל החם שעלה מהם. הוא נזכר בגשם ש״תפש״ אותם בשדה. הרגיש ביתר נעימות את המיטה החמה, צלל למתחת השמיכה השׂעירה, כסה גם את הראש, ובמחשבה מאירה ״אין צריך לקום היום לעבודה״ נרדם מיד.

כשהתעורר לצעקות החבריה, היתה שעת צהרים. יום חורף משל בחוץ. הכל היה רחוץ למשעי. חורשת הארנים, שנראתה כל הקיץ הארוך דרך החלון מאובקת, עטתה עתה ירקרקת רעננה. רסיסי־גשם נוצצו על בדי העצים הצעירים. קול צלצול זוּגות מלא את החדר. צלצול זוּגות האילים, שבקיץ היה רסוק ולאֶה כצעדיהם העיפים, נישא עתה בשמחה, ואפשר היה לראות בדמיון את רדיפת הזכרים אחרי הנקבות.

בחדר היה רעש. עשן סיגריות עמד בחללו. היה זה עשן חרפי, עצל. שעה רבה עברה עד שהתנדף. החבריא ניקו את בגדיהם, מי שינל ומי מעיל־גשם שנקשה כקרש, וצחקו. שמואל שלח אליהם מבט מטומטם, הביט רגע – ושוב צלל למתחת השמיכה. אברהמ׳לה קפץ אליו – ה, בטלן! אכלו כבר ארוחת־הצהרים. קום! אחרת – והוא הוריד ממנו את השמיכה.

רוח קרה אפפתו. האדים החמים שבמיטה התנדפו מיד. הוא התכוץ והתחנן: אברהמ׳לה תן את השמיכה, אני מבקש ממך.

– לא לתת, לא לתת! – רעמו כולם.

שמואל התרגז, קפץ מהמיטה וניגש לאברהמ׳לה: תן את השמיכה – אני אומר לך. איני אוהב ״קוּנצים״ כאלה.

– נו, אם את כועס כל־כך – הרי לך ולךְ שכב על המיטה, כערבי על המזבלה, אפילו כל היום.

שמואל לקח את השמיכה, וכששב – פגה כבר השינה. רק פהוקים ממושכים הכאיבו את לסתותיו. התחרט על כעסו וניסה לפייס.

– הֵ, חברה, בוץ בחוץ. בוודאי לא נוכל כבר לצאת כל השבוע לשדה. לעזאזל! נשארה חלקה קטנה בביצה שלא הספקנו לזרעה. חבל, גם את ה״דריל״ לא נוכל להוציא מהבצה.

– לא נורא! – ענה לעומתו ראובן – אם לא יהיה גשם איזה ימים, נוכל לצאת ולגמור. לא נורא! רק שלושים מילימטר ירדו. רק רוח טובה ושמש – ונוכל.

– בכל שנה הוא מתיאש. הגשם הראשון מטיל עליו מרה שחורה. גם בשנה שעברה פחד, ובכל זאת גמרנו הכל. קום וצא החוצה ותנטל ממך המרה שחורה – ניסה אברהמ׳לה להקניטו.

שמואל לא ענה. ניסה להתלבש, אבל מיד הרגיש כאב־ראש חזק – ושכב.

– אברהמ׳לה, לך הבה לי אוכל.

– מה תגידו לאשה המעוברת הזאת? לא אביא.

– קום והתרחץ. יעבור כאב־הראש – יעץ לו ראובן.

קם. נעל את המגפים המרופשים. המכנסים והמעיל היו עוד לחים, וכשלבשם דבקו לעור. החמימות הלחה העלתה גירוד לא נעים. קרני שמש טבלו בשלוליות צהובות. היתה ההרגשה החרפית הידועה: מלמעלה שמי תכלת ועננים צחורים ומלמטה בוץ עמוק. ציוץ צפרים מלא את האויר חדוה צוהלת. שמואל הסתכל לתעופתם הקלה וקנא בהם. ״רק מטר מהאדמה – כמה טוב״ הרהר.

נכנס למטבח. מהמשמרת הראשונה לא מצא כבר איש, ולאלה מהשניה לא רצה לפנות. הוא ידע כמה עובדי המטבח אינם סובלים את המאחרים. ניגש לדוד הגדול ו״משש״ אותו – היה קר. מלא כוס תה קר ושתה. אחר־כך התחיל מחפש על הכירים המפוייחים: הסירים הגדולים, השחורים מבחוץ, היו ריקים כמעט, רק על קרקעיתם ״קפא״ עוד מעט מרק. טעם כפות אחדות ועיוָה את פניו. שארית הדיסה היתה חרוכה ודבוקה לסיר, וכשהתחיל להוציאה – לא עמד בפני הגירוד הצרוד, שהשמיעה הכף. לקח פרוסת־לחם ולעסה בלי תיאבון.

מהחדר השני עלה קול צחוקה של חנה. הוא ניגש לדלת והביט: חנה ועוד שתי בחוּרות עמדו על־יד שולחן הכלים. ידיהן עבדו במהירות. חנה סיפרה משהו ושלושתן פרצו בצחוק צוהל. הוא התחמק במהירוּת, כי לא רצה שחנה תראהו. עתה שוב עלתה המחשבה המטרידה ״חנה״. במשך זמן הזריעה כמעט שלא נפגשו, ואם נזדמנו פעם במקרה, החליפו רק אילו מלים סתמיות. בינתים נדמה לו (הוא הסמיק למחשבה זו), כי התקרבה יותר מדי לאברהמ׳ל (כל הזמן השתדל לא לחשוב על זאת. העבודה ״בערה״. בלילה אי אפשר היה לשבת שעה יתירה, הגוף ביקש מנוחה, אך עתה הוא יברר זאת, ״הוא מוכרח לברר ולגמור״.

כשנכנס לחדר – מצא את כולם שוכבים במיטות. אברהמ׳לה סיפר הלצותיו, והוא הספיק לשמוע את שמו וצחוק רם. הוא ידע שדיברו בו. ניגש למיטה, שכב, הוציא ספר והתחיל קורא בו. החבריה התחילו מיד בויכוּחים ״כרב״, ״כרב ערד״, ״חנקן״, ״זרחן״. חפצו להראות את בקיאותם היתרה. כל אחד השתדל לעלות בהוכחותיו על חברו. רעשם המחריש הפריע ואי אפשר היה לקרוא. הוא הניח את הספר וניסה לחשוב על חנה. לא יכול להעלות מחשבה שלמה. הכל הופיע מרוסק ומלא רוגז בלתי מובן לו לעצמו.

יום החורף הגיע לקצו. בבת־אחת הגיחה החשכה. טחב וקור של ליל חורף חדרו לחדר. העלו אור. עתה שכב כל אחד עם ספרו וקרא. עוד מעט וצלצול חרפי צלול תעה בחלל הקודר. הם קמו ונכנסו לאכול. חדר־האוכל הגדול היה מלא. כולם מכורבלים בגדי חורף כבדים. ה״לוּכּס״ טרוּט העין, האיר באור צהוב. ההמיה הרבה והבל־פיות התערבבו. אדים זחלו על הקירות כשממיות ענקיות. כפונדק עממי נראה חדר־האוכל. לא היה רצון לשוב לצריפים הקרים. חלק ״טפסו״ על הקירות וקראו חדשות היום בעתון, חלק ישב סתם ודיבר. התורנים התרוצצו, נחפזו להסיר את הכלים מהשולחנות. אברהמ׳לה התהלך מאחד לשני והתחנן שילכו אתו ״הורה״. עתה – הבטיח – יהיה זה ריקוד, יוצא מהכלל, לכבוד היורה הראשון, נמצאו ״בעלנים״, ומיד התנועעו עשרות בחוּרים ובחוּרות. עוד מעט ונשמע קולו הצרוד של אברהמ׳לה: ״אם לא עכשיו – אימתי, אם לא עכשיו – אימתי״, הו, א–י–מ–ת–י.

ג

– הֵ, חברה לקום! – נישא קולו של ראובן. הוא התהלך במגפיו הגבוהים, בשינל שלו הארוך, עבר את הצריפים והעיר לעבודה.מיד קמו כולם, התפזרו באוּרוה הגדולה ובמהירות רתמו את הבהמות. ואף יעקב, זה הפועל העתיק, המתון והאטי – הזדרז משום מה היום, רתם בזריזות את בהמותיו, כאילו הוא פורק מעצמו את הבטלה והשעמום, שהגשמים הביאו אתם.

היה יום חורף בהיר. בשמים עמדה שמש חורף צעירה ומלטפת. ההרים טבלו באגלי טללים ונוצצו בברק חדש ורענן. דשא רך נצנץ מבין סלעים ופתה ומלל ״כמה מתוק לחך״. עדרי־צאן מפוזרים בין קמטי הרים, התנועעו כתלתלים בנשוב בהם רוח קלה. מרחוק נראה ראש הכרמל בהדרו וכאילו הרגיע ״יש גבול לים, יש״… במדרונים שרכו לאטם ערבים עם שורים רתומים למחרשות עץ. התנהלו בקצב, כששולי־שמלותיהם מורמים ותחובים באזוריהם.

הגיעו לשדה. הנבטים הרכים, שרק נגלו, כסו את האדמה מרבד ירוק. חלקות קטנות, שהגשם עכב בעד זריעתן, הציצו מבוישות מתוך הירקרוקת הנעימה. עתה בזרוח שמש – יפקדו גם אלה.

אדמה לחה נדבקה לרגלים, למחרשה, כאילו היא נתלית ומחפשת בכל גרעינים שיטמנו בחיקה. הזורע פיזר את הגרעינים בתנופת־יד חזקה, אחת לשני צעדים, והזכיר בהרמת רגליו הארוכות חסידה גדולה מטיילת על אפרים ירוקים, מרימה רגל במתינות וצועדת בחשיבות. זרזירים התעופפו מחנות־מחנות, לאדמה החרושה, בלעו תולעים והחרישו את האזנים בצריחותיהם המשונות.

צהרים. אגב האוכל גלשה שיחה רמה ודרדר צחוק הומה. שמואל פרש הצדה. אי אפשר היה לתפוס את החוט המקשר. צהלת החברה הרגיזה, וכששבו לפנות ערב הביתה, והזורעים – מי בעגלה ומי ברכיבה – התנועעו לתנועות הבהמות העיפות כמנמנמים – הסתכל שמואל לאודם המבהיק, זה המראה היחידי לשקיעת השמש בעמק. געגועים רכרוכים עטפוהו, תוגה נסתרת מלאתו. ״מה קרה לו, מהו הרוגז הזה, מה פיזור־נפש זה? האם גם הוא, שלמעלה משלושים, על כל עקשנותו ואכזריותו לגבי דברים שברגש, נשבה לקסם היצור האורירי הזה? כן, הוא – הנערץ פה מכולם בגלל עבודתו המסורה ואפיו החזק – כפות לה, לבת התשע־עשרה. כן אהבתו האוילית. בגללה נעלמה פתאום כל אותה החדוה שהיה חש עם כל עבודה ועבודה שעשה. והיא? אך רבונו־של־עולם! מדוע אינו ככולם. הוא רוצה דוקא לרדת לתוך מסתרי־נפשה. זה טבעו הרופס. פחדו מהחופש הרוֹוח פה. הוא יקשרנה אליו שנה־שנתים, ואחר־כך – רגשותיו הן כאז, כאז… לא בן דורו הוא…״

האורות שנראו בבקעה העירו אותו ממחשבותיו. הוא הסתכל לאורות שהבהבו בתוך ערמת הצריפים הצפופים. הם הזכירו לו עיירה אחרי הדלקת־הנרות. אור ה״לוּכּס״, שפרש שטיח בהיר לפני הדלת הפתוחה של חדר־האוכל הזכיר בית־המרקחת בעיירה. כשנכנסו לחצר הגיעה אליהם המיה מחדר־האוכל.

שאר העובדים כילו כבר עבודתם וכרגיל בליל שבת – התאספו בחדר־האוכל לפני הצלצול, שרים ומשוחחים. החבריה התירו במהירות את הבהמות, מיהרו להתרחץ וללבוש בגדי־שבת. שמואל לא נחפז, התרחץ לאט, החליף את בגדיו ונכנס לחדר־האוכל.

החבריה ישבו על־יד השולחנות ואכלו. בחולצותיהם הלבנות, המבהיקות, כשפניהם הסמוקים והשזופים משמש ורוח מורכנים למרק החם המעלה הבל – היו עתה זרים לשמואל. ישב אצל אחד השולחנות הצדדיים. וכשסולקו השולחנות הצדה והתחיל הריקוד הסואן – ישב שמואל; ידיו נשענות על ברכיו, הראש בתוכן, והביט במבט מימי אפור. וכשחנה הופיעה בקולה הצלול, שׂמה ידה על כתפו של אברהמ׳לה והחלה מקפצת חיש־חיש – קם ויצא, נכנס לחדרו ושכב על המיטה.

״כן! מוכרחים לגמור. או שבאמת שכחה אותי, או זה רק למראית־עין. ואולי הוא בעצמו אשם. מדוע לא ניגש אליה, למה הוא דוחה. כן! עתה לא יחשוב הרבה. הוא יגש, הוא יגש, ואם היא רק תסכים – בּפשטות ובבהירות״… – ונרדם בבגדיו.

שמואל הקיץ, ישב והטה אזניו: רעש וצעקות סוערות הגיעו אליו. קפץ מהמיטה. כולו הקשבה, אך מיד התחוור לו הכל: ״אל יבנה הגליל״. ״אל יבנה הגליל״ נישאו קולות צרודים, דפקו בקירות הצריף, שבו כלעומת שבאו ועוד פעם דפקו. ״כן, האֶכּסטזה כבר במעלה המדרגה״. הוא התמתח פיהק ארוכות וחשב ״הלהכנס לשם? חנה תיגש בודאי ותסחוב לרקוד, הוא יסרב, היא תבקש, אחר־כך תכעס, והוא יתחמק לאיזו פינה חבויה וישב כזקנה בלה. לא כדאי״. אבל חנה משכה כל־כך. כמה היא נהדרת בשעת הריקוד: כצפור לבנת־כנפים טס גופה הגמיש. ״הוא יכנס. חדר־האוכל מלא בודאי. איש לא ישים לב אליו״.

הוא נכנס, מצמץ בעיניו מרוב אור ועשן. מאות גופות דולקות התנועעו עלה וירוד, ימינה ושמאלה, לקצב שירה צרודה, סואנת – – –

העיפות גברה, הרגלים התלבטו כאברים זרים, עתה כבר לא שרו, עוד אי־אילו תנועות – והמעגל נתפרד.

חנה יצאה מהמעגל, הסתכל מסּביבה בנצחון, ראתה את שמואל ומיד נחפזה אליו – אַ שמואל! איפה היית? אך – נשמה בכבדות – היה זה ריקוד, כבר מזמן לא רקדתי כמו הערב. אני ואברהמ׳לה. לא הפסקנו לרגע. אך, היה זה ריקוד.

ישבה אצלו והשעינה ראשה על כתפו. שמואל הביט עליה. הפנים המשולהבים סיפרו על אושר רב; מהגוף הצעיר עלתה מנגינה כבושה ולוהטת.

– בוא, שמואל, אני עייפה כל־כך. בוא לחדרי. אשכב ואתה תשב קצת אצלי. כן, שמואל? הוא קם אחריה ונכנס לחדרה.

הכל הבהיק בלבנוניותו: המיטות בסדר נאה. הכרים נחו בשלוה צחורה והבטיחו שינה נעימה. תמונות אחדות קשטו את הקירות. היא שכבה על המיטה. שמואל ישב על־ידה. ידו התרוממה וכמאליה העבירה לטיפות רכות על מצחה החם. היא עצמה עיניה. תענוג הופיע על פניה המשולהבים.

– נו, שמואל – לחשה – ספּר דבר־מה. כל־כך מעט נפגשנו בזמן האחרון. אתה היית עסוק בזריעה, בעבודתך הקדושה… כל־כך מעט דיברנו.

שמואל הביט עליה. היה לו להגיד לה כל־כך הרבה מלים מלטפות, חמות, מלות אהבה נפלאות נחו על לשונו והתבקשו להביען, אך הוא שתק. התבייש בפני עצמו לזכרן. הוא ליטף אותה וסיפר על הקימה בבוקר. את החדוה של הזריעה. הכל חי לפניו. דיבר כעל גנזי־נפש יקרים. בתחילה הקשיבה, חזה התרומם בנחת. שמואל היה מאושר וסיפר.

– די, שמואל, די! ספּר דבר אחר. תמיד עם עבודתך. האם העבודה היא הכל?

– כן, חנה! אצלנו העבודה היא הכל. כמעט הכל – תיקן.

– ואני, שמואל, מתביישת להגיד לך, אני מתמסרת לה כל־כך מעט… לפעמים היא נמאסת עלי. אני מסתכלת לשדות, להרים, מקשיבה לפעית הכבשים ולחליל הרועה, המסתלסל בניגונים. כמה אני מקנאה אז בחופשתם. לטפס על הרים, לקפוץ ולשיר. כמה אני לא סובלת את העבודה.

שמואל דיבר ודיבר עוד על ערך העבודה בשביל היחיד ובשביל הכלל, אך היא כבר לא הקשיבה לו. ״כן! כן! לא בשבילה היא. לעולם לא תבין אותו. איזה חיץ נעלם מבדיל ביניהם״ – ונשתתק.

– שמואל, שמואל, אי שמואל – משכה אותו חנה אליה.

הוא הרגיש את קירבתה החמה, המשכרת. דעתו נתבלבלה לגמרי. הוא מלמל: – כל־כך טוב… אַת… חנה… בבוקר השכם… זריחה ושקיעה מתנשקים… אַת… חנה… עבודה… כל־כך טוב – –

פתאום הרגיש את גופה הרועד, את נחיריה הרוטטות. פחד סתום תקף אותו למראה חולשתה והרגיש עצמו אשם. בזהירות שחרר ראשו מלחייה הלוהטות. ״חנה״, ״חנה״ – לחש – – –

כמתוך שינה, אגב שלוה שקטה שירדה עליה פתאום, הסירה את ידיו והסבה פניה לקיר. נשימה קלה הניעה את כתפיה העגולות בקצב, עלה וירוד, עלה וירוד. עיניו נמלאו דמעות מהבילות. כעס על עצמו, על פחדו הטרוף, העיק עליו. החדר נעשה צר. הוא קם – ויצא.

ערפל חיור עטף את השדות צעיף שקוף. מהעשבים הטלולים עלו ריחות לחים, ליליים. השדות החרושים שהוכנו לתבואות־קיץ, צבו. פתוחים חיכו בסבלנותם המיוחדת ליום המאושר. הוא ישב על האדמה החרושה. חמימות ריחנית – כמגוף אשה – אפפתו. הדביק פניו לאדמה הלחה ומלל:

– כמוך, אמא־אדמה, כמוך אצמא, ואלם אני כמוך, אמא־אדמה. כמוך – – –

בפאתי הרקיע במזרח, כלטיפת־יד אשה חורת בין השמשות, הופיע פס־אור ראשון. רוח בוקר צוננת החלה מנשבת. הוא קם מהאדמה. גופו רעד מקור, אך איזו חדוה פזיזה מלאתו. המוח היה צלול וקל. הוא צעד בשדות בזריזות ובקלות. מחשבות, כצפרירי־בוקר רעננים, מלאוהו. הוא צעד וחשב: ״כן! מחר אבוא אליה ואביאנה הנה, הנה לאדמה המעוברת. פה נשכב דוממים, אלמים. האדמה תלמדנו, תלמדנו – – – בצעדים מאוששים הלך על־פני השדות הנמים, רגליו שקעו בתוך רכרוכית האדמה החרושה. גחן, הרים חופן אדמה תחוחה, פיזרה בין אצבעותיו והרהר בקול:

כן! ביום הראשון אפשר כבר להתחיל לזרוע תבואות־קיץ.

א

– הֶ! לאט לך, באתי לפניך.

– שלום! מה תגידו עליו – אני עומד כאן מהבוקר – והוא בא לפני.

– מה? מהבוקר? אַל תספּר מעשיות ואַל תדחוף.

– לא אוכיח לך עתה. תן לגשת, אני אומר לך.

– הֶ! חדלו לדחוף, גם בלאו־הכי המחנק גדול – צעקו אלה שעמדו בקצה השורה.

– שמעו! שינה זה את הטון – אנא תנו לי לגשת. שם בחצר אנדרלמוסיה שלמה: הפרות בגינה, הפרדה “מטיילת” בחצר, תנו לגשת.

– חדל מ"התחינות". גם אצלנו העבודה מרוּבה. יש תור. מי שהקדים – הקדים.

– שקט! שקט! אי אפשר לעבוד ברעש כזה. שקט! מיד נסגור ונלך – צעקו עוזרי החנות.

כנהוג בעונה זו, התאספו האכרים לחנות המרכזית שבכפר – זו שיש בה להשיג משרוך־נעל ועד זרעי תבואה שונים – עמדו צפופים ולחוצים כששוטיהם נתונים להם תחת בית־שחיים ומקטרותיהם בפיהם. הראשונים בשורה עמדו עמידה עצבנית ומחוסרת סבלנות, דחפו איש את רעהו במרפקיהם, עיניהם התרוצצו מהעוזרים אל המאזנים הגדולות, שמתכתן המשומשת נוצצה בדיקנותה הודאית, ואל שקי הזרעים הגדולים. כל אחד אץ לגשת ראשון אל העוזרים ולקבל את חלק זרעיו. אלה שעמדו בקצה השורה היו מתונים יותר, שוחחו אחד את השני על היבול של אשתקד, על פרה שהמליטה ועל מסי הכפר המעיקים, המוציאים את פרוסת הלחם מפי הילדים הרעבים. על פני בעלי־הגרנות הגדושות היתה נסוכה בת צחוק שבעה ובשפתם הכבדה והרסוקה, כאילו הלשון מדלגת על רגבי קיץ קשים, סיפרו בהנאה ובקורטוב יוהרה על מידות התבואה במזוותיהם: הספקת אנשים ובהמות לכל השנה ו"עודף" למכירה. נלביש את הפעוטים ונכין קצת “מזונות עירוניים” לעונת החורף הקשה. אלה שגרנם נכזיבה עמדו שחוחים, מתחת המצחות הפעורות של כובעיהם הבלים הציצו עיניהם החרדות, הפחד שיוע מתוכן:

– שלוש פרות ברפת, פרדה באוּרוה ונוסף לזה חמישה פיות זוללים. היתה בעמידתם הרפויה, חסרת הבטחון האכרי, איזו בושה כבושה, כאילו אשמו הם בעווֹן שדותיהם הרזים – – –

עוזרי החנות התרוצצו ממקום למקום, כשעפרונותיהם נתונים בבליטת אזניהם הארוכות, העלו שקים על המאזנים, הורידו מבלי להוציא מלה מפיהם, רק אישוני עיניהם שהחליקו מזוית לזוית יזרזו:

– החפזו. הן תראו, עוד “זנב” התור ארוך ארוך.

גוחן בעל הזרעים, תופסות ארבע ידים רחבות שק תבואה ומעמיסות אותו על גבו של זה, היוצא החוצה תחת השק הגדול, כגוש נעדר צורה נתון על שתי רגלים דקיקות, המתרוממות כבדות לקול חריקת מגפים יבשה.

כשנתפרקו עוד חוליות אנשים אחדות והגיע תורו של שמעוני – נשאר עומד לפני העוזר אכר קטנטן, רזה. גופו נתון בתוך פרוה מקורחה, מתחת מצחת כובעו הביטו שתי עינים קטנות אפורות ונכנעות. שמעוני הרים עיניו המתחננות לעוזר וגימגם:

– גם… גם… שׂעורה נא לתת. לא נשאר מאומה לזריעה. הנבלה כלתה הכל… שׂק שׂעורה על חשבון זרעי הירקות, לא אעשה השנה ירקות… – גימגם הוא מבויש.

האכרים שעמדו מאחוריו דחפו איש את רעהו במרפקיהם, חייכו בערמומיות: היא… היא שוב מלאה… בפעם השישת… קבצן – ושפע כזה… לו היה ברפת השפע הזה… חַ חַ חַ.

– הגד בפה מלא. מה אתה מגמגם. הן תראה את השורה הארוכה מאחוריך – האיץ בו העוזר.

– שׂק שׂעורה… על חשבון הירקות… אין לי זריעה – המשיך לגמגם שמעוני.

– אי אפשר! מידה זו קיבלנו ואותה נחלק – הודיע זה בטוחות – הֵ “תור” לגשת!

שמעוני נדחף מהשורה. אכר אחר ניגש. שוב העלו שקים על המאזנים, הורידו, והעוזר רושם לו בחפזון בתוך פנקסו הקטן.

שמעוני עמד לו בצד מכוּוץ בפרותוֹ המקורחה, במוחו הצר דלקו במהירות מחשבות שונות. מה לעשות? לא לזרוע השנה שעורה? והפרדה? והפרות? כמוּת המים בצמצום. אי אפשר לזרוע “ירק” בחדשי הקיץ החרבים. אם גם מעט השעורה יחסר – יפסק מיד הנוזל הלבן. כיצד יסלק מסיו המרוּבים. ומה יעשה עם זרעי הירקות? מי יטפל בגינה? הן היא במצב… כשנזכר בה – הופיע מיד כרסה המלא. כעס טרוף אחזו – עוד זה חסר לי עתה. לחוכא ואיטלולא יהיה בעיני השכנים. בכל היא אשמה – שוב מלאה. אבל מה יהיה בלי שעורה – נקרה מחשבה במוחו – לא! אי אפשר. מוכרחים להחליף לו. הן אינו מבקש נדבות, רק חילופין.

שמעוני ניגש עוד פעם לעוזר. פניו אדמו, עיניו הקטנות האפרורות התרוצצו במהירות, כאילו חפצות להמלט מסכנה קרובה.

– שמע נא! אתה מוכרח לעשות לי זאת. אינני יכול. אתה מבין. אי אפשר. אתה מבין. גינת ירק אי־אפשר. היא. היא…

– היא היא. מה היא – דבּר דבורים ברורים. היא – גן. אין להבין דבר – קרץ זה בעיניו לעומדים בתור.

– היא ב"מצב", אתה מבין. אי־אפשר. אתה מבין.

– נו כך, דבר! מזל טוב… הלואי גם להבא, וירבו וישרצו. נו טוב. תקבל שעורה, נחליף, פנה זה הצדה – כשאזניו הארוכות והאדומות נוצצות מהנאת חכמותיו המוצלחות.

שמעוני קיבל את הזרעים, העמיסו על גבו את השק והוא יוצא החוצה כשהוא מתנדנד תחת המשא הכבד ומגפיו הנתונים על רגליו הקצרות מלוים אותו בחריקת עכברים רעבה “חריק”, “חריק”.

כששמעוני ניגש לחצרו – פגשתהו רבקה. שתי ילדות קטנות נסחבו אחריה, כשהן אחוזות בשמלתה, תחת זרועה היו גבעולי תירס ירוקים.

– הביטו עליו! בחיי, פרא־אדם. לא יכול לרתום את ה"נבלה". עומדת לה זו באוּרוה כסוס־מרוץ והוא הטיפש סוחב על גבו.

שמעוני לא ענה כלום, אך משנפגש בכרסה המלא, שמחתחת השק ראה רק אותו, רק אותו, נהם: שַ שַ, אַל תדאגי לי. דאגי יותר טוב לעצמך.

– מי זה דואג לך? סחוב סחוב על גבך כחמור – הפליטה והתרחקה עם גבעולי התירס, כששתי ילדותיה מתלבטות בין רגליה הנפוחות.

שמעוני העביר על גבו את שאר שקי הזרעים, סדרם במחסן, אחד על גבי השני, ובערבים, ערבי סתיו השוממים, כשרוחות עקרות נישאות על פני המושבה הקטנה והוגות נכאים על קיץ גווע, ישבה כל משפחתו ובררה גרעינים לזריעה. שמעוני ישב בראש השולחן והעביר את הגרעינים המלאים לעבר אחד ואת הצמוקים לעבר שני. בראשו נקרו מחשבות נוגות. תמיד, בעונה זו, כשהוא צריך להתיצב פנים־אל־פנים את שדותיו המחרישים, הוא חש את עצמו עלוב ביותר. שוב מהסס הלב: "מי יודע כיצד “יענו” השתא שדותיו הרזים; מה יבול תעניק לו אדמתו האדומה, הזבורית. שוב חרד הלב “חרדת היורה”, המאחר לעתים כה תכופות. כל הימים האלה, ימי הזריעה ספוגי הזיעה, עוברים עתה לעיני שמעוני: הזריעה הנעשית מתוך תקוה ובטחון ואחר כך הצפיה בכוכבים ובמזלות… וכשהיורה – ערגת רבבות – מריק את דלייו המלאים והגרעינים התפוחים מבקיעים את שריון האדמה הדבוקה ומציצים בירקרקותם המיוחדה – לא סר שמעוני מקמתו. יומם ולילה הוא מסתכל לצבע הגבעולים, חופר באצבעותיו באדמה הרטובה, הנדבקת, ומודד את מידת הרטיבות. וכשהקמה עומדת כבר במלוא גבהה ורעננותה – נדמה לו פתאום לשמעוני שרק זו שלו נמוכה יותר, יותר דלה. וכשבאים ימי הדישה ובמושבה קם זה הרעש השבע – מביא גם שמעוני את אלומותיו למכונה הגדולה, למכונת הדיש המשותפת. לועסת המכונה בשיניה הדורסות את אלומותיו הכחושות וממלאה לו – כאילו היא מתגרה בו – שקים אחדים גרעינים רזים וצמוקים. אין שמעוני יודע אז, אם להכניס למזוה את מידתו העלובה או להשאירה ככה – בחוץ לשמאים, שיכנסו בודאי למושבה באחד הימים בדהרה ובצהלה על סוסותיהם השמנות, הניזונות מעמל הזולת. שמעוני מעביר מבטו על פני משפחתו הגדולה, גונח מלבו גניחות מרוסקות, מצחו, החרוש קמטים עמוקים, עוטה קדרות אפלה ושם בתוכו נטוית הלאה מחשבתו העגומה. מתחיל הוא אחר כך לקמץ ולקמץ; פוסח על מנה של מספוא פעם ופעמים. בולטות עצמות פרדתו כאצל נבלה בלה. ופרותיו – אותן לא תרמה – מביאות לו בערב עטינים צומקים.

– ילדים, לבחור רק את הגרעינים הגדולים, השמנים, לבחור היטב, ילדים – פונה אליהם שמעוני. וכשהוא מביט על ערמת הגרעינים הגדולים, הנוצצים בצהבתם המלאה ומבטיחים – מוציא הוא את ראשו דרך החלון, מסתכל בעננים השחורים הרובצים על המושבה הקטנה, נושם במלוא חזהו את לחותם המרובה, העצורה בתוכם ואת לבו מציף גל בטחון:

– אולי תהיה השנה שנת ברכה ואתברך גם אני הפעם – מבריקה מחשבה במוחו של שמעוני.

במושבה עמדה תכונה רבה. הכל היו עסוקים בהכנות לזריעה. עשו חילופין אחד את השני: שעורים בחיטה וחטה בש"ש. אלה אשר רפתם מלאה דאגו לזרוע עוד דונמים אחדים חציר, התיעצו מה לזרוע על חלקה זו, ומה על חלקה זו; מה יעלה יפה יותר. השתדלו להשיג אדמה נוספת, זו המשתרעת מעבר הגבעה, שבעלה הנכרי יושב בערים הגדולות ומאבד כספו בתענוגים; כיצד לחכור חלקה “שמנה” בתנאים נוחים. וכשכל ההכנות כלו, התחילו האכרים מתבטלים מאונס. אחדים מצאו להם עבודה שאין שכרה בצדה: תקנו בדקי הצריפים הרעועים, פנו את המזוות. וכשאפסה גם זו – החלו מסתובבים במושבה כשידיהם תלוּיוֹת להם מרוּשלות וזרוֹת. בערב היה בית העם מלא רעש וכוחים. כל אחד ניחש אחרת.

– אם הוא מתאחר, סימן טוב זה לנו – נחשו אחדים. אחרים ראו בזה דוקא סימן רע. הזקנים העלו זכרונות מימים עברו, חטטו בארכיו־המוח אם קרה כבר כדבר הזה, ספרו הזקנים על שנה אחת כזאת, שבה איחר היורה ובא לבסוף מלא וגדוש, על החורף החמים אז ועל השבלים המלאות והאלומות הכבדות.

– “אהו! אי אפשר היה להרים אלומה, העגלה חרקה מכוֹבד המשא, שני זוגות פרדות רתמנו לעגלה ולא יכלו להוֹציאה. והמכונה הגדולה שפכה את הגרעינים דרך כל צנורותיה מבלי להפסיק לרגע. והגרעינים גדולים ובהירים. עמדתי אז אני אצל השקים ולא עצרתי רוח לא יכולתי “לקבל” את כל אלה השקים הנפוחים שפלטה המכונה. היינו נאלצים להתחלף. רק חצי יום אפשר היה לעמוד אצל השקים וגם זה היה למעלה מכוחותינו. היתה אז שנה – אהו! גם הממשלה קבלה מידה הגונה וגם לנו נשאר די. אח! צהלה אז המושבה. עבדנו כולנו שכוֹרים. אחרי כל גמירת גורן של אכר – נותן זה יין וביד רחבה, היינו אז שכורים מגרעינים שמנים ומיין אדום, אוהו” – – –

עמדו כולם בפיות פעורים, “בלעו” את הספורים ובלב כל אחד ואחד התעורר זיק תקוה: אולי. מי יודע. אולי גם השנה… הלואי. אך היורה ישן לו שנת הקיץ שלו בנבכי ים ולא שעה לאלה האכרים ולידיהם הרחבות שנמנמו מתוך בטלת אוֹנס. היו הימים מתקצרים והולכים ומשאירים חלק מעצמם מעבר להרים גבוהים. טיילו רוחות פרוּעוֹת על שדה־השלף החרב, עטפו את שארית הגבעולים המלוחכים עד השורש מפי בהמות רעבות, שכבת אבק עכורה. הפכו ההרים צהובים. בלטו הסלעים הצהובים־האפורים, כמכות־שחין יבשות. היו מזנקות רוחות־כסלו קוֹדרוֹת, נוֹשאוֹת על גביהן עננות עקרות ומעבירות אותן מעבר למושבה הרחק־הרחק לאפקים המיותמים ומשאירים כאן במושבה רק מיללתם הטרופה. היו השומרים באלה הלילות מתאבקים עם שר השינה, שירד עליהם, שחור וכבד. הגיעו מדי פעם “חדשות” איומות: במושבה זו פרצו קיר והתחילו להוציא את הפרות המשובחות, הספיק השומר לבוא ברגע הנכון ונפגש – במטר כדורים שורקים. במושבה שניה נגנבה פרדה, והגנבה נודעה רק למחרת בבוקר כשמצאו את השומר עטוף־שק ורטוש־בטן. התהלכו שמועות על להקת שודדים מעבר הירדן הנועז, ספרו שנלווּ אליהם פלחים מהכפרים השכנים, שמתבטלים עתה מאונס, באין היורה הברוּך, והם מובילים אותם בדרכי המושבות, הנהירין להם מאד מאד – – התהלכו האכרים אבלים, שכן הפחד בעיניהם: “שמא ח”ו תגנב הפרה מהרפת – ונמצאו בעניותם המנוולת. ספרו כבר במושבה על פלוני ועל אלמוני, שאזל הלחם ממזוותו והילדים אוכלים רק עדשים מאובקים.

היה חצי טבת. עמד יום שרב מחניק. התנשאוּ עמודי אָבק בהשתוללות פרועה וחדרו לריאות, נתיבש הכל. החלו הילדים משתעלים בשעול יבש, קצר. היתה פתאום פורצת מאיזו רפת געיה צרודה, קולנית. חרדו כולם לשמע הצריחה הצרודה של בהמה אלמת – ובלילה של אותו היום, בהעיר הפעמון להחליבה המשוּתפת, כשהאכרים קמו אחוּזי שינה ממטותיהם, משתעלים ויוצאים החוצה עם פנסיהם הקטנים – אפפה אותם חשכה עבה, מעיקה. האיר הפנס רק מרובע קטן ועלוב. לא הבחינו העינים שוּם דבר. לא נראו לא שמים ולא שדות, רק אפלה עבה מכוּסה שער שחור סבוך. וכששבו מהחליבה ושכבו במטותיהם – לא באה, כרגיל, השינה החוטפת את הגוִיה העיפה וצוללת אתה לתוך תהום עמוקה, רק התהפכו אלה מצד אל צד, כאילו היה המצע תחתיהם כַּף לוהט ביום שרב. רק לפנות בוקר בהבקיע רוח מערבית צוננת את החשכה העבה, שקעו הכל, עם גלי הרוּח שהחליקו קלות בין קיפולי הסדין, לתוך שינה עמוקה. נרדמו גם שומרים על־יד שערי בטון אפורים. וכשהוצת הברק הראשון מלוּוה דרדור רעמים – רקדו כבר טיפות עבות על גגות רעפים אדומים. שמעוני הקיץ מבוהל. קפץ מהמטה, וכשנגש לחלון – הוּכוּ עיניו באור מסמא. שמעוני לבש את הפרוה ויצא החוצה. הרוח תפסתו ככדור־משחק, טלטלתו ממקום למקום. בדרה לו את שׂפמו הארוֹך, קרעה ממנו פרוותו הבלה. לא חש בכל אלה שמעוני, פער את פיו ולגם טיפות עבות עגולות כחיה צמאה – –

ב

יום ולילה ירד היוֹרה הברוך. נישאו שיירות עננים מעל למושבה הקטנה, הריקו עליה עטיניהם המלאים ועברו הלאה לעבר ההרים הגבוהים. נשארו תלוּיים שם קלים ושקופים כשלפוּחיות ענקיות שנתרוקנו מאוירן, פרצה לה חמה דרך קרעי עננים אפורים, הציצה מבוּישת ואחוזת שינה ומיד נעלמה שוב. הביאה הרוח המערבית הצוֹננת שיירה חדשה, התרוקנו גם אלה ועברו לאחיהם השקוּפים. תפחה האדמה. הפכה שחורה ונוצצת, ואף זו האדומה, הזבורית שינתה את צבעה והיתה עתה חומה שחורה. יצאו האכרים מבתיהם, בוססו בבוץ הרב, וכשנפגשו בחנות המרכזית, היו עתה פניהם קורנים, הקולות צלוּלים ומלאים בטחון. הביט אחד על השני בנצחון:

– הַ אמרתי – –

הסתובב שמעוני בחצרו, שהיתה עתה רחוצה למשעי מהאבק הרב שרבץ עליה במשך הקיץ הארוך, התקין את הרתמות, ניקה סכין המחרשה והשחיזה. עבדו ידיו בקלות ובמהירוּת. התרוצצו עיניו הקטנות מלאות גיל ובטחון. חש את עצמו היום שמעוני משוחרר ממחשבתו העגומה המנקרת במוחו. וכשרבקה עברה את החצר במגפיה הגדולים, כשכרסה הולך לפניה, מפלס ומסיר כל מכשול בדרך, הציפתו תקוה חזקה: “אולי הפעם, דוקא הפעם, שלא רצה כל כך בזה, יצא בן־זכר המקוּוה”. כעבור ימים אחדים, כשהעין הגדולה והאדומה החלה מעפילה על ההר הגבוה במזרח כדי לאחוז משם דרכה הלאה כמימים ימימה – דרדרו עגלות על מורד הכביש בדרדור־צהלה. היה זה דומה לצחוק־רם, אדיר, הפורץ מחזה כביש מאובן, על אשר העירוהו משנתו הארוכה. התגלגלה גם עגלתו של שמעוני במורד הכביש. ישבה שם למעלה הבת הבכירה, ששמעוני לקחה היום אתו לשדה להיות לו לעזר בעבודה. הגיעו לשדה. פרק שמעוני את שקי הזריעה וחלקם לאורך החלקה. אחר רתם במחרשה והתחיל לסמן קוים ישרים לזריעה, וכשדרך על אדמת חלקתו הרכה, שנכבשה תחת רגליו בהכנעה, חש שמעוני בשמחתה האלמת שהיא שׂשׂה לקראת בעלה, שבא להשליך גרעינים לתוך חיקה הפורה. הלך שמעוני על חלקתו המצייתת ופיזר את הגרעינים בתנוּעה רחבה מלאת אוֹן. וכשעבר את התלם הראשון, שפתחה הבת, וראה את האדמה השחורה השמנה נצטיירו שם פני ילד אדומים, פני זכר אמיצים…

היתה כבר החמה באמצע מהלכה החרפי. היו קרניה צוננות־מלטפות. האויר השקוף מלא צהלה ורננה. הפסיק שמעוני את הזריעה. ישבו שניהם הוא והבת, אכלו דבר־מה, ומיד שבו לעבודתם. היה חבל לו לשמעוני לאבד אפילו רגע מאלו שעוֹת הפּז.

לפנוֹת ערב כששבו הביתה, הביט שמעוני על חלקתו הזרועה, שהשחירה בין פסי הרכבת, צבה ומלאה, ועל השמש השוקעת אדומה ומבטיחה גם “מחר” כזה, טבל לבו של שמעוני בנהרות־חדוה, והתחיל מפזם לו איזה ניגון נשכח. ישבה הבת והביטה על אביה הקורן והקשיבה לניגוניו העליזים, התפללה הבת חרש בלבה: “הלואי והיו כל הימים “ימי זריעה” ויהיה אבא שמח וטוב־לב”. כשהגיעו לחצרם – קפץ שמעוני מהעגלה בתנוּעה זריזה, כאילו שבו אליו ימי־עלוּמיו, התיר את הפרדה, השקה אותה, חלק לה מנת המספוא ונכנס לרפת. הפרות עמדו ע"י האבוס והעלו גרה בשלוה בהמית: בדבקות שרבבו ראשיהן למעלה והתמסרו ללטיפותיו הרכות של שמעוני. חלק להן שמעוני מספוא ביד רחבה. פחד הרזון פג עם ליל־החורף הזך, והוסיף ל"יחסנית" עוד חופן טובין.

– נַ נַ כבר לא תדעי רעב. עוד מעט וההרים יתכסו עשב רך מתוק. יהיה טוב – דבר שמעוני לפרותיו.

כשהתרחץ ונכנס לחדר, היה כבר מוכן על השולחן מרק חם מעלה הבל. התישב שמעוני ברחבוּת. פניו חייכו עליזות. הרגישו מיד הילדים באבא המתמוגג – והחדר נתמלא צפצוף עליז. הביט עתה שמעוני על רבקה במבט רך, אבהי, נתמלאו עיניו דמעות־רחמים מעורפלות. רצה לעשות למענה משהו טוב, טוב מאד, ולא ידע שמעוני, ברחמיו הגדולים, מה לעשות לרבקה שלו היקרה. רק הגיש לה מדי פעם עוד צלחת מרק ועוד צלחת ומלמל:

– אה, אה, רבקה… אכלי, רבקה… אין דבר. יהיה טוב, רבקה – אה, אה, אין דבר… וכתום הארוחה לא נתן לה ללכת לחליבה.

– אין דבר, רבקה, אין דבר. בעצמנו נגמור.

כילו שמעוני והבת את החליבה. עבר עוד פעם את הרפת ואת האורוה, בדק את המנעולים – ונכנס לחדר. נרדם מיד שמעוני בקול נחרה רמה. גנחה תחתיו המטה בקול חרחור של גמל רעב. עשה שמעוני, תוך שינה, תנועות משונות ופניו כוסו טיפות זיעה כגודל החומצה. היה נדמה לו לשמעוני, כל אותו הלילה, שהוא עומד בתוך ים־שבלים נסער, קוצר קציר אחרי קציר ואך כילה לקצור והנה שוב צמחו ועלו שבלים מלאות עבות ושעירות כזנב הסנאי – –

וכששמעוני הקיץ – קלטו מיד אזניו אנחות שקטות, מרוּוחות. הוא מהר לרבקה. היא שכבה במטה, פניה לאים ומעוּדנים, עיניה שהיו לחות ועטופות דוק הכאבים שרק זה עברו, שפעו אהבה גדולה, זרה. מיד הוברר לו הכל. הוא העביר עיניו במהירות על המטה, נפגש בסדין הלבן, הפשילו – ופנים זעירים אדומים קבועים בתוך ראש גדול מכוסה שער שחור מדובלל, נגלו לו. בקדחנות עבר על כל אברי הגוף. חיוּך רחב מלא עונג עילאי הציף את פניו. בגרונו עמד לו דבר־מה חריף ומחודד. הוא גחן על רבקה ודמעות גדולות נשרו מעיניו.

– רבקה, רבקה יקרה. איך זה… איך זה קרה רבקה… מדוע לא העירות אותי. איך זה קרה, רבקה.

היא ענתה בחיוּך רפה. שמעוני רץ בחדר ממקום למקום. לא ידע במה לעסוק תחילה. העיר את הבת ומלמל לעצמו: “איך זה… איך זה קרה…” הילדים התעוררו לקול הרעש. לא הבינו פשר הבהלה והחלו בוכים.

– מה הבכי זה פתאום – גער בהם שמעוני – לקום מהר, בנות! לקום! בן יש לי, בן…

קמו הילדים והקיפו את האם ואת הילוד הרך. הסיקה הבת הגדולה אש על הכירים והחלה מטפלת באמא היולדת. התהלך שמעוני בחדר ולא ידע כיצד להתיר פקעת מחשבותיו הסבוכה – עד שראה את העין הגדולה האדומה מציצה לחדרו, נזכר שמעוני בזריעה וחשב: “חבל ש”זה" בא ביום זריעה, לא יוכל להשאר בבית אצל רבקה, אבל את הבת הבכירה לא יקח היום לשדה".

נשארה הבת בבית לטפל באם היולדת. נסע שמעוני לבדו לזריעה ובתוך לבו שם מכה החדווה הלמוּת־שמחה, כבמקבת גדולה – – –

עתה עמדו ימים בהירים, האכרים השתדלו להכניס כל כמה יותר לתוך חיקה השחור של האדמה הצבה, היתה היא, השחורה מבטיחה כל כך בשתיקתה הכבושה. שמעוני פזז מגיל. הוא הצליח להשיג אחת החלקות ה"שמנות" של אותו המחכיר הנכרי, היושב שם בערים הגדולות ומתענג על תאוות עירוניות. נגמרה הזריעה. שודדה האדמה והשתרעה ישרה שלווה ושקטה כאשה בהריונה. רק הנצנים הבודדים, שהחלו מציצים פה ושם, העידו על התכונה הרבה האיתנית, הנעשית שם בחיקה הפורה.

אהב שמעוני לעבור בשבתות על שדותיו הירוקים, המחייכים באלפי נצנים דקיקים, לגחון לאדמה, אגב חתירת אצבעות בתוך הלחות הנעימה למדוד את עומק הרטיבות, לחייך לתוך שפמו הארוך: אוהו! יש לכם די, יש לכם די ליניקה. ומיד להזכר ברבקה, זו שסוחבת אתו יחד בעול עד היום האחרון של החודש התשיעי, ובילוד הרך. החליט שמעוני, בטיילו בין ירק שדותיו המשגשגים: הפעם אערוך “ברית”, תזכור לה כל המושבה, יראו מה ששמעוני יכול, יראו. החליט להוציא לשחיטה את העגל הגדול שפטם אותו מתוך טפול רב: “אין דבר, ישמחו הכל ותשבע גם רבקה שלי נחת מעט”.

וכשהוא שב מהשדות, עובר את המושבה ועיניו הקטנות נוצצות מגיל, – היו האכרים נגשים אליו, שואלים על מצב שדותיו ותוקעים לו לבסוף יד־עמל רחבה:

– מזל־טוב, שמעוני! בן־זכר – שמענו, נכון?

– נכון, נכון – עונה שמעוני בגאוה – בודאי תבואו אלי ל"ברית", הַ?

– נבוא, נבוא. רק תכין מן המשומר.

– יהיה, יהיה גם מן המשומר, גם מן האדום.

היה “ברית” אצל שמעוני שהמושבה אינה זוכרת כמוהו לשמחה. השיג שמעוני בחנות המשותפת חבית יין גדולה על חשבון השנה הטובה, והבת הכינה מטעמים ממבחר פרי המשק, התאספו האכרים לביתו על נשיהם וטפיהם. נגשו האכרות ליולדת, הסתכלו בילוד וחלקו מחמאות:

– אוהו! איזה בן. הביטו על ראשו, על לחייו האדומות. יהיה זה זורע – אוהו!" –

התרוצץ שמעוני מאחד לשני, שכח מחשבותיו על העול שנעשה לו במושבה. היו לו כל אחד ואחת כל כך יקרים, כל כך אהובים – –

– שתו, שתו אין דבר. יש די.

לגמו האכרים לגימה יתרה. החלו מדברים בטון הגבוה, בזה שמשתמשים בו להכניע פרד מתעקש… דברו הכל על הימים היפים, החמים:

– השמש – אֵם רחמניה טובה. מלטפת ראשי הגבעולים הרכים.

– אוהו! היא מלטפת – והם עולים ועולים כעל שמרים.

– הכניס בה היורה מנה הגונה, עמוק הכניס, אוהו!

– ואלה הזוללים יונקים במלא פיהם.

– נו, נו. מים ושמש, שמש ומים. אין פלא.

– בעוד שבועים, כששוב תצמא – צריך עוד פעם מנה הגונה.

– מעליש, יהיה, יהיה. עוד יש שם די למעלה.

סולקו, לבסוף, השולחנות הצדה. יצא אלוני בכתפיו הרחבות, דפק ברגליו, הנתונות בתוך מגפים שחורים נוצצים, ומחזהו הוציא קול בּס רחב: “וטהר לבנו, וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת, הו, הַ, הוֹ, הוֹ”. התערבו הכל ביחד: אכרים, אכרות וילדים בתוכם ועד שעה מאוחרת רקדו ושמחו אצל שמעוני.

ג

חדשי החורף הגיעו לקצם. הכל שגשג ופרח. עדר הפרות רעה כל היום על ההרים, המכוסים עשב דק ריחני ובערב מלאו דליים גדולים נוזל לבן. היו האכרים יוצאים בשבתות לשדותיהם, אומדים בעין מנוסה את הקמה הצעירה והמוח מחַשב כל מיני חשבונות משמחים. בחנות המשותפת היה עתה בפי כּל השמאי החדש שמנו השנה להערכת התבואה. סיפרו על הערכתו אשתקד בשפלה הברוכה. קיווּ שגם כאן יעריך ב"חסד".

המליטה “יחסנית” עגלה חומה. רץ שמעוני כל היום מהחדר אל הרפת ומהעגלה לבן. שפעה “יחסנית” דליים חלב. לא מסר שמעוני הכל לחנות המשותפת, השאיר מעט גם בשביל הבית. היתה עתה ארוחתו של שמעוני מתובלת מעט חמאה ושמנת. קפצו ילדותיו כגדיים עליזים, לא סרו מהעגלה.

– הבט, אבא, איזו עינים גדולות אצל העגלה, יותר יפות משל האח הקטן.

גער בהן שמעוני: “נו, די. די לעמוד אצל העגלה, לכנה לעזור קצת לאמא”.

התהלכה רבקה עדינה וחיורת, עשתה את עבודתה בלאות מעוּדנת. הביט עליה שמעוני ולבו נמלא רחמים. "כמה היא עמלה רבקה שלי: מטפלת בילדים, בפרות ובגינה ועוד מיניקה “מוצצן כזה”. חשב שמעוני למכור, אחרי הקציר, מעט “עודף” ולקנות עוד פרה חולבת “הן זקוקה עתה רבקה שלי לחלב”. ועוד רבות חשב לעשות שמעוני, לכשתכלה עבודת הקציר. אך הימים היפים נמשכו קצת יותר מדי. עבר שבוע ועוד שבוע, חודש תמים. נכנס גם חודש אדר – ואין שינוי במזג האויר. התחילו מטיילים עירוניים מציפים את המושבה הקטנה. מתפעלים מכל עגל רך וסיח משתולל ומהימים היפים, המצויינים לטיולים. הביט שמעוני בעין זועמת אכולת־קנאה על אלה העירוניים הצוהלים, שאינם יודעים ולא כלום על הפחד הטמיר, השוכן שם עמוק בלבו. עלתה שנאה איתנית, שנאת דורות, לאלה החוגגים שאין מזונותיהם בידי שמים.

התחיל שמעוני צופה בכוכבים ובמזלות, תר אחרי כל עננה קלה, לועגת. אך הכל לשוא – נכנס גם חודש ניסן והשמים סגורים ומסוגרים. הבחין שמעוני בעינו החדה בצבע הבהיר שעטתה הקמה הירוקה. היתה עתה לשמעוני תקוה אחת יחידה: תקות המלקוש. “אוהו! – עוד יש בכוחו לשנות הכל. מלקוש הגון והתבואה ניצלה” – חשב שמעוני, אבל שם במוחו האפל הצטייר כבר מחסן ריק שומם ובפנתו שקים אחדים מבוישים.

הגיעו ימים, ימים משונים. החל הטבע משטח ולועג בגלוי. היה לפתע בצהרים עולה שרב מחניק ועוטף הכל ערפל דלוח. היתה החמה צופה מהשמים העכורים חיורה וחלשה כחולת קדחת. וכשאחרי השרב בצהרים התכסו השמים שחורים – לא עצם איש עיניו. ישבו האכרים עד שעה מאוחרת בלילה והקשיבו לכל נדנוד־קל: שמא – – – התהלכו האכרים קודרים, השתדלו לא להביט איש בפני רעהו. התהלך כבר גם שמעוני בהליכתו הרגילה: הכובע מכסה עיניו הקטנות החרדות, – קומתו שחה, – שפמו יורד לו מבודד כאצל חתול זקן. חלתה לפתע העגלה הקטנה. רץ שמעוני מרופא הבהמות אל ידעונים ערבים. משקה אותה סמי מרפא חריפים ומאכילה עשבי־סגולה שונים. לא הועילו אלה הבקבוקים המרובים, מעלי־ריח, בית־המרקחת המיוחד, ולא הועילו עשבי־סגולה כמושים. השתטחה העגלה הקטנה – וגועה. נשקף מעיניה הגדולות, – כשתי אבנים מצובעות – שנשארו פקוחות ומאובנות קפאון המות המסואב ללא פשר והבנה. פחדו עתה ילדותיו של שמעוני להביט בפני אבא מטורף. השתלטה בביתו דומית־קפאון מעיקה.

נעלם עתה מדי פעם אכר אחר. וכששב, כעבור ימים מספר, למושבה לבוש חולצות השבת הרקומה והגטרים הישנים, – שחה קומתו עוד יותר. ידעו כבר הכל ששם־שם בבנקים אין מטים אוזן; יודע כבר שם המנהל על שמי הנחושת, הפרושים על המושבה הקטנה.

נשמעה כבר המלה האיומה: בצורת.

התהלך אלוני מאחד לשני וצעק:

– גוואלד! מה אתם שותקים. נעשה דבר־מה, הן אי־אפשר ככה, – לא ענה לו איש, רק העינים החרדות שקעו עוד יותר עמוק בחוריהן. היה בשתיקה זו כל חדלון־הכוח ואפיסת־המעש נגד הטבע האכזר – – – לא שתק אלוני, ובערב אחד הזעיק את הכל לבית־העם, שעמד עתה אבל ושומם. עלה אלוני על השולחן, דפק בידו הרחבה והתחיל משוע בקול הבס שלו:

– נטכס עצה. נפנה למי שהוא, הן אי־אפשר ככה. הלא, הלא כולנו – נמות כולנו – – –

שוב שתקו האכרים, רק הזבובים שהקדימו השנה להתעורר משנת החורף, זמזמו וזמזמו. צף פתאום המכונן הקטן בעל הפנים השחורים, הרזים כמוכי שדפון והתחיל צווח בקולו הדק:

– תנו לי כסף. אני אסדר… תנו כסף. צנור גדול אקנה… המוטור שלי ישקה, ישקה את הכל… תראו בחיי, תראו.

שתקו שוב. ידעו הכל את פי הצנור הקטן־הקטן – – ונתפזרו לבתיהם.

נשאר שמעוני יושב בתוך בית־העם האבל והשומם, עיניו מורדות כאצל כלב מוכה ובמוחו שם מתפתלות מחשבות־זעם עקומות. עברו עתה לעיני שמעוני שנות העמל שלו המרובות בארץ קטנה זו הזועמת: השנים הראשונות בפרדסים שם אצל הבועזים בין ערב־רב מגרגר שפה זרה, משונה ומשגיח נוגש לועג מבין אחינו בני ישראל… הארוחות הגסות של קטניות ושמן זול, וקיבה נפוחה מגהקת, ולילות בהוטל מזוהם אכול רמשים עוקצים. ולבסוף שנות האושר, כשזכה לבוא אל הנחלה. ואז – אז רק התחילה פרשת העינוּיים: שנה “רעה”, פרה חולה, גנבה ומסים – הו המסים האלה – כל בריאותו וכוחו הכניס לאדמה זו המחרישה, ככלב מסור שמרה ולבסוף נתוּן לחסדי שמים – – – נזכר שמעוני באותם ימי הפז המעטים, ימי הזריעה, את תקווֹתיו ובטחונו ואת מחשבותיו על השנה הטובה הברוכה. תקפו כעס טרוף לצאת ככה, בכוחותיו האחרונים שהשאירה לו אדמתו הזוללת, נגד איזה גדול נוקם ונוטר; להתיצב פנים־אל־פנים במלחמה גלויה אתו, לנצח או לנפול שדוד. לגמור פעם במלחמה תמידית זו שבין אדם ושמים – – –

התהלך שמעוני בבית־העם האבל אכול כעס טרוף ודבר בקול רם, הניף אגרופיו הקמוצים הנוקשים ואיים על מישהו נסתר עד שנפתחה הדלת והופיעה הבת הבכירה עטופה מעיל ישן וקרוע, שערותיה מפוזרות ומסומרות, עיניה פעורות בפחד בלהות. רעדה הבת בהביטה על אבא משונה, על עיניו האדומות מזרות ניצוצות זעם. רטט קולה אחוז בעתה:

– אבא… אבא… בוא הביתה אבא. עת החליבה הגיעה – –

עמדו ימים כבדי נשימה. השמים מכוסים אדים סמיכים. האויר קפוא ומאובן. לא נדנוד קל ולא זיע כלשהו, כאילו לובן הכל וחושל בידי נפח ענק. היו הימים דלוחים וחולים. רטטה שלהבת באויר המלובן, היה דומה כאילו שטוח הוא כל היקום כקרבן חרוך על מזבח יוקד – – –

היה הירח מופיע בלילות אדום כעין־שודד זועמת. והלילה – גניחות חמות, כאילו שוכב שם הגדול עלי ערש־דוי וגונח גניחות־לילה חמות על עולם נחרב. קשרו כל הרוחות יד־אחת. ואף זו המערבית נשבה פראית־מדברית ולוהטת. החווירו השדות. החלו הגבעולים, כאילו מישהו מאיץ בהם, ממהרים להוציא שבלים צרות דקות ושדופות. חלתה רבקה.

הוציא שמעוני את “יחסנית”. נעלם איתה, וכעבור איזה ימים שב כשהוא מתגנב לביתו לבדו ומונה בהחבא שטרות מלאים כתמים שמנים. ישבו הילדים ובכו על “יחסנית” המפרפרת עתה בין ידים שמנות־אדומות וקצרות של שוחט גוץ ומאכלת ארורה. קפצה רוגזה על שמעוני – והתחיל צועק:

– זוללים, שקט! מה “תשעה באב” היום הַ –

נשתתקו הילדים והתכוצו אצל רבקה החולה.

התהלך שמעוני בימים האלה, שלאחר מעשהו עם “יחסנית”, שותק ומכונס לתוכו. לא נגעו ידיו בעבודה כל שהיא. רבתה העזובה בחצרו: הוציאו הפרות ראשיהן מהרפת האפורה וגעו רחמים:

– מָה מה.

טיילה הפרדה על הגורן וחיפשה שבלי־אשתקד ועצי־הפרי האחדים שבחצרו כוסו רשת יבלית עבה. לא ראה שמעוני ולא כלום. לא את העזובה שבחצרו ולא מבטי הילדים הנבעתים, רק הקשיב שם לתוכו, לתוך המועקה הכבדה שמלאתו. תעה שכלו הבהיר בין לבירינטי המוח הנפתלים, נדחק לאחת הפינות החשוכות שם ונשאר רובץ עזוב ונשכח. את מקומו תפשו עתה מחשבות מוזרות ומשונות.

לא שתק שוב אלוני. הריץ מכתבים ל"מוסדות". לא נענה במהרה. קם – ונסע לשם. שב אלוני ממסעיו והזעיק את האכרים לבית־העם למסור דין־וחשבון מפעולותיו. בא גם שמעוני. עלה אלוני על השולחן ורעם בקול הבּס שלו העב.

– אין דבר! לא יתנו לגווֹע ברעב… אין דבר! יש אוזן קשבת. צריך רק פעולה, פעולה חזקה… יעזרו יעזרו, עוד יש אוזן קשבת.

ישב שמעוני והביט ישר בפני אלוני ולא הבין כלום. קלט רק: “אין דבר” אין דבר" “יש אוזן” “יש אוזן”… החל מכרסמו כעסו הטרוף. היה רצון לו לשמעוני להרים את השולחן הגדול ולשבור אותו בראש אלוני ובראשי הכל. קם ויצא.

הלך שמעוני והלך – עד שמצא את עצמו בין השדות השדופים. דרך ברגליו על הגבעולים היבשים, לא נכנעו אלה למגפיו הזעירות, הזדקפו בעקשנותם היבשה במין שריקה־צריחה חדה. חדרו נמלים זעירים למתחת עורו של שמעוני לשמע השריקה החדה, הלך שמעוני הלאה הלאה עד שהגיע לשדותיו – וישב. הכניס ראשו לבין מגפיו היבשים, ידיו שלב סביבם – וקפא בשתיקה.

חש פתאום שמעוני רוח קרה מטיילת לו על חזהו המגודל. הרים ראשוֹ – ושמים מעוננים תלויים לו מעל לראשו, רק להושיט יד ולגעת. פער שמעוני את פיו, התרומם חזהו, חודדו אזניו כאצל כלב ציד, לא ידע שמעוני פשר ההרוחה שקמה עם הרוח המערבית הצוננת והקשיב והביט להעננים, שהיו תלויים קרובים־קרובים לשדותיו. חסרה רק המולת גשם רוויה – – –

לא הבחין שמעוני במוחו הלקוי בכל הלעג שבעננים אלה לשדות שדופים חרבים: השתטח בתוך שדותיו – והביט. עברה שעה אחר שעה. בקע במזרח השחר הנוצץ. התנדפו העננים העקרות חיש־מהר – ונעלמו. התנועע דבר־מה באופק הורוֹד ורקד לפני שמעוני רקוד משונה. לא הבחין בדבר המשונה, רק כשזה התקרב והיה אמות אחדות ממנו – התבלטה צורת ערבי מתנודד על גמל לבן. הביט שמעוני על הערבי כעל יצור מעולם אחר, אגדי. עצר הערבי בגמלו, ירד, הבריכו וניגש למעין החרב שבקצה גבול שדהו של שמעוני. טבל הערבי כפיו בשארית המים הדלוחים, נגבם. הוריד מהגמל שטיח קצר וכרע עליו. שלוש פעמים גחן אל האדמה ונשקה, אחר נשאר שוכב דבוק אליה משך זמן ארוך, כששפתיו לוחשות תפילה חשאית. שמעוני רותק למקומו, בעינים קהות הביט על היצור המשונה ועל התרפקויותיו הדבקות על האדמה העלובה, החרבה – – –

לילדי עין־חרוד

א

משנכנסים ימי אייר – מסתלקת השלוה, האופפת את העבודה בעונה שקטה זו. במקומה מתפּרצת ברעש ובהמולה עונה אדומה, משולהבת, ספוגת זיעה ותכונה סוערת.

עונה עונה – וסימניה ואותותיה עמה.

אין אותו הטעם הערב, המשכר בזריעת תבואות־קיץ כבזריעת תבואות־חורף. אָז, בימי חשון, כשמכניסים את הזרעים לחיק האדמה הרחב, הפתוח לרוָחה; כשהיא, האדמה, משתרעת מלאה וכמיהה מול השמים הנמוכים ומצפּה – – אָז נעשית הזריעה בהתאמצות ובמהירות. איש בחברו יאיץ. כל יום יסולא בפז. כל אחד צופה בכוכבים ומנחש; כי על כן גדולה התקוה אָז, יש במי לבטוח – – –

לא כן בזריעת תבואות־הקיץ.

אין אותו החפּזון; איננה גם החרדה והצפיה ליוֹרה בעתו. האדמה כבר שתתה לרוָיה ונותר מעט. אינם צופים בכוכבים. עתה כל התקוה במעמקים, בשכבות האדמה העמוקות…

שקטה היא העונה. כל יום – כעדר כבשים צחור. מראה למשנהו ידמה. קמים לעבודה עם זריחת השמש ושבים כשהשמש עוד במרחק “חצי קלשון” עד השקיעה.

אך עולה על כולן העונה שלאחריה.

משמתחילים הלילות הלבנים, ההולכים ומתקצרים מלילה ללילה, והמדבר מראה שגם לו חלק ונחלה בארבע תקופות השנה ומתחיל להסיק כבשנו הלוהט – עוטה מיד הקמה צבעה הלבן־החיור. עומדת אז הקמה מוכנה; ראשי השבלים צונחים למטה, מושטי צואר יעמדו נכנעים ויצפּו ל"בעל החרמש" ולסכיני המכונות החדים, המסירים את הראש בקלות: אחת־שתים. מיתת נשיקה… קמה מיד במחנה תכונה רבה. נישאת הלמות־פּטיש־הנפּח עליזה וקלה “חת תרי, חת תרי”, ועונה לעומתה הפּטיש הגדול היורד על הברזל המלובן באוֹן ובכבדות “א–ח– –תא–ח– –ת”. מתהלך אָז הסדרן טוביה, כשכובעו שמוט על פּדחתו, החולצה פרומה, אגלי־זיעה נוצצים בחזהו השעיר, וצועק:

– את המכבסה לסגור! את המתפּרה לסגור! ו"בעלי החשבונות" יוּרדו ממרום שבתם ויפרקו קצת עצמותיהם. הכל "בוער!!!

וכשגבעולי התירס־העדינים בצבעם הירוק־המלטף זוקפים את ראשיהם המחודדים ומציצים לעולם־יה – לא חס הסדרן טוביה על תינוקות־של־בית־רבן. נחה גם שם ידו הכבדה. מזעיק הוא את המורים ומרעים בקול הבּס הרחב, העב שלו:

– הנצנים נראו, עת הדלול הגיעה!!

מנסים המורים לדחות בכל מיני תירוצים “אי־אפשר, הילדים מפגרים בלימודיהם. תנו לפחות לגמור את שעורי התנ”ך והחשבון, הן גם בלאו־הכי הם רודפים אחרי כל סיח משתולל ואוזה מגעגעת".

לא חס עליהם טוביה:

– אי אפשר! הנצנים יצאו צפופים, ואם נאחר, ישתו את מעט המים הנותר. אי אפשר.

מרכינים המורים ראשיהם. שותקים. “לספר לסדרן טוביה על הלימודים המפגרים – עט!”

קמה אָז בבית הספר תכוּנה מחרישה־אזנים וצפצוּף צוהל. קופץ אחד על גבו של השני. מפּילים את הלוח ואת הגלוֹבּוּס הגדול – כדור גבינה שווייצרית, מתלוצץ גדעון – אין מקשיב לגערות המורים. רואים אלה שאין תקנה, מנענעים ראשיהם ופונים לכתות הקטנות “לכל הפחות עם אלה ל”הספיק" מעט, עוד שנה – וגם אותם “יגזלו”… ואצל ילדי הכתות הגדולות ששון ושמחה: לא דקדוק, לא שברים, לא צריך לטבול הלשון בשמן, לסתום את האף ולאנפף שפת ה"אָל־ריט". מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. מי יחוש כמוהם את נועם המלה “עבודה”. כמה טוב להתעורר בבוקר לצלצול הפּעמון המרעים: לקום! לקום! להופיע בחצר הגדולה, להחפז יחד עם הגדולים ולדעת בבירור: שבלעדיהם – הוֹהוֹ בלעדיהם – לא היו מספיקים ולא כלום, בהחלט לא כלום… ואם גם מורה מלוה אותם – הוא בעיקר לכוָנתו אזיל: להעיף עין על הני שובביא שיכולים בעצם הדילול לרדוף אחרי יוני הבר… – אין מרותו מורגשת לגמרי. מי זה ישים לבו אליו. כלום בין כתלי בית הספר הם? – –

אך ניגשה העגלה, המובילה אותם לשדה, וכולם קופצים בצהלה ובתרועה רמה. וכשהעגלה מלאה וגדושה, זזה לבסוף מן החצר – מבהילים הם את הפרדוֹת בצפצוּפים וחרחורים משונים. חוחיות, בלבלים, זרזירים ועורבים יחקו. ופתאום איהוד:

­– אי אי, אי אי, איייי – מסיים בנעירה ממושכת וצרחנית.

הפּרדות זוקפות את אזניהן, מתחת עורן עובר רטט, כאילו פּרץ לשם זרם פּחד נוזל… אחוזי בעתה, כשזנבותיהן חבוּיים בין שתיהן הרוטטים, דוהרות הן לשדה מבוהלות מהחרחורים המשונים. גדעון ועמיהוד אחרת החליטו השנה: “די לנו! לא נסע יותר עם אלה “בני התשע” ו”עשר", בושה לשבת יחד אתם בעגלה. האם גם זאת עבודה? לדלל תירס יחד את יעל השמנה ומשה’לה המפונק – לא! לא יסכימו. אם לעבוד – עבודה תנו. טוב! אם לא חרישה בזוג – לכל הפחות ביחידה, בנטיעות. מה? לא יוכלו ללכת אחרי המחרשה הערבית – “קונץ” גדול! עוד בשנה העברה מסרו להם יהודה ודן את בהמותיהם והם בעצמם חרשו “דוּר” שלם. לא! השנה לא יצאו לדלול – ויהי מה".

אחרי מחשבות רבות החליטו שניהם לגשת לטוביה הסדרן ולדרוש ממנו עבודה. אך כיצד לגשת – הן נחפּז הוא וטרוּד תמיד. מי יודע אם ישעה לטענותיהם.

— מוכרחים לנסות – החליט גדעון.

– כן, מוכרחים – הסכים עמיהוד.

בבוקר קמו שניהם, הסתלקו מבית־הספר. וכששמעו את רעש דרדור העגלה וצפצוף הילדים, שנישאו מהדרך המאוּבקה, הופיעו שניהם בחצר.

– גדעון! אתה צריך לגשת לטוביה – מושך לו עמיהוד בשרווּל חולצתו.

– מה זה פתאום אני? ואתה? לשונך דבקה?

– כן! כן! אני מכיר אותך מזמן, זו לא הפּעם הראשונה, תמיד אתה “גבור בפה”. כן. אני מכיר אותך – כועס עמיהוד.

– ואתה לא “גבור בפה” – אדרבא. לך הראה, אדרבא.

נו טוב. אם לא תגיד – אני הולך לי – מתרחק עמיהוד.

גדעון עומד רגעים אחדים, מהסס בלבו וכשפוסע הפּסיעה הראשונה לעברו של טוביה – קופץ זה פּתאום בשריקה להסייחים שעברו גדר האורווה ונכנסו לבין מזווֹת התבוּאה.

– שששש… לעזאזל! לצאת משם! – מגרשם הסדרן טוביה.

– אתה רואה עמיהוד – ניגש הוא אליו – התחלתי להגיד – ופתאום הסייחים… עתה אתה צריך להגיד. אני כבר התחלתי.

– מה תגיד עליו. אפילו את פיך לא פתחת. אף מלה לא שמעתי.

– בחיי! בחיי! – נשבע גדעון – אמרתי “טוביה” ופתאום הסייחים.

– אם כבר התחלת – תגמור – עומד עמיהוד בעקשנותו.

– בשום אופן! אתה יודע רק לשלוח אחר. די! אני הולך – מתרחק גדעון נרגז.

– חכה! חכה! הביטו עליו כועס. טוב. אני אולי אגיד… כשגדעון ניגש – אתה יודע מה – יש מחשבה מצויינה. ניגש לאוּרווה. טוביה בעצמו ישאל – חכה! חכה! אם לא – אני בעצמי אגיד.

שניהם ניגשים לאוּרווה.

טוביה הכניס את הסייחים. סגרם. ומיד התחיל להסתובב בחצר. סדר את המחרשות בשורה. אסף כלים שונים. וכשמצא שק ריק באמצע החצר רטן כדרכו: – לעזאזל! מתי ילמדו לא להשליך באמצע החצר.

– טוביה! טוביה! – נשמעה צעקה מעבר המטבח – אין מים!

– שוב אין מים! לעזאזל עם כל הצנורות ועם כל הברזים! באר צריך לחפור. באר כמו אצלנו בכפר. על הצנורות האלה אין לסמוך…

כועס ורוטן הלך לחפש מישהו שירתום ב"חבית" להוביל מים למטבח. כניגש לאוּרווה נתקל בגדעון ועמיהוד.

– מה אתם עושים פה? העגלה מזמן כבר יצאה. מה אחרתם?

הלשון ניטלה משניהם. מורדי ראש, כאילו לא ידעו את השעור, עמדו ושתקו.

אַח, טוב… – נצנצה מחשבה במוחו של טוביה – שמעו! קחו את אחשורוש, תרתמו ב"חבית" ותובילו מים למטבח, אחת שתים! אין טפּה מים במטבח

כשני סייחים צעירים קפצו לתוך האוּרווה, לאחשורוש.

– הי! – אמרתי לך לגשת… הוא בעצמו יסדר… – קרן בנצחונו עמיהוד.

גדעון לא ענה. הוא כבר עמד על האבוס והלביש לאחשורוש את הרתמה.

– נוּ חמור! הרכן ראשך! אי אפשר להגיע.

– תן לי. אני יותר גבוה – עלה אליו למעלה עמיהוד.

– מה?! אתה יותר גבוה – שתוק! בוא נמדוד. – וכבר קפץ מהאבוס.

שניהם עמדו על הצפרנים. השתדלו להתמתח.

– אה, הבט! על הצפרנים עומד… חכם!

– ואתה?…

– חברה! מהר! נשמע קולו של טוביה.

גדעון עלה על האבוס. רתם את אחשורוש – ויצא. אחרי ריב ומהלומות נסתרות באו לידי פשרה: פּעם אחת ישב גדעון על ה"חבית". פּעם אחת – עמיהוד.

בשעת ארוחת הצהרים, כשנשאלו מהילדים, היכן היו, מדוע לא יצאו לדלול – ענו שניהם בגאוה ויהירות: – עבדנו! אַל תדאגו לנו…

רק כילו לאכול – ויתרו שניהם על המנוחה – ורצו ישר לאורוה, לאחשורוש.

– אתה יודע מה, עמיהוד – ניגש לרפת ו"נסחוב" מעט תירס.

– טוב! בוא.

אחשורוש לעס במלתעותיו הזקנות, הצהובות את התירס הבשרני, העסיסי, העלה גרה וקצף ירוק. עיניו הטרוטות, הבלות נעצמו מתענוג. בזנבו הקרח קשקש לו בנחת:

– איזו מתנה… איזו מתנה…

– אתה יודע מה, עמיהוד – אנחנו “נשמור” עליו, הבט מסכן כזה… איש אינו שם לב אליו. לא נותנים לו די לאכול. בעצמי שמעתי. טוביה אמר לאורותן לתת לו רק תבן ומעט מאוד גרעינים…

– טוביה! הכל הוא יודע… צריך לנסות לתת לו מעט אוכל… הכל איכפּת לו… הכל עסקו… כועס גדעון ומלטף את הפּרד הזקן.

כשטוביה הופיע בחצר – רצו שניהם אליו.

נוּ, מה לעשות עתה?

מה זה נחפּזתם…. רק אלך לצלצל… העגלה עוד לא רתומה (לשמע העגלה נקרע דבר מה בלב) – אתם יודעים מה – פונה אליהם טוביה – עד שהילדים יבואו – לכו ומלאו את הכדים מים. לא יצטרך העגלון לחכות.

בבת אחת נופצו כל התכניות…

כשישבו בעגלה בין קהל הילדים הרועש – התכוצו שניהם בפינה, שלא ייראו. וכשהגיעו לשדה – פרצו הילדים לבין שורות התירס והתחילו בהתחרות. התרחקו שניהם לקצה החלקה ודללו שם מתוך כאב ובושה.

מדי פעם היה גדעון מזדקף, שולח מבט לעבר הגבעה אל החורשה שם. "איזו שורה ארוכה, אחד… חמשה… עשרה… אחד עשר… אחד עשר זוגות – מנה גדעון – ואיזה תלם ארוך – עד הסדראות מגיע.

– עמיהוד! הבט אל החורשים, שם שם. אחד־עשר זוגות. בחיי! אחד עשר. מניתי.

עמיהוד מאהיל על עיניו, מביט.

– אַח עמיהוד. כמה טוב ללכת בשורה ארוכה כזו. אתה יודע – לא צריך לאחוז במושכות, הבהמות בעצמן תלכנה. אתה קושר את המושכות לידית המחרשה, תוקע השוט בצנור שעל גבי הידית – ולך לך!

– הי, גדעון! עמיהוד! מה התבודדתם שם? גשו הנה! יחד עם כל הילדים – קורא להם המורה.

– כ כ כ… הביטו! עוד לא גמרו אפילו שורה אחת – מפרפרת בצחוק יעל השמנה.

– אני כבר מתחיל את השניה – מצפצף משה’לה בקולו הדק, קול הצפּור. גדעון ועמיהוד אינם עונים. בושה וכעס אוכלים במלוא פיהם…

אך הנה גלשה כבר השמש לעבר ההר השני, צללי־ערב פשטו מעבר ההר מזה.

– ילדים! האָספו הנה! – קורא המורה – הנה העגלה נוסעת.

בשמחה רצים הכל לעגלה. יושבים. גדעון ועמיהוד מתחמקים ורצים ישר לחורשים.

– מנין באתם הנה? מה אתם עושים פה? – פוגשים אותם החורשים.

– שמואל, תן מעט לחרוש – מתחנן גדעון.

– יחזקאל, תן… – מפציר עמיהוד.

שמואל ויחזקאל מוסרים להם את המחרשות. שניהם הולכים מאחריהם ומלמדים אותם פרק בחרישה.

– הטה הצדה! שמאלה! כך. פוקד שמואל.

– אל תמתח המושכות! הניחה אותן! הבהמות בעצמן תלכנה – מעיר יחזקאל.

קוממיות קופצים גדעון ועמיהוד על רגבי השדה הקשים.

כשמגיעים לסוף התלם – אין כבר זכר לקרני־שמש. עטוף כבר כל העמק חשכת ערבים שקופה.

– להתיר! מפקדים שמואל ויחזקאל.

– שמואל, התר לי את הפרד לחוד. לבדי ארכב – מבקש גדעון.

– גם לי. גם לי, יחזקאל – מחזיק אחריו עמיהוד.

גדעון קופץ על הפּרד. עמיהוד אחריו.

לא לרוץ! – צועקים אחריהם החורשים – אחרי העבודה אין רצים.

שניהם עוצרים בבהמות. בכל גוף עובר גרוי־חשק של דהרה מהירה… אך עיני החורשים צופיות, צופיות…

פרד על יד פרד צועד. רגלי גדעון נוגעות ברגלי עמיהוד.

כשהם עולים על הדרך התלולה, שממנה כברת דרך עד הבית, רואים הם פתאום כדור שמש משולהב־אדום נלחם בגבורה אחרונה עם צללי ליל מרובים, היורדים עליו לכבותו.

– אַח, כמה יפה – אומר גדעון – הבט עמיהוד! שמשות בית־הספר מוצתות באש…

אַח, כמו דליקה בתוך בית הספר… – אומר גדעון בהתלהבות – אַח! כמה יפה…

עוד מעט והכדור האדום ישקע. לאט לאט מתמסמסת האדמומיות. מכל העברים מגיחה חשכה רווּיה, ריחנית של ליל קיץ בשל –

כשהם יוצאים מהאוּרוה, אחרי שהתירו את הבהמות, אומר פתאום גדעון לעמיהוד:

– אתה יודע, עמיהוד – כשאגדל – אני מוכרח להיות סדרן… אתה יודע מה אעשה – את טוביה הסדרן אסדר תמיד במטבח. כל השנים יעבוד אצלי במטבח – – –

ב

היו ימי קיץ ארוכים ממושכים. להט השמש באורו המלובן. צרב באכזריות, בער אחרי כל גבעול ירוק. החלו עלי הגפנים מצטהבים ולבינותם קרסו אשכלות כבדים מסורבלים ענבים גדולים מתוקים, שהחלו מתבקעים מחום השמש היוקד. עמד שדה התירס מאובק. צבעו צהוֹב־אפוֹר. מתוך הקלחים הצהובים בלטו שערות מדובללות, כזקן־ישיש קרח. נהנו מהחום רק האבטיחים הגדולים. עם התגברות החום צבו בטניהם הירוקות־לבנות, המנומרות, היתה עתה העבודה שולטת בכל. גדולה וכבדה רבצה על כתפי־כל והכריעה. התרוצץ טוביה הסדרן ולא ידע במה לעסוק תחילה. סבבוהו תביעות מכל הצדדים:

– הענבים מתבקעים. צריך להחיש בבציר. עוד עשר ידים הב…

– גרעיני התבואה נשפּכים, צריך להוביל ולהוביל…

– מכונת הדישה דורשת ידים! ידים! – – –

טוביה הסדרן לא ידע את מי לספק תחילה. רק רץ מדי פעם למפּל המים, המפכה שם במורד הגבעה. צנח וטבל את ראשו הגדול, המיוזע במים הקרים, המשובבים, ולגם במלוא גרונו, “גלים”… “גלים”… כשפיקת גרונו קופצת עלה וירד ככספּית… עמדו כבר כל המוסדות סגורים – ואנשים בכל זאת לא הספיקו. פרץ שוב טוביה לבית־הספר וצעק:

– לא אוכל! לא אוכל! את “הגדולים” נוציא. רק ירוַח – ישובו ללמודים. לא היתה עתה התנגדוּת כל שהיא. נכנעו גם המורים לכוח האיתן הזה שהעניק ביד רחבה בשדה, בכרם ובמקשה – – –

פּרש שר העמל המשולהב את שלטונו על הכל –

עם שחר דרדרו כבר עגלות ההובלה. ולעת ערב היה שב כל המחנה הכבד הזה על זקניו, נשיו וטפּיו, פני כולם מלוכלכים מאבק וזיעה. החולצות מחוספּסות ומתוחות כמפּוּח. מיד אחרי ארוחת הערב היה בוקע את הדומיה הגדושה, הלילית, קול נחרה רמה של גויות עמלות…

גדעון ועמיהוד זכו להיות בין עובדי הגוֹרן. מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. בין כל הבחורים רחבי־הכתפים יעמודו. כמוהם ימלאו את לוע־המכונה הזולל הצועק במלתעות סכינו: "הב! “הב!”

– הי גדעון! עלה על המכונה לחתוך את החבלים מהאלומות – צועק המכונאי.

עולה גדעון על המכונה, המתנדנדת לתנועות הטרקטור הגדול. ראשו סחרחר, פחד רועד בלב. “מלתעות סכיני המכונה כל כך קרובות אליו, כל כך”… אך איתן הוא עומדוגם על הפּחד יבליג, אין שהות לחשוב על זה. הנה עולות האלומות, אחת אחרי השניה בשורה, צריך לחתוך, לחתוך. ועמיהוד עומד אצל השקים אינו מספיק להוריד אחד – והנה השני כבר מלא. פּורץ טוביה לגורן. מסתכל לגרעינים, שנשפּכים דרך צנורות המכונה, כזרם מי־מעין שאינו פוסק לעולם. מוציא גרעינים אחדים. מניחם על כף ידו הרחבה, בוחשם, אחרי כן מכניס גרעין אחד לפה ועל רוחב פניו השחורים משתפּך חיוּך תינוקי רחב:

איזה גודל… גרעינים. נוּ נוּ גרעינים…

מביט טוביה על תנועות עשרות ידים, המתרוממות מאליהן, כאילו הפּנטה אותן המכונה הגדולה וכולם ממלאים אחרי פקודותיה הנעלמות – וממהר להסתלק, כשמכל גופו הגדול והרחב פורצת חדות־העמל המשכרת. עוברת שעה אחרי שעה. כבדו הידים ועיפו, ביתר עוז נשמע רעש המכונה. מתנועעות מלתעות־סכיני המכונה ומזמזמות:

– ריקות… ריקות… ריקות..

רואה המכונאי דן את פלגי הזיעה ששטפו את הכל – ומעמיד את הטרקטור. משתתק מיד הרעש, כאילו נבלע באדמה. מצלצל עוד באזניהם של גדעון ועמיהוד הד רחוק, רחוק…

– הֵֵ, חברה! עתה אבטיח לא יזיק… מחייך המכונאי.

– לא יזיק. לא יזיק.

אך מי ילך עתה למקשה. הכל קורסים תחתיהם כאלומות קצורות.

– הי גדעון! עמיהוד! קלי־רגלים הנכם, יאַללה! הביאו אבטיח.

חשים גדעון עומיהוד עופרת ברגליהם, אך לא יוֹדוּ… כחץ מקשת רצים שניהם אל המקשה. דן המכונאי פולח את האבטיח בסכינו הגדול, חותך פלחים אדומים גדולים ומחלק פלח פלח לגולגולת. טובלות קרני השמש במיץ האבטיח האדום, בולעים החבריא מיץ אבטיח מעורב קרני שמש נוצצות וצחוק רם מריע.

וכששבים לעבודה – הרכינה כבר השמש את ראשה המסולסל לעבר הרי המערב. באה ביעף רוח־ים קלילה, מלטפת ומיבשת את הזיעה המרובה. נעשות עתה התנועות שוב קלות. ופה לוע־המכונה מרסק את האלומות בזמזום כבוש, תאוני, כמו שהלעיטוהו נזיד גדוש. נערמים שקים על גבי שקים ועם חשכת־הערב היורדת קלה ושקופה, משתתקת המכונה.

אחרי הרחצה נכנסים גדעון ועמיהוד לחדר האוכל של הילדים, יושבים בראש ומספרים נוראותיה של המכונה הגדולה.

“רחוקה עדיין האלומה מהלוע, רחוקה – ומשם פורצת כבר נשימה חמה מהבילה וחוטפת האלומה בחטף ובנהימה כחיה טורפת את קרבנה המפרפר… והיד רועדת כה, נמשכת אחרי האלומה ורועדת, אך מיד חותך הסכין החד “חת”, והיד משוחררה ותופסת אלומה שניה” – מספר גדעון.

ועמיהוד מספר על שפע השקים ועל זרם הגרעינים שאינו פוסק אף לרגע…

מקשיבים להם הכל ומקנאים. ואלה מהכתות הקטנות, כשהם שוכבים במטותיהם נים־ולא־נים והוזים על גבורותיהם של גדעון ועמיהוד, מתפּללים חרש בלבם: "אח… לוּ אפשר היה ככה… במשך לילה… להיהפך גדול… בחור גדול… " עד שנעצמות העינים ואגב שינה קולטים את פקודת המורה: לישון ילדים! לישון! גם מחר העבודה מרובה.

חולם גדעון בלילה חלום נורא:

מושיט הוא את היד לאחוז באלומה, שחציה כבר היתה לברות לשיני המכונה, מושכת אותו האלומה לשם, ללוע – מושך הוא את האלומה אליו בכל כוחותיו. מושכת היא אותו ביתר און, מתרומם הוא גדעון מכח המשוכה ונמשך אחרי האלומה, והנה אהה! נתפש לבין מלתעות סכיני המכונה. שומע הוא חריקת עצמותיו המתרסקות, חש כאב חד נורא – ומקיץ בשאגה איומה. רואה גדעון את מטות הילדים סביבו – ונרגע. לא יכול להרדם. גדעון שוכב ומקשיב. והנה ממטתו של עמיהוד עולה אנחה. מתחילה שקטה ואחר גניחות חנוקות וחרחור־גרון משונה – קופץ מהר גדעון ממיטתו ומעירו:

– עמיהוד! עמיהוד! למה תגנח ככה, עמיהוד?

מתעורר עמיהוד, פּוקח שתי עינים אחוזי פּחד וחפץ להוריד מעצמו משא כבד.

– מה חלמת, עמיהוד? למה חרחרת בשינה?

– אוי אוי גדעון… כל השקים המרובים, שהוציאה היום המכונה, רבצו עלי. חלמתי שנפלתי לבין השקים והם כולם נערמו עלי וחנקוני – אוי, איזה חלום נורא. מספר לו גדעון חלומו. צוחקים שניהם ומחליטים לישון עד הבוקר יחד. היתה שעת חצות. שט לו הירח המלא בתכלת החיורה, כגולגולת על פני מים שקטים. עמדו השומרים על משמרתם והתאמצו לא להרדם, כשראשיהם צונחים על חזיהם כפירות בשלים כבדים. היתה מסביב דומיה. הס. רק אי־שם מנסרת צעקה טרופה על צפור־ליל דורסת. ושוב הס. היה בוקע את הדומיה אשכול ענבים כבד שנשבר מענפו, היה השומר מזדעזע, מרטט בכל גופו המיוּשן ורץ לבדוק את המנעולים של הרפתים והאורווֹת. וכששב, נרגע ועומד על משמרתו – היתה שוב השינה מלפפתו ומחבקתו בזרועותיה השחורות־הכבדות. הוצפו פתע השמים אדמומית גדושה. השומר קרע שמורות עיניו המהודקות והסתכל לאדמומית המוזרה “הן שעת הזריחה עוד רחוקה, רחוקה”. הוברר לו מיד כל האיום שבאדמומית הגדולה: דליקה… בשדה דליקה… התלבט ענבל הפעמון כמטורף ושוע:

– דליק, דליק, דליקה!… דליק, דליק, דליקה!… הוּבהלו הכל מהמיטות. יצאו מי בלבנים, מי בנעל אחת לרגלו, ומי לגמרי יחף.

– מה קרה? מה קרה?

– דליקה! דליקה! בשדות דליקה. – – –

טוביה פרץ כרוח קדים משתוללת, הביט רגע לעבר האדמומית – אוּ. למה תעמדו – מהר חביות־מים! שקים רטובים!… חלקת השעורה בוערת… ומיד קפץ על סוסה ושק רטוב ביד – אחרי! שקים רטובים. אוי חלקת השעורה הכי שמנה… מהר!!! תפשו כולם שקים רטובים ודלקו אחריו עד כלות הכוחות. וענבל מתלבט שם מטורף ושולח אחריהם: דליק, דליקה… בים בם… דליק, דליקה… בים בם…

בערו ערימות התבואה באש שקטה, שלוה. היה דומה כאילו השיא מי שהוא משואות לכבוד חג גדול. רק מדי הופיע רוח קטנה, היו פורצות לשונות־אש צהובות־אדומות, מתמתחות ונלפתות סביב האלומות כזרועות ענקיות ומדי התחזק הרוח, היו מתכווצות ומתעקמות. כפני מוקיונים מעוּותים בצחוק חנוק…

– מהר! מהר! לחסום מצד ימין – הנה – הנה – את הערימות הניחו. שם כבר לא נציל – מצד ימין צעק טוביה.

באו כולם אחריו. הניפו שקים רטובים ובעיניהם – אש הצער ורפיון האדם מול איתני הטבע המשתוללים – – –

נראה טוביה הסדרן אצל האש הבוערת כיצור משונה: גויתו משולהבת, עיניו קמות ובולטות כעיני סוס כלוא באורווה דולקת – – הניף ידו הרחבה וצרח צריחות משונות ומחרידות – – –

הקיץ גדעון משנתו הערבה. הקשיב רגע לצריחות המחרידות, המעולפות מורא־ליל… היה נדמה לו לגדעון, שנתקבצו תני־כל־העולם ומתנים, באישון־לילה את גורלם המר בפני איזה גדול, היושב במרומים הרמים… חרד גדעון, חפץ הוא לכסות גם את הראש בשמיכה. ופתאום הוא רואה את קירות החדר מצופים אודם רוטט…

– הו… עמיהוד קום! דליקה בשדה. סוחב לו גדעון ברגלו.

– מה? מה? – פולט עמיהוד סתומות ומתהפך לצד השני.

– עמיהוד! עמיהוד! מהר… בשדה דליקה… – ומוריד אותו מהמיטה.

קפצו שניהם החוצה – ודהרו ישר לחלקת השעורה.

ראו מחנה כבד נלחם בחרף נפש את איתן משתולל – ומהר הניפו שקים יחד את הכול. –

לא סר גדעון מטוביה אפילו לרגע. קפץ אתו ראשון לאש והניף שקו באוֹן כמו טוביה, כמו טוביה – עד הנשימה האחרונה – – –

ובלבו שם נמס דבר־מה – – מבעד עינים מדוּמעות מעשן הוא רואה את טוביה הגדול, הרחב. והוא כל כך קרוב אל טוביה, יחד עמו הוא נלחם באש. והיה עתה כל כך קרוב לו טוביה הסדרן, כל כך הקסים בכוחותיו המרובים טוביה היקר, הנערץ – –

לא ראה טוביה הסדרן מיהו העוזר על ידו; הקוץ אתו ראשון לאש, רק חש גוש קטן חי מתלבט לו בין רגליו ומפריע – –

הסתכל רגע טוביה – וראה את גדעון מלפניו ואת עמיהוד מאחוריו.

– הו! מה תעשו פה, רק תפריעו, מהר הביתה!

וכשלא סרו – תפס בידו הרחבה, הגדולה את גדעון והשליכו רחוק רחוק מהאש ואחר את עמיהוד…

כאילו רק עתה ראו אותם – החלו הכל צועקים:

– הביתה!… הביתה!… גם בלעדיכם נוכל… הביתה!!!

סרו שניהם מהאש ועמדו מורדי ראש, כאילו ספגו מלקות חנם. –

חש גדעון בחזה שם אבנים ובגרון דגדוג… לא יכול לעצור בו גדעוֹן ופרץ בבכי, בכי ילד מבוּיש־חנם….

חדל… חדל… – מתחנן עמיהוד ולו עצמו יורדים שני קילוּחי דמעות ישר לפה – –

גברו מאות ידים על איתן משתולל. כבתה הדליקה. עלה ריח חרוּך של שעוֹרים קלוּיים. השחיר השדה השרוּף מוּל השמים הכחולים־החיורים והטיל אימה… והירח שט לו כמקודם, כגולגולת על פני מים שקטים –

עבר טוביה את השדה בפסיעותיו הרחבות. העריך את הנזק.

– נו, תודה לאל! עוד נשאר די… התגברנו עליה… אבל מחר צריך להוביל בכל העגלות…

שבו הכל לבתים הדוממים, המחכים להם שם בבקעה. היתה תהלוכה משונה של חרוּכי־שער, שחורי־פנים ומיוּזעים. וקדימה צעד טוביה רחב, גדול, ענק – –

ומאחורי המחנה, כושלים ומבוּישים, חרוכי ריסים ומלוכלכים, שרכו דרכם גדעון ועמיהוד. כשהגיעו לבתים – בקע השחר באורו הנוצץ, העליז, המבשר את בוא המאור הגדול.

מהאגמון הגבוה שעל שפת הנחל צפצפו שירת־בוקר עליזה במקהלה: חוֹחיוֹת, בלבלים וחמריוֹת ובישרו את יום העמל הבא – – –

לחוץ אל חזה הר־בר כקן נשרים בודד שוכן לו המחנה “דרוריה” בעמק הגדול. משלושת עבריו סוגרים עליו שרשרות הרים מדובשתים. אלה שמדרום־מערב, שאל חזם נלפת המחנה, מסולעים מאד, מדרונותיהם משופעים ומתרוממים זקופים כחומות מבצר עתיק, שיחי צבר מפותלים כזרועות אחוזות עוית, אטדים נלוֹזי צורה בדליותיהם המסוכסכות וצמרותיהם הפרועות, הדומים ל"גשר חי" של שרשרת קופים אחוזים זה בזה, והמון סלעי מצבות זרועים חזזית שחורה, אכולים גשם ושרב – מקיפים את המחנה ומאיימים כארץ זועמת, נגועת תחלואים, האוכלת את יושביה. מפולשי פתחים בצורת משולשים, מלחיתים האוהלים כששוליהם מורמים עד החצי, כמחנה עופות שסועות כנף מארצות ים רחוקות.

צעיר לימים הוא המחנה. רק לפני חדשים מספר הגיעו לכאן הבחורים והבחורות עמוסים כשיל, פטיש ומעדר. בין לילה הוקם המחנה, ולמחרת הסתערו על השממה באון עלומים מתגעש: נעקרו סלעים ונערמו לערימות, גודעו שיחים, נקצר האגמוֹן ותעלות חפורות ליבוש הביצות התנוצצו שתי וערב בדשנם המבהיק, הצונן מול שמש קיץ לוהטת. בבקרים תסס הכל והמה כפלגי מים שוקקים באביב: הבחורים בבגדי החיילים האפורים יצאו מי לחרישת קיץ, מי ליבּוש הביצות ומי למחצבה בהר הקרוב. נלוו אליהם גם הבחורות, כמוהן כבחורים לעמל.

בערבים היו פורצים מ"חדר־האוכל" קולות שירה סואנת ודפיקות רגלים מרקדות פרא תעו בחללי ההרים השקטים. רק תן מבוהל היה מקשיב רגע. תוהה לרעש המוזר והבלתי שכיח במקומות אלה, מתרחק מקוּפל זנב כשמגרונו מתגלגלת יללת פחד צרודה. אבל בשעות אחר־הצהרים, בשעה שכולם פזורים בשדות ובהרים, היה המחנה עטוף דממת שקט קדומים כבית נכאת עתיק יומין. איש לא ייראה אז בחצר השוממה. מהאוהל המרובע, המשמש חדר אוכל ומטבח, עולה לפעמים זמר מקוטע ונדם. מעל פסגות ההרים גולשת לעתים צריחת עוף טורף ושוב הכל שוקע בדממה כבדה.

בשעות אלו בימות השרב, עת השמש מחויר מלהט עצום כנחרך באישו הוא… והעמק כולו על גיאיותיו וערוציו רובץ אפור וחרב ללא רסיס טל ואגל מים, כאילו זרו עליו אפר – דומה אז “דרוריה” לחורבה עזובה ושוממה. קשה אז להאמין שבבקרים ובערכים רוחשים פה חיים כבנחיל דבורים.

אך לא כך היתה “דרוריה” בשעות אחר הצהרים של אותו יום: נעלמה הדממה התמידית. וכעין לחש־מגור מבשר רע מילא את האויר. מדי פעם היתה עוברת דמות קודרת את החצר בצעדים מהירים ובפגשה בדמות חשוכה כמוה – נעצרו רגע, ננעצו עינים מבועתות ותוהות:

– טוביה, טוביה, הנכון? –

בנטות היום, בשוב שאר הבחורים והבחורות מהשדות לא ירדו, כרגיל, אל המעין המפכה במורד הגבעה, אך מיהרו אל האוהל ההוא, שנראה בחשכת הערב, שהגיחה מכל נקיק סלע ומערה, שחור ביותר, כאילו השחיר במשך השעות בו שכב הגוסס…

– מה קרה, מה קרה – נדחק אחד, שבא מהעבודה, אל בין המתקהלים, נכנס לתוך האוהל ושב מיד על עקבותיו כולו רועד ובעיניו הבעתה והתהיה כבעיני השאר. מצטופפים כעדר מבוהל עמדו כולם סביב האוהל, בו שכב טוביה, וציפו לנס: “אולי יקום עוד, אולי”. – –

ואף לאחר ששמעון, הוטרינר של “דרוריה”, ה"מומחה" היחידי שבדק את הגוסס, יצא מהאוהל והשמיע את דבריו הנמרצים, שאין תקוה, כי עוד מעט הכל יגמר – לא יכלה גם הודאוּת, ודאות של בעל מקצוע להכרית שארית תקוה מלבות בחורי “דרוריה”.

כה זרה ומשונה, מסואבה ותפלה ללא השגה היתה פה המלה “מות”. אי אפשר היה להשיג, כי יחד עם שגשוג השתילים הרכים, שרק ננעצו בקרקע השוממה, כי יחד עם עבודת ההכשרה הגדולה, אשר אך החלה, כי פה בין הבחורים והבחרות הצעירים הללו – יעלו גם גרעיני החדלון והאפסות.

“אולי יקום עוד. אולי” – רטטו כולם.

אך טוביה לא קם. אפסה כל תקוה. אישרו זאת בודאות אכזרית בעבועות הקצף סביב פיו הסגור.

בשעה מאוחרת בלילה הגיע הרופא מהעיר הסמוכה. שהה שעה קלה ליד הגוסס, יצא והודיע כבושות על מותו של טוביה, שבץ הלב.

טוביה הגיע למחנה לפני ארבעה ימים יחד עם עוד שני חוצבים, שנשלחו ממחצבות־השיש שבגליל העליון לעזרת חורשי דרוריה לעונת חריש הקיץ. הם נכנסו לשערי המחנה מיוזעים ומאובקים (את הדרך מהגליל העליון ועד דרוריה עברו ברגל, כנהוג בין בחורי המחנות) בתלבשתם המיוחדת, תלבשת החוצבים: מגבעות אוסטרליות רחבות שולים, חולצות חאקי כהות, “מוקרום” מחותלים לרגלים ונעלי צבא מסומרות. התלבושות הללו המתוחות לגופותיהם שהבליטו יפה את הכתפים הרחבות, החזה הזקוף והמתנים הגבריות הצרות, החגורות אזור אדום רחב, שיוו להם חזות גבורה ועזוז ועוררו תשומת לב הכל, והבחורות ביחוד. דבר הופעתם נמסר מאשה לרעותה ואחת אחת זנחו את המטבח ואת המכבסה ובאו לראות את עזותם המהוללת של חוצבי הגליל.

בעיקר עורר תשומת לבן טוביה, הוא לא היה גבוה כשנים האחרים, אך קומתו הממוצעת היתה נאה מאד והפליאו ביחוד פניו החיוורים, שנראו מתחת שולי המגבעת האוסטרלית, ילדותיים מאד. בכלל דמה טוביה יותר לצופה מאשר לחוצב ממחצבות השיש שבגליל העליון. אבל האזור האדום, שחגר את מתניו הצרות, מתני עלם מחוטבות, הוסיף לו לוית חן:

– הבטנה, הבטנה על זה החיוור, כמה הולם האזור האדום את פניו החיורים – התרגשו בחורות “דרוריה”. בערב, בשעת הארוחה, כשהכל הקיפו את החוצבים בשאלות שונות, ואלה ענו לכל אחד ואחת והחלו, לבסוף, מספרים את גבורותיהם של תושבי המחנה “חירותיה”, את נצחונותיהם המרובים על שכניהם הפראים ושלבו גם שמותיהם הם לתוך ספורי הגבורה לא נמצא טוביה ביניהם.

– טוביה, טוביה, היכן הוא – לא הרפו מהם הבחורות. אלה גמגמו, השתדלו להסב את השיחה לענין אחר, אך משלא היתה אפשרות ללכת בעקיפין יותר – ענו:

– טוביה, טוביה, נו משונה הוא, שתקן, אך יש דברים בגו, יש. – וטוביה שכב אותה שעה באוהלו. את השולים הרים למעלה, למעלה, את ראשו הוציא החוצה, נעץ עיניו בשמים המכוכבים ובמלוא נשימתו גמא את יין־הלילה הגדוש. עד שעה מאוחרת שכב ככה, אך עם רעד צינת החצות התכנס למטתו, התכסה ונאנח.

למחרת קיבלו החוצבים צמד סוסים כל אחד – ויצאו לחרישה. נוחה היא החרישה בדרוריה, מושכת ומלאה ענין. ששה עשר, שבעה עשר צמדים ילכו זה אחר זה. הסוסות טובות וצייתניות, אין צורך לגעור בהן כגעור בפרדות הסוררות, למודות עול הן ומחונכות, מהתלם לא תטינה, על החורש אך לצעוד אחריהן ולהחזיק במחרשה. שקטה היא עבודת החרישה. שלוים יתנהלו חורשי דרוריה, כל אחד שקוע בהזיותיו ודמיונותיו. לעתים ישתפך אחד בשירה נוגה, שירת ערבה עצובה רווית געגועים, אולם אך הגיעה שעת הצהרים – ופרצו צהלה ותרועות גיל. הסוסות תצהלנה לקראת האבוס המלא שעורים גרוסים, החורשים יתירו את סוסותיהם מתוך השתוללות וצחוק, יקשרו אותן לאבוס וישבו במעגל לארוחת הצהרים.

פני טוביה קרנו בהמצאו בין הבחורים החורשים, במלוא חזהו יצחק למהתלותיהם והלצותיהם. בערב. ברכבו הביתה, ישכח את מועקתו התמידית. בין הבחורים החסונים והבריאים האלה יידמה לו שגם הוא כמוהם –

אותו יום, יום רביעי לבואו הנה, השכים טוביה לחרישה. החלק המערבי של העמק היה שרוי עוד באפלה קלושה, החלק המזרחי החל מתנער, אור חיור הוצק על ההרים המגובננים ואחר הציף את העמק כולו. יום צעיר טיפס ועלה על הרי הגלעד, ובעמדו שם, על פסגות ההרים, הוצק בתוכו אור יום מבוגר ובהיר.

טוביה רכב לאט ופיזם לו זמר מימי הילדות, ריאותיו התרחבו וספגו את ריח צפרירי הבוקר הרעננים. קל היה לו וטוב. ליל־אמש עם הלמות הלב המרוסקת והכבדה, והמחנק שחש בחזהו, היו מאחריו. שוב משתרע לפניו יום חדש רב אור, המזרח הקורן רומז לקראתו כבשורה טובה, והעמק המפולח במו ידיו, הרובץ בתלמיו הפתוחים ומתחמם מול שמש בוקר צעירה כסיח על אפרים ירוקים, צוהל לקראתו, צוהל.

השעות הראשונות, שעות הבוקר היקרות, עברו מהר, בגבור החום חש שוב את המועקה בלב. על אף מבוכתו הגדולה, שמא יתגלה הדבר לחבריו החדשים, נאלץ לתת לחורש שמאחריו לעבור על פניו.

משנח מעט – הוקל לו ונכנס שוּב לתוך שורת החורשים.

אחרי שעה קלה נעצרו לפתע הסוסות, שהלכו אחרי מחרשתו של טוביה, כשהעגלון האיץ בהן נטו הצידה. החורש משך אותן לתלם, אך הן נטו שוב הצדה. הבחור התפלא: זו הפעם הראשונה שסוסותיו אינן נשמעות לו – משכן בשלישית והצליף על גבן.

הסוסות הטו ראשיהן לאדמה ומנחיריהן בקעה נחירת פחד, זקפו אזניהן הרוטטות, הרימו זנבותיהן ובסיבוב־דהרה פתאומי הפכו פניהן למחנה. המחרשה ההפוכה עם הסכין הנוצץ כלפי מעלה נגררה אחריהן, החורש ניגש לראות את סיבת הדבר – וחלחלה אחזתו: לרוחב התלם שכב טוביה, רגליו מפושקות, ראשו על רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר. –

שש שעות נמשכה גסיסתו. מבלי להשמיע הגה הוציא טוביה את נשימתו האחרונה.

למחרת בבוקר לא היו לדרוריה פניה הרגילים. עצב כבד שהתעבה והלך, עטף את המחנה. כנופיות־כנופיות עמדו הבחורים והבחורות בחצר והקשיבו בחרדת תמהון לנקישות הפטיש, שנישאו מאחד האוהלים.

מהמדרון הקרוב הגיעה הלמות מכושים עמוּמה. החופרים, שנלחמו שם בבזלת העיקשת והסוררה, פניהם כוסו זיעה ועדיין לא הספיקו להעמיק את הקבר כדי חצי מטר.

אריאלי המורה קטן־הקומה והרזה, שפה בין הבחורים החסונים נראה קטן יותר וצנום משהנהו, התהלך מכנופיה לכנופיה, לבסוף סר הצדה וישב על סלע אבל וחפוי ראש.

כל הבעתה הגדולה ואי ההשגה התהומית של האסון, שניתך לפתע על דרוריה העיקו על גופו הצנום.

– כחי, כחי – ניסה לכחח את גרונו החנוק – אי אפשר ככה. אי אפשר… מחנק… נו, נו, כיצד להסביר את הדבר, כחי, כחי. אי אפשר ללא אמונה, אי אפשר. – – –

בצהרים באו שכנים מהישובים הקרובים להשתתף בהלויה. גם אלה מנקודות צעירות לימים כדרוריה, עיניהם מביעות פחד, ידיהם תלויות להם ברפיון, כאילו קץ כל הבריאה הגיע. – – –

רק ראובן, החצרן בדרוריה, לא איבד את עוז רוחו. משהוכן הארון ניגש אל הפעמון והחל מטלטלו כבושות. הענבל התלבט, פרפר ונאנח והשמיע מין צלצול יבבה שעדיין לא שמעו כמוהו בגבולות דרוריה:

– ד ד־דן, אחח, ד ד־דן, אחחח – נאנח רסוקות כנואש להבקיע את היגוֹן הגדול שהתעבה והלך כענן כבד בחללה של דרוריה.

ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה, אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.

הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.

ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו, הגרגירים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נקשה ומרעיד.

כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעינים בולטות, מדומעות דמעות

חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאלי המורה – גויתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקה.

ענתה לקראתו זעקה היסטרית אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכל.

אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית־גדל וית־ק־דש שְמיה ר־ב־ה

---

המלים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עמדם ולא זזו מהקבר.

– נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו! – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת רפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים והחל יורד מהמדרון.

בעקבותיו ירדו השאר.

הקיץ גוע.

עז ולוהט בפרפורי גסיסה אחרונים בזבז ביד רחבה את יקר אוצרותיו ותפארתו. על כליונו הקרוב והודאי חיפה בשלל צבעים ואורות, בשקיעות ובזריחות של ימי תשרי האחרונים. אולם בעצם היום נתערטלו חדלונו ואפיסת כוחותיו: תכלת השמים הדהה, מוכתמה זעיר פה זעיר שם קרעי עננים עכורים, נתלתה במורמים כמטלית משומשת ובלה, השמש שוב לא טיילה ב"דרך המלך" ביקוד־גאוה כבימי שלטונה בקיץ, אך שרכה דרכה חיורת משהוּ בשבילים בפאתי הרקיע. לעתים התעבוּ העננים, התקשרו זה בזה וזחלו עמוּסי־יגון, כמלוים בר־מינן. השדות החרבים, אכוּלי שרב ואבק, רבצו בהכנעה אילמת וציפו לשקשוק־מים עליז כגמלים במדבר.

בערבים היה חדר־האוכל של המחנה מלא המיה ורחש כנחיל דבורים.

עם כניסת חשון עגוּם־הרוּח לא היה כבר לקיץ זכר כלשהו, שעת הדמדוּמים נתקצרה, נטשטש הגבוּל שבין יום ולילה, ובחצי החודש בו – בא המקוּוה עמוס השפע והברכה.

אך מכיון שבא – הביא עמו מיד את כל היתמוּת והאימה, אלו ששכנו כל הקיץ חבוּיים אי־בזה מאחורי הרים זקוּפים. זנקו הדלף והמורא זינוק פתאום וביחד את הטיפוֹת, המרווֹת שחדרו לתוך האדמה הסדוקה ועוררו בה רחשי חיים זעירים, החלו מגלים במחנה פרצות על פרצות. הצריפים המסוּיידים לבן, אשר לרגלי ההרים המדובשתים, שבקיץ השלו בלבנוניותם השלוה והעלו בדמיון נוה־שאנן במדבר חרב, גילו בבת אחת ערמתם הלבנה – הגגות החלו דולפים, הקירות זלגו דמעות שליש. בלילות עמדו מטות־הילדים צפוּפות זו אצל זו. לעתים היו נאלצים לכסותן במטריות מרופטות ונוקשות. חדר האוכל הגדול עטה מיד קדרותו החרפית. בערבים, בשעת הארוחה, עת הבחורים והבחוּרות ישבו סביב השולחנות הארוכים עטופים גלימות ומעילי חיילים ופניהם גוחנות לצלחות הממוּלאים מרק חם כש"לוּכּס" זולף אורו הצהוב, המישן ומזמזם פזמון ניחר וטורד – היה דומה לבית תמחוי זול, המאַסף בתוכו כל קשה־יום ועשוק־חיים, הבא להתחמם באורו החורג. כתום הארוחה, בצאת אבות מחדר האוכל אל בתי הילדים וילדיהם רכוּבים להם על כתפיהם, היו הפּעוּטים מתכווצים, נלחמים בגופותיהם הרועדים אל האָבוֹת, נועצים עינים בחשכה העבה ולוחשים רתת:

“אבא, מתי יבוא הירח, – מתי יהיה אור, – החושך מפחיד כל כך”. השתדלו אָבות להרגיעם בשידוּלים והבטחות, וּבעצמם מבליגים על אותו הרעד שעוררו אלה הפּעוּטים והחמימים בהלחצם אל חזה־אבא בוטח. אחר תעוּ צלצולי פעמון, שהזעיקו לאסיפה, בחלל הרים שוממים והזכירו דליקות לפני־פסח בעיירות קטנות וצפוּפוֹת.

ירחמיאל שכב בחדרו המסודק, המפולש לרוּחות הזעם, עיף ויגע. חש בגרונו, זו הצביטה שהחלה מציקה לו בשנים האחרונות, ביחוד בימי הגשם הטחוּבים, הקשים לצלצוּלים – וחשב:

"שוּב אסיפה! הפּה הארור, הממלל רברבן, רק בו לא הוצקה עדיין זו העופרת שבכל אברי הגוּף. בודאי יופיע זה קצר הקומה בעל הפנים החשוּכים, החרושים חריצי הענות, והגוף הצנוּם והיבש אכול חרבוני־קיצי־מולדת זועמת יפליג בים תכניותיו הפורחות במוחו הלוהט – – –

שכב ירחמיאל במיטתו עטוף תוגת ערבים כוססת וזכרונו גולל לפניו יריעה אחר יריעה. נזכר באותם הימי הראשונים לבואו למחנה הסוללים שחנה בעשרות אָהליו אצל ימה של טבריה כחול־העין; עת נכנס לחדר האוכל הגדול – אחרי שעבר שבעה מדורי־נסיעה, החל מה"פלשתינה־אַמט" שבכרך הגולה, מקום שישב חדשים רבים בצפיה ל"ויזה" וניזון מהבטחות רכּי לב ציונים, שהתמוגגו בנחת מכל “החיל הצעיר והרענן הלזה”, וכלה בתחתית אניה מזוהמת מלאָה חרפות ונאצות איטלקיות – והנה נפגש במאות הבחוּרים והבחוּרות, כמה גדולה היתה החדוה שהציפה אז את לבו:

“הנה, הנה ירחמיאל, מצאת סוף סוף תיקון לישוּתך הפּגוּמה. פה, בין אלה המתרוננים, תעלה ארוכה לנפשך הדווּיה”.

נזכר בימים, עת הקריב יחד את כולם ממיטב חלבו ודמו לאל הגדול, “אל העבודה”; באותן שעות הבוקר המוקדמות, כשרוכסי ההרים היו שרוּיים עוד בחצי אופל ובבקיעיהם וערוציהם המרובים רטטו אדים כחלחלים, אותן השעות היקרות, עת הדם, דם חסידים יוקד, – מורשת אָבות – זרם בגידיו ועורקיו במשנה מהירות ולהט וצרב עד לשרשי השערות – עת עמד אָז ירחמיאל בין אחים ואחיות עמלים והניף כשילו בהתלהבות, וכל נקישה בסלע המציית הציפתו דבקות.

היה רצון אָז לירחמיאל בעמדו בין אחים ואחיות עמלים וחמה מדליקה נטפי זיעה כספּיר ולשם על לוּחות חזה נרגש, ללפות ולחבק את הסלעים היקרים וללחוש תפלה מקרה לב ונפש:

“ברוך שהביאני לכאן, לבין אלה הבחורים, חובשי ספסלי בתי מדרש לשעבר, העמוּסים פּה כשיל ופטיש על גבי כתפים שחוּחות במקצת ולבין אלו הבחורות, בעלות הריסים המושפלים והפּנים השזופים, בנות ישראל צנוּעות”.

ובלילות הלוהטים ההם, עת הבחוּרים והבחוּרות, שכורים משחור יין־הליל ומריח אדמת מולדת יקרה, השיאו משואות, פּזזו סביבם וכרכּרו כעובדי אלילים קדמונים בעבדם לאליל “אש”, כאשר הציף גם אותו גל שמחה סואנת ושילב את גוּפו הכבד הלום־העמל לתוך המעגל וקפץ וכּרכר עד שצנחו משקפיו ונתגלו עיניו האפוּרות שהשתקפו בלהבות האש כגחלים לוחשות – היה ירחמיאל, אחרי הריקוּדים עד כלוֹת הנפש אלה, שוקע בתהום השינה, זו השינה המאובנה, הקדמונית שאין לכל אותן המחשבות וההרהוּרים אשר שלטו שלטון בלתי מוגבל בלילותיו כל זכר יותר.

צפים ועולים הערבים ברוכי האור, בהם ישב ירחמיאל בין אחים ואחיות והקשיב לשיחות על “הוי”, “ערכין חדשים”, “דת העבודה” שיצאו מהפּיות כצרופי שמות בקבלה מעולם הנסתר.

וכשהופיע זה הישיש, בעל הידים הגרמיות, ידי בר־אורין, והפנים השזוּפים והצומקים מסיגוּפים שבהתמסרות, כשעיניו, עיני היונה המלטפות, החלו מזרים לפתע ניצוצות ומדברותיו קודחים כרוחות קדים – דאה ירחמיאל, כשידיו הצבות תומכות בלחייו המשולהבות ועיניו נעוצות בדוֹבר, על כנפי דמיונו הלוהט שהעבירו לתקופה רחוקה ויקרה.

…הר־בר זרוע סלעים אפוּרים. מערה מסותרת. במערה יוחנן איש גוּש חלב מוקף מכל עבריו קנאים לוהטים, יוחנן איש גוּש חלב נשען אל קיר המערה, פניו חיורים מאש קדחת עצוּרה בעצמותיו, מחלפות שערותיו גולשות על כתפיו כאשדות הירדן, קולו רועד מחולשת קדחת, אך לאט לאט קולו מתגבר ומדברותיו כשלהבתיה. – – –

ובנוח, אחר כך, יד חברו על שכמו של ירחמיאל בכבדות נעימה, היה מזדעזע כולו ונועץ בו עיניו התמהות.

וכשהלה שואלו:

– ירחמיאל, ירחמיאל, למה אתה יושב בחדר האוכל הריק, כולם כבר התפזרו –

קם והלך אחריו כמוכה־ירח, נעור לפתע מחלומות קסם.

וגם בחיצוניוּתו נוסף שינוּי ניכר: הכתפים התרחבו, והידים שהיו תלוּיות לו ויורדוֹת כדליים מלאים, כאילו תפחוּ עוד.

באלה הימים, כשהיה מקבל מכתביו של אבא הכתובים באותיותיו הזעירות החרוזות שוּרה בתוך שוּרה, שהיו מלאים פּסוּקים ודרושים על חיבת ציון וּבתים שלמים ממשורריו האהוּבים עליו: רועי צאן מתנהלים אחרי בקרם, על נאות דשא ומי מנוּחות; יגעי כפים, ברי לבב שלא נשאו לשוא נפשם ולא נשבעו למרמה, שוכנים בחיק הטבע, וכו', והפציר בו לבסוף: “זכּני בני, אותי ואת הזקנה, במכתבים מארץ הצבי הנוטפת שמן וּמוֹר, שבעווֹנותינו הרבים נתקפחה זכוּתנו לחיות ולעבוד בה” – היה מוציא גליון נייר, רושם את המלים הראשונות “להורי היקרים נ”י" – וחסל. שעה ארוכה היה יושב, מביט על הנייר הלבן והחלק – וּמחייך:

"ירחמיאל, ירחמיאל, תקופה חדשה הגיעתך, סימן טוב לך, ירחמיאל. –

תעתה אָז מחשבה במוחו של ירחמיאל:

“לוּ ראהו עתה זה חברו, שאתו יחד הסתגף בעיר הנכריה כדי שיוכלו להכנס לתוך הפרדס הנעוּל לרווֹת צמאונם בתורה; לוּ ראהו עתה כמות שהוא, ירחמיאל בידיו הרחבות והצבות, מה היה אומר הלז, הא” – –

וכשנתקבל מכתבו של הלה, בו הודיע, שעוד מעט וישלים חוק לימוּדיו ויהיה כליל השלימות ויוכל לכהן פאר בהיכל המדעים, ושאלו לבסוף לירחמיאל, אם עודנו כרוּך אחרי אותו הישיש ושואף צלו, זה שכל כך הרבה לדבר עמם בעיר הנכריה – היו נפתחות קמעא שפתיו של ירחמיאל בחיוּך כלשהו שנבלע לבין זויות הפה:

“לזה בודאי שלא כדאי לכתוב! ודאי הוּא יושב בעליתו הצרה והמעופשה, וכותב את מחקרו הארוך; שולח עטו על גבי הניירות המרובים הצבוּרים על שולחן הכתיבה שלו ומעלה פלפוּליו והשערותיו ה”עמוקים", ולכל גליון המתמלא בכתב ידו הנקי להפליא, מצטחק שבעות בצחוקו הצהוב וחולם על אותו ה"סוף" אשר שם אפשר יהיה להעלות את האותיות השמנות: ד"ר שבח קליגמן, ועל הדפסתו של מחקרו זה הראשון ועל הנערה בעלת הנדוניא השמנה בעתיד הקרוב – לזה ודאי אין כדאי לכתוב"!

הפּטיש הורם והלך על שבר הברזל התלוּי שם בזוית המחסנים, ירחמיאל הזדעזע, כמי שהוציאוהו לפתע מעולם ההזיות הנעלה וטלטלהו לעמק הבכא, קם, התמתח, פּיהק ארוכות, לבש את מעיל העור – ויצא. שלוליות צהוּבות התיזו נטפי בוץ על פניו ועל עיניו, חש טעם חמוץ־מעופש – ורטן:

– לעזאזל עם הגשמים האלה! נו, נו, אין לדבר סוף…

חדר־האוכל היה מלא מפה אל פה. בחורים ובחוּרוֹת הסתובבו הנה ושוּב כשידיהם נתוּנות בתוך שרווּלי מעילים וגלימות. כנופיות אחדות עמדו ודיינו ביניהם בקולי קולות. אחדים ישבו אצל השוּלחנות שקוּעים בקריאַת מכתבים ופניהם מרוכזים ומאוּמצים כחפצים לדלות את הד החיים המוזר, מהתם, הטמון בטורי מכתבים אלה. בפינה ישבו הבחוּרות הנאות, האמהות הצעירות וסיפרו אשה את רעותה על פטפוטי ילדיהן החכמים, ובפניהן קרן “אושר”. ירחמיאל עמד, כשידיו תחובות בכיסי מעילו וראשו משוקע בצוארון מעילו הצונן, במרחק מה מזוֹ הכנוּפיה הרגילה להתכנס ערב־ערב למלא פיהם להג־לעג, והקשיב לדיבורו של העסקן האחראי.

עמד לו הלה בעמידתו המיוחדת: שכמו מוגבה במקצת כאומר להדוף את המתקרב אליו, עיניו הירוקות והזוקרות סוקרות מבעד משקפיו העבים, ופלט אמרותיו המקוּטעות בהברה רוסית.

– כן, כן, רק לרופף במקצת את המושכות – ו"קוניעץ"… את ה"דון קישוטים" האלה אני מכיר מזמן רב, מרוסיה עוד… גם שם חפצוּ לדכא את הריבולוּציה בהבל פיהם הצמחוני… עקמו שפתיהם: דם… הרוגים… אי טאָק דאַלשה. הו, הו! אני זוכר אותם היטב, “חופש הפרט”, “צרכים אינדיבידואליים” ושאר הקוסמטיקה… רק דיקטטוּרה! – אני אומר לכם, ותיכף ומיד… אח, שם ברוסיה ידעו להלחם בם: אחד, אחד – “אל הקיר”– מחרה מחזיק אחריו בבדיחותיו התפלות, זה בעל הראש הגדול והשטוּח ועיני העכבר הזעירות והלועגות, ליצן החבוּרה.

יודע ירחמיאל כלפּי מי מכוּונים מדקרות־האמרות וחצי־הלעג – וחפץ להסתלק.

פונה אליו בעל הראש השטוּח:

– הי, ירחמיאל: בוא הנה.

חושב ירחמיאל: “בודאי מחפש מטרה חדשה לחצי לעגו השנונים” – וניגש.

–?

– אתה יודע – הלל שב.

– טוב.

– מה טוב – המצב ביש מאוד.

– מה קרה – מנסה ירחמיאל באי בטחון.

– אין נותנים ודי.

– מה אין נותנים?

– הביטו עליו – חבר בקיבוץ ואינו יודע – משסעו בעל הראש השטוח.

– אין נותנים אַף פּרוּטה, אתה מבין – הפֹּקידים התעקשו: די לעשות אֶכֹספּרימנטים… – מסביר לו העסקן בעל המשקפים העבים.

– וכי מה סבוּר אתה, לעולם יתנו – צודקים, צודקים בהחלט – מעיר אחד שניגש אל החבוּרה.

– מה – גם אתה בין המדברים? אתה, שתוֹק! – זועף העסקן.

– ואם לא אשתוק, הא? – רותח זה בקצפּוֹ – הערב אגיד הכל. יתחיל הלל, יתחיל רק… את הכל אשפוך בפניו… עוד עשר שנים תקבלו…ולא יהיה לכם… כלום! פּולט זה – וּבורח.

– דיזרטר… – קורץ בעיניו הלועגות בעל הראש השטוּח אל מוּל העסקן.

חש ירחמיאל בחילה העולה בגרונו – ומתרחק מהכנופיא. תופשו מישהו בידו ומושכו אחריו:

– ירחמממיאל, ירחמממיאל, רגע אחד, רררגע אחד.

מביא קלמן החרזן את ירחמיאל לכנוּפיא אחרת. מיד תופשו בדשי מעילו, פותח בגמגוּמו הנלעג וצועק כּכרוּכיא ישר כלפּי פניו של ירחמיאל:

– הגגד אתה, נשממע דעתך. אני אומממר – מתגבר גמגוּמו – לעולללם לא יבינונו. לעוללם לא יבינו לדינַממיקה שבחחיינו… להחחזון הגדול… סופרינו חיים פּפּה כמו בבורשה כמו בבוילנא, כמו בבניוּ־יורק.. מאוממה לא ידעו מחיינו… הספרות העברית תתללוּשה מהקרקע, מקרקע החחזון… רק בשירה יש אחד – ומיד מתחיל:

  …לך, קנה שם מכנסים וכתונת: בגדי חלוֹץ ושאל

  בעברית: אי הדרך אל עמק יזרעאל:

  ירושלים של מטה…

פּפּה בּיטוי, פּפּה דדינמיקה… ואת הצער שבחיינו – אתם רוצים לשמוע? דולקות עיניו הקטנות והאדוּמות של קלמן החרזן המחכה למוצא פּיו של ירחמיאל.

עמד לו מן הצד גרישקה הקרימצ’ק, עיוה פניו וחיקה תנועותיו הנלעגות של קלמן החרזן ולבסוף פּרץ בצחוק רם:

– חא־חא, מלמד דער־שמער… פּואסיה ולאמצידריצה… וזוּג בהמות לרתום אתה יודע? – – –

מפּה אל פּה התמלא חדר־האוכל. כולם באו לשמוע ידיעות מהעיר, אַך הלל לא בא עדיין.

המתוכחים התעיפו – ונשתתקו. הס. רק ה"לוּכּס" הצהוּב זלף אורו המישן וזמזם פּזמון ניחר:

זמ, זממ, זמממ…

ישב גרישקה הקרימצ’ק על אחד הספסלים, חלץ עצמותיו, השתעמם ופיהק.

נצנצה מחשבה במוחו:

“עד שהם יתחילו שם – אפשר לסדר “הורה” הגוּנה”.

קם, התהלך מאחד לשני והציע את “תכניתו”.

דחו אותו הכל:

– אח, אין מצב רוח…

התרגז גרישקה – וצעק:

– טשורט ואַס דיערי, איטלגנטי דריאַלייה!… התישבו כדוגרות… כל אחת ואחד דוגר על מעט העצב שלו… פוי, עם מצב הרוח שלכם! – ומיד פנה אל יוסקה אהוּבו:

– הי יוסקה! “וואליאיי!”

מיד הוּצאָה הבאַלאַלייקה ענודת הסרט האָדום, יוסקה שילב רגל על גבי רגל, אצבעותיו פיזזו על גבי המיתרים:

  “טילי, טילי, טיליטילי, טילי, טילי, טיליטילי”.

ברגליו של גרישקה הקרימצ’ק עבר אותו גרוּי שחשים בו בשעה ששומעים נגינה עליזה – והחלו מתרוממות מאליהן. “זרק” בלוריתו לאחוריו בתנועת הפקר, דפק ברגליו על הרצפּה המרופשה ומגרונו פּרצה שירה שובבה:

  "טאַק אי נאַדו, טאַק אי נאדו

  ניה כאָדי קוּדה ניה נאַדו"…

קמו אחדים ונסתפּחו למחולו של גרישקה, ועוד אחדים – והמעגל גדל.

ניחר גרונו של גרישקה מצעקותיו הסועות – ונשתתק ונשמעו רק צלילי הבאַלאַלייקה:

  טילי, טילי, טיליטילי,

  ו־טאַח, טאַח, טאַחטאַח, טאַח, טאַח, טאַח טאַחטאַח –

עמד ירחמיאל והסתכל במעגל המשוטט על רצפּת חדר־האוכל בחדוה ובקלות, הקשיב לזו העממיות העסיסית, המתרוננת – וחשב:

"לוּ יכוֹל לקוּם פּעם, רק פּעם לשוטט, בקלוּת כזוּ, בשכחת־עצמית כזו יחד את כוּלם, לוּ יכול רק פּעם –

ניגש קלמן החרזן אל ירחמיאל והצביע בידו כלפי גרישקה: – פוי, פרא אדם… הבט על ריקודו, גוי שכור… פוי! – שיקע ראש לבין כתפיו העקוּמות ועיוה פניו כאילו מתוך בחילה.

ירחמיאל חש הרגשת פיגוּל אל עצמו ואל קלמן, והלך מעם החזן וישב אצל אחד השולחנות הצדדיים והרהר בקול:

“רבוש”ע עד מתי יהיה שקוּע כולו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עד מתי יהיה, כאותו הצב, מכוּוץ בתוך שריונו, עד מתי ישב בקרבו זה השני הצופה כל הליכותיו ובנות הליכותיו, מחשבותיו ובנות מחשבותיו – הן היו ימים, אָז בחדשים הראשונים, שגם הוּא חש מעין רחבוּת בחזה; הן היוּ ימים, אַז כשהתיצב בין שיירות המתרוננים בבקעה ההיא על יד ימה של טבריה כחול־העין ואימץ בשר, גידים ועצמות בשביל הכביש שסללוּ וגם הוא היה כאחד הבחורים, אָז לא היה זכר ל"חשבון הנפש" המגואל ו"צער העולם" המסוּאָב. מי זה אחזו בציציות ראוש וטלטלו שוּב לתוך חלל האין־יש והפּרפּוּרים שבלילותיו הטרופים, מי גזל מנו שנתו העמוקה, הקדמונית, בה היה שוקע אחרי ימי העמל מרובי הזוהר – שוּב, שוּב הוּא בחברתם של הקלמנים הגבנים.

– – – הרוקדים התעייפו. פרפרו צלילים אחרונים וגססו. הופיע המזכיר, ניגש אל השוּלחן, דפק בו כשהוּא מקמט מצחו, הזרוע קמטים רחבים ועמוקים והכריז:

– שקט! הלל ימסור דין וחשבון מפעולותיו בעיר.

מביט ירחמיאל על הלל, שבא עם לאָה שלו. נדמה לו שנתוספו להלל שערות שיבה במשך הימים ששהה בעיר אצל הפקידים, וגופו הצנום והקצר כאילו נצטמק עוד יותר.

הולך הלל אצל לאָה שלו וכאילו אינו רואה אותה. במוחו מתרוצצים שברי מחשבות ורעיונות הוא מתאַמץ ללקטן ולאַחדן כדי נאום טוב.

יושבת לה לאָה ליד השוּלחן ועיניה הגדולות והשחורות העטוּפות דוק הזיות כחלחל כאותם השזיפים המשובחים, מביטות לנקודה רחוקה רחוקה שרק היא רואתה.

יודע ירחמיאל את לילותיה המיוּתמים, עת היא שוכבת במיטתה בודדה ואבריה הזכּים והנאים להפליא בוכים למישהו, יודע גם ירחמיאל שהלל שוכב אָז במלון זול וזר בעיר הגדולה ונפשו מתעטפת עליו ביגון וצער: “גבעות, עמקים ומישורים שוממים מצפּים בכמיהה אילמת לידים צעירות עוקרות סלעים ומזריעות זרע, ורבבות בחוּרים ובחוּרות עורגים להרקם בתוך הגבעות והעמקים הללו – וטפש לב העם, טפש” – – –

הלל נגש אל שוּלחן הנואמים, נדם הרעש. כולם יושבים על הספסלים הארוכים ומקשיבים.

בלחייו של הלל פּורחת כבר האדמומית ומעל שפתיו גולשים ברקי מבטאים וניבים, הפליג הרחק הרחק בים תכניותיו. שכח את השעות במשרדים ההם; את עמידתו השחוחה תוך כי הסברה להלה: “רק אפשרות הביסוס בזמן; רק פחות נסיעות בטלות… רק פחות הקשחת לב, והמחנה יאכל את פתבגו ויסדר חייו הדלים”… שכח גם את הצביטה בגרון מרוב דיבורים והוכחות, ואף את ישיבתו של הפקיד במשרד, בעיר הבירה, המקטר את סיגריותיו המשובחות ומסתכל בעיגוּלי העשן בשלוה סטוֹאית, והוּא, הלל, משתעל מאוד מזה העשן. רואה לפניו רק את עשרוֹת הבחורים והבחורות, את פניהם החיורים ואת עיניהם הכבוּיות, ממשיך להפליג בים־דמיונותיו, מעודד ומעודד.

הלל מסיים, המזכיר מזדקף ומודיע:

– הרוצה מי לשאול שאלה?

לרגע קמה שתיקה כבדה ומעיקה. והנה הזדקר ישראל הגבוה, העטוף מעיל חיילים ישן, מחליק על שערותיו המגודלות פרע, היורדות לו על פניו “אַ־לאַ גוגול”, ומתחיל מונה את ספיקותיו, הרובצים עמוק עמוק בלבות רבים ואשר לא כל אחד מעיז להביעם ברבים. ישראל הגבוה מגולל את כל פרשת העינוּיים והסבל ודורש ממנו, מהלל, תשובה ברורה וגלוּיה.

בשתי זויות פּיו של הלל מופיעים מיד אותם קמטי הצער, שאינם מתישרים בפניו כל זמן התרוצצוּתו בעיר הגדולה, עיניו מביעות את הכאב שבמו"מ שלו עם הפקידים, ובהפגשו לפתע בעיני לאָה השופעות עגמוּמית רבה – תוקפו כעס חונק:

– די לי… כשל כוח הסבל… גם אתם נוספתם על הפקידים העלוקות… לא אסע יותר… יסע אחר… יסע ישראל… פולט תוך כדי שעול חונק.

מחוג השעון זחל על הלוּח הישן והצהוב, זחילה בלתי נראית לעין. וכשהסתכלה העין בו בלי הפוגות, נדמה היה כי כל המכונה המורכבה על ברגיה וציריה הזעירים, עמדה מלכת. אולם משהורד הראש העיף, והורם שנית, היתה ניכרת התנועה הכבוּשה, העצורה שם בין גלגלים מאובקים וקפיצים מתוּחים. עתה נראה מחוג השעון, שכסה את ה"שתים־עשרה" העבה כרגל עכביש מתוּחה על זבוּב שמן… חדר האוכל היה כבר ריק למחצה. נשארו אך אנשים מספר, וישראל הגבוה ביניהם ישבו סביב השולחן הארוֹך, כשלחייהם החיורות נשענות על ידיהם השעירות והעינים מזרות גצים. עתה פרצו מלים חשוּפות, לוהטות במערומיהן.

ירחמיאל ישב וראשו כאוב עליו. לא קלט מלים, כי אם אנחות וגניחות. ראָה לפניו קומץ אנשים מכים ראשיהם בסלע. הסלע זרוע נקוּדות דם, אך לא נגרע ממנו מאומה.

חשב ירחמיאל:

"לא, לא! לא נעצור כוח. בודדים הננו, שפודי־הצער, המחוּדדים במוֹ ידינו, מונעים בעד ההתקרבוּת ההדדית, עזוּבים הננו לנפשנו. נחנקים תחת הסבל שהעמסנו על שכמנו. מלחמה לנו את הכל ואת עצמנו… מלמה לנו את הרגלי חיים ומאויים המוכנים לפרוץ בכל שעת רפיון… מלחמה לנו את כל המטען הישן־נושן שהורישוּנוּ אבותינו ברחמיהם הגדוֹלים…

ובחוץ משתולל שר־הבצע שכור וטמא, פרושות על כל מדרך רגל ועל כל שעל מכמרות הבצע, הקנאָה והשנאָה. הנוכל אנחנו מתי מעט, בודדים התיצב במערכה נגדו – לא!

לא נעצור כוח. גם חברינו עזבוּנו, שקועים הם שם במ"ט שערי דיבור – לא!

ירחמיאל לחץ את ראשו הכאוב לבל יתפוצץ מהלמות מחשבותיו הטרופות, שפשף עיניו לגרש את העיגוּלים המסתחררים וזקף את גופו הממרה.

הזדקף המזכיר שנית, סקר את חדר האוכל הריק למחצה, והודיע:

– הרוב התפּזר. אין עתה אפשרות של הצבעה. האסיפה הבאה – בשבת.

החבוּרה הלוהטת נשארה באולם וישראל הגבוה ביניהם. שתי פאות בלוריתו הזדקרו, ורטן;

– מי זה צריך לו – מספּיק. נסע למדי… יסע קצת אחר… ננסה את יכלתו של אחר, נראה. ילך לעבוד קצת, ילך.. צף זה הקטן, עמד באמצע העיגוּל ובקולו הצרוד החל מספר על התענוגות בעיר, מונה בתי המלון הטובים בהם מתאַכסן הלל, קובל על התנהגותו הפשרנית את הפקידים, ובכלל “בחור הנעדר כל רגש פּרוליטרי, שמספסל הגימנסיה קפץ ישר לעסקנוּת ציבורית”, לבסוף קרץ בעיניו הערמוּמיות, המלופלפות:

– עתה תשלחו אותי… צריך לנסות כיצד ינעמו לחכי מטעמי המלון… רק תיק הכינו, גדול, גדול, חי־חי־חי־חי.

– פּרץ צחוק־תיישים – והתפּזרו.

חדר־האוכל התרוקן. קדרו התמוּנות התּלוּיות על הקירות המסודקים והילכו עגמוּמית. נכנס שומר עטוף שינל־חיילים ומטריה רטובה והוריד את ה"לוּכּס". הגיחה אימה שחורה, שירדה תחילה מהתקרה אל הקירות ובכבות ה"לוּכּס" – אָחזה את חדר האוכל כולו.

ירחמיאל הסתובב בחוץ, התבונן לפסי השמים המכוכבים, שהכחילו בתכלתם העמוקה, ולירח, שהופיע והתחבא מאחורי קרעי עננים אפורים, כאילו להנאתו טובל מדי פעם ופעם בקרע ענן צונן. רצון מרד עז אחזו להביט פעם בפני זה הגדול, הגדול שאיוה למושב לו מרומים רמים שיוכל להשתעשע שם, להככיב ערב־ערב תכלת עמוקה לתפארת וכאילו פה, בועלם התחתון, מתנהג הכל כשוּרה.

צינה לחה חדרה לתוך נעליו הקרוּעות ועלתה עד הרקות. ראה, שהנה הוא עומד בשלולית צהובה. הרהר רגע – והלך נכנס לבית התינוקות שם ישבה שושנה והשתיקה תינוק פועה. הביט ירחמיאל כיצד שושנה מחזיקה את התינוק ולוחצתו אל חזה, בחפצה להיניקו. ראתהו שושנה ומיהרה להכניס את התינוק למטתו. נגע בה ירחמיאל. גופה היה מתוּח כיצוק מתכת, וכשהעביר ידו על כתפיה – הזדעזעה מתוך רטט.

החלו הגשמים נוהגים ביד רמה ובזרוע נטוּיה. היה המערב דולה מנבכי ימים גושי עופרת ענקיים נלוֹזי צוּרה ושולחם שיירות שיירות על פני תבל רבתי. היתה תהלוכת אבל נטוּיה מאוֹפק אל אוֹפק. ענן בענן נגע, תהלוכה בתהלוכה.

דלף ושכול.

אך לרגעים, לרגעים ספוּרים, היתה חמה פורצת מבעד מפלשי עבים בקרני זהב דקיקוֹת וחדוֹת ומציצה חיוורת וחרדה כאילו נלחמה אי־בזה, מאחרי הררי־קרח, בהתאַמצות יתירה. –

התלבט מיד ענבל הפּעמון וצרח עזות בקול חרפּי צלוּל: “לעבודה! לעבודה!”

בוסס החצרן חיים ברגליו העקוּמוֹת שלוליות צהוּבות וכובעו שמוט לו על פדחתוֹ. הקיפוּהוּ בחוּרים ובחוּרוֹת בהמון, מכוּוצים בבגדי חורף ישנים. התבלבל החצרן חיים ולא ידע מה לעשות עתה בשפע ידים עמלות. הופיע דוב הנוטע. הקהיל סביבו את כוּלם וחילק להם מעדרים רטוּבים. ותלך כל הכבודה אחרי דוב הנוטע, הצועד בראש ומעדר גדול על שכמו. חילק ביניהם דוב הנוטע שוּרת עצים לגולגולת. והמעדרים הונפו על ראשי העשבים “הרעים” ודוב, ההולך בראש, מזרז את העודרים ומתקדם בצעדיו הארוכים.

עמד דוב הנוטע בקצה המדרון מלמעלה כפוף על קזוארינה צעירה ו"שחררה" מהעשבים המזיקים. רגליו המפושקות נראו כמזמרה פתוחה ודרכן נצנץ עץ צעיר וחלק מסלע אפוּר.

ירחמיאל עמד עדיין בתחתית המדרון והרים את מעדרו בהתאמצוּת. זעזעתו צמרמורת חזקה. אבעבוּעות זעירות מתחת לעורו, וידיו הכבדות כבוּלי עץ הורידו את המעדר באלכסון. חשש שמא יפגע בעצים הצעירים והרעננים, שטפות הגשם נוצצו על בדיהם הירוקים כעיני נחשים. למרות רגש הבוּשה הוכרח להישאר אחרון ולשבת לנוּח.

חכה מוחו הדווּי לשעת כושר זו, איחה שברי הרהוּריו והעבירם במהירות קדחתנית.

ישב והרהר בשושנה ובלאָה ולא ידע, מי משתיהן הוא אוהב יותר; מי משתיהן מרחם יותר. נזכר בעיני שושנה הפּלאיות, עת החזיקה את התינוק הזר ואמצתהו לחזה הצומק, ובגוּפה הלוהט והמרטט. הוּא ידע, כי שושנה שוכבת עתה במטתה, אחרי ליל־השמירה המיגע, וחולמת חלומותיה הורוּדים. מצטחקת בודאי לירחמיאל שהביא לה מתנה יקרה: ילד לשדיה הצומקים. יודע ירחמיאל, שרק בחלום יביא לה ילדים, רק בחלום.

וגם בלאָה הפֹעוטונת נזכר ובלילותיה היוקדים בחדרה המיותם, עת שוכבת בודדה ואבריה בוכים אחרי מישהו, והלל שוכב באותם הלילות היוקדים במלון זול וזר ומהרהר הרהוּריו העגוּמים.

נלחץ לבו בקרבו וחשב נוגות:

“דוקא הוּא, הכאוב בלאו הכי, דואג לאלו הנערות יותר מכולם; מיצר בצער כמישתן יותר מכולם”. “דוקא אלה אשר אינם חובקים את ה”חיים" במלוא זרועותיהם, כי אם אוחזים באצבעות רוטטות בשוליהם המתחמקים, כאותו טובע הנאחז בקש – דוקא אלה הם הממשיכים את חייהם התפלים" – – –

ועוד הוסיף חשוב – עד שטיפות גשם עבות החלו מצליפות על פניו. קם והסתכל במערב עוטף ערפל קודר וזע.

העודרים והעודרות, שנמצאו במעלה המדרון החלו גולשים בקולי קולות ובורחים הביתה. ירחמיאל היה כבר רטוב כולו מכפּות רגליו ועד קדקדו, אך אי־אפשר היה להמהיר את הרגלים הבצקות, ושרך דרכו לאטו שחוח ועגום.

לפתע טפח לו מישהו על שכמו – והנה דוב הנוטע לפניו.

צועד לו דוב הנוטע בצעדיו הרחבים, לחייו משולהבות, עיניו מוארות ומתוכן חורג חיוּך תינוקי רחב וגלוי:

– ירחמיאל יקירי, אינך חש בגשם? – נוּ־נוּ, החש צעדיך. – פונה אליו בטוב לבו – ומיד משלב זרועו בזרועו של ירחמיאל ומושכו אחריו.

– למה קדרו פניך, ירחמיאל, צער כל העולם עליך, חביבי, אַל דאגה! כל עוד המשים האפוּרים האלה מזילים נטפי ברכה, והעצים האלה גומאים – אין מה לדאוג, יה־חביבי.

ופתאום הוא עוזב את ירחמיאל, עולה על סלע שטוח, פּוֹרש כפיו ומתחיל לשיר פרקי תהלים במנגינותיו של מנדלסון:

…השמים מספרים כבוד אל

ומעשי ידיו מגיד הרקיע.

פורצות לה חמה מבעד עב מפוּלש, שולחת קרנים מוזהבות ועוטפת את דוב הנוטע. פניו מוארים, כפיו פרושות, חזהו מתרומם ומכה גלים וקול בס עמוק מריע:

יום ליום יביע אומר

ולילה ללילה יחוה דעת – – –

ירחמיאל עומד לצדו מכוּוץ בבגדיו הרטובים, מביט על דב הנוטע וחש את עצמו קטן כל כך, אפסי כל כך, גרגיר אפוּר וקטנטן. וכשנכנס לחצר וראָה את הפנים המשוּלהבים ואת העינים הקורנוֹת, המציצות מתחת כל גג, ושמע את השיחות על הבריחה הצוהלת ואת הצחוק הבריא והעסיסי, המלוה אותן – התעטפה עליו נפשו והתכווץ כולו כחושש פן תפגום ישותו את זו השלימות.

ירחמיאל החליף את בגדיו הרטובים ושכב במטתו הקרה כיתום עזוב.

צלצולי הפעמון הזעיקו לארוחת הערב. ירחמיאל קם ונכנס לחדר האוכל. באו רק המקדימים וישבו בפינה סביב דן הרפתן ועוזר הזורע.

אוהב ירחמיאל לשבת אצל זו הכנופה של דן הרפתן ועוזר הזורע ולהקשיב לשיחם, הקולח שלו ומלא שובע כמלקוש בעתו על קמה ברוּכת שפע. הרפתן דן מספר על פרות, עגלים ועגלות. יודע אם עגל תמליט הפרה או עגלה:

“אוהו, יש לו סימנים לכך, לדן הרפתן!”

ועוזר הזורע, בעל העינים השחורות והנוצצות כרגבי אדמה דשנה, מספר על הקמה המלאה. יודע להעריך את מידת הסאות שבכל חלקה וחלקה:

“אוהו, את מספר הגרעינים שבסאסאת השבולת יגיד טוביה ולא יטעה לעולם!” יושב ירחמיאל על ידם ואזנו אפרכסת לקלוט שיחם הבריא על פרות וקמה. יורדת הזיה ורודה מבית אבא ואופפתו.

טוב לו לירחמיאל בשבתו בחברתם של עוזר הזורע ודן הרפתן – שרטוטי פניהם כל כך דומים לפני קרוביו הכפריים – חזהו מכה גלים, ריאותיו מתרחבות ושואפות את ריח הבריאות והחוסן, העולה מגופותיהם המגודלים, לבו אפוף דיצה גדולה ומוחו יוקד בהתלהבות:

"אין דבר, אין דבר, עוד יש לנו! עוד יש גבורה ובריאות בישראל! פה לא ויטשפל… פה לה וילנה… פה לא נחנקים בסדנאות־יזע. פה לא עוסקים בחייטוּת רק ובסחר־מכר… לא, לא! יש משהו פה לא יבוטא במלים… כל אלה ידינו עשו! את הכרמים והגנים האלה אנו נטענו! את הקמה הברוכה הזו ידינו הפרוה! את הסוסים והסייחים, הפרות והעגלות הללו ידינו גדלום! גם לו לירחמיאל יש חלק לא קטן בכל אלה… פה, פה ידע ירחמיאל ראשונה את האהבה הגדולה לבהמה אילמת; פה חרד ראשונה את החרדה הגדולה לגשם בעתו! כעץ השדה חי פה האדם. כן, כן, גם ירחמיאל שותף לכל אלה… פה־פה גם הירחמיאלים עושים משהו גדול, כן, כן!! – – –

הגיעה כבר הארוחה לקיצה. התפזר הרוב, באין הרצאה, אסיפה, לצריפים הקרים. נשארו רק אחדים וקמטו מצחיהם במשחק האישקוקי, נשאר ביניהם גם ירחמיאל.

נכנס לחדר האוכל קלמן החרזן, הגיבן במקצת, החוטא בצנעה בעט סופרים, הסתובב פעמים אחדות על יד ירחמיאל – וניגש אליו. –

פתח קלמן בשפתו העילגת:

– ירחמיאל, ירחמיאל, אני כּכּכה… סתתתם נו… העליתי דבר מה… ק־ק־קרא ותביע דעתך. ע־ע־ע… אני באמת סתם כּ־כּ־כה…מה אאיכפת לך…. – ומוסר לידו גליון מעוך.

רוטטות תנוכי אזניו של ירחמיאל ובמוחו שורקת מכונה חצופה. מתנצל בפני קלמן הגבן:

– באמת, קלמן, אני, אני… כבר רחוק מזה אני… בחיי – – –

לא נותן קלמן החרזן לסיים:

– אין ד־ד־ד־בר… אין ד־ד־ד־בר… תקרא, תקרא… מ־מ־מ־מה תפסיד ה־ה־ה… ירחמיאל, עליך יש לסמוך בכגון אלה, ירחמיאל…ה־ה־ה־ה־ה – – ומצטחק בצחוקו הקלוש.

יושב אחר כך ירחמיאל בחדרו עם נייר הבוסר ביד. צפות ועולות הדמויות של דן הרפתן, עוזר הזורע ושל קלמן החרזן; של אלה היודעים אם עגל תמליט הפרה, או עגלה, את מספר הגרעינים שבסאסאת השבולת, ושל זה החוטא בצנעה בחרוזים. מתעטפת נפשו עליו תוך רחמים גדולים לקלמן החרזן החי חיי־נייר, חיי־נייר בלבד. – – –

חושב לו ירחמיאל:

"לוּ עשנו זה הגדול, אותי ואת קלמן, כדוגמת דן הרפתן ועוזר הזורע, מה היה מפסיד, האַ –

דופק מישהו בדלת – ושושנה נכנסת.

יושבת שושנה על מיטתו של ירחמיאל ויושבת. מצפים אבריה לנס שיבוא. שוכב ירחמיאל אילם כמוה ועיניו האפורות, אפור כבד תוגה, מוארות מדי פעם באש סיגריתו המוצתת.

אין שושנה יודעת כיצד לפתוח בשיחה – עד שנזכרת במכתב שקיבלה היום מאת אבא:

– אח, ירחמיאל, היה לי יום – אַל תשאל. נו, נו, קיבלתי מכתב מאבא – להתפקע מצחוק. הוא מתחיל בדודים והדודות, על בניהם ובנותיהם; זה בנה בית בן שתי קומות, וזה קנה אחוזה. בתו של זה נישאה לאחד דוקטור ציוני נלהב וכל העיירה נחפזת לשמוע נאומיו הנלהבים… בתו של השני – לסוחר־יערות משכיל, העומד למכור כל רכושו ולעלות לארץ־ישראל לרכוש לו “קולוניה”. חא־חא־חא, אני אומרת לך – להתפקע מצחוק. רק את הסוף חא־חא־חא אינני יכולה חא־חא־חא – אינני יודעת כיצד למסור לך את זה. הוא, אבא מרמז לי, דרך אגב: יום הולדתך חל בתר.. באייר שנה זו, הבאה עלינו לטובה, תמלאנה לך שלושים, כפי שאת רואה בעצמך, ילדה אינך עוד… אמנם מ"שמונה עשרה לחופה" רחקנו – בכל זאת מה יהיה בסופו של דבר.. מה התכלית, חא־חא־חא –

אין ירחמיאל יודע מה להגיד לשושנה. מוצץ סיגריתו הצובטת שם בגרונו הצרוד – ושותק.

יושבת שושנה ופניה מסמיקים מטפשותה הגדולה:

“האם אינה יודעת את ירחמיאל – האם אינה מכירה אותו – למה סיפרה לו כל זאת – רוח שטוּת נכנסה בה, לעזאזל!” – – – ויוצאת.

שוכב ירחמיאל במטתו הקרה אכול חרטה על התנהגותו עם שושנה, רוצה לתקן את המעוּות – וקם לחפש אחריה.

נכנס לבית הילדים לראות, אולי נמצאת שושנה פה, סבבוהו הפעוטים בהמון והקיפוהו בשאלות שונות.

נעץ בו אחד הפעוטים עיניו, היפות והתמימות – ושאלו:

– אבא של מי, אתה?

הסמיק ירחמיאל ולא ידע מה לענות לעינים הנאצלות, הדורשות תשובה במפגיע ובתמימות, וגמגם:

אני, אני… אבא אבא של כולם…

פרצה זו הפעוטה בעלת העינים השחורות והיוקדות בצחוק רם:

– חא־חא־חא־חא לא נכון! אתה לא אבא שלי… אבא שלי משה…. אתה, אתה – אתה אבא של “כלום”! – – –

–כן, כן! אבא של –– “כלום”… – הריעו בצחוק יתר הפעוטים.

ישב ירחמיאל והסתכל באבות ובאמהות ולא הכירם:

נעלמו מהפנים החשוכים קמטי הסיגוף והסבל ולבשו אור יקרות. כל הנאצל והיפה שבילדים מגודלים אלה הגיח כאן בחברת הפעוטים המתוקים. הביט ירחמיאל על ההורים, המתפטפטים כילדיהם היקרים וגם מפניו החלה נוהרת חדות זוהר:

– “בחברה זו – הרהר – אפשר לשכוח שאי־שם יש עולם כביר וענקי המלא עוני, דלות, רמיה וגזל. אפשר לשכוח שאי־בזה יש עסקן אחראי בעל עינים קצרות־ראיה, הסוקרות מבעד למשקפים עבות בשנאה ירוקה… שיש בעל ראש שטוח המביט על הכל במיצמוץ לעג… לא! אלה הפעוטים יהיו אחרים לגמרי… העינים הנאצלות האלו, הפקוחות לרוָחה כאומרות לחבק את כל היקוּם ואת כל הברואים באהבה גדולה, יביאו את הגאולה לעולם”! – – – ובשובו לחדרו, אחרי שלא מצא את שושנה, מופיעים לפניו הפרצופים של כל אלה הבחורים והבחורות, המתגעגעים בסתר לאבא עטור הדרת שיבה ולאם רחמניה נאצלה בדאגותיה הפעוטות, לחיק־אשה רוחש ולחזה־גבר בוטח. נדלק מוחו בתאורת פתע:

"לכאורה, הן המוצא פשוט כל כך, ברור כל כך; הן לכל אלה האידיאות והרעיונות, ההעפלות והירידות, ההתלבטויות והכשלונות, הן לכל אלה ישנו מוצא פשוט כל כך, ברור כל כך:

תינוק פטפטן קורן – –

נדמה לו, לירחמיאל: הנה־הנה נאחז בחוט החיים הפשוט והישר. מתחיל זה המיתר שבלבו הומה והומה. והוא מוכרח לקום, להוציא את מחברתו העבה ולהעלות בה בכתב ידו הזעיר והמחודד דף אחר דף מהמית מיתרו הנפשי. נזכר ירחמיאל בעורך גזוז השׂפם והפצרותיו, מוציא גליונות אחדים כתובות באותיותיו העקומות והמחודדות כלהקות צפרים חרדות מארצות ים רחוקות ושולחם לעורך גזוז השפם.

עוברים שבועות. מתחיל ירחמיאל מהסס:

“מה היה עליו – איזו רוח שטות נכנסה בו. מה זה עלה על לבו למסור לעורך גזוז השפם מצליליו המפרפרים” –

אוכלתו החרטה במלוא פיה.

שוכב ירחמיאל באחד הערבים ומעלה קטורת לאליל השכחה וההזיה, נפתחת הדלת ברעש – ושושנה נכנסת.

משונה במקצת היא שושנה: לחייה משולהבות, עיניה מוארות אור פלאות, ניגשת ישר אל ירחמיאל, כורעת לפניו, מחבקת רגליו, הנתונות בנעלים מסומרות – ולוחשת:

– ירחמיאל, ירחמיאל היקר, עתה הבנתי, ירחמיאל הגדול… עתה אני יודעת את נשמתך המפרפרת… ירחמיאל, ירחמיאל הגדול והיקר – –

נדהם ירחמיאל, ומנסה לשחרר רגליו מידי שושנה החובקות:

– מה הווה עליך, שושנה? מה קרה? קומי־נא, שושנה, קומי. נו, נו, איזה מצב רוח משונה…

מוציאה שושנה חוברת מעוכה ומגישתה לו.

עובר ירחמיאל במהירות על הדפים החלקלקים, המלאים אותיות מרובעות ומבהיקות ומכיר פרפוריו הוא בין אלו האותיות המודפסות.

תוקפו כעס טרוף:

– אני, אני… אני אראה לו… באיזו רשות… אני, אני – – –

ובראותו שנית את השורות המבריקות – חש עלבון צורב. כאילו הובילוהו חשוף גו בראש חוצות –

שוכבת שושנה למרגלותיו של ירחמיאל, גופה מקופל ביסורי אהבה מכלים ועיניה הפלאיות מורמות אליו בתחנונים אלמים.

מביט ירחמיאל על האשה־הנערה, בת ישראל צנועה, המפרפרת ביסורי אהבה מכלים – ומהרהר:

“לפני זמן מה היינו כולנו ילדים תמימי־עינים. יד ביד נתונה הלכנו כל הימים, לב אל לב נפתח לאהבה גדולה. גדלנו – והוקמה המחיצה… אי־אפשר לגשת כך גלויות אל הנערה, לשבת אצלה ולתנות את היגון לתוך חיקה הרוחש. בעקב המאויים והתשוקות נתרחקנו כמטוחי קשת”… הוא שוכח את העורך גזוז־השפם ואת העלבון הצורב, אופפים אותו רחמים גדולים לאשה־נערה זו והוא מרימה ומלטפה.

נלחצת אליו שושנה בגופה המרטט, מסתירה ראשה בחזהו ופורצת בבכי שלאחרי יסורי אהבה מכלים.

נבהל ירחמיאל ומנסה להרגיעה, אך בכיה סוער והולך כמעין סתום במצאו פרצה למימיו הכלוּאים. מסיר ראשה מחזהו, קם ומתהלך בחדר אנה ואנה וזה השני כבר חובט בראשו בגרזנו הקהה:

“מה עשה – מה קרה לו פתאום – למה הרשה כזאת לעצמו – כיצד ירגיע עתה את האשה־הנערה המתיפחת, היגלה לה את לבו החלול – מה יעשה עתה, מה יעשה” – – –

נרגעת שושנה מאליה ושוכבת על מטתו מקופלה ומכוּוצה כילדה קטנה מבוישת־חנם.

לא יכול ירחמיאל לראות בעלבונה – ובורח מחדרה.

משתוללת סופה פרועה ומיללת. עונים תנים רעבים ביללה שורטת, משחיר הליל מכל נקיק סלע. עומד ירחמיאל באופל הליל מוקף יללת תנים וסופה פרועה, הקורעת ממנו בגדיו, כמי שנפל לתוך פונדק שומם לבין שדים ומזיקים מתהוללים. – – –

שככו במקצת הגשמים, היו עתה ימים שלא רק שוליהם, השקיעות והזריחות, מופזים פז, אלא היום כולו הותך גוש זהב.

עמד דוב הנוטע בשדה הגדול וחפר בורות לגפנים. לא הסתפק דוב הנוטע במספר הבורות הרב שחפר במשך היום, אלא עמד על גבם של שאר החופרים והאיץ בהם בטון החביב אשר לו:

– יאַ־חביבי, יאַ־חביבי, צריך למהר. העבודה מרובה והיום קצר. עת הנטיעה תגיע, יאַ־חביבי.

בבוא החופרים לשדה לפני הזריחה, היו מוצאים את דוב הנוטע כשמאחוריו מתוח קו ישר של בורות. ובלכתם הביתה אחרי השקיעה, היו משאירים את דוב הנוטע כשהוא מניף עוד את מעדרו בכוח־צהרים רענן.

עמד גם ירחמיאל בין החופרים והשתדל להניף את מעדרו כדוגמת דוב הנוטע. שוטפתו הזיעה כבפלגי מים. לא השגיח בזה, אך התאמץ להניף מעדרו כדוגמת דוב הנוטע.

עמדו לכלות את חפירת הבורות האחרונים. השדה נראה כלוח אישקוקי ענקי. ימי הנטיעה היו ממשמשים ובאים – והשתילים לא נתקבלו עדיין.

התרוצץ דוב הנוטע מאחד לשני. לא נתן מנוחה למזכיר בעל הקמטים העמוקים. המזכיר הריץ מכתבים למוסדות!

“היתכן? הייעשה כזאת. אי ההבטחה? הן נאחר את מועד הנטיעה”.

נתקבלו משם מכתבי דחייה באמתלאות שונות.

התהלך דוב הנוטע כאבל. פניו חיורים ורזים, קומתו שחה.

“עוד ימים אחדים – וכל יגיעתו המרובה תרד לטמיון”.

החליטו לקרוא לאסיפה.

הזעיק הפטיש על שבר הברזל אשר בזוית המחסנים את הבחורים ואת הבחורות.

דרשו כולם שהלל יסע:

“יראה להם הוא נחות פיו, רק הלל יוכל להם” –

התחמק שמואל הגבוה לקרן זוית והשתריין בשתיקה קודרת.

וזה הקטן, בעל העינים הערמומיות והמלופלפות צווח בקולי קולות:

– נכריח אותו, את הלל… הוא מוכרח לנסוע… והנטיעה תסבול… נכריח אותו! – – –

שכח הלל את עיני לאה הגדולות והשחורות אשר צער וכלות נפש נסוכים בהן – ונסע.

התרוצץ שם ממשרד למשרד. דחו אותו ב"לך ושוב". שכח לאכול, רק כחח בגרונו: “כחי כחי”.

פקעה לבסוף סבלנותו, תפס בגרונו של זה הפקיד השמן, המקטר את סיגריותיו המשובחות ומסתכל בעיגולי העשן בשלוה סטואית, והחל צועק:

– עלוקות… עלוקות… שלכם אתם נותנים – נדבות אתם מנדבים – השדות הבורות שם… הבורות הפתוחים, הריקים והמבוישים מביטים בעיני בר־מינן חלולות… ודוב הנוטע יפגע בנפשו חס וחלילה… עלוקות עלוקות! – – – עד שעמד לו בגרונו זה כיחו החונק – ונסתתמו טענותיו.

נבהל הפקיד השמן השמיט סיגריתו המשובחת ומלמל בפחד טרוף:

– שערוריה, שערוריה צבורית… במשרד צבורי… נבלה כזאת… מטורף הוא, מטורף..

ובראותו פני הלל החשוכים, החרושים חריצי ענות, ואת גופו הדל והמצומק – הנמיך קולו:

– לא בי האשמה… הקופה ריקה… התקציב לא נתקבל בזמן… צריך להשתדל לקבל הלואה… צריך לפנות לפקיד הממונה עלי…

נו, נו, טוב, טוב… נסדר את הדבר, נסדר… מטורף, מטורף, לא פחות ממטורף. – – –

נשלח הטרנספורט הראשון עוד באותו היום. נתקבלו השתילים כשהם מחותלים בשקים רטובים. פרקם מהקרון דוב הנוטע, מסרם לעגלונים בידים רועדות, כאילו תינוקותיו מוסר והתחנן לפניהם:

– יקירי, זהירות, זהירות, יקירי… רכים המה השתילים. נפגעים מכל נגיעה קלה, זהירות… – –

הוזעקו למחרת כל הבחורים והבחורות. גם על תשושי כוח לא חס דוב הנוטע באלה הימים. פשטו כולם בשדה כארבה לרוב.

גוחנה בחורה על בור משחיר, תוקעה בתוכו שתיל רך ומהדקתו באדמה “חיה”. ממלא אחריה בחור באת רחב, מכסה את כולו שלא תשלוטנה בו חס ושלום רוחות מזיקות.

עבדו ביחד ירחמיאל ולאה.

לאה תקעה את השתיל לתוך הבור והדקתו בידיה החיורות והנאות. ירחמיאל מלא אחריה. כיסה את השתילים והסתכל בעיניה.

היו עיניה, העטופות תמיד דוק־צער וכלות־נפש, מוארות אור יקרות, וידיה החיורות והענוגות רטטו בחדוה כבושה עת הדקה את השתילים הרכים.

הוברר לו לפתע פשר דוק־הצער התמידי בעיניה ההוזות. – – –

ועל כולם נצח דוב הנוטע. עבר מאחד לשני ופקד על הזהירות היתרה, שלא יקפחו חס וחלילה חיי שתילים רכים.

היתה תלויה שמש מופזת על שיא הר חוגג, ומיד החלה מחליקה לעבר השני. הגיחו צללים מכל נקיק סלע ומערה, היה הגוף, בהתישרו, מדמה להשבר. מאליו קרס לאדמה המושכה.

התעייף גם דוב הנוטע. הוזעקו העגלות. ישבו בתוכן הבחורים והבחורות – וירדו הביתה.

החלה זו הקטנה מושכת בקולה הדק והדיסקנטי:

אור, אור, אור,

מה רב האור –

מה מאיר שם

בפאת ים?

ענתה לה מקהלה ערבה:

שמש קיץ

הולכה לישון

מטת זהב

עומדה שם.

היה נדמה לירחמיאל שמלך ההרים השב מנענע את ילדיו בבקעתם־עריסתם שלמרגלותיו והומה זמר חרישי.

כילו לאכול ארוחת הערב. התרוקן חדר האוכל, הלכו רוקים ורוקות אל משכבם, ואבהות ואמהות אל ילדיהם.

שכבו הילדים במטותיהם הצחורות, פטפטו בקולות מילודיים והקיפו את ההורים בשאלות חוקרי־נתיבות עולם שונות.

עוד מעט והילדים ישנו שנתם הערבה, וההורים נמנמו על יד מטותיהם כשראשיהם העייפים זעים־נעים אחת הנה ואחת הנה.

יצא ירחמיאל מחדר האוכל והתהלך בין הצריפים המנמנמים שלוים לחוצים אל חזה הר־בר, התלבט גופו הכבד הלום העמל שמילא את עורקיו וגידיו דבש־הליאות הגדושה. הלך לו הלוך ורנן ודיבר לעצמו:

“ירחמיאל, היום – יומך המאושר שבכל ימי חייך! טעמת היום במקצת מיינו החריף של דוב.”

קנא בו, בדוב הנוטע, על יינו החריף, שהוא שותה ממנו יום־יום. – – – ראה אור באחד החדרים. נשאוהו רגליו כמאליהן. פתח את הדלת – ולאה לפניו. יושבת לאה במטתה, רק כותנתה לבשרה וחובקת את רגליה הנאות. שערותיה המסולסלות והריחניות מפוזרות על כתפיה, עיניה הגדולות והשחורות מביטות נכחן הרחק־הרחק לארצות פלאים.

יושב ירחמיאל אצל לאה ושופך לפניה הגות לבו הגברי, הכבד משהו וכולו תשוקה.

יושבת לאה ועיניה מביטות לארצותיה הפלאיות.

נוגע בה ירחמיאל ואצבעותיו נכוות.

חושב ירחמיאל:

"מנין לה אש היוקדת כסנה – וידיו גולשות ומחליקות על כתפיה הצחורות.

תופשתו לאה בזרועותיה הצורבות וכובשת ראשו בחזה המרטט.

חש ירחמיאל כאילו העפיל למרומי הר ונפגש את שמש לוהטת. מלפפתו השמש בזרועותיה היוקדות –

עולה לפתע לחש חרישי והוזה:

“הלל, הללי הטוב… שלי אתה… ימים ולילות צפיתי לך, הללי היקר, שלי אתה, כולך שלי”. – –

נדהם ירחמיאל, כאילו נפלה על ראשו קורה כבדה. משחרר ראשו מזרועותיה – ובורח.

עבר ירחמיאל את המטבח וקלט גרוד צורד.

“אחד הבחורים חש בודאי רעב ובא לחפש בסירים המפויחים”. נכנס למטבח לרווֹת צמאונו הלוהט – ונפגש את דוב הנוטע.

עומד לו הלה עמידת רפיון. הכף שבידו מוגבהה במקצת, בחצי הדרך שבין הסיר לפה, ועיניו נעוצות בתקרה המפוהקה.

“מה – גם זה פה… גם זה בעל היין החריף והמשכר… גם הוא ברח מחדר מיותם” –

נזכר בלאה ובלחישתה, שכח לרווֹת צמאונו הלוהט – ונשא רגליו הלאה.

ישב ירחמיאל על סלע במדרון ההר. נקרה במוחו מחשבה אחת טרדנית ועקשנית:

"נלוזים דרכי החיים, נלוזים. אין להבין דבר, אין להבין דבר. – –

החוירו השמים באור קלוש, התקלפו מהחשכה המתמסמסת והולכת, הרים מגובננים ושוממים. רבץ ישימון מישור מקולל מארת בראשית. היה הכל, באור הבוקר הקלוש והשחפני, כה מיותם, כה מעורר רחמם, כאילו היקום כולו מצפה לצעדי גואל ומבשר. – –

תן החל יורד ממדרון הר. עבר על יד ירחמיאל, נעצר רגע והסתכל בו, קפל זנבו והחל מתרחק בצעדים קטנים ומהירים, כשפניו מוסבים לאחוריו ומגרונו מתגלגלת יללה ממושכה, סופדת וקובלת.

כשיצאו את המחנה והחלו יורדים אל הכרמים אשר בעמק לשמירת־לילה, היתה כבר החמה, שנתאחזה ונסתבכה בתלתלי־קרניה בתוך סבך שיחי־הבר, שצמחו על ההר למכביר, מפרפרת בגסיסה רבת־הוד. העמק רבץ שלו תחת לטיפות ידי־הערב הענוגות והעלה גירת־דומיה, ככבשה תמה תחת ידי רועה נאמן. אך פסגת ההר, שזהרורי־החמה האחרונים עוד פיזזו עליה בשובבות נלהבת, דלקה באש מופזת ככיפת היכל עולה בלהבות.

השומרים־הרוכבים, אורי ואבנר, אשר העפילו עתה אל הכרמים שעל מדרון ההר, היו כבר חצים ארוגים בתוך משי־הערב הכהה וחצים, מהחזה ומעלה, עטורים כתרי־פז של זהב השקיעה. סוסותיהם כמעט שלא נראו, והרוכבים, שהתנדנדו על אוכפיהם בקצב חרישי, דמו לפרשים־כרובים מופלאים, הנישאים על גלי הערב… לבם היה טוב עליהם. והסוסות הערביות, טהורות הגזע האצילי, חשו בעליצות רוכביהן, פיזזו וכרכרו בחן, כשרגליהן הקלות נוגעות־ולא־נוגעות באדמה.

כשנתקרבו אל הבוצרים והבוצרות, האורזים את התיבות האחרונות למשלוח, החל אבנר, כהרגלו תמיד מדי חושו עיני־נערות מציצות בו מאחורי שוּלי מגבעות־קש, לערוך “פנטזיה”: הוא מתח היטב את מתג סוסתו ובה בשעה נעץ דרבנותיו המחודדים בצלעותיה, את ראשו הרכין אל רעמתה ומפיו הוציא שריקה חדה. הסוסה יצאה מדעתה מחריפות־הכאב ומהתשוקה היוקדת לטוס בדהרת־טירוף, אך לשון המתג ננעצה בלשונה עד זוב דם. היא החלה מקפצת על מקומה בקפיצות משונות, וגופה המרטט העלה זיעה מקציפה.

“הלז אחוז כבר התהדרותו השחצנית” – רטן אורי מבין שפתיו, המהודקות תמיד.

הוא הביט על אבנר, על העלם הגמיש, שדוק של רומנטיקה אַוַנטוריסטית עטתה אותו ואת תלבשתו: רגליו היו נעולות מגפים גבוהים, “בּריצ’יס” חגורים יפה, הדוקים למתניו הצרים, כתפיו הרחבות בחולצה רקומה, על ראשו נתפרעה בלורית עבותה; ובעיניו, בעלות צבע דבַש בהיר, ערגון ונהיה אחרי “רומנטיקה” שומרית מהוללת.

“העלם הזה, אשר תשוקת הנערות אליו עשתהו ל”גבור" בהכרח, שוב אינו רשאי שלא להיות “פּרא אדם”, הדוהר בחשכת־ליל כמטורף ויורה, יורה… שוב אינו רשאי להרעיד כולו, בשעה שמתוך חיק הלילה גחות היריות הנעלמות"…

מעין רגש של רחמים לאבנר תקף את אורי, בהעלותו על זכרונו ברגע זה, עת הלה מקפץ על סוסתו ומראה את כוחו ברכיבה, זכר מקרה־אמש, כאשר שניהם התכרבלו והצטנפו מאחורי סלע ותחבו את ראשיהם לתוך האדמה, לבל יפגעו בהם כדורי הרובים שנתכו עליהם מהמארב. – –

כשהעגלות המלאות בוצרים ובוצרות היו במעלה התל, אצל שערי המחנה – שכבו כבר אורי ואבנר מתחת לענבי־הגפן הצפופים והקשיבו לגירת־הדומיה, שנתעבתה עתה, ונתקשרה והפכה לגוש שחור, הקרוי לילה. אורי שכב לו כדרכו: ראשו מורם אל השחקים האפלים, ועיניו נעוצות בכוכב זעיר, הקורץ לו ממרומים במין לעג שמימי. חוטי דמיונו, שנחרכו בשרב היום, החלו מתאחים וטוֹוים שוב דמויות והזיות ליליוֹת. כולו היה נתון לעולם אחר, עולם מופלא ומוזר, התלוי על בלימה; רק אזניו, אזני שומר ותיק, לא דילגו על שום רחש ורשרוש, הן הזדקפו לכל זיע קל שבקלים, כאזני כלב־ציד משובח, אבנר שכב על ידו בפישוט ידים ורגלים כמודבק ע"י כוח־המשיכה של האדמה. סוסותיהם עמדו שקטות, מדי פעם היו זוקפות אזניהן, מרטטות קלות ושבות מיד לשלווּתן. בעיניהן היפות להפליא קיננה מסירות בהמית נאמנה.

שעות הלילה זחלו בעצלתיים. מפרוכת־הקטיפה נשרו כוכבים לתוך חשכה חלולה. רוח־ליל פוחז, שגח פתאום, גלש מפסגות הרים והסתער בשצף־קצף על גיא ותל, הסתחרר בתוך צמרות העצים, היכה בדליות ובפארות, עד שהושם קץ לשובבותו הסוערה על־ידי שיחי הגפנים, שעמדו בשורות צפופות: הם תפשוהו בערפו והחזיקו אותו שבוי בין עליהם הצפופים. הרוח נתכעס והמה, המה.

אורי נזדקף לקול ההמיה הפתאומית ונעץ עיניו בחשכה העבה. חיוך דק החליק על פניו המאורכים, נתעכב לרגע בין זויות פיו ופג כלעומת שצף. הוא עבר בין שורות הגפנים, גחן והרים סלסלה מלאה ענבים, שנשכחה מאת אחד הבוצרים, הסתירה היטב בין אחד השיחים, אגב ריטון על רשלנות הצפופים. הרוח נתכעס והמה, המה.

שוב נארגו הזיותיו הליליות. צורות ודמויות, שלא היתה להן כל אחיזה ממשית בחייו היומיים, טלטלו עתה את נפשו המסוערת. החויות הדמיוניות היו כה מוחשות, עד־כדי תחושת כאב או תענוג.

ממקום משכבו של אבנר עלתה נחרה עמומה. אורי נתכעס:

“עוד טרם הגיעה חצות – וכבר הוא נוחר”.

הוא ניער אותו ברגלו.

אבנר זע, הוציא מקרבו נהימה מקוטעה – ושוב הריע בנחרה רמה.

“הלז שוב אין להכיר בו את הפרש הפראי ה”גבור". רובץ כחיה זו ונוחר לתוך האדמה"…

– אבנר!– ניערו בחזקה.

הלה הזדקף מתוך תנועת־פתאום, שערו הפרוע מפוזר על פניו ועל עיניו; העינים בלטו מאוד במין הבעת פחד מטומטם, כשל לקוּי בדעתו.

– מה קרה?

– מאום לא קרה, עוד תספיק לנחור.

– מה? כאילו ישנתי…

אורי לא ענה דבר.

אבנר מחה מעל פניו את שרידי השינה, שרפרפו בין קמטי פניו ובין שפמו הצעיר, ישר את קמטי תלבשתו, “מישש” את תחמושתו להוָכח אם הכל במקומו ובסדר, ניגש אל סוסתו, תיקן עליה את האוכף – ונעץ עיניו בחשכה:

– “לילה – חפרפרת סומאה… אין לראות את אפך” – נהם לתוך הלילה.

הסוסות זקפו לפתע אזניהן והיטו אותן לעבר ההר, גופותיהן נתמתחו, מתחת עורן העדין עבר זרם פחד רוטט…

אבנר עשה אזניו כאפרכסת, נעץ מבטו בהר הקרוב, החגור מאפליה, והיתה לו הרגשה כאילו העמידוהו קשור־עינים אל קיר אטום. דקות אחדות עמד והקשיב אך לא ראה ולא שמע דבר. מהשהביט לעברו של אורי, השוכב בשכיבתו המיוחדת: ראשו מורם אל השמים המכוכבים, נתכעס:

“לא יכול לשמוע את הנחרה… כאילו הוא שומע דבר… בעל חלומות מטופש”…

מנקיקי־ההר עלתה לפתע נביחה צרודה, שוב נתקרבה ונרתעה לאחור בנביחה מבוהלת, לפי ריצת החיה, המשחרת לטרף. רעמות הסוסות סמרו; הן רקעו ברגליהן בעצבנות, התנשמו והתנשפו בנחירות־אימה.

אורי נתחלחל:

המנוּולת הארורה! איזו נביחה מקפיאה את הדם.

“דבּחַה” – זרק לעברו אבנר זעופות.

אבנר הכניס ארבע מאצבעות ידיו לתוך פיו – ושרק.

השריקה החדה שרטה שרטת בלב הלילה. היקום נזדעזע, אך מיד שב לדממתו הקודמת. הנביחה הצרודה נאלמה דום. אבנר עוד עמד זמן־מה אצל הסוסות הנרגשות, ליטף את צואריהן ולחש באזניהן מלות־חיבה. אחר ניגש אל אורי ושכב על ידו.

השתררה שתיקה, שתיקת־ליל מעיקה. שניהם כעוסים וזעופים על מאן־דהוא רואה־ואינו־נראה, אשר הטילם בכוח לתוך האפלה, וציוה עליהם לקחת חלק בהפוכות רוחו החשוכה.

– מאוס לפגול… נמאס עלי עד מות! – הפר אבנר את השתיקה.

אורי הציץ בו תמוהות.

– מה אתה פוער עיניך? נמאס, אני אומר לך, השמירה נמאסה עלי, פוי, גועל…

אורי הכיר יפה את ההרגשה הזו, שתקפה גם אותו לא אחת: הרגשת היתמות והבדידות האופפת את השומר בשעות־לילה ידועות, עת הוא נראה בעיניו עזוב ונשכח מכל, מושלך לתעתועי גורל, והוא מרחם על עצמו עד דמעות וכועס על השאר, שאינם יודעים מכל זה ולא כלום.

אך משהביט על אבנר הזועף, תקפהו רצון להתגרות בו מעט:

– בלילה – מאוס ופגול. אך לפנות ערב, ידידי, מחר לפנות ערב תערוך שוב “פנטזיה”…

אבנר לא ענה דבר. הוא הסב פניו ממנו ברוגז.

אורי התחרט על פליטת־פיו. את אבנר הכיר מזמן. זה שנים אחדות שניהם משמשים שומרים־רוכבים בכרמים ובגנים. הלילה חיברם בברית־רעוּת. על אף דברי הכעס הנפלטים לפעמים מפיהם מרוב עיפות או רוגז סתם, הרי שניהם, השונים זה מזה באופי ובתכונות, מחבבים איש את רעהו.

– בכל זאת יש משהו יפה בשמירה, איזה הוד ליל מיוחד, שרק שומרים יודעים אותו, בכל זאת, אבנר… העיקר לא להפסיד את זה הנתון על גבי הכתפים בהוד לילי זה – ניסה אורי לרכך את רושם דבריו הקודמים.

אבנר נתפייס, נתקרב אל אורי. הצורך להשיח את הנטל מלבו השכיחהו מהר את עקיצותיו של זה.

– “הוד לילי”… מה עוד – פוי, בושה שאתה תדבר כך, אתה, שומר ותיק. זהו ענין למתפייטים ולנערות רומנטיות, שמעולם לא טעמו טעמה של שמירה מהו. חַ־חַ־חַ… – הצטחק אבנר במרירות־לעג – “הוד לילי”… הנח, אל תהיה כאחד המתפייטים־הפטפטנים הללו! אני אומר לך – התלהב פתאום – לעולם לא יבינונו “ישני הלילות” למיניהם. אצלם השמירה מין “רומנטיקה”: דהירה על סוסות בלילות־ירח (אצלם “לילות־ירח” במשך כל החודש…) וחיבוק נערות במלוּנות… את העובר על השומרים בשעות שהם סורחים אז על משכבותיהם, לא ידעו לעולם! את זו האימה, בשעה שניתך עליך מטר יריות מהאפלה, מבלי שתדע מי היורה ומאין (כשאתה רואה לפניך את האויב, יש לך הרגשה אחרת: אתה יודע בפני מי אתה עומד), ההתחלחלוּת בראשונה ואחר – הטירוף היורד עליך (הם קוראים לזה “גבורה”), כשדמך הופך לדבש מורתח, סמיך ודביק, היוקד בתוך גידיך ומסעירך עד שרשי שערותיך, כשאתה וסוסך הופכים לגוש אחד, גוש מטורף, הנישא בדהרה לקראת המות – את זה לא ידעו לעולם, לעולם!

“השפעת הלילה האילם, המדובב ערלי שפתים”…

אורי הסתכל באבנר, המגמגם תמיד, המדבר עתה בשטף ובהתרגשות, ונהנה מדיבורו הלילי, מלא התרעומת.

– אתה מבין – המשיך אבנר – תהום מפרידה בין רגשותינו אנו לבין רגשותיהם הם… יא־חביבי, לוּ יכולתי לבטא כל זה העובר עלינו במשך הלילה: פחד־השוא, בשעה שהרוח מלגלג קצת עליך ומנער את עלי־הגפנים סמוך לאפך, או כשתּן מתגנב לבצור ענבים, ואתה בטוח שגנבים בכרם ואתה זוחל על גחונך אל עבר הרעש, וזיעה קרה מדביקה שערותיך למצחך, והלב שם בחזה הולם כמקבת כבדה, ולבסוף – חוכא ואטלולא… או בשעה שאתה מזדקף כולך ומטיל את צעקתך לתוך האפלה האטומה: “מי זה!” אצבעותיך מרטטות כבר בעוית על הדק הרובה ותשובה לכך – דממה, דממה קרושה ורק הד קולך חוזר אליך כלעומת שפרץ, והוא משתבר באזניך במין לעג נוקב של אחד שד משחת, המתחבא אי־בזה במעמקי הלילה ומלגלג עליך ועל “גבורתך” העלובה, עד שאין להכיר כי מפיך יצא – – –

כל רחשי־הליל האלה! או אותם הרגעים כשאתה “מת” לישון, כשכל חושיך מתעלפים עליך, לוקים בשיתוק, כשגופך מתפתל בחישוקי־השינה כמו בתוך חיבוקי פתן – אותם הרגעים, הידועים כל כך לשומרים, עת כל תקווֹתיך, שאיפותיך וגעגועיך מתרכזים באַוָה אחת: מיטה! יה־חביבי, לעולם לא ידעו זאת “ישני הבתים” – – –

אבנר הפסיק לרגע, אחר רָק במרירות לתוך הלילה:

פוי, לא כדאי… הננו מושלכים אל הסכנות ככלבי־הפקר – –

* * *

הוא נשתתק, הוריד ראשו על חזהו ונשאר יושב, מכונס בתוך עולם הרגשותיו, ששתו עליו הלילה.

ובינתיים זוּמם משהו במסתור. על זאת העידה “הדוּבּה הגדולה”, ששתים מרגליה שקעו כבר מאחורי ההר שבצפון: שעות־הלילה, שזחלו בעצלתים, אחזו בשׂער הליל הסבוך וסחבוהו אל עקדתו, כסחוב אשה סוטה אל שערי הזקנים.

– צריך לעשות “דוּר” – הזדקף אורי.

שניהם עלו על סוסותיהם והחלו מקיפים את הכרמים מקצה אל קצה.

כשהגיעו אל קצה הכרם המזרחי, ירדו מעל הסוסות, כדי לשהות כאן זמן מה; כי הכרם הזה, הקיצוני בין הכרמים, המשתרע עד אמצעיתו של ההר, היה מקום־פורענות לשומרים בשל הסלעים המרוּבים שבתוכו, אשר שימשו מחבוא ומארב לגנבים. כאן לא הרשו לעצמם לשבת, מחשש תרדמה. שניהם עמדו זה אצל זה, מושכות הסוסות בידיהם, עיניהם נעוצות בחשכה, עד כדי תחושת כאב.

– אורי, אורי – לחש אבנר, שהשתיקה והמתיחות נמאסו עליו – לוּ תפסנו אחד המנוּולים האלה, שירו עלינו אמש מאחורי הסלע, אצל הסדריה ההיא – הוא הצביע בידו על הכתם השחור שבלט מתוך האפלה במשנה שׁחוֹר.

– מוחל… אני מותר על “התענוג” הזה. אין לי כל רצון להפגש עמם פנים־אל־פנים. גנבים, שבשל סל ענבים יורים עליך מרובים צבאיים כרוצחים – ברצון אוותר על הפגישה עמם… ניחא לי לראותם נמלטים על נפשם ומשאירים לנו לשלל “עביותיהם” וסליהם.

– אבל, יא־חביבי, לתפוס אותם פעם, להחזיק אותם בידיך… לראות את פרצופיהם, להציץ לתוך עיניהם… יה־חביבי, אחד מהם לפחות –

ש־ש־ש… – הפסיקו אורי. כולו נתמתח מתוך הקשבה מאומצת והביט לעבר ההר.

אף הסוסות היטו אזניהן לעבר ההוא.

אבנר הקשיב רגע.

– אורי, הנה הם… שם, שם… גושים שחורים… רחש זחילה, בחיי!

שניהם עלו על הסוסות והחלו מתקרבים אל עבר הרשרוש החשוד. הסוסות כמו חשו את כונת רוכביהן: הן פסעו בפסיעות איטיות וחרישיות.

כשנתקרבו כדי מטרים אחדים לשורות הכרם האחרונות, קפצו מתוכם תנים מבוהלים, שהחלו נסים במדרון ההר, ויללה קובלת נגררת אחריהם לאורך דרך מנוסתם.

– חַ־חַ־חַ!.. – פרץ אורי בצחוק רם – הנה הם “המנוּולים” שלך, תפוס אחד מהם, יאללה! –

– אני אומר לך, כמו בני אדם… – התנצל אבנר – הרשרוש דמה בכּל לרחישת ידים ורגלים של גנבים זוחלים על ארבע… בדיוק –

– בודאי “זוחלים על ארבע”, וכי מאימתי זוחלים תנים על שתים?

הסוסות האצילות, דקות החושים, חשו מיד, שהמתיחות חלפה, בחזירתן החלו מדלגות בדהרה קלה, כשמחוֹת ל"מקרה", שנסתיים ללא יריה אחת.

בשוב אורי ואבנר אל מקום־חנייתם הקודם, ירדו מעל הסוסות ושכבו. שניהם חשו בהקלה. אף אבנר, המשחר הרפתקאות, בעומק לבו שמח לסיומו המבדח של ה"מקרה". הרכיבה ניערתם. קלות ועליזות אפפו אותם.

– אורי, הקשב ואספר לך מה שאירע לי אז עם זו הבּלונדית – פתח אבנר – אתה זוכר את שתי הנערות שבאו לראות “איך שומרים כרמים בלילות” – זו, השחורה, נשארה עמך. כנראה, הלעטת אותה נזיד הזיותיך… אבל אני, יה־חביבי, נהגתי אחרת. כשנכנסנו לגן עצי־פרי, הזמנתיה לשבת. צייתה. ומיד החלה להתפייט על “ההוד הלילי” ועל גרציוזיות הסוסה. אף אני הפכתי פייטן: “הלילה – כמו… כמו…” איני זוכר כבר מה שפטפטתי אז. ואגב התפייטות – יד על מותן. אני לשיטתי הולך. זו נתרעמה והסירה ידי. אך אני בשלי. התנגדותה רפתה מעט, אך מיד עברה להתנגדות נמרצת. נתכעסתי: “שובי הביתה, אם רצונך בכך!” זו נתפייסה ושוב מתפייטת. ואני שוב בשלי. – “אבל אינני יודעת אותך, אינני מכירה את צורתך אפילו”… (מסביבנו ימש חושך). – “חַ־חַ־חַ – פרצתי בצחוק – קרנים אין לי, חייך, אַין”… – “אבל אי־אפשר, לא ראיתיך אף פעם, לא דיברתי עמך… אינני מכירה אותך כלל”…

כשחזרנו למחנה, ליויתיה עד חדרה וחפצתי לשוב אליך, לכרמים. אך זו מעכבתני: לא! אכנס עמה לרגע לחדרה. היא רוצה להציץ בפני; יש ברצונה לראות פני השומר לאור המנורה. – “לא, יקירתי – עניתי – מוטב שלא תדעי את צורתי; תני לדמיונך לדמיין כרצונו… תארי לעצמך: פרש אביר, עיניו שחור הלילה, תארו – הדר, גופו – כליל השלימות, גיבור הוא ויפה… חַ־חַ־חַ”… השארתיה על־סף חדרה וחזרתי אליך.

אבנר מתקרב אל אורי. הוא רוצה לראות כיצד פעל עליו “סיפורו”. אך אורי יושב כמסומר למקומו ומביט לתוך חלל הלילה, המלא רחשים מוזרים. רק על פניו, העטופים מסוה־חשכה, מחליק חיוּך דק, המתמגמג בזויות פיו.

– נו, אורי, מה תגיד למאורע כזה – מחייך אבנר, כשפיו שטוף גירת־ההנאה.

אורי מגמגם:

– המ… באמת מענין, “מאורע” מענין מאוד. המ… אך תרשה לי לכפור ב…

– מה? – קופץ אבנר כנשוך נחש. – אינך מאמין לי! סיפורי־בדים אני בודה לפניך… כולם, סבוּר אתה, דומים לך – הוא מסב פניו מאורי ומסנן מבין שיניו בכעס:

– אידיוט!

היתה שעת לילה מאוחרת. האשמורת השלישית הניפה כבר שרביט־שלטונה מאופק אל אופק. שריד ירח, כחתך פצע עקום, שותת דם, הלחית בירכתי ישימון־שמים והעלה בדמיון: איוב מצורע וכלבים שוטים. צער־עולם ותוגה כבושה היו נסוכים על היקום, שנקרש בשינה מאובנת ובאפלה אטומה.

אורי ואבנר רבצו מתחת גפן ענפה, כגמלים עמוסים משא לעיפה. כל אבריהם כאבו עליהם. השינה נלפתה סביב גופותיהם בחישוקי־עוית. סוסותיהם עמדו על ידם, כשראשיהן מורדים ועיניהן עצומות למחצה. היצורים היפים האלה, המלאים תמיד רגישות וערנוּת, דמו עתה לשני גושים נטולי־חיים. היתה אותה שעת־לילה, עת כל חי כּמה לשוב אל התוהו־ובוהו שלפני נפיחת רוח־חיים בבריאה.

– שקט בסביבה, שקט גמור… – התחנן אבנר בקול בכיני־ילדוּתי – תן להרדם לרגע, לרגע־ע־ע.

הדברה החלושה, שנתמשכה מפיו, שקעה יחד אתו לתהום פעורה.

אורי קם וניסה להתהלך אילך ואילך. הוא ידע שהשעות האלו הן הקשות והאחראיות ביותר בשמירה: רוב הגנבות חלות בהן. אך לא יכול לפסוע פסיעה ישרה, רגליו התלבטו כבולי־עץ, נתקלו ונכשלו בשיחים ובאבנים.

“אשב לרגע, לרגע… הן אפשר להקשיב גם בישיבה”… – זחלו מחשבות־פיתוי, כקורי־עכביש נרפים במוחו הרצוץ.

הוא ישב – ומיד נפל לתוך מכמורת־החלומות. –

… הוא ואבנר, מסותרים מאחורי סלע זקוף, אורבים לגנבים. שעה רבה עברה כבר, ואין רואים ואין שומעים מאום. השכיבה המיגעת במארב והמתיחות העצבנית נמאסו על אבנר. הוא קורא את אורי לצאת מהמארב ולשוב למקום הקודם. אך אורי מתעקש, אינו רוצה לזוז מזה: הוא הבחין יפה בקולות ובשעטת פרסות. עודם רבים ביניהם – ועל פיסגת ההר מופיעה דמות זעירה ומצונפה.

“ה, אמרתי לך! – קורא אורי בנצחון – הנה הם!” הוא מכוון רובהו אל פיסגת ההר קולע ו–בץ! עם התפוצצות היריה נתגלגלה הדמות המצונפת וגררה אחריה שברי אבנים לתוך הגיא. מיד מופיעה דמות שניה. אורי קולע שוב וגורל דמות זו כגורל הראשונה. והנה מופיעה שלישית, רביעית – דמויות הרבה. אורי דעתו נטרפה עליו, הוא חש רק בצריבת עצת־הרובה, שנתחממה מרוב יריות. וביקוד אותו הדבש הסמיך, המפעפע ומתגעש בו מכף רגליו ועד שרשי שערות־ראשו. הוא יורה בלי הפסק. הדמויות המצונפות מילאו כבר את הגיא על גדותיו. – “אורי, הננו אבודים!”… – פורץ אבנר לפתע בצעקת־אימה.

אורי מסב ראשו ולפניו מחנה גדול מזוין, ההולך ומתקדם במתינות ובסדר, כשהוא מלוכד בשרשרת, שלא יוכלו להתחמק מביניהם… אבנר החל רץ. אורי אחריו. הם נכשלים בסלעים ובשיחים, נופלים וקמים, ומטר יריות יורד אחריהם מאחור. גופותיהם שותתים דם – עוד מעט ויחנקו מחמת ריצה מטורפת. ולפתע מופיע לפניהם בית גדול. – “ניצלנו!” – צועק אבנר, שהגיע ראשון אל הבית. הם החלו מקיפים אותו מכל עבריו, כדי למצוא פתח לחדור פנימה, אך אהה! הבנין אטום, כולו כחצוב בסלע, לא חלון לו ולא שער. ולפתע קם הפלא: הבנין החל מזדעזע. אבן אחת נרתעה אחורנית: חלל גדול אפל נתגלה לעיניהם. אבנר קפץ לתוכו – ונעלם. אורי הספיק לתחוב את ראשו פנימה – וכויה צורבת התפשטה על שתי רגליו, שהמון ידים אחזון כבצבת ומשכון מן הלוע החוצה…

– אורי, אורי, גנבים! –

אורי פקח עיניו. אבנר גחן עליו וסחבו ברגליו בכל כוחו.

– קום! גנבים… – נשף לו על פניו.

אורי קפץ על רגליו. ערנוּת חושית הציפתו, כזרם מים קרים. תפש רובהו והחל זוחל אחרי אבנר.

– עלה עלי, ממש עלי… – לחש אבנר מובעת – אחד דרך עלי ברגליו…

– איפה, איפה? – רטט אורי, אחוז חלחלה ופיק־ברכים.

– הנהו – הצביע אבנר בידו הרועדת.

במרחק מה מהם, בין שוּרות הגפנים, נראתה דמות אפלה, שנלחצה אל אחד הגפנים כרוצה להאפס ולהבלע בתוך עלי השיח.

– עמוֹד! – פרץ אורי בזעקה פראית לתוך דממת הלילה.

הדמות לא זעה.

– הידים למעלה! – פקד אורי שהתקרב אל הדמות.

הוא החל לפשפש בבגדי התפוס ומצא מאכלת תחובה באזורו.

אכזריות־טירוף אחזתו. הוא החל להמטיר על ראש השבוי מהלומה אחרי מהלומה.

– הנה עוד אחד! – צעק אבנר.

מבעד ענפי הגפנים הבהיקו שני טורי שינים צחורות, שבלטו בלבנוניותן מבין העלים העטופים חשכה, כפה פעור של חיה.

אבנר זנק על השיח.

השבויים לא הראו התנגדות כלשהי. הם ספגו את המהלומות מבלי הניע אבר.

– לקשור אותם! מבין האצבעות יתחמקו – צעק אבנר.

החלו לחפש במה לקשור. לא מצאו. הסירו את החגורות מעל כפתני השבויים וקשרום בם.

– לשכב! – פקד עליהם אבנר.

– לשמור עליהם היטב! אני מכיר את המנוּולים האלה, מתחפשים כמתים ואורבים לכל תנועותיך… מיד יזנקו עלינו… אורי, את פי קנה־הרובה – אל לבם, ישר!..

הם כיוונו את רוביהם אל השבויים.

שניהם התנשמו כמפוחים. שרידי הפחד והחלחלה התערבבו בשמחת־נצחון סוערת.

מתוך החשכה העבה הזדקרו לעיני דמיונם: פרצופים נעוים חדי לסתות בולטות, גלגלות מארכות, מצחים צרים מגודלי שׂער מסומר, ומתחתיהם – עינים זעירות, נסוכות דם־רוצחים. – – –

לאט־לאט שכך הטירוף שאחזם. הדם חדל מלפעפע ומלצרוב ושב לזרימתו הרגילה.

אורי עמד אצל השבויים. ידו, שאֹחזה ברובה, רעדה עוד מחמת עצבנות. הוא הביט על הדמויות, העטויות אפלה, והרגשה מוזרה אפפתו: הוא, אורי, תפס ליסטים מזויינים… בדמיונו צפו אותן שנות הילדוּת, עת היה מקיץ בלילות בזעקת־בעתה: “הנה הם… הנה הם השודדים”… ואמא טובה עמדה עליו וליטפתו והרגיעתו: “אין מאום ילדי הקט. רק חלום ותו לא”. והוא לא נרגע, עד שהאם הטובה שכבה אצלו והוא הצטנף בתוך זרועותיה השופעות בטחון…

אבנר לא גרע עין מהשבויים. גלי שמחה הסעירוהו:

– סוף־סוף – – –

הוא ראה את עצמו רכוב על סוסתו, המקפצת בדהרה קלה. ואור הבוקר הנוהר מאופק אל אופק מרפד לרגליה שטיחי פז, הרובה בידו, השודדים לפניו בדרכם אל המחנה. הבוצרים והבוצרות היורדים בעגלות לבציר, פוערים עיניהם המנומנמות בתמיהה רבה: “מה זה, את מי הם מובילים?” – – –

– אורי, לא לגרוע עין! מבין האצבעות יתחמקו…

הלילה גוע מתוך דממה חנוקה. המאפליה התעבתה והלכה. בירכתי השמים במזרח רפרף משהו וריטט, כשמורות עינים של סגי־נהור. – – –

שניהם צפו לאור הבוקר כלצעדי גואל.

זהרורי בוקר, – כעפרים בני יומם החלו מדלגים על ראשי גבעות. שעה קלה פיזזו וכרכרו על פסגות ושיאים. אחר החלו גולשים אל הגיאיות. העמק, שנתקלף מתוך החשכה כעגל משילית האם, צהל והתנשם באדים חכליליים. צפרי־רון הצטייצו בציוצי־דיצה.

לאור הבוקר, שהחל שוטף כנהר איתן, נראו שבויי הלילה בכל עלבונם האנושי: במקום ליסטים מזויינים, עקומי פרצופים, עם עינים נסוכות־דם – נתגלו שני ערבים עלובים, חשופי־שת וטרוטי־עין, – אחד ישב כשראשו משורבב למעלה, פיקת גרגרתו החדה בלטה מבעד עור צוארו המלוכלך כסימן־שאלה; חזהו התנשם שלוות, בלוית נחירה קצובה; מתוך שולי כפיתו המזוהמה ירדו שני קילוחי דם קרוש, כזנבות לטאות.

השני היה ער. עינו הפצועה שצבתה מכוסה חבורה כחלחלה. השניה, “השלמה” שטופה מוגלת־דלקת ונעוצה בשומרים בתחנוני כלב מוכה.

אבנר סינן מבין שיניו קללה ערבית והסיר קנה רובהו מלבות השבויים.

אורי הביט על ידו המלוכלכה בדם קרוש, הרגשת עלבון דיכאהו. הוא רק עליה והחל לנקותה מהדם; אך פיו היה יבש, ומעט הרוק העביר את הדם לאורך ידו וליכלכה כולה. חיור ומעוך־פנים נעץ עיניו באדמה כחוטא.

– יאללה, קומו! – פקד אבנר על הערבים.

האחד, הער, קם וסחב אחריו את הישן, הקשור אליו. הלז פקח שתי עינים טרוטות ומטומטמות ונגרר אחרי סוחבו, כבהמה מובלת לשחיטה…

“מצורעים, מנוּולים… מפלה כזו”.

אבנר יצא מדעתו מרוב כעס.

לפתע עצר בסוסתו, הסב ראשו אל השבויים, ירק לצדם וגער:

– יאללה!…

הללו לא עמדו על כוונתו.

– חואג’ה… – החלו מתחננים על נפשם.

– סורו מנגד עיני! ל־ע־זא־זל!… –

הפך פניו והחל דוהר במעלה התל אל שערי המחנה כמטורף.

הערבים הסבו פניהם אל אורי, הצמידו אליו מבטיהם המתחננים ויללו:

– חואג’ה, חוסה… רחם עלינו… אַל תכה… מסכנים אנו… חואג’ה…

גיצי־הערמה הדלוחים, אשר הציצו מתוך אישוני עיניהם, צרבו את אורי כרמץ חי. בתנועת־יד רמז להם להסתלק.

הללו הובררה להם לפתע כוונת השומרים, הפכו פניהם והחלו נסים כעכברים מורעלים.

אורי רכב לאטו, וכשהיה אצל שערי המחנה, הסב ראשו לאחור: הגנבים לא נראו כבר בשלמותם, רק שתי נקודות זעירות צפו על פני אופק שמי־הבוקר הטהורים, ואחר נבלעו בתוך הזוהר כליל. – – –

יש פרקו נאה ומעודן. פניו חיורים־ירוקים כאתרוג אציל. עיניו מהורהרות ועטויות דוק יראת הבריות. הליכתו ענוותנית־סולידית. ואם גם תתנוהו בכתונת רקומה ובמכנסי רכיבה ובנעלים מסומרות, ואפילו בשינאֶל תעטפוהו – ורב צאֶצאֶלי כשהוא עולה מן הטבילה מציץ מתוך המדים.

ויש בעל גוף מסורבל אברים גדולים וגסים, פרוע ראש וזקור בלורית כקרן שור־נגח. פרצופו סמוק, שפתיו שסועות. כולו אכול חררת חמסין וצינת סוּפות מששת ימי המעשה בשדות ובגנים. ואף אם תשימוּהוּ בחולצת־משי מגוהצת וצחה כאותה מחסנאית שטרחה בהכנתה ותסרקוּהוּ ותשפשפוּהוּ בצוננין וברותחין – ו"פוֹניה יסב לשולחן־השבּת.

יש דיבורוּ בטעם ובהשכל. הליכותיו עם הבריות נוחות וחלקות. יודע עת להקשיב ועת להשמיע. עת להקפיד ועת לוַתּר. מרוּתו אינה מורגשת על המצייתים לו. והוא מקובל על הבריות ומכובד.

ויש להגו בסער ובפרץ. מתרתח ומצויח בפומבי את שההצנעה יפה לו. מטיל כבדו על דבר של מה בכך. והבריות נדים לו וסוטים הימנו.

אין דומה ינקיל פּודולייר שנתייתם מאביו בהיותו בן שש, ואמו, אשה גדולה ובכיינית שהדלוּת התפיחה גופה כעיסה, חיתלתו במטפחת עבה, תחבה לידו פרוסת לחם גדולה וניטלטלה עמו אל הסב, אבי בעלה המנוח, אשר עלה לעושר בסחר שקים וסמרטוטים בלים, שיהיה לו מעתה, ליתומה, מחנך ומכלכל.

זה הסב שמצאוהו מיסב בכורסה רחבה מוצעת כר אדום והוא גחון על קערת בורשטש מהביל, שהצריח לקראתם, מבלי שיהפוך גבו אליהם ומבלי שיפסיק מלגימתו החטופה, “גאָט העלף” מאיים, ששניהם, כאם כבן, נרעדו, נתכווצו וציפו לנס קורח – –

ומשהכיר לבסוף את כלתו, ניתך עליה מטר נהימות, גיהוקים ושהיקות:

– מה זה עלה על לבה לעקור לפתע ממקומה ולהיטלטל מרחק כזה; מה זה עלה על דעתה להופיע כאן באמצע השנה, באמצע החודש ובאמצע השבוע.

וכשאלמנה המבוהלת, שנפתח לה מקור עיניה, החלה להשיחַ בפני חָמיה מרי צרותיה הצרורות ולתנות גורל יתומה העלוב, הזדקף הלה וכשהוא עטוף הבל הבּוֹרשטש ההולך לפניו כעמוד ענן, ניגש אל ינקיל המרעיד כולו, טילטלו לכאן ולכאן ולחצו בידיו הגרמיות ונתן בו זוג עינים עכורות־זועפות, עיני זקן מופלג בעושר ובשנים, הרואה בכל קרוב – יורש שליחו ומבשרו של מלאך המות:

– אבל מנין לה בן־פקועה זה – מנין הוא לה, מנין – –

אין דומה ינקיל פּודולייר שהתחנך במחסנים עבשים, ממולאים שקים וסמרטוטים בלים, שספג מכות צורבות על היותו מתקשה בלימודים שלימדו הסב משבּת לשבּת ועל תאות זלילוּתו שלא ידעה שׂבעה, שעולם ילדוּתו נתמלאה דמות סב זעום וזעוף, תאות נקם ורציחה עד כי לבסוף קם ועזבו, אותו ואת עשרו, והחל מייצב לו בעצמו מעמד בחיים: נהיה לאופה, נקניקאי ובוּרסי – עד שנלקח לעבודת הקיסר.

אין דומה ינקיל פּודולייר שהלך למלחמה לפוף רגש פטריוטי, דקר, פצע, נשך וצוַח הוּררה גרון אחד עם אחד עם קאַצאַפּים עבדקנים, כבש כפרים וערים לקיסר ועד הקארפּאטים הגיע וכשאצבעות רגליו קפואות ורקובות למחצה רץ על עוד כוחו בו בנסיגה מבוהלת ורוחו עכור כמי שחשך עליו עולמו; שנפצע ונשבה וחזר באורח פלא ל"מולדתו" בשעה שהגיעה לה לזו וסתה והיא אז אדומה כולה, קודחת ומשובשת – – –

אין דומה הוא לעמרמי (מושייביץ לפנים), זה שנולד בשליה וציפה המיילדת, ש"קיבלה" גם את אביו הדיין, ספקה כפיים מרוב שמחה וכשהיא גוחנת אל היולדת ההמומה עוד מחבלי הלידה, הצטהלה בקולה הסדוק מרוב זקנה:

– ראי, רחלי, זה הקטן גדול יהיה.

זה עמרמי, שעם גיחו מבטן אמו קידמהו ריח עובש של ספרים עתיקים, טליתים ושאר תשמישי קדושה. עמרמי העילוי, חוליה בשלשלת דיינים ורבנים מפוארת, שמשחר ילדותו קלט לתוכו חריפות הפלפול שב"עסקי בוררוּת" ושאפילו בשעה שקם ופרע אותה מסורת של גלימת הדיינים והכניס כתפיו הצרות לתוך פּידז’אק רחב שמכל כיסיו נשרו בּרוֹשוּרות ועתונים – גם אז היה ה"עילוי" “עוקר ההרים” וה"סיני" בניסוח כל מיני פּרוגראמות ופלאטפורמות לאגודות ציוניות ועל גבי המכתבים שנשלחו אז תכופות מהכא להתם, ל"מרכז" שבכרך, התנוסס לתפארת בתוך חותמת עטורה מגל וקלשון נשענים על צלעי “מגן דוד” השם עמרמי וה"עין" הגדולה המצועצעת שבתחילתו צורתה כלוע־צפור פעור ומתוכו מסתלסלים־משתפכים שאר אותיות שמו כתוי־רוֹן – –

זה עמרמי שהיה כבר “במרום המדרגה”, כשהופיע אצלו ינקיל פּודולייר לבוש כתונת, שינאֶל וכובע־דניקין, ועטור שׂפם־חיילים מזדקר קשות ומגופו נודף אותו הריח הקסרקטיני, בבקשת “המלצה” והוא ועוד מישהו ומישהו מה"ועד" בוחנים אותו אם התכשר למדי ב"אידיאל ציון" ובידיעת ארץ האבות, ועמרמי, הבוחן העיקרי, קורץ פעם לזה ופעם לזו היושבים לצדו למשמע תשובותיו המגומגמות, שלא רק שאינו מכיר את המכורה לאזוריה ולגלילותיה, תנאי האקלים, הפלורה וה"חי", שאינו יודע את המרחק שבין הקולוניות “ראשון” ו"זכרון" – אלא שאינו יודע גם באיזו שנה נפתח הקונגרס הראשון והיכן ואימתי חלו נישואיו של הרצל ואם היה הוא, הרצל, בעל זקן אדום או שחור ואם היה בעל זקן בכלל.

כעני בפתח עמד אז ינקיל פֶודולייר במדי־החיילים הבלויים בפני המורשה עמרמי, הממונה על שערי הארץ – וזעמו ועלבונו תוססים בו.

– תיפח רוחו של האברך הסחוט! ב"אידיאל ציון" הוא בא עליו, ב"קונגרס הראשון", ב"פלורה" –

ומערת המכפלה! וקבר רחל! וגושן! ופדן ארם! ושבע הפרות השמנות ושבע הרזות! ומשה רבּנו! ואברהם אבינו! ולוט! – כל זה שהכניס בו הסב במכות ובהלומות; שנשאם עמו ברעש פצצות ותותחים, בזמנים משובשים של פרעות, מרידות ומהפכות. – –

את זעמו ועלבונו נשא בשיניו כל זמן שהלה בחנהוּ ב"אינטליגנטיוּת", ברם, משנשאל היכן וכמה התכשר בעבודה בכלל ובעבודת אדמה בפרט, היתה עליו רוח אחרת: זקף גופו והבליט חזהו כבשעת בקרה והניח בפני ה"ועד" יד גדולה ורחבה, משורגת גידים עבים כחבלים ספוגים מים, שכיסתה על “גליונות הבחינה” שהיו מונחים על השולחן. וכשעמרמי החל ממשש בידו, יד־נערה חיורת ורכה, את היבלות ואת הגידים ופניו מביעים התפעלות וסקרנות, כילאה לפתע ינקיל פּודולייר בידו הוא וכשפניו מתחייכים בהנאה ילדוּתית כאז בשעת התרגילים, כשהצליח לנעוץ כידון רובהו בבטן הדחליל בעצם הטבור, החל לוחצה בכוח עד שהלה הוציא מתוכו צויחה רסוקה כתרנגול מתבגר, התמתח ונמשך כולו אחרי לוחצו וצוארו מבצבץ מתוך צוארון כותנתו המגוהצת דק ואדום כעומד להיפרם, –

אין דומה, איפוא, ינקיל פּודולייר לעמרמי. וכמעט שאפשר לומר “הבדלי מעמדות” כאן: האחד – בן לאם מתייפחת תמיד, שגופה תפוח כסל־אופים לאחר שהריקוּהוּ מהלחמניות הטריות; שנתגלגל לאופה, נקניקאי ובוּרסי ומחנכו אצל “פוֹניה”, היאָפרייטור¹ טרסצ’נקו, חינכוֹ לטאַק טוֹצ’ינוֹ וסלוּשאַיוּס; שלחם מלחמות הקיסר בנאמנוּת ובמסירות נפש ואפשר לומר אפילו – בהתלהבות יתר; שחצה את הים השחור בסירת־מפרש יחד עם קרימצ’אקים עזי נפש ומופקרים וכשהגיע לחופי הארץ, והוא משולהב כולו ויוקד בנצחון העזתו, כשרגליו המכותתות בכל מיני דרכים משובשות דורכות על זו האדמה האהובה, היקרה, הציפו נחשול דבקוּת והתלהבות עילאית וכשהוא מתפלש בעפר האדמה הזו, הרנין מתוכו בקול בּאס עמוק ורוטט “שיר המעלות” שצף עתה לפתע מנבי ילדוּת – –; שחש ועלה מיד אל אותו אחא אהוב ונערץ, אותו הגיבּוֹר הגידם שהכירוֹ עוד שם בעת פרוע פרעות בישראל ואשר שמע עליו כי הוא עומד עתה עם מתי מעט מהבּחוּרים, נאמניו במלחמה, נגד עמלקים רבּים על כבוד המולדת והדגל; שכעבור חדשים אחדים עמד שם בין ההרים הנשגבים עוטי הוד מורא ועקר סלעים בשביל הכביש שסללוּהו הבחורים והבחורות ביקוד טירוף, ובלילות הרקיד עצמו במעגל האדום עד כלות הגוף והנפש ב – “וטהר לבנוּ, לבנוּ, אוֹי אוֹי… וטהר לבנוּ”, שזה המטהר צריך היה להיות בעל לב־אבן שלא ישעה לזה הבחור גדול־הגוף ורחב־הכתפים המתחטא בפניו ומבקש על נפשו כילד ולא ימרקהו ויטהרהוּ מכל הסחי והמאוס שדבר בו בדרכים נכריות – –; שעלה יחד עם צבא־העבודה להיאבק עם שממות־בראשית להפכן שדות וגנים מניבים לחם, פירות וירק לאדם ולבהמה. ומאידך – בן־דיין עלוי “יושב ראש” בועדים מועדים שונים, שיד לו במתמטיקה ובאלגבּרה ובבוכהאלטריה כפוּלה ובלשונות לועז ובתורת הזיבוּל ובכל סדר “זרעים” לתנאים קדמונים ועד אחרוני האחרונים – אגרונומים, הידרולוגים; הבקי במכונות חקלאיות, קומפּוסטים, תרכבות כימיות, בארות ארטיזניות, יחידת מזון ובכל המדרשים והתיאוריות לבנין חברה חדשה; שהנו גם כאן בקיבוץ ראש לכל ומנהל הכל: מקבל ומברך פני תיירים חשוּבים, יושב ראש בכל האסיפות והמועצות, נואם בכל חג ויובל ומציב זכרון לחבר ששבק חיים בין בידי עצמו ובין בידי שמים, מנהל “מו”מ" ונוסע ל"מוסדות" ולכל הועידות – “הבדלי מעמדות” בין מזכיר ופלח־רפתן, המתאבק ברפת עם פר נגח, מרסן סוס בעטן משתולל, עורך, “נסיעות” וסוחב על גבו הרחב פרודוּקטים, כלומר – שני טיפּוּסים בקיבוץ אחד: איש היגע, בורסי לשעבר, שזוהמת העורות שפשט ועיבד אכלה ידיו ושיותה להן צבע שחרחר־סגול, שלא שינן ולא למד ואין פיו נשמע לו לבטא האנדרלמוסיה שבקרבו, וחבר “בעל הכרה” שמשנתו סדורה לו ללא זיזים וללא סטיות, שפיו מפיק מרגלות להנאת שומעיו ומצייתיו ולא שינאֶל ולא גטרים ולא אכילת דייסה מדוּד אחד יש בהם ליישר הדורים, לקעקע מחיצות של דורות – –

וטוב שינקיל פּודולייר ידע זאת, ידע שאין לפי כוחותיו המרוּבים אמנם בסחיבת שקים ובכל עבודה שהיא, להתמודד עם כוח אחר זר לו במהוּת. ולטובתו הדבר.

וכי נשכחה ממנו המפלה שנחל בויכוחוֹ עם עמרמי – וכי קם כבר מהמחץ שמחצו הלה בשעת הדיון שינקיל “חש עצמו בו כבביתו, מכירו כאצבעות ידיו” והוא התעקש אז כאותו הפרד: – הפעם לאט לכם, חובשי ספסלי מזכירויות! מגל בצור פגע! את הענף שהוא עובד בו, שהוא הקימו על רגליו – את הענף הזה ינהל עמרמי ע"י קומבּינציות וספקולציות שיש בהן כדי להביא לידי פשיטת רגל – לא יהיה כדבר הזה! ינקיל מצפצף על כל ההוכחות “המדעיות־סטאטיסטיות” עד אסיפה כללית יגיע הענין!

והן באותה האסיפה היתה קבורתו של ינקיל. במו ידיו כרה לעצמו קבר; בפי עמרמי חרג הענין ממסגרותיו המוגבלות. לא “בהוצאות”, “הכנסות”, “שוק פנימי”, “חיצוני”, ניהל את הויכוּח כי אם ב"מרחיבים" ו"מצמצמים", ב"בעלי בתים שבאו לבנות להם כאן נוה שאנן, קואופּרטיב נושא רווחים סגור ומסוגר" וב"נעדרי מנוחה, שכובד הגולה המרוששת על כתפיהם, שלא באו לכאן לבסס לעצמם בחיים מעמד זעיר־בורגני, אלא להקים משק פתוח־מתפתח להמונים"; בשאלה של “מרות אידיאה עליונה, בעלת היקף ותנופה צופה עתידות” וב"הפסד" ו"ריווח" של חשבון יומיומי פעוט מזדנב בעקבותיה – –

עמרמי חפן מלוא חפניו “ציטטין”, “סטאטאיסטיקות”, “מראה מקומות” מפה ומשם, מלוּווֹת הערות־הארות חריפות ומאירות עינים, וזרקן מעל דוכן־הנואמים כאבני בליסטראות. ואלה הבחוּרות ישבו והקשיבו כשפיותיהן פעורים להן, עיניהן משולהבות באכּסטאזה, כאילו עדה לצוארן מלים־עדיים, מלים־ברקות –

* * *

וכשדרך ינקיל על קרשי הדוכן ולפניו הולך הבטחון של המון הוכחוֹת “הוכחות ממש מעבודה יומיומית, הוכחות־עוּבדות כבדות כהלמות הקורנס וכהנף הקרדום, הוכחות שמשקל כל אחת ואחת מהן יש בו כדי לרוצץ ראש פתן המליצה” – היה הוא, ינקיל, כה מלא הוכחות אלו וכה בטוח באמיתותן עד שהללו נתאנדרלמסו במוחו, דחקו אשה רעותה וכשהוא עומד שם שעה קלה על דוכן הנואמים, שעה שנתמשכה אצלו כנצח, ולפניו אותם הפנים הרבים הנעוצים בו בתמיהה ובצפיה ל"מה ישמיענו הלה", חש פתאום רפיון משונה ופיק־ברכיים כעומד לקפוץ לתוך גלי ים נרגש וכשעלה לו לבסוף להתגבר על חולשתו הרגעית, נעלם כבר ממנו הסדר וההסבר של ראשון – ראשון ואחרון – אחרון ופרצו כל העוּבדות בבת אחת כמין – זדראי, זדראַי וַש וסוֹק ברוֹד² –

טוב, איפוא, שינקיל ידע זאת. ידע יפה־יפה ולא ינגח בראשו זקור הבלורית כקרן שור פר בקירוֹת ובחומות. שלא יצא מכליו ולא ירצה לסתור זה שברור ומבורר לכל בר בי דעת. שיתכבד, במחילה מכבודו וישתקע בעבודתו ובמשלח ידו וימנע מעצמו רוגז עצבים וזעם־כעס כוססים־מכלים שאין בהם תועלת. כי – ינקיל פּודולייר הוא.

אלא כל שסבורים כך, שאליבא דידם הכּל ברור ומבורר, פשוט בתכלית הפשטות. שה"פּרוֹבּלימה" כוּלה נתמצתה ונדלתה לחלוטין ולמותר כל מיני נימוקים, הסברות, הארות וכיוצא בזה ביאוגראפיות וכרקטריסטיקות – כי ענין לנו כאן בזה הקרוי “תורשה”, כלומר – גזירה, כי כך היה, הוֹוה ויהיה וכל הדיבורים האלה וההכרזות: “חברה חדשה”, “שויון”, “דימוקראטיה” ו"מאשפתות ירום אביון" וכו' הנם תפלה למשורר בהתעטף עליו נפשו וחלום מתוק לנערים ולנערות שמזונותיהם מוכנים להם בבית־אבא – כל הסבורים כך רק מעידים על עצמם שלא הכירו עוד די את ינקיל פּודולייר, שלא עמדו עוד למדי על טיבו של הבחור גדול הגוף ורחב האיברים, הנמצא כאן בקיבוץ מראשית היותו; שעם שממת־בראשית, ביצות ממאירות והררי־חמסין שרה וגם יכול להם; שכל מיני “משברים חברתיים” עברו עליו במשך שנות הימצאו כאן והוא – עדיין במלוא אונו, מריו ומרדו עומד.

– את פיו של ינקיל פּודולייר לא יבלמו! אין הוא נרתע ואין הוא נבהל מפה־פיפיות, המזנק עליך במימרות מחוכמות. הוא כבר שמע ושׂבע כל “הדבּרניה” הזו. הוא, ינקיל, נבחן כבר פעם שם. לא מפי עמרמי הוא חי ולא מפי “מרות אידיאה עליונה”. לא בהתנצחוּיות עוסקים כאן ולא בויכוּחי מפלגות פומביים, משק בונים כאן! בית! חברת פועלים החיים יחד, בעבדה ולאחריה, מקימים כאן בעמל וביסורים. ולכל אחד ראש משלו ודעה משלו ויש להקשיב להם ולהעריך אותם כמו שמוכרחים להעריך ידיהם העמלות. יש להעריך גם דעת ינקיל, אם כי לא היה לו לא הזמן ולא הסבלנוּת, לא פה ולא שם, לדגור על כל האיזמים למיניהם, אם כי לא תירגל לשונו לדבר צחות ב"משטר הוי חדש" וב"בנין חברה חדשה" והוא יודע איך צריך לעבוד ואיך לחיות עם חברים בלי כל ה"דברניה" הזו. פשוט. ככה… שגם הוא יודע מה שהוא רוצה. שגם לו רעיון, אידיאה: רעיון לביסוס משק פועלים חי ונושא עצמו. משק לתפארה! על אַפּם ועל חמתם של כל המלעיגים והמלעיזים מבחוץ. שיראו וידעו תנופת ידם של הינקלים, שיתפקעו מקנאה! שמרתם תישפך להם! משק סגור עד שיעמוד על רגליו ולא “מתפתח־פתוח” כתחנת רכבת, שלא “ראש” בו ולא “מנהיג” אלא כולם “ראשים” ו"מנהיגים" ברפת, בכרם ובדיר. משק כמו שדיברו אז, כשהכל מסביב היה עוד מדבּר, כשלא היה לחם לשׂוֹבע ולא בגד ללבוש. משק שלא ינקיל ולא עוד אחרים יטו גבם כדי שאחד עמרמי ירכב עליהם ונוהג אותם במושכותיו. לא רב שמאֶלקי אחד וסוד מרעיו. משק שהכל שוים בו ולא רק באכילה ובלבוש. שויוֹן, שויוֹן ממש!

כי אם, כי אם, אם גם פה ככה – “מזכירים” ו"גדעונים", גם פה, גם פה, אז יב – יבנה המקדש! – –

היה קולו של ינקיל הולך מקצה חדר־האוכל ועד קצהו. היו פניו האדומים בלאו הכי סמוקים טפי וטיפות זיעה מבצבצות מתוכם כמו יצא זה עתה מבית מרחץ. היו עיניו דולקות ויורות רשפים. וכולו – כמי שנפלה בתוכו שריפה.

היתה כבר השעה מאוחרת למדי. בחוץ השתולל ליל־חורף שבוי סערות. עמרמי סגר משכבר את האסיפה, אסף את ספר־הפרוטוקולים והסתלק לחדרו. חדר־האוכל היה כבר מהורהר כולו במה שנאמר הערב בין כתליו ופני המנהיגים, שתמונותיהם תלויות על קירותיו, קדרו והלכו והביעו עתה מין עייפות ועגמת נפש כמו נלאו אף הם שׂאֶת כל “הפירושים” וה"הגהות" שניתנו לזה שנתב ונאמר פעם על ידם – –

והכנופיה סביב ינקיל, זו שמגיבה על הענינים שנידונים באסיפה לא בה, כי אם לאחריה, נצטופפה והלכה. היו בתוכה עששי עין, מורדי ראש שעמדו מכורבלים בשינאֶלים כגיבנים וכמו חשו להם מפלט בתוכם מהצלפותיו הצורבות של ינקיל. והיו שנהנו מאוד מה"ביטוי" החד והחריף ועוד יותר מהמבטא עצמו שאינו חת מפני כל, המוכן “לזרוק את האמת” בפני גבאים ומזכירים ואפילו בפני הבעל־דבר עצמו. והיו גם אלה המצויים אצל כל ריב דברים וּויכוּחים, שנוטים לכאן ולכאן ואינם נוטים לא לכאן ולא לכאן, שעצם המריבה חיותם. אלה צהלו צהלה רמה ביותר ואגב קריצת עינים דו־משמעית, טפחו לו לינקיל פּודולייר טפיחה מעודדת: – כך יאה!

אך היה כאן גם משה’לה אוֹפאטובסקי קטן הקומה, נושא כליו של עמרמי ואיש סודו. משה’לה המעורב עם הבריות, המציץ לכאן ולכאן, שׂם אזנו כאפרכסת לכל הנאמר והמדובר ומביא “להגו” של ינקיל ושל הנוהים אחריו בפני עמרמי מתובל הלצות מחודדות. משה’לה – “מלכך הפנכה” ה"סטראז’ניק" בפי ינקיל פּודולייר – בעל עיני העכבר הזעירות המתרוצצות, בולשות, חודרות ומחפשות, שזכוכיות משקפיו העבות והמלוטשות משווֹת להן ברק כלחנית ממורטה, וכשהוא מתיז את המלים ברוק, התנפל על ינקיל פּודולייר, אגב זינוקים ורתיעות, כאותה כלבלבתא על הפיל.

– בקשקוש מקשקש! משק! משק! הבו גוֹדל לינקיל פּודולייר – טצ… טצ… לאו מילתא זוטרתא. בזכותו תגן עלינו, נבנה כאן משק גדול. הוא וידיו הגדולות הקימו כאן את הכל. הוא! הוא! הוא!

וכי הוא היחידי כאן, הסוחב בעול – ולהתרוצץ ב"מוסדות" שם ובבנקים ולחפשׂ הלואות, ולעשות לילות כימים בישיבות בעניני עבודה, תוצרת, איזון תקציב, הרכבת ועדות, כל זה לא קרוי עבודה –

וכי שומעות אזניו מה שפיו מלהג – וכי אין מוסרים דו"ח על קטנה כגדולה – סתם בקשקוּש מקשקש!

וכולי האי למה – למה כל הירגזון הזה? – משום שמוֹדה היא עכשיו לקשקש בקומקום־הדימוקראטיה־והדיקטאטורה! משום שכל נמושה רוצה להיות כל ולך! משום שבכלל אינו תופס את הבעיה של בנין משטר חדש לעומקה! משום שאין הוא מסוגל כלל להשיג התאבקות אידיאית מהי והכל אצלו “גבאות”, “עליות”, “כיבוד”! משום שהוא נגוע בתסביך הנחיתות! משום – משום – משום שאין עושים שטריימיל משׂערות חזיר – –

אפס גם חסדאי היה כאן. חסדאי שאינו נותן לשום ויכוּח שיעבור עליו מבלי שינסה להגיהו ולהכניסו למסלולו הנכון, שאינו סובל התלהבות סרק ויציאה מהכלים סתם ללא ידיעה יסודית של הענין הנידון וללא שיטת בקורת הגיונית, שעמד לו, כדרכו, מרוחק משהו מהכנופיה, כשידיו נתונות בתוך כיסי מעילו הרכוס על כל כפתוריו ושמורות עיניו האלכסניות מורדות ועצומות למחצה והוא מחכה בסבלנות עד שוֹך ה"צרחניה" כדי שיוכל להשמיע דברו המבוסס. וכשמשה’לה נשתתק לרגע ונעץ חניתות־עיניו בינקיל ובכנופיה כאומר לעשותם ככברה, החל מתמשך קולו של חסדאי, קול נעוּר, נטול גון שחילחל מתוכו כהמית מים מיישנת.

– לא, לא כך מבררים ומלבנים ויכוּח וחילוקי דעות. לא בצעקות ולא בזלזולים יקרבו את פתרון הבעיה הנדונה. שיטה כזאת לא תביא תועלת לא ליריבים ולא לענין השנוי במחלוקת. יש להקשיב בשקט, בקור רוח ויחד עם המבקר לברר טיב טענותיו והשגותיו, ברר ולבן היטב, בהגיון ובשׂכל עד שהוא עצמו יעמוד על תכליתן וערכן. יש צורך להסביר גם למגשימי המשטר החדש משטר סוציאליסטי מהו; מה פירוש הנהלת חברה, פיקוח על תוצרת ופריונה, חלוקה שוה ומה מקומו של האינטלקט לפי תכונותיו, סגולותיו וכשרונותיו במשטר החדש. יש להדגיש את ההיאבקוּת המתמדת בין כח, אופי, יכולת ויזמה ובין תשישוּת חברתית, חוסר אונים קולקטיבי ורכרוכית סנטימנטאלית. יש צורך לפרך את האוֹטוֹפיוֹת המסוכנות אשר למחברים משולהבי דמיון ונטולי חוּש ריאלי. כי יש אשר ההמונים הולכים אחרי אידיאה, נלחמים לה מבלי שביררו לעצמם תחילה מטרתה ומגמתה הסופית וכל אחד נותן בה מהרהורי לבו. צריך להסביר מהוּתה של האידיאה ומרותה שהיא מטילה כדי שתוכל להתגונן בפני האויבים הרבּים מבחוץ ובפני תלושי הרצון מבפנים. יש צורך בגישה מדעית, במיטודה, בפּרוגנוזה. יש צורך ללמוד את ה"יסודות". יש צורך לעיין עיקרים ובהנחות שהונחו כיסוד להגשמת האידיאה. יש צורך – – “יש צורך”, “יש צורך” – קפץ משה’לה אופּאטובסקי ושיסע את חסדאי, שהחל נסוג אחור, כשעל פניו המעוכים מתפתלים קמטי צער ועגמת נפש על שהפריעוּהוּ בעצם הגהת שיבושי הויכוּח המסורס – מה “יש צורך” – חַ חַ חַ! ב"מהותה של האידיאה" הוא בא עליהם, ב"יסודות". לעדת כלבים נובחים הוא בא בבשׂוֹרת ביאת המשיח…

וכי עמד על טיבה של הביקורת הזו – וכי חדר כמוהו למקור הנרגנוּת המרופש… – טצ־טצ – “ביקורת” – סינן בלעג מבין שיניו – הבלותות! לא טעם ולא ריח. זוטות שבוּשה לדבּר בהן: פלוני קיבל לנסיעת החופש פרוטות, ופלונית חדרה “ערום” בשעה…; פלוני – “לא כך תיאר לעצמו חיי שויוֹן” ופלונית – “כלל לא חשה את עצמה כאן כמו בבית”… פלוני – “חש עצמו כאן מדוכא, מנוצל, “פקק” ופלונית – “הוא הפסיק לה באמצע נאומה בטענה שאינה מדברת לענין”,… “חש כך”, “חשה ככה” – הכּל מיוסד על “ניחושים” ו”הרגשות"

* * *

פה! פה! – הצטרח משה’לה אוֹפּאַטוֹבסקי כשפיו שטוף רוֹק מקציף ועיניו הזעירות לוהטות, בורקות ורושפות מבעד זכוכיות משקפיו העבות, כגצים מתחת לפּטיש והוא קופץ מאחד למשנהו, תופס בדש השינאֶל של זה ושל זה – פה, מקום שמגשימים הלכה למעשה יום־יום ושעה־שעה! במקום שכולם נתוּנים במשטר חיים אחד בעבודה ולאחר העבודה! שנשמד כל זכר לאי־שויון מעמדי! שמחשלים הוָי פּרולטארי חדש! – פה צועקים "שויוֹן –! פוי… בסלף מסלפים וברכיל רוכלים. לא רעיון מכוּון לליכוּד חברתי ולא גיבוש פּרוגרמה כלשהי. לא ביסוס עיוני ולא יסוד אידיאי. אין ביניהם שנים שיהיו בדעה אחת, שיהיו מלוכדים ברצון משותף, במגמה קולקטיבית. “אופּוזיציה” כביכול. פוי… תפלות, לשון הרע המכוּונים לסכסך ולפלג. להג בעלי בתים שכל ההרגלים והתכוּנות הבלויים שהביאו אתם משם דבקו לשרם ולנפשם ללא היפרד.

וכי מי אינו נותן להם – מי מעכב בעדם להירתם בעול – אדרבא! ילך ינקיל ויתרוצץ שם אצל הפקידים במוסדות, ישבור הוא ראשו בקומבּינציות משקיות. יסדר הוא את החברה שלא יהיו “פּרטנסיות” ו"טענות ומענות", אדרבא!

אלא מאי – חַ־חַ־חַ – עמרמי… ה"דיקטאטור". אימת עמרמי עליהם, פחדו על ינקיל פּודולייר שכל גבורתו רק לאחר האסיפה, מאחורי הגב, מהמארב…

ומה ה"אקטיביוּת" לפתע – הטאַראַראַם – מאימתי עשה ינקיל לנואם נאומים – מי עשה את האסתרא בליגנא לקיש קיש קריא – הוא, משה’לי, יודע את הענין, מעיניו לא נעלם דבר. והוא גם גלויות ידבר. אין הוא אוהב ש ש ש – סודות ורמזים. אין הוא נבל מפני ינקיל פּודולייר. את הכל יגיד לו בפניו.

מי מדבר מתוך פיו, ה –

עציוני אינו ינקיל. שכל שבנבכיו מיד על שפתיו. הוא יודע מה להצניע ומה לגלות. הוא אינו מקשקש בקשקושים ובהבלותות. יש לו, לעציוני, מי שיעשה מלאכתו. שליחי מצוה יש לו. כל השיסוי הזה מעשי ידיו הוא.

וכי יודע ינקיל מה מצטנע מתחת כל זה – וכי יודע הוא שינקיל והאחרים, שעציוני משמש להם יוּריסט, תובע, “דימוקראטיה” בשמם, מגן על “זכויותיהם”, הנם בשבילו קרש־קפיצה אל ה"כסא", אל מקומו של עמרמי.

אלא מאי, ינקיל הצורח – וכי על מי מטילים לפלוט כל הסחי והמאוס… – סיים משה’לי אופּאטובסקי כשהוא מעוה פניו בהבעת רחמים והשתתפות בצער, כאילו מיצר בגורלו של ינקיל פּודולייר, שנתפתה לסטרא אחרא ר"ל.

היה ינקיל עומד, כל זמן שמשה’לי אופטובסקי דיבר, ועוקב אחרי תנועות היצוּר הקטן המרטט ככספית ואחרי פיו המזורז המסתובב במהירוּת כזו ובכוח כזה, ובתוך שפמו העבות רוחשים מרירוּת, לעג וקוצר רוח. היה לו רצון לינקיל לקחת את הבריה הזעירה, המציצה מתוך שינאֶל גדול ורחב בידיו הגדולות, להרימה גבוה־גבוה לנערה היטב ולהורידה בבת אחת ששארית המלל יתפקק ויישפך מתוכה כמתוך חבית מפורקת, ומשראה על פניו הבעת הרחמים, עלה לפניו לפתע פרצופו של עמרמי הירקרק־חיור, זה השרוע לו עתה במיטתו, שלא לפי כבודו הוא להתגודד בכנופיות וללהג בלהג – עיניו נתלהטו, שפמו נזדקר כמחטי קיפוד.

– מה יש, משה’לי – מה הקצף הזה – מה היציאה מהכלים – מה בפיתולים מתפתל – בחוט השדרה נפגע – לא נעים לשמוע את האמת –

“בושה לדבּר בזוטות” – אידיאות תן להם ופרוגרמות – עמרמי ומשה’לי וחסדאי ושאר השמשים בקדושה משמשים ובאידיאות. ביום ובלילה עינים מהפכים ב"אחד", ב"לשם יחוד האידיאה והמרוּת" מתייחדים. בישיבות שלהם הופכים רק בעטרות ובפרוכת. תיקון עולם עורכים שם. שם אין עוסקים בזוטות.

ינקיל פּודולייר אינו הולך סחור־סחור. אין הוא נועל קאַלאָשין ולא לובש פני יראת שמים. הכל גלוי אצלו. ככה… לא נתון הוא ראשו ורובו ב"תפקידים", “מפעלים”, “מו”מ" ובשאר ענינים “גבוהים”. בתוך הזוטות הוא נתון. בתוך תוכן. חייו הם. על המשק ינקיל מדבּר. על הבית. על הרגשת החבר בתוך ביתו. בפרטים הקטנים הוא מדבר, בזוטות ולא באידיאות ובמרוּת – ינקיל כבר יודע לאיזו “מרוּת” מתכוונים: למרוּת הזו שהביאו אותו הנה, שטילטלה אותו על פי ים נסער, כשהוא נתון בתוך סירה קטנה, קלה כאגוז, למרוּת השדות וההרים העירומים התובעים את כולו ללא שיור; למרוּת המשק שכל עצמו משוקע בו ומשועבד לו, או “למרוּת” שאחד עמרמי ומרעיו נמשחו לה בידי עצמם כוהנים גדולים – – על התקשרות לשדה, לענף ינקיל מדבר. על התמדה, השתרשות ולא התרוצצות בועדות ובישיבות. שפה, פה יחשיבו ויעריכו את החבר הזה המתקשר לשדות, מתאבק עמם, משועבד להם. שכולם יהיו כאלה… זהו עיקר העיקרים לפי דעתו ולפי תפיסתו של ינקיל פּודולייר. ככה…

ואַל יבהילו אותו ב"התרוצצות במוסדות", מו"מ, ב"ישיבות על איזון תקציב", “מינוי ועדות” וכו' ינקיל אינו סובל מושיעים ומצילים… אין הוא חי בזכות. אותו לא הצילו לא פה ולא שם…

וַי, וַי, עמרמי “נעבּיך” – כל הצרות והדאגות, הסבל והעול הועמסו על כתפיו הדלות… וַי, וַי, – גם לינקיל כתפיים, ב"ה. הוא מוכן לחלק סבל עם עמרמי…

ינקיל לא ניסה עוד להתרוצץ עם תיק, הוא לא שימש עוד בקנצלריה, אבל עדיין אינו יודע מה קשה יותר: ל"התרוצץ" או לפרך את האיברים מזריחה לשקיעה ברפת ובשדות. רק אל יטילו מורא ופחד. את הקומיווֹיאֶג’ורליך האלה מכיר ינקיל היטב. משם עוד הוא מכיר אותם. הוא ראה אותם בשכבם ובקוּמם בבוֹאָם ובצאתם, באגוּדות שלהם ובקנצלריות. אהו! היטב הוא מכיר אותם את ה"בריות" האלה שאינם מתעייפים להדריך ביום ובלילה, שמוכנים בכל שעה ובכל רגע להפליג לרחבי ארץ לשמש שליחים ומטיפים… ינקיל אינו יודע עוד מה קשה עליהם יותר: להיטרד בטרדות, לעשות לילות כימים בישיבות ובניסוחים, או להידבק באדמה, לעמוד עליה בשתי רגלים, ככה… בקור ובחום, היום ומחר וכל הימים. אדרבא, ינסו, ינסו – ינסה עמרמי לצאת לשדות, ינסה –

– בושה… בושה וחרפה… חרפה בפני הבריות… טוב שאוזן זר לא שומעת… – הבקיעה לאה פרצית לתוך הכנופיה כשהיא כולה כאחוזת עוית – איזה ניבו… גסוּת רוח… גועל… הרס… הרס החברה… שיקוּץ… פוי… – סיימה ביריקה וכשידה האחת אוחזת בפקעית שערותיה הקלושה שגלשה לה על ערפה, והשניה תומכת במשקפיה הגדולים שהחליקו על אַפּה הנזוף, עקרה מתוך הכנופיה כממקום לא טהור.

– אהו! איזה מענה לשון. באַטאַקה זינקו עליו. ב"הרס החברה" מאיימים עליו. ינקיל לא ייבהל מנשים צדקניות. לא בכרכורים הוא מכרכר כאן. הוא לא עמרמי… את האמת הוא אומר, ככה…

את ינקיל פּוֹדוֹלייר מאשימים בהרס החברה – אותו, שמיום בואו לכאן עסק לו עם סוסים, פרות, שדות ורק מפעם לפעם כשלא יכול לשתוק יותר, כשלא יכול יותר לכלוא בקרבו זה שמעיק שם וצורב – הוא מביע דעתו בפני חברים, אותו, אותו –

אבל – הרים קולו בצוָחה – אַל ידברו אליו יותר. אַל יבואו אליו ב"הסברותיהם". לא משה’לי ולא עמרמי ולא חסדאי ולא אחר. אַל יפרשו לו “משטר חדש מהו”, אַל יבארו לו “מהותה של האידיאה ומרותה שהיא מטילה”, אַל יקשקשו לו ב"אינטלקט ותסביך הנחיתוּת", די. די לו בדברניה זו. חסל!

כי אם, אם זה ככה… גם פה, אז – אז – שייכנס הרוח באבי אביהם! שיחדלו מלדבר! שיפסיקו מנאומים ודרשות! שלא יכריזו בהכרזות! שישתקו! שייאלמו! שיתפקעו! ש ש ש – נשארה המלה תקועה בגרונו של ינקיל וכשהוא מתנשם ומתנשף כמו אחזוֹ מישהו בגרונו וחונקו – נאלם דום.

וכששׂם עיניו בכנופיה, היתה כבר זו קלושה ביותר. ואף אלה המעטים הנשארים, התפהקו לתוך פניו, התכרבלו בשינאֶלים – והסתלקו.

נשאר ינקיל פּודולייר יחידי מול קירות חדר־אוכל ריק ומפוהק. החלו הזעף והקצף, שהסעירוהו לפני שעה קלה, מתקלפים ממנו קליפות קליפות ומשאירים בפיו טעם מריר. ירדה עליו תוּגה גדולה ואפפתו כוּלו. עמד הוא כשגבו הרחב שחוח משהו כמו קפצוּ כל השנים האלה, שנות העמל המפרך, ורבצו על ערפו. נראה הא עתה, בעמידתו זו הרפוּיה בשעה שלאחר חצות, עזוב מכל, כמי שהתפרץ לחרף נפשו בתוך מערכות אויב, היכה על ימין ועל שׂמאל בסערת טירוף וכשעייפו נפשו וידו והא מיסב ראשו לעבר מחנהו כמבקש עזרה – ו – אהה – יחידי השאירוהו –.

וכשזקף צוארון השינאֶל ועמד ללכת לחדרו, הופיע לפתע לפניו אלמוני וגדר בעדו את הדרך – רגע אחד… רק רגע אחד… במטותא ממנו – נתן בו אלמוני מבט מתחנן – רעיון… רעיון עמוק… ניצנץ במוחו עם דברי הויכוּח הערב. רגע אחד, ינקיל. כדאי לו לשמוע, כדאי… יש כאן משוּם הוד טרגיוּת… טרגיוּת אנוּשית… גורליוּת… גורליוּת נוקבת ותהומית… הוא, אלמוני, הקשיב יפה לדברי ינקיל. בצד ישב והקשיב יפה יפה… גם לדברי אחרים הקשיב. בכלל הוא מקשיב לכל הנאמר וע"י מי שנאמר… הדברים האלה לא חדשים הם בשבילו. הוא היה עֵד שמיעה וראיה לויכוּחים הרבה… הוא שמע אותם עוד שם, בקבוּצה שחי בה לפני בואו הנה. בקבוצה ההיא שלא היתה גדולה כזו שהוא נמצא בה עכשיו. הרבה יותר קטנה. גם שם לא חסרו הויכוּחים… אם כי שם היוּ עטוּיים מעטה אחר. גם סגנונם אחר היה… הרבה שמע בחייו… וגם קרא הרבה… ספרים הרבה קרא בכל הנוגע לענינים האלה, הדנים בשאלות אלו. כדאי לו לינקיל לעיין בהם… בעיקר באחדים מהם… הוא ממליץ עליהם… כדאי לו… עיניו תיפקחנה… רגע אחד, ינקיל. הנה הוא מגיע לתוך… למהוּת… רגע רק… רק על רשימה קצרה אחת יספּר לו. רשימה כתוּבה בידי אחד מגדלי סופרינו. רשימה עמוּקה. תמציתית. חודרת לפני ולפנים. רשימה מחיה נפשות… במהפכנים שלפני המלחמה ולאחריה מדוּבּר שם. במהפכנים לאחר התגשמות האידיאַה. יום אחד, שעה קלה אחריה… בשעה שהחזון קרם עור, בשר ועצמות… כשהפך חיים… חיים… חולין… במהפכנים שתוך תוכם להב… קידוש החזון… מסירות נפש הירוֹאית… שהולכים לקראת המות בצחוק נצחון על שפתיהם… מה גדולים יסורי הנפש והגוּף בהתגשמוּת… באפרוּרית יום יום… בחולין… בזוּטות… מה מענה, מלא יסוּרים… מפּח נפּש… חיבוּטים… גורלם של אלה שזכוּ לראות חזונות פּנים־אל־פּנים בחייהם… הוי הוי, מה רבים היסורים, כה טוב היה לחכות לו… לצפות לו… להתענות למענו.. לשאת עינוּיי שאול למען אורו הרומז מרחוק ומגבוה… הוד טרגיוּת… טרגיוּת נוקבת… טרגדיה של בני־אדם שאין ריאותיהם וכל עצמם, הגוּפני והרוּחני, עשוי לחיות ולנשום תוך תוכו של החזון… שאוירו בשבילם כאויר הסטרטוספירה: זך מדי… טהור מדי… חריף מדי…

רגע אחד, ינקיל. עוד משהו… משהו מהחיים כאן שהוא, אלמוני, עֵד להם, עּד ראיה ושמיעה, מהיום הראשון מיום היות הקיבוץ. יודע הוא – שהכל קטן, צר היקף ותנועה, בתחילה… כבראשית… אָז נראים הדברים אחרת קצת… אם אפשר לומר – תינוקי קצת… אין עוד כל השאלות האלו והפּרובּלימוֹת… הזרוּת… החיכוּכים… אך משגדל כל זאת: המשק, המוסדות, וגם המגשימים מתבגרים ואף מזדקנים, וגם ילדים נולדים, כשיש צורך בארגוּן, ארגוּן רב היקף ומידה. אז יש “ועדות”. אז יש הנהלות. אָז יש מה שינקיל קורא לו “גבאוּת”… מן ההכרח שזה יהיה. ויש גם אופי, יכולת, יזמה, כוח וגם חוסר אופי וחוסר יכולת וחוסר אונים… יש “מארגנים, ו”מנהלים" ויש “מאורגנים” ו"מנוהלים".

ועוד דבר, ינקיל. עוד רעיון אחד… ואף הוא עמוק… הוא, אלמוני, הקשיב יפה לדברי ינקיל… יש גם גורליות… גורליות נוקבת… יש שגורלם להיות – שגורלם להיות, נוּ איך להגיד זאת – כמו שינקיל קורא לזאת: “גדעונים”… גדעונים בתוקף הגורל ובגזירתו. גדעונים מבטן ומלידה…, ינקיל. ואין כאן שאלה של עמרמי או של פלוני, אלמוני אחר. הענין עמוק יותר, נוקב יותר… יש גם לפעמים שאחד ה"גדעונים “עולה ל”גבאוּת" כמו שינקיל קורא לזה… ואז, לפעמים, גרוע יותר… פי כמה גרוע, מעיק ומדכא… כל הדכאון והמועקה שלחצו והעיקו על הלה, מוצאים עתה מוצא ופורקן… עבד כי ימשול, ינקיל. אין זה פשוט כל כך… כל אלה שדיברו הערב והתוַכּחוּ בלהט וברתת, נלחמו ל"אמת", הנם מורכבים בתוך תוכם, מורכבים ומסוכסכים… וגם ינקיל וגם הוא אלמוני כך… יש לנקוב לתוך הדברים, לחדוֹר לפני ולפנים… לראותם מכל הצדדים ומכל הבחינות…

עוד רגע, ינקיל, רגע רק…

אין הוא משיא עצות לינקיל. אין הוא “נואם” בפניו. אף הוא שונא את הנואמים בנאוּמם והמכריזים בהכרזות… סבוֹל אותם לא יוכל, ממש כינקיל… יאמין לו… בנאמנוּת..

משום כך אין הוא נואם ואין הוא מדבּר. אין הוא משיא עצות ואין הוא רושם תרופות… הוא רק רוצה שינקיל יבין את הדברים… יבין אותם לעומקם… שיבין…

ועוד משהו, עוד משהו יש כאן… הנהו מסיים… רגע אחד עוד…

אך ינקיל כבר לא הקשיב יותר. הוא עמד המום כולו והביט על אלמוני, זה המכוּנה “השותק”, המהלך כאן בקיבוץ מכונס בתוך עצמו וסתום, שאיש עוד לא ראהו מתערב בויכוּחים המסתערים על המחנה חדשים לבקרים כסוּפות פרועות, המאחר שבת על יד הראדיוֹ, בחדר־הקריאה או משוטט יחידי בלילות כאחד משולח נע ונד – שהיה עתה משולהב כולו ורוטט ומעל פניו החיורים, הזוהרים באור סיגופים, מתמשכת קרן חיבה ורצון לינקיל. דבריו שניתכוּ עליו במפתיע, הלמו בראשו וסיחררוהו. הוא לא עיכל אותם לגמרי, אך חש שיש בהם בדברים האלה, הרוטטים, המלוהטים, המגומגמים למחצה, משהוּ איום ומיאש. שיש לנעֵר אותם מעליו כדבר מדבק ומסכן. הוא רצה לענות משהו לאלמוני, משהו בוטה וחריף שיפריח דבריו הקודרים המדכאים ויפזרם לֶכל הרוחות כלהקת עורבים שחורים, מבשׂרים אסון, אך ינקיל חש עתה עייפוּת גדולה וגם רעב מענה.

– לא! לא! אין הוא מקבל דבריו, לא! אין הוא מסכים לו! יש לו מה להשיב לו, יש לו. אך לא עכשיו, לא עכשיו. עכשיו אינו יכול – השאיר את אלמוני ונכנס למטבח לחפש אחרי שיירי אוכל.

הוא חיטט בארונות ובמזווֹת. וכשלא מצא דבר, ניגש אל הדוּד הגדול והחל מגרד בתוכו בכף שבידו ומקרצף. וכשעלה לו להוציא מעט מהמקפה ששׂרד בתחתית הדוּד והכניסו לפיו, היה כבר טעמו תפל. עיקם פניו, התכרבל בשינאֶל – ויצא.

וכשפתח את הדלת, תפסתו סוּפה פרוּעה שהשתוללה וקרעה את הפחים מהצריפים הרעועים, טפחה בענפים וסתרה צמרות העצים שעמדו עתה, בליל החורף, קרועים ושסוּעים כחיילים שניגפו במערכה כבדה. הסוּפה תפסתוֹ ודחפתו לכאן ולכאן ככדור־משׂחק, בידרה שׂפמו העבות ובלוריתו, חבטה בכנפות השינאֶל ופרמתו. וכשהיא הוֹמה וזועפת, זינקה עליו לפתע מן הצר בשצף קצף ובילל והדפתו, הדוף והלוך, לעבר צריפו השקוע בנחרה ובמאפליה – – –

הפלוגה, המצורפת מחיילים אנגלים ומתנדבים עברים, התפתלה בתוך גיא צר כנחש־בריח, התמודדה והחליקה על גבי אבנים ושיחים מסובכים, השתפלה ודלגה על פני פחתים ושוחות, התפקקה והתלכסנה, ובעוד זנבה מפרכס לכאן ולכאן, מתעוות ומתכרבל לגלישת־זינוק כדי להדביק ראשה, כבר נתלפפה לשונה המשורבבת סביב הסלעים הזקופים שבמוצא הגיא התלול.

המתנדב נחשון צעד בתוך הכיתה האחרונה ששימשה מאסף לפלוגה. רובהו המכודן ושני התרמילים המצולבים על חזהו, ממולאים צלחות־לואיס ופצצות, חתכו עור צוארו ועוררו בגבו גירוד צוֹרב. טיפות זיעה ניגרו מעל פניו והזדחלו על גופו כתולעים דביקים. משקפיו ההבילו. הוא גרר רגליו בתוך הגיא הפרוע כשמלפניו מתנדנד קצובות כמטוטלת גב שחור.

בהתעקל הגיא ושורת־העורף נטתה לצדדין, בצבצה מתוך ההרים המדובשתים שרבצו על מוצא הגיא פיסת־שמים משובצת ניצוצות מהבהבים. נחשון שירבב צוארו וגמע בעיניו את האורות הרוטטים, פער פיו והתנשם לרוָחה כאילו פורק ממנו משאוֹ המעיק, אך מיד שב הגב והשתלשל לפניו כמסך אטום. שרב הוצק לתוך מוחו הכבד, וכשהוא אחוז זעם־טירוף על הגב המתנדנד לפניו זה שעות וחוסם בעדו את מרחב האופק, פסע פסיעות אחדות הצדה.

– כסה בעורף, קוף ממושקף! – חבט לו בקת רובהו הסרג’נט נח’קה שהלך מאחריו.

הפלוגה שרכה דרכה בכבדוּת. האויר הדחוס שמילא את הגיא, העיק וגירה את כלי־הנשימה. שיעול צרוד התערב בנשיפת עוף־ליל טורף וננעצו בתוך הדממה המעובה ללא הד.

כשהאחרונים בשורה הערפית העפילו אל פסגת־הגיא המסולעת, השתרעה לפני הפלוגה רמה שוממה מבותרת ערוצים עקלקלים ומדובשתת דבשות וחטוטרות, מוארת להבות שחורות, מלופפות עשן סמיך, ששיווּ לשממונה יגון עצבת. אי מזה הגיעה הפקודה “לשכּב”. היא נמסרה מכיתה לכיתה. האנשים נתקלו זה בזה, נפלו ונצמדו לרגבי־האדמה המתפוררים לאבק חריף, צורב, חודר לנחירי־האף והעינים.

נחשון שכב כשמבטו נעוץ בסילוני־הנפט המזנקים מתוך הצינור מנוקב־היריות. הלהבות הבליחו, ביתקו את המאפליה הקרושה וליחכו בלשונות מחודדות את השמים המפויחים, המשחירים כיער שרוף. רוח־קדים חרוכת־להב נברה בתוך הרמץ התפוח, חפנה מלוא כנפים גצים מהבהבים והפריחתם לכל עבר. מאחורי הלהבות, תקוע במחשכים המעובים ומכורבל בשחור אדרתו הצמרית, ארב הליל. העייפות החלה מתנדפת מתוך אבריו המפורכים. כולו היה אפוף סקרנות ואף משהו חרדה לקראת הבא. זו לו הפעם הראשונה שהוא יוצא ל"פעולות לילה". רבות סיפרו בפלוגה על הפעולות האלו, על הרפתקאות נועזות ועל מעשי גבורה להתפאר שכל אחד עטר בהם את עצמו. הוא ניסה לתאר לעצמו קרב־ליל, איך יפעלו ובאיזה תכסיסים יאחז, אך דמיונו הלֵאה העלה רק ריסוקים. נחשון משש בתרמיליו שהיו ממולאים תחמושת עד אפס מקום, לפת בידיו את רובהו שבטחון קר ובלתי־מעורער עלה מתוך פלדתו הנוקשה. חזר בזכרונו על תרגילי־הכידון שהקורפּורל האנגלי אימנוֹ בהם: כיצד יש לתקוע את הכידון; איזה הם המקומות בגוף הטובים לנעיצה, הגורמים לאויב מיתה לאלתר וגם מאפשרים שליפה מהירה. אך כשמבטו נפל על כידונו הממורט ששיקף בתוכו את להבות הנפט הבוער והוא עתה כולו לשון־אש מלובנת, עבר רעד בחוט שדרתו.

“וכי לאיזה צורך יש לפעול בכידון דוקא – מוטב בכדור חם. חת – והאויב קורס תחתיו מבלי להניד עפעף. גם מסתכנים פחות. טקטיקת הכידונים לא נראית לו. זוהי מלאכת קצבים בזויה” – נחשון נאחז בהרהוריו המקוטעים ולא הרגיש בתכונה שקמה בפלוגה.

– נרדמת, או מצוּברח? קום! – טילטלוֹ הסרג’נט נוח’קה.

נחשון קרע את שמורות עיניו שהחלו נעצמות. הוא הבחין בקצין האנגלי, מפקד הפלוגה, שהתקרב אליהם בהליכתו המיוחדת, כשהוא חותר בחשכה בשתי ידיו הארוכות כבמשוטים.

המפקד אסף את הפלוגה, הוציא את מפותיו הטופוגרפיות ואחרי שעיין בהן שעה קלה נתן באנשים את עיניו המשונות, עינים מבועתות ובולשות, משוקעות עמוק במצחו וגצי־הפוספור רושפים מתוכן כמתוך קמרון אפל ועמוק:

– חברה, – פתח – אתם צבא עברי ראשון. בני מכבים אתם. עוז וגבורה. בקרב־מגע עלינו לבוא עם השונא. בכדונים להשתער על אויבי ישראל. בכידונים, בעזרת השם – – וכשהוא מעסה בלשונו את המלים העבריות הנוקשוֹת ומעבירן מלסת ללסת כמו בלע מאכל צורב, מסר פקודות למפקדי הכיתות.

הסרג’נט נח’קה הצביע לעבר הכפר שהיה דבוק אל אחד התלים, הסביר לאנשיו את פרטי הפעולה, יצא בראש הכיתה וכשהוא מתקדם בצעדי־חתול זריזים ורכים – פקד: אחרי!

הכפר דמם בריקניותו. בחושות האפורות לא נמצאה נפש חיה. נחשון צעד ליד נח’קה בתוך הסימטאות המפותלות המעלות ריח צחנה כשכידונו שלוח לפניו והוא כולו לוהט באי־סבלנות ויצר־קרב מתגעש. הוא רץ מחושה לחושה ובאזניו משוַעת הדממה ברבבות קולות־אזעקה. באחת החושות נתקל בגוש שחור, וכשהדליק בידיו הרוטטות את פנסו החשמלי, הזדקר מתוך החשכה גוף ערביה זקנה שהלחיתה תחתיה כדוגרת. פניה המצומקים, המחורצים חריצים עמוקים עם נקודות־קעקע כחולות על סנטרה הנובל, האפירו כחרס ארכיאולוגי. מבעד ריסיה המכוּוצים בערו שתי עינים זעירות באודם דלקת. נחשון נרתע לאחוריו.

– בכידון, בכידון להשתער! – צרבה את ערפו נהימתו של נח’קה.

נח’קה פרץ לחושה, אך משנתקרב אל הדמות המלחיתה, הוריד כידונו.

– קומי!

זו לא זעה. עיניה הדולקות ננעצו בו בהכנעה חייתית.

– קומי!

נח’קה הקימה בכוח.

במקום מושבה נתגלה רובה שהיה עטוי חום גופה הנובל.

– נבלה – חרק נח’קה שן. הוא רקע ברגליו, התרוצץ ונהם בחרונו, אך ידיו כמו כובלו בסד.

כשהפלוגה עזבה את הסימטאות המפותלות והחלה מתקדמת אל הכפר השני שרבץ על תל מוקף משוכות צבר, נשמעה לפתע יריה בודדת. עוד טרם הספיקו להבחין בכיווּן היריה ומטר־כדורים ניתך על הפלוגה מבין הצבר והקברים שהיו פזורים על התל שהתקדמו לעברו.

– עמדה קח! אש! – ניסרה הפקודה בחלל המלא קולות נפץ.

הרובים התנבחו. מכונות־היריה השתעלו שיעול יבש, חד, קצוב וממושך. הפצצות ריסקו את החשכה המעובה וקרעו ממנה אברים־אברים. את האויב לא ראו כי־אם רק את האשים המנצנצות מן הצבר והקברים שהוצתו בזו אחר זו. להבותיהן המפותלות דלגו־דלקו אחת אחרי השניה ככלבלבים משתוללים.

הפלוגה נמצאה בכל רע. עמדתה היתה ללא־ביצור ומיסוך כלשהם. האנשים שכבו במורד התל גלויים לעיני האויב המשלח בהם אש מאחורי ביצור טבעי. הנסיונות להתקדם באגפים ולתפוס את האויב באש מהצד עלו בתוהו.

להשתער! בכידונים להשתער! – פקד המפקד האנגלי. הוא קם ראשון ורץ כשהוא מוציא אגב ריצה פצצות מתוך התרמיל הגדול התלוי לצדו וזורקן בזריזות מפליאה.

קולות המשתערים התלכדו לזעקת אימה. עם עינים קמות, כסוסים בתוך אוּרוה דולקת, רצו אל התל היורק אבדון. האש מאחורי הקברים והצברים גברה והלכה ואילצה את המשתערים לחפּש להם מחסה. הערבים התעודדו, הגיחו ממארבם, וכשהם מלהיבים זה את זה בזעקות פראיות עברו להתקפה.

נח’קה שכב מאחורי תל שגרד וערם לפניו בצפרניו. הידק אל כתפוֹ את רובהו הצורב והריק מחסנית אחרי מחסנית. משראה את השתערות הערבים עברוֹ גורל הפלוגה כזיק חשמלי. הוא בלש בעיניו לכל העברים. שנאה ממוֹרטה נדלקה בו: מימין לשיחי הצבר מסוכסכי הצמרות נמשך בקיע צר עד למאחורי התל. כחמישים מטר הבדילו בינו ובין הבקיע. הוא העיף עין על כיתתו – וזינק קדימה:

– בקפיצות של עשרים צעד, אחרי – רוץ!

משהגיע לתוך הבקיע, העפילו אל התל מאחורי התוקפים והשתערו עליהם בערפם. ההפתעה הממתם. כשהם יורים ללא כיווּן, הודפים זה את זה וגועים, נפוצו הערבים לכל עבר. אי־מי נעצר תוך מרוצתו המבוהלת, הטיל מבט־טירוף נסוך־דם לאחוריו, כרוצה לראות מיהו שהלם בקדקדו, שלח רגל לפנים כאומר להמשיך במרוצתו – והשתטח מלוא קומתו. אי־מי קרס תחתיו ונצמד לאדמה כמדבֵקות תפילה. אי־מי זחל, עיפר בידים מעוותות באדמה והצריח מבין שפתים קוצפות קללה בדת היהודים והאנגלים רצופה גניחות ושיעול חנוק.

שאר הכיתות שבמדרון התל משעמדו על השינוי הפתאומי במערכה, השתערו על הנמלטים. נחשון רץ ליד נח’קה. עיניו הקמות לא הבחינו מאומה. הוא דלג בין הקברים כשפיו קרוע בזעקת־יללה.

– הנה, הנה שם! מאחורי הקבר! – הצביע נח’קה על דמות מצונפת בעבּיה, שנלפתה לאחת המצבות ושלחה משן אש בתוקפים.

– פנה ימינה! אני משׂמאל! בכידון להשתער!

נחשון פנה ימינה, רץ במלוא המהירות ושילח אש בלי הפסק.

– להפסיק את האש! בכידון להשתער! – צרח נח’קה.

נחשון התקדם אל הדמות וכשהתקרב אליה כמטחוי־כידון, נעצר לפתע כשכידונו שלוח לפניו כאבר מדולדל.

– מלמד! חרבון רקוב! מרוח אשך! – יצא נח’קה מדעתו – תקע! תקע!

מתנשם ומתנשף, סמור שערות הגלגולת הקיפודית, דלוק עינים צרות, קבועות בתוך פנים שרועי לסתות, זינק הסרג’נט נח’קה ותקע כידונו בגוויה המצונפה. זו נתכווצה. פירפרה מעט. מתחה רגל אחת ושטחתה, שניה – וקפאה.

במיפקד שנערך לאחר הקרב, שנסתיים בנצחון גמור על האויב, הוציא המפקד את נח’קה בפני הפלוגה, לחץ ידיו וחיבקוֹ. עיניו היבשות התחייכו עתה ונתלחלחו כשני שבלולים מטוללים.

– מכבים – מלל נרגש.

הבוקר הקיץ רכות. הדמדומים רטטו. רטטו ונמוגו. ראשי הגבעות הופזו פז. נחלי־אור החלו משתפכים מאפסים. הפלוגה, ערוכה בסדר המכונס, החלה גולשת מהרמה בצעדים קלים ומאוששים.

נחשון צעד ליד נח’קה. פניו – מעוכים. עיניו נטולות המשקפים שאבדו בקרב – לאוֹת ומטושטשות. מפעם לפעם העיף מבַט על נח’קה ועל הליכתו המאוששת, הבטוחה. רגש סקרנות עינהו עד כדי כאב.

– ע… מ… נח’קה. רציתי לשאול אותך, נח’קה. ע… ע… יודע אתה… מעשה גבורה חוללת הלילה. מעשה־גבורה מיוחד במינו. הכל יהללו אותך. בעתונים יכתבו עליך. ע… מ… רציתי לשאול אותך, נח’קה. מה אתה מרגיש… מה אתה מרגיש לאחר ע… לאחר המעשה שם מאחורי הקבר. ה… ה… – התחייך בהתרפסות ובהתנצלות – אני ככה… יודע אתה… אני לא יכול לשכוח את זה… אני אני… יודע אתה…

נח’קה הפנה אליו ראשו. נעץ בו את סדקי־רואותיו הצרים: –

נאד! – התיז מבין שיניו הצחות.

הסרג’נט נח’קה בתר כבחרבות ברגליו העקומות משהו את אור הבוקר הצח. מפעם לפעם הפנה ראשו לכיתתו ומנה קצב לצועדים:

– שׂמאל, ימים, שׂמאל – – –

ארוחת הערב נאכלה בחפזון, בצפיפות ומבעוד יום. טרם הספיקו להישטף בקילוחי המקלחת המרעננים ולהשיל מהגוף חישוקי העיפות שלאחר יום עבודה מפרך – וכבר הזעיק הפעמון לארוחה. כל עוד שלט בכיפה הקיץ וימיו הארוכים נמשכו ללא קץ, עוד היתה השהות בידי מגישות האוכל להסיר את הכלים מהשולחנות ולהדיחם לפני בוא שעת ההאפלה. אך עם הפסיעות הראשונות של הסתיו קשה היה להספיק להאכיל את האוכלים המרוּבים ולכלות את העבודה לפני רדת החשכה. אור־לא־אור זה, כחלחל־אפל, שהסתנון מבעד עטיפות הנייר הכחול שעטו את מנורות החשמל ושיווה לכל חפץ ולכל גוף שיעור לא טבעי מבעית, גרם לסחרחורת ופיק ברכים. הנערות מגישו המנות, שבשעות היום התרוצצו בחדר־האוכל הגדול, כשהן מרקידות מתניהן ושדיהן הצעירים ופניהן מוצפים מאור־פנים שבשׂביעת־רצון מגמישותן המגרה, הפכו בשעות הערב, באור סומא זה, כשהן נחפזות אכולות חרון על מישהו, בתולות זקנות וכעורות, המנה הדלה הועמדה לפני המאחר במין מרץ מיוחד:

– זלוֹל!

כתום הארוחה התרוקן חדר־האוכל מיד, מסוערי חרדת אימה לעלול להתרחש שעה שעה, אצו אל אותה תיבה המשמיעה קבועות טירוף הימים והלילות, וכשהוארו קרבי התיבה ואחרי הזמזום המרגיז החלו נישאים מתוכה צלילי זימרה חדגוניים, שחלחלו ובעבעו בגרון המזמר צהבהבים־שמנים כמו הנרגילה, נתעותו פני המאזינים באי־סבלנות וזעף.

– אל אלהים! מהי זימרת־נדנוד מתוקה זו, כמו מתנדנד המזמר על דבשת גמל תחת פרוכת ליל מכוכבת? היכן שועת הכאב והיסורים של שבט זה הנתון מא ומתמיד בתוך פורענות, חרפה ועינויים אצל הגויים השמיים? –

וכשנדמה הזימרה והקול המתכתי החל מונה אחת לאחת, ללא שינוי גון כלשהו, את ההשמדות, ההריסות וההרג, היה כאילו פוקד את פגרי קרבנותיו המולך עצמו.

בשעות הערב המאוחרות החלו שוב דלתות חדר־האוכל נפתחות תכופות. אחד אחד הגיחו מתוך הבתים והצריפים השקועים בחשכה מעובה, מי שהקיץ מתוך חלום רע ומי שנמלט מסיוט בהקיץ, והחלו מתלקטים כנופיות כנופיות בתוך פינות החדר הגדול, גומעים תה בעמידה כשהם מוציאים מכיסיהם שיירי מנת הסוכר שחולקה בארוחת הערב ושהוטמנו במיוחד לשעה זו, שעת שתיית התה ושיחה על המצב.

עסקו בכנופיות אלו בניתוח המצב ובניחושים, העלו זכרונות מהמלחמה הקודמת שהדי זועותיה נעשו שוב מוחשים מאוד, כמו נתארעו זה עתה וכאילו לא הבדילו בינה ובין זו של עכשיו שנות אשליה מרובות; דשו בטלגרמות האחרונות ובהודעות השונות שהושמעו מתוך התיבה והתאמצו לדלות מבין השיטין של הפסוקים המעורפלים את זה שעתיד להתארע בימים הקרובים.

היה עתה ראש המדברים בכנופית הללו נחמן עמלי כפוף הגב, בעל ההליכה הנחפזת־מבוהלת, המשרת לפני התיבה בקודש כמו נמשח לה כוהן, מדליק אשה במועדיה הקבועים ומאזין לזמזומה בדחילו, כשפניו האפורים מרוכזים מאוד ושפתו התחתונה, העבה ביותר, משתרבבת למטה ומגלה שינים צהובות גדולות, נדחקו הכול לתוך המעגל שמסביב נחמן עמלי, חכם הפּוליטיקה והאיסטרטגיה, כשהם עושים אזנם כאפרכסת לקלוט הסברותיו וניחושיו. דיבר זה ארוכות ארוכות, הסביר ופירש, אך משהגיע לעיקר, המענה כה באי־בהירותו, נעשו הסברותיו סתומות ומעורפלות כאותן ההודעות היוצאות מתוך התיבה, ובטחנו את משפטיו במהירות, נתכעס פתאום מאוד:

– מה אתם רוצים ממני?!

התפזרו כולם מאוכזבים וחשו אל ברז התה למלא את הספל בשניה ובשלישית, כדי לרווֹת את הצמאון המציק מאוד מזמן שהחלו מחלקים את הסוכר מנות.

וכשנכנס לחדר־האוכל אחד שאיחר לתיבה והוא פורץ ישר אל עמלי בעוד על פניו המעוכים מרפרפים קורי שינה חטופה־מבוהלת וקולו מתחנן כמי שאיחר משהו חשוב שאין לו תמורה: – “מה הודיעו, מה?” זורק לו עמלי, שאפוֹ משוקע בתוך ספל התה שהוא סובא ממנו גמיעות גסות, זעופות:

– הפציצו –

השחיל הסתיו חוליות ימים מוזהבים בשוליהם, עם השקיעות והזריחות נבנו בפאתי הרקיע טירות והיכלי פלאים, שנבלעו באופק המדמדם כערים חוטאות ומיד הוקמו מעליהן חדשות. עננות שקופות שוטטו בשחקים הרמים, לבשו צורה ופשטו צורה, התאחו, נפרמו והתלכדו שוב. בחלל הסתוי רטטה הצפיה לזרע ולהריון, האנשים טרחו עתה מזריחה לשקיעה בהכנות לזריעה: חרשו, שידדו, זיבלו את השדות והכינו את הערוגות לזריעת המספוא. העבודה נעשתה בחפזון ובקדחתנות, אך בלי ההמולה הרווּיה והשמחה העצורה האופפת את הזורעים בעונה זו בבואם במגע עם האדמה המיחלת לפריון. החפזון הפך לבהלה ולחרדה של עצבנות.

במוצאי השבתות התכנסו בתוך חדר־האוכל שחלונותיו סגורים תריסי שקים צבועים כחול, שלא יבקע האור החוצה, והתדיינו כיצד לסיים את העבודות המרובות שאינן סובלות דיחוי ואיך לקדם פני השואה הצפוּנה בחביון הימים הבאים. רבו עתה הנואמים שהפליגו בתיאורים מה עלול לבוא ואיך והרבו עצות על עצות. היה מחנק בחדר־האוכל האטום מכל עבריו לפי חוקי ההאפלה החמורים ובחללו זחלו ענני עשן וריחות סיגריות זולות.

התפרץ אל שולחן הנואמים הגיזבר שמעוני, המתרוצץ כל ימות השבוע בבנקים ואצל הסוחרים, והחל מתאר את המצב כפי שהוא חש ורואה אותו שם בערים, כשהוא צועק ודופק בשולחן מדי הפליטו “שטרות”, “פּרוֹטסט”, כרוצה להמחיש פירושן של מלים אלו בשבילו.

צעק הגזבר שמעוני:

– קימוצים! קימוצים, אני אומר לכם! אין יודע מה ילד יום –

האסיפות נמשכו עד שעה מאוחרת בלילה. אפס בסופן של כל העצות והתחבולות כיצד לקדם פני השוֹאָה לא הוקל כלל ללב החרד, שעל אף ההכנות תינתך בודאי זו, בכל זאת, במפתיע.

על אף הנבואות השחורות לא הוצאו לפועל הקימוצים, ששמעוני נלחם להם בהתמדה ובשצף. בולמוס אכילה, מין רעב־מלחמה מיוחד במינו, תקף את הכל והמצרכים שנאגרו לשעה רעה נאכלו עוד לפני שהגיעה זו.

בימים אלה, כשהכל היה שטוף ויכוּחים פּוליטיים־איסטרטגיים סוערים ומתן עצות כיצד להתחמק מזה העלול להינתך בכל שעה, התהלכה רחל אמוראית, הממונה על העבודה התרבותית בנקודה, כשפניה עטויים דאגה וצער.

– הן לא ייתכן כך, – תפסה פעם לזה ופעם לזו – שבועות וחדשים לא נערכה הרצאה בשאלות החברה ולא שיחה ספרוּתית־אמנותית, רק פוליטיקה וויכוחים על קימוצים ורכילות, ככה אי אפשר יותר! הציבור יורד פלאים, מה יהיה?

דרשה רחל אמוראית ישיבה דחופה של ועדת התרבות.

לא נענו לה חברי הועדה.

– עניני תרבות פתאום! דאגה אחרת אין לה עתה לרחל אמוראית. בא לישיבה חיים תבורי בלבד.

היה הדיון בישיבה זו קשה ביותר. חיים תבורי עמד על שלו: –

אם כבר להוציא כסף מזומן בזמנים כאלה – אז למשהו קל, מבדח ומבדר. מין קונצרט של נגינה קלה, זימרה ודיקלום. לב הציבור לא הולך עתה אחרי קונצרטים “כבדים”, לא אחרי שיחות ספרותיות־אמנותיות ולא אחרי הרצאות בשאלות החברה; משהו קל ומבדח לגרש את המרה־שחורה לערב אחד לפחות, ככה –

ננעצו דברים אלה של חיים תבורי בבשרה של רחל אמוראית כשפודים מלובנים, לא יכלה לעצור עוד ברוחה והתנפלה עליו בדיסקנט קולני מקציף:

– “משהו קל, מבדח ומבדר” – דוקא עכשיו כשכל הבעיות נתחדדו בצורה כזו; כשסכנת הטשטוש והסילוף חדרה גם לכאן; כששוררת אנדרלמוסיה כזו; כשיש צורך דחוף ללבן פּרובּלימות רבות; כשיש צורך להסביר שוב ומהתחלה דברים מוסכמים שזוייפו וסורסו במזיד; כשיש לשמור מכל משמר ערכים מקודשים שצפויה להם התערערות והתמוטטות בעולם מבולבל ומטורף זה; כשיש צורך להכניס קצת סדר במוחות המשובשים – “משהו קל ומבדח”. זהו זלזול מפורש בציבור ובדרישותיו הרוחניות! זוהי ירידה! זוהי השפלה! זוהי –

היה הדיון בישיבה זו קשה ביותר. חיים תבורי עמד על שלו: היה עייף מאוד, עייף והמום משפע דברנותה השוצפת של רחל אמוראית, שניתך עליו בכוח כזה, ומהימים של עבודה מפרכת מזריחה לשקיעה בשדות, שמורות עיניו החלו מתעצמות ומסביב לגופו נלפתו חיבוקי השינה עד איבוד החושים. אינפף מתוך שינה למחצה מה שאינפף, אך על דעתו לא ויתר בשום פנים ולתוצאות מכריעות בעניני התרבות בשעה הטרופה לא הגיעו בישיבה דחופה זו. ושוב נמשכו הויכוחים הסוערים בפוליטיקה ובאיסטרטגיה ובמוצאי השבתות התנצחו על המצב ועל הקימוצים בעקשנות גוברת והולכת. שוב סבאו תה לרוות את הצמאון המציק, אולם עתה – בלי שיירי הסוכר, כי בינתיים אזל זה לחלוטין.

משהופיעו בנקודה באותו יום ששי שלושת הבחוּרים שהציגו עצמם כאמני “הרביו הזעיר”, התלקח הויכוּח בין רחל אמוראית וחיים תבורי מחדש וביתר שׂאת.

רחל אמוראית עמדה על דעתה: לא! היא לא תתן לערוך כאן נשפי רביו קלים.

השיל מעצמו חיים תבורי עייפותו התמידית ומשחש בציבור נטיה לבלות ערב קל, נלחם בה ברחל אמוראית, – וניצחה. בארוחת הערב התרוצץ בין השולחנות והאיץ באוכלים שיכלו ארוחתם ויפנו את חדר־האוכל כדי לאפשר הכנתו לקונצרט. השולחנות כוסו מפות לבנות ועוטרו פרחים, הכניסו לחדר־האוכל את הבמה המותקנת לקונצרטים המונחת כל ימות השנה מאחורי המטבח ומשמשת לילדים למשחק המחבואים, והעמידו עליה כסאות בשביל האמנים ובשביל רחל אמוראית, הנוהגת להציג בפני הציבור את האמנים והסופרים המזדמנים לכאן, כבא־כוחה הרשמי של ועדת התרבות בנקודה. סרבה רחל האמוראית לעלות על הבמה.

– מה – שלגרים קלולקים וקופלטים זולים?!

התלקח באחת מפינות חדר־האוכל הגדול קרב־דברים עז בין שני אלה, והקהל, שמילא את האולם צפופות, החל מראה סימני אי־סבלנות ורוגז. לא היתה לו ברירה לחיים תבורי אלא לעלות על הבמה להציג את האמנים בפני הקהל. עמד הוא שם למעלה כשרגליו מועדות ומסרבות לשאת עליהן גופו הרועד כולו באימת הציבור, ולשונו, שליקלק בה שפתיו שיבשו פתאום, מתנהלת כעל רגבי אדמה. עמד וגימגם כשהוא נותן בקהל מבט מלא מבוכה והתנצלות:

– אה, נו, קשים הימים, קשים, אבל, אה, אין להימנע משעה קלה. כן.

האמנים השתחוו לקהל שישב דומם והביט בהם בחשדנות. היו אלה בחורים גדלי־גוף בעלי ידים שריריות ושזופי פנים כמו חזרו זה עתה מעבודת שדה. אחד מהם היה מצויד בגתית, אחד במפוחית־פה והשלישי, שלא היה בידיו כלי־נגינה, מחבר הקופּלטים, המנגינות והדיקלומים והמזמר כאחד. זה האחרון הציג את הלהקה כמי שהיו אמנים שם, ועתה, בצוק העתים, פועלים העובדים בכל עבודה שהיא ובעת חוסר עבודה מתמסרים לטיפוח הוי פרולטרי־אמנותי. מיד לאחר פתיחה זו חיכחך גרונו, תמך בטנו בידיו והוציא מתוכה קול בס סדוק ככלי שנפסל מרוב שימוש.

ה"נומר" הראשון נסתיים. הזמר השתחוה לקהל שהתמיד בשתיקתו, החל מזמר שוב, מדקלם ושר חליפות. אחריו ניגן בעל המפוחית כשהוא מנפח לחייו הסמוקות ומתוך המפוחית פורצים צלילים מתחרים ורודפים זה אחר זה כלהקת כלבלבים משתוללים. זה סיים ופתח בעל הגיתית ברומנס כשהוא מלוה נגינתו שריקת שפתיים. הקהל ישב משוריין בשתיקתו, רק פה ושם ענו מחיאות כפיים חלושות לקידות ה"אמנים".

ישבה רחל אמוראית דחוקה בתוך הקהל הצפוף כשפניה מכורכמים, עיניה לחות וממצמצות – הנה תפרוץ בבכי.

הקונצרט נסתיים. חיים תבורי הזדרז והזמין את האורחים לארוחה באחד החדרים. וכשחזר לחדר־האוכל לאחר שהאכילם והמציא להם מקומות לינה, נסרה כבר בחללו זו ההמיה התמידית כזמזום צרעות מרוגזות. האנשים עמדו מעגלים מעגלים, גמעו תה והתוכחו. לא התנצחו הפעם לא בפוליטיקה ולא בקימוצים היו הכל עסוקים ב"קונצרט".

פרצה רחל אמוראית אל חיים תבורי: – ב"קונצרט", חשקה נפשו! ב"ערב קל ומבדח", מזון “רוחני” להנות את הציבור הנאה “אסטטית” הביאה ועדת התרבות. פוי, בושה וחרפה! שונד! קיטש! היא לא יכלה לשאת פניה לפני החברים. תיכף התנגדה לזה. לא, בשום פנים ואופן לא תוכל לשבת עמו יותר בועדה אחת!

עזרו לה מבין הקהל בהערות לעג שנונות על חשבון ה"קונצרט", ה"אמנים" ועל חשבון חיים תבורי. התלהבה רחל אמוראית והצליפה בו בדיסקנט המקציף כבשוט לח.

עמד חיים תבורי בין הקהל, כשעל ראשו ניתכות צריחות והערות לעג, וניסה להתנצל:

– מה יש?! – פועלים מחוסרי עבודה, פליטים, צריך לתמוך ביהודים מחוסרי לחם. הן כסף לא לקחו, רק אוכל ולינה. ובכלל, מה יש – היו כמה “נומרים” די מוצלחים. לא כלום יותר טוב – מה יש –

העצות כיצד לקדם פני הרעה, שנילחמו להן בעקשנות ובמרירות, גרמו לה לאוירה באסיפות הכלליות שתתלהט מאוד. ה"יועצים" המרובים שהבטיחו כי רק בעצתם יש משום הצלה, התעצמו ביניהם בלהט ובמרי ומדקרות – האמרות התעופפו מעל לראשי המתוכחים כצפרי־טרף שנוני־מקור. היו העצות־ההצעות אחת משונה מחברתה ובסופן, לאחר שבתוך קרבי השעון נעשתה עבודה מתמדת ושקודה מאוד והמחוגים, על אף זחילתם העצלנית, הספיקו בכל זאת להגיע לשעות שלאחר חצות ורוב הציבור נחל תבוסה בהתאבקותו הנואשת עם נפתולי השינה – נשארו השאלות תלויות ללא פתרון ממש כברגע פתיחת הדיון עליהן.

הציל את המצב שמואל אלוני דוקא, אם כי איננו נמנה בין ה"יועצים" ובעלי ההצעות. ניגש אל שולחן הנואמים, כשגופו הרחב מתנדנד על רגליו הכבדות שהוא גוררן אחריו לאטן וכשהוא ממצמץ בעיניו האפורות הזעירות שאינן מישירות להביט בפני הנאספים אלא מעליהם, אל שדות מוצפים שרב צהרים שהוא מבלה בהם רוב ימיו, פתח תוך רוגזה שגברה והלכה:

– פניקה עושים, בהלה! העולם לא נחרב עדיין. עוד יש, עוד יש מה לעשות! א, מה רציתי לומר – לא נגוע ברעב ירקות יש לעשות, גן ירק גדול.

נתקבלה הצעתו של שמואל אלוני ע"י קומץ האנשים הקטן, שהתגבר על פיתוי הישנה ונשאר עד סוף האסיפה. הוחלט כי עליו לגשת לביצוע הצעתו מיד.

הלך עתה שמואל אלוני אחרי הגזבר שמעוני ותבע צנורות להשקאה וזרעים.

רגז הגזבר שמעוני:

– שוב השקעות! מהיכן אשלם את השטרות?! מהגורן או מהגן?! הרבית אוכלת אותי, את הרגל אפשוט!!

אך את שמואל אלוני אין לדחות בצעקות ובאיומים. הלך אחריו ים אחר יום ותבע את שלו: – החלטה יש!

קימט הגזבר שמעוני את מצחו, רץ מבנק לבנק ומסוחר לסוחר – והצנורות והזרעים הגיעו לידי שמואל אלוני. ניצח הוא עתה על העבודה ועל העובדים שניתנו לו לשאת עמו במימוש מפעלו, מפעל גן הירקות הגדול.

אורי תלמי בוסס ברגליו היחפות את האדמה המושקית וחש צינה נעימה מתפשטת בגופו המיוזע והמחומם קרני שמש הסתיו, שניתכו בשעת הצהרים במאונך וצרבו כבימי הקיץ הלוהטים. מרופש כולו גחן על החבל המתוח לסימון השתילה בשורות ישרות ותקע לתוך האדמה את השתילים הרכים, שעלעליהם הזערערים המחודדים בקצותיהם הופשלו לאחור כמתעלפים לאחר שהוכנסו לתוך הגומה והודקו באדמה הדק היטב. ברטט הכניס את ידו לתוך הארגז הממולא שתילים, חיטט באדמה הלחה הנידבקת לאצבעות, הוציא צרור שתילים ונשאם בזהירות ובחרדה, שלא לפורר את גושי האדמה שעטו בצמצום את השרשים הארוכים והדקים, והיתה לו ההרגשה כאז בימי הילדות הרחוקים כשנשא בידיו גוזל נשור סערה, רך פלומה והמים גוף זעיר מרטט, ולבו נצבט ברוב צער ורחמים בחפשו אחרי הקן ההרוס.

טוב היה לו לאורי תלמי בימים אלה בשאתו יחד עם שמואל אלוני במפעל גן הירק הגדול והם שותלים את השתילים הרכים בשורות ישרות על פני שדות נרחבים. לא ניחושים פּוליטיים ולא ויכוּחים סוערים על קימוצים ולא אותה הרעבתנות המבצבצת מבעד חרדת האימים. מבוקר עד ערב עמל מבורך תחת שחקים רמים שזורים עננות צחור שקופות שמבעדן מבצבצת תכלת זוהרת.

אפס גם בשדות לא היה מפלט מהויכוּחים העצבניים. הנה הגיעה שעת צהרים ועמה הכדים הגדולים, הממולאים עוד לפי שעה מרק, דיסה ותה סמיך, ומכל העברים החלו מתקבצים העובדים לאכילת צהרים. מיד קם רעש ודוחק.

– מהר, מהר! – קח ותן לגשת לאחר! – נדחקו מסביב לכדים הגדולים.

משהושתקה הרעבתנות, פתחו מיד בויכוח שנפסק אמש כשאחד נכנס בדברי חברו, מתרתח ואץ להשמיע דעתו.

לא יכול אורי תלמי לכלכל זאת, השאיר את המרק ואת הדיסה שלא כילה לאכלם וחש אל שתיליו.

– יבוא מה שיבוא ובלבד שיבוא כבר, שיבוא!

ובינתיים, בעוד הסתיו עושה בלהטיו: מזהיב שקיעות וזריחות ומבזבז עליהן מיטב אונו – ורוח קדים הגיחה לפתע ממארבה, כשהיא נישאת בסופת ענני אבק, נושפת ולוהטת בתאות השמדה וכליון. הסתיו המעודן, שלא הספיק לעשות חצי מלאכתו באחוי עננותיו הצחורות והשקופות ששזרן בוקר וערב בהתמדה ובשקידה, נסוג בבהלה עם הנשיפה הצרובה של הקדים המשתולל כפרא מדבר. עננותיו הצחורות נפרמו ונתפזרו ללא שריד. האויר התלהט ורטט כשלהבת.

בימי שרב אלה עמד אורי תלמי גחון על השתילים הרכים והכה במעדרו באדמה השרופה, שממעמקיה פרצו ענני אבק חריפים צורבים כלשונות אש. הזיעה ניגרה מעל מצחו לתוך עיניו, צירבתן וסימאתן למחצה, חולצתו נתחספסה וגירדה את העור כאיספלנית זרויה מלח. כשהוא מתנשם רסוקות ובולע לקרבו להט השרב הניף מעדרו במין עקשנות למרות העייפות, השרב המשגע והעולם הנאכל באשו:

– הנהי! הנה הגיעה! הנה פשר האימה הסתומה –

אפס עתה לא חשב אורי תלמי על העולם המטורף המשמיד את עצמו לדעת תוך ענני אש ומתכת רותחת. עתה היה מקופל גורל העולם וגורלו הוא בשתילים הרכים, שזה עתה הזדקפו עולזים־רעננים בגבעוליהם הדקים־גמישים ובעלעלי כותרותיהם הזערערים שהתנוצצו בפניני טל בבקרי הסתיו המבורכים ועתה החלו כומשים ומשחירים. אזר שארית כוחותיו במלחמה נגד החמסין המשתולל, הניף מעדרו וכרה יחד עם שמואל אלוני תעלות והזרים בהן מי השקאה להחיות את השתילים הרכים.

בימים אלה, לאחר ימי הסתיו הצוננים ולאחר הפסקה זמנית בקרבות בשדות־הקטל הרחוקים, הובאו פתאום בעתונים ידיעות מרעישות ומהממות. זרזירי העתונים הזדרזו לשגר ידיעות דחופות ומבוהלות על פגישות, משא־ומתן והכנות סתר למשהו איום העומד להתחולל בכל שעה. הידיעות פורסמו לרוב בהוצאות הערב המיוחדות, למחרת הוכחשו או הומתקו ובערב הופיעו שוב מדהימות ומאיימות מבראשונה. מוכי־שרב ורצוצי עייפות אצו האנשים בשעות הערב מהשדות ומבלי להסיר בגדי עבודה רצו ישר אל חדר־האוכל לקרוא את הידיעות האחרונות המתפרסמות בעתון הערב מעל הקיר. במחנק חדר־האוכל אי אפשר היה לשהות שעה יתרה, אכלו בחטיפה ומיהרו לחצר, העטויה אור ירח מסתנן בקושי מבעד ענני האבק כמבעד רשת צפופה, לחפש מחסה ממחנק השרב במדשאות החרוכות מלהט החמסין.

היה עתה האולם המאכסן בתוכו את התיבה, הממולא תמיד המונים צפופים, ריק ומשמים ככנסיה עזובה. עמד לפני התיבה נחמן עמלי כפוף־הגב המשרת לפניה בקודש יחידי, דלקה האש בתוך קרביה וזמזום מסתורי נסר בתוך האולם. הקשיב נחמן עמלי כשפניו האפורים מרוכזים מאוד. נראה עתה בבדידותו על יד התיבה כמי שהופקד לשמור לבל תכבה הגחלת הלוחשת האחרונה.

עמד החמסין בתקפו ועוד התגבר והלך. נראה היה שלא יהיה לו לזה קץ ועמו ומתוכו תגיח זו השואה המאיימת.

אורי תלמי נלחם מלחמתו הנואשת להצלת חיי השתילים הרכים. לא ראה את הידיעות המהממות, לא שמע את הניחושים המחרידים – מדמדומי הזריחה עד דמדומי השקיעה עמד יחד עם שמואל אלוני בתוך השדות החרוכים, כרה תעלות והזרים בתוכן קילוחי מים רוננים. המים קלחו אגב המיה ערבה, התבעבעו ונקוו בשלוליות סביב השתילים שהשחירו והלכו ועלעלי כותרותיהם נתלו למטה עלופי שרב. הוא קפץ מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה, הניף מעדרו כשעיניו השזורות סיבי דלקת דולקות בלהט מאיים, כמתכונן לזנק על מישהו, וחש הנה ייחנק בלהט, – כרע וגמע מהמים הפושרים והדלוחים שבתוך התעלה, סובא לגימות גסות כחיה פצועה, וכשרצה לקום לא נשמעו לו רגליו, – ונצמד פשוט ידים ורגלים אל האדמה הצרובה: לא! לא לפי כוחותיו ולא לפי כוחות הכל להלחם בפרא מדבר זה הנישא על לשונות אש מכלות.

הוא שכב צמוד אל האדמה הבוערת מבלי יכולת להזיז אבר. מבעד לשמורותיו החרוכות והעצומות למחצה ראה את רגלי שמואל אלוני הנישאות מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה כמו מכרכר סביב מישהו ריקוד משונה, הכרתו התערפלה, לא חש דבר – אף לא נשיבת השרב.

– קום! מה פתאום? – קום! המים מתפרצים.

וכשאורי תלמי פקח שמורות עיניו הנפוחות ונתן בו מבט מטושטש, נתכעס הלה:

– התפרקד לו באמצע העבודה. המים פרצו את התעלות, קום!

הציץ אורי תלמי בין רגליו המפושקות של זה, העומד עליו מרופש כולו כשפניו שחורים מזיעה מעורבבת טיפות בוץ ושפתיו שסועות ושותתות דם, וראה ערוגות מוצפות מים זדונים פורצים בעוֹז – קפץ על רגליו ורץ אחרי שמואל אלוני מערוגה לערוגה, כשהוא סותם בעפר זרמי המים הקוצפים.

עודו קופץ מתעלה לתעלה סותם פה ופותח שם, ומטה את הזרם לרצונו ומשהו התחולל באויר המלוהט, השרב נזדעזע, לסירוגין קמה רוח משתוללת, נושפת בזעף ובילל ונישאת בדהרה שוטפת, ופתאום נעצרת, מסתחררת ומתערבלת במהירות שטנית סביב עצמה בתוך ענני אבק סמיכים, ומיד – דומיה. שוב הזדעזעות־השתוללות – ושוב דומיה. חש אורי תלמי בקרב איתנים מתחולל בסמוך לו, הפסיק מעבודתו וציפה עצור־נשימה להתרחשות פלאית, הבחין בתוך השתוללות החמסין במשבים מקוטעים המנסים לפרוץ מהמערב, ומיד נרתעים. החמסין זעף, התערבל וניסה להיאחז בענני האבק הסמיכים שהקים לו למחסה. אך מיד נסוג מנוסת בהלה ואחריו דולקת הרוח המערבית, המתגברת והולכת, תוך דהרת נצחון שוטפת. אורי תלמי פער פיו, ריאותיו התרחבו ושאפו לקרבן לחות הים, שצררה בכנפיה הרוח המערבת, המלווה המיה ערבה כנגינת עוגב.

קורי החשכה נשתזרו כבר ברשת סמיכה ובפרוכת הליל ורשפו כוכבים ראשונים כשאורי תלמי ושמואל אלוני פסעו בצעדים מאוששים הביתה.

אורי תלמי כילה לאכול ארוחת־הערב, מיהר לחדרו ושכב מיד במטה. גופו המפורך ערג לשינה, אך זו לא פקדתו הפעם. מין עירנות כוססת התפשטה באבריו הרצוצים וגירשה את השינה מעל עפעפיו הכאובים. אחרי מאמצים נואשים לכפות עליו את השינה – התלבש, ושם פניו לחדר־האוכל.

הוא ישב, גמע תה והסתכל במעגל שהצטופף כרגיל סביב נחמן עמלי ושתה דבריו בצמא. נעשה לו פתאום צר על האנשים המגודלים האלה, שחרדת הבאות הפכתם ילדים אוילים המרטטים לכל תקוה מדומה ואשליה מתוקה.

– מה היא חרדה זו לבאות, מה יבוא, – מה בעצם יכול לבוא? – תהה בהרהורו בקול.

עתה, לאחר ששרה עם איתן משתולל ויכול לו; לאחר שנפגש פנים אל פנים עם כליון המוות והציץ לתוך עיניו החלולות; לאחר שהציל מצפרני חמסין שתיליו הרכים – עתה היה אורי תלמי משוחרר כביכול מזו חרדת האימה הסתומה.

הגזבר שמעוני טרוד כל השבוע בבנקים ואצל הסוחרים בעיר הסמוכה. כל הימים הוא מתרוצץ שם, מחליף שטרות בשטרות, נושא ונותן, מוציא ומכניס ודואג שהגלגלים בנקודתו לא ייעצרו חלילה גם בצוק העתים האלו… רק לשבתות ולחגים הוא חוזר אל הנקודה ואל משפחתו. אפס גם אז הוא רץ כל היום מישיבה לישיבה, כשמשקפי הקרן הגדולים צונחים לו על אפו והוא מרימם מדי פעם בתנועה שבהרגל ועל מצחו הגדול מתקפלים ונפתחים חליפות הקמטים המרובים כבמפוחית־יד. רק יום אחד בשבוע ניתן למנוחה, אך לא בשביל הגזבר שמעוני. יש לשבת עם ההנהלה ולמסור דין־וחשבון כספי; יש להפגש עם מנהלי הענפים, המחסנאים והמחסנאיות; לעבור על רשימת ההזמנות הגדולה ולמחוק מה שאיננו הכרחי לדעתו בימים אלה. קמטיו מתישרים לשעה קלה משהוא נפגש אגב ריצה נחפזת באחד מילדיו הפעוטים הרודף אחריו תקוף געגוּעים עזים:

– אבא, אבא!

על פניו משתפך אז חיוך רחב ומבעד זכוכיות משקפיו העבות מהבהבות עיניו קצרות־הראות הבהוּב אבהי מאיר ורווּי נחת. אך מיד נזכר שעוד לא עשה דא והא, קמטיו מתקפלים שוב והוא עוזב את הפעוט לאנחות ולבכי.

טרם הספיק לקבל ולתת את ההוראות הדרושות לשבוע הבא ודמדומי יום הסתיו הקצר הגיחו כבר מעבר ההרים העוטרים את הנקודה: יש לרוץ, לרוץ…

אך משנתקל אגב ריצתו באשתו שכרסה בין שיניה והיא חוסמת לו את הדרך, כשבטנה מזדקרת לפניו כסימן אזהרה, הוא מרים משקפיו: יהיה מה שיהיה! ורץ לבית הילדים למלא חובת אב: לשעשע מעט פעוטיו ולהשכיבם לישון פעם אחת בשבוע, לפחות.

הגזבר שמעוני יושב בבית הילדים ומשעשע את פעוטיו העוטרים אותו בצהלה, מפטפט בפטט, מזמר ומספר מעשיה שעלתה במוחו ברגע זה. מספר ומספר, ולפתע נזכר כי עליו להשכים קום מחר לרכבת והוא לא סיים חצי עבודתו אפילו – חוט דמיונו ניתק ואינו יודע כיצד לסיים ולפטור פעוטיו. מפצירים הפעוטים ותובעים:

– אז מה יהיה?

עובד הגזבר שמעוני עבודת מוח מאומצת, אפס חוט המעשיה שניתק אין בידו לאחותו בשום אופן. בינתיים, אגב ליטופי הפצרות, הסיר אחד הפעוטים מאפו של אבא משקפי הקרן הגדולים כדי להשתעשע בהם. יושב שמעוני נטול־משקפים כשהוא ממשמש בידיו ומחפש אחריהם, ועיניו, המתרוצצות תמיד ובורקות בברק חי, לאות ככבוּיות והוא נראה עתה כה עלוּב, חסר אונים ומעוֹרֹר רחמים. אין להכיר בו עתה בושם פנים את הגזבר שמעוני, שעל ראשו דאגת הישוּב כולו והוּא הוּא המוֹציא ומכניס ובשלו לא יעצרו גלגלי הנקוּדה גם בצוק העתים האלו אפילו רגע אחד.

השכיב פעוטיו והלך לאכול ארוחת־הערב בחברת אשתו. אולם משהוא פותח באכילה מיד באים ועוטרים אותו מכל צד, זה מזמין וזה מטיח טענותיו על שההזמנה לא נתקבלה עדיין על אף הבטחותיו המרובות. עומדת לו הלגימה בבית הבליעה:

– גם לאכול לא נותנים! מה נטפלתם אלי? מהיכן אקח לכם כל זה, מהיכן?!

אפס אלה העוטרים את הגזבר שמעוני מכירים אותו לא מתמול שלשום; יודעים כי הכרח לו לשפך פעם זעמו המצטבר בהתרוצצו שם בבנקים ואצל סוחרים, וההזמנות – אלו תתקבלנה, תתקבלנה. הן לא לחנם מצח גדול כזה לגזבר שמעוני, שקמטיו המרובים מתקפלים, ונפתחים חליפות כבמפוחית־יד.

אך פתאום נתרחש משהו בערים שם. הגזבר שמעוני חוזר לנקודה גם באמצע השבוע ונשאר בה יום יומיים. חדל גם להתרוצץ מישיבה לישיבה ולגעור במזמינים העוטרים אותו מסביב: מהיכן אקח לכם, מהיכן?!

שותק לרוב ומצחו הגדול קמטיו המרובים נתישרו לפתע והוא עתה כגליון חלק. עתה הוא רושם בפנקסו ההזמנות כולן ואינו מוחק אחת אפילו, חוששים המזמינים כי הפעם לא תתקבלנה אלו, לא.

הפסיקו שם בערים לקבל שטרותיו של הגזבר שמעוני לחלוטין. נצטמקה הארוחה והלכה. מלאי הכלים להחליף את אלה הנשברים אזל וצריך היה לחכות אד שיתפנה ספל לרוות בו את הצמאון המציק. נאלמו דום ה"יועצים" המרובים. עלזו רק פעוטיו של הגזבר שמעוני שנעשה אצלם אורח תכוף.

משהופצצה העיר הסמוכה, החלו באים לנקודה פליטים שמעיניהם המבועתות הציצה זו האימה הסתומה שנעשתה פתאום ברורה מאוד. לפי שעה היוו אלה מיעוט בתוך הישוב הגדול, אך בצפיפות חדר־האוכל בלטו דוקא הם.

התהלך הצייר אשרי בחדר־האוכל הגדול, בתוך המחנק והצפיפות, ונעץ מבטו, מבט טורף, בפרצופי האנשים ובעיניהם המבועתות, כמו ניגלו לו מחדש. הפרצופים האלה שהוא רואה אותם יום יום, שלבו כבר נעשה גס בהם ואותו רטט־התשוקה שנתלהט בו בשעתו פג כבר מזמן לאחר שהעלה אותם על בדיו המתגוללים באבק האטליה שלו עטויים קורי־עכביש – הפרצופים האלה הלהיטו בו שוב את התאוה לתפוס את זה שצף עתה עליהם, העלול להתחמק ולחלוף. התהלך, הפציר והתחנן שישבו לפניו, וכשעלה בידו לפתות את מישהו מבני הישוב או מהפליטים, אחז בכן־הציור, כשבעיניו ניצת ברק זר וידיו הגדולות מרטטות בהעלותן את הצבע על הבדים, שיתגוללו בודאי, אחר־כך, באבק האטליה שלו מחוסרי ענין בשבילו, פרצופים ריקים בתכלית.

אשרי הצייר זנח את ה"דומם", את ציורי הנוף, וצייר רק פרצופים, כמו אחוז פחד שבקרוב לא יישאר מהמין הזה זכר.

– מבין אתה? – הסביר לאורי תלמי כשנפגשו בשתית התה – רק עתה קיבלו הפרצופים שלהם ביטוי.

אשרי הצייר לא שם לב לטלגרמות האחרונות ולשמועות המחרידות, לא לקח חלק בויכוחים ובניחוּשים – רק העלה בקדחתנות את הפרצופים על בדיו, כשבעיניו דולק אותו הניצוץ הזר: יבוא מה שיבוא! הוא עושה את שלו.

אורי תלמי ישב עתה שעות רצופות באטליה והסתכל בפני הצייר הרחבים בעלי הלסתות הבולטות, שצבען אפור־כהה כצבע האדמה, בעיניו שננעצו בזה היושב לפניו ובבד חליפות, בידיו המרטטות בנוען בבד, ועל זה היושב לפניו מכוּוץ ונכנע כקרבן עקוּד.

ימי הסתיו הצוננים חזרו מיד לאחר שהחמסין נחל תבוסתו. אפס עתה פסקו מלהשתעשע בצבעי זהב וארגמן ובשזירת עננות־צחור עקרות. הימים נעשו עטוּיים עבים שהשתרכו בשמים הנמוכים כתהלוכת אבל. מפעם לפעם קמה סוּפה משתוללת, שוטפת בילל וחוצה את העבים בסיפי אש, ומטר קלוש, כלנסיון ראשון, הסתנן דקיק ובאלכסון.

העבודה בגן־הירק נעשה דחופה מאוד. שמואל אלוני ניצח על מחנה גדול של עוזרים ועוזרות. לאחר יום עבודה מפרך ישב עד שעה מאוחרת בלילה אצל הגזבר שמעוני ופרש לפניו חשבון ההוצאה והכנסה המקוּוה, כשהוא משתדל להוציאו משתיקתו ומרפיון ידיו ע"י הבלטת ההצלה העלולה לבוא מצד זה, מצד המפעל שלו.

הקשיב לו הגזבר שמעוני בסבלנות לא שכיחה אצלו כלל, לא חטף מידיו את העפרון להראות לו כיצד עורכים חשבון “הוצאות” ו"הכנסות", אלא הקשיב דומם, כשהוא מנגב זכוכיות משקפיו ועיניו נטולות המשקפים כבוּיות ללא זיק אמונה.

אורי תלמי המשיך לשאת בעול המפעל של שמואל אלוני, אך בלי אותה חרדת מסירות שחרד בשעה שהשתילים היו רכים עוד ועלעליהם הזערערים רטטו לנשיפת השרב המכלה. אלה גדלו והלכו מיום ליום. גבעוליהם התעבו וכוסו כותרות עלים גסים ומחוספסים עם שער סומר שנתפרעו לרוח כבלוריות מסוכסכות שלא נוקו ולא רוחצו עידן ועדנים. עתה לא דרשו טיפוּל מיוחד, חוּטי שרשיהם שהתעבו אף הם העמיקו בתוֹך האדמה וסבאו את המים שניתנו להם בשפע. לבו נעשה גס בהם והעבודה על ידם הפכה לו לטורח. וכששמואל אלוני פרש גם לפניו חשבון ההכנסה והריוח, כשעל פניו הרחבים והשזוּפים האכוּלים סופות ושרב מתפשט חיוּך הנאה בעת שהוא רומז רמזים ברוּרים למדי כי כל זה ממנו בא ורק הודות לו – נעוֹרה בלבו משהו משנאה אל זה השטוּף הנאה מעצמו וממפעלו.

ימים משונים הגיעו לוֹ לאוּרי תלמי. העמל המבורך שהשכיח את הויכוּחים והניחושים, את ההפצצות שנעשו קבועות ורצוּפות יותר, את חרדת אימת הבאות, את הכל – טעמו ניטל ממנו והוּא הרגיז רק את הגוּף הרצוּץ. מראוֹת ותמוּנות מהילדוּת הרחוקה צפו אי־מזה והתיצבו לפניו, כשהם ממלאים אותו נהיה כוססת. כל אימת שעצם עיניו הופיעו בני משפחתו, הנמקים אי־שם בארצות הנכבשות, בדמוּת הפליטים שהתהלכו בנקודה. כל השנים הללו שכה קל היה לבוא עמם בקשר – צריך היה רק לשבת ולכתוב ומיד נתקבלה התשובה, אז לא חש כל צורך וענין בבני משפחתו וקרוביו, שזכרם ניטשטש בו והלך, ורק עתה, משניטלו כל האפשרויות, קמו עליו יסוּרי הגעגוּעים לענותו. החליט אורי תלמי כי עליו לקבל מהם ידיעה כלשהי ויהי מה, וכשקרא בעתון כי הצלב האדום" קיבל עליו את התפקיד לקשר קשר עם הארצות הנכבשות, ישב וכתב מכתב.

הוא עבר על הכתוב, רשם על המעטפה את הכתובת וחש בהקלה: המעשה נעשה וכששכב במטתו, שקע מיד בתוך שינה כבדה כבתוך מרתף אפל. נאבק אורי תלמי עם זקיפי גבול מכודני רובים, הערים עליהם, הסתתר ביערות וזחל בשדות מושלגים כדי לחדור אל עמקי מכרות האוּרל, שהתחלפו מיד במכלאת החנק, שחיות צהובות בדמוּת קלגסים מזויינים שומרים עליה לבל יימלט אחד מתוך שעריה האטומים. –

יהלה המתוקה, ששערה הריחני סרוק לה חלקות על ראשה הקטן והצר כראש הזקית ושני פרפרי עיניה הזהובות מוֹּצפות אור שצבעו כעין הדבש, ממשיכה חייה כמימים ימימה. בוקר בוקר היא יוצאת משער בית הילדים, כשאחריה מגיחה בצהלה רוננת להקת פעוּטוֹתיה. יהלה פוֹסעת בפסיעותיה הקטנות הטופפוֹת, כשהיא מתנדנדת משהו ומלפניה ומאחוריה להקת פעוּטוֹתיה. האנשים העובדים בתוך הסדנאות השונות שבנקודה נעצרים בלכתם לעבודה וּמלווים את הלהקה הצוהלת בעינים נוֹצצוֹת מבעד שחור הפנים המפוּייחים. הנה פרץ אחד הפעוטות בריצה שובבה, מיד מנתרת אחריו יהלה ואחריה הלהקה כוּלה. טופפות רגלי הפעוטות על הכביש החלק, כשהם מצטהלים כסייחים שלוּחי־רסן על אפרים ירוקים. יהלה שכחה כי מחנכת היא ויחד עם פעוטותיה רצה, קופצת, מנתרת ומצטהלת בקולה הערב. הפעוטות התעייפו. יהלה מושיבתם בצל אילן רחב־צמרת והיא בתווך. מחטט אחד באצבעות זעירות בעפר התחוּח וחופר מחילות. אחד מסנן דרך כף־היד אבק זהוב ואחד מלקט חלוקי אבנים, נושאם בשקידה ובמאמץ רציני ומערמם צבורים. יהלה פוערת עיניה הזהובות בעקבה בתמהון אחרי נמלה זעירה סוחבת אחריה משא גדול פי כמה מגופה הקט. שכה כי גננת היא, מחנכת – עד שזעקה מרה פורצת מפי שנים מן הפעוטות הנצים על שבר זכוּכית מצובעת, קמה בבהלה, משקיטה ומשדלת את הנצים, אוספת להקתה ומובילתה לארוּחת הצהרים.

בערב לאחר שהאכילה והשקתה להקתה היא רוחצת בשרה הצח, מחליפה בגדיה ונכנסת חרש במצעדה המתנדנד משהו לחדר האוכל. אין יהלה שמה לב להמיה המגורזת המנסרת בחללו ולא למעגל המתנצח סביב נחמן עמלי, אוכלת מנתה הדלה כשעיניה הזהובות נתונות בצלחתה. אין היא נחפזת – ילדים אין לה והילל שלה שוהה בעיר טרוד בעסקנותו. רק לשבת יבוא לפקוד את יהלה שלו. יושבת ומשוחחת עם האמהות הצעירות ומשביעתן נחת בסיפוריה על תעלולי פעוטותיהן ומשובותיהם.

רבים בנקודה שואפים צלה של יהלה המתוקה, וגם אורי תלמי ביניהם. יושב הוא בחדר האוכל הגדול, כשמסביבו מתגעש הכל, ועיניו הכואבות מחמת האור הכחלחל־אפל, הדוקר כבמחטים דקיקות, תרות אחרי דמותה כעיני התועה במדבר אחרי נוה דשא מבצבץ באופק, מצפה למקרה להזדמן עמה. וכשמזדמן המקרה – יושב אפוף ריח גופה המשכר, כשקולה הערב מתרונן כקילוחי הזרמים בתעלות הערוגות. יהלה משיחה על להקת פעוטותיה, תעלוליהם ומשובותיהם – כי על מה תשוחח יהלה המתוקה הממשיכה חייה כמימים ימימה?

יושבים שניהם בפינה ואין לה להמיה המנסרת שליטה עליהם – עד שפיה נפער בפיהוק שהיא מחפה עליו בחיוך־התנצלות:

– עת לישון, אורי, עייפתי היום מאוד.

אורי תלמי מלווה אותה לחדרה. בדרך תוֹקפת אותו תשוקה עזה לקלוט בתוך כפותיו המיוּבלות את פרצופה הצח ואת ראשה הריחני הצר כראש הזקית. אך יהלה, כשיצאו לחשכה המעובה, מתרחקת ממנו קמעה. משהוא נתקל בה אגב הליכה יחוש ברטט העובר את כולה וברתיעה. על סף חדרה הם משתהים קצת, ואורי מנסה להגיד משהו, משהו חשוב בשבילו ביותר, אך מה שנפלט מפיו הוא נלעג וחסר שחר. עומדים שניהם זה מול זו בתוך החשכה המעובה וסערת החשק מחתלת את אורי תלמי בערפל לח, חמים ומחניק. וכשהוא אוחז בידיה החמימות, היא נרתעת ומתחילה פתאום לספר על הילל שלה.

חש אורי איך גרונו נלחץ ומתהדק, וכשהוא עושה מאמץ גדול, פורץ לתוך החשכה קולו שנצרד פתאום:

– לילה טוב לך, יהלה, שינה מתוקה, יהלה.

אחר־כך התהלך בתוך החצר השוממה והוא גורר אחריו גופו הממולא עופרת. הלם באחת מרקותיו קורנס כבד ולפני העין של אותה רקה הסתחררו גלגלי אש. רגליו גררוהו בין הבתים והצריפים הנמים עד שהביאוהו אל האולם הגדול העומד בטבור הנקודה.

כשפתח את דלת חדר־האוכל נשאר עומד על המפתן תוהה ומשתאה: אסיפה! חדר־האוכל היה מלא מפה אל פה. האנשים ישבו כשפניהם עטוּיים עייפות וקדרוּת והקשיבו לנואם. אחד סיים ומיד פתח הבא אחריו. היתה התעוררות רבה בחדר־האוכל. קריאות־ביניים ותשובות־מניה־וביה נזרקו מהקהל אל הנואם וחוזר חלילה כחצים. היושב־ראש צעק והכה בשולחן להשתיק את הקהל המתרגש. שעה רבה עברה עד שאורי תלמי תפס סיבת ההתעוררות המיוחדת. וכשנתבררה לו זו – תהה להתנצחות שאינה שונה מזו שבכל השנים, עת עומדת על הפרק בחירת הנהלה חדשה בנקודה: אותם הויכוחים המלוּוים מרירוּת, חשדנות, רוגז ורדיפה אחרי שלטון. כולו היה עוד אפוף ניחוח עלוּמיה של יהלה שהתחמקה ממנו לתוך חדרה הריק, ועיניו, שהסכינו לרכות קטיפת החשכה, מצמצו ולא יכלו להכיל את האור, שהסתנן מבעד עטיפות הנייר הכחול. וכשאחד הנואמים, שדבריו הסעירו ביותר את הקהל, גרם לכך שתקום מהומה וצעקות והכאות בשולחן – הופיעו לפתע לפני אורי תלמי אותם הכדים הגדולים וההידחקות מסביב להם: “קח ותן לגשת לאחר!” פניו התעותו וכשהדי הצעקות הבוקעים את תריסי השקים רודפים אחריו, רץ כאילו רודף אחריו מישהו לתפסו.

כשפשט את בגדיו כדי לשכב לישון, נתקל בחפץ קשה שהיה נתון בכיס מכנסיו. פשפש והוציא מעטפה מעוכה ומחוספסת עם כתמי זיעה יבשים על גבה. הסתכל בשיירי האותיות שנטשטשו בזיעה, לא יכול לצרפן ותהה: מהיכן בא זה לכיסו? הפכו מצד אל צד, עד שעלה בידו להבחין באותיות שנצטרפו ל"צלב האדום". פניו הסמיקו מבושה, הוציא מעטפה אחרת, וכשהוא רושם עליה את הכתובת מחדש החליט: מחר יש לשלוח את המכתב. כן!

בין הפליטים שהגיעו לכאן היה גם המוסיקאי הזקן מגולי גרמניה. הוא בא לנקודה אחרי שמעריציו, שזכרו לו חסד נגינתו המהוללת בכרך המערבי הגדול, העתירו עליו בקשות שיבוא לשבת עמם עד יעבור זעם. בימים הראשונים היה לו קשה מאוד להסתגל לדוחק ולצפיפות ולזה הזמזום המנסר תמיד בחללו של חדר האוכל הגדול, אך משהושג בשבילו פסנתר, שכח את כל התלאות, התנפל עליו כעל ידיד נעורים שחזר מארצות ים רחוקות, וכשהוא מנער רעמת השיבה, הכה על המנענעים באוֹן נעורים.

חבורה קטנה נתלקטה סביבו ואיחרה שבת בלילות בחדרו הצר, כשהם נישאים על הצלילים אל עולמות האשליה המתוּקים.

אורי תלמי נעשה מבאי ביתו ומשומעי נגינתו הלילית. טוב היה לשבת כאן הרחק מהויכוחים וההתנצחות על בחירת הנהלה חדשה, אפוף חמימותה הריחנית של יהלה המתוקה היושבת בסמוך לו ולהינשא על צלילי הקוסם הזקן, ההופכים את הבלתי אפשרי לודאוּת מוחשית.

כשהקונצרט מסתיים, נאנחת יהלה אנחת רווחה כלאחר תענוג חריף מהמם, נתלית ומתרפקת על הילל שלה, שהתפנה מעסקנותו ובא לפקוד אותה, ועיניה היפות להפליא, העטוּיות עתה אד הזיה, מעין הפירות המטוללים בבוקר סתיו זוהר, נעוצות בו כמחפשות אצלו מה שחמק זה עתה עם הצלילים המכושפים.

כשקמים לצאת, פונה יהלה אל אורי תלמי:

– אורי, תלווה אותנו קצת.

אורי מתלווה אליהם בלי חשק, כשהוא משתריין בשתיקה קודרת, כשהם יוצאים לחשכה לא נרתעת יהלה בהיתקל בה אורי תלמי אגב הליכה. שיחה שוטף קל וצוהל.

– מה בעיניך הנגינה שלו? – היא פונה להילל שלה.

וכשזה ניהם משהו ספק רוגז ספק שקוע במחשבות, פורצת היא בצהלה:

– חַה־חַה־חַה, אינך יודע, אורי עד מה מבין הילל במוסיקה. בקונצרט שלפני האחרון היה מלא התפעלות. “אני חש כמתנדנד על מים שקטים בליל ירח זך, ואני נהנה כל־כך, ואני – אני רוצה כל־כך לישון” חַה־חַה־חַה!

יהלה אוחזת ביד אוּרי תלמי ונשענת עליו מפרפרת בצחוקה.

לא ניחה לו לאורי תלמי והוא נרתע קצת.

הילל מפהק פיהוּקים רחבים אדישים ושם ידו על שכם יהלה:

– נו, די! צריך לישון. מחר עלי להשכים לרכבת.

וכשהוא זורק לעברו של אורי תלמי “שלום” פושר, הוא נושאה עמו כרכושו הודאי. כשאורי תלמי ננס לחדר־האוכל, פרץ אליו הצייר אשרי:

– אני מוכרח לצייר אותו! השמת לב לזוהר הזה? זהו פרצוף יוצא מגדר הרגיל!

בעיניו של הצייר אשרי מהבהב כבר שוב הברק הזר. עתה, לאחר שמילא בדיו בפרצופים המבוהלים ובעינים המבועתות, יש לו צורך להעלות את המנוּגד להם. תאותו נתלהטה ולא יכוֹל לכלאה יותר. הלך אחרי המוסיקאי הזקן והפציר והתחנן שישב לפניו.

היסס הלה וניסה להתנצל, כי קשה עליו הישיבה, כי עייף הוא, איננו חש עצמו בטוב, אך אשרי הצייר לא הרפה ממנו, הכביד הפצרותיו בהתמדה ובעקשנות – עד שהמוסיקאי נעתר לו.

אפס הפעם נתקל הצייר בקשיים גדולים. הנה הנה תפס את זה המיוחד, השקוף אורירי, הנאצל, אך משנגע בבד בידיו הרוטטות הפך זה הנאצל מגושם. מבעד לרוּחניות הזוהרת בצבצה זו הרעבתנות וחרדת האימה הסתומה. פעמיים ושלוש צייר את דמות דיוקנו של המוסיקאי הזקן, אך מיד זרק את הבד.

– עוד פעם אחת – התחנן – משהו לא כשורה אצלי. יותר מדי שקעתי בפרצופים ההם, הנני חש עצמי לא בטוב. רק עוד הפעם הזו. –

היה כבר המוּסיקאי הזקן שבוּי כולו ללהט התאוה של הצייר אשרי, לא עמד בו הכוח לסרב לו, ישב לפניו כקרבן עקוד.

הדיון בבחירת ההנהלה החדשה נמשך ללא קץ. האנשים הוזעקו לאסיפות, לא רק במוצאי השבתות, כי אם גם באמצע השבוע, ולפעמים – גם בשישי בערב, שאין נוהגים לעסוק בו בעניני חול. בשעה מאוחרת בלילה, כשנראה היה, הנה הנה הגיעו לקץ – צריך רק להציג מועמדים וההנהלה החדשה קום תקום, – היה קם אחד מתך הקהל ומבקש רשות:

– שתי מלים רק –

ומשניתנו לו “שתי המלים”, הפליג בדרשה ארוכה לצד שלא נגעו בו כלל, הדורש בירור יסודי מהתחלה ומחדש. לא הועילו דפיקותיו של היושב־ראש וצעקותיו:

– אינו מדבר לענין, ובכלל דיבר כבר יותר מ"שתי מלים", כבר…

אחוז בולמוס דברנות מיהר הלה להתפרק מכל מה שנערם שם בנבכיו ולא שעה כלל לצעקות ולדפיקות בשולחן. וכשהקהל הגיב בקריאות רוגז אף הוא, הסמיק ברוב כעסו והסתלק אגב ריטון:

– גם להתבטא באופן חפשי לא נותנים! דיקטטורה!

וכשניגש אחר להגיה ותקן מה שקלקל קודמו – נסתכסך הדיון בצורה כזו, שקשה היה למצוא מוצא כלשהו.

קם שמואל אלוני, שישב כל העת וראשו הגדול מורד על חזהו, ספק מקשיב מתוך התרכזות ספק מנמנם, וצעק:

– הקץ ללהג הזה! מספיק! ומי יעבוד מחר, הא?!

הוחלט לדחות את הדיון לאסיפה הבאה. נמשכו “האסיפות הבאות” ללא סוף אף הן – וההנהלה החדשה לא קמה. נתברר כי אין קופצים להירתם בעול הנהלת הנקודה בזמן שהפורענות מאיימת להינתך יום יום ושעה שעה, נאלמו דום גם המבקרים המושבעים ששלחו בקורתם השוצפת בהנהלה הקודמת, שאין לבחור בה שנית בשום פנים ואופן. משום ש.. משום שהיא נכשלה בחוסר כשרון ויזמה; משום שנתנה דוגמה בולטת לקוצר השגה ודלות מעשים, משום, משום – לא! בשום אופן לא יסכימו להיכנס להנהלה החדשה –

ישבה רחל אמוראית באסיפות כשפניה עטוּיים צער תהומי.

– וכי יש פלא בדבר – ציבור ששקע בפוליטיקה ובהתנצחות שאין לה סוף; שלא נעשית בו עבודה תרבותית־אמנותית מעמיקה, וכי יש פלא בדבר –

נתכרכמו פניה ועיניה הרכות מצמצו, מצמצו – הנה תפרוץ בבכי.

החליטה רחל אמוראית לקרוא שנית לישיבה בעניני תרבות. היתה הפעם הישיבה ללא ויכוחים וללא חילוקי דעות. חיים תבורי לא הציע קונצרטים קלים ומבדחים לגרש את המרה־שחורה לערב אחד לפחות. הסכים עתה לרחל אמוראית בכל, עמד בפני הועדה רק קושי אחד: איך להשפיע על הגזבר שמעוני, שיפריש סכום כסף להזמנת אמן, סופר או מרצה נודד. הציעה רחל אמוראית הצעה שנתקבלה מיד:

– למה להוציא כסף מזומן בזמנים כאלה – ויש די כוחות תרבותיים בנקודה, יש. נטפלה אל יוסף שרירא הפועל החקלאי המושך בשבט־סופרים בשעות שאינן לא יום ולא לילה ומפרסם לעתים מאמר או רשימה ספרותית. ניסה הלה לדחותה:

– אין הלב הולך עתה אחרי דברים אלה. מי זה מתענין עתה בספרות? ובכלל אין השעה כשרה לכך. יש לחכות עד שיתברר משהו –

אטמה אזניה משמוע והפצירה כשפניה עטוּיים צער וכאב.

לא יכול לראות בצערה – ונעתר לה.

ביום ששי בערב סודרה בחדר־האוכל הרצאתו הספרותית של יוסף שרירא, עתה התרוצצה רחל אמוראית בין השולחנות והאיצה באוכלים שיכלו את ארוחתם, כדי להסיר את הלכים, העמידה פרחים על שולחן המרצים וכיסתה אותו מפה צבעונית, שהוציאה מארגזה השמור עמה מבית אבא.

יוסף שרירא ניגש לשולחן המרצים, ואף כי זו לו לא הפעם הראשונה להרצות דברים לפני הצבור, חש מיד בקרבו זו החלחלה התוקפת אותו בעמדו לדבר בפומבי. קהל המקשיבים לא היה גדול ביותר, אך פניו החוירו והסמיקו חליפות. מיד בפתחו במשפט הראשון נעצר פתאום, כמי שנקרה למקום זר, פתח במשפט אחר ושוב הפסיקו באמצע. היה דומה בפתיחתו המרוסקת והמגומגמת, כשעיניו תועות בחלל חדר־האוכל מלאות מבוכה וצער, כמתדפק על שערים כבדים של גן נעול. היתה הרצאתו לא בנויה רובדי משפטים סדוּרים, כי אם נשימה חטופה רצופה השתלהבויות־פתאום. עיניו נתלהטו מאוד וידיו צרו צורות בחלל, כשאצבעותיהן מעוּותות במאמץ לבטא את מה שלא ניתן לבטא בשפתיים. יקדו מתוך הגמגום המרוסק הגוּת כבדה ורגש איתן.

אורי תלמי ישב בעת ההרצאה סמוך ליהלה ועקב אחרי ראשה הריחני, שלא עצרה כוח להחזיקו זקוף על כתפיה העגולות והוא מתנדנד מצד אל צד כפרי שבשל. היה צר לו מאד על יהלה המתוקה, שהגוּת יוסף שרירא היא לה כשער חתום בשבעה חותמות.

אחרי ההרצאה טיילו שניהם בחשכה המבושמת. השמים עמקו מאוד והכוכבים הבהבו ורשפו רחוקים. אורי תלמי הרחיב נחיריו ושאף אל קרבו את הבושם המשכר ולא ידע אם נישא הוא מתוך חיק הלילה או מגוף יהלה הצח. ניסה לחזור לפניה על אילו הברקות שברקו בהרצאתו של יוסף שרירא כאבנים טובות, אך משלא יכול לראות הבעת פניה בחשכה – נאלם דום. התהלכו שניהם שעה ארוכה, וכשנשתהו על סף חדרה, כרגיל, לא פתחה הפעם בהילל שלה – עמדו ודממו וכשיהלה פתחה את הדלת, עבר אורי תלמי את מפתן חדרה בפעם הראשונה.

שמו של המוסיקאי הזקן ונגינתו נתפרסמו בכל הישובים הסמוכים. משלחות החלו נוהרות לכאן לעתים תכופות.

היו המשלחות, באי־כוח ועדות תרבות בישובים – אלה הבחורים הממושקפים בעלי הבלוריות הפרועות שלא סופרו זה עין ועידנים והבחורות המסופרות קצר בתלבושתן הרשלנית, הגברית, שמבעד שזפון פניהן האכולים שרב, קור ועמל מפרך, בצבצה הנהיה ומסירות הנפש לדברים שבעיון וברוח – מעתירות הפצרותיהן:

– יבוא נא, יבוא נא לקונצרט אחד, הציבור כולו מצפה –

נעור במוסיקאי הזקן זכר השנים בהן ערך מסעי־נצחון רפודי פרחים ואוֹבציוֹת סוערות – ונעתר למשלחות האלה. בשובו מהקונצרטים טבל כולו באושר ובהתלהבות:

– הקשבה כזו למוסיקה! הבנה כזו! התרגשות נפשית כזו!

נפשו של אוּרי תלמי דבקה בו באהבה, שמר עליו וטפל בו בחרדה ובמסירוּת וליוָהו בכל הקונצרטים שערך בסביבה. הוא המשיך לשאת בעול מפעלו של שמואל אלוני, אך עתה לא היה איכפת לו הנאתו של זה מעצמו וממפעלו שיביא את ההצלה. בבין הערבים טייל עם המוסיקאי הזקן בשדות ובגנים, כשהלה מסתכל בכל בהתפעלות, שואל וחוקר לזני העצים, מיני התבואה ומכביר עליו שאלותיו התמימות.

– ראה נא שם באופק – הוא מצביע על השמש השוקעת בתוך עננים סמורי רעמות פרועות שותתות דם – מיני צורות מופלאות –

הוא לא יכול לגרוע עין ממחזה הדמים המתחולל שם באופק הרחוק. וכשהוּרד מסך הדמדומים על התאבקות האיתנים ועצבות חיורינית החלה גוֹאה ומציפה את ישימון שמי הערביים, נשקף מתוך עיניו של המוסיקאי הזקן יגון תהוֹמי.

– איזו עצבות נסוכה שם! יודע אתה, אורי, – הוא מתלהב פתאום – כל זה אפשר לבטא בצלילים.

יהלה המתוקה אף היא שקועה עתה בעולם הצלילים ונמנית עם מבקרי ביתו הקבועים של המוסיקאי הזקן. יהלה מתכנסת בפינה, משלבת ידיה על ברכיה ומשקיעה ראשה בתוכן, דמותה מצטמצמת. היא נראית כה קטנה, קלה ואורירית בהקשיבה לנגינה. הנה תפרח ותינשא על הצלילים. משמסתיימת הנגינה, נשארת היא עוד שעה ארוכה מכונסה בתוך עצמה. וכשמרימה ראשה הקט עטויות עיניה הזהובות ערפלים חמימים.

אוּרי תלמי משתמט עתה מלהיפגש במבט עיניה הממולאות הכנעה על גדותיהן. כשמזדמנים לפעמים, מטיילים שניהם דוממים, רנן פטפוטה הערב נכלא בתוכה, כמו הוּצק בה משהו מכבדו של אורי תלמי. וכשמשתהים על סף חדרה, מחזיקה יהלה בכף המנעול ומחכה ואוּרי תלמי פורץ לתוך החשכה:

– לילה טוב לך, יהלה, שינה מתוקה –

הצייר אשרי עובד על תמונתו של המוסיקאי הזקן בתאוה גוברת והולכת. עלה בידו לתפוס את זה האורירי, הנאצל־זוהר, שהתחמק ממנו זמן רב, והוא מחזיק בו עתה בכפותיו הגדולות, המרטטות, בבטחה. אין הוא חס על המוסיקאי הזקן והלה נאלץ לשבת לפניו כל אימת ששעתו פנויה – על אף תשישוּתוֹ ורזוֹנוֹ שהחלו נותנים בו אותותיהם, לאחר שהוא ניזון עתה לפי תכנית הקימוצים של הגזבר שמעוני.

– יודע אתה אורי, – תופס הצייר אשרי את אורי תלמי – תענוג־יצירה כזה עוד לא חשתי מעודי! כולי שכור הזיו והזוהר של הפרצוף הזה! איזה פרצוף!

אורי תלמי חש עתה טינה אל הצייר אשרי, שבלהט תאותו מוצץ מקרבנו את הלשד כולו. הוּא דואג מאוד למוסיקאי הזקן.

הקונצרטים נעשו תכופים יותר ובשובו עייף ונרגש, נאלץ לשבת לפני זה השטוף הנאה מהצלחת מעשה ידיו כשמואל אלוני במפעלו. אורי תלמי משדלו להימנע מבזבוז כוחות מופרז, אך המוסיקאי הזקן אוטם אזניו לשידוליו.

התעוררות מיוחדת תקפתו, התעוררות חשק וחרדה למהר ולהתפרק מכל זה השמור עמו בנבכיו, שמא יאחר ותקדימו זו השוֹאָה התלוּיה מעל הראש. אכילתו בחפזון, נוגע ולא נוגע במנה הדלה, טועם פירור מזה ומזה, מניח את הכף ונחפז אל הפסנתר. בשעות הנופש הוא יושב לפני הצייר אשרי. עתה הולך הוא אליו מבלי שהלה יפציר בו.

אורי תלמי מקבל עתה את המשלחות הנוהרות לכאן, והוּא עושה הכל שתחזורנה ריקם עוד לפני שהגיעו למוסיקאי הזקן.

אך הנה הם יושבים הבחוּרים והבחורות, באי־כוח ועדות התרבות בנקודות, ואינם חפצים לזוּז מכאן, כל עוד לא דיברו עמו עצמו. וכשנכנס הוא בעצמו, שחזר עתה מישיבתו לפני הצייר אשרי בפעם האחרונה, היו פניו חיורים־שקופים ועיניו עששות.

– סוף סוף! התמונה נשלמה. – צנח על הכסא.

אפס משהעתירו עליו ההפצרות: הציבור כולו מחכה בכליון עינים… פגה עייפותו בבת־אחת, פניו הזדהרו וכולו שקע בהתפעלות והתלהבות. שוחח ושאל שאלותיו התמימות על הישוב, אנשיו ומשקו. בעיקר לקח את לבו בחור אחד מתוך המשלחת, שבתוך פניו הבלתי יפים, המכוסים נמשים, היו קבועות שתי עינים אפורות מאירות באור־אהבה חם שננעצו במוסיקאי הזקן בהערצה נלבבת. קולו השקט הרווי מסירות ליבבו מאוד. אורי תלמי לא יכול לגרוע מבטו משתי העינים האפורות, שברק האהבה החם והמסירות שקרן מתוכן שיוה להן זוהר לא שכיח.

– באמת יש עוד עתה כאלה, באמת –

אפס תשובתו של המוסיקאי לא נעלמה מעינו החרדה – על אף התעוררותו ועליזותו.

– אולי בכל זאת נדחה לפעם אחרת – ניסה להשפיע על הבחור הנלהב והנלבב.

אך המוסיקאי הזקן קם בזריזות ובמרץ. מוכן לנסוע מיד.

– ובכן, אורי, אנו עורכים קונצרט – עלצו עיניו.

אורי תלמי עמד דחוק בתוך האולם הממולא מפה לפה והשתאה לתנועותיו המזורזות של המוסיקאי הזקן, שקפץ על מושבו עלה וירוד והכה במנענעי הפסנתר בלהט ובסערת־נעוּרים, כשעיניו רושפות ושיבת רעמתו מתפרעת מסוערת סופת הצלילים. הקהל המצופף עצר נשימתו ועל הפנים החרושים קמטי עמל וסבל ריחפה תהיה, כמו הוטלו בכוח לתוך עולם מופלא ומוזר. המוסיקאי הזקן נענה בהתרגשות לקריאות “הדרן” וסוּפת הנגינה געשה בלי הרף.

עם סיום הנגינה, הופיע הבחור הנלבב, כשעיניו שופעות התלהבות, דבקות והודיה אין קץ והפציר להישאר למסיבה שתיערך מיד לכבוד האורח. הוא טרח ועשה מאמצים להסב לאורח קורת־רוח, אולם אי אפשר היה להערים על המציאות האכזרית והמחסור והעוני הזדקרו בחוצפתם. אפס התרגשותו של המוסיקאי הזקן עלתה מעלה מעלה: רק עתה חש את הקשר האוֹרגני בין האמן והקהל שהתפלל לו כל השנים. דוקא כאן, במשכנות העוני, מצא התפעלות־אמת לדברי אמנות!

בדרך חזרה לנקודה לא פסק מהתרגש ומהתפעל. בהיכנסו לחדרו ובפגשו שם את מעריציו שחיכו לו, הביע גם בפניהם את חוויתו העמוּקה בנקודה השכנה. אוּרי תלמי עקב אחרי התעוררות הרגשנית, כשלבו מרטט בחרדה כמוּסה. ולפתע, עודו משתא להליכתו הנחפזת־נרגשת בתוך החדר הלוך ושוב, והמוסיקאי הזקן נעצר כשהוא אוחז במסעד הכסא וכשפניו עוטים צבע אפור־צהבהב, הוציא מפיו הברה חלוּשה:

– מים…

ומיד צנח, כשעיניו המופלאות הזוהרות נדלחות ופיו מתעוות בהבלטת שיניים. ההתעלפות ארכה רק רגע, מיד פקח עיניו שתעו בחלל החדר עטוּיות הטשטוּש שמעבר לכאן.

אוּרי תלמי עמד מסומר למקומו ובקרבו מחלחל ריקניות ולא יכול להשיג את המתרחש פה. הסומק החל חוזר ומבצבץ לאטו מתוך לחייו הנפולות של המוסיקאי הזקן ובעיניו הבהב רפות ההבהוּב הנאצל, אך אורי תלמי לא יכול לגרש מלפניו את העינים שנדלחו והפה המעוּות מובלט השיניים שלפני שעה קלה.

הכל החל מתמוטט בו ומתערער. כל זה שהוּקם בסיוּט העכור מסביב, תוך אימת השוֹאָה התלויה מעל לראש, נגרף ונסחף בבת אחת. חרדה גדולה תקפתו, והוא חש כי עליו לעשות מעשה הצלה דחוּף כדי להציל את הגוּף הזה המכיל בתוכו עולמות מוּפלאים שופעים אצילוֹת, זוהר ויופי אין קץ, שבלעדיהם לא יוּכל אוּרי תלמי להתקיים רגע. הוא פרץ החוצה ורץ בין הבתים והצריפים כאז ברוצו מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה במלחמתו הנואשת בחמסין המכלה, ולא שמע שצועקים אחריו:

– אורי! אורי!

רגליו החלו מועדות ונשימתו נכלאה מחמת ריצת טירוף, נכנס לחדרו, התנפל על המטה והשקיע פניו בכר לעצור בעד העומד לפרוץ מתוך גרונו המכוּוץ.

יהלה המתוקה עמדה עליו, כשעיניה הזהובות פעורות בפחד וחזה עולה ויורד ממאמצי הריצה אחריו, ולטפה ראשו השקוע בכר:

– אורי, ענה לי. מה לך, אורי – אמור מלה אחת, אורי –

ואוּרי תלמי פרץ ביבבה גוברת והולכת.

ביעוּתי הסיוּט הנמשכים זה חדשים רבים, פעם דחוסים־קודרים, מאיימים להינתך בבת־ראש כאותה הלבה ופעם מרופרפים ומעורפלים – ככל שהתמידו והלכו ניטל משהו מעוקצם, דומה לסופה ממושכת המגלגלת רעמיה בהרים רמים, פעם גוברים ופעם מנמיכים, וסופם נבלעים ונאספים לתוך נקרות ובקיעים אגב דרדור אטום רחוק. הבריות, שחרדו כה לזו הסכנה התלוּיה מעל הראש, משנתרגלו לה הוסחה ממנה הדעת במקצת ואף תקוה החלה מהבהבת בלבבות, כי לכאן לא תגיע זו, לא. פליטי ההפצצות מבועתי העינים ומכורבלי המגור, שנמלטו לישובים הכפריים הנידחים כשכל אחד מהם מספר על הנס שאירע לו בהתפוצץ הפצצה על יד ביתו ממש ובביתו לא פגעה – אף אלה מיהרו לחזור לערים מיד עם השתרר הפסקת־מה בהפצצות.

רצופים עמל יום־יום, טרדות ודאגות התנהלו החיים בישוב הקיבוצ כמעט כמימים ימימה. אמנם פעם ופעמים בחרו בועדה לשעת חירום ומסרו לה סמכוּיות בלתי מוגבלות לפעולה. זו, הועדה, ניגשה לעבודתה במרץ ומתוך הכרת האחריות הכבדה שהוטלה עליה; פרסמה הוראותיה ופקודותיה מעל קירות חדר־האוכל – יום יום והוראותיו־פקודותיו החדשות. אפס סופה, בדלוג הסכנה פעם נוספת לאחר שכבר ברוּר היה אליבא דכל, כי הפעם לא יהיה מנוס ממנה בשום פנים ואופן, שפעלתנותה התנדפה חיש. רפיון ואזלת יד השתררו ונשארו לזכר ולאות־אזהרה רק אותן ההוראות־הפקודות על הכתלים ועל הדלתות, שנעשו בינתים דהוּיות, מוכתמות צוֹאת זבוּבים ואבק למכביר… באסיפות בתוך חדר־האוכל המואפל התדיינו שוב בענייני משק וחברה שוטפים באותו החום והמרירות כבכל הימים. אניני הרגש התלוננו על אדישות זו שאינה הולמת את הימים הגורליים, ברם, אף אלה לא הצביעו על משהו מיוחד שיש לעסוק בו כדי שיהיו ראוּיים והולמים את גורל הימים.

מפעם לפעם היו מפירים את החד־גוניות הכפרית חיילים אוסטרליים שבאו בקבוצות לבלות כאן ימי נופש אחדים. רמי קומה, רחבי כתף ופעורי עינים אפורות־ירוקות, התפרצו לישוב סוערים וגדושי אוֹן. פרומי חולפות ומגבעות רחבי שוליים סוככות על פנים סמוקים, שטופי חיוך־רצוֹן רחב – אצל אחדים קצה אחד של השוליים מורם כלפי מעלה ואצל אחרים מוּרד, כלל שלא כדרך החיילות הבריטיים הנוקשים־רציניים מכופתרי הכפתורים הנוצצים – כבשו מיד חיבתם של הכל.

בהתנהגותם דרך חירות פשטנית רחבת לב העלו אלה את ה"איבנובים" וה"מדביאדובים" שהלב רחש להם חיבה נסתרת – על אף מעקשי דרכיהם הנלוזות בהגשמת החירות המפוללה והכמוהה במשך דורות, המאוימת־מאיימת במדינתם הגדולה והרחבה – –במשך ימי שהוּתם בנקודה עמדה בה אוירה של עליצות, בטחון וסעד נצחון שצררו אלה בגויותיהם המוצקות והשריריות ובעיניהם, עיני־ים אפורות ירוקות. אך משחזרו למעלליהם בחזית השתררו שוב ימים אפורים, רצופים לעתים אימה סתומה לבאות.

אפס לא לאורך ימים ניתן לשבת בתוך אוירת־עורף משמימה. מפעם לפעם זועזעה זו על ידי הקריאות, שנשנו והלכו, להתנדבות. כאן, בישוב הקיבוצי לא היה כמעט איש שישלול אותה וגם לא היה צורך שיבוא מישהו ויאחז בלהטי התעמולה כדי להוכיח את הכורח שבהתנדבות, אולם משזו נעשתה מוחשית מאוד ומדי פעם צריך היה להוציא את פלוני ואלמוני ממקצועו ומענפו – נתפלגו הדעות. חלק דרש להתנדב בהמונים:

– מלחמה! – צעקו ואין באים עתה בנימוקים משקיים ובשום נימוקים אחרים. וחלק עמד על דעתו:

– מלחמה – מלחמה. צריך לשלוח מתנדבים, אך בהתחשב עם המשק שהוּקם במאמצים על־אנושיים. בשום פנים אין להרוס משק. מלחמה זו אף שונה מאלה הקודמות: אלה היוצרים תוצרת ראשונית ממלאים אף הם תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי.

והיו עוד נימוקים ונימוקים – – הויכוח החריף והלך. אלה ואלה הריקו אשפתם ושילחו חצי־אמרות שנונים מחנה במחנה. האוירה נתלהטה ואף נעכרה. אפס כשאלה הדואגים למשק שלא ייהרס שילחו ביריביהם את החץ השנון ביותר:

– יש גבול! המכסה שהוטלה עלינו נתמלאה במילואה, בזמן שבערים משתעשעים אלפי צעירים בצ’רלסטון ובג’ז. ילכו גם אלה המבלים ימיהם בהבל ובתענוגות, שעה שהעולם שותת דם! יש לפרוץ לקלובים, לבתי הקפה ולשאר מקומות השעשועים להוציאם משם בכוח! אל יעיזו לפחות לעשות מעשיהם בפרהסיא, אל המאורות ואל החורים יימלטו אלה החמקנים! נשארו האחרונים ריקים פתאום מכל הוכחות ונימוקים שכנגד. אולם אף פגיעה קטלנית זו לא עמדה להם שמחייבי ההתנדבות ההמונית יירתעו ויניחו את נשקם. לעתים קרובות סערו עתה האסיפות בענין ההתנדבות, ובעקבותיהן – עתרת דברים וצעקות בעבודה, במקלחת, בשעת האכילה ובכל שעה אחרת.

בעוד הויכוח מתגעש ומתערבל קמו בינתיים אלה, שבחלו בכל הדיבורים והצעקות, ארזו חפצים מעטים ונסעו להתיצב בפני ועדת הגיוס. ביחידות ובקבוצות נסעו ובחזרם כעבור זמן מה לחופשתם הראשונה כשהם לבושי מדים והלמטים, היתה כבר ישותם רחוקה מזה אורח־החיים האזרחי המלוּוה שפע דיבורים. רובם של המתנדבים היו מבין הצעירים שבישוב שעדיין אין עליהם עול אהבת אשה וילדים ולא דאגות וצרות אחרות. הנערים האלה, שהתנדבו לצבא כשכשות רכה רק זה החלה עוטרת לחייהם הרעננות ובעיניהם הצלולות מהבהבת נהית הנעורים, משחזרו עתה לחופשה לבושי מדים וקרקפותיהם הגזוזות קצר מבהיקות מאוד, בגרו בבת־ראש. בטיוליהם עם הנערות, שדבקו עתה מאוד, בם ובמדיהם, לא גמגמו במבוכה כשהם נותנים בהן עינים הוזות עטוּיות הדוק ההמסוני הורדרד… אלה נעשו פתאום עזי פנים ותוקפנים.

מסיבות־פרידה תכפו עתה זו אחר זו. במסיבות אלו כמו השלימו היריבים בשאלת ההתנדבות והתחרו ביניהם בהדגשת חשיבותה וחיוּניותה ובהענקת עתרת איחולים להולכים למערכה, אולם למחרת, לאחר שהמתנדבים נסעו, חזרו הויכוחים ביתר עוז.

בראש התובעים גיוס המוני עמד בן־ארצי, מותיקי הישוב. תביעתו היתה מופנית בעיקר אל הותיקים שלא יצאו עדיין מכלל גיל הגיוס. הם, לדעתו צריכים להיות הראשונים, ההולכים בראש; עליהם לשמש דוגמא לחלוציות מתמדת בכל הנסיבות והזמנים שאינה פוסקת גם לעת שיבה. בן־ארצי השמיע תביעתו באסיפות ובמסיבות ללא ליאות. לא אחת, בהיותו אחוז כולו אש התלהבות ודבריו הלוהטים נחצבים ממעמקיו, נזרקה מתוך שורות הקהל הצפופות קריאה של אחד הנאספים שלא מצא די עוז להתריס דבריו מאצל שולחן הנואמים:

– למה כל ההתרגשות הזו – יקומו התעמלנים הנלהבים ויראו דוגמא, יתנדבו הם. אדרבא.

ראשו של בן־ארצי העטור כולו שיבה שח על חזהו כמו הלם בו קורנס כבד, עיניו האפורות הזעירות דולקות בצער ושני הקמטים הדקים שבזויות פיו מתרחבים על פניו האכולים סופות וחמסין, המשפט נשאר תקוע לו בגרונו. אך מיד מתאושש וממשיך כשאינו מזכה את בעל קריאת־ הבינים בתשובה כלשהי. רק אחר־כך, לאחר האסיפות המסתיימות לרוב בשעה מאוחרת בלילה, כשגופו מפורך העמל מתלבט מצד אל צד וזו ההתרגשות אופפתו כולו ומגרשת מעיניו את השינה הטובה – מחריפים הכאב והצער:

– כן אליו היתה מכוּונת הקריאה של הלז; דורשים להראות דוגמא. האם לא ידוע להם כי איננו כבר בר־גיוס; כי נסתיים כבר העשור החמישי במעגל חייו" –

בן־ארצי שעבר כל מדורי התלאות בארץ זו: התגלגל שנים ב"הוטל" המפורסם במושבה שביהודה עת עבד ב"בחר" בין ערב רב נכרי תחת השגחת משגיחים־נוגשים; שישן באוּרווה על יד פרדותיו במשך שנות היותו פלח אצל האכרים הדלים בגליל החרב; שהיה בין ראשוני השומרים באותו הגליל הזעום והזעוף, עבד וקדח ושמר; שאחרי פרוץ השיירות המתרוננות שערי הארץ התנער מהעייפות רבת השנים שרבצה על כתפיו הכפופות קמעה, לבש עור חדש והצטרף לשיירות האלו, סלל כבישים ומסילות ועלה אחר־כך עם הבחורים והבחורות לכבוש שממת־בראשית ולהקים בה קיבוץ גדול וחברה חדשה, ומיד היה יסוד מוסד בחברה זו והועמד בראש הנהלת ענפים ומוסדות משק; שהתעקש לבסוף לאקלם כאן זני מטעים בני מולדת זרה, נדד למרחקים כדי לרכוש את הזנים הבלתי מצויים, שארצות מוצאם שומרות מאוד שלא יועברו וישתלו בארצות אחרות מחשש התחרות בפרי־המונופולין שלהן. עשה לילות כימים בקריאה בספרות מקצועית בחקירות שונות, בנסיונות שיטת השקאה חדשה, במשברי־רוחות מכל המינים כדי להקל על קליטתם של הזנים האלה – בן־ארצי זה מוכן עתה להתחיל מחדש, להיפרד מעציו היקרים לו מכל, כדי להיות איש צבא, אפס, רצונו זה המתנחשל בקרבו ומסעירו איננו עשוי להשפיע אפילו במשהו על אותם הקצינים שם שבועדת הגיוס. הוא כבר פנה אל חבריו בעלי ההשפעה ולמנהיגים שונים ואף מאמציהם לא הואילו במאום. חוק יש, חוק כתוב בדפתראותיהם והוא, בן־ארצי למוד־התלאות, נופל לפי חוק זה מאותם הפרחחים ופסול לשירות הצבאי. כל המאמצים לא יכלו לה לחומת השיגרא הרשמית.

בלילות מיטלטל בן־ארצי טלטלת־הרהורים מעיקה ומיגעת ובימים משתרך במגפי הגומי, שבוץ אדמת חמרה צהבהבת מונח עליהם בשיכבה עבה ומכביד מאוד על רגליו הכבדות בלאו הכי, בתוך המטע הנסיוני שהוא מקדיש לו את ימיו. המטע מגודר גדר מחצלאות וחוץ ממנה חוצצים בין חלקה לחלקה ברושים נטועים בצפיפות כדי לחסום בעד רוחות הסער השכיחות בבקעה זו בקיץ ובחורף. הטיפול והעיבוד, שדורשים העצים הרכים והמפונקים, מרובים מכדי יכולתן של שתי ידי בן־ארצי, ברם, הוא מוותר על כל עזרה ואינו מוכן בשום פנים להתחלק עם ידים זרות בטיפוח עציו היקרים לו מכל. זמן רב עבר עד שאלה התגברו על המזיקים והמחלות המרובים שבתקופת ילדותם, עד שהתאקלמו בקרקע זרה להם ועטו את הצבע הירקרק־כהה שהעיד כי סוף־סוף נקלטו יפה ושרשיהם מעמיקים חדור והעמק. יום־יום מדד גבהם, מנה את הבדים והדליות שנתווספו והלכו וחרד להרווֹתם בזמנם שלא יתקפלו עלעליהם הענוגים מוכי צמאון שרב. רק עינו החדה יכלה לחדור לסוד שגשוגם וגידולם ורק ביכלתו להקל השתרשותם של בני־מולדת־זרה אלה.

בן־ארצי מטה את הזרם הקולח בתוך התעלה הראשית ומכניסו לחריצים שלאורך שורות העצים. פותח, סוגר ועד שאלה מתרווים גוזם במזמרה את הסורים ומשוה צורה נאה לעצים במידה לרוחב ולרום ולא יהווּ פקעת ענפים מסוכסכה, מנכש עשבים שוטים ועודר.

הימים – ימי חמסין. הבקעה קלוּיה כולה להט צורב. ההרים המעוטרים אותה מעברים חשופים וחרוכי שרב. האויר דחוס. אף נדנוד עלה וזיע גבעול. בן־ארצי נושם רסוקות. עיניו עטויות קרום דלוּח כאותו החלל הקלוּי. טיפות זיעה עבות מבצבצות על מצחו ומבין שפמוֹ העבות, פוקעות ונשפכות בשלוליות על סנטרו, צוארו ולתוך חזהו החשוף. בהגיע שעת הצהרים הוא מפסיק מעבודתו ויושב בצל הברוֹשים לאכול ארוחתו, אוֹפפים אותו הרהוּרים בהמוֹן. אפס, הרהוּריו של בן־ארצי אינם נתוּנים עתה, כבכל הימים, לעציו הרכים שהתעקש לאקלמם באדמה זרה להם, ולא לחברה זו החדשה שאף חבלי גידולה והתפתחוּתה עצוּמים לאין שיעור, כאילו נשתלה אף היא באדמה זרה – כל מעייניו עתה בגיוס. ודאי אין בן־ארצי נלהב למלחמות. כל ישותו בוחלת בסיוּט הדמים ובזוועת החורבן. די לו במלחמה זו שבשממה מסביב שהוא עומד בה מיום עלותו לכאן.

"מי זה מדבר כאן על התלהבות – פה משהו אחר לחלוטין. על אדמה זו היקרה מכל ועל חיי אלה המקריבים בעדה את הכל. על חיי מיליונים אומללים ועלוּבים המפוזרים על ארצות וימים, שאותו שטן יצא לבער אחריהם באשר הם שם, יש לעמוד כאן. המלחמה הזו שונה בתכלית מכל אלה שקדמו לה. כמה תפלים הם הויכוחים, ההוכחות והנימוקים “בעד ונגד”.

אותו להט שטילטלו לפנים מפרדסי יהודה אל הגליל החרב ומעבודת הפלחה אל יגע השמירה בלילות אפלים, מהקבוצה הקטנה אל הקיבוץ הגדול על סבך בעיותיו, התלבטויותיו וחיבוטיו; שלא נתן לו להסתפק בזה שהושג וטילטלו למרחקים להעביר משם זנים בני מולדת זרה – הלהט הזה מטלטלו שוב ומאלצו לקום ולהיות המתנדב הראשון מבין הותיקים. עליו להיות המתחיל בדבר. בן־ארצי בטוח כי אחריו יבואו ותיקים אחרים. ואחריהם – רבבות הצעירים.

“חוק יש” – וכי הכל נעשה לפי חוקים? האין כל זה שהוקם כאן בניגוד לכל החוקים והשיגרות – צריך לפרוץ חומת חומת השיגרא הרשמית! בכוח הרצון אפשר לערער ולקעקע את זו!"

אפס, לא פעם מתעורר בו גם ספק, שמא לא יוכל לעמוד בגילו בכל התרגילים האלה. וכי יבין אותו ג’וני הסרג’נט ללהט זה שהביאו לצבא – האם לא יעורר לעג בתנועות ידיו ורגליו שהסכינו מאז עם טוריה ורגבי אדמה נוקשים.

בן־ארצי לקח כבר דברים עם המתנדבים הצעירים שבאו הביתה לבלות יום חופשתם חקר ודרש לאופן ולצורת התרגילים.

– התרגילים – השיבו אלה – איך שהוא. את אלה אנו רוכשים במהרה. אך ההתעמלות הזו, הקפיצות והניתורים על פני מכשולים שונים עד כדי חשש ריסוק אברים – זו מוציאה את הנשמה. אבל, – הוסיפו – הצעירים מתגברים על זה.

"הצעירים – מהרהר בן־ארצי – כאילו נופל הוא מאותם הפרחחים בעבודה, בהגנה ובכל מאמץ אחר. –

בן־ארצי יושב בצל הברושים ולועס ארוחתו בלי תיאבון. מבעד בדי העץ מציץ בו הבלבל שחור הראש וצהוב הבטן, שהוא וזוגתו איווּ להם מטעו הנסיוני של בן־ארצי לקן דגירה ולמקום גידול לאפרוחים, במבט עינו החצוף־חרד, כשהוא משמיע מדי פעם קול “בלבולו” החזיי הרווּי, שנימה של רוגז רצופה בו. הבלבל כועס מאוד על בר־נש זה שאינו חושב, כנראה, לכלות ארוחתו, ללכת מזה ולתת לו לעוט על שיירי המזון הטעימים.

– “ביל”, “ביל” – גולשות קריאותיו הגדושות בקפצו מבד אל בד ואינו גורע מבטו בחצוף־חרד מבן־ארצי השקוע בהרהורים.

בן־ארצי מתעורר מהרהוריו, קם, לוקח את הטוריה וגוחן על תעלת המים. המים מבעבעים בהיקווֹתם בתוך החריצים. האדמה הלחה מבהיקה בשמנוניתה החומה. הענפים הרכים בורקים בירקותם הכהה הגדושה ובשברירי הקרנים האצורים בתוך עלעליהם המחודדים כזהב מותך. בן־ארצי קופץ ברגליו הנתונות במגפי גומי מרופשים מתעלה לתעלה, מטה את הזרם לכאן ולכאן ובבין הזמנים, עד שמתרווים החריצים, גוזם סורים ומנכש עשבים שוטים. בעמדו לפוש מעט ולנגב זיעתו השוטפתו בשלוליות עבות, נתקל מבטו בבלבל המנקר וחוטף שיירי מזונו, חיוּך עוטה פניו המיוזעים, בעיניו האפורות הזעירות מרצדות גצי־רצון בהסתכלו בתנועות המצחיקות של הבלבל, מיודעו מאז שאיווה מטעו לקן לו. הבלבל הסכין עמו. בעבור בן־ארצי אגב דילוג מתעלה לתעלה, סמוך לו, אינו עוקר בטיסה מבוהלת, אלא מנתר ניתור קצר, מתרחק קמעא משיירי המזון, מצדד ראשו השחור כשעינו החצופה־חרדה מתגלגלת לכאן ולכאן והוא “מבלבל” “בלבולים” קולניים קוצפים על שאין נותנים לו לכלות את השיריים במנוחה.

עם רדת הכדור המותך בלהבות מאחורי ההרים העוטרים את הבקעה קלוּית להטי השרב, כשהעובדים המפוזרים בשדות ובכרמים מניחים כלי עבודתם וחוזרים למחנה, נשאר עוד בן־ארצי שעה ארוכה בתוך מטעו, רוחות ערב קלילים נוסכים מצלילותם לתוך החלל הדלוח. משביהם המרעננים חודרים מבעד סדקי גדר המחצלאות, מנענעים את בדי העצים נענועים רפוּיים מפנקים וגולשים גלישת־ליטוף על חזהו החשוף של בן־ארצי. תנועותיו זריזות עתה ומלאות און, הוא מתקין את החריצים שהמים לא יפרצו אותם במשך הלילה, פותח פתחיהם לקבל את הזרם המרווה לכשיגיע אליהם. האפילה מגיחה בבת־ראש, העצים הצעירים והבקעה כולה נבלעים בתוך משי אדרת הערב השחורה. בן־ארצי זוקף גופו הכאוב מרוב גחינה על עציו היקרים, שולח בהם מבט אחרון ממושך, כחרד להשאירם לבדם לתהפוכות המאפליה… יוצא את המטע ומשתרך לאטו בדרך למחנה. אין דרכו להיחפז עתה, בבוקר הוא ממהר אל עציו, אך עתה השהוּת בידו. ומה גם שאותם ההרהורים עודם אופפים את כולו. הזיק ההוא מתנחשל בקרבו ומסעירו. לבו תובע לעשות מעשה.

“ואם חוק כתוב שם בדפתראותיהם – האם יוכלו למצוא בו מום או פסול כלשהם – האם יש צל צלו של ספק שיוכל לעמוד בתלאות המלחמה כאותם הצעירים – מעשה יש לעשות, ומיד!”

בקלוח זרמי המים הצוננים על גופו המפורך אופפתו שמחה גדולה. בן־ארצי חש בכל אבריו וגידיו נעימות המים המרעננים, שנמהלה בה עתה חדות ההחלטה שתבוצע בקרוב, בקרוב.

אם כי רק מעטים ידעו על נסיעתו של בן־ארצי להתייצב בפני ועדת הגיוס הצבאית, התפשטה הידיעה בקיבוץ מיד וגרמה תמהון והידהמות כללית:

– מה, הוא מתנדב, הוא –

אך היו גם כאלה שמצאו עתה הזדמנות ללעוג לו מאחורי גבו:

– את הקיסרות חש להציל. בכבוד יחזירוהו הביתה. עדיין, ברוך השם, אין זו זקוקה לחיילים מסוגו ומגילו. אל הטוריה יחזירוהו, אל מטעו הנסיוני.

רבים הצטערו שנסע מבלי שייוודע תחילה. אם יתרחש הנס ויתקבל – מה יהא אז על מסיבת הפרידה? הנה קם ונסע מבלי שיוכלו להעניק לו ברכות ואיחולים בדרכו המסוכנת, כנהוג וכמקובל. אפס, כולם, גם אלה שלעגו למעשהו הנחפז וגם אלה שהתרשמו מאוד מעוז רוחו והחלטתו הנחושה, היו בטוחים משום מה כי באחד הימים הקרובים יחזור לכאן בהיחבא כשם שהסתלק בסתר, יעמיס טוריתו על גבו ויתחמק אל מטעו הנסיוני.

אך משעבר יום ועוד יום ובן־ארצי לא חזר עוד מנסיעתו המדהימה, החלה כפירתם של המפקפקים מתערערת והולכת:

– מי יודע, אולי –

וכשהופיע לבסוף לחופשו הראשון, היתה האפתעה גמורה:

– חייל!

– בן־ארצי – תקעו לו כף ברחבות – ובכן, חייל אתה, באמת –

– כפי שעיניכם רואות – חייך במקצת מבוכה כמי שנתפס במעשה משוּבה ילדותי.

המדים הבליטו ביתר עוז את רזון גופו. רגליים דקיקות, כרגלי תימני בצבצו מבעד המכנסים הקצרות והבהיקו בלבנן, שלא התאים כלל לשיזפון פניו אכולי הסופות ורוחות החמסין. הלמט עמוק הליט את פניו ונראה רק שפמו העבות. עתה בא זה על תיקונו…

– נו, ואיך שם? והאימונים, התרגילים, ההתעמלות? – ניתכו עליו השאלות מכל עבר.

– זה “הולך” – פטר את הסקרנים.

בערב סודרה ארוחה חגיגית וגם הכינו מסיבה אחריה. אמנם התחמק זה בלי קחת ברכות הפרידה מחבריו, אך זה ייעשה עתה. אין דבר, לגבי ברכות ואיחולים אין מוקדם ומאוחר.

לאחר הברכות־הנאומים על הכוס וההערכות על בן־ארצי האיש, החבר, הפועל החקלאי הותיק, החלוץ ההולך בראש וכו' (בן־ארצי בשרו נעשה חידודין חידודין, כמו עירטלוהו והציגוהו לראוה לעיני כל), הגיע תורו לענות למברכים ולמעריכים. אפס, הפעם, שלא כבמסיבות ובאסיפות בשאלת ההתנדבות שבן־ארצי חצב בהן להבות, היה עליו הדיבור קשה ביותר. הוא נשא נאום קצר ומגומגם במקצת. רק בהגיעו לסוף דבריו נשתלהבה התלהבותו:

– אין דבר – סיים חומת השיגרא הרשמית הובקעה. עתה אני מקווה, יבואו ותיקים הרבה ואחריהם – רבבות הצעירים.

חופשת מעת־לעת ניתנה לו לבן־ארצי. הנה כבר עבר הערב הראשון ועדיין לא הספיק לבלות כראוי עם משפחתו. עוד מחצית היום ועליו לנסוע להתייצב לפני מפקדו. אך על ביקור במטעו, שנעדר ממנו שבועיים כמעט, לא יוכל לוותר בשום פנים.

עם שחר קם וירד לבקעה לעבר מטעו.

בן־ארצי מתהלך במטע, עובר את החלקות, בודק כל עץ ועץ בהעמיקו להסתכל בעלעליהם המחודדים שהנצו בזמן היעדרו אם לא הצהיבו ואם לא התקפלו מוכי צימאון שרב, מחטט באצבעותיו בקרקע אם לא נתקשתה מחמת עידור מוקדם בעודנה לחה, אם הוסרו הסורים ונוכשו העשבים השוטים כשזה מחליפו, חבר ותיק ומנוסה במטעים אף הוא, נגרר אחריו חרד למוצא פיו – אם כי עשה את עבודתו באמונה ובמסירות.

בגחון בן־ארצי אל אחד העצים, פרצה מבין בדיו בשקשוק כנפים מבוהל צפור חרדה.

– הבלבל! קרא בשמחה בעקבו אחרי מיודעו הישן.

הבלבל נתר מעץ לעץ, עמד רגע בהתנדנדו על בד דק וצידד ראשו השחור כשעינו מתגלגלת לכאן ולכאן ועוקבת אחרי זה הלבוש מדים משונים – ומיד השיק כנפיו וב"בלבל" חרד עקר הרחק מעבר לגדר המחצלאות.

בן־ארצי בודק עציו, מלטף בחרדת־אהבה בדיהם ודליותיהם ומודד גובה צמרתם הענוגה ופתאום מסיר ילקוט־החיילים התלוי לצדו, ואת ההלמט, מוציא מידי מלווהו את המזמרה ואת הטוריה, גוזם, משפר ומטה את הזרם לתוך החריצים.

– הנה ואעשה – מתחנן מחליפו הנגרר אחריו נבוך.

אפס, בן־ארצי, שהחרדה־האהבה לעציו שלא ראה אותם ולא טיפל בהם זמן כה רב כבר, אופפתו כולו, כמעט ששכח כי רק לביקור קצר ירד לכאן, כי עוד מעט ועליו לחזור למחנה האימון לתורת־ההליכה “לפט”, “רייט” ולשאר התרגילים שהוא לומדם בשקידה גדולה – הטוריה מונפת בידיו באון, הזיעה מבצבצת על מצחו ומבעד שפמו העבות. הטיפות פוקעות ונשפכות בשלוליות על צוארו ולתוך חזהו החשוף. קרקפתו הגזוזה קצר כדרך התספורת החילית מבהיקה מאוד בתוך החלל הקלוי שרב.

“ביל”, “בל” – גלשו־תכפו לפתע הקריאות הרווּיות המוכּרות.

– הכירני – מיהר בן־ארצי להרים ראשו מעל העצים כשעיניו הזעירות, השלוחות לעבר הצפור שחזרה אל מטעו, רושפות גצי־חדוה.

הבלבל נתר מעץ לעץ כשהוא נותן בבן־ארצי עינו החצופה־חרדה ומתוך גרונו גולשים “בלבוליו” הרווּים. פעם ופעמיים ירד אל המקום בו היה מניח בן־ארצי שיירי ארוחתו. כשלא מצא שם מאומה, חזר לניתוריו כש"בלבוליו" נעשים קולניים יותר, רצופים רוגז ותביעה.

אפס הפעם לא בא על סיפּוקו.

הבלבל שחור הראש וצהוב הבטן לא ידע, כנראה, כי בן־ארצי, מכּרוֹ ושכנו במטע זה שנים, הוא כאן רק לביקור קצר וכי הוא עתה אחד ה"פרייווטס" בצבא הקיסרי שיצא לכרות ראש האפעה המפעפע ארס וחורבן. – – –

א

עין החשמל בתיבת הרדיוֹ דלקה עתה ביום ובלילה כנר־התמיד. מצופפים כעדר מבוהל עם עינים פעורי בעתה, צבאוּ ההמונים על התיבה כמו באו לדרוש בתרפים… ידיעות רדפו ידיעות. וכשבין אולטימטוּם לאולטימטוּם, שנישאו על גלי עולם מסוער ומשובש מבירה לבירה, נשמעוּ פרקי הנגינה באשליתם המתוקה־האוילית כמימים ימימה – נתעותוּ פני המאזינים כיללת כלבים שוטים.

לעת ערב נשמע הקול המוּכּר של נשיא המדינה, כשהוא מעודד ומלהיב בהפליגו לתוך זוהר העבר העטור זרי הנצחונות המפוארים, והפּאן המשופם, שעמד בין המון המקשיבים, החל מסלסל זנבות שפמו הארוכים, מבליט חזהו ועיניו המימיות מתלחלחות וניצתות כעיני פאן זאגלובּה:

– השואבּים… כאל צור ינופצו אל הפטריוטיוּת שלנו!

אך בעוד שעה קלה, כשהקרין עמד בעצם קריאת הידיעות האחרונות ולפתע נדם קולו כמו ניתק מגרונו ומתוך התיבה זמזם זמזום־רוגז ומיד רעם רעם התפּוצצוּת ושוב זמזום, שריקה וחרחוּר – נישאו כבר אלה לתוך חלל ריק: האנדרלמוסיה והמנוסה הגדולה שטפו את רחבי המדינה כזרמי לבּה משתוללים.

בכל הדרכים וצדי הדרכים נישאו המונים במנוסת־בהלה, אלה ברכב, אלה ברגל ואלה בתוך הרכבות הסומות ששטפו לתוך הליל כלתוך תהום… נסו חיילים שניתקו ממרכזם ואזרחים מבועתים בתוך רעש קללות, זעקות ובכי, כשעיניהם הבוהות תרות אחרי שמי הסתיו, המכוכבים כוכבים רוטטים בליל ושזורים עננות־צחור מופלאות בשוליהם ביום.

וכשאותו פריץ במרכבתו ההדוּרה, שמתוכה הציצוּ פּאנוֹת מפוּחדות לבוּשות פאר, ניסה לפרוץ בתוך הערב־רב החוסם את הדרך כשהוא רוטן ומנהם:

– עצרו בכם! מה מנוסת־בהלה זו?

צץ שגץ מתחת חטמו וכשהוא דוקרו בפגיונות עיניו, הצביע לעבר הבירה:

– פּאן, טעוּת בידך. להגנת וארשה עליך לאחוז בכיווּן ההפוך, פּאן…

עמדו ימי סתיו נפלאים, מופזים פז, כמלכים צעירים שרק הושם בראשם כתר־המלכות. השמים עמקו שקויים זוהר. רוּחות קלות נשאו את זהב עלי הסתיו וריפדו בו כל הדרכים והשבילים. מתוך שלפי השדות התאדה עשב כוסס; והאכרים שהתנהלו אחרי מחרשותיהם בטמטוּם־הכנעה כשהם חותכים בטן האדמה רצוּעות רצוּעות, נראו כנפילים שהוטל עליהם להתנהל כך, הלוך וחזור, הלוך וחזור…

וכשהאכר הזקן, שהתנהל אחרי מחרשתו בפאת השדה כשהוא גורר אחריו רגליו החלושות, האהיל על עיניו הדהוּיות ואגב מצמוּץ עפעפים נטולי ריסים הסתכל משתאה במנוסת הבהלה – נפער פיו מחוּסר־השיניים בזעקת עוית:

– יאֶזוּס מר…

ואבריו המרוסקים נתערבבו באברי בהמתו האסורה למחרשה.

מפנים, מאחור, מהאגפים ומעל, דלק אחרי הנסים בטרטור רכב־ברזל וכנפי־פלדה אויב עז ואכזר והריק אש, הרס וכליה.

צלופי שוט־האימה נישאו עם המערבולת שמואל ווֹלף וחבריו. שקוּעים ראשם ורוּבם בהתכשרוּת לעבודה ובכליון־געגוּעים לארץ ההיא היחידה, ניתך עליהם האסון כחתף. עודם מחכים להוראות משם, מהמרכז שבכרך, וסוּפת האנדרלמוסיה עקרתם ממקומם והטילתם לתוך המנוסה הכללית.

נמלטו בתוך רכבות שהתנשפו כחיות קדמוניות, משתוללות, עת שטפם המטורף נעצר על ידי הפּצצות, שריסקו אבריהם השחורים והטילו אותם לכל צד; בעגלות וברגל. ושמואל ווֹלף ששרת בצבא בעבר, רץ בראש וצועק:

לתוך השקעים שחפרו הפּצצות! אין פּצצה נופלת בשקע שנפער על ידי קודמתה…

רוטטים ומצייתים כילדים הדסו אחריו חבריו בסבך יערות, בצות ושבילים נידחים. נמלטו מהפח אל הפחת. עתה, משהגייסות האדוּמים הצטרפו אל הכובשים אף הם, נסתמו כל המפלטים, אך עיני שמוּאל ווֹלף דלקו כעיני זאב רדוּף־סכנה וכשהוּא מעבירם יערות אחוזי להבות, כפרים ועיירות הרוסים – הביאם אל הרפת שבפרבר העיירה אשר מעבר לגבוּל.

הגוף הרצוץ שקע לתוך הקש המהביל שאפף חמימות את האברים המפורכים. הלחם השחור, החמצמץ־מתוק, שהגישה האכרה הזקנה, העלה חלב שדי אם, ולעיסת הפרות, שרבצו בסמוך והעלו גירה, יישנה כשיר־ערשׂ.

ב

לתוך שלוות העיירה ההונגרית שעל הספר הוטל שאון מתמיד. רחובותיה וסימטאותיה מלאו ערב רב של פליטים: חיילים, מפקדים, פקידים, מיניסטרים, אזרחים ואלפי משפחות יהודיות עמוּסות צרורות והמון ילדים קטנים פעוּרי־עינים ענוגות, שהובלו עתה לראשונה בידי הוריהם בדרכי הנדידה הגורלית – – –

אכולי מרירוּת־יורדים התהלכו בין הפליטים “מי־שהיו” בבגדי השׂרד שלהם המהודרים על פתיליהם ואותות־ההצטיינות כשפניהם עוטים קדרות וזעף, כמו אשמו אלה, ההמונים המדוכאים, במפלתם ובאסון שניתך במפתיע. אפס המדים המפוארים, שהטילו פעם יראת כבוד ופחד, דהו עתה וניטל מהם כל ממש.

וכשפנו זה אל זה, אגב הצדעה צבאית, ברכוּת המבטא הפּולני רפוד־החונף:

פּאניאֶ פּוּלקוֹבניקוּ, פּאניאֶ דאֶפּוּטאצ’אֶ – נראו כאַרטיסטים מאופרים כחל ושרק שנמלטו מתוך במה אחוזת־להבות בעצם עלילת־המשחק…

הפליטים מבני־ברית כשנקרה להם בדרכם אחד מאלה, מיהרו לסור הצדה שלא להיצרב בלהט ושלא לראותם בהשפּלתם. אך בזנבות התורים הארוכים לארוחות החמות, שחולקו אחת ביום, כשהגב חש דקירות, כאילו ננעצו בו שפודים והראש הופנה לאחור – נפגשו באותה שנאָה ירוקה המוּכּרה להם היטב, שתססה עתה ופעפעה במשנה איבה וארס בחוסר האונים שבה, באין אפשרוּת לפרקה – – –

שמוּאל ווֹלף התהלך בעיירה ההונגרית, לאחר המתיחות הדרוּכה בימי סיוּט המנוסה כשכל אבר בו להט רצון־חיים והצלה, – לאה, אדיש ומרוקן, כאילו סיים במעשה־ההצלה מפעלו ושליחות חייו. באסיפות שהזעיקו המנהיגים־בעבר שבין הפּליטים, שהיו כה עלוּבים בהתרוצצוּתם חסרת הישע, וכל אחד מהם מציע תכנית הצלה אחרת וקורא בשמות ארצות לא נודעות, – ישב־ שמוּאל ווֹלף והציץ בפני הנואם מבלי לגרוע ממנו עין כמתאמץ לרדת לעומק דבריו עד שהלה חש עצמו לא נוח, עיניו החלוּ ממצמצות, קולו התרסק וכשהוא נותן בקהל מבט נבוך – התגמגם פתאום:

– ובכן, רבותי, הוא אשר אמרתי. זוהי הארץ! זו… זו… נו – איך קוראים לה? אח, נשכח ממני… נו – זו שהזכרתיה קודם בדברי – מה שמה… רבותי?

וכשהוא עומד שם על הבמה ומביט בקהל כשפניו מעווּתים בצער־השכחה – נאלם דום.

וכשהופיע בעיירה השליח הארץ־ישראלי ארוך הקומה, דל הבשר ובעל הפּנים החשוּכים, שהחשיכו עתה פי כמה בגולה זו ההמומה, המפרפרת ושותתת דם, לאחר שהגיע הנה ישר מגיא הדמים המשתוללים שם בארץ־המפלט־האחרון, הנתונה תחת חסוּת שׂרים ונציבים מתמוגגים באהבתם ל"בּייבּל" ונאכלים בשנאתם ל"עם הבּייבּל הטרדני, חמום המזג וכפוּי הטובה"… – והוא הקהיל את החלוצים ונאם לפניהם בהברה הספרדית הרחבה, המרגיעה, שופעת הבטחון:

– רק סבלנוּת. יש מי שדואג, יש. עוד שבועות אחדים וייעשה מעשה. –

ישב שמואל ווֹלף ותהה על עיניו המבועתות של השליח הארץ־ישראלי, המתרוצצות מאחד לשני כמחפשות אחיזה במבוכתן הגדולה, ועל פניו החשוּכים כאילו לא בא זה עתה משדות נרחבים שטופים צהריים בהירים אלא הגיח מעומק מכרה – – –

השליח הארץ־ישראלי לא ידע מנוחה. כל היום התרוצץ בין הפּליטים שהתגוללו בכל המגרשים ובכל השווקים שבעיירה; במטבחים שחילקו ארוחות חינם, עזר בחלוקת המנות, ניהל בעצותיו את המבשלות, חיפש מקלט בשביל המשפחות מרוּבות הילדים, עודד, הרגיע ובלילות ישב בישיבות בחברת הדוקטורים ומנהלי חברות ההגירה למיניהן, שצצו עתה ככמהין וכפטריות, והציע לפניהם תכנית הצלה משלו, כשהוא מתאמץ לדלות שברי פסוקים מתוך נבכי לשון שלא השתמש בה זה שנים.

וכשצוננותם ו"ישוב דעתם" של אלה, היושבים בין הגויים שלהם על מלאת…, הוציאוהו מכליו – רץ כשקמטי־הצער מתפתלים על פניו החשוכים והבהיל טלגרמות לשם:

– חברים, החישו מפלט והצלה! כנסת ישראל גוססת על כל הדרכים – –

עקב שמוּאל ווֹלף היגע, המדוכדך, אחרי השליח הארץ־ישראלי שאינו יודע לאות, הלוהט כולו במתיחותו הדרוּכה כשמוּאל ווֹלף בשעתו ברוּצו ביערות אחוזי להבות ואחריו שיירה אפופה בלהות.

ציפה שמוּאל ווֹלף למעשה שייעשה – – –

באחד הימים הופיע בקלוּבּ הציוני שבעיירה ששימש עתה אכסניה לחלוּצים הפליטים, השליח הארץ ישראלי ועמו שנים זרים. היו עתה פניו של השליח משולהבות מאוד, עיניו קדחוּ והוא מנה שטרות כסף ומסרם לגוץ שבשנים – בר־נש חיור פנים עם עינים גדולות מבוהלות, אחד הסרסורים ומעבירי־גבולות שרחשו בכל בתי הקפה והפונדקים שבעיירה. הלה מיהר להבליע את שטרות הכסף בכיסיו הרחבים וכשהוא מונה את החלוצים פעם ופעמים, דרש עוד. בשעה שזה עמד על המקח כשהוא נשבע כי רק למען הצלת אחים אובדים הוא מסכן נפשו, עמד השני – זקן גברתן עם עיני־ים ירוּקות, פאות־לחי לבנבנות־כחלחלות, שנראו כמודבקות ללחייו הפורחות, וידים מקועקעות בתולות שחורות־עין קרוּעות בפוך, רב חובל ובעל ספינה ישנה – ומצץ בשלוה מקטרתו הקצרה.

שמוּאל ווֹלף זכה להיות אחד מאלה שהשליח הכניסם ברשימת המפליגים בספינה הישנה. שכב עתה בקלוּבּ הציוני על מטלטליו המעטים, ששׂרדו לו לפליטה מהמנוסה הגדולה, ימים ולילות וציפה ליום בו ייקרא לרדת לבטן אניה מרופטה, אשר תרים עוגן בליל חשוך ותפליג, תוך גניחות־זקנה מרוסקות, בלב ימים רחוקים ללא צפירת סירנה וללא ברכות פרידה, עמוסה־ מטען מעפילים כשלל שבוּיי מלחמה – – –

ניסה שמואל ווֹלף, בימי צפיה אלה, להיאחז באותם השדות השטופים צהריים בהירים, שייראו באחד הימים מעל סיפוּן אניה בלה, חותרת אליהם בגניבה, – ניטשטשוּ השדות והתחמקו ממנו. ראה רק עיר מופצצת. ובין המשואות רצה היא, אמו הזקנה, שמוטת שביס וחשופת ספיח שׂער לבן והיא פושטת ידים כשחיפי עץ יבשים אל החלל הריק:

– שמוּאל ווֹלף, שמוּאל ווֹלף, בני – – –

ג

גייסות החומים והאדומים אשר זרמו לתוך המדינה המפולשת, שמטה־עוזה האחרון נשבר במלחמתה מפנים, מאחור ומעל והיא הניחה נשקה והתכרבלה כסוסת יאוש וזעף אין־אונים בתוך עריה וכפריה ההרוסים כחיה פצועה במאורתה, – התחרו אלה באלה בדהרת מרש־הכיבוש. מתוך שטף מטורף נתקלו גייסות הכובשים פנים־אל־פנים, נשארו עומדים אלה מול אלה תוך צפיה הרת סכנות, אך מיד, כמו לפי צו נסתר, נרתעו, נסוגו, עקפו ערים, עיירות, יערות ונפגשו שוב. ערים נכבשו ונעזבו לפתע כשהן מחכות בריקניותן המופקרת לגורלן שנחרץ עתה על ידי הגנרלים, הרובצים על מפות המדינה המבותקת ומתדיינים על ערים ועיירות שהפכו תלי חרבות מכבר.

מצונפת בצניפת בתים רעועי־יסודות ומעוקמי־גגות מגובבים זה על גבי זה כחטוטרות, רבצה עיירת־הספר הסמוכה לעיירה ההונגרית כזקנה מכורבלת אימת־מות. בסימטאותיה המעוקלות לא נראתה נפש חיה, אך בעליות ובמרתפים נכלאו בני אדם עקודי־מגור – רוּבם ככוּלם בני־ברית – וחרדו לפעמי הכובש אם נישא הוא על וָוי צלב הקרס הכפופים כמכשירי אינקויזיציה, או מביא הוא תקות חיים על קרני הכוכב המחומש – – –

וכשאחד עז־לב, שלא יכול לשאת יותר קירות מרתפים אפלים ומעופשים שלחצו כעניבות חנק, עלה למעלה להציץ בעד סדק:

– השפלה כבר גאות מבול־האש?

נבהל מהאימה שטיילה בראש סימטאות שוממות – ומיהר לחזור לכלאו.

ולפתע, בבוקר סתיו זוהר, כשהדמדומים מיששו רוטטים בצמרות העצים כאצבעות סגי נהור… – נשמעו טרטור רכב־ברזל ושעטת רגלי בהמה ואדם.

ושוב, כמלפני שתי עשרות שנים, החלוּ זורמים משם, מאחורי בית המרחץ…, הגיסות ההם.

אפס הפעם לא היוּ אלה פּרטיזנים לבושים בלוּיי סגינים, שמוטי אפולאֶטים מכל הצבעים; מזויינים ערב־רב של כלי־זין, שזרקו הכובשים הקודמים בנוסם פרוקי משמעת ועול־מלכות אל ארצותיהם המשובשות מהפכות ומרידות, פרצו להחריב עולם ישן זב מוגלת החטא, כשהם נישאים דלוקי חזון גדול כשנים עשר האַפּוסטולים, – – – כי אם גייסות סדירים לבושים מדים אחידים על מפקדיהם ודגליהם.

באון הלמו צעדיהם על אבני הכביש, כשבעיניהם האפורות, עיני זאבי ערבות, בוער יצר הכיבושים והקרבות.

שערי מרתפים נפרצו לרווחה, מסוערי חרדת־גיל רצו תושבי העיירה להקביל פני הכובשים כשרגליהם כושלות ועיניהם ממצמצות מהאור הרב שנגמלו ממנו באפלת מרתפים ועליות.

מיד הוקמה במה באמצע השוק ואחד הקומיסרים הפּוליטיים, שליווּ את צבא הכובשים, חצב מעליה להבות:

– מעול הפּאנים והפּריצים שוחררתם היום! חופש ושויוֹן ישררו כאן מהיום ולעולמים! אתם הנדכאים, המושפלים, טלו גורלכם בידיכם והיהנו מיצירת כפיכם העמלות!

וכשסיים:

– הקץ לעול הפּריצים שגזלו את האדמה מהעם העובד: לכו, חלקוּה ביניכם והיאחזו בה!

נבוך הקהל, שהיה רוּבו מבני־ברית, ונתנו זה בזה עיני תמיהה ופחד:

– עוד זה הם חסרים – אדמת הגויים…

אפס השמחה לא הופרעה על ידי אי־הבנה פּעוטה זו.

אולמי קולנוע נפתחו בכל הבנינים הציבוריים. לקהל שנדחק פנימה בהמוניו הראוּ שם הישגי תכניות החומש ואושר העובדים במדינה העצומה על לאומיהם ועממיהם, שהשירה אינה פוסקת מפיהם.

בפתיחת הסרט ובסיוּמו רעמו צלילי האינטרנציונל העזים ועל הבד הופיעו פני “שמש־ברית־המועצות” האסיאתיים עם חיוך ערמה רוחש בתוך שפם עבות, כשהם מרחפים ונישאים על הצלילים האלה ועל קריאות התלהבות־טירוּף כעל זרועות ענני ארגמן מוזהבות…

ולפתע, בתוך סערת החדוה, כשרבבות נהרו שוב באותה הדרך העקובה מדם, שנסו בה לפני זמן מועט רדופי אויב עז ואכזר הנישא על רכב־ברזל וכנפי־פלדה, ובלבותיהם פורחות עתה התקווֹת הגדולות – נמתח חבל בפאת היער המפריד בין העיירה ההונגרית ובין אותה ארץ מאושרת, שעליה נספחה גם העיירה שמנגד, לציוּן גבול: עד כאן ארץ ברית המועצות שגייסותיה האדומים נושאים על להבי כידוניהם הממורטים את חזון השחרור.

זקיפים מכוּדני־רובים הועמדו לשמור על הגבול. אלה קרצו וצחקו אגב חשיפת שינים צעירות חדות אל אלה שעמדו עתה ימים שלמים לפני החבל המתוח כשעיניהם דולקות כעיני זאבים מוכי כפן.

וכשניסה מי־שהוּא לעקוף את החבל כדי לחמוק לעבר ההוא, הושטו לקראתו הכידונים המחודדים הנושאים על להביהם הממורטים את חזון השחרוּר – – –

אפס אותם הסרסורים ומעבירי הגבולות, שרחשו בעיירה ההונגרית בכל בתי הקפה והפונדקים; שדיברו רק ברמזים, כשעיניהם בולשות בכיסי המתחננים אליהם, מה הסכום המצוי שם; שהורידו פליטים לתוך כרסי אניות בלות להפלגה בימים רחוקים – אלה הערימו גם על הזקיפים מכודני הרובים.

בעקיפי דרכים, בתוך בצות ויערות, הוליכו אחריהם בלילות אופל את השיירות הרוטטות אל מעבר החבל המתוח, אל צלילי האינטרנציונל הרועמים שם בלי הפסק.

שמוּאל ווֹלף התהלך במגרשים ובשוקים שהתרוקנו והלכו והביט בקנאָה על המאושרים שזכו לבוא בסוד מעבירי גבוּלות. אליו לא שעוּ אלה “המסכנים נפשם להצלת אחים אובדים”. צרורו הדל שנשאר לו לפליטה מהמנוסה הגדולה, לא הקנה זכוּת לבוא בסודם.

החבל המתוח על כברת ארץ, שרבבות עינים נישאות אליה בכליון־געגועים, טישטש את השדות ההם השטופים צהריים בהירים, ששמואל ווֹלף התכשר להן במשך שנים תוך רעב, יסורין והתלהבות־דבקוּת, – טשטש ומחוֹק.

וכשהופיע שנית השליח הארץ־ישראלי, לאחר שאותו “קפּיטן” עם פאות־הלחי הלבנות־כחלחלות על לחייו הפורחות הוציא ממנו את שטרות הכסף ונעלם על סירתו הבלה, ופניו חשוכים חשוכים ועיניו המבועתות דולקות ביסורים והוא הביא תכנית הצלה אחרת נועזה מהראשונה, שהובטחה לה תמיכתם של הדוקטורים ומנהלי חברות ההגירה למיניהם – לא הקשיב לו כבר שמוּאל ווֹלף. עתה היה כבר שבוּי כולו לצלילים העזים, שנישאו בעיירה שמנגד והתלכדו עם הצלילים בעיר ההיא, בה מהלכת אמו הזקנה ופושטת ידיה לתוך חלל ריק בחפשה אחרי בנה האובד – – –

ד

בתוך היערות העבותים העוטרים אדמות הגויים, שבתוכם חיפשו מחסה הפּליטים רדופי צפרי־הפלדה האכזריות, מתגנבים זה ימים אחדים בחוּרים מעטים עם שמוּאל ווֹלף בראשם. שוב יצוקה באבריו המתיחות הדרוכה ושוב נושאות אותו רגליו, למוּדות המנוסה וגניבת גבוּלות, בתוך סבך עצים ושיחים מסוכסכים כבתוך עיקולי הסימטאות האפלות בהן ינק משדי אם רטט הפחד וגבורת ההסתכנוּת הגזעיים. הגוף המפורך לוהט במאמציו האחרונים. אך הנה מהבהבים כבר בין הגזעים העבים, הבהב והיעלם, פסי האופק המאורגמן. שמוּאל ווֹלף מרחיב צעדיו עוד מעט והזקיפים מכודני הרובים יישארו הרחק מאחוריו.

אך פתאום נתקעה לתוך דממת היער המעובה אותה קריאה קצרת הברה, שיש בה מכובד חומות־כלא אטומים…

– סטוֹי (עמוֹד)!

להוטי פנים עם כידונים שלוחים לפניהם הגיחו מבין העצים זקיפים עטורי הכוכב המחומש. וכשאחד מהם, חייל קצר קומה, אשר רץ לפוף־חימה כששולי הסגין הארוך מתלבטים בין רגליו העקומות ומסדקי עיניו הצרים רושפת רציחה, התכוון לנעוץ כידונו באחד הפליטים – נשמעה גערתו של המפקד:

– עצור, חמילאֶנקוֹ!

מוקפים מכל העברים הובלה השיירה כשאותו חייל קצר קומה מאיץ בהם אגב אנפוף חוטמני:

– שפּיוֹנים (מרגלים)… לצורך מה ניטלטל עמהם…

מתיחוּתו הדרוּכה ומרצו התוסס של שמוּאל ווֹלף התנדפו בבת־ראש. הוא השתרך בתוך השיירה, שולח מפעם לפעם מבט עייף, כבוי, בחמילאֶנקוֹ ובמפקד ההולך בראש.

השבוּיים הובאו לתחנת המשמר. הכניסו אותם לתוך חדר צר, שדמה בהרבה לרפת ההיא שבפרבר העיירה אשר מעבר לגבול. אפס הפעם לא רבצוּ פרות בסמוּך, שמגופותיהן הגדולות התאדו אדים חמימים ולעיסתם הקצובה יישנה כשיר־ערשׂ. הקש שנפרש על הרצפה למצע־ליל דקר כמחטי כפור. הרעב והפחד עינו וגירשו את השינה שהתלבטה כבדה ודביקה מסביב לשמורות־העינים הנפוחות, צרובות־הקור. ומתוך התמונה על הקיר, שמתחתה דלקה מנורה מפויחת כלפני איקונין, חייך לתוך שפמו העבות “שמש־ברית־המועצות”, ספק מרגיע ספק מאיים – –

שמוּאל ווֹלף רבץ על הקש, כשראשו שקוע לתוך ברכיו הרוטטות ומקישות זו בזו. מאמצי השבוּעות האחרונים, אחרי שנות התכשרות ממושכות בעבודת פרך בשדות הגויים תוך צפיה מכלה לסרטיפיקט, הוגיעוהו עד היסוד. גוּפו הרצוץ היה עייף מדי, משיוכל לגלוש לתוך זרועות השינה המלפפות אותו עד כאב. חליפות נמנם והקיץ מתוך בהלה.

הוא משתרך על פני שדות נרחבים שטופים צהריים בהירים. השרב יוקד, צורב בעינים והוא נאלץ להאהיל עליהן. באופק ניצבים הרים כנד ופסגותיהם נוגעות בכפת השמים הנוגהת בתכלתה העמוקה. שדות־הבתולה, שלא ידעוּ עוד רטט־התענוג בנבור מחרשה בחיקם הרוחש, מכוסים סלעים ושיחים מפותלי גזע וקלושי צמרת סתורה. הוא הולך הולך ואין קץ לשדות הנרחבים. מדי פעם עוצר בהליכתו, משהה מבטו ומסתכל קדמה וימה, נגבה וצפונה כולו תהיה על השממון והריקניות שמסביב.

והנה הופיע השליח הארץ־ישראלי ארוך הקומה ודל הבשר. עומד השליח בקצה השדות, שרווּלי חולצתו מופשלים, בידיו המגוידות והמעוקלות כענפי צבר מכוש גדול והוא הולם בו באדמה הצחיחה המעורמה לפניו גרגירי בזלת אפורים־אדמדמים. פניו שטופים זיעה ועיניו בולטות מאוד שזורות סיבים אדומים.

ראהו השליח הארץ־ישראלי ורמז לו שיגש אליו, מבלי שיפסיק מהלמותו הכופפת גופו הארוך והכחוש עד לאדמה.

מכוון הוא צעדיו אל החופר, אך ככל שהוא מתקרב אליו, שוקע והולך הלה בתוך החפירה שהוא כורה.

הוא רץ בכל מאמצי כוחותיו, גוחן אל שפת החפירה:

– חכה! חכה! מה אתה כורה שם?

היה כבר השליח הארץ־ישראלי שקוע עמוק ונראה הוא על מכושו הגדול כנקודה זעירה רוחשת שם למטה. הגיעו אליו רק שברי הדים מתוך התהום:

– נקרה אני חופר כאן, שמואל ווֹלף. בשביל הפליטים אני חופרה. ננעלו כל השערים ונחסמו כל המבואות… מתחת האדמה אעבירם, את הפליטים… אל השדות הנרחבים המצפים בשממונם, אעבירם… מתחת האדמה – – –

ופתאום עיר צוהלת בסערת גיל. הרחובות מלאים אדם המהלכים תוך רווחוּת ופירוּק־עול. מכל העברים רועמים צלילי מוּסיקה עזים ונאוּמים חצוּבים להבות. שמוּאל ווֹלף נדחק בין ההמונים כדי להגיע למקום שהכל נוהרים ונדחקים שמה. צהלות שמחה, תרוּעות צחוק וקריאות נלהבות בוקעות מתוך ההמון המצופף שם. מתנשם ושטוף זיעה הבקיע לו שמואל ווֹלף דרך. והנה – באמצע השוק במה ועליה, שמוטת שביס וחשופת ספיח שער לבן עלוב שסוּפר ביד בלתי מאומנת; בתוך שמלת־השבת רחבת הכנפות ומרובת השנצות קופצת ומכרכרת היא, האם, כשהיא שטופה כולה זיעה במאמציה, מאמצי שוא, להתאים כרכוריה העייפים, חלושי הזקנה, לצלילי האינטרנציונל הרועמים בעוז – – –

ה

בצריף התחנה של משמר הזקיפים שוכב על דרגשו החייל חמילאֶנקוֹ קצר הקומה וסדקי עיניו הצרים פעורים לתוך האפילה. לא נוח לו על דרגשו. משהו מכביד עליו ומעיק עד גועל. שנתו המאובנת של חמילאֶנקוֹ נודדת הלילה.

במוחו הקהה מזדחלים זכרונות כתולעים מאוסים: בית החרושת שעבד בו לפני שגוּייס לצבא; תא הקומסומול; קלוּבּ המפלגה; משפּט־החברים.

– לכל מקום הם נדחקים! אינג’ינרים… אוּדארניקים… מפקדים… קומיסארים… פוי! ככנים פשטו בכל מקום…

– והפה – אוֹהוֹ! מסתובב במהירות כזו – כפרופילר…

מה חטא חטא? הוא, חמילאֶנקוֹ, רק עמד להינפש קצת בשעת העבודה ומיד זה הממושקף, המתראה כחרד לפיאַטילאֶטקה (תכנית החומש) יותר מהחבר סטאלין… עמד והלשין עליו. וכשנתן לו בפנסו הצפרדעי “אחת” במלוא כף היד, ככה… – והא לך משפט!

אוֹהוֹ! בפטישים כבדים הלמו בראשו: לנין וסטאלין ופרוֹדוּקטיביזציה וקונטר־רבוֹלוּציונרים!

אסור לנגוע בהם… כעל בבת עין שומרים עליהם…

לך טמון ידך בצלחת בשעה שהלב בוכה בעלבונו –

הסתובב חמילאֶנקוֹ מצד אל צד. מתוך החשכה בצבצו פני החבר הקומנדנט הזועפים־המאיימים.

– “בהמה מטומטמת”, “אלימנט חשוך” – זרק בו. ב"משפט צבאי" איים עליו, על חמילאֶנקוֹ, שיצא למלחמה נגד הבּורז’וֹיים המתנכלים לברית המועצות להשמידה באינטרבנציות; שיצא לשפוך דמו בעד החבר סטאלין! ובשלמה – בשל השפּיונים שתפס בגנבם את הגבוּל והוא הציע להעמידם “אל הקיר”:

– פוי! אינטליגנט מעוך… נפש מכורה…

הזעם, שכילא אותו בעמדו לפני החבר הקומנדנט, כוססו עתה במלוא פיו. הפּרצוּפים האלה, נוגי העינים המבועתות, שהשתרכו בשיירה באלם הכנעה, הסתחררוּ לפניו והבעירו בו תבערה:

– מלחמה עתה! לא קלוּבּ המפלגה ולא משפט־חברים… מלחמה!!

חרק הדרגש מתחתיו מעוצר זעם ושנאה מכלה. התכווץ גופו הקצר ופרפר תחת כובד העול, שהושם עליו זה שנים לבלמו, כאחוז עוית – – –

ירק חמילאֶנקו לתוך האפילה, ירד מהדרגש – ויצא.

עמד חמילאֶנקו בצריף המואר אור קלוש ונעץ סדקי עיניו בגויות המכורבלות זו על יד זו בצניפה:

– כארנבות התכרבלו…

ראה בגוש המצונף אחד מתהפך מצד אל צד, גונח וממלמל – ניגש והטיל עליו כפו הכבדה.

שמואל ווֹלף פקח עיניו הנפוחות, צרובות נדודי־השינה, ולא הכיר מי הוא העומד עליו.

תפסתו הכף הכבדה וסחבתו החוצה.

גרר שמואל ווֹלף רגליו הנפוחות, נתקל בגזעי עצים, מעד וגרר עצמו הלאָה. לא תפס מוחו היגע, הכאוב לשם מה מוליכים אותו באפילת היער ומי הוא המוליך אותו.

הובא שמואל ווֹלף אל עץ אב־גזע והועמד כשהוא נשען אליו בגבו. לא ראה דבר. רק גצי פוספור מהבהבים ורושפים בסמוך.

ננעצו בחוט־שדרתו אצבעות האימה הקרות.

– אני… אני… לאמא…

נתעקם פיו בריסוקי הברות צרוּדות.

– מוֹלצ’אט (דום)!

הגצים נשתלהבו בבת־ראש – וצללו מיד בתוך האפילה המעובה. מוחו של שמואל ווֹלף נמתח בכאב קהה מהמם. הספיק לראות את עיני חמילאֶנקוֹ הפוספוריות; שדות נרחבים שטופים צהריים בהירים; ידי־אמא מושטות – ויותר לא ראה כבר שמואל ווֹלף דבר.

פתותי השלג הראשון, הצחים־אוריריים, נספגו תחילה בתוך הדם הרותח, אך לבסוף התגברו־התלכדו, נערמו עליו וכיסוהו כליל.

האור הגנוז אשר החל מתקופות קדומות קדומות, דרך תנועת־השחרור הלוּדרית שבימי אספּרטקוּס, ועד ימינו אלה, ההיל מחשכי דורות בנגהו הנאצל ובישר פדות וגאולה; הערגון לשויון וחירות אשר הצית לבבות עובדים קדמוניים, רתומים בעול הבהמה לסובב את השכב והרכב בטחנות עתיקות אש המרד, ועד ההכרה הסוציאליסטית המבוססת שבימינו, המקיפה מיליוני בני־אדם כלואים בתוך בתי־חרושת ענקיים מתוקנים לפי כל פלאי הטכניקה החדישה המשועבדים לא פחות מאחיהם המורדים הקדמוניים – דורנו אנו, דור־ההפיכות־והמרידות, זכה לראות את התגשמות החזון, פה ושם.

אך מה אומלל “דור־הזוכים”!

משנתגשם – פג ונעלם האור הגנוז והשתררה מציאות חשוכה, מלאה שעבוד אדם ועם כבתקופות הקדומות קדומות. “שויון העמים” “חירות האדם” “שלטון הצדק והיושר” – להד"ם. אכן, כאז כן עתה, רק יצר האדם הרע מטבעו, שאינו משתנה עם תמורת הדורות, רק יצר האדם. – – –

המחנה, שהחל יוצק דפוסי חיים חדשים, שלח את ידו גם באותו השטח הנעלם, המעולף רז בראשית ומסתורין. גם פה ניסו להסיר את המחיצה, החוצצת בין שכלו של האדם לבין הכוח הנעלה והנאדר, ולהעמידו על השכל ועל ההגיון. אמנם, הזיזים בלטו ביותר, אולם המחנה, שכור־נצחון החידוש, התימר בכיבושיו.

אפס עם פעית תינוקות ראשונה; עם פרוס הנס החדש־הישן של חיים מקיצים מגיחים מהנשיה – החלו אלוהים גדולים מתדפקים על שערי המחנה.

נבוכו מחנכים ומחנכות. סחור סחור הלכו עם אלה הפעוטים: “כוח”, “רוח”, “אש” – גמגמו את תשובותיהם נטולות כוח ההוכחה, אבל את “בני הארבע” וה"חמש" אי אפשר היה להרגיע בזה; במפגיע דרשו תשובה ברורה וישרה.

כשבנו נכנס לשנתו הרביעית ובעיניו היפות הפקוחות לרווחה, המלאות על גדותיהן בינה ילדוּתית עליונה, הקיצה הנהיה הנצחית – לא יכול האב לסבול יותר את ה"תשובות" הללו, שלא רק לא הרגיעו את העינים הנוהרות, אלא הוסיפו עוד יותר לאי המנוחה – ויגל לו את אלוהים.

עתה היה הכל ברור ובהיר:

– כן, אבא, אלוהים עשה את השמים ואת הארץ, את השמש ואת הירח, את ההרים ואת האנשים ואת הבהמות, הכל הכל – קרנו עיניו היפות והנאצלות בחדות פתרון – עשה אלוהים!

ואבא גדל בעיניו ויהי שותף לרבון העולמים במעשי בראשית – –

ילדינו, הגדלים כאן במולדת, מדמים לראות בנו (להיפך מאתנו, שעם פקיחת עינים ראשונה מסנורי־בראשית ספגנו מיד מזקן־אבא אפל ומקמטי אמא קודרים את כל מחשכּי הגלוּת), נכדי המכּבים וניני גדעון, הממשיכים לטווֹת חוּטי גבורה וזוהר מימי אָבות ראשונים. כחוליה בשרשרת הזהב של הדורות הקדוּמים נהיה בעיניהם אף אָנו גיבורים תנ"כיים, שעל אף המלחמות המרוּבות נאחזנו במכורה ושמרנוּה מכל משמר עד היום הזה…

לא אחת יתהה בני בן השש ולא יבין: “למה וּמדוּע יושבים הסב והסבתא וכל היהודים בארצות זרות לא שלנו” – ועוד כהנה וכהנה. את תהום הגלוּת לא ידעו עדיין.

אך הרגע ההוא, הרגע האָיום, שבוא יבוא באחד הימים בודאוּתו האכזרית ויעמידם על טעותם, ממלאני רעד.

את רבבות העינים, עיני ילדינו, אראה לפני כשהן ממולאות צער וכאב בגלוּי המורא של הגורל הישראלי ברגע ההוא. – – –

תורת התורשה, שהכל דשים בה עתה, ושיטות בידה לבדוק ולבחון את תכונותיו ואפיו של היצור הרך, שזה עתה התחיל מפתח ניצניו ופקעותיו; המכניסה לתוך סד המדע בעל חי מרטט ומפרפר לרוחות החיים העזות, כדי לשווֹת לו צורתו הרוחנית בבא לפי דמות הקודם לו בדור שני ושלישי – תורה זו עם כל היותה “מדע”, מושתתת על חקירות יסודיות, ודאי שהיא יודעת גם המון מקרים יוצאי דופן.

שני בניו שסימני הוריהם בולטים בהם ביותר – מה שונים הם זה מזה. אם הבכור אינו מניח להם ל"שמות" מבלי שיהפוך בהם ויהפוך בהם, הרי הצעיר ממנו בשנתיים – אחר ושונה. כולו “חתיכת טבע”. ההוא, משהגיעה שעתו להכניס ראשו במלמד הלימודים, התקומם בכל כוחו ועוז רוחו. כעופר שבוי התלבט בין כתלי בית הספר המלא מחברות, “לוחות”, עפרונות וספרים־ספרים לאין קץ. וכשנכנסו המחנכים אצל האב ושפכו לפניו לבם על בנו הפרוע, הסייח ללא רסן, שפעמים הרבה הניח אותם ואת ספריהם לאנחות והפליג לשדות, לחורשות או לקני הנשרים שבחגוי הסלעים בהר הקרוב – היה האב מחייך חיוך של התנצלות ובקרבו מפכה הנאה, הנאה חריפה ומשכרת, שלא ידעה עד כה לא הוא ולא אבותיו.

והבן מקפץ לצדו ומדלג, נעלם לפתע לשעה קלה וחוזר כשהוא קורן כולו ובידיו צפור חרדה שהורידה מעל הביצים, והיא נותנת בשניהם, באב ובבן, מבט של עוף הרים עז, שיש בו מפראוּת וחוסר אונים כאחד, או שהוא מביא צמח חדש ולא ידוע, או שהוא קורא בצהלת חדוה: אבא, הבט שם־שם – בז, עיט, נשר. ומפליאה ראייתו כבר כיום המשכילה להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים. והאב מרים ראשו אל השחקים ואינו רואה אלא נקודות זעירות, נעות על פני התכלת ונעלמות תוך כדי גילוי, מחוג ראייתו.

את כל חדר הטבע על עופותיו, רמשיו הזעירים, פרחיו ועשביו גילה לפניו זה הפעוט החמוד שאינו יודע עדיין צורת אות. והוא, האב, ראהו בדמיונו עלם בן שמונה עשרה תמור וזקוף, בעיניו הפקוחות לרוחה טובלות חורשות, אפרים ושחקים עמוקים, לבוש חולצה רחבת מחשוף ומכנסיים קצרים המבליטים את רגליו הישרות והשזופות היפות להפליא, והוא מפליג לעולם חדש וצעיר – עולם בראשית. – –

ואותה שעה הופיע גם בדמיונו הבכור, זה שגבו מראה כבר כיום נטיה להתעגלות – בידוע, שהמביט ברום השמים זוקף ראשו ואילו המביט בספרים מרכינו – וגם משקפים יהיו לו, ודאי יהיו. – – אכן, נתבדו הפעם אנשי המדע, מייסדי תורת התורשה, נתבדו: נצר חדש, נצר מופלא, עולה מגזע משפחתו.

אולם השינוי בא במפתיע, כחתף: משנכנס לשנתו העשירית – וזנח משחקיו וטיוליו הנלהבים, פחזותו ושובבוּתו כלא היו, יובלי המים, קרני השמש המופזות, הנשרים, הרמשים והפרחים – את הכל המיר ב… אותיות. עתה ישב בין כתלי בית הספר, ראשו גחון אל הספרים ועיניו המופלאות שהשכילו להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים נעוצות באותיות, כאחיו הבכור, כאביו.

עתה ראה אותו האב בדמיונו עלם חיור פנים, בעיניו הגדולות זו הנהיה הנצחית, כולו כאחיו הבכור, כאביו: מרטט וכואב, מרטט וכואב. כך יראה אותו עתה ודמעות עמדו בעיניו ולבו נצבט.

אכן, לא נתבדו אלה מייסדי תורת־התורשה, לא נתבדו. – –

אותו מקרה האסון המחריד, שגרם למועקה מדכאה במחנה זה ימים אחדים, הניח את חותמו גם על גן־הילדים. כל ההשתדלויות לא לתת לזה המורא לחדור לעולמם של הטף – עלו בתוהו, גא וחפשי פרץ בבטחונו האיום והרס כל חיץ ומחיצה, שנארגו בידי מחנכים ומחנכות אחוזי אימת המות. אך פה, בעולם הילדים, ניטל הרבה מעוקצו ונוסף לו משהו קליל, ילדותי־תמים, רקום במוחות “בני ארבע – חמש” משולהבים. התעוררו במוחות הילדים המון שאלות וחקירות צדדיות, והעיקר – המבעית נתקבל כדבר הכרחי וקיים לעד.

כך, למשל, לא יכלה שושנה’לה להבין כיצד זה הכניסו “אותו” לאדמה המרופשה דוקא עתה, בימות הגשמים האחרונים, ולא חיכו, לכל הפחות, עד האביב הקרוב? – –

ומצחו של גדעון התקמט בקמטי־למה־ומדוע, חוקרים הליכות־עולם נסתרות. אך משנשמעו מדי ערב בערב, בשעת־דמדומים מיותמת, צעקותיה האיומות של אשת ההרוג – הוצתה אימה סתומה בעיני ילדים הוזות בשעת בוקר מוקדמת הקיפו הילדים את מיטת שרה’לה היתומה. זו הפטפטנית תמיד שתקה עתה בגאון. עיניה כוסו דוק גאוה ויחוס, אפילו בתנועותיה היה משהו מיוחס שלא ככל הימים.

* * *

אבנר הגדול מכולם, בעל דמיון ורגיש, עמד למראשותיה, נשך בעצבנות את צפרניו וחיכה לרגע בו יוכל גם הוא להתפרק מהמון השאלות שלא נתנו לו דמי. לבסוף פתח:

– שרה’לה, איפה עתה אבא שלך? –

– באדמה! – ענתה זו בפשטות ובמקצת גאוה.

– אבל אף פעם כבר לא תוכלי לראות את אבא שלך, אף פעם. ועיני אבנר העצובות מביטות הרחק הרחק.

– ואם תרצי פעם לחבוק אותו? – שואלת יעל.

– את לא יודעת! אבא־מת לא חובקים!

– אבל אם תרצי פעם, פעם? – מרטט קולו של אבנר.

– אז נבקש את האלוהים שיעשה אותו חי – אומרת שלומית שבאה לפני ירחים אחדים מירושלים.

– אבל איך נבוא אל אלוהים? – שואל אבנר בעצבות.

– אתם יודעים מה, ילדים, – מתלהבת שלומית – אנחנו נסע¹ לירושלים. בירושלים שם אלוהים, אני בעצמי ראיתי. וגדי יטפס על ההר² הגבוה־הגבוה ומשם "³יתן קפיצה־ישר לאלוהים. גדי הוא קפצן – נורא ⁴

– ואם לא ימצא שם את האלוהים, אולי הוא חבוי שם בפינה? – שואל אבנר.

– אז הוא “יתן צריחה” נוראה, שישמע! – עונה שולמית.

אתם יודעים, ילדים, גדי יצרח לאלוהים: אנחנו לא רוצים שאבהות⁵ ימותו, אף פעם אנחנו לא רוצים, ודי!" – ועיני אבנר טובלות דמעות.

שרה’לה לחיה התחתונה מתחילה פתע לרעוד, והיא פורצת בבכי מר – אבא – אבא – – –