בראשית היה חלום: שיירות מתרוננים; יצירה בחיק הטבע; ניצני־חיים חדשים. הוא, יצחק, לא הכיר את עצמו. הבחוּר הזה, עגום הנפש, שהסתובב שנים בכרך הגולה ההומה ללא תכלית ומטרה, או כמו שהוא היה מפתה את עצמו: “לקט שיירי תרבות אירופית” – כמה השתנה פה!
ביום הראשון לבואו הנה, למקום השומם העוטה הוד ־בּר, ומסביבו צחוק בחורי־קרים השזופים – הפך ויהי לאחד מהם.
הספר, ידידו מאז ומעולם, שכן יחד עם עניבות וצוארונים – שרידי־העבר – בזוית אוהל, עזוב ונשכח. ל“שם” היה מריץ מכתבים על און כובשי מדינות רחוקות, רובינזונים וכו'. כמה סאן ורעש. וכשאותה תולעת היתה לפרקים מתחילה לכרסם – היה כנגדה אמצעי בדוק: “אל יבנה הגליל”…
והעבודה – זו שלבשה פה מעטה־קדושה ודת – כמה השפיעה, כמה שינתה, אמנם קשה היתה ההתחלה; הוי, כמה קשה היתה הגישה הראשונה לפרדות הללו: הלב פחד – – והידים – הידים הלא זריזות האלו, הלא רגילות רעדו באחזו במכשירי הרתמה, ואלו, המשוגעות למחצה, הרגישו באינסטינקט הבהמי שלהן את פחדו, בעטו ונשכו. הוי קשה היה, אולם ההתמדה והעקשנות כבשו גם את אלו. כל הידיעות מאז – נמסרו לחרישה ולזריעה. בעיקר היה הרצון להשתווֹת להם. לפשוטים, להיות כאחד מהם – – אך פתאום נקרע המסך הוָרוֹד, שלטלף כל־כך את העין. הכל הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב.
ימי־קיץ ארוכים השתלבו זה בזה כפהוקים ממושכים, הקימה לעבודה ואחר־כך העבודה בלי רצון; הליכה זו אחרי הבהמות בתלם הארוך; לא רצון, לא חפץ, ככה – – השתרך הגוף אחרי הרגלים העיפות. תפלות היו הבדיחות במנוחה והפרדות היו לסמל – אך משמלאו ששת הימים ונדחפו לתוך החלל הריק, היה בא השביעי, עם ריקניותו האיומה: הקימה המאוחרת היתה משאירה כאב־ראש לכל היום; האברים, שבכל אלה הימים – מתוך אמוץ – היו משמשים בהכנעה כל שהיא – סרבו בשביעי בהחלט. ההליכה היתה כושלת, העינים תעו באפקים חורורים, עייפים משרב לוהט…
הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוּני, שעטף אותן שם ועשה אותן לבנות־רז נקרע פה בבת־אחת ובאכזריות – – – הגוף הדק והגמיש והפנים החיורים־הענוגים, ששיווּּ להן שם חן פרחים וצמחי ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלאו־הכי; הידים רחבו; הרגלים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסיו אליהן. כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם “מסתורין” ו“הנצח שבאשה”. נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף –
* * *
התחילה ה“הסתובבות” בלילות; זה הגוף, שהיה מקודם אחרי יום עבודה קשה מתבקש למנוחה, התעקש ולא רצה לסבול את המיטה האלמת, המעיקה בבדידותה…
ממנה נתקבלו אז מכתבים תכופים זה אחר זה. היא כתבה כיד הדמיון הטוב עליה – על שמש יוקדת; על אכּסוטיות; על מזרח מתעורר מעולף רוי־ליל ועל יצחק, שהיא רואה אותו עתה בדמיונה: זקוף וגמיש כדקל. והיתה גומרת: “קחני אליך, אהוב, קחני אל ההוד הפראי ואל שיירות המתרוננים”. יצחק קרא את מכתביה והניחם בפינה ההיא, הנשכחת. “לכתוב לה הכל, להרוס את חלומו האחרון, היקר שבחלומות; לכתוב את האמת האכזרית. שלא דקל זקוף וגמיש הוא; שעורו התקלף מקרני־השמש הלוהטות, ופניו – הוי פניו, שחמדה לנשקם – עבו”.
הוא שכב באוהל על המחצלת, הסתכל למיטות הבלתי־מסודרות, לרצפה, שהיתה מלאה שיירי־ סיגריות וסחבות; נשם את הריח המיוחד, הרוקי, שהתנשא בחלל האוהל. וזכר לילות נדודי־שינה במיטה מיותמת… “לא! אי־אפשר!”
והמכתבים אליה עתה היו קצרים, לקוֹניים: “לחכות”! הוא התאכזר לעצמו.
אבל היא באה. מוזרה היתה הפגישה בבואה אליו לשדה. כמעט לא הכירו זה את זו: הוא עמד גדל־גוף, רחב־כתפים, מכל אבריו עלה ריח שחור־אדמה וזבל, והיא אורירית כולה, דקת־גוף וריח הכרך מהול בתמרוקים נודף הימנה. כשיצחק חבקה – פחד ללחצה ללבו.
בזמן הראשון ניטלה משניהם כל אפשרות של מחשבה. הוא, כאותו הרעב, עוגה מצא – ולא שבע אותה. היא בזרועותיו האמיצות. הרגישה רק את המתיקות החריפה – ותו לא.
הכל היה חדש בעיניה. המחנה הזה, חייו ומנהגיו. עיניה הוכו באותו האור המיוחד, שמרגיש עיור בהפקח עיניו. באהבה מיוחדת היתה מלפפת את המעדר בידיה. השתילים הרכים, אך זה ננעצו בקרקע, נדמו לילדים רכים והיד טיפלה בהם באהבה ובמסירות.
בלילה שכבו באוהל. היריעות התנופפו לרוח הערב הקלה. כמפרשי־סירות בלב ים שקט. טוב היה לשכב על־יד זה הגדול ולהדבק אליו, טוב היה לזקוף את הנחירים הרועדים ולשאוף את הריחות המשכרים שחדרו לאוהל ואחר־כך לצלול לתוך שכחת השינה המתוקה.
ועד שפג השכרון הראשון – באו תוצאותיו. כאב ראש ובחילה – – וכשזה שם העיק מאוד מאוד – עלה ערפל כבד ממעמקים והאפיל על העינים. הכל נראה עתה דרך אספקלריה אחרת, אחרת לגמרי. העבודה, שמקודם היה בה כל כך הרבה ענין, כל כך הרבה חדש, נגנז אורה בבת־אחת – – – כמה קשה היה עתה להרים את המעדר. ואלו השתילים שדרשו בכל פעם עוד עידור, ועוד עידור, נדמו לילדים אכזריים, המוצצים משד־אמא־חולה את טיפת לשדה האחרון ודורשים: עוד, עוד – – ־
בעצם העבודה חשכו פתאום העינים; הרגלים מעדו, ולא יכלו לשאת את הגוף המלא. מה חסרה היא עתה את אמא: מה חסרה היא את זו, רבת־הנסיון שתלטף במלים אמהיות ותלחוש על השכר הרב הצפוי לה אחר־כך, כשזה יהיה שוכב בחיקה; חסר הפטפוט המתוק שבין אמא לבתה המעוברת בפרי־בטנה הראשון. אל יצחק כלום אפשר לגשת ולספר? ביום הוא בעבודה, בערב שב עיף, אוכל, נכנס לאוהל ומיד שוכב. כשהיתה מתחילה, בחצאי־מלים, לספר לו, היה – חציו מתוך אי־הבנה וחציו מתוך עיפות נוהם: לא כלום, הבלי־הסתגלות לחיים חדשים, יעבור כשם שעובר אצל כולם, וכשפעם נתמלאה אומץ וסיפרה על המועקה שם – קיבל באדישות, כדבר הצריך להיות, כאילו זהו מנת חלקה. לא קפץ משמחה כמו שתיארה לעצמה – –
* * *
הוגדשה הסאה. איזו טינא מסותרת התחילה להרגיש אליו ואל כל הסובב אותה. המחנה הזה, שהשליך מעצמו עולם ישן על מנהגיו והרגליו, שהביט על הכל דרך שפופרת העמל – מה זר היה עתה לרוחה; לא סבלה “אותם”, בעברם כל אחד טרור בעבודתו ובחייו הוא. הוברר לה פתאום: לא! היא לא תוכל להמשיך חיים כאלה. כל אותו הכאב המתוק בלווית הצפיה החרדה אליו, אל זה שכל־כך ידע ללטף שם את נפשה בכינויים נאצלים: זה שבדקות כזו ידע לנטוע בה חרדה וצפיה – הפך פה למגושם, התחילה לשאוט את יחסיו אליה. הוא גדל־גוף, רחב, עיף, אך שבע אותה – ונרדם מיד בקול נחרה. והיא השינה ממנה והלאה; הלב בוכה; הזהו פשר החלום? וזהו ההמשך? בבוקר ישכים לעבודה, לא יראה אותה כל היום, וכשישוב בערב – שוב אותה פרשה, לא מלה מעודדת; לא ליטוף; רק נחרה ונחרה – –
* * *
ובלילות המטורפים ההם, כשבכי כבוש הרעיד את גופה; כשאי אפשר לכבוש יותר את הכאב והיא ניגשת אליו ומעוררתו: יצחק! יצחק! מה עוללת לי? דבּר איזו מלה, אינני יכולה יותר ככה – היה – חציו אחוז שינה – מעביר את ידו על כתפיה ונרדם תוך כדי חיבוק – –
הבחור ההוא העדין, אשר ידע שם להרעיף עליה כל־כך הרבה מלים טובות. אי נעלם יצחק שלה, של אז? לא! אי־אפשר! היא טעתה טעות גסה.
ובלב כבר היתה החלטה: היא נוסעת מפה. אבל שם, במעמקיה, היה זה החבוי שם ככבלי־ברזל וגוזר: לא, לא תזוזי.
יצחק לא תפס לכתחילה ולא כלום. לא ידע מה היא רוצה ממנו. בעיניו זה היה עתה כל־כך פשוט… החסר נתמלא. הצמאון רווה. העבודה כל־כך הכבידה על המחשבה – הרגיש רק, שאיזה חושים שהיו פעילים מקודם לכן – נרדמו עתה לגמרי.
הוא ניסה לדבר אתה על חייהם פה; על הפשטות ועל הסבל שבודאי יעבור; הראה על דא ועל הא, אך היא לא רצתה לשמוע.
– לא! לא זאת קיותה לשמוע ממנו, איזו מלה אחרת, אחרת – – –
בערב, כשהיה בא לאוהל, כל גופו מתבקש למנוחה ולשלווה, והיא מתיפחת כתינוק. וכשהיה ניגש אליה, היתה מגרשתו.
– לךְ לךָ! אינני יכולה לראותך עתה. אתה האשם, אתה.
יצחק – אחרי הלילות נדודי השינה – הסתובב כתועה, היה מפוזר. הוא חש במוחו אנדרלמוסיה שלמה: איזה דבר נמתח שם, נמתח עד להתפוצץ – – –
כשהגיעו הימים הקרובים ללידתה, השתרר במחנה רגש חדש ומוזר. כשהיתה עוברת בין שורות האוהלים בהליכתה המתנדנדת, הבר־וזית, היתה מעוררת זכר בחיי המחנה הארעיים: אשד מים יורד בהמולה סואנת מהרים זקופים, מתפתל בשצף־קצף, ופתאום בקעה שלוה, המחבקת ומכנסת אותו לחופים שקטים…
וכשהכאב גבר ואתו צעקותיה האיומות – דרשה היא אותו, רק אותו. רק את יצחק היא רוצה לראות. הוא נכנס.
פניה היו אדומים ומכוסים זיעת־הכאב, צוארה נמתח מצעקותיה הטרופות. ערפל לח העיק עד כדי חניקה – – –
הוא עמד אובד עצות. פניו מעוותים. כל הבעתו אמרה: מסרי לי את הכאב ואשאנו כגבר…
הוציאו אותו, הוא הסתובב בחוץ עלוב ומעורר רחמים, לא ידע לאן רגליו נושאות אותו, לבסוף מצא את עצמו שוב על־יד הצריף שהיא שם. צעקותיה יצאו עתה מגרונו. – – –
הוא ישב על המדרגות. בראש תעו מחשבות ותמונות ללא סדר וללא פשר. ראשו צנח ונרדם.
כר דשא ירוק, הנחצה מרצועת מים פחזנית ושובבה, בין העשבים הנוצצים סוסה כבולת רגלים, בצדה סיח דק וגמיש, עורו מבהיק כרחוץ־טל, כמה רוך ואהבה בעיניה הרטובות; כמה זריזות בנחיריו הדקות, הרוטטת של הסיח. הנה יבהל מצפור פורחת ויטוס רחוק רחוק מבלי לנגוע בעשבים הטלולים…
יצחק! יצחק! – העירו אותו – יש לך בן. – – –
א
במחנה סער וגעש, הויכוּח נמשך בחריפות ובהתלהבות. חלק דרש להפסיק תיכף ומיד את הזריעה ולחכות לגשם הראשון, וחלק עמד על דעתו: להמשיך ולהמשיך ואפילו לגמור הכל לפני הגשם.
אלה ואלה – טענותיהם ונימוקיהם עמם: המתונים הזכירו נשכחות, את הגשם הראשון המנביט את הזרעים, ואחר־כך ההפסקה הארוכה – הכל קמל ויבש. המתלהבים פסקו: מכיון שנתאחר – הרי לכשיבוא, יבוא בזעף ובבת אחת ואין כל פחד שהנבטים יבלו. והיא, השחורה, רבצה לה אִלמת, כסתה על הזרעים כעל סוד כמוס, כסתה ושתקה, שתקה וכסתה…
עמדו ימי סתיו נפלאים, בקרים, כנסיכים צעירים, עטפו כל הר וגיא באור מקרין. בזבזו כיד הנסיכות הטובה עליהם שלל צבעים.
לפנות בוקר, כשנסענו לשדה והעינים ננעצו במזרח האדמדם, היתה האדמומית מלטפת והעין לא שׂבעה להביט בצבעים המתחלפים. השמש הופיעה מופזת. הבהמות נרתמו למחרשות בזריזות והאיצו בהן בקריאות מעודדות. וכשנכנסו לתלם – היה רצון פתאום לצעוק, סתם ככה, לתוך האויר הצונן. בשמחה ילדוּתית ענו ההרים ״הוּ הה״, ״הוּ הה״.
הטל הזה, ברוך יה, שקלחי התירס היבשים התפללו לו כל־כך בקיץ, ניתן עתה בשפע. מרחוק הוא נראה כנהר רחב־ידים, והבהמה מרימה רגל בזהירוּת, שוהה רגע קט ומעמידתה בפחד קל, כזה שהולך ומביט לתוך ראי מוּרד. היו מתאמצים להספיק ולזרוע הרבה, ואף המפקפקים האיצו מתוך שמחה נסתרת. בצהרים, כשישבו ואכלו, היה הבחוּר הגבוה בעל הכתפים הרחבות מזדקף פתאום, בעיניו השחורות שהזכירו רגבי־אדמה שחורים מתנוצצים לעין השמש, הודלק שביב־אש רוקד, ומכריז בקולו העב, החזיי:
– הֵ, חברה! תראו, בעוד איזה ימים נגמור את הזריעה, ואחר־כך – יתקדרו השמים ויבוא הוא, המקווה. ה, חברה! אל שבת עתה. לקום ולרתום! וקולו המעודד ותנועותיו הזכירו ימי קיץ ארוכים מלאי חדות עמל ושמי תכלת זכים, אין סוף.
בערב, בבית, ניסו המפקפקים להעיר עוד פעם על הסכנה הצפויה. אך קולותיהם נבלעו בתוך הבטחון ששרר מסביב. הכל היה שקוע בעמל. הזריעה ושמחתה, ושוב החליטו על שטחים רחבי־ידים, שצריכים להזרע מחר.
בלילות היה הירח מתעטף הלה מעורפלת, והותיקים ניבאו לגשם קרוב. בעת בוקר מוקדמת – מגיחים פתאום אי־מזה עננים, מתלכדים ויורדים על ההרים הגבנונים ובלב נצנצה תקוה – ״שמא״… אך פתע הופיעה רוח מזרחית פזיזה ופזרתם. שוב זרחה שמש נצחנית. השמים שוב תכלת זכה והתקוה נגוזה.
הזריעה התקרבה לקצה. היו ימים משונים, חצים חורף, חצים קיץ. בבוקר – קר עד כדי רעדה, ובצהרים שרב מחניק ועמודי אבק יבש. לעתים היתה ה״שרקיה״ צפה באכזריותה המדברית. השמש התערפלה ומבעד האדים הסמיכים הציצה דלוחה וטרוטה, כעין בדם דלקת. עור הפנים התקלף, השפתים כוסו פצעים יבשים ובאמצעיתן חריץ פעור בדם קרוש. שמחת הזריעה פגה. גמר החלקות האחרונות נמשך מתוך לאות עצלה. הכל ערג לגשם.
ממקומות שונים הגיעו בשׂורות עגומות. ב״עליון״ קילקל הגשם הקטן את הכל. הזרעים נבטו, וכשרק הציצו, פגעו באויר המאובק. תחילה הצהיבו ולבסוף הפכו שחורים ומקומטים, כרעו רבצו צמודים לקרקע הסדוק, כצמאים במדבר על־יד נחל אכזב. אחרי שקלא וטריא רבה, התחילו להפוך ולזרוע עוד פעם.
הגשם הראשון לא בא. סכנת־הנביטה לא היתה. איחורו הורגש בכּל: הפרות רזו. פיותיהן פעורים, הלשון שלוחה כאבר מדולדל והצלעות הרזות הבליטו את העצמות היבשות. שכבת־אבק עבה כסתה את השדה אפרורית שעירה, וכשהמחרשה הפכה את האדמה התחוחה – עלתה משם חריפות מיוחדת שהכאיבה והעטישה את האף.
היתה שעת צהרים. החבריה רק כלוּ לאכול. עיפים שכבו מתחת העגלות. הבהמות עמדו על־יד האבוס, ותרמיל־השעורה היה מכוסה קצף־רוק של לעיסה ללא תיאבון. ראשיהן מורדים, העינים עצומות למחצה, גופותיהן המסורבלים קרסו למטה, זנבותיהן תלויים מאחוריהן כדבוקים. פתאום הוחש כזעזוע באויר, כהמית מיתר עבה. התחילה מנשבת רוח מערבית צוננת. הבהמות הרגישו מיד בשינוי, הפנו ראשיהן למערב, זקפו את אזניהן; הבטן עלתה וירדה לקצב נשימה רחבה. וטרם הספיקו הכל לעמוד על התמורה שבאויר – קפץ כבר זה הרחב מתחת העגלה, הסתכל רגע – וצעק:
– הביטו, הביטו!
כולם קמו, הביטו לענן השחור, שנראה מראש ההר. בעצלות – כפרה שבעה אחרי מרעה דשן – זחל והתחבר עם עוד אחד. נשמע רעם עמום, ברק – נדלק וכבה. החבריה עמדו נדהמים והסתכלו. מקודם, כלנסיון, התחילו מטפטפות טיפות בודדות. טיף – הפסקה. טיף – הפסקה. ופתאום נתכו בבת־אחת ברעש ובהמולה.
החברה קפצו על הבהמות הרטובות, ובשעטת־צהלה, כשפרסותיהן מתיזות גרגרים מרופשים – דהרו הביתה.
ב
כשהקיץ שמואל הרגיש בכל אבריו לאות נעימה. זה זמן רב לא קם בשעה מאוחרת כזו. הוא ישב במיטה, חלץ את עצמותיו, הביט דרך השמש המהבילה: קרעי עננים, כשמיכות בלות, רבצו על ההרים הקודרים. ההרים, שסגרו על המקום משלושת עברים, נראו, כחומות מבצר עתיק. העשב, פה ושם, דמה לאזוב.
שמואל הביט על שלושת חבריו, ששכבו במיטות ונחרו, על השינלים המלוכלכים, על המגפים המרופשים, שהתגלגלו באמצע החדר ועל ההבל החם שעלה מהם. הוא נזכר בגשם ש״תפש״ אותם בשדה. הרגיש ביתר נעימות את המיטה החמה, צלל למתחת השמיכה השׂעירה, כסה גם את הראש, ובמחשבה מאירה ״אין צריך לקום היום לעבודה״ נרדם מיד.
כשהתעורר לצעקות החבריה, היתה שעת צהרים. יום חורף משל בחוץ. הכל היה רחוץ למשעי. חורשת הארנים, שנראתה כל הקיץ הארוך דרך החלון מאובקת, עטתה עתה ירקרקת רעננה. רסיסי־גשם נוצצו על בדי העצים הצעירים. קול צלצול זוּגות מלא את החדר. צלצול זוּגות האילים, שבקיץ היה רסוק ולאֶה כצעדיהם העיפים, נישא עתה בשמחה, ואפשר היה לראות בדמיון את רדיפת הזכרים אחרי הנקבות.
בחדר היה רעש. עשן סיגריות עמד בחללו. היה זה עשן חרפי, עצל. שעה רבה עברה עד שהתנדף. החבריא ניקו את בגדיהם, מי שינל ומי מעיל־גשם שנקשה כקרש, וצחקו. שמואל שלח אליהם מבט מטומטם, הביט רגע – ושוב צלל למתחת השמיכה. אברהמ׳לה קפץ אליו – ה, בטלן! אכלו כבר ארוחת־הצהרים. קום! אחרת – והוא הוריד ממנו את השמיכה.
רוח קרה אפפתו. האדים החמים שבמיטה התנדפו מיד. הוא התכוץ והתחנן: אברהמ׳לה תן את השמיכה, אני מבקש ממך.
– לא לתת, לא לתת! – רעמו כולם.
שמואל התרגז, קפץ מהמיטה וניגש לאברהמ׳לה: תן את השמיכה – אני אומר לך. איני אוהב ״קוּנצים״ כאלה.
– נו, אם את כועס כל־כך – הרי לך ולךְ שכב על המיטה, כערבי על המזבלה, אפילו כל היום.
שמואל לקח את השמיכה, וכששב – פגה כבר השינה. רק פהוקים ממושכים הכאיבו את לסתותיו. התחרט על כעסו וניסה לפייס.
– הֵ, חברה, בוץ בחוץ. בוודאי לא נוכל כבר לצאת כל השבוע לשדה. לעזאזל! נשארה חלקה קטנה בביצה שלא הספקנו לזרעה. חבל, גם את ה״דריל״ לא נוכל להוציא מהבצה.
– לא נורא! – ענה לעומתו ראובן – אם לא יהיה גשם איזה ימים, נוכל לצאת ולגמור. לא נורא! רק שלושים מילימטר ירדו. רק רוח טובה ושמש – ונוכל.
– בכל שנה הוא מתיאש. הגשם הראשון מטיל עליו מרה שחורה. גם בשנה שעברה פחד, ובכל זאת גמרנו הכל. קום וצא החוצה ותנטל ממך המרה שחורה – ניסה אברהמ׳לה להקניטו.
שמואל לא ענה. ניסה להתלבש, אבל מיד הרגיש כאב־ראש חזק – ושכב.
– אברהמ׳לה, לך הבה לי אוכל.
– מה תגידו לאשה המעוברת הזאת? לא אביא.
– קום והתרחץ. יעבור כאב־הראש – יעץ לו ראובן.
קם. נעל את המגפים המרופשים. המכנסים והמעיל היו עוד לחים, וכשלבשם דבקו לעור. החמימות הלחה העלתה גירוד לא נעים. קרני שמש טבלו בשלוליות צהובות. היתה ההרגשה החרפית הידועה: מלמעלה שמי תכלת ועננים צחורים ומלמטה בוץ עמוק. ציוץ צפרים מלא את האויר חדוה צוהלת. שמואל הסתכל לתעופתם הקלה וקנא בהם. ״רק מטר מהאדמה – כמה טוב״ הרהר.
נכנס למטבח. מהמשמרת הראשונה לא מצא כבר איש, ולאלה מהשניה לא רצה לפנות. הוא ידע כמה עובדי המטבח אינם סובלים את המאחרים. ניגש לדוד הגדול ו״משש״ אותו – היה קר. מלא כוס תה קר ושתה. אחר־כך התחיל מחפש על הכירים המפוייחים: הסירים הגדולים, השחורים מבחוץ, היו ריקים כמעט, רק על קרקעיתם ״קפא״ עוד מעט מרק. טעם כפות אחדות ועיוָה את פניו. שארית הדיסה היתה חרוכה ודבוקה לסיר, וכשהתחיל להוציאה – לא עמד בפני הגירוד הצרוד, שהשמיעה הכף. לקח פרוסת־לחם ולעסה בלי תיאבון.
מהחדר השני עלה קול צחוקה של חנה. הוא ניגש לדלת והביט: חנה ועוד שתי בחוּרות עמדו על־יד שולחן הכלים. ידיהן עבדו במהירות. חנה סיפרה משהו ושלושתן פרצו בצחוק צוהל. הוא התחמק במהירוּת, כי לא רצה שחנה תראהו. עתה שוב עלתה המחשבה המטרידה ״חנה״. במשך זמן הזריעה כמעט שלא נפגשו, ואם נזדמנו פעם במקרה, החליפו רק אילו מלים סתמיות. בינתים נדמה לו (הוא הסמיק למחשבה זו), כי התקרבה יותר מדי לאברהמ׳ל (כל הזמן השתדל לא לחשוב על זאת. העבודה ״בערה״. בלילה אי אפשר היה לשבת שעה יתירה, הגוף ביקש מנוחה, אך עתה הוא יברר זאת, ״הוא מוכרח לברר ולגמור״.
כשנכנס לחדר – מצא את כולם שוכבים במיטות. אברהמ׳לה סיפר הלצותיו, והוא הספיק לשמוע את שמו וצחוק רם. הוא ידע שדיברו בו. ניגש למיטה, שכב, הוציא ספר והתחיל קורא בו. החבריה התחילו מיד בויכוּחים ״כרב״, ״כרב ערד״, ״חנקן״, ״זרחן״. חפצו להראות את בקיאותם היתרה. כל אחד השתדל לעלות בהוכחותיו על חברו. רעשם המחריש הפריע ואי אפשר היה לקרוא. הוא הניח את הספר וניסה לחשוב על חנה. לא יכול להעלות מחשבה שלמה. הכל הופיע מרוסק ומלא רוגז בלתי מובן לו לעצמו.
יום החורף הגיע לקצו. בבת־אחת הגיחה החשכה. טחב וקור של ליל חורף חדרו לחדר. העלו אור. עתה שכב כל אחד עם ספרו וקרא. עוד מעט וצלצול חרפי צלול תעה בחלל הקודר. הם קמו ונכנסו לאכול. חדר־האוכל הגדול היה מלא. כולם מכורבלים בגדי חורף כבדים. ה״לוּכּס״ טרוּט העין, האיר באור צהוב. ההמיה הרבה והבל־פיות התערבבו. אדים זחלו על הקירות כשממיות ענקיות. כפונדק עממי נראה חדר־האוכל. לא היה רצון לשוב לצריפים הקרים. חלק ״טפסו״ על הקירות וקראו חדשות היום בעתון, חלק ישב סתם ודיבר. התורנים התרוצצו, נחפזו להסיר את הכלים מהשולחנות. אברהמ׳לה התהלך מאחד לשני והתחנן שילכו אתו ״הורה״. עתה – הבטיח – יהיה זה ריקוד, יוצא מהכלל, לכבוד היורה הראשון, נמצאו ״בעלנים״, ומיד התנועעו עשרות בחוּרים ובחוּרות. עוד מעט ונשמע קולו הצרוד של אברהמ׳לה: ״אם לא עכשיו – אימתי, אם לא עכשיו – אימתי״, הו, א–י–מ–ת–י.
ג
– הֵ, חברה לקום! – נישא קולו של ראובן. הוא התהלך במגפיו הגבוהים, בשינל שלו הארוך, עבר את הצריפים והעיר לעבודה.מיד קמו כולם, התפזרו באוּרוה הגדולה ובמהירות רתמו את הבהמות. ואף יעקב, זה הפועל העתיק, המתון והאטי – הזדרז משום מה היום, רתם בזריזות את בהמותיו, כאילו הוא פורק מעצמו את הבטלה והשעמום, שהגשמים הביאו אתם.
היה יום חורף בהיר. בשמים עמדה שמש חורף צעירה ומלטפת. ההרים טבלו באגלי טללים ונוצצו בברק חדש ורענן. דשא רך נצנץ מבין סלעים ופתה ומלל ״כמה מתוק לחך״. עדרי־צאן מפוזרים בין קמטי הרים, התנועעו כתלתלים בנשוב בהם רוח קלה. מרחוק נראה ראש הכרמל בהדרו וכאילו הרגיע ״יש גבול לים, יש״… במדרונים שרכו לאטם ערבים עם שורים רתומים למחרשות עץ. התנהלו בקצב, כששולי־שמלותיהם מורמים ותחובים באזוריהם.
הגיעו לשדה. הנבטים הרכים, שרק נגלו, כסו את האדמה מרבד ירוק. חלקות קטנות, שהגשם עכב בעד זריעתן, הציצו מבוישות מתוך הירקרוקת הנעימה. עתה בזרוח שמש – יפקדו גם אלה.
אדמה לחה נדבקה לרגלים, למחרשה, כאילו היא נתלית ומחפשת בכל גרעינים שיטמנו בחיקה. הזורע פיזר את הגרעינים בתנופת־יד חזקה, אחת לשני צעדים, והזכיר בהרמת רגליו הארוכות חסידה גדולה מטיילת על אפרים ירוקים, מרימה רגל במתינות וצועדת בחשיבות. זרזירים התעופפו מחנות־מחנות, לאדמה החרושה, בלעו תולעים והחרישו את האזנים בצריחותיהם המשונות.
צהרים. אגב האוכל גלשה שיחה רמה ודרדר צחוק הומה. שמואל פרש הצדה. אי אפשר היה לתפוס את החוט המקשר. צהלת החברה הרגיזה, וכששבו לפנות ערב הביתה, והזורעים – מי בעגלה ומי ברכיבה – התנועעו לתנועות הבהמות העיפות כמנמנמים – הסתכל שמואל לאודם המבהיק, זה המראה היחידי לשקיעת השמש בעמק. געגועים רכרוכים עטפוהו, תוגה נסתרת מלאתו. ״מה קרה לו, מהו הרוגז הזה, מה פיזור־נפש זה? האם גם הוא, שלמעלה משלושים, על כל עקשנותו ואכזריותו לגבי דברים שברגש, נשבה לקסם היצור האורירי הזה? כן, הוא – הנערץ פה מכולם בגלל עבודתו המסורה ואפיו החזק – כפות לה, לבת התשע־עשרה. כן אהבתו האוילית. בגללה נעלמה פתאום כל אותה החדוה שהיה חש עם כל עבודה ועבודה שעשה. והיא? אך רבונו־של־עולם! מדוע אינו ככולם. הוא רוצה דוקא לרדת לתוך מסתרי־נפשה. זה טבעו הרופס. פחדו מהחופש הרוֹוח פה. הוא יקשרנה אליו שנה־שנתים, ואחר־כך – רגשותיו הן כאז, כאז… לא בן דורו הוא…״
האורות שנראו בבקעה העירו אותו ממחשבותיו. הוא הסתכל לאורות שהבהבו בתוך ערמת הצריפים הצפופים. הם הזכירו לו עיירה אחרי הדלקת־הנרות. אור ה״לוּכּס״, שפרש שטיח בהיר לפני הדלת הפתוחה של חדר־האוכל הזכיר בית־המרקחת בעיירה. כשנכנסו לחצר הגיעה אליהם המיה מחדר־האוכל.
שאר העובדים כילו כבר עבודתם וכרגיל בליל שבת – התאספו בחדר־האוכל לפני הצלצול, שרים ומשוחחים. החבריה התירו במהירות את הבהמות, מיהרו להתרחץ וללבוש בגדי־שבת. שמואל לא נחפז, התרחץ לאט, החליף את בגדיו ונכנס לחדר־האוכל.
החבריה ישבו על־יד השולחנות ואכלו. בחולצותיהם הלבנות, המבהיקות, כשפניהם הסמוקים והשזופים משמש ורוח מורכנים למרק החם המעלה הבל – היו עתה זרים לשמואל. ישב אצל אחד השולחנות הצדדיים. וכשסולקו השולחנות הצדה והתחיל הריקוד הסואן – ישב שמואל; ידיו נשענות על ברכיו, הראש בתוכן, והביט במבט מימי אפור. וכשחנה הופיעה בקולה הצלול, שׂמה ידה על כתפו של אברהמ׳לה והחלה מקפצת חיש־חיש – קם ויצא, נכנס לחדרו ושכב על המיטה.
״כן! מוכרחים לגמור. או שבאמת שכחה אותי, או זה רק למראית־עין. ואולי הוא בעצמו אשם. מדוע לא ניגש אליה, למה הוא דוחה. כן! עתה לא יחשוב הרבה. הוא יגש, הוא יגש, ואם היא רק תסכים – בּפשטות ובבהירות״… – ונרדם בבגדיו.
שמואל הקיץ, ישב והטה אזניו: רעש וצעקות סוערות הגיעו אליו. קפץ מהמיטה. כולו הקשבה, אך מיד התחוור לו הכל: ״אל יבנה הגליל״. ״אל יבנה הגליל״ נישאו קולות צרודים, דפקו בקירות הצריף, שבו כלעומת שבאו ועוד פעם דפקו. ״כן, האֶכּסטזה כבר במעלה המדרגה״. הוא התמתח פיהק ארוכות וחשב ״הלהכנס לשם? חנה תיגש בודאי ותסחוב לרקוד, הוא יסרב, היא תבקש, אחר־כך תכעס, והוא יתחמק לאיזו פינה חבויה וישב כזקנה בלה. לא כדאי״. אבל חנה משכה כל־כך. כמה היא נהדרת בשעת הריקוד: כצפור לבנת־כנפים טס גופה הגמיש. ״הוא יכנס. חדר־האוכל מלא בודאי. איש לא ישים לב אליו״.
הוא נכנס, מצמץ בעיניו מרוב אור ועשן. מאות גופות דולקות התנועעו עלה וירוד, ימינה ושמאלה, לקצב שירה צרודה, סואנת – – –
העיפות גברה, הרגלים התלבטו כאברים זרים, עתה כבר לא שרו, עוד אי־אילו תנועות – והמעגל נתפרד.
חנה יצאה מהמעגל, הסתכל מסּביבה בנצחון, ראתה את שמואל ומיד נחפזה אליו – אַ שמואל! איפה היית? אך – נשמה בכבדות – היה זה ריקוד, כבר מזמן לא רקדתי כמו הערב. אני ואברהמ׳לה. לא הפסקנו לרגע. אך, היה זה ריקוד.
ישבה אצלו והשעינה ראשה על כתפו. שמואל הביט עליה. הפנים המשולהבים סיפרו על אושר רב; מהגוף הצעיר עלתה מנגינה כבושה ולוהטת.
– בוא, שמואל, אני עייפה כל־כך. בוא לחדרי. אשכב ואתה תשב קצת אצלי. כן, שמואל? הוא קם אחריה ונכנס לחדרה.
הכל הבהיק בלבנוניותו: המיטות בסדר נאה. הכרים נחו בשלוה צחורה והבטיחו שינה נעימה. תמונות אחדות קשטו את הקירות. היא שכבה על המיטה. שמואל ישב על־ידה. ידו התרוממה וכמאליה העבירה לטיפות רכות על מצחה החם. היא עצמה עיניה. תענוג הופיע על פניה המשולהבים.
– נו, שמואל – לחשה – ספּר דבר־מה. כל־כך מעט נפגשנו בזמן האחרון. אתה היית עסוק בזריעה, בעבודתך הקדושה… כל־כך מעט דיברנו.
שמואל הביט עליה. היה לו להגיד לה כל־כך הרבה מלים מלטפות, חמות, מלות אהבה נפלאות נחו על לשונו והתבקשו להביען, אך הוא שתק. התבייש בפני עצמו לזכרן. הוא ליטף אותה וסיפר על הקימה בבוקר. את החדוה של הזריעה. הכל חי לפניו. דיבר כעל גנזי־נפש יקרים. בתחילה הקשיבה, חזה התרומם בנחת. שמואל היה מאושר וסיפר.
– די, שמואל, די! ספּר דבר אחר. תמיד עם עבודתך. האם העבודה היא הכל?
– כן, חנה! אצלנו העבודה היא הכל. כמעט הכל – תיקן.
– ואני, שמואל, מתביישת להגיד לך, אני מתמסרת לה כל־כך מעט… לפעמים היא נמאסת עלי. אני מסתכלת לשדות, להרים, מקשיבה לפעית הכבשים ולחליל הרועה, המסתלסל בניגונים. כמה אני מקנאה אז בחופשתם. לטפס על הרים, לקפוץ ולשיר. כמה אני לא סובלת את העבודה.
שמואל דיבר ודיבר עוד על ערך העבודה בשביל היחיד ובשביל הכלל, אך היא כבר לא הקשיבה לו. ״כן! כן! לא בשבילה היא. לעולם לא תבין אותו. איזה חיץ נעלם מבדיל ביניהם״ – ונשתתק.
– שמואל, שמואל, אי שמואל – משכה אותו חנה אליה.
הוא הרגיש את קירבתה החמה, המשכרת. דעתו נתבלבלה לגמרי. הוא מלמל: – כל־כך טוב… אַת… חנה… בבוקר השכם… זריחה ושקיעה מתנשקים… אַת… חנה… עבודה… כל־כך טוב – –
פתאום הרגיש את גופה הרועד, את נחיריה הרוטטות. פחד סתום תקף אותו למראה חולשתה והרגיש עצמו אשם. בזהירות שחרר ראשו מלחייה הלוהטות. ״חנה״, ״חנה״ – לחש – – –
כמתוך שינה, אגב שלוה שקטה שירדה עליה פתאום, הסירה את ידיו והסבה פניה לקיר. נשימה קלה הניעה את כתפיה העגולות בקצב, עלה וירוד, עלה וירוד. עיניו נמלאו דמעות מהבילות. כעס על עצמו, על פחדו הטרוף, העיק עליו. החדר נעשה צר. הוא קם – ויצא.
ערפל חיור עטף את השדות צעיף שקוף. מהעשבים הטלולים עלו ריחות לחים, ליליים. השדות החרושים שהוכנו לתבואות־קיץ, צבו. פתוחים חיכו בסבלנותם המיוחדת ליום המאושר. הוא ישב על האדמה החרושה. חמימות ריחנית – כמגוף אשה – אפפתו. הדביק פניו לאדמה הלחה ומלל:
– כמוך, אמא־אדמה, כמוך אצמא, ואלם אני כמוך, אמא־אדמה. כמוך – – –
בפאתי הרקיע במזרח, כלטיפת־יד אשה חורת בין השמשות, הופיע פס־אור ראשון. רוח בוקר צוננת החלה מנשבת. הוא קם מהאדמה. גופו רעד מקור, אך איזו חדוה פזיזה מלאתו. המוח היה צלול וקל. הוא צעד בשדות בזריזות ובקלות. מחשבות, כצפרירי־בוקר רעננים, מלאוהו. הוא צעד וחשב: ״כן! מחר אבוא אליה ואביאנה הנה, הנה לאדמה המעוברת. פה נשכב דוממים, אלמים. האדמה תלמדנו, תלמדנו – – – בצעדים מאוששים הלך על־פני השדות הנמים, רגליו שקעו בתוך רכרוכית האדמה החרושה. גחן, הרים חופן אדמה תחוחה, פיזרה בין אצבעותיו והרהר בקול:
כן! ביום הראשון אפשר כבר להתחיל לזרוע תבואות־קיץ.
לילדי עין־חרוד
א
משנכנסים ימי אייר – מסתלקת השלוה, האופפת את העבודה בעונה שקטה זו. במקומה מתפּרצת ברעש ובהמולה עונה אדומה, משולהבת, ספוגת זיעה ותכונה סוערת.
עונה עונה – וסימניה ואותותיה עמה.
אין אותו הטעם הערב, המשכר בזריעת תבואות־קיץ כבזריעת תבואות־חורף. אָז, בימי חשון, כשמכניסים את הזרעים לחיק האדמה הרחב, הפתוח לרוָחה; כשהיא, האדמה, משתרעת מלאה וכמיהה מול השמים הנמוכים ומצפּה – – אָז נעשית הזריעה בהתאמצות ובמהירות. איש בחברו יאיץ. כל יום יסולא בפז. כל אחד צופה בכוכבים ומנחש; כי על כן גדולה התקוה אָז, יש במי לבטוח – – –
לא כן בזריעת תבואות־הקיץ.
אין אותו החפּזון; איננה גם החרדה והצפיה ליוֹרה בעתו. האדמה כבר שתתה לרוָיה ונותר מעט. אינם צופים בכוכבים. עתה כל התקוה במעמקים, בשכבות האדמה העמוקות…
שקטה היא העונה. כל יום – כעדר כבשים צחור. מראה למשנהו ידמה. קמים לעבודה עם זריחת השמש ושבים כשהשמש עוד במרחק “חצי קלשון” עד השקיעה.
אך עולה על כולן העונה שלאחריה.
משמתחילים הלילות הלבנים, ההולכים ומתקצרים מלילה ללילה, והמדבר מראה שגם לו חלק ונחלה בארבע תקופות השנה ומתחיל להסיק כבשנו הלוהט – עוטה מיד הקמה צבעה הלבן־החיור. עומדת אז הקמה מוכנה; ראשי השבלים צונחים למטה, מושטי צואר יעמדו נכנעים ויצפּו ל“בעל החרמש” ולסכיני המכונות החדים, המסירים את הראש בקלות: אחת־שתים. מיתת נשיקה… קמה מיד במחנה תכונה רבה. נישאת הלמות־פּטיש־הנפּח עליזה וקלה “חת תרי, חת תרי”, ועונה לעומתה הפּטיש הגדול היורד על הברזל המלובן באוֹן ובכבדות “א–ח– –תא–ח– –ת”. מתהלך אָז הסדרן טוביה, כשכובעו שמוט על פּדחתו, החולצה פרומה, אגלי־זיעה נוצצים בחזהו השעיר, וצועק:
– את המכבסה לסגור! את המתפּרה לסגור! ו“בעלי החשבונות” יוּרדו ממרום שבתם ויפרקו קצת עצמותיהם. הכל "בוער!!!
וכשגבעולי התירס־העדינים בצבעם הירוק־המלטף זוקפים את ראשיהם המחודדים ומציצים לעולם־יה – לא חס הסדרן טוביה על תינוקות־של־בית־רבן. נחה גם שם ידו הכבדה. מזעיק הוא את המורים ומרעים בקול הבּס הרחב, העב שלו:
– הנצנים נראו, עת הדלול הגיעה!!
מנסים המורים לדחות בכל מיני תירוצים “אי־אפשר, הילדים מפגרים בלימודיהם. תנו לפחות לגמור את שעורי התנ”ך והחשבון, הן גם בלאו־הכי הם רודפים אחרי כל סיח משתולל ואוזה מגעגעת".
לא חס עליהם טוביה:
– אי אפשר! הנצנים יצאו צפופים, ואם נאחר, ישתו את מעט המים הנותר. אי אפשר.
מרכינים המורים ראשיהם. שותקים. “לספר לסדרן טוביה על הלימודים המפגרים – עט!”
קמה אָז בבית הספר תכוּנה מחרישה־אזנים וצפצוּף צוהל. קופץ אחד על גבו של השני. מפּילים את הלוח ואת הגלוֹבּוּס הגדול – כדור גבינה שווייצרית, מתלוצץ גדעון – אין מקשיב לגערות המורים. רואים אלה שאין תקנה, מנענעים ראשיהם ופונים לכתות הקטנות “לכל הפחות עם אלה ל”הספיק" מעט, עוד שנה – וגם אותם “יגזלו”… ואצל ילדי הכתות הגדולות ששון ושמחה: לא דקדוק, לא שברים, לא צריך לטבול הלשון בשמן, לסתום את האף ולאנפף שפת ה“אָל־ריט”. מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. מי יחוש כמוהם את נועם המלה “עבודה”. כמה טוב להתעורר בבוקר לצלצול הפּעמון המרעים: לקום! לקום! להופיע בחצר הגדולה, להחפז יחד עם הגדולים ולדעת בבירור: שבלעדיהם – הוֹהוֹ בלעדיהם – לא היו מספיקים ולא כלום, בהחלט לא כלום… ואם גם מורה מלוה אותם – הוא בעיקר לכוָנתו אזיל: להעיף עין על הני שובביא שיכולים בעצם הדילול לרדוף אחרי יוני הבר… – אין מרותו מורגשת לגמרי. מי זה ישים לבו אליו. כלום בין כתלי בית הספר הם? – –
אך ניגשה העגלה, המובילה אותם לשדה, וכולם קופצים בצהלה ובתרועה רמה. וכשהעגלה מלאה וגדושה, זזה לבסוף מן החצר – מבהילים הם את הפרדוֹת בצפצוּפים וחרחורים משונים. חוחיות, בלבלים, זרזירים ועורבים יחקו. ופתאום איהוד:
– אי אי, אי אי, איייי – מסיים בנעירה ממושכת וצרחנית.
הפּרדות זוקפות את אזניהן, מתחת עורן עובר רטט, כאילו פּרץ לשם זרם פּחד נוזל… אחוזי בעתה, כשזנבותיהן חבוּיים בין שתיהן הרוטטים, דוהרות הן לשדה מבוהלות מהחרחורים המשונים. גדעון ועמיהוד אחרת החליטו השנה: “די לנו! לא נסע יותר עם אלה “בני התשע” ו”עשר“, בושה לשבת יחד אתם בעגלה. האם גם זאת עבודה? לדלל תירס יחד את יעל השמנה ומשה’לה המפונק – לא! לא יסכימו. אם לעבוד – עבודה תנו. טוב! אם לא חרישה בזוג – לכל הפחות ביחידה, בנטיעות. מה? לא יוכלו ללכת אחרי המחרשה הערבית – “קונץ” גדול! עוד בשנה העברה מסרו להם יהודה ודן את בהמותיהם והם בעצמם חרשו “דוּר” שלם. לא! השנה לא יצאו לדלול – ויהי מה”.
אחרי מחשבות רבות החליטו שניהם לגשת לטוביה הסדרן ולדרוש ממנו עבודה. אך כיצד לגשת – הן נחפּז הוא וטרוּד תמיד. מי יודע אם ישעה לטענותיהם.
— מוכרחים לנסות – החליט גדעון.
– כן, מוכרחים – הסכים עמיהוד.
בבוקר קמו שניהם, הסתלקו מבית־הספר. וכששמעו את רעש דרדור העגלה וצפצוף הילדים, שנישאו מהדרך המאוּבקה, הופיעו שניהם בחצר.
– גדעון! אתה צריך לגשת לטוביה – מושך לו עמיהוד בשרווּל חולצתו.
– מה זה פתאום אני? ואתה? לשונך דבקה?
– כן! כן! אני מכיר אותך מזמן, זו לא הפּעם הראשונה, תמיד אתה “גבור בפה”. כן. אני מכיר אותך – כועס עמיהוד.
– ואתה לא “גבור בפה” – אדרבא. לך הראה, אדרבא.
נו טוב. אם לא תגיד – אני הולך לי – מתרחק עמיהוד.
גדעון עומד רגעים אחדים, מהסס בלבו וכשפוסע הפּסיעה הראשונה לעברו של טוביה – קופץ זה פּתאום בשריקה להסייחים שעברו גדר האורווה ונכנסו לבין מזווֹת התבוּאה.
– שששש… לעזאזל! לצאת משם! – מגרשם הסדרן טוביה.
– אתה רואה עמיהוד – ניגש הוא אליו – התחלתי להגיד – ופתאום הסייחים… עתה אתה צריך להגיד. אני כבר התחלתי.
– מה תגיד עליו. אפילו את פיך לא פתחת. אף מלה לא שמעתי.
– בחיי! בחיי! – נשבע גדעון – אמרתי “טוביה” ופתאום הסייחים.
– אם כבר התחלת – תגמור – עומד עמיהוד בעקשנותו.
– בשום אופן! אתה יודע רק לשלוח אחר. די! אני הולך – מתרחק גדעון נרגז.
– חכה! חכה! הביטו עליו כועס. טוב. אני אולי אגיד… כשגדעון ניגש – אתה יודע מה – יש מחשבה מצויינה. ניגש לאוּרווה. טוביה בעצמו ישאל – חכה! חכה! אם לא – אני בעצמי אגיד.
שניהם ניגשים לאוּרווה.
טוביה הכניס את הסייחים. סגרם. ומיד התחיל להסתובב בחצר. סדר את המחרשות בשורה. אסף כלים שונים. וכשמצא שק ריק באמצע החצר רטן כדרכו: – לעזאזל! מתי ילמדו לא להשליך באמצע החצר.
– טוביה! טוביה! – נשמעה צעקה מעבר המטבח – אין מים!
– שוב אין מים! לעזאזל עם כל הצנורות ועם כל הברזים! באר צריך לחפור. באר כמו אצלנו בכפר. על הצנורות האלה אין לסמוך…
כועס ורוטן הלך לחפש מישהו שירתום ב“חבית” להוביל מים למטבח. כניגש לאוּרווה נתקל בגדעון ועמיהוד.
– מה אתם עושים פה? העגלה מזמן כבר יצאה. מה אחרתם?
הלשון ניטלה משניהם. מורדי ראש, כאילו לא ידעו את השעור, עמדו ושתקו.
אַח, טוב… – נצנצה מחשבה במוחו של טוביה – שמעו! קחו את אחשורוש, תרתמו ב“חבית” ותובילו מים למטבח, אחת שתים! אין טפּה מים במטבח
כשני סייחים צעירים קפצו לתוך האוּרווה, לאחשורוש.
– הי! – אמרתי לך לגשת… הוא בעצמו יסדר… – קרן בנצחונו עמיהוד.
גדעון לא ענה. הוא כבר עמד על האבוס והלביש לאחשורוש את הרתמה.
– נוּ חמור! הרכן ראשך! אי אפשר להגיע.
– תן לי. אני יותר גבוה – עלה אליו למעלה עמיהוד.
– מה?! אתה יותר גבוה – שתוק! בוא נמדוד. – וכבר קפץ מהאבוס.
שניהם עמדו על הצפרנים. השתדלו להתמתח.
– אה, הבט! על הצפרנים עומד… חכם!
– ואתה?…
– חברה! מהר! נשמע קולו של טוביה.
גדעון עלה על האבוס. רתם את אחשורוש – ויצא. אחרי ריב ומהלומות נסתרות באו לידי פשרה: פּעם אחת ישב גדעון על ה“חבית”. פּעם אחת – עמיהוד.
בשעת ארוחת הצהרים, כשנשאלו מהילדים, היכן היו, מדוע לא יצאו לדלול – ענו שניהם בגאוה ויהירות: – עבדנו! אַל תדאגו לנו…
רק כילו לאכול – ויתרו שניהם על המנוחה – ורצו ישר לאורוה, לאחשורוש.
– אתה יודע מה, עמיהוד – ניגש לרפת ו“נסחוב” מעט תירס.
– טוב! בוא.
אחשורוש לעס במלתעותיו הזקנות, הצהובות את התירס הבשרני, העסיסי, העלה גרה וקצף ירוק. עיניו הטרוטות, הבלות נעצמו מתענוג. בזנבו הקרח קשקש לו בנחת:
– איזו מתנה… איזו מתנה…
– אתה יודע מה, עמיהוד – אנחנו “נשמור” עליו, הבט מסכן כזה… איש אינו שם לב אליו. לא נותנים לו די לאכול. בעצמי שמעתי. טוביה אמר לאורותן לתת לו רק תבן ומעט מאוד גרעינים…
– טוביה! הכל הוא יודע… צריך לנסות לתת לו מעט אוכל… הכל איכפּת לו… הכל עסקו… כועס גדעון ומלטף את הפּרד הזקן.
כשטוביה הופיע בחצר – רצו שניהם אליו.
נוּ, מה לעשות עתה?
מה זה נחפּזתם…. רק אלך לצלצל… העגלה עוד לא רתומה (לשמע העגלה נקרע דבר מה בלב) – אתם יודעים מה – פונה אליהם טוביה – עד שהילדים יבואו – לכו ומלאו את הכדים מים. לא יצטרך העגלון לחכות.
בבת אחת נופצו כל התכניות…
כשישבו בעגלה בין קהל הילדים הרועש – התכוצו שניהם בפינה, שלא ייראו. וכשהגיעו לשדה – פרצו הילדים לבין שורות התירס והתחילו בהתחרות. התרחקו שניהם לקצה החלקה ודללו שם מתוך כאב ובושה.
מדי פעם היה גדעון מזדקף, שולח מבט לעבר הגבעה אל החורשה שם. "איזו שורה ארוכה, אחד… חמשה… עשרה… אחד עשר… אחד עשר זוגות – מנה גדעון – ואיזה תלם ארוך – עד הסדראות מגיע.
– עמיהוד! הבט אל החורשים, שם שם. אחד־עשר זוגות. בחיי! אחד עשר. מניתי.
עמיהוד מאהיל על עיניו, מביט.
– אַח עמיהוד. כמה טוב ללכת בשורה ארוכה כזו. אתה יודע – לא צריך לאחוז במושכות, הבהמות בעצמן תלכנה. אתה קושר את המושכות לידית המחרשה, תוקע השוט בצנור שעל גבי הידית – ולך לך!
– הי, גדעון! עמיהוד! מה התבודדתם שם? גשו הנה! יחד עם כל הילדים – קורא להם המורה.
– כ כ כ… הביטו! עוד לא גמרו אפילו שורה אחת – מפרפרת בצחוק יעל השמנה.
– אני כבר מתחיל את השניה – מצפצף משה’לה בקולו הדק, קול הצפּור. גדעון ועמיהוד אינם עונים. בושה וכעס אוכלים במלוא פיהם…
אך הנה גלשה כבר השמש לעבר ההר השני, צללי־ערב פשטו מעבר ההר מזה.
– ילדים! האָספו הנה! – קורא המורה – הנה העגלה נוסעת.
בשמחה רצים הכל לעגלה. יושבים. גדעון ועמיהוד מתחמקים ורצים ישר לחורשים.
– מנין באתם הנה? מה אתם עושים פה? – פוגשים אותם החורשים.
– שמואל, תן מעט לחרוש – מתחנן גדעון.
– יחזקאל, תן… – מפציר עמיהוד.
שמואל ויחזקאל מוסרים להם את המחרשות. שניהם הולכים מאחריהם ומלמדים אותם פרק בחרישה.
– הטה הצדה! שמאלה! כך. פוקד שמואל.
– אל תמתח המושכות! הניחה אותן! הבהמות בעצמן תלכנה – מעיר יחזקאל.
קוממיות קופצים גדעון ועמיהוד על רגבי השדה הקשים.
כשמגיעים לסוף התלם – אין כבר זכר לקרני־שמש. עטוף כבר כל העמק חשכת ערבים שקופה.
– להתיר! מפקדים שמואל ויחזקאל.
– שמואל, התר לי את הפרד לחוד. לבדי ארכב – מבקש גדעון.
– גם לי. גם לי, יחזקאל – מחזיק אחריו עמיהוד.
גדעון קופץ על הפּרד. עמיהוד אחריו.
לא לרוץ! – צועקים אחריהם החורשים – אחרי העבודה אין רצים.
שניהם עוצרים בבהמות. בכל גוף עובר גרוי־חשק של דהרה מהירה… אך עיני החורשים צופיות, צופיות…
פרד על יד פרד צועד. רגלי גדעון נוגעות ברגלי עמיהוד.
כשהם עולים על הדרך התלולה, שממנה כברת דרך עד הבית, רואים הם פתאום כדור שמש משולהב־אדום נלחם בגבורה אחרונה עם צללי ליל מרובים, היורדים עליו לכבותו.
– אַח, כמה יפה – אומר גדעון – הבט עמיהוד! שמשות בית־הספר מוצתות באש…
אַח, כמו דליקה בתוך בית הספר… – אומר גדעון בהתלהבות – אַח! כמה יפה…
עוד מעט והכדור האדום ישקע. לאט לאט מתמסמסת האדמומיות. מכל העברים מגיחה חשכה רווּיה, ריחנית של ליל קיץ בשל –
כשהם יוצאים מהאוּרוה, אחרי שהתירו את הבהמות, אומר פתאום גדעון לעמיהוד:
– אתה יודע, עמיהוד – כשאגדל – אני מוכרח להיות סדרן… אתה יודע מה אעשה – את טוביה הסדרן אסדר תמיד במטבח. כל השנים יעבוד אצלי במטבח – – –
ב
היו ימי קיץ ארוכים ממושכים. להט השמש באורו המלובן. צרב באכזריות, בער אחרי כל גבעול ירוק. החלו עלי הגפנים מצטהבים ולבינותם קרסו אשכלות כבדים מסורבלים ענבים גדולים מתוקים, שהחלו מתבקעים מחום השמש היוקד. עמד שדה התירס מאובק. צבעו צהוֹב־אפוֹר. מתוך הקלחים הצהובים בלטו שערות מדובללות, כזקן־ישיש קרח. נהנו מהחום רק האבטיחים הגדולים. עם התגברות החום צבו בטניהם הירוקות־לבנות, המנומרות, היתה עתה העבודה שולטת בכל. גדולה וכבדה רבצה על כתפי־כל והכריעה. התרוצץ טוביה הסדרן ולא ידע במה לעסוק תחילה. סבבוהו תביעות מכל הצדדים:
– הענבים מתבקעים. צריך להחיש בבציר. עוד עשר ידים הב…
– גרעיני התבואה נשפּכים, צריך להוביל ולהוביל…
– מכונת הדישה דורשת ידים! ידים! – – –
טוביה הסדרן לא ידע את מי לספק תחילה. רק רץ מדי פעם למפּל המים, המפכה שם במורד הגבעה. צנח וטבל את ראשו הגדול, המיוזע במים הקרים, המשובבים, ולגם במלוא גרונו, “גלים”… “גלים”… כשפיקת גרונו קופצת עלה וירד ככספּית… עמדו כבר כל המוסדות סגורים – ואנשים בכל זאת לא הספיקו. פרץ שוב טוביה לבית־הספר וצעק:
– לא אוכל! לא אוכל! את “הגדולים” נוציא. רק ירוַח – ישובו ללמודים. לא היתה עתה התנגדוּת כל שהיא. נכנעו גם המורים לכוח האיתן הזה שהעניק ביד רחבה בשדה, בכרם ובמקשה – – –
פּרש שר העמל המשולהב את שלטונו על הכל –
עם שחר דרדרו כבר עגלות ההובלה. ולעת ערב היה שב כל המחנה הכבד הזה על זקניו, נשיו וטפּיו, פני כולם מלוכלכים מאבק וזיעה. החולצות מחוספּסות ומתוחות כמפּוּח. מיד אחרי ארוחת הערב היה בוקע את הדומיה הגדושה, הלילית, קול נחרה רמה של גויות עמלות…
גדעון ועמיהוד זכו להיות בין עובדי הגוֹרן. מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. בין כל הבחורים רחבי־הכתפים יעמודו. כמוהם ימלאו את לוע־המכונה הזולל הצועק במלתעות סכינו: "הב! “הב!”
– הי גדעון! עלה על המכונה לחתוך את החבלים מהאלומות – צועק המכונאי.
עולה גדעון על המכונה, המתנדנדת לתנועות הטרקטור הגדול. ראשו סחרחר, פחד רועד בלב. “מלתעות סכיני המכונה כל כך קרובות אליו, כל כך”… אך איתן הוא עומדוגם על הפּחד יבליג, אין שהות לחשוב על זה. הנה עולות האלומות, אחת אחרי השניה בשורה, צריך לחתוך, לחתוך. ועמיהוד עומד אצל השקים אינו מספיק להוריד אחד – והנה השני כבר מלא. פּורץ טוביה לגורן. מסתכל לגרעינים, שנשפּכים דרך צנורות המכונה, כזרם מי־מעין שאינו פוסק לעולם. מוציא גרעינים אחדים. מניחם על כף ידו הרחבה, בוחשם, אחרי כן מכניס גרעין אחד לפה ועל רוחב פניו השחורים משתפּך חיוּך תינוקי רחב:
איזה גודל… גרעינים. נוּ נוּ גרעינים…
מביט טוביה על תנועות עשרות ידים, המתרוממות מאליהן, כאילו הפּנטה אותן המכונה הגדולה וכולם ממלאים אחרי פקודותיה הנעלמות – וממהר להסתלק, כשמכל גופו הגדול והרחב פורצת חדות־העמל המשכרת. עוברת שעה אחרי שעה. כבדו הידים ועיפו, ביתר עוז נשמע רעש המכונה. מתנועעות מלתעות־סכיני המכונה ומזמזמות:
– ריקות… ריקות… ריקות..
רואה המכונאי דן את פלגי הזיעה ששטפו את הכל – ומעמיד את הטרקטור. משתתק מיד הרעש, כאילו נבלע באדמה. מצלצל עוד באזניהם של גדעון ועמיהוד הד רחוק, רחוק…
– הֵֵ, חברה! עתה אבטיח לא יזיק… מחייך המכונאי.
– לא יזיק. לא יזיק.
אך מי ילך עתה למקשה. הכל קורסים תחתיהם כאלומות קצורות.
– הי גדעון! עמיהוד! קלי־רגלים הנכם, יאַללה! הביאו אבטיח.
חשים גדעון עומיהוד עופרת ברגליהם, אך לא יוֹדוּ… כחץ מקשת רצים שניהם אל המקשה. דן המכונאי פולח את האבטיח בסכינו הגדול, חותך פלחים אדומים גדולים ומחלק פלח פלח לגולגולת. טובלות קרני השמש במיץ האבטיח האדום, בולעים החבריא מיץ אבטיח מעורב קרני שמש נוצצות וצחוק רם מריע.
וכששבים לעבודה – הרכינה כבר השמש את ראשה המסולסל לעבר הרי המערב. באה ביעף רוח־ים קלילה, מלטפת ומיבשת את הזיעה המרובה. נעשות עתה התנועות שוב קלות. ופה לוע־המכונה מרסק את האלומות בזמזום כבוש, תאוני, כמו שהלעיטוהו נזיד גדוש. נערמים שקים על גבי שקים ועם חשכת־הערב היורדת קלה ושקופה, משתתקת המכונה.
אחרי הרחצה נכנסים גדעון ועמיהוד לחדר האוכל של הילדים, יושבים בראש ומספרים נוראותיה של המכונה הגדולה.
“רחוקה עדיין האלומה מהלוע, רחוקה – ומשם פורצת כבר נשימה חמה מהבילה וחוטפת האלומה בחטף ובנהימה כחיה טורפת את קרבנה המפרפר… והיד רועדת כה, נמשכת אחרי האלומה ורועדת, אך מיד חותך הסכין החד “חת”, והיד משוחררה ותופסת אלומה שניה” – מספר גדעון.
ועמיהוד מספר על שפע השקים ועל זרם הגרעינים שאינו פוסק אף לרגע…
מקשיבים להם הכל ומקנאים. ואלה מהכתות הקטנות, כשהם שוכבים במטותיהם נים־ולא־נים והוזים על גבורותיהם של גדעון ועמיהוד, מתפּללים חרש בלבם: "אח… לוּ אפשר היה ככה… במשך לילה… להיהפך גדול… בחור גדול… " עד שנעצמות העינים ואגב שינה קולטים את פקודת המורה: לישון ילדים! לישון! גם מחר העבודה מרובה.
חולם גדעון בלילה חלום נורא:
מושיט הוא את היד לאחוז באלומה, שחציה כבר היתה לברות לשיני המכונה, מושכת אותו האלומה לשם, ללוע – מושך הוא את האלומה אליו בכל כוחותיו. מושכת היא אותו ביתר און, מתרומם הוא גדעון מכח המשוכה ונמשך אחרי האלומה, והנה אהה! נתפש לבין מלתעות סכיני המכונה. שומע הוא חריקת עצמותיו המתרסקות, חש כאב חד נורא – ומקיץ בשאגה איומה. רואה גדעון את מטות הילדים סביבו – ונרגע. לא יכול להרדם. גדעון שוכב ומקשיב. והנה ממטתו של עמיהוד עולה אנחה. מתחילה שקטה ואחר גניחות חנוקות וחרחור־גרון משונה – קופץ מהר גדעון ממיטתו ומעירו:
– עמיהוד! עמיהוד! למה תגנח ככה, עמיהוד?
מתעורר עמיהוד, פּוקח שתי עינים אחוזי פּחד וחפץ להוריד מעצמו משא כבד.
– מה חלמת, עמיהוד? למה חרחרת בשינה?
– אוי אוי גדעון… כל השקים המרובים, שהוציאה היום המכונה, רבצו עלי. חלמתי שנפלתי לבין השקים והם כולם נערמו עלי וחנקוני – אוי, איזה חלום נורא. מספר לו גדעון חלומו. צוחקים שניהם ומחליטים לישון עד הבוקר יחד. היתה שעת חצות. שט לו הירח המלא בתכלת החיורה, כגולגולת על פני מים שקטים. עמדו השומרים על משמרתם והתאמצו לא להרדם, כשראשיהם צונחים על חזיהם כפירות בשלים כבדים. היתה מסביב דומיה. הס. רק אי־שם מנסרת צעקה טרופה על צפור־ליל דורסת. ושוב הס. היה בוקע את הדומיה אשכול ענבים כבד שנשבר מענפו, היה השומר מזדעזע, מרטט בכל גופו המיוּשן ורץ לבדוק את המנעולים של הרפתים והאורווֹת. וכששב, נרגע ועומד על משמרתו – היתה שוב השינה מלפפתו ומחבקתו בזרועותיה השחורות־הכבדות. הוצפו פתע השמים אדמומית גדושה. השומר קרע שמורות עיניו המהודקות והסתכל לאדמומית המוזרה “הן שעת הזריחה עוד רחוקה, רחוקה”. הוברר לו מיד כל האיום שבאדמומית הגדולה: דליקה… בשדה דליקה… התלבט ענבל הפעמון כמטורף ושוע:
– דליק, דליק, דליקה!… דליק, דליק, דליקה!… הוּבהלו הכל מהמיטות. יצאו מי בלבנים, מי בנעל אחת לרגלו, ומי לגמרי יחף.
– מה קרה? מה קרה?
– דליקה! דליקה! בשדות דליקה. – – –
טוביה פרץ כרוח קדים משתוללת, הביט רגע לעבר האדמומית – אוּ. למה תעמדו – מהר חביות־מים! שקים רטובים!… חלקת השעורה בוערת… ומיד קפץ על סוסה ושק רטוב ביד – אחרי! שקים רטובים. אוי חלקת השעורה הכי שמנה… מהר!!! תפשו כולם שקים רטובים ודלקו אחריו עד כלות הכוחות. וענבל מתלבט שם מטורף ושולח אחריהם: דליק, דליקה… בים בם… דליק, דליקה… בים בם…
בערו ערימות התבואה באש שקטה, שלוה. היה דומה כאילו השיא מי שהוא משואות לכבוד חג גדול. רק מדי הופיע רוח קטנה, היו פורצות לשונות־אש צהובות־אדומות, מתמתחות ונלפתות סביב האלומות כזרועות ענקיות ומדי התחזק הרוח, היו מתכווצות ומתעקמות. כפני מוקיונים מעוּותים בצחוק חנוק…
– מהר! מהר! לחסום מצד ימין – הנה – הנה – את הערימות הניחו. שם כבר לא נציל – מצד ימין צעק טוביה.
באו כולם אחריו. הניפו שקים רטובים ובעיניהם – אש הצער ורפיון האדם מול איתני הטבע המשתוללים – – –
נראה טוביה הסדרן אצל האש הבוערת כיצור משונה: גויתו משולהבת, עיניו קמות ובולטות כעיני סוס כלוא באורווה דולקת – – הניף ידו הרחבה וצרח צריחות משונות ומחרידות – – –
הקיץ גדעון משנתו הערבה. הקשיב רגע לצריחות המחרידות, המעולפות מורא־ליל… היה נדמה לו לגדעון, שנתקבצו תני־כל־העולם ומתנים, באישון־לילה את גורלם המר בפני איזה גדול, היושב במרומים הרמים… חרד גדעון, חפץ הוא לכסות גם את הראש בשמיכה. ופתאום הוא רואה את קירות החדר מצופים אודם רוטט…
– הו… עמיהוד קום! דליקה בשדה. סוחב לו גדעון ברגלו.
– מה? מה? – פולט עמיהוד סתומות ומתהפך לצד השני.
– עמיהוד! עמיהוד! מהר… בשדה דליקה… – ומוריד אותו מהמיטה.
קפצו שניהם החוצה – ודהרו ישר לחלקת השעורה.
ראו מחנה כבד נלחם בחרף נפש את איתן משתולל – ומהר הניפו שקים יחד את הכול. –
לא סר גדעון מטוביה אפילו לרגע. קפץ אתו ראשון לאש והניף שקו באוֹן כמו טוביה, כמו טוביה – עד הנשימה האחרונה – – –
ובלבו שם נמס דבר־מה – – מבעד עינים מדוּמעות מעשן הוא רואה את טוביה הגדול, הרחב. והוא כל כך קרוב אל טוביה, יחד עמו הוא נלחם באש. והיה עתה כל כך קרוב לו טוביה הסדרן, כל כך הקסים בכוחותיו המרובים טוביה היקר, הנערץ – –
לא ראה טוביה הסדרן מיהו העוזר על ידו; הקוץ אתו ראשון לאש, רק חש גוש קטן חי מתלבט לו בין רגליו ומפריע – –
הסתכל רגע טוביה – וראה את גדעון מלפניו ואת עמיהוד מאחוריו.
– הו! מה תעשו פה, רק תפריעו, מהר הביתה!
וכשלא סרו – תפס בידו הרחבה, הגדולה את גדעון והשליכו רחוק רחוק מהאש ואחר את עמיהוד…
כאילו רק עתה ראו אותם – החלו הכל צועקים:
– הביתה!… הביתה!… גם בלעדיכם נוכל… הביתה!!!
סרו שניהם מהאש ועמדו מורדי ראש, כאילו ספגו מלקות חנם. –
חש גדעון בחזה שם אבנים ובגרון דגדוג… לא יכול לעצור בו גדעוֹן ופרץ בבכי, בכי ילד מבוּיש־חנם….
חדל… חדל… – מתחנן עמיהוד ולו עצמו יורדים שני קילוּחי דמעות ישר לפה – –
גברו מאות ידים על איתן משתולל. כבתה הדליקה. עלה ריח חרוּך של שעוֹרים קלוּיים. השחיר השדה השרוּף מוּל השמים הכחולים־החיורים והטיל אימה… והירח שט לו כמקודם, כגולגולת על פני מים שקטים –
עבר טוביה את השדה בפסיעותיו הרחבות. העריך את הנזק.
– נו, תודה לאל! עוד נשאר די… התגברנו עליה… אבל מחר צריך להוביל בכל העגלות…
שבו הכל לבתים הדוממים, המחכים להם שם בבקעה. היתה תהלוכה משונה של חרוּכי־שער, שחורי־פנים ומיוּזעים. וקדימה צעד טוביה רחב, גדול, ענק – –
ומאחורי המחנה, כושלים ומבוּישים, חרוכי ריסים ומלוכלכים, שרכו דרכם גדעון ועמיהוד. כשהגיעו לבתים – בקע השחר באורו הנוצץ, העליז, המבשר את בוא המאור הגדול.
מהאגמון הגבוה שעל שפת הנחל צפצפו שירת־בוקר עליזה במקהלה: חוֹחיוֹת, בלבלים וחמריוֹת ובישרו את יום העמל הבא – – –
לחוץ אל חזה הר־בר כקן נשרים בודד שוכן לו המחנה “דרוריה” בעמק הגדול. משלושת עבריו סוגרים עליו שרשרות הרים מדובשתים. אלה שמדרום־מערב, שאל חזם נלפת המחנה, מסולעים מאד, מדרונותיהם משופעים ומתרוממים זקופים כחומות מבצר עתיק, שיחי צבר מפותלים כזרועות אחוזות עוית, אטדים נלוֹזי צורה בדליותיהם המסוכסכות וצמרותיהם הפרועות, הדומים ל“גשר חי” של שרשרת קופים אחוזים זה בזה, והמון סלעי מצבות זרועים חזזית שחורה, אכולים גשם ושרב – מקיפים את המחנה ומאיימים כארץ זועמת, נגועת תחלואים, האוכלת את יושביה. מפולשי פתחים בצורת משולשים, מלחיתים האוהלים כששוליהם מורמים עד החצי, כמחנה עופות שסועות כנף מארצות ים רחוקות.
צעיר לימים הוא המחנה. רק לפני חדשים מספר הגיעו לכאן הבחורים והבחורות עמוסים כשיל, פטיש ומעדר. בין לילה הוקם המחנה, ולמחרת הסתערו על השממה באון עלומים מתגעש: נעקרו סלעים ונערמו לערימות, גודעו שיחים, נקצר האגמוֹן ותעלות חפורות ליבוש הביצות התנוצצו שתי וערב בדשנם המבהיק, הצונן מול שמש קיץ לוהטת. בבקרים תסס הכל והמה כפלגי מים שוקקים באביב: הבחורים בבגדי החיילים האפורים יצאו מי לחרישת קיץ, מי ליבּוש הביצות ומי למחצבה בהר הקרוב. נלוו אליהם גם הבחורות, כמוהן כבחורים לעמל.
בערבים היו פורצים מ“חדר־האוכל” קולות שירה סואנת ודפיקות רגלים מרקדות פרא תעו בחללי ההרים השקטים. רק תן מבוהל היה מקשיב רגע. תוהה לרעש המוזר והבלתי שכיח במקומות אלה, מתרחק מקוּפל זנב כשמגרונו מתגלגלת יללת פחד צרודה. אבל בשעות אחר־הצהרים, בשעה שכולם פזורים בשדות ובהרים, היה המחנה עטוף דממת שקט קדומים כבית נכאת עתיק יומין. איש לא ייראה אז בחצר השוממה. מהאוהל המרובע, המשמש חדר אוכל ומטבח, עולה לפעמים זמר מקוטע ונדם. מעל פסגות ההרים גולשת לעתים צריחת עוף טורף ושוב הכל שוקע בדממה כבדה.
בשעות אלו בימות השרב, עת השמש מחויר מלהט עצום כנחרך באישו הוא… והעמק כולו על גיאיותיו וערוציו רובץ אפור וחרב ללא רסיס טל ואגל מים, כאילו זרו עליו אפר – דומה אז “דרוריה” לחורבה עזובה ושוממה. קשה אז להאמין שבבקרים ובערכים רוחשים פה חיים כבנחיל דבורים.
אך לא כך היתה “דרוריה” בשעות אחר הצהרים של אותו יום: נעלמה הדממה התמידית. וכעין לחש־מגור מבשר רע מילא את האויר. מדי פעם היתה עוברת דמות קודרת את החצר בצעדים מהירים ובפגשה בדמות חשוכה כמוה – נעצרו רגע, ננעצו עינים מבועתות ותוהות:
– טוביה, טוביה, הנכון? –
בנטות היום, בשוב שאר הבחורים והבחורות מהשדות לא ירדו, כרגיל, אל המעין המפכה במורד הגבעה, אך מיהרו אל האוהל ההוא, שנראה בחשכת הערב, שהגיחה מכל נקיק סלע ומערה, שחור ביותר, כאילו השחיר במשך השעות בו שכב הגוסס…
– מה קרה, מה קרה – נדחק אחד, שבא מהעבודה, אל בין המתקהלים, נכנס לתוך האוהל ושב מיד על עקבותיו כולו רועד ובעיניו הבעתה והתהיה כבעיני השאר. מצטופפים כעדר מבוהל עמדו כולם סביב האוהל, בו שכב טוביה, וציפו לנס: “אולי יקום עוד, אולי”. – –
ואף לאחר ששמעון, הוטרינר של “דרוריה”, ה“מומחה” היחידי שבדק את הגוסס, יצא מהאוהל והשמיע את דבריו הנמרצים, שאין תקוה, כי עוד מעט הכל יגמר – לא יכלה גם הודאוּת, ודאות של בעל מקצוע להכרית שארית תקוה מלבות בחורי “דרוריה”.
כה זרה ומשונה, מסואבה ותפלה ללא השגה היתה פה המלה “מות”. אי אפשר היה להשיג, כי יחד עם שגשוג השתילים הרכים, שרק ננעצו בקרקע השוממה, כי יחד עם עבודת ההכשרה הגדולה, אשר אך החלה, כי פה בין הבחורים והבחרות הצעירים הללו – יעלו גם גרעיני החדלון והאפסות.
“אולי יקום עוד. אולי” – רטטו כולם.
אך טוביה לא קם. אפסה כל תקוה. אישרו זאת בודאות אכזרית בעבועות הקצף סביב פיו הסגור.
בשעה מאוחרת בלילה הגיע הרופא מהעיר הסמוכה. שהה שעה קלה ליד הגוסס, יצא והודיע כבושות על מותו של טוביה, שבץ הלב.
טוביה הגיע למחנה לפני ארבעה ימים יחד עם עוד שני חוצבים, שנשלחו ממחצבות־השיש שבגליל העליון לעזרת חורשי דרוריה לעונת חריש הקיץ. הם נכנסו לשערי המחנה מיוזעים ומאובקים (את הדרך מהגליל העליון ועד דרוריה עברו ברגל, כנהוג בין בחורי המחנות) בתלבשתם המיוחדת, תלבשת החוצבים: מגבעות אוסטרליות רחבות שולים, חולצות חאקי כהות, “מוקרום” מחותלים לרגלים ונעלי צבא מסומרות. התלבושות הללו המתוחות לגופותיהם שהבליטו יפה את הכתפים הרחבות, החזה הזקוף והמתנים הגבריות הצרות, החגורות אזור אדום רחב, שיוו להם חזות גבורה ועזוז ועוררו תשומת לב הכל, והבחורות ביחוד. דבר הופעתם נמסר מאשה לרעותה ואחת אחת זנחו את המטבח ואת המכבסה ובאו לראות את עזותם המהוללת של חוצבי הגליל.
בעיקר עורר תשומת לבן טוביה, הוא לא היה גבוה כשנים האחרים, אך קומתו הממוצעת היתה נאה מאד והפליאו ביחוד פניו החיוורים, שנראו מתחת שולי המגבעת האוסטרלית, ילדותיים מאד. בכלל דמה טוביה יותר לצופה מאשר לחוצב ממחצבות השיש שבגליל העליון. אבל האזור האדום, שחגר את מתניו הצרות, מתני עלם מחוטבות, הוסיף לו לוית חן:
– הבטנה, הבטנה על זה החיוור, כמה הולם האזור האדום את פניו החיורים – התרגשו בחורות “דרוריה”. בערב, בשעת הארוחה, כשהכל הקיפו את החוצבים בשאלות שונות, ואלה ענו לכל אחד ואחת והחלו, לבסוף, מספרים את גבורותיהם של תושבי המחנה “חירותיה”, את נצחונותיהם המרובים על שכניהם הפראים ושלבו גם שמותיהם הם לתוך ספורי הגבורה לא נמצא טוביה ביניהם.
– טוביה, טוביה, היכן הוא – לא הרפו מהם הבחורות. אלה גמגמו, השתדלו להסב את השיחה לענין אחר, אך משלא היתה אפשרות ללכת בעקיפין יותר – ענו:
– טוביה, טוביה, נו משונה הוא, שתקן, אך יש דברים בגו, יש. – וטוביה שכב אותה שעה באוהלו. את השולים הרים למעלה, למעלה, את ראשו הוציא החוצה, נעץ עיניו בשמים המכוכבים ובמלוא נשימתו גמא את יין־הלילה הגדוש. עד שעה מאוחרת שכב ככה, אך עם רעד צינת החצות התכנס למטתו, התכסה ונאנח.
למחרת קיבלו החוצבים צמד סוסים כל אחד – ויצאו לחרישה. נוחה היא החרישה בדרוריה, מושכת ומלאה ענין. ששה עשר, שבעה עשר צמדים ילכו זה אחר זה. הסוסות טובות וצייתניות, אין צורך לגעור בהן כגעור בפרדות הסוררות, למודות עול הן ומחונכות, מהתלם לא תטינה, על החורש אך לצעוד אחריהן ולהחזיק במחרשה. שקטה היא עבודת החרישה. שלוים יתנהלו חורשי דרוריה, כל אחד שקוע בהזיותיו ודמיונותיו. לעתים ישתפך אחד בשירה נוגה, שירת ערבה עצובה רווית געגועים, אולם אך הגיעה שעת הצהרים – ופרצו צהלה ותרועות גיל. הסוסות תצהלנה לקראת האבוס המלא שעורים גרוסים, החורשים יתירו את סוסותיהם מתוך השתוללות וצחוק, יקשרו אותן לאבוס וישבו במעגל לארוחת הצהרים.
פני טוביה קרנו בהמצאו בין הבחורים החורשים, במלוא חזהו יצחק למהתלותיהם והלצותיהם. בערב. ברכבו הביתה, ישכח את מועקתו התמידית. בין הבחורים החסונים והבריאים האלה יידמה לו שגם הוא כמוהם –
אותו יום, יום רביעי לבואו הנה, השכים טוביה לחרישה. החלק המערבי של העמק היה שרוי עוד באפלה קלושה, החלק המזרחי החל מתנער, אור חיור הוצק על ההרים המגובננים ואחר הציף את העמק כולו. יום צעיר טיפס ועלה על הרי הגלעד, ובעמדו שם, על פסגות ההרים, הוצק בתוכו אור יום מבוגר ובהיר.
טוביה רכב לאט ופיזם לו זמר מימי הילדות, ריאותיו התרחבו וספגו את ריח צפרירי הבוקר הרעננים. קל היה לו וטוב. ליל־אמש עם הלמות הלב המרוסקת והכבדה, והמחנק שחש בחזהו, היו מאחריו. שוב משתרע לפניו יום חדש רב אור, המזרח הקורן רומז לקראתו כבשורה טובה, והעמק המפולח במו ידיו, הרובץ בתלמיו הפתוחים ומתחמם מול שמש בוקר צעירה כסיח על אפרים ירוקים, צוהל לקראתו, צוהל.
השעות הראשונות, שעות הבוקר היקרות, עברו מהר, בגבור החום חש שוב את המועקה בלב. על אף מבוכתו הגדולה, שמא יתגלה הדבר לחבריו החדשים, נאלץ לתת לחורש שמאחריו לעבור על פניו.
משנח מעט – הוקל לו ונכנס שוּב לתוך שורת החורשים.
אחרי שעה קלה נעצרו לפתע הסוסות, שהלכו אחרי מחרשתו של טוביה, כשהעגלון האיץ בהן נטו הצידה. החורש משך אותן לתלם, אך הן נטו שוב הצדה. הבחור התפלא: זו הפעם הראשונה שסוסותיו אינן נשמעות לו – משכן בשלישית והצליף על גבן.
הסוסות הטו ראשיהן לאדמה ומנחיריהן בקעה נחירת פחד, זקפו אזניהן הרוטטות, הרימו זנבותיהן ובסיבוב־דהרה פתאומי הפכו פניהן למחנה. המחרשה ההפוכה עם הסכין הנוצץ כלפי מעלה נגררה אחריהן, החורש ניגש לראות את סיבת הדבר – וחלחלה אחזתו: לרוחב התלם שכב טוביה, רגליו מפושקות, ראשו על רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר. –
שש שעות נמשכה גסיסתו. מבלי להשמיע הגה הוציא טוביה את נשימתו האחרונה.
למחרת בבוקר לא היו לדרוריה פניה הרגילים. עצב כבד שהתעבה והלך, עטף את המחנה. כנופיות־כנופיות עמדו הבחורים והבחורות בחצר והקשיבו בחרדת תמהון לנקישות הפטיש, שנישאו מאחד האוהלים.
מהמדרון הקרוב הגיעה הלמות מכושים עמוּמה. החופרים, שנלחמו שם בבזלת העיקשת והסוררה, פניהם כוסו זיעה ועדיין לא הספיקו להעמיק את הקבר כדי חצי מטר.
אריאלי המורה קטן־הקומה והרזה, שפה בין הבחורים החסונים נראה קטן יותר וצנום משהנהו, התהלך מכנופיה לכנופיה, לבסוף סר הצדה וישב על סלע אבל וחפוי ראש.
כל הבעתה הגדולה ואי ההשגה התהומית של האסון, שניתך לפתע על דרוריה העיקו על גופו הצנום.
– כחי, כחי – ניסה לכחח את גרונו החנוק – אי אפשר ככה. אי אפשר… מחנק… נו, נו, כיצד להסביר את הדבר, כחי, כחי. אי אפשר ללא אמונה, אי אפשר. – – –
בצהרים באו שכנים מהישובים הקרובים להשתתף בהלויה. גם אלה מנקודות צעירות לימים כדרוריה, עיניהם מביעות פחד, ידיהם תלויות להם ברפיון, כאילו קץ כל הבריאה הגיע. – – –
רק ראובן, החצרן בדרוריה, לא איבד את עוז רוחו. משהוכן הארון ניגש אל הפעמון והחל מטלטלו כבושות. הענבל התלבט, פרפר ונאנח והשמיע מין צלצול יבבה שעדיין לא שמעו כמוהו בגבולות דרוריה:
– ד ד־דן, אחח, ד ד־דן, אחחח – נאנח רסוקות כנואש להבקיע את היגוֹן הגדול שהתעבה והלך כענן כבד בחללה של דרוריה.
ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה, אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.
הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.
ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו, הגרגירים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נקשה ומרעיד.
כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעינים בולטות, מדומעות דמעות
חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאלי המורה – גויתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקה.
ענתה לקראתו זעקה היסטרית אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכל.
אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית־גדל וית־ק־דש שְמיה ר־ב־ה
המלים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עמדם ולא זזו מהקבר.
– נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו! – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת רפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים והחל יורד מהמדרון.
בעקבותיו ירדו השאר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.