בראשית היה חלום: שיירות מתרוננים; יצירה בחיק הטבע; ניצני־חיים חדשים. הוא, יצחק, לא הכיר את עצמו. הבחוּר הזה, עגום הנפש, שהסתובב שנים בכרך הגולה ההומה ללא תכלית ומטרה, או כמו שהוא היה מפתה את עצמו: “לקט שיירי תרבות אירופית” – כמה השתנה פה!

ביום הראשון לבואו הנה, למקום השומם העוטה הוד ־בּר, ומסביבו צחוק בחורי־קרים השזופים – הפך ויהי לאחד מהם.

הספר, ידידו מאז ומעולם, שכן יחד עם עניבות וצוארונים – שרידי־העבר – בזוית אוהל, עזוב ונשכח. ל“שם” היה מריץ מכתבים על און כובשי מדינות רחוקות, רובינזונים וכו'. כמה סאן ורעש. וכשאותה תולעת היתה לפרקים מתחילה לכרסם ­– היה כנגדה אמצעי בדוק: “אל יבנה הגליל”…

והעבודה – זו שלבשה פה מעטה־קדושה ודת ­– כמה השפיעה, כמה שינתה, אמנם קשה היתה ההתחלה; הוי, כמה קשה היתה הגישה הראשונה לפרדות הללו: הלב פחד – – והידים – הידים הלא זריזות האלו, הלא רגילות רעדו באחזו במכשירי הרתמה, ואלו, המשוגעות למחצה, הרגישו באינסטינקט הבהמי שלהן את פחדו, בעטו ונשכו. הוי קשה היה, אולם ההתמדה והעקשנות כבשו גם את אלו. כל הידיעות מאז – נמסרו לחרישה ולזריעה. בעיקר היה הרצון להשתווֹת להם. לפשוטים, להיות כאחד מהם – – אך פתאום נקרע המסך הוָרוֹד, שלטלף כל־כך את העין. הכל הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב.

ימי־קיץ ארוכים השתלבו זה בזה כפהוקים ממושכים, הקימה לעבודה ואחר־כך העבודה בלי רצון; הליכה זו אחרי הבהמות בתלם הארוך; לא רצון, לא חפץ, ככה – – השתרך הגוף אחרי הרגלים העיפות. תפלות היו הבדיחות במנוחה והפרדות היו לסמל – אך משמלאו ששת הימים ונדחפו לתוך החלל הריק, היה בא השביעי, עם ריקניותו האיומה: הקימה המאוחרת היתה משאירה כאב־ראש לכל היום; האברים, שבכל אלה הימים – מתוך אמוץ – היו משמשים בהכנעה כל שהיא – סרבו בשביעי בהחלט. ההליכה היתה כושלת, העינים תעו באפקים חורורים, עייפים משרב לוהט…

הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוּני, שעטף אותן שם ועשה אותן לבנות־רז נקרע פה בבת־אחת ובאכזריות – – – הגוף הדק והגמיש והפנים החיורים־הענוגים, ששיווּּ להן שם חן פרחים וצמחי ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלאו־הכי; הידים רחבו; הרגלים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסיו אליהן. כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם “מסתורין” ו“הנצח שבאשה”. נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף –

* * *

התחילה ה“הסתובבות” בלילות; זה הגוף, שהיה מקודם אחרי יום עבודה קשה מתבקש למנוחה, התעקש ולא רצה לסבול את המיטה האלמת, המעיקה בבדידותה…

ממנה נתקבלו אז מכתבים תכופים זה אחר זה. היא כתבה כיד הדמיון הטוב עליה – על שמש יוקדת; על אכּסוטיות; על מזרח מתעורר מעולף רוי־ליל ועל יצחק, שהיא רואה אותו עתה בדמיונה: זקוף וגמיש כדקל. והיתה גומרת: “קחני אליך, אהוב, קחני אל ההוד הפראי ואל שיירות המתרוננים”. יצחק קרא את מכתביה והניחם בפינה ההיא, הנשכחת. “לכתוב לה הכל, להרוס את חלומו האחרון, היקר שבחלומות; לכתוב את האמת האכזרית. שלא דקל זקוף וגמיש הוא; שעורו התקלף מקרני־השמש הלוהטות, ופניו – הוי פניו, שחמדה לנשקם – עבו”.

הוא שכב באוהל על המחצלת, הסתכל למיטות הבלתי־מסודרות, לרצפה, שהיתה מלאה שיירי־ סיגריות וסחבות; נשם את הריח המיוחד, הרוקי, שהתנשא בחלל האוהל. וזכר לילות נדודי־שינה במיטה מיותמת… “לא! אי־אפשר!”

והמכתבים אליה עתה היו קצרים, לקוֹניים: “לחכות”! הוא התאכזר לעצמו.

אבל היא באה. מוזרה היתה הפגישה בבואה אליו לשדה. כמעט לא הכירו זה את זו: הוא עמד גדל־גוף, רחב־כתפים, מכל אבריו עלה ריח שחור־אדמה וזבל, והיא אורירית כולה, דקת־גוף וריח הכרך מהול בתמרוקים נודף הימנה. כשיצחק חבקה – פחד ללחצה ללבו.

בזמן הראשון ניטלה משניהם כל אפשרות של מחשבה. הוא, כאותו הרעב, עוגה מצא – ולא שבע אותה. היא בזרועותיו האמיצות. הרגישה רק את המתיקות החריפה – ותו לא.

הכל היה חדש בעיניה. המחנה הזה, חייו ומנהגיו. עיניה הוכו באותו האור המיוחד, שמרגיש עיור בהפקח עיניו. באהבה מיוחדת היתה מלפפת את המעדר בידיה. השתילים הרכים, אך זה ננעצו בקרקע, נדמו לילדים רכים והיד טיפלה בהם באהבה ובמסירות.

בלילה שכבו באוהל. היריעות התנופפו לרוח הערב הקלה. כמפרשי־סירות בלב ים שקט. טוב היה לשכב על־יד זה הגדול ולהדבק אליו, טוב היה לזקוף את הנחירים הרועדים ולשאוף את הריחות המשכרים שחדרו לאוהל ואחר־כך לצלול לתוך שכחת השינה המתוקה.

ועד שפג השכרון הראשון – באו תוצאותיו. כאב ראש ובחילה – – וכשזה שם העיק מאוד מאוד – עלה ערפל כבד ממעמקים והאפיל על העינים. הכל נראה עתה דרך אספקלריה אחרת, אחרת לגמרי. העבודה, שמקודם היה בה כל כך הרבה ענין, כל כך הרבה חדש, נגנז אורה בבת־אחת – – – כמה קשה היה עתה להרים את המעדר. ואלו השתילים שדרשו בכל פעם עוד עידור, ועוד עידור, נדמו לילדים אכזריים, המוצצים משד־אמא־חולה את טיפת לשדה האחרון ודורשים: עוד, עוד – – ־

בעצם העבודה חשכו פתאום העינים; הרגלים מעדו, ולא יכלו לשאת את הגוף המלא. מה חסרה היא עתה את אמא: מה חסרה היא את זו, רבת־הנסיון שתלטף במלים אמהיות ותלחוש על השכר הרב הצפוי לה אחר־כך, כשזה יהיה שוכב בחיקה; חסר הפטפוט המתוק שבין אמא לבתה המעוברת בפרי־בטנה הראשון. אל יצחק כלום אפשר לגשת ולספר? ביום הוא בעבודה, בערב שב עיף, אוכל, נכנס לאוהל ומיד שוכב. כשהיתה מתחילה, בחצאי־מלים, לספר לו, היה – חציו מתוך אי־הבנה וחציו מתוך עיפות נוהם: לא כלום, הבלי־הסתגלות לחיים חדשים, יעבור כשם שעובר אצל כולם, וכשפעם נתמלאה אומץ וסיפרה על המועקה שם – קיבל באדישות, כדבר הצריך להיות, כאילו זהו מנת חלקה. לא קפץ משמחה כמו שתיארה לעצמה – –

* * *

הוגדשה הסאה. איזו טינא מסותרת התחילה להרגיש אליו ואל כל הסובב אותה. המחנה הזה, שהשליך מעצמו עולם ישן על מנהגיו והרגליו, שהביט על הכל דרך שפופרת העמל – מה זר היה עתה לרוחה; לא סבלה “אותם”, בעברם כל אחד טרור בעבודתו ובחייו הוא. הוברר לה פתאום: לא! היא לא תוכל להמשיך חיים כאלה. כל אותו הכאב המתוק בלווית הצפיה החרדה אליו, אל זה שכל־כך ידע ללטף שם את נפשה בכינויים נאצלים: זה שבדקות כזו ידע לנטוע בה חרדה וצפיה – הפך פה למגושם, התחילה לשאוט את יחסיו אליה. הוא גדל־גוף, רחב, עיף, אך שבע אותה – ונרדם מיד בקול נחרה. והיא השינה ממנה והלאה; הלב בוכה; הזהו פשר החלום? וזהו ההמשך? בבוקר ישכים לעבודה, לא יראה אותה כל היום, וכשישוב בערב – שוב אותה פרשה, לא מלה מעודדת; לא ליטוף; רק נחרה ונחרה – –

* * *

ובלילות המטורפים ההם, כשבכי כבוש הרעיד את גופה; כשאי אפשר לכבוש יותר את הכאב והיא ניגשת אליו ומעוררתו: יצחק! יצחק! מה עוללת לי? דבּר איזו מלה, אינני יכולה יותר ככה – היה – חציו אחוז שינה – מעביר את ידו על כתפיה ונרדם תוך כדי חיבוק ­– –

הבחור ההוא העדין, אשר ידע שם להרעיף עליה כל־כך הרבה מלים טובות. אי נעלם יצחק שלה, של אז? לא! אי־אפשר! היא טעתה טעות גסה.

ובלב כבר היתה החלטה: היא נוסעת מפה. אבל שם, במעמקיה, היה זה החבוי שם ככבלי־ברזל וגוזר: לא, לא תזוזי.

יצחק לא תפס לכתחילה ולא כלום. לא ידע מה היא רוצה ממנו. בעיניו זה היה עתה כל־כך פשוט… החסר נתמלא. הצמאון רווה. העבודה כל־כך הכבידה על המחשבה – הרגיש רק, שאיזה חושים שהיו פעילים מקודם לכן – נרדמו עתה לגמרי.

הוא ניסה לדבר אתה על חייהם פה; על הפשטות ועל הסבל שבודאי יעבור; הראה על דא ועל הא, אך היא לא רצתה לשמוע.

– לא! לא זאת קיותה לשמוע ממנו, איזו מלה אחרת, אחרת – – –

בערב, כשהיה בא לאוהל, כל גופו מתבקש למנוחה ולשלווה, והיא מתיפחת כתינוק. וכשהיה ניגש אליה, היתה מגרשתו.

– לךְ לךָ! אינני יכולה לראותך עתה. אתה האשם, אתה.

יצחק – אחרי הלילות נדודי השינה – הסתובב כתועה, היה מפוזר. הוא חש במוחו אנדרלמוסיה שלמה: איזה דבר נמתח שם, נמתח עד להתפוצץ – – –

כשהגיעו הימים הקרובים ללידתה, השתרר במחנה רגש חדש ומוזר. כשהיתה עוברת בין שורות האוהלים בהליכתה המתנדנדת, הבר־וזית, היתה מעוררת זכר בחיי המחנה הארעיים: אשד מים יורד בהמולה סואנת מהרים זקופים, מתפתל בשצף־קצף, ופתאום בקעה שלוה, המחבקת ומכנסת אותו לחופים שקטים…

וכשהכאב גבר ואתו צעקותיה האיומות – דרשה היא אותו, רק אותו. רק את יצחק היא רוצה לראות. הוא נכנס.

פניה היו אדומים ומכוסים זיעת־הכאב, צוארה נמתח מצעקותיה הטרופות. ערפל לח העיק עד כדי חניקה – – –

הוא עמד אובד עצות. פניו מעוותים. כל הבעתו אמרה: מסרי לי את הכאב ואשאנו כגבר…

הוציאו אותו, הוא הסתובב בחוץ עלוב ומעורר רחמים, לא ידע לאן רגליו נושאות אותו, לבסוף מצא את עצמו שוב על־יד הצריף שהיא שם. צעקותיה יצאו עתה מגרונו. – – –

הוא ישב על המדרגות. בראש תעו מחשבות ותמונות ללא סדר וללא פשר. ראשו צנח ונרדם.

כר דשא ירוק, הנחצה מרצועת מים פחזנית ושובבה, בין העשבים הנוצצים סוסה כבולת רגלים, בצדה סיח דק וגמיש, עורו מבהיק כרחוץ־טל, כמה רוך ואהבה בעיניה הרטובות; כמה זריזות בנחיריו הדקות, הרוטטת של הסיח. הנה יבהל מצפור פורחת ויטוס רחוק רחוק מבלי לנגוע בעשבים הטלולים…

יצחק! יצחק! – העירו אותו – יש לך בן. – – –