רקע
שלמה רייכנשטיין
אלם־שכוֹל

לחוץ אל חזה הר־בר כקן נשרים בודד שוכן לו המחנה “דרוריה” בעמק הגדול. משלושת עבריו סוגרים עליו שרשרות הרים מדובשתים. אלה שמדרום־מערב, שאל חזם נלפת המחנה, מסולעים מאד, מדרונותיהם משופעים ומתרוממים זקופים כחומות מבצר עתיק, שיחי צבר מפותלים כזרועות אחוזות עוית, אטדים נלוֹזי צורה בדליותיהם המסוכסכות וצמרותיהם הפרועות, הדומים ל“גשר חי” של שרשרת קופים אחוזים זה בזה, והמון סלעי מצבות זרועים חזזית שחורה, אכולים גשם ושרב – מקיפים את המחנה ומאיימים כארץ זועמת, נגועת תחלואים, האוכלת את יושביה. מפולשי פתחים בצורת משולשים, מלחיתים האוהלים כששוליהם מורמים עד החצי, כמחנה עופות שסועות כנף מארצות ים רחוקות.

צעיר לימים הוא המחנה. רק לפני חדשים מספר הגיעו לכאן הבחורים והבחורות עמוסים כשיל, פטיש ומעדר. בין לילה הוקם המחנה, ולמחרת הסתערו על השממה באון עלומים מתגעש: נעקרו סלעים ונערמו לערימות, גודעו שיחים, נקצר האגמוֹן ותעלות חפורות ליבוש הביצות התנוצצו שתי וערב בדשנם המבהיק, הצונן מול שמש קיץ לוהטת. בבקרים תסס הכל והמה כפלגי מים שוקקים באביב: הבחורים בבגדי החיילים האפורים יצאו מי לחרישת קיץ, מי ליבּוש הביצות ומי למחצבה בהר הקרוב. נלוו אליהם גם הבחורות, כמוהן כבחורים לעמל.

בערבים היו פורצים מ“חדר־האוכל” קולות שירה סואנת ודפיקות רגלים מרקדות פרא תעו בחללי ההרים השקטים. רק תן מבוהל היה מקשיב רגע. תוהה לרעש המוזר והבלתי שכיח במקומות אלה, מתרחק מקוּפל זנב כשמגרונו מתגלגלת יללת פחד צרודה. אבל בשעות אחר־הצהרים, בשעה שכולם פזורים בשדות ובהרים, היה המחנה עטוף דממת שקט קדומים כבית נכאת עתיק יומין. איש לא ייראה אז בחצר השוממה. מהאוהל המרובע, המשמש חדר אוכל ומטבח, עולה לפעמים זמר מקוטע ונדם. מעל פסגות ההרים גולשת לעתים צריחת עוף טורף ושוב הכל שוקע בדממה כבדה.

בשעות אלו בימות השרב, עת השמש מחויר מלהט עצום כנחרך באישו הוא… והעמק כולו על גיאיותיו וערוציו רובץ אפור וחרב ללא רסיס טל ואגל מים, כאילו זרו עליו אפר – דומה אז “דרוריה” לחורבה עזובה ושוממה. קשה אז להאמין שבבקרים ובערכים רוחשים פה חיים כבנחיל דבורים.

אך לא כך היתה “דרוריה” בשעות אחר הצהרים של אותו יום: נעלמה הדממה התמידית. וכעין לחש־מגור מבשר רע מילא את האויר. מדי פעם היתה עוברת דמות קודרת את החצר בצעדים מהירים ובפגשה בדמות חשוכה כמוה – נעצרו רגע, ננעצו עינים מבועתות ותוהות:

– טוביה, טוביה, הנכון? –

בנטות היום, בשוב שאר הבחורים והבחורות מהשדות לא ירדו, כרגיל, אל המעין המפכה במורד הגבעה, אך מיהרו אל האוהל ההוא, שנראה בחשכת הערב, שהגיחה מכל נקיק סלע ומערה, שחור ביותר, כאילו השחיר במשך השעות בו שכב הגוסס…

– מה קרה, מה קרה – נדחק אחד, שבא מהעבודה, אל בין המתקהלים, נכנס לתוך האוהל ושב מיד על עקבותיו כולו רועד ובעיניו הבעתה והתהיה כבעיני השאר. מצטופפים כעדר מבוהל עמדו כולם סביב האוהל, בו שכב טוביה, וציפו לנס: “אולי יקום עוד, אולי”. – –

ואף לאחר ששמעון, הוטרינר של “דרוריה”, ה“מומחה” היחידי שבדק את הגוסס, יצא מהאוהל והשמיע את דבריו הנמרצים, שאין תקוה, כי עוד מעט הכל יגמר – לא יכלה גם הודאוּת, ודאות של בעל מקצוע להכרית שארית תקוה מלבות בחורי “דרוריה”.

כה זרה ומשונה, מסואבה ותפלה ללא השגה היתה פה המלה “מות”. אי אפשר היה להשיג, כי יחד עם שגשוג השתילים הרכים, שרק ננעצו בקרקע השוממה, כי יחד עם עבודת ההכשרה הגדולה, אשר אך החלה, כי פה בין הבחורים והבחרות הצעירים הללו – יעלו גם גרעיני החדלון והאפסות.

“אולי יקום עוד. אולי” – רטטו כולם.

אך טוביה לא קם. אפסה כל תקוה. אישרו זאת בודאות אכזרית בעבועות הקצף סביב פיו הסגור.

בשעה מאוחרת בלילה הגיע הרופא מהעיר הסמוכה. שהה שעה קלה ליד הגוסס, יצא והודיע כבושות על מותו של טוביה, שבץ הלב.

טוביה הגיע למחנה לפני ארבעה ימים יחד עם עוד שני חוצבים, שנשלחו ממחצבות־השיש שבגליל העליון לעזרת חורשי דרוריה לעונת חריש הקיץ. הם נכנסו לשערי המחנה מיוזעים ומאובקים (את הדרך מהגליל העליון ועד דרוריה עברו ברגל, כנהוג בין בחורי המחנות) בתלבשתם המיוחדת, תלבשת החוצבים: מגבעות אוסטרליות רחבות שולים, חולצות חאקי כהות, “מוקרום” מחותלים לרגלים ונעלי צבא מסומרות. התלבושות הללו המתוחות לגופותיהם שהבליטו יפה את הכתפים הרחבות, החזה הזקוף והמתנים הגבריות הצרות, החגורות אזור אדום רחב, שיוו להם חזות גבורה ועזוז ועוררו תשומת לב הכל, והבחורות ביחוד. דבר הופעתם נמסר מאשה לרעותה ואחת אחת זנחו את המטבח ואת המכבסה ובאו לראות את עזותם המהוללת של חוצבי הגליל.

בעיקר עורר תשומת לבן טוביה, הוא לא היה גבוה כשנים האחרים, אך קומתו הממוצעת היתה נאה מאד והפליאו ביחוד פניו החיוורים, שנראו מתחת שולי המגבעת האוסטרלית, ילדותיים מאד. בכלל דמה טוביה יותר לצופה מאשר לחוצב ממחצבות השיש שבגליל העליון. אבל האזור האדום, שחגר את מתניו הצרות, מתני עלם מחוטבות, הוסיף לו לוית חן:

– הבטנה, הבטנה על זה החיוור, כמה הולם האזור האדום את פניו החיורים – התרגשו בחורות “דרוריה”. בערב, בשעת הארוחה, כשהכל הקיפו את החוצבים בשאלות שונות, ואלה ענו לכל אחד ואחת והחלו, לבסוף, מספרים את גבורותיהם של תושבי המחנה “חירותיה”, את נצחונותיהם המרובים על שכניהם הפראים ושלבו גם שמותיהם הם לתוך ספורי הגבורה לא נמצא טוביה ביניהם.

– טוביה, טוביה, היכן הוא – לא הרפו מהם הבחורות. אלה גמגמו, השתדלו להסב את השיחה לענין אחר, אך משלא היתה אפשרות ללכת בעקיפין יותר – ענו:

– טוביה, טוביה, נו משונה הוא, שתקן, אך יש דברים בגו, יש. – וטוביה שכב אותה שעה באוהלו. את השולים הרים למעלה, למעלה, את ראשו הוציא החוצה, נעץ עיניו בשמים המכוכבים ובמלוא נשימתו גמא את יין־הלילה הגדוש. עד שעה מאוחרת שכב ככה, אך עם רעד צינת החצות התכנס למטתו, התכסה ונאנח.

למחרת קיבלו החוצבים צמד סוסים כל אחד – ויצאו לחרישה. נוחה היא החרישה בדרוריה, מושכת ומלאה ענין. ששה עשר, שבעה עשר צמדים ילכו זה אחר זה. הסוסות טובות וצייתניות, אין צורך לגעור בהן כגעור בפרדות הסוררות, למודות עול הן ומחונכות, מהתלם לא תטינה, על החורש אך לצעוד אחריהן ולהחזיק במחרשה. שקטה היא עבודת החרישה. שלוים יתנהלו חורשי דרוריה, כל אחד שקוע בהזיותיו ודמיונותיו. לעתים ישתפך אחד בשירה נוגה, שירת ערבה עצובה רווית געגועים, אולם אך הגיעה שעת הצהרים – ופרצו צהלה ותרועות גיל. הסוסות תצהלנה לקראת האבוס המלא שעורים גרוסים, החורשים יתירו את סוסותיהם מתוך השתוללות וצחוק, יקשרו אותן לאבוס וישבו במעגל לארוחת הצהרים.

פני טוביה קרנו בהמצאו בין הבחורים החורשים, במלוא חזהו יצחק למהתלותיהם והלצותיהם. בערב. ברכבו הביתה, ישכח את מועקתו התמידית. בין הבחורים החסונים והבריאים האלה יידמה לו שגם הוא כמוהם –

אותו יום, יום רביעי לבואו הנה, השכים טוביה לחרישה. החלק המערבי של העמק היה שרוי עוד באפלה קלושה, החלק המזרחי החל מתנער, אור חיור הוצק על ההרים המגובננים ואחר הציף את העמק כולו. יום צעיר טיפס ועלה על הרי הגלעד, ובעמדו שם, על פסגות ההרים, הוצק בתוכו אור יום מבוגר ובהיר.

טוביה רכב לאט ופיזם לו זמר מימי הילדות, ריאותיו התרחבו וספגו את ריח צפרירי הבוקר הרעננים. קל היה לו וטוב. ליל־אמש עם הלמות הלב המרוסקת והכבדה, והמחנק שחש בחזהו, היו מאחריו. שוב משתרע לפניו יום חדש רב אור, המזרח הקורן רומז לקראתו כבשורה טובה, והעמק המפולח במו ידיו, הרובץ בתלמיו הפתוחים ומתחמם מול שמש בוקר צעירה כסיח על אפרים ירוקים, צוהל לקראתו, צוהל.

השעות הראשונות, שעות הבוקר היקרות, עברו מהר, בגבור החום חש שוב את המועקה בלב. על אף מבוכתו הגדולה, שמא יתגלה הדבר לחבריו החדשים, נאלץ לתת לחורש שמאחריו לעבור על פניו.

משנח מעט – הוקל לו ונכנס שוּב לתוך שורת החורשים.

אחרי שעה קלה נעצרו לפתע הסוסות, שהלכו אחרי מחרשתו של טוביה, כשהעגלון האיץ בהן נטו הצידה. החורש משך אותן לתלם, אך הן נטו שוב הצדה. הבחור התפלא: זו הפעם הראשונה שסוסותיו אינן נשמעות לו – משכן בשלישית והצליף על גבן.

הסוסות הטו ראשיהן לאדמה ומנחיריהן בקעה נחירת פחד, זקפו אזניהן הרוטטות, הרימו זנבותיהן ובסיבוב־דהרה פתאומי הפכו פניהן למחנה. המחרשה ההפוכה עם הסכין הנוצץ כלפי מעלה נגררה אחריהן, החורש ניגש לראות את סיבת הדבר – וחלחלה אחזתו: לרוחב התלם שכב טוביה, רגליו מפושקות, ראשו על רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר. –

שש שעות נמשכה גסיסתו. מבלי להשמיע הגה הוציא טוביה את נשימתו האחרונה.

למחרת בבוקר לא היו לדרוריה פניה הרגילים. עצב כבד שהתעבה והלך, עטף את המחנה. כנופיות־כנופיות עמדו הבחורים והבחורות בחצר והקשיבו בחרדת תמהון לנקישות הפטיש, שנישאו מאחד האוהלים.

מהמדרון הקרוב הגיעה הלמות מכושים עמוּמה. החופרים, שנלחמו שם בבזלת העיקשת והסוררה, פניהם כוסו זיעה ועדיין לא הספיקו להעמיק את הקבר כדי חצי מטר.

אריאלי המורה קטן־הקומה והרזה, שפה בין הבחורים החסונים נראה קטן יותר וצנום משהנהו, התהלך מכנופיה לכנופיה, לבסוף סר הצדה וישב על סלע אבל וחפוי ראש.

כל הבעתה הגדולה ואי ההשגה התהומית של האסון, שניתך לפתע על דרוריה העיקו על גופו הצנום.

– כחי, כחי – ניסה לכחח את גרונו החנוק – אי אפשר ככה. אי אפשר… מחנק… נו, נו, כיצד להסביר את הדבר, כחי, כחי. אי אפשר ללא אמונה, אי אפשר. – – –

בצהרים באו שכנים מהישובים הקרובים להשתתף בהלויה. גם אלה מנקודות צעירות לימים כדרוריה, עיניהם מביעות פחד, ידיהם תלויות להם ברפיון, כאילו קץ כל הבריאה הגיע. – – –

רק ראובן, החצרן בדרוריה, לא איבד את עוז רוחו. משהוכן הארון ניגש אל הפעמון והחל מטלטלו כבושות. הענבל התלבט, פרפר ונאנח והשמיע מין צלצול יבבה שעדיין לא שמעו כמוהו בגבולות דרוריה:

– ד ד־דן, אחח, ד ד־דן, אחחח – נאנח רסוקות כנואש להבקיע את היגוֹן הגדול שהתעבה והלך כענן כבד בחללה של דרוריה.

ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה, אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.

הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.

ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו, הגרגירים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נקשה ומרעיד.

כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעינים בולטות, מדומעות דמעות

חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאלי המורה – גויתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקה.

ענתה לקראתו זעקה היסטרית אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכל.

אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית־גדל וית־ק־דש שְמיה ר־ב־ה


המלים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עמדם ולא זזו מהקבר.

– נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו! – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת רפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים והחל יורד מהמדרון.

בעקבותיו ירדו השאר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!