לילדי עין־חרוד

 

א    🔗

משנכנסים ימי אייר – מסתלקת השלוה, האופפת את העבודה בעונה שקטה זו. במקומה מתפּרצת ברעש ובהמולה עונה אדומה, משולהבת, ספוגת זיעה ותכונה סוערת.

עונה עונה – וסימניה ואותותיה עמה.

אין אותו הטעם הערב, המשכר בזריעת תבואות־קיץ כבזריעת תבואות־חורף. אָז, בימי חשון, כשמכניסים את הזרעים לחיק האדמה הרחב, הפתוח לרוָחה; כשהיא, האדמה, משתרעת מלאה וכמיהה מול השמים הנמוכים ומצפּה – – אָז נעשית הזריעה בהתאמצות ובמהירות. איש בחברו יאיץ. כל יום יסולא בפז. כל אחד צופה בכוכבים ומנחש; כי על כן גדולה התקוה אָז, יש במי לבטוח – – –

לא כן בזריעת תבואות־הקיץ.

אין אותו החפּזון; איננה גם החרדה והצפיה ליוֹרה בעתו. האדמה כבר שתתה לרוָיה ונותר מעט. אינם צופים בכוכבים. עתה כל התקוה במעמקים, בשכבות האדמה העמוקות…

שקטה היא העונה. כל יום – כעדר כבשים צחור. מראה למשנהו ידמה. קמים לעבודה עם זריחת השמש ושבים כשהשמש עוד במרחק “חצי קלשון” עד השקיעה.

אך עולה על כולן העונה שלאחריה.

משמתחילים הלילות הלבנים, ההולכים ומתקצרים מלילה ללילה, והמדבר מראה שגם לו חלק ונחלה בארבע תקופות השנה ומתחיל להסיק כבשנו הלוהט – עוטה מיד הקמה צבעה הלבן־החיור. עומדת אז הקמה מוכנה; ראשי השבלים צונחים למטה, מושטי צואר יעמדו נכנעים ויצפּו ל“בעל החרמש” ולסכיני המכונות החדים, המסירים את הראש בקלות: אחת־שתים. מיתת נשיקה… קמה מיד במחנה תכונה רבה. נישאת הלמות־פּטיש־הנפּח עליזה וקלה “חת תרי, חת תרי”, ועונה לעומתה הפּטיש הגדול היורד על הברזל המלובן באוֹן ובכבדות “א–ח– –תא–ח– –ת”. מתהלך אָז הסדרן טוביה, כשכובעו שמוט על פּדחתו, החולצה פרומה, אגלי־זיעה נוצצים בחזהו השעיר, וצועק:

– את המכבסה לסגור! את המתפּרה לסגור! ו“בעלי החשבונות” יוּרדו ממרום שבתם ויפרקו קצת עצמותיהם. הכל "בוער!!!

וכשגבעולי התירס־העדינים בצבעם הירוק־המלטף זוקפים את ראשיהם המחודדים ומציצים לעולם־יה – לא חס הסדרן טוביה על תינוקות־של־בית־רבן. נחה גם שם ידו הכבדה. מזעיק הוא את המורים ומרעים בקול הבּס הרחב, העב שלו:

– הנצנים נראו, עת הדלול הגיעה!!

מנסים המורים לדחות בכל מיני תירוצים “אי־אפשר, הילדים מפגרים בלימודיהם. תנו לפחות לגמור את שעורי התנ”ך והחשבון, הן גם בלאו־הכי הם רודפים אחרי כל סיח משתולל ואוזה מגעגעת".

לא חס עליהם טוביה:

– אי אפשר! הנצנים יצאו צפופים, ואם נאחר, ישתו את מעט המים הנותר. אי אפשר.

מרכינים המורים ראשיהם. שותקים. “לספר לסדרן טוביה על הלימודים המפגרים – עט!”

קמה אָז בבית הספר תכוּנה מחרישה־אזנים וצפצוּף צוהל. קופץ אחד על גבו של השני. מפּילים את הלוח ואת הגלוֹבּוּס הגדול – כדור גבינה שווייצרית, מתלוצץ גדעון – אין מקשיב לגערות המורים. רואים אלה שאין תקנה, מנענעים ראשיהם ופונים לכתות הקטנות “לכל הפחות עם אלה ל”הספיק" מעט, עוד שנה – וגם אותם “יגזלו”… ואצל ילדי הכתות הגדולות ששון ושמחה: לא דקדוק, לא שברים, לא צריך לטבול הלשון בשמן, לסתום את האף ולאנפף שפת ה“אָל־ריט”. מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. מי יחוש כמוהם את נועם המלה “עבודה”. כמה טוב להתעורר בבוקר לצלצול הפּעמון המרעים: לקום! לקום! להופיע בחצר הגדולה, להחפז יחד עם הגדולים ולדעת בבירור: שבלעדיהם – הוֹהוֹ בלעדיהם – לא היו מספיקים ולא כלום, בהחלט לא כלום… ואם גם מורה מלוה אותם – הוא בעיקר לכוָנתו אזיל: להעיף עין על הני שובביא שיכולים בעצם הדילול לרדוף אחרי יוני הבר… – אין מרותו מורגשת לגמרי. מי זה ישים לבו אליו. כלום בין כתלי בית הספר הם? – –

אך ניגשה העגלה, המובילה אותם לשדה, וכולם קופצים בצהלה ובתרועה רמה. וכשהעגלה מלאה וגדושה, זזה לבסוף מן החצר – מבהילים הם את הפרדוֹת בצפצוּפים וחרחורים משונים. חוחיות, בלבלים, זרזירים ועורבים יחקו. ופתאום איהוד:

­– אי אי, אי אי, איייי – מסיים בנעירה ממושכת וצרחנית.

הפּרדות זוקפות את אזניהן, מתחת עורן עובר רטט, כאילו פּרץ לשם זרם פּחד נוזל… אחוזי בעתה, כשזנבותיהן חבוּיים בין שתיהן הרוטטים, דוהרות הן לשדה מבוהלות מהחרחורים המשונים. גדעון ועמיהוד אחרת החליטו השנה: “די לנו! לא נסע יותר עם אלה “בני התשע” ו”עשר“, בושה לשבת יחד אתם בעגלה. האם גם זאת עבודה? לדלל תירס יחד את יעל השמנה ומשה’לה המפונק – לא! לא יסכימו. אם לעבוד – עבודה תנו. טוב! אם לא חרישה בזוג – לכל הפחות ביחידה, בנטיעות. מה? לא יוכלו ללכת אחרי המחרשה הערבית – “קונץ” גדול! עוד בשנה העברה מסרו להם יהודה ודן את בהמותיהם והם בעצמם חרשו “דוּר” שלם. לא! השנה לא יצאו לדלול – ויהי מה”.

אחרי מחשבות רבות החליטו שניהם לגשת לטוביה הסדרן ולדרוש ממנו עבודה. אך כיצד לגשת – הן נחפּז הוא וטרוּד תמיד. מי יודע אם ישעה לטענותיהם.

— מוכרחים לנסות – החליט גדעון.

– כן, מוכרחים – הסכים עמיהוד.

בבוקר קמו שניהם, הסתלקו מבית־הספר. וכששמעו את רעש דרדור העגלה וצפצוף הילדים, שנישאו מהדרך המאוּבקה, הופיעו שניהם בחצר.

– גדעון! אתה צריך לגשת לטוביה – מושך לו עמיהוד בשרווּל חולצתו.

– מה זה פתאום אני? ואתה? לשונך דבקה?

– כן! כן! אני מכיר אותך מזמן, זו לא הפּעם הראשונה, תמיד אתה “גבור בפה”. כן. אני מכיר אותך – כועס עמיהוד.

– ואתה לא “גבור בפה” – אדרבא. לך הראה, אדרבא.

נו טוב. אם לא תגיד – אני הולך לי – מתרחק עמיהוד.

גדעון עומד רגעים אחדים, מהסס בלבו וכשפוסע הפּסיעה הראשונה לעברו של טוביה – קופץ זה פּתאום בשריקה להסייחים שעברו גדר האורווה ונכנסו לבין מזווֹת התבוּאה.

– שששש… לעזאזל! לצאת משם! – מגרשם הסדרן טוביה.

– אתה רואה עמיהוד – ניגש הוא אליו – התחלתי להגיד – ופתאום הסייחים… עתה אתה צריך להגיד. אני כבר התחלתי.

– מה תגיד עליו. אפילו את פיך לא פתחת. אף מלה לא שמעתי.

– בחיי! בחיי! – נשבע גדעון – אמרתי “טוביה” ופתאום הסייחים.

– אם כבר התחלת – תגמור – עומד עמיהוד בעקשנותו.

– בשום אופן! אתה יודע רק לשלוח אחר. די! אני הולך – מתרחק גדעון נרגז.

– חכה! חכה! הביטו עליו כועס. טוב. אני אולי אגיד… כשגדעון ניגש – אתה יודע מה – יש מחשבה מצויינה. ניגש לאוּרווה. טוביה בעצמו ישאל – חכה! חכה! אם לא – אני בעצמי אגיד.

שניהם ניגשים לאוּרווה.

טוביה הכניס את הסייחים. סגרם. ומיד התחיל להסתובב בחצר. סדר את המחרשות בשורה. אסף כלים שונים. וכשמצא שק ריק באמצע החצר רטן כדרכו: – לעזאזל! מתי ילמדו לא להשליך באמצע החצר.

– טוביה! טוביה! – נשמעה צעקה מעבר המטבח – אין מים!

– שוב אין מים! לעזאזל עם כל הצנורות ועם כל הברזים! באר צריך לחפור. באר כמו אצלנו בכפר. על הצנורות האלה אין לסמוך…

כועס ורוטן הלך לחפש מישהו שירתום ב“חבית” להוביל מים למטבח. כניגש לאוּרווה נתקל בגדעון ועמיהוד.

– מה אתם עושים פה? העגלה מזמן כבר יצאה. מה אחרתם?

הלשון ניטלה משניהם. מורדי ראש, כאילו לא ידעו את השעור, עמדו ושתקו.

אַח, טוב… – נצנצה מחשבה במוחו של טוביה – שמעו! קחו את אחשורוש, תרתמו ב“חבית” ותובילו מים למטבח, אחת שתים! אין טפּה מים במטבח

כשני סייחים צעירים קפצו לתוך האוּרווה, לאחשורוש.

– הי! – אמרתי לך לגשת… הוא בעצמו יסדר… – קרן בנצחונו עמיהוד.

גדעון לא ענה. הוא כבר עמד על האבוס והלביש לאחשורוש את הרתמה.

– נוּ חמור! הרכן ראשך! אי אפשר להגיע.

– תן לי. אני יותר גבוה – עלה אליו למעלה עמיהוד.

– מה?! אתה יותר גבוה – שתוק! בוא נמדוד. – וכבר קפץ מהאבוס.

שניהם עמדו על הצפרנים. השתדלו להתמתח.

– אה, הבט! על הצפרנים עומד… חכם!

– ואתה?…

– חברה! מהר! נשמע קולו של טוביה.

גדעון עלה על האבוס. רתם את אחשורוש – ויצא. אחרי ריב ומהלומות נסתרות באו לידי פשרה: פּעם אחת ישב גדעון על ה“חבית”. פּעם אחת – עמיהוד.

בשעת ארוחת הצהרים, כשנשאלו מהילדים, היכן היו, מדוע לא יצאו לדלול – ענו שניהם בגאוה ויהירות: – עבדנו! אַל תדאגו לנו…

רק כילו לאכול – ויתרו שניהם על המנוחה – ורצו ישר לאורוה, לאחשורוש.

– אתה יודע מה, עמיהוד – ניגש לרפת ו“נסחוב” מעט תירס.

– טוב! בוא.

אחשורוש לעס במלתעותיו הזקנות, הצהובות את התירס הבשרני, העסיסי, העלה גרה וקצף ירוק. עיניו הטרוטות, הבלות נעצמו מתענוג. בזנבו הקרח קשקש לו בנחת:

– איזו מתנה… איזו מתנה…

– אתה יודע מה, עמיהוד – אנחנו “נשמור” עליו, הבט מסכן כזה… איש אינו שם לב אליו. לא נותנים לו די לאכול. בעצמי שמעתי. טוביה אמר לאורותן לתת לו רק תבן ומעט מאוד גרעינים…

– טוביה! הכל הוא יודע… צריך לנסות לתת לו מעט אוכל… הכל איכפּת לו… הכל עסקו… כועס גדעון ומלטף את הפּרד הזקן.

כשטוביה הופיע בחצר – רצו שניהם אליו.

נוּ, מה לעשות עתה?

מה זה נחפּזתם…. רק אלך לצלצל… העגלה עוד לא רתומה (לשמע העגלה נקרע דבר מה בלב) – אתם יודעים מה – פונה אליהם טוביה – עד שהילדים יבואו – לכו ומלאו את הכדים מים. לא יצטרך העגלון לחכות.

בבת אחת נופצו כל התכניות…

כשישבו בעגלה בין קהל הילדים הרועש – התכוצו שניהם בפינה, שלא ייראו. וכשהגיעו לשדה – פרצו הילדים לבין שורות התירס והתחילו בהתחרות. התרחקו שניהם לקצה החלקה ודללו שם מתוך כאב ובושה.

מדי פעם היה גדעון מזדקף, שולח מבט לעבר הגבעה אל החורשה שם. "איזו שורה ארוכה, אחד… חמשה… עשרה… אחד עשר… אחד עשר זוגות – מנה גדעון – ואיזה תלם ארוך – עד הסדראות מגיע.

– עמיהוד! הבט אל החורשים, שם שם. אחד־עשר זוגות. בחיי! אחד עשר. מניתי.

עמיהוד מאהיל על עיניו, מביט.

– אַח עמיהוד. כמה טוב ללכת בשורה ארוכה כזו. אתה יודע – לא צריך לאחוז במושכות, הבהמות בעצמן תלכנה. אתה קושר את המושכות לידית המחרשה, תוקע השוט בצנור שעל גבי הידית – ולך לך!

– הי, גדעון! עמיהוד! מה התבודדתם שם? גשו הנה! יחד עם כל הילדים – קורא להם המורה.

– כ כ כ… הביטו! עוד לא גמרו אפילו שורה אחת – מפרפרת בצחוק יעל השמנה.

– אני כבר מתחיל את השניה – מצפצף משה’לה בקולו הדק, קול הצפּור. גדעון ועמיהוד אינם עונים. בושה וכעס אוכלים במלוא פיהם…

אך הנה גלשה כבר השמש לעבר ההר השני, צללי־ערב פשטו מעבר ההר מזה.

– ילדים! האָספו הנה! – קורא המורה – הנה העגלה נוסעת.

בשמחה רצים הכל לעגלה. יושבים. גדעון ועמיהוד מתחמקים ורצים ישר לחורשים.

– מנין באתם הנה? מה אתם עושים פה? – פוגשים אותם החורשים.

– שמואל, תן מעט לחרוש – מתחנן גדעון.

– יחזקאל, תן… – מפציר עמיהוד.

שמואל ויחזקאל מוסרים להם את המחרשות. שניהם הולכים מאחריהם ומלמדים אותם פרק בחרישה.

– הטה הצדה! שמאלה! כך. פוקד שמואל.

– אל תמתח המושכות! הניחה אותן! הבהמות בעצמן תלכנה – מעיר יחזקאל.

קוממיות קופצים גדעון ועמיהוד על רגבי השדה הקשים.

כשמגיעים לסוף התלם – אין כבר זכר לקרני־שמש. עטוף כבר כל העמק חשכת ערבים שקופה.

– להתיר! מפקדים שמואל ויחזקאל.

– שמואל, התר לי את הפרד לחוד. לבדי ארכב – מבקש גדעון.

– גם לי. גם לי, יחזקאל – מחזיק אחריו עמיהוד.

גדעון קופץ על הפּרד. עמיהוד אחריו.

לא לרוץ! – צועקים אחריהם החורשים – אחרי העבודה אין רצים.

שניהם עוצרים בבהמות. בכל גוף עובר גרוי־חשק של דהרה מהירה… אך עיני החורשים צופיות, צופיות…

פרד על יד פרד צועד. רגלי גדעון נוגעות ברגלי עמיהוד.

כשהם עולים על הדרך התלולה, שממנה כברת דרך עד הבית, רואים הם פתאום כדור שמש משולהב־אדום נלחם בגבורה אחרונה עם צללי ליל מרובים, היורדים עליו לכבותו.

– אַח, כמה יפה – אומר גדעון – הבט עמיהוד! שמשות בית־הספר מוצתות באש…

אַח, כמו דליקה בתוך בית הספר… – אומר גדעון בהתלהבות – אַח! כמה יפה…

עוד מעט והכדור האדום ישקע. לאט לאט מתמסמסת האדמומיות. מכל העברים מגיחה חשכה רווּיה, ריחנית של ליל קיץ בשל –

כשהם יוצאים מהאוּרוה, אחרי שהתירו את הבהמות, אומר פתאום גדעון לעמיהוד:

– אתה יודע, עמיהוד – כשאגדל – אני מוכרח להיות סדרן… אתה יודע מה אעשה – את טוביה הסדרן אסדר תמיד במטבח. כל השנים יעבוד אצלי במטבח – – –

 

ב    🔗

היו ימי קיץ ארוכים ממושכים. להט השמש באורו המלובן. צרב באכזריות, בער אחרי כל גבעול ירוק. החלו עלי הגפנים מצטהבים ולבינותם קרסו אשכלות כבדים מסורבלים ענבים גדולים מתוקים, שהחלו מתבקעים מחום השמש היוקד. עמד שדה התירס מאובק. צבעו צהוֹב־אפוֹר. מתוך הקלחים הצהובים בלטו שערות מדובללות, כזקן־ישיש קרח. נהנו מהחום רק האבטיחים הגדולים. עם התגברות החום צבו בטניהם הירוקות־לבנות, המנומרות, היתה עתה העבודה שולטת בכל. גדולה וכבדה רבצה על כתפי־כל והכריעה. התרוצץ טוביה הסדרן ולא ידע במה לעסוק תחילה. סבבוהו תביעות מכל הצדדים:

– הענבים מתבקעים. צריך להחיש בבציר. עוד עשר ידים הב…

– גרעיני התבואה נשפּכים, צריך להוביל ולהוביל…

– מכונת הדישה דורשת ידים! ידים! – – –

טוביה הסדרן לא ידע את מי לספק תחילה. רק רץ מדי פעם למפּל המים, המפכה שם במורד הגבעה. צנח וטבל את ראשו הגדול, המיוזע במים הקרים, המשובבים, ולגם במלוא גרונו, “גלים”… “גלים”… כשפיקת גרונו קופצת עלה וירד ככספּית… עמדו כבר כל המוסדות סגורים – ואנשים בכל זאת לא הספיקו. פרץ שוב טוביה לבית־הספר וצעק:

– לא אוכל! לא אוכל! את “הגדולים” נוציא. רק ירוַח – ישובו ללמודים. לא היתה עתה התנגדוּת כל שהיא. נכנעו גם המורים לכוח האיתן הזה שהעניק ביד רחבה בשדה, בכרם ובמקשה – – –

פּרש שר העמל המשולהב את שלטונו על הכל –

עם שחר דרדרו כבר עגלות ההובלה. ולעת ערב היה שב כל המחנה הכבד הזה על זקניו, נשיו וטפּיו, פני כולם מלוכלכים מאבק וזיעה. החולצות מחוספּסות ומתוחות כמפּוּח. מיד אחרי ארוחת הערב היה בוקע את הדומיה הגדושה, הלילית, קול נחרה רמה של גויות עמלות…

גדעון ועמיהוד זכו להיות בין עובדי הגוֹרן. מי ידמה להם ומי ישוה להם עתה. בין כל הבחורים רחבי־הכתפים יעמודו. כמוהם ימלאו את לוע־המכונה הזולל הצועק במלתעות סכינו: "הב! “הב!”

– הי גדעון! עלה על המכונה לחתוך את החבלים מהאלומות – צועק המכונאי.

עולה גדעון על המכונה, המתנדנדת לתנועות הטרקטור הגדול. ראשו סחרחר, פחד רועד בלב. “מלתעות סכיני המכונה כל כך קרובות אליו, כל כך”… אך איתן הוא עומדוגם על הפּחד יבליג, אין שהות לחשוב על זה. הנה עולות האלומות, אחת אחרי השניה בשורה, צריך לחתוך, לחתוך. ועמיהוד עומד אצל השקים אינו מספיק להוריד אחד – והנה השני כבר מלא. פּורץ טוביה לגורן. מסתכל לגרעינים, שנשפּכים דרך צנורות המכונה, כזרם מי־מעין שאינו פוסק לעולם. מוציא גרעינים אחדים. מניחם על כף ידו הרחבה, בוחשם, אחרי כן מכניס גרעין אחד לפה ועל רוחב פניו השחורים משתפּך חיוּך תינוקי רחב:

איזה גודל… גרעינים. נוּ נוּ גרעינים…

מביט טוביה על תנועות עשרות ידים, המתרוממות מאליהן, כאילו הפּנטה אותן המכונה הגדולה וכולם ממלאים אחרי פקודותיה הנעלמות – וממהר להסתלק, כשמכל גופו הגדול והרחב פורצת חדות־העמל המשכרת. עוברת שעה אחרי שעה. כבדו הידים ועיפו, ביתר עוז נשמע רעש המכונה. מתנועעות מלתעות־סכיני המכונה ומזמזמות:

– ריקות… ריקות… ריקות..

רואה המכונאי דן את פלגי הזיעה ששטפו את הכל – ומעמיד את הטרקטור. משתתק מיד הרעש, כאילו נבלע באדמה. מצלצל עוד באזניהם של גדעון ועמיהוד הד רחוק, רחוק…

– הֵֵ, חברה! עתה אבטיח לא יזיק… מחייך המכונאי.

– לא יזיק. לא יזיק.

אך מי ילך עתה למקשה. הכל קורסים תחתיהם כאלומות קצורות.

– הי גדעון! עמיהוד! קלי־רגלים הנכם, יאַללה! הביאו אבטיח.

חשים גדעון עומיהוד עופרת ברגליהם, אך לא יוֹדוּ… כחץ מקשת רצים שניהם אל המקשה. דן המכונאי פולח את האבטיח בסכינו הגדול, חותך פלחים אדומים גדולים ומחלק פלח פלח לגולגולת. טובלות קרני השמש במיץ האבטיח האדום, בולעים החבריא מיץ אבטיח מעורב קרני שמש נוצצות וצחוק רם מריע.

וכששבים לעבודה – הרכינה כבר השמש את ראשה המסולסל לעבר הרי המערב. באה ביעף רוח־ים קלילה, מלטפת ומיבשת את הזיעה המרובה. נעשות עתה התנועות שוב קלות. ופה לוע־המכונה מרסק את האלומות בזמזום כבוש, תאוני, כמו שהלעיטוהו נזיד גדוש. נערמים שקים על גבי שקים ועם חשכת־הערב היורדת קלה ושקופה, משתתקת המכונה.

אחרי הרחצה נכנסים גדעון ועמיהוד לחדר האוכל של הילדים, יושבים בראש ומספרים נוראותיה של המכונה הגדולה.

“רחוקה עדיין האלומה מהלוע, רחוקה – ומשם פורצת כבר נשימה חמה מהבילה וחוטפת האלומה בחטף ובנהימה כחיה טורפת את קרבנה המפרפר… והיד רועדת כה, נמשכת אחרי האלומה ורועדת, אך מיד חותך הסכין החד “חת”, והיד משוחררה ותופסת אלומה שניה” – מספר גדעון.

ועמיהוד מספר על שפע השקים ועל זרם הגרעינים שאינו פוסק אף לרגע…

מקשיבים להם הכל ומקנאים. ואלה מהכתות הקטנות, כשהם שוכבים במטותיהם נים־ולא־נים והוזים על גבורותיהם של גדעון ועמיהוד, מתפּללים חרש בלבם: "אח… לוּ אפשר היה ככה… במשך לילה… להיהפך גדול… בחור גדול… " עד שנעצמות העינים ואגב שינה קולטים את פקודת המורה: לישון ילדים! לישון! גם מחר העבודה מרובה.

חולם גדעון בלילה חלום נורא:

מושיט הוא את היד לאחוז באלומה, שחציה כבר היתה לברות לשיני המכונה, מושכת אותו האלומה לשם, ללוע – מושך הוא את האלומה אליו בכל כוחותיו. מושכת היא אותו ביתר און, מתרומם הוא גדעון מכח המשוכה ונמשך אחרי האלומה, והנה אהה! נתפש לבין מלתעות סכיני המכונה. שומע הוא חריקת עצמותיו המתרסקות, חש כאב חד נורא – ומקיץ בשאגה איומה. רואה גדעון את מטות הילדים סביבו – ונרגע. לא יכול להרדם. גדעון שוכב ומקשיב. והנה ממטתו של עמיהוד עולה אנחה. מתחילה שקטה ואחר גניחות חנוקות וחרחור־גרון משונה – קופץ מהר גדעון ממיטתו ומעירו:

– עמיהוד! עמיהוד! למה תגנח ככה, עמיהוד?

מתעורר עמיהוד, פּוקח שתי עינים אחוזי פּחד וחפץ להוריד מעצמו משא כבד.

– מה חלמת, עמיהוד? למה חרחרת בשינה?

– אוי אוי גדעון… כל השקים המרובים, שהוציאה היום המכונה, רבצו עלי. חלמתי שנפלתי לבין השקים והם כולם נערמו עלי וחנקוני – אוי, איזה חלום נורא. מספר לו גדעון חלומו. צוחקים שניהם ומחליטים לישון עד הבוקר יחד. היתה שעת חצות. שט לו הירח המלא בתכלת החיורה, כגולגולת על פני מים שקטים. עמדו השומרים על משמרתם והתאמצו לא להרדם, כשראשיהם צונחים על חזיהם כפירות בשלים כבדים. היתה מסביב דומיה. הס. רק אי־שם מנסרת צעקה טרופה על צפור־ליל דורסת. ושוב הס. היה בוקע את הדומיה אשכול ענבים כבד שנשבר מענפו, היה השומר מזדעזע, מרטט בכל גופו המיוּשן ורץ לבדוק את המנעולים של הרפתים והאורווֹת. וכששב, נרגע ועומד על משמרתו – היתה שוב השינה מלפפתו ומחבקתו בזרועותיה השחורות־הכבדות. הוצפו פתע השמים אדמומית גדושה. השומר קרע שמורות עיניו המהודקות והסתכל לאדמומית המוזרה “הן שעת הזריחה עוד רחוקה, רחוקה”. הוברר לו מיד כל האיום שבאדמומית הגדולה: דליקה… בשדה דליקה… התלבט ענבל הפעמון כמטורף ושוע:

– דליק, דליק, דליקה!… דליק, דליק, דליקה!… הוּבהלו הכל מהמיטות. יצאו מי בלבנים, מי בנעל אחת לרגלו, ומי לגמרי יחף.

– מה קרה? מה קרה?

– דליקה! דליקה! בשדות דליקה. – – –

טוביה פרץ כרוח קדים משתוללת, הביט רגע לעבר האדמומית – אוּ. למה תעמדו – מהר חביות־מים! שקים רטובים!… חלקת השעורה בוערת… ומיד קפץ על סוסה ושק רטוב ביד – אחרי! שקים רטובים. אוי חלקת השעורה הכי שמנה… מהר!!! תפשו כולם שקים רטובים ודלקו אחריו עד כלות הכוחות. וענבל מתלבט שם מטורף ושולח אחריהם: דליק, דליקה… בים בם… דליק, דליקה… בים בם…

בערו ערימות התבואה באש שקטה, שלוה. היה דומה כאילו השיא מי שהוא משואות לכבוד חג גדול. רק מדי הופיע רוח קטנה, היו פורצות לשונות־אש צהובות־אדומות, מתמתחות ונלפתות סביב האלומות כזרועות ענקיות ומדי התחזק הרוח, היו מתכווצות ומתעקמות. כפני מוקיונים מעוּותים בצחוק חנוק…

– מהר! מהר! לחסום מצד ימין – הנה – הנה – את הערימות הניחו. שם כבר לא נציל – מצד ימין צעק טוביה.

באו כולם אחריו. הניפו שקים רטובים ובעיניהם – אש הצער ורפיון האדם מול איתני הטבע המשתוללים – – –

נראה טוביה הסדרן אצל האש הבוערת כיצור משונה: גויתו משולהבת, עיניו קמות ובולטות כעיני סוס כלוא באורווה דולקת – – הניף ידו הרחבה וצרח צריחות משונות ומחרידות – – –

הקיץ גדעון משנתו הערבה. הקשיב רגע לצריחות המחרידות, המעולפות מורא־ליל… היה נדמה לו לגדעון, שנתקבצו תני־כל־העולם ומתנים, באישון־לילה את גורלם המר בפני איזה גדול, היושב במרומים הרמים… חרד גדעון, חפץ הוא לכסות גם את הראש בשמיכה. ופתאום הוא רואה את קירות החדר מצופים אודם רוטט…

– הו… עמיהוד קום! דליקה בשדה. סוחב לו גדעון ברגלו.

– מה? מה? – פולט עמיהוד סתומות ומתהפך לצד השני.

– עמיהוד! עמיהוד! מהר… בשדה דליקה… – ומוריד אותו מהמיטה.

קפצו שניהם החוצה – ודהרו ישר לחלקת השעורה.

ראו מחנה כבד נלחם בחרף נפש את איתן משתולל – ומהר הניפו שקים יחד את הכול. –

לא סר גדעון מטוביה אפילו לרגע. קפץ אתו ראשון לאש והניף שקו באוֹן כמו טוביה, כמו טוביה – עד הנשימה האחרונה – – –

ובלבו שם נמס דבר־מה – – מבעד עינים מדוּמעות מעשן הוא רואה את טוביה הגדול, הרחב. והוא כל כך קרוב אל טוביה, יחד עמו הוא נלחם באש. והיה עתה כל כך קרוב לו טוביה הסדרן, כל כך הקסים בכוחותיו המרובים טוביה היקר, הנערץ – –

לא ראה טוביה הסדרן מיהו העוזר על ידו; הקוץ אתו ראשון לאש, רק חש גוש קטן חי מתלבט לו בין רגליו ומפריע – –

הסתכל רגע טוביה – וראה את גדעון מלפניו ואת עמיהוד מאחוריו.

– הו! מה תעשו פה, רק תפריעו, מהר הביתה!

וכשלא סרו – תפס בידו הרחבה, הגדולה את גדעון והשליכו רחוק רחוק מהאש ואחר את עמיהוד…

כאילו רק עתה ראו אותם – החלו הכל צועקים:

– הביתה!… הביתה!… גם בלעדיכם נוכל… הביתה!!!

סרו שניהם מהאש ועמדו מורדי ראש, כאילו ספגו מלקות חנם. –

חש גדעון בחזה שם אבנים ובגרון דגדוג… לא יכול לעצור בו גדעוֹן ופרץ בבכי, בכי ילד מבוּיש־חנם….

חדל… חדל… – מתחנן עמיהוד ולו עצמו יורדים שני קילוּחי דמעות ישר לפה – –

גברו מאות ידים על איתן משתולל. כבתה הדליקה. עלה ריח חרוּך של שעוֹרים קלוּיים. השחיר השדה השרוּף מוּל השמים הכחולים־החיורים והטיל אימה… והירח שט לו כמקודם, כגולגולת על פני מים שקטים –

עבר טוביה את השדה בפסיעותיו הרחבות. העריך את הנזק.

– נו, תודה לאל! עוד נשאר די… התגברנו עליה… אבל מחר צריך להוביל בכל העגלות…

שבו הכל לבתים הדוממים, המחכים להם שם בבקעה. היתה תהלוכה משונה של חרוּכי־שער, שחורי־פנים ומיוּזעים. וקדימה צעד טוביה רחב, גדול, ענק – –

ומאחורי המחנה, כושלים ומבוּישים, חרוכי ריסים ומלוכלכים, שרכו דרכם גדעון ועמיהוד. כשהגיעו לבתים – בקע השחר באורו הנוצץ, העליז, המבשר את בוא המאור הגדול.

מהאגמון הגבוה שעל שפת הנחל צפצפו שירת־בוקר עליזה במקהלה: חוֹחיוֹת, בלבלים וחמריוֹת ובישרו את יום העמל הבא – – –