תורת התורשה, שהכל דשים בה עתה, ושיטות בידה לבדוק ולבחון את תכונותיו ואפיו של היצור הרך, שזה עתה התחיל מפתח ניצניו ופקעותיו; המכניסה לתוך סד המדע בעל חי מרטט ומפרפר לרוחות החיים העזות, כדי לשווֹת לו צורתו הרוחנית בבא לפי דמות הקודם לו בדור שני ושלישי – תורה זו עם כל היותה “מדע”, מושתתת על חקירות יסודיות, ודאי שהיא יודעת גם המון מקרים יוצאי דופן.

שני בניו שסימני הוריהם בולטים בהם ביותר – מה שונים הם זה מזה. אם הבכור אינו מניח להם ל“שמות” מבלי שיהפוך בהם ויהפוך בהם, הרי הצעיר ממנו בשנתיים – אחר ושונה. כולו “חתיכת טבע”. ההוא, משהגיעה שעתו להכניס ראשו במלמד הלימודים, התקומם בכל כוחו ועוז רוחו. כעופר שבוי התלבט בין כתלי בית הספר המלא מחברות, “לוחות”, עפרונות וספרים־ספרים לאין קץ. וכשנכנסו המחנכים אצל האב ושפכו לפניו לבם על בנו הפרוע, הסייח ללא רסן, שפעמים הרבה הניח אותם ואת ספריהם לאנחות והפליג לשדות, לחורשות או לקני הנשרים שבחגוי הסלעים בהר הקרוב – היה האב מחייך חיוך של התנצלות ובקרבו מפכה הנאה, הנאה חריפה ומשכרת, שלא ידעה עד כה לא הוא ולא אבותיו.

והבן מקפץ לצדו ומדלג, נעלם לפתע לשעה קלה וחוזר כשהוא קורן כולו ובידיו צפור חרדה שהורידה מעל הביצים, והיא נותנת בשניהם, באב ובבן, מבט של עוף הרים עז, שיש בו מפראוּת וחוסר אונים כאחד, או שהוא מביא צמח חדש ולא ידוע, או שהוא קורא בצהלת חדוה: אבא, הבט שם־שם – בז, עיט, נשר. ומפליאה ראייתו כבר כיום המשכילה להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים. והאב מרים ראשו אל השחקים ואינו רואה אלא נקודות זעירות, נעות על פני התכלת ונעלמות תוך כדי גילוי, מחוג ראייתו.

את כל חדר הטבע על עופותיו, רמשיו הזעירים, פרחיו ועשביו גילה לפניו זה הפעוט החמוד שאינו יודע עדיין צורת אות. והוא, האב, ראהו בדמיונו עלם בן שמונה עשרה תמור וזקוף, בעיניו הפקוחות לרוחה טובלות חורשות, אפרים ושחקים עמוקים, לבוש חולצה רחבת מחשוף ומכנסיים קצרים המבליטים את רגליו הישרות והשזופות היפות להפליא, והוא מפליג לעולם חדש וצעיר – עולם בראשית. – –

ואותה שעה הופיע גם בדמיונו הבכור, זה שגבו מראה כבר כיום נטיה להתעגלות – בידוע, שהמביט ברום השמים זוקף ראשו ואילו המביט בספרים מרכינו – וגם משקפים יהיו לו, ודאי יהיו. – – אכן, נתבדו הפעם אנשי המדע, מייסדי תורת התורשה, נתבדו: נצר חדש, נצר מופלא, עולה מגזע משפחתו.

אולם השינוי בא במפתיע, כחתף: משנכנס לשנתו העשירית – וזנח משחקיו וטיוליו הנלהבים, פחזותו ושובבוּתו כלא היו, יובלי המים, קרני השמש המופזות, הנשרים, הרמשים והפרחים – את הכל המיר ב… אותיות. עתה ישב בין כתלי בית הספר, ראשו גחון אל הספרים ועיניו המופלאות שהשכילו להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים נעוצות באותיות, כאחיו הבכור, כאביו.

עתה ראה אותו האב בדמיונו עלם חיור פנים, בעיניו הגדולות זו הנהיה הנצחית, כולו כאחיו הבכור, כאביו: מרטט וכואב, מרטט וכואב. כך יראה אותו עתה ודמעות עמדו בעיניו ולבו נצבט.

אכן, לא נתבדו אלה מייסדי תורת־התורשה, לא נתבדו. – –