אותו מקרה האסון המחריד, שגרם למועקה מדכאה במחנה זה ימים אחדים, הניח את חותמו גם על גן־הילדים. כל ההשתדלויות לא לתת לזה המורא לחדור לעולמם של הטף – עלו בתוהו, גא וחפשי פרץ בבטחונו האיום והרס כל חיץ ומחיצה, שנארגו בידי מחנכים ומחנכות אחוזי אימת המות. אך פה, בעולם הילדים, ניטל הרבה מעוקצו ונוסף לו משהו קליל, ילדותי־תמים, רקום במוחות “בני ארבע – חמש” משולהבים. התעוררו במוחות הילדים המון שאלות וחקירות צדדיות, והעיקר – המבעית נתקבל כדבר הכרחי וקיים לעד.

כך, למשל, לא יכלה שושנה’לה להבין כיצד זה הכניסו “אותו” לאדמה המרופשה דוקא עתה, בימות הגשמים האחרונים, ולא חיכו, לכל הפחות, עד האביב הקרוב? – –

ומצחו של גדעון התקמט בקמטי־למה־ומדוע, חוקרים הליכות־עולם נסתרות. אך משנשמעו מדי ערב בערב, בשעת־דמדומים מיותמת, צעקותיה האיומות של אשת ההרוג – הוצתה אימה סתומה בעיני ילדים הוזות בשעת בוקר מוקדמת הקיפו הילדים את מיטת שרה’לה היתומה. זו הפטפטנית תמיד שתקה עתה בגאון. עיניה כוסו דוק גאוה ויחוס, אפילו בתנועותיה היה משהו מיוחס שלא ככל הימים.

* * *

אבנר הגדול מכולם, בעל דמיון ורגיש, עמד למראשותיה, נשך בעצבנות את צפרניו וחיכה לרגע בו יוכל גם הוא להתפרק מהמון השאלות שלא נתנו לו דמי. לבסוף פתח:

– שרה’לה, איפה עתה אבא שלך? –

– באדמה! – ענתה זו בפשטות ובמקצת גאוה.

– אבל אף פעם כבר לא תוכלי לראות את אבא שלך, אף פעם. ועיני אבנר העצובות מביטות הרחק הרחק.

– ואם תרצי פעם לחבוק אותו? – שואלת יעל.

– את לא יודעת! אבא־מת לא חובקים!

– אבל אם תרצי פעם, פעם? – מרטט קולו של אבנר.

– אז נבקש את האלוהים שיעשה אותו חי – אומרת שלומית שבאה לפני ירחים אחדים מירושלים.

– אבל איך נבוא אל אלוהים? – שואל אבנר בעצבות.

– אתם יודעים מה, ילדים, – מתלהבת שלומית – אנחנו נסע¹ לירושלים. בירושלים שם אלוהים, אני בעצמי ראיתי. וגדי יטפס על ההר² הגבוה־הגבוה ומשם "³יתן קפיצה־ישר לאלוהים. גדי הוא קפצן – נורא ⁴

– ואם לא ימצא שם את האלוהים, אולי הוא חבוי שם בפינה? – שואל אבנר.

– אז הוא “יתן צריחה” נוראה, שישמע! – עונה שולמית.

אתם יודעים, ילדים, גדי יצרח לאלוהים: אנחנו לא רוצים שאבהות⁵ ימותו, אף פעם אנחנו לא רוצים, ודי!" – ועיני אבנר טובלות דמעות.

שרה’לה לחיה התחתונה מתחילה פתע לרעוד, והיא פורצת בבכי מר – אבא – אבא – – –