האור הגנוז אשר החל מתקופות קדומות קדומות, דרך תנועת־השחרור הלוּדרית שבימי אספּרטקוּס, ועד ימינו אלה, ההיל מחשכי דורות בנגהו הנאצל ובישר פדות וגאולה; הערגון לשויון וחירות אשר הצית לבבות עובדים קדמוניים, רתומים בעול הבהמה לסובב את השכב והרכב בטחנות עתיקות אש המרד, ועד ההכרה הסוציאליסטית המבוססת שבימינו, המקיפה מיליוני בני־אדם כלואים בתוך בתי־חרושת ענקיים מתוקנים לפי כל פלאי הטכניקה החדישה המשועבדים לא פחות מאחיהם המורדים הקדמוניים – דורנו אנו, דור־ההפיכות־והמרידות, זכה לראות את התגשמות החזון, פה ושם.

אך מה אומלל “דור־הזוכים”!

משנתגשם – פג ונעלם האור הגנוז והשתררה מציאות חשוכה, מלאה שעבוד אדם ועם כבתקופות הקדומות קדומות. “שויון העמים” “חירות האדם” “שלטון הצדק והיושר” – להד"ם. אכן, כאז כן עתה, רק יצר האדם הרע מטבעו, שאינו משתנה עם תמורת הדורות, רק יצר האדם. – – –

המחנה, שהחל יוצק דפוסי חיים חדשים, שלח את ידו גם באותו השטח הנעלם, המעולף רז בראשית ומסתורין. גם פה ניסו להסיר את המחיצה, החוצצת בין שכלו של האדם לבין הכוח הנעלה והנאדר, ולהעמידו על השכל ועל ההגיון. אמנם, הזיזים בלטו ביותר, אולם המחנה, שכור־נצחון החידוש, התימר בכיבושיו.

אפס עם פעית תינוקות ראשונה; עם פרוס הנס החדש־הישן של חיים מקיצים מגיחים מהנשיה – החלו אלוהים גדולים מתדפקים על שערי המחנה.

נבוכו מחנכים ומחנכות. סחור סחור הלכו עם אלה הפעוטים: “כוח”, “רוח”, “אש” – גמגמו את תשובותיהם נטולות כוח ההוכחה, אבל את “בני הארבע” וה“חמש” אי אפשר היה להרגיע בזה; במפגיע דרשו תשובה ברורה וישרה.

כשבנו נכנס לשנתו הרביעית ובעיניו היפות הפקוחות לרווחה, המלאות על גדותיהן בינה ילדוּתית עליונה, הקיצה הנהיה הנצחית – לא יכול האב לסבול יותר את ה“תשובות” הללו, שלא רק לא הרגיעו את העינים הנוהרות, אלא הוסיפו עוד יותר לאי המנוחה – ויגל לו את אלוהים.

עתה היה הכל ברור ובהיר:

– כן, אבא, אלוהים עשה את השמים ואת הארץ, את השמש ואת הירח, את ההרים ואת האנשים ואת הבהמות, הכל הכל – קרנו עיניו היפות והנאצלות בחדות פתרון – עשה אלוהים!

ואבא גדל בעיניו ויהי שותף לרבון העולמים במעשי בראשית – –

ילדינו, הגדלים כאן במולדת, מדמים לראות בנו (להיפך מאתנו, שעם פקיחת עינים ראשונה מסנורי־בראשית ספגנו מיד מזקן־אבא אפל ומקמטי אמא קודרים את כל מחשכּי הגלוּת), נכדי המכּבים וניני גדעון, הממשיכים לטווֹת חוּטי גבורה וזוהר מימי אָבות ראשונים. כחוליה בשרשרת הזהב של הדורות הקדוּמים נהיה בעיניהם אף אָנו גיבורים תנ"כיים, שעל אף המלחמות המרוּבות נאחזנו במכורה ושמרנוּה מכל משמר עד היום הזה…

לא אחת יתהה בני בן השש ולא יבין: “למה וּמדוּע יושבים הסב והסבתא וכל היהודים בארצות זרות לא שלנו” – ועוד כהנה וכהנה. את תהום הגלוּת לא ידעו עדיין.

אך הרגע ההוא, הרגע האָיום, שבוא יבוא באחד הימים בודאוּתו האכזרית ויעמידם על טעותם, ממלאני רעד.

את רבבות העינים, עיני ילדינו, אראה לפני כשהן ממולאות צער וכאב בגלוּי המורא של הגורל הישראלי ברגע ההוא. – – –

תורת התורשה, שהכל דשים בה עתה, ושיטות בידה לבדוק ולבחון את תכונותיו ואפיו של היצור הרך, שזה עתה התחיל מפתח ניצניו ופקעותיו; המכניסה לתוך סד המדע בעל חי מרטט ומפרפר לרוחות החיים העזות, כדי לשווֹת לו צורתו הרוחנית בבא לפי דמות הקודם לו בדור שני ושלישי – תורה זו עם כל היותה “מדע”, מושתתת על חקירות יסודיות, ודאי שהיא יודעת גם המון מקרים יוצאי דופן.

שני בניו שסימני הוריהם בולטים בהם ביותר – מה שונים הם זה מזה. אם הבכור אינו מניח להם ל“שמות” מבלי שיהפוך בהם ויהפוך בהם, הרי הצעיר ממנו בשנתיים – אחר ושונה. כולו “חתיכת טבע”. ההוא, משהגיעה שעתו להכניס ראשו במלמד הלימודים, התקומם בכל כוחו ועוז רוחו. כעופר שבוי התלבט בין כתלי בית הספר המלא מחברות, “לוחות”, עפרונות וספרים־ספרים לאין קץ. וכשנכנסו המחנכים אצל האב ושפכו לפניו לבם על בנו הפרוע, הסייח ללא רסן, שפעמים הרבה הניח אותם ואת ספריהם לאנחות והפליג לשדות, לחורשות או לקני הנשרים שבחגוי הסלעים בהר הקרוב – היה האב מחייך חיוך של התנצלות ובקרבו מפכה הנאה, הנאה חריפה ומשכרת, שלא ידעה עד כה לא הוא ולא אבותיו.

והבן מקפץ לצדו ומדלג, נעלם לפתע לשעה קלה וחוזר כשהוא קורן כולו ובידיו צפור חרדה שהורידה מעל הביצים, והיא נותנת בשניהם, באב ובבן, מבט של עוף הרים עז, שיש בו מפראוּת וחוסר אונים כאחד, או שהוא מביא צמח חדש ולא ידוע, או שהוא קורא בצהלת חדוה: אבא, הבט שם־שם – בז, עיט, נשר. ומפליאה ראייתו כבר כיום המשכילה להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים. והאב מרים ראשו אל השחקים ואינו רואה אלא נקודות זעירות, נעות על פני התכלת ונעלמות תוך כדי גילוי, מחוג ראייתו.

את כל חדר הטבע על עופותיו, רמשיו הזעירים, פרחיו ועשביו גילה לפניו זה הפעוט החמוד שאינו יודע עדיין צורת אות. והוא, האב, ראהו בדמיונו עלם בן שמונה עשרה תמור וזקוף, בעיניו הפקוחות לרוחה טובלות חורשות, אפרים ושחקים עמוקים, לבוש חולצה רחבת מחשוף ומכנסיים קצרים המבליטים את רגליו הישרות והשזופות היפות להפליא, והוא מפליג לעולם חדש וצעיר – עולם בראשית. – –

ואותה שעה הופיע גם בדמיונו הבכור, זה שגבו מראה כבר כיום נטיה להתעגלות – בידוע, שהמביט ברום השמים זוקף ראשו ואילו המביט בספרים מרכינו – וגם משקפים יהיו לו, ודאי יהיו. – – אכן, נתבדו הפעם אנשי המדע, מייסדי תורת התורשה, נתבדו: נצר חדש, נצר מופלא, עולה מגזע משפחתו.

אולם השינוי בא במפתיע, כחתף: משנכנס לשנתו העשירית – וזנח משחקיו וטיוליו הנלהבים, פחזותו ושובבוּתו כלא היו, יובלי המים, קרני השמש המופזות, הנשרים, הרמשים והפרחים – את הכל המיר ב… אותיות. עתה ישב בין כתלי בית הספר, ראשו גחון אל הספרים ועיניו המופלאות שהשכילו להגדיר צפור צפור ומוצאה גם כשהיא עגה במרומים נעוצות באותיות, כאחיו הבכור, כאביו.

עתה ראה אותו האב בדמיונו עלם חיור פנים, בעיניו הגדולות זו הנהיה הנצחית, כולו כאחיו הבכור, כאביו: מרטט וכואב, מרטט וכואב. כך יראה אותו עתה ודמעות עמדו בעיניו ולבו נצבט.

אכן, לא נתבדו אלה מייסדי תורת־התורשה, לא נתבדו. – –

אותו מקרה האסון המחריד, שגרם למועקה מדכאה במחנה זה ימים אחדים, הניח את חותמו גם על גן־הילדים. כל ההשתדלויות לא לתת לזה המורא לחדור לעולמם של הטף – עלו בתוהו, גא וחפשי פרץ בבטחונו האיום והרס כל חיץ ומחיצה, שנארגו בידי מחנכים ומחנכות אחוזי אימת המות. אך פה, בעולם הילדים, ניטל הרבה מעוקצו ונוסף לו משהו קליל, ילדותי־תמים, רקום במוחות “בני ארבע – חמש” משולהבים. התעוררו במוחות הילדים המון שאלות וחקירות צדדיות, והעיקר – המבעית נתקבל כדבר הכרחי וקיים לעד.

כך, למשל, לא יכלה שושנה’לה להבין כיצד זה הכניסו “אותו” לאדמה המרופשה דוקא עתה, בימות הגשמים האחרונים, ולא חיכו, לכל הפחות, עד האביב הקרוב? – –

ומצחו של גדעון התקמט בקמטי־למה־ומדוע, חוקרים הליכות־עולם נסתרות. אך משנשמעו מדי ערב בערב, בשעת־דמדומים מיותמת, צעקותיה האיומות של אשת ההרוג – הוצתה אימה סתומה בעיני ילדים הוזות בשעת בוקר מוקדמת הקיפו הילדים את מיטת שרה’לה היתומה. זו הפטפטנית תמיד שתקה עתה בגאון. עיניה כוסו דוק גאוה ויחוס, אפילו בתנועותיה היה משהו מיוחס שלא ככל הימים.

* * *

אבנר הגדול מכולם, בעל דמיון ורגיש, עמד למראשותיה, נשך בעצבנות את צפרניו וחיכה לרגע בו יוכל גם הוא להתפרק מהמון השאלות שלא נתנו לו דמי. לבסוף פתח:

– שרה’לה, איפה עתה אבא שלך? –

– באדמה! – ענתה זו בפשטות ובמקצת גאוה.

– אבל אף פעם כבר לא תוכלי לראות את אבא שלך, אף פעם. ועיני אבנר העצובות מביטות הרחק הרחק.

– ואם תרצי פעם לחבוק אותו? – שואלת יעל.

– את לא יודעת! אבא־מת לא חובקים!

– אבל אם תרצי פעם, פעם? – מרטט קולו של אבנר.

– אז נבקש את האלוהים שיעשה אותו חי – אומרת שלומית שבאה לפני ירחים אחדים מירושלים.

– אבל איך נבוא אל אלוהים? – שואל אבנר בעצבות.

– אתם יודעים מה, ילדים, – מתלהבת שלומית – אנחנו נסע¹ לירושלים. בירושלים שם אלוהים, אני בעצמי ראיתי. וגדי יטפס על ההר² הגבוה־הגבוה ומשם "³יתן קפיצה־ישר לאלוהים. גדי הוא קפצן – נורא ⁴

– ואם לא ימצא שם את האלוהים, אולי הוא חבוי שם בפינה? – שואל אבנר.

– אז הוא “יתן צריחה” נוראה, שישמע! – עונה שולמית.

אתם יודעים, ילדים, גדי יצרח לאלוהים: אנחנו לא רוצים שאבהות⁵ ימותו, אף פעם אנחנו לא רוצים, ודי!" – ועיני אבנר טובלות דמעות.

שרה’לה לחיה התחתונה מתחילה פתע לרעוד, והיא פורצת בבכי מר – אבא – אבא – – –