אי־אפשר לה לאומה בלא בסם, אי־אפשר לה בלא בורסקי. אי־אפשר לה בלא שמשים, אי־אפשר בלא חכמי־מדינה. איני אומר כי אוי למי שהוא שמש אך אשרי מי שאומנותו מדינאי.
מר אבן נכנס לחיי־האומה בשער־השמפניה. לאמר כי לא הרג עצמו עלינו? הן, בשער־השמפניה! לאמר כי חי חיים קלים? חיי שמפניה קשים, לפרקים, מנשוא. שמא עשה מלאכתו רמייה? חס לי מאלוהי! באמונה עשה עמנו, בכשרון, בטוב־טעם ובטוב־דעת, אך כל מה שעשה – עשה בשער־השמפניה.
שנים הם שמשמשים את אומתם. שניהם בלבב־שלם. שניהם – עד כלות כל הכוחות.
כל שחורש ומשמש. יוצא לישובי־עולים ומשמש. טועם טעם־חינין ומשמש. נושא פחי־מים לוהטים – מן הירדן, נאמר, ל“גשר” – ומשמש… וכנגדו ־ מי שסועד על שלחנות גבוהים ומשמש. מהדר בלבושו ומשמש. כותב ומשמש. טועם טעם עידונה־של־תרבות ומשמש.
אם ניטל עלי לעשות פעם למכורתי, רוצה אני לעשות למענה בשער־השמפניה. איני סבור כי יש הבדל בין מסירות־נפש למסירות נפש, בין יגיעת־בשרים ליגיעת־בשרים. אך משתי זיעות בוחר אני בזו של צוארוני־עמילן, לא בזו שמתחת לכתונת־שק.
ואולם מלכות אחת אני יודע, שאין אדם נכנס בה בשערי השמפניה לעולם: מלכותם הענווה של מפלגות־הפועלים! כאן ראוי לו לעלות באורח אורגני: סג’רה, כנרת, עין־חרוד, נהלל… אחר־כך מלחמה לשכר־אנוש, לעבודה עברית בפרדסים, לארגון מקצועי. אחר־כך קצת משק־שתופי, קצת “סולל”, קצת “בונה”, קצת יכין, קצת חק“ל, קצת קופת־חולים וקצת את”א. רק אחר־כך נוכל לסלוח לו מה שאנו חוזרים וסולחים, לעתים תכופות כל כך, לאחרים: אם קיבייה – קיבייה, אם שלומים – שלומים, אם עסקאות נשק – עסקאות נשק!
אך רואה אני כי מר אבן נכנס בשער־השמפניה אף לכאן. כנוסים, עצרות־עם, פגישות־חג מטעם מרכז־המפלגה… יודע אתה, מר אבן, מהו שעלה על דעתי? הנה זה: שלא כשאר כל חבריך בצמרת, לא תוכל להתיר לעצמך לעולם – שלא להיות פופולרי…
הצעה פשוטה, הגיונית, מעשית, מפוכחת יותר לא שמעתי מימי. אלו היתה לי ביצה על שלחני, הייתי מעמידה לפניכם על חודה ומוכיח לכם כי דברים שהיו פשוטים בימי קולומבוס – פשוטים אף בימינו!
מר אלון לא נתן, לפי־שעה, דעתו אלא לצדה הצבאי־פוליטי של הבעייה. בכך – יכול אני לסמוך עליו. אך ארהיב נא עוז בנפשי ואוסיף כי בשאר כל העניינים יוכל הוא לסמוך עלי. כסף לא יחסר לנו עתה לצרכינו עד עולם. יודע אני היכן הוא שמור, כבפוזמק, ואי־זו דרך יכולים אנו לשים עליו יד. בענווה ובהכרת כל מכות־ערכי, רוצה אני לצרף הצעה להצעה ולסייע בכך לכל.
ה“פייפ־רולס” הן כידוע רשומות בית־האוצר האנגלי. אם אין הדבר ידוע כל־כך, להווי נא ידוע עתה. קרויות על שום צורתן: כריכות־קלף עתיקות, מגוללות למגלות ומרוצעות זו לזו מלמעלה, קדומה שבכולן – זו של הנרי השני. שמונה מאות שנה, לפחות. מכל גנזכי־מלכויות אין לך ממצא מאלף יותר. מניין לי כי אין? קרא קראתי… רוצה אתה לתהות על קנקן חייה הכלכליים של לונדון במאה השתים־עשרה? על אורח חיי אירופה במאה השלוש־עשרה? על צורת הממשל האנגלית במאה הארבע־עשרה? כלך לך אצל רשומות בית־האוצר הקרויות “פייפ רולס” ועסוק שם בדיני־ממונות.
בין שאר כל חשבונות־מדינה של אפרכיות ופלכים, כרכים ועיירות. מנזרים וכנסיות, אתה מוצא שם חשבון שקורין “סקאקאריום אארוניס” לאמור: “אוצר גנזי־אהרון”. למותר הוא לאמר: יהודי…
היכרותנו נעשתה באורח מקרי למדי. טרוד הייתי בכתיבת ספר־ילדים, על ילדים שנתגלגלו והגיעו לעכו. על שום מה נתגלגלו לא אומר, לפי־שעה, אך ארמוז נא ואומר כי מצאו אצלי שם, בלשכת־חשאין שמתחת לשרידי מצודה צלבנית עתיקה, אוצר מימי ריכארד לב־הארי, הוא “ריכארד הן־ולאו…” את רגעי העלאת מטמונם המופלא רציתי לתאר באורח פלסטי: הנה מעפרים בעפר, הנה חושפים שקיק־עור, הנה מתירים את שנציו, הופכים אותו על פיו… אלפי מטבעות־זהב נוצצות משתפכות, לאור פנס־רוח פשוט, על פני דף־השלחן…
מטבעות מימי ריכארד? פשפשתי בספרי נומיסטים ויצאתי בפחי־נפש. לא זו בלבד שלא טבע לו מוניטין משל עצמו, אלא שכל ימיו השתמש ב"הנריקוסים, ־ מעות שחוקות־דיוקן, שכנפי צלבן קצוצות. הנרי השלישי הוא שהאריך אחר־כך בצלביו ואלו ימי ריכארד, ג’ון והנרי המכונה שני, היו ימי שפל לבתי־היציקה האנגליים. מעניין לעניין נתמחיתי בעסקי־מטבע. אלו חייתי – מוזר הוא לאמר – בימי בית פלאנטג’ינט הייתי מגיע מן־הסתם למעלת נגיד לשכת האוצר.
עד שאני עוסק לי כך בחקר־מטבעות, אני מוצא שם את חשבון אהרון, איש־לינקולן.
לעילא מכל ספק – עתיר־נכסים. הייתי אומר: רוטשילד של המאה השתים־עשרה. ביתו, העומד עדיין על מכונו, נחשב עתה לעתיק בבתי־מגוריה של אנגלייה כולה. אומרים עליו שגלגל מליונים והלוום לאצילים ולרמי־יחס, בתוכם לארכיבישוף של קאנטרבארי ואף למלך עצמו. רושם רשומות מנזר סנט־אלבאן מעיד עליו בכתובים כי רב־הכמרים שמעון, נשאר חייב לו ארבע־מאות ליטראות. כיוון שנפטר לבית־עולמו “השכים אותו יהודי לכנסייה והצהיר, ברוב גאווה כי הוא־הוא שהתקין לו לקדושנו אלבאנוס חלונות־פאר בכנסייתו ולא עוד אלא שנתן לו צל קורת־גג, בשעה שלא מצא סתרה לראשו…”
בשנת אלף־מאתים־ששים־ושש מגיע שיעור חובותיו של הנרי – רגע, רגע! משקפי… – לכדי שש־מאות־שש־עשרה ליטראות, שנים־עשר שילינג ושמונה פנס. אלפי ליטראות נוספות מגיעות לו מקתדרלת פטרבורו, עשרות חצרות־מנזר ומאות בתי־משפחה פרטיים. כל מה שמצינו על דודנו אהרון מעיד עליו כי לא הסס ליטול בעבוט לא נחלאות, לא בתי־אחוזה, לא שכיות־חמדה שבקדושה ולא עטרות־בארונים. שיילוק? יהי שיילוק… פני שלי אינן מתכרכמות מבושה!
כיוון שנפטר, הורידו מלכי אנגליה את ממונו, מטלטליו ומקרקעיו לבית טמיונם. יתר־על־כן: חובות שחבו לו בני־דורו נפרעו מעתה לגנזיהם הפרטיים. בדרך זו גבה, למשל, ריכארד, חמש־עשרה־אלף ליטראות, שהגיעו לו ליהודי משלושה בתי־מנזר עשירים. למותר הוא להאמר כי ילדי אשר בעכו זכו בכולן – ואולם דבר זה אינו שייך לעניין.
סודו של אהרון היה שמור עמי ימים רבים. לא הייתי מגלנו אלא לילדים, אך לך, אלופי אלון, איני יכול שלא לגלות. זקוק אתה לכסף, כסף רב. לבד מכן – איש לא יבינני כמוך:
אין חוק אחד ליהודים וחוק אחר לשאר כל אומות העולם. אם היה אהרון אזרח, אסור היה להפקיע את רכושו בלא משפט. אם לא היה אזרח – קהלת לינקולן היא יורשתו בדין ואנחנו, אחיו בני־עמו, יורשיה שלה. עצה כנגד עצה, מר אלון. אתה חוסם לי את התעלה בפני תנועת אניות זרות, כרצוננו, ואני משיג לך את כספינו הליגטימיים מידי ידידי, אנשי האוצר הבריטי. רואה אני כי אין לנו אנשי־מעשה במדינה זו, אלא שנינו בלבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.