ימי הצנימים והכוסמת הגיעו, סוף־כל־סוף, לקצם. בחירות ממשמשות ובאו ועמן – יום־טוב־החמאה. עשרות עסקנים, שאיש לא השגיח עד עתה בקול־ציוצם, החלו רוחשים לפתע על פי חורם של עכברים. מסע הבחירות החל!
כל ימות השנה נדחפו בידי דחפנים, געגעו באפר, נתעפרו בעפר. עכשיו, שימי־פולמוס עומדים אחר כתלנו, הם נקראים כביכול לדגל – ונענים, כרגיל… סוף־סוף מעבירים אותם לפני התיבה! סוף־סוף מעמידים להם קתדראות, לדרוש בעניני־דיומא!
לעילא מכל ספק – עונת הדייג החלה! קורמורנים הם, כידוע ,עופות־מים, צללנים מופלגים, מחרטמי דגים, שקל לבייתם ולאלפם. עונבים להם כל מיני עניבות לצווארם ומפריחים אותם מתוך הסירה. כיוון שהם רואים דג – עטים עליו כחטף ומעלים אותו במקורם. יכולים היו לסעוד, לכאורה, סעודה נאה, אלמלא קפץ עליהם תמיד רוגזה של עניבת־דייגים זו, המכווצת את בית־גרונם. הם חוזרים איפוא לדוגית ומטילים את שללם על קרקעיתה. בשכרו תוקעים להם מאלפיהם דגיגים אחרים לתוך לועם: קטנים יותר, מפולגים, קיא־מכמרות שלא יכשר לאכילת אדם.
אני מציץ בעתון – קורמורנים למכביר! עשרות מושכי־לשון ומושכי־עט. הנה הם עטים על צבור הבוחרים ומביאים לשולחיהם קולות. בשכרם ־ זורח אלינו שמם מעל לוח ארועי־השבוע ולא עוד אלא שהם זוכים לטפיחת “יישר כח” מידי השייטים!
לעולם, כך גזרתי על עצמי, לא אשמש למישהו קרדום־חנם למחוץ בו. לעולם לא אמכור נפשי, עטי, עתותי, במחיר־כלב! לעולם לא אצוד לאחרים דגים טריים, כדי שיטעימוני טעם פגרי־רקק. איני זקוק, תודה לאל, לא לכבוד, לא לכהונה, לא לפרסומת.
זקוק אני לכסף. על כך – יכולים אנו לדון ביושר־לב.
יודע אני, דרך משל, לטחון פולי־קפה ספרותיים. ובכן? קפה, כנגד כסף חי! לא יצירות שלמות, חלילה, לכך איני מוכן. אך קטעי רשומות, צחצוחי־לשון, קריאות־ביניים, אמרות־כנף, נגיחות קרן – לכאן, או לכאן – נפנופי אצבע וכל כיוצא בכך – עלי ועל צוארי! בלבד שאוכל להבליע את הדברים בנעמה ולהטילם לתוך ספלי לקוחותי בלי שיחושו בהם טעם לואי של עיסקא לעת מצוא.
להלן לוח־מחירים הגיוני למדי:
כוויות ונשיכות: עקיצת פרעוש – חמשים־איך־קוראים־להן. פגיעה אישית, שאין עוקצה ניטל אף לאחר מריחת שום – שבעים. נשיכת־חמור מגרמת עצם תשעים.
הלל. שתים, שלוש שורות־הלל על הכרזות שהכריז אווז כלשהו מאווזי הכפר־הירוק (מעין “בראוו ל’אובוי”, בראווה לה־ויולה!") – מאה איך־קוראים־להן. “היר, היר!” לשמע דברי־חכמה, שמוטב היה אלו נקשרו לפתחי פי אומרם בחוטים כפולים של גידי כלב־ים – מאה ועשרים איך־קוראים־להן.
הסברה. טהור שרצם של “מבצעים מיוחדים” (כגון: השחתת נופה של צפת, נוף עכו, נוף חורשות־הכרמל, הכחדת מעיין חרוד, נחל כזיב ושאר עיינות מימי ארצנו) – מאה חמישים איך־קוראים־להן. דברי טעם – לכאן, או לכאן – על פרשת אורן ופראג, פסטרנק וד"ר ז’יואגו, נוטינגהיל וליטל־רוק – מאה חמישים איך־קוראים־להן.
סנגורייה. על דברים שיש להם צידוק הגיוני – עשרים אק"ל. שיש להן צידוק, אלא שאיני יכול למצאו – חמישים. שאין להן צידוק כלל – שבעים שהם עלבון פשוט להגיון ולשורת־השכל־הישר – מאתים איך־קוראים־להן.
קטגוריה. דברי־זעם של רגשת נפש–עשרים אק"ל. רגשת נפש מיוחדת ־ חמישים. רגשת נפש בכל מחיר, אפילו טופחים כנגדך באצבעם על מצחם ־שבעים.
חרופים וגידופים. דרך רמז – עשרים אק“ל פשט – חמישים. חירופים מכוונים יפה – שבעים. מכוונים שלא להחטיא – מאה. מוטחים מתוך פאתוס מוסרי – מאתים. פאתוס יהודי – מאתים עשרים. מוטחים מתוך העמדת פני אדם, ששוב אינו יכול לכבוש, כביכול את יצרו – עשרים איך־קוראים־להן. מוטחים כאלו נדחקו מתוך פי בוולגריות מצערת, אך אנושית מאד, של שפכי־מעים מתוף פי הטבעת – חמשים אק”ל.
לשון נאה, נוסח מרוכז ומקוצר. עברית של מרור וחזרת. ארמיזמים ועיטורים לטיניים. ציטטין מתוך אוגוסטינוס, קיקרו, וולטר. זרעוני שומשומין, כמון ופרג של קיסרים, מלכים, שיכים, חאנים, כליפים, אמירים, אפיפיורים ואנשי־רוח. משלי־שועלים. פרטים פיקנטיים מתוך עולם החי והצומח.
לפנות – כרמליתיקוס. קוראים להן – לירות!.
כל מי שיש לו ענין בחיי־עולם, שם בודאי לב לכך שחתמתי, בימי פולמוס נאים אלה, על כרוז פוליטי מטעם אנשי־הרוח. מסופקני, אם יכול היה שלא לשים לב! איני יודע, לפי־שעה, מדוע, אך אותיות שמי היו מצופות מעין־זרחן. על כל פנים לא יכולתי להעיף עליו עין – על הכרוז, כלומר – מבלי שתגיו – תגי שמי, כלומר! – לא יפרכסו אלי מרחוק, כמין פח נוצץ בחשכה!
רבים מאלה שעיינו בו – בכרוז, לכל הרוחות, לא בשמי! ־ נגשו אלי וברכוני. חן־חן, מעומקא־דלבא! אך בינינו לבין עצמו: מי שסבור כי מצפוני איננו מניח לי למשוך ידי מעסקי־קלפות, אינו אלא שוטה! לי היו טעמים משלי לכבד את ידידי, אנשי הרוח, בחתימת־ידי…לא שעשיתי ש ק ר בנפשי, חלילה…יש דברים שאיני עושה אותם רמייה!
אף־על־פי־כן טועים אלה שייחסו לי כוונות יפות מדי. האמת העירומה היא זו שרציתי לישב לי בשלווה ולבלוע זבובים, ככל אשר נאה לאיש־מעלה. אך יקירי: שוטה אינני! שעה שזימנתי עצמי לחמוק לי לדרכי, נזכרתי בחיוכם הנחמד של הטובים בידידי. באזני רוחי שמעתי את קולם המתון, הסימפטי, מלא־ההבנה, שהבעת תמיהה נרגזת מחלחלת בו:
“ואתה? היכן אתה?”
ראיתי פתאום את ידידי האחרים מהלכים להם במה שקורין תילוי־ראש. הם חתמו…משמע ששמם יקר משמי! בהם בקשו אנשי־מעשה להתהדר…משמע שיפים הם ממני! לא, אינני הגדול בבני־דורי ולא החכם שבכל החבורא, אך גדול וחכם אני משוטים רבים. יודע אני שאם אינך מרכיב עצמך על סוס גבוה ־סופך שאתה זוחל כל ימיך עם נשכחי־עולם. הרוסטטראטוס, שביקש להוציא לעצמו מוניטין, הצית כידוע את מקדש דיאנה באפסוס. אצלנו – לא בכל יום אתה יכול להצית הצתות! חייב אתה למצוא דרכים קצרות יותר לתהלה!
כן, יקירי, ההמון! ההמון – דרכו לשכוח! במאה הארבע־עשרה היו כל בני־פירנצה עולים לרגל לביתו של חכם־משפטים אחד – אקורסיוס – ומנשקים את העפר שעליו דרכו פעם כפות־רגליו. משבאו פקידיה של רשות להרסו – לא טרחו אפילו למחות בידם. אין לך דבר חולף כתהילה. אם אינך מופיע לפחות שלוש פעמים בשנה, בפומבי – פשוט רגליך והוצא את רוחך: חשוב אתה כמת!
חתמתי איפוא בשתי ידי. אם לא הצלתי את ידידי, הצלתי לפחו את שמי. לא בי האשם, כי נתמעטו קולות בקלפי.
שניהם ישבו על ידי ועשנו בשתיקה, שלא כדרכם. לבסוף פתח הגבוה שבהם ואמר, במין תעוב פנימי:
“הבט נא, רשימה שהייתי חיב לבחור בה! חמישה־ששה אנשי מוסר…יתרם קרייריסטים, מתחסדים, שוטים, מרבי־מלל, רודפי־כהונו ובוצעי־בצע…”
"במלים אחרות: אפסים!, אמר חברו. “מזלך הוא שמצאת חמישה! ששה? הרי שנולדת בכתונת־פסים! ברשימתי שלי לא מצאתי אפילו שנים!”
השפילו ראשם ועשנו בשתיקה. לבסוף פתח הגבוה שבהם ואמר במין גחוך: “אלו יכולתי להרשות לעצמי פעם מותרות קלים משלי, הייתי בוחר ברשימה אחרת! לא להכעיס חלילה, אלא…מדוע לא, בעצם? להכעיס!” “הייתי שש”, אמר חברו, “ללמד את האדונים הללו לקח! החיים היטיבו עמם יתר על המידה…מפח־נפש קל היה מפריח, אולי, נוצה אחת או שתים מכתר־הטווסים של בטחונם העצמי!”
כיוון שכך, שאלתי אף אני, בקולי הרגיל, שיש בו הרבה מן החכמה ורק מעט מן המרות:
“מדוע לא בחרת איפוא ברשימה אחרת? של ידידנו זה, דרך־משל?” פלט הגבוה שבהם את העשן מתוך ראותיו ואמר:
“עשרים שנה במפלגה, ידידי! איני יכול להוריד קול שלם לטמיון!”
“לא, החרה־החזיק אחריו ידידו המלומד. " לגרום נזק למפלגה? לא! עד לידי כ ך לא הגעתי אף אני!”
עשנו בשתיקה. לפתע צף ועלה במוחי אחד מהגיגי־הזהב, שבגללם אני נקרא מפעם לפעם לסעוד על שולחנו של הנשיא:
" עמדו ותקעו איפוא כף זה לזה: כל אחד בוחר ברשימת חברו! ידידיו אינם מקפחים בכך קול ואלו הוא – נשאר נאמן לעצמו!"
הצעה זו, הרשוני לאמר, ראוייה לאנדרטא!
מי השיא למי עצת־חכמה זו:
“הכבר על שומעים דברי־הבטחה, אפילו אין בידך לקיימם. יפה הבטחה־ללא־שחר מכל דחייה־בקש של יושר־לבב… תן דעתך לטבע את יריבך במ”ט שערוריות. בתוך כך – השכם ותלה להם בצוארם קופות־שרצים של מעשי־פשע, שחיתות, פריצות־מידות…"
יש מי שיודע? ארמוז לכם רמז: שנת הששים וארבע…הא, לא, לא אלף שמונה – מאות ששים וארבע! היכן? מיהו שאמר “רומא”? שתי נקודות למי שאמר רומא!
קוינטוס קיקרו הוא שניסח עיקרים אלה, במכתביו אל אחיו, מרקוס קיקרו, שנה שהציג מועמדותו לכהונת־קונסול. תשובה שהשיבו כאן “ירושלים” לא היתה מדוייקת…אך נתן לה, בכל־זאת נקודה אחת!
“מוקיון!” הטיל ראש־הממשלה חרצן בעורף ראש־האופוזיציה. הפך ראש־האופוזיצה פניו ונתמלא תמיהה:
“מה לשון היא זו?”
או אז – השיב על־פי דרכו…
לא אני הוא שאכניס את ראשי בין שני הרים אשר כאלה, אך בשם־השטן! שרוי לי לספר, לפחות, ספור־מעשה? הרי לכם דרך־משל, משהו כיוצא בכך:
יום אחד היה לוציוס־אניאס־סנקא מפסע בחדרו ומליט מצחו בכפו.
“כתבת?” שאל את לבלרו.
“כן, אדוני!”
“היכן עמדנו?”
" ‘גו שאתה מעלה לו ארוכה’…"
"המממ… הבה נמשיך…‘גו שאתה מעלה לו ארוכה מועד לחזור ולפול למשכב. בעוד שהנשמה, כיוון שנרפאת מחולשותיה־ שוב אינה נפגעת לעולם…’ כתבת? הטל כאן נקודה. הלאה… ‘הווה שקוד על נפשך כי לא תדע ריתחה, פסיק, על יצרך שיהיה כבוש, פסיק, על דעתך כי תהא שפוייה…’ לא, עמוד נא! “מיושבת”, תחת “שפוייה” ־כתבת? כך יפה. “רוח האדם…' מי שם?”
“בוקו…” מלמל זקן סוכני ביתו של פילוסוף־החצר. “צר לי מאד, אלא שיש לי כאן אגרת בידי…”
“אלי?”
"הן, פטרון! מאת…
“ולו גם מאת יופיטר עצמו!” נתרתח הפילוסוף. “לא אסרתי עליך להטרידני בדברים־של־מה־בכך, שעה שאני כותב, קורא, או מכתיב?”
“סבור הייתי…”
“סבור הייתה, סבור! אינך רואה שאני שקוע כאן, ראשי ורובי, בדברים שהם כבשון עולמה של כל־פילוסופיה?”
“אמנם כן… סלח נא…”
“אלף סליחות אסלח לך, שוטה, בקצות אלף מקלות־עץ שבידי! פיוטי־לצים אני מפייט לך? על יין אני כותב? על נשים? על שלוות הנפש, בת הנצח, אני כותב, פרצוף־חדף! הס, אמרתי, לא הגה! למד אלמדך, סוף־סוף, לדעת איך מוציאים את סנקא מכליו, שעה שדורש בשבח כבוש־היצר, שהוא ראשית כל־חכמה!”
אומרים עליו על אותו פילוסוף כי לא זז משם עד שהרגו נפש,,,
“לשון נקייה רוצים אנו לשמוע!” מתרתח עתה בגין. מיד מוסיף, בלשון נקייה שבעתיים: “פה מופקר…”
הוא שמשלו לנו מושלים: לשון, נופל על לשון!
“מדוע לא תשאר ההגמוניה בידינו?” שאלה בימים אלה שרת־החוץ את מי ששאלה. “באורוגוואי שלטה מפלגה אחת ששים שנה!”
אם ששים איני יודע, אך יודע אני ספור־מעשה שיש בו עניין…
יום אחד חזרה אורורה, אלת־השחר, לישיבה־של־מעלה.
“פניך רעים!” לחש לה אבי־כל־האלים על אזנה. “מוטב שתקדימי לעלות על יצועך!”
“אבא…”
“עייפת, אני רואה…אך גפה־של־רומי! מי לא היה מתיש כוחו, אלו נדרש לקום יום־יום בחמש ולפתוח לו להליוס את שערי־השמים! טעמי, לפחות, משהו…”
“אבא… הגיעה שעתי להנשא לאיש…”
“רצונך לומר ־ אל!”
“לאו… לאו־דוקא… בשר־ודם, אבא!”
"מי "?
“בשר־ודם! יפה כל־כך..”
"לא יהיה יפה, האמיני לי, אם אהפכנו לעכבר! שמו?
“טיטונוס…”
“יווני, לפחות?”
“כושי…”
היה לא תהיה, חי זקני!"
“אדם נפלא, אבא! חסון ויפה־תואר… הניחנו לחיות עמי חיי־נצח…”
“הוא – חיי־נצח” אלת־השחר, בת־האלמוות, ומין…מין רימת־אדם! לא! לא, אומרים לך! לא…נו, אול… אול־רייט, אוף! דיינו…"
“הרי שהסכמת?”
“הן, על כרחי…”
“עד עתה, חיי־חלוף ואלו מכאן ולהבא ־ חיי נצח?”
" שכל יש לה… נו, רב לך! יהי רצון שתרווי ממנו נחת…רדי ודורי עמו במחיצתו!"
כך הומר אומרוס…אומר, כלומר, אומרוס… הומר הומר… הומירוס הוא שאומר כך, לעזאזל! אך שוו נא בנפשכם כי חלפו־עברו ששים שנה, מרת טיטונוס הנמנית עדיין עם פמלית־האלים, חוזרת לביתה אשר למטה.
אוּהוּ!" היא קוראת לו לאישה מרחוק.
“קררר…” רוטן טיטונוס בן המאה ומתכרבל בגלימתו.
“אינך שמח לראותני כלל…”
“שמח אני, שמח…אלא שפודגרא זו!”
“מסכן שלי! ומה, נכרכר מעט?”
“מוטב שתחממי לי את כפות־רגלי…בררר! קור־כלבים!”
“אינך רוצה לצאת עמי במחול? ניחא…לסעוד, משערת אני לעצמי, אתה רוצה עדיין?”
“רוצה אני, ילדתי, אלא שאיני יכול…בשר־יחמורים שאת צדה קשה לי עתה כגידים!”
“הרי לך עוף־לבן…”
"הא! תבוא ברכה על ראשך! שיני…שיני היכן הן?
צונחת לה אלת־השחר, בת־האלמוות, על מפתן קן־אהבתם וממררת בבכי:
“אי־לך, זיאוס! למטומטם זקן זה בקשתי חיי־נצח!”
“חיי־נצח בקשת למעני פתייה!” גוער בה הכושי הזקן. ואלו נעורי נצח שכחת לבקש!
אומרים, כי חסה עליו והפכתו, בדבר זיאוס אביה, לעופר־איילים.
לא תמיד הייתי שטוף כל־כך בגרגור קפה־הפוך. יודע אני כי בדומה לחרובים, אינו פה אלא לדלת־העם… אך ימים היו, רבותי, בפונדק וינצ’נצ’ו אשר ברומא, שלא השיבותי נפשי אלא ב“קאפוצ’ינו”, או ב“אספרסו”!
וינצ’נצ’ו היה מגיש לנו טס של מיני מאפה: רקיקים, כעכי־דבש, עוגות־גבינה. יותר מכל תופיני פירות! לכאורה היה עורמם חיש־חיש, כלאחר־יד, על מין טס עשוי כרום… עורמם ומניחם לפנינו על השולחן, כבהיסח־הדעת: מי שיטרח לטעום – יטרח אף לשלם… למעשה, מנה כל כעך ומימיו לא שכח במה הוא ממולא!
וינצ’נצ’ו ערום היה אך אנו ערומים ממנו. כסף אמנם לא היה לנו בכיסנו, אך שכל היה לנו דווקא במידה מספקת. מה עשינו? שקענו עצמנו בשיחת תלמידי־חכמים ובכל פעם שהגענו למדרש־פליאה, כביכול, וזקפנו עין אחת כלפי שמייא, היינו מגביהים שתי אצבעות ומורטים לנו, דרך רישול שבפיזור־נפש, קרן־גלוסקא… לאחר מעשה העמדנו, כמובן, פנים־של־תמיהה: פראות זו מניין לנו? כאילו בנימוס היו הדברים אמורים!
לימים החכים ידידינו וינצ’נצ’ו והצהיר כי אין מגישים עוד מיני־מאפה לשולחן. כל הרוצה לטעום טעם תופין, יטרח נא ויגש אליו לדלפק, ישלם תחילה כדין, ורק אחר־כך יטול את שלו. אם מכר על־ידי כך תופינים רבים יותר – איני יודע, אך אלה שאמנם מכר היו מזוגגים מעתה זגוגי־דובדבן, לא מצופים צפויי חֶמְאַת־צפורניים!
כל פעם שאני מעיין עתה בעתון־בוקר מסויים, או שומע את חסידיו מטיפים – תמיד ברוב פאטוס – למין טוהר־מידות, אני נזכר בגלוּסקאות וינצ’נצ’ו הטוב. ישנן בריות בעולמו של הקדוש־ברוך הוא, שאינן אמונות אלא על ריבת־תותים… הנח לפניהן סוגיא פוליטית כלשהי ותן דעתך על קצות צפורניהם: מגרדים מעליה צפת־שזיף אחת, שני דבדבנים… את האורז המר, את קמח־המאפה הפשוט של עובדות־החיים הם מניחים תמיד לאחרים! לפני הבחירות פירסמו גלוי־דעת, שבו פירטו לפנינו כמה וכמה פרשיות, מאותן שדחו או תמכו בהן, בהיותם באופוזיציה. קראת ־ ולבבך פחד ורחב… האמת, כל האמת ורק האמת! אף לא מקרה אחד של צדק־לחצאין, או הלכה, שאין מורין כן…“אשרי הלקקנים!” הרהרתי לי אז בנפשי. “אשרי זוללי הריבה, אשרי מי שאינו טועם בכל כיבוד אלא קרומי־שוקולד!”
השבוע סחו לנו גזרני־האופנה כי הם שולפים עתה את סיכותיהם האחרונות מגלימת־הצירים החדשה של כמה וכמה לקקנים צעירים. עד שיטלו ידיהם, תעלינה מן הסתם “על שולחן הכנסת” רבות מבעיותנו הישנות. אם נכון הוא כי יהיו סמוכים עתה יותר לקערה – מוטב שיסתגלו לטעום מן התופינים בשלמותם – ולסלק את מחירם, כדין. ימי הריבה שלהם, חלפו־עברו! ילמדו נא לברך עתה על הקמח הפשוט, כשם שלא ברכו לפנים אלא על השקדים שבתוכו. אם לא יערב להם יותר – לא יביאם, לפחות, לידי חולי־מעיים!
המילון הרוסי־עברי, שעל הוצאתו לאור הודיעו לנו, בימים אלה, מחוגי “ספריית הפועלים”, אינו נמצא עדיין תחת ידי. לא אוכל לאמר, איפוא, לאיש איך קוראים עתה ברוסית לדרך הסברתם של פוליטרוקים מק"יסטיים בלשונן של מעצמות ־המערב קוראים לכך, פשוט, דימגוגייה ואלו בעברית ־ שֶׁצֶףחֶצֶף!
מי שפתח השבוע את עתוני הקומוניסטים נדהם לראות – לא, לא “נדהם”, שהרי חלחלה לא היתה כאן, אך הופתע למדי לקרוא – כי נוסף לכל יתר תחלואינו הפוליטיים, לקינו אף בחוסר דימוקרטיה! אפילו מסע־הבחירות, שמן הדין היה כי נשמור על טהרתו לא פחות משהם שומרים עתה על השלום, איננו חופשי אצלנו מכפיה! האדם־מן־השורה, שבימים כתיקונם הוא מוכן לרוץ, עירום מאושא לשפרעם, כדי ליטול חלק באסיפת בוחרים של מק"י, נתון עתה למריטת־נוצות. הג’נדרמריה שלנו – לא זו בלבד שאינה עומדת לה מן הצד, ככל אשר ניטל עליה, אלא שהיא מתגרה בבוחרים ויורדת עמם לחייהם!
חייב אני להודות עתה, במו־פי בכל רגשי־היקר שאני רוחש לג.פ.או. הישראלית, כי ראוי לה לקום ולהסיר את מצנפתה בפני משטרת ברית־המועצות. על־כרחי אני נזכר במסע־סיור שערכתי בה לפני שנים לא רבות. הדבר היה לפני… לפני… המתן נא, ידידי! לפני שברייה… לא! לאחר שברייה… ואולם נניח לכך! מסע הבחירות הסובייטי הורגש אז, על כל פנים, בכל רחבי־המדינה. כיוון שכילינו את סעודתנו על שולחנם של עורכי “טאס” – סעדנו אז יחד ב“סרנקי־קוזליק” – הרשונו לקום ולערוך ביקור־חטף בכל קלפי שנרצה. אלוהים הוא היודע כי לא הרהרנו חרטה על כך: לא בכל יום אתה רואה דימוקרטיה, בעצם נשיפתה ונשימתה!
לנינגראד המתה מנהרי־נחל־אדם. בן לילה נתמלאו שדרות העשרים־וחמשה־באוקטובר תיבות סבון הפוכות, שעל כל אחת מהן ניצב מעין מטיף פוליטי. לעומת חילופי־דרשות אלה, שנשמעו יפה עד מעבר למיפרצה־של־פינלאנד, דמו עלי גמגומי־המלל של גני “הייד־ פארק” בלונדון, כמין גניחה של תא־ענויים!
שיטת ההצבעה היתה דומה במקצת לשלנו, אף כי – בינינו לבין עצמנו – חופשית הרבה יותר. כל זרם פוליטי, כל פלג, כל חבר עסקנים נטל לעצמו אחת מאותיותיו של האלפבית הקירילי. שלוש הרשימות הקטנות, שעליהן הודיע “רויטר” כי נפסלו, כביכול, הגישו ערעור נוסף והופיעו מחדש, באותיות אחרות. כרגיל במקרים אלה של יללת־תנים ישועית, נתברר אחר־כך שלא היתה כאן אלא תקלה טכנית: אחת נפסלה משום שבחרה באות “יאט”, שנמחקה מן האלפבית הסובייטי עוד בראשית ימי־המהפכה. שנייה – משום שבחרה בתג הריפוי והריכוך, שאנשי ועדת הבחירות העליונה סברו, ובצדק, כי יש לו משמעות פוליטית. שלישית – רשימה קטנה ובלתי פופולרית (“ק”) – דרשה לעצמה אות רש"י דווקא.
גם את מוסקבה אי־אפשר היה להכיר. תחנת המטרו על שם מאיאקובסקי הוצפה כרזות, שתכנן נשכח עתה מליבי. במדומדם ובמעומעם אני זוכר עדיין שתי שורות של סיסמא אופויזציונית: “לָאו! לָאו! לָאו! – רק לא ויאצ’סלאב!” על המוזיליאום של לנין מצאנו אלפי קריקאטורות מעניני־דיומא. אחת מהן זכורה לי עדיין יפה: ניקיטא כרושצ’וב מטאטא את הקרמלין במטאטא זרדים מרוט שעליו מודבק פתק: “המהלך החדש!” למטה ממנו כתובת: “כמה ניקית, ניקיטא?” על כתלי ה“בולשוי” מצאנו אמרת־כנף, שהתיזה אור־ניאון סגלגל על פני הככר: “הכל יחלוף – כמו תפרחת התפוח…”
בניז’ני ובויליקי־לוקי היתה ידם של הקומוניסטים על העליונה, אין תימה: באספותיהם יכולת לזלול ביצי־דגים, שהובאו לשם כך מירכתי הדון־השקט, דבש מארץ הקוטב ומיחמים מלאי־וודקה. באודיסה, סמולנסק וקיוב הופיעו שיירות־אמנים. פזמור אחד, שנקרא כמדומני “אל תספרי לי גברת!” הפך פשוט לשלאגר. צר לי שאיני יכול לזכור עתה אלא בית חוזר אחד בלבד:
"אל תספרי לי גברת,
שבוכארין נחנק ממרק־תרד;
כי ב. לאברנטיי –
טבע בכוס־תה,
כי ז’נובייב נפטר מחזרת…"
בתוך כל אותה המולה עמדה לה משטרת־הסובייטים מן הצד. אם אינני טועה, נכנסה רק פעמיים לעובייה־של־ קורה: בטיפליס, שבה ניסו הטאטארים השחורים, המופיעים ברשימה ספראטיסטית, לפוצץ אסיפה טאטארית־כללית… ובבית־הנתיבות על שם מיצ’ורין, שבה סטר מישהו על לחיו של מנהל משרד־הדואר המקומי. העבריין שוחרר מיד, משום שהובהר כי עובדי המנגנון אינם רשאים לעסוק בתעמולת־בחירות.
אני קורא את “קול־העם” ובושה מכסה את פני. ברוסיה, שבה מצביעים, לאחר ככלות הכל, תשעים ושבע אחוז לטובת המפלגה הנכונה, מניחים לו לאדם לשמוע ולהשמיע. אצלנו מוכרחים תמיד לרדוף מישהו… מתי תחילו לגרש כאן אנשים ישר לדמונה, או למכתש־רימון?
אי־אפשר לה לאומה בלא בסם, אי־אפשר לה בלא בורסקי. אי־אפשר לה בלא שמשים, אי־אפשר בלא חכמי־מדינה. איני אומר כי אוי למי שהוא שמש אך אשרי מי שאומנותו מדינאי.
מר אבן נכנס לחיי־האומה בשער־השמפניה. לאמר כי לא הרג עצמו עלינו? הן, בשער־השמפניה! לאמר כי חי חיים קלים? חיי שמפניה קשים, לפרקים, מנשוא. שמא עשה מלאכתו רמייה? חס לי מאלוהי! באמונה עשה עמנו, בכשרון, בטוב־טעם ובטוב־דעת, אך כל מה שעשה – עשה בשער־השמפניה.
שנים הם שמשמשים את אומתם. שניהם בלבב־שלם. שניהם – עד כלות כל הכוחות.
כל שחורש ומשמש. יוצא לישובי־עולים ומשמש. טועם טעם־חינין ומשמש. נושא פחי־מים לוהטים – מן הירדן, נאמר, ל“גשר” – ומשמש… וכנגדו ־ מי שסועד על שלחנות גבוהים ומשמש. מהדר בלבושו ומשמש. כותב ומשמש. טועם טעם עידונה־של־תרבות ומשמש.
אם ניטל עלי לעשות פעם למכורתי, רוצה אני לעשות למענה בשער־השמפניה. איני סבור כי יש הבדל בין מסירות־נפש למסירות נפש, בין יגיעת־בשרים ליגיעת־בשרים. אך משתי זיעות בוחר אני בזו של צוארוני־עמילן, לא בזו שמתחת לכתונת־שק.
ואולם מלכות אחת אני יודע, שאין אדם נכנס בה בשערי השמפניה לעולם: מלכותם הענווה של מפלגות־הפועלים! כאן ראוי לו לעלות באורח אורגני: סג’רה, כנרת, עין־חרוד, נהלל… אחר־כך מלחמה לשכר־אנוש, לעבודה עברית בפרדסים, לארגון מקצועי. אחר־כך קצת משק־שתופי, קצת “סולל”, קצת “בונה”, קצת יכין, קצת חק“ל, קצת קופת־חולים וקצת את”א. רק אחר־כך נוכל לסלוח לו מה שאנו חוזרים וסולחים, לעתים תכופות כל כך, לאחרים: אם קיבייה – קיבייה, אם שלומים – שלומים, אם עסקאות נשק – עסקאות נשק!
אך רואה אני כי מר אבן נכנס בשער־השמפניה אף לכאן. כנוסים, עצרות־עם, פגישות־חג מטעם מרכז־המפלגה… יודע אתה, מר אבן, מהו שעלה על דעתי? הנה זה: שלא כשאר כל חבריך בצמרת, לא תוכל להתיר לעצמך לעולם – שלא להיות פופולרי…
הצעה פשוטה, הגיונית, מעשית, מפוכחת יותר לא שמעתי מימי. אלו היתה לי ביצה על שלחני, הייתי מעמידה לפניכם על חודה ומוכיח לכם כי דברים שהיו פשוטים בימי קולומבוס – פשוטים אף בימינו!
מר אלון לא נתן, לפי־שעה, דעתו אלא לצדה הצבאי־פוליטי של הבעייה. בכך – יכול אני לסמוך עליו. אך ארהיב נא עוז בנפשי ואוסיף כי בשאר כל העניינים יוכל הוא לסמוך עלי. כסף לא יחסר לנו עתה לצרכינו עד עולם. יודע אני היכן הוא שמור, כבפוזמק, ואי־זו דרך יכולים אנו לשים עליו יד. בענווה ובהכרת כל מכות־ערכי, רוצה אני לצרף הצעה להצעה ולסייע בכך לכל.
ה“פייפ־רולס” הן כידוע רשומות בית־האוצר האנגלי. אם אין הדבר ידוע כל־כך, להווי נא ידוע עתה. קרויות על שום צורתן: כריכות־קלף עתיקות, מגוללות למגלות ומרוצעות זו לזו מלמעלה, קדומה שבכולן – זו של הנרי השני. שמונה מאות שנה, לפחות. מכל גנזכי־מלכויות אין לך ממצא מאלף יותר. מניין לי כי אין? קרא קראתי… רוצה אתה לתהות על קנקן חייה הכלכליים של לונדון במאה השתים־עשרה? על אורח חיי אירופה במאה השלוש־עשרה? על צורת הממשל האנגלית במאה הארבע־עשרה? כלך לך אצל רשומות בית־האוצר הקרויות “פייפ רולס” ועסוק שם בדיני־ממונות.
בין שאר כל חשבונות־מדינה של אפרכיות ופלכים, כרכים ועיירות. מנזרים וכנסיות, אתה מוצא שם חשבון שקורין “סקאקאריום אארוניס” לאמור: “אוצר גנזי־אהרון”. למותר הוא לאמר: יהודי…
היכרותנו נעשתה באורח מקרי למדי. טרוד הייתי בכתיבת ספר־ילדים, על ילדים שנתגלגלו והגיעו לעכו. על שום מה נתגלגלו לא אומר, לפי־שעה, אך ארמוז נא ואומר כי מצאו אצלי שם, בלשכת־חשאין שמתחת לשרידי מצודה צלבנית עתיקה, אוצר מימי ריכארד לב־הארי, הוא “ריכארד הן־ולאו…” את רגעי העלאת מטמונם המופלא רציתי לתאר באורח פלסטי: הנה מעפרים בעפר, הנה חושפים שקיק־עור, הנה מתירים את שנציו, הופכים אותו על פיו… אלפי מטבעות־זהב נוצצות משתפכות, לאור פנס־רוח פשוט, על פני דף־השלחן…
מטבעות מימי ריכארד? פשפשתי בספרי נומיסטים ויצאתי בפחי־נפש. לא זו בלבד שלא טבע לו מוניטין משל עצמו, אלא שכל ימיו השתמש ב"הנריקוסים, ־ מעות שחוקות־דיוקן, שכנפי צלבן קצוצות. הנרי השלישי הוא שהאריך אחר־כך בצלביו ואלו ימי ריכארד, ג’ון והנרי המכונה שני, היו ימי שפל לבתי־היציקה האנגליים. מעניין לעניין נתמחיתי בעסקי־מטבע. אלו חייתי – מוזר הוא לאמר – בימי בית פלאנטג’ינט הייתי מגיע מן־הסתם למעלת נגיד לשכת האוצר.
עד שאני עוסק לי כך בחקר־מטבעות, אני מוצא שם את חשבון אהרון, איש־לינקולן.
לעילא מכל ספק – עתיר־נכסים. הייתי אומר: רוטשילד של המאה השתים־עשרה. ביתו, העומד עדיין על מכונו, נחשב עתה לעתיק בבתי־מגוריה של אנגלייה כולה. אומרים עליו שגלגל מליונים והלוום לאצילים ולרמי־יחס, בתוכם לארכיבישוף של קאנטרבארי ואף למלך עצמו. רושם רשומות מנזר סנט־אלבאן מעיד עליו בכתובים כי רב־הכמרים שמעון, נשאר חייב לו ארבע־מאות ליטראות. כיוון שנפטר לבית־עולמו “השכים אותו יהודי לכנסייה והצהיר, ברוב גאווה כי הוא־הוא שהתקין לו לקדושנו אלבאנוס חלונות־פאר בכנסייתו ולא עוד אלא שנתן לו צל קורת־גג, בשעה שלא מצא סתרה לראשו…”
בשנת אלף־מאתים־ששים־ושש מגיע שיעור חובותיו של הנרי – רגע, רגע! משקפי… – לכדי שש־מאות־שש־עשרה ליטראות, שנים־עשר שילינג ושמונה פנס. אלפי ליטראות נוספות מגיעות לו מקתדרלת פטרבורו, עשרות חצרות־מנזר ומאות בתי־משפחה פרטיים. כל מה שמצינו על דודנו אהרון מעיד עליו כי לא הסס ליטול בעבוט לא נחלאות, לא בתי־אחוזה, לא שכיות־חמדה שבקדושה ולא עטרות־בארונים. שיילוק? יהי שיילוק… פני שלי אינן מתכרכמות מבושה!
כיוון שנפטר, הורידו מלכי אנגליה את ממונו, מטלטליו ומקרקעיו לבית טמיונם. יתר־על־כן: חובות שחבו לו בני־דורו נפרעו מעתה לגנזיהם הפרטיים. בדרך זו גבה, למשל, ריכארד, חמש־עשרה־אלף ליטראות, שהגיעו לו ליהודי משלושה בתי־מנזר עשירים. למותר הוא להאמר כי ילדי אשר בעכו זכו בכולן – ואולם דבר זה אינו שייך לעניין.
סודו של אהרון היה שמור עמי ימים רבים. לא הייתי מגלנו אלא לילדים, אך לך, אלופי אלון, איני יכול שלא לגלות. זקוק אתה לכסף, כסף רב. לבד מכן – איש לא יבינני כמוך:
אין חוק אחד ליהודים וחוק אחר לשאר כל אומות העולם. אם היה אהרון אזרח, אסור היה להפקיע את רכושו בלא משפט. אם לא היה אזרח – קהלת לינקולן היא יורשתו בדין ואנחנו, אחיו בני־עמו, יורשיה שלה. עצה כנגד עצה, מר אלון. אתה חוסם לי את התעלה בפני תנועת אניות זרות, כרצוננו, ואני משיג לך את כספינו הליגטימיים מידי ידידי, אנשי האוצר הבריטי. רואה אני כי אין לנו אנשי־מעשה במדינה זו, אלא שנינו בלבד.
במרוצת מסעינו הרבים הגענו עמכם, מעל דפינו אלה, להרי־חושך ממש! לא דגנו, בשעה־טובה דגים בחבית ומצאנו בתוכה נימפה? לא רקדנו עם מלך־חצור ביריחו? לא רכבנו על פילים לבנים בראג’אפווטרא ולא הרווחנו מיליונים בעסקי גואנו־פרו? לא? כי אז נרוויח עוד, נרוויח!
לפי־שעה נצא לציד־גורילות! לא? כרצונכם! צפורים? אוקיי, ציד־צפורים! נצא נא ונצוד הפעם את ־ את מי, אם לא את היפה, את הנדירה, את המופלאה שבכל צפורי גן־עדן־השוטים שלנו – את צפור הנפש?!
איך נצא? המתינו נא… שמא במדי ארלקינו – ככל אשר עשה פעם צייד־עופותיו המלכותי של דרמו, מלך סראנדיפ? אך רואה אני כי לא שמעתם לא על ארלקינו, לא על דרמו ולא על סראנדיפ! כך שערתי, בעצם… יותר מדי סרטים, אני אומר לכם, ופחות מדי מספרים טובים! אותו ברנש, טרופלדינו, יצא שם, באחת מן היפות שבסצנות הקומדייה ד’לארטה לצוד תוכי ירוק וצד – מכשף… מילא, נניח לו! נצא נא כדרך שאנו יוצאים לקונצרטים: בסרבלי עבודה כחולים.
אי־זו דרך נבחין בה בצפור־הנפש המופלאה, לכשנראנה – אם אמנם נראנה? על־פי עין החלמון אשר לפלומתה? אין לה פלומה כלל! פרכוסי זנבה? לא בזנבה היא מפרכסת… מוטב שנבחין בה על פי קולה!
אחרון־אחרון – איך נצוד אותה? אלו היתה עורב, היינו עושם לה כדרך שעושים לעורבים חוטפי־זרע… לא שמעתם? נוטלים כד־חרס וממלאים אותו שומן־אווזים. אחר־כך מניחים אותו במקום־עורבים. הללו שוטים הם. רואים קלסתר־פנים מוכר מנצנץ אליהם מלמטה וסבורים עליו כי זיו־איקונין הוא, של אחד בני־מינם… מייד יורדים וטובלים. כיוון שטובלים – שורים כנפם בשמן ומכבידים על מעופם… באים בני־אדם ומלקטים אותם שם, כלקט ביצים עזובות!
דרך זו, חייב אני לאמר, אינה לפי כבוד־עניבתנו! שמא באמצעות דלעת? כך צדו, בשכבר־הימים, עפרונים! נוטלים דלעת מתוקה וטשים אותה, מבפנים, בדבק־צפורים. אחר־כך – מטילים לתוכה עלה־בצל, או חיפושית קטנה! רואה עפרוני מין בצלצל, או שומע חיפושית מזמזמת – משער לו מייד בנפשו כי פת־שחרית מזומנת לו במקום בטוח. יורד ופוגע בדבק ושוב אינו יכול לעקור ממנו רגליו!
פחיתות־כבוד היא לכם לשאת עמכם דלעת? שאו ראי! באמצעותו צדו פעם, ככל אשר אומרים לנו חכמי־מדע יווניים, את הבאסיליסק הנורא! לא תמיד, אני מניח, שומעים אתם שאנסונים אידיוטיים ב“מועדון־התיאטרון”? יש שאתם מסובים אף בבית ומציצים בכתובים, לא כן? הרי שידוע לכם כי באסיליסק מיתולוגי זה עשוי להפוך את כל הצופים בו לאבן! מה עשו ציידיו? פסעו לעומתו אחורנית וכיוונו כנגדו ראי! כיוון שהציץ וראה את דמות עצמו באספקלרייא – היה קופא תחתיו והופך גלעד… יש לך בעולמנו משהו קל מציד־באסיליסקים?
לא… רואה אני שכך לא נתקדם! נשתמש איפוא… נשתמש נא… נשתמש נא בתכסיס ישן נושן: לכשאומר “הופ” ־ קפצו לפני וזרו, פשוט, מלח על קצה זנבה של צפורנו! מוכנים? יפה! אנו יוצאים לדרך ובפינו ־ שיר־מזמור של ציידים:
“ברגל עקומה, לדרך־הזהב! חרש על גב סומא, חגר על שני קביו!”
עצרו נא… רואים? ציצת־נוצה! זהו – ה“ג’ג־ג’ג”… הופ!
כך יפה… אף כי איננו צפור־נפש, טמנוהו בסל! מפורסם בכך, שאינו מצוי אלא בכתבי לואיס קארול. לבד מכן – לא היה ולא נברא… הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא, חגר על שני” הופ!
לא, לא צפור־נפש! סתם עגור… אך שימו נא לב לדרך הילוכו… מפסע ומצודד ראשו – פעם לכאן, פעם לשם, פעם לעומת צלו, פעם לעומת הגרגרים שהוא מוצא בדרכו… אינו מזכיר לכם אנשי־צבור ידועים, המפסעים כך כל ימיהם? פוסעים ומציצים לכאן, מציצים לשם… פעם לעומת צל־עצמם, האהוב עליהם, פעם לעומת הרושם שהם עושים על העולם? טמנתם בסל? הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הז…”
הופ!
הראמפאפופא! ברבור, מברבורי־הזמר! ידוע שבשתיקותיו המופלאות… אל הגה… שומעים? אחת לכל שבע שנים, שעה שנכנסת חמה את מתחת לזנב־העקרב, הוא משמיע קונצרט־של־שתיקה! אח, ידידי, ידידי! שתיקה אחת כזו, אחר־כך – לדבר, לדבר כל ימיך! בסל? אוקיי…
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא חגר על שני קביו…”
הופ, חושו נא, מלח… איזו צפורת־חמדה… כנף־רננים! מיהו שאמר: צפורת כרמים? לא, צפורת־הכרמים אינה צפור כלל! צפורת־הכרמים היא פשוט שרץ… אדרבא, פתחו מלון! גור: ‘צפורת־כרמים – אחד שם כולל לפרפרי־יום ופרפרי־לילה…’ בן־יהודה: ‘צפור־כרמים – צרצר…’ הניחוה איפוא במקומה, לא תכשר לנו! הלאה…
“ברגל עקו…”
היכן לעזאזל, שוכנת צפור הנפש? כך יכולים אנו לכתת רגלינו עד מכתש־רמון! נראה נא מה יש לנו כבר בסלנו? עורב, עפרוני, שמיר, תנשמת, נקר, חוגלה, פסיון, דוכיפת, אנקור, דרור, מגלן, בת־יענה, שקנאי, אלבטרוס, סנונית, סמרמר, אוח, קוקייה, בולבול, קיווית, חסידה, שרקרק, שלדג שחף, עטלף, חופמי, עוף־החול שקורין “פניכס”, צפור־האש של סטרווינסקי… שלוש מאות מיני צפורים – ואף לא צפור־נפש אחת!
שמא חלפה מן העולם בימי נח, שקץ בדיאטת־דגים והגישה לאורחיו כשהיא מטובלת ביין־מדירה? על שום מה אומרים איפוא על דברים הקרובים ללב אדם, כי כל הפוגע בהם, כאילו פגע בצפור־נפשו? יש סבורים… אמנם כן, יש סבורים שכך קראו פעם במצריים לצפורים שהניחו חרטומים בקברות חנוטים… צפור, שבגופה צריכה היתה נפש הנפטר להתגלגל בימים שלעתיד לבוא! מה שם נתנו לכך חכמים? מטמ… מטמ… מטמפי־כוסיס, או משהו? המתינו לי עד שאציץ במלון!
רואה אני כי עייפתם! חוורים כסיד… עוד מעט – תתעלפו כאן לעיני! רצונכם לפוש? נפשו נא… אך לעזאזל! פיכת־גרגרתכם עולה־יורדת בגרונכם, כמין אגוז… לא כתפוח! יודעים אתם איך קוראים לה? צפור־הנפש ־לא פחות ולא יותר!
איך כתוב שם בתוספתא? “במה הרגו? במקלו הרגו… על שוקו הכהו, על צפור – נפשו הכהו…” לאמור: על אותו מקום בגוף, שקל להמית בו! וכיוצא בכך: ‘שם נפשו בכפו!’ – אחז בגרון עצמו, כמבקש לשים קץ לחייו!
במילים אחרות: קנה הצפירה והצפצוף שבגרון. אף באנגלית אנו מוצאים “פייפ” – קנה ו“פייפ” לצפור… ואולי מוטב היה לאמר צפור (וו שרוקה) נפשו? אולי…
אך נחזור נא הביתה… אם נחיש פסיעותינו, נספיק אולי לשמוע את מר פלוני, דרשן, המרחיב שם עתה בודאי את הדבור על צפור־נפש האומה!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.