המילון הרוסי־עברי, שעל הוצאתו לאור הודיעו לנו, בימים אלה, מחוגי “ספריית הפועלים”, אינו נמצא עדיין תחת ידי. לא אוכל לאמר, איפוא, לאיש איך קוראים עתה ברוסית לדרך הסברתם של פוליטרוקים מק"יסטיים בלשונן של מעצמות ־המערב קוראים לכך, פשוט, דימגוגייה ואלו בעברית ־ שֶׁצֶףחֶצֶף!
מי שפתח השבוע את עתוני הקומוניסטים נדהם לראות – לא, לא “נדהם”, שהרי חלחלה לא היתה כאן, אך הופתע למדי לקרוא – כי נוסף לכל יתר תחלואינו הפוליטיים, לקינו אף בחוסר דימוקרטיה! אפילו מסע־הבחירות, שמן הדין היה כי נשמור על טהרתו לא פחות משהם שומרים עתה על השלום, איננו חופשי אצלנו מכפיה! האדם־מן־השורה, שבימים כתיקונם הוא מוכן לרוץ, עירום מאושא לשפרעם, כדי ליטול חלק באסיפת בוחרים של מק"י, נתון עתה למריטת־נוצות. הג’נדרמריה שלנו – לא זו בלבד שאינה עומדת לה מן הצד, ככל אשר ניטל עליה, אלא שהיא מתגרה בבוחרים ויורדת עמם לחייהם!
חייב אני להודות עתה, במו־פי בכל רגשי־היקר שאני רוחש לג.פ.או. הישראלית, כי ראוי לה לקום ולהסיר את מצנפתה בפני משטרת ברית־המועצות. על־כרחי אני נזכר במסע־סיור שערכתי בה לפני שנים לא רבות. הדבר היה לפני… לפני… המתן נא, ידידי! לפני שברייה… לא! לאחר שברייה… ואולם נניח לכך! מסע הבחירות הסובייטי הורגש אז, על כל פנים, בכל רחבי־המדינה. כיוון שכילינו את סעודתנו על שולחנם של עורכי “טאס” – סעדנו אז יחד ב“סרנקי־קוזליק” – הרשונו לקום ולערוך ביקור־חטף בכל קלפי שנרצה. אלוהים הוא היודע כי לא הרהרנו חרטה על כך: לא בכל יום אתה רואה דימוקרטיה, בעצם נשיפתה ונשימתה!
לנינגראד המתה מנהרי־נחל־אדם. בן לילה נתמלאו שדרות העשרים־וחמשה־באוקטובר תיבות סבון הפוכות, שעל כל אחת מהן ניצב מעין מטיף פוליטי. לעומת חילופי־דרשות אלה, שנשמעו יפה עד מעבר למיפרצה־של־פינלאנד, דמו עלי גמגומי־המלל של גני “הייד־ פארק” בלונדון, כמין גניחה של תא־ענויים!
שיטת ההצבעה היתה דומה במקצת לשלנו, אף כי – בינינו לבין עצמנו – חופשית הרבה יותר. כל זרם פוליטי, כל פלג, כל חבר עסקנים נטל לעצמו אחת מאותיותיו של האלפבית הקירילי. שלוש הרשימות הקטנות, שעליהן הודיע “רויטר” כי נפסלו, כביכול, הגישו ערעור נוסף והופיעו מחדש, באותיות אחרות. כרגיל במקרים אלה של יללת־תנים ישועית, נתברר אחר־כך שלא היתה כאן אלא תקלה טכנית: אחת נפסלה משום שבחרה באות “יאט”, שנמחקה מן האלפבית הסובייטי עוד בראשית ימי־המהפכה. שנייה – משום שבחרה בתג הריפוי והריכוך, שאנשי ועדת הבחירות העליונה סברו, ובצדק, כי יש לו משמעות פוליטית. שלישית – רשימה קטנה ובלתי פופולרית (“ק”) – דרשה לעצמה אות רש"י דווקא.
גם את מוסקבה אי־אפשר היה להכיר. תחנת המטרו על שם מאיאקובסקי הוצפה כרזות, שתכנן נשכח עתה מליבי. במדומדם ובמעומעם אני זוכר עדיין שתי שורות של סיסמא אופויזציונית: “לָאו! לָאו! לָאו! – רק לא ויאצ’סלאב!” על המוזיליאום של לנין מצאנו אלפי קריקאטורות מעניני־דיומא. אחת מהן זכורה לי עדיין יפה: ניקיטא כרושצ’וב מטאטא את הקרמלין במטאטא זרדים מרוט שעליו מודבק פתק: “המהלך החדש!” למטה ממנו כתובת: “כמה ניקית, ניקיטא?” על כתלי ה“בולשוי” מצאנו אמרת־כנף, שהתיזה אור־ניאון סגלגל על פני הככר: “הכל יחלוף – כמו תפרחת התפוח…”
בניז’ני ובויליקי־לוקי היתה ידם של הקומוניסטים על העליונה, אין תימה: באספותיהם יכולת לזלול ביצי־דגים, שהובאו לשם כך מירכתי הדון־השקט, דבש מארץ הקוטב ומיחמים מלאי־וודקה. באודיסה, סמולנסק וקיוב הופיעו שיירות־אמנים. פזמור אחד, שנקרא כמדומני “אל תספרי לי גברת!” הפך פשוט לשלאגר. צר לי שאיני יכול לזכור עתה אלא בית חוזר אחד בלבד:
"אל תספרי לי גברת,
שבוכארין נחנק ממרק־תרד;
כי ב. לאברנטיי –
טבע בכוס־תה,
כי ז’נובייב נפטר מחזרת…"
בתוך כל אותה המולה עמדה לה משטרת־הסובייטים מן הצד. אם אינני טועה, נכנסה רק פעמיים לעובייה־של־ קורה: בטיפליס, שבה ניסו הטאטארים השחורים, המופיעים ברשימה ספראטיסטית, לפוצץ אסיפה טאטארית־כללית… ובבית־הנתיבות על שם מיצ’ורין, שבה סטר מישהו על לחיו של מנהל משרד־הדואר המקומי. העבריין שוחרר מיד, משום שהובהר כי עובדי המנגנון אינם רשאים לעסוק בתעמולת־בחירות.
אני קורא את “קול־העם” ובושה מכסה את פני. ברוסיה, שבה מצביעים, לאחר ככלות הכל, תשעים ושבע אחוז לטובת המפלגה הנכונה, מניחים לו לאדם לשמוע ולהשמיע. אצלנו מוכרחים תמיד לרדוף מישהו… מתי תחילו לגרש כאן אנשים ישר לדמונה, או למכתש־רימון?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.