רקע
בנימין גלאי
על חוף אילת

יום שבו הגעתי לנמל ים־הדרום היה יום־טוב־של־סקרנים באילת. איני רוצה להתפאר, אך העובדות, כמו שאומרים, משיחות “בעד עצמן” ולא אני הוא שאשים מחסום לפיהן:

קהל־הצופים שהמתין לי בבואי הגיע לשש־מאות־אלף אש – ובתוכם מאתים־אלף קונדסים, רכובים על כתף־אבא, ושמונים־אלף עוללים על דדי אמם.

המדרכות, שהיו שחורות מאדם, נשתחקו בקצותיהן עד־דק. פרעוש, כך ספרו לי אחר־כך, שיצא מתוך מצנפת אחד העומדים בשורה הקדמית לא הגיע לפי־כותנתם של הניצבים מאחור אלא מקצה שלוש דקות תמימות!

הגנבים, שמעתי סחים, עשו עסקים מצויינים. מבלי להציץ בשעון אחד פעמיים, יכלו לאמר לך את השעה המדוייקת כל חמשה רגעים.

נשיפת הנושפים (בחצוצרות חיל־הים בלבד) היתה עשוייה להשיט צי קטן של שבע ספינות־מפרש – כל הדרך למדגסקאר!

האצות, הנאצות, האלות, הקללות (מאותן שלא נשמעו פעמיים) וכיוצא בכך כל התוכחות והגערות שהטיחו בני־אדם איש בפני אחיו – היו מספיקות לידידי יוסיפון מכאן – עד יום בי"ת הבא!

גדודי חיל־הרגלים פסעו תחלה. אחריהם הפרשים, במדיהם הצהובים. אחריהם גוורדיית חיל־המשמר, בכל גדיליה ופתיליה. אחריה שבע תזמורות, במקטרני־תפוז ובמצנפות שער־שפן. לאחר מכן נסעת אני.

התהלוכה יצאה מהיכל־עציון, עשתה דרכה ברחוב דגי־הפלמידה, פנתה לשדרות־הסרטנים, עברה בשער־הכבוד המעוטר של ככר־הקרפיונים, יצאה מרחוב־הקופים־והתוכיים, נכנסה לרחוב מבואות־ציילון, חלפה על פני התיאטרון החבשי ובנין־האדמיראלים־הפורטוגזיים, חזרה לרחוב אצות־החוף, עקפה את אנדרטת סל־המליחים, יצאה מרחוב האוקינוס־ההודי והגיעה להיכל המוזיאון־הימי. כל אותה שעה לא עמדו ההמונים מרעם ולא חדלו מנפנף לי בידיהם. ימים מעין אלה, חייב אני לאמר, הם מיטב שכרי.

נדהמתי איפוא לשמוע כי פמליית הנשיא הגיעה ולא נתקלה באיש… מחמת ריבוי הסמכויות לא נמצא מי שיקביל את פניו!

אלוהים עמכם, בחורים! כך יוצאים לדרך? כך מתכננים מסע נשיא בעמו? אי אתם יודעים כי אפילו מלך־מנג’וקאו לא היה מוצא כאן ידיו ורגליו, מבלי שיצטייד תחלה במפת רשויות הדרום?

יום אחד, להווה נא ידוע לפחות עתה, נתכנסו קברניטי־האומה והחליטו לקדם את ענייני אילת. ישבו שלושה ימים על המדוכה וגמרו לבתרה לבתרים אדמיניסטרטיביים ולחלקה בין כל דורשי־טובתה. סבורים אתם שאין דבר קל מזה? לנעוץ נעצים במי־ים – קל יותר!

עשרים ושנים יום נמלכו חכמינו בדעתם. למותר הוא לאמר שהביאו עמם לאותה עצרת חמשים־אלף כלכלנים, ארבעים־אלף אלופי־צבא ואם אין זכרוני מטעני – כמאתים־אלף מומחים ממומחים שונים.

סוף־דבר הוא שנמנו וגמרו לתלות שלושה נתחי־גבינה בראש בית־המכס הישן. עמדו ציידי־העכברים של משרד־הבריאות וטבלו כרעי שלושה מעכברוני תמנע בשלושה מיני דיו שונים: שחור, אדום, לבן. מייד שלחום לחפשי ובעקבותיהם – שלושה חתולים.

יכולים אתם לשער עתה בנפשכם מה אירע באותו בוקר ברחבי־הנגב. העכברים, שהריחו ריח גבינה דנית – ריחה של גבינה דנית הולך למרחוק – רצו ריצת־מרתון, בקו ישר כסרגל. יודע אני כי יש סרגלים שאינם ישרים… כוונתי לאחד־ישר, כאותו קו שרצו בו! כיוון שחשו בחתולים נתמלאו חלחלה, זרו תאוותם לכל־רוח ומהרו למצוא לעצמם סתרה באחת המחילות. מייד חזר ריח הגבינה והממם. פשפשו ומצאו להם פתח צדדי במקום מחבואם. כסבורים היו שיערימו על רודפיהם ויצאו מתוך פי־מאורתם בדרך אחרת, אלא שחתולינו – לא אתמול נולדו…

ארבעים־ושש שעות נמשך אותו מרוץ, שחציו רדיפה וחציו מנוסה. בערב – דברים אלו נמצאו כתובים וחתומים ברשומות־דברי־הימים – נתפלגו לשלושה ראשים. אין צריך לאמר שלא עמדו ממרוצתם – לבד מבשעה שנאלצו ליטול מחסה בתוך אחת הפתחים, על מנת לחזור ולהערים על רודפיהם. כך היו נכנסים בפרצה אחת ויוצאים באחרת, מאה פסיעות לפנים ושלוש מאות לאחור… פעמים שעשו דרכם מעגלים־מעגלים. פעמים שנעו בקו־לולייני כחלזון שנתבשם משתי־טפין והוא זוחל לאורך חולץ־פקקים… ופעמים שיצאו וחזרו במין קו, שכמותו לא ראיתי אלא בפסטיבל־הקאליפסו של איי־הים־הקאריבי. סוף דבר…

סוף־כל־הדברים הוא שגם החתולים (“פטר”, “מיכה”, “פומפיאוס”), וגם העכברים (“אלכסנדר”, “מרתא”, “מיקי”) ־ נעלמו מן העין ועקבותיהם נמחו לעד בין חולות־המדבר.

אך יהי נא גורלם כל אשר יהיה – את שלושת־נתחי־הגבינה ראיתי אשתקד במו עיני על לוח זכוכית יפה, בתוך אחד מארונותיו המחוטבים של מוזיאון־אומנות־הממשל באילת.

אם סוף אותו מרוץ הוא עניין השנוי במחלוקת, אין איש מטיל ספק במהימנותו ההסטורית. כל המעיין במפת פיצול רשויותיה של עיר־הדרום ורואה מה דמות ומה צורה יש לה – יורד לסוף כל חכמת קברניטינו: מקום שמצאו בו עקבות רגלים אדומות ־ סמנו את גבול סמכויות משרד הפתוח. אחרון כל עכברינו, מיקי, ציין במרוצתו את גבול רשות משרד־התחבורה – או ראש־הממשלה, שוב איני זוכר.

כיוון שפעוטינו המבוהלים והרעבים רצו כמי שכפאם שד ותקפם בולמוס בעת־ובעונה־אחת; כיוון שחתכו איש את מסלול חברו; כיוון שפנו לכאן, הפכו פניהם לשם ועגו מיני עוגות סביב זנבם – לא היה קל להשלים את שרטוט־המפה. שלוש מאות איש טרחו עליה שבע שנים. ואולם סוף־דבר הוא שראו ברכה בעמלם: אילת עולה ופורחת, עולה ומשגשגת, עולה ומצלחת.

אלמלא פתחתי את יומי בביצייה־של־שש־ביצים, אלא במעט קפה־שחור וביצה רכה בלבד – כשאר כל הסופרים בני־דורי – הייתי מגיע בוודאי לשנות שיבה ובלייה מבלי שתפקחנה עיני. אך תודה לאל, הוספתי כח. ממילא הוספת חכמה. שערתי לי בלבי כי מין פיצול אשר כזה אינו סתמי וכי יש בו הגיון כלשהו!

כל אימת שאני יוצא לאילת אני נוטל עמי את מפתי. לעולם איני טועה, איני מופתע. איני עומד נכלם, כמלווי הרם שבנציגי האומה. לעולם איני ממתין בתחומי רשות אחת, שעה שרשות אחרת מצפה לי… תנו דעתכם לאותה מפה ואין אתם באים לכלל בזיון.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1802 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!