רקע
בנימין גלאי
אנשים על הסף

פרישת שלום יש בידי לשר־הבריאות שלנו. מכר ותיק, שאיננו פנוי בשעה זו לעיניינים אישיים, ביקשני לאמר לו משהו. כף רגלו, שהיתה נתונה תמיד בסחבה מסואבת חזרה, כפי שהוא מוסר, לאיתנה והיא חשה עכשיו מחדש את נעימות מגע־האספלטים של שברי־הכביש ביפו… בדרך־כלל אינני מתיר לעצמי גינוני־חשיבות יתרים ולא היית זוקף חטמי לעומת השר, אלמלא נדרשתי לכך. אני מניח שבן־חסותי היה עושה זאת בעצמו, אילו יכול היה לצרף שתים שלוש הברות־של־טעם זו לזו. לצערי, הוא רחוק עתה מן ההגיון יותר מתמיד.


כוונתי לבחור הסימפטי, לבוש־הקרעים, המהלך לו עדיין בחוצותיה של יפו ושוכב לישון על מעלות “יפאור”, שאיננו בית־מלון, כידוע, אלא בית־קולנוע. מובטחני כי נמצא מי שספר לו לשר משהו בענין זה. אני עצמי עשיתי זאת לפני חדשים לא רבים. אז היה מצבו גרוע יותר, שכן ימות־החורף נאים אצלנו, ברחובות יפו, ללינת־לילה פחות מאשר ימות־החמה… אך בשם אלוהים! אל יאמר לי שלא קרא את דברי, או – גרוע יותר! ־ לא שמע עליהם, בכלל, חצי דבר? האם לא נתחייב שם מישהו במשרדו לגזור מתוך העתונות את הקטעים הנוגעים לשר, או לציינם, לפחות, בעפרון אדום לשעה שתהא לו שהות לעיין בהם? ודאי שכן! הצרה היא שאיש לא נתחייב להשיב פעם משהו למישהו… על כל פנים שמרתי לי בעצמי – כך אני עשוי, ישאני אופל! ־ את הקטעים שהעליתי אז כמו שאומרים, על הנייר… לא משום שאני חייב לעשות זאת, חלילה, אלא משום שדברי נראים לי תמיד מלאים חכמה כל־כך!

“יודע אני יפה”, כתבתי אז… אך לא! נפסח על כך. כדי לחסוך לו לשר־הבריאות את עתותיו מוטב שנגש ישר לענין, אף כי רוצה הייתי מאד שיכיר את הפרוזה המצויינת שלי… “עכשיו הוא מהלך אצלנו כצל־רפאים. בידו האחת הוא מחזיק פרוסת־לחם שפשפש ומצא לו באחד מפחי־האשפה ההפוכים ובשניה את מכנסיו המזוהמים, המשתלשלים לו למטה, מברכיו. לעתים תכופות למדי הוא צולע ואחת מכפות רגליו נתונה במין־סחבה. בימים אחרונים אלה ראינוהו מושיט יד לגרף־של־רעי ותוחבו לפיו…” דברים מאופקים אלה, שאני מצטטם בזה שנית מתוך מצמוץ שפתיים גלוי של הנאת־סופרים, אינם אלא הקדמה. להלן הוספתי כמה־וכמה פסקאות ליריות, שאף להן נתייחד, כפי שאני מקווה, מקום נאה בספרותנו היפה: “מפעם לפעם, בימי חמה נאים של טרם־קייטא, אתה חש במעין שמחת־חיים המשתפכת על פניו המעונים. אותה שעה הוא עושה רושם נקי יותר. שלו יותר. מסודר יותר, כביכול. על אחד מאיי־הדשא המועטים שלנו, בעיצומו של כרך, הוא מחייך אז לתינוקות ומתגלגל על גבו לבדר עליהם את דעתם. לא הייתי מניח להם לגעת בו אף בקצה הגבוה שבדקלים… אף־על־פי־כן… דומה שכוחות ניסתרים חוזרים ומטילים את רוחו התועה לחוף, אל מול פני ארץ החיים…”

עד כאן. מתוך חשד עמום שעל אף הכל היה גם השר בוחר לעיין פעם אחת בכתבי שכספיר מאשר פעמיים בכתבי שלי, הריני מקצר במקום שיש להאריך. אך רוצה הייתי להניח תחילה, את דעתו: צעיר רודם זה שהרחבתי עליו את הדבור פשט כבר לגמרי את צלם־האלוהים והוא חשוב עתה כמת. עכשיו ־ אין לנו כל צורך למהר!

אלא שעכשיו רוצה אני להוכיח שאמנם קבור בי שרלוק־הולמס. בדברי הקודמים הבעתי מעין סברה כי מטורף צעיר זה הוא מיוצאי צה“ל. עכשיו יש לי הוכחות לכך. בימים אלה הוא הולך ונזכר, כנראה, מחדש ב”גירסא־דינקותא". יש שהוא זוקף קומתו – ככל אשר יכול מטורף לזקוף אותה – וצועד לו בצעדים מאוששים, כביכול, כמי שפוסע בשלשות ובמערך־סדיר. לפרקים הוא נובח לעצמו נביחה־של פקודה ואף פוצח קול, מיני שירי־לכת. פעם אחת ניסינו לברר מהו סח והבחנו במלים מוכרות למדי: “נלך, נלך…” ומשהו מעין “הטל נשקף… הדרך…” וכל כיוצא בכך. בשתי פרוטות וחצי הייתי מוכן לעשות, כאן על פי קטעי־עדות אלה, מעין ריקונסטרוקציה ביאוגרפית. אל אחטא בשפתי, אך נדמה לי שיש לנו כאן עסק עם אחד מרסיסיו השבורים של מגש־הכסף, שעליו ניתנה לנו כידוע מדינת־היהודים. מה שהגשנו לו אנחנו, על מגש־הכרום של הכרת־התודה הוא מקום לינה על מדרגות “יפאור”.

שיקרתי לו לשר בשעה שאמרתי על מכרנו המטורף כי בקשני לדרוש בשלומו. דבר זה עשה, אם לאמר את האמת, מישהו אחר. אשה אחת, שבנה טבע בימי המלחמה בים. חרף כל הוודאות שבדבר ועל אף ההוכחות הרשמיות, אין לבה נוטה לשמוע דברים־של־הגיון. לאחר ככלות הכל לא ראתה עדיין בעיניה שום הוכחה של ממש… שום דבר שיש בו משום ראייה ניצחת לכך, שאמנם טבע ולא חזר. יש שהיא מהרהרת בו, בינה לבין עצמה ורואה אותו מהלך בעולם ו“מודד בנשיקות, כנזיר משולח” – אלתרמן, כמובן – “את כבישיך שלך, אדוני…”. כל פעם שהיא באה אלינו ורואה מן המרפסת את הנער המטורף, נדמה לנו כי משהו צובטה בלבה!

לא הייתי חוזר לגלגל בדברים אלה רק משום שחייל מטורף הוא עלבון־מוות לכל אם, שבנה משרת, או שרת פעם, בצבא. אלא שבינתיים זז אצלנו משהו. לא בתחום אישפוזם של חולי־הרוח, חלילה. בכך אנו עומדים עדיין במקום שעמדנו בו קודם־כן. אך מיום שמלאתי את עטי דיו בפעם האחרונה, נתווספו אצלנו שלושה מטורפים אחרים. אם להוציא מכלל זה את הזקן שבהם, ברנש רב־כח, שיחיה בודאי שנים רבות לאחר שרבים מרופאי־הנפש ילכו לעולמם – זכינו במקומותינו במטורפת אחת ובעוד צעיר מבולבל. את האשה אינני מכיר מקרוב, משום שלא בביתי היא הופכת עולמות. אומרים עליה שהיא מפחמת את פניה, מתגנבת על חדרי־מדרגות ומשקשקת שם ־ באישון ליל! ־ בפחים ישנים, עד שכל שכני הבית מתעוררים אחוזי־בעתה. דבר זה אין סכנתו מרובה, משום שתמיד נמצא מתנדב, המוכן לזרוק ולגלגל אותה מכל המדרגות. היא תזדקק מן־הסתם לחירורג, לפני שתזדקק לרופאי־נפש. אך הצעיר השני… הוא נמצא עתה במקום שבו עמד מיודענו החייל, שעה שטרחתי לכתוב עליו לשר בפעם הראשונה. לפי־שעה הוא נראה לי מתון למדי, לבוש חולצה אמריקנית מצוייצת ומכנסים – ארוכים מכדי שאתאר אותם כקצרים, אך קצרים מכדי שיחשבום לארוכים. יושב לו בקצה־ המדרכה, בתנועת “ההוגה” של רודן. בכך אין אני מתכוון לאמר שהוא הוגה במשהו. אך נדמה לי ועלי אין לסמוך, כמובן – כי אפשר היה עוד להצילו, אלו טפלו בו מייד. אף שגעונו של אותו חייל משוחרר לא יצא – לאחר ככלות הכל – כציצית של אֵש מתוך מצחו. הוא אבד את צלם האדם לאט־לאט… האמנם יש בדעת שר־הבריאות ליתן עכשיו גם לצעיר השני שהות מספקת לכך? אחת לששה חדשים אני נוטל על עצמי להמציא לו ביוליטין רפואי. זהו, לדעתי, שעור־הזמן שבו מספיקים אזרחים־חיילים אלה לפשוט צורת־אדם ואחר־כך – פורתא־פורתא – ללבוש צורת בר־מינן חי!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!