לא בכל יום מתרחש הדבר, אך כל־אימת שמתרחש, אתה יכול לראות אותי מטיל פגרי־עכברושים לתוך מכוניתו של ידידי, מר שחם, ואותו – מצליף על פני במגבת־רחצה… הויכוח הוא תמיד אחד: מוסר עתונאי מהו? ידידי, אפוטרופסו ופטרונו של “אחיתם”, גורס הלכה כבית־הלל: אין מותחין בקורת אלא על תקלות – ולגופם של דברים ־ולא על עושיהן. הפינה שהוקצה לנו בכתבי־עת מסויימים היא מעין עמוד־נזירים, שעל ראשו אנו חייבים לסגף עצמנו בטהרה. גישתנו החפשית, הפתוחה, הישירה למדורי־הגיהנום של העתונות היומית, אינה כתב־היתר להטלת בוקי־סרוקי על כל המזוור בעיניו שלא כרצוננו. מתריעים ־ ובעוקצנות רבה, סאחתן! – על תקלות, על קלקלות, על שבושי־דברים ומעשים – אך לא על כל ברנש מסכן שנכשל בגריפת־חטמו. כך טוען ידידנו שחם, הוא “אושפיז”. צר לי לאמר שכל ימי גרסתי דברים כהפוכם: כותבים על ברנשים קטנים דווקא – וכותבים כך, שהדברים ילוום, כריח־מנתה, בכל אשר ילכו… השבוע חזרתי ונוכחתי, כי הדין היה עמי.
על אחת המדרכות ראיתי אשה צעירה בכחולים, שפופה על מין שרפרף ופושטת יד. די היה להעיף עליה עין, כדי להבין: מטורפת! “גבר חייה” היסב לו אותה שעה, עם אשה אחרת, בבית קפה סמוך… לא כל מי שמהלך לו בשימוט־מגבעת ובמקל שמקיף לזרועו הוא מטורף גמור, אך ברנש זה – שמו כטרמתידמטי הולך לו לפניו. אין צריך לאמר שאף בת־לוויתו היתה טאראלֵלית ומוטו, אלהי השגעון, מתח תחתיה קו אדום בפנקסיו. לפתע אני רואה שהוא קם, יוצא לו החוצה, ניגש אל האשה בכחולים, מרים את פנכתה, הופכה על כף ידו, נוטל את מעותיה, חוזר פנימה ומסלק את חשבונו למלצר… דברים כיוצא באלה מתרחשים אף בעולמם של שפויי־דעת, אך דא עקא: אותה מטורפת קטנה, ילדה כמעט – הרה ללדת. אני שואל ומספרים לי, כי אשתקד הביאה בדרך זו ילד לעולם, ניסתה לחנקו – ונטלוהו ממנה.
ובכן – הריון שני, לידה שנייה. אל אחטא בשפתי: נסיון־חנק שני… אלו גרסתי הלכה כבית־הלל הייתי מרים מה שקורין זעקה ומתריע על כך בפני… בפני מי, בעצם? מן־הסתם הייתי כותב על ילדים דביליים, נכפים, מוכי־גורל, שאסור להביאם לעולם משום שאף בריאים מזומנים בו למלחמת־קיום אכזרית. מן הסתם הייתי קורא לאדונים מרחוב ביאליק, ממשרד־הסעד, או מלשכתה של המחלקה־הסוציאלית לעיין בפרשת סמרדייקוב של דוסטוייבסקי, אף כי וודאי הוא לי שלא היו קוראים. דברים הנאמרים אצלנו דרך כלל – נאמרים לריק.
אשר על כן – לשיטתי! לכשיוודע לי שם האיש, שענינים אלה נמצאים ב“תחומי קרינתו” – אכתוב עליו דרך פרט. דברים שאינם שייכים לגופם ואינם ממין הענין, כביכול. “מר פלוני”, כך אטפל בו אני, “מרבה לחטט בחוטמו ומימיו לא ראוהו יוצא בצוארון־נקי… אלמלא היתה אשתו מגלחת את שפמפמה יום־יום – היו גדלים לה עתה תלתלים מתחת לחטמה…”
בקי אני בטיבם של אדונים מעין אלה: כל הוייתם המוסרית תתקומם נגד פגיעה זו בשמם הטוב ויתעוררו לעשות מעשה. מובטחני כי אשה זו בכחולים תיאסף אז, מעניין לעניין,למקום שתיאסף!
דרך אחת אני יודע להביא, בימים אלה, כמה מן הכוהנים־הגדולים לידי הרהור, כל שכן לידי־מעשה: דרך פרט!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.