פתיחתה של תערוכת־הנשק בככר פלומר מציפה את לבי רגשי־שמחה. לא משום שאני שש כל־כך לשמוע את “שיר הנצחון” של קרימיסי, את “אגמונט”, או את דברי ראש־העיר, לא! שש אני, פשוט, לחזור ולהתראות עם ידידותי, נשי הקולונלים!.
עשוי אדם לטעות, לפרקים, בזהותם של קציני צמרת: טייסים, סייסים… קאפוצ’ינים, אוגוסטינים, כרמליטים, בנדיקטינים – היינו־הך – כולם נאים, כולם ראויים לאצטלתם, כולם משמשים את אומתם באמונה! אך לעולם, בשום פנים, בשום זמן מן הזמנים איננו מסוגלים לטעות בין אשת קצין בכיר, למי שאיננה אשת בכיר! שתי גלוסקאות לפניך: לא די לנגוס קרן אחת, כדי להווכח שזו עשויה גבינה וזו קמח פשוט!
דרך־משל: אותה שחרחורת! כמדומים אנו שהיתה חתלתולה רגילה למדי. בן־לילה נשתבח, כביכול גזעה! צפורנים יש לה פתאום כשל סיאמית, צמר כשל אנגורה ו“מייאו” שלה – נוסח פקין!
לפנים לא יכלה להראות לך את האיים האנטיליים על המפה. עכשיו… הוּהָא! מתי למדה להכין כריכים דקים כל־כך? לעטוף עצמה שתיקה אשר כזו? להסיע את ילדיה במכונית לגן? לאסוף כלי־חרס, תכשיטים, מיני־עתיקות? מתי הכחיל כל־כך דמה? מה שלא עשה השכל ולא יכול היה לעשות הזמן – עשו, כנראה, עלי טרף אחדים על כתף בחיר־לבה!
“לא שהיא טחה על פניה טיח תפל”, אומר סיר בנג’מין בבית־ספר לסקאנדלים. “אלא שהיא מפרכסת אחר־כך את צווארה ברשלנות כזו, שדומה עליך כפרוטומא משופצת: ראש מודרני, על גבי טורסו עתיק־יומין…”
לא שהיא רוגמת אותך במילים גדולות ממידת פיה, אלא שהיא מקדמת אותך במלים קטנות כשיעור־קומתך. ראשה, היה אומר אולי סיר בנג’מין – עודנו ראש גברת שאינה יודעת פורטו־ריקו היכן היא, ואלו מצנפתה – מצנפת מי שעתידה להיות אשת מושל־נצרת!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.