רצונך לשמוע “לשון נקיה” שבּה מסַפּרים סופרי ישׂראל זה עם זה? לך וקרא את “הוכּוּח” שהיה באלו הימים בין שני סופרים חשובים בשני כה“ע העברים ברוסיא. הוכּוח הזה התלקח בסבּת בקורת אחת. סופר אחד ידוע פרסם מאמרים באחד המאַספים, ומבקר אחד, שהסתיר את שמו, בבקרו אותו מאסף, הוציא על המאמרים ההם משפט קשה. והנה בא עתה בעל המאמרים ללמד “בינה” ל”תועי רוח", כלומר, למבקרו, והאחרון חזר ובא אחריו להשיב “תשובה לגס רוח”, כלומר, למלמדו בינה… “נבל, חצוף, זייפן” – הם תוארי הכבוד מצד אחד; “פה דובר נבלה, עקש, פטפטן, חַקרן מיושבי קרנות” – מצד השני. אבל התאָרים האלה אינם נותנים עוד ציור נכון מהעדר הנמוס והטעם שבשניהם יחד. לך וקרא מוסר, שלא תעסוק בבקורת, שמא יפגעו בך המחַבּרים הקנאים ושמא תלמוד מהם “בינה” והיית גם אתה כמוהם.

ואמנם, מקנא הוא המחַבּר העברי לכבודו קנאה גדולה. ואין להתפלא על כך: מה יש לו לעני זה בכל עמלו, אם לא מעט הכבוֹד אשר ינחל, והנה בא המבקר לגזול מאתו גם את “הכבשׂה” הזאת! – אבל סופרינו מרחיקים מאד ללכת בקנאתם זו. הסופר העברי רגיל לחשוֹב – ואינו מרגיש כמה מן ה“בטלנוּת” יש במחשבה זו – שכבוד שמו הגדול מחייבו לעשׂות תמיד הכל יפה, ואם חלילה יוָדע בקהל, כי גם ”בארזים נפלה שלהבת", כי גם לפלוני הסופר קרה מקרה לא טהור, שהוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כל צרכּו – הרי כל כבודו בסכּנה, והמבקר המפרסם זאת הוא בעיניו כאִלו אורב לנפשו ויורד לחייו.

“ספרות אירופית!” – צועקים אלינו הצעירים, והם מאמינים, כי ספרות אירופית תהיה לנו, כשנביא אליה מאירופא תוכן זר, שאין לו שום יחס לחיינו ורוחנו. לא, רבותי! צורה אירופית חסרה לספרותנו! גרשו מתוכה את ה“בטלנות”, ויסַגלו להם סופריה נמוסים יפים וטוּב טעם, וילמדו לסַדר מחשבותיהם בסגנון של בעלי דעה, בלי פטפוטים תפלים וחדודי “בית המדרש” – אז תהיה ספרותנו אירופית, אף אם תוכנה יהיה “יהודי” בלבד. וכל זמן שלא תהיה להצורה הגונה כזו, תעסוק במה שתעסוק – לא תחדל מהיות מה שהיא.