בכתב יד יחיד בעולם בפארמה 324. נדפס על ידי ש‘ פינסקר, ל"ק, הערה ח, עמ’ 158; תת“מ עמ' 43; תת”ד, עמ‘ 37; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 4. הבתים מיוחסים לדונש בן לבראט על־פי עדות תלמידי מנחם ועל־פי עדות תלמידי דונש. המשקל הוא הקלוע. עיין ילין, עמ’ קצ, מס‘ 33. אות בסוף המלה בלא תנועה כשוא נע: אורְ; כלְ. תוכן השיר: תהילת ה’. עונותי תת“ד ול”ק: עוני נגד המשקל. — אל תת"מ ומרקוס: וְאַל נגד המשקל.  ↩

בכתב יד כנ“ל. נדפס בתת”מ, 22; ש‘ פינסקר, ל"ק, עמ’ נט; שד“ל, ל”ק, עמ‘ סג — סד; הנ“ל, תת”מ, עמ’ 28; י‘ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ’ 4; ד‘ ילין, להשגה ארוכה בספר היובל לקרויס, עמ’ 132; מ‘ הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ’ 43; ד‘ ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ’ 95. השיר מיוחס לדונש בן לבראט על פי עדות תלמידי מנחם ואין צורך להוסיף עליה את השימוש המיוחד במשקל זה שהוא של דונש. כי גם אצל הבאים אחריו הוא מצוי. המשקל הוא המרובה. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 19. אות בסוף המלה בלא תנועה כשוא נע: חיְ (עיין להלן יצרְ). תוכן השיר הוא תוכחה. וְגַם לפי שד“ל זהו תיקון המעתיקים וצ”ל: חָיְ גַּם.  ↩

עיין הערות לשירי החול, קטעים, מס' 8.  ↩

בכתב־יד, כמו קטע 1. נדפס בתת“מ, עמ‘ 24; ש’ פינסקר, ל”ק, עמ‘ ס; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 4; ד’ ילין, להשגה ארוכה בספר היובל לקרויס, עמ‘ 130. השיר מיוחד לדונש על־פי עדות תלמידי מנחם. המשקל הוא המרנין, אם ההשלמה נכונה. עיין ילין, עמ’ קצ, מס' 29. אות גרונית כנח: והאְלהים. ילין חשבו לצלע אחת: v – – – / v – – – / v – – – / / בְּאֵין רוֹאֶה וְהָאְלֹהִים יְגַל סִתְרוֹ אולם אין משקל כזה. תוכן השיר הוא תוכחה. בְּאֵין ילין: בְּאֵין או וְאֵין.  ↩

כ“י כמו קטע 1. נדפס בתת”מ, עמ‘ 24; ש’ פינסקר, ל“ק, עמ‘ ס; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 4; ד’ ילין, להשגה ארוכה בספר היובל לקרויס, עמ' 130; הנ”ל, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ‘ 96. השיר מיוחס לדונש על פי עדות תלמידי מנחם. המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ’ קצ, מס' 29. לפי ילין זהו משקל הארוך לפי נוסחו: v – – – / – – – / v – – – / – – – / / הֲלֹא הַיּוֹם אַתְּ חַיָּה וְאַתְּ מֵתָה בְמָחְרָתֵךְ אולם אין משקל כזה לא כארוך ולא כמשקל אחר בצלע אחת. תוכן השיר הוא תוכחה. וְאַתְּ בדלת ילין, להשגה ארוכה: אַתְּ.  ↩