בכתב יד של מחזור ויטרי באוקספורד 1100, עמ‘ 308; המוזיאום הבריטי, 655, עמ’ 673; אהל דוד, עמ‘ 237; 240; 347 (כתבי היד הם מן המאה ה־18 ו־19)! במוזיאום הבריטי, III, מס’ 1056, עמ' 402 (לפי קמינקא, תחכמוני, עמ' 476).

מה“מ בדפוס עיין בד‘. לא רשם: ל’ וואגנר, Letterbode, III,עמ‘ 31; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 3; ד’ ילין, לתורת המליצה בתנ”ך… ירושלים תרצ“ט, עמ‘ 217 (ארבעת הבתים הראשונים). פירשו בהרחבה י’ בר, עבודת ישראל, רדלהיים תשכ”ח, עמ' 257.

בשיר אקרוסטיכון “דונש” שלוש פעמים בשלושת הבתים הראשונים ופעם אחת בשני הבתים האחרונים.

צונץ,,Synagogale Poesie, עמ‘ 218; בר ב“עבודת ישראל” וד’ חושבים כי הוא מיוחס לדונש בן לבראט. יעקב רייפמאן התנגד לזה (הכרמל, א, עמ' 245) מבלי לפרש את נימוקיו ומבלי לומר מיהו דונש המאוחר. ש‘ ברנשטיין (תרביץ, טו (ת"ש), חוב‘ ב, עמ’ 98) חושב בטעות, כי צונץ, Literaturgeschichte, עמ’ 484, אמר שחי במאה השתים עשרה, בשעה ששם נאמר: “מחבר דרור יקרא; דבוק חתן; דוי הסר, חי לפני יותר משש מאות שנה”. הנימוקים כי השיר הוא של דונש בן לבראט הם: במחזור ויטרי רשום בפירוש השם במילואו (מ' ווילנסקי חושב שזוהי הוספה של המו"ל, אולם מנין לו זאת? יתכן, שסמך על צונץ, שלא רשם יותר מדונש בלבד). ב) הסטיות במשקל. אות נחה בסוף המלה כנע: קמיְ (9); שבתְ (12). מְפוֹעֲלָלִים במקום מְפוֹעָלִים: שְׁבוּ וְנוּחוּ (2) בְּאַף וְעֶבְרָה (7) (עי' הערות לבתים). מתפולָלִים במ' מפועלים: וּנְמָלֶּאנָּה (10); נָעִים שִׁמְכֶם (2, עי' הערה). ג) לשונות שוות בבתים 5–6 לבתי השיר 2–4 ב“דלה שובב”, ובית 4 לסוף “דוי הסר”. ד) לפי מרקוס גם דרך האקרוסטיכון, שהוא מיוחד לדונש.

זמירות לשבת.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ‘ קצ, מס’ 29. על הסטיות מן המשקל עיין על בעלות השיר.

חריזה מיוחדת לכל שני בתים כמו בשיר “דלה שובב”.  ↩

דלת, ויקרא כה, י. — סוגר, דברים לב, י.  ↩

בבת סמיכות במ‘ נפרד לצורך החרוז או דרך קצרה במ’ בבת עינו (זכ' ב, יב)  ↩

נָעים שמכם = אולי צ"ל נְעים שמכם ושעורו: שמכם נעים – נגד המשקל; אפשר לנקד: נָעִים שמכם. והכתוב בביאור עומד בתקפו.  ↩

נוּחוּ, נ"א: וְנוּחוּ נגד המשקל, עי' לעיל סטיות מן המשקל.

— נְעִים שמכם, יש להשמיט בביאור את כל הכתוב עד המלה “שעורו”.  ↩

נוי ואולמי = בית המקדש.  ↩

שורק = ישראל על פי יש' ה, א.  ↩

סוגר, השווה “דוי הסר”, בית 2, סוגר.  ↩

בצרה = אדום = נוצרים. בבל = הערבים. ואולי נרדף לבצרה? וע' הערות.  ↩

דלת, ישעיה סג, א–ג. — השווה בית 2 ב“דלה שובב” ובית 1 ב“אדום עקר”. — וגם בבל, לפי קאמינקא, תחכמוני, עמ‘ 476, כתוב בכתב־יד המוזיאום הבריטי, מס’ 1056: וְגַת בֶּאֱדוֹם וצ“ל: וְגַת בֶּאְדוֹם, המקבילות יותר למאמר ב”דלה שובב".  ↩

דלת, השווה בית 2 ב“דלה שובב” וסוגר לבית 4 שם. — צָרִי, בֶּר: צָרִים. — בְּאַף עֶבְרָה, בדפוסים: בְּאַף וְעֶבְרָה נגד המשקל ועיין לעיל סטיות מן המשקל.  ↩

שעורו בהר המדבר, ופירש בר: ר"ל בהר ציון שהוא חרב כמדבר.  ↩

תהלים עה, ז; ישעיה מא, יט.  ↩

דלת, יחזקאל ג, כא. — סוגר, ישעיה מח, יח.  ↩

המשלים בסוגר לקמי, וכוונתו בו: פחד בלב ושבר, על פי התרגום לאיכה ג, סה.  ↩

סוגר, איכה ג, סה. נוסח הבית אצל בֶּר:

הֲדוֹף רִשְׁעָה בְּאֵשׁ קִנְאָה

בְּלוֹם פִּיהָ בְּכָל פִּנָּה[  ↩

דלת, תהלים פא, יא. — סוגר, תהלים קכו, ב. — וּנְמַלְאֶנָּה (כך צ"ל!), בֶּר מתקן: לְמַלֶּאנָּה; קלאר: נְמַלְאֶנָּה; אברמסון: אולי צ“ל: נְמַלֵּא־נָא. אולם ייתכן, כי המשלים הוא ”לשוננו".  ↩

לעניין שני בתים אלה והנוסחות עיין “דלה שובב”.  ↩