כתבי היד עיין הערות לשיר “דעה לבי”. קטע של השיר נמצא בווסטמינסטר קולדג‘ (Westm. Frg GI. 3 ) בקמברידג’ (הבתים 52–101 וחסרים גם בו הבתים 74–75) בידי צילום כתב יד באוקספורד, 1449² (=כי"א) וראיתי במכון שוקן צילום הקטע בקמברידג'.

נדפס על ידי י“ל דוקס, ליטראטורבלאט, IV (1843), עמ' 229–230, ששת הבתים הראשונים רצופים לשיר דעה לבי (=ד'); שד”ל, בית האוצר, לבוב תר“ז, דף יח; כב (הוצ' לבוב תרמ"א, לא–לב) ארבעת הבתים הראשונים ושלושת הבתים האחרונים; צ‘ פיליפובסקי, תשובות דונש על מנחם, לונדון ועדינבורג 1855, עמ’ 2–4 (=פ'); קימפף, NP, פראג 1858, עמ‘ 177–179 (רק בתים אחדים); צ’ פיליפוסבקי, מחברת מנחם, הקדמה, עמ‘ כה–כו, בתים 19–24; ד’ כהנא, אוצר הספרות, כרך ד‘, עמ’ 295–298, שנים עשר הבתים הראשונים ובתים 60–61 ועוד סוגר בית 19 ודלת בית 20 (= כ 1); הנ”ל, קובץ שירי דונש, וורשה תרנ“ד, עמ2 84–86 (= כ 2); י”ל פישמן, קובץ רס“ג, עמ' יד–טו, בתים 3–11, ולדעתו הם על רס”ג בהתאם לדעת כ‘ (עיין בהערה לבית 4); י’ זמורה, שיר ופולמוס, תל אביב תש“ד, עמ' 21–47; ריב”ג בספר השרשים מביא בית 51 בערך שצף.

הישר לדונש בן לבראט למד מעניינו. יש בו אקרוסטיכון “דונש בן לבראט” בראשי הבתים 1–10 באות השניה (נ' בן מנחם) והאות שי“ן כפולה בבתים 3–4 ובבית 1: ”דונש" (עיין הערות). על כמה בתים מעידים תלמידי מנחם, שהם לד' (1 סוגר; 4).

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 7. — שוא אחרי תנועה גדולה כנח: ורגְזו (20); ארְכה (104); חרְכה (104); עובְדי (108). שוא בראש המלה כנח: עֲברים (54); בְכי (73 עיין הערות); אֱמונה (87 עיין הערות). אות גרונית בשוא מורכב כנח עשרים פעם. אות גדושה בשוא כנח: בַּדְּבָרִים (21); בַּקְּברים (44); בַּפְּשרים (52); בַּנְּהָרים (83); בַתְּמימה (95); כַּזְּכרים (100); כַּנְּשרים (103).

חרוז השיר: “רים”, ובכל בית חורזות הצלעיות (על התופעות בחרוזות אלו עיין הקדמה).

צורת השיר: מרובע.

שלושה עשר הבתים הראשונים מוקדשים לתהילת מנחם בן סרוק ומשמשים פתיחת השיר. הבית הארבעה עשר משמש בית המעבר וממנו ואילך הוא מונה שמונים תשובות על דברי מנחם במחברתו. מבית 101 ועד הסוף באה תהילת השיר, וזהו על דרך יפי החתימה. עיין ילין, תורת השירה הספרדית, ירושלם ת"ש עמ' 81 ואילך.

השיר נתחבר אחרי שנת תשי“ח (958), כי נתחבר יחד עם השיר ”דעה לבי". עיין לעיל בהערות.

שאלה קשה היא שאלת המספרים הנזכרים בבתים 104–105 ושנית בקטע הפרוזה החרוזה בסוף השיר. לפי המספרים שם יוצא, כי היו בשיר מאה ועשרה בתי שיר ובידינו רק מאה ושבעה בתים. לדעתי חסרים שלושה בתי שיר: אחרי בית 65 ואחרי בית 72, כי שם נמצאות תשובות בפרוזה, שאינן נזכרות בשיר (פה; אפה; חי; מחא). שד“ל מנה (בית האוצר, לבוב תרנ"א, לח; ועיין מחברת מנחם, הקדמה, עמ' כד): מאה ושמונה, כנראה חשב את קטע הפרוזה החרוזה או חלק ממנו כבית נוסף, כי חילק קטע זה לשלושה חלקים ועל ידי כך השלים את המספר מאה ועשרה (עיין הערה לקטע זה). ילין (לשוננו, כרך יא תש“א תש”ב), עמ' 203; הנ”ל, ספר הזכרון לגולק וקליין, עמ‘ 185 בהערה 1 מביא ילין את המספרים השונים ומוצא בהם סתירות רבות ומסיים: “בכלל פה בלבול מספרים”. בק’ מצאתי בית אחד (65) שאישר את השערתי.

לפי אותם המספרים יוצא, כי היו בשיר שמונים תשובות על מנחם. מספר הקטעים בפרוזה הנמצאים בידנו הם שישים ושמונה (וכך מונה גם בכר, ניצני הדקדוק, עמ‘ 100; ילין, לשוננו, כרך יא, עמ’ 201) ומהם שלושה (המספרים הם של פיליפובסקי בעמ' יד –טו: 35; 36; 45), שאין להם הקבלות בשיר הנדפס בספר תשובות דונש על מנחם. אולם אין מספר הקטעים שווה למספר התשובות הכלולות בהם, כי יש כמה קטעים שמכילים יותר מתשובה אחת. וכך יש לדעתי למצוא בקטעים: 2; 48 שלוש תשובות בכל אחד, ובסך הכל שמונים תשובות. ייתכן, כי תשובה זו או אחרת אינה צריכה להימנות במניין ובמקומה יש להכניס אחרת, אולם דרך זו של כלילת שתים או שלוש תשובות בקטע אחד בפרוזה צריכה להיחשב כנכונה. כנספח להערות אני מצרף את רשימת השרשים, ששימשו יסוד לטענות ד'.

הקיצורים בהערות לשיר הם מלבד הרשום בביבליוגראפיה למעלה: מ‘= מנחם בן סרוק; ד’ = דונש בן לבראט; וחיבוריהם: מחברת = מח‘; תשובות = תש’; כ' = כ1 וכ2.

מבחינת התוכן מתחלקות התשובות לקבוצות אלו: כמחציתן להבחנת הוראות המלים וכמחציתן לענייני השרשים, וחמש עוסקות בשאלות לשון אחרות, שאלה בלי הא השאלה (17); גזירת שם מפועל (64); קרי וכתיב (19 שלוש פעמים). לבירור דברי דונש בעניינים אלה הקדיש ד‘ ילין ז"ל שני מאמרים. עיין: לשוננו, כרך יא, עמ’ 202, הערת המערכת.  ↩

[1] תהלת מנחם = (להלן מ‘, ולא רס"ג כמו שחושב כ’)  ↩

תת“מ, עמ‘ 26. — לדורש, ד’: לדרוש נגד המשקל. — II ועצות, ד', שד”ל וכ‘: בעצות. וּמְזִמּוֹת, ד’: ובמזמות, נגד המשקל. — III עיין שיר ד‘ דעה לבי, 4. — וגוער, תת"מ, פ’ וכ‘ והארטמאן, Die hebr. Verskunst, עמ’ 47: ונוער. — בתנומות, שד“ל: בַּתְּנוּמוֹת; כ‘: בִּתְנוּמוֹת. — נשפים ושחרים, ד’: שחרים ונשפים, נגד החרוז. — אפשר למצוא אקרוסטיכון בבית זה לפי נוסח ”ונוער" בראשי הצלעות I, III, IV באות השניה ולפי הנדפס — בצלעיות I, IV.  ↩

[2] מנחם שחניתו חדה וחיצו שלוח ללב השונאים (הנתכוון לערבים המתפארים בלשונם?) או האנשים (לפי “היצורים” במ' “הצרים” = האנשים = דבריו נשמעים ומשפיעים) ואפשר לבאר באותו האופן גם “חניתי.. וחצי”, אם נחשוב את היו“ד לסמיכות כעתיקה (עיין תשובות דונש על רס"ג, 5 סימן 13: גנובתי, מלאתי – הערת כ'). שד”ל פירש: אתה מנחם חניתי וחיצי (של דונש) וכתהילה למנחם. כ‘ 1 ( עיין הערות) לא פירש את נוסחו וכ’ 2: מנחם זרק חניתו לרס“ג ומשווה את הבית לשיר יהודי בן ששת, תת”ד, עמ‘ 4 בית 10. כך תופסים גם בכר, ניצני הדקדוק, עמ’ 100 והערה 3; הרב י“ל פישמן, קובץ רס”ג, עמ' יד–טו.  ↩

חניתו…וחצו, שד“ל וכ 2: חניתי…וחצי. — II חנית ל”ז על פי דברי הימים ב כג, ט: חניתים. — המרוק, כ 1 : הִמְרִיק, נגד המשקל. — III הזרוק, ד‘: השרוק; כ 1: הִזְרִיק, נגד המשקל — IV הַצָּרִים, כי"א ופ’: הצרים; שד"ל: היצורים; ד‘: השרים; כ’: הצירים.  ↩

עיין לשוננו, כרך יא, עמ‘ 203. — I הניב, ד’: העב. — II ואת סודו חשף, ד‘: וכל טוב חסף; כי"א ופ’: ובשכל טוב יסף (בכי“א הבי”ת ובשכל מעל לשורה). — III ושכל טוב יסף, ד‘: ואת סודו יסף; כי"א ופ’: ואת סודו חסף; כ': ושֶׂכֶל.  ↩

[4] רמז למחברת. כך כ‘ 1 וכ’ 2 פירש, כי רמז לספר האגרון לרס"ג.  ↩

תת“מ, עמ' 26 — I ושת ספר אגרון, כי”א: וספר האיגרון, ד‘ ופ’: וספר האגרון; כ 1: ביסודו היה ושת…ושינו על פי טענות תלמידי מנחם, ולדעתי שינויי נוסחאות רגילים הם. — אֶגְרוֹן, תת“מ ושד”ל: אַגרון. — IV וכוונתו שפתר הוראת המלה על ידי המלים השוות לה בפסוקים אחרים ועיין מח‘, עמ’ 13. — במלים ד‘: במלין. — נֶחְבָּרִים, שד"ל וכ’: נִבְחָרִים, אולם עיין דעה לבי, בית 38. — דלת הבית נדפס גם על ידי הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, עמ' 46.  ↩

[5] ואף כאן לא נתכוון לספר הצחות של רס"ג (כפי שמכנה דונש את “כתב אללגה” בספר תשובותיו על רס"ג), אלא לדברי מנחם בהקדמתו, עמ' 4.  ↩

III וְהֵשִׁיב, כך כ‘, ונדמה לי, כי נכון יותר לנקד וְהִשִּׁיב, על פי ישעיה מ, ז. והכוונה ברורה יותר, והיה ד’ הראשון שדימה האותיות לגופים והתנועות לנשמות. עיין בספרו של הרב י“ל זלוטניק, מאמרים, ירושלים תרצ”ט, עמ‘ 33–36 (ושם מובא גם בית ד') ועמ’ 72. — בם, בקמוצות ובפתוחות (II), כלומר על ידי התנועות. מקור דימוי האותיות לגופות והתנועות לנשמות הוא בספרות הלשון הערבית. עיין סיבאויה, אלכתאב, II, עמ‘ 74, ש’ 21. – לגופות=גוף של מת, על פי דה"א י, יב (אברמסון).  ↩

[6] סידר את הנקודות בקבוצות. צירף את המתחבר והפריד את הטעון הפרדה.  ↩

כ‘: ונתן בקמצים נקודות לקמצים… — III נקבצים, ד’: לקמצים (פעמים באותו בית!) והמלה “'קמצים” בהוראה אחת וההבדל באות בכל"ם.  ↩

[7] I אף כאן פירש כ', כי הכוונה לספר “ואלה שמות שחבר על שרשי לשון הקדש”, אולם אין ספר כזה לרס"ג בעניני לשון. – סוגר ולפי צורותיהם בנם כמו חומות (= שור בר' מט, כב – אברמסון).  ↩

בית 7. III וכתבונם, כך בכי“א; פ‘ וכ’: ובתבונה. — בָנָם, כך כ'; צ”ל: בָּנָם. — IV כַּשׁוּרִים, כך כי"א; בכולם: קשורים.  ↩

בית 7. III וכתבונם, וכך אמר דוד עונקינירה: “נכסוף נכספתי לי לעשות כתבונתם, ועשיתי אלה הבתים”. דיואן שירי קודש של שלמה בן משלם דאפיירה, מהדורת ש‘ ברנשטיין, HUCA XIX (1946), עמ’ ד.  ↩

[8] לפי כ‘ 2: “כוונתו כי רס”ג דבר בספר האגרון גם על דבר הטעמים… אך מנחם לא דבר מאומה במחברתו אודות הטעמים“, אולם עד היום לא נודע לנו, כי עסק רס”ג באגרונו בטעמים. עי’ מתורת הלשון והשירה, עמ' לג–סח. – סוגר, ולימד את דרכי התקשרותם של המלים מַה ומֶה למלים אחריהן.  ↩

פסקים, כ‘: פסוקים ופסיק אחריה; בכי“א: פְסַקִים והמ”ם מעל לשורה. — III והבין, בכי"א מעל לשורה, ובשורה: והבא; פ’: והכין. — מַה מִּן מֶה, בכי“א מָה (או מֶה מטושטש) מן מֶה; כ': מַה מִן מִי. ופירש: ”והורה מה מי מהם חזקים". — IV נאסרים, פ‘ וכ’: נאדרים.  ↩

וחזקים, כי"א: חזקים.  ↩

[9] IV באהוי…  ↩

בית זה נדפס גם בלשוננו, יא, עמ' 203.  ↩

[11] II על כל הדברים והסיבות (אודות) ע' מחברת מנחם  ↩

דלת, וכוונתו כי קבע את היסודות לביאור כל הסיבות.  ↩

I בָּאְמֶת, כ‘: בֶּאֱמֶת. — II יִשַּׁק, כי"א: נִשַׁק, ומתוקן: ישק. — חכמים, פ’: חכמי; וכ': חֲכָמֵי, ונוסח זה יש לנקד: חֲכָמַי.  ↩

[13] III: דרך קצרה “למען בטוחות ”אמת חפצת" (תהלים כא, ח) בתוכך, בלבך, לשם החכמה הנמצאת בלב.  ↩

II בגילות, פ‘: בגולות. — IV והן, כי"א ופ’: והם. — הנושא החכמות בטוחות (עיין בהערה לבית זה); כ': “ולו הן נמסרים התוכחות”. — נמסרים. ל"ז לצורך המשקל והחרוז, וכך בית 4.  ↩

II לו, פ': לי.  ↩

[15] I: בשיר שקול ובפרוזה. עיין תת“ד, עמ' 5, בית 21, הערה; בראדי, משקלי רי”ה עמ' 13, הערה 1.  ↩

II יוּרַד, כך צ“ל במקום הוּרַד וכ': יוֹרָד. — IV לדורי, בכי”א מעל לשורה. — בבית זה יש מהתפארותו של ד‘ ויהירותו וטענו על זאת תלמידי מנחם. עיין תת"מ, עמ’ 29 (מבוא, דיבור המתחיל: יש בדבריו מדברי המורה לתלמיד).  ↩

סוגר, לשוננו, יא, עמ‘ 203. — I משלי כז, ה ובהקדמתו הביא מפסוק זה כלשונו. — II קודחת, בלשון נקבה לצורך החרוז ק’: אולי קַדַּחַת ולבבי במובן בלבבי. — III שַׁחַת, מתאים לחרוז, ואולי צ"ל: שַׁחֵת = השחתה.  ↩

[17] לפי מ‘ יש לקרוא: "לעות אדם בריבו ה’ לא ראה" (איכה ג, לה) בשאלה ולפי ד' בדבור רגיל.  ↩

מח‘ 17, א; תש’, 7. — דלת, גם בלשוננו, יא, עמ‘ 203. — כוונת הבית: מ’, הפר את יראת ה‘, כי לפיו ראה ה’ לעשות חטא בזה שעיוות את דינם של הצדיקים.  ↩

[18] סוגר, לאדם הבחירה בטוב וברע. כ‘ 2: בטוב כרע: “עם אדם רע השם לא יתחבר, וח”ו שיהיה לו לה’ הטוב והרע בעיניו שוים." ומוטב לבאר: ולמ' האדם הטוב והאדם הרע שניהם מובחרים.  ↩

הבית חסר בכי“א. — I משלי כב, כד. — סוגר, בהערה צ”ל: “כ 2: כטוב ורע” במ': “בטוב כרע”; קלאר: יֵרַע… יָרַע… כַּטּוֹב כָּרָע.  ↩

[19] מ‘ קרא את הפסוקים: אשר לא יעדה (שמ' כא, ח); אשר לא כרעים (וי' יא, כא); אשר לא חומה (שם כה, ל) באל"ף וד’ בוי"ו. – לדעתי כאן שלוש תשובות ולא אחת.  ↩

מח‘, 111, א; תש’, 8. — I ולא, כי“א, פ‘ וכ’: ולו. — יִקְרָא כי”א: נִקְרָא. — הכוונה: כי על ידי ביאורו עשה מעשה מרי, כי אסר את המותר והתיר את האסור.  ↩

II ישעיה י, כג. — III שם כד, כ. — IV תהלים יח, ח. — הכוונה: על ידי פרץ זה שפרץ מ' הביא כליון ונעה (ל"ז לצורך המשקל) הארץ…  ↩

[21] I דרך קצרה, וצ"ל: חט ספר גזע ספרד, הנוסח הנכון טח ופירושו: כוסה בטיח ספר התורה לפני עם ישראל ואינו יודע לקראו, או ספר התורה הוא מבוע החכמה, ואפשר לפתור כל מלה עברית על פיו. עיין מתורת הלשון והשירה, עמ‘ סד – סח. שינה ד’ בכוונה כדי להסמיכה למלה חטא. III – IV ולא הכניס אותיות אלו באותיות השימוש (= מלאכה) וחשבן לאותיות השורש בלבד (= המליך)  ↩

מח‘ 1, ב; תש’, 9. — VI בדברים, כאן בהוראת פועל כמו “המלים, המלות” בימי הבינים: كلمة, كلم. ועיין בכר, ניצני הדקדוק (תרגום רבינוביץ), תל אביב תרפ“ז, עמ‘ 87; ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, עמ’ 28. — הכוונה: מ' חשב כאותיות שרשיות את ”חט ספר גזע צדק“ (עיין בהערה לבית 21), ובזה חטא ללשון הקודש (= ניב שפר), כי הטי”ת והדל“ת הן הכרחיות בשימוש בהתפעל אחרי זי”ן וצד"י להבעה נכונה (עיין תש', 9), ומ' לא הכניסן בין אותיות השימוש (=מלאכה).  ↩

[22] לפי מ‘ בנס בפסוק: “מלכא בנס וקצף שגיא” (דניאל ב, יב) כל אותיותיה שרשיות, ולפי ד’ הבי“ת בי”ת השימוש. החכם שפירש הוא כנראה רס“ג ואין פירושו לדניאל בידינו, אולם ב”אשא משלי“ חרוזי יה ”בנס" נגד ד' (עי' הערות).  ↩

מח‘, 46; תש’, 9. — חרש = חשב, עיין מח‘. — אברמסון: רס“ג משתמש במלה בנס ב”אשא משלי", חרוזי יה, לא כאשר ייחס לו ד’, אף כי אין מכאן ראיה, שכך חשב בפירושו לדניאל.  ↩

[23] IV כ' מנסח “נדברים” (נגד נוסח כה"י) ומפרש: “כי מרוב כעס צוה נבוכדנצר לקטלה לחכמי בבל” ואינו נראה בעיני.  ↩

IV עיין דניאל ג, ב–ג. — וּגְדָבְרִים (קלאר), כ': נִדְבָּרִים (ועיין הערה לבית 23 (נגד נוסח כה"י) ומפרש"); כי“א: גדברים. — כוונת הבית: פירוש ”בנס“ בפסוק ”מלכא בנס וקצף שגיא“ (דניאל ב, ב) הוא רוגז וכעס, בשעה שכעס המלך ב”גזרין וגדברין".  ↩

[24] II שר המשקים של פרעה, ופירש ד': כי כן מתורגם והנם זועפים (בראשית מ, ו): “והא אינון נסיסין”.  ↩

הכוונה: “זועף” מתורגם “נסיס” בסיפור על שר המשקים (בראשית מ, ו), שאותו שימח יוסף בפתרו את חלומו לטובה (שם שם, יג), בשעה שהיה בבית הסוהר. — בְּנוֹתֵן, קלאר: כנותן, ואין הבדל בכוונת הבית.  ↩

[25] II חטא, וכך כתוב ומנוקד במשנה אבות ב, ו בכתב יד קופמן. ועיין בר‘ כ, ו. – IV מ’ פירש “לעבד משול בשרים” (משלי יט, י) מל‘ בשר (=מושל) וד’ מל' שר.  ↩

סוגר, מח‘, 49, א; תש’, 10. — הכוונה: צירף מ' את שרים לבשר והכניס את שתי המלים באות בי"ת.  ↩

[26] מ‘ פתר “ובידו אנך” (עמוס ז, ז) מל’ נכה וד‘ מל’ אנך.  ↩

I מח‘, 28, א; תש’, 12. — הכוונה: מ' פתר את אנך בהוראת שבר… — II וְלִי אֵין, כי"א: וְאֵין לִי.  ↩

דלת, נמשכת לבית הקודם, והכוונה: ושם מ‘ אנך מל’ נכים (תהלים לה, טו) שורש “נך” כמו שהביא את אסוך (מלכים־ב ד, ב) בשורש סך.  ↩

[27] מ‘ פירש “נדבך” (עז' ו, ד) כותל וד’: טור.  ↩

[28] III נתאבך = נבוך. עיין מחברת מנחם, ערך “בך”.  ↩

I וטור הוא עץ, כי“א: ”וטור עץ הוא“, וטוב הוא נוסח כי”א, והכוונה: פירוש נדבך הוא טור עצים, שמכניסים לתוך קיר, וכך אמר בפרוזה: “והנדבך הוא טור עץ אשר מונח בכתלים”.  ↩

[29] מ‘ פתר “לי שערים לפי קרת” = עיר (משלי ח, ג) וד’ מל' תקרה.  ↩

מח‘, 158, ב; תש’, 13. — כאחת, פ‘ וכ’: באחת. — III הכוונה: כעיר חומה ובצורה.  ↩

[30] לפי מ‘ שורש “כידודי אש יתמלטו” (איוב מא, יא) – דוד וד’ אומר, כי שרשה כידוד.  ↩

מח‘, 63, א; תש’, 13. — הכוונה: מ‘ פתר כידוד כמו סיר ודוד, כאילו היתה “כי” ב“כידוד” ככ"ף הדמיון, ולפי ד’ הכ"ף הוא כמו במלה כיור (מלה זו מובאת במח' בערך דוד בפסוק: “והכה בכיור או בדוד” שמואל־א ב, יד).  ↩

[31] מ‘ חושב את שורש, “נהפך לשדי” (תהלים לב, ד) שד וד’ לשד כמו “לשד השמן” (במ' יא, ח).  ↩

מח‘, 171, א; תש’, 14. — לְשַׁדִּי, כ‘: לְשַׁדַּי. — II ביסוד, פ’ וכ‘: בו יסוד, ועיין בית 60. — הכוונה: מ’ שם את שורש המלה “לשדי” (עי' הערה לבית 31) — שד כשורש המלה משד עניים (תהלים יב, ו), בשעה שהלמ“ד בה שרשית כלמ”ד “למוד”. וכדוגמה הוא נותן: “אלמד מוסרים”.  ↩

בבית זה מוסיף ד‘ לטעון, כי היה נכון יותר להביא באותו קטע את הפסוק “טעמו כטעם לשד השמן” (במדבר יא, ח), כי שני פסוקים אלה קרובים הם (= אחים רעים) ויש להביאם במחלקה (=חלק) אחת, וביאור המלה: לח, מיץ, תמצית. — רעים, כי"א ופ’: ורעים. — וזה, קלאר מתקן: והם.  ↩

[33] פירש “בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד) אבן וד‘: זהב. – II לפי מ’ שורש ”למנצח על מות לבן" (תהלים ט, א) בן ולפי ד' שם עצם פרטי: לבן.  ↩

I מח‘, 95, א; 101, ב; תש’, 15. — II מח‘, 133, ב; תש’, 15. — בּוּרִים, כך בכתב יד קויפמן (אבות ב, ו); כ‘: בּוֹרִים. — IV “ומה” מן III נמשכת גם לכאן. — הכוונה: מ’ פירש “חרוץ” בהוראת אבן ואת “לבן” בהוראת בינה ואין לפרש כך, כי רחוק הדבר כמו תבן מבר ובור מחכם (עקיצה למ'). — בָּר — בּוּרִים, צמוד גזרי.  ↩

[34] לפי מ‘ “כל בשליש עפר הארץ” (ישעיה מ, יב) באותה הוראה של “אלפים בת יכיל” (מלכים א ז, כו) “ושמי השמים לא יכלכלוך” (מלכים–א ח, כז) ולפי ד’ שתי הוראות: מדד וכלכל.  ↩

מח‘, 104, ב; תש’, 16. — II וְיָכִיל, כי“א, פ‘ וכ’: ויכול. — סוגר, הכוונה: וחשב לו לחכמה להרבות דברים והרי ידוע, כי ”סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג, יז).  ↩

[35] לפי מ‘ כנבול עלה (יש' לד, ד) וכבגד תבלה (שם נא, ו) בהוראה אחת ולפי ד’ שתי הוראות שונות: נפל ובלה. III הנושא מנחם הטועה (=ישלה ) תמיד.  ↩

מח‘, 45, ב; תש’, 16. — וְשָׂם, כי“א: ושת, וגם זה יתכן. — וכבגד, כי”א: כבגד. — ישלה, כך כי"א ופ‘; כ’: יִבְלֶה. — הכוונה: מ' הטועה (=ישלה) תמיד, שם את שני הפסוקים…בהוראה אחת (= בחלק = קבוצת מלים בהוראה אחת).  ↩

[36] לפי מ‘ נבל נבלה ידבר (יש' לב, ו) ולבלה נאופים (יחז' כג, מג) הוראה אחת ולפי ד’ שתי הוראות: תבל וזקנה. – III–IV נמשך לבית הבא.  ↩

מח‘, 45, ב; תש’, 17. — III כָּלָה, כך כי"א; פ‘: בלה; כ’: בָּלָה. — הכוונה בסוגר: התגעגע (כליון עינים) והתאהב בדברים מוזרים ואמר (37).  ↩

[37] מ‘ פירש “ארעית” (דנ' ו, כה) כארץ בעברית ולפי ד’ תחתית.  ↩

מח‘, 34, ב; תש’, 17. — III דניאל ב, לט. — בעברית, כי“א: בערבית. — נפתרים, כי”א: נדברים. — הכוונה: מ‘ אמר, כי ארעית בארמית כמו ארץ בעברית, בשעה שלפי ד’ ארע וארעית = תחתית.  ↩

מח‘, 139, ב; תש’, 17. — בְּסִפְרוֹ, כך פ‘ וכ’; כי“א: בספר — וּמַה, כך פ‘ וכ’; כי”א: מה. — II הכוונה: מ' לא הפריד בספרו מעתיק מן עתק.  ↩

[38] לפי מ‘ הוראה אחת ל“המעתיק הרים” (איוב ט, ה) ו“יצא עתק מפיכם” (שמואל–א ב, ג) ולפי ד’ שתי הוראות: מסיע; גדול, קשה. – IV נמשך לבית הבא.  ↩

סרפדים, כי"א: וסרפדים, נגד המשקל.  ↩

מח‘, 138, א; תש’, 18. — הביאם, כי“א: והביאם. — כמו הם, פ‘ וכ’: כמוהם; כי”א: בחלק. — הכוונה: מ' הביא בטעות לעצב ולצער את “תערוג” ו“ערוגה” בהוראה אחת (=בחלק) כאילו הן מתחברות יחד (= כמו הם) ונראה יותר נוסח כי"א.  ↩

[40] הביא בהוראה אחת “כאיל תערוג" (תהלים מב, ב) ו”לחייו כערוגת הבושם" (שיר השירים ה, יג) וד' חושב, כי שתי הוראות להן: קול וגנה.  ↩

כְּכַרְכֹּם, כי"א: ככרקום, ויש מלה כזו בתלמוד בהוראה אחרת שנכתבת בשני כתיבים.  ↩

I לָאֵילִים, כי“א: לאיילים. — IV עִם, כי”א: וגם, נגד המשקל. — הניקוד בפנים היא בגוף שלישי עבר : וְעָרַג… כְּנָהַם… וְגָעָה… וְצָהַל… וְצִפְצֵף; קלאר: עֲרֹג לָאַיָּלִים כְּנָהוֹם… וְגָעֹה… וְצָהוֹל… וְצַפְצֵף; אברמסון: וְעֶרֶג… כְּנַהַם… וְגֶעֶה… וְצַהַל… וְצִפְצוּף.  ↩

וְצַפְצֵף, כי"א: וציפצוף (פ': וצפצוף) סיוע לניקוד אברמסון (עיין 42). — לַסִּיסִים, כ': לסוסים. ועיין ירמיה ח, ז.  ↩

[43–42]: עיין בית המדרש. חדר ה, עמ' 35, רשימת קולות בעלי החי (אברמסון). קלאר מעיר, כי אין ערג אלא לאַיָּלִים, ועיין רש"י ליואל א, כ, וצדק. לפי זה יהיה הנוסח: עֲרוֹג לָאַיָּלִים…  ↩

I מח‘, 115, א; תש’, 19. — ונמוג, פ‘: ונמוגו, נגד המשקל. — II מח’, 118, ב; תש', 19.  ↩

[44] לפי מ‘ הוראת “נמוגו כל יושבי כנען” (שמ' טו, טו) ו“למען למוג לב” (יחז' כא, כ) נמס ולפי ד’ הוראתן: נוע, על פי יש' ז, ב. – [נראה שהמשך ההערה מכאן מתייחס לבית 46 – הערת פב"י]

II לפי מ‘ ל“מסת נדבת ידך” (דב' טז, י) ו“מס על הארץ” (אסתר י, א) הוראה אחת ולפי ד’ שתי הוראות: די ומס עובד.  ↩

I כי“א: ומוג הלב נוע. — II כי”א ופ‘: ונדח וגם ינוע; כ’: ונדח גם ינוע; כולם נגד המשקל. — הכוונה: הוראת מוג הוא נוע…בשעה שאין לאדם בטחון (= שוע עיין מח', ערך שע) בה' של כל היצורים.  ↩

הכוונה: הוראת “מסת” היא די, שיתן האדם במתנה ובנדרים כברכת ה' לו וככל אשר לאל ידיו.  ↩

[46] III ידי=ידים.  ↩

[47] והפריד מ‘ את סלע לשתי הוראות: 1. ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ה); = ענין כוח". 2. ה’ סלעי (תהלים יח, ג) = מבצר, מצודה ולפי ד' הוראה אחת.  ↩

מח‘, 127, א; תש’, 19. — פִּלַּג, על פי איוב לח, כה; כ‘: פִּלֵּג. — הִתְעַלַּג, על פי הִתְעַלַּם תהלים נה, ב = נעשה עילג; כ’: הִתְעַלֵּג. — וּבַשֶּׁלֶג, כך כ‘; כי"א ופ’: וְכַשֶּׁלֶג, וכך צריך לומר. — נִשְׁלַג, כ‘: נִשְׁלֵג. — הכוונה: מ’ הפריד את “סלע” לשתי הוראות, ועל ידי כך נעשה עילג, והיה כשלג ביום גשם ( עיין משלי כו, א).  ↩

[48]: לדעת ד‘ אפשר לומר לפי מנחם אסה בלי נון, כי לפי מ’ שורש “נסותם את ה'” (שמ' יז, ז) בן אות אחת: סמ“ך, ולפי ד' לא יתכן זאת, כי שרשה ”נס“י בתשובותיו ביאר: ”ובאומרך כי הסמ“ך יסוד המלה לא יסוג כל חכם ונבון, כי תאמר אסה…”  ↩

מח‘, 127, ב; תש’, 20. — אָמַר, פ‘ וכ’: יאמר. — נַסֵּה, כי“א: אנסה נגד המשקל. — אַסֶּה… נַסֵּה… בִּמְנַסֶּה, כ‘: אַסָּה… נַסָּה… בִּמְנַסָּה. — הכוונה: מ’ יאמר ”אסה“ בלי נו”ן (עיין הערה לבית 48) בשעה שהנו“ן והסמ”ך ב“מנסה” (וגם “נסה”) הן קשורות תמיד (=שרשיות) כמו (העניין נמשך גם בבית הבא).  ↩

[49] מנסתרים במקום מנסתרות של הפסוק “שגיאות מי יבין מנסתרות נקני” (תהלים יט, יג). ושעורו: ולו אמר לאל נקני מנסתרים.  ↩

IV מִנִּסְתָּרִים, כך כי"א; פ‘: במסתרים; כ’: בַּמִּסְתָּרִים.  ↩

[50] לפי מ‘ הוראה אחת ל“מנה את מאכלכם” (דנ' א, י) “מן–הוא” (שמ' טז, טו) "וימן ה’ דג גדול" (יונה ב, א) ולפי ד' פירוש מן = מה.  ↩

[בית 50] מח‘ 118, א; תש’, 20. — לוֹ, בכולם: לֹא, ומה הוראת הצלעית (עיין הערה לבית 50)? — זֻמַּן, כך כי“א (זומן); פ‘: וימן; כ’: וַיְמַן. — I שיעורו: שם לו מן כמנה. — הכוונה: מ' שם ”מָּן“ ”וּמִנָּה“ (עיין הערה נזכרת כאן) בקבוצה אחת והוראת ”מן“ ביאר: נערך, סודר, אולם הוראת מן, לחם בני ישראל במדבר (שמ' טז, טו) הוא ”מָה“. IV בְּלֶחֶם אַבִּירִים, אברמסון: כְּלחם אבירים, על–פי תהלים עח, כה, ודרשת חז”ל ביומא עה, ב על המן.  ↩

[51] לפי מ‘ פירוש “בשצף קצף” (יש' נד, ח) = חרון אף, ולפי ד’ שצף = מעט.  ↩

מח‘, 179, ב; תש’, 20. — II גַּם, כי“א ופ': וגם, נגד המשקל. — חֶצֶף, כך כי”א ופ‘; קלאר: הַחְצֵף; — כ’: קצף כמו ב־III. — בִמְעַט, פ‘ וכ’: כמעט; כי“א נראה יותר כמעט, וכך צ”ל. — הכוונה: מ‘ פירש “שצף” בהוראת חרון אף חזק (עי‘ דניאל ב, טו; ג, כב; ומח’ ערך חצף), בשעה שזהו רק כעס מעט של ה’ הגדול.  ↩

I מח‘, 121, א; תש’, 21. — III מח‘, 25, א; תש’, 21. — אילנא, כך כי"א; ק‘, פ’ וכ': ואילנא, נגד המשקל.  ↩

[52] לפי מ‘ הוראת אחת “אל תאכלו ממנו נא” (שמ' יב, ט) "ולמה תניאון" (במ' לב, ז) ולפי ד’ שתי הוראות, וכן הוראה אחת לפי מ‘ למלים “כאלה וכאלון” (יש' ו, יג) ו“אילנא די חזית” (דנ' ד, יז) ולפי ד’ שתי הוראות: שם מין עץ ושם עצם כללי. – טענת דונש היא גם על אלון וכאן שתי תשובות ולא אחת.  ↩

[53] צירף מ‘ כבוצר על סלסלות (יר' ו, ט) לפסוק: ובסל העליון (בר' מ, יז) ולפי ד’ שתי הוראות: ענפים וטנא.  ↩

מח‘, 126, ב; תש’ 24. — II וגם, כי“א וק‘: ואף. — וְעָקוֹב, פ’: ועקב; כ': וְעָקֹב; כי”א: ועיקב, ולפי זה יש לנקד: וְעִקֵּב. לפי הנדפס זה יהיה שֵׁם כמו ישעיה מ, ד, ולפי כי"א זה יהיה פועל.  ↩

[54] הפריד מ‘ את הוראת “מנוסי" (יר' טז, יט) = נס מהוראת ומנוס אבד מנהם” (איוב יא, כ) = בריחה וד’ חושב כי הוראה אחת להן: בריחה.  ↩

מח‘, 123, ב; תש’, 21. — ביאור הבית הוא לפי תשובות דונש, אולם לפי הכתוב בשיר הטענה היא שהביא מנוסי מתוך הפסוק ה‘ עזי ומעזי ומנוסי (ירמיה טז, יט) בהוראה אחת עם ה’ נסי (שמות יז, טו) בהוראת נס, ולפי ד‘ שתי הוראות להן: בריחה ונס. — הכוונה: עוזי ומנוסי שהוראת המלה מנוסי בריחתי (נוסי) אל ה’ הביא מ‘ יחד עם המלה נסי. בשעה שהן שני חלקים (= עברים) שונים. — בק’ בגליון: “פתר מן נֵס”, ושייכות המלים למלה “מנוסי”.  ↩

[55] חיבר מ‘ את הוראת “נפת תטפנה שפתי זרה” (מש' ה, ג) להוראת “נפתי משכבי מר” (שם ז, יז) ולפי ד’ הן שתי הוראות: דבש ובשם בבושם.  ↩

הבית נמצא בספרו של ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש“ה, עמ‘ 84; מח’, 124, א; תש', 22. — I עוד, כי”א: עד. — IV בַּמִּקְטָרִים, כ': בַמַּקְטֵרִים. — סוגר, הכוונה: ומי חושב דבש בהקטרת בשמים (שמות ל, א), וכך אמר דונש בפרוזה: “אחי המימיך ראית מקטר משכבו בנפת או בדבש”. ועיין להלן.  ↩

III בַּשָּׁפַת, ואולי צריך לנקד: בַּשֶּׂפֶת; כי“א וק‘: השפת; קלאר: בתֹפֶת; כ’: בַּשָׁפֹת. — IV כְּשָׁפוֹת, כי”א: כשפת; פ‘: בשפת; כ’: בְּשָׁפֹת. — הסירים, כי“א: השירים. — הכוונה: התי”ו בנופת שרשית כמו בזפת ובשפת בפסוק שפות הסיר ( מלכים־ב ד, לח).  ↩

I שָׁפַת (קלאר); פ‘ וכ’: תפת; כי“א: תופס, וזה הנכון. — הכוונה: מייסד הלשון שקל את המלים במאזנים, וחשב את התי”ו בהן לשרשית, וכך היא נטייתם ( נעצרים מלשון “יעצר בעמי” שמואל־א ט, יז). — הבית נמשך לבית הבא.  ↩

. I בְּשָׁפוֹת, כי“א פ‘ וכ’: בשפת. ואפשר לנקד בְּשָׁפַת או בְּשֶׁפֶת (עיין 56). — III נָפַתִּי, כ‘: נִפַּתִּי. — IV בִכּוּרִים, כך בכולם; כ’: כִּירַיִם — נגד החרוז: ”Xַיִם רִים“, ועיין 96. — סוגר, הכוונה: בדבש מרחתי את רקיקי הבכורים (ויקרא כג, כ). — ובחר ב”שפת" כיסוד, כי משורש זה יש נטייה (תהלים כב, טז).  ↩

[59] הוראה אחת לפי מ‘ כל עתודי ארץ (יש' יד, ט) ולהיות היהודים עתודים (אסתר ח, יג) ולפי ד’ שתי הוראות להן: שרים ועתידים.  ↩

הבית נדפס גם על ידי ילין, תולדות השירה הספרדית, ירושלים ת“ש, עמ‘ 10; מח’, 139, ב; תש', 22. — I העתידים, כך בכי”א ובק‘; פ’: העתודים; כ‘ עתודים; ילין: הָעַתּוּדִים נגד המשקל. — II עתודים, כך בכי"א ובק’; פ‘: העתידים; כ’ וילין: הָעֲתִידִם ואין בשינויים אלה הבדל בכוונת הבית.  ↩

הבית נזכר גם בספרו של ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש“ה, עמ‘ 74; מח’, 68, ב; 62, ב; תש‘ 23. — נוסח ק’: באמרו כי הדה לא מיסוד הא הדה (?).— שנערים, כמו בספרדים, עיין לעיל, בית 39. — דלת, הכוונה: מ' אמר כי שורש ידה בפסוק ”וידו אבן בי“ (איכה ג, נג) הוא כשורש הדה בפסוק גמול ידו הדה (ישעיה יא, ח) — דל”ת, ולפי ד‘ שני שרשים: דל“ת והד. — הביאור הוא לסוגר ויש למחוק שם ” I נושא ידה — רס“ג”. — II בְּיִסּוּד, פ’: כיסוד; כ1: בְּיֵסוֹד; כ2: בִּיסוֹד נגד המשקל.  ↩

[60] III כבר העיר תנחום ירושלמי (ש‘ פוזננסקי, REJ 40 (1920), עמ’ 133) בפירושו לשמואל־א כד, יג: ובעץ̇ אלשערא צרף צדה במעני צד, וקאל: וכצפור צדה חכם השנערים פאכטא“ –ותרגומו: אחד המשוררים. היטה צדה במובן צד, ואמר… ושגה”, זה נזכר גם בספרו של ד“ר א' שטראוס, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים תש”ד, עמ' 152.  ↩

[60] טען מ‘ נגד רס“ג, כי אין להביא את הדה והזה באות ה אלא את הראשונה בדל”ת והאחרונה בזי"ן ולפי ד’ צדק רס“ג. – I נושא ידה – רס”ג. III נושא צדה – מ'.  ↩

[61] הרכבי פירש זקני = شيخ = מורה. כ‘ מתנגד לו וחושב, כי היה ד’ נכדו ממש. עיין הרכבי, חדשים גם ישנים, חוב‘ 7 עמ’ 19; הקדם, שנה ג, עמ' 198.  ↩

II החושף, כך בק‘ ובכ2; כי"א, פ’ וכ1: החוסף. — המוסרים, הוראתה כאן היא חכמות כמלה הערבית: اًدب.  ↩

מח‘, 78, א; תש’, 24. — וְהֵתֵז, קלאר ככ‘: וְהֵתַז; כי"א: והתו. — הכוונה: הסיר מ’ הוזים, בפסוק כלבים הוזים (ישעיה נו, י), וחשב את שורש המלה “הוזים” זי“ן כמו שורש המלה מזים, ולפי ד' שני שרשים: הז וזי”ן, והוא טוען, כי הה“א ב”הוזים“ כמו ה”א ב“הורים”. ועיין גם ביאור בית 60 בפנים.  ↩

[63] לפי מ‘ שורש “נוער בשן” (יש' לג, ט) נער ולפי ד’ ער, כמו שעשה מ' גם בנגע.  ↩

הבית נדפס גם על ידי ילין, תורת השירה הספרדית, ירושלים ת“ש, עמ‘ 10; מח’, 123, ב; תש‘, 24. — הכוונה: מ’ חשב את הנו”ן ב“נוער” שרשית, בשעה שהסיר (= הוריש) את הנו“ן ב”נגע" כבלתי שרשית… — נָגַע, ילין: נֶגַע.  ↩

[64] צירף מ‘ שליה לשל (דב' כח, נז) להוראה אחת ולפי ד’ אין לצרפן ואין להן הוראה אחת, כי לא תמיד אפשר לגזור שם מפועל.  ↩

מח‘, 174, א; תש’, 25. — וְכִלָּה, כ‘: וְכָלָה. — II שליה, כי"א: עיליה ( שיבוש). — הכוונה: והשמיד מ’ את יו“ד במלה ”כליה“ (דברים לב, יד), והסיר את היו”ד של “שליה” (דברים כח, נז), כמו שאפשר להשמיט את היו“ד של ”שביה“ ו”שבי“ ולפי ד' נשמטת היו”ד של שביה ולא של כליה ושליה, כי לא כל שם אפשר לגזור מפועל. לפי זה יש לתקן את ההערה הנוספת בבית זה. כאן שתי תשובות ולא אחת וכבר העיר על כך פ'.  ↩

[65] לפי מ‘ שורש “פה אשב כי אויתיה” (תהלים קלב, יד) כמו “אפה” רק “פ” ולפי ד’ במלות השימוש, מכיון שאינן נוטות, כל האותיות שורשיות: "כי פה לא הוא מן הפעלים, כי אם תיבות הענינים אשר לא יפעלו ולא יקבצון ולא יסורו מבנינם (עמ' 25). – הסוגר אין תכנו ברור כל צרכו.  ↩

בית זה נמצא רק בק'. — III אולי יש להשלים:

“וְלָךְ [אָלֶף א]וֹבֶה”, כלומר ואף לפי דעתך האל“ף בשורש ”אבה“ היא מן השורש. וזה יתאים לדברי ד' בפרוזה: ”ואמרת כי אלף לא אבה ה‘ אלהיך (דברים כג, י) מן היסוד, והרשעת משפטך באפה“. אולם נראה כי בכתב היד יש פ”א ברורה. אברמסון: וְלָךְ [אוֹ בָא]וֹפֶה…כלומר כל או מיותר ונוסף. — IV הכוונה: וכך הוא בתורה (האלף, “באפה” נמצאת). — בית זה נזכר גם בספרו של ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ’ 77.  ↩

[65] על שורש אפה דן גם יהודה חיוג' (מהדורת דוקס, עמ' 2). ואולי תוכן הסוגר הוא: הרי גם לפי דעתך שורש אבה הוא אב והאל“ף שרשית כמו באורים, אף כי יש משורש זה: תֹּבֵא (משלי א, י). ביאור זה הוא לפי נוסח: ”ולך אלף אובה".  ↩

[66] לפי מ‘ שורש “מסוה” (שמ' לד, לג) סמ"ך בלבד ולפי ד’ “סו”.  ↩

מח‘, 127, ב; תש’, 26. — I וְחִסֵּר, כך בכי“א (מלא), פ‘ וכ’ (וְחָסַר); בק': והסיר, וגם נוסח זה ייתכן. — III כי”א וק‘: מטוה מקוה. — הכוונה: והשמיט מ’ את הוי“ו במסוה, בשעה שלפי ד' הוי”ו במסוה כמו הוי"ו במקוה ומטוה וצואר.  ↩

מח‘, 117, א; תש’, 26. — I וְשֵׁם, כ‘: וְשָׂם. — מַיִם, כי"א ופ’: מם; תיקן כ‘: הַמֵם; בק’: ושם מם מים — הנקודות כנראה סימן מחיקה. — מקור, רק בכי“א: מקום. — דלת, הכוונה: שדד מ' השם ”מים“, כי השאיר בה רק מי”ם אחת.  ↩

[67] לפי מ‘ שורש מים מי"ם ולפי ד’ “מי”. – III לכלך את המים ורמס בהם ברגליו (תהלים קמד, ב)  ↩

[68] לפי מ‘ שורש כה כ"ף ולפי ד’ “כה”. עיין הערה לבית 69. – III המוסדים = אותיות השורש.  ↩

מח‘, 103, ב; תש’ 26. — I שמות יט, ג. — II שמואל־ב יד, ו. — III וְלֹא זֶהוּ דַרְכּוֹ, כי“א: ולא זה הוא כה. — IV נמשך לבית הבא. — הכוונה: אמר מ', כי כ”ף “כה” כמו הכ“ף ”ויכו" רק אות אחת ואין זה נכון…ועיין ביאור בפנים. בקטע הפרוזה שתי תשובות (כה, כי).  ↩

[69] לפי מ‘ שורש “נד” דל"ת בלבד ולפי ד’ שרשה “נד”. – I באחדים = שרשים בני אות אחת. ולא כפירוש כ' עיין 71.  ↩

מח‘, 62, א; תש’, 26. — הכוונה: קבע מ' כשורש בן אות אחת את הדל"ת של נד (בראשית ד, יב) והרס ועקר את האותיות השרשיות.  ↩

[70] לפי מ‘ שורש “מה”, מי"ם ולפי ד’ “מה”. עיין הערה לבית 65.  ↩

מח‘, 117, ב; תש’ 27. — III עיין לרב לו, בית 1. — וְגִלּוּי כ': וּגְלוּי, נגד המשקל. — בקטע הפרוזה כאן שתי תשובות (מה; מי).  ↩

[בית 71] מח‘, 62, א; תש’, 27. — III מח‘, 183, ב; תש’, 27. — הכוונה: ושם מ‘ את המי“ם של אדדם (תהלים מב, ה) כתוספת כמו המי”ם ב“אורידם” (ועיין ביאור בפנים) ולעומת זאת חשב את התי“ו במלה ”וישתומם" (ישעיה נט, טז) כשרשית (שתם), ולפי ד’ השורש: שם. לצלעית III עיין בביאור לבית 70.  ↩

[71] לפי מ‘ שורש “אדדם עד בית אלהים” (תהלים מב, ה) דל"ת ולפי ד’ שרשה “דם”. – III לפי מ‘ שורש “וישתומם כי אין מפגיע (יש' נט, טז) ”שתם" ולפי ד’ “שם”. – IV העקרים = אותיות השורש.  ↩

[72] לפי מ‘ שורש ידידות וידיד – דל"ת בלבד ולפי ד’ “דד”. – I באחדים = בשורשים בני אות אחת. עיין הערה לבית 65.  ↩

מח‘, 62, א; תש’, 28. — IV נִקְשָׁרִים, ק‘: נבחרים, — הכוונה: בשרשים בני אות אחת הביא מ’ את ידידות ודודים בשעה שהדל"תים השתים הן שרשיות. — יש כאן אולי משנה הוראה בסוגר: דלתות האהובים לעולם קשורות ביניהן. — בבית זה שתי תשובות (ידידות, דוד). — בהערה הבאה יש לתקן: עיין הערה לבית 69.  ↩

[73] “לפי מ' שורש ” מי מי“ם ולפי ד' ”מי".  ↩

מח‘, 183, ב; תש’, 27. — I ק‘: בי גם יוד מי. — III כי, כך ק’ וכ‘; כי"א ופ’: בכי; קלאר: בני. — IV שמואל־א א, יג. — הכוונה: הסיר מ' יו“ד מן ”מי“, כאילו היתה כיו”ד כנוי הקניין של “כרמי”, כי חשב את עם ישראל לשיכורים.  ↩

שני בתים אלה חסרים בכולם, אולם כאן קטע בפרוזה ובו שתי תשובות (חיים, מחא).  ↩

מח‘, 152, א; תש’, 29. — בכי“א חסרה בבית זה צלעית ונוסח I— III: וגם שם יוד הקיצים אף יוד החצים. — הכוונה: שם מ' יו”ד המלים בצים כיו"ד הקצים החצים והתורים (כלומר יו"ד סימן הרבים).  ↩

[76] לפי מ‘ “יצאו מלאכים מלפני בצים” (יחז' ל, ט) שרשה צד"י ולפי ד’ “צי”.  ↩

[77] III לפי מ‘ שורש “הציבי לך ציונים” (יר' לא, כ) “צדי” ולפי ד’ “צן”.  ↩

מח‘, 152, א; תש’, 29. — III וְשִׁבֵּר, כ‘ וְשָׁבַר, אולם בכי“א מלא: ושיבר. — IV וְהִפִּיל, כך כי”א ופ’; כ': וְהֵפִיץ. — סוגר, הכוונה: הוא שיבר את הציונים (משנה הוראה: המלה ציונים (עיין ביאור בפנים) וסימני דרך), והפיל את התמרורים (ירמיה לא, כ) = ציוני דרך. עיין ספרי השרשים לריב“ג ולרד”ק.  ↩

[78] לפי מ‘ שורש קטן; יצען (יש' לג, כ) וסואן (שם ט, ד) הוא: קט צע וסא ולפי ד’ הן בנות שלוש אותיות שרשיות. – כאן שלוש תשובות ולא אחת.  ↩

מח‘, 43, א; תש’, 29. — III סָאַן, כ': סֹאֵן — נגד החרוז (Xַ ן ). — הכוונה: השמיט את הנו“ן (עיין ביאור) בשעה שכל הנוני”ן האלה הן שרשיות.  ↩

[79] לפי מ‘ שורש “ואחריתו יהיה מנון" (משלי כט, כא) נו”ן ולפי ד’ “מן”.  ↩

מח‘, 123, א; תש’, 29. — II במחלקת בנה, כך בק‘, פ’ וכ‘; כי“א: בחלקת מם בנה, נגד העניין; וצ”ל: בְּחֵלֶק נוּן בָּנָה. — III מָנָה, כך בכ’, וצ“ל: מִנָּה (עיין להלן). — הכוונה: שם מ' את ”מנון“ יחד עם הונה בשורש בן אות אחת נו”ן, בשעה שמנון יש להביא יחד עם מנה (דניאל א, י), והשורש: מן כמו שמרור מן מר.  ↩

[80] לפי מ‘ שורש “יגע” (דב' כה, יח) גע ולפי ד’: יגע.  ↩

מח‘, 57, ב; תש’, 30. — הכוונה: חשב מ' שורש יגע כשורש נגע (רק שתי אותיות: גע), בשעה שהיו“ד ב”יגע“ כמו היוד ב”יתר" (צריך לנקד: בִּיתָרִים — שופטים טז, ז), כלומר יגע.  ↩

[81] לפי מ‘ שורש יבש (איכה ד, ח) “בש” ולפי ד’ “יבש”, והרי זה להפוך יבושת (בר' ח, ז) לבושת וזהו כמו… II בְּמִשְׁקֹלֶת, כ': בְּמִשְׁקֶלֶת; כי"א: במשקל, נגד המשקל.  ↩

מח‘, 48, ב; תש’, 30. — I וִיבשֶׁת, פ‘ וכ’: כיבשת; כי“א: ויבשת; ק': וְיַבֶשֶׁת. IV זהבו, כי”א: זהב מעל לשורה. — דעה לבי, בית 3. — הכוונה: שקל מ' את המלים יבש ויבושת (עיין ביאור בפנים) במשקל בושת והרי זה כאילו הפך את הזהב, שצריך לצאת מזוקק מסייגים, לנחושת.  ↩

[82] לפי מ‘ שורש שנים ושתים שי"ן ולפי ד’ שן ושת. – כאן שתי תשובות ולא אחת.  ↩

מח‘, 182, ב; תש’, 31.  ↩

מח‘, 132, ב; תש’, 31. — I וְעֵטָא, בכולם: ועטה; כ': וְעָטָה.  ↩

[83] לפי מ‘ פירוש עטא (דנ' ב, יד) ועיט (יש' מו, יא) אחד ולפי ד’: עצה ונשר. – סוגר, רמז לסיפור המדקדק והספן בנהר פרת.  ↩

[84] דלת, לפי מ‘ שורש “פחם לגחלים” (משלי כו, כא) ושרש “ויפח באפיו נשמת חיים” (בר' ב, ז) – פח ולפי ד’ שורש המילה הראשונה בן שלוש אותיות פחם. – סוגר, לפי מ‘ הוראה אחת ל“ישכחהו רחם” (איוב כד, כ) “ורחם ארחמנו” (יר' לא, יט) ולפי ד’ שתי הוראות, רחם אם ורחמים. וכן לפי מ‘ הוראה אחת ל“הרות הגלעד” (עמ' א, יג) ולהרים ולפי ד’ שתי הוראות: אשה הרה והר.  ↩

II מח‘, 141, ב; תש’, 32. — III מח‘, 163, א; תש’, 32. — IV מח‘, 73, ב; תש’, 33. — I נִחַם, כ‘: נָחָם; כי"א: נַחַם, אולם זה על פי איוב כא, לד. — II ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, עמ’ 79; 104. — II וְרֶחֶם עִם רִחַם, כך בק‘; כ’: וְרַחֵם עִם רֶחֶם; כי“א: וְרֵחֵם עים רַחַם. — במח' יש ל”רֶחֶם" ערך מיוחד, כמו שדרש ד'. ועיין תשובת רבינו תם.  ↩

[85] לפי מ‘ שורש אחד ל“יכרסמנה חזיר מיער” (תהלים פ, יד) ו“מלא כרשו מעדני מלך” (יר' נא, לד) ולפי ד’ שני שרשים: כרש וכרסם. – IV כמו חבלים שהם ניתרים ואינם קשורים זה בזה, ולא כפירוש כ'.  ↩

מח‘, 110, ב; תש’, 33. — IV נִתָּרִים, וכך בכי"א (ניתרים); פ‘: ביתרים; כ’: כַיְתֵרִים.  ↩

[86] I = במשנה המהוללה, ועי' הערות.  ↩

הבית נמשך לקודם. — פאה ב, ז: “קרסמוה נמלים” בקו“ף, אולם העיר ד' בפרוזה, כי זה רק חילוף אותיות רגיל. — I הֻלָּלָה, כך בכי”א, ק‘ ופ’; כ‘: חוֹלְלָה, נגד המשקל. — II דִּין גָּבָלָה, כך בכי"א ובק’; פ‘ וכ’: הדין גבלה. — III בְּכִרְסוּם ונמשך לקודם; פ‘ וכ’: ככרסם; כי"א וק‘: ככרסום, וזה נמשך לבא כדימוי, וטוב יותר. — IV לַחְזִירִים, כ’: לַחֲזֵרִים. הכוונה: במשנה המהוללה, שקבעה את הדין על כרסום הנמלים וכרסום משמשת לנמלה וגם לחזירים.  ↩

[87] לפי מ‘ הוראה אחת ל“יפה נוף” (תהלים מח, ג) ו“שלשת הנפת” (יה' יז יא) ולפי ד’: ענף ונפת.  ↩

מח‘, 124, א; תש’, 34. — הכוונה: את הר ציון יפה הנוף, שאותו בחר ה‘ לישב שם [ — בביהמ"ק], דימה מ’ לנפת, לפלך ולכפר, וכאילו זלזל מ' בבית המקדש.  ↩

I מעשרות ג, י. — אָמְנָה, כי“א: אומנה; בק‘ מטושטש; פ’ וכ‘: אֱמוּנָה. סעד לנוסח זה עיין בתש’, עמ' 61, ערך חלמות: ”והוא הצדק אומן אמונה". — IV קצירים = ענף תהלים פ, יב, ועיין מח‘. — ד’ מביא ראיה להוראתו מלשון המשנה, ששם ברור, כי נוף פירושה ענף.  ↩

[89] ודִמָּה, וכך בכי"א (ודימה); פ‘: ודמה: כ’: וְדָמָה.  ↩

[89] לפי מ‘ הוראת “כשיל וכילפות” (תהלים עד, ו) כלי נשק ולפי ד’: קרדום ופטיש. – כאן שתי תשובות ולא אחת.  ↩

מח‘, 110, ב; תש’, 34. — II כֵּילַף לשון יחיד. עיין מתורת הלשון והשירה בימי הבינים, עמ‘ ס (= קובץ רס"ג, עמ' רסו); קובץ רס"ג, אשא משלי, עמ’ תקי. — IV פְּתָאיִם, כ‘: פְּתָאִים; כי"א ופ’ (ליד הפרוזה): פתיים. — הכוונה: מ' דימה את כילף וכשיל לחרבות… (ובאמת אמר רק: “ממיני כלי ברזל מכלי קרב הוא”).  ↩

[90] לפי מ‘ הוראה אחת ל“את רצותי” (שמואל–א יב, ג) ו"רוצה ה’ את יראיו" (תהלים קמז, יא) ולפי ד' שתי הוראות: רצץ ורצה.  ↩

מח‘, 165, ב; תש’, 35. — I איוב לה טז. — II ברצותי, כך כי“א וק‘; פ’ וכ‘: ברצותו; בק’ בגליון: ”פתר מי רצותי מי רוצה". — IV לגזרים, פ‘: נגזרים, ותיקן כ’.  ↩

[91] לפי מ‘ שורש אחד ל“איסירם” (הו' ז, יב) ו“לאסרך ירדנו” (שו' טו, יב) ולפי ד’ שני שרשים: יסר ואסר.  ↩

מח‘, 28, ב; 128, ב; תש’, 34. — I וְאַף, פ‘ וכ’: וְגַם. — II וֶאְסָרֵם, כ‘: וָאָסְרֵם. — במח’ שלפנינו אסר — אֱסר בערך אסר; איסירם — מוסרותיך בערך סר ותוקן כנראה לאחר הביקורת. — III אני, כי"א: ואני, נגד המשקל; בק' מטושטש.  ↩

I ויקרא כו, יח. — וְאֹמֶר (קלאר); כ‘: וְאוֹמֵר — שלוש פעמים באותו בית. — ייסירו, כי"א וק’ ייקירו; פ‘: יסירו; כ’: יִסִּירוּ. — הכוונה: המלה יַיְסירו כמלה יֵיסִירו וזהו במשקל יַיְשִׁירו ומֵישָׁרים [וכמו שבאלה השורש ישר כך באלה השורש יסר]. — צריך לנקד בדלת: יַיְסִיְרו… יֵיסִירו.  ↩

[93] לפי מ‘ שני שרשים ל“קבצו פארור” (=פאר, יואל ב, ו) ו“בקלחת או בפרור” (=פר, שמואל–א ב, יד) ולפי ד’ שורש אחד: פר.  ↩

מח‘, 140, א; תש’, 35. — I כִּפְאֵר, כ‘: כְּפֵאֵר. — II בֵאֵר, כ’: בָאֵר. — חֲשֵׁכִים, כי"א: חשוכים. — הכוונה: ביאר מ‘ בספרו פארור בהוראת פְּאֵר, והביאו בערך פאר, ועל ידי זה רצה שיאיר את החושך, ורמז בזה להוראת פארור דוד שחור מפיח. — במח’ שלפנינו יש פארור גם בערך פר סמוך לפרור ותוקן כנראה לפי ביקורת ד'.  ↩

II מפח, כי“א: ממפח (שיבוש). — III ישעיה ה, ז. — לַמִּשְׁפָּט, כ': וּלְמִשְׁפָּט, נגד המשקל. — משׂפח, כי”א ופ‘: מספח; כ’: ממספח, נגד המשקל. — IV וְתוֹעָה, כ': וְתוֹעֶה.  ↩

[95] לפי מ‘ הוראה אחת ל“פום אריותא” (דניאל ו, כג) ו“פימה עלי כסל” (איוב טו, כז) ולפי ד’ שתי הוראות: פה ושומן.  ↩

[95] מח‘, 143, א; תש’, 36. — I כפומא, כך בק‘, ובגליון: “הביא פון אריו[תא]”, והשאר מטושטש שם; בכי"א: כמופא בהיפוך אותיות; פ’: כמו פים, כ‘: כמו פום. — II — III תהלים יט, ח. — III מחכימה, כי"א: מחכמה. — IV מְעִידִים, כ’: בְּעֵדִים, שתוקן על פי תת“מ, עמ‘ 11, בית 23. — הכוונה: שם מ’ פומא כפימה [הוראה אחת], בשעה שאין לו בתורה… חבר ורע [שיעידו על הוראתה], ולא כפירוש כ‘; מעידים – הוכחות כמו בערבית ‏ شواهد (קלאר), וכבר אמר כך בן־אשר, דקדוקי הטעמים, עמ’ 28: ”ואלו העדים, אשר על זה מעידים, ופתרונם מגידים".  ↩

[96] לפי מ‘ הוראה אחת ל“שובים לשוביהם” (יש' יד, ב) ו“שבבים יהיה עגל שומרון” (הו' ח, ו) ולפי ד’ שתי הוראות: שביב אש ושבה. – סוגר, ביאורו ראוי להישרף.  ↩

מח‘, 169, א; תש’, 36. — II בפתרונו, כך כי“א וק‘, והכוונה של מ’; פ‘ וכ’: בפתרונם, והכוונה: שתי המלים. — III כשביבים, מח' (ערך שב): ”לשון ניצוץ אש המה“. — IV עיין לעיל, 30, על פי זכריה יב, ו. — הכיורים, כי”א: בכיורים, ושניהם אפשרים.  ↩

[97] לפי מ‘ “שריתך לטוב” (יר' טו, יא) הוא כמו “שרית ישראל” (דברי הימים–א יב, לח) ולפי ד’ שני שרשים ושתי הוראות: שרה = פתח; שאר.  ↩

מח‘, 181, א; תש’, 36. — I ושת, פ‘ וכ’: ושם. — II והשארתיך, כי"א: השרתיך. — IV הַסּוּגָרִים, כ‘: הַסּוֹגְרִים, נגד המשקל — הכוונה: שם מ’ שריתיך בהוראת השארתיך, בשעה שהוראתה פתחתיך, האסור.  ↩

I וּמְשָׁרֵא, כי“א, ק‘ ופ’: ומשרה. — II ירמיה לא, י. — סוגר, כי”א: וקֵרה מקרה כזֵרם ומזרה עלות בקרים. — הבית בכ':

וְשָׂרָה וּמִשְׂרָה / כְּזָרָה וּמְזָרָה

וְקָרָה וּמְקָרָה / עֲלִיּוֹת בַּקָּרִים

הכוונה: ושרה (של שריתיך) ומשרא (דניאל ה, יב) הֵן כמו זרה ומזרה וקרה ומקרה עליות במים (תהלים קד, ג) נחי ל"ה.  ↩

[99] לפי מ‘ שורש “אספרנא תקנא” (עז' ז, יב) תקן ולפי ד’: קנא.  ↩

[99] מח‘, 185, ב; תש’, 37. — I תקנא, בק‘: תַקְנֵא; כי“א: תקנה. — III — IV ישעיה נט, ה. — הכוונה: והמלה תקנא הביא בתי”ו והרי זה… קוּרים: כ’ קוֹרים.  ↩

מח‘, 64, א; תש’, 37. — לתקון, כי“א: ולתיקון. — IV לדכרין, כי”א: לדכרים. — הכוונה: צירף מ‘ על פי הצורה הדבר שנעשה לתקון ולקניין, ופתר בהוראת זכרים את “דכרין”. ואמר ד’ בפרוזה: “כי לא ידעת, כי מלה אחת ההיא [דכרין נ"א] מן הארמית תחלק לענינים”.  ↩

[100] לפי מ‘ פירוש “דכרין” (עזרא ז', יז) זכרים ולפי ד’: אילים.  ↩

[101] III לְחוּטִאים, כ': לְחוֹטְאִים.  ↩

I הם, כי"א: הוא. — III עַוָּלִים, פ‘ וכ’: עוילים; ק': ועוילים נגד הענין.  ↩

[102] לפי מ‘ שורש “לתקופת השנה” (דברי הימים–ב כד, כג) תקף ולפי ד’: קף. תשובה זו חסרה בתשובותיו בפרוזה.  ↩

III עֲלֵי, פ‘: אלי. — הכוונה: בנה מ’ את שורש המלה “תקופה” כשורש המלים: תקיף ותוקף.  ↩

מח‘, 186, א; תש’, 37. — I וְהַתָּו, כ‘: ותיו. — II תי“ו, כי”א: התיו. — הכוונה: התי"ו בתקופה כמו בתנופה (כלומר נוספת) ותעוף במקרא (דרך אגב הכניס עוד מלה שהתי"ו נוספת) בכנפים כנשר, כלומר אינה שרשית; כ’ פירש: כוונתו על העת והזמן שתעוף…  ↩

[103] III נושא תעופה – התי"ו בתקופה ובתנופה ביחד. זהו משנה הוראה.  ↩

[104] סוגר: ולא הספיק להשיב אלא אחד מעשרים.  ↩

מכאן ועד הסוף סיום השיר ותהילתו. — I והשירה, כי“א: ושירה. — אָרְכָה, פ‘ וכ’: ארוכה. — II והסיגים, כי”א: וסיגים. — III נערכה, כי“א: ערכה. — דלת, הכוונה: אף כי השירה ארוכה ושרפה את הסיגים (= שגיאות מ') בכל זאת לא (עיין ביאור בפנים) — הבית לפי כי”א:

וְשִׁירָה אָרָכָה / וְסִיגִים חָרָכָה

וְרַק לֹא עָרָכָה / לְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים  ↩

[105]I מאה ועשרה בתים ויש כך (ע' במבוא לשיר בהערות). – IV אות לבני מרי (קלאר). – II שמונים תשובות. לבירור העניין עי' במבוא לשיר בהערות. [בסדר זה ההערות מופיעות במקור המודפס – הערת פב"י]  ↩

IV לַמּוֹרִים, פ‘ וכ’: ולמורים.  ↩

[106] סוגר, מאה ועשרים תשובות בפרוזה.  ↩

IV שיר, כי"א: סיד.  ↩

III היות, כי"א: היו.  ↩

IV כִּשְׁוָרִים, כ': כַּשְּׁוָרִים. — סוגר, ירמיה יא, יט.  ↩

II ויועד, פ‘: ויוער, ותיקן כ’. — IV ומספד, כי"א: מספד. — הכוונה: הנבל ירקב מרוב קנאה והוא נועד לשנאת בני אדם אליו.  ↩

– “תמה…” זהו קטע סיום בפרוזה חרוזה ואין להפכו לבתים שקולים, כמו שעשה כ' וקבע לכל בית משקל מיוחד של תנועות. בכי"א חסר הקטע לגמרי.  ↩