בכתב יד לפי ההערה לשיר “דעה לבי”.

נדפס על ידי י"ל דוקס, ליטראטורבלאט, IV (‎,(1843עמ‘ 232 (= ד'); צ’ פיליפובסקי, תשובות דונש על מנחם, עמ‘ 77–76 (= פ); י’ מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ‘ 4 (= מ'); מ’ וילנסקי, שם, שם, עמ‘ 133 (ברמז); |Monatsschrift, IV (1855), עמ’ 276.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ‘ קפח, מס’ 7. – שוא אחרי תנועה גדולה כנח: חומְדיה ‏ (4); בוגְדיה (4). אות גרונית בשוא מרכב כנח: רעְיתי (2).

חרוז השיר: “בי” באל"ף או בלתה ובכל בית חורזות הצלעיות.

צורת השיר הוא מרובע.

לפני השיר נאמר: “ולאחד שרי הדור הזה”, אולם זהו ד‘ עצמו. לפי וילנסקי הנ"ל ‏אינו לד’. מ‘ חושב, כי זהו משורר שקדם לד’ והוא היה בקי בשירי קודמיו. אולם עיין על זה בראדי, ‏ על המשקל הערבי, ספר היובל לקרויס, עמ' 126–124. סיוע לכך יש גם בבית 2, סוגר, בהשוואה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.

אחרי השיר נאמר: “וכתבתי לך שלושת הבתים האחרונים” ולפנינו ארבעה בתים ומתוך הנאמר: “האחרונים” יוצא, כי זהו קטע משיר ארוך (ואולי רק רמז לבתים שכתב?). אולי הנוסח הנכון הוא: “וכתבתי לך הבתים”. לפי אברמסון הנוסח הוא, “וכתבתי לך שלשים” על־פי הכתוב במשלי כב, כ.  ↩

השיר נדפס כולו גם במלון בן יהודה ערך מזח ונוסחו כנוסח הנדפס בתשובות דונש על מנחם.  ↩

II חכמה נמזחתי = חכמה חגרתי לי כאזור למתני. – סוגר, קניתיה במחיר נפשי (קלאר).  ↩

[1]. בחלקי שמחתי, ד‘: בחלק שממותי. – נמזחתי, פ’: נזחתי, כי כתוב שם: “בהסירו מם מזח” לפני השיר; הכותב במונטסשריפט מתנגד לדעה זו ובצדק, כי בדברי רבינו תם נשנתה תיבה זו באותו נוסח, והרי דעתו של דונש, כי השורש הוא מזח; פ‘ גם מעיד בעצמו, כי הנוסח בשלושת כתבי היד הוא: נמזחתי. מכאן שהמלים “בהסירו מם מזח” הן משובשות (אולי צ“ל ”ביסדו", כמו שמשער פ'), או שאינן מידו; ד’: במזחתי (?). – בְּנַפְשִׁי. כך פ‘ ומ’; ד': כנפשי.  ↩

[2]. ואמי, ד': ואחי. – סוגר, השווה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.  ↩

[3]. התוכן כמו בבית “וגן עדנך” בקטעים וכנראה הושפע ממנו רי“ה בשירו: ”יונה תקנן על אמיריה“. עיין בראדי, דיואן רי”ה, א, עמ' 164, שיר קי, בית ‏27 ואילך.  ↩

[4]. I חוֹמְדֶיהָ, תיקון אברמסון, ובכולם: חֲמוּדֶיהָ. – III בוגדיה, ד': מגדיה.  ↩