בכתב–יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”.

נדפס: י“ל דוקס,Zur rabbinischen Spruchkunde, ווינה 1851, עמ‘ 62; פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ’ 166; תת”ד, עמ‘ 20, שהדפיס כפרוזה; שד"ל, כוכבי יצחק, כח (1862), עמ’ 45, הביאו כשיר; י‘ איגר, HB, X (1870), עמ’ 81.

השיר לדונש לפי השערתי בלבד והנימוקים: בכל מקום שיהודי בן ששת מביא מדבריו, הוא אומר בבירור, כי הכותב הוא תלמידו. בעמ‘ 29: “כאשר אמר אחד מתלמידיו”; בעמ’ 44: “אשר אמר אחד הלוקחים הבדלח בניבו”. לעומת זאת אמר כאן “וקיים בנפשו מאמר אחד השרים” ולא במקרה השתמש

יהודי בן ששת בביטוי “אחד השרים”, כי כך אמר גם ד‘ על עצמו בתשובות דונש על מנחם, עמ’ 76. גם הסוגר של הבית הראשון: “וגם גוזר כמו חרב לראשו” יש בו משום עדות מה לכך, כי קרוב הוא לסוגר של הבית השני של חידה ג: “יחיה אשר גוזר לראשה” (עמ' צה), והחידה נמצאת בכתב יד בפילדלפיה

בכתובת: “לבן אלאבראט”.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ‘ קפח, מס’ 19.

תוכן השיר: משל. ייתכן, כי אין אלה אלא שני בתים מתוך שיר ארוך. קרוב יותר בעיני, כי היה זה שיר קטן בפני עצמו כדרך החידות, שיש בכל אחת מהן שני בתים.  ↩

[2] ירע, פינסקר ותת“ד: ידע. – לאיש, מלה זו נשמטה בתת”ד. – כהרעותו, תת“ד: בהרעות; פינסקר ביקש לתקן ”בהרעו“ ולא הרגיש כי ד' גרס כך לצורך המשקל, והעיר לו על כך שד”ל.  ↩

אסונו של הטיפש הוא פיו וגורם רעה לעצמו יותר ממה שגורמים לו שונאיו.  ↩