רקע
יעל ישראל

באותו פסח עזבה סבתי את הבית בטריקת דלת. אחרי הצווחות, הצעקות והקללות הרגילות, באו הבכיות, האנחות וקריאות השוד־ושבר, וסבתי נשבעה שכף רגלה לא תדרוך עוד בבית שלנו.

זה לא היה מראה חריג אצלנו בפסח. חג־חירות בלי מריבה בין אימי לסבתי, לא היה חג פסח. מצד אחד יראנו את המריבות הקולניות האלה, מצד שני ייחלנו להן בסתר. קצת אקשן לא גורע דבר משום חג ומועד, מה גם שברוב המשפחות בלתי אפשרי למנוע אותו. אבל באותו פסח, סבתא הלכה לבלי שוב.

בכל שנה, יומיים לפני החג, היא הייתה לוקחת את הרכבת מירושלים לתל אביב, ואבי היה עוזב מוקדם את החנות כדי לאסוף אותה מתחנת הרכבת ליד כיכר המושבות, אל הבית שלנו ברחוב זלוטופולסקי, איפה שגרו “כל הווזווזים”, שהיא תיעבה מעומק הלב.

אימי כבר הוציאה את הכלים מהבוידעם וערכה אותם לשטיפה על השיש, וחמש־עשרה חבילות של מצות, שני קילו כל אחת, כבר עמדו בפירמידה רעועה על המקרר. הביצים, שלושה תריסרים, נרכשו בבוקר ממוביל הביצים, ואימי הייתה עומדת ומטגנת שלושים־ארבעים בורמליקוס לבוקר החג, לאכול עם הביצים השחומות, המרור ולבבות הארטישוקים בחומץ.

אבל כל הפאר החגיגי הזה, המרחיב את הלבבות, לא שינה כלום למריבה שפרצה בערב החג. ועל מה? על סיר קטן. מה קטן? קטנצ’יק. מה קטנצ’יק? זעירצ’יק. לא ראיתם סיר כזה מימיכם.

סבתי קנתה אותו בירושלים מאיזה ערבי הדופק בבדיל ובנחושת, ומאז הוא שימש כסיר מיוחד רק בשבילה לחג הפסח. על הכלים המיוחדים שלנו לפסח לא סמכה. הם לא היו מספיק מהדרין בעיניה. כל מה שאימי נגעה בו, לא היה מספיק “מהדרין” בשבילה. ולא עזרו דברי הכיבושין של אבי, משכין השלום הקבוע, שבכל מריבה בין אשתו לאימו נאלץ להיתקע בין הפטיש לסדן – יפנה לצידה של אימו, יקבל על הראש מאשתו, יפייס את אשתו, יקבל אצבע משולשת מאימו, וחסל סדר הזיתים הירוקים העסיסיים שהייתה מביאה איתה בכל שנה מהעצים בוואדי, ליד הבית שלה בירושלים.

מה נכנס לתוך סיר גמדי כזה, אתם שואלים? רבע כוס אורז ורגל קטנה של עוף, או מרק בכמות של רבע ליטר, או שלוש קציצות בשר זעירות ותפוח־אדמה קטנטן. לשם מי ולשם מה יצק הפחח הערבי את הסיר הזעירצ’יק הזה, שנדמה כי רק למען קיבתה האנורקסית של סבתי הספיקה תכולתו הגמדית?

אולי הכין אותו לבקשתה המיוחדת, ואולי קיבל הזמנה מגמד במזרח העיר, שהחליט לוותר על הזמנתו, ובאה סבתי ורכשה לעצמה את המציאה הממוזערת בחצי המחיר. וכי מי חוץ ממנה יקנה סיר מגוחך כזה?

והסיר הזה, מגוחך ככל שיהיה, מעורר רחמים ואולי אף פליאה על שום מידותיו הקומפקטיות, היה האש שהבעירה את מדורת הפסח השנתית בין אימי לסבתי, ועדיין לא נכנס החג.

אבי וסבתי שנסעו בקו 4 הביאו קצת ירקות משוק הכרמל, שלא יחסר משהו לחג. אל השריקה של אבי ירדנו שלושתנו בטור סדרתי – אחותי הגדולה בראש, אחותי השנייה באמצע, ואני הקטנה בירכתיים. אחרי מסדר הנשיקות הדביקות על הלחיים, ממנו ניסינו להימנע ללא הצלחה באף שנה, סבתי הייתה פורקת את סליה ומזוודתה הקטנה, עם כמה בגדים והרבה מטפחות־ראש, ונכנסת למטבח לבדוק האם צלחו ניקיונות החג לפי ראות עיניה.

היא הייתה עוברת עם האצבע על כל הכלים המיוחדים לפסח כדי לבדוק שאכן נשטפו ולא נותר בהם אבק חלילה, או שמא גרגר שעורה שמן וסורר נדד לו בבלי דעת לבוידעם והחמיץ את לב הכלים ותכליתם הקדושה.

את מסדר החמץ הייתה עושה אחר כך, לוודא שאבי שרף את כל שאריתו דלה מביתנו, לבל נחלל את החג. אימי הייתה ממשיכה בינתיים במסדר טיגון הבורמליקוס, וממשיכה בכמות הגונה של קציצות פרסה לערב החג, מנקה אגב כך שלושה מוחות־ענק של פרה מנימי הדם, להכשירם לבישול במי לימון ופטרוזיליה. סבתי הייתה מביטה בצרמוניה במבט חמוץ, מנדנדת כל הזמן מתי כבר תפנה אימי את הכיריים, והיא תוכל לבשל לעצמה את האוכל שלה בסיר הקטן, לפני שייכנס החג.

באותו יום – ואני הייתי עדה לכך – ניסתה אימי להניא את סבתי מן המטלה המעצבנת שלה: לבשל לעצמה אוכל בסירה הזעיר. יכולתם לחשוב שזה כך מפני שאימי תמיד נעלבה מסבתי שהטילה ספק בכשרות מטבחה, ואולי לכן ניסתה לחבל במניעיה לבשל אוכל מהדרין רק לעצמה בסיר לגמדים. אבל מהר מאוד התבררה הסיבה האמיתית. סבתי בלשה בצבא הכלים המיוחדים והכשרים לפסח, ולא מצאה את הסיר הקטן! חיפשה שוב, ולא מצאה. חיפשה עוד פעם, ביקשה גם ממני לחפש, ולא מצאה.

ואז פרצה ההיסטריה. סבתי ניגשה לאימי ותבעה לדעת היכן הסיר הקטן. אימי אמרה שאין לה צל של מושג. אז, עדיין לא ידעתי שהיא יודעת מה קרה לסיר הקטן, וכמו כולם האמנתי שגם היא לא יודעת מה קרה לו, לגמד. אולי אבד בשנה שעברה, כשאבי עטף כל כלי בנפרד בנייר עיתון והכניס את הכלים לארגזים, לשמור לשנה הבאה. אולי נשכח באיזו פינה והוא נמצא מי־יודע־איפה בבית, שזה אפילו יותר סביר. והכי גרוע, שבאמת לא נארז בטעות בשנה שעברה מפאת השכחה, ונזרק לאשפה על ידי העוזרת שלא הכירה הלכות פסח כהלכתן, ולא כיבדה את קדושת הגמד.

אבי הובהל כדי לבלוש בעצמו אחר הסיר, ולא מצא לו זכר. אימי מצידה שלפה פרצוף־פוקר, ולא ראו עליה שהיא יודעת משהו על הגמד. אבל סבתי חשדה, ואת מלוא חשדנותה הפנתה כלפי אימי בצווחת מטורפות, כאילו בכך יחזור לה גם דם וסתה ויוורידו לחייה.

ואימי בשלה, עומדת ליד הכיריים ומטגנת ומטגנת עד מוות, או עד כניסת החג, או מה שיבוא קודם.

שורשי המריבה הקדומה הזו בין אימי לסבתי החלו כבר אחרי החופה והקידושים, בנשף שנערך ב“אולמי ימק”א" אחרי החתונה, כשסבתי פרצה פנימה לחדר ההתייחדות של הזוג הצעיר, לוודא האם יש דם בתחתוניה. על זאת לא סלחה לה אימי עשרים שנה. עשרים שנה נשאה את הבושה על הרגע האיום שבו חמותה פרצה פנימה בלי בושה, הסיטה את הסדין ובלשה לתוכו עמוק בנחיריה.

ועוד נוסף לכך מייד לאחר הנישואים סדר־נשים כהלכתו, שבו היה על אימי לדווח לחמותה על כל וסת שהגיעה, והאם טיהרה עצמה כיאות במימי המקווה. גם על ההתערבות הבוטה והפולשנית הזו לגופה, היא לא סלחה לחמותה מעולם. היא, שמעולם לא שמרה מצוות, שבבית ילדותה אכלו טריפה בוקר וערב, שאביה היה בולס חזירי־בר לארוחת־צוהריים ומקנח במלבי שמנת ומי־ורדים – היא תראה את תחתוניה ברבים? היא תיזרק למקווה כמו אחת מלוכלכת כדי שתבוא “מטוהרת” בפני בעלה? למה מה, מה קרה? ממתי היא “מלוכלכת”? היא, שמתרחצת שלוש־ארבע פעמים ביום? עליה תגיד חמותה “לא טהורה”? עליה?!

ולא זו בלבד, הלוא למען בעלה הסכימה לקבל על עצמה עול כשרות ומיני מצוות שלא האמינה בהן מימיה, מנהגים נפסדים שנראו בעיניה – עיני בתו של כופר־בן־כופר – כפרימיטיביים, נחותים, מיושנים. אז אחרי ההקרבה הזו שהייתה הרבה מעבר לכוחותיה, יבדקו בתחתוניה, בציציותיה?! אולי האימא הזו שלו רוצה לבדוק לה גם בתוך ה… שלה? מה עוד?

כל השנים הללו שעברו מהנישואים, עשרים שנה ויותר, הבליגה אימי על העלבון הנוראי הזה: חמיסת בתוליה בצורה כה בוטה, הצגתם לראווה של דמיה בפני קרואי החתונה, ותוסיפו על כך את התערבות החודשית בענייניה הכמוסים ביותר כאישה. איזו חוצפה!

אז עכשיו זאת מדברת על סיר? סיר???

בצד אחד עמדה אימי, שהשימה פני צדיקה תמימה המצותת לקציצותיה המיטגנות חרש בקלחת. בצד השני עמדה סבתי הזועמת, שסמל העצמאות היחיד שלה בביתנו – סיר־הפלאים הקטן שלה, קלחת עלי־באבא שלה – נשדדה ממנה לאור היום. ובאמצע, כמו תמיד, אבא שלי, המנסה להשכין שלום בין הניצות, מנסה לגלות את האמת, מי פה מפדחת את מי, הלוא בהחלט יכול להיות שסבתי הפליגה ברשעות־החמות שלה, והעלימה את הגמד כבר בשנה שעברה כדי לעשות סצינה השנה.

מצד שני, האם ייתכן שרקמה את המזימה השטנית הזו כבר בשנה שעברה? חשד קצת מוגזם, לא? הרי זיכרונה אינו כתמול שלשום, ואיך תזכור מזימת סיר ישן ומקומט מלפני שנה?

מצד שלישי, הכול ייתכן במריבות כלות וחמותיהן, כך שאל לו להוציא זאת מן החשבון.

מצד רביעי, מדוע אשתו תעלים את הסיר? עשרים שנים ויותר היא חיה עם העלבון, אז עכשיו להיזכר? עכשיו לנקום?

מצד חמישי, נקמות אוכלים כשהן קרות. ומדוע לא תמתין אשתו שנים עד שתכניס לחמותו, ודווקא ברגע הכי לא צפוי, במקום הכי כואב: הגמד, שבלעדיו לא תאכל כזית ממאכלי הבית, אפילו אם תגווע ברעב?

מרוב צדדים ומחשבות החליט אבי לחפש שוב בבוידם, אולי שם ימצא את הסיר הקטן של אימו, שהחלה בשלב זה לצווח בפרסית קולנית שהיא תיקח את מעט מטלטליה ותחזור כבר עכשיו – עוד כמה שעות נכנס החג – לירושלים, ושנראה אותה חוזרת אלינו אי פעם. ואם אבי רוצה להפסיד אותה, את אימו־הורתו־יחידתו, נראה אותו מתרצה לאשתו הרעה, ולא לה, הורתו שהניקה אותו עד גיל ארבע!

ומן הצד השני כבר מפמפמת אשתו בלאדינו, שפה שאימו אינה דוברת, שנראה אותו, נראה איך הוא נכנע לאימו, נראה אותו שפוט שלה, ילד־טוב־ירושלים. ומדוע שלא יתייצב פעם אחת ולתמיד לצד אשתו? נראה אותו גבר, נראה!

ומן הצד ממש, אנחנו הילדות, אני עדיין די קטנה אבל כבר משמשת מעין עדה, רושמת במוחי את כל הדברים הללו שאכתוב לימים בספריי, ושתי אחיותיי הגדולות, שרואות בכל רק מן מופע הומוריסטי בחינם, בורלסקה משפחתית מן הגיהינום רק עבורן, יושבות וצופות במחזה המגוחך כמו בתיאטרון, עוד רגע יכינו לעצמן פופקורן.

האם כל מה שרצתה אימי היה להחזיר לחמותה, לנקום בה? או שמא רצתה להראות לה, לסבתי, שמשפחה קודמת על פני מצוות עבשות? לא אדע לעולם.

אימי לא הסכימה להתוודות שהיא זו שהעלימה את הגמד, וסבתי לא הסכימה להשתכנע בכך, ארזה מייד את חפציה, הזמינה מונית־ספיישל ונסעה בחזרה לירושלים. אפילו אבי הָאָבֵל לא הצליח לעצור בעדה, גם לא כשהתחנן בפניה בפרסית שלא הבנו, אמר לה ודאי מיני מחמאות ודברי־כיבושין כמו שאומרים לאהובה, אבל כלום לא עזר. סבתי נסעה לבלי שוב, ועל פניה של אימי ראו שהיא שמחה על ניצחונה הקטן: סוף־סוף תעשה את החג בלי רטינותיה האינסופיות של החמות.

אותו חג עבר עלינו בתחושות מעורבות. מצד אחד, אף אחד מאיתנו לא הכי סבל את הסבתא הזו, שרטנה, עצבנה, נטפלה, נישקה נשיקות דביקות, ובעיקר הכריחה את כולם להקפיד בקלה כבחמורה, אוי ואבוי אם הדלקנו בטעות אור בשבת, אוי ואבוי אם לא נטלנו ידיים, אוי ואבוי אם טעינו ולקחנו מזלג מהמגירה של כלי החמץ.

אפילו על אבי ראו שהוא מרגיש נינוח יותר, אינו חשוף עוד למבטה החמור של אימו האדוקה. סוף־סוף ערכנו את החג כמו שרצינו, בלי פקחית־מצוות על הראש.

מצד שני – והרי תמיד ישנו צד שני – כולנו התרגלנו לסבתא הזו שישבה מדי פסח לימין אבי. אנחנו הבנות אפילו לא הכרנו דבר אחר. בעינינו הסבתא הזו נוצקה לכיסא בשולחן האוכל בכל ימי הפסח – זה מה שידענו, זה מה שהכרנו.

גם אימי נראתה קצת מוזר. אין מי שתבלוש אחריה ותלך אחריה לכל מקום, הגם שאז כבר חדלה החמות לפשפש בתחתוניה.

איזה שקט מוזר השתרר באותו חג, בעיקר בערב בחג, בלי הסבתא. והמריבות, הצווחות והצעקות, לא התעוררו שוב גם בשנים הבאות, ואחיותיי לא יכלו עוד לשבת על גג העולם ולהביט על הכול ממרום היציע, כמו על ההצגה הכי טובה בעיר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!