בשם זה קראוה תמיד במושבתה. ואולם ראשוני המתיישבים זוכרים את יוכבד בבואה אל המושבה היא ובעלה. ושניהם היו בין המניין הראשון של מייסדיה. ושניהם היו צעירים מאוד, ושניהם מאושרים ובריאים. וכאן במושבה, בביתם, נולד להם בנם, הוא אֵהוד, שגדל בבית אמו כנטע רענן על פלגי מים.

אהוד היה ראשית וגם אחרית אונם של הוריו, כי בהיותו בן שנה וחצי מת עליו אביו מיתה חטופה ואמו לא נישאה לאיש, אף כי היתה כמעט בעלומיה, פורחת כשושנה. בגלל בנה לא נישאה לאיש.

את השם אהוד נתן לבנו אביו, כי מיום שהתבגר והתחיל חולם על חיי נישואים ועל בנו, בכורו, חלם יחד עם זה גם על שמו, שמצאוֹ בספר שופטים. והאֵם הסכימה בלב שלם, שבנה ייקרא בשם שלא נקרא בו אף אחד בעיירת מולדתה ומגוריה. אם האב בחר בשם הזה לבנו, וודאי כך נאה וכך יאה. כל מה שאמר בעלה היה קדוש בעיניה, ולא פיקפקה אף רגע בנכונות דבריו, כאילו “אורים ותומים” הם.

האמת ניתנה להיאמר, כי אף פעם לא חשבה יוכבד ואף לא שמעה על “פלשתינה”, עד שהוא, חתנה, הביא עמו את דבר “פלשתינה” ואת דבר ה“פלשתינאים” אל עיירתם האוקראינית; ואביה היה חוכר קרקעות בסביבה וזורע סלק בשביל בית החרושת הגדול לסוכר אשר לגרף בּובּרינסקי, השליט באדמת חצי הפלך. וגם לאחר ששמעה יוכבד את דברי חתנה, ולא רק היא, כי אם כל העיירה שבאה לסעודת “התנאים” שמעה אותם, לא חשבה ולא חשה כי יש לה שייכות כלשהי אל “השמות” המוזרים הללו, כאשר לא חשבה ולא חשה העיירה. אמנם, ה“שמות” צילצלו יפה באזניה, היא אהבה כל צילצול יפה. אבל למה לה “פלשתינה”? ימי ילדותה וימי נעוריה היו כה יפים ועליזים בין גינות חמד של העיירה, דובדבנים בימי ליבלובם, שזיפים, תפוחים, אגסים, ותות שדה, שטעמו כטעם גן עדן. כל העיירה דמתה לכלה נאה. ושדות הבר ושדות הסלק הנרחבים לאין קץ שבסביבה – חלום בהם וכיסופים בהם, וגעגועים מתוקים למשהו טמיר ונעלה. ועם כל אלה ומתוך כל אלה היו ארוגים בצנעא, בסתר לבה, גם חלומותיה ודמיונותיה על עתידה. ועל “ההוא”, בחיר לבה, בחור חמד, שיבוא מן הכרך הרחוק, ויבחר בה מכל הנערות שבעיירה וידבק בה לאהבה, ויישאר כאן עמה, במולדתה, בין הגינות והשדות, שמהם צמחה היא. והם יקימו להם פה את ה“קן” שלהם, קן יונים נאהבים ונעימים.

היא לא חשבה אף פעם להיעקר מכאן.

לבה היה נכון ובטוח משום מה, בשנות נעוריה, כי “הלה” יבוא מן הכרך ולא יהיה אחד הבחורים המקומיים, שלא אחד מהם כבר רמז לה רמזי סוד בעיניו. הם נראו לה אפורים מדי בלבושם, דיבורם ומנהגיהם הם כולם אנשי חול, והלה יהיה כולו יום טוב. כמוהו, כזה שהיא חולמת עליו, ישנם בוודאי רק בכרך הגדול, בבירת אוקראינה, אי שם רחוק, מאחורי כל האופקים הנראים לה.

אביה היה נוסע פעם בשנה, מתחנת הרכבת הקרובה, לכרך, למכור שם את סלקיו של העונה הבאה, לחתום במשרדו הראשי של הגראף על החוזה ולקבל את המפרעה. וכשאביה נוסע לכרך הוא לובש את בגדי-שבת שלו, ובשובו מביא לה ולאחיותיה סוכריות, שאין כמוהן לטעם בעיירה, וגם מתנות, לפעמים מטפחות-אף דקות וריחניות ולפעמים צעיפים צבעוניים. ופעם סיפר על הגראף, שראהו פנים אל פנים, ומראה כ“מראה כהן”, בימים שבית המקדש היה קיים. ועל הכרך גופו היה מספר בכל פעם נסים ונפלאות.

יוכבד היתה שותה בצמא את דברי אביה, משהו מדמותו של אותו הגראף יהיה גם בו, בבחורה ובחירה. ונבואת-לבה של יוכבד התקיימה, הוא בא באמת מן הכרך, נאה בלבושו ויאה בקלסתר פניו, וקומתו זקופה כאורן צעיר בחורשה. הוא בא רק “לראותה”, ונפשו דבקה בה לאהבה מן המבט הראשון. והוא טילגרף לאביו אל הכרך, לבוא “לתנאים”. טוב וטוהר דיו נשקפים מעיניה התכולות, העמוקות כבריכה שבלב היער. כפרח חי בנאות דשא נראתה לו.

האב שלו היה ידוע היטב לאביה של יוכבד ולכל אנשי העיירה; גביר מפורסם, בעל הטחנה המפורסמת בבירת אוקראינה היה, וגם חסיד; ב“ימים הנוראים” היו רואים אותו אביה של יוכבד וכל בעלי הבתים החשובים שבעיירה ב“חצר הרבי”. ומן ה“רבי” בא הרמז לשני הצדדים על השידוך. את האברך ידע ה“רבי” היטב, כי בבואו אל הכרך לתבוע דמי “מעמד”, היה מתאכסן בבית אביו הגדול והמרווח. וגם את הבתולה ראו עיני ה“רבי” פעם אחת, כשעבר לרגל מסעותיו דרך העיירה, והשגיח בה מבין כל הבנות, שעמדו צפופות ברחוב והביטו אליו, והוא שאל את מקורביו לשמה ולבית אביה. ושמר את הדבר בלבו.

שנה תמימה היו הזוג הצעיר “חתן” ו“כלה”, כי ככה היה רצונו של אבי החתן, וככה גם יעץ ה“רבי”. ועל פי בקשת האב היתה העצה. כי על צד האמת לא היה אב החתן מרוצה מן השידוך. הוא, בעל הטחנה הגדולה בכרך, ואיזה יהודי המגדל סלקים בעיירה. הוא ביקש רק לצאת ידי חובתו ל“רבי”, כי לא העיז להשיב את הצעתו ריקם ושלח את הבחור רק לראות את הבתולה, וזה דבק בה כצפיחית בדבש. אמנם בשעת ה“תנאים” הקסימה יוכבד גם את הזקן. והוא הירהר בלבו כי טעמו של ה“שוטה” שלו איננו רע כל עיקר; הריבה שקטה וצנועה והכרת פניה תעיד בה שאינה טיפשית. ואף-על-פי-כן היה מסכים האב שה“שושנה” תישאר בין החוחים, והוא יבקש לבנו כלה עם הרבה נדוניה בין בנות הגבירים בכרך; וקיווה כי במשך השנה יתרחש איזה נס. הדבר לא היה לרצון להורי הכלה. לפי שכלם הפשוט, בחורו בחורה כשהם מתארסים צריכים הם למהר בנישואים, וכי למה להתגרות ביצר? ואולם מחותן עשיר ומחותן עני – יד העשיר על העליונה, וגם ה“רבי” היה מחבב עשירים. אסור לחטוא בפה. הורי הכלה נכנעו וה“נס” שלו קיווה המחותן מן הכרך, לא התרחש.

חתנה של יוכבד לא דיבר אל כלתו על “פלשתינה”, הוא היה כותב לה רק מכתבי-אהבה, והיא מתמוגגת מנחת לקריאתם. ובבואו לבקרה בחגים, הרבה להביא לה מתנות בשמו ובשם אביו; ואולי כיחש לה, כי המתנות הן של אביו, ובאמת היו שלו. החתן היה יתום מאמו זה שנים ובמותה השאירה לו ירושה קטנה, שהספיקה להוצאותיו הנעשות שלא מדעת אביו, תרומות לחובבי ציון, קניית ספרי השכלה, חתימה בסתר על “השחר”, ומתנות לכלתו.

בשבוע של “שבת שירה”, סודרו הנישואים בעיירת הכלה; המחותן העשיר הרכין סוף-סוף ראשו; “מסתמא מאת ד' יצא הדבר”, ונתן את ידו למחותן, אבי הכלה, לפאר את החתונה בכל פאר. מן הכרך הביא חבוּרה של מנגנים, מפליאי נגן, לאושרן של בנות העיירה ולהנאתם של בעלי הבתים.

החתן נשאר בבית הכלה רק עד לאחר “שבע ברכות”, ולקח את אשתו הצעירה אחרי כבוד אל ביתו בכרך, הוא בית אביו. הפעם התבדה החלום של יוכבד, כי “בן הכרך” ידבק לאהבה בה ובמולדתה. ואולם היא נשמעה, בלי התנגדות ובלי תרעומת, לרצון בעלה.

חמיה של יוכבד היה, כאמור, אלמן ורק בן אחד לו. שתי בנותיו נשואות היו ומושבן בבירת רוסיה העתיקה, כי בעליהן סוחרים בעלי מדרגה ראשונה הם ושערי מוסקבה פתוחים לפניהם.

על יוכבד הוטל לפתע בית גדול ועשיר. אמנם תפקידה לא הכביד עליה. מילדותה היתה רגילה ומנוסה בהליכות בית, אמה אשה צדקנית היתה והקדישה את רוב זמנה לעסקנות ציבורית, ואחיותיה הגדולות ממנה, יחד עם אחיה, עזרו לאביהם בעבודתו, בשתילת ותלישת הסלקים.

אמנם, הבית של חמיה היה גדול פי כמה מבית אביה, אבל העבודה של יוכבד היתה מעטה. אשה כבודה, שניהלה את המשק הרבה שנים עוד בחייה של בעלת הבית הזקנה, כל דאגות הבית והמיטבח עליה, ושתי עוזרות לה, אחת יהודיה בשביל המיטבח ואחת “שיקסה” בשביל הבית. ובת המשק אהבה את בעלת הבית הצעירה שלה מן המבט הראשון, וטיפלה בה ושמרה עליה כעל בתה ובלבה התחילה לבקש תחבולות את מי מהמיילדות בעיר עליה לבחור בבוא המועד. וגם התחילה להתעניין, כיצד להשיג אומנת נאמנה, בשביל הילד העתיד לבוא בשעה טובה ומוצלחת. את כל הגיונותיה אלה שמרה עדיין בלבה ולא גילתה אותם לבעלת הבית הצעירה, כי נוכחה לדעת שתמימה היא כמעט כילדה. בבוא העת יוודע לה הכול.

ואולם העת איחרה לבוא, ובת משק הבית התחילה לדאוג. ולתמהונה לא היו בני הזוג הצעיר מודאגים כל עיקר. אדרבה. הם היו שמחים ומאושרים מאד ותמיד היו מתחבקים ומתנשקים אפילו בפניה ואינם מתביישים, כי אהבוה. לפעמים היתה מתרעמת בלבה וחושבת: “מנהגים חדשים באו לעולם. בימינו היה בא הילד הראשון בסוף החודש התשיעי לאחר החופה, ולפני כלות שתי שנים – הילד השני… וכאן, כבר עברו ארבעה חדשים ואין סימן ואין זכר”… היא ביקשה להסיח את דאגתה. ואף בעל-הבית צחק לה ודחה את הצעתה לשלוח את הזוג לביקור אצל ה“רבי” ב“חצרו”.

יוכבד ובעלה היו מאושרים. כמעט בכל ערב היו הולכים מן הבית, פעם לתיאטרון, ופעם לקונצרט. הזקן לא הלך לכל המקומות האלה. “ייהנו הם מן החיים”… פעם היו הצעירים מוזמנים אצל ידידיהם ופעם הזמינו הם את ידידיהם אצלם. ולפעמים היו יוצאים לטיול מאחורי העיר, במרכבה שלהם, ובין הגנים והחורשות היתה יוכבד שמחה כילדה קטנה. לחמיה היתה מרכבה יפה, רתומה לזוג סוסים אבירים, שבה היה נוסע יום יום, הלוך ושוב, אל טחנת הקמח הגדולה שמאחורי העיר. ביום השבת וביום הראשון נחה המרכבה, והזוג הצעיר היה משתמש בה במוצאי שבת וביום הראשון. יוכבד היתה בושה קצת, כשישבה בפעם הראשונה במרכבתה שלה, וכשהעגלון, הלבוש “בגדי-שרד” כמעט, שירת אותה. גם להם, בעיירה, היתה כירכרה משלהם, פתוחה, רתומה לסוס אחד ואביה או אחד מאחיה נוהג בו. ואינה דומה כירכרה זו למרכבה של חמיה, שגם לבעלה ולה חלק בה.

אף ענן קל לא העיב את שמי אושרה של יוכבד. ולפתע התפרצה הסערה, שהפכה עליה את הגלגל.

ב

יום אחד, כשחזרה מרכבת חמיה של יוכבד מטחנת הקמח הביתה, נשארה עומדת לפני פתחי הבית ובעליה לא פתח את דלתה לצאת ממנה; הוא היה רגיל לפתוח בעצמו את דלת מרכבתו; לא אהב את מנהג העשירים המפונקים שעגלוניהם פותחים לפניהם את הדלתות. העגלון, שידע את המנהג, חיכה, אבל כשראה שבעליו מתמהמה שלא כרגיל, ירד מעל דוכנו ופתח את הדלת מבחוץ. קול צעקתו הגיע הביתה והבהיל את יוכבד, את בת המשק והעוזרות החוצה. לעיניהן נגלה מראה נורא: חמיה של יוכבד שכב מכווץ על קרקעית המרכבה וכל רוח חיים אין בו. בכוחות משותפים ובעמל רב הכניסוהו הביתה והשכיבוהו במיטה. כשבא הרופא יכול היה רק לאשר מקרה של מוות פתאומי משבץ הלב. בשוב הבן, שהיה טרוד בעיר לרגל עניינים מסחריים, וקשה היה למצוא אותו במועד הנכון, כבר היה מונח אביו על הרצפה ונרות דולקים למראשותיו.

עם מות חמיה של יוכבד נגלה, שעושרו היה קטן הרבה ממה ששיערו, והוצאותיו המרובות היו לא לפי הכנסותיו. אמנם, נכסי דלא ניידי שלו רבים היו, אבל גם חובותיו היו גדולים מאוד. צוואה לא השאיר, ושני החתנים העשירים ונשותיהם, שבאו לאחר ההלווייה, הודיעו שהם תובעים לחלק את הירושה לשלושה חלקים שווים, אף כי הבנות קיבלו בזמנן נדונייה גדולה הרבה מכפי האמצעים של האב. בעלה של יוכבד לא התנגד לכך, ויוכבד היתה כשה נאלמה. החתנים גם לא הסכימו להשתתף בהנהלת הטחנה, כי עסקים גדולים להם במקומם, ואל כשרונו המסחרי של גיסם התייחסו בפיקפוק, והם דרשו לחסל את העסק ולשלם להם את חלקם במזומנים.

במשך שנת האבל חיסל בעלה של יוכבד את העסק, מכר את הטחנה, שילם את החובות, את הכסף הפקיד בבנק וחילקהו לשלושה חלקים, שני חלקים לאחיותיו וחלק אחד לו, ומחלקו נתן הענקה לבת משק הבית, לשתי העוזרות ולעגלון, כי גיסיו מיאנו להשתתף בכך. ויום אחד, שנתיים בדיוק אחר חתונתם חיבק ונשק לה בעלה של יוכבד ואמר לה:

– אנו עולים לפלשתינה…

יוכבד קיבלה עליה את הדין באהבה. אם הוא החליט, מסתמא צריך להיות כך ולא אחרת.

אביה של יוכבד מחה בכל כוחו נגד החלטת חתנו, והציע לו להתיישב בעיירתו, להשתתף עמו בעסקיו, והבטיח לו “הרים וגבעות”. וכשחתנו סירב, איים עליו שלא יתן לבתו, בגזירת אב, לנסוע. יוכבד ריככה את לב אביה: מסתמא נגזר כך מלמעלה, ולגזירת העליון אין להתנגד.

האב נכנע ואף אמה אמרה אמן בעל כרחה; ורק בת המשק לא חדלה ליילל כל הימים, ויש שהיתה אומרת מתוך בכי:

– אילו הייתם עולים לכל הפחות לירושלים, הייתי גם אני נלווה אליכם לעזור לה. אבל לא ל“פלשתינה” זו… –

יוכבד ובעלה צחקו לה ואמרו:

– הרי ירושלים בירתה של פלשתינה היא!

– איזו “ירושלים” בפלשתינה שלכם! שמעתי אומרים, כי ב“קולוניות” שלהם אין אפילו מקווה. ואוכלים בשר טריפה ללא שחיטה… – אמרה בת משק הבית וירקה הצדה מתוך שאט נפש.

פני יוכבד הסמיקו. ובעלה הבטיח לבת המשק, כי בכל מושבה ומושבה יש “מקווה”, יש שו"ב ויש “מניין” בכל יום.

הזקנה לא האמינה. ודווקא בזמן האחרון נראו סימנים של הריון אצל יוכבד. והיא בת המשק כבר בחרה במחשבתה גם את המיילדת וגם את האומנת. ומי ידאג לה, למסכנה הבודדה, בלי אֵם ובלעדיה, במדבר ההוא, בין הערבים הפראים?

וכשנפרדו יוכבד ובעלה מהזקנה בתחנת הרכבת, ייללה אחריהם כמבכה על המת.

ג

“פלשתינה” הדהימה לא רק את יוכבד, שלא ידעה דבר על הארץ ותנאי חייה, כי אם גם את בעלה, שקרא בקביעות את “המליץ” וחשב בלבו, שיודע הכל. במשך כל הדרך היה מתהלך על פני הסיפון של המחלקות העליונות, הלוך ושוב, עיניו הקודחות צופות לפניו; הנה הנה הארץ הנכספת, עוד מעט אראנה ממש.

ביום האחרון היה ימה של יפו סוער מאוד והקברניט של האנייה הרוסית ציווה להודיע לנוסעים, ה“ז’ידים”, ההולכים ליפו, כי הוא יפליג ישר לבירות ולא יתעכב כל עיקר בחיפה, ועליהם להחליט: אם לרדת תיכף ומיד ליפו בים סוער או להפליג עמו לבירות ולשלם את דמי הנסיעה לשם. הקברניט לא התייחס כל הזמן באדיבות אל נוסעיו היהודים ואף לא אל הזוג, שנסעו במחלקה השנייה ואכלו ליד שולחן אחד עם קציניו.

הקצינים לא חדלו לשוחח ביניהם על ה“בלונדינית” וחזרו כל הזמן אחריה, והקברניט לא יכול לדבר אליהם לשלום, כאל “טמאים”.

האנייה השמיעה את צפירותיה החרדות זו אחר זו, אות כי לא תתעכב כאן כי אם זמן מועט מאוד, וכשהשליכה סוף סוף את העוגנים התחילו הספנים הערבים מטפסים ועולים כשדים. ואת הנוסעים שהחליטו לרדת ליפו הורידו אל סירותיהם בחבלים. וגלי הים השליכו את הסירות אנה ואנה בכוח אדיר, ובעמל לא אנושי כמעט עיכבו הספנים, במוטים ארוכים שבידיהם, את הסירות לא להינפץ אל דופני האנייה.

בעלה של יוכבד העיף עליה עיניים של שאלה, והיא החזירה לו “הן” במבטה. יוכבד סבלה מאוד ממחלת-הים וגם מפיזוליהם ה“מתוקים” של הקצינים ומחמאותיהם וממבטו הזועם של הקברניט.

וכשהגיעו רטובים עד עור בשרם, רועדים מקור, נפחדים, נבהלים ועייפים עד מוות, ל“נמלה” של יפו, ראו לפניהם רק ערבים, פרט לסרסור היהודי הלבוש “פס” על ראשו, שהזדרז אליהם, ובחור צעיר אחד שזוף פנים ולבוש כמעט כאחד “היחפים” בנמלה של אודיסה, שעמד והביט אליהם בעינים פקוחות ותמהות, כעל “חיות משונות”. למראהו עלה צחוק קל על שפתיה של יוכבד למרות עייפותה. כמה טובה העמידה בשתי הרגליים על קרקע מוצקה, ואולם פתאום הבחינו עיניה של יוכבד, כי אחת המזוודות שלה חסרה. הנשארה באנייה, שכבר הפליגה בינתיים לבירות, או נפלה הימה? אם כך ואם כך אליהם לא תשוב עוד. ודוקא במזוודה ההיא היתה חבושה שמלת החופה שלה והחליפה הטובה ביותר של בעלה.

– סימן שאין אנו זקוקים עוד במולדתנו החדשה למותרות… – אמר בעלה של יוכבד בצחוק קל והביט אליה כמתחטא. פניה היו חיוורים מאוד והיא החזירה לבעלה צחוק קל של הסכמה. ואולם עיניו תפשו בצחוקה הקל ובתוך אישוני עיניה, כאילו הרגשת-מה של כאב. ולבו התכווץ: “האומנם חרה לה כל כך על אבדן שמלת-החופה שלה?”… אבל הוא טעה. יוכבד הרגישה כאב גופני באמת, ורק בקושי רב התגברה עליו. כשהורידוה הספנים בחבל מעל האנייה, לחץ החבל עליה, והכאב גבר, כשהיתה מטולטלת בסירה מצד אל צד. ומחשבה מרה הדאיגתה: הרי היא בחודש החמישי. ואולם היא לא אמרה דבר לבעלה ורק נתמכה בו בצאתם משער הנמל אל הרחוב.

גם “מלון מרים” לא השפיע על הזוג רוב נחת. אמנם הפונדקאית האירה את פניה אליה, ופניה היו באמת טובים ורכים למרות גופה המגושם והמדושן. ואולם כשנפל מבטה של יוכבד על סינורה המלוכלך מאוד, ומן המיטבח הפתוח עלה לאפה ריח “הסירעש”, התחילה להקיא, ולא יכלה עוד להתאפק. בעלה נבהל אליה ולא ידע מה לעשות. מרים הביאה לה קערה, כד מים, ומגבות.

– מסכנה, את “מרתה” היא מקיאה. והיא כה חיננית. מסכנה… – לחשה מרים על אוזניו של איש צעיר “בחור מן המושבה” שעמד באותו מעמד; הוא הבחור שנראה לאורחים בנמלה של יפו ונטפל אליהם עד המלון. ביקשתהו לרוץ ולהזמין את שטיין. ובלבה חשבה: “האינה הרה?”… – ובינתיים הכניסה את האורחים לחדרם שנקבע להם, חדר גדול ומלא שמש ואוויר, והציעה את המיטה. יוכבד רמזה לבעלה להוציא מאחת המזוודות סדינים וציפיות שלה. אמנם, הדבר פגע ברגש הגאווה של בעלת-הבית, אבל היא קיבלה על עצמה את הדין. “כה חיננית”… ואל בעלה הביטה ותחשוב שוב בלבה: “פניו כפני שׂה לטבח יובל. במה חטא לה?”

ד"ר שטיין בא, הסביר את פניו הטובים והמאירים לאורחים ובירכם בשעה טובה לעלייתם ארצה וגם שיבחם על כך. ופניו הודאגו מעט כשהסתכל אל פני האשה. היא גילתה לו את דבר הריונה ואת חששה לחבל שלחץ על בטנה בשעת ההורדה מן האנייה. הרופא רחץ את ידיו, לבש סינור לבן לפני הבדיקה. הוא אימץ את לבה כי אין רע, אבל ציווה עליה לשכב במיטה ולא לעשות שום תנועות לשם זהירות. ובצאתו מן החדר לחש אל אזני מרים, למהר ולהבהיל את המיילדת.

“כך חשבתי”… אמרה מרים אל לבה, ושלחה את “הבחור מן המושבה”, שנמצא שוב כאן, לקרוא למיילדת.

הרופא ישב באולם לחכות לבואה, שוחח עם בעלה של יוכבד על קשי הנסיעה, ושאלו למצב אחינו בגולת רוסיה. וגם גילה לו את חששותיו לגבי אשתו.

– אגב, חיננית היא, אשתך!

המיילדת באה, והיא והרופא באו לכלל דעה אחת. הזמינו ליוכבד אשה אחת המטפלת כאחות רחמניה. “האחות” ירשה את מיטת הבעל בחדר, ולו סידרו משכב ארעי באולם.

יוכבד הפילה ביום השני לבואה ארצה, ובמשך שבועיים היתה מרחפת בין החיים והמוות. הרופא, המיילדת והאחות הרחמניה עשו הכל כדי להצילה וגם הצליחו. ולא מעט עזר להם אותו ה“בחור מן המושבה”, שנמצא תמיד הכן, ביום ובלילה, לרוץ לרופא או לבית המרקחת, והוא היה רץ ממש, לפעמים לא נדירות.

ד

יוכבד הבריאה. ויחד עם בעלה התחילה לטייל בעיר וגם לראשון-לציון ולפתח-תקוה נסעו; ואותו “הבחור מן המושבה” היה להם למורה דרך.

ביפו התארגנה חבורה של עולים חדשים לרכישת קרקע ולהקמת מושבה חדשה, ובעלה של יוכבד נרשם אף הוא כחבר בחבורה. לפי שעה שכרו להם דירה בעג’ימה, שכונה של ערבים נוצרים ואנשים בני חו"ל, הרובע האחד הנאה ביפו. יוכבד התחילה לטפל במשק ביתה וגם הרבתה לטייל, ובעלה היה עסוק, הוא וחבריו, בהקמת המושבה. ולתקופת השנה אחרי בואם ארצה יצאו כל אנשי החבורה להציב את גבולות אדמתם, ולאחר שנמדדה האדמה חלקים חלקים, בני מאה דונם כל חלק, ונמדדו המגרשים לבניין, ארבעה דונם כל מגרש, הפילו אנשי החבורה גורל ביניהם. בעלה של יוכבד קנה שני חלקים ועל פי הפצרת יוכבד בחרו לעצמם את שני מגרשיו ביחד בקצה המושבה, והחברים הסכימו לכך ברצון, כי כל אחד מהם ביקש מגרש דווקא במרכז. כוונתה של יוכבד היתה ליצור להם פינת חמד, כזו שהיתה להוריה בעיירתה. היא חלמה על בית בתוך גינת עצים, רחוק מן השוק ומן החנויות ומן הרעש, בין פירות, פרחים וריח-שדה. בפעם הראשונה בחיי הזוג נעשה דבר על פי יזמתה ורצונה של יוכבד. הוא הסכים לה ברצון. הרגיש את עצמו קצת חוטא. והבית שבנו להם בנו בלב המגרש ולא בפני הרחוב כמנהג הכל. ורבים נדו להם ראש, כי הבית הפסיד על ידי כך מערכו הכספי. ואת הבית בנו כתבנית בית הוריה, כאשר זכרה יוכבד, ומרפסת לו כאותה המרפסת שבה ראה אותה בראשונה חתנה.

כשנכנסו לגור לביתם, חיבק ונשק לה בעלה ליוכבד. אותו היום מלאו שלוש שנים לנישואיהם.

ובחורף, לאחר הגשמים, כשבעלה היה טרוד בהכשרת אדמתו לנטיעת כרמו, התחילה יוכבד לטפל בגינתה. ואולם הפעם נחלה אכזבה. אחד המתיישבים במושבה נחשב בעיני חבריו כמומחה וכ“גנן” או כמעט “אגרונום”, כי לפני זה עבד שלוש שנים בכרמי ראשון לציון, כפועל. והאיש עקשן ובטוח בידיעותיו ואין להרהר אחריהן. וגם יוכבד הסתייעה כרבים אחרים בידיעותיו, וכאשר ביקשה ממנו לנטוע בגינתה עצי דובדבנים ושזיפים, פסק ואמר:

– עצים כאלה שלך לא יצלחו לעולם בארץ זו.

וכשביקשה לנטוע עצי תפוחים ואגסים, ענה לה שוב:

– הוציאי מראשך את כל אותם העצים האוקראיניים!

וכששאלה אותו:

– מה איפוא ניטע?… – ענה לה בוודאות:

– גפנים.

– גם בגינתי גפנים?!… – צעקה יוכבד. אותן נוטע בעלי בכרם. כל היום אני שומעת: גפנים, גפנים. כבר נמאסו עלי. וכלום הגפנים נותנות פרחים יפים באביב וצל בקיץ?

– לא.

– ומה איפוא ניטע?

– איקליפטוסים.

– ואימתי יתנו פירות?

– אין הם עצי-פרי, הם נותנים צל ומחסנים את הגוף בפני קדחת.

– יפה. ניטע איקליפטוס. אבל אני רוצה גם עצי-פרי!

– תטעי עצי זית.

– אימתי יתנו פרי?

– בעוד חמש עשרה שנה מנטיעתם.

– חמש עשרה! כבר אהיה זקנה אז ולא איהנה.

– תטעי שקדים. בשנה החמישית לנטיעתם תאכלי פרי.

– קוטפים את הפרי ישר מן העץ ואוכלים?

– כן.

והם החליטו לנטוע עצי איקליפטוס, זיתים ושקדים. וגם ערוגות פרחים תהיינה להם. וכשסיימה את נטיעת גינתה נעשה לבה טוב עליה. ועוד דבר אחד נתן לה שמחה גדולה ואושר: היא התחילה להרגיש שוב חיים חדשים בקרבה.

כשגילתה יוכבד את סודה לבעלה, שכרו להם עגלה, להם לבדם, הציעוה בשקים ממולאים תבן ומרבדים וירדו ליפו. שמחים באו אל הרופא ואל המיילדת לקחת מפיהם עצה. וגם הם שמחו לבשורתה של ה“אשה החיננית” – ככה קראוה שלא בפניה. ולשמחתה של יוכבד לא היה גבול, כשאמרו לה שמותר לה לעשות כל עבודה בבית ובגינתה, ורק להיזהר לא להרים משא, לא לקפוץ מהעגלה או מהמדרגות ולא… לקשור חבל לוחץ על בטנה. וכולם צחקו מטוב לב.

ולבה של יוכבד היה נכון ובטוח, כי בן בבטנה. ואמנם במועד הנכון ילדה למזל את אהוד.

כאמור, לא התנגדה יוכבד לשם זה שבחר בו בעלה. ואולם בעומק נפשה הרהרה, כי בעלה עושה עוול לזכר אביו, שאינו קורא את נכדו על שמו. גם רמוז רמזה לו על כך בעקיפין. בעלה השיב לה, כי שם אביו אמנם יקר לו, אבל השם הזה “גלותי” והוא החליט בלבו לעשות קץ לגלות. יוכבד לא הסכימה בלבה לבעלה, אבל החרישה, כי אהבה אותו.

ואף על פי כן הזכירה הגולה את עצמה לשניהם בעוד זמן מה, ובאופן שגרם עונג רב ליוכבד וקצת הנאה אף לבעלה.

כחודשיים לאחר לידתה הוזמנה יוכבד לבוא אל הקונסול הרוסי ביפו. הדבר היה מוזר בעיניה ואף בעיני בעלה: מה לה ולקונסול? הוא היה מבקרהו לעתים רחוקות, כי יעצוהו לשמור על נתינותו שיכולה להיות לו לתועלת בארץ הפקר זו, אבל היא לא ביקרתהו אף פעם. יוכבד ענתה לקונסול ושאלה אם היא יכולה לדחות לאיזה זמן את ביקורה, כי ילדה עודנו רך מאד. והקונסול הסכים. ומהסכמתו הבינו, שאין הדבר תכוף כל כך; ואף-על-פי-כן כשנזדמן בעלה של יוכבד ביפו, נכנס למשרד הקונסול. והקונסול צחק ואמר לו, כי הדבר נוגע רק לאשתו ואינו יכול להגיד לו; ואגב, רצונו להכיר את ה“נתינה” שלו, שכל מכיריו היהודים מדברים על יופיה ורק הוא לא ראה אותה, והרי יש לו זכות לכך!

כשמסר לה בעלה של יוכבד את דברי הקונסול צחקה ואף נהנתה מעט, אבל לא הזדרזה לבקרהו: “וודאי איזו שטות”.

ורק כשמלאה לאהוד שנה, הלבישתהו יוכבד כראוי לביקור כזה, ויחד עמו ועם אביו נסעו ליפו לביקור אצל הקונסול.

הקונסול קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות יוצא מגדר הרגיל, כיבדם בתה, השמיע מחמאות ליוכבד ולבנה, ואחר כך הוציא ממגרת שולחנו מעטפה גדולה ועליה כותרת של ה“בנק הרוסי הממלכתי”, ומתוך גליון קרא לפני אורחיו, שחמיה של יוכבד הפקיד בבנק על שמה שטרי ערך ממשלתיים, נושאי רווחים של חמישה אחוזים לשנה, בסך שנים עשר אלף רובל, בתנאים דלקמן: לאחר שתלד יוכבד את בכורה ישולמו לה במשך כל חייה פירות הפקדון, חודש בחודשו, ובסוף ימיה הרשות בידה לצוות את הפירות למי שתרצה, אבל בקרן אין לנגוע לעולם. עד שיוולד הילד יתווספו פירות הפקדון על הקרן. ואם, חלילה, לא תלד יוכבד לעולם, יהיו שייכים הפירות לאחר מותה ליורשי חמיה החוקיים. כיוון שמיום מסירת הפקדון ועד לידתו של אהוד עברו שלוש שנים, נוספו על הקרן אלף ושמונה מאות רובל, שדינם כדין הקרן יחד עם פירותיהם לעתיד, וכיוון שמיום שנולד הילד כבר עברה שנה, הוציא הקונסול מקופתו שש מאות רובל ונתנם ליוכבד, ומהיום הזה ואילך היא רשאית לקבל ממנו חמישים רובל חודש חודש.

הזוג הודה לקונסול על אדיבותו והם חזרו לביתם. יוכבד שמחה, שחמיה זכר אותה לטובה תיכף אחרי חתונתה, אין זאת כי אהבה. ובעלה כאילו נפגע משהו, הוא ראה במעשהו זה של אביו כאילו אות של אי-אמון בו, וידע כי סכום הכסף שקבע ליוכבד הוא חצי מסכום הנדוניה שנתן לכל אחת משתי אחיותיו. ואף-על-פי-כן שמח בשמחת יוכבד. ובפרט שהדבר בא בעתו. כל ה“חשבונות” שעשה הוא עצמו וידידיו יועציו נתבדו, ויש חשש כי כספו לא יספיק לו לסיים את ביסוס משקו.

יוכבד לא ידעה מעולם את חשבונותיו הכספיים של בעלה, כי הוא לא אמר לה והיא לא שאלה. ובשבתה עכשיו בעגלה וצרור הכסף בידה, עשתה חשבונות כמה להוציא על שיפור הבית וכמה על הלבשה לבנה. ולפתע הציע לה בעלה, כאילו בהלצה, להלוות לו את כספה לקניית זוג סוסים ועגלה. היא הביט אליו בתמיהה ומסרה את כספה לידיו.

ה

כבר עברו שלוש שני מאז עלו יוכבד ובעלה ארצה. קניית הקרקע, מלאכת הבניין, הנטיעה של מאה דונם כרם והוצאות הבית ומחלתה של יוכבד בלעו הון רב. שניהם לא ידעו חסכון, אף כי היו זהירים לא להוציא כספים למותרות. שניהם עבדו; היא עסקה בכל ענייני הבית והמיטבח, פרט לשטיפת הרצפות והכביסה, עבדה בגינתה; ואף הוא לא התעצל והיה טרוד בכרמו מאור הבוקר ועד הערב. אבל הוא לא ידע לכלכל את משקו, לא ידע לעמוד על פועליו, שרובם “ירוקים” היו וישר מן האנייה באו למושבה. נטיעת כרמו בלעה פי שניים כמעט מן הרגיל. ועם כל הזהירות רבו הוצאות הבית, ובייחוד מאז נולד הבן. כל דבר, מקטן ועד גדול קנו אצל התגרנים שפשטו את העור.

הדאגה התחילה לקנן בלבו של בעל יוכבד, מה יהיה בסופו של דבר? הונו הולך ונמס כמים, ומלכתחילה לא היה כה גדול כאשר חשבו רבים, ונוסף לכך הרבו לתבוע ממנו תרומות גדולות בעיר ובכפר. גם לא היה בכוחו להשיב ריקם את פני חבריו, שביקשו ממנו גמילת-חסד וערבות לשטר. חבריו במושבה התחילו להשתעבד למלווים ברבית ביפו. והלווים יש ששכחו להחזיר לו. וכבר היו שני מקרים, שהיה אנוס לשלם שטרות שערב להם, אלף פראנקים כל אחד. ואחרי המקרה הזה נדדה שנתו. הוא שכח כמה שטרות ערב לחבריו. יוכבד ראתה שאין פניו כתמול שלשום. הוא הסביר לה, שעתיד הענבים בכרמיהם מדאיגוֹ. היהיו להם קונים? אף היא דאגה דאגת הענבים. ואף-על-פי-כן ניחמה את בעלה: “לד' הישועות!”… בעלת בטחון היתה יוכבד.

היא ובעלה התחילו לחשוב על קימוצים. ועד שיתן הכרם את פריו החליט לקנות לו זוג סוסים לחרישת אדמתו שלו, וגם ישלחם לחרוש בשכר אצל אחרים. כמו כן החליט לחרוש את מאת הדונאמים של נוטעו, ולזרעם שעורים לסוסים, חיטים ללחם ביתו, סלקים למכירה ומספוא לפרה, שהיה בדעתה של יוכבד לקנות.

בחיטים יודע הוא פרק, כי הרי בטחנת אביו קנו חיטה מכל רחבי הפלך. ובסלקים יודעת פרק יוכבד, הרי בבית אביה עסקו בכך. ולשם כך ביקש את “ההלוואה” מאשתו.

לכתחילה קנה בעלה של יוכבד סוס אחד בהזדמנות, מאת בידואי עובר דרך קנהו. ושניהם יוכבד ובעלה, שמחו מאוד כשהכניסוהו לאורווה ארעית, שהקימו מעצים; אורווה, כאשר זכרה יוכבד מבית אביה עם עלייה למספוא למעלה, יקימו אחר-כך, לכשירחב להם. ובאותו ערב, כשהשכיבה את אהוד בעריסתו, שרה לו:

"אבא הביא סוס

אלינו, לאבוּס…"

בעלה של יוכבד לא ידע מימיו לרכוב, ולא כל שכן שלא ידע לטפל בסוס. והוא קרא לאחד מפועליו, שעבד בכרמו, – בן כפר ורגיל אצל בהמות, – לטפל בסוסו ולהרגילו גם במשיכת עול. תוך כדי כך התחיל בעלה של יוכבד להרגיל עצמו ברכיבה, כי מה יהיה במקרה של התנפלות הערבים על הכרמים בלילות? כל בעלי הסוסים ייצאו רכובים והוא לבדו יישאר בבית? לירות ברובה צייד כבר למד בסתר. יוכבד שנאה את הרובה וראתה בו סמל כל רע. ואולם הוא קנה לעצמו רובה צייד והסתירהו מעינה, ובמשך זמן קצר למד גם רכיבה.

יום אחד, יום השוק בלוד, יצא בעלה של יוכבד אל השוק בלוויית פועל לקנות שם סוס שני וגם פרה ליוכבד. סוס לא קנו, כי לא מצאו כזה שביקשו, אבל נזדמנה להם פרה יפה, שהמליטה זה עכשיו. בשובם הביתה הלך הפועל בשבילים אלכסוניים דרך השדות, לקצר את הדרך לפרה ולעגלה הרכה, ובעלה של יוכבד רכב לבדו בדרך המלך. ואולם בהיותו לא רחוק מהמושבה, היטה את סוסו בשביל הצר אל עבר כרמו. ובינתיים שקע במחשבות ובזכרונות. באופן פלאי נזכר בדרך שעבר בה אז, כשנסע מן הכרך אל העיירה. אביו ביקשו לנסוע ולראות את הנערה ולצאת בזה ידי חובה כלפי ה“רבי”, כי אל השידוך לא התייחסו שניהם בכובד ראש, לא האב ולא הבן. האב מחמת טעמים של ייחוס ונדוניה – הוא קיווה לקבל בכרך מאת אלפים רובל נדוניה לבנו… – והבן חלם בסתר לבו לעלות ל“פלשתינה”, להיעשות בה איכר עובד אדמה, ואת “רות” שלו ימצא בין בנות ציון המאלמות אלומות בשדה… בדרך, בין תחנת הרכבת לעיירה, הלך לבו של בן הכרך שבי אחרי המראות שנגלו לפניו: חורשות, שנשארו לפליטה מיערות עד, שנכרתו בידי אדם, וחורשות שניטעו מחדש; שדות בר, שדות סלק שחבורות חבורות של בנות כפר, יחפות, לבושות שמלות צבעוניות, עמדו בהם שורות שורות ותולשות ומדללות את הסלק הצפוף; ושיריהן ממלאים את האוויר שכרון. ראשו של בן הכרך הלך סחרחר ויהי כחולם בהקיץ. ולפתע פתאום עצר בעל-העגלה את סוסיו במבוא לעיירה מול בית הטובל בין עצי-פרי, ואמר לו:

– אדון, הנה הבית אשר ביקשת… – הנוסע פקח את עיניו. לקראתו, על המרפסת, עמדה בין פרחי העצים עלמה, שדמתה בעיניו לפרח חי. היא הרגישה במבטו והסמיקה. ואותו רגע ידע בן הכרך, שהוא מאוהב בה למעלה ראש.

– אוי!… – צעקה חלשה פרצה מפי בעלה של יוכבד, כשאבד את שיווי משקלו, נפל מלוא קומתו מעל סוסו ארצה. רק פעם אחת צעק ולא הוסיף.

הסוס השתאה, כששוחרר לפתע ממשאו, עמד רגע כמפקפק, מה עליו לעשות. הוריד את ראשו, הריח פעם ופעמיים את בעליו, ונואש ממנו. צעד צעד קדימה, ניסה לתלוש בשיניו מן העשבים שבצדי השביל, אבל המלאכה כבדה עליו מחמת המתג שבפיו. וילך לו בצעדים מדודים ובטוחים אל המושבה, אל האורווה.

יוכבד עמדה בשער חצרה שעה ארוכה ותחכה בכליון עינים לבעלה. למה כה התמהמה לשוב? לפי החשבון שחישבו הוא ופועלו לפני לכתם לשוק עם זריחת החמה, היו צריכים לשוב לפני שעה ויותר, ואינם. היא התחרטה בלבה שלא מנעה את בעלה מלהיכנס בעניין הסוסים.

השמש כבר התחילה נוטה מערבה. ונדמה היה ליוכבד, כי באוויר עבר לפתע רחש, המבשר רע. לבה התחיל פועם בחזקה. בקצה המושבה, מצדה השני, נראה הפועל, והוא נוהג לפניו פרה ועגלה רכה. ועוד מרחוק ראתה יוכבד כי פני הפועל מאירים משובע-רצון. אבן כבדה נגולה מעל לבה, וכנערה צעירה רצה לקראת הפועל. ולפתע תקפתה שוב חרדה גדולה.

– היכן בעלי? – שאלה יוכבד את הפועל בקוצר רוח, ופניו שהיו זורחים לפני זה מרצון התקדרו ענן בין רגע ודאגה ניצנצה בעיניו.

–האם עוד לא שב? כשעתיים לפני יצא, רוכב על סוסו בדרך המלך. ­– וכשראה הפועל שפני גברתו חוורו כסיד, התקדרו פניו. ואולם הוא התעודד ואמר: אולי פנה אל הכרם. עוד מעט ישוב!…

דבריו לא הניחו את דעתה של יוכבד.

מחלונות הבתים הפונים לרחוב בירכוה נשים מכירות בשעה טובה לקניית הפרה. יוכבד ענתה להן בשפה רפה. אחת הנשים חשבה בלבה: “מה גאוותה, האם על בעלה שהיה פעם עשיר?”… והשנייה לחשה: “יש במושבה פרות יפות משלה”.

ועוד לפני שהגיעו השניים, הפועל ויוכבד, מול שער חצרם נשמעה מהצד השני של המושבה, מהדרך המובילה אל כרמם, שעטת הסוס. יוכבד צעקה צעקת בהלה ונפלה מתעלפת.

הפועל, השכנות שנבהלו לבוא מן הבתים הקרובים, וידיד ביתם, שנקרה לבוא דווקא ברגע הזה, כולם יחד הכניסוה בזהירות. הנשים, מהן התחילו מרטיבות מגבות לשים על ראשה, מהן מרחו את ידיה בכוהל שנמצא במיטבח. הפועל עלה על הסוס להבהיל את החובש. ומשם דהר בדרך, שהסוס בא בה, לעומת הכרם, וקרא עמו כל איש אשר פגש.

וידיד הבית שעמד חיוור ואובד עצות שמע את קול בכיו של אהוד מהחדר השני ורץ אליו.

ו

ידיד בית זה הוא הוא ה“בחור מן המושבה”, כפי שקראה לו מרים, בעלת המלון ביפו. הוא ראם ברדתם מן האנייה, כשהם רטובים ורועדים מהתרגשות, ושניהם משכו את לבו. נדמה היה לו, שעוד לא ראה מימיו אשה חיננית כזו, והוא עזר להם בסידור ענייניהם בנמל, כי ידע לדבר ערבית, ולא נתן לסרסור היהודי לנצלם; ובהליכתם מן הנמל העירה, דרך הסימטאות הצרות, כיוון את הסבלים, והורה את הדרך לשני האורחים עד בואם למלון מרים. והוא עזר אחר-כך בשעת מחלתה של יוכבד. תמיד מוכן היה “לרוץ” לאיזו שליחות תכופה. וכשהבריאה יוכבד היה הוא הראשון שהובילה לטיול לגן הנחמד של הברון הרוסי. בעלה היה טרוד, בימים הראשונים לאחר הבראתה, בסידור ענייניו הכספיים. ובגן חיתה נפשה של יוכבד, בין העצים הטרופיים שכמוהם לא ראתה ליופי. והוא שהכניס את בעלה של יוכבד לתוך החבורה לרכישת קרקע, וגם הוא עצמו היה חבר לה.

הוא היה צעיר הרבה מבעלה של יוכבד ואף ממנה. צעיר מאוד היה, אבל עוד מלפני שנה בא ארצה וכבר עבד ב“בחר” בראשון לציון, קצר בשדהו של איכר אחד מפתח תקוה ואף עבד במשך שלושה חדשים רצופים אצל איכר גרמני בשׂרונה. הוא כבר חשב את עצמו לבן הארץ, והיה לו אפילו חבר ערבי. את הקדחת ידע פעמיים ואת הבורדם פעם אחת, והיה מתפאר, שבמשך כל ימי שבתו בארץ לא היתה לו דלקת עיניים ולא “חררה” בעור גופו.

ומתוך יחס של ידידות בחר אף הוא לעצמו מגרש קטן בן דונם ליד מגרשם של יוכבד ובעלה, כי רק רבע “חלק” קנה לו באדמה, עשרים וחמשה דונם, ונטע בהם עשרה דונם גפנים, עשרה שקדים וחמשה זיתים, והוא יעץ גם לידידו, בעלה של יוכבד, לגוון את נטיעותיו, אבל שאר חבריו מנעוהו מ“שטויות” כאלו: הגפנים עתידות להעשיר את בעליהן, ושקדים וזיתים מה הכנסה יש בהם? בית לא בנה לו מחוסר כסף והיה גר בשכנות אצל אחד האיכרים. הכנסותיו היו מצומצמות מאוד, אבל יתרון לו על זוג ידידיו, שבמושבה חשבום לעשירים. הם הוציאו – ולא מעט – למחייתם, והוא לא הוציא אף פרוטה למחייתו; את הוצאותיו המצומצמות היה מרוויח תמיד מעבודה שכירה בכרמי האיכרים. הוא ידע לזמר, להרכיב ובייחוד השתלם בסידור גינות פרחים; מלאכה זו התאמן בה בעובדו בשרונה. בסידור גינות עצים לא עסק, כי אין להתחרות עם מי שנחשב במושבה ל“גנן” ושהוא עסק בכך. ואולם כששמע את תלונות יוכבד על מיעוט עצי פרי בגינתה טרח בשבילה בחשאי והביא לה מלוד שני עצי תות מורכבים על תות שמי, שני עצי תאנים ושני עצי אפרסקים מורכבים על שקדים. ומשרונה הביא לה שני עצי תפוחים ושני עצי אגסים וגם עץ שזיף. ה“גנן” ששמע על כך לעג ליוכבד ולעוזרה החדש כאחד. ל“שיטתו” דומים שרשי העץ לגידי אדם, וכי יחיה אדם שחתכו לו את גידיו? ואולם כל העצים נקלטו ובאביב הוציאו ניצנים. לאושרה של יוכבד לא היה גבול, וערכו של ידידם עלה בעיניה. וגם בעלה של יוכבד חיבבו מאוד על עצתו הנבונה מזמן לזמן, אף כי לא תמיד עשה כדעתו, כי לא ידע לשחות נגד ההרגל.

ומאז הוקם ביתם נעשה הידיד אורח קבוע אצלם לשתיית כוס תה, שיוכבד ידעה להכינו בנוסח רוסי ובטוב טעם. בביתם היה להם חדר אחד פנוי, כי ארבעה חדרים בו, ובעלה של יוכבד הציע לידידם להיות דיירם, והבטיחהו, כי לא “יפשוט את עורו”. איזה רגש של צניעות מנע ממנו לקבל את ההצעה. בשעת שתיית התה היו שני הגברים עוסקים בשיחות על היישוב, על ההתיישבות החקלאית ועל היחסים בין הערבים והעברים. יוכבד לא אהבה את הנושאים ה“כבדים”, והנושא על יחסי הערבים והעברים הטיל עליה תמיד פחד. ואולם כשהשיחה היתה סובבת על עצים ועל גנים וגינות, היתה גם היא מתעוררת להשתתף. היא הצטערה על חוסר הפירות בארץ, שהיא היתה רגילה בהם: תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים. ודאי, יש יתרון גדול לתפוחי זהב, אבל עצים אלו גדלים, לפי דברי הידיד, רק כשמשקים אותם, ובמושבתם עדיין קונים מיים בפח.

ידידם יעצם לא לקנות סוסים; אמנם סוסים הם ברכה במשק של איכר. ואולם כלום בעלה של יוכבד איכר? הוא עדיין איש עירוני והחזקת זוג סוסים בנוסח עירוני, רחוקה מריווח וקרובה להפסד. הוא ידע על “האוצר”, שנפל לידה של יוכבד בהיסח הדעת, ויעץ להשקיע את הכסף בזיבול גדוש בכרם. יוכבד היתה דעתה כדעת ידידם, אבל לא יכלה לעמוד בפני רצונו של בעלה לזוג סוסים.

וכשקרה האסון, היה הידיד האחד, שעמד ליוכבד במיצר.

ז

בהלווייה, שהיתה למחרת יום האסון, לא השתתף הידיד. הילד היה רק בן שנה וחצי במות עליו אביו. ובמבט עיניה בלבד ביקשה יוכבד את ידידם להישאר עם אהוד – הוא היחידי היודע לטפל בו. גלמודה, עזובה, הלכה האלמנה הצעירה אחר מיטת בעלה. בדידות איומה תקפתה, אף כי כל המושבה, בזקניה ובנעוריה, ליוותה את מתה הראשון. בחלקת שדה מכוסה חרולים וקוצים, שנועדה לבית עולם, חצבו את הקבר הראשון. השו"ב של המושבה, שהוא היה גם עובר לפני התיבה בשבת וביום טוב, אמר “אל מלא רחמים”, ואחד מחברי הוועד אמר “קדיש”.

כל עת ההלווייה היתה יוכבד כאבן דוממה. וגם מחשבתה כאילו שותקה. ורק בשובה הביתה ובראותה את ילדה, היתום, פרצה בכיה מרה מפיה.

כל אותו הלילה הראשון אחרי האסון והלילה הראשון אחר ההלווייה, ישבו עם יוכבד כל הזמן כמה נשים מן המושבה, אבל מלילה ללילה עד סוף ימי ה“שבעה” הלך מספרן ופחת. וגם “מניין” של גברים היה מתפלל שלוש פעמים בבית והשו“ב היה אומר “קדיש”; ולאחר ה”מנחה" של היום השביעי הלכו איש איש לביתו ולא חזרו עוד. ובאותו הלילה ישנה יוכבד, בפעם הראשונה בחייה, יחידה וגלמודה תחת גג ביתה ורק הילד עמה. את מיטת הנער העתיקה באותו הלילה אל חדרה. עד אז היה יושב כל הלילה ידיד ביתם, כל ימי השבעה, בחדרו של הנער.

וכשאחרון הגברים והאחרונה בנשים עזבו את הבית, ורק הוא לבדו נשאר עם האלמנה ועם הנער, פיקפק רגע; הללכת או להישאר? הוא לחץ בחמימות את ידה, והלך לו.

עוד בימי ה“שבעה”, כשאי אפשר היה להימלך עם יוכבד, החליט ידיד הבית על דעת עצמו להשתמש במקרה הטוב שבא לידו ומכר את הסוס ואת הפרה ושלח את הפועל חזרה לעבודתו בכרם. הוא ראה שאין פרוטה במזומן בבית, ואף ניחש שמצבו הכספי של ידידו המנוח אינו לעילא ולעילא. כן ידע, שאין יוכבד מסוגלה לטפל בפרה. וכשסיפר את הדבר ליוכבד למחרת גמר ה“שבעה” ומסר לידה את הכסף, הסכימה לו במבט עיניה, שהיתה בו הבעה של תודה ורצון. מן השעה שהתרחש האסון כאילו ניטל ממנה כוח הדיבור. ידיד זה – לא, אין היא הפקר.

ביום השמיני אחרי מות בעלה, ישבו שניהם, יוכבד וידיד-ביתם, שבא לבקרה, שותקים ודוממים שעה ארוכה. ואהוד, שהתרגל ל“דוד” במשך ימי ה“שבעה”, רכוב על ברכיו. ולבסוף הרימה יוכבד את ראשה.

– ומה עכשיו? – שאלה בלחש.

הוא שתק רגע קט. והביט אליה במבט מלא אהדה והשתתפות בצער:

– נחכה עד עבור שלושים. ואז, אם תסכימי, אלך עמך אל הקונסול ואל הבנק להיוודע על מצב העניינים.

היא מחתה במטפחתה הלבנה את הדמעות מעיניה והתאמצה לומר בקול חזק:

– תודה רבה לך. אשמח, אם תלך עמי. אתה מבין צרפתית ומנהל הבנק מדבר רק צרפתית. בעלי ידע, אני – לא.

והדבר היה לפלא בעיני ידידה על שפע המלים בפיה הפעם.

למחרתו, לאחר שלושים, הלכו שלושתם ליפו; הנער כבר היה מתהלך ומפטפט מלים מספר.

הקונסול קיבלם גם הפעם בסבר פנים יפות וניחם את האלמנה ושיבח את הילד וגם את אבא המנוח ורק אל מלוום הביט בחשדנות. אחר כך ציווה את מזכירו להביא את הצוואה, שהיתה שמורה בארון הברזל, המיועד למיסמכים חשובים. והוא פתח באופן חגיגי מעט מעטפה גדולה, חתומה בדונג. עיני יוכבד תפסו מרחוק את כתב ידו של בעלה. היא נבהלה וגם תקפתה הרגשה של מוסר כליות, שהיא יושבת כאן בבית, בריאה ושלמה והוא שוכב שם במחנק. נכנס הלבלר לכתיבת הפרוטוקול, והקונסול התחיל לקרוא. הכל הקשיבו מתוך עצירת הנשמה, ובחדר הגדול השתררה דממה כבדה, שמעו רק שריטת הצפורן של הלבלר על גבי הנייר וקולו של הקונסול.

המנוח ציווה את כל נכסיו דלא ניידי לבנו, האדמה, הכרם והבית. ואת כספו במזומן ואת שטרי הערך שלו, הנמצאים בבנק הצרפתי קרדיט ליאונה, הניח לאשתו. וכן ציווה לה את הזכות של דירה בבית לכל ימי חייה.

כל מלה כאילו הלמה בפטיש על ראשה של יוכבד. הוא קיפח זכותה לגבי הנכסים דלא ניידי. למה? מה חטאה לו? אולי התנקם בה על הירושה שציווה לה חמיה? או אולי קינא אותה? אבל כלום היא וילדה אינם היינו הך?

הקונסול הוסיף לקרוא, כי בתור אפוטרופסים לבנו עד גיל בגרותו הוא ממנה את אשתו ואת… הוא השמיע את שמו של ידיד ביתם. הצוואה נכתבה עשרה ימים לאחר ביקורה הראשון אצל הקונסול.

– מיהו האדון… האפוטרופוס השני? – שאל הקונסול בקול, שניכר היה בו סימן של אי-רצון. יוכבד רמזה לעבר ידידה.

– איזה נתין?

– רומני… – ענה הנשאל צרפתית. פני הקונסול הועבו.

– גברתי, האין נתינים רוסים במושבתכם? – היא נבוכה מעט והחרישה. והקונסול הוסיף לחקור:

– בן כמה שנים הנך? היש תעודה בידך?

– כן. בן עשרים אני.

“כמעט נער”… חלפה מחשבת פתע במוחה של יוכבד. אמנם גם היא היתה רק בת עשרים וחמש, ואולם הרי היא כבר הספיקה ללדת פעמיים וגם להתאלמן.

הקונסול החתים את העדים על הפרוטוקול, מסר את הצוואה ליוכבד, שדומה היה לה, כאילו נכוו ידיה בנייר, והקונסול נפרד בקרירות מאורחיו.

ממשרד הקונסול הלכו לבנק. גם מנהל הבנק ניחם את יוכבד, אבל כאן היתה צפויה לה הפתעה מרה. חובו של בעלה הגיע לאלפיים פראנק, שניתנו לו בערבות של שטרי ערך ממלכתיים רוסים בסך שלושת אלפים רובל. המנוח ציווה למכרם לפני כחדשיים, אבל במשך השבוע הראשון לאחר מותו קיבל הבנק עיקולים מבית המשפט על סך חמשת אלפים פראנק, תמורת שטרות שהמנוח היה ערב להם, וזמן פרעונם עבר ולא נפרעו.

יוכבד הרגישה חלחלה בכל גופה. אלמלא ידידה היתה נמעדת ונופלת. "חמשים רובל לחודש יש לי – עלה על דעתה, – “אני ובני לא נגווע ברעב. ועוד ידיים לי וכוח לעבוד”.

היא נפרדה ממנהל הבנק, שהביט עליה בעיני חמלה, ושלושתם הלכו לעומת ה“חן”. הידיד דיבר על לבה להיכנס לבית אוכל ולסעוד את לבם ולנוח מעט. היא מיאנה, נחפזת היתה לשוב הביתה.

ח

כשירדו שלושתם, יוכבד, בנה וידידה מן העגלה, הלכו בשתיקה עד לשער החצר. כאן לקחה יוכבד את בנה מזרועות ידידה, ואמר בלחש:

– בקשה לי אליך: במשך שלושה ימים אל תבקרני. רוצה אני להישאר שלושה ימים לבדי עם עצמי, לחשוב על חיי להבא. ואתה, הרי ידיד אתה לי, חשוב גם אתה מעט בעדי ותייעצני.

הידיד לחץ את ידה בחמימות. ומחלונות הבתים ברחוב היו מבלשות אחריו עיני נשים.

יוכבד לא עצמה את עיניה עד אור הבוקר. היא שמעה את קריאת התרנגולים בחצרות השכנים, את יללת השועלים, שהגיעו עד חלונות ביתה; את נביחת הכלבים ואת צפירותיו של השומר. ופעם אחת שמעה גם את יריית רובהו ולא נפחדה, כי ידעה שרק מתוך שיעמום הוא מחזק את לבו. עיניה היבשות והנוצצות היו פקוחות לרווחה. במקום המחשבות על עתידה עברו במוחה קטעי זכרונות מימי ילדותה ונערותה. ולפתע עמד לפניה כמו חי אותו הבחור הצעיר מן הכרך, בגדיו וכובעו העידו בו על כך. הוא עמד, לאחר שקפץ מהעגלה, ומבט עיניו השחורות והדולקות הטילו מהומה ומבוכה בלבה. “האהבתי אותו באמת? לא. אסור לשאול שאלות כאלו. הרי ילדתי לו פעמיים!… בוודאי אהבתיו… הרי בעלי היה ואני אשתו, והוא אהבני”…

ובמשך כל אותם שלושת הימים טיפלה בבנה, במשק ביתה ובעבודת גינתה, שהוזנחו מעט, וחשוב לא חשבה על עתידה. ביום היתה עסוקה ובלילות-נדודיה לא יכלה לחשוב.

וביום הרביעי, לפנות ערב, בא לבקרה ידיד ביתם. ושניהם, הבן והאם, שמחו לקראתו כאחד. אף הוא היו לו, כנראה, הימים ימי חרדה ודאגה, כי לחייו החווירו ונפלו מעט; אבל כשהסתכל ביוכבד הזדעזע כמעט:

– מה עוללת לעצמך? הלוא אם את לילד כה נחמד. עליך לשמור על עצמך!

ואמנם, פני יוכבד הורעו מאוד והיא כאילו הזדקנה בשנים מספר. היא לא ישנה זה יותר מחודש ימים. פרט לדייסה לבנה לא בישלה כלום, וגם הזניחה את תלבושתה.

– אין דבר. מנוסה אני בייסורים.

לפניו ישבה יוכבד חדשה. לא אותה העלמה שהכיר זה כשלוש שנים, כי אם אשה העמוסה עול חיים.

יוכבד הכינה תה, כיבדה את אורחה ושתתה גם היא בפעם הראשונה לאחר שבועות ממושכים. והילד אכל ברצון מן התופינים, שהביא לו ה“דוד” במתנה; כך התחיל הנער לקרוא לו מאז התרגל בדיבור.

– ומה החלטת בשלושת ימי-ההסגר? – שאל ה“דוד” את יוכבד. כשהביט אליה במבט רך ורציני כאחד.

לא החלטתי כלום. לא יכולתי. איני אלא אשה.

ושניהם נשתתקו. לבסוף אמר ה“דוד”:

– ואני חשבתי, ורצוני להתייעץ עמך.

יש שתי אפשרויות לסידור העניינים להבא, ועל יוכבד להכריע. האפשרות האחת היא, למכור את מאת הדונמים הבלתי נטועים, ותמורתם תספיק לכלכל את הכרם עד שיתחיל להכניס ובמקרה כזה מוכן הוא, ה“דוד”, ליטול על עצמו את הטיפול בכרם עד שיגדל אהוד.

והאפשרות השנייה היא: לטפל בכרם רק באופן שטחי, בכדי שלא יישמד. ולשם כך יספיק מעט הכסף, שהאנשים שהמנוח ערב להם ושילם בעדם מוכנים לסלק קימעה קימעה, במשך שנים אחדות, עד מחצית החוב. הוא, ה“דוד” כבר לקח דברים עמהם. ואולם במקרה זה, לא יקבל את הטיפול בכרם על עצמו. טבעו בכך, איננו יכול לעשות מלאכה למחצה. ויהיה צורך למסור את הטיפול בכרם בקבלנות. הוא, ה“דוד”, לקח דברים על כך עם אחד האיכרים במושבה, שזוג סוסים לו משלו, והוא מסכים בתנאי, שגם ניצול האדמה הבלתי נטועה יהיה לזכותו.

אהוד התחיל להתנמנם. האפשרויות השונות לטיפול ב“כרמו” לא לקחו, כנראה, את לבו… צל של גיחוך עבר על שפתי יוכבד. היא העבירה את בנה על זרועותיה למיטתו. תחילה התנגד, ואחר כך נשתתק ונרדם.

וה“דוד” המשיך:

– ועוד דבר. עליך, יוכבד, לצמצם עכשיו את הוצאותיך רק בתחום החמישים רובל לחודש, שהם בערך ששה נפוליונים.

בעיניה של יוכבד נוצצו שתי דמעות.

– הייתי רוצה מאוד שאתה תטפל בכרם. אבל האדמה שייכת לנער ואין אנו רשאים למכרה. – היא שתקה רגע. נקבל את האפשרות השנייה… ינצל הקבלן גם את האדמה, הרי לא “יאכל” אותה? הוא גם יצליח יותר משנינו לגבות את מחצית החוב מאת… – היא לא סיימה את דבריה.

ושוב אמרה:

– ואת הוצאות הבית אסדר כדבריך. הבה נקח פסת נייר ונרשום אחד אחד, כיצד נוציא את המאה ועשרים וחמשה פראנקים לחודש. ואת פיסת הנייר הזה אשמור כתורת משה.

והם ישבו שניהם ליד השולחן.

יוכבד נאנחה כאילו מתוך הקלה. עוד יש מישהו החושב לה והדואג לה…

ובפעם הראשונה, אחר שלושים וחמשה לילות, ישנה במנוחה.

ט

“התקציב”, שהכין ה“דוד” באותו הערב המכריע בחייה לא עמד בפני המציאות. אף שוויתרה על כל עזרה שכירה היה חשש לגרעון מה, דבר שהפחידה עתה יותר מכל. גרמו לכך מס הוורקו, שהקבלן מיאן לשלמו, הוורקו על הבית והוצאות המושבה, שהשניים שכחו לכללה ב“תקציב”. אמנם ליוכבד היו עוד שמלות מקודם ואת הבגדים לבנה תפרה מבגדי המנוח. ואולם היא היתה צריכה לקנות לו נעליים וגרביים וכובע. ועוד דבר נשכח מן ה“תקציב” – תרומות. במושבה יכלה לצאת ידי חובתה בפרוטות, אבל ביפו ובירושלים הוסיפו מוסדות הצדקה, שהיו רגילים לקבל תמיכה מאת המנוח, לתבוע, מעת לעת גם ממנה, והיא לא יכלה להיפטר בפרוטות. נשקף לה גרעון של נפוליון אחד לחודש. במשך החדשים הראשונים היה בידה איזה עודף ממכירת הסוס והפרה, לאחר ששילמה את הוצאות הקבורה. אבל מה להבא? היו לה בביתה שני חדרים מיותרים, שמבוא מיוחד להם, ורק הוסיפו לה טירחה. אילו השכירתם למשפחה היתה יכולה לקבל יותר, אבל המחשבה על ילדים חדשים בביתה ובחצרה הפחידה אותה. והיא החליטה להשכירם לרווקים, אף כי בשכר נמוך יותר. ואולי להשכיר חדר אחד ל“דוד”? הנער ישמח מאוד, וגם לה תהי הרגשה של יתר בטחון. ואולם היא לא תקבל מידו שכר דירה, וגם… את ה“גם” הזה לא הסבירה לעצמה די היטב. ובעזרת ה“דוד” השיגה שני דיירים לשני החדרים, אחד מורה ואחד הרוקח שבמושבה, והם שילמו לה חצי נפוליון לחודש כל אחד, ואת כיבוד החדרים וגם את סיודם, פעם לשנה, קיבלו על עצמם. יוכבד נשמה לרווחה. “תקציבה” יהיה מאוזן מעכשיו.

עברו שתי שנים מיום מות בעלה. בשנה הרביעית יהיו ענביו כשרים למכירה, ומפאריס באה הבשורה, כי הברון התרצה לקנות את הענבים לתוצרת היין ביקביו. תקופת החוזה עם הקבלן נסתיימה, וגם בעלי החובות, ששילמו לקבלן כארבעים אחוז מחובם, הודיעו, כי יותר אינם יכולים לשלם. והיה צורך להמשיך את עיבוד הכרם עוד שנה אחת, עד הבציר הבא… והכרם הוזנח במשך שתי השנים, זבל לא ניתן לו כל עיקר והחרישה נעשתה שלא בזמנים הנכונים, וזמירת הגפנים לא הניחה את הדעת. מה לעשות לכרם?

ושוב היתה מועצת-משפחה: האם וה“דוד”, והילד שמלאו לו שלוש שנים וחצי, יושב מן הצד.

ושוב היו לדעתו של ה“דוד” שתי אפשרויות.

דבר אחד היה וודאי: להזניח שוב את הכרם יהיה חטא כלפי אהוד וכלפי יוכבד. השנה יש לזבלו מנה גדושה של זבל, לחרוש כהלכה ולתקן את זמירת הגפנים. ועל כל זה יש להוציא, לפחות, אלפיים פראנק במשך העונה הקרובה. וה“דוד” היה בטוח, כי הכסף הזה יכוסה על-ידי הכנסת הכרם מהבציר הבא, וישאר גם עודף מה.

ואולם כיצד להשיג את האלפיים פראנק? אילו הושגו, היה ה“דוד” מקבל על עצמו את הטיפול בתיקון הכרם, מבלי לקבל פרס, כי עבודה כזו חביבה עליו ומצבו החומרי “בסדר”. וכאן באו שתי האפשרויות של ה“דוד”:

או למכור חמישים דונם ממאת הדונם, שערכם עלה עתה; או להשיג הלוואה ברבית בערבון הפרי של הכרם.

– לא, ידידי. – השיבה יוכבד בקול של וודאות, – לא אסכים אף לאחת משתי האפשרויות האלה. כשיתבגר אהוד יעשה באדמתו כרצונו, אני לא אמכרנה, ואף לא חלק ממנה; והלוואה… לעולם לא!… תשלום ריבית תועבה לי.

ה“דוד” הביט אל יוכבד מתוך תמהון והוקרה גם יחד. הצרות ביגרוה וגידלוה.

– והכרם, יוכבד? האם נזניחנו?

– לא, חלילה! הבה נחשוב!

והפעם שקעה יוכבד באמת במחשבותיה.

– איני יכולה להחליט, אם מותר לי לעשות את הדבר, אמרה פתאום. – אם הוא היה מסכים לכך… – שוב הפסיקה לרגע קט ומבטה נח על בנה הקטן.

– שמורים עמי השעון ושרשרת הזהב שלו. ומנורת חנוכה של זהב. אמרתי לשמרם לבנו. ושמורים עמי תכשיטי, שהוא היה מביא לי עם כל ביקור וגם אלה שחמי נתן לי ביום החופה. אמרתי לשמרם לכלתו של אהוד. המותר לי למכור כל זה ולשמור על הכרם?

– בוודאי! – פרץ מפיו של ה“דוד”, ותיכף התחרט, כי ראה שפניה של יוכבד החווירו. אבל הוא כבר גבר על חולשתו. – גם אביו של אהוד לא היה עושה אחרת במקרה כזה. שמירת הכרם, שהוא נטעהו, ושמירת התכשיטים מה עדיף?

“מדוע אמר אביו של אהוד ולא בעלך?”… בילבלה מחשבת רגע את יוכבד. נראה היה, כי מלחמה עזה מתלקחת בלבה; פעמיים ושלוש הרגיש ה“דוד” ברעדה, שעברה בכל גופה. והוא חשב בכאב-לב: “האומנם כה יקרים לה התכשיטים או הזכרונות הקשורים בהם?” יוכבד קמה ויצאה מחדר-האוכל.

– דוד, מתי תביא לי את החמור? – שאל הנער. ה“דוד” היה רגיל לשאול מאת אחד האכרים חמור, להביאהו לאהוד ולהרגילהו ברכיבה. כשראתה יוכבד בפעם הראשונה את בנה רוכב על חמור, נבהלה. אבל האושר שהביעו פניו מנע אותה מהפריע לו.

– מחר לפנות ערב אביא שני חמורים – לך ולי – ונרכב שנינו אל הכרם. – הנער קפץ ומחא¹ כפיים מרוב התרגשות. וברגע הזה חזרה אמו ובידה תיבה קטנה יפה, מעשה אומן, עשויה עץ אגוזים ומשובצת משבצות של שן… היא חזרה וישבה במקומה. בזהירות פתחה את התיבה, ושמה על פני השולחן סיכות תכשיטים שבכמה מהם הבהיקו יהלומים.

עיני ה“דוד” נפקחו מתמהון והנער קרא: “כמה יפה!” – בני, הלמכור כל זה לשם שמירת הכרם? – הנער הביט אליה במבט תמיה, כי לא הבין שאלתה, ואף-על-פי-כן הסיק מסקנה שלו וקרא בעליצות:

– ולי תקני חמור, לי לעצמי!

שניהם, האם וה“דוד”, פרצו בצחוק. וה“דוד” אמר בקול שקט ובבטחון:

– אם תמשכני את כל זה ולא תמכרי לחלוטין, תשיגי את הכסף הנחוץ לעיבוד הכרם וגם לקניית חמור לבנך… וגם את תלמדי לרכוב, ותבואי עם בנך אל הכרם להשגיח על עבודתי. – ושוב צחקו, והפעם שלושתם. אבל כרגע הרצינו שוב פניה של יוכבד.

– למשכן? לשלם ריבית? לעולם לא! נרד שלושתנו ליפו, נמכור כמה שיספיק בכדי להשיג מאה נפוליונים לך, לעיבוד הכרם, וחמשה נפוליונים לבני, לקניית החמור… ואת הנשאר נשמור לו ולכלתו.

שניהם צחקו עוד הפעם, והנער נפל על צווארה של אמו ונשק לה.

ואמנם, למחרתו נסעו שלושתם ליפו, ומכירת הסיכות בלבד של יוכבד הכניסה את הכסף הדרוש, ותכשיטי האב נשארו לבן. ה“כלה” נשכחה.

י

עברו חמש שנים. כמנהגם שנה שנה, עלו יוכבד ובנה גם ביום זה לקבר אבא. חלקת-השדה לא היתה עוד שוממה. נוספו כעשרה קברים, קברי “גדולים”, ובמרחק מה מהם של ילדים קטנים, ולחלקת השדה הוקמה גדר מסביב, וחורשה של עצי איקליפטוס ניטעה עליה. על קברו של בעלה הקימה יוכבד מצבה עוד לפני שנתיים, כשמכרה חלק מתכשיטיה לעיבוד הכרם.

יוכבד ישבה ליד הקבר, ואהוד, שלא יכול היה לשבת זמן ממושך במקום אחד, רץ בין שורות העצים הצעירים. הנער גדל והתפתח יפה, בן שש שנים וחצי הנהו כיום, אבל גבוה מכפי שנותיו וחזק ויפה. בבית הספר הוא תלמיד מקשיב ומורו שיבח ברבים את “בנה המוכשר של האלמנה”; וגם בפניה, ואפילו במעמדו של הנער, הפליג בשבחו. דבר זה אינו לרצון בעיני האם, אבל בלבה נהנית הרבה מכך. היא מתגאה בבנה, שהיא לבדה גידלתהו וחינכתהו והיא אוהבת אותו בכל כוחות נפשה.

על אביו ידע אהוד רק מעט – הקבר שהם הולכים אליו שייך לאביו… אביו יושב בשמים ומביט אליו. ועכשיו רץ הנער בין עצי החורשה ועל אביו לא חשב.

וגם יוכבד לא חשבה הפעם על בעלה. משנה לשנה חשבה עליו פחות, וגם אותה המחשבה ה“טיפשית”, שהחרידה את לבה באותו ליל הנדודים “האם אהבתי אותו?” נשכחה מלבה.

מחשבותיה סבבו הפעם על עניין אחר לגמרי.

הרבה נשתנה בחייה של יוכבד בשנתיים האחרונות. הבציר של השנה הרביעית כיסה את כל ההוצאות ואף השאיר עודף במזומנים אלף פראנקים. יוכבד שמרה עודף זה להוצאות העבודה בעונה הבאה, ויחד עם המפרעה שהובטחה לכורמים מטעם היקב על חשבון הבציר הבא, הספיקו האמצעים הכספיים לעיבוד הכרם. יוכבד לא הסכימה בשום אופן, ש“הדוד” יוסיף לטפל בכרם בלי שכר, הדבר כאילו העליב אותה. והוא התעקש עקשנות משונה שלא יקבל פרס ויהי מה. דרישתה של יוכבד כאילו פגעה בו. וימים מספר דומה היה, שחתול שחור עבר ביניהם. לסוף הציע ה“דוד” ליוכבד, שהיא עצמה תטפל בכרם, והוא יהיה לה רק ל“יועץ”. יוכבד הסכימה. ועל פי המלצתו קיבלה פועל קבוע, מומחה ומנוסה, לעשות את העבודה הנחוצה בכרם. בקניית הזבל ניהל ה“דוד” את יוכבד בעצתו, ובשעת הזיבול יצא עמה פעם ופעמיים לייעץ לה ולפועל כיצד לזבל. וכן ניהלם בעצתו בתקופת הזמירה והבציר.

יוכבד נכנסה ראשה ורובה בענייני משקה, אבל הוסיפה לטפל גם בביתה וגינתה. פריחת השקדים והאפרסקים היתה לה לחג כמעט, וכבר טעמו היא ובנה מפירות עציה, וגם כיבדו את ה“דוד”. ובשנה השנייה לאחר קבלת משק הכרם לרשותה כבר עשתה וסידרה את כל העבודות בכל העונות על דעת עצמה, ורק מזמן לזמן נועצה עם ה“דוד”.

הידידות בין יוכבד וה“דוד” גדלה משנה לשנה. והם לא שמו לב ללחש הנשים, ואולי לא שמעוהו כל עיקר. ויש ונשי המושבה היו מלגלגות בינן לבין עצמן ואמרו: “הלא הוא יכול היה להיות בנה”…

זו היתה גוזמה רבה.

מאז שהרחיבה יוכבד את חוג פעולתה, התחילה לפרוח מחדש. צבע פניה נעשה שזוף והוסיף לה חן והבליט יותר את תכלת עיניה העמוקה. ואדמומית פרחה תמיד בלחייה ואור זרח באישוניה. לא לחנם הלך אחריה עדיין הכינוי “האשה החיננית”. היא נעשתה כאילו צעירה יותר. וה“דוד” יצא זה מזמן מגיל נער, כפי שקראה לו יוכבד פעם במחשבתה. שפמו הוסיף לו בגרות וגברות. ידידיו מזקני המושבה אמרו לו, כי רק דבר היותו גלוח מונע ממנו להיבחר ל“וועד”. הוא גם התגשם מעט מרוב עבודה; לא היה איכר במושבה שהרבה לעבוד כמוהו. הוא התפרסם כמומחה לזמירת גפנים ולהרכבה, ובחורף היו ידיו מלאות עבודה. ובקיץ הוסיף לטפל בסידור גינות במושבה, ולא רק גינות פרחים, כי אם גם גינות של עצי פרי. מאז הצליחו עצי הפרי שנטע בגינת יוכבד, עלה ערכו במושבה, וערך הגנן ירד.

ה“דוד” נטע עצים גם בדונם המגרש שלו. לגינת יוכבד היה היתרון, שהעצים כבר נתנו פרי, ולגינת ה“דוד” היה היתרון כי הוא הוסיף ונטע בה גם שתילים טרופיים. ובקיץ היה משקה אותם בלילות במים שהביא בפחים מהבאר. ואת פחי המים היה מביא על גבי חמורו של אהוד.

יוכבד וה“דוד” היו כל השנים ידידים, ידידים טובים בלבד, וה“רינה” של הנשים לא היתה כי אם קנאה מתוך סברות בטן.

אבל הנה התחילה יוכבד להרגיש איזה שינוי פתאומי בנפש ה“דוד” בכלל, וביחסו אליה בפרט.

יא

המושבה גדלה. נוספו מתיישבים רבים. מהם קנו חלקות אדמה מן האיכרים ונטעו כרמי גפנים, שקדים וזיתים. ומהם עסקו במסחר, מלאכה ואומנויות חפשיות. ובין כל אלה היו צעירים רבים; וגם ילדי המושבה גדלו. “רווקים” אלו הכתירו להם ל“ראש” את זקן חוּגם, ה“דוד”, וכל אלה התרכזו לאט לאט מסביב לביתה של יוכבד.

יוכבד שינתה במשך שנתיים האחרונות את דרכי חייה. ביתה, שהיה כמעט “סגור”, נפתח מעט מעט לאורחים קבועים וארעיים. במקצת עשתה את הדבר מתוך דחיפה פנימית, לאחר השינוי שהרגישה לפתע ביחסו של ה“דוד” אליה, – להט עיניו בהביטו עליה עורר פחד בלבה. ובמקצת מפני שרצתה לצאת מעט מהבדידות. ומאז התחילה יוכבד לטפל בעצמה במשקה ולכלכל את ענייניה הכספיים, קנתה לה שם אשה חכמה. ואמנם, בעלת שכל היתה מנעוריה, אבל אז סגרה על עצמה מתוך צניעות; בחיי בעלה, מתוך ביטול עצמי; ובשנות אבלה הראשונות, מתוך צער וייסורים. ואילו עכשיו לא לבד שידעה לכלכל את ענייניה הפרטיים בשכל טוב, אבל הראתה הבנה גם בעניינים הציבוריים של המושבה. גם כרמה נודע לתהילה בעיבודו הטוב, וענביה קנו להם שם ביקב.

ויש שהתחילו לבוא לביתה של “יוכבד האלמנה” לשם התייעצות. באו אנשים פרטיים להתייעץ בענייניהם, ובאו גם חברי הוועד להתייעץ בענייני הציבור. ויש שאמרו, כי אלמלא היתה לובשת שמלה, היו בוחרים בה לוועד.

היו באים אל ביתה בסתר גם לבקש גמ"ח, והיא היתה נותנת ברצון, אף כי ידעה לתבוע בתוקף את התשלום בחזרה. ערבות לשטר לא העיז איש לבקש ממנה, כי ידוע היה שנדרה נדר לא לחתום על שטרות.

לפני בחירות ל“וועד”, היו מתכנסים טובי המושבה אל ביתה לטכס עצה ביניהם; ויש שהיו אומרים, כי לפני שנבחר הוועד החדש באספה הכללית הוא כבר נבחר “במועצה” שבבית “יוכבד האלמנה”.

במסיבות של “מועדון הרווקים”, כפי שכינוהו הליצנים, היו בעלת הבית וה“דוד” הרוח החיה. אותו הלהט ה“מוזר”, שהדאיג מאוד את יוכבד לפני שנתיים, חלף עבר והיה שוב גלוי לב תמיד וטוב לב; ובמסיבות ה“רווקים” היה מדבר, מספר ושר והחבורה מחזיקה אחריו ממשיכה. ושוב נשמע אחרי שנים רבות קול שיר מחלונות הבית.

גם התה הטעים של יוכבד משך את הלבבות. אחדות מן הנשים הצעירות שביקרו בביתה יחד עם ה“רווקים”, ביקשו להיוודע ממנה את “סודה” המיוחד בהכנת תה זה והיא צחקה מטוב לבה. והן התרעמו על “תעלומותיה”.

גם ה“דוד” היה נושא הסקרנות של הנשים הצעירות. החדשות שבהן, שהתיישבו במושבה מקרוב, פסקו בוודאות גמורה, כי ה“דוד” הנהו אהובה של יוכבד. הרי עיני שניהם מעידות על כך. “ולמה אינם מתחתנים? מי ומה מעכב בעדם?”… חידה.

מביתה של יוכבד היו אורחיה יוצאים לטייל בכרמים, וגם למושבות השכנות היו נוסעים בעגלות, ברכיבה על סוסים וחמורים וברגל; ומאז גדל אהוד, היתה יוכבד לוקחת גם אותו לפעמים עמה, ופעמים היה ישן לבדו בבית, הרי הוא קרוב לתשע שנים, “גדול” כמעט… ויש שהיו הולכים לכרמים לטעום מטעם הענבים, הרטובים מטל הלילה, ומטעם האבטיחים ש“סחבו” מהמקשאות. ותוך כדי כך היו מספרים סיפורים קלים והיו מתלוצצים, היו שרים ויוצאים במחול. לרוב היתה הולכת החבורה לכרמה של יוכבד. שם היתה שומריה בנויה בטוב טעם, שם יש תמיד מיים קרים במידה מספקת, ו“מוסקט” מן המפורסם ביותר במושבה. ואת מאת דונם האדמה זורע עתה איכר אחד בשותפות עמה, וחלקה אחת מיוחדת לאבטיחים; ובתור שותפה יש לה הרשות ליטול תמיד מהמבחר שבהם, לשמחתו של אהוד ולשמחת “החבורה”.

לילה אחד, בשעה מאוחרת, ישבה כל “החבורה” בכרם של יוכבד. היו גם אורחים מיפו ומירושלים, שבאו לבלות ימים מספר במושבה. מהם ישבו על אבנים גדולות, שהושמו בכוונה מסביב לשומריה, “כיסאות” למבקרים. מהם ישבו על מחצלות ישיבה “ערבית”, הרגליים תחתם, ומהם השתרעו על החול. הליל היה ליל סהר בהיר ואף-על-פי-כן מרובים היו בסביבה הגדולה והרחבה גם צללי הקסם, המגרים כל כך את היצרים.

נערה חיננית אחת, אורחת מירושלים, היטיבה לשיר. היה לה אלט עמוק, לבבי ונעים. והחבורה התפלגה בלילה ההוא. ה“זקנים” שבחבורה נשארו נאמנים ליוכבד; הצעירים הקיפו את ה“מלכה” השנייה, הנערה הירושלמית.

ה“דוד” הסתובב כל הזמן בין האורחים, כיבדם בכל פעם בענבים ובאבטיחים מן המובחר; דיבר, סיפר, התלוצץ, ניסה גם לשיר והרבה במחמאות למשוררת הירושלמית. יוכבד הביטה אליו פעם ופעמים וחשבה: “מה היה לו?… מה היום מיומים? אולי התאהב?”

בחורי ירושלים הפצירו בבת עירם לשיר איזה שיר שהיה חביב עליהם. והיא הסכימה. זה היה שיר עגבים ערבי מסוג “הבגדדי”, והנערה היטיבה לשירו; בקול נמוך, מתוק ועגבני במקצת שרה.

השומעים, ובייחוד בחורי המושבה הצעירים, שלא שמעו עוד שירה כזאת, יצאו ממש מכליהם, וגם ה“דוד” יצא מכליו כ“נערים” וקולו הקורא “הדרן!” עלה על כל הקולות.

ושוב שׂמה יוכבד בידידה מבט תמיה ובלבה חשבה: “האם זו היא?”

כשכלתה הנערה לשיר בפעם השנייה, השתוללו עוד הפעם הבחורים. כמה מהם ירו באוויר מאקדוחיהם ומרובי הצייד שלהם. פניה של יוכבד החווירו מעט. ה“דוד” שידע את חולשתה, איזה שד הסיתו הלילה להפחידה ולעשותה ל“צחוק” בעיני המסובים.

לאחר מות בעלה, היה הרובה שלו שמור אצלו ובעונת הנטירה בכרמים היה נותנהו בסתר לנוטר, להפחיד ולגרש את השועלים.

ה“דוד” ידע את מקום מחבואו של הרובה, וכמו כן ידע שהנוטר זהיר מאוד ואינו משאיר אף פעם כדור במחסנית. והוא התגנב לאטו, הוציא את הרובה מתוך השומריה, התייצב לפני יוכבד, שישבה על אחת האבנים, וכיוון את הרובה נגדה. בטוח היה, שהיא תצעק מפחד ובזה יבדח את המסובים. אבל היא לא צעקה ורק הביטה אליו באותו המבט התמיה שלה: “מה היה לך?”

ה“דוד” נתבלבל קצת ואולם ה“שד” לא הרפה ממנו, וחיזק את עקשנותו. הוא שם את אצבעו על ההדק, בחשבו כי הנקישה תפחידה. ואולם באותו הרגע קפץ אליו הנוטר. הוא נזדמן במקרה לכאן, ונזכר כי שכח להוציא את הכדור מהמחסנית, ובתנועה מהירה וזריזה היטה את הרובה למעלה, והכדור נפל ופלח את האוויר מעל לראשם של המסובים. רבות מן הנערות צעקו מתוך בהלה והגברים הביטו משתאים וגם נפחדים מעט. ורק יוכבד לא צעקה. פניה החווירו מאוד ואחר כך הסמיקו, ומפיה נמלטה מלה אחת כלפי ה“דוד”: - ילד!…

יב

יוכבד לא יכלה להירדם. “מה היה לו שוב הערב?” שאלה וחזרה ושאלה את עצמה. היא ידעה בתוך תוכה את התשובה, אבל לא גילתה אותה לעצמה, פחדה לגלותה…

שלושה ימים לא ביקר ה“דוד” בבית יוכבד. “אולי חלה?”… ויוכבד החליטה שבאם לא יבוא עוד יום אחד, תלך לבקרהו בדירתו, לדעת מה עמו… תגדנה הנשים יושבות הקרנות מה שתגדנה… בנה התגעגע מאוד ל“דוד”.

ובלילה הרביעי אמנם בא ה“דוד”, אבל במאוחר בא, כשאהוד כבר היה ישן. יוכבד ישבה, בודדה מאוד, על הספסל במבוא אל גינת העצים שלה. הלילה היה צח אחרי יום חם מאוד. ולפתע שמעה צעדי גבר שנכנס החצרה. היא הכירה צעדיו של מי אלה, עוד בטרם ראתה את הבא. ולבה התחיל פועם.

ה“דוד” הרגיש בה באיזה אופן פלאי ולא הלך אל הבית, כי אם ניגש ישר אליה.

– לבדך?… – לחשו שפתיו בטרם ברכה לשלו.

– אין איש מבקרני בימים האלה… – ענתה לו יוכבד אף היא בלחש למחצה. הוא הרגיש בדבריה תוכחה נסתרת. הוא נבוך, ובעודנו עומד כצעד ממנה והלאה, אמר:

– סלחי לי… חטאתי לך… אל תכעסי, רחמיני!

– לא כעסתי ואיני כועסת. אבל למה נהפכת פתאום מאיש לנער?

פניו הסמיקו. הוא ניגש קרוב אליה וישב על הספסל.

מרחוק, מן הכרמים, הגיעו קולות צחוק ושירה, ואף ניכר היה קול שירתה היפה של הנערה, הירושלמית.

– מדוע אינך שם עם כל הצעירים?… – שאלה יוכבד אותו בקול של שובבות מה, שלא כרגיל אצלה.

– אם את אינך שם, מי לי ומה לי שם? –

היא צחקה צחוק קל וטפחה על גבי ידיו. הוא תפס לפתע את כפה, וצרב אותה פעם, פעמיים ושלוש בנשיקות פיו. היא נבוכה, נדהמה לשניות מספר. ואז משכה את כפה בכוח וסטרה על פניו. קשה היה להבחין מה היה בסטירה זו, חיבה ומסירות או כעס ורצון להעליב. הוא קפץ ממקומו ומבלי להביט אליה ומבלי לומר דבר, ברח מן החצר.

כעבור שבועיים חזר פעם אהוד הביתה הודיע: – אמא, ה“דוד” נסע ליפו!

– מנין לך?

– הלכתי אל דירתו לשאול לו והאשה אמרה לי…

– למה הלכת?…

– רציתי לראותו.

“ליפו?” – חשבה יוכבד, “מה לו ביפו? ולא אמר לי דבר ולא נפרד ממני. האומנם נעלב ורגז עלי כל כך? לא, מסתמא, הלך לירושלים לבקש את ידה של הנערה המזמרת. בכדי להינקם בי הלך אל הנערה הירושלמית”…

ולפתע קפצה ממיטתה, נרגזת וכועסת. “איזו אשה כפויית טובה אני… הרי הוא אהבני כל השנים!”

יג

מקץ שבועיים חזר ה“דוד” למושבה. ולעת שתיית התה בא כהרגלו אל ביתה של יוכבד. כשראהו אהוד צעק מרוב גיל ושמחה ורץ לקראתו.

גם יוכבד קמה ממקומה נרגשת. פניה, שהחווירו והורעו במשך הימים האחרונים, הסמיקו מעט. דמעות ניצנצו בזוויות עיניה.

ה“דוד” השתחרר לבסוף מחיבוקיו של אהוד, ניגש אל יוכבד, לחץ בחמימות את ידה. גם פניו הורעו מאוד במשך הימים האלה וניצוץ מוזר ניצנץ בעיניו; ניצוץ, שיוכבד לא הרגישה בו קודם אף פעם… “האם הוא חולה?” … וכרגע התאוששה ורצה למלא בשביל אורחה כוס תה… ואהוד הקיפו שוב בשאלותיו, וגם סיפר לו על “חכמות” החמור ועל הסוס החדש, שקנה שומר המושבה. בסתרי לבו כבר חשב הנער על סוס, אבל לא גילה עוד את חפצו לאיש, כי ידע שאמא מתרגזת לשמעו של סוס.

שתיית התה נמשכה עד חשכה; אהוד וגם יוכבד הפצירו ב“דוד” לאכול עמהם ארוחת הערב; אף פעם לא אכל עדיין על שולחנה! ואמנם, הפעם הסכים. לאושרו של אהוד לא היה גבול.

– דוד, מדוע לא תאכל תמיד עמנו? ומדוע לא תישן עמנו ותהיה תמיד בביתנו? נקנה סוס ושנינו נרכב עליו!

גם אחרי הארוחה הוסיף ה“דוד” לשבת. השיחה דלגה מעניין לעניין… האם השכיבה את בנה לישון, לאחר שה“דוד” הבטיח לו לבוא מחר שוב פעם…

וכשנרדם אהוד, יצאו יוכבד וה“דוד” אל המרפסת וישבו על שני כסאות לא מרוחקים זה מזו.

– הידעת, יוכבד – אמר ה“דוד” לפתע – אני נוסע בימים אלה ל… רומניה…

– רומניה?!… – קראה יוכבד. – למה זה לפתע פתאום?

– הורי קוראים לי לביקור קצר.

– הוריך? – הפסקה, ואני חשדתי בך כי הלכת ירושלימה לחזר אחרי הנערה המזמרת ולבקש את ידה… היא כל כך מתוקה!

– רק אותך אני מבקש.

נשימתה כאילו נפסקה. כך לא דיבר אליה מעולם… אמנם, גם אילו היה מדבר כך לפני כן, לא היה גורלה שונה… הרי עיניו דיברו תמיד, והיא שמעה את לשונן.

– אתה ילד… – היא החליקה בידה החמה, יד אם, על לחיו, כאילו ביקשה לכפר בזה על עוונה… הוא רעד כולו כמו בקדחת. היא הרגישה בכך, לקחה את ידו הימינית בשתי ידיה ובקול חדש, קול ספוג חיבה ורכות, אמרה:

– יקירי, הלוא ידעת, כי גם אני אוהבת אותך… זה מזמן אני אוהבת אותך… אבל כל חיי שייכים לו, לאהוד… ואתה?… הלוא אחרי שנים אחדות אהיה זקנה ואתה תהיה במלוא כוחותיך… מוטב לי למות גלמודה ועזובה מהיות פעם למעמסה עליך… לא!… גורלי מנע ממני להיות מאושרה… ואתה כל אושרך עדיין לפנים, חזק ואמץ!… נישאר ידידים… אַל תסע מפה… לא קל להישאר בודדה, אבל אם קשה עליך – לך לך באשר תלך.

היא בכתה בכי מר. הוא חיבקה בימינו ובשמאלו ביקש להסיר את כפיה מעל פניה. אבל היא התרוממה לפתע ממקומה. נשקה לו על שערות ראשו, ואמרה בקול אמהי רך:

– לך באשר תלך… ואם יעמוד בך הכוח אל תעזבני… אין עונשים את מי שאוהבים.

הוא קפץ ממקומו, ביקש להחזיקה בזרועותיו, אבל היא נמלטה אל תוך הבית וסגרה את הדלת בעדה.

הוא עבר את החצר, יצא אל הרחוב, עלה אל אחת הגבעות השוממות, וכך ישב מבלי לזוז ממקומו עד זריחת השמש.

יוכבד נכנסה אל חדרה, נפלה על מיטתה, כבשה את פניה בכר, החניקה את קול בכייה שלא יישמע לבנה.

למחרתו בא ה“דוד” להיפרד מיוכבד, בטרם הפליגו באנייה. פניו היו חיוורים מאוד. אהוד אמר:

– אתה חולה, אני אביאך על חמורי אל החובש… – ה“דוד” נשק לאהוד ואמר לו כי הוא נוסע אל הגליל וישוב. האם והבן הביטו שניהם אחריו עד שנעלם מאחורי השער של החצר.

יד

כעבור מספר חדשים חזר ה“דוד” ארצה מרומניה והתיישב בגליל לכל ימיו. ואשה לא לקח.