א

כל המושבה היתה שרויה באבל. עזריאל, הטוב שבבניה, הובא עתה לקברות והוא רק בן עשרים בלבד. הבתים הקטנים, שעמדו בשתי שורות זה לעומת זה, סגורים ומסוגרים. כל גריהם יצאו להלווייה, זקנים, גברים, נשים וטף, שנישאו בזרועות האמהות. לא נשארה נפש חיה בבתים ובחצרות, חוץ מהבהמות והעוף. הפרות לא הוצאו היום למרעה והסוסים לא הוצאו אל החריש. וגם החרתים הערבים הגרים, הם ונשיהם, בחצרות האיכרים, הלכו כולם להלווייה. מטעם ועד-המושבה הוכרז על ביטול מלאכה.

כל הקהל הרב הצטופף עוד מאז הבוקר אצל הבית ובתוך החצר של הורי עזריאל. הבית נמצא בקצה הרחוב, והכל חיכו עד שהזקנים, שטיפלו בהכנת המת לדרכו האחרונה, יסיימו את עבודתם. מן הבית לא נשמע לא קול נהי ולא קול בכי. הכל ידעו, שהאב כמו שותק מאתמול, כשהעגלה נכנסה לפתע לחצרו והביאה עמה את גופת בנו… והאם, שאף היא באה מירושלים באותה העגלה, היתה מוטלת חולה במיטתה. אמרו, כי מפרקתה נפגעה, והיא קרסה תחתיה באחת מסימטאות העיר הקדושה. כיצד נפגעה ואיך נהרג בנה, הבן היקר, לא ידע איש על בוריו. סיפרו, כי השוטרים דקרוהו. אמרו, כי הוא נדקר בשבריה שלו. אבל כיצד קרה הדבר? האם במחשבה תחילה שלח בחור החמד את ידו בנפשו, או במקרה ושלא בכוונה נדקר בשבריה שלו? איש מבני המושבה לא ידע דבר ברור. אתמול חטפו אנשי המלון במושבה דברים קטועים מפי העגלון הירושלמי, שהביא את הבר-מינן ואת אמו ועוד איזו אשה זרה, שמנה, שאיש מבני המושבה לא הכירה מתמול שלשום, והיא נלוותה לבן המת ולאמו הפצועה. את דברי העגלון הפיצו אנשי המלון מפה לאוזן במושבה, אבל דברי העגלון היו, כאמור, מקוטעים; הוא שתה באותו ערב לשכרה, כי לילה ויום נסע בלי הרף, לכן היו דבריו בלתי ברורים, ואולי לא ידע הוא עצמו דבר אל נכון. וכאשר שאלוהו על הנערה חווה, שנסעה ירושלימה יחד עם אמו של עזריאל, היכן נשארה, ומה מעשיה ומה קרה אותה, פקח העגלון את עיניו לרווחה בתמהון וענה, כי לא ראה נערה כזאת ושמה לא שמע. ואחר שסיים העגלון את סעודתו, השתטח על מקומו ונרדם. ולפני שהמושבה נתעוררה לעבודת היום, כבר יצאה העגלה חזרה לירושלים. סוד עטף את כל המאורע שאירע שם בירושלים הרחוקה.

את מיטת המת הוציאו ארבעה בחורים חסונים מן הבית. מתוך החבורה של בחורות צעירות מאוד, שנצטופפו באחת מפינות החצר, כעדת תרנגולות מבוהלות, נשמעו גניחות ובכי. כל הציבור זז מן החצר לעבר בית-הקברות, שהיה בריחוק מה מן המושבה, בין הכרמים. בראש התהלוכה צעדו הבחורים ומוטות המיטה עברו בתור משכם לשכם, אחריהם הלך האב כפוף; בין לילה נזרקה שיבה בשערות ראשו וזקנו. ואחריו צעדו שאר המלווים. באחרונה הלכו החרתים ואף פניהם קודרים. כולם הכירו ואהבו את עזריאל, שלא היה כמוהו בין כל בחורי המושבה למשוך ניר ישר כחוט בצמד-בקר, ולא קלע איש כמוהו אל המטרה.

בבית העלמין התחיל ראש הוועד בדברי הספד, אבל הדמעות שמו מחנק לגרונו ונשתתק. האב אמר קדיש. זו הפעם הראשונה, מאז הדהימתהו הידיעה המחרידה, שהוציא קול מפיו. השו"ב, איש צפת, השמיע “אל מלא רחמים”. הזקנים הורידו את המת אל קברו.

דוממים ואבלים חזרו בני המושבה איש לביתו, וכל איש ידע בלבו, כי דבר רע נפל במושבה, אבל איש לא ידע מהו.

ב

באנייה קטנה נסעו הוריו של עזריאל, ממערבו של ים השחור, אל חופיו המזרחיים של ים התיכון. למעלה משבועיים טולטלה אנייתם בין גלי הים הסוער והזועף. ולפני שהאנייה הגיעה לחיפה שקט הים וכל הנוסעים ירדו בסירות אל החוף. לכל הנוסעים ניתנה הרשות להיכנס העירה, ורק החבורה של הורי עזריאל, עשרים בתי אב, גברים, נשים, ילדים וטף, הוחזרו מן החוף אל האנייה בגזירת פקידי הגבול. רב-החובל רגז מאוד על כך, ושלח קצין מקציניו אל הקונסול שלו בעיר, הקונסול האוסטרי, שידרוש ביטול הגזירה ואת פתיחת שערי העיר בפני נוסעיו. הקצין חזר אל שולחו בידים ריקות. רב-החובל פקד איפוא על חבורת נוסעיו העברים לשלם לו את דמי הנסיעה עד פורט סעיד, התחנה השנייה במהלך אנייתו. החבורה שילמה את הכסף ושבה במפח נפש אל תאם בתחתית האנייה. את חבילותיהם לא פרקו האנשים וכמעט כל אותו הלילה ישבו על מיטלטליהם הארוזים. אלה מהם שתקו ואלה שוחחו על ימים טובים ועל ימים רעים שבעבר, או על הייסורים שבהם עתידה להיוולד גאולת ישראל. עם הנץ החמה התפללו כולם תפילת שחרית במניין. הנשים הכינו במשותף על רגל אחת פת שחרית. מאתמול בבוקר לא בא אוכל אל פיהם. מי יכול לאכול כשהלב נצבט מצער, כאב ובושה? הם בירכו את בירכת המזון, ויצאו כולם יחד אל הסיפון, והוציאו עמהם את חבילותיהם, כי חשבו שקרובים הם לנמל החדש, וגם התא שלהם באנייה כבר עורר בהם בחילה. עיני הנוסעים היו צופיות אל אופק השמים מתוך כלות הנפש. רק לפנות ערב נראה להם מרחוק חופו של פורט סעיד וחיתה נפשם.

לעיר נכנסה החבורה ללא מפריע, וישבו שבוע ימים בשתי אכסניות קטנות ומרופּשות בסימטה צרה ומרופשת אף היא, והיו ישנים כולם על הרצפה ואוכלים לחם עוני. ראשי החבורה התרוצצו בעיר, דפקו על דלתות המוסדות של הקהילה היהודית הקטנה, הריצו טלגרמות לארץ מולדתם, לירושלים ולפאריס וביקשו עזרה מכל צד ולא נענו. ובראשית השבוע השני ישבו שוב באנייה ההולכת ליפו, חיפה ובירות והפליגו לדרכם.

ביפו ובחיפה לא נתנו לעולים לרדת, ובדרך בין חיפה ובירות פרצה סערה איומה בים. האנייה חשבה להישבר והקצינים והמלחים התרוצצו כאובדי עצות. בתחתית האנייה בה שכבו אנשי החבורה על הקרשים רבתה התאנייה. הילדים בכו בכי מר; הנשׁים, אלו שכבו כמתות בלי תנועה, ואלו ייללו יחד עם ילדיהן. הגברים, שהחזיקו מעמד, לבשו טליתותיהם וקראו וידוי.

הבוקר אור והים שקט מזעפו. הכל מיהרו אל הסיפון למעלה. ואולם היבשה עוד טרם נראתה. הקברניט חשש לאנייתו והטה אותה לעומק הים שלא תהא קרובה לסלעי החוף, ועתה חתר חזרה. רק בחצי היום ניצנצו מרחוק בנייניה של העיר. והנה רעה חדשה. כשירדו הגברים אל מדורם בתחתית האניה להוציא את חפציהם, נבהלו ממראה עיניהם. בחבורה היה זוג זקנים שנסע ירושלימה, לבלות בה את סוף חייהם. ונלוותה אליהם ילדה, נכדה בת שלוש שנים, יתומה מהוריה. הזקנים העלוה אתם לעיר הקדושה. ושם הילדה חווה. והנה, ברדת אנשי החבורה למטה, ראו את שני הזקנים מוטלים על פני הקרקע מתים, והילדה יושבת נבהלת ונפחדת בין שניהם. פני הזקנים כבר שונו ועיניהם קמו. האנשים מסביב נבהלו בהלה גדולה. הדבר נודע לקברניט ורופא האנייה נשלח לבדוק את הגופות, והוא קבע, שהזקנים מתו עוד בחצות משבץ הלב. תחילה חשב הקברניט להשליך את הגוויות למצולות ים, אבל הבכיות והתחנונים של אנשי החבורה ועדותו של הרופא שלא היתה כאן מחלה חשודה, ריככו את לבו והוא חזר ממחשבתו. האנייה הטילה עוגן בנמל.

הפצרת הקברניט, תביעת הקונסול הרוסי, שהאנייה היתה חסה בצלו, והשתדלות ראש העדה העברית ומתנה יפה בצדה נשאו פרי, וניתנה הרשות להוריד את החבורה העברית העירה. אנשי החבורה נתכנסו והחליטו, שאחת המשפחות תאמץ לה את הילדה היתומה לבת, כי הרי בזכותה ניתנה הרשות לרדת העירה. והם הפילו ביניהם גורל ויצאו הורי עזריאל.

ג

עניים היו הורי עזריאל, כרוב בני החבורה, אבל על אף עניותם קיבלו עליהם ברצון את אימוץ היתומה וראו בזה אות לחסד השמים. עזריאל היה בן יחיד להם; היתה להם גם ילדה שמתה בהיותה בת שנה, וחווה כאילו באה להם במקומה, והם אהבוה בכל מאודם. הילדה היתה חיננית ועזריאל שמח על אחותו ונפשו נקשרה בנפשה.

מבירות רכבו כולם על חמורים ועל פרדים לחיפה, מחוז חפצם. כי המחשבה להימצא שוב באנייה הטילה עליהם פחד. שלושה ימים עשו בדרכם ולילה אחד לנו בצידון, למחרת בעכו, ובחצות היום השלישי הגיעו לחיפה. וחיפה היא עיר קטנה וענייה ותושביה היהודים רק מניינים אחדים, רובם מיהודי המזרח, ולא שמעו את שפת העולים. כלו הפרוטות האחרונות מכיסיהם של הבאים, ולא אנשי מלאכה ועבודה היו כי אם רוכלים וחנוונים. בעזבם את ארץ מוצאם, היה בדעתם ליעשות עובדי אדמה ונוטעי כרמים במולדתם העתיקה-החדשה. אחדים מהם ידעו פרק בהלכות גפנים. אבל מאין יבוא עזרם? מי יתן להם אדמה ומי יסייע בידם להקים את בתיהם? עיניהם היו צופיות למרחקים ומכתבים הריצו לנדיבי ישראל ולחובבי ציון, אבל אין קול ואין תשובה. וגם עם סרסורים מבני הארץ באו בדברים, לתור להם נחלת שדה, אף כי בידם לא היתה פרוטה. והם התנחמו: לד' הישועות.

ימים רעים באו לחבורה, ימי מצוקה, ימי מחלות וימי רעב. כל ה“מותרות” שהיו להם מכרו או נתנו במשכון כדי להחיות את נפשם ולקנות לעצמם לחם. וכמעט שחשבו כי נכרתה מהם כל תקווה, ויש שהתחילו מתחרטים על לכתם לארץ לא זרועה ולא נודעה וקיללו את יומם על שסמכו על נס וסיכנו את חייהם וחיי ילדיהם. לא כימים שהיו בשעה שבית-המקדש היה קיים הימים האלה, ואף על פי כן התרחש נס.

כשנפשם של כל אנשי החבורה היתה כבר תלויה להם מנגד, ורבים התחילו לחשוב על בריחה בשבע דרכים, באה להם העזרה מידי איש נדיב אחד. לא אלמן ישראל.

וכעבור מספר חדשים מאז הגיעה החבורה מגלי ים סוער וזועם, ועוד חבורה אחת מארץ גלותם נוספה עליהם. ולכולם ניתנה כברת אדמה נידחת להקים עליה את ביתם. האדמה היתה שוממה ועזובה וזרועה סלעים ואבנים, אבל אנשי הכפרים המעטים שהיו ביניהם, ניחמום ואמרו, כי האדמה טובה לנטיעת גפנים, וכשתנוקה מאבניה תצלח גם לזריעת תבואה. ואם תעובד כראוי ישבעו לחם. העולים ישבו באהלי קדר ובהמתם היתה מעטה וכלי העבודה דלים. ואולם רוחם של המתיישבים היתה חזקה ואמונתם עזה. הכרה ברורה היתה להם, כי כשם שעמד להם מזלם עד עכשיו יעמוד להם גם להבא. וכאן, במקום הזה, על פני הגבעה השוממה, יקום בית נאמן, שבו יחיו לבטח.

שנים קשות, שנות עבודה מפרכת את הגוף, שנות סבל ומחסור, עברו על אנשי המושבה. ולאט לאט הכו שורש באדמתם. הנה כבר התנוססו בראש הגבעה, שנבחרה למקום מושב, שתי שורות של בתי אבן קטנים אבל נאים ומסויידים לבן, וגני עצים ניטעו מעבר האחד של הבתים, וגינות-ירק מצד השני. הוקמו גם אורוות ורפתים ולולים. במורדי הגבעות ניטעו כרמים, כרמי גפן, שקדים וזיתים, ובבקעות מבין הגבעות ועל הרמות נזרעה תבואה. והבתים התחילו להתמלא מעט מעט שובע. וגרי הבתים היו מעלים על זכרונם, מתוך רגשות מעורבים של צער ושמחה, את ימי הסבל וימי הרעב שעברו עליהם.

בכרמים, שהלכו ורבו משנה לשנה, עסקו המתיישבים ובניהם שגדלו בינתיים, ובשדות-התבואה עבדו בעיקר החרתים השנתיים מבני המקום; המתיישבים היו מוסיפים מעבודתם לעבודת החרתים רק בעונות של עבודה תכופה.

חלק מן החרתים ונשיהם גרו במושבה בחצרות בעליהם.

ד

עזריאל שקד על לימודיו יחד עם בני גילו, מבני המתיישבים. הלא הזמינו להם הוריהם מלמד מצפת. מלמד זה לא השכיל לקחת את לב תלמידיו, אבל לעומת זה לקחו את לבם בהמות העבודה שבחצרות הוריהם ובייחוד הסוסים, ועצם העבודה בכרמים והחריש בשדות והקציר, ויותר מכל, הדישה בגורן ביום ושמירת התבואה בלילות.

עברו שמונה שנים, ובהגיע עזריאל ל“בר-מצווה” נטל בפעם הראשונה מחרישה בידו, ואביו והחרת שיבחוהו כאחד על היטיבו לכוון את התלם בקו ישר. המלמד לימדהו להניח תפילין והחרת לימדהו להחזיק חרמש בידו. עזריאל נמשך יותר אחרי החרמש מאשר אחרי התפילין. וכשסיים בן ארבע עשרה את חוק לימודיו בביה"ס, יצא עם אביו לזמר בגפנים. הוא הצליח מאוד בעבודתו, והאב הניח לו לסיים את זמירת הכרם והוא יצא אל החרת לסייע לו בשדה.

כמו הורים אחרים ניסו גם הורי עזריאל להשפיע עליו להמשיך בלימודיו גם בהיותו בן חמש-עשרה, ובייחוד חפצו כי ילמד צרפתית. (איש חסדם שלח להם מורה ללמדם שפה זו). ואולם לב עזריאל וחבריו לא הלך אחר הלימודים ולא אחר הצרפתית, שאחיהם ואחיותיהם הצעירים מהם התמכרו לה בחשק. הם למדו לרכוב על סוסים ולטוס עליהם כעל כנפי נשרים. לשם כך היו מנצלים את ימי הגשמים כשאין חריש בשדות, ואת ימות השבתות. בימות השבת היו החרתים מוציאים את הסוסים יחד עם השוורים והפרות למרעה, אל הביצות מאחורי המושבה. עזריאל וחבריו היו מתגנבים חרש ויוצאים מן המושבה, שלא ישגיחו בהם הוריהם, ומתרחקים עד לביצות למטה, עד מרחב המרעה והדשא הירוק, ושם היו דוהרים שעה ארוכה על סוסיהם.

החרתים לא סיפרו את הדבר להורים, כי אהבו את הנערים, הם גם לימדום לירות. כך היו מביאים בשבתות את רוביהם, עד שהנערים גדלו מעט ורכשו להם רובים בעצמם. כשהתחילו הכרמים להניב פרי, קנו גם ההורים רובים להניס בלילות את השועלים, וכשגדלו הבנים עברו לרשותם. והם למדו לקלוע אל המטרה ולא להחטיאה. ובעונת השמירה היו יוצאים צעירי המושבה גם לצוד ציד בחורשות העתיקות והפראיות שבסביבה, לירות בחיות-טרף ובציפרים ולצלות את בשרן הטעים על האש. והכל נעשה בחשאי לבל יסופר בגת. ומים גנובים מה מתוקים.

עזריאל היה הצעיר שבחבורה וביישן היה, אף כי אין כמוהו בין חבריו לרכיבה, לירייה וגם לעבודה. וחזק מאוד היה. בהתאבקות עם החברים וגם עם צעירי החרתים לשם התחרות, היה תמיד המנצח. וכשיוצאים בלילות לגרש רועים זרים, בני שבטים נודדים, מן הכרמים והשדות, היה עזריאל תמיד בין הראשונים, וגם להבריח גנבים מן הגורן בלילות לא היה חרוץ כמוהו. לא ידע פחד מהו.

ותמים היה עזריאל, ועד גיל שמונה עשרה לא טעם טעם חטא. וכשחבריו היו מתפארים לפניו בהצלחותיהם אצל נשי החרתים הצעירות, היה עזריאל נבוך ובורח מחבריו. הוא, שלא ידע פחד מימיו, כאילו נפחד מדבריהם. וחבריו היו לועגים לו ושואלים אותו, אם פטמה, אשתו הצעירה של החרת הגר בחצר הוריו, אשה חיננית וגנדרנית מעט, אינה קוסמת לו. הם שואלים וצוחקים וצוהלים בקול רם והוא מסמיק עד שערות ראשו.

פּני עזריאל התחילו להסמיק לשמע דברי חבריו רק בשנה האחרונה. לפני כך לא היה מסמיק כל עיקר, כי דברי חבריו לא היו נכנסים אל לבו התמים. ויש שחבריו חשבוהו ללקוי. ואולם לא בגלל פטמה, האשה הצעירה של חרת אביו הזקן, התחילו פני עזריאל מסמיקים בשנת הי"ח לחייו.

ה

נערות המושבה ונשיה הצעירות היו מתלחשות ביניהן ואומרות, כי היפה בבחורי המושבה הוא עזריאל. גבה קומה, רחב כתפיים, מהיר תנועה ופניו השחומים והשזופים הפיקו מרץ ועוז. עיניו החומות היפות והנוצצות הפיקו חן ותבונה כאחד.

עזריאל לא היה שׂם לב למבטי הבנות, כשם שלא הקשיב לשיחת הבנים חבריו. כשהיה משיג בדרך מקרה מאת אחד השיכים שבסביבה סוסה אצילה ואבירה לטיול קל, לא היה דומה לו לאושר. רכוב על הסוסה היה עזריאל יפה פי כמה. והנשים הצעירות והנערות העומדות ברחוב ורואות את עזריאל בדהרה, היו לוחשות: “מה מתוק הוא”. ואמנם, הוא היה “מתוק”; לב טוב לו לכל ושמח למלא את בקשות הפונים אליו. איכר המבקש למצוא סוס טוב לעבודה, פונה לעזריאל והלה עושה ברצון את בקשתו. אשת איכר המבקשת למצוא פרה חולבת לקנייה אצל הפלחים או הבידואים, עזריאל הוא לה לעזר. ואם אחת הבחורות במושבה מתאווה לבצלים של חבצלות השרון בשביל גינת הפרחים שלה, ומגלה בלחש את רצונה לעזריאל, ופניה מסמיקים, הריהו ימציא לה כעבור ימים מספר את מבוקשה. כל בני המושב אהבוהו, כגבר כאשה, כגדול כקטן. וההורים, שבנות מבוגרות להם, מתברכים: הלוואי ועזריאל יהיה חתן בתם.

ועוד שתיים התעניינו מאוד בעזריאל. פטמה חשקה אותו בלבה. ובערבים, כשבעלה מוציא את השוורים ואת הפרות למרעה, לובשת פטמה כתונת צבעונית, שהיתה לה כשמלה, עושה בפיח את עיניה השחורות, ומוצאת לעצמה אמתלא להיכנס לבית בעליה פנימה לשאול משהו מפי בעלת הבית ובינתיים היא מטיחה מבטים לוהטים כלפי הבן, היושב באחת מפינות החדר, מעיין בספר ומפהק. הספרים לא לקחו את לבו. אבל גם במבטיה של פטמה אינו משגיח. והיטב חרה לה לפטמה ובלבה היתה מהרהרת: “שוטה שכזה, כל בחור מבחורי המושבה היה שמח לרוץ אחריה, וזה, דומה, אינו רואה אותה כל עיקר”.

גם חווה התחילה להביט אל אחיה עזריאל בעיניים חדשות. הנערה גדלה, יפתה ופרחה כציץ-השדה. עיניה תכלת, וצבע שערותיה – צבע של זהב להם. וכשמלאו לה שש-עשרה שנה ולעזריאל מלאו שמונה-עשרה, התחילה לראותו ראייה ראשונה. ופעמים התחילה להרגיש גם את מבטו של עזריאל המסתכל בה, והיא בורחת אל המטבח או אל חדרה הקט והצר ומסתירה את פניה הלוהטים בכר.

חווה גדלה בבית הוריו של עזריאל. ההורים אהבוה כבת. רכת לב היתה ועדינת-רגשות. את הוריה האמתיים לא ידעה מימיה. הם מתו עליה כשיצאה מרחם אמה. ואת סבא וסבתא שכחה. את האב אהבה יותר מן האם. הוא היה טוב לב וביקש להנעים את חייה ככל שהשיגה ידו. גם את האם אהבה חווה, אבל מפניה היתה יראה, כי שוררת בביתה היתה. ואולם גם היא שמרה על הילדה בשנותיה הרכות, לא העבידה אותה בשום עבודת בית וחצר, אף כי העבודות והטרדות היו מרובות. וכשנפתח במושבה בית-הספר שלחוה הוריה ללמוד בו, והיא המשיכה לימודיה עד היותה בת חמש-עשרה. אז התחילה לעבוד יחד עם האם בבית ויחד עם אשת החרת ברפת, בלול ובגינת הירקות וגם ערוגות פרחים גידלה לעצמה. את עבודת המיטבח היתה עושה האם ובניקוי הבית עסקה חווה. את כל העבודות, חליבת הפרה, טיפול בלול, עידור בגינה וכיבוד הרצפה בבית, הכל עשתה חווה מתוך חיבה, בטוב טעם ובכשרון.

נערה חיוורת ורזה היתה חווה כשיצאה מכותלי בית-הספר ובעבודתה התחילה לפרוח. ומשנה לשנה יפתה יותר. התמתחה ודמתה לברוש צעיר וזקוף. קומתה היתה גבוהה קצת מגובה בינוני, ראשה מורם בגאווה, לחייה ורוּדוֹת וחוטמה חטוב וכולה שופעת חיים ורעננות. ובצאתה לטייל בשבתות עם בנות גילה בגן המושבה, היו הבחורים מעיפים עליה מבטי אש.

רק בעיני עזריאל היתה אחות קטנה, אף כי אהבה מאוד. ואולם בהגיעו לשמונה-עשרה, חזר פעם עם ערב מן הכרם הביתה, והנה חווה עומדת בשער החצר וצופה לרחוב. “מה יפתה”. עלה על דעתו. “ולמי היא מחכה?” חווה השפילה את עיניה ופניה הסמיקו. והוא ידע, כי לו חיכתה.

קודם לא השגיחה בו. תמהה על חברותיה, מה עניין מוצאות בו. ועכשיו הביטה בו גם היא בשעת האוכל. התבוננה בו, כשעומד בחצר ומנקה את הסוסים במברשת ברזל גדולה. הוא אהב לשוות ברק לרעמתם. וגם כשהיה עזריאל מעיין בספר ומפהק, היתה מסתכלת בו. אולי היתה שיחה עמה מעניינת אותו יותר? דבריהם היו תמיד קצרים ומעטים ומעשיים בלבד. מעולם לא דיברו על איזה עניין צדדי.

חווה אהבה תמיד את עזריאל אחיה. תמיד היה עוזר לה ומייעץ לה. “לב זהב לו”, היתה חושבת בלבה לעתים קרובות. כך היה עד כה. אבל לפתע התעורר בלבה של חווה משהו חדש. נפשה יצאה לו כשאיננו בבית, והיא דואגת לו כשהוא מאחר לבוא, לפעמים, בחזרה מן העבודה.

זה כבר היתה רגילה חווה לעמוד בשער בערבים ולחכות לעזריאל, אבל הוא גילה רק עתה לפתע שהיא מצפה לו.

האב, ואפילו האם, לא חלו¹ ולא הרגישו בשינוי הפתאומי שחל ביחסים בין בנם ובין בתם. הראשונה שהרגישה בכך היתה פטמה. היא גילתה כי עיני חווה המסתכלות באחיה אינן עיני אחות. וגם בעזריאל הכירה, שחל אצלו שינוי גדול ביחסו אל חווה. והיטב חרה לה הדבר. בלבה חשבה מתוך תרעומת ומתוך לעג לעזריאל: “בפרי בוסר בחר ובפרי בשל מאס”. רק דבר אחד עדיין לא היה ברור לפטמה: הכבר קרה משהו בין הנאהבים? “שניהם אינם יודעים בוודאי כיצד מתחילים בדבר”… צחקה פטמה לעצמה צחוק של קנאה ולעג כאחד. והיא החליטה לשמור את צעדיהם.

ופעם כשהיו פטמה וחווה לבדן ברפת, פנתה אליה לפתע מתוך חוצפה: “מדוע לא יקחך עזריאל לאשה, הרי אינך אחותו כי אם אסופית? והוא הרי רוצה בך”.

פטמה לא נהגה מעולם כבוד בחווה. אבל הפעם הגדישה. חווה לא ענתה דבר, ובלבה חפצה מאוד, כי ישלחו את פטמה מן הבית. אבל לא העיזה לבקש את הדבר מן האם.

ו

זה שנתיים שהורי עזריאל היו נוסעים לחמי טבריה. ימי-המצוקה עברו, אבל הם השאירו זכר מן החיים באהלים – שיגרון חריף. וגם בחורף ההוא, בו מלאו לעזריאל עשרים שנה, הוביל את הוריו בעגלה עד חיפה, ומשם נסעו לטבריה רכובים על פרדים.

עזריאל הוריד את הוריו בחאַן שבקצה העיר, והזדרז לשוב הביתה, כי הרי עכשיו כל עול המשק עליו. והעבודה מרובה, זמירת כרם הגפנים, זיבולו, ראשית החריש לתבואת הקיץ, ראשית הרביעה, שיש לנצלה בלילות למרעה הבקר, ושמירת תבואת החורף שהוריקה מעדרות השכנים.

ולא רק מפני ריבוי חובותיו מיהר לשוב הביתה. עכשיו ידע כי אוהב הוא את חווה וגם היא משיבה לו אהבה בלבה. והמחשבה להיות עמה, שניהם לבדם, במשך שלושה שבועות, משכתהו הביתה בחבלי קסם.

ובבית ציפו לו שתיים.

חיכתה לו פטמה. מתוך רעד תאוותני חיכתה לו, מאז עוררה בה חווה את קנאתה. ובטוחה היתה בכוחה להפילו ברשתה. בעוד יום סגרה על עצמה ברפת, הרתיחה מיים חמים, רחצה את כל גופה ומרחתהו בבשמים להסיר ממנו את ריח “הטבּוּן”, כי שמעה שבחורי המושבה מלגלגים על ריח זה העולה מן הפלחיות; וכתונת לבנה וחדשה לבשה לגופה, כדרך הבחורות במושבה, וכמוהן קשרה סרט אדום לשערותיה, ואת כיפתה הכבדה הסירה ואת עיניה פירכסה בכחל ושרק. וכשבחנה את עצמה בראי הקטן השמור עמה, נהנתה ממראה פניה ומברק עיניה ולחשה לעצמה: “הפעם לא יהיה פחד אמו עליו!” והיא עצמה התמוגגה מן העונג הנשקף לה. ולפתע עלה על לבה זכרה של חווה, וכמעט שחרקה שיניים וניסתה לנחם את עצמה: “מה יודעת הילדה התמה הזאת? ומה יודעות היהודיות בכלל בענייני אהבה. את סודותיה גילו ממרום רק לבנות ערב”.

חווה חיכתה לעזריאל מתוך חרדת נפש. הלוא עליה להיות לו כאם במשך שלושה שבועות. לדאוג לו במאכלו ובלבושו. אמנם זה שנתיים שהיא ממלאה תפקיד זה בנסוע הוריה לטבריה. אבל הפעם הרגישה וידעה כי שניהם, עזריאל והיא, אינם עוד מה שהיו לפני שנתיים ולפני שנה. והמחשבה שישארו לבדם במשך שלושה שבועות תחת גג אחד באין מפריע, מילאה את כל ישותה גיל מוזר ורגש של פחד גם יחד.

רק עם חשכה חזר עזריאל מדרכו. זה פעמיים יצאה חווה אל השער לראות אם עגלתו אינה נראית באופק בדרך העולה מחיפה. בלב דופק היתה יוצאת בכל פעם וחוזרת, כי במיטבח מתבשלת ארוחת הערב. ובהישמע לאזניה קול גלגלי העגלה בהיכנסה לחצר, היה רגע מכריע ליד הכיריים ולא יכלה לצאת החוצה.

פטמה לא הזניחה את ההזדמנות הטובה. היא בירכה הראשונה את אדונה הצעיר בחן ובמתיקות שפתיים, כשיצאה אליו מן הרפת גלויית ראש כנערה יהודית. היא עזרה לו להתיר את הסוסים מן העגלה ולהכניסם לאורווה. את בעלה הקדימה לשלוח אל מרעה הלילה עם הבקר. ותוך כדי עזרה לעזריאל השתדלה לקרב עד כמה שאפשר יותר את גופה השופע ריחות טובים ומשכרים אליו, כי יריח מריח בשמיה ויספוג מלהט בשרה. אבל עזריאל התייחס אליה באדישות מוחלטת; לבו דפק לשמע רחשי צעדיה של חווה שהגיע אליו מן המיטבח. אבל כששם עזריאל את המספוא באבוס של הסוסים, הצליחה פטמה לגשת אליו מאחוריו ובשתי ידיה חיבקתהו בזרועותיה החשופות, נלחצה אליו בכל גופה השופע חום ולחשה לו: “בוא אלי הלילה, ריפדתי את משכבי להנאתך”… עזריאל דחף אותה מעליו בכוח וציווה עליה להשקות את הסוסים בעוד שעה ולתת להם את מנת השעורים שהכין.

ז

בעיני חווה היו אורה וחום כשפגשה את עזריאל על המפתן. והוא סגר את הדלת מאחוריו ביד שמאלו וביד ימינו חיבק את הנערה במפתיע ונשק לה על שפתיה הלוהטות.

– עזריאל!… – קראה חווה, נשמטה מזרועו וברחה אל המיטבח. זו היתה הנשיקה הראשונה שנשק עזריאל לחווה ובאופן פתאומי כל-כך. הוא עשה עצמו, כאילו לא קרה כלום, אף כי כולו היה אחוז קדחת, הלך אחרי חווה למטבח, פתח את הברז של דוּד-המים הקטן והתחיל להתרחץ בכוונה מיוחדת. ובפיו ציפצף מנגינה קלה, החביבה עליו.

שניהם ישבו ליד השולחן. חווה עשתה את המטעמים כאשר אהב עזריאל, צלי של אפרוח ואורז מטוגן – לכבוד האורח הכינה סעודה של חג. ואף בקבוק יין אדום מתוצרת המושבה הכינה לו. עזריאל היה רעב מאוד והמאכלים היו טעימים, ואף על פי כן בלע רק בקושי רב. דבר מה היה תקוע בגרונו והוא הירבה לגמוע מן היין האדום.

– טובים מטעמיך מכל המטעמים של אמא… – לחש עזריאל.

– אתה רק אומר כך, סתם… –

עזריאל הושיט לה כוסית יין והיא לקקה ממנו בקצה לשונה.

– חי נפשי, אין זו מחמאה, כי אם אמת, ואת אל תלקקי את היין, כי אם שתי כהלכה.

ותוך כדי כך הפך עזריאל את הכוס שלו אל פיו, וגם חווה שתתה חצי מהכוסית שלה. ולפתע פרץ צחוק עליז כצחוק נצחון מפי שניהם בבת אחת, ומה שביקשה עוד הלשון להסתיר גילו העיניים.

היין ודברי התשבחות של עזריאל למטעמים שבישלה, שיכרו אותה מעט והסעירו את רוחה. וגם ראשו של עזריאל סחרחר מקרבותה של חווה ומברק עיניה. והוא תיאר לה בפרטי פרטים את דרך נסיעתו לחיפה עם הוריו ונסיעתו חזרה לבדו, בדרך כה רחוקה, ועל תכניותיו להבא סיפר לה, על תכניות העבודה. ומדי דברו צחק כפעם בפעם מרוב אושר ורצון. “כזוג צעיר אנו יושבים שנינו ליד השולחן”… עלתה פתאום מחשבה על לבה. שני זוגות העיניים הטהורות והתמימות נפגשו אלו באלו.

– חווה, היי לי לאשה ונקים שנינו את ביתנו.

פני הנערה הסמיקו.

– אבל אמך לא תסכים. היא מבקשת לך כלה עשירה… ואני יתומה ענייה.

עזריאל קם ממקומו, ישב ליד חווה, חיבקה בידו.

– אגיד לאמי ולאבי כי אהבתיך ובך בחרתי להיות לי לאשה, הם לא יתנגדו לרצוני.

חווה התחילה רועדת כולה מפחד נסתר, שלא ידעה שחרו, והוא נשק לה נשיקה לוהטת. עזריאל נשק ככה בפעם הראשונה בחייו לאשה וחווה ידעה זאת. נועם לא ישוער לשניהם התפשט בכל אבריהם ולפתע שמעו רחש צעדים מאחורי החלון, ושניהם ידעו מי המרגל אותם. ושניהם צחקו בבת אחת צחוק צעיר וטוב, עליז ומאושר. עזריאל נשק שוב לחווה ואמר:

– אלך להשקות את הסוסים ולתת להם את מנת השעורים ללילה. אולי לא עשתה פטמה כאשר ציוויתיה – והוא יצא את הבית.

ח

שני חדרים גדולים היו בבית. האחד חדר אוכל והשני קיטוֹנם של ההורים. כשהילדים היו קטנים ישנו שניהם בחדר האוכל. וכשגדלו, הוסיפו שני חדרים קטנטנים משני עברי חדר-האוכל, האחד לעזריאל והשני לחווה. בכל תא כזה היה מקום רק למיטה אחת, ומעבר צר נשאר בינה ובין הקיר שמנגד. בשעות פנויות מעבודה ובשבת ובמועדים היו כל בני הבית מסובים בחדר-האוכל, ששימש להם אז אולם.

עד חצות הליל התהפך עזריאל על מיטתו. זו הפעם הראשונה בחייו שנדדה שנתו. לבו הולם ודמו רותח. והנה… הס. אזנו החדה תפסה קול בכייה דקה וחנוקה. מי זה מתייפח באישון לילה? חווה?… הלוא כה שמחה ומאושרת היתה! ולמה היא בוכה? מי עשה לה רע? האומנם היא הבוכה? על בהונות רגליו עבר את חדר האוכל. הנה חדרה של חווה. הדלת לא היתה נעולה. בלב פועם עבר את המפתן. חווה שמעה את צעדיו, נפחדה ועצרה את נשימתה. ואולם עזריאל ידע והרגיש שאינה ישנה. רק לפני רגע קט בכתה. הוא צעד עוד צעד וברכיו נגעו בקצה מיטתה.

– חווה, למה בכית?

– לא בכיתי.

– שמעתי.

– למה באת? שוב למקומך.

– שמעתי, שבכית.

– לך לך!

– חווה, את מגרשת אותי? הלוא אהבתיך וגם את –

– לך לך, יראה אני מפניך.

– למה את יראה, חווה’לה, מפני מי את יראה?

– לא מפניך. מפני אמך.

ידו נגעה בלחיה שהיתה משולהבת. וכאילו נכוותה.

– חווה’לה, אל תפחדי, נתחתן, נהיה כאיש ואשתו, ובית נבנה לנו לחוד… – ותוך כדי לחשו משך את ראשה אליו ושפתותיהם כאילו נדבקו יחד לעולם.

ט

למחרתו, השכם בבוקר, יצא עזריאל מן הבית אל החצר. החרת השנתי רתם את הסוסים אל העגלה. שם את המחרשות עליה וקשר מאחוריה את שני צמדי השוורים. ומפנים הרפת נשמעה זרימת החלב מעטיני הפרה אל הדלי. פטמה היתה עסוקה בחליבה. עזריאל בירך את החרת ברכת הבוקר כמנהגו אבל קולו היה הפעם אחר, שונה מתמיד, צלילים חדשים צילצלו בו כאילו תרועת נצחון. החרת הביט בתמיהה – מה לאדונו הצעיר, ובלבו חשב: “מה היום מיומיים? פניו וקולו כקולו ופניו של חתן”. קולו של עזריאל הגיע גם לאזניה של פטמה, והיא הפסיקה את החליבה באמצע, הוציא את ראשה מן הדלת והסתכלה בפני בעל הבית הצעיר: “נפל והיה הדבר”… ולבה נסער עליה.

עזריאל חזר שוב לרגע הביתה, נכנס על בהונות רגליו אל חדרה של חווה, שקרני השמש הראשונות הזהיבו את שערות ראשה. היא ישנה שינה עמוקה ונשמה נשימה קלה.

“יקירה”. – לחשו שפתיו והוא התגבר על רצונו לנשק לה נשיקת-פרידה בטרם צאתו לשדה. הוא יצא לאטו מחדרה. נטל מן המיטבח פת לחם וצנון והחליט בלבו לשוב היום לארוחת הצהריים, ולסעוד יחד עם חווה, ולא בשדה כהרגלו. ולשם כך רכב על האתון של אביו. ולפני צאתו מהחצר קרא לפטמה ואמר לה:

– תגידי לגברתך הצעירה, כי אשוב הביתה לעת הצהריים.

“לא גברת היא לי, כי אם משרתת כמוני” – לחשו שפתי פטמה לעצמה מתוך חימה בהוציאה את שתי הפרות, שתלכנה עם כל פרות המושבה למרעה.

כשהקיצה חווה משנתה, קפצה בחרדה ממיטתה. היא איחרה לקום. דבר כזה עוד לא קרה בחייה. ולפתע נזכרה במה שקרה. אור זרח על פניה. ומיד בא במקומו צל של דאגה. היא לבשה במהירות את שמלת הבוקר שלה, ורצה אל המיטבח. דלתות חדרו של עזריאל היו פתוחות. וודאי כבר יצא לשדה, ולא שתה תה-בוקר. היא לא יכלה לסלוח לעצמה שבבוקר הראשון מעלה בתפקידה.

במיטבח היו שתי דלתות, מבפנים הבית ומן החצר. וכשנכנסה חווה מצד האחד, נכנסה פטמה מהצד השני. פני פטמה היו נזעמים.

– הלילה מתקה לך השינה. – השמיעה כמדברת אל עצמה ופרצה בצחוק פרוע.

ופתאום עצרה את צחוקה.

– האדון הצעיר ציווה להכין לו את ארוחתו, כי לעת הצהרים ישוב, ואת אתון אביו לקח עמו. – כוונתה היתה להדגיש ולהעמיד את חווה במקומה הנכון. אבל מבוכת חווה כבר עברה. וכשסיימה את עבודת המיטבח, בשבילו, בשבילם, יצאה אל הגינה, קטפה מפרחי החורף וקישטה בהם את שולחן האוכל. וגם היא התקשטה: שמלה צחורה לבשה כאילו היה חודש ניסן, ויצאה אל השער לחכות לעזריאל.

שלושה שבועות של ימי אושר ניתנו לזוג הצעיר. ידיה של חווה היו מלאות עבודה מזריחת השמש. היא לא הניחה שוב לעזריאל “שלה” לצאת בבוקר לשדה בלי שתיית תה. ועזריאל קבע לו חוק לשוב יום יום לארוחת הצהריים הביתה, כמנהג אביו, ומשום כך היה רוכב הלוך ושוב על האתון. וכל פעם, כשעזריאל בא הביתה, כבר היה השולחן ערוך ועציצי פרחים מפארים אותו. והמטעמים היו עשויים תמיד לפי טעמו של עזריאל, ולארוחת הערב נוסף תמיד בקבוק יין. עזריאל לא חדל מהלל את מאכלי חווה ולשבח את מעשי ידיה ולבה רחב לשמוע את דבריו. שני הכסאות שלהם ליד השולחן, לא הועמדו עתה זה לעומת זה כי אם זה ליד זה, חווה שכחה מי העמידם ככה, הוא או היא. וכשני יונים היו הומים והוגים ביניהם, בשבתם ליד השולחן. השיחה לא פסקה אף פעם ותמיד היו להם נושאים חדשים לשיחתם. פני שניהם היו מזהירים תמיד ועיניהם נוצצות. וכמה תכניות תיכנו לעתיד לבוא. על בית שיקימו להם לעצמם, תיכף אחר חתונתם. ואם לא ימצאו האמצעים לבנות בית-אבנים, יקימו צריף עץ, ובלבד שתהיה להם פינה משלהם. חווה קיבלה על עצמה לקשט את ביתם הקטן כהיכל מלכים. כל פרט כבר היה ברור ומבורר להם וגינתם ליד ביתם היתה מחושבת מראש. ופעם אמר עזריאל לחווה:

– בית-אבנים לא נוכל להקים. נתחיל כבר מעכשיו להקים את הצריף, הרי כבר נשואים אנו.

פני חווה החווירו מעט.

– לא, ענתה בלחש, נחכה עד בוא ההורים.

בשבתות היו שניהם מטיילים ביחד. ויום אחד אחרי רדת גשם, כשלא יכלו לחרוש בשדה, יצאו שניהם מחוץ למושבה. חווה רכבה פעמים אין ספור על האתון, אבל על סוס עוד לא רכבה מימיה. תחילה פחדה מעט, אבל עזריאל אימץ את רוחה ולימדה כיצד להתנהג, ובשובם חזרה כבר שלטה בסוסה בבטחון והרכיבה גרמה לה עונג רב. ומאז רכבו יחדיו פעמים מספר ועזריאל היה מבטל לשם כך שעות עבודה אף כי לבו הכהו. ואולם הם היו כה מאושרים.

י

יום שובם של ההורים הגיע. עזריאל נסע לפגשם בחיפה וחווה ניקתה ניקוי-יתר את חדרי הבית. את ארוחת הצהריים לא בישלה באותו יום, היא תכין ארוחת ערב לכולם כיד המלך. ותוך כדי עבודתה חשבה הרבה. היא החליטה לספר הראשונה לאם הכל ולא להכחיש דבר. היא ידעה את עזריאל שלה, בפני אמו לא יעיז, ועליה להיות לו לפה. גדול כוחו בעבודה וגם בהתמודדות עם חבריו, אבל בפני אמו הוא חלש כתינוק, כמוהו כאביו. ועוד דבר תבקש מאת האם: להרחיק את פטמה מן החצר, היא, חווה, מוכנה לקבל על עצמה את כל העבודה ברפת.

בהגיע העגלה לחצר, נבוכה חווה מאוד. בידיים רועדות חיבקה את האם ונשקה לה, וכששאלה אותה האם למשק, ענתה לה בלשון רפה כאילו מתוך היסוס. הדבר לא נעלם מתשומת לבה של האם, פיקחית היתה וערנית. עוד בדרך הביטה האם לא אחת ולא שתים אל פני בנה – מעולם לא היה עזריאל נרגש כל כך לבוא הוריו, ועתה תמהה למבוכתה של חוה. “מה קרה, כשלא היינו כאן?”

ארוחת-הערב, שחווה טרחה כה הרבה בהכנתה, עברה מתוך שתיקה כמעט. אמנם, האם שיבחה את מעשי ידיה של הנערה, ולב האב היה טוב עליו לאחר שטעם פעם ופעמיים מן האדום האדום והתחיל לספר על ביקורו בטבריה ובצפת עיר הקדושה. עזריאל וחווה לא הקשיבו. ועיני האם עקבו כל הזמן אחרי שניהם. “מה קרה בביתי?” ושאלה זו הטרידה את שנתה בלילה.

בבוקר השכם, כשחווה כבר טיפלה במיטבח להכנת תה לגברים, יצאה האם אל הרפת. פטמה עמדה כפופה ליד אחת הפרות וחלבה אותה. האם שאלה לשלום הפרות.

– לפרות שלום. לא כן בבית – ענתה פטמה.

– מה את מפטפטת דברי הבל?

פטמה ניגשה קרוב קרוב אל בעלת-הבית, כשימינה מחזיקה בדלי החלב, ובלחש סיפרה לה מה שמתרחש בין עזריאל וחווה. בעיניה ראתה ובאזניה שמעה, כשעמדה מאחורי חלונות הבית, ויש סימנים בידיה.

חווה חרדה לנפשה, בראותה את האם נכנסה לרפת, אבל כשחזרה האם ופניה שקטים ואם גם חיוורים, שקט גם רוחה. וחווה החליטה, כי מחר תדבר עם האם גלויות; הרי עזריאל לא ימצא עוז לדבר, גיבור היה כשאין האם לקראת פניו. כאב כבן יראים את האם.

ואותו הלילה סיפרה האם לאב בלחש את אשר שמעה מפי פטמה. וניכרים דברי אמת, מבוכתה של חווה והסומק בלחייה, ניצוץ עיניו של הבן התם. אין ספק: קרה אסון. והיא החייבת, האם, הרי הילדים בגרו ואין להשאיר את שניהם תחת גג אחד, בלי שומר, במשך חודש ימים, כאילו היו זוג לאחר החופה.

האב התרומם נסער ממקומו.

– וודאי מאת ד' היה הדבר… יש למהר ולהעמיד חופה!

– לעולם לא!

– למה לא?… נערה נחמדה היא ואנו אוהבים אותה.

– אבל הבן קרוב לנו יותר. היא נערה ענייה, רק כתונתה לבשרה, ובת בלי שם היא. אסופית. אנו יצאנו רק עכשיו מגיהינום הדלות ובשבילו מחפשת אני כלה עשירה, וכמעט שמצאתי כבר.

– ידעתי, אבל עכשיו… ואם… כיצד נישא את חרפתנו… ומה יהיה גורלה? אומללה.

– לא תהי חרפה. אני אדאג לכך בעוד מועד. וגם לעתידה של חווה נדאג. ובמידה שיוטב לבננו יוקל לנו לדאוג גם לחווה.

האב נשתתק, ואולם הוא ידע והרגיש בכל רמ"ח איבריו, כי היא לא צדקה, כי בדעתה לעשות דבר רע בעיני ד' ובני אדם.

– סמוך עלי. ואתה תאמר מחר בבוקר לחרת לקחת את אשתו פטמה ולשוב אתה לכפרו. ואם רצונו לעבוד כאן, יעבוד רק ביום. תפצה אותו במעט כסף, את פניה איני רוצה לראות עוד בחצרי. את הפרות נחלוב מחר אני וחווה. ולפנות ערב, כשתשוב מן העבודה, תביא עמך את הפועל היומי שלנו לטפל בפרות, ואם יסכים יביא גם את אשתו לגור ברפת. ואתה תקח עמך מחר צידה לך ולבנך לכל היום, ובבואכם בערב תסעדו אצל שכנתנו האלמנה שרה, אבקשנה לבשל למענכם ותחכו לי ולחווה.

– להיכן אתן אומרות ללכת? מה בדעתך לעשות? – שאל האב בדאגה רבה.

– הכל יוודע לכם בזמנו. הכל יהיה מסודר. עלי ועל צווארי. חשבתי על הכל.

יא

למחרת אמרה האם לחווה:

– בואי, בתי, נחלוב את הפרות ואת תוציאן אל העדר, כי את פטמה שלחתי מפה אל כפרה.

חווה הביטה בתמיהה על האם. האומנם נתקיימה משאלתה מבלי שביקשה על כך? לא, מה קרה כאן?

ובשובה מן הרחוב, לאחר שמסרה את הפרות לידי הרועה, כבר היתה מוכנה ארוחת הבוקר. חווה ישבה לאכול עם האם, אבל הלחם עמד לה בגרונה. היא הרגישה, שמשהו קשה עומד להתרחש, ולמה אין עזריאל פה לעזור לה?

– דבר לי אליך, בתי, התקרבי אלי – פנתה האם אל חווה.

בברכיים כושלות ניגשה לאם וישבה אצלה.

האם הביטה ישר לתוך עיניה:

– חווה, הגידי לי את האמת, מה קרה בבית בהיותנו בטבריה?

חווה כבשה את ראשה בין זרועות האם ומתוך בכי סיפרה לה הכל. האם שתקה. היא ידעה את הדבר מראש וגם ידעה כי כל הפרטים שסיפרה הנערה היו נכונים, ולא היא משכה את עזריאל לרשתה כאשר העלילה עליה פטמה. שניהם, חווה ועזריאל, נמשכו זה לזה. האם החליקה את שערותיה של הנערה ולבסוף אמרה בקול רך:

– את אוהבת את עזריאל?

– יותר מנפשי.

– ידעתי מראש, בתי. לא פיקפקתי. שתינו אוהבות אותו, ואהבה דורשת קרבנות.

לבה של חווה התכווץ. “מה כוונתה?” והאם המשיכה:

– חווה, את עודך ילדה והוא עודנו נער. שניכם אינכם מכירים ואינכם יודעים את החיים. את, אין לך דבר. וגם אנו עוד איננו רחוקים מאוד מעניות. אנחנו לא נוכל להקים לכם בית. מי יקימנו? מי ידאג לעזריאל? מה יהיה עתידכם, עוני וחוסר כל וחיים קשים, ואושרכם יישכח עד מהרה ושניכם תהיו אומללים. דרושה לו אשה עשירה, פיקחית ומעשית, שתדאג לו ולעתידו, כי לעולם ישאר תם וישר ורך כאביו. ואת… כשיבוא זמנך להינשא נדאג לך למצוא לך בעל כטוב וכראוי לך!

גל של קור הקפיא את כל גופה של חווה. היא אמרה לקום ולברוח על נפשה, אבל רגליה לא נשמעו לה.

– הירגעי, יקירתי, הרי אנו אוהבים אותך!

ואמנם, חווה נרגעה לפתע. היא כאילו מתה. כל רוח חיים וחפץ חיים ניטלו ממנה. האשה שאהבה אותה כל חייה נשנאה בין רגע עליה. היא התגברה וקמה ממקומה, ובקול קר וחלש אמרה:

– ככל אשר תצוו עלי אעשה.

היא נכנסה לחדרה הקטן ונפלה על מיטתה. אבל בכה לא בכתה. גם מחשבתה שותקה, ולא חשבה אפילו על עזריאל.

מבטה ודיבורה הקרים של חווה הפחידו את האם וגם הרגיזוה.

“אנו אספנוה מן החוץ וזו תודתה. ולמה בחרה בלשון הרבים? אני מצווה פה בבית הזה ולא אחר!” היא התעטפה במטפחת חמה ויצאה אל הרחוב. הזמינה שני מקומות בעגלה ההולכת בצהריים ליפו, נדברה עם שכנתה, האלמנה שרה, לדאוג למיטבח שלה עד שהיא וחווה תחזורנה מדרכן, נתנה הוראות לחרת החדש, שבא זה עתה עם אשתו לחצר. חווה היתה עדיין מוטלת על מיטתה וראשה מוסב אל הקיר. ושוב התלקחה חימה בלב האם: “ילדה טיפשה וכפויית טובה”. נטלה מזוודה ריקה, שמה בה את שמלתה ואת שמלת חווה, וצידה לדרך.

– קומי, בתי, הזמנתי לנו שני מקומות בעגלה ההולכת ליפו. משם ניסע לירושלים, יש לי שם ידידה טובה בת עירי, אשה פקחית מאוד. היא תייעץ לנו מה לעשות ותצילך, קומי.

חווה לא הבינה היטב את דבריה. דבר אחד היה ברור לה: האם לוקחת אותה מעזריאל למוות. והאומנם אין מי שיעמוד לה?

יב

כשעזריאל ואביו חזרו לפנות ערב מעבודתם, מצאו את הבית סגור ומסוגר. ברפת ובאורווה טיפלו החרת החדש ואשתו. בשער עמדה שכנתם והזמינה את האב ואת הבן אליה לארוחת הערב. האב סירב לה בפנים נזעמים מעט. הוא והבן התחילו להתיר את הסוסים מן העגלה. מן הרפת נשמע קילוח החלב הזורם אל הדלי.

הבן הכניס את הסוסים אל האורווה והמחשבה: “מה קרה, מה היה?” חזרה וניקרה במוחו. מדוע הבית סגור? והיכן חווה? הוא נעקר ממקומו ורץ הביתה. במיטבח עמד אביו וקרא פתק, שמצא על השולחן: “אני וחווה נוסעות ירושלימה. בעוד ימים מספר נשוב, אל תדאגו לנו”.

– היכן חווה, אבא? ואמא?

האב הושיט בדומייה את הפתק לידי הבן.

– למה? למה נסעו ירושלימה? למה החפזון הזה, ולמה לא אמרו לי כלום?

– הלא ידעת. אמך נוהגת לעשות דברים על דעת עצמה בלי להתייעץ בנו.

– היא יכולה לעשות כרצונה. אבל למה לקחה עמה את חווה, מה יוזמת אמא לעשות לה?

האב שתק. ולאחר רגעים מספר הרים ראשו ואמר:

– איני יודע מה בדעתה של אמך לעשות לחווה שלנו, אבל אתה, בני, עשית לה רעה גדולה.

– אבל, אבא, אני אוהב את חווה והיא אוהבת אותי, אקחנה לאשה, ואם אמא תאמר להפריד בינינו, לא ארכין את ראשי הפעם, וגם לא חווה!

– ולמה הסכימה לנסוע ירושלימה?

עזריאל קפץ ממקומו, אחז כבצבת את יד אביו.

– מה זוממת אמא לעשות לחווה בירושלים?

ומבלי לחכות לתשובה צעק כמעט: – חווה, מדוע נסעת, מדוע לא חיכית לי?

ופרץ מן הבית כבורח על נפשו.

יג

אחרי נסיעה קשה של שלושה ימים הגיעו האם וחווה לירושלים. בלילה הראשון עשו בחאן בכפר טירה. מחמת הבוץ שבימות הגשמים לא נסעו דרך השלוחות של הרי אפרים וראש-העין, כי אם בדרך החולות. בלילה השני לנו ב“חאן סרור” ביפו. בלילה השלישי בחאן שבשער ההרים, ורק בחצי היום למחרתו הגיעו לאכסנייה קטנה על אם הדרך בואכה ירושלימה. רק לפנות ערב התעוררו שתיהן משנתן. אחרי שסעדו את לבן, ראתה חווה את האם מתלחשת עם בעלת האכסנייה ולבה נפל. “מה הן מתלחשות?”

האם לבשה מעיל חם, ומטפחת חמה שמה על ראשה, לחשה לחווה כי יורדת היא העירה לראות את ידידתה, ואם תאחר לשוב אל תדאג לה חווה.

האם יצאה והאכסנאית ניגשה אל הנערה.

– אל תתביישי, אמרה, – אצלנו בירושלים נישאות בתולות בגיל צעיר מגילך, והן אינן נוהגות כמוכן, בנות ה“קולוניות”, הן מכסות את שערותיהן אחרי החופה, ואחר תשעה חדשים הן מחבקות בן או בת. אינן מבקשות “עצות”, כמוכן בנות ה“קולוניות”.

בחוץ ירד החושך, ובחדר האוכל העלו אור. חווה שמעה צעדי גבר שנכנס הביתה, והנהו מדבר בלחש עם בעלת הבית. לאחר כך הגיע לאזנה קול ניגון של תפילה, והקול היה ערב לאוזן וספוג נימה של בכי. ומשהו טוב הציף את לבה של חווה. הכר שמתחת לראשה כבר היה כולו רטוב.

יד

חמש עשרה שעה לאחר שיצאה חווה מן המושבה, יצא גם עזריאל בעגלה עמוסה משא לעייפה שבאה מחיפה. וכשהגיעה העגלה אחר שש שעות לטירה עיכבה עגלונה, התיר את סוסי ונתן להם מנה גדושה של מספוא. עזריאל הסתכל בחאן וידע, כי במקום הזה ישבה אמש חווה. לבו פחד וגם רחב למחשבה, כי עוד ישיגנה בחאן ביפו. אבל כשהגיעה העגלה עד לוואדי מסררה, נמצא הוואדי מלא משטף מי הגשמים, שבאו לפתע מן ההרים. העגלון חשש לחצות את הוואדי עם צללי החושך, התיר את סוסיו והחליט אומר להתעכב כאן עד אור הבוקר. עזריאל ידע כי לא רחוק ממנו בחאן ביפו נמצאת חווה ונפשה יוצאת מצער ומפחד. הוא לא ידע את מעברות המסררה ואת השביל המוביל ליפו לא ידע, מימיו לא היה כאן, ואף-על-פי-כן החליט לנסות את מזלו. חווה כה קרובה אליו והוא לא יחיש לה עזר? ויאמר לפשוט את נעליו ואת מכנסיו ולעבור את הוואדי. ראהו העגלון בכך ואמר לו: - אני לקחתיך בעגלתי הכבדה, המקום הזה מוכן לפורענות הלילה ואתה תעזבני?

נמלך עזריאל בלבו ונשאר ללון. עם אור הבוקר כשחצו את הוואדי, שקעה העגלה בבוץ והם עמלו שעתיים, העגלון ועזריאל, עד שהוציאוה. הבחור ליכלך את בגדיו עד בלתי הכיר, אבל לא לכך דאג, לחווה דאב לבו, פן לא ימצאנה עוד ביפו. ואמנם כשהגיעה העגלה לחאן ביפו ועזריאל שאל לשתי הנשים שבאו אתמול לכאן מן הצפון, ענוהו, כי עוד עם “לחוך השור” יצאו לירושלים בעגלתו של ר' הירש לייב. עזריאל שכח את עייפותו ואת רעבונו וביקש למצוא לו סוס לרכיבה, כדי להדביק את העגלה הירושלמית. בחאנים של הערבים, המשכירים סוסים לרכיבה, ביקשו ממנו מחוץ לשתי מגידות שכר רכיבה, עוד עשרה נפוליון דמי פקדון, כי איש מהם לא הכירו. כל הונו היה חמש מגידות ומניין ישיג דמי פקדון? והוא החליט ללכת רגלי. לא יכול עוד לשבת ולחכות, והרי הדרך ירושלימה ישרה היא ואין לתעות בה. הוא יצא לשוק, קנה לו פיתות אחדות, צנון וגבינה, שבר את רעבונו ויצא לדרכו. באבנטו מישש את אקדוחו שהיו בו חמישה כדורים.

בהגיעו לרמלה תעה והלך בדרך ללוד, וכשחזר שוב לרמלה כבר ירדו צללי הערב. יהודי, מתושבי המקום, שנפגש בו, יעצהו לא ללכת יחידי בלילה, כי בין לטרון ושער ההרים מסתובבים שודדי ליל, ובעבור זוג נעליים יהרגו איש. כמו על גחלים לוחשות שכב ברמלה עד הבוקר. הוא ידע כי חווה יושבת בלילה הזה בשער ההרים ולבה חרד לו כאשר יחרד לבו לה. כל היום וכל הלילה הלך עזריאל עד בואו ירושלימה. בשערי העיר ראה את עגלתו של ר' הירש והנה היא חוזרת ליפו. והיא עמוסה נוסעים וחבילות. הוא הכיר את בעל העגלה הזה, ידוע היה בכל היישוב. ובעוד טרם הגיעו אליו שאלהו בקול על שתי הנשים שבאו עמו שלשום מיפו. הנוסעים בעגלה, ובייחוד הנשים שבהן, הסתכלו בו מתוך תמהון ורחמים ביחד. מה קרה לבחור היפה הזה, איזה אסון? העגלון תיאר לעזריאל את האכסנייה ששתי הנשים התאכסנו בה ודפק בסוסיו ונסע לדרכו.

טו

בעל האכסנייה ואשתו נבהלו למראה פני האיש הזר והמוזר, שנכנס לביתם, וכשפניו החווירו והוא התנועע כשיכור, מיהרו אליו, תמכו בו והושיבוהו על כיסא. ובעל האכסנייה הגיש לו כוסית ערק. עזריאל גמע מן המשקה החריף ושוב אורו עיניו.

– מאז באו אתמול שתי הנשים מן ה“קולוניות”, נהפך הגלגל על ביתי. – לחשה האשה בחשאי. עזריאל נזדעזע כולו, כאילו סטרו לו על פניו ושאל:

– היכן הן שתי הנשים שבאו לביתך?

– המכיר אתה אותן?

והאכסנאית הוסיפה לחקור: - הקרובות הן לך?

– הלוא אמי היא זאת… והיכן חווה?

– האשה הזקנה אמך היא? והצעירה אשתך?

– כן. אשתי. היכן הן?

– מאז הבוקר יצאו אל…

האשה הפסיקה באמצע דבריה, ולבסוף אמרה:

– הן יצאו שתיהן אל העיר ועדיין לא שבו. מוזר הדבר שאיחרו לשוב, האם ברשותך הביאה אמך את אשתך אל…

באותו הרגע נפתחה הדלת ועל מפתן הבית הופיעה האם, היא לבדה, פניה נראו עייפים מאוד, חרדים ומודאגים. – עזריאל! – קראה בפחד רב. פניו החווירו כפני מת.

– היכן חווה?

– אל תדאג, בני, שלום לה, היא חלתה מעט. בעוד יומיים שלושה תשוב אלינו בריאה ושלמה. פניו של עזריאל החווירו שוב ועיניו נעצמו.

– יהודיות – אמרה האכסנאית – אינן מביאות נשים צעירות אל אותה מכשפה בלי ידיעת בעלה, בנך האומלל הזה…

האכסנאי אשתו ואמו של עזריאל הרימוהו בעמל רב והשכיבוהו במיטה, ושוב יצקו אל פיו מן הערק ולאשתו ציווה האכסנאי להגיש לו צלחת מרק חם. והוא עצמו חלץ מעל רגלי עזריאל את נעליו והגרביים.

נכנסה נערה עטופה מטפחת. רמזה באצבעה לאמו של עזריאל ולחשה לה משהו. פני האם החווירו כסיד. היא נטלה את מעילה ומטפחתה ויצאה.

– אחת מנערותיה של המכשפה – אמרה האכסנאית – מי יודע מה שעוללו לאומללה, אין רחמים בלבם.

– רחמי גם את. הניחי לו לישון. הוא נחלש כל כך, ולרחמי שמים הוא זקוק.

טז

עזריאל הקיץ משנתו בשעה מאוחרת מאוד ופקח עיניים תמהות: היכן הוא? מה קרהו? והנה זכר כל מה שעבר עליו וחולשה תקפתהו. הרי מאז צאתו ממושבתו לא אכל כמעט ולא נח. “מה היה לחווה?” הוא קפץ מעל המיטה, – והתפרץ לצאת מן הבית.

– לאן אתה נחפז, בן אדם? – עיכבתו בעלת הבית. – הנטלת את ידיך, וכוס חמין, ותפילת שחרית וארוחת בוקר? אל תהי נחפז כל-כך!

עזריאל עמד על מקומו, הבין את צדקת דבריה של האשה.

כלום יודע הוא איה מקומה של חווה? ואמו שוב נעלמה ואיננה. ליד המיטבח היו מוכנים בשבילו כד מים, קערה ומגבת. ובחדר האוכל מצא לפניו על השולחן תה בחלב. פתאום הרגיש בטלית ותפילין וסידור שהיו מונחים לפניו על השולחן ופניו הסמיקו. הוא שיקר להם ואמר כי נשוא הוא וחווה אשתו.

“אבל הרי היא באמת אשתי”. אמר בתוקף והתעטף בטלית, והתפלל בדביקות כאשר לא התפלל אף פעם ודמעות זלגו מעיניו, בלי שירגיש בכך. הוא התפלל, הפיל את תחינתו וביקש רחמים על חווה.

“נשמה יהודית מי יעריך?” – חשבה בעלת הבית והיא הגישה לעזריאל על טס רחב את ארוחת הבוקר: חביתה של ארבע ביצים, כיכר לחם לבן, חמאה, גבינה, שמנת; וסלט, קפה בחלב וגם מה שנשאר מבקבוק ערק מאתמול. היא הביאה לו גם מים בכד קטן וקערה ומגבת לנטילת ידיים.

וכראות עזריאל את פניה הטובים של האכסנאית התעודד ושאל:

– הגידי לי, היכן חווה?

– אני יודעת את מקומה – אמרה בקול עמום. – מקום רע. אל ייחשב לה לאמך הדבר לחטא. אנשים רעים אתם אנשי ה“קולוניות”, באלוהים לא תאמינו. אתה טוב ושונה מכולם. ישמרך אלוהים ויסלח לאשתך. טמא הוא המקום, אבל למענך אלך עמך ואראך.

והם יצאו את הבית.

יז

משני עבריה של הסימטה הצרה לא נראה שום בית. ורק בראשה, אל מול פניהם, התנשא בית מרווח, שטיחוֹ כחול. מבודד היה הבית וכמוחרם.

האשה לחשה באוזן עזריאל:

– כאן… ישמרך אלוהים.

היא הפנתה עצמה כבורחת מן המקום הטמא. לבו של עזריאל התכווץ בהישארו לבדו. מימיו לא ידע פחד… ואילו עכשיו –

הוא דפק על הדלת.

הבית הסגור, הדוחה, היה כחיה רעה. וקול דפיקותיו כקול קורא במדבר. הדלת סגורה ומסוגרה בבריח ברזל ובארבעת החלונות מוגפים התריסים.

ולפתע קול צעדים. הוא הפנה את ראשו והנה בסימטה ארבע נשים. הן הלכו לאט-לאט ופניהן קודרים. ביניהן הכיר את אמו, שמטפחת עבה עטופה על ראשה והיא נשענת בזרועות אשה גבוהת-קומה ורחבת-כתפים ומראה לה כפני גבר. ואחריהן צעדו שתי נערות גלויות-ראש. ובין כל אלה לא היתה חווה. עזריאל רץ לקראת אמו, וקול פראי פרץ מפיו:

– היכן חווה?

שלוש הנשים שליוו את האם, נעצו בו עינים נבהלות ונפחדות. מפיה של האם פרצה תחילה צעקה של בהלה, צער ובקשת רחמים גם יחד. ואחר כך אמרה בקול חלש:

– בני, אלוהים לקחה.

והאשה השמנה והגבוהה אמרה בקול גבר:

– נערה פורחת כזאת, מי היה יכול לשער כי לבה נגוע?

דברי האם והאשה לא הגיעו לאזני עזריאל, פניו אדמו כדם ועיניו הבריקו באש זרה. ושוב צעק אל אמו:

– היכן חווה? – הוא אחז בה בשתי ידיו האמיצות וטילטלה לכאן ולכאן, והפילה ארצה.

– הוא הורג אותה!… – צווה האשה הגבוהה והיא רמזה לנערותיה למהר ולקרוא את השוטר העומד ברחוב.

בראות עזריאל כי אמו נופלת, חשכו עינו: “חווה איננה עוד… ואת אמי הכיתי!” ובמהירות הבזק שלף את אקדוחו וייר לתוך פיו. קילוח דם האדים את האבנים מסביב.

כשהגיעו השוטרים, כבר לא היה שום סימן חיים בעזריאל.