בשם זה קראוה תמיד במושבתה. ואולם ראשוני המתיישבים זוכרים את יוכבד בבואה אל המושבה היא ובעלה. ושניהם היו בין המניין הראשון של מייסדיה. ושניהם היו צעירים מאוד, ושניהם מאושרים ובריאים. וכאן במושבה, בביתם, נולד להם בנם, הוא אֵהוד, שגדל בבית אמו כנטע רענן על פלגי מים.
אהוד היה ראשית וגם אחרית אונם של הוריו, כי בהיותו בן שנה וחצי מת עליו אביו מיתה חטופה ואמו לא נישאה לאיש, אף כי היתה כמעט בעלומיה, פורחת כשושנה. בגלל בנה לא נישאה לאיש.
את השם אהוד נתן לבנו אביו, כי מיום שהתבגר והתחיל חולם על חיי נישואים ועל בנו, בכורו, חלם יחד עם זה גם על שמו, שמצאוֹ בספר שופטים. והאֵם הסכימה בלב שלם, שבנה ייקרא בשם שלא נקרא בו אף אחד בעיירת מולדתה ומגוריה. אם האב בחר בשם הזה לבנו, וודאי כך נאה וכך יאה. כל מה שאמר בעלה היה קדוש בעיניה, ולא פיקפקה אף רגע בנכונות דבריו, כאילו “אורים ותומים” הם.
האמת ניתנה להיאמר, כי אף פעם לא חשבה יוכבד ואף לא שמעה על “פלשתינה”, עד שהוא, חתנה, הביא עמו את דבר “פלשתינה” ואת דבר ה“פלשתינאים” אל עיירתם האוקראינית; ואביה היה חוכר קרקעות בסביבה וזורע סלק בשביל בית החרושת הגדול לסוכר אשר לגרף בּובּרינסקי, השליט באדמת חצי הפלך. וגם לאחר ששמעה יוכבד את דברי חתנה, ולא רק היא, כי אם כל העיירה שבאה לסעודת “התנאים” שמעה אותם, לא חשבה ולא חשה כי יש לה שייכות כלשהי אל “השמות” המוזרים הללו, כאשר לא חשבה ולא חשה העיירה. אמנם, ה“שמות” צילצלו יפה באזניה, היא אהבה כל צילצול יפה. אבל למה לה “פלשתינה”? ימי ילדותה וימי נעוריה היו כה יפים ועליזים בין גינות חמד של העיירה, דובדבנים בימי ליבלובם, שזיפים, תפוחים, אגסים, ותות שדה, שטעמו כטעם גן עדן. כל העיירה דמתה לכלה נאה. ושדות הבר ושדות הסלק הנרחבים לאין קץ שבסביבה – חלום בהם וכיסופים בהם, וגעגועים מתוקים למשהו טמיר ונעלה. ועם כל אלה ומתוך כל אלה היו ארוגים בצנעא, בסתר לבה, גם חלומותיה ודמיונותיה על עתידה. ועל “ההוא”, בחיר לבה, בחור חמד, שיבוא מן הכרך הרחוק, ויבחר בה מכל הנערות שבעיירה וידבק בה לאהבה, ויישאר כאן עמה, במולדתה, בין הגינות והשדות, שמהם צמחה היא. והם יקימו להם פה את ה“קן” שלהם, קן יונים נאהבים ונעימים.
היא לא חשבה אף פעם להיעקר מכאן.
לבה היה נכון ובטוח משום מה, בשנות נעוריה, כי “הלה” יבוא מן הכרך ולא יהיה אחד הבחורים המקומיים, שלא אחד מהם כבר רמז לה רמזי סוד בעיניו. הם נראו לה אפורים מדי בלבושם, דיבורם ומנהגיהם הם כולם אנשי חול, והלה יהיה כולו יום טוב. כמוהו, כזה שהיא חולמת עליו, ישנם בוודאי רק בכרך הגדול, בבירת אוקראינה, אי שם רחוק, מאחורי כל האופקים הנראים לה.
אביה היה נוסע פעם בשנה, מתחנת הרכבת הקרובה, לכרך, למכור שם את סלקיו של העונה הבאה, לחתום במשרדו הראשי של הגראף על החוזה ולקבל את המפרעה. וכשאביה נוסע לכרך הוא לובש את בגדי-שבת שלו, ובשובו מביא לה ולאחיותיה סוכריות, שאין כמוהן לטעם בעיירה, וגם מתנות, לפעמים מטפחות-אף דקות וריחניות ולפעמים צעיפים צבעוניים. ופעם סיפר על הגראף, שראהו פנים אל פנים, ומראה כ“מראה כהן”, בימים שבית המקדש היה קיים. ועל הכרך גופו היה מספר בכל פעם נסים ונפלאות.
יוכבד היתה שותה בצמא את דברי אביה, משהו מדמותו של אותו הגראף יהיה גם בו, בבחורה ובחירה. ונבואת-לבה של יוכבד התקיימה, הוא בא באמת מן הכרך, נאה בלבושו ויאה בקלסתר פניו, וקומתו זקופה כאורן צעיר בחורשה. הוא בא רק “לראותה”, ונפשו דבקה בה לאהבה מן המבט הראשון. והוא טילגרף לאביו אל הכרך, לבוא “לתנאים”. טוב וטוהר דיו נשקפים מעיניה התכולות, העמוקות כבריכה שבלב היער. כפרח חי בנאות דשא נראתה לו.
האב שלו היה ידוע היטב לאביה של יוכבד ולכל אנשי העיירה; גביר מפורסם, בעל הטחנה המפורסמת בבירת אוקראינה היה, וגם חסיד; ב“ימים הנוראים” היו רואים אותו אביה של יוכבד וכל בעלי הבתים החשובים שבעיירה ב“חצר הרבי”. ומן ה“רבי” בא הרמז לשני הצדדים על השידוך. את האברך ידע ה“רבי” היטב, כי בבואו אל הכרך לתבוע דמי “מעמד”, היה מתאכסן בבית אביו הגדול והמרווח. וגם את הבתולה ראו עיני ה“רבי” פעם אחת, כשעבר לרגל מסעותיו דרך העיירה, והשגיח בה מבין כל הבנות, שעמדו צפופות ברחוב והביטו אליו, והוא שאל את מקורביו לשמה ולבית אביה. ושמר את הדבר בלבו.
שנה תמימה היו הזוג הצעיר “חתן” ו“כלה”, כי ככה היה רצונו של אבי החתן, וככה גם יעץ ה“רבי”. ועל פי בקשת האב היתה העצה. כי על צד האמת לא היה אב החתן מרוצה מן השידוך. הוא, בעל הטחנה הגדולה בכרך, ואיזה יהודי המגדל סלקים בעיירה. הוא ביקש רק לצאת ידי חובתו ל“רבי”, כי לא העיז להשיב את הצעתו ריקם ושלח את הבחור רק לראות את הבתולה, וזה דבק בה כצפיחית בדבש. אמנם בשעת ה“תנאים” הקסימה יוכבד גם את הזקן. והוא הירהר בלבו כי טעמו של ה“שוטה” שלו איננו רע כל עיקר; הריבה שקטה וצנועה והכרת פניה תעיד בה שאינה טיפשית. ואף-על-פי-כן היה מסכים האב שה“שושנה” תישאר בין החוחים, והוא יבקש לבנו כלה עם הרבה נדוניה בין בנות הגבירים בכרך; וקיווה כי במשך השנה יתרחש איזה נס. הדבר לא היה לרצון להורי הכלה. לפי שכלם הפשוט, בחורו בחורה כשהם מתארסים צריכים הם למהר בנישואים, וכי למה להתגרות ביצר? ואולם מחותן עשיר ומחותן עני – יד העשיר על העליונה, וגם ה“רבי” היה מחבב עשירים. אסור לחטוא בפה. הורי הכלה נכנעו וה“נס” שלו קיווה המחותן מן הכרך, לא התרחש.
חתנה של יוכבד לא דיבר אל כלתו על “פלשתינה”, הוא היה כותב לה רק מכתבי-אהבה, והיא מתמוגגת מנחת לקריאתם. ובבואו לבקרה בחגים, הרבה להביא לה מתנות בשמו ובשם אביו; ואולי כיחש לה, כי המתנות הן של אביו, ובאמת היו שלו. החתן היה יתום מאמו זה שנים ובמותה השאירה לו ירושה קטנה, שהספיקה להוצאותיו הנעשות שלא מדעת אביו, תרומות לחובבי ציון, קניית ספרי השכלה, חתימה בסתר על “השחר”, ומתנות לכלתו.
בשבוע של “שבת שירה”, סודרו הנישואים בעיירת הכלה; המחותן העשיר הרכין סוף-סוף ראשו; “מסתמא מאת ד' יצא הדבר”, ונתן את ידו למחותן, אבי הכלה, לפאר את החתונה בכל פאר. מן הכרך הביא חבוּרה של מנגנים, מפליאי נגן, לאושרן של בנות העיירה ולהנאתם של בעלי הבתים.
החתן נשאר בבית הכלה רק עד לאחר “שבע ברכות”, ולקח את אשתו הצעירה אחרי כבוד אל ביתו בכרך, הוא בית אביו. הפעם התבדה החלום של יוכבד, כי “בן הכרך” ידבק לאהבה בה ובמולדתה. ואולם היא נשמעה, בלי התנגדות ובלי תרעומת, לרצון בעלה.
חמיה של יוכבד היה, כאמור, אלמן ורק בן אחד לו. שתי בנותיו נשואות היו ומושבן בבירת רוסיה העתיקה, כי בעליהן סוחרים בעלי מדרגה ראשונה הם ושערי מוסקבה פתוחים לפניהם.
על יוכבד הוטל לפתע בית גדול ועשיר. אמנם תפקידה לא הכביד עליה. מילדותה היתה רגילה ומנוסה בהליכות בית, אמה אשה צדקנית היתה והקדישה את רוב זמנה לעסקנות ציבורית, ואחיותיה הגדולות ממנה, יחד עם אחיה, עזרו לאביהם בעבודתו, בשתילת ותלישת הסלקים.
אמנם, הבית של חמיה היה גדול פי כמה מבית אביה, אבל העבודה של יוכבד היתה מעטה. אשה כבודה, שניהלה את המשק הרבה שנים עוד בחייה של בעלת הבית הזקנה, כל דאגות הבית והמיטבח עליה, ושתי עוזרות לה, אחת יהודיה בשביל המיטבח ואחת “שיקסה” בשביל הבית. ובת המשק אהבה את בעלת הבית הצעירה שלה מן המבט הראשון, וטיפלה בה ושמרה עליה כעל בתה ובלבה התחילה לבקש תחבולות את מי מהמיילדות בעיר עליה לבחור בבוא המועד. וגם התחילה להתעניין, כיצד להשיג אומנת נאמנה, בשביל הילד העתיד לבוא בשעה טובה ומוצלחת. את כל הגיונותיה אלה שמרה עדיין בלבה ולא גילתה אותם לבעלת הבית הצעירה, כי נוכחה לדעת שתמימה היא כמעט כילדה. בבוא העת יוודע לה הכול.
ואולם העת איחרה לבוא, ובת משק הבית התחילה לדאוג. ולתמהונה לא היו בני הזוג הצעיר מודאגים כל עיקר. אדרבה. הם היו שמחים ומאושרים מאד ותמיד היו מתחבקים ומתנשקים אפילו בפניה ואינם מתביישים, כי אהבוה. לפעמים היתה מתרעמת בלבה וחושבת: “מנהגים חדשים באו לעולם. בימינו היה בא הילד הראשון בסוף החודש התשיעי לאחר החופה, ולפני כלות שתי שנים – הילד השני… וכאן, כבר עברו ארבעה חדשים ואין סימן ואין זכר”… היא ביקשה להסיח את דאגתה. ואף בעל-הבית צחק לה ודחה את הצעתה לשלוח את הזוג לביקור אצל ה“רבי” ב“חצרו”.
יוכבד ובעלה היו מאושרים. כמעט בכל ערב היו הולכים מן הבית, פעם לתיאטרון, ופעם לקונצרט. הזקן לא הלך לכל המקומות האלה. “ייהנו הם מן החיים”… פעם היו הצעירים מוזמנים אצל ידידיהם ופעם הזמינו הם את ידידיהם אצלם. ולפעמים היו יוצאים לטיול מאחורי העיר, במרכבה שלהם, ובין הגנים והחורשות היתה יוכבד שמחה כילדה קטנה. לחמיה היתה מרכבה יפה, רתומה לזוג סוסים אבירים, שבה היה נוסע יום יום, הלוך ושוב, אל טחנת הקמח הגדולה שמאחורי העיר. ביום השבת וביום הראשון נחה המרכבה, והזוג הצעיר היה משתמש בה במוצאי שבת וביום הראשון. יוכבד היתה בושה קצת, כשישבה בפעם הראשונה במרכבתה שלה, וכשהעגלון, הלבוש “בגדי-שרד” כמעט, שירת אותה. גם להם, בעיירה, היתה כירכרה משלהם, פתוחה, רתומה לסוס אחד ואביה או אחד מאחיה נוהג בו. ואינה דומה כירכרה זו למרכבה של חמיה, שגם לבעלה ולה חלק בה.
אף ענן קל לא העיב את שמי אושרה של יוכבד. ולפתע התפרצה הסערה, שהפכה עליה את הגלגל.
ב
יום אחד, כשחזרה מרכבת חמיה של יוכבד מטחנת הקמח הביתה, נשארה עומדת לפני פתחי הבית ובעליה לא פתח את דלתה לצאת ממנה; הוא היה רגיל לפתוח בעצמו את דלת מרכבתו; לא אהב את מנהג העשירים המפונקים שעגלוניהם פותחים לפניהם את הדלתות. העגלון, שידע את המנהג, חיכה, אבל כשראה שבעליו מתמהמה שלא כרגיל, ירד מעל דוכנו ופתח את הדלת מבחוץ. קול צעקתו הגיע הביתה והבהיל את יוכבד, את בת המשק והעוזרות החוצה. לעיניהן נגלה מראה נורא: חמיה של יוכבד שכב מכווץ על קרקעית המרכבה וכל רוח חיים אין בו. בכוחות משותפים ובעמל רב הכניסוהו הביתה והשכיבוהו במיטה. כשבא הרופא יכול היה רק לאשר מקרה של מוות פתאומי משבץ הלב. בשוב הבן, שהיה טרוד בעיר לרגל עניינים מסחריים, וקשה היה למצוא אותו במועד הנכון, כבר היה מונח אביו על הרצפה ונרות דולקים למראשותיו.
עם מות חמיה של יוכבד נגלה, שעושרו היה קטן הרבה ממה ששיערו, והוצאותיו המרובות היו לא לפי הכנסותיו. אמנם, נכסי דלא ניידי שלו רבים היו, אבל גם חובותיו היו גדולים מאוד. צוואה לא השאיר, ושני החתנים העשירים ונשותיהם, שבאו לאחר ההלווייה, הודיעו שהם תובעים לחלק את הירושה לשלושה חלקים שווים, אף כי הבנות קיבלו בזמנן נדונייה גדולה הרבה מכפי האמצעים של האב. בעלה של יוכבד לא התנגד לכך, ויוכבד היתה כשה נאלמה. החתנים גם לא הסכימו להשתתף בהנהלת הטחנה, כי עסקים גדולים להם במקומם, ואל כשרונו המסחרי של גיסם התייחסו בפיקפוק, והם דרשו לחסל את העסק ולשלם להם את חלקם במזומנים.
במשך שנת האבל חיסל בעלה של יוכבד את העסק, מכר את הטחנה, שילם את החובות, את הכסף הפקיד בבנק וחילקהו לשלושה חלקים, שני חלקים לאחיותיו וחלק אחד לו, ומחלקו נתן הענקה לבת משק הבית, לשתי העוזרות ולעגלון, כי גיסיו מיאנו להשתתף בכך. ויום אחד, שנתיים בדיוק אחר חתונתם חיבק ונשק לה בעלה של יוכבד ואמר לה:
– אנו עולים לפלשתינה…
יוכבד קיבלה עליה את הדין באהבה. אם הוא החליט, מסתמא צריך להיות כך ולא אחרת.
אביה של יוכבד מחה בכל כוחו נגד החלטת חתנו, והציע לו להתיישב בעיירתו, להשתתף עמו בעסקיו, והבטיח לו “הרים וגבעות”. וכשחתנו סירב, איים עליו שלא יתן לבתו, בגזירת אב, לנסוע. יוכבד ריככה את לב אביה: מסתמא נגזר כך מלמעלה, ולגזירת העליון אין להתנגד.
האב נכנע ואף אמה אמרה אמן בעל כרחה; ורק בת המשק לא חדלה ליילל כל הימים, ויש שהיתה אומרת מתוך בכי:
– אילו הייתם עולים לכל הפחות לירושלים, הייתי גם אני נלווה אליכם לעזור לה. אבל לא ל“פלשתינה” זו… –
יוכבד ובעלה צחקו לה ואמרו:
– הרי ירושלים בירתה של פלשתינה היא!
– איזו “ירושלים” בפלשתינה שלכם! שמעתי אומרים, כי ב“קולוניות” שלהם אין אפילו מקווה. ואוכלים בשר טריפה ללא שחיטה… – אמרה בת משק הבית וירקה הצדה מתוך שאט נפש.
פני יוכבד הסמיקו. ובעלה הבטיח לבת המשק, כי בכל מושבה ומושבה יש “מקווה”, יש שו"ב ויש “מניין” בכל יום.
הזקנה לא האמינה. ודווקא בזמן האחרון נראו סימנים של הריון אצל יוכבד. והיא בת המשק כבר בחרה במחשבתה גם את המיילדת וגם את האומנת. ומי ידאג לה, למסכנה הבודדה, בלי אֵם ובלעדיה, במדבר ההוא, בין הערבים הפראים?
וכשנפרדו יוכבד ובעלה מהזקנה בתחנת הרכבת, ייללה אחריהם כמבכה על המת.
ג
“פלשתינה” הדהימה לא רק את יוכבד, שלא ידעה דבר על הארץ ותנאי חייה, כי אם גם את בעלה, שקרא בקביעות את “המליץ” וחשב בלבו, שיודע הכל. במשך כל הדרך היה מתהלך על פני הסיפון של המחלקות העליונות, הלוך ושוב, עיניו הקודחות צופות לפניו; הנה הנה הארץ הנכספת, עוד מעט אראנה ממש.
ביום האחרון היה ימה של יפו סוער מאוד והקברניט של האנייה הרוסית ציווה להודיע לנוסעים, ה“ז’ידים”, ההולכים ליפו, כי הוא יפליג ישר לבירות ולא יתעכב כל עיקר בחיפה, ועליהם להחליט: אם לרדת תיכף ומיד ליפו בים סוער או להפליג עמו לבירות ולשלם את דמי הנסיעה לשם. הקברניט לא התייחס כל הזמן באדיבות אל נוסעיו היהודים ואף לא אל הזוג, שנסעו במחלקה השנייה ואכלו ליד שולחן אחד עם קציניו.
הקצינים לא חדלו לשוחח ביניהם על ה“בלונדינית” וחזרו כל הזמן אחריה, והקברניט לא יכול לדבר אליהם לשלום, כאל “טמאים”.
האנייה השמיעה את צפירותיה החרדות זו אחר זו, אות כי לא תתעכב כאן כי אם זמן מועט מאוד, וכשהשליכה סוף סוף את העוגנים התחילו הספנים הערבים מטפסים ועולים כשדים. ואת הנוסעים שהחליטו לרדת ליפו הורידו אל סירותיהם בחבלים. וגלי הים השליכו את הסירות אנה ואנה בכוח אדיר, ובעמל לא אנושי כמעט עיכבו הספנים, במוטים ארוכים שבידיהם, את הסירות לא להינפץ אל דופני האנייה.
בעלה של יוכבד העיף עליה עיניים של שאלה, והיא החזירה לו “הן” במבטה. יוכבד סבלה מאוד ממחלת-הים וגם מפיזוליהם ה“מתוקים” של הקצינים ומחמאותיהם וממבטו הזועם של הקברניט.
וכשהגיעו רטובים עד עור בשרם, רועדים מקור, נפחדים, נבהלים ועייפים עד מוות, ל“נמלה” של יפו, ראו לפניהם רק ערבים, פרט לסרסור היהודי הלבוש “פס” על ראשו, שהזדרז אליהם, ובחור צעיר אחד שזוף פנים ולבוש כמעט כאחד “היחפים” בנמלה של אודיסה, שעמד והביט אליהם בעינים פקוחות ותמהות, כעל “חיות משונות”. למראהו עלה צחוק קל על שפתיה של יוכבד למרות עייפותה. כמה טובה העמידה בשתי הרגליים על קרקע מוצקה, ואולם פתאום הבחינו עיניה של יוכבד, כי אחת המזוודות שלה חסרה. הנשארה באנייה, שכבר הפליגה בינתיים לבירות, או נפלה הימה? אם כך ואם כך אליהם לא תשוב עוד. ודוקא במזוודה ההיא היתה חבושה שמלת החופה שלה והחליפה הטובה ביותר של בעלה.
– סימן שאין אנו זקוקים עוד במולדתנו החדשה למותרות… – אמר בעלה של יוכבד בצחוק קל והביט אליה כמתחטא. פניה היו חיוורים מאוד והיא החזירה לבעלה צחוק קל של הסכמה. ואולם עיניו תפשו בצחוקה הקל ובתוך אישוני עיניה, כאילו הרגשת-מה של כאב. ולבו התכווץ: “האומנם חרה לה כל כך על אבדן שמלת-החופה שלה?”… אבל הוא טעה. יוכבד הרגישה כאב גופני באמת, ורק בקושי רב התגברה עליו. כשהורידוה הספנים בחבל מעל האנייה, לחץ החבל עליה, והכאב גבר, כשהיתה מטולטלת בסירה מצד אל צד. ומחשבה מרה הדאיגתה: הרי היא בחודש החמישי. ואולם היא לא אמרה דבר לבעלה ורק נתמכה בו בצאתם משער הנמל אל הרחוב.
גם “מלון מרים” לא השפיע על הזוג רוב נחת. אמנם הפונדקאית האירה את פניה אליה, ופניה היו באמת טובים ורכים למרות גופה המגושם והמדושן. ואולם כשנפל מבטה של יוכבד על סינורה המלוכלך מאוד, ומן המיטבח הפתוח עלה לאפה ריח “הסירעש”, התחילה להקיא, ולא יכלה עוד להתאפק. בעלה נבהל אליה ולא ידע מה לעשות. מרים הביאה לה קערה, כד מים, ומגבות.
– מסכנה, את “מרתה” היא מקיאה. והיא כה חיננית. מסכנה… – לחשה מרים על אוזניו של איש צעיר “בחור מן המושבה” שעמד באותו מעמד; הוא הבחור שנראה לאורחים בנמלה של יפו ונטפל אליהם עד המלון. ביקשתהו לרוץ ולהזמין את שטיין. ובלבה חשבה: “האינה הרה?”… – ובינתיים הכניסה את האורחים לחדרם שנקבע להם, חדר גדול ומלא שמש ואוויר, והציעה את המיטה. יוכבד רמזה לבעלה להוציא מאחת המזוודות סדינים וציפיות שלה. אמנם, הדבר פגע ברגש הגאווה של בעלת-הבית, אבל היא קיבלה על עצמה את הדין. “כה חיננית”… ואל בעלה הביטה ותחשוב שוב בלבה: “פניו כפני שׂה לטבח יובל. במה חטא לה?”
ד"ר שטיין בא, הסביר את פניו הטובים והמאירים לאורחים ובירכם בשעה טובה לעלייתם ארצה וגם שיבחם על כך. ופניו הודאגו מעט כשהסתכל אל פני האשה. היא גילתה לו את דבר הריונה ואת חששה לחבל שלחץ על בטנה בשעת ההורדה מן האנייה. הרופא רחץ את ידיו, לבש סינור לבן לפני הבדיקה. הוא אימץ את לבה כי אין רע, אבל ציווה עליה לשכב במיטה ולא לעשות שום תנועות לשם זהירות. ובצאתו מן החדר לחש אל אזני מרים, למהר ולהבהיל את המיילדת.
“כך חשבתי”… אמרה מרים אל לבה, ושלחה את “הבחור מן המושבה”, שנמצא שוב כאן, לקרוא למיילדת.
הרופא ישב באולם לחכות לבואה, שוחח עם בעלה של יוכבד על קשי הנסיעה, ושאלו למצב אחינו בגולת רוסיה. וגם גילה לו את חששותיו לגבי אשתו.
– אגב, חיננית היא, אשתך!
המיילדת באה, והיא והרופא באו לכלל דעה אחת. הזמינו ליוכבד אשה אחת המטפלת כאחות רחמניה. “האחות” ירשה את מיטת הבעל בחדר, ולו סידרו משכב ארעי באולם.
יוכבד הפילה ביום השני לבואה ארצה, ובמשך שבועיים היתה מרחפת בין החיים והמוות. הרופא, המיילדת והאחות הרחמניה עשו הכל כדי להצילה וגם הצליחו. ולא מעט עזר להם אותו ה“בחור מן המושבה”, שנמצא תמיד הכן, ביום ובלילה, לרוץ לרופא או לבית המרקחת, והוא היה רץ ממש, לפעמים לא נדירות.
ד
יוכבד הבריאה. ויחד עם בעלה התחילה לטייל בעיר וגם לראשון-לציון ולפתח-תקוה נסעו; ואותו “הבחור מן המושבה” היה להם למורה דרך.
ביפו התארגנה חבורה של עולים חדשים לרכישת קרקע ולהקמת מושבה חדשה, ובעלה של יוכבד נרשם אף הוא כחבר בחבורה. לפי שעה שכרו להם דירה בעג’ימה, שכונה של ערבים נוצרים ואנשים בני חו"ל, הרובע האחד הנאה ביפו. יוכבד התחילה לטפל במשק ביתה וגם הרבתה לטייל, ובעלה היה עסוק, הוא וחבריו, בהקמת המושבה. ולתקופת השנה אחרי בואם ארצה יצאו כל אנשי החבורה להציב את גבולות אדמתם, ולאחר שנמדדה האדמה חלקים חלקים, בני מאה דונם כל חלק, ונמדדו המגרשים לבניין, ארבעה דונם כל מגרש, הפילו אנשי החבורה גורל ביניהם. בעלה של יוכבד קנה שני חלקים ועל פי הפצרת יוכבד בחרו לעצמם את שני מגרשיו ביחד בקצה המושבה, והחברים הסכימו לכך ברצון, כי כל אחד מהם ביקש מגרש דווקא במרכז. כוונתה של יוכבד היתה ליצור להם פינת חמד, כזו שהיתה להוריה בעיירתה. היא חלמה על בית בתוך גינת עצים, רחוק מן השוק ומן החנויות ומן הרעש, בין פירות, פרחים וריח-שדה. בפעם הראשונה בחיי הזוג נעשה דבר על פי יזמתה ורצונה של יוכבד. הוא הסכים לה ברצון. הרגיש את עצמו קצת חוטא. והבית שבנו להם בנו בלב המגרש ולא בפני הרחוב כמנהג הכל. ורבים נדו להם ראש, כי הבית הפסיד על ידי כך מערכו הכספי. ואת הבית בנו כתבנית בית הוריה, כאשר זכרה יוכבד, ומרפסת לו כאותה המרפסת שבה ראה אותה בראשונה חתנה.
כשנכנסו לגור לביתם, חיבק ונשק לה בעלה ליוכבד. אותו היום מלאו שלוש שנים לנישואיהם.
ובחורף, לאחר הגשמים, כשבעלה היה טרוד בהכשרת אדמתו לנטיעת כרמו, התחילה יוכבד לטפל בגינתה. ואולם הפעם נחלה אכזבה. אחד המתיישבים במושבה נחשב בעיני חבריו כמומחה וכ“גנן” או כמעט “אגרונום”, כי לפני זה עבד שלוש שנים בכרמי ראשון לציון, כפועל. והאיש עקשן ובטוח בידיעותיו ואין להרהר אחריהן. וגם יוכבד הסתייעה כרבים אחרים בידיעותיו, וכאשר ביקשה ממנו לנטוע בגינתה עצי דובדבנים ושזיפים, פסק ואמר:
– עצים כאלה שלך לא יצלחו לעולם בארץ זו.
וכשביקשה לנטוע עצי תפוחים ואגסים, ענה לה שוב:
– הוציאי מראשך את כל אותם העצים האוקראיניים!
וכששאלה אותו:
– מה איפוא ניטע?… – ענה לה בוודאות:
– גפנים.
– גם בגינתי גפנים?!… – צעקה יוכבד. אותן נוטע בעלי בכרם. כל היום אני שומעת: גפנים, גפנים. כבר נמאסו עלי. וכלום הגפנים נותנות פרחים יפים באביב וצל בקיץ?
– לא.
– ומה איפוא ניטע?
– איקליפטוסים.
– ואימתי יתנו פירות?
– אין הם עצי-פרי, הם נותנים צל ומחסנים את הגוף בפני קדחת.
– יפה. ניטע איקליפטוס. אבל אני רוצה גם עצי-פרי!
– תטעי עצי זית.
– אימתי יתנו פרי?
– בעוד חמש עשרה שנה מנטיעתם.
– חמש עשרה! כבר אהיה זקנה אז ולא איהנה.
– תטעי שקדים. בשנה החמישית לנטיעתם תאכלי פרי.
– קוטפים את הפרי ישר מן העץ ואוכלים?
– כן.
והם החליטו לנטוע עצי איקליפטוס, זיתים ושקדים. וגם ערוגות פרחים תהיינה להם. וכשסיימה את נטיעת גינתה נעשה לבה טוב עליה. ועוד דבר אחד נתן לה שמחה גדולה ואושר: היא התחילה להרגיש שוב חיים חדשים בקרבה.
כשגילתה יוכבד את סודה לבעלה, שכרו להם עגלה, להם לבדם, הציעוה בשקים ממולאים תבן ומרבדים וירדו ליפו. שמחים באו אל הרופא ואל המיילדת לקחת מפיהם עצה. וגם הם שמחו לבשורתה של ה“אשה החיננית” – ככה קראוה שלא בפניה. ולשמחתה של יוכבד לא היה גבול, כשאמרו לה שמותר לה לעשות כל עבודה בבית ובגינתה, ורק להיזהר לא להרים משא, לא לקפוץ מהעגלה או מהמדרגות ולא… לקשור חבל לוחץ על בטנה. וכולם צחקו מטוב לב.
ולבה של יוכבד היה נכון ובטוח, כי בן בבטנה. ואמנם במועד הנכון ילדה למזל את אהוד.
כאמור, לא התנגדה יוכבד לשם זה שבחר בו בעלה. ואולם בעומק נפשה הרהרה, כי בעלה עושה עוול לזכר אביו, שאינו קורא את נכדו על שמו. גם רמוז רמזה לו על כך בעקיפין. בעלה השיב לה, כי שם אביו אמנם יקר לו, אבל השם הזה “גלותי” והוא החליט בלבו לעשות קץ לגלות. יוכבד לא הסכימה בלבה לבעלה, אבל החרישה, כי אהבה אותו.
ואף על פי כן הזכירה הגולה את עצמה לשניהם בעוד זמן מה, ובאופן שגרם עונג רב ליוכבד וקצת הנאה אף לבעלה.
כחודשיים לאחר לידתה הוזמנה יוכבד לבוא אל הקונסול הרוסי ביפו. הדבר היה מוזר בעיניה ואף בעיני בעלה: מה לה ולקונסול? הוא היה מבקרהו לעתים רחוקות, כי יעצוהו לשמור על נתינותו שיכולה להיות לו לתועלת בארץ הפקר זו, אבל היא לא ביקרתהו אף פעם. יוכבד ענתה לקונסול ושאלה אם היא יכולה לדחות לאיזה זמן את ביקורה, כי ילדה עודנו רך מאד. והקונסול הסכים. ומהסכמתו הבינו, שאין הדבר תכוף כל כך; ואף-על-פי-כן כשנזדמן בעלה של יוכבד ביפו, נכנס למשרד הקונסול. והקונסול צחק ואמר לו, כי הדבר נוגע רק לאשתו ואינו יכול להגיד לו; ואגב, רצונו להכיר את ה“נתינה” שלו, שכל מכיריו היהודים מדברים על יופיה ורק הוא לא ראה אותה, והרי יש לו זכות לכך!
כשמסר לה בעלה של יוכבד את דברי הקונסול צחקה ואף נהנתה מעט, אבל לא הזדרזה לבקרהו: “וודאי איזו שטות”.
ורק כשמלאה לאהוד שנה, הלבישתהו יוכבד כראוי לביקור כזה, ויחד עמו ועם אביו נסעו ליפו לביקור אצל הקונסול.
הקונסול קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות יוצא מגדר הרגיל, כיבדם בתה, השמיע מחמאות ליוכבד ולבנה, ואחר כך הוציא ממגרת שולחנו מעטפה גדולה ועליה כותרת של ה“בנק הרוסי הממלכתי”, ומתוך גליון קרא לפני אורחיו, שחמיה של יוכבד הפקיד בבנק על שמה שטרי ערך ממשלתיים, נושאי רווחים של חמישה אחוזים לשנה, בסך שנים עשר אלף רובל, בתנאים דלקמן: לאחר שתלד יוכבד את בכורה ישולמו לה במשך כל חייה פירות הפקדון, חודש בחודשו, ובסוף ימיה הרשות בידה לצוות את הפירות למי שתרצה, אבל בקרן אין לנגוע לעולם. עד שיוולד הילד יתווספו פירות הפקדון על הקרן. ואם, חלילה, לא תלד יוכבד לעולם, יהיו שייכים הפירות לאחר מותה ליורשי חמיה החוקיים. כיוון שמיום מסירת הפקדון ועד לידתו של אהוד עברו שלוש שנים, נוספו על הקרן אלף ושמונה מאות רובל, שדינם כדין הקרן יחד עם פירותיהם לעתיד, וכיוון שמיום שנולד הילד כבר עברה שנה, הוציא הקונסול מקופתו שש מאות רובל ונתנם ליוכבד, ומהיום הזה ואילך היא רשאית לקבל ממנו חמישים רובל חודש חודש.
הזוג הודה לקונסול על אדיבותו והם חזרו לביתם. יוכבד שמחה, שחמיה זכר אותה לטובה תיכף אחרי חתונתה, אין זאת כי אהבה. ובעלה כאילו נפגע משהו, הוא ראה במעשהו זה של אביו כאילו אות של אי-אמון בו, וידע כי סכום הכסף שקבע ליוכבד הוא חצי מסכום הנדוניה שנתן לכל אחת משתי אחיותיו. ואף-על-פי-כן שמח בשמחת יוכבד. ובפרט שהדבר בא בעתו. כל ה“חשבונות” שעשה הוא עצמו וידידיו יועציו נתבדו, ויש חשש כי כספו לא יספיק לו לסיים את ביסוס משקו.
יוכבד לא ידעה מעולם את חשבונותיו הכספיים של בעלה, כי הוא לא אמר לה והיא לא שאלה. ובשבתה עכשיו בעגלה וצרור הכסף בידה, עשתה חשבונות כמה להוציא על שיפור הבית וכמה על הלבשה לבנה. ולפתע הציע לה בעלה, כאילו בהלצה, להלוות לו את כספה לקניית זוג סוסים ועגלה. היא הביט אליו בתמיהה ומסרה את כספה לידיו.
ה
כבר עברו שלוש שני מאז עלו יוכבד ובעלה ארצה. קניית הקרקע, מלאכת הבניין, הנטיעה של מאה דונם כרם והוצאות הבית ומחלתה של יוכבד בלעו הון רב. שניהם לא ידעו חסכון, אף כי היו זהירים לא להוציא כספים למותרות. שניהם עבדו; היא עסקה בכל ענייני הבית והמיטבח, פרט לשטיפת הרצפות והכביסה, עבדה בגינתה; ואף הוא לא התעצל והיה טרוד בכרמו מאור הבוקר ועד הערב. אבל הוא לא ידע לכלכל את משקו, לא ידע לעמוד על פועליו, שרובם “ירוקים” היו וישר מן האנייה באו למושבה. נטיעת כרמו בלעה פי שניים כמעט מן הרגיל. ועם כל הזהירות רבו הוצאות הבית, ובייחוד מאז נולד הבן. כל דבר, מקטן ועד גדול קנו אצל התגרנים שפשטו את העור.
הדאגה התחילה לקנן בלבו של בעל יוכבד, מה יהיה בסופו של דבר? הונו הולך ונמס כמים, ומלכתחילה לא היה כה גדול כאשר חשבו רבים, ונוסף לכך הרבו לתבוע ממנו תרומות גדולות בעיר ובכפר. גם לא היה בכוחו להשיב ריקם את פני חבריו, שביקשו ממנו גמילת-חסד וערבות לשטר. חבריו במושבה התחילו להשתעבד למלווים ברבית ביפו. והלווים יש ששכחו להחזיר לו. וכבר היו שני מקרים, שהיה אנוס לשלם שטרות שערב להם, אלף פראנקים כל אחד. ואחרי המקרה הזה נדדה שנתו. הוא שכח כמה שטרות ערב לחבריו. יוכבד ראתה שאין פניו כתמול שלשום. הוא הסביר לה, שעתיד הענבים בכרמיהם מדאיגוֹ. היהיו להם קונים? אף היא דאגה דאגת הענבים. ואף-על-פי-כן ניחמה את בעלה: “לד' הישועות!”… בעלת בטחון היתה יוכבד.
היא ובעלה התחילו לחשוב על קימוצים. ועד שיתן הכרם את פריו החליט לקנות לו זוג סוסים לחרישת אדמתו שלו, וגם ישלחם לחרוש בשכר אצל אחרים. כמו כן החליט לחרוש את מאת הדונאמים של נוטעו, ולזרעם שעורים לסוסים, חיטים ללחם ביתו, סלקים למכירה ומספוא לפרה, שהיה בדעתה של יוכבד לקנות.
בחיטים יודע הוא פרק, כי הרי בטחנת אביו קנו חיטה מכל רחבי הפלך. ובסלקים יודעת פרק יוכבד, הרי בבית אביה עסקו בכך. ולשם כך ביקש את “ההלוואה” מאשתו.
לכתחילה קנה בעלה של יוכבד סוס אחד בהזדמנות, מאת בידואי עובר דרך קנהו. ושניהם יוכבד ובעלה, שמחו מאוד כשהכניסוהו לאורווה ארעית, שהקימו מעצים; אורווה, כאשר זכרה יוכבד מבית אביה עם עלייה למספוא למעלה, יקימו אחר-כך, לכשירחב להם. ובאותו ערב, כשהשכיבה את אהוד בעריסתו, שרה לו:
"אבא הביא סוס
אלינו, לאבוּס…"
בעלה של יוכבד לא ידע מימיו לרכוב, ולא כל שכן שלא ידע לטפל בסוס. והוא קרא לאחד מפועליו, שעבד בכרמו, – בן כפר ורגיל אצל בהמות, – לטפל בסוסו ולהרגילו גם במשיכת עול. תוך כדי כך התחיל בעלה של יוכבד להרגיל עצמו ברכיבה, כי מה יהיה במקרה של התנפלות הערבים על הכרמים בלילות? כל בעלי הסוסים ייצאו רכובים והוא לבדו יישאר בבית? לירות ברובה צייד כבר למד בסתר. יוכבד שנאה את הרובה וראתה בו סמל כל רע. ואולם הוא קנה לעצמו רובה צייד והסתירהו מעינה, ובמשך זמן קצר למד גם רכיבה.
יום אחד, יום השוק בלוד, יצא בעלה של יוכבד אל השוק בלוויית פועל לקנות שם סוס שני וגם פרה ליוכבד. סוס לא קנו, כי לא מצאו כזה שביקשו, אבל נזדמנה להם פרה יפה, שהמליטה זה עכשיו. בשובם הביתה הלך הפועל בשבילים אלכסוניים דרך השדות, לקצר את הדרך לפרה ולעגלה הרכה, ובעלה של יוכבד רכב לבדו בדרך המלך. ואולם בהיותו לא רחוק מהמושבה, היטה את סוסו בשביל הצר אל עבר כרמו. ובינתיים שקע במחשבות ובזכרונות. באופן פלאי נזכר בדרך שעבר בה אז, כשנסע מן הכרך אל העיירה. אביו ביקשו לנסוע ולראות את הנערה ולצאת בזה ידי חובה כלפי ה“רבי”, כי אל השידוך לא התייחסו שניהם בכובד ראש, לא האב ולא הבן. האב מחמת טעמים של ייחוס ונדוניה – הוא קיווה לקבל בכרך מאת אלפים רובל נדוניה לבנו… – והבן חלם בסתר לבו לעלות ל“פלשתינה”, להיעשות בה איכר עובד אדמה, ואת “רות” שלו ימצא בין בנות ציון המאלמות אלומות בשדה… בדרך, בין תחנת הרכבת לעיירה, הלך לבו של בן הכרך שבי אחרי המראות שנגלו לפניו: חורשות, שנשארו לפליטה מיערות עד, שנכרתו בידי אדם, וחורשות שניטעו מחדש; שדות בר, שדות סלק שחבורות חבורות של בנות כפר, יחפות, לבושות שמלות צבעוניות, עמדו בהם שורות שורות ותולשות ומדללות את הסלק הצפוף; ושיריהן ממלאים את האוויר שכרון. ראשו של בן הכרך הלך סחרחר ויהי כחולם בהקיץ. ולפתע פתאום עצר בעל-העגלה את סוסיו במבוא לעיירה מול בית הטובל בין עצי-פרי, ואמר לו:
– אדון, הנה הבית אשר ביקשת… – הנוסע פקח את עיניו. לקראתו, על המרפסת, עמדה בין פרחי העצים עלמה, שדמתה בעיניו לפרח חי. היא הרגישה במבטו והסמיקה. ואותו רגע ידע בן הכרך, שהוא מאוהב בה למעלה ראש.
– אוי!… – צעקה חלשה פרצה מפי בעלה של יוכבד, כשאבד את שיווי משקלו, נפל מלוא קומתו מעל סוסו ארצה. רק פעם אחת צעק ולא הוסיף.
הסוס השתאה, כששוחרר לפתע ממשאו, עמד רגע כמפקפק, מה עליו לעשות. הוריד את ראשו, הריח פעם ופעמיים את בעליו, ונואש ממנו. צעד צעד קדימה, ניסה לתלוש בשיניו מן העשבים שבצדי השביל, אבל המלאכה כבדה עליו מחמת המתג שבפיו. וילך לו בצעדים מדודים ובטוחים אל המושבה, אל האורווה.
יוכבד עמדה בשער חצרה שעה ארוכה ותחכה בכליון עינים לבעלה. למה כה התמהמה לשוב? לפי החשבון שחישבו הוא ופועלו לפני לכתם לשוק עם זריחת החמה, היו צריכים לשוב לפני שעה ויותר, ואינם. היא התחרטה בלבה שלא מנעה את בעלה מלהיכנס בעניין הסוסים.
השמש כבר התחילה נוטה מערבה. ונדמה היה ליוכבד, כי באוויר עבר לפתע רחש, המבשר רע. לבה התחיל פועם בחזקה. בקצה המושבה, מצדה השני, נראה הפועל, והוא נוהג לפניו פרה ועגלה רכה. ועוד מרחוק ראתה יוכבד כי פני הפועל מאירים משובע-רצון. אבן כבדה נגולה מעל לבה, וכנערה צעירה רצה לקראת הפועל. ולפתע תקפתה שוב חרדה גדולה.
– היכן בעלי? – שאלה יוכבד את הפועל בקוצר רוח, ופניו שהיו זורחים לפני זה מרצון התקדרו ענן בין רגע ודאגה ניצנצה בעיניו.
–האם עוד לא שב? כשעתיים לפני יצא, רוכב על סוסו בדרך המלך. – וכשראה הפועל שפני גברתו חוורו כסיד, התקדרו פניו. ואולם הוא התעודד ואמר: אולי פנה אל הכרם. עוד מעט ישוב!…
דבריו לא הניחו את דעתה של יוכבד.
מחלונות הבתים הפונים לרחוב בירכוה נשים מכירות בשעה טובה לקניית הפרה. יוכבד ענתה להן בשפה רפה. אחת הנשים חשבה בלבה: “מה גאוותה, האם על בעלה שהיה פעם עשיר?”… והשנייה לחשה: “יש במושבה פרות יפות משלה”.
ועוד לפני שהגיעו השניים, הפועל ויוכבד, מול שער חצרם נשמעה מהצד השני של המושבה, מהדרך המובילה אל כרמם, שעטת הסוס. יוכבד צעקה צעקת בהלה ונפלה מתעלפת.
הפועל, השכנות שנבהלו לבוא מן הבתים הקרובים, וידיד ביתם, שנקרה לבוא דווקא ברגע הזה, כולם יחד הכניסוה בזהירות. הנשים, מהן התחילו מרטיבות מגבות לשים על ראשה, מהן מרחו את ידיה בכוהל שנמצא במיטבח. הפועל עלה על הסוס להבהיל את החובש. ומשם דהר בדרך, שהסוס בא בה, לעומת הכרם, וקרא עמו כל איש אשר פגש.
וידיד הבית שעמד חיוור ואובד עצות שמע את קול בכיו של אהוד מהחדר השני ורץ אליו.
ו
ידיד בית זה הוא הוא ה“בחור מן המושבה”, כפי שקראה לו מרים, בעלת המלון ביפו. הוא ראם ברדתם מן האנייה, כשהם רטובים ורועדים מהתרגשות, ושניהם משכו את לבו. נדמה היה לו, שעוד לא ראה מימיו אשה חיננית כזו, והוא עזר להם בסידור ענייניהם בנמל, כי ידע לדבר ערבית, ולא נתן לסרסור היהודי לנצלם; ובהליכתם מן הנמל העירה, דרך הסימטאות הצרות, כיוון את הסבלים, והורה את הדרך לשני האורחים עד בואם למלון מרים. והוא עזר אחר-כך בשעת מחלתה של יוכבד. תמיד מוכן היה “לרוץ” לאיזו שליחות תכופה. וכשהבריאה יוכבד היה הוא הראשון שהובילה לטיול לגן הנחמד של הברון הרוסי. בעלה היה טרוד, בימים הראשונים לאחר הבראתה, בסידור ענייניו הכספיים. ובגן חיתה נפשה של יוכבד, בין העצים הטרופיים שכמוהם לא ראתה ליופי. והוא שהכניס את בעלה של יוכבד לתוך החבורה לרכישת קרקע, וגם הוא עצמו היה חבר לה.
הוא היה צעיר הרבה מבעלה של יוכבד ואף ממנה. צעיר מאוד היה, אבל עוד מלפני שנה בא ארצה וכבר עבד ב“בחר” בראשון לציון, קצר בשדהו של איכר אחד מפתח תקוה ואף עבד במשך שלושה חדשים רצופים אצל איכר גרמני בשׂרונה. הוא כבר חשב את עצמו לבן הארץ, והיה לו אפילו חבר ערבי. את הקדחת ידע פעמיים ואת הבורדם פעם אחת, והיה מתפאר, שבמשך כל ימי שבתו בארץ לא היתה לו דלקת עיניים ולא “חררה” בעור גופו.
ומתוך יחס של ידידות בחר אף הוא לעצמו מגרש קטן בן דונם ליד מגרשם של יוכבד ובעלה, כי רק רבע “חלק” קנה לו באדמה, עשרים וחמשה דונם, ונטע בהם עשרה דונם גפנים, עשרה שקדים וחמשה זיתים, והוא יעץ גם לידידו, בעלה של יוכבד, לגוון את נטיעותיו, אבל שאר חבריו מנעוהו מ“שטויות” כאלו: הגפנים עתידות להעשיר את בעליהן, ושקדים וזיתים מה הכנסה יש בהם? בית לא בנה לו מחוסר כסף והיה גר בשכנות אצל אחד האיכרים. הכנסותיו היו מצומצמות מאוד, אבל יתרון לו על זוג ידידיו, שבמושבה חשבום לעשירים. הם הוציאו – ולא מעט – למחייתם, והוא לא הוציא אף פרוטה למחייתו; את הוצאותיו המצומצמות היה מרוויח תמיד מעבודה שכירה בכרמי האיכרים. הוא ידע לזמר, להרכיב ובייחוד השתלם בסידור גינות פרחים; מלאכה זו התאמן בה בעובדו בשרונה. בסידור גינות עצים לא עסק, כי אין להתחרות עם מי שנחשב במושבה ל“גנן” ושהוא עסק בכך. ואולם כששמע את תלונות יוכבד על מיעוט עצי פרי בגינתה טרח בשבילה בחשאי והביא לה מלוד שני עצי תות מורכבים על תות שמי, שני עצי תאנים ושני עצי אפרסקים מורכבים על שקדים. ומשרונה הביא לה שני עצי תפוחים ושני עצי אגסים וגם עץ שזיף. ה“גנן” ששמע על כך לעג ליוכבד ולעוזרה החדש כאחד. ל“שיטתו” דומים שרשי העץ לגידי אדם, וכי יחיה אדם שחתכו לו את גידיו? ואולם כל העצים נקלטו ובאביב הוציאו ניצנים. לאושרה של יוכבד לא היה גבול, וערכו של ידידם עלה בעיניה. וגם בעלה של יוכבד חיבבו מאוד על עצתו הנבונה מזמן לזמן, אף כי לא תמיד עשה כדעתו, כי לא ידע לשחות נגד ההרגל.
ומאז הוקם ביתם נעשה הידיד אורח קבוע אצלם לשתיית כוס תה, שיוכבד ידעה להכינו בנוסח רוסי ובטוב טעם. בביתם היה להם חדר אחד פנוי, כי ארבעה חדרים בו, ובעלה של יוכבד הציע לידידם להיות דיירם, והבטיחהו, כי לא “יפשוט את עורו”. איזה רגש של צניעות מנע ממנו לקבל את ההצעה. בשעת שתיית התה היו שני הגברים עוסקים בשיחות על היישוב, על ההתיישבות החקלאית ועל היחסים בין הערבים והעברים. יוכבד לא אהבה את הנושאים ה“כבדים”, והנושא על יחסי הערבים והעברים הטיל עליה תמיד פחד. ואולם כשהשיחה היתה סובבת על עצים ועל גנים וגינות, היתה גם היא מתעוררת להשתתף. היא הצטערה על חוסר הפירות בארץ, שהיא היתה רגילה בהם: תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים. ודאי, יש יתרון גדול לתפוחי זהב, אבל עצים אלו גדלים, לפי דברי הידיד, רק כשמשקים אותם, ובמושבתם עדיין קונים מיים בפח.
ידידם יעצם לא לקנות סוסים; אמנם סוסים הם ברכה במשק של איכר. ואולם כלום בעלה של יוכבד איכר? הוא עדיין איש עירוני והחזקת זוג סוסים בנוסח עירוני, רחוקה מריווח וקרובה להפסד. הוא ידע על “האוצר”, שנפל לידה של יוכבד בהיסח הדעת, ויעץ להשקיע את הכסף בזיבול גדוש בכרם. יוכבד היתה דעתה כדעת ידידם, אבל לא יכלה לעמוד בפני רצונו של בעלה לזוג סוסים.
וכשקרה האסון, היה הידיד האחד, שעמד ליוכבד במיצר.
ז
בהלווייה, שהיתה למחרת יום האסון, לא השתתף הידיד. הילד היה רק בן שנה וחצי במות עליו אביו. ובמבט עיניה בלבד ביקשה יוכבד את ידידם להישאר עם אהוד – הוא היחידי היודע לטפל בו. גלמודה, עזובה, הלכה האלמנה הצעירה אחר מיטת בעלה. בדידות איומה תקפתה, אף כי כל המושבה, בזקניה ובנעוריה, ליוותה את מתה הראשון. בחלקת שדה מכוסה חרולים וקוצים, שנועדה לבית עולם, חצבו את הקבר הראשון. השו"ב של המושבה, שהוא היה גם עובר לפני התיבה בשבת וביום טוב, אמר “אל מלא רחמים”, ואחד מחברי הוועד אמר “קדיש”.
כל עת ההלווייה היתה יוכבד כאבן דוממה. וגם מחשבתה כאילו שותקה. ורק בשובה הביתה ובראותה את ילדה, היתום, פרצה בכיה מרה מפיה.
כל אותו הלילה הראשון אחרי האסון והלילה הראשון אחר ההלווייה, ישבו עם יוכבד כל הזמן כמה נשים מן המושבה, אבל מלילה ללילה עד סוף ימי ה“שבעה” הלך מספרן ופחת. וגם “מניין” של גברים היה מתפלל שלוש פעמים בבית והשו“ב היה אומר “קדיש”; ולאחר ה”מנחה" של היום השביעי הלכו איש איש לביתו ולא חזרו עוד. ובאותו הלילה ישנה יוכבד, בפעם הראשונה בחייה, יחידה וגלמודה תחת גג ביתה ורק הילד עמה. את מיטת הנער העתיקה באותו הלילה אל חדרה. עד אז היה יושב כל הלילה ידיד ביתם, כל ימי השבעה, בחדרו של הנער.
וכשאחרון הגברים והאחרונה בנשים עזבו את הבית, ורק הוא לבדו נשאר עם האלמנה ועם הנער, פיקפק רגע; הללכת או להישאר? הוא לחץ בחמימות את ידה, והלך לו.
עוד בימי ה“שבעה”, כשאי אפשר היה להימלך עם יוכבד, החליט ידיד הבית על דעת עצמו להשתמש במקרה הטוב שבא לידו ומכר את הסוס ואת הפרה ושלח את הפועל חזרה לעבודתו בכרם. הוא ראה שאין פרוטה במזומן בבית, ואף ניחש שמצבו הכספי של ידידו המנוח אינו לעילא ולעילא. כן ידע, שאין יוכבד מסוגלה לטפל בפרה. וכשסיפר את הדבר ליוכבד למחרת גמר ה“שבעה” ומסר לידה את הכסף, הסכימה לו במבט עיניה, שהיתה בו הבעה של תודה ורצון. מן השעה שהתרחש האסון כאילו ניטל ממנה כוח הדיבור. ידיד זה – לא, אין היא הפקר.
ביום השמיני אחרי מות בעלה, ישבו שניהם, יוכבד וידיד-ביתם, שבא לבקרה, שותקים ודוממים שעה ארוכה. ואהוד, שהתרגל ל“דוד” במשך ימי ה“שבעה”, רכוב על ברכיו. ולבסוף הרימה יוכבד את ראשה.
– ומה עכשיו? – שאלה בלחש.
הוא שתק רגע קט. והביט אליה במבט מלא אהדה והשתתפות בצער:
– נחכה עד עבור שלושים. ואז, אם תסכימי, אלך עמך אל הקונסול ואל הבנק להיוודע על מצב העניינים.
היא מחתה במטפחתה הלבנה את הדמעות מעיניה והתאמצה לומר בקול חזק:
– תודה רבה לך. אשמח, אם תלך עמי. אתה מבין צרפתית ומנהל הבנק מדבר רק צרפתית. בעלי ידע, אני – לא.
והדבר היה לפלא בעיני ידידה על שפע המלים בפיה הפעם.
למחרתו, לאחר שלושים, הלכו שלושתם ליפו; הנער כבר היה מתהלך ומפטפט מלים מספר.
הקונסול קיבלם גם הפעם בסבר פנים יפות וניחם את האלמנה ושיבח את הילד וגם את אבא המנוח ורק אל מלוום הביט בחשדנות. אחר כך ציווה את מזכירו להביא את הצוואה, שהיתה שמורה בארון הברזל, המיועד למיסמכים חשובים. והוא פתח באופן חגיגי מעט מעטפה גדולה, חתומה בדונג. עיני יוכבד תפסו מרחוק את כתב ידו של בעלה. היא נבהלה וגם תקפתה הרגשה של מוסר כליות, שהיא יושבת כאן בבית, בריאה ושלמה והוא שוכב שם במחנק. נכנס הלבלר לכתיבת הפרוטוקול, והקונסול התחיל לקרוא. הכל הקשיבו מתוך עצירת הנשמה, ובחדר הגדול השתררה דממה כבדה, שמעו רק שריטת הצפורן של הלבלר על גבי הנייר וקולו של הקונסול.
המנוח ציווה את כל נכסיו דלא ניידי לבנו, האדמה, הכרם והבית. ואת כספו במזומן ואת שטרי הערך שלו, הנמצאים בבנק הצרפתי קרדיט ליאונה, הניח לאשתו. וכן ציווה לה את הזכות של דירה בבית לכל ימי חייה.
כל מלה כאילו הלמה בפטיש על ראשה של יוכבד. הוא קיפח זכותה לגבי הנכסים דלא ניידי. למה? מה חטאה לו? אולי התנקם בה על הירושה שציווה לה חמיה? או אולי קינא אותה? אבל כלום היא וילדה אינם היינו הך?
הקונסול הוסיף לקרוא, כי בתור אפוטרופסים לבנו עד גיל בגרותו הוא ממנה את אשתו ואת… הוא השמיע את שמו של ידיד ביתם. הצוואה נכתבה עשרה ימים לאחר ביקורה הראשון אצל הקונסול.
– מיהו האדון… האפוטרופוס השני? – שאל הקונסול בקול, שניכר היה בו סימן של אי-רצון. יוכבד רמזה לעבר ידידה.
– איזה נתין?
– רומני… – ענה הנשאל צרפתית. פני הקונסול הועבו.
– גברתי, האין נתינים רוסים במושבתכם? – היא נבוכה מעט והחרישה. והקונסול הוסיף לחקור:
– בן כמה שנים הנך? היש תעודה בידך?
– כן. בן עשרים אני.
“כמעט נער”… חלפה מחשבת פתע במוחה של יוכבד. אמנם גם היא היתה רק בת עשרים וחמש, ואולם הרי היא כבר הספיקה ללדת פעמיים וגם להתאלמן.
הקונסול החתים את העדים על הפרוטוקול, מסר את הצוואה ליוכבד, שדומה היה לה, כאילו נכוו ידיה בנייר, והקונסול נפרד בקרירות מאורחיו.
ממשרד הקונסול הלכו לבנק. גם מנהל הבנק ניחם את יוכבד, אבל כאן היתה צפויה לה הפתעה מרה. חובו של בעלה הגיע לאלפיים פראנק, שניתנו לו בערבות של שטרי ערך ממלכתיים רוסים בסך שלושת אלפים רובל. המנוח ציווה למכרם לפני כחדשיים, אבל במשך השבוע הראשון לאחר מותו קיבל הבנק עיקולים מבית המשפט על סך חמשת אלפים פראנק, תמורת שטרות שהמנוח היה ערב להם, וזמן פרעונם עבר ולא נפרעו.
יוכבד הרגישה חלחלה בכל גופה. אלמלא ידידה היתה נמעדת ונופלת. "חמשים רובל לחודש יש לי – עלה על דעתה, – “אני ובני לא נגווע ברעב. ועוד ידיים לי וכוח לעבוד”.
היא נפרדה ממנהל הבנק, שהביט עליה בעיני חמלה, ושלושתם הלכו לעומת ה“חן”. הידיד דיבר על לבה להיכנס לבית אוכל ולסעוד את לבם ולנוח מעט. היא מיאנה, נחפזת היתה לשוב הביתה.
ח
כשירדו שלושתם, יוכבד, בנה וידידה מן העגלה, הלכו בשתיקה עד לשער החצר. כאן לקחה יוכבד את בנה מזרועות ידידה, ואמר בלחש:
– בקשה לי אליך: במשך שלושה ימים אל תבקרני. רוצה אני להישאר שלושה ימים לבדי עם עצמי, לחשוב על חיי להבא. ואתה, הרי ידיד אתה לי, חשוב גם אתה מעט בעדי ותייעצני.
הידיד לחץ את ידה בחמימות. ומחלונות הבתים ברחוב היו מבלשות אחריו עיני נשים.
יוכבד לא עצמה את עיניה עד אור הבוקר. היא שמעה את קריאת התרנגולים בחצרות השכנים, את יללת השועלים, שהגיעו עד חלונות ביתה; את נביחת הכלבים ואת צפירותיו של השומר. ופעם אחת שמעה גם את יריית רובהו ולא נפחדה, כי ידעה שרק מתוך שיעמום הוא מחזק את לבו. עיניה היבשות והנוצצות היו פקוחות לרווחה. במקום המחשבות על עתידה עברו במוחה קטעי זכרונות מימי ילדותה ונערותה. ולפתע עמד לפניה כמו חי אותו הבחור הצעיר מן הכרך, בגדיו וכובעו העידו בו על כך. הוא עמד, לאחר שקפץ מהעגלה, ומבט עיניו השחורות והדולקות הטילו מהומה ומבוכה בלבה. “האהבתי אותו באמת? לא. אסור לשאול שאלות כאלו. הרי ילדתי לו פעמיים!… בוודאי אהבתיו… הרי בעלי היה ואני אשתו, והוא אהבני”…
ובמשך כל אותם שלושת הימים טיפלה בבנה, במשק ביתה ובעבודת גינתה, שהוזנחו מעט, וחשוב לא חשבה על עתידה. ביום היתה עסוקה ובלילות-נדודיה לא יכלה לחשוב.
וביום הרביעי, לפנות ערב, בא לבקרה ידיד ביתם. ושניהם, הבן והאם, שמחו לקראתו כאחד. אף הוא היו לו, כנראה, הימים ימי חרדה ודאגה, כי לחייו החווירו ונפלו מעט; אבל כשהסתכל ביוכבד הזדעזע כמעט:
– מה עוללת לעצמך? הלוא אם את לילד כה נחמד. עליך לשמור על עצמך!
ואמנם, פני יוכבד הורעו מאוד והיא כאילו הזדקנה בשנים מספר. היא לא ישנה זה יותר מחודש ימים. פרט לדייסה לבנה לא בישלה כלום, וגם הזניחה את תלבושתה.
– אין דבר. מנוסה אני בייסורים.
לפניו ישבה יוכבד חדשה. לא אותה העלמה שהכיר זה כשלוש שנים, כי אם אשה העמוסה עול חיים.
יוכבד הכינה תה, כיבדה את אורחה ושתתה גם היא בפעם הראשונה לאחר שבועות ממושכים. והילד אכל ברצון מן התופינים, שהביא לו ה“דוד” במתנה; כך התחיל הנער לקרוא לו מאז התרגל בדיבור.
– ומה החלטת בשלושת ימי-ההסגר? – שאל ה“דוד” את יוכבד. כשהביט אליה במבט רך ורציני כאחד.
לא החלטתי כלום. לא יכולתי. איני אלא אשה.
ושניהם נשתתקו. לבסוף אמר ה“דוד”:
– ואני חשבתי, ורצוני להתייעץ עמך.
יש שתי אפשרויות לסידור העניינים להבא, ועל יוכבד להכריע. האפשרות האחת היא, למכור את מאת הדונמים הבלתי נטועים, ותמורתם תספיק לכלכל את הכרם עד שיתחיל להכניס ובמקרה כזה מוכן הוא, ה“דוד”, ליטול על עצמו את הטיפול בכרם עד שיגדל אהוד.
והאפשרות השנייה היא: לטפל בכרם רק באופן שטחי, בכדי שלא יישמד. ולשם כך יספיק מעט הכסף, שהאנשים שהמנוח ערב להם ושילם בעדם מוכנים לסלק קימעה קימעה, במשך שנים אחדות, עד מחצית החוב. הוא, ה“דוד” כבר לקח דברים עמהם. ואולם במקרה זה, לא יקבל את הטיפול בכרם על עצמו. טבעו בכך, איננו יכול לעשות מלאכה למחצה. ויהיה צורך למסור את הטיפול בכרם בקבלנות. הוא, ה“דוד”, לקח דברים על כך עם אחד האיכרים במושבה, שזוג סוסים לו משלו, והוא מסכים בתנאי, שגם ניצול האדמה הבלתי נטועה יהיה לזכותו.
אהוד התחיל להתנמנם. האפשרויות השונות לטיפול ב“כרמו” לא לקחו, כנראה, את לבו… צל של גיחוך עבר על שפתי יוכבד. היא העבירה את בנה על זרועותיה למיטתו. תחילה התנגד, ואחר כך נשתתק ונרדם.
וה“דוד” המשיך:
– ועוד דבר. עליך, יוכבד, לצמצם עכשיו את הוצאותיך רק בתחום החמישים רובל לחודש, שהם בערך ששה נפוליונים.
בעיניה של יוכבד נוצצו שתי דמעות.
– הייתי רוצה מאוד שאתה תטפל בכרם. אבל האדמה שייכת לנער ואין אנו רשאים למכרה. – היא שתקה רגע. נקבל את האפשרות השנייה… ינצל הקבלן גם את האדמה, הרי לא “יאכל” אותה? הוא גם יצליח יותר משנינו לגבות את מחצית החוב מאת… – היא לא סיימה את דבריה.
ושוב אמרה:
– ואת הוצאות הבית אסדר כדבריך. הבה נקח פסת נייר ונרשום אחד אחד, כיצד נוציא את המאה ועשרים וחמשה פראנקים לחודש. ואת פיסת הנייר הזה אשמור כתורת משה.
והם ישבו שניהם ליד השולחן.
יוכבד נאנחה כאילו מתוך הקלה. עוד יש מישהו החושב לה והדואג לה…
ובפעם הראשונה, אחר שלושים וחמשה לילות, ישנה במנוחה.
ט
“התקציב”, שהכין ה“דוד” באותו הערב המכריע בחייה לא עמד בפני המציאות. אף שוויתרה על כל עזרה שכירה היה חשש לגרעון מה, דבר שהפחידה עתה יותר מכל. גרמו לכך מס הוורקו, שהקבלן מיאן לשלמו, הוורקו על הבית והוצאות המושבה, שהשניים שכחו לכללה ב“תקציב”. אמנם ליוכבד היו עוד שמלות מקודם ואת הבגדים לבנה תפרה מבגדי המנוח. ואולם היא היתה צריכה לקנות לו נעליים וגרביים וכובע. ועוד דבר נשכח מן ה“תקציב” – תרומות. במושבה יכלה לצאת ידי חובתה בפרוטות, אבל ביפו ובירושלים הוסיפו מוסדות הצדקה, שהיו רגילים לקבל תמיכה מאת המנוח, לתבוע, מעת לעת גם ממנה, והיא לא יכלה להיפטר בפרוטות. נשקף לה גרעון של נפוליון אחד לחודש. במשך החדשים הראשונים היה בידה איזה עודף ממכירת הסוס והפרה, לאחר ששילמה את הוצאות הקבורה. אבל מה להבא? היו לה בביתה שני חדרים מיותרים, שמבוא מיוחד להם, ורק הוסיפו לה טירחה. אילו השכירתם למשפחה היתה יכולה לקבל יותר, אבל המחשבה על ילדים חדשים בביתה ובחצרה הפחידה אותה. והיא החליטה להשכירם לרווקים, אף כי בשכר נמוך יותר. ואולי להשכיר חדר אחד ל“דוד”? הנער ישמח מאוד, וגם לה תהי הרגשה של יתר בטחון. ואולם היא לא תקבל מידו שכר דירה, וגם… את ה“גם” הזה לא הסבירה לעצמה די היטב. ובעזרת ה“דוד” השיגה שני דיירים לשני החדרים, אחד מורה ואחד הרוקח שבמושבה, והם שילמו לה חצי נפוליון לחודש כל אחד, ואת כיבוד החדרים וגם את סיודם, פעם לשנה, קיבלו על עצמם. יוכבד נשמה לרווחה. “תקציבה” יהיה מאוזן מעכשיו.
עברו שתי שנים מיום מות בעלה. בשנה הרביעית יהיו ענביו כשרים למכירה, ומפאריס באה הבשורה, כי הברון התרצה לקנות את הענבים לתוצרת היין ביקביו. תקופת החוזה עם הקבלן נסתיימה, וגם בעלי החובות, ששילמו לקבלן כארבעים אחוז מחובם, הודיעו, כי יותר אינם יכולים לשלם. והיה צורך להמשיך את עיבוד הכרם עוד שנה אחת, עד הבציר הבא… והכרם הוזנח במשך שתי השנים, זבל לא ניתן לו כל עיקר והחרישה נעשתה שלא בזמנים הנכונים, וזמירת הגפנים לא הניחה את הדעת. מה לעשות לכרם?
ושוב היתה מועצת-משפחה: האם וה“דוד”, והילד שמלאו לו שלוש שנים וחצי, יושב מן הצד.
ושוב היו לדעתו של ה“דוד” שתי אפשרויות.
דבר אחד היה וודאי: להזניח שוב את הכרם יהיה חטא כלפי אהוד וכלפי יוכבד. השנה יש לזבלו מנה גדושה של זבל, לחרוש כהלכה ולתקן את זמירת הגפנים. ועל כל זה יש להוציא, לפחות, אלפיים פראנק במשך העונה הקרובה. וה“דוד” היה בטוח, כי הכסף הזה יכוסה על-ידי הכנסת הכרם מהבציר הבא, וישאר גם עודף מה.
ואולם כיצד להשיג את האלפיים פראנק? אילו הושגו, היה ה“דוד” מקבל על עצמו את הטיפול בתיקון הכרם, מבלי לקבל פרס, כי עבודה כזו חביבה עליו ומצבו החומרי “בסדר”. וכאן באו שתי האפשרויות של ה“דוד”:
או למכור חמישים דונם ממאת הדונם, שערכם עלה עתה; או להשיג הלוואה ברבית בערבון הפרי של הכרם.
– לא, ידידי. – השיבה יוכבד בקול של וודאות, – לא אסכים אף לאחת משתי האפשרויות האלה. כשיתבגר אהוד יעשה באדמתו כרצונו, אני לא אמכרנה, ואף לא חלק ממנה; והלוואה… לעולם לא!… תשלום ריבית תועבה לי.
ה“דוד” הביט אל יוכבד מתוך תמהון והוקרה גם יחד. הצרות ביגרוה וגידלוה.
– והכרם, יוכבד? האם נזניחנו?
– לא, חלילה! הבה נחשוב!
והפעם שקעה יוכבד באמת במחשבותיה.
– איני יכולה להחליט, אם מותר לי לעשות את הדבר, אמרה פתאום. – אם הוא היה מסכים לכך… – שוב הפסיקה לרגע קט ומבטה נח על בנה הקטן.
– שמורים עמי השעון ושרשרת הזהב שלו. ומנורת חנוכה של זהב. אמרתי לשמרם לבנו. ושמורים עמי תכשיטי, שהוא היה מביא לי עם כל ביקור וגם אלה שחמי נתן לי ביום החופה. אמרתי לשמרם לכלתו של אהוד. המותר לי למכור כל זה ולשמור על הכרם?
– בוודאי! – פרץ מפיו של ה“דוד”, ותיכף התחרט, כי ראה שפניה של יוכבד החווירו. אבל הוא כבר גבר על חולשתו. – גם אביו של אהוד לא היה עושה אחרת במקרה כזה. שמירת הכרם, שהוא נטעהו, ושמירת התכשיטים מה עדיף?
“מדוע אמר אביו של אהוד ולא בעלך?”… בילבלה מחשבת רגע את יוכבד. נראה היה, כי מלחמה עזה מתלקחת בלבה; פעמיים ושלוש הרגיש ה“דוד” ברעדה, שעברה בכל גופה. והוא חשב בכאב-לב: “האומנם כה יקרים לה התכשיטים או הזכרונות הקשורים בהם?” יוכבד קמה ויצאה מחדר-האוכל.
– דוד, מתי תביא לי את החמור? – שאל הנער. ה“דוד” היה רגיל לשאול מאת אחד האכרים חמור, להביאהו לאהוד ולהרגילהו ברכיבה. כשראתה יוכבד בפעם הראשונה את בנה רוכב על חמור, נבהלה. אבל האושר שהביעו פניו מנע אותה מהפריע לו.
– מחר לפנות ערב אביא שני חמורים – לך ולי – ונרכב שנינו אל הכרם. – הנער קפץ ומחא1 כפיים מרוב התרגשות. וברגע הזה חזרה אמו ובידה תיבה קטנה יפה, מעשה אומן, עשויה עץ אגוזים ומשובצת משבצות של שן… היא חזרה וישבה במקומה. בזהירות פתחה את התיבה, ושמה על פני השולחן סיכות תכשיטים שבכמה מהם הבהיקו יהלומים.
עיני ה“דוד” נפקחו מתמהון והנער קרא: “כמה יפה!” – בני, הלמכור כל זה לשם שמירת הכרם? – הנער הביט אליה במבט תמיה, כי לא הבין שאלתה, ואף-על-פי-כן הסיק מסקנה שלו וקרא בעליצות:
– ולי תקני חמור, לי לעצמי!
שניהם, האם וה“דוד”, פרצו בצחוק. וה“דוד” אמר בקול שקט ובבטחון:
– אם תמשכני את כל זה ולא תמכרי לחלוטין, תשיגי את הכסף הנחוץ לעיבוד הכרם וגם לקניית חמור לבנך… וגם את תלמדי לרכוב, ותבואי עם בנך אל הכרם להשגיח על עבודתי. – ושוב צחקו, והפעם שלושתם. אבל כרגע הרצינו שוב פניה של יוכבד.
– למשכן? לשלם ריבית? לעולם לא! נרד שלושתנו ליפו, נמכור כמה שיספיק בכדי להשיג מאה נפוליונים לך, לעיבוד הכרם, וחמשה נפוליונים לבני, לקניית החמור… ואת הנשאר נשמור לו ולכלתו.
שניהם צחקו עוד הפעם, והנער נפל על צווארה של אמו ונשק לה.
ואמנם, למחרתו נסעו שלושתם ליפו, ומכירת הסיכות בלבד של יוכבד הכניסה את הכסף הדרוש, ותכשיטי האב נשארו לבן. ה“כלה” נשכחה.
י
עברו חמש שנים. כמנהגם שנה שנה, עלו יוכבד ובנה גם ביום זה לקבר אבא. חלקת-השדה לא היתה עוד שוממה. נוספו כעשרה קברים, קברי “גדולים”, ובמרחק מה מהם של ילדים קטנים, ולחלקת השדה הוקמה גדר מסביב, וחורשה של עצי איקליפטוס ניטעה עליה. על קברו של בעלה הקימה יוכבד מצבה עוד לפני שנתיים, כשמכרה חלק מתכשיטיה לעיבוד הכרם.
יוכבד ישבה ליד הקבר, ואהוד, שלא יכול היה לשבת זמן ממושך במקום אחד, רץ בין שורות העצים הצעירים. הנער גדל והתפתח יפה, בן שש שנים וחצי הנהו כיום, אבל גבוה מכפי שנותיו וחזק ויפה. בבית הספר הוא תלמיד מקשיב ומורו שיבח ברבים את “בנה המוכשר של האלמנה”; וגם בפניה, ואפילו במעמדו של הנער, הפליג בשבחו. דבר זה אינו לרצון בעיני האם, אבל בלבה נהנית הרבה מכך. היא מתגאה בבנה, שהיא לבדה גידלתהו וחינכתהו והיא אוהבת אותו בכל כוחות נפשה.
על אביו ידע אהוד רק מעט – הקבר שהם הולכים אליו שייך לאביו… אביו יושב בשמים ומביט אליו. ועכשיו רץ הנער בין עצי החורשה ועל אביו לא חשב.
וגם יוכבד לא חשבה הפעם על בעלה. משנה לשנה חשבה עליו פחות, וגם אותה המחשבה ה“טיפשית”, שהחרידה את לבה באותו ליל הנדודים “האם אהבתי אותו?” נשכחה מלבה.
מחשבותיה סבבו הפעם על עניין אחר לגמרי.
הרבה נשתנה בחייה של יוכבד בשנתיים האחרונות. הבציר של השנה הרביעית כיסה את כל ההוצאות ואף השאיר עודף במזומנים אלף פראנקים. יוכבד שמרה עודף זה להוצאות העבודה בעונה הבאה, ויחד עם המפרעה שהובטחה לכורמים מטעם היקב על חשבון הבציר הבא, הספיקו האמצעים הכספיים לעיבוד הכרם. יוכבד לא הסכימה בשום אופן, ש“הדוד” יוסיף לטפל בכרם בלי שכר, הדבר כאילו העליב אותה. והוא התעקש עקשנות משונה שלא יקבל פרס ויהי מה. דרישתה של יוכבד כאילו פגעה בו. וימים מספר דומה היה, שחתול שחור עבר ביניהם. לסוף הציע ה“דוד” ליוכבד, שהיא עצמה תטפל בכרם, והוא יהיה לה רק ל“יועץ”. יוכבד הסכימה. ועל פי המלצתו קיבלה פועל קבוע, מומחה ומנוסה, לעשות את העבודה הנחוצה בכרם. בקניית הזבל ניהל ה“דוד” את יוכבד בעצתו, ובשעת הזיבול יצא עמה פעם ופעמיים לייעץ לה ולפועל כיצד לזבל. וכן ניהלם בעצתו בתקופת הזמירה והבציר.
יוכבד נכנסה ראשה ורובה בענייני משקה, אבל הוסיפה לטפל גם בביתה וגינתה. פריחת השקדים והאפרסקים היתה לה לחג כמעט, וכבר טעמו היא ובנה מפירות עציה, וגם כיבדו את ה“דוד”. ובשנה השנייה לאחר קבלת משק הכרם לרשותה כבר עשתה וסידרה את כל העבודות בכל העונות על דעת עצמה, ורק מזמן לזמן נועצה עם ה“דוד”.
הידידות בין יוכבד וה“דוד” גדלה משנה לשנה. והם לא שמו לב ללחש הנשים, ואולי לא שמעוהו כל עיקר. ויש ונשי המושבה היו מלגלגות בינן לבין עצמן ואמרו: “הלא הוא יכול היה להיות בנה”…
זו היתה גוזמה רבה.
מאז שהרחיבה יוכבד את חוג פעולתה, התחילה לפרוח מחדש. צבע פניה נעשה שזוף והוסיף לה חן והבליט יותר את תכלת עיניה העמוקה. ואדמומית פרחה תמיד בלחייה ואור זרח באישוניה. לא לחנם הלך אחריה עדיין הכינוי “האשה החיננית”. היא נעשתה כאילו צעירה יותר. וה“דוד” יצא זה מזמן מגיל נער, כפי שקראה לו יוכבד פעם במחשבתה. שפמו הוסיף לו בגרות וגברות. ידידיו מזקני המושבה אמרו לו, כי רק דבר היותו גלוח מונע ממנו להיבחר ל“וועד”. הוא גם התגשם מעט מרוב עבודה; לא היה איכר במושבה שהרבה לעבוד כמוהו. הוא התפרסם כמומחה לזמירת גפנים ולהרכבה, ובחורף היו ידיו מלאות עבודה. ובקיץ הוסיף לטפל בסידור גינות במושבה, ולא רק גינות פרחים, כי אם גם גינות של עצי פרי. מאז הצליחו עצי הפרי שנטע בגינת יוכבד, עלה ערכו במושבה, וערך הגנן ירד.
ה“דוד” נטע עצים גם בדונם המגרש שלו. לגינת יוכבד היה היתרון, שהעצים כבר נתנו פרי, ולגינת ה“דוד” היה היתרון כי הוא הוסיף ונטע בה גם שתילים טרופיים. ובקיץ היה משקה אותם בלילות במים שהביא בפחים מהבאר. ואת פחי המים היה מביא על גבי חמורו של אהוד.
יוכבד וה“דוד” היו כל השנים ידידים, ידידים טובים בלבד, וה“רינה” של הנשים לא היתה כי אם קנאה מתוך סברות בטן.
אבל הנה התחילה יוכבד להרגיש איזה שינוי פתאומי בנפש ה“דוד” בכלל, וביחסו אליה בפרט.
יא
המושבה גדלה. נוספו מתיישבים רבים. מהם קנו חלקות אדמה מן האיכרים ונטעו כרמי גפנים, שקדים וזיתים. ומהם עסקו במסחר, מלאכה ואומנויות חפשיות. ובין כל אלה היו צעירים רבים; וגם ילדי המושבה גדלו. “רווקים” אלו הכתירו להם ל“ראש” את זקן חוּגם, ה“דוד”, וכל אלה התרכזו לאט לאט מסביב לביתה של יוכבד.
יוכבד שינתה במשך שנתיים האחרונות את דרכי חייה. ביתה, שהיה כמעט “סגור”, נפתח מעט מעט לאורחים קבועים וארעיים. במקצת עשתה את הדבר מתוך דחיפה פנימית, לאחר השינוי שהרגישה לפתע ביחסו של ה“דוד” אליה, – להט עיניו בהביטו עליה עורר פחד בלבה. ובמקצת מפני שרצתה לצאת מעט מהבדידות. ומאז התחילה יוכבד לטפל בעצמה במשקה ולכלכל את ענייניה הכספיים, קנתה לה שם אשה חכמה. ואמנם, בעלת שכל היתה מנעוריה, אבל אז סגרה על עצמה מתוך צניעות; בחיי בעלה, מתוך ביטול עצמי; ובשנות אבלה הראשונות, מתוך צער וייסורים. ואילו עכשיו לא לבד שידעה לכלכל את ענייניה הפרטיים בשכל טוב, אבל הראתה הבנה גם בעניינים הציבוריים של המושבה. גם כרמה נודע לתהילה בעיבודו הטוב, וענביה קנו להם שם ביקב.
ויש שהתחילו לבוא לביתה של “יוכבד האלמנה” לשם התייעצות. באו אנשים פרטיים להתייעץ בענייניהם, ובאו גם חברי הוועד להתייעץ בענייני הציבור. ויש שאמרו, כי אלמלא היתה לובשת שמלה, היו בוחרים בה לוועד.
היו באים אל ביתה בסתר גם לבקש גמ"ח, והיא היתה נותנת ברצון, אף כי ידעה לתבוע בתוקף את התשלום בחזרה. ערבות לשטר לא העיז איש לבקש ממנה, כי ידוע היה שנדרה נדר לא לחתום על שטרות.
לפני בחירות ל“וועד”, היו מתכנסים טובי המושבה אל ביתה לטכס עצה ביניהם; ויש שהיו אומרים, כי לפני שנבחר הוועד החדש באספה הכללית הוא כבר נבחר “במועצה” שבבית “יוכבד האלמנה”.
במסיבות של “מועדון הרווקים”, כפי שכינוהו הליצנים, היו בעלת הבית וה“דוד” הרוח החיה. אותו הלהט ה“מוזר”, שהדאיג מאוד את יוכבד לפני שנתיים, חלף עבר והיה שוב גלוי לב תמיד וטוב לב; ובמסיבות ה“רווקים” היה מדבר, מספר ושר והחבורה מחזיקה אחריו ממשיכה. ושוב נשמע אחרי שנים רבות קול שיר מחלונות הבית.
גם התה הטעים של יוכבד משך את הלבבות. אחדות מן הנשים הצעירות שביקרו בביתה יחד עם ה“רווקים”, ביקשו להיוודע ממנה את “סודה” המיוחד בהכנת תה זה והיא צחקה מטוב לבה. והן התרעמו על “תעלומותיה”.
גם ה“דוד” היה נושא הסקרנות של הנשים הצעירות. החדשות שבהן, שהתיישבו במושבה מקרוב, פסקו בוודאות גמורה, כי ה“דוד” הנהו אהובה של יוכבד. הרי עיני שניהם מעידות על כך. “ולמה אינם מתחתנים? מי ומה מעכב בעדם?”… חידה.
מביתה של יוכבד היו אורחיה יוצאים לטייל בכרמים, וגם למושבות השכנות היו נוסעים בעגלות, ברכיבה על סוסים וחמורים וברגל; ומאז גדל אהוד, היתה יוכבד לוקחת גם אותו לפעמים עמה, ופעמים היה ישן לבדו בבית, הרי הוא קרוב לתשע שנים, “גדול” כמעט… ויש שהיו הולכים לכרמים לטעום מטעם הענבים, הרטובים מטל הלילה, ומטעם האבטיחים ש“סחבו” מהמקשאות. ותוך כדי כך היו מספרים סיפורים קלים והיו מתלוצצים, היו שרים ויוצאים במחול. לרוב היתה הולכת החבורה לכרמה של יוכבד. שם היתה שומריה בנויה בטוב טעם, שם יש תמיד מיים קרים במידה מספקת, ו“מוסקט” מן המפורסם ביותר במושבה. ואת מאת דונם האדמה זורע עתה איכר אחד בשותפות עמה, וחלקה אחת מיוחדת לאבטיחים; ובתור שותפה יש לה הרשות ליטול תמיד מהמבחר שבהם, לשמחתו של אהוד ולשמחת “החבורה”.
לילה אחד, בשעה מאוחרת, ישבה כל “החבורה” בכרם של יוכבד. היו גם אורחים מיפו ומירושלים, שבאו לבלות ימים מספר במושבה. מהם ישבו על אבנים גדולות, שהושמו בכוונה מסביב לשומריה, “כיסאות” למבקרים. מהם ישבו על מחצלות ישיבה “ערבית”, הרגליים תחתם, ומהם השתרעו על החול. הליל היה ליל סהר בהיר ואף-על-פי-כן מרובים היו בסביבה הגדולה והרחבה גם צללי הקסם, המגרים כל כך את היצרים.
נערה חיננית אחת, אורחת מירושלים, היטיבה לשיר. היה לה אלט עמוק, לבבי ונעים. והחבורה התפלגה בלילה ההוא. ה“זקנים” שבחבורה נשארו נאמנים ליוכבד; הצעירים הקיפו את ה“מלכה” השנייה, הנערה הירושלמית.
ה“דוד” הסתובב כל הזמן בין האורחים, כיבדם בכל פעם בענבים ובאבטיחים מן המובחר; דיבר, סיפר, התלוצץ, ניסה גם לשיר והרבה במחמאות למשוררת הירושלמית. יוכבד הביטה אליו פעם ופעמים וחשבה: “מה היה לו?… מה היום מיומים? אולי התאהב?”
בחורי ירושלים הפצירו בבת עירם לשיר איזה שיר שהיה חביב עליהם. והיא הסכימה. זה היה שיר עגבים ערבי מסוג “הבגדדי”, והנערה היטיבה לשירו; בקול נמוך, מתוק ועגבני במקצת שרה.
השומעים, ובייחוד בחורי המושבה הצעירים, שלא שמעו עוד שירה כזאת, יצאו ממש מכליהם, וגם ה“דוד” יצא מכליו כ“נערים” וקולו הקורא “הדרן!” עלה על כל הקולות.
ושוב שׂמה יוכבד בידידה מבט תמיה ובלבה חשבה: “האם זו היא?”
כשכלתה הנערה לשיר בפעם השנייה, השתוללו עוד הפעם הבחורים. כמה מהם ירו באוויר מאקדוחיהם ומרובי הצייד שלהם. פניה של יוכבד החווירו מעט. ה“דוד” שידע את חולשתה, איזה שד הסיתו הלילה להפחידה ולעשותה ל“צחוק” בעיני המסובים.
לאחר מות בעלה, היה הרובה שלו שמור אצלו ובעונת הנטירה בכרמים היה נותנהו בסתר לנוטר, להפחיד ולגרש את השועלים.
ה“דוד” ידע את מקום מחבואו של הרובה, וכמו כן ידע שהנוטר זהיר מאוד ואינו משאיר אף פעם כדור במחסנית. והוא התגנב לאטו, הוציא את הרובה מתוך השומריה, התייצב לפני יוכבד, שישבה על אחת האבנים, וכיוון את הרובה נגדה. בטוח היה, שהיא תצעק מפחד ובזה יבדח את המסובים. אבל היא לא צעקה ורק הביטה אליו באותו המבט התמיה שלה: “מה היה לך?”
ה“דוד” נתבלבל קצת ואולם ה“שד” לא הרפה ממנו, וחיזק את עקשנותו. הוא שם את אצבעו על ההדק, בחשבו כי הנקישה תפחידה. ואולם באותו הרגע קפץ אליו הנוטר. הוא נזדמן במקרה לכאן, ונזכר כי שכח להוציא את הכדור מהמחסנית, ובתנועה מהירה וזריזה היטה את הרובה למעלה, והכדור נפל ופלח את האוויר מעל לראשם של המסובים. רבות מן הנערות צעקו מתוך בהלה והגברים הביטו משתאים וגם נפחדים מעט. ורק יוכבד לא צעקה. פניה החווירו מאוד ואחר כך הסמיקו, ומפיה נמלטה מלה אחת כלפי ה“דוד”: - ילד!…
יב
יוכבד לא יכלה להירדם. “מה היה לו שוב הערב?” שאלה וחזרה ושאלה את עצמה. היא ידעה בתוך תוכה את התשובה, אבל לא גילתה אותה לעצמה, פחדה לגלותה…
שלושה ימים לא ביקר ה“דוד” בבית יוכבד. “אולי חלה?”… ויוכבד החליטה שבאם לא יבוא עוד יום אחד, תלך לבקרהו בדירתו, לדעת מה עמו… תגדנה הנשים יושבות הקרנות מה שתגדנה… בנה התגעגע מאוד ל“דוד”.
ובלילה הרביעי אמנם בא ה“דוד”, אבל במאוחר בא, כשאהוד כבר היה ישן. יוכבד ישבה, בודדה מאוד, על הספסל במבוא אל גינת העצים שלה. הלילה היה צח אחרי יום חם מאוד. ולפתע שמעה צעדי גבר שנכנס החצרה. היא הכירה צעדיו של מי אלה, עוד בטרם ראתה את הבא. ולבה התחיל פועם.
ה“דוד” הרגיש בה באיזה אופן פלאי ולא הלך אל הבית, כי אם ניגש ישר אליה.
– לבדך?… – לחשו שפתיו בטרם ברכה לשלו.
– אין איש מבקרני בימים האלה… – ענתה לו יוכבד אף היא בלחש למחצה. הוא הרגיש בדבריה תוכחה נסתרת. הוא נבוך, ובעודנו עומד כצעד ממנה והלאה, אמר:
– סלחי לי… חטאתי לך… אל תכעסי, רחמיני!
– לא כעסתי ואיני כועסת. אבל למה נהפכת פתאום מאיש לנער?
פניו הסמיקו. הוא ניגש קרוב אליה וישב על הספסל.
מרחוק, מן הכרמים, הגיעו קולות צחוק ושירה, ואף ניכר היה קול שירתה היפה של הנערה, הירושלמית.
– מדוע אינך שם עם כל הצעירים?… – שאלה יוכבד אותו בקול של שובבות מה, שלא כרגיל אצלה.
– אם את אינך שם, מי לי ומה לי שם? –
היא צחקה צחוק קל וטפחה על גבי ידיו. הוא תפס לפתע את כפה, וצרב אותה פעם, פעמיים ושלוש בנשיקות פיו. היא נבוכה, נדהמה לשניות מספר. ואז משכה את כפה בכוח וסטרה על פניו. קשה היה להבחין מה היה בסטירה זו, חיבה ומסירות או כעס ורצון להעליב. הוא קפץ ממקומו ומבלי להביט אליה ומבלי לומר דבר, ברח מן החצר.
כעבור שבועיים חזר פעם אהוד הביתה הודיע: – אמא, ה“דוד” נסע ליפו!
– מנין לך?
– הלכתי אל דירתו לשאול לו והאשה אמרה לי…
– למה הלכת?…
– רציתי לראותו.
“ליפו?” – חשבה יוכבד, “מה לו ביפו? ולא אמר לי דבר ולא נפרד ממני. האומנם נעלב ורגז עלי כל כך? לא, מסתמא, הלך לירושלים לבקש את ידה של הנערה המזמרת. בכדי להינקם בי הלך אל הנערה הירושלמית”…
ולפתע קפצה ממיטתה, נרגזת וכועסת. “איזו אשה כפויית טובה אני… הרי הוא אהבני כל השנים!”
יג
מקץ שבועיים חזר ה“דוד” למושבה. ולעת שתיית התה בא כהרגלו אל ביתה של יוכבד. כשראהו אהוד צעק מרוב גיל ושמחה ורץ לקראתו.
גם יוכבד קמה ממקומה נרגשת. פניה, שהחווירו והורעו במשך הימים האחרונים, הסמיקו מעט. דמעות ניצנצו בזוויות עיניה.
ה“דוד” השתחרר לבסוף מחיבוקיו של אהוד, ניגש אל יוכבד, לחץ בחמימות את ידה. גם פניו הורעו מאוד במשך הימים האלה וניצוץ מוזר ניצנץ בעיניו; ניצוץ, שיוכבד לא הרגישה בו קודם אף פעם… “האם הוא חולה?” … וכרגע התאוששה ורצה למלא בשביל אורחה כוס תה… ואהוד הקיפו שוב בשאלותיו, וגם סיפר לו על “חכמות” החמור ועל הסוס החדש, שקנה שומר המושבה. בסתרי לבו כבר חשב הנער על סוס, אבל לא גילה עוד את חפצו לאיש, כי ידע שאמא מתרגזת לשמעו של סוס.
שתיית התה נמשכה עד חשכה; אהוד וגם יוכבד הפצירו ב“דוד” לאכול עמהם ארוחת הערב; אף פעם לא אכל עדיין על שולחנה! ואמנם, הפעם הסכים. לאושרו של אהוד לא היה גבול.
– דוד, מדוע לא תאכל תמיד עמנו? ומדוע לא תישן עמנו ותהיה תמיד בביתנו? נקנה סוס ושנינו נרכב עליו!
גם אחרי הארוחה הוסיף ה“דוד” לשבת. השיחה דלגה מעניין לעניין… האם השכיבה את בנה לישון, לאחר שה“דוד” הבטיח לו לבוא מחר שוב פעם…
וכשנרדם אהוד, יצאו יוכבד וה“דוד” אל המרפסת וישבו על שני כסאות לא מרוחקים זה מזו.
– הידעת, יוכבד – אמר ה“דוד” לפתע – אני נוסע בימים אלה ל… רומניה…
– רומניה?!… – קראה יוכבד. – למה זה לפתע פתאום?
– הורי קוראים לי לביקור קצר.
– הוריך? – הפסקה, ואני חשדתי בך כי הלכת ירושלימה לחזר אחרי הנערה המזמרת ולבקש את ידה… היא כל כך מתוקה!
– רק אותך אני מבקש.
נשימתה כאילו נפסקה. כך לא דיבר אליה מעולם… אמנם, גם אילו היה מדבר כך לפני כן, לא היה גורלה שונה… הרי עיניו דיברו תמיד, והיא שמעה את לשונן.
– אתה ילד… – היא החליקה בידה החמה, יד אם, על לחיו, כאילו ביקשה לכפר בזה על עוונה… הוא רעד כולו כמו בקדחת. היא הרגישה בכך, לקחה את ידו הימינית בשתי ידיה ובקול חדש, קול ספוג חיבה ורכות, אמרה:
– יקירי, הלוא ידעת, כי גם אני אוהבת אותך… זה מזמן אני אוהבת אותך… אבל כל חיי שייכים לו, לאהוד… ואתה?… הלוא אחרי שנים אחדות אהיה זקנה ואתה תהיה במלוא כוחותיך… מוטב לי למות גלמודה ועזובה מהיות פעם למעמסה עליך… לא!… גורלי מנע ממני להיות מאושרה… ואתה כל אושרך עדיין לפנים, חזק ואמץ!… נישאר ידידים… אַל תסע מפה… לא קל להישאר בודדה, אבל אם קשה עליך – לך לך באשר תלך.
היא בכתה בכי מר. הוא חיבקה בימינו ובשמאלו ביקש להסיר את כפיה מעל פניה. אבל היא התרוממה לפתע ממקומה. נשקה לו על שערות ראשו, ואמרה בקול אמהי רך:
– לך באשר תלך… ואם יעמוד בך הכוח אל תעזבני… אין עונשים את מי שאוהבים.
הוא קפץ ממקומו, ביקש להחזיקה בזרועותיו, אבל היא נמלטה אל תוך הבית וסגרה את הדלת בעדה.
הוא עבר את החצר, יצא אל הרחוב, עלה אל אחת הגבעות השוממות, וכך ישב מבלי לזוז ממקומו עד זריחת השמש.
יוכבד נכנסה אל חדרה, נפלה על מיטתה, כבשה את פניה בכר, החניקה את קול בכייה שלא יישמע לבנה.
למחרתו בא ה“דוד” להיפרד מיוכבד, בטרם הפליגו באנייה. פניו היו חיוורים מאוד. אהוד אמר:
– אתה חולה, אני אביאך על חמורי אל החובש… – ה“דוד” נשק לאהוד ואמר לו כי הוא נוסע אל הגליל וישוב. האם והבן הביטו שניהם אחריו עד שנעלם מאחורי השער של החצר.
יד
כעבור מספר חדשים חזר ה“דוד” ארצה מרומניה והתיישב בגליל לכל ימיו. ואשה לא לקח.
-
במקור: מחה. הערת פב"י ↩
א
כל המושבה היתה שרויה באבל. עזריאל, הטוב שבבניה, הובא עתה לקברות והוא רק בן עשרים בלבד. הבתים הקטנים, שעמדו בשתי שורות זה לעומת זה, סגורים ומסוגרים. כל גריהם יצאו להלווייה, זקנים, גברים, נשים וטף, שנישאו בזרועות האמהות. לא נשארה נפש חיה בבתים ובחצרות, חוץ מהבהמות והעוף. הפרות לא הוצאו היום למרעה והסוסים לא הוצאו אל החריש. וגם החרתים הערבים הגרים, הם ונשיהם, בחצרות האיכרים, הלכו כולם להלווייה. מטעם ועד-המושבה הוכרז על ביטול מלאכה.
כל הקהל הרב הצטופף עוד מאז הבוקר אצל הבית ובתוך החצר של הורי עזריאל. הבית נמצא בקצה הרחוב, והכל חיכו עד שהזקנים, שטיפלו בהכנת המת לדרכו האחרונה, יסיימו את עבודתם. מן הבית לא נשמע לא קול נהי ולא קול בכי. הכל ידעו, שהאב כמו שותק מאתמול, כשהעגלה נכנסה לפתע לחצרו והביאה עמה את גופת בנו… והאם, שאף היא באה מירושלים באותה העגלה, היתה מוטלת חולה במיטתה. אמרו, כי מפרקתה נפגעה, והיא קרסה תחתיה באחת מסימטאות העיר הקדושה. כיצד נפגעה ואיך נהרג בנה, הבן היקר, לא ידע איש על בוריו. סיפרו, כי השוטרים דקרוהו. אמרו, כי הוא נדקר בשבריה שלו. אבל כיצד קרה הדבר? האם במחשבה תחילה שלח בחור החמד את ידו בנפשו, או במקרה ושלא בכוונה נדקר בשבריה שלו? איש מבני המושבה לא ידע דבר ברור. אתמול חטפו אנשי המלון במושבה דברים קטועים מפי העגלון הירושלמי, שהביא את הבר-מינן ואת אמו ועוד איזו אשה זרה, שמנה, שאיש מבני המושבה לא הכירה מתמול שלשום, והיא נלוותה לבן המת ולאמו הפצועה. את דברי העגלון הפיצו אנשי המלון מפה לאוזן במושבה, אבל דברי העגלון היו, כאמור, מקוטעים; הוא שתה באותו ערב לשכרה, כי לילה ויום נסע בלי הרף, לכן היו דבריו בלתי ברורים, ואולי לא ידע הוא עצמו דבר אל נכון. וכאשר שאלוהו על הנערה חווה, שנסעה ירושלימה יחד עם אמו של עזריאל, היכן נשארה, ומה מעשיה ומה קרה אותה, פקח העגלון את עיניו לרווחה בתמהון וענה, כי לא ראה נערה כזאת ושמה לא שמע. ואחר שסיים העגלון את סעודתו, השתטח על מקומו ונרדם. ולפני שהמושבה נתעוררה לעבודת היום, כבר יצאה העגלה חזרה לירושלים. סוד עטף את כל המאורע שאירע שם בירושלים הרחוקה.
את מיטת המת הוציאו ארבעה בחורים חסונים מן הבית. מתוך החבורה של בחורות צעירות מאוד, שנצטופפו באחת מפינות החצר, כעדת תרנגולות מבוהלות, נשמעו גניחות ובכי. כל הציבור זז מן החצר לעבר בית-הקברות, שהיה בריחוק מה מן המושבה, בין הכרמים. בראש התהלוכה צעדו הבחורים ומוטות המיטה עברו בתור משכם לשכם, אחריהם הלך האב כפוף; בין לילה נזרקה שיבה בשערות ראשו וזקנו. ואחריו צעדו שאר המלווים. באחרונה הלכו החרתים ואף פניהם קודרים. כולם הכירו ואהבו את עזריאל, שלא היה כמוהו בין כל בחורי המושבה למשוך ניר ישר כחוט בצמד-בקר, ולא קלע איש כמוהו אל המטרה.
בבית העלמין התחיל ראש הוועד בדברי הספד, אבל הדמעות שמו מחנק לגרונו ונשתתק. האב אמר קדיש. זו הפעם הראשונה, מאז הדהימתהו הידיעה המחרידה, שהוציא קול מפיו. השו"ב, איש צפת, השמיע “אל מלא רחמים”. הזקנים הורידו את המת אל קברו.
דוממים ואבלים חזרו בני המושבה איש לביתו, וכל איש ידע בלבו, כי דבר רע נפל במושבה, אבל איש לא ידע מהו.
ב
באנייה קטנה נסעו הוריו של עזריאל, ממערבו של ים השחור, אל חופיו המזרחיים של ים התיכון. למעלה משבועיים טולטלה אנייתם בין גלי הים הסוער והזועף. ולפני שהאנייה הגיעה לחיפה שקט הים וכל הנוסעים ירדו בסירות אל החוף. לכל הנוסעים ניתנה הרשות להיכנס העירה, ורק החבורה של הורי עזריאל, עשרים בתי אב, גברים, נשים, ילדים וטף, הוחזרו מן החוף אל האנייה בגזירת פקידי הגבול. רב-החובל רגז מאוד על כך, ושלח קצין מקציניו אל הקונסול שלו בעיר, הקונסול האוסטרי, שידרוש ביטול הגזירה ואת פתיחת שערי העיר בפני נוסעיו. הקצין חזר אל שולחו בידים ריקות. רב-החובל פקד איפוא על חבורת נוסעיו העברים לשלם לו את דמי הנסיעה עד פורט סעיד, התחנה השנייה במהלך אנייתו. החבורה שילמה את הכסף ושבה במפח נפש אל תאם בתחתית האנייה. את חבילותיהם לא פרקו האנשים וכמעט כל אותו הלילה ישבו על מיטלטליהם הארוזים. אלה מהם שתקו ואלה שוחחו על ימים טובים ועל ימים רעים שבעבר, או על הייסורים שבהם עתידה להיוולד גאולת ישראל. עם הנץ החמה התפללו כולם תפילת שחרית במניין. הנשים הכינו במשותף על רגל אחת פת שחרית. מאתמול בבוקר לא בא אוכל אל פיהם. מי יכול לאכול כשהלב נצבט מצער, כאב ובושה? הם בירכו את בירכת המזון, ויצאו כולם יחד אל הסיפון, והוציאו עמהם את חבילותיהם, כי חשבו שקרובים הם לנמל החדש, וגם התא שלהם באנייה כבר עורר בהם בחילה. עיני הנוסעים היו צופיות אל אופק השמים מתוך כלות הנפש. רק לפנות ערב נראה להם מרחוק חופו של פורט סעיד וחיתה נפשם.
לעיר נכנסה החבורה ללא מפריע, וישבו שבוע ימים בשתי אכסניות קטנות ומרופּשות בסימטה צרה ומרופשת אף היא, והיו ישנים כולם על הרצפה ואוכלים לחם עוני. ראשי החבורה התרוצצו בעיר, דפקו על דלתות המוסדות של הקהילה היהודית הקטנה, הריצו טלגרמות לארץ מולדתם, לירושלים ולפאריס וביקשו עזרה מכל צד ולא נענו. ובראשית השבוע השני ישבו שוב באנייה ההולכת ליפו, חיפה ובירות והפליגו לדרכם.
ביפו ובחיפה לא נתנו לעולים לרדת, ובדרך בין חיפה ובירות פרצה סערה איומה בים. האנייה חשבה להישבר והקצינים והמלחים התרוצצו כאובדי עצות. בתחתית האנייה בה שכבו אנשי החבורה על הקרשים רבתה התאנייה. הילדים בכו בכי מר; הנשׁים, אלו שכבו כמתות בלי תנועה, ואלו ייללו יחד עם ילדיהן. הגברים, שהחזיקו מעמד, לבשו טליתותיהם וקראו וידוי.
הבוקר אור והים שקט מזעפו. הכל מיהרו אל הסיפון למעלה. ואולם היבשה עוד טרם נראתה. הקברניט חשש לאנייתו והטה אותה לעומק הים שלא תהא קרובה לסלעי החוף, ועתה חתר חזרה. רק בחצי היום ניצנצו מרחוק בנייניה של העיר. והנה רעה חדשה. כשירדו הגברים אל מדורם בתחתית האניה להוציא את חפציהם, נבהלו ממראה עיניהם. בחבורה היה זוג זקנים שנסע ירושלימה, לבלות בה את סוף חייהם. ונלוותה אליהם ילדה, נכדה בת שלוש שנים, יתומה מהוריה. הזקנים העלוה אתם לעיר הקדושה. ושם הילדה חווה. והנה, ברדת אנשי החבורה למטה, ראו את שני הזקנים מוטלים על פני הקרקע מתים, והילדה יושבת נבהלת ונפחדת בין שניהם. פני הזקנים כבר שונו ועיניהם קמו. האנשים מסביב נבהלו בהלה גדולה. הדבר נודע לקברניט ורופא האנייה נשלח לבדוק את הגופות, והוא קבע, שהזקנים מתו עוד בחצות משבץ הלב. תחילה חשב הקברניט להשליך את הגוויות למצולות ים, אבל הבכיות והתחנונים של אנשי החבורה ועדותו של הרופא שלא היתה כאן מחלה חשודה, ריככו את לבו והוא חזר ממחשבתו. האנייה הטילה עוגן בנמל.
הפצרת הקברניט, תביעת הקונסול הרוסי, שהאנייה היתה חסה בצלו, והשתדלות ראש העדה העברית ומתנה יפה בצדה נשאו פרי, וניתנה הרשות להוריד את החבורה העברית העירה. אנשי החבורה נתכנסו והחליטו, שאחת המשפחות תאמץ לה את הילדה היתומה לבת, כי הרי בזכותה ניתנה הרשות לרדת העירה. והם הפילו ביניהם גורל ויצאו הורי עזריאל.
ג
עניים היו הורי עזריאל, כרוב בני החבורה, אבל על אף עניותם קיבלו עליהם ברצון את אימוץ היתומה וראו בזה אות לחסד השמים. עזריאל היה בן יחיד להם; היתה להם גם ילדה שמתה בהיותה בת שנה, וחווה כאילו באה להם במקומה, והם אהבוה בכל מאודם. הילדה היתה חיננית ועזריאל שמח על אחותו ונפשו נקשרה בנפשה.
מבירות רכבו כולם על חמורים ועל פרדים לחיפה, מחוז חפצם. כי המחשבה להימצא שוב באנייה הטילה עליהם פחד. שלושה ימים עשו בדרכם ולילה אחד לנו בצידון, למחרת בעכו, ובחצות היום השלישי הגיעו לחיפה. וחיפה היא עיר קטנה וענייה ותושביה היהודים רק מניינים אחדים, רובם מיהודי המזרח, ולא שמעו את שפת העולים. כלו הפרוטות האחרונות מכיסיהם של הבאים, ולא אנשי מלאכה ועבודה היו כי אם רוכלים וחנוונים. בעזבם את ארץ מוצאם, היה בדעתם ליעשות עובדי אדמה ונוטעי כרמים במולדתם העתיקה-החדשה. אחדים מהם ידעו פרק בהלכות גפנים. אבל מאין יבוא עזרם? מי יתן להם אדמה ומי יסייע בידם להקים את בתיהם? עיניהם היו צופיות למרחקים ומכתבים הריצו לנדיבי ישראל ולחובבי ציון, אבל אין קול ואין תשובה. וגם עם סרסורים מבני הארץ באו בדברים, לתור להם נחלת שדה, אף כי בידם לא היתה פרוטה. והם התנחמו: לד' הישועות.
ימים רעים באו לחבורה, ימי מצוקה, ימי מחלות וימי רעב. כל ה“מותרות” שהיו להם מכרו או נתנו במשכון כדי להחיות את נפשם ולקנות לעצמם לחם. וכמעט שחשבו כי נכרתה מהם כל תקווה, ויש שהתחילו מתחרטים על לכתם לארץ לא זרועה ולא נודעה וקיללו את יומם על שסמכו על נס וסיכנו את חייהם וחיי ילדיהם. לא כימים שהיו בשעה שבית-המקדש היה קיים הימים האלה, ואף על פי כן התרחש נס.
כשנפשם של כל אנשי החבורה היתה כבר תלויה להם מנגד, ורבים התחילו לחשוב על בריחה בשבע דרכים, באה להם העזרה מידי איש נדיב אחד. לא אלמן ישראל.
וכעבור מספר חדשים מאז הגיעה החבורה מגלי ים סוער וזועם, ועוד חבורה אחת מארץ גלותם נוספה עליהם. ולכולם ניתנה כברת אדמה נידחת להקים עליה את ביתם. האדמה היתה שוממה ועזובה וזרועה סלעים ואבנים, אבל אנשי הכפרים המעטים שהיו ביניהם, ניחמום ואמרו, כי האדמה טובה לנטיעת גפנים, וכשתנוקה מאבניה תצלח גם לזריעת תבואה. ואם תעובד כראוי ישבעו לחם. העולים ישבו באהלי קדר ובהמתם היתה מעטה וכלי העבודה דלים. ואולם רוחם של המתיישבים היתה חזקה ואמונתם עזה. הכרה ברורה היתה להם, כי כשם שעמד להם מזלם עד עכשיו יעמוד להם גם להבא. וכאן, במקום הזה, על פני הגבעה השוממה, יקום בית נאמן, שבו יחיו לבטח.
שנים קשות, שנות עבודה מפרכת את הגוף, שנות סבל ומחסור, עברו על אנשי המושבה. ולאט לאט הכו שורש באדמתם. הנה כבר התנוססו בראש הגבעה, שנבחרה למקום מושב, שתי שורות של בתי אבן קטנים אבל נאים ומסויידים לבן, וגני עצים ניטעו מעבר האחד של הבתים, וגינות-ירק מצד השני. הוקמו גם אורוות ורפתים ולולים. במורדי הגבעות ניטעו כרמים, כרמי גפן, שקדים וזיתים, ובבקעות מבין הגבעות ועל הרמות נזרעה תבואה. והבתים התחילו להתמלא מעט מעט שובע. וגרי הבתים היו מעלים על זכרונם, מתוך רגשות מעורבים של צער ושמחה, את ימי הסבל וימי הרעב שעברו עליהם.
בכרמים, שהלכו ורבו משנה לשנה, עסקו המתיישבים ובניהם שגדלו בינתיים, ובשדות-התבואה עבדו בעיקר החרתים השנתיים מבני המקום; המתיישבים היו מוסיפים מעבודתם לעבודת החרתים רק בעונות של עבודה תכופה.
חלק מן החרתים ונשיהם גרו במושבה בחצרות בעליהם.
ד
עזריאל שקד על לימודיו יחד עם בני גילו, מבני המתיישבים. הלא הזמינו להם הוריהם מלמד מצפת. מלמד זה לא השכיל לקחת את לב תלמידיו, אבל לעומת זה לקחו את לבם בהמות העבודה שבחצרות הוריהם ובייחוד הסוסים, ועצם העבודה בכרמים והחריש בשדות והקציר, ויותר מכל, הדישה בגורן ביום ושמירת התבואה בלילות.
עברו שמונה שנים, ובהגיע עזריאל ל“בר-מצווה” נטל בפעם הראשונה מחרישה בידו, ואביו והחרת שיבחוהו כאחד על היטיבו לכוון את התלם בקו ישר. המלמד לימדהו להניח תפילין והחרת לימדהו להחזיק חרמש בידו. עזריאל נמשך יותר אחרי החרמש מאשר אחרי התפילין. וכשסיים בן ארבע עשרה את חוק לימודיו בביה"ס, יצא עם אביו לזמר בגפנים. הוא הצליח מאוד בעבודתו, והאב הניח לו לסיים את זמירת הכרם והוא יצא אל החרת לסייע לו בשדה.
כמו הורים אחרים ניסו גם הורי עזריאל להשפיע עליו להמשיך בלימודיו גם בהיותו בן חמש-עשרה, ובייחוד חפצו כי ילמד צרפתית. (איש חסדם שלח להם מורה ללמדם שפה זו). ואולם לב עזריאל וחבריו לא הלך אחר הלימודים ולא אחר הצרפתית, שאחיהם ואחיותיהם הצעירים מהם התמכרו לה בחשק. הם למדו לרכוב על סוסים ולטוס עליהם כעל כנפי נשרים. לשם כך היו מנצלים את ימי הגשמים כשאין חריש בשדות, ואת ימות השבתות. בימות השבת היו החרתים מוציאים את הסוסים יחד עם השוורים והפרות למרעה, אל הביצות מאחורי המושבה. עזריאל וחבריו היו מתגנבים חרש ויוצאים מן המושבה, שלא ישגיחו בהם הוריהם, ומתרחקים עד לביצות למטה, עד מרחב המרעה והדשא הירוק, ושם היו דוהרים שעה ארוכה על סוסיהם.
החרתים לא סיפרו את הדבר להורים, כי אהבו את הנערים, הם גם לימדום לירות. כך היו מביאים בשבתות את רוביהם, עד שהנערים גדלו מעט ורכשו להם רובים בעצמם. כשהתחילו הכרמים להניב פרי, קנו גם ההורים רובים להניס בלילות את השועלים, וכשגדלו הבנים עברו לרשותם. והם למדו לקלוע אל המטרה ולא להחטיאה. ובעונת השמירה היו יוצאים צעירי המושבה גם לצוד ציד בחורשות העתיקות והפראיות שבסביבה, לירות בחיות-טרף ובציפרים ולצלות את בשרן הטעים על האש. והכל נעשה בחשאי לבל יסופר בגת. ומים גנובים מה מתוקים.
עזריאל היה הצעיר שבחבורה וביישן היה, אף כי אין כמוהו בין חבריו לרכיבה, לירייה וגם לעבודה. וחזק מאוד היה. בהתאבקות עם החברים וגם עם צעירי החרתים לשם התחרות, היה תמיד המנצח. וכשיוצאים בלילות לגרש רועים זרים, בני שבטים נודדים, מן הכרמים והשדות, היה עזריאל תמיד בין הראשונים, וגם להבריח גנבים מן הגורן בלילות לא היה חרוץ כמוהו. לא ידע פחד מהו.
ותמים היה עזריאל, ועד גיל שמונה עשרה לא טעם טעם חטא. וכשחבריו היו מתפארים לפניו בהצלחותיהם אצל נשי החרתים הצעירות, היה עזריאל נבוך ובורח מחבריו. הוא, שלא ידע פחד מימיו, כאילו נפחד מדבריהם. וחבריו היו לועגים לו ושואלים אותו, אם פטמה, אשתו הצעירה של החרת הגר בחצר הוריו, אשה חיננית וגנדרנית מעט, אינה קוסמת לו. הם שואלים וצוחקים וצוהלים בקול רם והוא מסמיק עד שערות ראשו.
פּני עזריאל התחילו להסמיק לשמע דברי חבריו רק בשנה האחרונה. לפני כך לא היה מסמיק כל עיקר, כי דברי חבריו לא היו נכנסים אל לבו התמים. ויש שחבריו חשבוהו ללקוי. ואולם לא בגלל פטמה, האשה הצעירה של חרת אביו הזקן, התחילו פני עזריאל מסמיקים בשנת הי"ח לחייו.
ה
נערות המושבה ונשיה הצעירות היו מתלחשות ביניהן ואומרות, כי היפה בבחורי המושבה הוא עזריאל. גבה קומה, רחב כתפיים, מהיר תנועה ופניו השחומים והשזופים הפיקו מרץ ועוז. עיניו החומות היפות והנוצצות הפיקו חן ותבונה כאחד.
עזריאל לא היה שׂם לב למבטי הבנות, כשם שלא הקשיב לשיחת הבנים חבריו. כשהיה משיג בדרך מקרה מאת אחד השיכים שבסביבה סוסה אצילה ואבירה לטיול קל, לא היה דומה לו לאושר. רכוב על הסוסה היה עזריאל יפה פי כמה. והנשים הצעירות והנערות העומדות ברחוב ורואות את עזריאל בדהרה, היו לוחשות: “מה מתוק הוא”. ואמנם, הוא היה “מתוק”; לב טוב לו לכל ושמח למלא את בקשות הפונים אליו. איכר המבקש למצוא סוס טוב לעבודה, פונה לעזריאל והלה עושה ברצון את בקשתו. אשת איכר המבקשת למצוא פרה חולבת לקנייה אצל הפלחים או הבידואים, עזריאל הוא לה לעזר. ואם אחת הבחורות במושבה מתאווה לבצלים של חבצלות השרון בשביל גינת הפרחים שלה, ומגלה בלחש את רצונה לעזריאל, ופניה מסמיקים, הריהו ימציא לה כעבור ימים מספר את מבוקשה. כל בני המושב אהבוהו, כגבר כאשה, כגדול כקטן. וההורים, שבנות מבוגרות להם, מתברכים: הלוואי ועזריאל יהיה חתן בתם.
ועוד שתיים התעניינו מאוד בעזריאל. פטמה חשקה אותו בלבה. ובערבים, כשבעלה מוציא את השוורים ואת הפרות למרעה, לובשת פטמה כתונת צבעונית, שהיתה לה כשמלה, עושה בפיח את עיניה השחורות, ומוצאת לעצמה אמתלא להיכנס לבית בעליה פנימה לשאול משהו מפי בעלת הבית ובינתיים היא מטיחה מבטים לוהטים כלפי הבן, היושב באחת מפינות החדר, מעיין בספר ומפהק. הספרים לא לקחו את לבו. אבל גם במבטיה של פטמה אינו משגיח. והיטב חרה לה לפטמה ובלבה היתה מהרהרת: “שוטה שכזה, כל בחור מבחורי המושבה היה שמח לרוץ אחריה, וזה, דומה, אינו רואה אותה כל עיקר”.
גם חווה התחילה להביט אל אחיה עזריאל בעיניים חדשות. הנערה גדלה, יפתה ופרחה כציץ-השדה. עיניה תכלת, וצבע שערותיה – צבע של זהב להם. וכשמלאו לה שש-עשרה שנה ולעזריאל מלאו שמונה-עשרה, התחילה לראותו ראייה ראשונה. ופעמים התחילה להרגיש גם את מבטו של עזריאל המסתכל בה, והיא בורחת אל המטבח או אל חדרה הקט והצר ומסתירה את פניה הלוהטים בכר.
חווה גדלה בבית הוריו של עזריאל. ההורים אהבוה כבת. רכת לב היתה ועדינת-רגשות. את הוריה האמתיים לא ידעה מימיה. הם מתו עליה כשיצאה מרחם אמה. ואת סבא וסבתא שכחה. את האב אהבה יותר מן האם. הוא היה טוב לב וביקש להנעים את חייה ככל שהשיגה ידו. גם את האם אהבה חווה, אבל מפניה היתה יראה, כי שוררת בביתה היתה. ואולם גם היא שמרה על הילדה בשנותיה הרכות, לא העבידה אותה בשום עבודת בית וחצר, אף כי העבודות והטרדות היו מרובות. וכשנפתח במושבה בית-הספר שלחוה הוריה ללמוד בו, והיא המשיכה לימודיה עד היותה בת חמש-עשרה. אז התחילה לעבוד יחד עם האם בבית ויחד עם אשת החרת ברפת, בלול ובגינת הירקות וגם ערוגות פרחים גידלה לעצמה. את עבודת המיטבח היתה עושה האם ובניקוי הבית עסקה חווה. את כל העבודות, חליבת הפרה, טיפול בלול, עידור בגינה וכיבוד הרצפה בבית, הכל עשתה חווה מתוך חיבה, בטוב טעם ובכשרון.
נערה חיוורת ורזה היתה חווה כשיצאה מכותלי בית-הספר ובעבודתה התחילה לפרוח. ומשנה לשנה יפתה יותר. התמתחה ודמתה לברוש צעיר וזקוף. קומתה היתה גבוהה קצת מגובה בינוני, ראשה מורם בגאווה, לחייה ורוּדוֹת וחוטמה חטוב וכולה שופעת חיים ורעננות. ובצאתה לטייל בשבתות עם בנות גילה בגן המושבה, היו הבחורים מעיפים עליה מבטי אש.
רק בעיני עזריאל היתה אחות קטנה, אף כי אהבה מאוד. ואולם בהגיעו לשמונה-עשרה, חזר פעם עם ערב מן הכרם הביתה, והנה חווה עומדת בשער החצר וצופה לרחוב. “מה יפתה”. עלה על דעתו. “ולמי היא מחכה?” חווה השפילה את עיניה ופניה הסמיקו. והוא ידע, כי לו חיכתה.
קודם לא השגיחה בו. תמהה על חברותיה, מה עניין מוצאות בו. ועכשיו הביטה בו גם היא בשעת האוכל. התבוננה בו, כשעומד בחצר ומנקה את הסוסים במברשת ברזל גדולה. הוא אהב לשוות ברק לרעמתם. וגם כשהיה עזריאל מעיין בספר ומפהק, היתה מסתכלת בו. אולי היתה שיחה עמה מעניינת אותו יותר? דבריהם היו תמיד קצרים ומעטים ומעשיים בלבד. מעולם לא דיברו על איזה עניין צדדי.
חווה אהבה תמיד את עזריאל אחיה. תמיד היה עוזר לה ומייעץ לה. “לב זהב לו”, היתה חושבת בלבה לעתים קרובות. כך היה עד כה. אבל לפתע התעורר בלבה של חווה משהו חדש. נפשה יצאה לו כשאיננו בבית, והיא דואגת לו כשהוא מאחר לבוא, לפעמים, בחזרה מן העבודה.
זה כבר היתה רגילה חווה לעמוד בשער בערבים ולחכות לעזריאל, אבל הוא גילה רק עתה לפתע שהיא מצפה לו.
האב, ואפילו האם, לא חלו1 ולא הרגישו בשינוי הפתאומי שחל ביחסים בין בנם ובין בתם. הראשונה שהרגישה בכך היתה פטמה. היא גילתה כי עיני חווה המסתכלות באחיה אינן עיני אחות. וגם בעזריאל הכירה, שחל אצלו שינוי גדול ביחסו אל חווה. והיטב חרה לה הדבר. בלבה חשבה מתוך תרעומת ומתוך לעג לעזריאל: “בפרי בוסר בחר ובפרי בשל מאס”. רק דבר אחד עדיין לא היה ברור לפטמה: הכבר קרה משהו בין הנאהבים? “שניהם אינם יודעים בוודאי כיצד מתחילים בדבר”… צחקה פטמה לעצמה צחוק של קנאה ולעג כאחד. והיא החליטה לשמור את צעדיהם.
ופעם כשהיו פטמה וחווה לבדן ברפת, פנתה אליה לפתע מתוך חוצפה: “מדוע לא יקחך עזריאל לאשה, הרי אינך אחותו כי אם אסופית? והוא הרי רוצה בך”.
פטמה לא נהגה מעולם כבוד בחווה. אבל הפעם הגדישה. חווה לא ענתה דבר, ובלבה חפצה מאוד, כי ישלחו את פטמה מן הבית. אבל לא העיזה לבקש את הדבר מן האם.
ו
זה שנתיים שהורי עזריאל היו נוסעים לחמי טבריה. ימי-המצוקה עברו, אבל הם השאירו זכר מן החיים באהלים – שיגרון חריף. וגם בחורף ההוא, בו מלאו לעזריאל עשרים שנה, הוביל את הוריו בעגלה עד חיפה, ומשם נסעו לטבריה רכובים על פרדים.
עזריאל הוריד את הוריו בחאַן שבקצה העיר, והזדרז לשוב הביתה, כי הרי עכשיו כל עול המשק עליו. והעבודה מרובה, זמירת כרם הגפנים, זיבולו, ראשית החריש לתבואת הקיץ, ראשית הרביעה, שיש לנצלה בלילות למרעה הבקר, ושמירת תבואת החורף שהוריקה מעדרות השכנים.
ולא רק מפני ריבוי חובותיו מיהר לשוב הביתה. עכשיו ידע כי אוהב הוא את חווה וגם היא משיבה לו אהבה בלבה. והמחשבה להיות עמה, שניהם לבדם, במשך שלושה שבועות, משכתהו הביתה בחבלי קסם.
ובבית ציפו לו שתיים.
חיכתה לו פטמה. מתוך רעד תאוותני חיכתה לו, מאז עוררה בה חווה את קנאתה. ובטוחה היתה בכוחה להפילו ברשתה. בעוד יום סגרה על עצמה ברפת, הרתיחה מיים חמים, רחצה את כל גופה ומרחתהו בבשמים להסיר ממנו את ריח “הטבּוּן”, כי שמעה שבחורי המושבה מלגלגים על ריח זה העולה מן הפלחיות; וכתונת לבנה וחדשה לבשה לגופה, כדרך הבחורות במושבה, וכמוהן קשרה סרט אדום לשערותיה, ואת כיפתה הכבדה הסירה ואת עיניה פירכסה בכחל ושרק. וכשבחנה את עצמה בראי הקטן השמור עמה, נהנתה ממראה פניה ומברק עיניה ולחשה לעצמה: “הפעם לא יהיה פחד אמו עליו!” והיא עצמה התמוגגה מן העונג הנשקף לה. ולפתע עלה על לבה זכרה של חווה, וכמעט שחרקה שיניים וניסתה לנחם את עצמה: “מה יודעת הילדה התמה הזאת? ומה יודעות היהודיות בכלל בענייני אהבה. את סודותיה גילו ממרום רק לבנות ערב”.
חווה חיכתה לעזריאל מתוך חרדת נפש. הלוא עליה להיות לו כאם במשך שלושה שבועות. לדאוג לו במאכלו ובלבושו. אמנם זה שנתיים שהיא ממלאה תפקיד זה בנסוע הוריה לטבריה. אבל הפעם הרגישה וידעה כי שניהם, עזריאל והיא, אינם עוד מה שהיו לפני שנתיים ולפני שנה. והמחשבה שישארו לבדם במשך שלושה שבועות תחת גג אחד באין מפריע, מילאה את כל ישותה גיל מוזר ורגש של פחד גם יחד.
רק עם חשכה חזר עזריאל מדרכו. זה פעמיים יצאה חווה אל השער לראות אם עגלתו אינה נראית באופק בדרך העולה מחיפה. בלב דופק היתה יוצאת בכל פעם וחוזרת, כי במיטבח מתבשלת ארוחת הערב. ובהישמע לאזניה קול גלגלי העגלה בהיכנסה לחצר, היה רגע מכריע ליד הכיריים ולא יכלה לצאת החוצה.
פטמה לא הזניחה את ההזדמנות הטובה. היא בירכה הראשונה את אדונה הצעיר בחן ובמתיקות שפתיים, כשיצאה אליו מן הרפת גלויית ראש כנערה יהודית. היא עזרה לו להתיר את הסוסים מן העגלה ולהכניסם לאורווה. את בעלה הקדימה לשלוח אל מרעה הלילה עם הבקר. ותוך כדי עזרה לעזריאל השתדלה לקרב עד כמה שאפשר יותר את גופה השופע ריחות טובים ומשכרים אליו, כי יריח מריח בשמיה ויספוג מלהט בשרה. אבל עזריאל התייחס אליה באדישות מוחלטת; לבו דפק לשמע רחשי צעדיה של חווה שהגיע אליו מן המיטבח. אבל כששם עזריאל את המספוא באבוס של הסוסים, הצליחה פטמה לגשת אליו מאחוריו ובשתי ידיה חיבקתהו בזרועותיה החשופות, נלחצה אליו בכל גופה השופע חום ולחשה לו: “בוא אלי הלילה, ריפדתי את משכבי להנאתך”… עזריאל דחף אותה מעליו בכוח וציווה עליה להשקות את הסוסים בעוד שעה ולתת להם את מנת השעורים שהכין.
ז
בעיני חווה היו אורה וחום כשפגשה את עזריאל על המפתן. והוא סגר את הדלת מאחוריו ביד שמאלו וביד ימינו חיבק את הנערה במפתיע ונשק לה על שפתיה הלוהטות.
– עזריאל!… – קראה חווה, נשמטה מזרועו וברחה אל המיטבח. זו היתה הנשיקה הראשונה שנשק עזריאל לחווה ובאופן פתאומי כל-כך. הוא עשה עצמו, כאילו לא קרה כלום, אף כי כולו היה אחוז קדחת, הלך אחרי חווה למטבח, פתח את הברז של דוּד-המים הקטן והתחיל להתרחץ בכוונה מיוחדת. ובפיו ציפצף מנגינה קלה, החביבה עליו.
שניהם ישבו ליד השולחן. חווה עשתה את המטעמים כאשר אהב עזריאל, צלי של אפרוח ואורז מטוגן – לכבוד האורח הכינה סעודה של חג. ואף בקבוק יין אדום מתוצרת המושבה הכינה לו. עזריאל היה רעב מאוד והמאכלים היו טעימים, ואף על פי כן בלע רק בקושי רב. דבר מה היה תקוע בגרונו והוא הירבה לגמוע מן היין האדום.
– טובים מטעמיך מכל המטעמים של אמא… – לחש עזריאל.
– אתה רק אומר כך, סתם… –
עזריאל הושיט לה כוסית יין והיא לקקה ממנו בקצה לשונה.
– חי נפשי, אין זו מחמאה, כי אם אמת, ואת אל תלקקי את היין, כי אם שתי כהלכה.
ותוך כדי כך הפך עזריאל את הכוס שלו אל פיו, וגם חווה שתתה חצי מהכוסית שלה. ולפתע פרץ צחוק עליז כצחוק נצחון מפי שניהם בבת אחת, ומה שביקשה עוד הלשון להסתיר גילו העיניים.
היין ודברי התשבחות של עזריאל למטעמים שבישלה, שיכרו אותה מעט והסעירו את רוחה. וגם ראשו של עזריאל סחרחר מקרבותה של חווה ומברק עיניה. והוא תיאר לה בפרטי פרטים את דרך נסיעתו לחיפה עם הוריו ונסיעתו חזרה לבדו, בדרך כה רחוקה, ועל תכניותיו להבא סיפר לה, על תכניות העבודה. ומדי דברו צחק כפעם בפעם מרוב אושר ורצון. “כזוג צעיר אנו יושבים שנינו ליד השולחן”… עלתה פתאום מחשבה על לבה. שני זוגות העיניים הטהורות והתמימות נפגשו אלו באלו.
– חווה, היי לי לאשה ונקים שנינו את ביתנו.
פני הנערה הסמיקו.
– אבל אמך לא תסכים. היא מבקשת לך כלה עשירה… ואני יתומה ענייה.
עזריאל קם ממקומו, ישב ליד חווה, חיבקה בידו.
– אגיד לאמי ולאבי כי אהבתיך ובך בחרתי להיות לי לאשה, הם לא יתנגדו לרצוני.
חווה התחילה רועדת כולה מפחד נסתר, שלא ידעה שחרו, והוא נשק לה נשיקה לוהטת. עזריאל נשק ככה בפעם הראשונה בחייו לאשה וחווה ידעה זאת. נועם לא ישוער לשניהם התפשט בכל אבריהם ולפתע שמעו רחש צעדים מאחורי החלון, ושניהם ידעו מי המרגל אותם. ושניהם צחקו בבת אחת צחוק צעיר וטוב, עליז ומאושר. עזריאל נשק שוב לחווה ואמר:
– אלך להשקות את הסוסים ולתת להם את מנת השעורים ללילה. אולי לא עשתה פטמה כאשר ציוויתיה – והוא יצא את הבית.
ח
שני חדרים גדולים היו בבית. האחד חדר אוכל והשני קיטוֹנם של ההורים. כשהילדים היו קטנים ישנו שניהם בחדר האוכל. וכשגדלו, הוסיפו שני חדרים קטנטנים משני עברי חדר-האוכל, האחד לעזריאל והשני לחווה. בכל תא כזה היה מקום רק למיטה אחת, ומעבר צר נשאר בינה ובין הקיר שמנגד. בשעות פנויות מעבודה ובשבת ובמועדים היו כל בני הבית מסובים בחדר-האוכל, ששימש להם אז אולם.
עד חצות הליל התהפך עזריאל על מיטתו. זו הפעם הראשונה בחייו שנדדה שנתו. לבו הולם ודמו רותח. והנה… הס. אזנו החדה תפסה קול בכייה דקה וחנוקה. מי זה מתייפח באישון לילה? חווה?… הלוא כה שמחה ומאושרת היתה! ולמה היא בוכה? מי עשה לה רע? האומנם היא הבוכה? על בהונות רגליו עבר את חדר האוכל. הנה חדרה של חווה. הדלת לא היתה נעולה. בלב פועם עבר את המפתן. חווה שמעה את צעדיו, נפחדה ועצרה את נשימתה. ואולם עזריאל ידע והרגיש שאינה ישנה. רק לפני רגע קט בכתה. הוא צעד עוד צעד וברכיו נגעו בקצה מיטתה.
– חווה, למה בכית?
– לא בכיתי.
– שמעתי.
– למה באת? שוב למקומך.
– שמעתי, שבכית.
– לך לך!
– חווה, את מגרשת אותי? הלוא אהבתיך וגם את –
– לך לך, יראה אני מפניך.
– למה את יראה, חווה’לה, מפני מי את יראה?
– לא מפניך. מפני אמך.
ידו נגעה בלחיה שהיתה משולהבת. וכאילו נכוותה.
– חווה’לה, אל תפחדי, נתחתן, נהיה כאיש ואשתו, ובית נבנה לנו לחוד… – ותוך כדי לחשו משך את ראשה אליו ושפתותיהם כאילו נדבקו יחד לעולם.
ט
למחרתו, השכם בבוקר, יצא עזריאל מן הבית אל החצר. החרת השנתי רתם את הסוסים אל העגלה. שם את המחרשות עליה וקשר מאחוריה את שני צמדי השוורים. ומפנים הרפת נשמעה זרימת החלב מעטיני הפרה אל הדלי. פטמה היתה עסוקה בחליבה. עזריאל בירך את החרת ברכת הבוקר כמנהגו אבל קולו היה הפעם אחר, שונה מתמיד, צלילים חדשים צילצלו בו כאילו תרועת נצחון. החרת הביט בתמיהה – מה לאדונו הצעיר, ובלבו חשב: “מה היום מיומיים? פניו וקולו כקולו ופניו של חתן”. קולו של עזריאל הגיע גם לאזניה של פטמה, והיא הפסיקה את החליבה באמצע, הוציא את ראשה מן הדלת והסתכלה בפני בעל הבית הצעיר: “נפל והיה הדבר”… ולבה נסער עליה.
עזריאל חזר שוב לרגע הביתה, נכנס על בהונות רגליו אל חדרה של חווה, שקרני השמש הראשונות הזהיבו את שערות ראשה. היא ישנה שינה עמוקה ונשמה נשימה קלה.
“יקירה”. – לחשו שפתיו והוא התגבר על רצונו לנשק לה נשיקת-פרידה בטרם צאתו לשדה. הוא יצא לאטו מחדרה. נטל מן המיטבח פת לחם וצנון והחליט בלבו לשוב היום לארוחת הצהריים, ולסעוד יחד עם חווה, ולא בשדה כהרגלו. ולשם כך רכב על האתון של אביו. ולפני צאתו מהחצר קרא לפטמה ואמר לה:
– תגידי לגברתך הצעירה, כי אשוב הביתה לעת הצהריים.
“לא גברת היא לי, כי אם משרתת כמוני” – לחשו שפתי פטמה לעצמה מתוך חימה בהוציאה את שתי הפרות, שתלכנה עם כל פרות המושבה למרעה.
כשהקיצה חווה משנתה, קפצה בחרדה ממיטתה. היא איחרה לקום. דבר כזה עוד לא קרה בחייה. ולפתע נזכרה במה שקרה. אור זרח על פניה. ומיד בא במקומו צל של דאגה. היא לבשה במהירות את שמלת הבוקר שלה, ורצה אל המיטבח. דלתות חדרו של עזריאל היו פתוחות. וודאי כבר יצא לשדה, ולא שתה תה-בוקר. היא לא יכלה לסלוח לעצמה שבבוקר הראשון מעלה בתפקידה.
במיטבח היו שתי דלתות, מבפנים הבית ומן החצר. וכשנכנסה חווה מצד האחד, נכנסה פטמה מהצד השני. פני פטמה היו נזעמים.
– הלילה מתקה לך השינה. – השמיעה כמדברת אל עצמה ופרצה בצחוק פרוע.
ופתאום עצרה את צחוקה.
– האדון הצעיר ציווה להכין לו את ארוחתו, כי לעת הצהרים ישוב, ואת אתון אביו לקח עמו. – כוונתה היתה להדגיש ולהעמיד את חווה במקומה הנכון. אבל מבוכת חווה כבר עברה. וכשסיימה את עבודת המיטבח, בשבילו, בשבילם, יצאה אל הגינה, קטפה מפרחי החורף וקישטה בהם את שולחן האוכל. וגם היא התקשטה: שמלה צחורה לבשה כאילו היה חודש ניסן, ויצאה אל השער לחכות לעזריאל.
שלושה שבועות של ימי אושר ניתנו לזוג הצעיר. ידיה של חווה היו מלאות עבודה מזריחת השמש. היא לא הניחה שוב לעזריאל “שלה” לצאת בבוקר לשדה בלי שתיית תה. ועזריאל קבע לו חוק לשוב יום יום לארוחת הצהריים הביתה, כמנהג אביו, ומשום כך היה רוכב הלוך ושוב על האתון. וכל פעם, כשעזריאל בא הביתה, כבר היה השולחן ערוך ועציצי פרחים מפארים אותו. והמטעמים היו עשויים תמיד לפי טעמו של עזריאל, ולארוחת הערב נוסף תמיד בקבוק יין. עזריאל לא חדל מהלל את מאכלי חווה ולשבח את מעשי ידיה ולבה רחב לשמוע את דבריו. שני הכסאות שלהם ליד השולחן, לא הועמדו עתה זה לעומת זה כי אם זה ליד זה, חווה שכחה מי העמידם ככה, הוא או היא. וכשני יונים היו הומים והוגים ביניהם, בשבתם ליד השולחן. השיחה לא פסקה אף פעם ותמיד היו להם נושאים חדשים לשיחתם. פני שניהם היו מזהירים תמיד ועיניהם נוצצות. וכמה תכניות תיכנו לעתיד לבוא. על בית שיקימו להם לעצמם, תיכף אחר חתונתם. ואם לא ימצאו האמצעים לבנות בית-אבנים, יקימו צריף עץ, ובלבד שתהיה להם פינה משלהם. חווה קיבלה על עצמה לקשט את ביתם הקטן כהיכל מלכים. כל פרט כבר היה ברור ומבורר להם וגינתם ליד ביתם היתה מחושבת מראש. ופעם אמר עזריאל לחווה:
– בית-אבנים לא נוכל להקים. נתחיל כבר מעכשיו להקים את הצריף, הרי כבר נשואים אנו.
פני חווה החווירו מעט.
– לא, ענתה בלחש, נחכה עד בוא ההורים.
בשבתות היו שניהם מטיילים ביחד. ויום אחד אחרי רדת גשם, כשלא יכלו לחרוש בשדה, יצאו שניהם מחוץ למושבה. חווה רכבה פעמים אין ספור על האתון, אבל על סוס עוד לא רכבה מימיה. תחילה פחדה מעט, אבל עזריאל אימץ את רוחה ולימדה כיצד להתנהג, ובשובם חזרה כבר שלטה בסוסה בבטחון והרכיבה גרמה לה עונג רב. ומאז רכבו יחדיו פעמים מספר ועזריאל היה מבטל לשם כך שעות עבודה אף כי לבו הכהו. ואולם הם היו כה מאושרים.
י
יום שובם של ההורים הגיע. עזריאל נסע לפגשם בחיפה וחווה ניקתה ניקוי-יתר את חדרי הבית. את ארוחת הצהריים לא בישלה באותו יום, היא תכין ארוחת ערב לכולם כיד המלך. ותוך כדי עבודתה חשבה הרבה. היא החליטה לספר הראשונה לאם הכל ולא להכחיש דבר. היא ידעה את עזריאל שלה, בפני אמו לא יעיז, ועליה להיות לו לפה. גדול כוחו בעבודה וגם בהתמודדות עם חבריו, אבל בפני אמו הוא חלש כתינוק, כמוהו כאביו. ועוד דבר תבקש מאת האם: להרחיק את פטמה מן החצר, היא, חווה, מוכנה לקבל על עצמה את כל העבודה ברפת.
בהגיע העגלה לחצר, נבוכה חווה מאוד. בידיים רועדות חיבקה את האם ונשקה לה, וכששאלה אותה האם למשק, ענתה לה בלשון רפה כאילו מתוך היסוס. הדבר לא נעלם מתשומת לבה של האם, פיקחית היתה וערנית. עוד בדרך הביטה האם לא אחת ולא שתים אל פני בנה – מעולם לא היה עזריאל נרגש כל כך לבוא הוריו, ועתה תמהה למבוכתה של חוה. “מה קרה, כשלא היינו כאן?”
ארוחת-הערב, שחווה טרחה כה הרבה בהכנתה, עברה מתוך שתיקה כמעט. אמנם, האם שיבחה את מעשי ידיה של הנערה, ולב האב היה טוב עליו לאחר שטעם פעם ופעמיים מן האדום האדום והתחיל לספר על ביקורו בטבריה ובצפת עיר הקדושה. עזריאל וחווה לא הקשיבו. ועיני האם עקבו כל הזמן אחרי שניהם. “מה קרה בביתי?” ושאלה זו הטרידה את שנתה בלילה.
בבוקר השכם, כשחווה כבר טיפלה במיטבח להכנת תה לגברים, יצאה האם אל הרפת. פטמה עמדה כפופה ליד אחת הפרות וחלבה אותה. האם שאלה לשלום הפרות.
– לפרות שלום. לא כן בבית – ענתה פטמה.
– מה את מפטפטת דברי הבל?
פטמה ניגשה קרוב קרוב אל בעלת-הבית, כשימינה מחזיקה בדלי החלב, ובלחש סיפרה לה מה שמתרחש בין עזריאל וחווה. בעיניה ראתה ובאזניה שמעה, כשעמדה מאחורי חלונות הבית, ויש סימנים בידיה.
חווה חרדה לנפשה, בראותה את האם נכנסה לרפת, אבל כשחזרה האם ופניה שקטים ואם גם חיוורים, שקט גם רוחה. וחווה החליטה, כי מחר תדבר עם האם גלויות; הרי עזריאל לא ימצא עוז לדבר, גיבור היה כשאין האם לקראת פניו. כאב כבן יראים את האם.
ואותו הלילה סיפרה האם לאב בלחש את אשר שמעה מפי פטמה. וניכרים דברי אמת, מבוכתה של חווה והסומק בלחייה, ניצוץ עיניו של הבן התם. אין ספק: קרה אסון. והיא החייבת, האם, הרי הילדים בגרו ואין להשאיר את שניהם תחת גג אחד, בלי שומר, במשך חודש ימים, כאילו היו זוג לאחר החופה.
האב התרומם נסער ממקומו.
– וודאי מאת ד' היה הדבר… יש למהר ולהעמיד חופה!
– לעולם לא!
– למה לא?… נערה נחמדה היא ואנו אוהבים אותה.
– אבל הבן קרוב לנו יותר. היא נערה ענייה, רק כתונתה לבשרה, ובת בלי שם היא. אסופית. אנו יצאנו רק עכשיו מגיהינום הדלות ובשבילו מחפשת אני כלה עשירה, וכמעט שמצאתי כבר.
– ידעתי, אבל עכשיו… ואם… כיצד נישא את חרפתנו… ומה יהיה גורלה? אומללה.
– לא תהי חרפה. אני אדאג לכך בעוד מועד. וגם לעתידה של חווה נדאג. ובמידה שיוטב לבננו יוקל לנו לדאוג גם לחווה.
האב נשתתק, ואולם הוא ידע והרגיש בכל רמ"ח איבריו, כי היא לא צדקה, כי בדעתה לעשות דבר רע בעיני ד' ובני אדם.
– סמוך עלי. ואתה תאמר מחר בבוקר לחרת לקחת את אשתו פטמה ולשוב אתה לכפרו. ואם רצונו לעבוד כאן, יעבוד רק ביום. תפצה אותו במעט כסף, את פניה איני רוצה לראות עוד בחצרי. את הפרות נחלוב מחר אני וחווה. ולפנות ערב, כשתשוב מן העבודה, תביא עמך את הפועל היומי שלנו לטפל בפרות, ואם יסכים יביא גם את אשתו לגור ברפת. ואתה תקח עמך מחר צידה לך ולבנך לכל היום, ובבואכם בערב תסעדו אצל שכנתנו האלמנה שרה, אבקשנה לבשל למענכם ותחכו לי ולחווה.
– להיכן אתן אומרות ללכת? מה בדעתך לעשות? – שאל האב בדאגה רבה.
– הכל יוודע לכם בזמנו. הכל יהיה מסודר. עלי ועל צווארי. חשבתי על הכל.
יא
למחרת אמרה האם לחווה:
– בואי, בתי, נחלוב את הפרות ואת תוציאן אל העדר, כי את פטמה שלחתי מפה אל כפרה.
חווה הביטה בתמיהה על האם. האומנם נתקיימה משאלתה מבלי שביקשה על כך? לא, מה קרה כאן?
ובשובה מן הרחוב, לאחר שמסרה את הפרות לידי הרועה, כבר היתה מוכנה ארוחת הבוקר. חווה ישבה לאכול עם האם, אבל הלחם עמד לה בגרונה. היא הרגישה, שמשהו קשה עומד להתרחש, ולמה אין עזריאל פה לעזור לה?
– דבר לי אליך, בתי, התקרבי אלי – פנתה האם אל חווה.
בברכיים כושלות ניגשה לאם וישבה אצלה.
האם הביטה ישר לתוך עיניה:
– חווה, הגידי לי את האמת, מה קרה בבית בהיותנו בטבריה?
חווה כבשה את ראשה בין זרועות האם ומתוך בכי סיפרה לה הכל. האם שתקה. היא ידעה את הדבר מראש וגם ידעה כי כל הפרטים שסיפרה הנערה היו נכונים, ולא היא משכה את עזריאל לרשתה כאשר העלילה עליה פטמה. שניהם, חווה ועזריאל, נמשכו זה לזה. האם החליקה את שערותיה של הנערה ולבסוף אמרה בקול רך:
– את אוהבת את עזריאל?
– יותר מנפשי.
– ידעתי מראש, בתי. לא פיקפקתי. שתינו אוהבות אותו, ואהבה דורשת קרבנות.
לבה של חווה התכווץ. “מה כוונתה?” והאם המשיכה:
– חווה, את עודך ילדה והוא עודנו נער. שניכם אינכם מכירים ואינכם יודעים את החיים. את, אין לך דבר. וגם אנו עוד איננו רחוקים מאוד מעניות. אנחנו לא נוכל להקים לכם בית. מי יקימנו? מי ידאג לעזריאל? מה יהיה עתידכם, עוני וחוסר כל וחיים קשים, ואושרכם יישכח עד מהרה ושניכם תהיו אומללים. דרושה לו אשה עשירה, פיקחית ומעשית, שתדאג לו ולעתידו, כי לעולם ישאר תם וישר ורך כאביו. ואת… כשיבוא זמנך להינשא נדאג לך למצוא לך בעל כטוב וכראוי לך!
גל של קור הקפיא את כל גופה של חווה. היא אמרה לקום ולברוח על נפשה, אבל רגליה לא נשמעו לה.
– הירגעי, יקירתי, הרי אנו אוהבים אותך!
ואמנם, חווה נרגעה לפתע. היא כאילו מתה. כל רוח חיים וחפץ חיים ניטלו ממנה. האשה שאהבה אותה כל חייה נשנאה בין רגע עליה. היא התגברה וקמה ממקומה, ובקול קר וחלש אמרה:
– ככל אשר תצוו עלי אעשה.
היא נכנסה לחדרה הקטן ונפלה על מיטתה. אבל בכה לא בכתה. גם מחשבתה שותקה, ולא חשבה אפילו על עזריאל.
מבטה ודיבורה הקרים של חווה הפחידו את האם וגם הרגיזוה.
“אנו אספנוה מן החוץ וזו תודתה. ולמה בחרה בלשון הרבים? אני מצווה פה בבית הזה ולא אחר!” היא התעטפה במטפחת חמה ויצאה אל הרחוב. הזמינה שני מקומות בעגלה ההולכת בצהריים ליפו, נדברה עם שכנתה, האלמנה שרה, לדאוג למיטבח שלה עד שהיא וחווה תחזורנה מדרכן, נתנה הוראות לחרת החדש, שבא זה עתה עם אשתו לחצר. חווה היתה עדיין מוטלת על מיטתה וראשה מוסב אל הקיר. ושוב התלקחה חימה בלב האם: “ילדה טיפשה וכפויית טובה”. נטלה מזוודה ריקה, שמה בה את שמלתה ואת שמלת חווה, וצידה לדרך.
– קומי, בתי, הזמנתי לנו שני מקומות בעגלה ההולכת ליפו. משם ניסע לירושלים, יש לי שם ידידה טובה בת עירי, אשה פקחית מאוד. היא תייעץ לנו מה לעשות ותצילך, קומי.
חווה לא הבינה היטב את דבריה. דבר אחד היה ברור לה: האם לוקחת אותה מעזריאל למוות. והאומנם אין מי שיעמוד לה?
יב
כשעזריאל ואביו חזרו לפנות ערב מעבודתם, מצאו את הבית סגור ומסוגר. ברפת ובאורווה טיפלו החרת החדש ואשתו. בשער עמדה שכנתם והזמינה את האב ואת הבן אליה לארוחת הערב. האב סירב לה בפנים נזעמים מעט. הוא והבן התחילו להתיר את הסוסים מן העגלה. מן הרפת נשמע קילוח החלב הזורם אל הדלי.
הבן הכניס את הסוסים אל האורווה והמחשבה: “מה קרה, מה היה?” חזרה וניקרה במוחו. מדוע הבית סגור? והיכן חווה? הוא נעקר ממקומו ורץ הביתה. במיטבח עמד אביו וקרא פתק, שמצא על השולחן: “אני וחווה נוסעות ירושלימה. בעוד ימים מספר נשוב, אל תדאגו לנו”.
– היכן חווה, אבא? ואמא?
האב הושיט בדומייה את הפתק לידי הבן.
– למה? למה נסעו ירושלימה? למה החפזון הזה, ולמה לא אמרו לי כלום?
– הלא ידעת. אמך נוהגת לעשות דברים על דעת עצמה בלי להתייעץ בנו.
– היא יכולה לעשות כרצונה. אבל למה לקחה עמה את חווה, מה יוזמת אמא לעשות לה?
האב שתק. ולאחר רגעים מספר הרים ראשו ואמר:
– איני יודע מה בדעתה של אמך לעשות לחווה שלנו, אבל אתה, בני, עשית לה רעה גדולה.
– אבל, אבא, אני אוהב את חווה והיא אוהבת אותי, אקחנה לאשה, ואם אמא תאמר להפריד בינינו, לא ארכין את ראשי הפעם, וגם לא חווה!
– ולמה הסכימה לנסוע ירושלימה?
עזריאל קפץ ממקומו, אחז כבצבת את יד אביו.
– מה זוממת אמא לעשות לחווה בירושלים?
ומבלי לחכות לתשובה צעק כמעט: – חווה, מדוע נסעת, מדוע לא חיכית לי?
ופרץ מן הבית כבורח על נפשו.
יג
אחרי נסיעה קשה של שלושה ימים הגיעו האם וחווה לירושלים. בלילה הראשון עשו בחאן בכפר טירה. מחמת הבוץ שבימות הגשמים לא נסעו דרך השלוחות של הרי אפרים וראש-העין, כי אם בדרך החולות. בלילה השני לנו ב“חאן סרור” ביפו. בלילה השלישי בחאן שבשער ההרים, ורק בחצי היום למחרתו הגיעו לאכסנייה קטנה על אם הדרך בואכה ירושלימה. רק לפנות ערב התעוררו שתיהן משנתן. אחרי שסעדו את לבן, ראתה חווה את האם מתלחשת עם בעלת האכסנייה ולבה נפל. “מה הן מתלחשות?”
האם לבשה מעיל חם, ומטפחת חמה שמה על ראשה, לחשה לחווה כי יורדת היא העירה לראות את ידידתה, ואם תאחר לשוב אל תדאג לה חווה.
האם יצאה והאכסנאית ניגשה אל הנערה.
– אל תתביישי, אמרה, – אצלנו בירושלים נישאות בתולות בגיל צעיר מגילך, והן אינן נוהגות כמוכן, בנות ה“קולוניות”, הן מכסות את שערותיהן אחרי החופה, ואחר תשעה חדשים הן מחבקות בן או בת. אינן מבקשות “עצות”, כמוכן בנות ה“קולוניות”.
בחוץ ירד החושך, ובחדר האוכל העלו אור. חווה שמעה צעדי גבר שנכנס הביתה, והנהו מדבר בלחש עם בעלת הבית. לאחר כך הגיע לאזנה קול ניגון של תפילה, והקול היה ערב לאוזן וספוג נימה של בכי. ומשהו טוב הציף את לבה של חווה. הכר שמתחת לראשה כבר היה כולו רטוב.
יד
חמש עשרה שעה לאחר שיצאה חווה מן המושבה, יצא גם עזריאל בעגלה עמוסה משא לעייפה שבאה מחיפה. וכשהגיעה העגלה אחר שש שעות לטירה עיכבה עגלונה, התיר את סוסי ונתן להם מנה גדושה של מספוא. עזריאל הסתכל בחאן וידע, כי במקום הזה ישבה אמש חווה. לבו פחד וגם רחב למחשבה, כי עוד ישיגנה בחאן ביפו. אבל כשהגיעה העגלה עד לוואדי מסררה, נמצא הוואדי מלא משטף מי הגשמים, שבאו לפתע מן ההרים. העגלון חשש לחצות את הוואדי עם צללי החושך, התיר את סוסיו והחליט אומר להתעכב כאן עד אור הבוקר. עזריאל ידע כי לא רחוק ממנו בחאן ביפו נמצאת חווה ונפשה יוצאת מצער ומפחד. הוא לא ידע את מעברות המסררה ואת השביל המוביל ליפו לא ידע, מימיו לא היה כאן, ואף-על-פי-כן החליט לנסות את מזלו. חווה כה קרובה אליו והוא לא יחיש לה עזר? ויאמר לפשוט את נעליו ואת מכנסיו ולעבור את הוואדי. ראהו העגלון בכך ואמר לו: - אני לקחתיך בעגלתי הכבדה, המקום הזה מוכן לפורענות הלילה ואתה תעזבני?
נמלך עזריאל בלבו ונשאר ללון. עם אור הבוקר כשחצו את הוואדי, שקעה העגלה בבוץ והם עמלו שעתיים, העגלון ועזריאל, עד שהוציאוה. הבחור ליכלך את בגדיו עד בלתי הכיר, אבל לא לכך דאג, לחווה דאב לבו, פן לא ימצאנה עוד ביפו. ואמנם כשהגיעה העגלה לחאן ביפו ועזריאל שאל לשתי הנשים שבאו אתמול לכאן מן הצפון, ענוהו, כי עוד עם “לחוך השור” יצאו לירושלים בעגלתו של ר' הירש לייב. עזריאל שכח את עייפותו ואת רעבונו וביקש למצוא לו סוס לרכיבה, כדי להדביק את העגלה הירושלמית. בחאנים של הערבים, המשכירים סוסים לרכיבה, ביקשו ממנו מחוץ לשתי מגידות שכר רכיבה, עוד עשרה נפוליון דמי פקדון, כי איש מהם לא הכירו. כל הונו היה חמש מגידות ומניין ישיג דמי פקדון? והוא החליט ללכת רגלי. לא יכול עוד לשבת ולחכות, והרי הדרך ירושלימה ישרה היא ואין לתעות בה. הוא יצא לשוק, קנה לו פיתות אחדות, צנון וגבינה, שבר את רעבונו ויצא לדרכו. באבנטו מישש את אקדוחו שהיו בו חמישה כדורים.
בהגיעו לרמלה תעה והלך בדרך ללוד, וכשחזר שוב לרמלה כבר ירדו צללי הערב. יהודי, מתושבי המקום, שנפגש בו, יעצהו לא ללכת יחידי בלילה, כי בין לטרון ושער ההרים מסתובבים שודדי ליל, ובעבור זוג נעליים יהרגו איש. כמו על גחלים לוחשות שכב ברמלה עד הבוקר. הוא ידע כי חווה יושבת בלילה הזה בשער ההרים ולבה חרד לו כאשר יחרד לבו לה. כל היום וכל הלילה הלך עזריאל עד בואו ירושלימה. בשערי העיר ראה את עגלתו של ר' הירש והנה היא חוזרת ליפו. והיא עמוסה נוסעים וחבילות. הוא הכיר את בעל העגלה הזה, ידוע היה בכל היישוב. ובעוד טרם הגיעו אליו שאלהו בקול על שתי הנשים שבאו עמו שלשום מיפו. הנוסעים בעגלה, ובייחוד הנשים שבהן, הסתכלו בו מתוך תמהון ורחמים ביחד. מה קרה לבחור היפה הזה, איזה אסון? העגלון תיאר לעזריאל את האכסנייה ששתי הנשים התאכסנו בה ודפק בסוסיו ונסע לדרכו.
טו
בעל האכסנייה ואשתו נבהלו למראה פני האיש הזר והמוזר, שנכנס לביתם, וכשפניו החווירו והוא התנועע כשיכור, מיהרו אליו, תמכו בו והושיבוהו על כיסא. ובעל האכסנייה הגיש לו כוסית ערק. עזריאל גמע מן המשקה החריף ושוב אורו עיניו.
– מאז באו אתמול שתי הנשים מן ה“קולוניות”, נהפך הגלגל על ביתי. – לחשה האשה בחשאי. עזריאל נזדעזע כולו, כאילו סטרו לו על פניו ושאל:
– היכן הן שתי הנשים שבאו לביתך?
– המכיר אתה אותן?
והאכסנאית הוסיפה לחקור: - הקרובות הן לך?
– הלוא אמי היא זאת… והיכן חווה?
– האשה הזקנה אמך היא? והצעירה אשתך?
– כן. אשתי. היכן הן?
– מאז הבוקר יצאו אל…
האשה הפסיקה באמצע דבריה, ולבסוף אמרה:
– הן יצאו שתיהן אל העיר ועדיין לא שבו. מוזר הדבר שאיחרו לשוב, האם ברשותך הביאה אמך את אשתך אל…
באותו הרגע נפתחה הדלת ועל מפתן הבית הופיעה האם, היא לבדה, פניה נראו עייפים מאוד, חרדים ומודאגים. – עזריאל! – קראה בפחד רב. פניו החווירו כפני מת.
– היכן חווה?
– אל תדאג, בני, שלום לה, היא חלתה מעט. בעוד יומיים שלושה תשוב אלינו בריאה ושלמה. פניו של עזריאל החווירו שוב ועיניו נעצמו.
– יהודיות – אמרה האכסנאית – אינן מביאות נשים צעירות אל אותה מכשפה בלי ידיעת בעלה, בנך האומלל הזה…
האכסנאי אשתו ואמו של עזריאל הרימוהו בעמל רב והשכיבוהו במיטה, ושוב יצקו אל פיו מן הערק ולאשתו ציווה האכסנאי להגיש לו צלחת מרק חם. והוא עצמו חלץ מעל רגלי עזריאל את נעליו והגרביים.
נכנסה נערה עטופה מטפחת. רמזה באצבעה לאמו של עזריאל ולחשה לה משהו. פני האם החווירו כסיד. היא נטלה את מעילה ומטפחתה ויצאה.
– אחת מנערותיה של המכשפה – אמרה האכסנאית – מי יודע מה שעוללו לאומללה, אין רחמים בלבם.
– רחמי גם את. הניחי לו לישון. הוא נחלש כל כך, ולרחמי שמים הוא זקוק.
טז
עזריאל הקיץ משנתו בשעה מאוחרת מאוד ופקח עיניים תמהות: היכן הוא? מה קרהו? והנה זכר כל מה שעבר עליו וחולשה תקפתהו. הרי מאז צאתו ממושבתו לא אכל כמעט ולא נח. “מה היה לחווה?” הוא קפץ מעל המיטה, – והתפרץ לצאת מן הבית.
– לאן אתה נחפז, בן אדם? – עיכבתו בעלת הבית. – הנטלת את ידיך, וכוס חמין, ותפילת שחרית וארוחת בוקר? אל תהי נחפז כל-כך!
עזריאל עמד על מקומו, הבין את צדקת דבריה של האשה.
כלום יודע הוא איה מקומה של חווה? ואמו שוב נעלמה ואיננה. ליד המיטבח היו מוכנים בשבילו כד מים, קערה ומגבת. ובחדר האוכל מצא לפניו על השולחן תה בחלב. פתאום הרגיש בטלית ותפילין וסידור שהיו מונחים לפניו על השולחן ופניו הסמיקו. הוא שיקר להם ואמר כי נשוא הוא וחווה אשתו.
“אבל הרי היא באמת אשתי”. אמר בתוקף והתעטף בטלית, והתפלל בדביקות כאשר לא התפלל אף פעם ודמעות זלגו מעיניו, בלי שירגיש בכך. הוא התפלל, הפיל את תחינתו וביקש רחמים על חווה.
“נשמה יהודית מי יעריך?” – חשבה בעלת הבית והיא הגישה לעזריאל על טס רחב את ארוחת הבוקר: חביתה של ארבע ביצים, כיכר לחם לבן, חמאה, גבינה, שמנת; וסלט, קפה בחלב וגם מה שנשאר מבקבוק ערק מאתמול. היא הביאה לו גם מים בכד קטן וקערה ומגבת לנטילת ידיים.
וכראות עזריאל את פניה הטובים של האכסנאית התעודד ושאל:
– הגידי לי, היכן חווה?
– אני יודעת את מקומה – אמרה בקול עמום. – מקום רע. אל ייחשב לה לאמך הדבר לחטא. אנשים רעים אתם אנשי ה“קולוניות”, באלוהים לא תאמינו. אתה טוב ושונה מכולם. ישמרך אלוהים ויסלח לאשתך. טמא הוא המקום, אבל למענך אלך עמך ואראך.
והם יצאו את הבית.
יז
משני עבריה של הסימטה הצרה לא נראה שום בית. ורק בראשה, אל מול פניהם, התנשא בית מרווח, שטיחוֹ כחול. מבודד היה הבית וכמוחרם.
האשה לחשה באוזן עזריאל:
– כאן… ישמרך אלוהים.
היא הפנתה עצמה כבורחת מן המקום הטמא. לבו של עזריאל התכווץ בהישארו לבדו. מימיו לא ידע פחד… ואילו עכשיו –
הוא דפק על הדלת.
הבית הסגור, הדוחה, היה כחיה רעה. וקול דפיקותיו כקול קורא במדבר. הדלת סגורה ומסוגרה בבריח ברזל ובארבעת החלונות מוגפים התריסים.
ולפתע קול צעדים. הוא הפנה את ראשו והנה בסימטה ארבע נשים. הן הלכו לאט-לאט ופניהן קודרים. ביניהן הכיר את אמו, שמטפחת עבה עטופה על ראשה והיא נשענת בזרועות אשה גבוהת-קומה ורחבת-כתפים ומראה לה כפני גבר. ואחריהן צעדו שתי נערות גלויות-ראש. ובין כל אלה לא היתה חווה. עזריאל רץ לקראת אמו, וקול פראי פרץ מפיו:
– היכן חווה?
שלוש הנשים שליוו את האם, נעצו בו עינים נבהלות ונפחדות. מפיה של האם פרצה תחילה צעקה של בהלה, צער ובקשת רחמים גם יחד. ואחר כך אמרה בקול חלש:
– בני, אלוהים לקחה.
והאשה השמנה והגבוהה אמרה בקול גבר:
– נערה פורחת כזאת, מי היה יכול לשער כי לבה נגוע?
דברי האם והאשה לא הגיעו לאזני עזריאל, פניו אדמו כדם ועיניו הבריקו באש זרה. ושוב צעק אל אמו:
– היכן חווה? – הוא אחז בה בשתי ידיו האמיצות וטילטלה לכאן ולכאן, והפילה ארצה.
– הוא הורג אותה!… – צווה האשה הגבוהה והיא רמזה לנערותיה למהר ולקרוא את השוטר העומד ברחוב.
בראות עזריאל כי אמו נופלת, חשכו עינו: “חווה איננה עוד… ואת אמי הכיתי!” ובמהירות הבזק שלף את אקדוחו וייר לתוך פיו. קילוח דם האדים את האבנים מסביב.
כשהגיעו השוטרים, כבר לא היה שום סימן חיים בעזריאל.
-
אולי: חשו? ↩
אהרן היה רגיל זה כמה שנים לפרוש, לאחר סעודת הערב, אל צוק הסלע היוצא אל עבר החוף, לשבת כאן דומם ולהסתכל במרחבי הים, כאילו הוא מצפה למשהו.
אהרן היה מקובל על כל בני הכפר הגדול, שהוא עובד בו זה חמש שנים ומנהל את “המחסן” המשביר את צרכי הכפר. “המחסן”, שסבל תמיד מגרעונות, הגיע בימיו ליציבות וגם לעודפים ניכרים.
מי היה אהרן זה ומה היתה פרשת חייו עד הגיעו לכפר, לא ידע איש. עם כל יחס הכבוד והחיבה מכל צד, חי אהרן חיי בדידות. כל בני הכפר היו איכרים, השקועים בעבודתם, מאור הבוקר ועד הלילה, בכל עונות השנה, בשדה, בכרם, ובמשק החצר, והעבודה היתה כל חייהם. יחסו של אהרן לאנשים העמלים הללו היה חם ולבבי, אבל עולמם אינו עולמו.
בית משלו לא היה לאהרן. הוא חי חיי רווק. בחדרו של אחד האיכרים גר ועל שולחנו אכל. פרט ל“מחסן”, היה לו עניין רב, כאמור, לשבת בערב על צוק הסלע המשקיף אל הים. מה הדבר שלו היה מייחל, לא ידע איש. וקרוב לוודאי שהוא עצמו לא ידע. עצם הישיבה לבדד בתוך הסביבה הריקה מאדם, קסמה, כנראה, ללבבו.
בן ארבעים ושבע היה אהרן, ודומה היה לו, שהחיים ממנו והלאה. ואולם באחד הלילות בא הגורל ואחזו בציציות ראשו, והשליך אותו אל תוך המערבולת.
ב
לילה אחד ישב אהרן על צוק הסלע והסתכל, כדרכו, בים. מאחוריו ישן הכפר שנת עובדים עמוקה, שקט ודממה מסביב, ורק קריאת תרנגול ונביחת כלב נשמעים לפעמים. לפתע שמע, יותר נכון, הרגיש, בקולות עמומים. הוא נרתע כלשהו ממקומו וזקף ראשו. היה לילה ללא ירח, ואם כי הכוכבים היו רבים, שררה אפלולית על פני החוף. והנה הבחינו עיניו בדמויות אנשים הבאים מן המזרח ויורדים לאטם במורדות התלולים אל החוף. אהרן ידע, כי צוק הסלע לסתרה לו, ואף-על-פי-כן התכווץ שלא ישגיחו בו. לבו חרד, מי הם האנשים ההולכים כמתגנבים אל עבר הים? אין אלה גנבי ליל, הללו לא כך דרכם ללכת. וכי מה יגנבו בחולות הים?
ופתאום הגיעו קולות חדשים לאזנו, והפעם מצד הים. כתם שחור נגלה לעיניו בתוך הים. וממנו פרשו צללים אחרים ונעו לעבר היבשה.
“אנייה, סירות” – נצנצה מחשבה במוחו של אהרן. בכפר ידעו את המעשה הרב המתחולל בחשאי ביישוב. עלייה חשאית. האיכרים ידעו ולבם חרד למפעל הגבורה, אבל ידם לא שיתפו בו. הם לא נקראו לכך. טרודים הם ראשם ורובם במפעל שלהם, היוצר “ראש גשר” לעלייה הגלויה והנסתרת גם יחד.
הכפר ידע את המעשה הנעשה במחשכים, אבל פרטיו לא נודעו. לא כל שכן אהרן שרחוק היה מן החיים, אם כי לבו מתמלא התרגשות בחשבו על הבנים השבים לגבולם בסכנת נפשות.
והנה התחולל המעשה כנגד עיניו. הוא זינק ממקומו ופרץ לעבר הים, אף כי ידע שעלול הוא ליפול ולהתגולל למטה.
ג
בעוד אהרן יורד במורד התלול, השיגוהו כמה מבני הכפר, גברים ונשים, ששמע אניית הפלאים הגיע לאזנם.
האנשים שהקדימו לבוא מן היבשה כבר עמדו בשורה ארוכה בתוך המיים. הקרובים לחוף היו ערומים עד מתניהם, והרחוקים ערומים לגמרי. הם עמדו במרחק שלוש אמות זה מזה. והראשון שבהם הגיע למקום בו התעכבו הסירות שהפליגו מן האנייה; עד החוף לא יכלו להגיע, כי המיים היו רדודים. שלשלת האנשים הערומים עזרה לבאים לקפוץ מהסירות; את המבוגרים והבריאים הניחו לעבר החוף, ואת הזקנים, את החלשים והילדים העבירו על זרועותיהם עד היבשה. העומדים בשורה שתקו ועשו את מלאכתם בזריזות ובזהירות. ואילו אנשי הסירות לא יכלו לעצור ברוחם, וכפעם בפעם פרצו מפיהם קולות שמחה ובכי.
כשניגש אהרן למקום כבר הועלו העולים הראשונים אל החוף. וקול מפקד ציווה בלחש לאנשי הכפר להעלות את המעפילים אל בתיהם. אנשי הכפר חזרו בעקבותיהם והוליכו עמהם את אורחיהם.
אהרן נשאר עומד במקומו. עליו לא פקדו לשוב. הפסחו עליו במקרה, או שמא נועד למטרה אחרת? אותה שעה הגיעו לחוף שתי נשים, האחת בגיל העמידה, יגעה ורצוצה, ועל כפיים משוּה מן המים. והשנייה צעירה לימים, זקופה ועיניה מבריקות. אם ובת, חשב אהרן בלבו. האשה הורדה מעל הכפיים וניסתה לעמוד על רגליה, נכשלה ונפלה. הנערה פרצה בבכי. אהרן חש לעזרת האשה. וכאן פקדו עליו לפשוט את בגדיו ולרדת ולהיכנס המימה. אין זאת כי לשם כך עכבוהו, שכן גבוה היה ובעל שרירים. ושניים אחרים הופקדו להסיע את האשה באלונקה. באותו הרגע, כשניגש אהרן אל האשה ואחז בה, נח מבטה עליו מתוך תמהון מבוכה. ובעמדו ערום בשורה אמר בלבו: “למה הביטה אלי האשה ככה?” ולפתע נדמה לו כי פני האשה מוכרים לו.
ד
כשתי שעות נמשכה העברת המעפילים וחפציהם. וכשנעלם אחרון המעפילים בשביל העולה לכפר, עוד נשארו אהרן וחבריו בחוף והסתכלו מרחוק כיצד אספה האנייה את הסירות, ונסתלקה לאט לאט ונבלעה בתוך האפלה. אז נשמו לרווחה, ועלו אף הם לכפר. בבואם לא מצאו עוד איש מן העולים. אוטובוסים באו מתל-אביב והעבירום העירה. אנשי הכפר לא חזרו עוד למיטותיהם. בבתים הקטנים הועלו אורות; מבעד לחלונות הפתוחים בקעו קולות אנשים נרגשים; אחדים מן הזריזים פרשו לרפתות לחלוב את הפרות. אהרן אף הוא לא שב אל מיטתו. הוא ישב על ספסל עץ, שמחוץ לבית.
שוב נזכר באשה ובנערה שראה בחוף. מי הן אלו? ולפתע ניתר ממקומו בחרדה; האומנם היא זאת? המחשבה לא הרפתה ממנו והוסיפה לנקר במוחו.
“אם כן הרי הנערה בתי היא”.
הוא קפץ מעל ספסלו כאילו נדחף, לרוץ בעקבות האוטובוס ולהשיגו, לחקור ולדרוש. אבל הוא נשאר כמסומר על מקומו. הביט נכחו. “לא, לא ייתכן!”… לבו התחיל נוקפו. למה לא התעכב אצל הנשים האלו בחוף, למה לא שאל ולא חקר מהן דבר? כאילו התחמק מהן, השתמט.
“לא, לא השתמטתי מהן”…
אהרן צנח ונפל אין אונים על הספסל.
ה
עלם צעיר היה אהרן כשבא בפרוס המלחמה הראשונה אל מושבה גדולה ביהודה. חמש שנים עבד בה במעדר, בכרמים ובפרדסים, ועבודתו היתה עבודת פרך שאין עמה אהבה. הקשרים עם בית אביו בגולה נפסקו, וכל עזרה לא באה לו משם. לעתים סבל חרפת רעב, ואף בייסורי “עמליה”, ו“פירר” נתנסה. ואפשר שלא יכול היה לעמוד בכל הבחינות והנסיונות, אילמלא חסדן של בנות המושבה. בחור חסון היה, לא לפי גילו, גבה-קומה, שחרחר ועיניו חומות ושביבים בהן. בנות המושבה, כצעירות כמבוגרות, הטו אליו חסד בלבן וכל אחת היתה שואלת מאת אביה ומשתדלת שיעמדו לו בעת צרה. עם גמר המלחמה, בשנת העשרים ושלוש לחייו, חלה תמורה בחיי אהרן. בשנה ההיא עבד עבודת-קבע אצל החנווני של המושבה אשר גם כרמים לו. החנות היתה מבצר חייו של הזקן. הכרמים היו עליו לטרחה ופועלו היה לו כבן משק ביתו. ולחנווני בת זקונים. אמנם נערה מבוגרת, בת עשרים ושש שנה, אבל חיננית, פיקחית ומעשית. הנערה היתה שולחת מזמן מבטים חמים לעבר אהרן. יחידה היתה בבית אביה. אחותה הבכירה ואחיה נשארו בגולה, ועוד אחות נשואה לה ומקום מגוריה בתל-אביב.
אהרן ובתו של החנווני היו מכירים ומיודעים מזמן, ומיום שנכנס לעבודה קבועה אצל אביה התיידדו עוד יותר. וההורים ראו ידידות זו בעין יפה. הנערה התבגרה וצריכה להינשא. אמנם, הבחור עני הוא, אבל בן טובים; בעל מזג טוב, נבון ונוח לבריות וחרוץ, ובוודאי שיודע לנהל את החנות. עניותו של הבחור לא הדאיגה את ההורים, יש להם רב. בשנה האחרונה של המלחמה נזדמנה לחנווני הזדמנות טובה והוא לא החמיצה. כשניגפו האנגלים בשערי עזה, התחילו הערבים מביאים למושבה לירות אנגליות, שמצאון במדי החללים, והיו מוכרים אותן ברבע מג’ידי כל לירה. האיכרים חששו לקנותן, ואילו החנווני קנה מכל הבא לידו, ובמקום סתר צבר אלפי לירות.
הוכרע הגורל של בת החנווני והיא נישאה לאהרן.
ו
בשנה השנייה לאחר החתונה נעשה אהרן בעל החנות והכרמים. החנווני העביר את כל רכושו על שם בתו וחתנו, ואת הלירות האנגליות חילק בין בניו הגדולים שלא גרו עמו. הוא ואשתו עלו ירושלימה לבלות את שארית ימיהם בתפילה וצדקה.
החנווני לא טעה בחתנו. הוא היה שולח מדי חודש בחדשו לחותנו את חלקו המגיע לו ברווח, כפי שהתנו מלכתחילה, והרווחים גדלו משנה לשנה. הודות לאהרן נהפכה חנות המכולת לחנות “כל בה”; כל סוגי מכולת, מנופקטורה, גאלנטריה, רהיטים, כלי עבודה וחומרי בנין. את הכרמים, שקרובים היו לתחומי המושבה, חילק למגרשים, מכרם במחיר טוב, בנה לעצמו דירה נאה, הגדיל את ההון החוזר של החנות והיה קונה הכל במזומנים.
אחרי שנים מעטות היה אהרן מוחזק במושבה לעשיר. הוא אהב את עסקיו לשמם ולא רק לשם הרווחים. ידוע ידע לקנות תמיד בשעה הנכונה ובזול. ואף השתדל למכור סחורה טובה ובמחיר המתקבל על הדעת. את רווחיו ביקש להגדיל לא על ידי ניצול לקוחותיו אלא על ידי הגדלת המחזור. את סחורתו היה מביא ממרחקים, וחנותו נעשתה מקור לקניות בסיטונות בשביל כל החנויות בסביבה. וגם מן המסחר בקמעונות לא משך את ידו.
הידיעות על הצלחת חתנם שהיו מגיעות לזקנים לירושלים, היו לסימן בעיניהם כי סלחו להם במרומים את המשגות בעולם למטה. ובטוחים היו, כי מעתה יהיו פתוחים לפניהם שערי גן-עדן. ובשנה החמישית למגוריהם בירושלים נסתלקו שניהם. ולאחר מות הזקנים נולדה לאהרן ואשתו ילדתם, וקראו לה בשם מצורף משמותיהם של שני הנפטרים.
אהרן ואשתו היו שמחים בגורלם. מזלם שיחק להם מבית ומחוץ. על מות הזקנים לא התאבלו הרבה; עסוקים היו יותר מדי, אהרן בחנותו ואשתו בילדה.
טרדותיו של אהרן היו מרובות. פרט לשעות האוכל והמנוחה הקצרה לא מצא זמן להיפנות לביתו. כל מחשבותיו היו נתונות לעסקים. ואולם הוא אהב את אשתו. היא היתה חביבה עליו יותר מלפני חתונתו. ונדמה לו, כי גדל חינה. ובשעות-מנוחתו המעטות, היה יושב עם אשתו ליד עריסת הילדה, ושניהם “מדברים” עמה וצוחקים לה, הוגים כזוג יונים.
אשתו של אהרן היתה מאושרת. ולא אחת היתה חושבת, כי צדקו בנות המושבה האומרות לה שנולדה בכתונת של משי. אפילו אהבתה לילדתה לא העיבה על אהבתה לבעלה. התברכה בו והתפללה לשלומו. ובאושרה לא הרגישה, שבעלה נמצא לרוב בחנות או בתל-אביב, ולפעמים יורד מצרימה או נוסע לבירות לשם עסקיו. באושרה הגדול לא נתנה דעתה על כך.
ז
באחד הימים כשבא אהרן לארוחת הצהרים, ראה בחדר האוכל המרוּוח, באחת הפינות, נערה בלתי מוכרת לו. היא ישבה כפופה על מלאכת התפירה. אותה שעה נכנסה אשתו, ואמרה בקול שמח: – תופרת חדשה באה למושבתנו, מן העולים החדשים, הכל מהללים את מלאכת ידה, על כן ביקשתיה להכין תלבושת לבתנו, הלא מלאה לה שנה.
האשה צחקה צחוק של אושר, וגם פני אהרן הביעו קורת-רוח. עיניו ועיני הנערה נפגשו לרגע. היא הניעה לו בראשה המעוטר תלתלים ופניה הסמיקו מעט.
– הניחי את עבודתך ונשב לשולחן, בעלי מדייק מאוד בשעה הקבועה לאוכל. – אמרה אשת אהרן ושוב חייכה.
“כמה צעירה היא – עלה על דעתו של אהרן, – בת שמונה-עשרה בוודאי. ולי מלאו לפני ימים מספר שלושים שנה. כבר זקנתי”. ועל פי סמיכות משונה של מחשבה נזכר, כי לפני שנה ומעלה, בעלותו ירושלימה לבקר את חותנו וחותנתו החולים, גילתה לו הזקנה, שבתה, אשתו של אהרן, גדולה ממנו בשלוש שנים; אז צחק בלבו, שהזקנה מתחרטת על שרימתה אותו בשעתו באמרה לו כי בתה צעירה ממנו בשנה.
אהרן פנה לחדר הרחצה לרחוץ את פניו. וכשעמד מול הראי, ראה את סימני הקמטים הראשונים שלו. והיא… כמה יפה היא, ומה צבע עיניה? תכולות או אפורות? ושמא תערובת של שני הצבעים גם יחד? מוזר, זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מבקש לדעת צבע עיניה של אשה.
שלושתם הסבו לשולחן, אשתו מימינו והנערה למולו. אכן, הנערה היתה יפה להפליא. הפנים סגלגלים כלשהו ושחרחרים, ועיניה מוארכוֹת וארוכות-הריסים.
לאשתו של אהרן נדמה היה שאינו כתמול שלשום. רגיל היה לתבל שיחתו בבדיחות בספרו על ענייני החנות ולקוחותיה. הפעם כאילו נשכחה החנות מלבו. הוא שאל את הנערה לארץ מוצאה. היא אמרה לו כי באה מפולין. הסומק בפניה ועיניה המושפלות הוסיפו חן על חינה.
“מפולין? – הירהר שוב אהרן, – והרי יש בה משהו מן הדרום. וביישנית היא כתינוקת”.
אשתו נוכחה לדעת כי הנערה הפתיעתהו מאוד. אבל היא הוסיפה לצחוק. כל רגש של קנאה לא יכול היה להתעורר בלבה, בטוחה היתה, שהחנות והילדה מגינות עליה.
ח
הפעם טעתה בחשבונה.
שבועיים עבדה הנערה בביתו. יום יום היה נפגש עמה ליד השולחן. ולמה הושיבה אותה אשתו למולו? את עיני הנערה ראה רק לעתים רחוקות. ריסיה שמרו עליהן. לעתים היה תופס אותן כשהן מסתכלות בו או באשתו. ואז היה לבו מתפעם כאשר לא אירע לו מעולם. אשתו היתה מציצה בו בצחוק של ביטול קל, על אשר לא ידע להסתיר את הפתעתו למראה הנערה היפה. היא השתדלה לשתף גם את הנערה בשיחה ולא הצליחה בכך. יותר מ“כן” או “לא” לא הוציאה מפיה. והיא היתה צוחקת לה בלבה, שאימת בעלה נפל עליה. בשבתן לבדן היו משוחחות לא מעט. וכך נודעה לה לאשה פרשת חייה של הנערה. היא באה ארצה עם הוריה, אֵם ואב חורג. האב היה אחד הרוכלים הקטנים, שממשלת גראבסקי בפולין קיפחה את פרנסתם. בבואם ארצה, התיישבו באחד הפרוורים המרוחקים של תל-אביב, והאב הקים במקום נידח סוכה של גזוז והיו מתפרנסים בדוחק. הנערה התחילה לעבוד עוד בווארשה בבית-חרושת לשמלות ילדות. היא היתה בקיאה במלאכתה, אבל בתל-אביב לא יכלה לעמוד בהתחרות עם התופרות שהתבססו מזמן. שמעה כי יש עבודה במושבה, ואמנם מצאה את מבוקשה. ולא רק מחוסר עבודה עזבה הנערה את בית הוריה. בין האב והאם לא היה שלום בית – האב קינא באם על אהבתה לבתה. וגם – מוזר הדבר – הוא קינא בבת החורגת על שמרה אהבה לזכר אביה המנוח. הוא מת עליה בהיותה בת שתים עשרה. הוא לא היה בן פולין. סוכן נוסע היה, בן איטליה, ובא משם למכור תוצרת של משי. בווארשה פגש נערה ליטאית, מוכרת בבית מסחר, התאהב בה ונשא אותה לאשה. שנים מספר ישב בפולין ולא התאקלם. לארץ מולדתו חשש לשוב, כי בן למשפחה מיוחסת היה והם לא סלחו לו את דבר נישואיו. בחורף קשה אחד הצטנן, חלה, התגולל שנים מספר על ערש דווי ומת. מחלתו אכלה את כל רכושו המצער. האלמנה והיתומה נשארו בעירום ובחוסר כל. שנה לאחר מות בעלה נישאה האלמנה לבעלה השני, מתוך דחקות נישאה לו. רוכל, יהודי פולני היה ולו ילדה תאומים.
כשסיפרה האשה את קורות חייה של הנערה לבעלה, בשעת ארוחת הערב, ראה בדמיונו את איש הדרום שהתאהב בנערה הליטאית והמיר את עצי ההדר של ארצו בליבנה של יערות הצפון, וקיפח את נשמתו בשלגים. אותה צעירה בוודאי עיניים אפורות היו לה, כצבע העצים בארץ מולדתה, ואיש הדרום עיניים כחולות לו, כצבע התכלת של שמי ארצו, ומכאן המזיגה הנפלאה שבעיני הנערה. והרהור עז התעורר בלבו של אהרן, הלוך ילך לתל-אביב, ימצא את אם הנערה ויסתכל בעיניה, לדעת את צבען. ונתבהל: מה היה לו, לחנווני? לא סחורה זולה מן המובחר ילך לבקש, כדרכו, במחסני תל-אביב, כי אם צבע עיניה של אשה בלה יבקש, בגלל בתה הקוסמת. הציץ באלכסון כלפי אשתו אם ראתה מבוכתו, זו הפעם הראשונה שהיה ירא מפני אשתו. ושאלה חדשה עלתה על לבו: היודעת הנערה לשיר?
אשתו הביטה אליו בתמיהה. הסביר לה:
– הלוא בני איטליה אנשי שיר וזמרה הם.
האשה הוסיפה להשתאות, מעולם לא ידעה, שללבו קרובים דברי מוסיקה.
– אם אתה מעוניין, אזמינה מחר לסעודת ערב, ושנינו נחקור אותה אם יודעת היא לשיר.
אהרן לא הרגיש בעוקץ שבדברי אשתו, והסכים ברצון להצעתה.
ביקש אהרן להתייחד עם פינקסיו, כמנהגו בערבים, אבל המספרים, שהיו מביאים אותו תמיד לידי התעוררות, נראו לו הפעם יבשים וחסרי עניין. לבו הלך אחר קורות הנערה שסיפרה לאשתו.
אהרן התחלחל. למה ועל שם מה ייסרהו לבו? מה חטא חטא בתתו דעתו לגורלה של נערה עולה מסכנה, יתומה? לא, מאי-מתי החילות להתעניין בעולים וביתומים? אל תשקר לעצמך!
קול פנימי הבהיל את אהרן. קם מעל שולחן עבודתו, הטיל את פינקסיו הצדה והתחיל צועד אנה ואנה בחדרו. רגיל היה להתהלך כך כל פעם שהיה מעלה על לבו איזה רעיון חדש, שהיה בו גם משום סיכון וגם משום תקווה לרווחים, וכשהיה מחליט לחיוב או לשלילה, נח ושקט.
הפעם התהלך שעה יתירה וסערת רוחו לא שככה.
ט
למחרת איחר אהרן לשוב, העבודה בחנות היתה רבה באותו ערב. בהגיעו לביתו, כבר נוצצו מתוך החלונות אורות המנורה. מנהג חדש בא למדינה, אורות חשמל. כשניגש לדלת הגיעו לאזנו קולות השיחה של שתי הנשים. האורחת כבר באה. הלך בעקיפין אל חדר הרחצה, רחץ בקפדנות את פניו והסתרק. ומתוך חרדה כלשהי נכנס לחדר האוכל.
בפינת הספה הרכה ישבה בקצה החדר הנערה, והיא מוארה באור המנורה הגדולה התלויה בסיפון. נדמה היה, כי חל בה איזה שינוי. אולי משום שבאה בתור אורחת, ואולי היה זה שינוי פנימי, נסתר?
אהרן בירך בקול רם את אשתו, ניגש אל האורחת שקמה לקראתו, הודה לה על אשר קיבלה את הזמנתם. בעיניה הפקוחות הבחינה האשה, כי בעלה והנערה, שהיתה לבושה עכשיו שמלת-ערב, שניהם נרגשים, ומתוך משובה קלה פנתה לבעלה ואמרה:
– נחש נא, במה היינו מסיחות בטרם בואך?
– לא קשה לנחש מה היא שיחתן של נשים יפות: שמלות יפות.
אשת אהרן צחקה בקול רם ופני הנערה הסמיקו.
– לא, לא על שמלות יפות דיברנו, כי אם על גברים יפים. אהרן ראה, שהנערה נותנת באשתו עיני תחנונים וחש לעזרתה.
– רעב אני, אשתי היקרה, וגם אורחתנו רעבה בוודאי לאחר יום עבודה.
לאחר הסעודה ישבו ושתו קפה שחור מספלים ערביים קטנים.
– הרגילה היית לשתות קפה כזה בפולניה?
הנערה הסמיקה: – לא. אבל זוכרת אני מימי ילדותי, שאבי היה מכין קפה תורכי. אמא לא אהבה את הקפה, אני אהבתי. מאוד.
– הזוכרת את אֶת אביך היטב? – שאל אהרן.
– כן היא זוכרת! – קראה האשה בטרם הספיקה הנערה לענות – היא אומרת, שהיה יפה מאוד, גבוה, שחום חזק. היא אומרת, כי דומה היה מאוד לך.
הנערה החווירה ובקול נמוך אמרה:
– כן, זוכרת אני את אבי היטב, כאילו רק אתמול נפרד מעלינו, וזה היה לפני שש שנים.
– ההיה אביך שר שירים? – שאל אהרן.
הנערה אמרה בלחש כמעט:
– לא. הוא לא היה שר. הוא היה מנגן להפליא בכינורו.
– הזוכרת את ניגון מן הניגונים שהיה מנגן אביך?
– אני ואמי היינו אוהבות שתינו לשיר את נגינותיו, אבל אבי החורג –
– שירי לנו משירי אביך. – אמר אהרן בקול תחנונים כמעט.
– לאמי היה קול יפה בנעוריה. אנכי רק סייעתי לה.
– אף-על-פי-כן שירי לנו מעט.
הנערה לגמה כמה לגימות מיים אחרי הקפה ופתחה בקטע מתוך אריה שנחרתה, כנראה, עמוק בזכרונה. קולה היה אלט נמוך ומרעיד את הנשמה. וכשהצליל האחרון רעד באוויר וגווע, הביטו אהרן ואשתו אל הנערה נרעשים ומופתעים. האשה קפצה ממקומה, חיבקה את הנערה ודמעות עלו בעיניה. אהרן קם ממקומו, עמד דומם רגעים אחדים ואמר:
– עוול גדול עשה לך אביך החורג. אסור לך לא לשיר. קולך יפה להפליא. ואולי גם כשרון מוסיקלי לך. וודאי שכן. בלי כשרון אין שרים כך. תחטאי לך ולנו אם לא תמשיכי לשיר. עליך ללמוד. אסור להזניח את כשרונך.
רגעים מספר התהלך אהרן בחדר נרגש ונסער, ואחר כך אמר:
– כשאתפנה מעט מעבודתי ניסע כולנו לתל-אביב, ניכנס אל מנהל בית-הספר למוסיקה, חבר נעורי הוא, ונבקשהו לבחון את קולך. ואם אמנם כשרון לך, כאשר אומר לבי, נעזור לך. אסור להזניח כשרונות.
עד חצות ישבו שלושתם כבני משפחה אחת. הנערה סיפרה על ימי ילדותה ונעוריה כאשר לא סיפרה עוד לאיש. ועד אור הבוקר לא יכול היה אהרן להירדם.
י
למחרת לא חזרה הנערה לעבודתה. אשת אהרן דאגה לה והלכה לשאול בבית האיכר שבו התאכסנה. בעלת הבית סיפרה, כי ידיעה פתאומית הגיעה לנערה, שאמה חלתה ועם שחר יצאה לתל-אביב. בדרכה לשוב הביתה עברה האשה ליד החנות וסיפרה את הדבר לבעלה. ואיך ימציאו עכשיו לנערה את הכסף המגיע לה ושתצטרך לו בוודאי? אהרן נדהם אף הוא מן הידיעה והבטיח לאשתו להמציא על ידי סוכנו את הכסף לנערה. ואולם בלבו החליט לנסוע בעצמו העירה, כי עניינים דחופים שם לפניו.
סוכת הגזוז היתה סגורה. אחד השכנים סיפר לאהרן, כי הסוכה סגורה זה יומיים, כי הזקנה מתה לפתע פתאום. שלשום רחצה בים, התעלפה, וכשהוציאוה לא היה עוד בה רוח חיים.
לבסוף מצא אהרן את צריף העץ הקטן שבו גרו הנערה ובני בית אביה. כולם ישבו “שבעה”. פני האב היו קודרים, שני הילדים התאומים, לבושים סחבות. והעניות המנוולת ניכרת בכל פינה. אהרן עמד כאובד עצות. הנערה ישבה כפופת ראש ולא הרגישה בבואו. וכשנשאה את עיניה שהאדימו מבכי וראתה אותו, קפצה ממקומה, הגישה לו כיסא, ובמבט עיניים לבד הזמינתהו לשבת. האב הבין מי הוא אורחו והתחיל שופך לפניו את מרי שיחו. הוא קילל את הארץ המשכלת את תושביה, את העיריה שמסיה קשים ממסי גראבסקי, את הציונים “המרמים” את העם ומוליכים אותו שולל. שני הילדים לא הורידו את עיניהם מן האורח, והנערה כבשה את ראשה. כנראה, סלדה נפשה מהלהג הרב של אביה החורג. אהרן ישב על גחלים לוחשות. לא, אין להשאירה בגיהינום זה.
– אשתי שלחה לך את המגיע בעד עבודתך, אמר, את זקוקה בוודאי לכסף.
– כן, כן, וודאי אנו זקוקים! – מיהר וענה האב, והושיט את ידו כלפי אהרן. הלה הביט כמהסס לעבר הנערה, אך היא לא השיבה דבר. האב מנה מתוך בהילות את השטרות והחביאם בכיסו. אהרן קם ללכת.
– אשתי מקווה, כי תשובי אלינו להמשיך בעבודתך.
– לא!… – השיב האב, – עברו הימים של התפנקות ושל אכילה על שולחן גבירים ועבודה קלה. מי ידאג בלעדיה לשני היתומים האומללים? היא תשמור מעתה עליהם ועלי. גם אני איני כלב. כל היום מבוקר ועד ערב קשור אני לסוכת הגזוז. על גראבסקי ועל הציונים פרנסה כזו, אבל לעת עתה אין לי אחרת, ובשובי בלילה הביתה, מישהו צריך לדאוג לי, להכין לי תבשילי ולעשות את מיטתי!
“אני אוציא את הנערה מעמק עכור זה ויעבור עליה מה”. אמר אהרן אל נפשו בצאתו מן הבית.
יא
כשסיפר אהרן לאשתו את אשר ראה ואשר שמע בבית הנערה, אמרה:
– ודאי אי אפשר להשאירה שם. עלינו להצילה ויהי מה. מחר אני נוסעת העירה לראותה.
אהרן שמע את דברי אשתו מתוך רצון. ויחד עם זה תקפו צער. ולא ידע את פשר רגשותיו המעורבים.
אשת אהרן לקחה את ילדתה ונסעה לכמה ימים לאחותה בתל-אביב, ויום יום ביקרה בצריף הנערה. שעות ארוכות היו יושבות ומשוחחות. אף היתה עוזרת לה להכין את סעודותיה הדלות. בפניה היא האב החורג ממעט בדיבור, ולפעמים היה יוצא מן הבית ומשאירן לבדן. האשה סיפרה לנערה כי הם, היא ובעלה החליטו להוציאה מבית אביה החורג.
– אבל איך אעזוב את שני הילדים? הרי ילדי אמי הם! מי ידאג להם?
– אביהם. אנחנו נלווה לו כסף, והוא יכניסם למעון ילדים.
– חוששתני כי הוא לא יחזיר לכם את כספכם.
– אל תדאגי לכך, יקרה. אל יחזירנו, נמחול לו את הכסף, ובלבד שיחזיר לנו אותך. הנערה הסמיקה והחווירה חליפות, ושוב כבשה את ראשה בין זרועות חברתה הגדולה ממנה.
“למה היא מתייפחת?”, חשבה האשה. העל מות אמה ועול גורלה המר או משהו נסתר מציק לה? והיא החליקה בחיבה את שערות ראשה.
אותה שעה חזר האב הביתה. וכשראה את בתו החורגת בחיק אורחתה, גיחך ואמר:
– לא נאה הפינוק לבנות עניים. רואה אני כי בת אשתי קסמה לכם, לכולכם. מילא, בעלך – גבר יפה הוא במלוא כוחו. והיא נערה יפה. אבל מה לך כי תחבקי אותה? נחש את מחממת בחיקך.
הנערה התחלחלה, כאילו משהו טמא נגע בה. אשת אהרן נרתעה לאחורה, כאילו הצליפו על פניה.
– לא אל היופי בלבד ישא איש את נפשו – אמרה לבסוף, – כי אם גם אל הטוב.
האיש צחק בקול, כאילו אינו שרוי בבית אבלים ואמר:
– החן והיופי – דברי שקר הם, שהנגידים המציאום למען הרעבים והעניים, ולהם לעצמם לקחו את הבשר, את היין ואת הנשים. וביראת ד' מאסו. אני עני ורעב, רעב לכל. ואל שקרים לא אשא נפשי.
אשת אהרן הזדעזעה לשמע הדברים. “כמה אומלל הוא ומר נפש! – אמרה אל נפשה. – ואולם את הנערה לא נשאיר בידו”.
יב
לאחר “שבעה”, כיוונו אהרן ואשתו את השעה, כשהאב הלך לסוכת הגזוז והילדים אל הגן, והם קראו את הנערה ללכת עמהם לבית-הספר למוסיקה.
המנהל קיבל את הנערה בסבר פנים יפות, והזמינה כי תעמוד אצלו ליד הפסנתר ותנסה לשיר בהתאמה למנגינה אשר ינגן. הנערה היתה נרגשת מאוד, עיניה נוצצו. אהרן היה נסער ומתוח, כאילו הוא עצמו עמד למבחן.
קולה של הנערה נשמע בחדר, תחילה כבוש, כאילו בא ממרחקים. והנה עלה. הקול היה עכשיו חזק יותר ובטוח יותר מאשר בבית אהרן ואשתו.
הצליל האחרון של הפסנתר נידם, הפסנתרן פנה אל הנערה ותלה בה עיניים נוצצות, כאילו ראה אותה מחדש.
– יקירתי, אין ספק, שיש לך קול ויש לך כשרון. חבל מאוד, שהזנחת אותו עד עכשיו. ואולם לא מאוחר עדיין. בת כמה את? שמונה-עשרה, הלוא כן?
ואל אהרן ואשתו פנה ואמר:
– עד כמה גדול כשרונה לא לי לשפוט. אבל דבר אחד ברור כשמש, אסור להזניח את כשרונה. יהא בזה משום חטא. יש לתת לה את היכולת ללמוד פה עמנו שנה אחת, אחר כך יש לשלחה לפאריס או למרכז תרבותי אחר, ושם יקבעו את מידת כשרונה ועתידה. – ואל הנערה אמר:
– כן, יש לך עתיד, יקרה!
אשת אהרן נפלה על צווארה של הנערה ונשקה לה ושתיהן פרצו בבכי.
– עם מוזר הן הנשים, בוכות כשיש לשמוח ולצחוק. – אמר הפסנתרן בצחוק.
הנערה נחלצה לבסוף מזרועות האשה. ואהרן ניגש אליה ואמר לה בלחש כמעט:
– אנו לא ניתן להזניח את כשרונך!
שלושתם יצאו מבית-הספר ואמרו לגשת אל האב החורג לסוכת הגזוז שלו. ואולם לפתע התעורר באהרן החוש המעשי שלו.
– שתיכן תיגשו לבית גיסתי, ואת תשארי שם ולא תצאי עד שניתן לך אות.
השתיים הביטו אליו מתוך תמיהה, אבל נשמעו לקולו ועשו כאשר ציווה. והוא הוסיף ללכת. אבל לא אל סוכת האב החורג, כי אם אל הסוכן שלו, ושניהם טיכסו עצה מה לעשות. והם החליטו לשלוח הודעה לבעל דבר על ידי סרסור ידוע, שאף הוא היה מעולי פולין.
תחילה פרץ האב בכעס; ואיים כי יפנה אל הקונסול הפולני ולממשלת הארץ כי גזלו ממנו את בתו, אחרי שאהרן מבקש לעצמו פילגש ואשתו הטיפשה מסייעת לו, וגם איים שהוא ילך ויגלה את עיניה של האשה התמימה. ואולם לבסוף עמד האב על המיקח. הוא דרש, שאהרן יסדר את שני בניו על חשבונו במעון לילדים, ויתן לו אלף לירות לשוב לפולין. ולהפתעתו הגדולה הסכים אהרן לתנאיו, הילדים הועברו לפי דרישתו לירושלים, ולו ניתן הכסף שדרש ואמנם חזר לארצו.
יג
שנת-אושר ורוגז כאחד עברה על אהרן ואשתו ועל חברתם הצעירה. מקור האושר היה ידוע לשלושתם, ומקור הרוגז היה להם כחידה, או העמידו פנים כלא יודעים.
הנערה עשתה חיל רב בלימודיה במוסיקה. היא למדה גם עברית וצרפתית. וגם מעבודת התפירה לא משכה את ידה כי לא חפצה להיות למעמסה למטיביה. ביום חג, ביום ההולדת של הילדה ופשוט ליום שבת היתה הנערה באה למושבה לבית ידידיה. ובכל פעם היו הביקור מרעיש ומסעיר את שלושתם. לעתים היו נוסעים ארבעתם, לרבות הילדה, לטיולים בסביבת המושבה ולמושבות שכנות. אבל מבין אורות השמחה היה עולה מזמן לזמן על פניהם גם צל של רוגז וצער.
עסקי אהרן לא הטרידוהו ולא העסיקוהו כמקודם. זמנו היה חלוק בין החנות ובין הנערה. ואשתו וילדתו? הוא היה מחרף ומגדף את עצמו, אך ללא הועיל.
והשנה חלפה ועברה. מנהל בית-הספר למוסיקה הזמין את אהרן ואת אשתו, ובמעמדה של הנערה אמר להם, כי אמנם לא טעה. יש לתלמידתו כשרון וגם קול נעים וערב ועשיר הצלילים. ועכשיו נגמר תפקידו, וחובה להביאה לפני אחד גדול, דבר גדול יעשו למען האמנות.
שבועיים נחה הנערה בבית חבריה במושבה, אחר עלתה ירושלימה לנשק לאחיה, ליתומים, ומשם חזרה לתל-אביב. בלוויית המורה ושני ידידיה ירדה הנערה לחוף יפו לעלות אל האנייה המפליגה למרסיל.
יד
משהפליגה הנערה מחופי הארץ חלה כעין הרגעה בבית אהרן ואשתו. אהרן נעשה פנוי יותר לחנות ואשתו לילדתה. ואולם הם דיברו השכם ודבר על מכתביה של הנערה ועל מכתבי מנהל הקונסרבטוריון בפאריס למנהל ביה"ס למוסיקה בתל-אביב. מכתביה היו מלאים שמחה ואושר. היא כתבה עברית משובשת, ודבריה היו מלאים רגשות תודה לידידיה. הפרופסור לזמרה הבטיח לה במכתביו עתיד מזהיר.
על-ידי המכתבים מפאריס התקרבו הבעל ואשתו קרבה נפשית שכמוה לא ידעו מימי נישואיהם.
עם גמר הלימודים במחלקה הראשונה של הקונסרבטוריון, קיבל מנהל בית-הספר למוסיקה בתל-אביב מכתב מאת הפרופסור ובו כתב, כי תלמידתם המשותפת הרעישה בבחינות את לב שומעיה, ובישיבת ההנהלה והפרופסורים הוחלט להעבירה ישר למחלקה השלישית ובשנה הבאה תוכל להופיע באופירה. וכן הוחלט לקבוע לה סטיפנדיה. כל זה כתב הפרופסור באופן רשמי, ובאופן פרטי כתב, כי את הסטיפנדיה קבע יהודי נדבן ידוע ואוהב מוסיקה שהיה נוכח בעת הבחינות והנערה “בת הדת” שלו קסמה לו מאוד, והאיש מיוצאי איטליה הוא.
הנערה לא כתבה לידידיה על כל אלה, ורק הודיעה על הצלחתה בבחינות ועם זה הוסיפה, כי רוצה היא מאוד לעשות את ימי חופשתה בביתם במושבה, אם לא יתנגדו לכך. ולהוצאות הדרך היא חסכה לעצמה ולהבא לא תצטרך עוד לעזרתם, כי יש בידה להרוויח את הוצאות קיומה.
המכתב של הנערה הטיל סערה בבית ידידיה. אהרן התלהב ואמר לאשתו, כי עוד היום יטלגרף לנערה להזמינה לימי חופשתה אליהם וגם ישלח לה טלגרפית כסף להוצאות הדרך, כי למה תבזבז את מעט חסכונותיה?
לא כך חשבה אשת אהרן. שעה יתירה שתקה. ולבסוף ביקשה את בעלה לשבת סמוך אליה. העבירה כפה על שערות ראשו, כאילו נער היה. ובהשתדלה להבליג על סערת רוחה אמרה:
– אהרן, גם אני רוצה מאוד לראות את הנערה, כבת יקרה היא לי. אבל… לפי הכרתי העמוקה לא טוב לה ולא טוב לנו, לשנינו, כי תבוא אלינו. מוטב שיינתן לה להמשיך במנוחה את לימודיה. ומוטב גם לה לא להפריע את השקט שהשתרר בביתנו כמקודם. מנע את הרעה ממנה, ממני ומן הילדה.
היא נאנחה, כאילו עייפה מדרך ארוכה, והרימה את עיניה אליו. ולפתע הרגישה שבעלה הלך ממנה לעולם.
טו
כל הלילה שוטט אהרן במושבה. השכם בבוקר חזר על בהונות רגליו לביתו, נכנס לחדר ילדתו, נשק לה בזהירות על ראשה לבל יעירה. שם את מפתחות החנות על שולחן אשתו וכתב לה פיתקה בשביל עוזרו, שעליו למהר לנסוע העירה, ואפשר כי יצטרך להישאר בה ימים מספר ואולי יעלה לבירות.
בבואו העירה לא פנה לעסקיו הרגילים. הוא העביר את כל נכסי דלא ניידי שלו על שם בתו והפקיד את עורך-הדין שלו לה לאפיטרופוס. בבנק העביר את כל כספו במזומן על שם אשתו, פרט לסכום שנקבע עוד לפני זה להעבירו חודש בחדשו על שם הנערה לפאריס. ואצל הרב היה, והשאיר בידו “גט בתנאי” לאשתו. ולכל אלה אמר, כי קיבל ידיעה רעה מבית משפחתו ברוסיה והוא ממהר להתם, וכיוון שדרך זו קשורה בסכנת נפש עשה את כל ההכנות האלה. ולאשתו כתב שהולך לבקש רפואה במרחקים, והודיע לה את כל אשר עשה וסידר למענה ולמען הילדה. והבטיח לה כי איננו נוסע לפאריס.
ואמנם, מאלכסנדריה של מצרים הפליג באנייה אנגלית גדולה למזרח הרחוק.
טז
עשר שנים נדד אהרן במרחקים, מעיר לעיר ומארץ לארץ. ואולם לשווא ביקש את רפואתו, הוא לא נרפא. את הנערה לא שכח. וגם זכר בתו היה חי בלבו. ומוסר כליות הכריחו לבסוף לשוב לארצו ולכפר על החטא שחטא לילדתו. בליל האחרון, בשבתו באנייה שהובילה אותו מפורט סעיד ליפו, נזכר כי בלילה זה, לפני עשר שנים, נשק נשיקת-פרידה את שערותיה של בתו. הוא החליט, כי למחרת, בבואו ליפו, לא יתעכב בעיר, אלא יסע תיכף למושבה לבקש את בתו. אבל מי יודע? אולי היתה אשתו בינתיים לאיש אחר, והאב החורג לא יתנהו לראות בתו? ואהרן הלך תחילה אל עורך-הדין שלו לשמוע מפיו מה היה לביתו.
יז
בריחתו של אהרן הדהימה את אשתו. וכאשר ביקרה עורך-הדין לשם סידור הענינים, מצאה שבורה ורצוצה. ורק לאחר חודש ימים באה אל משרדו בתל-אביב והודיעה לו, כי ברצונה לחסל את החנות ולצאת את הארץ. בטוחה היתה, שאהרן הלך פאריסה, ועליה להצילו. כל המאמצים להוכיח לה, כי חשדה חשד שווא, לא הועילו. וגם התשובות הטלגרפיות מפאריס מאת הנערה ומאת הפרופסור, שאהרן אינו שם, לא הוציאו את החשד מלבה אלא עוד הוסיפו לחזקו. נדמה לה כי כל העולם קשר קשר נגדה. חיסול החנות נתעכב זמן ממושך, בגלל החצי האחד שהיה רשום בערכאות על שם הילדה. לבסוף נמצא חנווני תל-אביבי שקנה ממנה את חלקה וחכר לעשר שנים את חלקה של ילדה. והיא יצאה עם בתה לפאריס.
שם לא מצאה לא את אהרן ולא את הנערה. ושוב התגבר חשדה. הפרופסור סיפר לה, כי לאחר שנודע לתלמידתו מעשהו של אהרן, חל בה שינוי נמרץ לרעה. רזון נשלח בבשרה ובלימוד מאסה, ונדמה היה כי עצם כשרונה לקה פתאום, ולבסוף נעלמה לגמרי. כל חיפושיו וחיפושי המשטרה לא גילוה, ורק דבר אחד נודע, כי היא עברה את הגבול לאיטליה, ושם נעלמה.
שנתיים ישבה האשה בפאריס. גייסה בלשים פרטיים ושל המשטרה לבקש את עקבות הנערה, וכל מאמציה עלו בתוהו. מפאריס הודיעה לעורך-הדין, כי היא נוסעת לקרוביה לפולין. שנים אחדות ישבה שם, לאחר כן נפסקו מכתביה משם. אחיה הודיע לעורך-הדין בתל-אביב שאחותו ובתה נסעו לרוסיה ושם נעלמו עקבותיהן.
אלה היו הדברים ששמע אהרן. הוא לא הלך למושבה, מה לו שם? ולפי עצתו של עורך-הדין קיבל את משרתו ב“מחסן” שבמושב הגדול.
יח
למחרת אותו ליל החרדה על חוף הים, איחר אהרן לבוא אל משמרתו, בפעם הראשונה מאז נמנה מנהל “המחסן”. בבואו כבר חיכו לו שני עוזרים ולקוחות מקדימים. הוא ביקש את סליחתם, פתח את הדלתות ושקע בעבודתו השגורה. ולפתע הורגשה תנועה בלתי רגילה ברחוב. אנשים רצו מבוהלים הלוך ושוב. האוטובוס הראשון שבא מתל-אביב הביא ידיעה רעה. אתמול בלילה, כשהעבירו את המעפילים העירה, קרה מקרה אסון באמצע הדרך. כדור שנפלט אל אחד האוטובוסים פגע בנערה צעירה, היא נפצעה קשה, ובטרם הגיעה העירה פרחה נשמתה. מאין באה הירייה? איש לא ידע אל נכון. יש אומרים, שערבים ירו מן המארב. ויש אומרים שפרצה קטטה בין שתי מפלגות, שכל אחת מהן דרשה שמפעל ההעפלה ייקרא על שמה, נפלט בשוגג כדור מרובה ופגע באוטובוס.
כשהגיעה הידיעה לאזני אהרן החווירו פניו מאוד. הוא לחש משהו על אוזן עוזרו הראשי ויצא אל הרחוב. הכל תמהו על אהרן. מה כל החרדה שחרד? בשנים האחרונות שיכלה החרב רבים מבני היישוב, והציבור התרגל לכך ונעשה אדיש.
באוטובוס הראשון יצא אהרן לתל-אביב.
יט
בבית החולים העירוני אמרו לאהרן, שמפני מסיבות הזמן מיהרו והביאו את ההרוגה לבית הקברות. אהרן עצר בטאקסי שעבר ברחוב וביקשו להסיעו לעבר בית הקברות במהירות האפשרית. הנהג הביט אליו תמה, כאומר: להתם אין מאחרים לעולם. אף על פי כן עשה את רצון הנוסע.
בשער העיף השומר עיניים חושדות קצת אל הבא. הראה לו את השביל שיעבור בו. אהרן הלך בברכיים כושלות עד שהגיע אל גל עפר תחוח, שארבעה סימנים היו תקועים לו בארבע פינותיו. על האדמה ישבה אשה כפופת ראש, ואהרן הכירה מיד: האשה שראה אתמול בלילה כשמשוה מן המים. וידע עתה בבירור: זאת היא אשתו.
אהרן עבר וישב למולה.
אהרן! – צעקה האשה קריאה של בהלה ונפלה מתעלפת.
אהרן קרא לשומר ושניהם העבירו את האשה לבית סמוך והשיבו לה את רוחה.
לאחר שישבו שניהם ביחד “שבעה”, חזרו ונפרדו. היא הלכה למושבה, והוא הלך למושב, ושוב לא נפגשו עוד.
אהרן חזר לעבודתו ב“מחסן” וגם נכנס בעובי הקורה של “עלייה ב'”.
על הנערה התופרת לא שמעו דבר.
היכרתיה מימי ילדוּתה, אדם קרוב הייתי לבית הוריה. אהבתי את אביה ואת אמה ואף אותה. ולא רק בימי ילדותה. ולא רק כילדה. גם היא אהבתני כל ימיה, אבל בעיניה הייתי כחלק מבית הוריה, ולא יכלה לאהוב אותי אחרת, וכשמתו עליה מיתה חטופה אביה ואמה, שניהם בשנה אחת, הייתי לה במקום אב. היא נשארה בלי אמצעים, בלי גואל ומושיע, והיא אז נערה בת שמונה-עשרה. וכל דאגותיה היו מאז עלי.
אביה היה במשך שנים רבות מורה במושבתנו. וגם בפנינה ניכרת היתה נטייה נפשית להוראה. וכשגמרה את בית-הספר העממי, והיא אז בת חמש-עשרה, נספחה כעוזרת למורה בכיתה א' של בית-הספר. מלכתחילה שלא על מנת לקבל פרס, ומן השנה השנייה לעבודתה קיבלה משכורת זעומה.
במשך השנה הראשונה למות הוריה, לא היכרתי בה סימני דאגה לעתידה. המכה היתה כה פתאומית, שהדהימתה, ואולם לפתע התעוררה בה דאגתה, ויום אחד באה אל דירתי ופניה חיוורים ונסערים.
– מה יהא בסופי?
שאלתה לא הפתיעתני. חיכיתי לה יום יום, וכבר חשבתי על כך. ביפו, בבית-הספר לבנות, היו מורים מומחים, ידידי. ויעצתיה ללכת ליפו לשנתיים ללמד וגם ללמוד מפיהם, ואחר כך תשוב למושבתנו. ואמנם, היא הצליחה מאוד בעבודתה, וכעבור שנתיים קיבלה משרה קבועה בבית-הספר בעיר, ואל מושבתנו לא שבה עוד.
מאז היות פנינה מורה ברשות עצמה, נשתנתה הרבה. כאילו התרחקה לאיזו פינה מופרשת ומובדלת. קודם היה צחוקה מתגלגל מסופו של בית הוריה ועד סופו. ועתה לא שמעתיה צוחקת אף פעם. קודם היתה מרבה בשיחה ובייחוד עמי, ועתה כאילו נסתם מעיין דבריה. רק בעמל רב הייתי מוציא כמה מלים מפיה בבואי העירה לבקרה. ברק עיניה השחורות והעמוקות הועם. פניה הסגלגלים, רבי-החן הביעו עכשיו שוויון-נפש לכל. וקרה היתה תמיד. ידה צוננת, מבטה צונן. הרבה הצטערתי על כך. בימי ילדותה ובנעוריה חשבתי, שהיא תהיה מאושרת מאוד בחייה. ועכשיו… הייתי בא בכוונה ליפו לעוררה קצת ולעודדה. הייתי מושכה לטייל לשפת הים, הייתי מביאה לבקר בבתי המורים, ידידינו המשותפים. היא היתה עושה כבקשתי, אבל כאילו כפאה שד. וידעתי כי בימים שאינני בא ליפו, היא יושבת סגורה ומסוגרת בחדרה, לבדה עם נפשה.
– פנינה – אמרתי לה פעם – אולי חולת אהבה את?
היא נצטחקה. זה זמן רב לא שמעתיה צוחקת ככה.
– חולת-אהבה? לא. – פניה התקדרו שוב והיא הוסיפה בלחש כמעט:
– לא נולדתי לאהבה. אילו הייתי מסוגלת לכך, הייתה מתאהבת בך… כלום איני יודעת, שאתה אוהב אותי?… ומי לי טוב ממך? לא. לבי יבש.
משלתי ברוחי ואמרתי בצחוק:
– חדלי מדבר שטויות! למה תאהביני וראוי אני להיות לך אב? ישנם צעירים וטובים ממני. עוד תהיי מאושרת.
– הצעירים יותר זקנים ממך. אם אותך לא אהבתי, לא אוהב עוד לעולם.
ב
על הציבור העברי הקטן ביפו נוספה משפחה חדשה, משפחת חפץ. בעל, אשה וילד קטן, נער. איש לא ידע את משלוח ידו של חפץ. הוא התרועע בראשית בואו עם קבוצת המורים והסופרים הקטנה ביפו. והוא לא עסק לא בהוראה ולא בספרות. וגם במסחר לא עסק. ודירתו היתה נאה ואשתו נאה. ולאט לאט נהפך ביתם להיות מרכז תרבותי מעט. היכרתי בני משפחה זו בבואם לבקר פעם את מושבתי; ועל פי המלצת המורים, ידידי, באו אלי. ונפשי נקשרה בהם. הוא היה איש משכיל ובעל נפש פיוטית. רק על פי מקרה לא מצאה לה נפשו ביטוי חיצוני. ואולי דווקא מפני זה מילאה שירתו את כל מעמקי לבו. כל מכיריו ויודעיו אהבוהו, המורים מצאוהו אוצר בלום של ידיעות פדגוגיות; ולסופרים – היתה הערה אחת שלו פותחת עולמות ספרותיים שלא חלמו עליהם. אמרו, כי מטעמי בריאות בא ארצה. ויש אשר אמרו כי מטעמים מדיניים אנוס היה לעזוב את רוסיה. וכן אמרו עליו, שאינו ציוני. ואמנם על נושאים ציוניים לא דיבר אף פעם, אבל הקשיב קשב רב למה שדיברו אחרים. ובייחוד עניינו אותו בעיות ההתיישבות החקלאית; ועל ידי כך התקרבנו שנינו זה לזה.
חיבבתיו על נטייתו לחקלאות, אף שלא היה איש המקצוע, ועוד יותר על טוהר נפשו. עיניו הכחולות, הטובות, היו תמיד נסוכות חלום וחיוכו הטוב. דירתו היתה מרווחת, מן הדירות הערביות המזרחיות היפות, ושניהם, חפץ ואשתו, היו שמחים בכל לבם לאורחיהם. ותמיד היו משבחים את מושבתי. השתדלתי למשוך גם את פנינה למשפחת חפץ. וכשנתרצתה לבסוף, אמרה לי בצאתנו מביתם:
– בפעם הראשונה והאחרונה. לא אוסיף לבקר את ידידיך. מימי לא אהבתי רגשנות, ובייחוד גבר רגשני.
ואף על פי כן פיתיתי אותה עוד פעם ועוד פעם לבקרם יחד עמי. בעל הבית היה מביט אליה בעניין רב, כאילו גילה בה משהו חדש לו. ובעלת הבית היתה משבחת בפניה של פנינה את שערותיה ואת עיניה וביקשה אותה להיות אורחת קבועה בביתם ולא לחכות ל“איכר” עד שיבוא ממושבתו. אולי תלמד את בנם הקטן לדבר עברית? חפץ היה תלמיד-חכם ואשתו למדה “חומש” בילדותה, אבל שניהם התקשו בדיבור העברי ובייחוד בחברה הארץ-ישראלית.
ומעט מעט התחילה פנינה לבקר באופן קבוע בבית חפץ, והנער תלמידה נתחבב עליה. וגם את אמו אהבה, ושירת נפשו של אביו לא היתה לה עוד לזרא. בית חפץ נהפך לפנינה להיות מקלט מעט לנפשה. ושמחתי לה מאוד.
ג
עברה שנה מאז ביקרתי יחד עם פנינה בפעם הראשונה בבית חפץ. ליל קיץ. חבורתנו הקטנה, חפץ ואשתו, אני ופנינה, ישבנו על חוף הים. סמוך לכאן התחילו להקים בתוך החולות העמוקים את בתיה הראשונים של העיר העברית. לבי היה טוב עלי. תמיד הייתי מרגיש את עצמי קל וטוב בחבורתם של אלה השלושה. גם סימני בניין ראשונים היו מעוררים בי תמיד שמחה. ועוד דבר: לא ראיתי את חברי זה חדשיים, כי משוטט הייתי ברחבי הארץ. ולא פסקתי כל הזמן, מעת נפגשנו, לדבר ולספר להם. סיפרתי והיבטתי אל עומק תכלתו של הים. ופתאום הרגשתי שהם אינם מקשיבים לדברי, כדרכם תמיד. שלושתם ישבו דוממים ומדוכאים. מה קרה? מה התרחש אצלם?
– למה הפסקת?… – שאלני חפץ.
דלגתי מעניין לעניין. עמלי היה לשווא. מה מרחיקם מעלי ומדברי?
נשתתקתי גם אני, שכבתי פרקדן על החול הרך והיבטתי אל עומקי השמים. כמה שקטים היו! ואולם לבי היה רחוק משקט כרחוק השמים ממני.
– רציתי לשאול אותך משהו.
זה היה לא קול פנינה מאותם הימים מקדם. קול חדש של פנינה חדשה. והיא הוסיפה:
– רגילה הייתי כל ימי לשמוע מפיך תשובות לשאלותי וספקותי.
שמעתי את נשימתה הכבדה. פחדתי להביט אל פניה, והרגשתי כי השניים, חפץ ואשתו, מביטים אליה מתוך פחד. עבר רגע של שתיקה כבדה.
– שמע, האין אתה סבור, שאפשרית גם אהבה אפלטונית?
ישבתי והבטתי אליה בעיניים פקוחות לרווחה.
– פנינה, – החילותי, ואולם באותו רגע הפסיקני קולה של אשת חפץ.
– לא. אי-אפשר שגבר אחד יהיה בעלה הרוחני, רק הרוחני, של אשה אחת ובעלה הגופני של אשה שנייה. חצאים אין. לא כלום או הכל.
קולה של האשה היה אף הוא אחר מזה שידעתי עד עכשיו – קשה ופסקני.
נשתתקנו כולנו. מן הים התחילה נושבת רוח קלה.
ד
כמה שבועות לא באתי העירה. לא יכולתי לבוא. החיים נידמו לי כה אכזריים, כה עיוורים.
וערב אחד הגיעני מכתב קטן מאת פנינה. “מימי לא הייתי צריכה לעזרתך כמו עכשיו. בוא מחר. למה עזבתני? אל תאחר”.
פנינה פגשתני בפתח חדרה. בלי אומר ודברים הושיטה לי את ידה, והכניסתני פנימה. הושיבתני למולה והביטה ישר לתוך עיני.
– הידעת לשם מה קראתי לך?
– ידעתי.
– הנה קרה הדבר שאתה ניבאת, ובצורה כה אכזרית. קיוויתי שאנצח, אבל נוצחתי. מה עלי לעשות?
– לפרוש ממנו.
– איני יכולה.
– והוא?
– אף לא הוא.
– והיא?
– חשבתי, כי נוכל לחלקו בינינו; לה הגוף ולי הנפש. ואולם היא צודקת: הכל או לא כלום. והוא בחר בי בין שתינו.
– הדיברתם עמה?
– הרבה פעמים. אבל רק ברמזים. דברים ברורים לא אמרנו לה, לא יכולנו. ואת החלטתנו האחרונה עוד לא הודענו לה.
עכשיו הבינותי לשם מה קראה לי. לדבר בשמם עם האשה האומללה. האם לא הרגישה הפעם פנינה את אשר בלבי? היא קמה, ניגשה אלי קרוב קרוב.
– אתה יכול לעזור לנו. רק אתה. ומי לי בלעדיך? דבריך חשובים בעיניה. דבר עמה. לך היא תשמע. עליה לפנות לנו את הדרך!
כעבור שעה קלה נפרדתי ממנה והלכתי. מחשבה מרה אחת רדפה אחרי: “מדוע לא ידעה ולא הרגישה מה מכבידה בקשתה עלי, והרי לבה לב טוב?”
למושבה חזרתי לא לבדי. גם אשת חפץ ובנה, נער בן חמש שנים, באו יחד עמי. ובביתי נשארו יושבים שבועיים, עד אשר הגיעתם הידיעה כי האנייה, שבה נסעו חפץ ופנינה, הפליגה לדרכה. אז שבו האם ובנה לביתם בעיר החדשה. הבית נרשם בערכאות על שמה; וגם סכום הגון של כסף השאיר מי שהיה בעלה על שמה בבאנק. ועל הבן החליטו, כי עד “בר-מצווה” ישאר עם האם, ואחר כן יעבור לרשות אביו, אשר ישוב לעת ההיא ארצה.
ה
עברו עוד שלוש שנים. יצאתי לזמן מה לגולה. ובנדודי הגעתי לעיירה קטנה בה ישבו הורי. שכחתי עולם ומלואו ואת עולמי הפרטי הקטן. והנה בבוקר של יום מעונן אחד הגיעתני ידיעה טלגרפית מאחותי, שגרה בעיר הנמל: “בוא מיד”.
מה קרה בבית אחותי? – הבהילתני מחשבה. פנינה ובעלה גרו אף הם באותה העיר. וידעתי לפתע ברור כי לא אחותי, אלא זו פנינה קוראת לי שוב. לשם מה?
פנינה ובעלה לא חדלו כל הזמן לפקדני במכתבי האושר שלהם. אושרו היה שקט ונוח, שלה – סוער וגועש. לפי מכתביה חיתה רק עכשיו את חייה במלואם. היא גם למדה הרבה והתכוננה במרץ לחידוש עבודתה החינוכית בארץ. ילדים לא היו להם, והדבר העיב במקצת את שמיה. והוא היה שואל ממני תמיד לבנו. בבואי מן הארץ לעיר-הנמל לא ביקרתים. פחדתי לראות מקרוב את אושרם. כתבתי להם, שמחלת אבי מנעתני מלהתעכב בעירם. ואמנם אבי היה חולה וקראני לבוא אליו.
מיד אחרי שקיבלתי את הטלגראמה מיהרתי לצאת לדרכי.
השכם בבוקר, לאחר ליל-נדודים ברכבת, נכנסתי לבית אחותי ישר מן התחנה. העוזרת שמעה צילצולי ופתחה לי את דלת המסדרון. כל בני הבית ישנו עדיין. ואולם באותו רגע הופיעה על מפתן החדר שמנגד פנינה. נדמה היה לי, שהיא גבהה ורזתה מאוד. פניה כאילו נתארכו. בעיניה היה משהו המבשר אסון.
– פנינה!
– באת. ידעתי כי תבוא. הידעת, שזו אני הקוראת לך ולא אחותך?
– לבי אמר לי.
– כמו תמיד.
– מה לך, פנינה?
– הוא עזבני.
פחד לחץ את לבי.
– פנינה, מה את סחה?
עיניה היו יבשות ויוקדות. – היכנס. שב ותנוח. פניך כה עייפים מטילטולי הלילה.
היא פתחה לפני את חדרה. הושיבה אותי והוסיפה לספר:
– רק לפני חודש ימים כתבנו לך יחדיו וחירפנו וגידפנו אותך על שלא סרת אלינו בעברך דרך עירנו. בגדת בנו. ואז היה עדיין הכל כה טוב. לא הרגשתי כל עיקר, שהאסון כבר אורב לנו. לאחר ימים מספר הגיע מכתב ממנה; היא היתה כותבת לו אחת לחודש על הנער. לי לא כתבה אף פעם, ולא ענתה על מכתבי. לא סלחה לי. המכתב בא שלא בזמנו. נבהלתי, ולא לחינם. הנער רכב על סוס, נפל וחלה. חוששים להפיכת המעיים. ימים מספר התהלך חפץ כצל ולבסוף אמר לי: “אפליג באנייה הראשונה, אראה שלום בני ואשוב”. נפלתי על צווארו ובכיתי. ידעתי, שאם ייצא ממני לא ישוב לעולם. אבל לא עצרתי בו, לא יכולתי. באנייה הראשונה הפליג. כשעמד על הסיפון, הגיד לי לבי: לא תוסיפי עוד לראותו!
– אבל, פנינה, למה לא נסעת יחד עמו? הארץ ארצך יותר מארצו, בה נולדת.
– הייתי נוסעת עמו, הייתי רצה אחריו. הוא לא קרא לי לנסוע עמו. אף לא ברמז קל. ושלשום נתקבלה טלגראמה ממנה: “הילד מת”.
לבי פג. הפעם ידעתי, כי היא צדקה ממני. הוא לא ישוב.
כבשתי את פני בקרקע.
היא צנחה על הכיסא שלפניה, ליד כיסאי, ולחשה חרש:
– ומה יהיה עכשיו?
אלי, כמה פחד ואימה וצער היו בקולה.
ביקשתי לעודדה. עמלי היה לשווא.
– אל תנחמני. הכל אבוד, אחכה עד בוא מכתבו.
נחרדתי כולי. מה מתרחש במוחה? מה היא זוממת?
– פנינה, הרי ידעת. תמיד היה מי שדאג לך ותמיד יהיה.
– ידעתי… – לחשו שפתיה, אבל מבטה היה רחוק ממני.
המכתב שהיא חיכתה לו לא איחר לבוא. ואולם דווקא באותה שעה לא הייתי אצלה. בבוקר השכם ולעת הצהריים שמרתי את צעדי הדוור. פעם לפנות ערב יצאתי מן הבית לטייל קצת; קראתי גם לפנינה והפצרתי בה ללכת עמי, והיא מיאנה. ובשובי מצאתי את אחותי מחכה לי, והיא חיוורת מאוד.
– כמה רגעים אחרי צאתך מן הבית הביאו מכתב דחוף. היא מיהרה אל חדרה ונעלה את הדלת מאחוריה. דפקתי ולא ענתה. שלחתי את העוזרת לבקשך בכל מקום.
מיהרתי ודפקתי על דלתה וקראתי בשמה. אין קול. דפקתי עוד ועוד. אין קשב.
“היא מתה”… – החרידתני מחשבה. לחצתי על הדלת בכל מאמצי כוחי. פנינה שכבה פרקדן על מיטתה פניה התעוו מעינויים קשים. עיניה עמדו בלי נוע, כל סימני חיים לא היו עוד בה. על השולחן היה מוטל המכתב האחרון שקיבלה. זה היה מכתבה של אשת חפץ. היא כתבה, שחפץ התאבד על קבר בנו.
ליד המכתב, על השולחן, היתה מוטלת קופסה ריקה קטנטנה. ועל הקופסה הכתובת של בית מרקחת ביפו.
כל שנות אושרה שמרה בכיסה אבקה זו של סם-המוות.
בימים ההם, כשעוד כל כבודה של ירושלים היה בעיר העתיקה, היו ידועים בה שני כורכי-ספרים, אב ובן. בבואך העירה דרך שער יפו, ועברת את מגדל דויד, ופנית ימינה, ובהגיעך אל הסימטה, המובילה בעקיפין אל הכותל המערבי, והנה לשמאלך חצר קטנה ונקייה, ובה בית קטן ומבודד, שכולו נקיון. זהו בית-המלאכה של כורכי הספרים. דרך מסדרון קטן ואפל מגיעים לחדר מרווח, ששני חלונות בו לצד החצר, ובו עובדים האב ובנו בעמדם ליד השולחן. וכעבודת קודש יעשוה, כי כורכים הם בעיקר ספרי-הקודש.
בייחוד היו חביבות עליהם כריכות העור. ועורות דקים ומעובדים יפה היו להם תמיד מן המוכן. ואותיות-הזהב שהם חוקקים על גבי הכריכות מאירות עיניים ולב. וגם כריכות הבד והנייר נעשות מתוך אהבה. הרי הירושלמיים רובם אין ידם משיגה, לצערם, לכרוך את ספריהם כריכות של עור.
ולא רק הספרים “המיוחסים”, מסכתות, משנה-תורה, מקראות גדולות וכו', הם כורכים מתוך חרדת קדושה, כי אם גם את ספרי “עמך”, עין-יעקב, חומשים, תהילים, סליחות, הגדות וגם, להבדיל בין קודש לחול – מעשיות כתובות אידיש, שהרי אף אלה ספרים הם.
מי שראה בראשונה את כורכי הספרים, היה מתקשה להכיר מי מהם האב ומי הבן. שניהם היו דומים מאוד זה לזה. גבוהי-קומה, שחורי-זקן ומצחיהם לבנים ובולטים. ואולם בשער האב נזרקו סימנים ראשונים של שיבה. וגם גבוה היה קצת מן הבן.
פני שניהם פניהם של תלמידי-חכמים. ואמנם מן ה“ישיבה” יצאו שניהם, ובקיאים הם עד היום בש"ס ופוסקים. ואין רבב על בגדיהם. אהבת הנקיון טבועה בהם.
לפני כמה שנים עקרו את דירתם מן העיר העתיקה. ואולם את בית מלאכתם, שהיה קבוע להם שם משנים, לא עזבו. בבוקר, בבואם מן השכונה, יתפללו ב“חורבה”, ואילו מנחה ומעריב הם מתפללים בבית-כנסת קטן אצל בית מלאכתם. ומשחרית ועד מנחה עוסקים בעבודה. בשבתות ובחגים, הם מתפללים שחרית בביתם, ולתפילת מוסף הולכים אל הכותל.
פרנסתם בצימצום, אבל מחסור לא ידעו. לחם לאכול לשובע ובגד נקי ללבוש היה להם. ואת ה“חלוקה” הקטנה היו מחלקים לעניים. שמחים בחלקם היו, וכל בוקר היו מוסיפים בלבם לתפילתם; “ברוך שעשנו בעלי-מלאכה”.
שמם הטוב של כורכי הספרים הירושלמיים האמנים, הלך מקצה היישוב עד קצהו. והיה מי שביקש להגיש מתנה יפה לבנו לבר-מצוה, לבת לחופתה, או לחבר טוב או לנערה אהובה, ובחר להגיש ספר, היה עולה ירושלימה לכרוך אותו כריכה יפה אצל האב ובנו. וכן, סופר ותיק שזכה להוציא את כל כתביו או סופר מתחיל שזכה לספרו בכורו, ראשית אונו, היו אף הם עולים ירושלימה לכרוך מספר טפסים כריכה נאה למתנות.
האב ובנו היה להם חוש מיוחד להכיר בלקוחותיהם החדשים מי מהם בן יפו, ומי בן אחת המושבות, מי סתם חתן ומי סופר, מי סופר ותיק ומי מתחיל. לסופרים היו מראים חיבה מיוחדת, וכל אשר שמע לעצתם היה מחזיק טובה להם.
יום אחד באו אליהם שניים מן העיר החדשה, שצמחה זה עכשיו מן החולות בצפונה של יפו. האחד פניו פני אברך של משי, אף כי לבוש היה “כפרנז’י”, ובידו מזוודה. השני היה צעיר מאוד, ועיניו השחורות נוצצות כשני לפידי אש. וכולו התרגשות, ומתחת לבית שחיו חבילה קטנה חבושה יפה בנייר.
האב והבן ביקשו את האורחים לשבת ליד שולחן העבודה, ולהגיד מה חפצם. להגיד!… כלום היה צורך בכך? הכרת פניהם ענתה בהם.
פתח האברך בעברית צחה ונמלצת והוציא ממזוודתו תשעה טפסים, שלושה שלושה מכל כרך, ועל השער היה כתוב: “מבחר כתבי”. שמו של הסופר היה ידוע, והכורכים הסתכלו בו ביראת-הכבוד.
– ומר? – פנה האב אל העלם.
הלה הסמיק עד שערות ראשו, הוציא מחבילתו שלושה טפסים של ספר דק, הניחם על השולחן ואמר בלחש כמעט:
– כריכה יפה אני רוצה. מתנות לאבי, לחברי ומזכרת לי לעצמי.
על השער של הספר היה כתוב: “אהבת תמר ואמנון”.
– שידכת שידוך? ואף הכנסתם בחופה וקידושין כדת משה וישראל? – אמר האב מתוך צחוק קל ומעודד. והאברך והבן צחקו בקול רם, והבחור הסמיק שוב.
ובאותו הרגע נפתחה הדלת, ועל הסף עמדה נערה.
האב היה אלמן וגר בדירה אחת עם הבן, אשתו ושני נכדיו, נער ונערה. הנערה היתה הבכירה. שש-עשרה שנה נמנו בעולמה. הנער היה בן עשר שנים. הנער למד ב“חדר”, הנערה לא למדה כלל. אדם אדוק בירושלים לא ישלח את בתו אל ה“שקולה”, ואל “חדר” לא קיבלוה. איזה מלמד ירושלמי יביט בפני אשה?
הנערה היתה פורחת. דקה וזקופה. עיניה שחורות ואישוניה מאירים. קולה לבבי ועל כל תנועותיה נסוך קסם.
הידעה כי יפה היא? בימים ההם לא היו חברים לנערה.
יום יום בשעת הצהריים מביאה הנערה אוכל לסבא ולאבא לבית המלאכה. וכשהיא עוברת ברחובות העיר הכל משתאים לה. ואולם אין היא מביטה לצדדים. עיניה מופנות תמיד רק לפניה.
הנערה עמדה תמהה על המפתן. רגילה היתה למצוא אנשים בחדר העבודה, אבל אורחים כאלה עוד לא ראתה. “תל-אביביים” ניצנץ במוחה. בירושלים היו מספרים על העיר החדשה, וזה הצעיר… הוא היה בעיניה כ“בן-מלך”. מפי סבתא שלה, עליה השלום, היתה שומעת סיפורים על “בן-מלך”.
והתל-אביבי לא יכול היה לסלק מבטו מנערת פלאים זו. הוא חלם על “תמר” שלו, והנה הוא רואה אותה עין בעין. זו הפעם הראשונה בחייו שראה נערה כזאת. ושנות חייו עשרים, ומהן חמש בארץ ישראל.
– למה את עומדת על הסף, נכדתי? האם לא ראית בני אדם בחייך? – שאל הסבא בקול של חיבה וליצנות כאחד.
– ואתה, בחורי, – פנה לאורחו הצעיר, ובקולו נשמעה נימה של אי-רצון, – האם לא ראית נערות בתל-אביב שלך?
הנערה ניגשה כולה מסומקת אל השולחן הקטן שבפינת החדר, והעמידה עליו את סל-האוכל שבידה. העלם ישב על כסאו ואת עיניו השפיל.
הכורך הזקן הוציא ממחבואיו את מיטב העורות שלו, והתחיל להסביר באריכות את טיבם לאורחו.
העלם לא הקשיב לדברי ההסבר. לעתים היה מרים את עיניו לעבר השולחן הקטן. הנערה עמדה במקומה. עיניה מושפלות, כאילו פחדה לנפשה.
– שובי הביתה, נכדתי, אמך תדאג לך. אנו נאחר היום לאכול, ואת הכלים הריקים נחזיר בעצמנו לפנות ערב. –
הנערה נעלמה חיש מאחורי הדלת.
שני הסופרים נשארו ימים מספר בירושלים. הם היו תרים את העיר ואת סביבותיה. תמיד היו הולכים ביחד, ורק כשהאברך היה סר לבתי מכריו הוותיקים, היה חברו משוטט לבדו בחוצות העיר, אשר משכה את לבו מאוד.
פעם בא לנחלת-שבעה. הוא לא ידע כי ביתם של כורכי-הספרים הוא בשכונה זו. היתה שעת הצהריים. העלם פסע לאיטו ברחוב הצר. ולפתע – הנערה. היא צעדה בצד השני של הרחוב וסל בידה. “ודאי היא מביאה אוכל להם”. ובמהירות עבר לצד השני של הרחוב. היא לא השגיחה בו קודם, ובראותה אותו ניצב לפניה, כמעט נפל הסל מידיה. הוא הושיט לה את ידו, הלוא מכירים הם. היא נרתעה כלשהו לאחור, ואת ידה לא הושיטה לו.
– האסור לנערה לתקוע יד לבחור?
– אסור. – השפילה את מבטה.
– התרשיני ללוותך? רצוני לראות את הכריכות.
הנערה המשיכה בדרכה, אבל דומה היה, כאילו נמלכת עם לבה. ואולם היא לא חזרה.
ושתיקתה היתה כהודאה בעיניו. תחילה אמר לקחת ממנה את סלה והתאפק שלא להעמידה שוב בנסיון.
– המותר לשאול לשמך?
הנערה שתקה כמה רגעים. ולבסוף אמרה בלחש:
– שולמית.
– מה נאה שמך! – קרא. הנערה הסמיקה מאוד, – ואני שמי שלמה.
צחוק קל עבר על פניה, כאילו אמרה: “לא שאלתיך לשמך”.
– שולמית, רוצה אני לתת לך למזכרת את ספרי שאביך כורך. טוב?
– לא!…
– למה?
– איני רוצה.
– האינך אוהבת סיפורים?
אוהבת אני, אבל… – היא עשתה מאמץ ואמרה: – איני יודעת לקרוא.
הוא הביט אליה בעיניים מלאות תמהון, כאילו לא הבין את דבריה.
– האם לא לימדוך בבית-הספר לקרוא ספר?
– לא.
– מה למדת?
– לא למדתי.
– לא למדת בבית-ספר?…
– לא. אסור.
שניהם הלכו שותקים ומחרישים. כשעברו על פני מגדל דויד, התעכבה הנערה.
– שלמה… – קולה רעד כלשהו – אתה כועס עלי?
– למה?
– כי אינני יודעת לקרוא.
– שולמית!… – קרא העלם בהתרגשות והושיט את ידו אליה, אבל בו ברגע פנתה לפתע אל עבר הסימטה ונתחמקה.
עוד באותו יום, בשעת מנחה, נודע לסבא כי נכדתו טיילה בראשי החוצות בירושלים עם הבחור התל-אביבי. וכשחזר בערב לביתו היה סר וזועף. לנכדתו לא אמר דבר, אבל ממבט עיניו ידעה כי נגלה “חטאה”, ולבה פג.
ולפני לכתו לישון הזהיר הסבא את כלתו, שלא לשלוח עוד אוכל לבית-המלאכה ע"י הבת. “מוטב לעכב את הנער. – ביטול תורה עבירה קלה יותר. לטייל בראש חוצות עם בחור זר בלי שומר!”
ולא הוסיף דבר, וכלתו יצאה ממנו בפיק ברכיים. הביטה אל בעלה, והלה רק משך בכתפיו במבוכה. ואל הבת הביטה ולבה התכווץ. חיוורת היתה ונסערת מאוד.
בימים הראשונים לשובו לתל-אביב, היה העלם מתהלך כצל. חשק הכתיבה סר ממנו וגם חשק החיים. חברו הגדול ביקש לעודדו ולהחזיר לו את ששון החיים, ולא הצליח. יום אחד גילה לו הבחור, שנפשו יוצאת אחרי הנערה הירושלמית.
בהעלם מחברו הצעיר, עלה האברך ירושלימה. שאל וחקר מפי מכריו וידידיו על משפחת הכורך ועל נכדתו, ושמע רק טוב על כולם. ואולם הוא הופתע קשה, כששמע שאין הנערה יודעת קרוא וכתוב. ולבסוף הלך אל ההורים וסיפר להם כי נערתם נשאה חן וחסד בעיני חברו הצעיר, והוא בן-יחיד להורים עשירים מאוד ואנשים מכובדים ואנשי תורה והשכלה. ואת כל הוצאות הנישואים יקח על עצמו. ורק אחת יבקש – לקחת לנערה מורה על חשבונו, כי איך יביאה לבית הוריו והיא אינה יודעת צורת אלף?
הסבא הקשיב בסבלנות, ולבסוף הודיע, כי כל עוד הוא בחיים, לא יסכים לשידוך. לא. האם לבחור, שפיתה בת ישראל זכה וטהורה, יתן את נכדתו? היה לא תהיה.
כל דברי הסופר, התחנונים של אֵם הנערה ומבטי הבקשה של הבן, לא הועילו.
ובשובו הביתה כתב הסופר להורי העלם לחו"ל שיקראוהו לבוא אליהם למשך זמן קצר. והם מיהרו לעשות כן. וכשנוכח העלם, כי מירושלים אין לו כל תקווה, הסכים לבקשת הוריו לבלות עמהם זמן קצר. והזמן “הקצר” נמשך שנים רבות.
ימים קשים הגיעו לשולמית. סגורה ומסוגרה היתה בביתה ולא יצאה אף פעם אל הרחוב. ולא בגזירת סבא כי אם על פי גזירת לבה. לא חפצה לראות את אור השמש, אף שאמה הפצירה בה. ובסבא שלה מרדה. הוא ביקש להשיאה לבנו של אחד הגדולים בין נטורי קרתא. ואולם סר פחד הסבא מעל הנערה. לא, היא לעולם לא תינשא לאיש! לשווא גער בה הזקן, לשווא בכתה אמא ולשווא דיבר תחנונים האב. הנערה התחילה לגרש את השדכנים מביתה. וכשהיו באות אמהות של “חתנים” לראות את “הכלה”, היתה סוגרת את עצמה במחסן. וקול יצא לבסוף בעיר, כי רוח רעה היתה בנערה.
הסבא נזדקן בשנה האחרונה עד לבלתי הכירו. ויום אחד מת משבץ הלב. עם פטירתו, הגיעו ימי מחסור בבית. הבן לא ידע לכלכל את העבודה לבדו. הוציאו את הנער מן ה“ישיבה” ועשאוהו שוליא של נגר. ושולמית התחילה לומדת מלאכת התפירה. שנה אחרי מות הסבא חלה גם אביה, התגולל שנה שלמה על ערש דווי, והוציא את נשמתו. הבית עמד מעתה על הפרוטות שהשׂתכרו האח והאחות. הגיעו מיים עד נפש.
ויותר ממה שהדאיג את האם המחסור, הכאיבה המחשבה המרה כי בתה לא נישאה לאיש. הצער והבושה אכלו את לבה ואת בשרה.
חינה ויופיה של שולמית לא סרו ממנה, אבל רצון החיים ושמחתם הלכו, דעכו בה מיום ליום. דווקא עכשיו, מאז היתה לתופרת, היו לה חברים, ששיבחו יפיה, וביקשו קירבתה, אבל היא לא קירבתם. וכשהגיעה לשנתה העשרים וחמש, מתה עליה אמה. אחיה שנשא אשה עוד בחיי אמו, הביאה לבית שהוריש לו אבא, ושולמית נסעה לתל-אביב לבקש פרנסתה.
באחד הרחובות הראשיים של תל-אביב, שבמשך חמש ועשרים שנות קיומה היתה לכרך, היה תלוי בקומה השנייה של בית נהדר שלט מוזהב-האותיות: “רוזה את שולמית”. השלט הזה, שלא אמר דבר ללבם של הגברים, הסעיר מאוד את לב הגבירות. כאן היה משרדן של שתי תופרות אמנות, אשר השמלות שהן תפרו אינן נופלות ביפיין מן השמלות הפאריסאיות, לפי עדותן של המטרונות שהיו מבקרות לעתים קרובות במטרופולין של צרפת.
מי היא רוזה זו ומי היא שולמית, לא ידע איש אל נכון. רק זאת ידעו, כי רוזה מוצאה מפאריס ושולמית – מירושלים. שפאריס מגדלת תופרות אמנות ידע כל יליד אשה, אבל שמבין חומותיה של ירושלים תצא תופרת אמנית, לא יכול היה לשער איש. וחלקה של הירושלמית היה גדול בהצלחת “הסלון” מחלקה של הפאריסאית. רוזה כל כבודה במשרד. היא מראה לאורחות את הדוגמאות, ומסבירה להן, קובעת תור לכל לקוחה, עומדת על המיקח, עושה את החשבונות וגובה את הכסף. ואילו הירושלמית כל כבודה פנימה בחדרי העבודה. היא גוזרת את האריגים היקרים, מחברת את החלקים השונים, והיא נותנת את ההוראות לעוזרותיה. וגם במשרד יש לה תפקיד מיוחד שלה. היא נוטלת את המידות של המזמינות שמלות.
שונים הם תפקידיהן של שתי השותפות, ושונה מאוד היה גם אופיין. הפאריסאית היתה מדברת בקול וצוחקת בקול רם עוד יותר. מתגנדרת בתמרוקיה ובשמלותיה עמוקות-הגלאי. ואת סודה, כי כבר הגיעה לגיל ארבעים שנה, ידעה להסתיר. כל אחד חשבה לבת עשרים וחמש. היא אינה נשואה, ומכירים רבים לה בין הגברים, ובכל פעם תבוא לקולנוע בלווית גבר אחר.
לא כן הירושלמית. שקטה וצנועה. אינה צוחקת בקול רם ובנחת תדבר. גם קמטים קטנים ניראו פה ושם בפניה, שאין היא שמה עליהם צבע. ואף על פי כן ניכרים בה עקבות יופי בלתי רגיל. עיניה יפות להפליא גם עתה. שמלותיה בלי ברק חיצוני וסוגרות על כל גופה הזקוף והולמות לה, והארג תמיד מן המשובח. אף היא אינה נשואה לאיש, וגם מכרים בין הגברים אין לה, ולקולנוע תבוא לעתים רחוקות יחידה.
ועם כל גודל ההבדלים יש בין שתי השותפות אמון וחיבה הדדית.
יום אחד נכנס את המשרד זוג חדש. הם, הגבר והאשה, היו בגיל העמידה, וכל הופעתם אומרת עושר. בחושה המנוסה הכירה רוזה באורחת לקוחה חשובה, וקיבלה את האורחים באדיבות יתירה. האורחת נכנסה בשיחה עם התופרת על שמלת קיץ, אופנה אחרונה שבאחרונה. והאורח ישב אצל שולחן קטן בפינה ועיין בעתוני הבוקר.
לפתע הגיע לאזנו של האורח קולה של התופרת הקוראת לחדר שני:
– שולמית, בואי, בבקשה!
השם הזה צילצל באזני האורח כמזכיר לו משהו. אין זאת כי לא השגיח על הכתוב בשלט. ושוב חזר לקריאת דין וחשבון על מהלכו של משפט ציבורי על רצח, שריתק אז את כל תשומת הלבבות. ופתע העירוֹ קול, שנדמה לו מוכר כל כך. ליד אשתו עמדה התופרת ואמת-המידה בידיה, ופעם בפעם השמיעה מספרים, שחברתה רשמה בפנקסה. באותו רגע ממש הרימה גם התופרת את עיניה לעבר האורח והוא לא יכול לשוב אל קריאתו.
המודדת סיימה את עבודתה ונעלמה אל חדרה, מבלי להפנות את ראשה לאחור או לצדדים.
– מיהי זאת העוזרת שלך? – שאלה האורחת. – חיננית מאוד!
– לא עוזרת, כי אם שותפתי; וידיים של זהב לה וטעם טוב. ילידת ירושלים היא.
האורח קם מתוך התרגשות ממקומו, וחזר וישב.
“האומנם שולמית היא זאת?”
וכסהרורי יצא אחרי אשתו אל הרחוב.
כשבאה הלקוחה החדשה לאחר ימים אחדים למדוד את שמלתה, שאלה בסקרנות:
– והיכן השותפה שלך?
ורוזה סיפרה לה בקול עצוב סיפור תמוּה. למחרתו, לאחר ביקורם, הודיעה לה שולמית, כי עליהן להיפרד; אסון משפחתי קרה לה, ועליה למהר ולשוב ירושלימה. כל הפצרותיה של שותפתה לבטל את החלטתה, העלולה לגרום הפסד גדול לה לעצמה ולעסקם המשותף, לא הועילו. שולמית קיבלה ממנה פרוטות בעד חלקה בעסק. גם את כתובתה לא השאירה לה.
– איבוד עצמי מדעת. עם כל כשרונותיה לא תצלח בירושלים בלי שותפה יודעת עסק. – סיימה התופרת את סיפורה.
וכשסיפרה האשה את סיפורה לבעלה, החווירו פניו. “אכן זאת היא שולמית”…
הדבר היה לפני הרבה שנים. עוד צעיר הייתי וה“עמק” עוד טרם היה. הגליל – כמה מושבות קטנות, והייתי רגיל לבקר שם שנה שנה. את טבריה ואת אכסניותיה לא אהבתי. מרכזי היה באחת המושבות הקטנות, שבה היה לאחד האיכרים “מלון”. ומשם הייתי משוטט יום יום בסביבה, רוכב על סוסי. במלון היו שני חדרים, כבכל אחד מבתי האיכרים. החדר האחד היה לבני המשפחה, אב ואם ושני ילדים, נער ונערה. והחדר השני נועד לאורחים. מספר האורחים בגליל היה אז מעט, ותמיד הייתי מוצא את “חדרי” מוכן בשבילי. הפקידים שהיו באים למושבה לא היו לנים בה. וה“חלוצים”, בני העלייה השניה, מי מהם ילון במלון, בו שכר לינה עולה פראנק? בקיץ לנו בגורן, ובחורף – ב“מתבנים” שבאורוות האיכרים.
וזוכרני: בכל לילה בארבע היה קם בעל-הבית ל“תיקון חצות”. הוא דחה קצת את החצות מפני הרפת, כי לאחר שקונן כחצי שעה על חורבן הבית, היה הולך לרפת. ויחד עמו הלכה זוגתו, שהיתה מתעוררת לאחר תיקון החצות שלו. ושניהם היו מעוררים את החרת ואת אשתו לחלוב את הפרות ולנקות את השוורים. והנה נשמעה חריקת השער, ואשת החרת הוציאה את הפרות אל העדר, והחרת התחיל לרתום את השוורים. בעל-הבית “חטף” במהירות את תפילת הבוקר. וזוגתו התחילה לטפל במיטבח.
וכשנסעו בעל הבית והחרת אל השדה, שמעתי את ריצתו של הנער על אבני הרחוב. הוא רץ אל בית התפילה להתפלל במניין. מצווה שהאב לא יכול לקיימה ומסרה לבן. אמנם מסופקני, אם הנער התפלל. היה לו “סוס” משלו, מקל עבה, שהיה רוכב עליו להנאתו עד שצילצל פעמון בית-הספר.
עם קרני השמש הראשונות, שחדרו לחדרי מבעד לסדקי התריסים, הייתי שומע צעדי-חרש של ילדה המתקרבת לחדרי ודפיקה חרישית על דלתי. ואז היתה נפתחת הדלת ועל המפתן עמדה ילדה, ששערות ראשה מקושטות בפרחים, ועיניה הנוצצות מביטות בסקרנות ורצון. היא לא היתה יפה, אבל כל כולה כפרח השדה.
– הרוצה האדון לרחוץ? – ובעוד רגעים מספר היתה חוזרת ובידיה קערה וכד גדול של מיים. ושוב היתה דופקת על דלתי.
– הרוצה האדון לאכול ארוחת בוקר? – והיתה מביאה מגש-עץ המכוסה מפית לבנה, ועליו חצי לחם, חמאה, גבינה, שתי ביצים וכוס קפה בחלב.
עברו שנים רבות אחר ביקורי האחרון במושבה הגלילית, מקומות חדשים משכו את תשומת לבי וגם טרדות שונות הטרידוני. כמעט שכחתי את המלון שלי ואת בעליו. והנה יום אחד נכנסה אלי בעלת הבית שגרתי אצלה במושבתי, ועיניה מביטות אלי בצחוק קל וערמומי ובוחנת אותי ואומרת:
– בחורה יפה, בת הגליל, רוצה לראותך.
“בחורה יפה, בת הגליל” חשבתי בלבי בתמיהה. לא היכרתי בחורה כזאת, ומה לה אלי?
כשיצאתי אל החדר השני, ראיתי לפני בחורה כבת שש-עשרה.
– מה הביאך אלי? – שאלתי, וביקשתיה לשבת. היא הסמיקה כולה.
– האין האדון מכירני?
נזכרתי בילדה, בתו של בעל המלון במושבה הגלילית. האומנם זאת היא, כך גדלה? יפה לא היתה גם הפעם, אבל פרוח פרחה כמו אז. לחצתי את ידה בחמימות וביקשתיה להיכנס לחדרי. ובמלים קצרות הסבירה לי את דבר בואה אלי, דבר שגם הפתיעני וגם הפליאני.
אביה מת לפני חצי שנה. אחיה, שלקח לאשה בת חנווני מטבריה, עמד על כך שנחלת האב תחולק. והפקידות של הבארון תמכה בדבר. העידית עלתה בחלק האח, והזיבורית והבית והרפת בחלק הבת והאם. האח בנה לו בכסף הנדונייה של אשתו בית חדש וחנות. מן הפלחה משך ידו ואת אדמתו היה מחכיר לאריסים ערבים. ואחי אשתו הציע לה, לנערה, לקחתה לאשה וגם ביקש שתמכור את חלקה ותצא לגור עמו בטבריה כי חנות גדולה לו. האם שמחה לשידוך, אבל היא אינה רוצה בו, בבחור, ואת אדמתה לא תמכור, את מושבתה לא תעזוב וחנוונית לא תהי.
שמעתי את כל הסיפור בקשב רב ורחמי נכמרו על הנערה-הילדה, אבל במה אוכל לעזור לה? היא ביקשתני שאסע לחיפה, שבה נמצא עכשיו ראש הפקידות מפאריס, ואשתדל לפניו שיקציבו לה אשראי קטן, כדי שתוכל לעבד את אדמתה לבדה.
– אבל זיבורית היא, והתוכלי את, נערה בודדה, לנהל משק חקלאי?
– אמנם זיבורית היא, אבל בסביבה אוצרות זבל, במשך שנתיים תהי עידית. את המשק החקלאי אני אוהבת, ואעשה את עבודתי כטובים אשר במושבתי.
דבריה נאמרו בבטחון כזה שהשפיעו עלי, וחפצתי מאוד לעזור לנערה שיקרה לי הפעם. שיבחתיה על רצונה הטוב והבטחתי לעשות למענה ככל אשר תשיג ידי. לאושרה לא היה גבול.
נסעתי לחיפה ואף הצלחתי. הפקיד הראשי שלבו היה טוב וער מאוד לחקלאות, שמח לשמוע את דברי הנערה, והסכים להקציב לה את האשראי הדרוש. פקידיו ליגלגו ואמרו:
– על האיכרים אנו מצטערים, הנוסיף עליהם נשים? מוטב שתתחתן ותשים קץ להזיותיה!
ואולם הפקיד הראשי עמד על דעתו.
הודעתי לנערה את הבשורה במכתב. לאחר ימים מספר קיבלתי ממנה מכתב תודה חם ומלא אושר, וכמספר המלים היו מספר השגיאות בו. צחקתי מטוב לב.
זמני לא הרשני בעת ההיא לבקר בגליל, אבל לא הזנחתי שום הזדמנות לשאול על מעשי מכירתי, והכל סיפרו לי בשבחה. את כל אדמתה זיבלה זיבול גדוש, חרשה חרישת קיץ ובשנה השנייה כבר קיבלה יבול טוב. ובסוף השנה השלישית שילמה חלק מן ההלוואה להפתעתם הגדולה של הפקידים. וכשהגיע הדבר לפקיד הראשי, שמח שמחה רבה.
באביב השנה הרביעית ביקרתי בגליל ובאתי אל המושבה הקטנה. בית המלון לא היה קיים עוד, הבת לא היה זמנה נתון לו והאם הזדקנה. ואולם שתיהן קיבלוני כידיד ותיק. כשנכנסתי אל החדר, הרגשתי בו שינוי. הוא נהפך לחדר השינה של הבת. וילאות לבנים בחלונות, תמונות על הקירות וריח נקיון. ישנתי עד שעה מאוחרת, ולא שמעתי לא את חריקת השער ולא את הדפיקה על דלתי. וכשהתעטפתי בחלוק הבוקר שלי ויצאתי אל החדר השני, ביקשה הזקנה את סליחתי בשם בתה על שלא חיכתה לי. בשדה “בוערת” עכשיו העבודה.
בשעת ארוחת הבוקר, התאוננה לפני האם על שבתה ממאנת להינשא. כל הבחורים מחיפה, טבריה והמושבות, הבאים לראותה, חוזרים בבושת פנים. ומדוע ולמה?
אחרי הארוחה יצאתי אל החצר. לא היכרתיה. אף סימן של ליכלוך לא היה בה. וגם הרפת היתה נקייה. ומסביב לבית היו ערוגות פרחים. תרנגולות ואווזים ותרנגולות-הודו טיילו בחצר, וניכר היה כי חלקם טוב עליהם.
רכבתי על סוסי ויצאתי לראות את שדות מכירתי שידעתי מקומם. הופתעתי למראה עיני. רק במושבות הגרמנים ראיתי חלקת שדה כה נקייה ומעובדת כל-כך יפה. החיטים, השעורים והפול הבטיחו יבול רב. בעלת-הבית הצעירה והחרת שלה עסקו בזריעת תבואת קייץ. היא סיפרה לי בגאווה, שהשנה לקו רוב השדות בכפרים ובמושבה ב“דוּדי”, תולעת שעשתה שמות בתבואת החורף, ובשדה שלה לא נגעה הרעה, כי רגילה היא לחרוש את השדה כל קייץ, לאחר הקציר, והחריש הקיצי משמיד את ביצי התולעת.
הקשבתי קשב רב לדבריה ולא יכולתי לגרוע מבטי ממנה.
ידעתי כי בין האח והאחות יחסים רעים וגיסתה שונאת לה בנפש, ולא הלכתי לבקרם. ואולם, בלכתי לפנות ערב למכירי הישנים במושבה, נפגשתי עם האח ואשתו, והיא אמרה לי, כי הברכה בשדות גיסתה מידי החרת שלה באה, בחור כארזים מהכפר השכן, ובין שניהם יחסים “נפשיים”. ידעתי כי אלה הם דברי בלע. ואף על פי כן הסתכלתי למחרתו, בלכתי שוב פעם אל השדה, אל החרת ואל בעלת-הבית בעיניים פקוחות, ונוכחתי לדעת, כי אמנם רק דיבה רעה כאן.
כעבור שנה, נסע החרת לאמריקה, ובמקומו בא בידואי, והשדה של ידידתי לא ירד מרמתו.
שוב עברו עלי שנים ללא טיולים בגליל. שמעתי כי האם הזקנה מתה, והבית של מכירתי נהפך כעין מרכז לצעירי המושבה, החלוצים שנתרבו בה; בערבים היו מתכנסים בביתה לכוס תה ולשיחות בענייני היישוב. אחר כך שמעתי על התקרבות יתירה בינה ובין אחד הצעירים הללו, מי שהיה פועל במושבות יהודה, והוא בקי בנטיעות. ובהשפעתו נטעה כרם קטן של גפנים ושקדים, וכל העבודה נעשית על ידו. במושבה התלחשו, שסוף סוף מצאה מכירתי את מי שעתיד להיות בן זוגה. שמחתי לה מרחוק. אבל לא עברה כי אם שנה אחת ושמועה חדשה הגיעתני והפתיעתני, כי הצעיר יצא לפתע לאמריקה. ומכירתי עזבה את הכרם, אין לבה לנטיעות.
ויום אחד הגיעני מכתב מידידתי הגלילית, ובו חמש שורות, בקשה שאבוא להצילה מצרה גדולה. מה קרה, ובמה אוכל להצילה? אבל בעוד שבוע כבר הייתי במושבתה, בביתה ובחדר “שלי”. החדר היה מוכן בשבילי עוד בטרם בואי, היא העתיקה את מיטתה לחדר אמה.
צרתה היתה אמנם צרה. ואולם ידי קצרה הפעם לעזור לה. ולהיפך ידי היתה עם מתנגדיה. וזה הדבר. ראש הפקידות יזם יזמה גדולה. לקדוח קדיחה עמוקה בסלעים שמסביב המושבה במקדח אמריקני ענק כדי לנסות למצוא מיים בעומק האדמה. ואולם תנאי מוקדם התנה עם המושבה, כי כל אחד האיכרים יחזיר לפקידות שליש מאדמתו למען הושיב עליה איכרים חדשים, מתוך פועלי המושבה. רובם של אנשי המושבה הסכימו ומיעוטם התנגדו, וביניהם גם ידידתי. ושני נימוקים לה. איך תפרוש מאדמתה שחלק מנפשה הוּשקע בה? ועוד: היא האמינה רק בפלחה, כל תוצרת אחרת תשעבד אותה לשוק. אמונתה לא הוליכה אותה שולל עד עתה, ועל שני שלישים מאדמתה לא תוכל להגשים את מחזור הזרעים שהיא רגילה בו. ואף גם זאת, לפי התכנית החדשה יעסוק כל איכר באופן עצמאי רק במשק החדש שיווצר על ידי המיים, והפלחה תיעשה באופן שיתופי ע"י מכונות חקלאיות חדישות שיביאו מאמריקה. ולשם רכישת המכונות הללו ימכרו את כל בהמות העבודה שבמושבה והעגלות. היא לא הסכימה בשום אופן למשק שיתופי ומן הפרדים שלה, שהיו היפים ביותר במושבה, לא תיפרד. היא קנתה אותם בעודם סייחים קטנים בסוריה, ובעצם ידיה גידלתם. והאם תבטל את הגורן, והאם המשק שלה יתנהל שלא על דעתה? לא, אין לבה של מכירתי לתכנית החדשה. ואולם המתנגדים לתכנית הם רק האיכרים הזקנים, וגם אחיה וגיסתה עמם, וכל האיכרים הצעירים במושבה הם בעד התכנית; התישאר היא עם מתנגדיה בעצה אחת ותהי נגד ידידיה?
ידידתי היתה אומללה וקיוותה לעזרתי. ואני הייתי אובד עצות. התכנית היתה נראית לי מאוד, מיים ותוספת איכרים חדשים, זוהי משאת נפשו של כל חקלאי. אבל הבנתי גם את מצוקת נפשה של ידידתי. היא הקשיבה לדברי ודמעות פרצו מעיניה. נזכרתי בבקשת אמה המנוחה, כשראיתיה בפעם האחרונה, לדבר על לב בתה כי תינשא לאיש: “רק לך היא שומעת, ורק אתה יכול להשפיע עליה”. ושאלתיה, למה לא תהי לאיש, ותמצא עוד עניין בחיים.
הנערה הסמיקה.
– לא, לעולם לא אהיה לאיש!
– למה?
– יש רק גבר אחד, אשר אחריו הייתי הולכת בעינים עצומות. אבל הוא לא יקח לאשה נערה שאינה קוראת ספרים, והפרדים לוקחים את לבה יותר מכל הספרים שבעולם.
היא הרכינה את עיניה. לבי היכני. אל מי מכוונים דבריה? האומנם? האומנם שמרה נערה זו, שידעתיה כילדה קטנה, רגש חם אלי, לאיש הגדול ממנה ב-15 שנה? ומי יודע… אולי, בבואה אז אלי בפעם הראשונה לבקש ממני את עזרתה לפני הפקידות, היתה אולי מוותרת על אדמת מושבתה אילו הייתי קורא לה והיתה בונה יחד עמי את ביתי וממלאה אותו אושר?
ואולם עכשיו כבר דפקה הזקנה על שערי חיי.
לא עברו אלא חדשיים אחרי ביקורי האחרון במושבה הגלילית ושמועה מרעישה הגיעתני. ידידתי מכרה את כל רכושה לפקידות ונסעה לאמריקה, וגם לא באה להיפרד ממני. נסעתי לחיפה, חקרתי ודרשתי אצל הפקידות ואצל מכיריה של הגלילית, ואיש לא יכול היה להגיד לי, מי סידר לה את האפשרות לנסוע לאמריקה ולאן ואל מי נסעה. הדבר נשאר סוד כמוס עד היום הזה.
פינחס’ל, נכדו של הרב, מקובל היה על כל אנשי צפת, וכולם אהבוהו, מתנגדים וחסידים, פרושים ומקובלים. לא היה איש בעיר שידע להנעים כמוהו את זמירות הסעודה השלישית; ובשעת הדימדומים, בין קודש לחול, היו מתכנסים אנשים מכל קצות העיר ובאים לבית הרב לשמוע ניגוניו של פנחס’ל.
קולו היה משרה על שומעיו רוח קדושה, פניו חיוורים ועדינים ובעיניו השחורות דולקת אש תמיד.
הרב והרבנית – אין שמחה במעונם. הרב – משום שהמקום מנע ממנו בן זכר שיישב על כסאו אחריו, ואילו נכדו זה, אין לבו אל ההלכה. הרב עצמו היה מקדיש שעות ללמדו שיעור.
– פינחס’ל, באר את הסוגייה!
והנכד התעורר כמתוך חלום.
והרבנית – נפשה תבכה במסתרים; מדי תביט אל נכדה נזכרת בבתה. אותה ארשת פנים, אותן העיניים, ואותו הקול… לא הקול, כי אם הניגון. בעוד בתה ילדה קטנה היתה שרה שירים שהיא עצמה חיברה, וכל השכנות היו מתכנסות לביתה ומקשיבות. כשמלאו לה שתים עשרה שנה גזר עליה אביה הרב כי תחדל משירתה לבל תהא מכשול לרבים. עצבות ירדה על הילדה. בת שש עשרה נישאה לאיש ואלהים בירכה בבן לתקופת השנה. ואולם ה“מרה שחורה” לא סרה ממנה. היא לא היתה כרוכה אחרי בעלה ובנה, ובאחת השבתות, “שבת חזון”, נזדמן לבית המדרש של הרב חזן שעלה מן הגולה. מראהו יפה ופרקו נאה. מן האשנבים של עזרת הנשים היו עיניים דולקות צופות אליו, ובשעת “אב הרחמים” עלה משם קול בכי ויללה כביום הכיפורים. ואולם לפתע נשמע קול שירה עונה לעומת החזן, עזר כנגד ניגונו, והקול קול אשה. בהלה קמה בבית המדרש, פחד אלוהים נפל על קהל הנאספים: במקום הקדושה שם הטומאה, והקול קולה של בת הרב.
מאז לא רפתה יד “הקליפה” ממנה. חדשים ושנים ישבה כלואה בביתה, ושערותיה סתוּרות. ביתה הוזנח ובעלה ובנה נעזבו לנפשם. הלכו בני משפחתה לשאול בעצת קדושים, סגרוה במערת אליהו, לרגלי הכרמל, ובמערה של ר' שמעון הצדיק, לרגלי הר הבית, והטבילוה במקווה של רבי שמעון בר יוחאי במירון, לרגלי העצמון, – הכל לשווא, אין עצה ואין תושיה. הלכו ושאלו בעזרת הרופא של המיסיון, להבדיל באלף הבדלות, ובעצת חג’ים ודרווישים, ואולם מיום ליום שולח יותר רזון בבשר האשה, ולתקופת שלוש שנים יצאה נשמתה.
בעלה הפליג לכרכי הים. סיפרו, שיצא שם לתרבות רעה. האנשים שמרו את הדבר בלבם ונזהרו לבל יגיע לאזני הרב והרבנית. והנכד גדל בבית הרב.
ב
כל ימות החול היו לפינחס’ל ימי עבודה קשה. אביו זקנו הרב ציווהו לשקוד על הספר מבוקר ועד לילה. ואולם קשה יותר היה, שציווהו גם לא לשיר בימות החול. שירים בימות החול – מנהג עכו"ם הוא, אמר הרב.
אבל הנה ממשמש ובא יום הקודש, יום השבת. זכות מיוחדת עמדה לפינחס’ל; כל יום ששי, לאחר תפילת שחרית ולאחר עיון בפרשת השבוע, נתן לו הרב רשות להתייחד עם נפשו בשדה. אמנם, הרב, ה“מתנגד”, היה תחילה כנגד זה. הרי אסור להסתכל בעץ נאה ובשיח נאה. ואולם המקורבים הביאו ראייה מן האבות ואף מן האר"י הקדוש, שהיה יוצא לשם ייחוד אל השדות. גם הרבנית, שמזרע “חסידים” היתה, תמכה בדעתם; והרב ניאות להם.
ביום ששי היה פינחס’ל מתפלל עם ה“מניין” הראשון של בעלי-המלאכה לפני זריחת השמש. וגם על פרשת השבוע היה עובר במהירות. והשמש העולה ממזרחה של הכינרת, מעבר להרי הבשן, היתה מוצאת את פינחס’ל מאחורי העיר. על פני “הר הכלה”, שנטיעותיו מרובות, היה ממהר לעבור, לבל ייכשל ב“מה נאה אילן זה”, יורד היה אל “עמק הטחנות” ולא אל המעיינות ואל הגנים היה מכוון צעדיו, אלא לגיא בין הסלעים הקירחים. לא מראה עיניים היה מבקש פינחס’ל, כי אם משמע אזניים. שעות ארוכות היה מתייחד עם נפשו. אזנו קלטה את כל הקולות שבסביבה. את שיקשוק המעיינות הנופלים אי-שם מסלע לסלע. ציוץ ציפרים. ויש שאזנו היתה קולטת קולות דקים וחשאיים ביותר. קול אנחה מבטן האדמה ישמע, כאנחת אשה. ויש שיחרישו את אזניו קולות אדירים, שאין איש נותן עליהם דעתו, קול שאון מבית הסלעים, כאילו רוח נכלאה ביניהם ומבקשת לפרוץ. ויש שיבוא אליו ממרחקים הד צריחה מרה. מי הצורח? מאין בא הקול ולאן נעלם? ויש אשר חיה משונה תעבור במרחק-מה ממנו ומסתכלת בו כמשתאה, ויש שרמש פלאי זוחל ועובר על פני האדמה.
ופינחס’ל קולט את כל הקולות ושברי-הקולות האלה ואיזה כוח נעלם ונסתר מצרפם בדמיונו. והֵדם נשמע בזמירותיו בסעודה השלישית, עם צאת שבת-קודש.
ואותה שעה נפשו מסתלקת מטרקלין הסבא שלו, משולחן הסעודה, ועולה לעולם שכולו טוב. ובגמרו, מתעורר ופוקח את עיניו ורואה: עיני המסובים נתונות בו ופניהם חיוורים ומלאים התעוררות.
– יישר כוחך! פינחס’ל! יישר כוחך!
רק הרב אינו מביט אל נכדו ואינו אומר כלום. מרגיש הוא, שהניגון פעל גם עליו והוא מתבייש בפני חסידיו בחולשתו, ומרכין ראשו יותר ויותר.
והרבנית יושבת בחדרה, בקירבת מקום לדלת הפתוחה קימעה כלפי הטרקלין של הרב, והיא מוחה בסינר המשי שלה את דמעותיה: “כאמו הוא… כשתי טיפות מיים”.
ג
הרחק מאחורי צפת, היה מקום אחד, שרגל אנוש לא תדרוך בו. סביבו סלעים, החשופים לגשמים ולברד בחורף, ולשרב הלוהט בקיץ. ומראיהם שחור ושרוף. קללת אלוהים רובצת על המקום; גם שועל ונמייה ותן כעברם בקירבת מקום נוטים הצדה.
ובלב הסלעים, לכל אורכם, עובר גיא: אחד ענק היכה באגרופו על פני הסלעים האלה וביקעם. ובנקיק העמוק חשכת עולמים; קרן אור של השמש לא תחדור שמה. והגיא צר מאוד וכתליו שופעים ויורדים, ואי מזה נובע מעיין ומימיו הדלוחים והעכורים, העוברים על קרקע הגיא ונופלים מאבן לאבן, משתפכים אל בקעה סגורה ומסוגרת, שאין מוצא לה, נקווים לרקק ממאיר. גם הנשר העף מעל לסלעים, בראותו את נקק-הגיא ובהריחו את ריח הביצה, צורח וחובט בכנפיו, מתרומם ונעלם.
כל העוברים מרחוק, בשביל המטפס ועולה בין ההרים מטבריה לצפת, דופקים בהמותיהם למראה גיא האימים. אומרים, שעל קרקעו, בתוך המיים העכורים, שורצים מיני ברואים, שחציים נחשים וחציים בני-אדם. שלטון סמאל.
והישמעאלים בני המקום מספרים: לאחר שגירש אבינו שבשמים את השטן ממרומים, נתמלא לבו קנאה ואמר: “ואף-על-פי-כן אשתתף גם אני בבריאת העולם!” וביותר קינא השטן ביצירת-אלוה הנפלאה: הירדן והכינרת. שוטט בהרים ומצא את הסלעים הצחיחים בואכה צפתה. אמר אל לבו: ערירים וארורים הם, אבל אני אהפכם למקום חיים! היכה בידו על הסלעים להיותו עמק כעמק הירדן – ויהי רק גיא צר וחשוך ובו מעיין אכזב. ויתברך השטן בלבו: פה מוצאי הירדן שלי. ובקצה הגיא נתגלתה לשטן בקעה קטנה וצרה. וישמח בלבו: כאן תהיה כינרת שלי. ואולם המיים, שהוביל השטן מהמעיין, לא היו מי ירדן כי אם פלג דק ומרופש, והבקעה שהמיים נפלו לתוכה לא היו לכינרת אלא לביצה.
ראה השטן את מעשה יצירתו – וקפץ מבושה ליוון המצולה, ועושי דברו עמו, ויהיו ליצירים שחציים בני אדם וחציים נחשים.
שמע המקום המאורר הזה הגיע גם לפינחס’ל, גם ראהו מרחוק בטפסו ביום הששי בין ההרים אך מעולם לא קרב אליו. עוברי דרכים וחמרים, הנודדים לרגל פרנסתם בשבילים בין ההרים, היו מספרים, כי אם יגיע אדם יחידי למקום ההוא, לאחר שקיעת החמה, ושמע לפתע קול צחוק, צחוק אשה, וכוח משונה יאחז בו באומלל ומשכו בחבלי קסם. רק אם תעמוד בו הרוח אותה שעה ויקרא בקול גדול: “שמע ישראל!” ופסק צחוק הקסם והאיש יחזור אל דרכו הנכונה ויציל את נפשו.
לפעמים, כשפינחס’ל מטייל בשדה, מטה אזנו לבכי המייתו של המעיין הנסתר ושואל את נפשו: מה קול הבכי הזה? שמא קולן של נשמות ערטילאיות שנתעו לשם?
ד
חדשה נפלה בעיר. תחילה צחקו ואמרו: להד"ם! סיפורי בדים! אחר-כך היו מושכים בכתפיים מתוך תמהון ואמרו: מעשה פלאים, ומי יודע אחרית דבר.
ומעשה שהיה כך היה: מכרכי הים באו אנשים והתחילו בונים בניינים באותו המקום. כיצד יעלה על דעתו של אדם להתיישב שם, במקום שדים ולצים? ומי המה האנשים? שמא שליחי השטן? ומי יודע מה תקלה תבוא לעולם מהם ומבניינם?
וכאשר נשלם הבניין, ארמון משולש הקומות, באו אנשים חדשים, כושים שהובאו ממצרים, וירדו אל עומק הביצה וחפרו בה תעלות, פתחו מנהרה מתחת להרי הסלעים והטו את המיים המעופשים לעבר הכינרת. ובראש הגיא, ליד המעיין הנרפש, קדחו במכונה גדולה והעלו מן התהום מעיין זך. יושבי צפת נבוכו לשמע החדשות המדהימות הללו, ועוד הם מגלגלים דברים על הביצה שיובשה ועל המעיין שנגלה, ושמועה חדשה, מופלאה מן הראשונה, הגיעה העירה והטילה בה מהומה: כל הבניין הנהדר, כל התעלות, החפירות והקדיחות לא נעשו אלא בשביל נשים, שהזירו עצמן מדיבור פה.
“הא כיצד?”
נשים אלו קיבלו על עצמן סיגוף להיות אילמות כל ימי חייהן. ואומרים, שנאות הן!
אנשי העיר, שעמדו חבורות חבורות בשוק, רקקו בשאט נפש.
ובסוד חכמי העיר נמנה ונגמר כי יד סמאל באמצע, ואין כוונתו אלא לנסות ולהדיח את העיר הקדושה.
המקובלים שבעיר ידעו את כל סוגי הסיגופים, שנסתגפו בהם בכל דור ודור, אבל מה לאשה ולסיגופים? היא, שאין לה בעולמה אלא שלוש מצוות בלבד – מה לה ולדביקות? ואלם-פה – מי הוא שהתיר סיגוף כזה? הפה נוצר לשבח ולהלל את מעשי הבורא, ומי נתן רשות לשנות מעשי בראשית? וכי אין בזה ראייה מפורשת, כי רשתו של סמאל פרושה במקום ההוא?
ה
והשמועות על המעשים הנעשים שם משכו את לבו של פינחס’ל. מי הן אותן הנשים? האם הן כאמו המנוחה וכסבתא שלו, או שמא אינן באמת אלא שליחות השטן?
ומניין להן לבריות חלשות, הכוח לקבל מרצון עונש חמור כזה? ושמא אין כאן אלא גזירה מלמעלה, שאין בן-תמותה יכול לעמוד בפניה?
וכל יום ששי היה פינחס’ל רואה מרחוק אותו ארמון לבן בין הסלעים השחורים. ויש שהיה מתקרב שמה בעקיפין, ועמד במקום נישא, והנה מקום הביצה הפך לגן-פרחים וירקות. ופלג מיים זכים מפכה מרגלי הסלעים ומשתפך אל בין השיחים להשקותם. ובין הערוגות מתהלכות נשים לבושות צחורים ומטפלות בצמחים. ויש שהן יורדות ממדרגות הארמון, בשורה ארוכה תלכנה, זו בעקבות זו, והנה מתפזרות בין הערוגות זו לכאן וזו לכאן והן דומות לציפרים גדולות, צחורות ואילמות. ופינחס’ל פונה עורף ובורח כברוח איש מן הסכנה האורבת לו.
ו
ל"ג בעומר. עם עלות השחר הלך פינחס’ל עם חבורת אברכים למירון. בדרכו חזרה עזב את החבורה ויצא להתייחד קצת עם נפשו.
הוא טיפס ועלה לצוק סלע גבוה, ממנו נגלה לעיניו מראה כל הסביבה כולה, מראה פסגות וגאיות1 ומרחקים. ההרים מחשים סביבו. ראשו החד של העצמון מזדקר כלפי מעלה. כאילו בא בטרונייה עם בורא העולם. ופני גוש-חלב זועפים וקודרים: טענה מרה, זעקת שבר נקרשה בין קמטי טרשיו. ומבין ירכתי ההרים, מאחורי העצמון, נראה לו לפינחס’ל כתם שחור מרחוק, והוא יודע כי שם מסתתרת יודפת. מה הכתם? האין זה דם נקיים שנשפך במקום ונקרש והתאבן? אילו היה עכשיו מישהו פותח בזעקה, היה גם פינחס’ל זועק אחריו. הזעקה צורך נפשו היא, אבל אין הוא יכול לפולטה מלבו.
“למה קיבלו הן את הסיגוף האיום על עצמן, תענית דיבור?”
פינחס’ל נעקר פתאום ממקומו. ידוע ידע לאן נושאות אותו רגליו, ואף-על-פי-כן הוסיף ללכת.
הארמון הלבן התנשא לנגד עיניו, ובפעם הראשונה ניצב קרוב אליו. מתוך חלונותיו הפתוחים נישאת מנגינת-קסם. מה הדבר? הלא במקום הזה אין קולות. זמר של כלי-ניגון הוא – ומה הכלי? לא כינור ולא חליל. ומה נפלאים הצלילים, משל לדיבורים בלא מלים. והלחן מספר על החיים שהם הבל ורעות רוח, ואין בהם לא צדק ולא יושר, וכל המבקש תקנה לעצמו יינזר ויציל את נפשו.
נדהם ונרעש עמד פינחס’ל ולא הבין מי זה פירש לו כך את הניגון. מעודו לא ידע מחשבות כאלו… ומי זה אשר חיבר ניגון נפלא זה?
פחד אלוהים נפל על פינחס’ל, נשא את רגליו וברח צפתה. על נפשו ברח.
ז
חג השבועות. פינחס’ל אהב את הירק שהסבתא קונה מאת השכנים הערבים ומקשטת בו את הבית לכבוד החג, ואת הקירות המסויידים בידי סבתא אהב, ואת החול הצהוב שהיא מפזרת בידיה בחצר. פינחס’ל עוזר לה, אף על פי שסבא נוזף בו על ביטול תורה.
והנה החג בא. בין מנחה למעריב, במסיבה של מקורבי הרב, לפני שקיעת החמה, ישב גם פינחס’ל. המסובים נואשו ממנו; אבד קולו, נסתלקה ממנו השירה, – חשבו בזמן האחרון בלבם. ולפתע נזדעזעו. הוא ישב חיוור כסיד, עיניו כגחלים לוחשות, ומבטו שלוח למרחקים. ומפיו נפלטה שירה נפלאה.
יש שנדמה היה להם למסובים, כי דברים שכבר שמעו הרבה פעמים הם שומעים ולא שערום אבותיהם. ועיניהם פקוחות לרווחה, ועל פניהם הבעה של התפשטות הגשמיות.
ויש ונדמה להם כי דבר אסור, משהו שלא ככתוב, עולה משירתו של פינחס’ל, והם פוזלים כלפי הרב כשואלים אם מותר.
והרב, הוא נזדעזע! מה שירה הזאת?
הרבנית, שישבה בחדרה, נדמה לה שאת קול שירתה של בתה היא שומעת, מעולם האמת.
והנה נפסק פתאום ניגונו של פינחס’ל. האנשים ישבו עוד כמוקסמים. לבסוף נשמעו קולות:
– ממש כינור!
– חליל!
– מה לך כינוֹר ומה לך חליל!
– כלי זמר כזה עדיין אינו במציאות!
– פלאי הבורא!
רבותי, הגיעה שעת קריאת שמע של מעריב, נשמע קול הרב והוא ספוג צער.
ח
פינחס’ל חמק מן הבית ובצעדים מהירים יצא את העיר ופניו להרים. כוח נעלם דחפו קדימה, ורק דבר אחד ידע ידוע: עליו למהר וללכת, פן יחמיץ את השעה.
הנה הסלעים, הארמון הלבן התנשא מביניהם. בצעדים חשאים הגיע אל החומה הגבוהה שהקיפה את הארמון. החלונות היו מוארים, ושוב נשמע ניגון. הפעם היה ספוג הכנעה, חנינה, בקשת סליחה ומחילה.
“תפילה?” אמר פינחס’ל בלבו: “הככה הן מתפללות?”
בקיר החומה היו מקומות שקועים ובולטים. ביקש פינחס’ל לעלות ולשבת בראש החומה.
כמה אוהב הוא את הנגינה, הנושאת אותו הלאה מעולם המציאות ומביאה אותו אל עולם שכולו שיר, כולו תפילה, כולו השתפכות הנפש. הנה ניגון חדש. “גן עדן?” חלפה מחשבת פתע במוחו של פינחס’ל. ופתע מעדו רגליו ונפל מלוא קומתו לתהום, שבין החומה והארמון הלבן.
-
במקור נדפס “גיאות”. הערת פב"י. ↩
ר' אליעזר איש ידוע חולי ויושב בית. ורק כשבנו יזהר ובתו ברוריה הקטנה הולכים אל המורה, יוצא ללוותם בדרכם, שלא יתגרו בהם הפירחחים הערבים. העיר עזה, שבה ישבו אליעזר וביתו, רק מניינים אחדים של יהודים היו בה וערבייה מרובים, וילדיהם מתקלסים בילדי ישראל המעטים. אמנם, הפירחחים ידעו, כי אליעזר אין בו כוח להענישם, אבל ככל בני עזה ידעו כי קדוש האיש ואסור לנגוע בו ואף לא בילדיו, כשהוא מלוום.
ובשוב הילדים הביתה, יושבים הם ליד מיטת אביהם, והוא מספר להם מסיפורי התורה. ופעמים יושבים הילדים ככה, מכווצים ומכונסים, עד שתשוב האם מן השוק. הילדים אהבו מאוד את סיפורי אבא, ויזהר, ששקדן היה ב“חדר”, למד מפי אביו תוספת תורה. ויש ור' אליעזר היה אומר לאשתו בלחש, שבנם עתיד להיות גדול בתורה. והאם, שטרדות החנות מרגיזות אותה, משיבה לו במרירות:
– מוטב לו שיהיה גדול בפרנסה!
והדברים האלה מצערים מאוד את ר' אליעזר, ושיעולו מתגבר. זוהי מחלתו שהביא מן הגולה.
יזהר מצטער לשמע דברי אמו. הרי היא מצערת בזה את אבא! והאם מתחרטת מיד על הדברים שנפלטו מפיה, והיא מחבקת ומנשקת ילדיה.
ברוריה הקטנה מצטערת לפעמים על עניין אחר. כשהיא ויזהר חוזרים הביתה מן המורה, הם נכנסים אל החנות של אמם. ויש והיא אומרת להם מתוך רוגזה, שילכו הביתה ולא יפריעוה. ובדרך טוענת ברוריה באזני אחיה: – לאנשים מן הרחוב היא נותנת לבוא לחנות וגם נותנת להם דברים טובים, ואותנו היא מגרשת הביתה.
ואף-על-פי-כן ידעו יזהר וברוריה, שגם אמם אוהבתם בעומק לבה. והיא דואגת להם. ולמה היא בוכה מזמן לזמן?
ב
בביתו של ר' אליעזר היה שמור אוצר יקר, ספר תורה, שהביאהו עמו מן הגולה. ולא רק יזהר, כי אם גם ברוריה, היו מביטים לארון הקטן, שבו היה שמור הספר, ביראת-הקודש. יזהר ידע מפי אביו את כל קורות הספר.
פעם בלילה נפלה דליקה בעיירה שבה ישבו הורי יזהר. כל העיירה עלתה באש, והאש אחזה גם במחסן העצים ובביתם של הוריו. סוחר עצים היה אביו. הורי יזהר קפצו ממיטותיהם בחלוקי לילה וברחו החוצה. ורק את ילדם, יזהר, שנולד להם לפני שנה, הצילו מהאש. ופתאום נזכרו שניהם במשהו. האב צעק: “אוי לי, הספר!”… והאם צעקה: “אוי לי, כל תכשיטי!”… בימי כלולותיה נתנו לה הרבה תכשיטים מתנת-כלה, וגם מאמה ירשה.
האב קפץ שוב אל תוך האש, שאחזה בבית מארבע פינותיו. האנשים מסביב צעקו צעקת בהלה, האם התעלפה. עברו כמה רגעים, שנראו כנצח, והנה יצא מתוך להבות האש. שערותיו היו חרוכות אש וכותנתו בערה עליו, ובידיו החזיק את הספר. ובאותו רגע נפל הבית והתמוטט כולו.
כשהשיבו את רוחה של האם, קראה: “והתכשיטים שלי?”… והתעלפה שוב.
באותו הלילה הצטנן האב ומאז התחיל להשתעל.
כך סיפר לבנו ולא כיסה ממנו דבר.
ג
לאחר שנים מספר, כשיזהר גדל והאם חסכה מעט כסף בחנות המכולת שלה, החליטו לעלות לארץ הקדושה. האב, מאסה נפשו זה מזמן בחיי הגולה. והאם – ידידים טובים לחשו לה, שאין תקנה למחלתו של אליעזר אלא בארץ חמה. והם באו ליפו. האב הביא עמו את הספר והאם את צרור כספה הדל.
ביפו שמע אליעזר כי בעיר עזה אין לא מניין ולא ספר-תורה. והוא השפיע על עוד כמה אנשים, עולים חדשים כמוהו, להתיישב בעזה ולייסד שם קהילה. בוודאי ימצאו בה פרנסה, כי עיר מאוכלסת היא. ועם אליעזר עלו חייט, נפח, סנדלר, מכונאי וטוחן בריחיים ויחד עם מספר משפחות ספרדים שגרו בעיר עוד לפני כך, הושלם המניין הראשון.
גם על לב אשתו דיבר. מצווה גדולה היא להקים קהילה חדשה ולזכות את עזה בספר. והיא טענה כנגדו, כי יפו ויהודיה מושכים את נפשה. ובעצם, היתה רוצה ב“קולוניה”, אבל כספה לא יספיק לכך. ושוב דיברו על לבה, כי אווירה של עזה יפה לאנשים כבעלה, והערבים בעזה יקנו מחנותה ותהיה לה פרנסה. ואליעזר קיווה כי יוכל ללמד תורה לילדי ישראל ויקיים מצווה וגם ימצא מעט פרנסה לסייע לאשתו.
השנים הראשונות בעזה היו טובות. אנשי העיר שמחו למתיישבים החדשים ויתברכו בלבם כי היהודים יעלו את כבוד עזה כאשר העלו את כבוד יפו. והם קירבו אותם וסחרו עמהם. ובשנה הרביעית להתיישבותם בעזה כבר היו בעיר כמה מניינים יהודים. בעלי מלאכה, סוחרים וגם טחנת קמח הקימו ובית-מלון. ושו“ב התיישב בעיר וגם רופא ורוקח. וכל אלה עלה בדעתם להקים בעיר שכונה עברית מיוחדת, כדוגמת “נווה-צדק” ו”נווה-שלום" ביפו.
אליעזר היה שמח בחלקו ונדמה היה שהוא הולך ומבריא. הוא לימד תורה לילדי ישראל, הודות לו בא השוחט והוא גם החזן, ובביתו קבעו חדר למניין, וספר-תורה הביאו מירושלים. רק בימי חג ומועד הוציא ר' אליעזר – כך כינוהו אנשי עדתו – את ספרו. אשתו עבר מרירותה, כי בחנותה עשתה חיל, ובעזה נולדה ברוריה.
ד
בשנה החמישית להתיישבותם היה חורף קשה. הגשמים ניתכו ארצה במשך כמה שבועות כמבול. השמש לא זרחה. וסיפון ביתם היה דולף. ר' אליעזר הצטנן ונפל למשכב. כוחותיו נחלשו והיה משתעל ימים ולילות, והטחב שבקירות הוסיף צינה על צינתו. על פי המלצתו הובא מורה לעיר, ללמד תורה במקומו. כל דאגות הבית, גם דאגת הפרנסה, הוטלו על כתפי האשה. ולהכעיס נוספו בעיר עוד שני חנוונים יהודים, אנשים צעירים, והם התחרו בה, מבלי שים לב, כי היא אשתו של מייסד הקהילה בעזה. בבית ניכרו שוב סימני מחסור. ושוב התחילה האשה מקנטרת. ר' אליעזר ידע כי לא מרוע לב מקנטרת היא, כי אם מלב רע, אך לו לא הוקל מזה.
– אילו הציל אביכם אז משלהבת האש לא את ספרו, אלא את תכשיטי כי אז לא היינו יודעים רעה…
דבריה נאמרים לילדים, אבל אין הם מכוונים אלא לו.
ואחר-כך היא מתחרטת ובוכה בכי מר.
ור' אליעזר מפנה את ראשו כלפי הארון ומתפלל, כי יסלח לה לאשתו ולא תיזכר לה חטאת מחשבתה.
והנה הולכת האשה מן הבית אל החנות שלה. האב רומז לילדיו כי יגשו אליו.
– אמא מתרעמת עלי. בשלי, אומרת היא, באה הרעה על ביתנו. אבל הרי את חיי הייתי נותן בעדכם ובעדה!
ה
פעם בלילה העיר יזהר את ברוריה.
– אבא… – הדמעות שמו לו מחנק. היא קפצה בבהלה ממשכבה. יזהר התחמק ממנה וניצב אצל מיטת אביו.
פני ר' אליעזר היו חיוורים יותר מתמיד. עיניו הכהות שהו פעם על יזהר ופעם על ברוריה. האם הלכה לקרוא לרופא. לפתע רמז האב כלפי הארון. יזהר הבין, רץ אל הארון, הוציא ממנו בידיים רועדות את הספר, נשקו, והביאהו אל אביו. האב התרומם כל שהוא ונשק את ספר-התורה בשפתיים רועדות.
– שמור עליו, בני, – לחש, – כעל אישון עיניך. עליו נהרגנו דור אחרי דור!
– אני אשמרהו!
פני האב הוארו שוב אור של רצון. ופתע פרץ שוב קילוח דם מפיו והוא נפל אחורנית.
ו
כתום שנת האבל, אמרה האם לעבור לתל-אביב, העיר החדשה, שקרוביה התיישבו בה. ואולם דיברו על לבה ואמרו לה: בעלך יסד את היישוב בעזה ואת תעזבינו? ואף הבטיחו לה לתמוך בה, שתוכל להרחיב את חנותה. ולא רחוק מעזה נוסדה המושבה הראשונה, רוחמה, ומנהלה התיידד עם ר' אליעזר בחייו, ועכשיו יעץ את האלמנה לשלוח אליו את יזהר. נפשו של הנער נכספה מאוד לעבודת אדמה, כי את העבודה אהב, לא את החנות, אבל הוא לא יעזוב את העיר שאביו נקבר בה.
כמעט יום יום היו הולכים יזהר וברוריה לבקר בבית הקברות. בחורף היו קוטפים פרחי שדה, ובקיץ קנו פרחים בפרוטות מאת ערבים. ויזהר היה מספר לאחותו את הדברים ששמע מפי אביו. ואולם עוד קטנה היתה ברוריה ולא הכל הבינה.
ופעם שאלה מתוך היסוס:
– ומתי ישוב אבא אלינו?
– המתים אינם שבים.
– לעולם?
בשנה השניה לאחר מות ר' אליעזר פרצה מלחמת העולם הראשונה. מסביב לעיר חנו גדודי צבא תורכים, גרמנים ואוסטרים. ומהם היו באים העירה לקנות סחורה. וגם בחנות של האם קנו. ידיה וידי יזהר היו מלאות עבודה. בבית היה שפע. שתי שנים טובות היו, ובשנה השלישית כלתה הרעה על עזה ועל בית ר' אליעזר. הרעה היתה גדולה מאוד. התורכים הוכו במדבר ונסוגו בבהלה. ושמועה פשטה בעזה, שהתורכים החליטו לגרש את כל אנשי העיר לבל יפלו בידי האנגלים. האֵם היתה אובדת עצות, לאן ילכו? כיצד תכלכל בגולה את נפש ילדיה?
ז
בוקר אחד נראו שוטרים והכריזו בקולי קולות כי על כל התושבים, בלי יוצא מן הכלל, לעזוב את עזה במשך שלושה ימים וכל העובר על הפקודה, הרוג ייהרג כבוגד. מתוך בהלה ופחד התחילו הכל לארוז את חפציהם. הזריזים והאמידים התחילו לצאת את העיר צפונה. גם בבית ר' אליעזר שררה בהלה. לאן ילכו? האם שלחה שליח מיוחד לרוחמה להודיע לידידם כי ישלח מחרתיים עגלה לקחתם אליו. עד הקרובים בתל-אביב רחוקה הדרך. היא דחתה את היציאה עד השעה האחרונה, אולי תבוטל הגזרה.
ואולם למחרת, עוד לפני הזמן שקבעה הרשות, יצאו חיילים ושוטרים לשוטט בעיר ולגרש את כל התושבים. שוטר זר, שמן ואדום-הפנים, פרץ לבית האלמנה והיתומים, והתחיל לחבוט בשוטו על ימין ועל שמאל. ברוריה הרימה קול צעקה. האם תקעה לידו מטבע גדולה של כסף. חמתו שככה ויצא בצוותו לעזוב בעוד חצי שעה את העיר.
הבהלה גדולה, מה לקחת ומה לעזוב? ובמה לקחת, הרי העגלה הוזמנה רק למחר. ומן החוץ הגיעו קולות של בכי, צעקות ומכות. האם התאוששה. לקחה שלושה שקים ריקים, באחד מהם שמה כיכרות לחם שהכינה עוד מאתמול, חריצי-גבינה, ביצים שלוקות, קופסאות סארדינים וחלב משומר. בשק השני שמה שמיכות, כסתות וכרים. ובשלישי, הקטן, הכניסה מעט לבנים. ויזהר וברוריה עוזרים על ידה. ולפתע נרתע יזהר ממקומו. קפץ אל הארון, הוציא את הספר, כרכו יפה בפרוכת, הדביקו בידיו אל חזהו ועמד מוכן ללכת.
האם הביטה אל יזהר, חשבה להגיד לו משהו והתחרטה.
יזהר עמד זקוף, מחזיק את החבילה הקדושה בידיו ומאמצה אל לבו. פניו זרחו.
האשה שמה את פניה כלפי הדלת: “נלך, ילדים!”
ואולם באותו הרגע פרץ פנימה חייל גבה-קומה ועיני רוצח לו:
– עדיין אתם פה? אתם מחכים לאויב! – הוא הניף שוטו על האם וברוריה. הפיל את יזהר ארצה, היכהו ברגלו. מה אותה החבילה, שהנער לוחצה בכל כוחו אל לבו? ברוריה קפצה כחתול על החייל ונשכה לו בידיו עד זוב דם. החייל נרתע לאחוריו, ופתע הניף בכל כוחו את השוט על ראש הילדה.
ח
כשברוריה פקחה את עיניה היה לילה. נוצצו כוכבים. מסביב שכבו סרוחים על פני החול גברים, נשים וילדים. המון רב. וכולם היו ערבים. והיכן אמא, היכן יזהר? ערבי לבן-זקן, אמר לה:
– אמך ביקשתני לשים עיין בך ובשק.
– היכן היא?
– היא הלכה לבקש את אחיך. הוא נעלם בלילה.
– ולאן הלך?
– איני יודע.
ברוריה ידעה. הספר נשאר בעזה. יזהר לקח אותה על זרועו ואת הספר הניח ועכשיו –
ברוריה ביקשה את הערבי הזקן להשגיח על השק וקמה ללכת.
– לא טוב את עושה. עליך לחכות פה לאמך. היא תבוא לבקשך במקום הזה.
ואולם ברוריה לא שמעה בקולו. היא עברה את כל המחנה, יצאה לדרך המלך ושׂמה את פניה דרומה, לעבר עזה, והנה נראו לה מרחוק פני אמה, כשהיא הולכת וחובטת בידיה על ראשה.
– אמא, היכן יזהר?…
– הוא הלך ואיננו. עזבנו, אנה נבוא בלעדיו?
ט
עוד הדברים בפי האם, וכל החלל התחלחל. מן הים ומן היבשה הבריקו ברקים והרעימו רעמים. כל המחנה נתמלא צעקות, יללות ובכיות. בכוח הזרם נמשכו גם האם וברוריה צפונה. ואת שק המזונות שכחו. לעת הצהריים נעצר כל ההמון ועמד בשדה ריק. גם האם וברוריה עמדו. ופתע נסתחרר ראשה של ברוריה והיא נפלה.
האם הביטה ימינה ושמאלה בעיניים כלות לראות אם נמצא בידי מי שהוא ליבריק (כד) מיים. והשמש יקדה בלי רחמים. עיני האם חיפשו בכל מקום. והנה ראתה אשה אחת מוציאה ליבריק משק להשקות את ילדיה. האם רצה אליה.
– אנא, רחמי, תני טיפת מיים אחת לילדתי המתעלפת!
ואולם מכל עבר הורמו עכשיו ראשי ילדים.
– מיים, מיים! טיפת מיים!
פני האשה אדמו מכעס.
– סורו מעלי! לא נשאר לי כלום!… סורו או אנפץ את הליבריק בראשכם!
האם אימצה את ברוריה אל לבה, היא רצה חזרה לעבר עזה. לאן רצה?
י
עגלה רתומה לזוג סוסים מתקרבת ובאה לקראתה. האשה קראה קריאה של הפתעה ושמחה.
מתוך העגלה הביט אליה ואל ברוריה ידידם. גם הוא שמח להן. ואולם בעיניו היה צער רב. הוא עיכב את עגלתו וקפץ אל העומדות על פני הדרך.
האם הביטה אליו מתוך תקווה ופחד. וכשלא מצאה בפיו את התשובה שביקשה, החווירה כסיד.
ידידה מיהר אליה, השיב את רוחה, והושיבה בעגלתו, אותה ואת בתה1. והחזיר את סוסיו חזרה בדרך העולה לרוחמה.
ובביתו, כשהאם ובתה היו מוקפות אנשים אוהבים, סיפר להן מה שקרה ליזהר.
כשהגיע איש רוחמה בבוקר לעזה וראה שאיחר, הפך את עגלתו להדביק את הפליטים בדרכם צפונה. ופתאום הרגיש ביזהר שהלך מבית אביו וחבילה בידיו. הוא צעד בעוז ובבטחון צפונה. תלתלי הזהב של שערותיו גלשו מתחת לכובעו ועיניו הבריקו. האיש קרא לו, ועוד קריאתו בפיו, ואולם באותו הרגע נתרעש האוויר – פצצה! עמוד של חול ועשן עלה עד לשמים. וכשהתפזר העשן, לא נראה עוד יזהר. הוא נעלם וחבילתו עמו. כל המקום שבו עמד יזהר לפני זה, הפך לעיי מפולת.
יא
דומייה כבדה השתררה בחדר לאחר שגמר בעל הבית לספר את סיפורו על יזהר. האם ישבה כמאובנת וראשה מורד למטה. ולפתע הרימה את ראשה:
– בני יזהר נהרג?
– לא!… – קראה ברוריה ועיניה הבריקו כגחלי אש. – יזהר חי, הוא לא נהרג, הרי הספר היה עמו. הוא ישוב אלינו.
האם, הידיד ואשתו הביטו כולם בתמיהה וחיבה אל ברוריה וכבשו את פניהם בקרקע.
-
במקור נדפס בטעות “בתו”. הערת פב"י ↩
א
ירד גשם דק ובלתי פוסק. הטורים הארוכים של הנוסעים, שחיכו לתורם בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל־אביב, ביקשו להם לשווא חסות אצל קירות הבניינים, תחת הכיפות הצרות במעברים, ונדחקו לתוך כלי־המסע שעמדו הכן לצאת. כשזז ממקומו האוטובוס ההולך בקו רמת־גן, היה כולו ממולא נוסעים. על ספסלים המיועדים לשניים, ישבו שלושה, ושלושים איש עמדו בין הספסלים במקום עשרה. ביום גשם מי ישגיח במקובל ובחוק? וברגע האחרון עלה אל האוטובוס עוד בחור אחד, והוא נדחק לבין הנוסעים העומדים על אף מחאותיהם ועל אף גערתו של הנהג. פני הבחור האירו כפני ילד. וכשהסתכלו בו הנוסעים חדלו מריטונם.
באחת מפינות האוטובוס ישבה אשה קרובה לזיקנה ועיניה כבושות בספר. כיצד יכלה לקרוא בדוחק ובאוויר הדחוס הזה?
למראה האשה נקרעו עיניו מתמיהה ופניו הביעו הפתעה נעימה. בכוח מרפקיו הבקיע לו דרך בין כל העומדים בצפיפות, והגיע עד מקום שבתה וקרא בחמימות רבה:
– מה שלומך, דבורה?
האשה הסתכלה בו רגע.
– האם לא תכירי אותי? – שאל בצחוק קל וטוב.
– לא… תסלח לי – גימגמה מתוך מבוכה.
– הלוא אני מנדוק!
השם המוזר הקפיצה ממקומה כנערה צעירה ופניה זרחו מאושר.
– אתה מנדוק? כיצד…
הבחור הוסיף להביט אליה מתוך חיבה והערצה גם יחד.
– כמה שנים עברו מאז?… עשר…
האוטובוס התעכב מול הסימטה המובילה לנחלת־יצחק, אחדים מן הנוסעים ירדו כאן, וגם מנדוק הזדרז לצאת.
– שלום דבורה… – הוא נדחק בין הנוסעים וקפץ למטה, הניע לאשה בידו ונעלם.
מי הוא מנדוֹק זה, ואיזה שם מוזר בחר לעצמו?
ב
כל מי שהיה עובר ברחוב סלמה, בין תחומי תל־אביב ויפו, ראה בתילי האשפה, שבמבואות אבו־כביר, ילדים ערבים גלויי ראש, יחפים וערומים למחצה, מלוכלכים ומכוסים זבובים. וביניהם נראה כמעט תמיד ילד יהודי אחד. על ראשו כיפה. שתי פיאות עבות לו ו“טלית־קטן”.
“ילד עזוב”… היו חושבים רואיו, ומיד הסיחו את דעתם ממנו והמשיכו בדרכם.
בוקר אחד עברה הגננת דבורה את רחוב סלמה, בלכתה לגן־הילדים החדש, שנפתח באחת השכונות העבריות בתחומה של יפו. לבה התחלחל. כמה מזוהם הוא הילד! היא התגברה על בחילתה, בירכה אותו לשלום ושאלתהו לשמו. שתי עיניים שחורות, נוצצות, נפחדות ונבהלות הביטו אליה כעיני חיה קטנה ושכולה. הברה סתמית פרצה מפיו, ופתע הרים את רגליו וברח אל בין הסימטאות וגם חבריו הערבים ברחו אחריו.
הגננת המשיכה בדרכה, אך מראה הילד לא מש מלבה, מראה בלהות, והיא החליטה בלבה כי לא תעזבנו.
למחרת הקדימה הגננת לצאת לדרכה. ואולם לשווא ביקשתהו בין הילדים הערבים. וגם ביום השלישי הקדימה לצאת. ופתע ראתה אותו מרחוק. היא עקפה את הילד מאחוריו ותפשה אותו בשתי ידיה, בטרם בירכה אותו ואת חבריו לשלום. ושוב פרצה קריאה פראית מפיו, אבל דבורה החזיקה בו בכוח. הילדים הערבים הקיפום והביטו עליהם בסקרנות. דבורה הכינה עמה הפעם חפיסה של סוכריות, והיא חילקה את הממתקים בין כל הילדים וגם לידו של הילד העברי תקעה כמעט בעל כורחו סוכריה אחת. הוא היסס זמן רב, ולבסוף בלע גם הוא את הסוכריה בפעם אחת כחבריו מסביב.
– מה שמך, ילד? היכן הוריך?
הוא לא הוציא אף הגה מפיו. והילדים הערבים ענוה:
– שמו מנדוק. אב אין לו. ורק אם יש לו.
– מנדוק? איזה שם מוזר! אתם קוראים לו כך?
– גם אמו קוראת לו כך. בכל יום לפנות ערב באה אמו הנה, בשובה מעבודתה, והיא לוקחת אותו אל ביתה.
– ובמשך כל היום הוא עמכם?
– כן, מן הבוקר ועד הערב.
– ואת ארוחת הצהריים היכן אוכל?
– אינו אוכל. הוא כבר רגיל ולא איכפת לו. כשקוראים לנו אמהותינו לארוחה, שוכב הוא אצל אחד הבתים ומחכה לנו.
תוך כדי דיבור הצליח מנדוק להחלץ מידי הגננת ולברוח. הילדים הערבים אמרו לדבורה:
– לא תוכלי לתפוס אותו. הוא מהיר כחץ, אף אחד מאתנו לא יכול להשיגו בריצה!
דבורה פנתה אל אחד הילדים, שהרבה לדבר יותר מכל חבריו:
– היודע אתה את בית־אמו של מנדוק?
– כן, יודע.
דבורה הלכה אחרי הילד הערבי, ובדרך הוא סיפר לה, שאמו של מנדוק אינה ביום בבית, כי היא כובסת לבנים בבתי היהודים בתל־אביב ורק לפנות ערב חוזרת.
– אין דבר, תראה לי רק את ביתה.
– אין זה בית, כי אם צריף עץ קטן, בחצר של אחד הבתים.
הם הגיעו לשכונה עברית ענייה אחת ובאחת הסימטאות הראה הילד הערבי לדבורה את החצר. בפינה אחת עמד הצריף הקטן.
דבורה הודתה למלווה שלה ונתנה לו, להפתעתו הגדולה, שילינג. הוא תפס את המטבע וברח על נפשו, כאילו פחד פן תתחרט האשה.
דבורה הלכה לעבודתה, ובלבה החליטה להציל את הילד העזוב.
ג
הרבה טרחה דבורה עד שהשפיעה על אמו של מנדוק, שתרשה לו לקחתו עמה יום יום לגן הילדים. תחילה התעקשה האם. מנדוק הוא כעת בן ארבע, בעוד שנתיים עליו להתחיל לעבוד, להיות מצחצח נעליים או סבל בשוק ולעזור לאמו, שכוחותיה הולכים וכלים. ולמה לו הלימודים?
– לאחר מות אביו לא אמר קדיש. וגם לאחר מות אמו לא יגיד. יגידו קדיש בני העשירים.
ורק לאחר שידולים ותחנונים, הסכימה האם, ואמרה מתוך ייאוש:
– אבל כיצד יבוא בין הילדים ובגד אין לו ללבוש? הלוא הוא יהיה לצחוק בעיניהם וללעג. הלוא על זאת הוא בורח לחברת הילדים הערבים, כי הילדים שלנו לועגים לו שאין לו בגד.
– אל תדאגי. עלי דאגתו. גם למלבושו וגם לארוחתו בצהריים אדאג.
לשמע הדברים האלה פרצה האם האומללה בבכי.
– אבל איני רוצה, שהוא יהיה פושט יד. אביו היה נגר, ועד יומו האחרון עבד. הצריף הזה שלנו הוא, בידיו עשהו. ואני עובדת מיום מותו, עוד לא נחתי אף יום אחד.
– גם בנך יגדל לעבודה כאביו. לאחר גן הילדים נשלח אותו לתלמוד־תורה, ילמד גם מלאכת הנגרות, וידע גם להגיד קדיש וגם להרוויח את לחמו.
הדברים האלה השפיעו על האם ושתי הנשים נפרדו כידידות.
כששבה דבורה מן הגן לקחה את מנדוק עמה, הביאתו אל חדרה, רחצה אותו במים חמים, טרחה הרבה עד שניקתה את ראשו, ולאחר כך הביאה אותו לחנות של בגדי ילדים. לא קל היה למנדוק להתרגל למכנסיים, גרביים ונעליים. הספר גזז לו את שערותיו וקיצר לו קצת את הפיאות.
ולפנות ערב פרצה האם בבכי.
– אילו קם אביו מקברו לא היה מכיר את בנו.
דבורה שידלה ופייסה את האשה בדברים טובים, ולבסוף שאלה אותה למה קראו לילד שם מוזר כזה?
– אביו קרא את שמו מנחם מנדל, על שם אביו שלו, שאף הוא היה נגר בירושלים.
– ולמה שינו את שמו?
– השכנים התחילו לקרוא לו כך, כי אמרו שהוא ילד גס. כי הוא היה רעב תמיד ולבוש לא היה לבשרו. ואחר כך התרגלתי גם אני לשם הזה… יסלח לי הוא בשמיים.
ד
בימים הראשונים התנכרו ילדי הגן לחברם החדש וגם הוא היה מבקש לעצמו תמיד פינה חבוייה. משחקי הילדים לא לקחו את לבו. דבורה עשתה את עצמה כאילו אינה משגיחה בכך, ולא הפצירה אף פעם במנדוק לשנות את מנהגו והיתה מחכה בסבלנות שהשינוי יבוא מאליו. בטוחה היתה, כי הזמן ירפא את פצעי נפשו הרכה. והיא לא טעתה. את כלי העבודה בגן אהב. ועד מהרה למד להשתמש במעדר הקטן ובמגרפה, והיה עובד בלי הרף. גם פטיש קטן מצא ומסמרים וגם חתיכות עץ והיה עושה מלאכת “נגרות”.
לאט לאט התרגלו ילדי הגן לחברם החדש, השונה מהם, והוא נתחבב עליהם. חזק מאוד היה והיה מגן על החלשים.
ומיום ליום חיבבה דבורה יותר את תלמידה.
שלוש שנים טיפלה דבורה במנדוק, ולא רק בגן הילדים. היא היתה מביאה אותו אל חדרה כל יום ששי, רוחצתו ומלבישה אותו בגדי שבת. וגם לפני החגים היתה דואגת לו. ובימי חופשת הקיץ היתה דבורה לוקחתוֹ עמה אל המושבה ששם היתה מתאכסנת אצל קרובים שלה, איכרים. במושבה היה הנער מאושר. לאיכר היו שתי פרות ועגלות, סוס וחמור ותרנגולים לרוב, ומנדוק מצא בהם עניין רב. ועם בני האיכר היה הולך לבציר ענבים ולקטיף וקליף שקדים, ולא היה זריז כמוהו בכל העבודות. והאיכר אהבו מאוד, ודבורה היתה גאה בחניכה ומאושרה באושרו.
כשלמנדוק מלאו שבע שנים, הכניסתהו דבורה לתלמוד־תורה ששם לימדו גם מלאכה, ובשביל הנער בחרה במלאכת נגרות, כאשר הבטיחה לאם. ואולם לא לעולם שמחה.
בהיות הנער בן תשע שנים נתייתם מאמו.
מאז גר עם דבורה. ואולם החדר הקטן היה צר בשבילם, הנער הלך וגדל ומצב בריאותה של דבורה הורע. ואחר שנמלכה הרבה בלבה, החליטה להכניסו לבית יתומים, שחניכיו למדו בתלמוד־תורה שלמד בו מנדוק. הנער קיבל עליו את הדין בשתיקה. ואולם דבורה הרגישה, שיחסו אליה נשתנה מאז לרעה. הדבר גרם לה סבל רב, אך לא היה בידה לתקן את הדבר. היא היתה מבקרתוֹ יום יום בבית היתומים, אבל פניו לא היו כתמול שלשום. בקייץ לקחה אותו דבורה שוב עמה אל המושבה וגם שם היה מתנכר לה במקצת. קרוביה הרגישו בכך וביקשו לנחם את דבורה שלא תצטער, שהרי אין ברירה אחרת. פעם קרה מקרה שגרם לה צער רב. מאז גדל הנער, התחילה לקרוא לו מנחם. והנה בהיותם בקייץ בכפר קרה איזה דבר שהרגיזו והוא התבודד בפינה ובכה. דבורה ניגשה אליו, ליטפה אותו ולחשה באזנו: “מנחם שלי”… והוא הביט עליה בזעם:
– לא שלך אני, ולא מנחם שמי, כי אם מנדוק.
באותו לילה נדדה שנתה של דבורה והיא בכתה עד הבוקר. והגורל גזר, כי ייפרדו לגמרי.
ה
דבורה חלתה, והרופאים ציוו עליה לנסוע לחו"ל להינתח. ודוד אמיד לה בצרפת. מפאריס כתבה דבורה לנער, שמלאו לו אז עשר שנים, וגם שלחה לו מתנה ולא קיבלה ממנו תשובה. ובשובה ארצה הדהימה אותה ההודעה בתלמוד־תורה, כי זמן מה אחר נסיעתה ברח מנדוק. חיפשוהו ולא מצאוהו. יש אומרים, שהוא ברח לאחד הקיבוצים, אבל כל חקירתו של המנהל לא העלתה כלום.
דבורה היתה כהלומת רעם. טוב שבאו קרוביה מן המושבה, לקחוה אליהם ולא הניחו לה זמן רב לחזור העירה לעבודתה. דבורה וקרוביה פנו לכל הקיבוצים בארץ, אבל איש לא ידע דבר על הנער, כאילו טבע בים. זמן רב התאבלה דבורה על הנער.
עברו עשר שנים, והיום קם לפתע המת לתחייה. מתחילה היה כזר בעיניה, ואחר כך… אבל היא נרעשה כל כך שלא עיכבה אותו לשמוע מפיו כל מה שעבר עליו.
וכשדבורה ירדה מן האוטובוס ללכת אל חדרה, היתה בעיני עצמה כפושעת כמעט או כחסרת דעת. ובריצה חזרה אל האוטובוס שהלך חזרה לתל־אביב.
אבל היכן תמצא אותו?… והרי היא לא שאלה אפילו לכתובתו! הוא ירד לנחלת יצחק, שם נמצא בית ספר שבו לומדות בחורות משק בית, בוודאי יש לו חברה שם והוא לא ימהר לנסוע, ועוד תמצאנו. וגם תכיר לדעת אותה. מנדוק שלה לא אבד! ואיך מצא את דרכו בחיים?
ו
הנער התהלך כאבל לאחר שנסעה דבורה. ויש והתעורר בו חשד כי היא לא נסעה כל עיקר, ורק אמתלה מצאה לה להיפטר ממנו לגמרי. ובכעסו היה הנער מקניט את מוריו. ופעמים היה מתחבא ובוכה חרש. ופעמים היה שומע בשעת לימודו או עבודתו קול צעדים מאחורי הדלת. אולי שבה היא אליו?
ולילה אחד, כשכל הילדים היו ישנים, התגנב בחשאי ויצא חרש אל הרחוב. אולי מצאה לה דבורה נער אחר, שלא היה מתגולל באשפתות, ואימצה אותו לה לבן? ואולי יושב הנער ההוא עמה עתה בחדרה? הד צעדיו ברחוב השומם חזר אליו והפחידו והוא הרחיב את צעדיו וכמעט רץ.
זמן רב עמד לפני התריסים המוגפים. לא, אין קול. אין כלום. נסעה!
המכתב שקיבל מדבורה לאחר הניתוח המוצלח הוכיח לו ברור, שאמנם נסעה, ומדוע לא קראה לו לנסוע עמה, מדוע עזבה אותו יחידי לנפשו? גם הוא יסע, כי מי לו פה?
ולילה אחד הקיץ משנתו, שם בציפית של כרו לבנים ואת חליפת השבת שלו, נעל את נעליו ויצא לאיטו מן הבית.
לאן ילך? הוא יצא לדרך המובילה לפתח־תקוה. את הדרך הזאת ידע, פעמים מספר נסע בה עם כל הנערים.
ז
כל היום הלך. השמש ירדה מטה. ולעיני הנער נתגלתה מימין הדרך מקשאה רחבת־ידיים. קרני השמש האחרונות הזהיבו את האבטיחים הגדולים והעגולים. האבטיחים היו תמיד מאכל תאווה לנער. ועכשיו עלה קצף לבן וכיסה את שפתיו כשנזכר בטעם אבטיח. הוא ישב בקצה המקשה. הביט לכאן ולכאן – אין איש! הוציא מכיסו אולר, שנתנה לו דבורה במתנה לפני נסיעתה. אך התחיל לאכול מן האדום האדום, והנה קול צעדים מאחוריו, הוא הסב את ראשו והנה בידואי עטוף כפיה ועקאל עומד ומסתכל בו. בידו היתה אלה כבדה. הנער קפץ ממקומו ואמר לברוח על נפשו. ואולם ידו של הבידואי אחזה בו.
– מי אתה, נער, כי באת אל המקשה שלי לאכול מאבטיחי ואת פי לא שאלת?
– רעב אני. – ענה הנער שהיטיב לדבר ערבית.
– רעב? אי לחמך?
– אין לי.
– מנין הביאוך רגליך אלי?
– מן העיר.
– אמך נתנה לך ללכת ולחם לאכול לא נתנה לך?
– אמי מתה.
– ואביך?
– אבי מת.
– יתום. – הבידואי הביט ברחמים על הנער, והוסיף:
– היהודים רחמנים הם, האין בית יתומים בעירכם?
הנער שתק.
– מי אתה, לבושך לבוש יהודי ופיך פה ערבי?
הנער שתק.
– בוא עמי אל אוהלי, אפרוס לך מלחמי, על האבטיח בלבד לא יחיה האדם.
הבידואי הפך את פניו מול המלונה שבלב המקשה, והנער הלך אחריו בברכיים כושלות, כי רעב היה ונפחד.
ח
באותו לילה לן מנדוק לבדו במלוּנה. מארחו הבידואי היה מתהלך כל הלילה בלוויית כלבו מסביב למקשה לשמור עליו מגנבים ומן השועלים המחבלים.
ובאמצע הלילה הקיץ הנער, מה עמו והיכן הוא? נביחת כלבים, צעדים רכים רבים, המיה מוזרה וקולות של אנשים. והא קפץ וישב רגע על משכבו הקשה, מחצלת על פני האדמה הקרה. על ידיו ועל רגליו זחל בחשאי מן המלונה. הירח עמד בלב השמים הזכים והבהירים ושפך מאורו הרך על כל הסביבה. ובמרחק מה מן המקשאה ראה הנער עדר גדול. מימיו לא תיאר לו שיש בעולם כל כך הרבה כבשים. ולידם רבצו כלבים ונבחו להם כאילו להנאתם בלבד. ואת מארחו ראה והנהו יושב בתוך חבורה של בידואים כמוהו, גומאים קפה מספלים קטנים ומשוחחים ביניהם בלחש. הנער חזר אל המלונה. ועוד הפעם גברה עליו עייפותו.
יד נגעה בו והעירתהו משנתו. מארחו עמד עליו וחייך לו בחביבות.
– קום, בני, עוד מעט יזרח לנו השחר, עת לגמוא קפה, והאלוהים שלח לי עוד אורחים, בני שבטי העוברים מן הנגב לצפון, קום, רחץ את פניך, הנה כד המים לפניך, ותשתה יחד עמנו ותאכל את לחם הבוקר.
בתוך חבורה גדולה של בידואים ישב הנער ושתה מספל קפה מר ואכל פיתות חמות וגבינה וקינחן בחלב עזים טרי. והבידואים הביטו כל הזמן על הנער בעיניים מלאות עניין, אין זאת כי בעל המקשה כבר סיפר להם עליו.
וכשכלו לאכול את לחם הבוקר, פנה בעל המקשה אל הנער ואמר לו:
– אלה הם אחי, כאשר אמרתי לך. מן הנגב הם באים ואל קרובינו בצפון הם הולכים, ועדרם הגדול, שאלוהים בירכם בו, עמהם. סיפרתי להם עליך, כי יתום עזוב אתה, והם רוצים לקחתך עמהם והיית להם אחד מרועי העדרים, ולחמך וכל דאגותיך עליהם. היהיה עם רצונך להילוות עמהם או יש את לבך לשוב בדרך אשר ממנה באת?
הנער שתק ולא ענה דבר, המחשבה לשוב העירה הפחידה אותו.
מבלי לומר כלום חזר אל המלונה, לקח את החבילה שלו ועמד אצל רועי העדר כאומר: הנני מוכן ללכת עמכם.
וכשקמו הבידואים להוליך את עדרם לפניהם, נלווה אליהם גם הנער ונעלם עמהם במרחקים.
ט
כשהתחילו אנשי יהודה ואנשי הגליל לעבור בכביש שנסלל בוואדי ערה, היו רואים כפעם בפעם בידואי צעיר מאוד הנוהג בעדר כבשים, וכשעוברים הלוך ושוב הוא מתייצב מול הכביש נשען על האלה שלו ומסתכל בהם. מיהו זה? נדמה היה כי שאלה בפיו ואינו מעז להעלותה על שפתיו. חן וחסד שפוכים על פניו. ויש שהיתה מתעכבת אחת המכוניות הטסות בכביש ואיש מיהודה או מהגליל המיטיב לדבר ערבית היה פונה אל הרועה הצעיר: מהיכן הוא ומאיזה שבט בידואים? ואולם הבחור היה נרתע כאילו בפחד, שורק לכלבו ומוֹליך את כבשיו אל עבר ההרים.
פעם לפנות ערב התעכב אוטו משא גדול בלב הכביש שבוואדי, כי במכונה חל איזה קילקול. האוטו היה עמוס כולו בחורים ובחורות, שפיותיהם היו מלאים צחוק ושירה עליזה. הם קפצו מהאוטו והשתרעו על פני העשב שמשני עברי הדרך והוסיפו לצחוק ולשיר, כשהנהג ועוזרו טיפלו בתיקון המכונה. והנה נראה מרחוק הרועה הבידואי הצעיר והוא נוהג את עדר כבשיו מבין ההרים ומתקרב לכביש. שמו ושמעו של רועה זה כבר היו ידועים לכולם וכולם הפנו את פניהם לעומתו.
ואולם הוא היטה את עדרו הצדה לבלי היפגש עמהם.
פתאום קפצה נערה צעירה אחת, ילדה כמעט, מבין החבורה, ובמהירות איילה רצה ועמדה לקראתו באמצע הכביש.
– לא תלך מפה עד אשר תגיד לי מי אתה.
– היא דיברה ערבית רהוטה. כנראה, בת צפת היתה או בת טבריה.
– ומה לך אלי?
– בכל העמק מדברים עליך. מי אתה? לא פני בידואי פניך!
צחוק קל חלף על פני הרועה.
– עברי אנוכי. אבל בין הבידואים אני יושב מילדותי.
– מה לך ולהם? בוא אלינו, אל אחיך!
– אהבתי את הבידואים ואהבתי את העדר ואת מרחב השדה.
– גם לנו עדרי צאן וכבשים ומרחב שדות.
מתוך החבורה קמו עוד אחדים והלכו לקראת הנערה שאיחרה לשוב. הרועה שרק לכלבו ולכבשיו והמשיך את דרכו הלאה.
י
השמש השוקעת הזהיבה את פסגות הר מנשה. הרועים עמדו להשקות את העדרים מהמעיין הקטן, שנבע בין הסלעים, ממעלה למחנה הבידואים. המחנה פשט את יריעותיו השחורות על פני המישור לרגלי ההר. אי שם עלה עשן בין האהלים, אופים את לחם הערב ומבשלים את נזידי העדשים והאורז. בפתח האוהל הגדול מכל האהלים ישבו זקני העדה מסביב לשיך, ששהה יומיים בחיפה ועסק עם הרשות בענייני מסים ועם יהודים בענייני קרקע. כל המסובים היו גומאים קפה מן הספלים הקטנים שבידיהם. פתאום פרץ אחד הכלבים שרבצו ליד מכלאות הצאן והתחיל נובח לעבר השביל הבא מן הכביש שלמטה. ואחריו קפץ עוד כלב ועוד אחד. אין זאת כי אם הרגישו במי שהוא זר ההולך ובא אל המחנה. השיך וכל המסובים הפנו את ראשיהם לצד ההוא. בראש השביל נראתה דמות של נערה יהודיה, ומרחוק מצד הוואדי נשמעו נשימותיה של מכונית. היא נעצרה, כנראה, אצל הוואדי שלא יכלה לחצותו.
– מי זו הבאה אלינו עכשיו לבדה? – שאל השיך בקול רם.
הרועים שהכניסו את הכבשים והעזים למכלאות שבמערות לרגלי ההר, הלכו בצעדים מהירים אל המחנה, כי ריח התבשילים עלה באפם, והם רעבים מאוד. והם הביטו מתוך אי־רצון לעבר הכלבים הנובחים. ואחד, הצעיר שבהם, הרגיש פתע בזו הבאה מרחוק, ופניו הסמיקו. הוא הכירה… והוא מיהר אל הכלבים והשתיקם. והרועה והנערה עמדו זה מול זו.
– באתי לקרוא לך כי תבוא אלינו, וליד הוואדי מחכה לנו מכונית. החברים לקחו דברים עם השיך, והוא הסכים להחזירך, אם יבוא אחד מקרוביך לקרוא לך.
– אין לי קרובים.
– יש אנשים הרוצים להתקרב אליך.
השיך קרא מרחוק לרועה ולאורחת לגשת אל המסובים. ובלבו חשב, כי מוזרים מנהגי היהודים, למה בחרו דווקא בנערה לשליחה? או אולי היא קרובה שלו?… השיך הזמין את הנערה לשבת עמהם, לאחר הברכות הרגילות. הנערה ישבה על הקרקע ואספה את רגליה תחתיה כאחד הערבים. כל המסובים הביטו זה לזה בתמייה. ומן האוהל הגישו לה ספל קפה.
– אדוני השיך, באתי אליך בבקשתי, כי תתן לי את הרועה הזה בשאלתי.
– הקרובה את לו, שארת בשרו?
– פניו לקחו את לבי. שבע שנים עבד עמכם, כיעקב אבינו, ואשה לא נתתם לו, אולי אשא אני חן וחסד בעיניו.
– אם ישים את עינו באחת מבנותינו ונתנו אותה לו, כי טוב הוא בעינינו. כאשר עשה לבן ליעקב אבינו ונתן לו את לאה ואת רחל, נעשה גם אנו.
– התתנו את אחת מבנותיכם לאיש עברי?
– נתון ניתן, אם יתאסלם.
– הוא לא יתאסלם. – קראה הנערה בעוז.
– הנכון הדבר? – פנה השיך אל הרועה.
– נכון כנכון היום. – פרצה הקריאה מפי הבחור, ואותו רגע נזכר באמו ובדבורה.
כל המסובים נבוכו מעט. והשיך קם ממקומו, נשען על מקלו העבה ואמר:
– אין זאת כי אם מאת אללה היה הדבר. תאכלו עמנו לחם הערב ותלכו לכם בשלום באשר תלכו, והיתה ברכת השמיים על ראשיכם.
יא
שמע הרועה העברי, שהנערה, חברת קיבוץ בעמק, הוציאתו משביו, נפוץ בכל קצות הגליל. הכל ביקשו לדעת מי הוא וכיצד בא אל הבידואים, אם בעל כורחו ואם ברצונו הטוב? אפילו לעליזה, שהוציאתהו מקהל הבידואים וחברתו הנאמנה, לא סיפר הרועה על עברו, ושמו, אמר לה, מנחם.
מנחם קנה לו שם לא רק בעברו העטוף סוד. הוא נעשה ראש הרועים בקיבוץ הגדול, שבו נמצאו חבריו בהכשרה. וגם מקיבוצים אחרים היו באים אליו לשאול עצה והדרכה בענייני הטיפול בכבשים. וכשהיו הולכים מאחד הקיבוצים לקנות עדר של כבשים או צאן, היו לוקחים אותו להיות להם ליועץ ולמורה דרך.
ולא רק בענייני עדר הצטיין ראש הרועים. את כל שעות החופש שלו היה מבלה בנגרייה. ובזמן קצר נעשה מומחה במלאכתו והיה ממציא גם המצאות חדשות, ונגרים מומחים שהיו באים מחיפה לעבוד בקיבוצים ראו את עבודתו ושיבחוה.
“הרועה־הנגר”, קראוהו בגליל.
וכשיצא קיבוץ ההכשרה שלו להתיישבות בעמק בית־שאן, היה מנחם ראש וראשון גם להקמת הבניינים.
ובקיבוץ שבעמק בית־שאן קיימה עליזה את אשר אמרה לשיך. הנישואים של מנחם ועליזה היו הראשונים בקיבוץ שלהם.
יב
דבורה לא טעתה. אמנם, מנחם הלך לבית הספר למשק חקלאי. ואולם הוא יצא רגעים מספר לפני בואה. בבית הספר אמר שלום לאשתו, שהיתה פעם תלמידת המוסד ובאה שמה להיפגש עמו – קיבל חופשה קצרה מאוד מגדודו שנלחם בנגב. ואולם החופשה נסתיימה פתאום, כי נקרא לשוב באופן דחוף לגדודו.
את כל הדברים האלה שמעה דבורה מפי ידידתה, מנהלת המוסד. וכשיצאה משער המוסד, באה לקראתה אשה צעירה מאוד ויפה להפליא, ובעיניה דמעות.
“היא”… חשבה דבורה בלבה, ורצתה להציג את עצמה לפניה. הלוא מנחם סיפר לה בוודאי עליה… ואולם היא לא יכלה. לא מצאה עוז בנפשה.
בחדרה ביקשה דבורה לנחם את עצמה, כי כשתיגמר המלחמה ומנדוק שלה ישוב לביתו, תלך אליו ותשאל מפיו על כל מה שעבר עליו… ואת אשתו תכיר ותאהב אותה כבת…
ואולם תקוותה של דבורה היתה לשווא. מנדוק לא שב משדה הקרב. הוא מת מות גיבורים בכיבוש באר־שבע.
לאה היתה בת שלוש במות עליה אמה. בת ארבע ניתנה לה “אם” חדשה. ובשנתה הששית נגזר עליה להיות לעזר בבית, לטאטא את הרצפה, לעשות “ספונז’ה” בכל בוקר, ולהבעיר את הכיריים כל ערב בפחם עץ ולהרתיח את הקומקום, שיהיה התה מוכן בבוא “האם” מן החנות. את החנות קיבלה תמורת “כתובה”, כשנתגרשה מבעלה הראשון. הבית של אבא היה, ירושה מסבא. בית קטן בשיפולי העיר, בקצה הסימטה הצופה למול העצמון. רק חדר אחד היה בבית, מסדרון קטנטן הפונה ל“חצר”, שהיא משותפת עם הבית השכן, ומיטבח קטן.
לאה היתה ממלאה תמיד את פקודות האם בדייקנות. את ה“ספונז’ה” שנאה נפשה; אבל היא אהבה להתיז טיפות נפט על הפחם, להדליק גפרור ולהסתכל בלהבה. ודווקא את עבודתה השנואה עליה לא שכחה אף פעם. ואת העבודה החביבה עליה יש והיתה שוכחת לעשותה במועד הנכון, והאם היתה רוגזת וגם מכה אותה; והשכחה באה בשל כינור. עם הדימדומים חוזר אבא מבית־הכנסת, עומד בפינת החדר ומנגן על כינורו. הוא מקדים להתפלל מנחה ומאחר במעריב. ובין תפילה לתפילה מנגן. לאה ידעה, כי אביה אוהב אותה, בתו היחידה, מאוד. ואולם בנגנו היא מביטה אליו והוא אינו רואה אותה. אמנם, יודעת היא שאין אביה סובל כשמפריעים לו בשעה זו, ואף על פי כן מתקרבת היא אליו בחשאי ומחבקתו בשתי ידיה הקטנות והרזות. הוא מתעורר כמו מחלום עמוק ומפסיק את נגינתו.
ולשמע ריטונו אין אומללה כלאה בכל העולם. ואולם יש שאבא מניח את הכינור מידו, מגביה את ילדתו אליו ונושקה. ובאושרה שוכחת היא להבעיר את האש בכיריים.
הדלת נפתחת פתע ברעש. האם נכנסת פנימה. מה זה? העששית עדיין לא הודלקה? את הקומקום לא שפתו, והאב והבת חבוקים! האב שם את כינורו תחת בית שחיו ובורח מן הבית. והילדה רצה למיטבח.
– הלוואי ולא תשוב עוד הביתה, הלוואי ואראך מוטל על שני המוטות! – רודפות קללות האשה אחרי בעלה. והיא מוסיפה בריטון: ־ אַת עבדי עבודת פרך מן הבוקר ועד הערב, והוא מנגן על כינורו ומתנשק עם בתו.
ועל פני הילדה היא סוטרת בכל כובד כף ידה ונוזפת בה:
– ואַת, כלבה שכמוך! אני גוועת לכוס תה, ואת מקשיבה לכינורו!
כשמלאו ללאה עשר שנים, הטילה עליה האם את כל עבודת הבית, בישול, כיבוד החצר וגם כביסה, לשם קימוץ שכר כובסת. לאה מבשלת רק את ארוחת הערב, כי בצהריים אוכלת האֵם בחנות, והאב והבת מסתפקים בלחם יבש ושום. וביום הששי תכבד עליה עבודת הבישול לשתי ארוחות של שבת, ביום הזה היא מכבדת את ה“חצר”, בוֹזקת חול אדום על הקרקע, ומסיידת את מבוא הבית. וביום הכביסה, ביום השלישי, כבדה עליה העבודה.
האב היה מתהלך כצל כל הימים מן השוק לבית הכנסת. מה עושה אבא בשוק אין לאה יודעת. ורק מדברי הריטון של האם הבינה, שהוא היה פעם אחד ה“כלי־זמרים” המנגנים בחתונות בעיר וגם בטבריה ובראש פינה, וחבריו פסלוהו על שניגוניו, ואפילו ניגוני הריקוד, היו עצובים ביותר. ומאז הוא חי על פרוטות ה“חלוקה” שהוא מקבל.
כבימי ילדותה אהבה לאה גם בנערותה את אביה ואת נגינתו אהבה עזה. אין היא מחבקתוֹ עוד. ואולם יש שיושבת בפינה ומקשיבה לנגינתו קשב רב, ובוכה חרש.
כאשר מלאו ללאה שלוש־עשרה, מצאה לה האם שותף לחנותה, כי כבדה עליה העבודה לבדה. השותף היה אלמן, איש אדמוני, עב הבשר וגס, ועיניים לו קטנטנות וערמומיות. השותף שכר לו חדר ב“חצר” השכנה, ובכל בוקר היה נלווה אל האם בדרכה אל החנות, ובערב בלכתה בחזרה. לאה שנאה את פניו הגסים ואת עיניו הערמומיות. ושנאתה גברה אליו מאז התחיל מציק לה. בערבים, בחושך, שומר את צעדיה ברחוב או בחצר ומבקש לנשק לה, לצבוט את בשרה צביטות של חיבה. היא יורקת בפניו, פורצת בכוח מידיו ובורחת על נפשה. לאה לא העיזה לספר את הדבר לאב, ולאֵם לא רצתה לספר, והיא שמרה את צערה בלבה.
בת שש־עשרה התחילה לאה לסייע לפרנסת הבית. היא עוזרת בבית־חולים, עושה כל עבודה שחורה במיטבח ובחדרי החולים, וגם את כל עבודת הבית עשתה כקודם.
האב נפל למשכב, הוא משתעל בלי הרף. בליחה שלו, אומרים, יש סימני דם. כל הימים אין נפש חיה על ידו. האם יושבת, כמנהגה, בחנות, ולאה טרודה בבית החולים. ורק בשובה לפנות ערב מעבודתה, היא מבשלת את ארוחת הערב. משקה את אביה חלב עזים ואת רפואתו, כעצת הרופא. בפרוטותיה היא קונה את החלב, ואת הרפואה נותנים לה חינם בבית החולים. ובשבתה ליד אביה, נזהר הוא שלא תגע בו בידה, וכשהיא מנסה לנשק לו, הוא דוחה אותה. והוא לוחש לה לחש של חיבה שתיזהר לנפשה.
כינורו של האב חבוי תמיד למראשותיו, ולפעמים רחוקות מאוד, כשהוא מרגיש עצמו קצת יותר בטוב, הוא מנגן בחשאי לנפשו. וכינורו מתייפח ובוכה בכי מר.
מיום שהאב מוטל במיטתו הולכת האם לאחר ארוחת הערב לחדר שותפה ומאחרת לשוב. ויש שקולות צחוק וצהלה בוקעים ועולים משם דרך החלון הפתוח ומגיעים לאזני האב ולאה.
באחד הימים, כשהקיץ האב משנתו, לא מצא את כינורו. וכשהלכו האם והבת מן הבית, קם לאיטו ממיטתו, ביקש בכל פינות הבית והמיטבח, ולא מצא.
כשחזרה הבת מעבודתה, ראתה את פני אביה רעים מתמול שלשום ועיניו קודחות. רק בקושי רב השפיעה עליו הפעם לשתות את כוס החלב ולגמוע את הרפואה.
כשחזרה האם מן החנות, התרומם האב לפתע ממשכבו ופנה אליה בקול תחנונים:
– השיבי לי את הכינור.
האשה לא ענתה דבר. פני האב החווירו מאוד:
– החזירי לי את כינורי!
– שמעו נא, ה“אילם” פתח את פיו, זה שנתיים לא שמעתי את קולו!
והאשה ישבה אל השולחן לאכול, כאילו לא קרה דבר.
– שניכם קשרתם עלי קשר, אתה ובתך – אמרה, ומחתה את פיה, – קשרו, התקוממו, עד שתחדלו! – והיא יצאה מן הבית.
וכשיצאה, ביקש האב בלחש את בתו לקחת את מפתחות החנות, ולבקש שם את כינורו.
החנות היתה בשוק, רחוק מן הבית, בקושי עברה לאה בסימטאות העקומות ובקושי פתחה את המנעול; זמן רב ביקשה וחיפשה בכל הפינות ואת אשר ביקשה לא מצאה. מדוכאה ועייפה חזרה על עקבותיה. ובעברה ליד בית השותף הגיע לאזניה, דרך החלון הפתוח, צחוקה של האֵם… ולאור העששית ראתה אותה ואת השותף יושבים ליד שולחן, שעליו היה בקבוק יין וכוסיות, וביניהם הכינור.
בבוקר קראה לאה לרופא. הלה בדק את החולה ושאל את הבת, מה קרה לו בינתיים? הרופא הקשיב לסיפורה. הוא לא כיסה ממנה את האמת שמצבו של אביה חמור ביותר, אבל אם יחזירו לו את הכינור אפשר שיתרחש נס ויאריך ימים יותר.
מה לעשות? לבקש את הכינור מאת השותף? איזה גועל־נפש! ואולם החזרת הכינור עלולה להמתיק לאביה את רגעי חייו האחרונים. היום ערב שבת, בשבת החנות סגורה, האם שוכבת כל היום במיטתה, והשותף נמצא בחדרו. אז תבקש ממנו את הכינור שלא בפני האם.
ובשבת בבוקר יצאה לאה בחשאי מן הבית ודפקה על דלתו של השותף. היא שמעה כיצד קפץ ממשכבו וניגש לפתוח. וכשראה את לאה עומדת לפניו מבויישת, חיוורת ונפחדת, הופתע ופניו הסמיקו. הוא הושיט אליה את שתי ידיו, הכניסה לחדרו ונעל את הדלת מאחוריה. ולאה השפילה את עיניה ואמר:
– בקשה לי אליך.
– בקשי, מלכתי, עד חצי המלכות.
– השיבה לי את כינורו של אבי. חייו תלויים בשערה.
על פניו המתועבים התפשט צחוק.
– אם־כן נשקי לי ותקבלי את הכינור… הנהו על השולחן. ובטרם שהספיקה לאה לירוק בפניו ולברוח על נפשה. תפשה בין זרועותיו האמיצות, הרימה כנוצה, הטילה על מיטתו. היא התפרפרה בכל מאמצי כוחה, נשכה את ידיו ואת פניו עד זוב דם, אבל הוא לא הירפה ממנה.
לבסוף קפצה ממקומה, מעל המשכב הטמא, כנשוכת נחש ותפשה את הכינור בשתי ידיה. וכשנכנסה במרוצה לחדר האב פרצה זעקה מפיה. אביה שכב על הרצפה, וכל רוח חיים אין בו. והיא נפלה מלוא קומתה ליד גופתו.
כשכלו ימי “שבעה”, העביר השותף את חפציו מחדרו לבית אבי לאה. והאם אמרה לה, כי מעתה יהיה מעונה בחדר של השותף, כי אחרי “שלושים” תינשא לו.
ואולם בלילה הראשון שלאה יצאה לגור בחדרו של השותף, לא שכבה על המשכב הטמא. חרש התגנבה, דרך המיטבח, אל בית אביה, שפכה נפט על שמלתה, על שערותיה, על הכלים ועל הפתח הפונה לחדר השינה של השניים.
עם אור הבוקר נשאר רק אפר מהבית ומכל אשר בו.
בהיות שמשון בן שמונה־עשרה חלם באחד הלילות חלום: הוא הלך יחידי בשביל צר מאוד בין שדות רחבי ידיים. והנה בידואי בא לקראתו ומוליך שני פרדים. אחד הפרדים נראה פראי למחצה, עוד לא שמו את צווארו בעול, הוא הולך ורוקד, משתובב ועומד להתפרץ מידי המחזיק ברסנו. ולפתע משך בכוח משנה את רסנו והצליח להוציאו מידי הערבי והסתער כחץ מקשת נכחו. אבל הוא לא הרחיק לברוח, כי אם חג מסביב לערבי ופרדו, וכאילו התקלס בהם. הערבי צעק בקול מר אל שמשון: “הפרד, הפרד שלי! מי יחזירנו לי ואני יחידי, אוי לי!”
פתע עבר הפרד בסערה ליד שמשון. הבחור הושיט שלא במתכוון את ידו, והנה נאחזה בכוח בחבל הרסן. הפרד נשאר עומד במקומו. לפתע נעלם הערבי, נעלם גם הפרד המתמרד, וידו של שמשון מחזיקה ב… נערה בידואית, רועדת כנטע רך ברוח סערה. עיניה השחורות כליל מביטות אליו, ויחד עם היגון מתנוצץ באישוניה חשק עז ופראי המתפרץ לדרור.
שמשון ניעור מחלומו.
גבוה ורחב כתפיים, שזוף וגמיש היה שמשון. והכל שיבחוהו על כושר עבודתו. המזמרה, המעדר, המכוש וגם המחרשה היו “מנגנים” בידיו. וכשהיה עובר לפעמים בטיסה על סוסה אצילה, שאחד הבידואים השכנים היה נותן לו לשעה קלה, היו הכל משתאים לו.
אבי שמשון היה הקצב במושבה, ולא כרם לו ולא חלקת שדה, ואחרי סיומו את בית־הספר העממי היה עובד בכרמי זרים ובשדות זרים. שכר יומו היה פי שניים משל פועל רגיל. והכל היו משבחים את עבודתו; את עבודתו ולא אותו עצמו. זר הוא, כאילו לא בן המושבה. ואפילו לבחורות שבמושבה יתנכר. אומרים, שמגע ומשא לו עם בחורי הבידואים שבסביבה וגם משתתף בתחרויות־הסוסים והמשחקים הנערכים בכל שלהי קיץ אצל נחל רובין. סיפרו גם־כן, מפה לאוזן, שאינו מואס בבנות ערב, ואף הן אינן מואסות בו. פעם נעלם שמשון מן הבית ומן המושבה וחודש ימים לא נראו עקבותיו. אמרו שנהרג בקטטה עם בידואים בשל נערה אחת. ואולם בסוף החודש חזר, והוא שזוף פי כמה ממה שהיה. לדבריו, נלווה אל קבוצת ערבים שהלכו לקנות סוסים במדבר סיני. ואף את ההר ראו עיניו.
ליצני המושבה אמרו: שמשון ראה את הר סיני, אבל לא את תורת סיני! – ואמנם, שמשון לא היה “למדן”. בגן הילדים היה אהוב על הגננת. היא ידעה לקנות את לבו בסיפוריה ובמשחקים שהמציאה. וידוֹע ידעה מראש, כי אם סיפורה או משחקה כבשו את לב שמשון – הצליחה, כי שמשון היה מופת לכולם. ואולם בבית־הספר השתעמם הנער. ואם שמשון משתעמם, אוי ואבוי לכיתה כולה. המורים היו מעניקים לו “לא מספיק” ביד רחבה. ובגיל חמש־עשרה שנה נפטר מבית־הספר, והמורים נפטרו ברצון ממנו.
אביו ביקש להרגיל את בנו בעבודת האטליז, אבל הלה אהב את הכרם ואת השדה. ובגיל שש־עשרה שנה קיבל שני פראנקים ליום שכר עבודה. בן שמונה־עשרה קיבל חמישה פראנקים.
ומאז גמר חוק לימודיו לא בא ספר לידו. ואפילו לא סיפור ולא רומן. ולא ארכו הימים והוא מצא גם את הרומן שלו.
רגיל היה שמשון להיות אורח אצל הבידואים שהיו נוטים אהליהם בחולות הים, לא רחוק מהמושבה. לכתחילה היה נלווה אל אביו. אחר כך היה הולך אליהם סתם לשם ביקור. פעם היה מהלך בין המושבה ובין מחנה הבידואים ובהיותו קרוב מאוד לאהלים, והנה בידואי עומד על גבעה קטנה המכוסה אזוב, והוא מחזיק בידו האחת בשערות ראשה של נערה ובידו השנייה מכה אותה בחבל מכות אכזריות.
– הרף ממנה! – קרא שמשון, – מה אתה עושה, איש בליעל? – באותו הרגע הופנה ראשה של הנערה אליו. וכמעט שצעק מתמהון לבב. הרי זו היא הנערה, שראה בחלומו! אותם הפנים, ואותו הצער והניצוץ שבאישוני עיניה.
– גש הלאה מזה, יהודי! – קרא הערבי בחימה שפוכה והרים את חבלו על שמשון. הבחור זנק אליו. ומי יודע את סוף הדבר אלמלא הבידואים מהאהלים הפרידו בין היריבים.
וכששמשון ומכיריו ישבו על ספסל קפה באחד האהלים, נודע לו, שאותו הבידואי הוא איש מקנה ומחמת הבצורת בנגב בא אל החולות שברוּבין; ואת פטמה בתו הוא רוצה להשיא לאחד מראשי השבט, איש עשיר, שנפשו חשקה בה, והיא ממאנת. ויום יום הוא מוציאה אל הגבעה ומכה אותה עד שתאמר: רוצה אני.
הבידואי נעשה שותף לאבי שמשון. מומחה היה לבדיקת משקל הבשר של השור, בעודנו עומד על רגליו, ואף פעם לא שגה, ומעט כסף במזומן עמו, ואבי שמשון שיתפו בעסקו. בכל יום שני ויום רביעי היו שניהם הולכים לשוק בשתי העיירות השכנות לקנות בקר לשחיטה. בשאר ימי השבוע היה הבידואי רועה את הבקר בין כרמי המושבה, ובשני ימי השוק היתה רועה את הבקר פטמה. אביה חדל מהכותה כי שיך הבידואים משך את ידו מן השידוך, כשנודע לו שיהודי התערב בדבר.
ומשנעשה אביה של פטמה שותפו של אבי שמשון, העתיק את אהלו והעמידו על אדמת המושבה. שמשון השלים עמו ומזמן לזמן היה מבקר באהלו פעם בשליחות אביו ופעם על דעת עצמו. נפשו חשקה להסתכל פעם נוספת בפני פטמה. הרועה לא היה עשיר עד כדי להקים אוהל מיוחד לנשים, ואשתו ובתו ישבו עמו יחד. ועיניה של פטמה שבו יותר ויותר את לבו של שמשון, וגם לב הנערה היה הומה לקראת האורח. ולא רק באהלה של אביה היה שמשון רואה את פטמה. הוא ידע היטב, שבימות השווקים רועה פטמה את העדר, ולפעמים היא שוהה בין הכרמים עד בוא השמש. כמה היה רוצה שמשון לעזור לה לרעות את הבקר! ואולם אין הוא מוותר על יום של עבודה. ולא מפני שהוא חס על השכר ואץ לכסף, אלא מפני שהוא חס על העבודה, פן לא תיעשה בזמנה. ואולם יש שהוא מקצר בשעת הצהריים ומקדים לגמור את יום העבודה. ויודע הוא את מקום פטמה. הרי בחירתה על פי עצתו. ואין כמוהו יודע את המקומות שבהם המרעה טוב. ועד החושך הוא יושב עם פטמה. בפעם הראשונה, כשראתה אותו מתקרב אליה, אל העדר, נבוכה וכבשה את עיניה בקרקע. וכשבירכה שמשון לשלום, ושאלה לשלום הבקר, הסמיקה עוד יותר. ואולם מביקור לביקור הוסיפה להתרגל לאורחה והיו משוחחים שעה ארוכה כידידים וותיקים. שמשון היה עוזר לפטמה להשתלט על העדר, שהיה משתובב ומתפרע עם ערב לשוב למושבה, אל שוקת המים. ואילו שמשון ופטמה רצו, שהיום ימשך ככל האפשר יותר.
בחורי המושבה התחילו מרננים אחרי שמשון. ובנות המושבה כמעט שצעקו מתמהון: – כלום אפשר להתאהב בערביה? הרי מטומטמות הן, וריח של “תּבּוּן” נודף מהן… וריח של זבל.
ואולם כמה מהבחורים קינאו בשמשון: ערביה יפה כזו לא ראה אף אחד מהם מימיו. בשמשון חל שינוי רב. הוא נעשה שקט יותר, מיושב בדעתו יותר. וכשהיו חבריו מנסים לרמוז לו רמז של קלות ראש על חשבון פטמה, היו פניו מחווירים מצער ומחימה. התחילו לדאוג לו. אהבה כזאת מה יהא בסופה? אסון נשקף לשניהם. אם פטמה תאמר להתייהד ירצחוה קרוביה. ושמשון… הוא רגיל בחברת ערבים, אבל לעולם לא ימיר את דתו ולא יעזוב את עמו.
עוד בהיותו נער היה שמשון אורח מבוּקש בגן־הילדים, גם הגננת וגם הילדים אהבוהו. וגם הוא שמח בחברתם. היה משתתף במשחק, עודר בגינה, מתקן גדר, שפרת השכנים פגעה בו. וגם כשגדל היה בא לפעמים לגן־הילדים ביום של גשם שאין בו עבודה. והיה יושב בפינה ומקשיב לסיפורי הגננת. אותה הגננת “שלו”, וגם אותם הסיפורים שאהבם. ולא בידיים ריקות היה בא. בחורף מביא כלניות ומנדרינות, מזון לרוח ולגוף גם יחד. ובקייץ – קלי, זה עתה מעל הגחלים. וגם שקדים ירוקים שקליפתם נוחה ללעיסה, וביכורי מוסקט ואפרסקים.
וכששמשון בא לגן הילדים, מסתכלת הגננת בחיבה במי שהיה פעם “ילד” שלה ובילדיה של היום המסבבים אותו כעדת דבורים. ואולם ברגע האחרון הוקיר שמשון רגלו מגן־הילדים.
“הכל לועגים לי! כועסים עלי!” היה מהרהר שמשון בלבו.
“למה? מה עשיתי להם? וכלום אהבתי לפטמה חטא? וגם הורי לא יאספוה לביתם, כי ערביה תהי בעיניהם לעולם”.
“ומדוע אהבה נעמי את רות המואביה? וכלום לא ילדה רות לבועז היהודי את עובד, הסבא של דויד המלך?”
“כן, אני אקחנה לאשה. אבל כיצד יהיה הדבר? אני יהודי והיא ערביה!”.
פעם לפנות ערב פגש שמשון את הגננת. – מדוע נפלו פניך, שמשון? מדוע עצוב אתה?
מבטה החם עוררוֹ לפתוח לפניה את סגור לבו. והרי כך היה רגיל גם אז בימי ילדותו בגן־הילדים; כשהיא הביטה אליו בחמימות ישר בעיניו, לא היה יכול להעלים ממנה דבר. ועכשיו הלך עמה צעד בצעד, והוא גבוה ממנה משכמו ומעלה.
– מה קרה לך, שמשון?
– אני אוהב נערה אחת.
הגננת לחצה בידה הקטנה והרכה את ידו הגדולה.
– אני מברכת אותך, אין טוב בחיים מאהבה. אם־כן למה אתה עצוב?
– הנערה שלי ערביה היא.
עד עכשיו חשבה הגננת את השמועות על שמשון פשוט לרכילות וללשון הרע.
– השקלת היטב בדעתך? – אמרה אחרי שתיקה קלה, – האם יקרה היא לך באמת? האם לא תעזבנה פעם וגמלת לה רעה?
– לעולם לא אעזבנה, רק המוות יפריד בינינו!
הגננת תלתה בו עיניה הטובות ולא אמרה עוד דבר.
בוקר אחד, ביום של שוק, נודע, כי שמשון ופטמה נמלטו בלילה מן המושבה. לאן? איש לא ידע. הרצים ששלח אביה של פטמה לרדוף אחריה ואחרי הבחור ולהחזירם בכוח, חזרו בידיים ריקות. לשווא חקרו ודרשו גם ידידי הקצב בכל מקום. הורי פטמה קיפלו את אהלם, אספו את בקרם וחזרו אל הנגב. הורי שמשון מכרו את ביתם ואת חנותם ויצאו מן המושבה שבה מצאם האסון.
במושבה סיפרו, ששמשון התאסלם וברח את אהובתו נגבה. אחרים אמרו, להיפך, כי היא התייהדה והם יושבים באחד מפרוורי ירושלים. ושוב אחרים אמרו, כי שניהם התחפשו כ“חלוצים” ונתחברו לאחת הקבוצות בגליל.
רק הגננת ידעה את מקומם. ולא גילתה את סודם לאיש.
אבו־שוּרבן היה תאב־מיים, ובמקום ליבריק אחד, כדרך כל אחד מן השוק, שתה הוא שני ליבריקים. הימים היו בתקופת הפריחה של מסחר הזבל בשביל הפרדסים. הכל עסקו בו! כל חייט, כל סנדלר, כל חנווני ולא כל שכן כל פרדסן. וכולם העלו את המחירים לעילא ולעילא. ו“הירוקים” שבין הפרדסנים, ובייחוד אנשי השרון, קנו סחורה זו מכל הבא ביד והוציאו כספם לבטלה.
והערבים הריחו בפרוספריטי, והלא הם קרובים יותר למקורות הזבל מהיהודים, ובכל כפר ועל כל גבעה הוקמו “בתי־חרושת” לזבל. היו לוקחים סל זבל ותשעה סלים של תבן והיו מערבים יפה ויצאו “זבלים”. ועד מהרה הסתגלו לעבודתם באופן שרק מומחים היו יכולים להכיר שאין כאן זבל, אלא זכר לזבל בלבד.
גם הירשל, איש עסקים מרובים, נעשה אחד מראשי הסוחרים האלה. והיו לו שליחים רבים בכל כנפי הארץ.
ואולם עד מהרה נוכחו הפרדסנים שהוציאו את כספם לבטלה וחדלו לקנות. ולחלק מהם לא היה במה לקנות, כי הכנסותיהם לא כיסו את הוצאותיהם. רק סוחרים מעטים המשיכו עכשיו לעסוק במסחר הזבל. ובינתיים פרצו הפרעות בארץ.
בין הסוחרים המעטים שהחזיקו מעמד היה הירשל. הוא היה בן אחת המושבות הגדולות בארץ. קטן ורזה כגרוגרת של ר' צדוק ורב־מרץ. לא היה מסחר שלא עסק בו. פעם נודע לו, כי בהרי חברון נמצאות מערות של זבל צאן, שעוד לא נגעה בו יד איש. והוא שלח שמה את שליחיו. את הזבל הטוב הריק עד מהרה, והתחיל גם שם ב“תעשייה”. בין נושאי דברו בהרי חברון היה גם אבו־שוּרבן.
על אבו־שוּרבן זה היו מספרים שאין כמוהו ליושר. לא ירמה לא במשקל ולא במידה ולא כל שכן בטיב הזבל. והירשל ידע לנצלו לטובתו.
ובאחת המושבות הגדולות ביהודה היה פרדסן, שעלה לגדולה. הוא היה בנו של איכר עני במושבה קטנה של פלחה. הפרדס שלו רק שבעה דונם. אולם הוא היה מוציא משבעת הדונמים שלו יותר ממה שהוציא אחר מעשרים. והוא השגיח על פרדסי האנשים שאינם גרים במושבה וטיפל בהם במסירות והבנה. הכל התייחסו אליו באמון רב. ובייחוד רב היה כוחו להבחין בין זבל ממש לבין זבל שרובו תבן וחול. אותו, שגדל באורוותו של אביו במושבה הקטנה, לא ירמה איש. ואפילו לא הירשל. הוא היה מפרק לעיניו את הזבל לחלקיו ומראה לו באצבע – הנה גרגיר זבל, הנה קומץ תבן רטוב, והנה גרגירי חול. והירשל משך את ידו ממנו. בטלן שכמותו, יש בידו לעשות זהב ואינו עושה, תנו לו תבן ללעוס!
בוקר אחד, ישב הפרדסן וחיכה לגמלים המביאים זבל מן הנגב. זמן המכירה תמיד בבוקר. לפתע ראה מרחוק, כי מתקרבת אליו בריה אשר כמוה לא ראה עוד מימיו. חמור, לא חמור. סוס, לא סוס. גמל, לא גמל. או שמא בן־אדם גמלוני כזה? הרי לא נשארו עוד בני ענק בעולם! ואולם זה היה באמת בן־אדם. גבהו היה למעלה משני מטר. ועל גבו היה קשור שק זבל גדול כאוכף, ועליו שני שקים נוספים ממולאים היטב וקשורים בחבל זה לזה מסביב לגופו. הבא ניגש אל שער הפרדס, הוריד את השקים, מחה בשרווּלו את הזיעה מעל פניו, ואמר קצרות:
– אני אבו שוּרבן.
הפרדסן ידע את השם, בירך את אורחו באדיבות, וביקשהו לשבת. אבו שוּרבן, לאחר שנח רגעים מספר, פתח ואמר:
– האתה הוא הפרדסן שעליו אומרים כי יודע להבחין בין זבל טוב ללא טוב, ואינו רמאי?
ותוך כדי דיבור פתח את אחד השקים. עיני הפרדסן אורו, זבל נקי וטוב כזה לא ראה עדיין. הגרגירים היו כחיטים שבררו לטחינה. לא היה בהם אף שמץ כלשהו של פסולת.
– והאם אתה מוכן למכור לי את הזבל הזה?
– לשם כך באתי ברגל מהרי חברון, כי חמור או גמל אין לי. הירשל שלכם משלם לי פרוטות ואת זבל הזהב שלי הוא מערב בפסולת ומוכר לקוניו, לעיני, בכסף רב. שמעתי את שמך וניסיתי את מזלי.
הפרדסן שילם לאבו־שוּרבן את תמורת הזבל מחיר שעוד לא נשמע כמוהו בהרי חברון. שלושים גרוש כל שק. וגם התנה עמו, כי ככל אשר יהיה זבל כזה תחת ידו, יביאהו אליו והוא ישלם לו בכל פעם את מחירו המלא.
באחד הימים הביא אבו־שוּרבן את שקיו לפרדסן. הוא היה מביאם פעם ליומיים. הוא ובני ביתו, אשה ושמונה ילדים היו מלקטים את הזבל מאחורי עדרות הצאן, ובמשך לילה היה עושה את דרכו מהרי חברון עד למושבה.
לאחר שהריק את הזבל, אמר:
– אולי יש עמך לגימת מיים קרים קרים, נפשי מתה למיים.
– סור עמי לביתי, אבו־שוּרבן, יש לי מקרר ובו מים קרים כקרח.
בעל־הבית הציע לאורחו כיסא לשבת ולנוח עד שיביא לו את המיים. אבו־שוּרבן חשש, כנראה, פן לא ישא הכיסא את משאו, וישב על הרצפה. במקרר היו שני בקבוקי מיים שכל אחד מהם החזיק ארבע כוסות. בעל הבית מילא כוס. האורח הפכה אל פיו. פניו הביעו הפתעה, תמהון ותודה. הוא שאל בקוצר רוח:
מהיכן לוקחים היהודים מיים קרים כאלה בימי קייץ? התוכל לכבדני בכוס נוספת?
בעל הבית הוסיף לאורחו עוד כוס ועוד, עד שהתרוקנו שני הבקבוקים.
– והיכן לוקחים “מכונה” כזאת שלך, העושה מיים קרים? ובכמה היא עולה?
– ששים לירה.
– ששים לירה… – לחש לעצמו. בסכום זה היו עובדים הוא וכל בני ביתו במשך שנה שלמה. ואף־על־פי־כן נראה היה, שבמוחו הולך ומתרקם איזה רעיון. היתה לו חלקת שדה, ירושה מאביו, שווייה היה ששים לירה. החשב להחליף את האדמה במקרר? הוא לא אמר דבר.
– ששים לירה זה לא הכל. בלי חשמל אין המקרר פועל.
– וכמה עולה מכונה זו?
– או… הו… הון רב. יש לבקש חשמל רק מ“רוטנברג”, והוא נותנו רק לצרכנים רבים ביחד. אילו הייתם אתם, הפלחים, מאוחדים בכפר שלכם כמונו במושבות, והייתם מייסדים חברה להשקאה, היה רוטנברג מסדר לכם מכון של חשמל. אני יודע את מקומותיכם, יש לכם מעיינות להשקאת ירקות. וכשיוקם המכון יוכל כל אחד לסדר לו בביתו מקרר.
הירשל ביקש עצות להפריד בין הפרדסן ובין מי שהיה עבדו חינם. הוא איים על אבו־שוּרבן, שיביא “מזבטה” מאת המודיר כי אסור לו למכור זבלו לאחר, אלא לו בלבד, כי יש לו חזקה משנים. הפרדסן צחק לשמע הדבר וניחם את אבו־שוּרבן, שימי ה“אינגליז” אינם ימי התורכים, ואי אפשר לאנוס איש למכור לאחד ולא לשני. והירשל התחיל לאיים גם על הפרדסן, הוא יתבעהו לדין־תורה על הסגת גבול.
– אם יש בישראל דין של עבדים, הירשל, לא אלך לדין־תורה.
אז ניסה הירשל לשחד את אבו־שוּרבן והבטיח להלוות לו עשר לירות לקניית חמור, ואת הכסף יחזיר לו קימעה קימעה בצירוף רבית. ואולם הערבי לא נתן בו אמון. והנה הגיע לאזנו של הירשל עניין המקרר, שלקח שבי את לבו של אבו־שוּרבן, והוא בא אליו וסיפר לו, שהוא ידידו של רוטנברג, ועל פי בקשתו יוּקם מכון חשמל בהרי חברון, והוא עצמו יקנה לאבו־שוּרבן מקרר במתנה. כמובן בתנאי, שהוא יפר את בריתו עם הפרדסן ויחזור למכור לו, להירשל, את כל הזבל.
הצעה זו הכניסה מבוכה ללבו של אבו־שוּרבן. עד אז נשאר נאמן לפרדסן. וגם הפרדסן היה נאמן לו, וכשעלה מחיר זבל הצאן, הוסיף לו מעצמו עשרה גרוש על כל שק. ומזמן לזמן היה מזמינו אל ביתו ומכבדו במיים קרים מן המקרר. אבל עכשיו… והוא הלך וסיפר את כל הדבר לפרדסן. איש ישר כמוהו לא פגש בחיים, ואף־על־פי־כן – הרי הירשל מבטיח לו… אולי לא יקיים דבריו כי רמאי הנהו, ואולי יקיים, ובביתו יהיה לו מקרר, ובכל עת ובכל שעה יוכל לגשת ולשתות מיים קרים ככל שתתאווה נפשו.
ולאחר מלחמה נפשית ממושכת בא אבו־שוּרבן יום אחד אל הפרדסן ואמר לו בקול נמוך: – הדבר נגד רצוני הוא… אבל אין לי עצה ואין לי ברירה… איני יכול למכור לך עוד זבל, כי מכרתי את עצמי להירשל.
היחסים בין היהודים והערבים הורעו מאוד מאז פרצו המאורעות בארץ, והוועד הערבי העליון גזר לא למכור כלום ליהודים. ועל מכירת זבלים הקפידו ביותר. משמרות של נוער ערבי היו מתהלכים בדרכים ומשגיחים שהכפריים לא יביאו מתוצרתם למושבות. ומן הנוער במושבות הגרמניות, שהם בעיקר הפיחו את השנאה בין העמים השכנים, באו לסייע לנוער הערבי, ובייחוד בהרים, במקום שהגרמנים יכלו להתחבא מעיני המשטרה האנגלית. והתפשטה שמועה, שהיהודים מוציאים את הזהב מן הארץ, כדי לא להשאירו שלל לערבים.
היה בוקר יפה. באחד המעברים בין הרי חברון הופיעו הירשל ואבו־שוּרבן, בלכתם למקום סתר בו גילה אבו־שוּרבן במערות זבל־צאן ישן לרוב. ולפתע קפצו לנגדם גרמנים צעירים, שישבו במארב.
– לאן אתם הולכים כמתגנבים? – שאלם מפקד המשמר בגערה. הירשל נבהל. אבו־שוּרבן עמד מופתע ולא הבין את הנעשה.
– אני יודע אתכם, מבריחי כסף אתם, שכירי היהודים!
הירשל ביקש להסביר בלשונו הרצוצה, כי לא מבריחי כסף הם, אלא סוחרי זבל, ושניהם אנשים עניים. המפקד לעג לו וציווה לפשוט את השניים ערומים להיווכח, אם אין כסף חבוי עמהם. הירשל החוויר עוד יותר. אמנם אצלו לא ימצאו הבחורים זהב, אבל אבו־שוּרבן, זה שנים הוא מחביא בקפלי בגדיו לירה אנגלית של זהב, להיות לו לעזר ביום צרה. זה כמה ביקש ללוות ממנו את הלירה ולהחזיר לו פי שניים, אבל אבו־שוּרבן מיאן; מטבע זהב זה ירושה לו מאביו וסגולה לשמור מכל רע. שוב ביקש הירשל להסביר לגרמני, כי אין להם זהב. המפקד הרים את ידו והכהו בכל כוחו. והירשל איש חולה־לב היה ונפל לבלי קום. נדהם ומבוהל נשאר אבו־שוּרבן עומד כבוּל עץ, והבחורים הפשיטו מעליו את כל בגדיו.
בגדו העליון היה שק ארוך ובו שני חורים במקום שרווּלים. והמכנסיים… בחורף ובקייץ היה אבו־שוּרבן לובש חמישה זוגות מכנסיים, זוג על גבי זוג. וכל זוג רחב ממשנהו. ועד שהגיעו מחפשיו עד הזוג האחרון עבר זמן רב, ובינתיים גדלו זעמו וחשדו של המפקד. ולפתע נתגלה האוצר: לירה אנגלית תפורה היטב בשולי המכנסיים.
– הנה האוצר!… – צהל המפקד בהסתכלו במטבע. – תחפשו עוד!
ואולם בכל העמל לא גילו הבחורים אף מטבע נוסף אחד.
– היכן חבוי כל אוצרך?… – צרח הגרמני. אבו־שוּרבן עמד כמשותק.
– אני נותן לך חמישה רגעים, ואם לא תגלה את האמת, לא יגלה פה איש את קברך!
חמשת הרגעים עברו.
המפקד נתן סימן לבחוריו. ורעם של עשרה רובים הרעיד את האוויר.
הד היריות הגיע מעבר להרים. ואולם אבו־שוּרבן השרוע על החול לא היה צמא עוד למיים.
א
היתה שעת הערב. ברחוב הראשי, מול בית־הכנסת, טיילו כל בני המושבה. הימים ימי סתיו, הגשמים טרם היו בארץ והעבודה בכרמים עדיין לא התחילה. האיכרים, שהיו משתעממים כל היום, כי משק חצר אין להם, יצאו לשאוף מעט אוויר, להיפגש עם מכרים, להשמיע קצת רכילות ולשמוע את החדשות, שיביא הדיליז’אנס מיפו. מן המלון שבצד הרחוב נדף ריח של שמן־שומשומין – הפונדקאי הכין חביתות לארוחת הערב. מן היקב ומ“חצר האורוות” שבים כמה פועלים מעבודתם, ואינם מחזירים את פניהם הנרגזים לצד האיכרים המטיילים להם להנאתם, אלא ממשיכים דרכם אל המלון לקבל את חצאי המנות שלהם. הפעמון, המכריז על הפסקת העבודה, נתאחר ומצלצל רק עכשיו. כמה ערבים עוברים את הרחוב לרחבו, פניהם לכפריהם. וודאי עקרו חילפה באחד הכרמים, או חפרו תעלות לעצירת מי הגשמים אצל אחד הכורמים הזריזים.
עוברות כמה ילדות, מתלמידות בית־הספר, ששמלותיהן קצרות עד לברכיים, והן משברות לשונן לדבר צרפתית. לעומתן נזדמנה חברה שניה, המדברת עברית מגומגמת. הנה הולך בחפזון המורה העברי עם חבילת “הצבי” ו“המליץ” תחת בית שחיו – הוא גם סופר, בעל מכתבים מן המושבה – והוא קורא לכל צד: “שלום!” ויש בקהל מישהו העונה לו שלום כלשונו וכמבטאו, והמסובים צוחקים מטוב לב. המורה לצרפתית, מסולסל־השפם, עבר עם אחדים מפרחי הפקידים, כשהם מדברים צרפתית בקול רם. האיכרים, המזדמנים להם בדרך, יש מהם המקדימים להם ברכה ויש המצדדים את פניהם שלא להזדקק לברכתם.
והנה העדר. הפרות הערביות מעלות אבק ברחוב. כל אחת ממהרת אל אבוס בעלה מתוך תקווה לשבור רעבונה אחרי יום מרעה בשדות החרבים. מוחמד הרועה, שימינו נקטעה במלחמת פליבנה, עובר בצעדים מדודים אחרי העדר, ואלה ארוכה בשמאלו; עדיין זכוּרות לו כמה מלים רוסיות שלמד בשביו, והוא מברך על ימינו ושמאלו.
האיכרים שברחוב נפלגים חבורות חבורות. כמה מהם עמדו ליד מדרגות בית־הכנסת. הללו ידועים במושבה בשם “כנופיית הששים ושש”, או “חבורת הדוד”, על שם הארי שבה, שהכל קוראים לו דוד, כאשר כינהו, בפניו ושלא בפניו, בן אחיו, חיימ’קה, בחור צעיר, שבא אל המושבה בשנים האחרונות. צריף עץ היה לדוד, ואסף בו, בבואו למושבה, תרנגולות מכל הסוגים שבעולם, שעלו לו בחלק הגון מהונו, ולאחר שנתיים בשנת חמסינים קשים, מתו כולם עד אחת. קם והכניס שינויים בצריף והפכו למעון לו – וכאן היו כל בני חבורתו מקצרים את ערבי החורף הארוכים במשחק קלפים, ב“ששים ושש”, ב“חמש מאות ואחת” ובשתיית חמין.
בייחוד התלכדה החבורה הקטנה מסביב לדוד בשנה האחרונה, מאז בנה לו בית־אבנים קטן ויפה, שמרתף לו ומרפסת רחבה. מנסיעתו לליטא חזר עם אשה צעירה ונאה, המדברת עברית תנ’כית ובאה לעבוד את אדמת־האבות.
שלושת ידידיו של הדוד וחיימ’קה היו כולם רווקים וגרו איש איש בחדרו השכור. חודש אחד בשנה זימרו כרמיהם, חודש אחד בצרו אותם, ועשרה חדשים פיהקו בחדריהם השוממים.
חמשת החברים עמדו, כאמור, ליד מדרגות בית־הכנסת. הדוד באמצע, כפיו תחובוֹת בכיסי מכנסיו, והוא מספר בפעם העשירית מעשה שהיה ב“דלגאטים”, שליחי־חברה למטעים, שבאו אליו בליטא בשאלות על הצעת אחד העסקנים בארץ, שלפיה יוכל כרם בן 25 דונם להביא לבעליו עושר ואושר. ובני החבורה צחקו מטוב לב לסיפורו כאשר צחקו בשמעם אותו בפעם הראשונה. חיימ’קה נזכר תוך כדי כך באשה הצעירה, שהדוד הביא יחד עם סיפורו מליטא. הדודה לא יצאה מעולם לטייל עם החבורה לפנות ערב. בשעה זו היתה משקה את פרחיה, ויש שחיימ’קה משתמט אז מהחבורה ומביא לה את פחי המים הכבדים. והיא שומעת את סיפוריו וחיוך עצב מרחף על פניה. לא, אין ארץ אבות זו שתיארה לעצמה בעיירתה הליטאית – מקום שם הארזים צומחים, שם אמנון ותמר מתהלכים בין שדות וכרמים.
ברחוב קם רעש. הדיליז’אנס הולך ובא מיפו. מצד הדרך הבאה מיפו נכנסת עגלה, שגגה העשוי בד לבן, נסמך על ארבעה כלונסאות. העגלה רתומה לסוס יחידי, ועל הדוכן הגבוה ישב ישיש עבדקן. את המושכות אחז בעוז ובתקיפות, כאילו עמד הסוס שבע־הימים לשלוח רסן מפיו, אף־כי לאמיתו של דבר התנהל באיטיות רבה. מהדיליז’אנס יצאו כל הנוסעים. איש איש וילקוטו בידו. ר' קלונימוס, בעל הדיליז’אנס, היה נוהג להורידם במרחק ידוע מן המושבה, מפני הגבעה התלולה והחול המרובה.
– אוס!… – קרא ר' קלונימוס בקול רם ובניגון המיוחד שלו וקפץ בזריזות ממקומו כצעיר לימים, ובו ברגע התנפלו על הדיליז’אנס מכל עבר: מצד אחד הנוסעים, לקחת את שארית חפציהם, ומצד שני בני המושבה, שלרובם הביא ר' קלונימוס איזו חבילה, או אגרת, או סתם דרישת שלום ואת הדואר. ר' קלונימוס עונה על השאלות השונות, מספר בהרחבה על כל החדשות האחרונות: על טיומקין, על הוועד הפועל, על חנקין ועל הקניות האחרונות. ואת העגלה ואת חפציה, ולרבות הדואר, הפקיר לקהל: בטוח ונכון לבו, כי איש לא יגע במה שאינו שלו.
אחד הנוסעים, שמלבד הילקוט שבידו לא היה לו, כנראה, שום דבר נוסף בעגלה, עמד והעביר את מבטו הנוצץ והמלא סקרנות פעם אל הרחוב ובתיו ופעם אל האנשים אשר ראם לפניו, ולבסוף על חבורת הדוד, שעמדה בצד.
זה היה עלם צעיר מאוד, כבן שבע עשרה. עיניו כחולות ותלתליו זהבהבים. בידו האחת ילקוטו, בשניה כובעו, כובע של תלמיד הגימנסיה, ועל רגליו מגפיים, מגפי חורף שלא הלמו אותו.
– אתם איכרים, עובדי אדמה? – פנה אל החבורה בעברית בהברה של דרום רוסיה. הבעת פניו הצעירים והגלויים היתה מלאה שמחה והדרת כבוד.
– כן… – ענה הדוד בשם כל החבורה בשפה הגרמנית. וידיו העמיקו עוד יותר לתוך כיסי מכנסיו.
– מי מכם יאספני אליו להיות בן משק ביתו?
הפעם התפרץ צחוק עליז בבת אחת מפי כל החבורה. העלם לא נעלב, ואולם פניו הסמיקו.
– למה אתם צוחקים?
הדוד ניגש אליו פנים אל פנים:
– מה אתה רוצה לעשות במשק שלי?
– ללמוד.
– מה תלמד?
– להיות איכר. רצוני להיות איכר, לעבוד על אדמת אבותינו ולאכול לחמי בזיעת אפי.
שוב פרץ צחוק. החבורה גדלה. מכל צד נוספו עליה אנשים, הדוד והעלם עמדו באמצע.
– השנה גמרתי את המחלקה השביעית של הגימנסיה ועזבתיה. אל האוניברסיטה לא אלך, למה לי השמינית? נואשתי מההשכלה, היא לא תעמוד לנו ביום צר. חובב ציון אני זה שנתיים, ומאז למדתי לדבר עברית וחלמתי על עבודת אדמה. רק האדמה, אדמת אבותינו, אשר נעבדה בזיעת אפינו היא תצילני… מכתחילה חשבתי על מקוה ישראל, אבל טיומקין יעצני ללכת למושבה וללמוד במשק של איכר.
– בדיוק כמו במקוה ישראל… – אמר אחד האנשים והכל צחקו שוב.
– ומה ילמדך האיכר? – שאל שני.
העלם התעורר:
– לחרוש, לזרוע, לקצור, לדוש… האח!… הלוא חלמתי כל כך על עבודת אדמה, אדמתנו.
הפעם לא צחקו. היה קסם בדבריו, שהזכירם חלום שחלמו גם הם פעם ונעלם. אף פני הדוד נעשו רציניים.
– אבל אצלנו אין חורשים ואין זורעים ואין קוצרים. אנו כורמים, אצלנו רק כרמי גפן, שקדים וזיתים.
– מה טוב, אוהב אני עצים מאוד מאוד, בייחוד באביב, כשהניצנים החדשים מתחילים להיפתח… אלמד את הטיפול בעצים.
– ומה תאכל? – שאל פתע איכר גבה קומה ואדום, שהביט על הכל מלמעלה למטה.
– האם האיכר לא יאכילני על שולחנו?… הן אעבוד עמו, בכל כוחי אעבוד!
שוב עבר צחוק על פני העומדים. אל החבורה ניגש איכר קצר־קומה, רחב כתפיים ושזוף פנים. הוא התבונן רגע בבחור ואמר:
– האתה זה שטיומקין שלח למושבתנו?
– אני, האם תכירני?
– לא, אבל טיומקין כתב לי וביקשני לספחך אל משקי. כי משק מעורב לי.
פני העלם נהרו משמחה. הוא בירך את כל הנאספים בכבוד ובחן והלך אחר האיכר. כולם החזירו את פניהם אחריו.
– שמנדריק!… – קרא הדוד, והקהל צחק אחריו.
ולב חיימ’קה נתכווץ לפתע.
ב
כשחיימ’קה היה נער קטן עזב דודו את ליטא ונדד לגרמניה. שם למד תורת הבניין ושימש ארדיכל באחת הערים, ובעיירתו היו מספרים כי הגיע לגדולות.
ביום בהיר אחד בא לעיירה והברה נפלה בקהל, כי נוסע הוא לפלשתינה. מכל הסביבה התחילו נוהרים ובאים לראות את איש־הפלא. בני הנוער, מחובשי בית המדרש, שידעו על מעשה ביל’ו וקראו את “השחר”, “המגיד” ו“המליץ”, ראו אותו כראות אדם העליון, אף כי קטן קומה היה ודל בשר. והכל קינאו בחיימ’קה, שדוד כזה לו והוא יכול לראות את פניו בכל רגע – הרי הוא התאכסן בבית אביו. דוד זה היה מגולח זקנו ומאריך שפמו, דבר שעוד לא נעשה בעיירה, אבל ארץ־ישראל מכפרת עליו. ועיניים היו לו שחורות, נוצצות ועזות. כל דיבורו העיד על כוח נפשי ועל תוקף. ושפת אשכנז שבפיו הוסיפה לו תפארת. הימים המעטים שעשה בעיירה נחשבו למאורע במשך שנים ורישומם לא נמחק מן הלבבות. לאחר שנעלם האיש מן האופק, לא כתב כלום לקרוביו ולמכיריו. אף כי הכל ציפו לדבריו, שיהיה מורה דרך לעם. רק ב“המליץ”, נשמע ונזכר לפעמים שמו בקשר עם המאבק בין האיכרים ופקידות הבארון.
שנים מספר לאחר המאורע עלה גם חיימ’קה לארץ־ישראל. צעיר היה לימים והוריו ציווהו לא לעשות דבר קטן או גדול מבלי לשאול בעצת הדוד. בבואו ליפו, נסע ישר אל המושבה לבית דודו. שיבה זרקה בו, פניו נחרשו קמטים, עיניו הנוצצות והבולטות כקודם הביעו עתה ייאוש. משהו נשבר בו והוא רק בן ארבעים וחמש. עוד בהיותו בגרמניה נמשך לגידול העופות ולמד מקצוע זה להלכה ולמעשה. ובבואו ארצה ובראותו את התרנגולות הקטנות המקומיות הממעטות להטיל ביצים, תלה תקוות רבות בגידול תרנגולות גזעיות בארץ. הוא הזמין סוג נבחר של תרנגולות מגרמניה והתחיל לטפל בהן בכל כוחו ומרצו. והוא הקים לול גדול כלולים בגרמניה ועשה לו תאים ועליות וגדר מסביב. את כל העבודה עשה בידיו ממש, כי מוכשר ומסוגל היה לנגרות ולכל עבודה. וצריף קטן הקים לו ליד הלול לשבת בו.
ולא רק בלול עסק. בבואו ארצה קנה יחד עם קרובי משפחתו היושבים בגולה שדה נרחב על תחום המושבה. חלק מן האדמה נטע גפנים ושקדים וחלק מכר בתשלומים לשיעורים לעולים חדשים מעוטי־אמצעים. הוא וקרוביו נטעו וטיפלו בנטיעותיהם בלי עזרת הבארון. וגם בעצתה של הפקידות לא שאל כי מימיו שנא להיות תלוי במי שהוא. והדבר הזה הכעיס ביותר את הפקידים. כקוץ ממאיר היה בעיניהם.
הדוד ניסה את כוחו גם בעבודה ציבורית. אחרי המרידה הגדולה גזרה הפקידות על כל הופעה של ציבוריות, והדוד ביקש לחדשה. הוא ניסה להקים שוב וועד נבחר במושבה, שיעסוק בעניינים שאינם נכנסים בתחום פעולתה של הפקידות; הקים בצריף שבחצרו ספרייה קטנה, ובני המושבה היו באים לעיין בספר חדש, ובינתיים דנו גם בענייני המושבה. והנה נהפך עליו הגלגל. מפאריס באה פקודה מאת הממונה הראשי: על התנאים, שעליהם חתמו האיכרים הנתמכים לאחר כשלון המרידה, יש להחתים גם את הכורמים החדשים, שקנו להם אדמה בעצמם ונטעו כרמים באמצעיהם. וכשסירב הדוד, איימו עליו כי את ענבי כרמיו לא יקבלו ליקב הבארון. ומתוך נקמה ציוותה הפקידות לסגור את הספרייה שלו. ובעצם המאבק הזה עם הפקידות באו רוחות חמסין ממושכות ובלתי רגילות בזעמן והביאו את האסון על תרנגולותיו. לא עצם ההפסד הגדול בממון דיכא את נפשו עד עפר, כי אם בעיקר כשלון יזמתו. ואנשי הפקידות ומלחכי הפינכה שלהם היו שמחים לאידו. הרי לפי המומחים שלהם, אין בארץ זו כל אפשרות לעסוק בשום מקצוע חקלאי אחר מלבד גפנים. ובעוד הדוד מצטער על לולו שאבד והנה הגיע הבציר הראשון ושערי היקב סגורים בפניו. הוא ביקש קונים בשוק החפשי. הגרמנים ותגרי ירושלים קנו חלק מענביו במחיר נמוך מאוד והוצאות ההובלה אכלו את ההכנסה הדלה. והרי הענבים אינם רק שלו, אלא גם של קרוביו בגולה, והוא הלך וחתם על התנאים. ובשובו מבית הפקידות, לא הכירוהו האנשים שראוהו ברחוב, לפתע זרקה בו שיבה.
ואותו קיץ, לאחר הבציר, בא חיימ’קה, וכשראהו דודו, לא הניח את כלי העבודה מידיו – הוא התקין אז את הלול לדירה לו – והביט עליו בזעם.
– למה באת הנה ולא שאלת את פי תחילה? החסרים כאן עבדים?
חיימ’קה עמד כנדהם. כעסו של הדוד פג. הוא הניח את הפטיש ואת המסמרים, ניגש אל אורחו, נשק לו והביאהו אל צריפו. השקהו תה מן הקומקום שחיממו על הפתיליה ושאל לשלום הוריו ולשלום כל הקרובים. וכששמע שכסף בידו וברצונו לקנות לו חלקת אדמה ולנטוע כרם, נתלקח שוב. וכששך כעסו גם הפעם, הלך עם הבחור לאחד ממכיריו לקנות חלקת אדמה. ועוד באותו חורף עזר לו לנטוע את כרמו, בלעדיו לא היה מוצא חיימ’קה את ידיו ואת רגליו. ומאז נעשה כרוך אחר דודו ואחד מן ה“חמישיה” שלו.
ג
כשנה לאחר בואו של חיימ’קה למושבה, התחיל הדוד לבנות לעצמו בית אבנים. ואחרי הבציר השני הודיע פתע לחיימ’קה, שהוא נוסע לזמן־מה לעיירת מולדתו. ושוב היה הדבר לחידה. הרי נראה היה, כי הוא שכח את כל העבר שלו זה מזמן.
בעוד שלושה חדשים חזר הדוד מרוענן ושמח ועמו… בחורה יפה. חיימ’קה הכירה מילדותה. היא היתה בת קרובים רחוקים ועניים. נולדה בעיירה קטנה על הגבול הגרמני, התחנכה אצל קרובים בעיר המחוז, למדה בגימנסיה ועסקה אחר כך בהוראה. כבת עשרים שנה היתה עכשיו. ומה הופתע הבחור, כשאמר לו הדוד:
– זו אשתי, חיימ’קה!
ופניה השחרחרים והיפים של הדודה הסמיקו. גם כל החבורה של הדוד הופתעה מאוד. היו ביניהם צעירים ממנו ואף אחד מהם לא חשב לפי שעה להתחתן.
הדוד הביא את רעייתו לביתו החדש וסוד לחש לחיימ’קה, כי עליו לבקש לעצמו חדר לגור בו במושבה. עד אז גר הבחור עמו בצריף.
חיימ’קה שכר לו חדר אצל איכר מכר, אבל את ימיו החפשיים בילה בבית הדוד והדודה. ובערבים היו באים כל הידידים לשתות תה ולשחק בקלפים. הדודה לא השתתפה במשחק, אבל את אורחי בעלה היתה מקבלת בחיבה ומכינה להם תה.
היא לא דיברה דבר מטוב ועד רע. ורק מבטה התועה והעצב החרישי בהבעת פניה העידו: היא לא מצאה כאן את חלומה. היא חלמה על כפר עברי, על נהר, על יער, על גינות של עצי פרי ועל שדות בר… ועל מעשי גבורה חלמה, ודודה הוא אחד הגיבורים.
חיימ’קה היה הולך עם הסל בידו לקנות בשביל דודתו בשוק ובאטליז, היה עוזר לה להביא מיים מן הבאר להשקות את פרחיה. במיטבח עזר לה בעלה, מומחה היה לכך.
הדוד לא היה מבקר בבתי המושבה. ובמושבה דיברו על האיכרה החדשה בעניין רב וסיפרו עליה גוזמאות. הנשים הצעירות השתוקקו להכירה. גם פרחי הפקידות התחילו להתעניין בה, בשמעם שהיא יפה ומיטיבה לדבר צרפתית.
חיימ’קה לא רק עזר לדודתו, אלא גם היה מביא לה את כל החדשות. והוא סיפר לה גם על הבחור שבא למושבה ומדבר עברית כמוה, וסיפור זה עורר בה עניין. אחר־כך שמעה לא פעם את הכינוי “שמנדריק” מפי בעלה ומפי חבריו, מבקרי ביתה, ותחילה לא הבינה מה הכוונה. וכשסיפר לה חיימ’קה כי כך קוראים במושבה לדוברי עברית ולכל המדברים על אידיאלים מופשטים, חרה לה מאוד.
הדוד התחיל שוב להזדקן. האושר שהאירו בימים הראשונים לשובו מעבר לים הלך וגז לאט לאט. ורק אל אשתו הצעירה היה רך וטוב לב, כאילו ביקש ממנה סליחה, והשתדל להנעים לה את חייה ככל שהשיגה ידו.
ד
והבחור החדש נכנס במהרה למסלול העבודה. האיכר שהוא עבד אצלו, הקצה לו תא קטן סמוך לאורוווה; לשם הביא את חפציו וספריו מיפו. עוד בגולה הכין לעצמו בגדי עבודה, מכנסיים וחולצה של בד כחול ועבה ומגפיים ארוכים. עם זריחת הבוקר היה מתעורר וקם ללמוד מפי הערבי, עגלונו של האיכר, את הלכות המשק הביתי: חלב את הפרות, ניקה את הזבל, ציחצח את הסוסים, קירצף במגרדת־ברזל את הבוץ מרגלי הפרות, למד לנפות את התבן, מלאכה שלא עלתה לו על נקלה. בימים הראשונים ראה בו הערבי מתחרה בעתיד, אבל לאט לאט התחיל לראות בבחור עזר כנגדו. לא, הוא הביט עליו כעל איזו ברייה לא מעולם הזה, מין דרוויש. האיכר התייחס אל הפועל החדש שלו בחיבה, אם מפני שטיומקין המליץ עליו ואם מפני שהבחור עצמו משך את לבו בתום לבו, בחריצותו ואהבתו את העבודה. הוא הכניסו בכל סוגי עבודתו בכרמים והיה מספר את שבחו ברבים. רק בעלת הבית, אשה קטנטנה ורזה בעלת חצי תריסר ילדים, היתה מראה לו פנים נזעמים. אמנם, הוא לא דרש כלום, הכל עשה למענו בעצמו, ואף על פי כן היה פה נוסף שעליה לדאוג לו.
הבחור היה שמח. כשהיה שוכב על דרגשו הקשה לאחר יום של עבודה, היה עוצם את עיניו מתוך עונג מיוחד, כאילו שתה איזה משקה משכר ומתוק. וכשהתעורר עם קריאת התרנגול הראשונה, בתחילת הדימדומים, היה קופץ בזריזות ממשכבו, ועיניו מאירות. בחוץ הוא רוחץ את ידיו ואת פניו בצוננים ומיד פונה אל האורווה.
הוא אהב את עבודת החצר, אבל יותר, הרבה יותר את העבודה בשדות ובכרמים. אושר מיוחד היתה נותנת לו המחרשה. חלקת שדה היתה לבעלו, לרגלי כרמו שעל הגבעה, ואת חלקתו זו היה זורע שנה שנה תבואה. החרישה הראשונה אחרי היורה, נעשתה במחרשה אירופית קטנה, ואליה התרגל במהרה וגם את הסוס הרתום אליה אהב אהבת נפש. כששמע בפעם הראשונה מפי בעליו, שהוא כבר מצליח להעביר תלם ישר, לא היה קץ לאושרו.
אחרי היורה הראשון נעשה האוויר קל וצח ונקי. קרני השמש ליטפו ברוך ובחמימות את הפנים. והשמיים היו גבוהים, כחולים, זכים. והסביבה כה רחבה, הבט מסביב וחבק את חצי הארץ. הבחור ידע: במערב מעבר לגבעות ורצועת החול הלבן, מבהיקה תכלת הים. לא יארכו הימים, וכולם, כּל יקיריו שנשארו מעבר לים, יתקבצו ויבואו אליו הנה. האפשר שלא יבואו למקום הנחמד הזה, שאין בכל העולם יפה ומלא קסם כמוהו? והרי הוא החלוץ של כל משפחתו, לסלול את הדרך לפניהם.
– דין, דין, דין!.. – הפעמון קורא לשוב לעבודה. הבחור נעקר מחלומותיו ורץ אל סוסו, אל מחרשתו, אל עבודתו, ונפשו טובה עליו.
מהבוקר ועד הערב נמצא תמיד בכרמים ובשדה. וגם בימות השבת ובימי הגשמים לא היה מטייל במושבה. בימי השבת היה הולך לנדוד בסביבה, ובימות הגשמים היה קורא ולומד ערבית מן הספר ומפי העגלון.
בעומק נפשו היה מתגעגע לחברת אנשים, אבל משהו עיכבהו מלבוא בקהל.
ה
מלבד העגלון הערבי ובעל הבית נתקשרה עוד נפש אחת בבחור זה – חיימ’קה. מהרגע הראשון שראהו ושמע את צחוק מכריו, נמשך חיימ’קה אחריו. שונה היה מכל סובביו. והוא עורר בלב רגשות נשכחים ויחד עם זה חביבים מאוד.
חדרו של חיימ’קה היה סמוך לחצר, שבה גר הבחור. ובבוקר יש והיה שומעו מתאמץ לדבר ערבית עם העגלון. ויש שראהו בבגדו הגס והקלשון בידו והוא מנקה את האורווה. וכל פעם נראה היה בעיניו כ“בן־מלך” שנפל בשבי.
פעם, ביום של גשם, נכנס חיימ’קה אל חדרו של הבחור. תא־קרשים קטן ליד האורווה, ללא תקרה וללא רצפה. הרהיטים – דרגש עץ וסל־נסרים, שני ארגזי נפט ממולאים ספרים וכיסא עץ אחד. הבחור שמח לחיימ’קה וישב למולו.
– אינך רוצה כלל להכיר את בני המושבה?
– הייתי רוצה מאוד.
– ולמה אינך נכנס אל אחד הבתים?
– האיכרים וודאי עסוקים מאוד.
– לא. רבים ישמחו לך. התלך עמי בשבת הבאה אל אחד הבתים?
לאט לאט נתקשרה שיחה חמה בין שני הצעירים. הבחור סיפר לחיימ’קה על בית הוריו. הוציא ספר תמונות והראה לו את צילומי בני משפחתו. אביו ואמו התנגדו מאוד לעלייתו ארצה, אבל הוא הרגיש, כי עליו לעלות – ויהי מה!
“הלוא הוא כה צעיר, נער כמעט, ומחר יישבר כקנה רך”… חשב חיימ’קה בלבו, אבל לא גילה את מחשבתו לחברו.
– מה חפצת להגיד לי, חיימ’קה?
– לא, לא כלום.
– אמור, אמור! רוחי חזקה.
– רק חשבתי, אולי יעיקו עליך געגועיך לבית הוריך ויקיריך. הלא אתה כה צעיר!
– לא. כבר מלאו לי שבע־עשרה… מבוגר אני. אמנם מתגעגע אני, אבל אין דבר, אתרגל, הלוא חיי כה מלאים… והרי כולם יבואו לכאן אלינו. כל העם וגם הם מוכרחים לבוא!
חיימ’קה אמר בקול נמוך:
– ואף־על־פי־כן לא הייתי מביא את הורי הנה… לא הייתי מקבל עלי את האחריות לעקרם משרשיהם…
– מדוע?
– כי חיינו כאן קשים מאוד. רשאים אנחנו להעמיד את עצמנו בנסיון, אבל לא את האהובים עלינו.
– אבל למה אתה חושב כך, חיימ’קה? הלוא החיים פה מלאים קסם! ואם המאכלים גסים, מה בכך? לעומת זה מה נפלא אוויר ארצנו! ארץ, שהחורף שלה – אביב.
– חכה מעט. הנה יבוא הקייץ ויביא את החמסינים, את הקדחת ואת מחלות העיניים… ולא זה העיקר… הארץ אין בה מסחר ואין בה תעשייה. ההתיישבות יקרה לאין שיעור. מה יעשו קרובינו פה, מהיכן יבוא לחמם?
– אבל, חיימ’קה, הרי זוהי תעודתנו ההיסטורית להחיות את השממה, להבריא את ארצנו!
– להחיות את השממה, במה? קומץ אנשים דל וחלש אנחנו, העם היושב בארץ עם פראי והממשלה עיניה רק אל בצעה והיא מבקשת את רעתנו.
– נכון, קומץ אנשים אנו פה, אבל אנו החלוץ וכל המחנה הגדול יבוא בעקבותינו. רק סוללי דרך הננו!
– העם… החלוץ… צא וראה את חלוץ העם בגדרה… העם עזבם על קוצים ועל דרדרים. איזו עניות מנוולת! והמושבה – בלי עזרת הבארון לא היתה נשארת בה אבן על אבן… ואולם כנגד זה הפכונו הפקידים שלו לעבדים. ראית את דודי? כמה צעיר ומלא כוח ותקווה היה, ועכשיו הוא איש שבור!
– אבל אין ללמוד מן ההתחלה!… – קרא הבחור וקפץ ממקומו. כל ההתחלות קשות. ואולם עכשיו המצב ישתנה, מן ההכרח שישתנה, במקום המעטים יבואו הרבים. האין זאת?
בחוץ המה הרוח, גשם ברכה נסחף ארצה וטפח על רעפי הגג ועל החלון הקטן, והביא עמו רטיבות וקור. ואולם אווירו של החדר, כאילו התחמם מחום נפשו של הבחור. ורגע נדמה לחיימ’קה כי חם גם לו.
ו
המושבה, עם כל היותה מצומצמת האוכלוסיה, נתחלקה לשלוש כיתות העויינות זו את זו: א) איכרים נתמכים שהגנו על הפקידות, ונקראו “המגן”. ב) איכרים נתמכים – חבורת הדוד. ג) איכרים נתמכים ולא נתמכים, כמעט כולם צעירים, אלה המכונים “שמנדריקים”, מדברים מעט עברית, מאמינים בכוחם של חובבי־ציון.
החיים הציבוריים במושבה היו משותקים, ובני כיתה אחת לא התרועעו עם בני הכיתה השנייה. רק בביתו של בית־הלחמי היו נפגשים לפעמים אנשים בני חוגים שונים. שמו של בעל־הבית העיד, שמן ה“שמנדריקים” הוא, אבל איש נוח היה לבריות. ולו אשה צעירה ונעימה וילדי חן. פה היו יושבים בערבי שבתות ושותים כוס תה, טועמים תפוחי זהב, ולפעמים רחוקות, כשהתריסים מוגפים, היו משוחחים גם על הפקידות.
לבית זה הביא חיימ’קה בערב שבת אחד גם את חברו החדש. בהיכנסם מצאו שם חבורה של אנשים וביניהם את הדוד והדודה. הבחור, שהיה לבוש בגדי שבת, הסמיק מעט מ“אימתא דציבורא” ואולם הוא נפגש בחמימות וחביבות על ידי בעלי הבית ובעיניים סקרניות מצד אלה שעדיין לא ראוהו.
הוא ניגש לכל אחד מהמסובים. כשראהו הדוד, הושיט לו את ידו והציגו בחיוך לפני אשתו:
– הרי זהו ה“שמנדריק” החדש!
מפי אחדים מהנאספים פרץ צחוק. הדודה העיפה עיניה השחורות והיפות על בעלה וביקשה במבטה סליחה מאת הבחור. מבוכתו הקלה עברה. הוא השהה את עיניו הכחולות והתמימות על הדוד, ושאל:
– מה, בעצם, פירושה של המלה, שאדוני השמיע?
הפעם נבוך הדוד, אולי משום ששאלתו הגלויה של הבחור הפתיעתו ואולי מפני מבט התרעומת של אשתו.
– רצונך לדעת מה זה “שמנדריק”? על רגל אחת קשה להסביר לך את הדבר, לשם כך אתה צריך לחיות בארץ שנים אחדות, לכל הפחות.
– הדוד נפל בפח… – נשמעו קולות צחוק. – הלל ידע להסביר את כל התורה על רגל אחת, והדוד אינו יודע לבאר את תורתו גם על שתי רגליים!
– כן, תורתי. – אמר כמעט בזעם. – תורת חיי בארץ… שמע, רוצה אתה לדעת דווקא עכשיו “שמנדריק” מהו? טוב, אגיד לך!
– “מה יפים השמים, מה מזהירים הכוכבים”… ובחוץ: רפש, טיט, מטר סוחף… “ארץ־ישראל… שיבת ציון… מולדת”… ובמציאות: ערבים, בקשיש, תמיכה, בלוף… “ארץ זבת חלב ודבש, מאה שערים” ולמעשה: חול, ביצות, שדפון, עכברים, ששה שערים עלובים. “בית־הלחמי”, “בן־יהודה”, “זמירה”… ובחיים: פלדמן, גולדמן, יינטה־דבושה, “שפת הנביאים, שיר השירים”… פתח אזניך: חן חן, שלום, גימגום, טימטום… ההבינות?
כל המוסבים נבוכו. מי שהוא ביקש לצחוק, אבל הצחוק עמד כעצם בגרון. פני הדודה היו מלאים צער וכאב.
– ובמה אני “שמנדריק”?… –
הבחור ניסה לדבר בצחוק, אבל צער נשמע בקולו.
– אתה? שוב נבוך הדוד. ומיד התעודד והוסיף:
– אתה מקומך על ספסל הלימודים. והנה באת “לבנות” את ארץ־ישראל. בעוד חצי שנה תהיה שבור כחרס הנשבר. זה שמנדריקיזם וזה פריו. יונקים נעשים לחלוצי התיישבות, שאין דומה לה לקושי בכל העולם. לך, שוב אל סינר אמך!
הדברים האחרונים נאמרו בכעס גלוי.
“מה הכעיס כל כך את הדוד?” חשב חיימ’קה בלבו. פני הבחור הוריקו. פני הדודה חוורו כסיד.
להצלתם ולרווחתם של כל המסובים הופיעה מן החדר השני בעלת הבית ובידיה טס גדול ועליו תפוחי־זהב חתוכים רבעים רבעים. ברעש וקול דברים התנפלו המסובים על הטס ואכלו ברצון רב מן הפרי העסיסי. בעלת הבית שמה על צלחת קטנה כמה פלחים והציעה לבחור לטעום מפרי הארץ. היא סיפרה על פרדסי יפו הנותנים בסוף החורף מריח פריחתם לכל הסביבה. הבחור הקשיב לדבריה ושיבח את הפירות הטעימים.
פני הדוד הועבו. וכאילו כדי להתגבר על צערה, ניגשה הדודה אל חיימ’קה וסיפרה לו, כי משתלת הפרחים שעשו בשותפות הצליחה מאוד.
ולפני לכתה הושיטה האשה את ידה לבחור והזמינתהו במבטא העברי־הליטאי שלה לבקר בביתם. הוא הביט אליה בהפתעה.
– את מדברת עברית?
פניה הסמיקו.
– מדוע אתה תמה לכך?
הוא בא במבוכה.
– כך… חשבתי… – ולא סיים.
לאחר שעה קלה נתפזרו כל האורחים. בדרך אמר הבחור לחיימ’קה:
– דודך מר כל־כך. והיא, כה צעירה ונחמדה.
לבו של חיימ’קה התכווץ.
ז
כמה ימים ירדו גשמים רצופים. העבודה בכרמים פסקה ולא קל היה לעבור אפילו ברחוב. האנשים ישבו בבתיהם על כוס תה. חיימ’קה היה רואה מבעד החלון את הבחור, כשהוא רץ יחד עם מישהו לתפוס את העגלה, שדווקא עכשיו ברחה מן הרפת, או מכניס דליי מים להשקות את הפרות או מוציא את הסוסים להשקותם. רטוב היה כולו מגשם ופניו זורחים.
“בחור מופלא”… – היה חושב חיימ’קה בלבו. “מה מקור האושר הזה, מניין השמחה שבלב?”
ערב אחד, בהפסקה שבין גשם לגשם, דפק העלם על דלת חדרו של חיימ’קה.
– האם לא אפריע?
– לא, אדרבה, שב.
– נעים אצלך… והתקרה אינה דולפת… – אמר בצחוק קל.
– ואתה אינך מתגעגע בשעות כאלו לבית חם, נעים ויבש?
– כן, לפעמים… בשעה זו יושבים שם אצלנו ליד שולחן מרווח. המפה מבהיקה מלובן, המיחם רותח ואמא מחלקת תה ותופינים לכל המסובים… וודאי חושבת עכשיו אמא עלי – ובוכה. – הבחור נשתתק לרגע והוסיף: – אין דבר. אני מרגיש את עצמי בטוב, הלוואי וידעה זאת אמי.
– הרוצה אתה ללכת עכשיו עמי לבית נעים?
– ברצון.
– בוא עמי אל בית דודי.
– זה הזועם? אבל…
– בעצם הוא איש נחמד וישמח לך… וגם דודתי תשמח לך.
– חיימ’קה, כבר שאלתיך, כמדומה לי, פעם, הרי היא כה צעירה… והוא…
– הוא אוהב אותה והיא מסורה לו מאוד… הבה נלך, טוב?
– מבלי להחליף את הבגד, חיימ’קה?
– עדיין מנהגי עיר לך.
– לא, לא, אי אפשר, חכה לי רגע!
חיימ’קה לבש את מעיל הגשם שלו ובצאתו מן החדר בא לקראתו הבחור במעיל גשם טוב שהביאו עמו עוד מעבר לים.
הגשם התחיל שוב מטפטף טיפות עבות והרוח התחזקה. מרחוק נראה אור מנורה מחדר האוכל. חיימ’קה השתומם בראותו דמות על המרפסת. מי זאת, האומנם דודתו? היא היתה לבושה מעיל חורף ועטופה מטפחת חמה על ראשה. ומחשבה החרידה את חיימ’קה, אולי חיכתה לו? הוא היה רגיל לבקרם בשעה זו, ואולי רצתה להגיד לו משהו שלא בפני הדוד? חבל, שדווקא היום הביא את חברו.
היא פתחה את הדלת לרווחה והכניסה את הבאים אל חדר מלא אור. ליד השולחן ישבו הדוד ושלושה ממכריו וקלפים בידיהם. שטופים היו ב“חמש מאות ואחת”. כוסות התה שלפניהם הצטננו, ובפינה זימזם המיחם החדש, שהדודה הביאה עמה מן הגולה. קולה של האשה היה חם ועליז והשרה רוח טובה בחדר.
– ראה את האורחים שבאו אלינו!
– ברוך הבא, האם לא פחדת לבוא בצל קורתי?
העלם חייך כלפי הדוד ואמר:
– האם אתה נורא כל כך?
– לא, לא, הוא איננו נורא, ורק מעמיד פנים של אדם נורא… – נכנסה הדודה לתוך הדברים.
פני הדוד הוארו. הוא עזר לעלם לפשוט את מעיל הגשם שלו והושיבו בין האורחים, והדודה מיהרה למזוג תה.
– ולשחק בקלפים אתה יודע, אדוני ה“אידיאליסט”? – פנה הדוד אל העלם. – כך! ובכן אתה אחד מאנשי שלומנו!
ח
השיעמום הציבורי העיק על הדוד. וכל ראשוני המושבה השתעממו, התגעגעו לזמן, שבו היו וויכוחים סוערים באסיפות. ורעיון ניצנץ במוחו של הדוד. הפקידות אסרה כל פעולה שאופי ציבורי־מדיני לו, אבל לא על עניינים כלכליים. אטליז ציבורי, למשל. אין במפעל כזה מן הקסם, אבל יצטרכו לבחור באספת הצרכנים את ההנהלה, ובכן סוף־סוף עניין ציבורי. הדוד נסע ליפו ולירושלים, חקר ודרש ומצא את הדבר כדאי גם מבחינה כלכלית, כי הקצבים הפרטיים ניצלו את המושבה מאוד. פני הדוד הוארו מזרם חדש של מרץ. הוא כינס בדירתו של בית־הלחמי את נציגי שלוש הכיתות, ומאחורי תריסים מוגפים הרצה להם את כל תכניתו, וכולם, אפילו אנשי “המגן”, מצאו עניין בהצעתו ונבחר וועד זמני – אל אלוהים! שוב בחירות! – שישא ויתן גם עם הפקיד הראשי. והדוד נבחר, כמובן, לעמוד בראש. והוא גם הצליח לשכנע את הפקיד, כי אין שום מחשבת סתר בדבר. וערכו של הדוד עלה גם בעיני מתנגדיו מאנשי ה“מגן” ובייחוד בעיני בעלות הבית, שנגאלו מהקצב הגס והיו מקבלות עכשיו כל בוקר את חלקיהן ע"י שליח לפי הזמנותיהן, ולא ניכרה אשת איכר מאשת פקיד. הדוד אירגן את הדבר למופת, וגם מצא איש הגון, מבין הפועלים, שהיה בקי במקצוע מן הגולה.
אחרי האספה השניה בדירתו של בית־הלחמי, והפעם בתריסים פתוחים, שבו נבחר הוועד הקבוע, נתקבצו אחדים ממכריו ומוקיריו של הדוד בביתו. הדודה הכינה מאפה משובח לכבוד המאורע והדוד היה בגילופין וסיפר בקול על ימי המושבה הראשונים, דברים שהיו ידועים לכל המסובים, פרט לחברו של חיימ’קה.
ולפתע, הניח הדוד את ידו על שכמו של העלם.
– עוד יש מחשבה בלבי. ואולי נצטרך גם לעזרתך.
– הנני לפקודתכם!… – השיב העלם בפנים צוחקות ומאירות. וכשראתה הדודה את בעלה ואת הבחורים עומדים ומשוחחים בידידות, נעשה לבה טוב עליה, ואף־על־פי־כן חרדה חרדה נסתרת שלא ידעה חקרה.
ט
וגם לבו של חיימ’קה היה ירא ודואג, אם־כי עוד לא נתן לעצמו דין וחשבון, למה ומדוע. הוא חיבב את דודתו מיום הראשון לבואה. וחיבתו אליה גדלה, כשהרגיש שאין שלום בנפשה. את חייו היה נותן ברצון, אילו יכול היה להמתיק קצת את חייה הקשים. וידוע ידע, כי היא מרגישה בכך ורוחשת לו תודה עמוקה. והנה בא לפתע דבר שהחריד את נפשו.
מוזר, כשראה בפעם הראשונה את העלם בערב ההוא ליד הדיליז’אנס, נזכר בדודה. והרי פניהם לא היו דומים כל עיקר! וכשבא עם חברו לביתה וראה אותה מחכה במרפסת, חשב תחילה, שלו היא מחכה, ואחר־כך נתעורר בו חשד.
ואמנם, לא קשה היה לראות, כי בשניהם, גם בדודה וגם בעלם, יש איזה שינוי. מן הבוקר ועד הערב היה העלם עסוק בעבודתו כקודם. ואולם עליזותו פסקה ואיננה. ובערב, לאחר ארוחתו, היה מחליף בגדיו ויוצא לטייל. יש שהיה בא לחיימ’קה יושב דומם ושותק. וכשחיימ’קה היה מציע לו לבקר אצל הדודה, היה קופץ ממקומו, כאילו רק לכך חיכה. ושם, בבית הדוד, ציפו לו תמיד. הדודה חיכתה. הדוד עסוק עכשיו תמיד או בוועד־האטליז שלו או בקלפים, והם שניהם… חיימ’קה היה על הרוב רק עד אילם לשיחת שניהם, שיחה, שדומה, אין לה סוף.
העלם היה מקשיב תמיד לדבריה כמכושף.
משהו נסתר ונעלם הלך והתרקם, ולבו של חיימ’קה ניבא לו רע. יש והוא היה בא לבדו לבית הדודה והיה מוצא אותה מדוכאה, שותקת, ועיניה מביטות למרחקים, ופעמים, דומה לו, הן כאילו מבקשות סליחה.
מיום ליום החווירו פניה. ומיום ליום יקרה יותר לחיימ’קה. מוכן היה לבוא באש ובמים למענה, ובלבד שיוכל להצילה מן הסכנה. והוא הרגיש, באופן בלתי ברור עדיין, כי הרעה המאיימת על הדודה מאיימת גם על חברו.
י
הדוד נכנס ראשו ורובו בענייני האטליז. את הצריף הישן שלו התקין למשרד, בו היו מתייעצים חברי־הוועד. לכאן היו באות גם הנשים – פעמים בלוויית בעליהן – לשלם וגם להגיש קובלנות, אם היו להן כאלו. וכיוון שהזדמנו הרבים למקום אחד, הפך המשרד להיות במידת מה מועדון לאנשי המושבה. והנה יום אחד אמר הדוד לחיימ’קה, שיביא אליו את חברו. וכשבאו חיכו להם הדוד והדודה ביחד. ועיני שניהם מתנוצצות מהתרגשות. וזה היה הדבר:
הספרייה, שהפקידות אסרה עליה, היתה גנוזה במרתף הבית של הדוד. והנה עלה על דעתו, בהשפעת אשתו, להוציא את הספרים מתוך הארגזים הסגורים, להוסיף עליהם חדשים, ולסדרם בצריף, ותהיה להם ספרייה “במחתרת”. הדוד קרא את העלם להציע לו, שיסדר את הספרייה וגם יפקח עליה.
פני העלם הביעו התעוררות, והדוד נעשה פתע רציני ואמר:
– אבל עליך לדעת, אם הדבר יוודע לפקידות, היא עלולה להוציאך מן המושבה!
– כעס הפקידות אינו מפחידני! – והעלם הושיט את ידו לדוד, אשר לחצה בחמימות.
העלם לא טייל עוד בערבים. הוא התמכר לעבודתו החדשה במסירות רבה. העבודה היתה קשה. הספרים היו חבויים ללא כל סדר, ואיסוף הספרים בזמנו נעשה בערבובייה. ספרים בהרבה שפות ועל נושאים שונים. ואת כולם צריך היה לסדר בסדר חדש ונכון. הדודה, שידעה היטב גרמנית וצרפתית, ידעה לעזור הרבה. והעבודה המשותפת קירבתם יותר ויותר. הבחור היה הולך עכשיו תכופות לבית הדוד, לבדו בלי חיימ’קה, וכלקראת חג היה הולך.
את הצריף חילקו לשניים, החלק האחד למשרד והשני לספרייה, והדודה הכינה ווילון כדי להעלים את מדור הספרים מעיניים בלתי רצויות.
והסוד התחיל לעבור מפה לפה, כי במשרד האטליז יש להשיג בסתר גם ספר לקריאה, ובשעה שבמשרד ישבו ודנו בענייני בשר, חילקו מאחורי הקלעים ספרים שלוש פעמים בשבוע. ואת הספרים היו מוציאים בתוך סל או מתחת לשולי הבגד. ודוקא הסודיות שבדבר משכה את הלבבות.
והדודה והעלם הוסיפו לשפר את המוסד. פעם בשבוע היו פותחים בשיחה על פי התור על ספר חדש או ספר ישן חשוב. ואז היו סוגרים את הדלת ואת תריסי הצריף, מסלקים את המסך, ומצרפים את שני המדורים למדור אחד.
יא
ערב אחד בא העלם בענייני העבודה לבית־הלחמי, והנה שם הולכי בטל מאנשי המושבה יושבים ומתלוצצים על כוס תה ומבדחים את דעתם. הוא לא הקשיב לרמזים ודברי הליצנות שלהם. ואולם איזה רגש כבד העיק עליו ושלא כמנהגו ישב כמבודד בין כל המסובים. חיימ’קה ישב כל הזמן כסר וכזועף. וכשיצאו שניהם לשוב לבית אמר לו חיימ’קה:
– תם אתה… הם התלוצצו על חשבונך ואתה לא הרגשת!
– עלי? על שום מה?
– על חברוּתך עם הדודה.
– מה אתה סח, חיימ’קה? איני מבין.
– למה אינך מבין? הם אומרים כי אתה מחזר אחריה ושהיא… ושוב התחרט חיימ’קה על דבריו.
– אל תשים לב לדבריהם, – הוסיף ואמר, – אנשים אלה אוהבים לפטפט מתוך שעמום. פשוט מתוך אפס מעשה ועניין. ועל הדודה הם מדברים מתוך קנאה.
– מדוע?
– כי אין בכל הסביבה אשה כמוה.
בלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור. האומנם צדקו האנשים ההם? אמנם נכון הדבר כי הדודה קרובה לו מאוד ויקרה לו. אבל היא יקרה לו לא כאשה, אלא רק כאחות גדולה, כחברה… כלום יעיז לחשוב על אשת איש? על אשת חבר טוב, עם כל שגעונותיו?… לא, לעולם לא!
העלם קפץ ממשכבו, קשה היה לו להישאר בחדרו המחניק.
בחוץ היה לילה מלא קסם. לילה לבן. באמצע השמים הזכים, שטוהרו פי כמה לאחר הגשמים האחרונים, הפיץ הירח אור בהיר. גם החול שברחוב נראה עכשיו לבן. לבו של הבחור התכווץ מגעגועים טמירים שתקפוהו לפתע. מהסימטה הסמוכה ציפצף לו שומר הליל והוא החזיר לו בציפצוף עליז לומר: אין פחד, אין רעה! הוא יצא אל דרך הכרמים, והגיע אל הגבעה של כרם בעלו אשר אהבה וישב על אחד האבנים.
רבבות הכוכבים רמזו לו, הבריקו לו, וכאילו שלאו לסוד בכייתו היתומה.
יב
ימים קשים הגיעו למושבה. בדין וחשבון השנתי של וועדת הבשר נתגלה, שהוועד תמך בסכום קטן בספרייה, מבלי לשאול תחילה את דעת האספה הכללית. אמנם, האספה השנתית אישרה את ההוצאה. ואולם נמצאו עוררים, והדבר הגיע עד לפני הפקידות. זו ראתה בכך “מעילה” כספית, הטילה איסור על קיום האטליז וחרם על הספרייה. כל המושבה נסערה – הכל ראו בעומק לבם את מעשה הפקידות כשרירות לב, ואת מעשה העוררים כדקירה בגב. נקראה אספה תכופה. רבים מבני המושבה, וביניהם אנשי “המגן”, חששו לבוא. אף־על־פי־כן נתמלא הצריף מפה לפה. הדוד פתח את האספה, סיפר על כל השתלשלות העניינים והציע לנאספים להביע דעתם מה לעשות. ואולם דיברו רק מעטים, ואף הם מתוך היסוס, כאילו חששו לעצמם. הדוד ישב מורד ראש ונרגז. פתאום ביקש העלם את רשות הדיבור, הוא היה חיוור מאוד. הדוד פיקפק תחילה אם יש לתת לו רשות לדבר, הרי איננו חבר לאיגוד של צרכני הבשר. ואולם הרי הוא הספרן! – והוא רמז לו להגיד את דברו.
הכל נתנו עיניהם בעלם. מבטה של הדודה היה חרד ודואג. רבים שמעו בראשונה את קולו, שרעד עכשיו ונפסק לרגעים. ואולם בדבריו המעטים היה משהו מלהיב ומעורר ועיניו הבריקו. הוא קרא לא להיכנע לגזרת הפקידות, לא לחסל את האטליז ולסגור את הספרייה. הפקידות לא תעיז עכשיו להשתמש באמצעים שהשתמשה פעם, הזמנים נשתנו, ואם תעיז, יתקומם כל העם העברי נגדה ויכריע אותה…
הוא גמר וישב. כל העיניים היו נוצצות מהתרגשות. והדודה וחיימ’קה קראו בבת אחת קריאה של התפעלות והסכם.
והנה התרומם הדוד ממקומו. כל העיניים הופנו אליו. פניו היו רגע חיוורים ורגע אדומים מכעס.
– מה לך פה? – קרא כמעט בצעקה, – מי לך פה? החלק לך במושבה או נחלה? אתה מסית את האנשים האלה למרד. והתשא אתה באחריות? את הענבים שלך אתה מסכן? את חייך, חיי אשתך ובניך, אתה מביא לקרבן? אפרוח בלי כוח. אמרת להיות תרנגול, “שמנדריק” שכמותך! ומה שווה העם שלך? כיכר לחם אחד לא יתן לילדיהם של אנשים אלה. כבר היו ימים, כבר קראו גיבורים כמוך וטובים ממך, לעם, הנענה להם?
דממת מוות השתררה בצריף.
נבוכים ונכלמים יצאו הנאספים כמתגנבים. חיימ’קה וחברו הסתלקו האחרונים. וכשיצאו הגיע לאזנם מתוך הצריף קול בכי היסטרי. ההיה זה קולה של הדודה?
יג
רחובות המושבה נתרוקנו, האנשים ישבו סגורים בבתיהם, או שהיו שקועים בעבודתם בכרמים.
בבית הדוד העלו הקלפים אבק באיזו פינה, שולחן התה היה שמם והמיחם עמד קר. הדוד נהג עכשיו רשלנות בתגלחת וזיפי־שיבה קצרים וחדים כיסו את סנטרו. איגוד הצרכנים השאיר לו ירושה קשה. רבים מן האיכרים היו לוקחים בהקפה ועם סגירת האטליז לא מיהרו לשלם את חובותיהם, ואלה שהיו חייבים להם כסף, סוחרי הבקר, דחקו ולחצו לשלם להם. ויש שהדוד היה לווה כסף על חשבונו ומסלק לבעל חוב קשה.
והנה ניתן לו עניין חדש לענות בו. באחת מנסיעותיו לשווקים נזדמן לו לראות פרה דמשקאית יפהפיה. זה מזמן חשב על פרה גזעית. ואפילו עיין בספרות המקצועית בגרמנית. והוא קנה את הפרה והביאה לחצרו וייחד לה מקום בצריף. עכשיו היה בביתו חלב בשפע. ואולם הדודה היתה מדוכאת ועצובה.
יום אחד שלחה הדודה שליח לקרוא את חיימ’קה, שגם הוא לא ביקר בביתה זה ימים מספר. וכשבא מצא אותה יושבת בחדרה בפינה, ראשה עטוף מטפחת ועיניה אדומות מבכי. הדוד לא היה, כדרכו, בבית. הדודה תפשה את ידו של חיימ’קה ושאלה מה נתחדש אחרי אותה האסיפה בצריף. היא לא ראתה פני איש מאז. חיימ’קה הבין, שאין שאלתה שאלה סתם, אלא מתכוונת היא לחברו. הוא הרגיע את רוחה וסיפר לה, שהעלם קם למחרת בבוקר השכם, כמנהגו, והלך לעבודתו והוא מוסיף לעבוד. היא אמרה, שהדוד מתחרט קשה על מה שקרה והיא מבקשת את חיימ’קה למסור את הדבר לעלם. ולבסוף הוסיפה:
– הוא לא יוסיף עוד לבקר בביתנו!
– הוא יבוא אל תדאגי. הרי הוא צעיר כל כך וטוב לב. את הדוד הוא מכבד למרות הכל. ואותך הרי אוהב כאחות!
ואמנם, הדוד הצטער על המלים הקשות שנמלטו מפיו, הרי בעמקי לבו הוקיר את הבחור. ובאחד הימים, כשראהו עובר ברחוב מעבודתו, קרא לו בקול של רצון. ותקע לו ידו:
– עוד לא סיימת את תפקידך בספרייה שלנו. יש להשיב את הספרים למקומם לארגזים עד שיבוא שוב יומם.
והעלם הבטיחהו לעשות את הדבר.
ושוב התחילה עבודה משותפת בינו ובין הדודה – לפרק את האצטבאות ולארוז את הספרים כל סוג לארגז מיוחד ועם “מפתח” בצדו כדי להקל על מי שיבוא פעם לסדרם מחדש. הדוד היה עסוק תמיד ברפת שלו. שוב התחילו שיחות וטיולים בין הכרמים, לפעמים בלוויית חיימ’קה ולפעמים קרובות שניהם בלבד ולבבותיהם הלכו והתקרבו יותר ויותר.
חיימ’קה היה דואג וחרד מאוד. מה יהיה בסופו של דבר? האם ילדים הם, האינם מבינים כי לפני אסון הם עומדים? והיכן המוצא?
יד
היה יום סגריר, יום המלקוש האחרון. האדמה הורטבה ואי־אפשר היה לעבוד בכרמים וגם לא לשבת בחדרים. ריח האביב משך החוצה. חיימ’קה וחברו ישבו מאז הבוקר על מרפסת הדוד. תחילה ישבו שניהם לבדם, הדודה היתה עסוקה בבית, ורק מזמן לזמן היתה מראה להם לרגע פניה הזוהרים מרצון והצטחקה להם, ולבסוף נוספה אף היא עליהם. היא לבשה עכשיו שמלת קיץ, ומטפחת קלה קשרה לשערותיה וכולה זורחת כפרח אביב.
וכעבור רגעים מספר שכחו שניהם את חיימ’קה, שישב עכשיו מתוח ונרגז, ונשארו רק הם שניהם לבדם. אמנם, המרפסת היתה רחוקה מן הרחוב ואף על פי כן היתה גלויה לעין כל. ואולם הם שכחו את המקום ואת הזמן.
נשמעו צעדים מהירים. חיימ’קה הכיר את קול הצעדים, והזדעזע. הוא הביט אל עבר הרפת. שם טיפל הדוד מן הבוקר בפרתו הדמשקאית שהתקשתה בלידה. הדוד רץ לעבר המרפסת. פניו היו כהים מכעס ומצער.
– חיימ’קה, – אמר, – מהר וקרא את רועה העדר, הפרה… ופתאום הרגיש בשניים שישבו מקורבים זה לזו וכאילו מחוץ לתחומו של העולם הזה.
– את!… – צעק בקול. –
– את יושבת ומבלה כאן עם בחורים ושם הפרה גוססת… אַת!
חיימ’קה קפץ אליו, כאילו אמר להחזיק בו. והדוד דחפו הצדה:
– גם אתם בקושרים עלי… – ולא גמר. היא התייצבה לפניו וכולה חיוורת ועיניה נוצצות מאוד.
– אל תעיז, אל תעליב איש… – קולה רעד מהתרגשות, אבל היה בו משהו חזק ומוצק כפלדה. הדוד הביט עליה נדהם, כאילו ראה אותה מחדש. הוא לא שיער את מידת כוחה. ועיניו אדמו מדם. ופתאום התחיל להתרוצץ במרפסת כמי שנטרפה דעתו עליו, תפס כל מה שבא לידו, עציצי פרחים, כיסאות־קש, כוסות והשליכם בכעס ארצה שבורים ורצוצים… חיימ’קה מיהר ושילשל את ווילון הקייץ לבל ייראה ברחוב מהנעשה כאן.
העלם ניגש אל הדוד בצעדים אטיים, אבל בטוחים.
– תן לה ללכת אחרי. אנחנו אוהבים זה את זו.
הדוד נשם בכבדות. פניו האדימו כדם.
– צא מפה!… – צעק כחיה פצועה, – לך מביתי!… אל תעיז לעבור עוד הפעם על המפתן הזה. דמך בראשך!
הדודה ברחה אל חדרה מתוך בכייה וסגרה את הדלת מאחוריה.
טו
בלילה ארז העלם את חבילתו ואת ספריו. דפק על דלת חדרו של חיימ’קה.
– מחר עם שחר אני הולך מפה. בעוד שלושה ימים אשוב לקחת את חפצי. התוכל למסור את מכתבי זה לדודתך?
– כן, אמסרנו, לידיה.
– ובעוד שלושה ימים אבוא לקבל את תשובתה.
– אמור נא לי, אם אין זה סוד, מה החלטת לעשות?
– לקחת אותה מזה.
– כיצד? – כמעט צעק חיימ’קה.
– נלך שנינו למושבה חדשה, נקנה לנו חלקת שדה, נעבוד יחד ונחיה יחד.
– במה תקנה את חלקת השדה?
– אבי שלח לי את הכסף הדרוש.
– ואם היא לא תסכים?
– היא תסכים.
– ואם העבודה במושבה החדשה תכבד מכוחה?
– אני אעזור לה.
“ומי יעזור לך?”… – ביקש חיימ’קה להגיד ולא אמר.
למחרת מישש את המכתב בכיסו ויצא מחדרו.
הווילון היה משולשל כמו אתמול. תריסי הבית היו מוגפים. מהרפת נשמע קול דברים של הדוד והרועה. אין זאת כי עדיין עמלים הם להציל את חיי הפרה. על המרפסת עוד ניכרו סימני המהפכה. הוא דפק על הדלת, איש לא ענה. “האומנם יצאה את הבית?” חשב חיימ’קה בתמיהה בלבו. ואולם באותו הרגע נשמע מעבר לדלת קולה החלש:
– מי שם?
– אני. חיימ’קה. עלי לראותך.
– לא אוכל.
– רק לרגע.
– לא עכשיו, יקירי.
– יש לי מכתב אליך.
– מכתב?! – קראה מתוך תמהון. היא הושיטה את ידה דרך הדלת שנפתחה לרגע.
– הוא ביקש תשובה על המכתב.
– הדלת נפתחה כל שהוא יותר.
– איהו?
– הלך ליפו.
– מתי ישוב?
– בעוד שלושה ימים.
– אבקשך לבוא אלי מחר.
הדלת נסגרה שוב.
אחרי ליל נדודים קם חיימ’קה במאוחר. גם הרפת היתה סגורה הפעם. מאחוריה עמד התרנגול הזקן וניקר בציפורניו באשפה. תרנגול זה היה מהלך אחרי הדוד שחיבבו ככלב נאמן. ועכשיו הרים ראשו כלפי חיימ’קה כאילו שאלו: האינך יודע מכל מה שקרה כאן?
בצעדים מהירים ניגש חיימקה אל הבית ודפק על הדלת. הפעם שמע מיד את קולה:
– אתה?
– אני.
היא פתחה את הדלת, ורעיון עבר על לבו של חיימ’קה, שהיא לא פשטה את בגדיה זה שני לילות ולא נתנה שינה לעיניה.
– הפרה מתה, לחשה.
– ידעתי.
– אתה מחכה לתשובה?
הוא שתק.
– בטרם ישוב, תבוא אלי.
טז
למחרת יצא חיימ’קה אל הרחוב. והנה עגלה יורדת לדרך יפו, ובה היו, מלבד בית־הלחמי, הוא בעל הסוסים, והעגלון הערבי גם הדוד ושניים מבני המושבה.
מרחוק ראה חיימ’קה את הדודה מטפלת בסידור המרפסת.
“רוצה היא לסדר את הבית לפני שתעזבנו”… חשב בלבו. היא לא הרגישה בו עד שניגש קרוב אליה וקרא לה שלום.
– אה!… – נמלטה מפיה קריאה של רצון. פניה היו רחוצים ושערותיה עשויות בטוב טעם, אבל צער עמוק היה בעיניה.
לבו נרתע בו, והיא אמרה בקול נמוך:
– הגד נא לי, שאלה פתאום, – הלא עודנו ידידים?
– כן כן, לעולם!
לא פיקפקתי, תודה לך… ועוד אצטרך בוודאי לעזרתך, לידידותך.
היא הושיבה אותו על אחד הכסאות. ובעוד רגעים מספר הביאה קומקום תה, לחם, חמאה וגבינה. שניהם סעדו את לבם. אפשר כי לא אכלה דבר זה היום השלישי.
– התשתה עוד?
– לא.
– ועכשיו… הלוא הוא אמר לך בוודאי מה עלי להשיב לו? ואולם אני איני הולכת אחריו. אשאר פה עמכם, אשא עד הסוף את העול שקיבלתי עלי.
הדודה סיפרה, שעד היום בבוקר היה גמור בלבה ללכת אחריו, ואולם הבוקר, כשיצאה בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים אל החצר וראתה את הרפת הסגורה, ושמעה את קריאת התרנגול אשר כאילו נתייתם, וראתה מרחוק את הדוד הולך בריצה כמעט אל עבר הרחוב, החליטה כי לא תעזוב אותו ותישאר פה עד הסוף. היא כבשה את ראשה בין ידיה, וכתפיה רעדו. ושוב התעודדה.
– לך, חיימ’קה, שוב אל חדרך, הלא הוא יבוא אליך לבקש את תשובתי. הנה קח, זה המכתב השלישי, שניים קרעתי… ואל תעזבהו. לווהו ליפו והישאר עמו ימים אחדים, ואלי אל תביאהו… אם אראהו ארוץ אחריו… לך.
יז
השמש נטתה לערוב, כשהעגלה יצאה מאחורי הבתים של יעזור בדרך הכביש העולה ירושלימה.
– פנה ימינה, בדרך הקצרה הזאת, נקדים לשוב למושבה. – פקד הדוד על העגלון.
מאחורי אחת הגבעות לימין הדרך נראתה דמות אדם היורד מן השביל הבא בעקיפין ממקוה־ישראל.
– מי זה? – שאל בית־הלחמי בתמהון. – האין זה “שמנדריק” שלנו? יחידי בדרך זו לפנות ערב?
העגלה השיגה את העלם.
– למה לא הלכת בדרך המלך? – קרא בית־הלחמי, – דרך זו בחזקת סכנה היא.
העלם הצטחק ואמר, שכבר עבר בדרך זו לא פעם, ומה יגזלו ממנו? בית־הלחמי הציע לו לשבת בעגלה, והוא סירב והוסיף ללכת.
– שב!… – פקד עליו הדוד וציווה על העגלון לעכב רגע את הסוסים, העלם התבלבל קצת, וישב אצל העגלון.
– אל תוסיף ללכת בדרך הזאת כשאתה יחידי. – אמר בית־הלחמי.
– לא! זו הפעם האחרונה! הולך אנכי ממושבתכם אל המושבה שלנו…
– ומהי המושבה?
– האדמה החדשה שקנה חנקין בשומרון, אל־אחדרה.
– מטורפים! – קרא הדוד בכעס.
– מדוע?
– כי האדמה מלאה ביצות. זו ארץ משכלת יושביה. מטורפים. הצר להם המקום כאן? כל מחוז יפו פתוח לקניות.
העלם ישב כמבולבל. ופני בית־הלחמי נבוכו. ואמר בלשון רפה:
– אבל…
– מה “אבל” – צעק הדוד והוסיף: ־ הלוא אתה לא תלך לשם ולא תביא לשם את אשתך ואת ילדיך.
– ואנחנו נלך… – קרא העלם.
– לכו, לכו לקראת המוות, לקראת האבדון. מטורפים!
– אם גזרה היא כי נמות – נמות. העבודה הגדולה אשר לפנינו לא תיעשה בלי קרבנות.
– אבל אפשר להשיג את המטרה בלי קרבנות או במעט קרבנות! מטורפים.
– אין ארץ־ישראל יכולה להיות רק מושבתכם וסביבתה.
– ומה צריכה להיות ארץ ישראל שלך? דווקא נקודה פה ונקודה שם, מפוזר ומפורד בכל הארץ ולא מאוחד ומלוכד? מטורפים.
עוד הדברים האלה בפי הדוד והעגלון קרא בפחד:
– רעה נגדנו!… – הכל הפנו את פניהם לעבר החולות שהעגלה התקרבה אליהם. מן החולות יצאו וירדו אל עבר הדרך חמישה בידואים חמושים בחרבות ורובים, חצו את הדרך לפני הסוסים ועצרום. שניים התחילו לפרק את רתמותיהם. והאחרים קראו בזעם:
– יהוּד, תנו את כספכם, ולא – דמכם בראשכם.
– ניתן להם הכל ורק אל יגעו בנו! – קראו בית־הלחמי והשניים אשר עמו.
– לא! אל תתנו להם דבר, חרפה היא… – קרא העלם, קפץ מן העגלה, התנפל על אחד הבידואים והפילהו ארצה. אחריו קפץ גם הדוד ואחז בבידואי שני. הבידואי השלישי הרים את האלה הכבדה שלו והורידה בכל כוח על זרוע הדוד. ואולם העלם קפץ על הבידואי. שניים מן הבידואים האחרים כוננו מולו את רוביהם והוא נפל מתבוסס בדמו… העגלון השתמש במבוכה, קפץ על אחד הסוסים ודהר אל המושבה להזעיק עזרה.
יח
פעמון המושבה התחיל לצלצל צילצול של חרדה; מכל העברים נמשכו אנשים, וכששמעו מפי העגלון על המקרה שקרה ליד החולות מיהרו לצאת למקום המעשה, מי ברכיבה מי ברכב ומי ברגל.
– לבי אומר לי כי אסון קרה שם, לחשה הדודה לחיימ’קה – אנא קחני לשם.
חיימ’קה עיכב את אחת העגלות, וישב אצל הדודה.
ירא היה להביט אל פניה. ורק הרגיש, שאחזה בידו כבצבת, כמבקשת בו משען.
קהל רב נמצא במקום המעשה. חיימ’קה והדודה באו: חולות, דם, מעילים אחדים, העלם. הדוד עומד על ברכיו וממשש את הדופק של הפצוע. הכדור פגע במצחו, פניו המגואלים בדם צבו מאוד, הוא נשם בכבידות ובהפסקות.
– הדופק טוב, אילו היו מים קרים, אילו בא הרופא תיכף, למה לא בא הרופא עדיין… קולו של הדוד היה צרוד, פרוע, ספוג צער עמוק וכאב.
הדודה תפשה את ידו השמאלית של העלם.
– חביבי…
– הלוא יחיה, הלוא אין סכנה לחייו?
– אילו בא הרופא, הדופק טוב.
ההגיעו דבריה לאוזן הפצוע, ההיתה הכרתו ערה? שפתיו לחשו, נעו מעט, אבל קולו לא נשמע, לחיימ’קה. ואולם פני הדודה הוארו, הוא מלמל בקושי רב את שמה… הוא יחיה. יחיה. הנה הרופא יבוא בקרוב!
יט
דממה במושבה. מחנק.
פה ושם רובצים כלבים בצל הבתים. הם מלחיתים ונושמים בכבידות. התרנגולות התכווצו קבוצות קבוצות בצל עצי התות, עיניהן סגורות, פיותיהן פעורים וראשיהן מורדים, היכן השועל? אילו בא עכשיו, היה אוספן כולן כביצים עזובות. הס… הנה הוא בא! מאחורי בית הכנסת, ממורד הגבעה אשר בדרך לבית הקברות, רץ ריצה משונה שועל. זנבו מקופל בין רגליו האחוריות, ואין הוא מביט לצדדין, אינו מריח אחרי ציד ואינו מרגיש במציאה השמנה שהזמין לו החמסין. מה הבהילו ומה החרידו, האם הקוץ החד שהשליך בו הרוח והדביקו אל זנבו, או שדעתו נטרפה עליו, מחום ומרעב, והוא נושא בשיניו מוות ואבדון לכל חי? הכלבים שבצל הבתים נתעוררו קצת, יבבו יבבה קלה של חרדה, ונשתתקו.
ואולם הבט! בקצה הרחוב ליד החצר של הדוד הורגשה איזו תנועה.
מביתו של הדוד יצאו נושאי המיטה. רבים מחשובי המושבה, מכל הכיתות, שלחו את ידיהם לאחוז במוטות, הדוד הלך בראש. ידו הימנית חבושה וקשורה בתחבושת והיא תלויה לו על גבי חגורה הקשורה לצווארו. עיניו השחורות מבריקות, כעיני דוב שכול. ומאחורי המיטה הלכה הדודה נשענת בזרועו של חיימ’קה.
“צדקה תציל ממות”… החריד את האוויר קולו השבור והמלא יגון של השמש הזקן.
ליד בית הכנסת, במקום שעמד פעם הדיליז’אנס שהביא את העלם למושבה, התעכבה התהלוכה. המיטה הורדה למטה. בית־הלחמי הספיד את ההולך, הרוח חטפה את דבריו ופיזרתם לכל עבר.
“זרחה לנו שמש אביב ונעלמה”. “ימי הנוער שלנו דפקו שוב על פתחינו”… “אנו מביאים לקבר את ימי עלומינו”…
המיטה השחורה נישאה שוב על כפיים. לפניה הלך הדוד ואחריה הדודה. גם היא הביאה עכשיו לקבורה את עולמה ואת עלומיה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.