בחירות 27 במאי 1927    🔗

עד שנת 1927 מונו חברי המועצה וראשה בידי שלטון המנדט הבריטי מתוך נכבדי העיר. חברי המועצה היו מוחמד נבולסי, עלי מוסתקים, קיסר ערקטנג’י, מסעד אל סאיג', וחנא ג’לאט. חברי המועצה היהודים היו יוסף אליהו שלוש, יהושע אברבאיה, ויוסף רוקח. בדצמבר 1926, לקראת הבחירות הראשונות למועצות העירוניות, ולאחר פרסום התקנות לקביעת סדרי הבחירות ונוהל קביעת המועמדים(Municipal Corporation Ordinance), נקבע כי הבחירות ביפו תהיינה אזוריות. העיר חולקה לאחד עשר אזורי בחירה על פי הפריסה העדתית, ומספר החברים לכל אזור נקבע על פי גודלה היחסי של קהילת בני העדה. הוחלט על הרכב מועצה בת אחד עשר חברים; שבעה מוסלמים, שני נוצרים, ושני יהודים. שלוש סיעות הציגו את מועמדיהן, וחמישה מועמדים עצמאים; סיעת ‘דורשי הצדק’ בראשות עאסם בק אסעיד, סיעת ‘טובת הכלל’ בראשות יוסף ד’יא אלדג’אני, סיעת ‘הנייטרליים’ בראשות עבד אל קאדר אבו-רבאח, והמועמדים הבודדים הבלתי מזוהים היו מוסא כיאלי, סעיד נבולסי, יחיא ווטא, נג’יב ביירותי, וד"ר יעקוב ברדקוש.

לקראת הבחירות החליטה ממשלת המנדט לבטל את סעיף 11 בחקיקת היסוד של תל אביב, שהקנתה את הזכות לתושבי תל אביב להצביע בבחירות לעיריית יפו. הזכות נותרה רק לתושבי תל אביב להם בתי מסחר, משרדים או מפעלי תעשייה בתחום יפו, ושילמו מיסים לעירייה. ההחלטה נתקלה בהתנגדות לשכת המסחר והתאחדות בעלי המלאכה של תל אביב ונציגי הוועד הלאומי. הטענה הייתה כי כלכלתה של העיר העברית תלויה בנמל יפו, בתחנת הרכבת, ובמסחר הסיטונאי, ולכן יש לאפשר להם דעה בענייני עיריית יפו. בקלפי ‘נווה שלום’ נמנו ארבע מאות ועשרים קולות של יהודים, רובם ניתנו לסיעתו של עאסם בק אסעיד.

הבחירות ב-27 במאי 1927 התנהלו על פי עיתון ‘דבר’ תוך “תעמולה רעשנית ביותר. אוטומובילים לעשרות משוטטים ברחובות והיושבים בהם מפיצים כרוזים תוך קריאות ושירי תעמולה”. וועד הקהילה העברית פרסם כרוז המזהיר את הבוחרים היהודים “שלא יתפתו על ידי אנשים בלתי אחראיים הרוצים לצוד דגים במים עכורים”. הוועד הוציא ברגע האחרון את שמו של יוסף דג’אני וסיעתו ‘דורשי טובת הכלל’ מהרשימה הנתמכת על ידי היהודים, לאחר שהתברר כי זו נתמכת על ידי ‘הוועד הפועל הערבי’ ואנשי אל-חוסייני, ומנהלת פעולות איבה נגד היהודים. עורך הדין דוד מויאל, משה שלוש, ויוסף רוקח, שלחו מכתב גלוי ליוסף דג’אני בו נכתב: “בלילה אתה שונא את היהודים, וביום אתה מנשק את ידיהם בכדי שיבחרו בך”. תמיכת היהודים הועברה לסיעת ראש העיר עאסם בק אסעיד ועבדול ראוף אלביטאר, ‘סיעת דורשי הצדק’. הרבנות הראשית ביפו קראה ליהודים לבוא בהמוניהם בכדי להצביע, ותור ארוך עמד לפני הקלפי היהודי בבית קנדינוף בנווה-שלום. המועמד העצמאי עורך הדין סולימאן אבו-גזאלה, הציג עצמו כידיד הפועלים וקרא להם לתמוך בו. תומכי ‘הועד הפועל הערבי’, ‘דורשי טובת הכלל’, הבטיחו לנהל את העירייה בדרך דמוקרטית, ואילו מועמדים נוצרים עצמאיים הבטיחו “להוליך את תלונות הציבור לפרלמנט האנגלי בקול גדול מבלי להזדקק למתורגמן או מתווך”.

הבחירות הסתיימו בניצחונם של עאסם בק אסעיד ועבדול ראוף אלביטאר וסיעתם. חברי המועצה היו המוסלמים זוהדי אבו אלג’ביין, מחמוד אל הבאב, יוסף אלדג’אני, מוחמד עבד אלרחים, האשם אבו חדרה. הנוצרים היו דימטרי תאדרוס ואלפרד רוק, והיהודים מאיר דיזנגוף וחיים מוטרו. הוא נבחר לוועדת הכספים והוועדה לעבודות ציבוריות, ואילו דיזנגוף לוועדה לתכנון העיר, והתמנה גם לוועדה מיוחדת עליה הוטל לעיין בהצעת הממשלה למסור את תכנון העיר הכולל לאדריכל קליפורד הולידיי. חיים מוטרו דרש להכיר בזכות השפה העברית, וראש העירייה נענה לכך ומינה מזכיר עברי לניהול פרוטוקול בעברית. העיתון ‘אל-ג’אמעה אל-ערביה’, ביטאונם של החוסיינים בירושלים, כתב שבין ראש העיר אסעיד והיהודים נחתם הסכם בו התחייב להשתדל שהנמל והרכבת המרכזית יבנו בתל אביב.

בחירות 27 ביוני 1934    🔗

ב-12 בינואר 1934 פרסמה הממשלה את חוק העיריות החדש ונקבעו בחירות חדשות לראשות הערים. חוק העיריות החדש שינה את תקנות שנת 1926 בכך שאפשר לבני עשרים ואחת ומעלה לבחור, וכן למי שאינו אזרח אך הגיש בקשת התאזרחות לפני 1 בספטמבר 1933. החוק החדש הסמיך את הנציב העליון למנות או לפטר ראשי עיריות, לפרק כל מועצה עירונית אם נוצרו להבנתו התנאים לכך, ולשנות גבולות שיפוט מוניציפאליים. התקציב הכספי של העיריות הוכפף לפיקוח ממשלתי באמצעות מושלי המחוזות, וכן נקבעו סדרי הבחירות למועצות העירוניות. בחוק נקבע כי המועצה העירונית תכהן במשך חמש שנים. תקנות הבחירות החדשות עוררו את התנגדותם של ראשי הערים המכהנים משום חששם לקיצוץ בסמכויותיהם. התנגדות ראשי הערים, שכולם למעט ראש עיריית עזה היו ממחנה האופוזיציה הנאשאשיבית, הייתה על רקע המאבק שניטש באותה תקופה בין המחנות.

הוחלט על בחירת אחד עשרה חברי מועצה ביפו; שבעה מוסלמים, שני יהודים, ושני נוצרים. מערכת הבחירות הייתה הסוערת בארץ. “בשום עיר בארץ-ישראל אין עד עתה סימנים למלחמת בחירות חריפה כזו המתנהלת עכשיו מסביב לבחירות לעיריית יפו” כתב עיתון ‘דבר’. המתיחות בין המחנה החוסייני (המג’לסיון) והאופוזיציה הנשאשיבית (המוערד’ה), הגיעה לשיאה על רקע הבחירות. המועמד חאלד אל-פארח ועיתונו ‘אל ג’אמעה אל איסלאמיה’ האשימו את עסאם בק אסעיד וסיעתו על שנבחרו בעבר בתמיכת היהודים וקראו לו “מוכר מורשת אבותיו”. העיתון פרסם מכתב כעוס של חברו דוד מויאל, איתו הסתכסך על רקע סחר בקרקעות, בו נאמר כי חמש מאות הקולות היהודים אותם ארגן בבחירות הקודמות, הביאו לבחירת אסעיד אשר הפנה לו עכשיו עורף, ו“בניגוד לחוק הידידות”, פנה להוצאה לפועל בכדי לגבות חוב כספי ממויאל.

בבחירות זכתה שוב סיעת עסאם בק אסעיד וסגנו עבדול ראוף אלביטאר, והם המשיכו לכהן בתפקידם עד לפיזור המועצה בסוף 1938. תשעת החברים הנוספים שנבחרו למועצת העירייה היו המוסלמים שיח' עיסא אבו אלג’בין, עו"ד סולימאן אבו גזאלה, חוסין שוהב א-דין, המהנדס דרוויש אבולעפיה, וחסן אלדג’אני. הנוצרים היו המהנדס עבדאללה מיטרי ואדמונד רוק, ונציגי היהודים חיים מוטרו, נציג שכונת שפירא והשכונות העבריות, ומשה לוי נציג כרם התימנים ותושבי מנשיה היהודים. עם פרוץ השביתה הגדולה ו’המרד הערבי' באפריל 1936, הופסקו שרותי העירייה בשכונות העבריות של יפו. תושביהן סרבו לשלם מיסים, וחיים מוטרו התפטר מתפקידו במועצה.

בחירות 28 באפריל 1947    🔗

הבחירות האחרונות לעיריית יפו נערכו כשנה לפני נפילת העיר, ושלוש עשרה שנים לאחר הבחירות הקודמות. מסע הבחירות היה סוער ולווה בפרשיות. “אין נושאים פוליטיים במערכת הבחירות הנוכחית, אלא הרבה פוליטיקה”, כתב העיתון ‘פלסטין פוסט’, “היא מתנהלת בסלונים של המועמדים והפוליטיקאים על כוסות קפה תורכי ובקלאוות”. ערב הבחירות נערכו אספות תעמולה בבתי הקולנוע ‘ראשיד’ ו’פארוק‘, על ידי שתי הסיעות המתמודדות העיקריות; ‘הרשימה להצלת יפו’ בראשות ד"ר יוסף הייכל, ו’הגוש העממי’ של מוסא כיאלי ועבד אלרחמן סיקסיק. בנוסף לאלה התמודדו מספר מועמדים עצמאיים, וביניהם סלים בק אסעיד, בנו של עסאם בק אסעיד ראש העיר המנוח, אשר נתמך על ידי מי שהיה סגן ראש העיר עלי מוסתקים. מתמודדים עצמאיים היו ח’אלד חמו, סעיד ביידס, נסוח נאבולסי, ואחמד אל-חות, ששימש כסגן מזכיר העירייה והתפטר. על אף שד“ר הייכל היה מוכר כמשתייך למחנה האופוזיציה הנאשאשיבית, נתמכה רשימתו על ידי חלקים מהמפלגה החוסיינית, בה התגלה פילוג על רקע הבחירות. מרכז המפלגה ביקש לזכות לראשונה בראשות העיר יפו, שהייתה במשך שנים מעוזה של האופוזיציה, ולכן תמך בסלים בק אסעיד וניהל למענו תעמולה מעל דפי העיתונות. אנשי הסניף המקומי ביפו החליטו כי טובת העיר קודמת לפוליטיקה, ולכן תמכו במועמדותו של ד”ר הייכל, שהוכיח עצמו כמתאים יותר בעשייה למען העיר במהלך ארבע עשרה חודשי כהונתו.

על שני מקומות הנוצרים במועצה, ושני מקומות היהודים, לא התקיימה למעשה התמודדות. מוחמד עבד אל-רחים, “הבוס של מפלגת החוסיינים ביפו”, רצה בבחירת ד“ר הייכל. הוא הזמין לביתו שבעה מועמדים נוצרים שהתחרו על שני המושבים במועצה, “ושכנע” אותם להסיר את מועמדותם לטובת עורכי הדין באשר עאזר ואדוארד ביירותי, תומכי ד”ר הייכל. תושבי שכונות יפו היהודים החרימו את הבחירות בטענה שאינם מקבלים שירותים נאותים וכי הם רוצים להצביע בתל-אביב. שני מועמדים מוסלמים, איברהים נובאני, ושוואקי אבו-זנאד, ניצלו זאת וחברו יחד להצגת מועמדותם למקומות היהודים, בידיעה שאיש לא יתחרה בהם. הארגונים הנוצריים תמכו במועמדותו של ד"ר הייכל, וכן חתמו על כרוז תמיכה עשרות נכבדים וראשי המשפחות החשובות ביפו.

במהלך מסע הבחירות, “כל המועמדים הבטיחו לבוחריהם טיילת חוף חדשה, מגורים, פארקים וגני שעשועים, בתי ספר, תחנת אוטובוסים חדשה, בתי יולדות, שווקים, בתי מחסה לנזקקים, כבישים חדשים, שירותים סוציאליים וחיבורי מים וביוב לכל בית”, כתב ‘פלסטין פוסט’. לשאלות כתב העיתון, ענה ד“ר הייכל “כי לחברי סיעתו יכולת טכנית ויושרה שלא תנוצל לתועלת פרטית”. מוחמד אל-חות טען כי “ד”ר הייכל אינו מכיר את צרכי העיר משום שגר מחוץ לה במשך עשרים שנה, ושלושה מחברי סיעתו הם בכלל משכם”. סלים בק אסעיד טען “כי הוא מתאים יותר מד”ר הייכל, משום שהוא איש מצפוני ובעל יכולת טובה יותר". עקב התחרות הגדולה בין שתי הסיעות הגדולות, עשו עסקנים ערביים מאמצים אחרונים בכדי לשכנע את תושבי יפו היהודים לחזור בהם מההחלטה להחרים את הבחירות, והבטיחו להם “הבטחות חגיגיות” לפעול לטובת השכונות.

מערכת הבחירות לוותה במתקפות אישיות על ד“ר הייכל. עלי מוסתקים ומסעוד דירהלי, עתרו לבית המשפט נגד מועמדותו של ד”ר הייכל בטענה שהוא רכש נתינות צרפתית לאחר נישואיו לאשתו הצרפתייה, וכי אינו משלם מיסים. העתירה נדחתה לאחר שד“ר הייכל השיב כי לא נטש מעולם את נתינות הארץ וכי הוא שותף לנכסים רבים עם אחיו, ועליהם משולמים המיסים כדין. האשימו גם את ד”ר הייכל על כך שבהיותו המפקח על מוסדות הווקף, הוא שלח מכתב לשלטונות בו הציע להעבירם מסמכות המועצה המוסלמית העליונה לסמכות ממשלתית. לאחר שהוכח כי מכתב זה הוא זיוף, פרסם ‘ועד קופת האומה’ כרוז ביום הבחירות, בו הואשם הייכל כמי שמכר ליהודים את אדמתו וביתו, וכמסייע לקרן-הקיימת ולציונים. בשלושת ימי הבחירות ביפו אירעו מספר מקרים של התנפלויות הדדיות בין הסיעות, שהצריכו את התערבות המשטרה. ביקורת הושמעה על כך ששמונים אחוז מהבוחרים לא ידעו קרוא וכתוב, וכי אחרים מקריאים להם את השמות ומבקשים אותם לסמן את שמות המועמדים שהם רוצים בהם. הבחירות הסתיימו בניצחונו של ד"ר הייכל, שזכה בארבעים ושלושה אחוזים מקולות הבוחרים, והצליח להכניס את כל חברי סיעתו למועצה. החברים היו; ראשיד כנעען, רבאח אבו-חדרא, אחמד אבולבן, חסן דג’אני, ח’ליל מקדאדי ועאדל מחאדי. בנוסף להם תמכו בו גם הנוצרים עורכי הדין באשאר עאזר ואדוארד ביירותי, וכן איברהים נובאני, ושוואקי אבו-זנאד שתפסו את מקום היהודים.