רקע
שמואל גילר
תיעוד היסטורי מתחם הקדש אלכסנדר הווארד והבנק האנגלו-מצרי

 

הקדמה היסטורית    🔗

תולדות המתחם המשתרע על חלקות 4,5,6,7 בגוש 7017, והחלקות הסמוכות 1,2, קשורים בראשית התפתחות יפו שמחוץ לחומה, והתפתחות רחוב רזיאל (רחובות הווארד ובוסטרוס בעבר), שנסלל על תוואי הדרך ההיסטורית מיפו לשכם ולדמשק. המתחם קשור לתולדות התיירות בארץ ישראל ויפו, ולתולדותיהם של שתי דמויות חשובות בהתפתחות יפו שמחוץ לחומה בשלהי התקופה העות’מנית. הראשון הוא אלכסנדר הווארד, מחלוצי תעשיית התיירות ביפו המוכר בתולדות העיר, והשני הוא בן ציון גיני, מהנדס עיריית יפו שנעלם מדפי ההיסטוריה של העיר. מבנה בעל חשיבות היסטורית שהיה במתחם, ואיננו עוד, הוא המבנה הראשון בו שכנה הגימנסיה הרצליה בראשית דרכה.

כפי שניתן לראות בצילום בונפיס (Bonfis), משנות השבעים של המאה ה-19, במתחם היו עדיין שרידי מצבות של בית הקברות המוסלמי העתיק. בצילום בונפילו (Bonfilo) מהעשור השמיני, חלק מהשטח הפך לפרדס, ואילו בחלקו המערבי ניתן להבחין בכרכרות הדואר העות’מני, שמשרדו היה במבנה הסמוך על כיכר השעון, ששימש כבית המשפט ועליו ייבנה בשנת 1897 בניין הסארייה החדשה. שני הצילומים נעשו מגג המבנה הראשון שנבנה במתחם, היום רזיאל 13, ששימש כבית מלון ראשון על הדרך החדשה מיפו למושבה הגרמנית ולשכם.

כפי שניתן לראות במפת בדקר משנת 1894, ראשיתו של רחוב הדואר בדרך גישה לבית באר וחצר ששימשה לאירוח מטיילים והצגת חיי המזרח. בית הבאר שהיה בבעלות משפחת אל־הודה, נמכר לאחר סלילת שדרות ג’מאל פחה (ירושלים) למשפחת זריפה, שהקימה בשנת 1922 את חברת "פלסטין־אנטרפרייזי בשותפות עם יעקב ליטווינסקי. על מקום בית הבאר נמצא היום מגרש משחקים.

1.jpg

 

אלכסנדר הווארד (איסכנדר עווד)    🔗

שורת הבתים על רחוב רזיאל: 17,15,13, קשורה לראשית התפתחות ענף התיירות ביפו. הוא החל להתפתח בשנת 1869, לאחר פתיחת תעלת סואץ אליה הגיעו שועי עולם. המזרח החל להוות אטרקציה תיירותית, ותומס קוק היה הראשון לזהות את הפוטנציאל הטמון בכך, כשהחל לארגן מנובמבר 1869 את הטיול המאורגן הראשון לארץ ישראל וסוריה, שהחל בנמל יפו. שני מקומיים סייעו לו בארגון המסעות כדראגומנים (מלווי טיולים), רולה פלויד, מאנשי המושבה האמריקאית שנותר בארץ, ואלכסנדר הווארד.

הגרסה המקובלת והמסופרת אודות אלכסנדר הווארד היא, כי שמו היה איסכנדר עווד, נוצרי מרוני שמוצאו בלבנון, ששימש בצעירותו כמלווה ומתורגמן לתיירים אנגליים שסיירו בארץ. על פי המסופר הוא פגש בתיירת בריטית כששימש מדריך טיולים (דראגומן) ונשא אותה לאישה. אז שינה על פי המסופר את שמו לשם אנגלי. אלא שמסמכי רישומו בקונסוליה הבריטית ביפו מלמדים שהמקרה הוא הפוך. במקורו הוא יליד האי מלטה, ושם אביו סלבטור. על פי המסופר בתולדות חברת תומס קוק ובנו, פגש אותו לראשונה בשנת 1870, כאשר ביקש להשתלב בעסקי החברה1. החברה החלה לערוך סיורים במזרח מנובמבר 1869, בעקבות פתיחת תעלת סואץ, ונמל הכניסה היה נמל יפו. במפת מדריך הטיולים של בדקר משנת 1875, מצוין מלון ‘עשרת השבטים’ של חברת תומס קוק (היום רחוב רזיאל 13) ומצדה השני של הדרך מצוינים משרדי החברה וחאן חדש לשכירת סוסים לטיולים. המשרדים, והחאן מסומנים במספר 14 במפה, ואילו המלון במספר 15.

2.jpg
3.jpg

הווארד עבד כסוכן של תומס קוק עד שנת 1876, והם נפרדו בעקבות סכסוך והוא החל לפעול כסוכן טיולים עצמאי. שנה לאחר מכן חודש הקשר, ומלון עשרת השבטים עבר לבעלותו של הווארד. במפת בדקר משנת 1894, הוא מצוין כ’מלון הווארד' (מס.13). הוא רכש כרכרות סוסים וסיפק שירותי הובלה לירושלים, ובשנת 1879 פתח את ‘מלון המכבים’ בלטרון. לאחר מכן פתח מלון בירושלים, סמוך לשער יפו, ואף הוציא לאור מדריך טיולים עצמאי. בשנת 1889 בנה שורת חנויות בצדו הצפוני של הרחוב, על גבול בית הקברות המוסלמי, ומעליהן דירות מלון (רחוב רזיאל 16–14). בשנת 1892 בנה בסמוך למלונו הראשון את ביתו ומלון הווארד החדש, שהיה המפואר במלונות העיר (רזיאל 17–15). בהיותו חבר בארגון הבונים החופשיים, מעטרת את הכניסה הכתובת “שלום על ישראל” בתוך וילון של שיש שהיה מעוטר משני צדיו בכדים. מוריס שיינברג, השען היפואי שבנה את רחוב הבתים ברחוב בוסטרוס, והיה חבר הבונים החופשיים, מספר על הווארד בזיכרונותיו. לדבריו בתואר “שבלייה” המתנוסס לצד שמו על חזית הבית, זכה כשלחם לצדו של קריבלדי על שחרור איטליה.

הווארד מת בשנת 1904, וקטע הרחוב בבעלותו נשא מאז את השם ‘רחוב הווארד’. מועדון הבונים החופשיים ביפו, ששינה את שמו ל ‘ברקאי, נוסד במלונו של הווארד באוגוסט 1891 בידי קבוצת יהודים וערבים שחברו למהנדסים צרפתים שהגיעו לסלול את הרכבת ולהפעילה. בין היהודים היו יעקב ליטווינסקי, דוד יודלביץ’, מוריס שיינברג, יהודה לוי, דייר מנחם שטיין, מיכאל הורביץ, דוד מויאל, וד“ר יוסף רוזנפלד. עפ”י מישל קמפוס (Campos), במהלך השנים 1915–1906 הוא מנה 157 חברים. 70 מוסלמים, 52 נוצרים, ו-35 יהודים. המועדון ביפו נקרא (עפ"י זיכרונות שיינברג) ישער היכל שלמה', וייתכן וזו הסיבה לעיטור הכניסה למתחם המלון בווילון שיש והכתובת “שלום על ישראל” מעליה. על פי זיכרונות שיינברג, הכניסה המפואר הייתה כבר באותם ימים.

4.jpg
5.jpg
6.jpg
7.jpg

 

הקדש איסכנדר ערוד    🔗

בהיותו חשוך ילדים, רשם הווארד בשנת 1901 את נכסיו כהקדש (וואקף), והוריש אותו למנזר המרוני ביפו. הוא סייע בבניית הכנסייה ברחוב הדולפין, ורעייתו סייעה בשנת 1912 לבניית מגדל הפעמון. הוא נקבר בגן היפה בחצר ביתו, אולם בשנת 1935 הועברה גופתו לקבורה בחצר הכנסייה. מחלוקת שהתגלעה בשנת 1927 על ניהול ההקדש (מוטוואלי) שהגיעה לדיון בבית המשפט, שופכת אור על התנהלות ההקדש שהוחזק עד לתקופה האחרונה בידי מסדר האחים המרונים ביפו2. בהיותו אזרח בריטי, הורה הווארד בצוואתו כי סגן הקונסול הבריטי ביפו ישמש כמנהל העיזבון. בצוואתו הורה הווארד לשלם חלק מההכנסות לאיברהים מוסאלי, שהיה מנהל המשרד שלו ביפו. לאחר הכיבוש הבריטי וביטול משרת הקונסול ביפו, הועבר תפקיד מנהל העיזבון למושל יפו, שמינה את סלים בארכת מטעמו כמנהל העיזבון. כומר הכנסייה, מארום כראם, פנה לבית הדין של העדה המרונית בלבנון על מנת שיפסוק נגד העברת הניהול ויפקיד אותו בידיו. מאחר ואיברהים מוסאלי מת, ובנותיו ירשו אותו (לידיה, סורייה, ועדל), הן פנו לבית המשפט העליון של פלשתינה־א“י בטענה שלבית המשפט של העדה המרונית אין מעמד משפטי בארץ. ב-13 ביולי 1937 פסקו השופטים קופלנד ופרומקין כי על פי תקנות המשפט המנדטוריות משנת 1922, בתי המשפט העדתיים קבלו מעמד חוקי. בשנת 1929 נערכה מדידה של ההקדש ושטחו היה 5,249 מ”ר.

8.jpg

בשנת 1912 תרמה הלן הווארד, אלמנתו של אלכסנדר, לבניית מגדל הפעמון בכנסיה המרונית. התרומה מונצחת על לוח שיש המותקן בחזית הכנסייה. לוח הנצחה נוסף מותקן על הקיר הדרומי של אולם הכנסייה. במרס 1935 פנתה הכנסייה המרונית למשרד הבריאות המנדטורי בבקשה להעביר את גופתו של הווארד מחצר המלון לחצר הכנסייה. הדבר נעשה מאחר ובכוונתה היה להשכיר את השטח. משרד הבריאות אישר את העברה, ובלבד שתעשה בארון של אבץ או עופרת, כנדרש מטעמי בריאות.

9.jpg
10.jpg

 

מלון הווארד - רחוב רזיאל 17    🔗

הבית ברחוב רזיאל 13 היה כאמור מלונו הראשון של הווארד, שנרכש מחברת תומס קוק. הבית הסמוך, במספר 15, שימש למגוריו וככל הנראה דירות להשכרה. המבנה במספר 17, שנבנה כמלון מפואר, פעל עד מותו של אלכסנדר הווארד. רעייתו לא יכולה הייתה להפעילו, וגם בתי מלון נוספים נפתחו בעיר, ולכן השכירה את החדרים למשרדים. במאי 1908 הגיע ארצה ד"ר ארתור רופין כדי לפתוח בארץ את הנציגות של מוסדות התנועה הציונית, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני השמיני.

הוא שכר חדרים בקומה השנייה של המלון, ופתח את המשרד הארצישראלי, העוגן הראשון של התנועה הציונית בארץ. בין כותלי המשרדים גם החל לפעול ‘בית המשפט העברי’, בו פעלו אליהו ברלין, מרדכי הלל הכהן, מאיר דיזנגוף, אליהו ספיר, ושמואל תגיר. מזכירו הראשון של בית המשפט היה שמואל יוסף צ’צ’קס, המוכר כסופר ש"י עגנון. במבנה פעלה גם חברת הקרקעות ‘גאולה’ אותה ניהל מאיר דיזנגוף, שבבית מול (רזיאל 14) ניהל גם משרד ביטוח כנציג החברה הצרפתית אנדרה ובניו. בבניין ובבית הסמוך הושכרו דירות למשפחות יהודים, והתגוררו בהן יחזקאל סוכובולסקי־דנין, יהודה גרזובסקי־גור, מוריס שיינברג, ומשפחתו של העיתונאי אורי קיסרי.

בשנת 1938 הושכרה אחת החנויות בקומת הקרקע לבית מרקחת, אך שנה לאחר מכן הוגשה בקשה לבניית סניף הבנק העות’מני במקום. את התכנית הכין האדריכל היפואי הנודע איברהים חג’אר המוכר מהבניינים שתכנן בשדרות ירושלים.

11.jpg

 

הבנק העות’מני ברחוב רזיאל 17    🔗

הבנק העות’מני פתח את סניפו בבניין בשנת 1939. התכנון האדריכלי שבוצע בידי איברהים חג’אר שינה את חזית הכניסה לשלוש קשתות, והרחיב את קומת הקרקע על ידי תוספת שטח. המרפסת מעל הכניסה, המותקנת מעל זיזים מעוצבים, לא הייתה במבנה קודם לכן, והיא ככל הנראה פרי תכנונו של חג’אר. כפי שניתן לראות בתכנית, צורתו המשולשת של המבנה נקבעה על פי התוואי שהוצע לחיבור רחוב סלמה לכיכר (היום מרזוק ועזר). הבנק מוכר בעיקר בעקבות השוד שבוצע בו בספטמבר 1946. לאחר שנת 1948, שכנו במקום משרדי בנק דיסקונט.

12.jpg

בצהרי יום שישי, ה-13 בספטמבר 1946, עשו העלמות ליילה גארגור ואלכסנדרה ג’לאט את דרכן ברחוב בוסטרוס. ליילה הייתה בת למשפחה יפואית עשירה שבבעלותה היו סוכנויות דלק ושמן, ואילו אלכסנדרה הייתה בת למשפחה שהחזיקה בטחנת הקמח על דרך ירושלים, היום שדרות בן צבי. כשהתקרבו למשרדי הבנק העות’מני במרכז הרחוב, היום רחוב רזיאל 9, נעצר טנדר ומתוכו גולגלה חבית מלאה בבנזין שנשפך על הכביש. פצצה קטנה הושלכה והדלק הובער. ליילה ואלכסנדרה נכוו קשות והועברו לבית החולים הממשלתי. זו הייתה הפתיחה למתקפה של הלח''י לשוד הבנק. בבוקר הוזמנו שלושה בעלי מוניות יהודים לרחוב ירמיהו. הם נשבו והוחזקו תחת משמר בבית ערבי הרוס ברחוב שמעון התרסיי. המוניות שמשו את 12 חברי הכנופיה שהגיעו לרחוב בוסטרוס עם הטנדר שנשדד גם הוא. ארבעה מחברי הקבוצה נשארו לשמור מחוץ לבנק, ושמונה פרצו פנימה. הם הורו למנהל מר אנט לתת את מפתחות הכספת אך הוא סרב. הם ירו ברגליו. סגנו שרל מודוואר נעל את עצמו בחדר הכספת. הוא סרב למסור את המפתחות, והפורצים הניחו מטען נפץ על המנעול אך הוא לא נפרץ. הם הסתפקו ב-5600 הלירות שנמצאו במגרות הפקידים ונמלטו.

בינתיים התאסף קהל בחזית הבנק וניסה לתפוס את השומרים והשודדים. הללו פתחו בירי והרגו שניים ופצעו נוספים. בשתי מכוניות נמלטו לעבר שכונת מנשייה, ובדרך הרגו שוטר שניסה לעצור אותם. מכונית נוספת נמלטה לדרך סלמה ונעצה בחזית תחנת המשטרה בפינת רחוב הרצל. השודדים פתחו באש והצליחו להימלט. ארבעה מחברי הכנופייה לא הצליחו להימלט. יעקב נר בן 19 מרמת גן, ודוד כהן בן 22 משכונת קרטון, הותקפו בידי הקהל בחזית הבנק והמשטרה חילצה אותם והעבירה אותם לבית החולים הממשלתי. חבר נוסף, יעקב דווידזון בן 36, נמלט לשכונת הבאסה ופרץ לבית לאחר שאיים על ילד. שכנים פרצו לבית ודקרו אותו. גם הוא הועבר במצב קשה לבית החולים והושם תחת משמר. על גופו נמצאו שתי פצצות ו-505 לירות. אחת המכוניות ננטשה ברחוב שבזי ונמצאו בה כתמי דם ומקלעי סטן.

באותה שעה בדיוק בה הותקף הבנק ביפו, הותקף גם סניף הבנק בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. הם הצליחו לשדוד 900 לירות ונמלטו דרך סמטה לרחוב אחד העם שם המתינה להם מכונית המילוט. הוועד הלאומי שהיה מכונס באותם ימים כדי להחליט על עמדתו לקראת כינוס לונדון שעמד להיפתח כדי לדון בפתרון המצב בארץ פרסם את עמדתו: “התפרצות הטרור – מהלומה על ראש הישוב”. בעיתון ‘פלשתין’ נכתב כי “הציונות חניכת האימפריאליזם שלחה אתמול את מלאכי החבלה ליפו”. גם בעיתונות העולם התפרסמה ידיעה על המתקפה ביפו. שמונה ימים לאחר מכן הושלכה חבית נפץ גם לעבר תחנת הרכבת המזרחית בחיפה.

אלכסנדרה ג’לאט נותרה בבית החולים עד ה-3 בדצמבר, ואילו חברתה ליילה גארגור עזבה אותו ב- 23 לחודש אך נזקקה לניתוחים פלסטיים נוספים. הורי הנערות פנו במאי 1947 במכתב לנציב העליון ובו דרישה לפצות את הנערות על הפגיעה בהן. ב-28 באוקטובר ענה מזכיר ממשלת המנדט כי “לאחר בדיקה מדוקדקת של הטענות, הוא מצטער להודיע כי הממשלה אינה יכולה לשאת באחריות”.

13.jpg
14.jpg
15.jpg
16.jpg
17.jpg
18.jpg
19.jpg

 

הבנק האנגלו-מצרי (רזיאל 19)    🔗

המבנה הבולט ביותר במתחם היה הבנק האנגלו-מצרי. הוא תוכנן בידי מהנדס עיריית יפו בן ציון גיני. כפי שעולה מהתכתבויות מחלקת החינוך בממשלת המנדט הבריטי עם הממונה על הקדש אבו נבוט ביפו, הבניין נבנה בשנת 1913 בידי הבנק הגרמני, שחתם על הסכם עם הוואקף. הוא התחייב לבנות את הבניין כולו, כאשר דמי השכירות של החנויות הועברו לידי הקדש בתי הספר לתחזוקת מערכת החינוך. הקומה העליונה יועדה למשרדי הבנק. ההחכרה הייתה לתקופה של חמש עשרה שנים, שלאחריהן המבנה אמור היה לחזור לרשות ההקדש. זמן קצר לאחר השלמת הבניין פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואחריה התמקם בבניין הבנק האנגלו־מצרי, שהפך לימים לבנק ברקליס. במהלך פיצוץ בניין הסאריה הסמוך, בינואר 1948, נפגע בניין הבנק וחלקו נהרס.

בשנת 1949 שוקם הבניין בידי ישראל קפלן, אליהו גרגיר, ואברהם דבש, שבקשו להתגורר במקום עקב מצוקת הדיור הקשה בארץ. הם קבלו אישור לתוספת מדרגות, שיקום הגג, והתקנת מערכת סניטרית. בקומת הקרקע התמקמו בית הקפה של יוסף פינקלשטיין, והמחסן הסיטונאי למשקאות חריפים של משה זלצברג ובנו אפריים, שהפך לבר. במקום פעל גם סניף של בנק קופת עם, שהיה האחרון לעזוב את המקום בשנת 1986, כשהוחלט על הריסת הבניין כדי להרחיב את רחוב מרזוק ועזר.

20.jpg

 

חידת רחוב הדואר 5    🔗

המבנה המעניין במתחם הוא זה הנמצא ברחוב הדואר 5. ניתן להבחין בו בצילום ממלון ירושלים

במושבה הגרמנית, מראשית המאה העשרים. המבנה הבולט באדריכלות המיוחדת שלו, נמצא על חלקה 3 בעבר, שהייתה כולה בבעלות הקדש אלכסנדר הווארד. המבנה זהה בתכנונו לבניין שניצב בעבר בדרום המתחם (חלקה 7 בעבר). כפי שניתן להבחין, חזית הקשתות הכפולה הנמצאת גם במבנה הדרומי. המבנה בו ניתן להבחין לראשונה במפת בדקר משנת 1895, ניצב על השביל שהוביל למתחם בית הבאר של אל־הודה.

21.jpg

הדמיון בין שלושת המבנים מצביע על תכנון זהה, ואף על תקופת בניה דומה. בראשית שנות ה-90.

הגימנסיה הרצליה התחילה את דרכה מאחורי בניין הסאריה, ועל פי פנחס בן שחר, מיקומה היה במקום מגרש החניה מזחית לשרידי ארמון הסאריה. אלא שצילום בית הגימנסיה והבית שמאחוריו, מחייבים את בדיקת המיקום.

22.jpg


  1. Cook's Excursionist Tourust Adviser, 24.5.1870 p.7  ↩

  2. ארכיון המדינה פ– 178/27  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50249 יצירות מאת 2770 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!