שנת 1882    🔗

נחשול של רדיפות ופרעות על עם ישראל ברוסיה; תנועה לשם ישוב א"י; יסוד חבורות סטודנטים לאגודת “בילו” (“בית יעקב לכו ונלכה”);

הלשכה המרכזית של “בילו” עוברת מרוסיה לקושטא.

עליית הבילויים לארץ; הנהגת השַׁיָטִים בים עם המהגרים היהודים: אסור הכניסה לארץ

יפו; חייהם המשותפים של הבילויים; חבלי הסתגלות וראשית עבודתם במקוה־ישראל

פגישתם עם קרל נטר; מותו;

מוסקבה, י' פברואר, שנת 1882    🔗

תקופה קשה עוברת עתה על עם ישראל. הידיעות על הפרעות החדשות לא בלבד שאינן נוגעות בלב שום איש, אלא עוד מוסיפות לגרות את התאוות הרעות. מאורעות הימים האחרונים אינם סובלים יחס מרושל. הם מעירים ביד חזקה את היהודים השאננים משנתם המתוקה. עד עתה לא היה לי כל ענין למוצאי; ראיתי את עצמי בן מסור לרוסיה, שהיתה לי תוכן־חיים ואויר־נשימה. כל תגלית חדשה של מלומד רוסי, כל יצירה ספרותית מעולה, כל נצחון של רוסיה־הממלכה – היו ממלאים גאון את לבי. היה בדעתי להקדיש את כל כוחותי לטובת המולדת ולמלא ביושר את כל חובותי. חובות אזרח הגון… ופתאום באים ומראים לנו על הדלת ומודיעים בפה מלא, ש“גבול המערב פתוח למעננו”. התחילה רודפת אחרי שאלה נוקבת את הלב באכזריות: “מי־אתה?” – “מה משמע, מי אני – מנסה אנכי להתחמק – האם מחויב אני דוקא להיות מי־ שהוא?” אך איני יכול להמלט מהשאלה הזאת, אני רואה, כי אנוס אנכי, מחויב הנני לפתר אותה. “מובן, אני רוסי” – משיב אנוכי לעצמי, ומרגיש שאינני נאמן עם נפשי. על מה אני מבסס את דברי? הן רק על נטיותי ורגשותי אני, על חלומותי אני. אך, חסר דעה, האינך רואה, שעל אהבתך הנלהבה עונים בבוז מקפיא ומעליב ביותר? באשר נפנה, סרים מעלינו, מכל מקום דוחקים את רגלינו. אין רואים אותנו כבנים למשפחה־המדינה, אלא כיסוד זר, בא־לגור. לא, ראשית כל ועל כרחי אני־יהודי. אך האמנם רק הרדיפות קושרות אותי אל עמי? לנו עבר גדול, אנחנו היינו נוטעי המוסר בעולם… כל זה נכון, אבל מה תעודתנו ושאיפותינו עתה? לא, היהדות אינה נותנת לי ספוק מלא. מה היא נותנת לי חוץ מזכרונות אלה? מה יתן תוכן לקיומי?

אני מזדעזע בתארי לעצמי את החיים הצפויים לי, חיים של יסורים מוסריים כמוסים, געגועים אוכלים, עלבונות מרים, כלמות ואפס־מעשה – חיים נוראים אלו, העולים בגורלו של כל יהודי בעל לב מרגיש. אהה, אלהים, למה ימנעו ממנו רגשי השתתפות ואהבת־רֵעַ?

ב' במרץ    🔗

בתוך חלק מצבורנו קמה תנועה חזקה לטובת ישוב ארץ־ישראל. הרביתי לחשוב בשאלה זו ובאתי לידי מסקנה שזהו המוצא היחידי האפשרי לעמנו. פקפוקי נתפזרו. ליהדות יש עוד עתיד גדול, תעודה היסטורית כבירה, ובכן – יש עוד שְׂדֵה־עבודה רחב ופורה לבניו הנאמנים והמסורים של עם ישראל. הנה מצאתי תוכן בשם “יהודי”. אידיאל התחיה הגדול כדָאִי, שיעבדו לשמו.

אבל למנוע את עצמי מהשתלמות במדע, ובארץ פראית לאחוז באת ובמעדר… שנים רבות כל כך עבדתי, משכתי בעול, כבר הסכנתי כל כך עם הרעיון על עבודה מדעית – ועתה, לא רחוק מהמטרה, לך והמר את כל זה בעמל הקשה של עובד אדמה!… כל הזמן התחוללה בלבי מלחמה חזקה – עד אשר גמרתי בנפשי. ועתה לבי שקט. דרכי ברורה לפני.

כ"ה באפריל.    🔗

נצטרפה בינינו חבורת צעירים אינטליגנטיים, במטרה לעלות לארץ הקדושה ולהתמסר שם לעבודת אדמה. כסף אין לנו, אבל בטוחים אנחנו, כי הואיל ונהיה שם, יעמידו אותנו על בסיס. מכל צד באה הבעת־חבה נלהבת לרעיון הישוב, וכבר קבלנו הבטחות עזרה מהרבה חברות ומיחידים בעל השפעה. ובהיות, ועל פי האיניציאטיבה של צירי החבורה החרקובית נוסדו חבורות מעין זו שלנו בערים רבות, החלטנו להתאחד אתן, למען תֵּעָשֶׂה העבודה ברוח אחד, ובמובן זה גם כתבנו לחרקוב. היום קבלנו תשובה נוחה ורצויה. ואלה הם הפרטים העיקריים על אגודתנו. היא נושאת את השם ביל"ו, מונה 525 חבר ומצורפה מהרבה חבורות בהנהלתה הראשית של חבורת חרקוב, הנקראת “לשכה מרכזית”, המנהלת את כל עניני החלוצים עד יום התקבצם ביפו. מטרת האגודה – להקים מושבה למופת, שתשמש דוגמה ליהדות כולה. כל החבורות צריכות להיות מוכנות לצאת לאודיסה – מקום המועד – לפקודה הראשונה של הלשכה המרכזית.

אודיסה, כ"ט ביוני.    🔗

קבלנו הוראה מהלשכה המרכזית, ואנחנו, מנין של 6 אנשים, באנו לאודיסה. בינתים העברה הל. המ. לאודיסה ומאודיסה לקושטה. עתה היא משתדלת שם לפני הממשלה הטורקית, כי יתנו לנו אדמה בשביל 300 איש, ותקותה שתצליח. אנחנו נצטרך עוד לשבת כאן הרבה זמן, עד שנסדר לנו את תעודות המסע.

הים השחור, על האניה “רוסיה”, כ"ט ביולי.    🔗

הרעש והשאון שלפני הנסיעה הולכים וחדלים. המכונה מפעפעת ונוהמת. האניה מתכוננת להעלות את העוגן. חִבוּקים חטופים אחרונים, הנוסעים נחפזים לתפוס את מקומותיהם, הז’נדרמים הולכים להם. והנה ניתן קול צפירה שלישי מחריש אזנים. המלחים אוספים במהירות את הגשרים, והאניה מתחילה להתרחק לאט לאט מהנמל. כל הנוסעים נחפזים אל שפת האניה להסתכל ולהשביע את עינם בחוף המולדת. עומד קהל צפוף ומנפנף בכובעים, במטפחות. האניה עוזבת את החוף כאילו שלא ברצון, הולכת קדימה ברפיון. דומה, עצלות לה לעזוב פנת־מנוחה ארוכה ושקטה ולצאת לנוד במרחקים. אך הנה היא אוספת כח, וכמנערת מעליה את כל הפקפוקים. לקול הפקודה: “מהלך מלא” – היא פורצת מתוך החלטה ואומץ קדימה. ברכות פרידה אחרונות מן החוף – ואנשים, אניות, בתים עוברים בערבוביה אחת לעינינו ושרטוטיהם מטשטשים. האדמה הולכת ונעלמת לאט לאט – והנה אנחנו בתוך הים הפתוח. “רוסיה” נושאת אותי בכל כוח קטורה מרוסיה… עצב ירד עלי, בזכרי, שפה, מאחרי, עזבתי את כל קשׁרי ושאיפותי; פה קבורים כל חלומותי ומשאות נפשי, כל זה שהיה לי תוכן־חיים עד עתה. פה גדלתי והייתי לאיש, פה גדלו רגשותי, צמחה אהבתי… אך אַתּ הרחקת אותי, מולדת יקרה! על אותות חבה ענית לי בקור זעף אכזרי. הוי, קשה היא מנת גורלי: זָרוֹע כל הימים ולא לקצר לעולם, תחת גמול־תודה – חרופים ולעג… אבל די להתמכר להרהורים רעים. הקץ לחיים בבית זרים, עת לבנות לי, גם לי, בית!

החום ירד זה כבר. הגיעה שעת הדמדומים. השמש, דומה, שקעה ביום והתקשרה אתנו בפס אור ארוך. התחילה טלטלה. גלים איתנים הצליפו על צלעי האניה. אך “רוסיה” שלנו הולכת לה קדימה בלי הסוס, בוקעת בגאון ומיַשרה לפניה את התהום הסוער. התחילה נושבת רוח חזקה, אך אנכי לא רציתי לעזוב את המכסה, ובמלא חזי שאפתי אויר צח ומשיב נפש. עת לסעוד מה. חברי כבר הספיקו להסתדר בתחתית האניה. הקיפו את עצמם סוללה של ארגזים ומזוודות ועסקו בשתית תה.

חבורתנו, כפי שאמרתי כבר, מונה ששה אנשים. האחד ג., צעיר קורלנדי כבן 25, אדם ישר מאד, נפש תמימה, ואתו ארוסתו, צעירה בת־חן צהבהבה. היא כנראה, שומעת בפעם הראשונה בחייה את השפה הרוסית, שפת הצַיְלָנִים שעל האניה, ולפיכך היא קוראת אותה: Die bogomolische Sprache; השלישי ס., איש כבן שלשים, בעל צורה, ומצח גבוה ובעיניו לגלוג קל – אדם סימפטי עד מאד, פקח. אחריהם ג., שעזב את בית־הספר הטכני ואֶ. צעיר פשוט אך טוב, קל ונעים.

קושטא, כ"ב ביולי.    🔗

בתחלת נסיעתנו היה מזג־האויר טוב, אך אחר כך התחיל הים משתובב קצת, ורוב בני חבורתנו נתקפו ע“י מחלת הים. אני התחזקתי כל העת, רציתי להתראות פנים עם סערה כהלכה ו”לריב אתה". אך הנה כבר לא רחוק מקושטה – נפלתי גם אני. גם עתה נדמה לי כל העת, שהקרקע נע תחת רגלי. בעשרים לחודש, בלילה, עגנה אניתנו ליד המבוא אל הבוספור, בבוקר יום העשרים ואחד, בשעה הששית נכנסנו אל רחוב הים וכעבור שתי שעות עמדה האניה בנמל. עוד מרחוק נראה לנו צי מלא של סירות. לא הספקנו לעמוד, והן כבר הקיפו אותנו מכל צד. בזריזות הקוף טפסו השיָטים ועלו על האניה; כהרף־עין פשטו בכל הספון ונטפלו אל כל אחד בהצעת שרותם. אנחנו חכינו, עד אשר יבוא איש מחברה הלשכה המרכזית, שנוכל לסמוך עליו. במצבנו, בחוסר הנסיון ואי־ידיעת הלשון, היו עולים לנו ביוקר השַׁיָטים הטורקים הללו, וכל מיני הסרסורים ופקידי בית־המכס. והנה נגש אלינו איש צעיר ושאל: – האין פה “סטודנטים מחרקוב”, ולאות הראה לנו את כרטיסי החברים של לשכתנו. נתנו אמון בו. הוא קרא לאחד הטורקים, אסף את חפצינו – ונלך. בין הבאים בסירות היה אופיצר, שבדק אם יש אצל הנוסעים חבילות חתומות, שט וקרב גם אלינו. אחד מאתנו הראה את נירותיו, בן לויתנו רמז רמז רב־משמעות, והאופיצר עזב אותנו. על החוף פגשו אותנו פקידי בית־המכס, התלחשו עם הסרסור, והלכו להם. הסבלים עמדו ותפשו את חפצינו, אשר, מסבה מובנה, גם לא בדקו אותם, ואנחנו פנינו למעבר צר המוליך מבית־המכס לעיר. פה ישב פקיד שתום־עין בעל פרצוף הדיוטי וידו פשוטה לקראתנו. דרישת בקשיש (שוחד) חסרַת־בושה כזאת הדהימתני אפילו בקושטה, מקום שהאדם חדל להתפלא על כל מה שהוא רואה. הנחנו על הכף הפשוטה מטבע, ויצאנו לרחוב שאצל הים – לגלטה, מקום המסחר הראשי בעיר. בתים גבוהים, מזוהמים; על המדרכות הצרות ועל המרצפת ישנים להם כלבים, שהשמינו מרוב טובה. רוָחה להם כאן, בטורקיה. מתוך איזו אמונה תפֵלה מוזרה אין העוברים מרגיזים אותם ממנוחתם, עוברים עליהם סחור סחור. שיָרי מטבח המושלכים לרחוב מפרנסים אותם בשפע. לפני כל קרון של טרם־הסוסים רץ תמיד פועל, שחובתו לגרש את הכלבים, כי בעצמם אינם מפנים את הדרך, ואילמלא גרשום – היו נרמסים בחוצות למאות. בסבת יוקר האדמה בונים בתים גבוהים מאד. יש שכל קומה וקומה של הבית שייכת לבעלים אחרים. עיני עמדה על מנהג מקורי של מכירת חלב: תחת לחלוב בבית ולהספיק ללקוחות בכדים, מריצים הטורקים את עזיהם על פני העיר ומוכרים לכל הרוצה את החלב בעודו מעלה הבל וטרי.

במהרה באנו אל האולם הכללי הגדול של האכסניה. מצאנו את חברינו, כשהם שוכבים עוד במטותיהם. הלשכה מונה עכשיו שלשה אנשים. הם פגשו אותנו בשמחה רבה. מבלי־שהות צוו להגיש מיחם. היה ברצונם לשלוח להביא דבר־אוכל קל, אך מתוך מבטי עיניהם הכרנו שאין להם כסף. המצב החמרי של לשכתנו – קריטי עד מאד. רק לפרקים הם מקבלים עזרה מנדיבים שונים ומהוריהם. הם מסובכים מאד בחובות. כל החפצים ממושכנים בקופת־מלוה. כ' לחודש יולי, למשל, יום לפני בואנו, קמו, שתו תה, הגיע הזמן לסעוד, אך בכיס בסך־הכל חצי פרנק (20 קופ. בכסף רוסי), וללוות אין בהחלט איפה.

– ומה יש כאן לחשוב, אומר האחד, נקנה לחם ונאכל סעודת בוקר.

– ואחר כך מה?

– בערב שוב נשתה תה, בכל זאת יותר קל, ואולי גם לחם ישאר עוד; אך מה לנו לדאוג עתה לסעודת צהרים? – אז נראה, ולפי שעה צריך לסעוד.

– ובענין הטבק, רבותי, מה יהא, איפוא? – נענה השלישי – הן כבר אזל כולו, והרצון לעשן חזק, נורא, מה חזק!

– אבל גם ללחם וגם לטבק אין לנו די כסף.

– מוטב לי לרעוב, מאשר לא לעשן; איני יכול להתקיים בלי טבק.

– נניח, גם אני רוצה לעשן, אבל לקנות אפשר רק אחד מהשנים: או לחם או טבק.

– דעתי, לקנות טבק. נחליט ברוב דעות.

שנים היו בעד טבק, אחד בעד לחם – קנו טבק.

הנה כיצד חיתה הלשכה המרכזית של אלה העתידים להיות בוני ארץ־ישראל, הנה הנושאים שעליהם היו צריכים להתוכח.

קושטה, כ"ד ביולי.    🔗

כבר אמרתי, כי הלשכה המרכזית משתדלת בקושטא לפני הממשלה, שתתן לנו קרקע בארץ סוריה בשביל 300 איש (בלשון הרשמית – א"י היא חלק מסוריה). הם הגישו בקשה למיניסטר לעניני־הפנים, אך לעת עתה אין שום תשובה. היות שבתורקיה לא תפעל הרבה בלי עזרת אנשים בעלי השפעה, פנו מקודם אל אוסמן־פשה, מגינה אמיץ־הלב של פלבנה, ועתה – המיניסטר לעניני מלחמה. הוא קבל אותם בהסברת פנים. בשמעו שהם סטודנטים מחרקוב, נזכרו לו ימי היותו שבוי בעיר הזאת, שמע את בקשתם והבטיח להיות להם לעזר. בתחלה השפיע עליהם לורנס אוליפנט רוב תקוה, הבטיח כל טוב, אך לפני זמן מה הודיע, כי לרגלי התחדדותה המרובה של השאלה המצרית, אין האנגלים רצויים בחצר השולטן, לכן אין ביכלתו לעשות כלום בשעה זו לטובתנו. הכל מנבא, שעתידים אנו עוד לסבול הרבה ביפו, עד שנגיע למטרתנו. בדעת הלשכה המרכזית את המצב הזה, לא ראתה בשעה זו שום אפשרות לקרוא מרוסיה את כל חברי האגודה, ורק ארבעה עשר איש עברו עד היום ליפו. אלינו הגיעה הידיעה, שליהודי רוסיה ורומניה אינם מרשים לבוא ליפו בלי “תשכרי” – תעודות למעבר חפשי במדינות טורקיה. על כל צרה שלא תבוא, הצטידנו בתעודות האלה. היום חתמנו על פרוטוקול, בו התחייבנו לחיות ולעבוד יחד עם הקבוצה היפואית. את ענינינו הפנימיים נסדר על דעת עצמנו, אך את החיצוניים תנהל הלשכה המרכזית, עד אותו היום, שכל הנמנים על האגודה יהיו ביפו. מכאן ילוה אלינו חבר חרקובי, שבא לפני זמן לא רב לקושטה.

סמירנה, ל"א ביולי    🔗

בכ“ט לחודש, בערב, יצאנו באניה “לזריב” מקושטה. עם בוקר עברנו ליד דַרְדַנֶל, עירה לא גדולה, המשתרעת על עֶברו האסיאטי של רחוב הים, הנושא אותו השם, ואתמול, בשעה מאוחרת בערב, עמדנו במפרץ סמירנה, העיר המסחרית והעשירה ביותר בכל אסיה הקטנה. הבוקר חתרה האניה ועמדה אל החוף בירכתיה. שכרנו סירה במטליק (½2 קופ. רוס.) לאיש, ונסענו לעיר. בפעם הראשונה בחיי צעדו רגלי על אדמת אסיה. ראשית־כל רצינו לאכול צהריים, אך באין בתוכנו שומע את השפה, חפשו עינינו זמן רב יהודי. לבסוף נתקלנו באחד מאותם הבריות, שאינם נמנים על שום אומה ולשון, אין להם מולדת, היו בכל מקום, מדברים מסורסות בכל הלשונות, אורבים תמיד למצוא איזה תַּם, בכדי להוליכו שולל, יודעים כל איש וכל דבר שבעולם: סרסור יהודי. הוא הרגיש בנו עוד מרחוק, ונגרר אחרינו כצל. שאלנו אותו, איפה יש לאכול צהרים לא ביוקר, והוא הוליך אותנו לאחד מבתי־האוכל. מכיון שהנסיון למדָנו עוד בקושטה את נמוסי הבריות החביבות הללו, סלקנו אותו בהקדם. הוא נפטר מתוך תרעומות וקובלנה שנתנו לו רק פרנק אחד. ישבנו אל השולחן ושמנו את עינינו בלוח, רשימת המאכלים ומחיריהם ביונית. קראתי לעזרה את כל ידיעותי בשפה היונית, ועל ידי השערות שונות עלה בידי לעמוד איך־שהוא על התוכן, והראתי למלצר את הדרוש לנו. הגישו כוס יין לכל אחד, צלי עם ירק (לא אדע ירק זה מה הוא, מימי לא ראיתי מין דומה לו), מרק, כוס שכר לאיש, וזה עלה לנו בפרנק לכל אחד. אחרי הסעודה יצאנו לראות את העיר. סמירנה עומדת בעצם חוד־המפרץ. מאחורי העיר נִשׂאים הרים גבוהים מעובדים יפה ומכוסים כרמי־גפן. לאורך החוף נמשך רחוב רחב ונהדר עד מאוד, המרוצף קוביות־שחם לא גדולות; כאן עובר הטְרַם, הנהוג בסוס אחד, ומסלת ברזל לאחת הערים, לא הרחק מסמירנה. הרחוב בנוי לכל ארכו מלונים ובתי־קפה בעלי 3־ 4 קומות. רחבות־היד שבה נבנו הבתים־הארמונות האלה עולה על כל תאור. לרחוב זה מקבילים עוד שנים־שלושה רחובות עם מחסנים עשירים, נהדרים, והלאה מזה – אשפה, רפש וכיוצא מן הסגולות של ערי תורכיה. הישוב מכל המינים והסוגים. הקהלה העברית המקומית, המונה, כפי שאומרים, מעשר עד 15 אלף נפש יהודים ספרדים, עשירה עד מאד. ראיתי את בית־הכנסת המהולל שלהם, את הת”ת ועל ידו בית הספר של אליאנס. יהודים אשכנזים פה כמאה נפשות. מצבם החמרי אינו עלול לעורר קנאה כלל. בזמן האחרון נוסדה ביניהם חברה. כל חבר חייב להכניס מג’ידי אחד (כ־2 רו"כ רוס. בערך) לחודש. במקרה של מחסוֹר נִתָּן לחבר סכום ידוע מקפת־העזרה. החברה שכרה לה בית, חתמה על עיתונים. בא יהודי אשכנזי עני לעיר, הריהו מקבל במשך 15־10 יום ארוחות חנם ומקום לינה. רצה לעסק במסחר, נותנים לו מג’ידים מספר לקנית סחורות ארג וגלנטריה קלות, שחוזרים בהן על האניות ומוכרים אותן לנוסעים ולמלחים.

מרסינה, ה' באבגוסט.    🔗

ביום ב' לח' בערב יצאנו מסמירנה, ובחצי הלילה באנו לכיאוֹס. עמדנו שעות אחדות, ובשלישי לחדש עם שחר, הפלגנו ונלך הלאה. מכיאוס הלכנו, מבלי התעכב בדרך, 50 שעה עד מרסינה. עד עתה היה הים שקט, ונסיעתנו נעמה לנו, אך פה התחוללה סערה. עוד לפני זה התגעש הים כל כך, שהיה בלתי אפשרי להמשיך את עבודת הטעינה. צִוּו על כל הנוסעים לרדת אל תחתית האניה. סתמו היטיב את הצוהר, פרשו מלמעלה את הבּרֶזֶנטים, ורב החובל עמד על דוכנו ופקד להפליג. אך הרימו את העוגן, והאניה נתקה פתאום בכח, נתרה וקפצה פעמַים. לעולם לא אשכח את הקפיצות הנוראות האלו. הכל נפל ממקומו: ארגזים, חבילות, חפצים התחילו מתגלגלים על פני הרצפה. נשמע קול שאון, געש. הנוסעים נפלו מתוך חרדת אלהים על ברכיהם בקריאות: “חוסה, ה'!”, “שמע ישראל!”. היתה שעה נשגבה, כל אחד נפרד בלבו מחייו. הדבר נמשך רק רגעים אחדים, אך כמה עבר במחשבה, מה הרגישו בשעה קצרה זו! הדממה לא ארכה הרבה, מכל צד פרצו קולות בכי ויללה. לפי השאון המדהים חשבנו, שהאניה נבקעה וצוללת, אך היא יצאה שלמה – על מנת לצאת בדהרת־שגעון על פני הגלים. היא מִטלטלת ככדור, התורנים מצליפים על פני המים, הגלים מהלכים להם מתוך שלטון גמור על פני המכסה. מלמטה, מעברים ועלינו – מים. נדמה לנו, התהום בחרון זעמו כבר בלע אותנו כליל. רפֵי־אונים, מעולפים אנו נופלים, מתגלגלים על פני הרצפה ונתקלים זה בזה בתוך התחתית.

– הוֹ, קראו לרב החובל! – צוֹוח אחד.

– למה הוא לך? – שואלים אותו.

– יצוה מיד למלא את התחתיות הנמוכות מים, אז לא תהא מִטלטלת כל כך האניה, ולא נטבע!

רק מלחי האניה עומדים על רגליהם. רב החובל, הלבוש מעיל דחוס, חבוש ברדס וקשור היטב ברצועות, מפקד בקול רם, המחריש את שאון הגלים. דומה, מאיֵם הוא על התהום; “יש” מונוטוני בא בתשובה על פקודותיו. 20 שעה זעפה הסערה, ולסוף התחילה לאט לאט להִשוֹך.

ראשון עלה על המכסה ג. אך האניה עוד התנודדה כל כך, שמגבעתו נחטפה מעל ראשו, והוא עצמו, בכדי לשמור שויון משקל, פשק את רגליו ונאחז בכח באחד החבלים. ראשו הגלוי, קרחתו וכל אותה העמידה שוו לו הבעה רצינית כל כך, שאחד המלחים, מבלי הבין, מה הוא זומם כאן, נגש אליו, תפשו בידו ושאל:

– מה אתה אומר לעשות?

– חכה, עמוד! אני אוחז את האניה! – ענה בבהילות הקורלנדי, שהיה מתקשה בדבור הרוסי. המלח העיף עליו מבט בוז, הניע ראש והלך לו, משתומם על טמטום־דעתם המפליא של הגרמנים.

אנחנו שָׂחקנו אחר כך זמן רב, כשעמד ג. ותאר לנו את כל המחזה הזה.

אלכסנדריטה, ו' באבגוסט    🔗

הבוקר הגענו לאלכסנדריטה. כחצוֹת היום שמנו פנינו לעיר. בין השאר רצינו לקנות בשר, אך לשוא חפשו עינינו יהודי. כתבתי על פסת ניר יונית (כאן רוב יונים) משפט זה: “אֵי־פה יושב יהודי?” והגשתי ליוני הראשון שבא לקראתנו. כידוע, המבטא היוני החדש שונה בהרבה מהעתיק, ולכן לא יכולתי לבא בדברים עם שום איש. היוני עבר על הכתוב והראה לנו על פשפש אחת החצרות. נכנסו לתוך החצר, פתחנו את הדלת שמנגד, ונמצאנו עומדים בבית־תפלה לא גדול. אחת הפנות, ליד דלפק עם מכשירי סנדלים, ישב זקן בלה ועסק בתקון נעלים. הוא קם לקראתנו, ואחרי “שלום עליכם” כנהוג, התחלנו לדבר אתו עברית. מחוסר שִׁגְרָה במבטא הספרדי קשה היה לנו להבין איש את רעהו. הזקן הודיע שהוא “חכם” הקהלה המקומית. כשהסברנו לו, מה דרוש לנו, הכניס את רגליו לתוך סנדלים אדמים, סגר אחריו את הדלת, ויצא אתנו לרחוב. הוליך אותנו אל אטליז של יוָני, ובהראותו על נתחי בשר עם מיני כתמים שחורים, אמר שזה כשר. בארץ זו, לא רק במקום שהקהלה קטנה כל כך, ולא כדאי לפתוח אטליז מיוחד, אלא גם בערים של ישוב יהודי הגון מוכרים את הבשר הכשר באטליזים של נכרים. הקצב נוהג להזמין שוחט יהודי, המטיל את חותמו על הבשר הכשר, ועל פי חותם זה מכירים היהודים את הבשר שלהם. אנחנו הבטנו באי־אמון קצת על “כשר” זה.

– והיכן השוחט שלכם?

– למה הוא לכם?

– אנו רוצים לשחוט תרנגולת.

– אני השוחט – ענה, בהניעו בראשו בחיוב ובדפקו על חזהו.

– הן אתה – חכם?

– אני, ב"ה, גם החכם, גם השוחט!

“וגם הסנדלר” – הוספנו אחריו לעצמנו. הלכנו לחפש תרנגולות. ראשית־כל קנינו שתי אוקיות דגים ב־40 קופ. אחר כך נזדמן לנו נער נושא אוז. נכנסנו במשא־ומתן על מחיר האוז, וקנינו אותו ב־ 85 קופ. (בכל מקום מקבלים ממנו מטבעות כסף רוסיות), ונשאהו אל השוחט.

בני־לויתי אינם מחמירים ביותר, ובִקשו למצוא לנו אשה, שתתעסק בבשול האוז. החכם הוליך אותנו אל כלתו. נתָנו לו ½ פרנק, ולאשה בעד עבודתה ½ פרנק ונוצות האוז, והיא נגשה מיד לעבודה. נכנסנו בשיחה עם הזקן. הוא הסביר לנו בגאוה, שאיננו איזה “מאן־דהוא” וסדר היוחסין שלו נמשך בקו ישר עד דוד המלך; בידי אביו החי עוד כיום ומכהן רב באחת הערים החשובות בסוריה, שמורות תעודות קדומות וספר יוחסין מפורט – עדות על מוצאם הרם. צריך להודות – הוא ידען גדול בשפה העברית ובכתבי־הקודש. באלכסנדריטה בס“ה 5 משפחות של יהודים ספרדים ויהודי אשכנזי אחד. בינתים נצלָה כבר האוָז היטב. לקחנו אותו מידי האשה, קנינו י”ש, יין, ירקות, ענבים, וחזרנו אל האניה. אתנו נוסעות משפחות יהודיות אחדות. גם הן קנו צרכי אוכל שונים לשבת (היום יום ששי); אתם ישנה מכונה של נפט, ומעשה הבשול התחיל בזריזות רבה. החלטנו לסעד אתם בחבורה. נתנו להם לבשל את הדגים, ולשמחת לב כלנו תהיה לנו “שבת טובה”.

בירות, ח' באוגוסט    🔗

“בעלות הבית” שלנו הקימו שולחן מערסלאות, פרשו מפה והדליקו נרות שבת. בתחתית האניה אינם מרשים בשום אופן להדליק נר ואף לא לעשן סיגרה, אך לנו לא הפריע איש. סדרנו מנין; אחד הזקנים היה חזן. כל הנוסעים עמדו מסביב והביטו מתוך סקרנות. היה שם כּוֹמר רומני שהתחיל ללגלג, אך השאר, הצַלְיָנים הפרבוסלבים והמלחים, השתיקוהו מיד. אחרי התפלה ברכנו איש את אחיו בברכת שבת, קדשנו על היין, נטלנו את ידינו, וישבנו לשולחן.

מסופקני אם שמרתי פעם בחיי בזהירות כזאת את כל המנהגים הקלים כאשר בפעם הזאת. הסביבה הפנטסטית עוררה אותנו באופן מיוחד. ארוחת־הערב עברה מתוך שמחה רבה והתעוררות. גם היין ששתינו הפעם במדה גדושה מעט עשה את פעולתו. בלילה הגיעה האניה לליטניה, עמדה שם כשעתים, ובבוקר כבר היינו בטריפולי. על החוף נמצאים רק בתי מלון, בתי קפה, מחסנים וכדומה. מכאן מוליך טרם־סוסים לעיר עצמה, העומדת על ההרים במרחק 5–4 פרסאות מהים. הטבע כאן מקסים, שפע פלגים ומעינות; הצומח נהדר; צרכי החיים בזול מאד.

אמש יצאנו מטריפולי, ובבוקר הגענו לבירות. שכרנו סירה בחצי פרנק לאיש הלך־ושוב ואנחנו, ארבעה אנשים, נסענו לעיר. על החוף נגש אלינו אופיצר בית־המכס ובקש להראות את תעודותינו. לתמהוננו פתח אתנו ברוסית. הוברר, כי הוא מהטטרים שבפולניה, יליד העיר נובהורודוק – בן ארצי. כחמש עשרה שנה הוא מתגולל בנכר, ישב בקפריסין, נשא משרה במצרים, עבר את כל המזרח ועתה, זה כשנה, הוא נושא משרה טורקית. – “חי אני, תהלה לאל, ברוב נחת, אם אפשר בכלל לומר כך על אדם, שהגורל דנהו לנדודי עולם; אני פה, ולבי שם, במקום שיושבים הורי וקרובי”. אנחנו לחצנו את ידו ברגש ונמשיך את דרכנו.

העיר די גדולה ונקיה; פה מכריע הישוב הערבי. דבר־מסחרם העיקרי – המשי של התוצרת המקומית. שורות ארוכות של מחסנים עמוסים ממש בסחורה זו. קנינו את הדרוש לנו, וחזרנו אל האניה. אך זזנו מהחוף, התחילו השיָטים לדרוש מאתנו כסף. כבר שמענו מספרים, איך אחדים מהם מסכימים לעתים קרובות להוליך אל החוף במחיר זול, ובחזרה, בדעתם את חולשת רוחם של הנוסעים היהודים, הם פושטים מעליהם כמה שעולה על דעתם, מבלי המנע גם ממהלומות. אנחנו הבינונו, לאן נוטה ענין דרישת הכסף, וענינו שנשלם על האניה. השיָטים התחילו לאיים והעמידו את הסירה.

– אבל שלמו להם, – קרא ס., – כבר השעה השלישית, נאחר לבוא לאניה.

הגזבר שלנו, ג., הוציא שני פרנקים. הערבי לקח ודרש:

– עוד!

– לא! הן הושוינו בחצי פרנק לאיש!

הערבי תפש את ג. ביד, שבה היה הארנק. כהרף עין קפץ ממקומו אָ. החסון והעיף את אגרופו הגדול. נשמעה מהלומה עמומה צונחת והערבי הוריד באפס אונים את ידו. חבריו נִתרו ממקומם. עמדה להתלקח תגרה חזקה, אך בינתיים כמעט שנהפכה הסירה, ולטבוע לא רצה אף אחד. התחלנו לאיים בקונסול.

– יַלְלָה, לך אל הקונסול שלך! – קראו השיטים מתוך טירוף הדעת והתחילו לחתור חזרה אל העיר. אין כל עצה. החלטנו להתאונן על החוף לפני הקונסול. אבל נודע לנו, שעד ביתו הליכה של שעה שלמה, ולנו נשארה רק ¾ שעה עד הפלגת האניה. נכנסנו אל סוכת בית־המכס, אך שם כבר ישב אופיצר אחר – לא זה שנפגשנו בו קודם. אחד השיָטים ספר לו מתוך צחוק את כל הענין. אנחנו בארנו בצרפתית בְּשלמַה הסכסוך, אך אוהב־בצע זה, המקבל, בודאי, במקרים כאלה חלק הגון, ענה בטון רך ושקט ביותר, שלפי הטקסה מגיע בעד נסיעה אחת פרנק לאיש. נמצא – הלוך־ושוב, אנו צריכים לשלם 8 פרנק.

– אבל אנחנו הרי הושוינו בשני פרנק!

– מה לעשות, טקסה… אתם צריכים עוד להודות, שאינם דורשים מכם בעד שתי נסיעות, 16 פרנק, כי הכרחתם אותם לשוב ולאבד זמן.

לשכור סירה אחרת, כמובן, היה בלתי אפשרי. מתוך כעס אין אונים שלמנו עוד 6 פרנק, ונסענו לאניה. אך צעדו רגלינו על סולם האניה, מהרו הערבים הערומים והפליגו מיד. הרתחן ג. רץ אל רב־החובל להתאוֹנן.

– ומה אעשה לכם? – צחק הלז, – מדוע לא התאוננתם לפני הקונסול?

– פחדנו שמא נאחר.

– לשוא, האניה לא במהרה תפליג. אתם שימו עין: אם ישובו עוד הנוכלים האלה אל האניה, תודיעו לי מיד.

ג. עמד על המשמר, מבלי מוש ממקומו, אך הערבים לא נראו. לבסוף ראה שאחד מהם שב בסירתו, – ורץ תיכף אל רב־החובל. זה קרא אליו ראש־ספנים חסון. אך צעדו רגלי השַׁיָט על המכסה, נגש אליו הספן, תפשו בבלוריתו, משכו אל התורן, קשרו היטב בחבל והעמיד מלח על ידו.

כל הנוסעים נאספו מהר לראות במחזה. הערבי נתחבט כחית־היער, כרסם את החבל, חרק בשיניו ושפך קללות נוראות על ראש כל ה“מוסקובים” (רוסים). אחרי זמן מה הופיעה אֵם השבוי בלוית הרבה נשים, התחילה לבקש, להתחנן, להוכיח שהיא עניה ואין לה במה לשלם, אך – ללא הועיל. אז התחילו כולן לזחול לרגלי רב־החובל, לנשק את בגדיו, אך הוא לא ידע רחם, ויקרא: – לגרש אותן! והגידו לאם: אם לא תביא את הכסף, יספוג בנה 150 מלקות, ואוביל אותו מכאן. הערביות שבו בפחי־נפש. התחיל כבר להחשיך, כשחזרה הזקנה והתחילה שוב בקינותיה. אך בראותה שזה ללא הועיל, הוציאה מתוך אנחות ויבבות 6 פרנק והשיבה.

– עוד 2 פרנקים!

– הן 2 פר. היה מגיע להם…

– לא, הביאי את כל הכסף, ותקבלי את בנך.

הזקנה המסכנה התחילה משרכת אל הסירה.

– מילא, אלהים עמה. התירו את הנבל!

הערבי האומלל, שספג עוד בעיטות ומהלומות־עורף אחדות, חמק מהר לתוך הסירה, כשהוא שופך מטר חרפות.

יפו, על האניה, ט' באוגוסט    🔗

במקום ארבע שעות אחר־הצהרים יצאנו מבירות בשעה אחת־עשרה. ערב אחרון זה של נסיעתנו עבר עלינו בנעימות מיוחדת. עבודת הטעינה כבר נגמרה מזמן, המכסה נקי, מסודר. לכבוד היום הראשון לבושים המלחים בגדי־חג. כל הקהל נהר ועלה על המכסה. שותים תה, מעשנים סיגרות, שותים נרגילה, משוחחים, מטילים, חוזרים אחרי צעירות. על ג. וכלתו היתה רוח סנטימנטליות, שניהם – הרוך והעדינות. ג. מראה בידו לא., קצר הרואי, על השמים ומספר עמו על העיש, על סיריוס (אברך), על שביל החלב וכדומה. ס., האדיש למראות הטבע, מביט עלינו מתוך לגלוג ומעשן. אני עומד ומתענג על מראה הליל. האויר רענן, רך, קריר. הים השלו והעמוק משכשך לו חרש מלמטה ליד אניתנו, שהתקשטה בקוקטיות בפנים מאירים כיהלומים. הנה שם עומדות עוד אניות ומניעות מתוך עומק־מחשבה בתרניהם למרחק. חלקת פני הים מָפרעת רק לפרקים על ידי הסירות העוברות ומשוטטות כפעם בפעם אילך ואילךְ. מן העיר נשאת ועולה מנגינה עליזה. כל החוף זרוע אורות ומראהו כסולם ענקי מואר באור בהיר. הירח המלא שהופיע זה עתה, מסתכל מתוך שלוה לתוך הראי הגדול; ושם במרחק הלבנון השב והמלא הוד.

– מה גבוהים ההרים – מתפלאים עולי־הרגל –, מסביב רק הרים, הרים, והרים על הרים!.

במשך כל הדרך היינו מצמצמים בהוצאותינו, עד כמה שאפשר, רק ג. לא היה מסתפק במועט. – “הן אי־אפשר להנזר בפעם אחת מהכל; צריך אדם לשמור גם את נפשו. אם נחסר את עצמנו בבת־אחת, הרי נפול נפל”. בכל זאת הצלחנו לבלום אותו. אולם מלבד הוצאות הדרך הוכרחנו להשאיר סכום הגון גם ללשכה המרכזית ועתה נשארו בידינו בסך־הכל 251 רו"כ.

הבוקר בחמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף, לרוב, היא יפה מאד מצד הים ומראֶהָ כפירמידה ענקית קטועה של בנינים המערמים זה על גב זה.

נמל אין, יש רק רחבה לא־גדולה, עשויה אבנים, למעמד־הסירות, והאניות עומדות ברחוק מקום קצת. ליד החול, ספרו לנו המלחים, – לרוב – סערת גלים חזקה. יש והסירות הבאות להוריד את הנוסעים מתרוממות ועולות עד לגובה האניה ופעם יורדות גם נמוך ממנה. במקרים שכאלה משליכים השיטים הזריזים את הנוסעים לתוך הסירה, ושם עומדים אחרים וקולטים אותם. מרובה הטרחה במקרים כאלה ביחוד עם נשים וילדים, אשר מתוך אימה יאָחזו אינסטינקטיבית בערבי הנושא אותם. בְּהִתקַרבֵנו ליפו, חרדנו מפני הטלטול הנורא הזה, אך לאשרנו היה הים שקט. עוד לא הספיקה האניה לעמוד, ומכל צד כבר הקיפָה אותה להקת סירות כארבה. השיָטים התחילו רצים הנה והנה על פני המכסה ומחפשים נוסעים, אך מהיהודים שֶׁרָצו לשכר אותם, דרשו “תשכרה”. מיום שנאסר על היהודים להתישב בארץ ישראל הם יכלים להכנס ליפו רק כשיש בידם “תשכרה”, וגם זה בקושי. לשיָטים אסור באסור חמור להביא יהודים אל החוף, והעובר – משלם קנס. אנחנו שלחנו פתקה לבא־כח אגודתנו ביפו וחכינו לו באניה, כעבור זמן מה הופיע סרסור והזמין אותנו לנסוע אתו. זמן רב לא הסכמנו, אך הוא הוכיח, שבא כחנו אינו יכל בעצמו לעשות כלום ותמיד נעשית שליחותו על ידו, ואנחנו סמכנו עליו. מלים אחדות על שאר המהגרים. לרבים מהם לא היו “תשכרה”. לא רצו בעלי הסירות לקחתם; אך הנה נמצא אמיץ לב אחד, אשר מבלי חשש לקנס, אסף כעשרה אנשים, לקח מכל אחד פרנק, ונסע. אנחנו עמדנו וחכינו לסופו של הדבר. פתאם נראתה הסירה כשהיא חוזרת עם האנשים. הערבי הערום העביר שני נוסעים עם תעודות אנגליות לסירה אחרת, ואת יתר האנשים החזיר; זאת ערמומיות פשוטה להוציא מידי המהגרים האמללים פרנקים אחדים, אך כשהתקרבו לא נתן רב־החובל להעלותם על האניה עד שישלמו מחיר הכרטיסים לתחנה הקרובה לפורט־סעיד. לא פעם נזדמן לו לטפל ביהודים, שלא הרשה להם לעלות לחוף, והיה מרוצה מאד שהתפטר מהם. סכום הכסף שביד הזקנים האמללים האלה שמשאת נפשם היתה למות בארץ הקדושה, היה לרוב מצמצם מאד, על אף הכל קוו לבא ליפו, ולא רצו בשום אפן לתת את פרוטתם האחרונה בעד כרטיס. והנה התחילו השָּׁיָטִים לדרוש עוד פרנק מאיש בעד הנסיעה חזרה לאניה. הקרבנות האמללים ששָׂתו עליהם סביב, בכו, התחננו… ואנחנו יצאנו לחוף. הסרסור לקח מידינו את ה“תשכרה” ומסר לאופיצר בית־המכס. חשבנו שעם “תשכרה” ובהשתדלות הסרסור יניחונו לעבר בנקל, אך חשבנו – וטעינו. על יסוד זה, כביכול, שכל התעודות ובלי סמון בעלים, דחה אותנו הפקיד. הסרסור הרבה לדבר אתו מתוך תנועות ידים נמרצות, ופתאם נעלם לו, בהשאירו אותנו לבדנו בסירה. דבר־בוא אניה רוסית הוא תמיד מאורע בשביל יושבי יפו; המון רב נוהר ובא אז אל החוף, מובן, שגם הפעם היה הרציף מלא המון מגוון של סקרנים, אשר באו להנאות את עינם ולהסתכל איך מושבים “יהוד מוסקוב” חזרה. נקל להבין את הרגשתנו בשעה זו, מה עבר על נפשנו, מה קשה היה לנו להיות מטרה לאלפי עינים מלגלגות ולחצי לשון אין קץ. אך הנה הופיע ב. (בא־כח אגודתנו) והודיע, שהסרסור הלך אל הקימקם (מושל העיר) לבקשו שיתן פקודה להורידנו. הואיל וחשבנו, שב. כל־וכל ביפו וראינו את בטחונו, נרגענו ומצאנו לנו נחמה פורתה בענבים הטובים שקנה עבורנו. בעוד זמן מה בא הסרסור שלנו, בריצה, דִבֵּר מה עם הפקיד, וחזר וברח. אחר כך ראינו בא אדון גבה־קומה, חבוש מגבעת אנגלית מעץ הפקק: זה היה ז.ד.ל. הוא דבר קצרות עם האופיצר, ונעלם. על פי ידיעות העתונים חשבנו, שהוא כאן אשיות בעלת השפעה, ושמחנו כמובן מאד, שאנשים כאלה משתתפים בגורלנו. אף כי ראינו שנתעוררה מהומה רבה, בכל זאת לא פקפקנו עוד בהצלחתנו. ב. הודיע לנו, כי לרגלי הרעש שהוקם בגללנו, לא נעים להניח אותנו, והקימקם, לשם מראית עין, יבקש על פי התלגרף רשיון מהפשה, בהעידו לפניו, שבאנו בתור תירים במטרה מדעית. ההמון לגלג עלינו, השיטים התלוננו, לבסוף החזירו אותנו לאניה, עד שתגיע תשובה מירושלים.

– הואלתם, איפא, לשוב! – קדמו את פנינו האופיצרים. ממנו לא דרשו שנשלם למפרע בעד הכרטיסים. כלנו במצב רוח עגום עד מאד. ארוסתו של ג. בוכה, אותי מחניק הכעס, אין לנו כל ספק, שנצטרך לנסוע דרך פורט־סעיד, ומשם ביבשה, דרך עזה, ליפו. בהתהלכי על המכסה, פגשתי באחד מאותם היהודים, שבבקר לא הניחום לעלות על האניה; פניו היו עתה נפוחים, עין אחת שטופה דם.

– מה זה? – שאלנו בתמהון.

– הכו אותי. רצו לבדוק בבגדי, ואנכי לא נתתי. התחיל בעל הסירה, על פי פקודת רב־החובל, להכותני, וכמעט שסמא את עיני.

יהודי זקן ונדכא זה, הרגיל מילדותו להיות קרבן לשרירות לב, לחרפות והשפלות, דבר את הדברים בקור־רוח, כאילו שמח הוא על אשר רק חבלו בו ולא הטביעוהו לחלוטין בים. מחזות כאלו בימינו, כמובן, אינם חדשים לי. אך למראה הארץ הקדושה, מצבה נצחית זו של חופשנו המדיני לפנים, אני מרגיש כאב גדול, כאב עד־לבלי־נשוא, אני רואה עתה בחוש, מה עמוקה ואפלה התהום, בה הורד עמנו, המהולל כל כך בגאונו לפנים.

יפו, י"א לח' אוגוסט.    🔗

אחרי צפיה מעיקה על האניה, בא, לבסוף, הסרסור; מהפַּשה נתקבלה פקודה להוריד אותנו, והפעם עלינו על החוף באין־מעצור. יתר המהגרים נסעו לפורט־סעיד. פקידי בית־המכס התחילו, כביכול, לבדוק את חפצינו – “כביכול”, כי פרנקים אחדים הוכיחו אותם למדי, שאין אתנו שום דבר, הטעון מס־מכס. מבגדים חדשים של מהגרים, כמו מסחורה, נגבים 8% של שוים, הנערך על ידי פקידי בית־המכס. אם בעל־החפצים אינו מסכים להערכה, במצאו אותה מוגזמה ביותר, הרשות בידו להשאיר את החפצים בבית־המכס ולדרוש תמורתם את סכום־ההערכה. ואף־על־פי שחוק זה משמש תריס בפני שרירות־לב, בוחר הנוסע לתת שוחד למי שצריך, ובלבד שלא לעבור דרך כל המדורים. ב. הוליך אותנו לדירת אגודתנו. יצאנו את יפו ובאנו לכביש ירושלים. הסבלים נשאו אחרינו את החפצים. משני צדי הכביש משתרעים פרדסים של תפוחי־זהב, למונים, רמונים ועוד. בכל פרדס עומד ביתו של בעליו. נטינו מהדרך אל סימטה שבין ה“בויַרות” האלה, נכנסנו אל אחת החצרות, ועלינו לגזוזטרה של אבן, ששתי דלתות משני חדרים יוצאות לתוכה. על הגזוזטרה עמדה צעירה ובשלה ארוחת־צהרים. בראותה אותנו, רצה בשמחה לקראתנו. ברכנו אותה בלבביות, ונכנסנו אחריה לחדרים. בכל חדר – חלון אחד, הפוֹנה לגזוזטרה, ואחד, בקיר שמנגד – לגן. הרצפה עשויה מלט. באחד עומדים שני ספסלים, שולחן לא גדול ומטתה של בעלת־הבית. ובשני – באמצע שולחן גדול מיוחד במינו, המגיע עד הברכים ועשוי משני קרשים מוטלים על ארגזים, ומכל צד הרבה ארגזים, מזודות, אמתחות, ועליהם מצעותיהם המקופלים של הדיָרים. למרות הדלות של כלי הבית, היו שני החדרים מסודרים יפה, בּכֹּל היה נקיון גמור. החדרים האלה עולים כ־40 פר. לחודש. כעבור זמן־מה בא אלינו ל– ן. הגישו תה, חביתה, ענבים. לשאלות ולספורים לא היה קץ. הקבוצה היא בת 14 נפש – 13 גברים וצעירה אחת. הם יושבים כבר ביפו כחודש וחצי. כשבועים אחרי בואם עלה בידם למצוא עבודה במקוה־ישראל. ביום בואנו היו תשעה אנשים עסוקים בעבודה, שלושה שכבו בבית־החולים, וב., כבא־כח, ישב, כדרכו, בבית. עניני הקבוצה מסובכים מאוד, יותר מ־ 9־8 אנשים אינם עובדים כסדר, כל אחד מקבל בשכר עבודתו פרנק ליום, ובכסף הזה צריך להתפרנס, לנהל חליפת מכתבים רחבה, לנסוע בעניני הקבוצה לירושלים, למושבות.

התחיל כבר להחשיך. פתאום הגיעה לאזנינו שירה, שהלכה ונשמעה יותר ויותר. הבילו"יים שלנו שבים מהעבודה. הם כבר ידעו על בואנו, ושמחו לקראתנו עד־אין־קץ. באו, התרחצו כולם, הסתרקו, והחליפו את בגדיהם והתקבצו על הגזוזטרה. “החלפנו חדשות” מרוסיה, מקושטה, מיפו. הפנים הביעו שביעת־רצון ושמחה. והנה הופיעה בעלת־הבית והזמינה לשולחן. התחילו להקריב את המזודות, שהיו גבוהות מהשולחן, ולהתישב. אני לא יכולתי להסתדר בשום־אופן. ישבתי על ארגז, על הרצפה, עמדתי על הברכים. לכבוד האורחים היתה הפעם ארוחה של שתי מנות (תמיד רק אחת), מרק שעועית ותפוחי־אדמה ודיסה של אורז. אכלו בתיאבון גדול, ואחר כך הלכו לישון. בחדר אחד שכבו שתי הצעירות, ובשני ועל הגזוזטרה, על מצע של מחצלות – 19 גברים. למרות העיפות הכללית, שבאה לאלה מהעבודה ולאלה מהדרך, עוד נמשכו השיחות שעה ארוכה אחרי חצות. זה היה הלילה הראשון לי בארץ הקדושה. בין כך הודיעו לנו שלעולים חדשים ניתנים שלושה ימי מנוחה – כך נהוג בקבוצה. נקל להבין, באיזו אי־סבלנות רצינו כבר לגשת לעבודה, אך בכדי להראות כח־רצון, הסכמנו לדבר. למחר הלכנו ליפו להתראות עם חברינו החולים. ביפו יושב הברון או־וב, שמסבות שונות עזב את ארץ רוסיה כבר מזמן. כאשר יסדו הגרמנים לפני 15 שנה באחד הפרורים של יפו מושבה לעסקי תעשיה, בנה בתוכם בית נהדר ונטע גן נאה, – הוא מקום הטיול החביב על כל היפואים. חוץ מעניני המשק התמסר הברון לדברים שבצדקה וסדר בית־חולים חנם, המכיל 80 מטות לעניים, בלי הבדל לאום. לבית־החולים הזה נתקבלו גם חברינו. אחד לקה בשעת העבודה במכת־שמש וסבל יסורים גדולים; שנים חולים בקדחת. מבית החולים הלכנו לראות את העיר.

יפו מונה כעשרת אלפים תושבים, שרובם ערבים. יש בה גם הרבה יהודים ספרדים, גרמנים ואחרים. יהודים אשכנזים נמצאים בה בסך־הכל כמאתים נפש, טורקים מעט מאד, – עשרות אחדות. השפה השלטת היא ערבית, הדומה בהרבה לעברית. הערבי יוצא במלבוש קדמוני. הפלחים (האכרים) ובני השדרות העניות לובשים כתונת ארוכה ופשוטה, החגורה למתנים ברצועה, ועליה “עביה” – גלימה רחבה כעין שק מצמר גמלים עם פסים לבנים ושחורים לארכה (ה“עביה” דומה בהרבה לטלית של יהודים) ובה חורים רחבים במקום השרוולים. אך הערבי אינו מוציא את ידיו דרך החורים, הוא מתעטף פשוט ב“עביה”. ה“עביה” משמשת לו מחסה מקור, ממטר, בה הוא מתכסה בלילה, ובשעת הצורך היא ממלאת גם תפקיד שק. על ראשו “תרבוש” כבד – פיסקה פשוטה, רפודה מבפנים לֶבֶד וכרוכה מבחוץ במטפחת צבעונים. תרבוש זה חובש הערבי בקיץ ובחורף, ובהגדילו בו את היקף ראשו ומשקלו, הריהו מרגיש מעין תוספת חכמה, נעשה חשוב יותר בעיניו ומלא־גאון. הערבי נוהג להתהלך יחף, ורק לעתים רחוקות, בעיר, הוא נועל ברגליו היחפות סנדלים מעור גמלים אדום. מלבושו של העשיר, כמובן, יותר מסולסל. הוא יוצא “תרבוש” דק ורך וגְדִיל בראשו, בנעלי לַכוס, במכנסים רחבים של קטיפה וב“עביה” של משי. הפלחיות לובשות כתונת כחולה ארוכה צמודה למתנים; על ראשן מטפחת לבנה, וכל כך ארוכה, שלפעמים מגיע קצה עד עקבות הרגלים; פניהן, חוץ מהעינים, רעולות, חרוזי מטבעות עוֹטרים את המצח ויורדים עד למטה מהאזנים. ערביה יותר עשירה חורזת יותר מטבעות – גם של זהב. העניה חורזת גם מטבעות של נחושת. תכשיט זה, השאול מעולם־המעשה, נפוץ בכל מקום. הערבים אוהבים כל־כך את הצלצול, ששמים על רגלי ילדיהם שרשרות מצלצלות, הפלחיות מתהלכות תמיד יחפות.

אף כי אין ביפו בנינים נאים ביותר, ובהבנותם דואגים בעליהם פחות־מכל ליפים, בכל זאת מוחש לעין בכל מקום האופי הכללי של הארכיטקטורה הערבית בצורה של כפות, קשתות וקמרונות מרווחים ונועזים עד מאוד. הבתים בנויים אבן, הנחצבת בסביבות העיר. מכיון שהעצים עולים כאן ביוקר, משתדלים להשתמש בהן עד כמה שאפשר פחות. מדרגות הבית והרצפה – אבן; בחדרים ליד הקירות זיזי אבן, הממלאים את מקום הספה; לעתים קרובות במקום הספון – קשתות. גג הבית שטוח, רצוּף מֶלֶט ומשמש בערבים מקום־מנוחה נעים, במקום מרפסת. הרחובות צרות מאד, ואף כי הן מרוצפות, אין לעבור אותן בימי גשמים מפני הרפש. בית־כנגד־בית מאוחדים לעתים קרובות מעל לרחוב על ידי קומות. עגלה יכולה לעבור רק במקומות מעטים, ואמנם היא נהוגה רק אצל הגרמנים ואצל האכרים העברים שהופיעו בזמן האחרון. בדרך המובילה לירושלים עוברים דילז’נסים, אך הערבים משתמשים לנסיעות ולהעברת משאות בתוך העיר ובתוך הכפר, בסוסים, גמלים, חמורים ופרדות. יותר מכולם נושא על עצמו הגמל – קונטר שלם. יחידת המשקל כאן רוטל, השוה ל־7 פוֹנטים רוסים. הרוטל מכיל 12 אוקיות; 100 רוטלים הם קונטר. אף־על־פי שיש כאן משקלות־מדינה, אין רואים אותן בשום מקום, והסוחרים משתמשים תחתם באבנים, בגרוטאות וכיוצא. נקל לתאר, עד כמה הם מרמים את הקונה. נסה נא להגיד לערבי שהרוטל שלו פחות מהמדה; הוא יראה בזה עלבון גדול, את עיניך ינקר, – ואנחנו קנינו אצל אחד רוטל ענבים ומצאנו בו רק 8 אוקיות במשקלו של אחר.

קשה לי לעמוד על ערכו של הכסף המקומי. שטרות אין, עוברות רק מטבעות של מתכת. מטבעות הזהב הן: לירה, 2 לירות, 5 לירות, ½ ו־ ¼ הלירה. הלירה (כ־ ½9 רובלים רוסים, הכל לפי השער) היא 142 גרשים (או פיאסטרים). מטבעות הכסף הן: מג’ידי (יש גם ½ ו־ ¼) = 26 גרשים, אוּאוֹזרי = ¾6 הגרש, בשליק (יש גם ½ ו־¼) – ½8 אוּאוֹזרי. שתי המטבעות האחרונות הן מבחינה נמוכה מאוד. אחר כך באה הנחושת. מטבע של גרש אין: שֵׁם זה מסמן בערים שונות כמות כסף אחרת. בלירה, למשל, יש 141 גרש יפואי, 108 קושטאים, 125 ירושלמים וכו‘. באותה ממלכה עצמה יש למטבעות־הנחושת במצרים צורה אחת, ביפו אחרת, בבירות־ שלישית, ומטבע־הנחושת היפואית אינה עוברת בבירות וכו’. ואם נשים עוד אל לב, כי ביחד עם המטבע הטורקית עוברות בארץ בכמות מרובה מטבעות כסף וזהב צרפתיות, אנגליות, אוסטריות, רוסיות וכו', נבין עד כמה קשה לעמוד על כל זה.

יפו מוקפה המון “בויֵרות”. הבוֹירה היא גן של פירות או ירקות עם השקאה מלאכותית. הגננות מתחלקת כאן לפי תנאי הארץ לשני סוגים: גנים הזקוקים להשקאה – ושאינם זקוקים לה. במשך כל הקיץ הארוך, מאפריל עד סוף אוקטובר, אין בארץ גשמים, והרבה עצים היו מתיבשים, אלמלא השקו אותם. עליהם נמנים: תפוח־הזהב, הלמון, הרמון וכו‘. וכנגדם: הזית, התות, התאנה, השקד וכו’ אינם זקוקים להשקאה. מחוסר מקוות־מים טבעיים משתמשים לכל הצרכים במי בארות. בסביבות יפו שמבחינה גיאוגרפית הן שפלה, מוצאים מים בעומק של 3 ־ 15 מטרים, ויותר רחוק, בפנים הארץ – בעומק של 50־40 מטרים, ולכן מגדלים בראשוֹנות ביחוד עצים מהסוג הראשון, ובגלילות רמלה, לוד, עזה וכו' – מהשני. בבוירוֹת נהוגה השקאה מסודרה ומדויקה. העצים נטועים בשורות ישרות, תחת כל עץ חופרים גומה למים, שבחורף סותמים אותה, כי מרוב הלחות של ימות הגשמים מתחילים השרשים להרקיב. באמצע הגן חפורה באר. פרדה, סוס או גמל מסובבים מנגנון עם גלגל, שעל צירו משתלשלת, יורדת ועולה, שרשרת של ארגזי עץ או אבץ הדולים את המים. המים נאצרים בברכת אבנים, וממנה יוצאות ומסתעפות לכל צד תעלות אבן. כן משקים גם את הירקות, הגדלים כאן במשך כל השנה. כל בוירה מוקפה משׂוּכה טבעית של צַבַּר – הוא עץ ממשפחת הקקטוסים עם עלים דשנים, רחבים ועבים, שאורך קטרם מגיע עד חצי ארשין רוסי. העלים הללו מכוסים, כגופו של קפוד, מחטים קשות, ארוכות וחדות, הנוקבות גם סוליה של מגף. ענפים אין לצבר, והעלים גדלים זה על גבי זה. המשוכה נעשית חסומה והבוירה – בטוחה. בחדשי אוגוסט וספטמבר מתבשל פריו של הצבר, פרי רך השוה בגדלו ללימון מלא חרצנים ומתוק מאד, וגם הוא מכוסה מחטים זעירות ודקות.

בשובנו בערב הביתה, קבלנו הזמנה מבעל־הבית לבקרם. הם בני משפחה ערבית מיוחסת, נוצרית. קבלו אותנו בשמחה רבה. נכנסנו לתוך אולם מרווח עם ספון מקוּמר; ליד הקירות ספות טורקיות רכות, מצופות קטיפה אדומה עם מלילות; על הרצפה שטיחים יקרים; על שולחנות גבוהים וצרים מנורות, בצדדים – ספסלים אחדים נמוכים מעשה מקלעת – ואלה הם כל קשוטי האולם. בעל הבית הציג אותנו לפני אשתו, כלתו ובנותיו; הללו הושיטו לנו את ידיהן מתוך הארת פנים. הבת הבכירה היתה לבושה פניואר¹ נהדר ומרווח, והצעירות – שמלות משי חלקות; גזרותיהן זקופות והדוקות במחוכים; שערן מקושט בפרחים, על רגליהן סנדלי רקמה יפים. בכל נכרָה התמזגות עדינה של תרבות מזרחית ואירופית. הגישו לכל אחד נרגילה, קפה בספלי קוניה קטנים, והתחילה שיחה מלאה חיים בצרפתית, גרמנית וערבית. הצעירות שלנו יצאו לרקוד עם בנות בעל־הבית. האחרונות ידעו רק את מחול הקדריל והלנסיֶה, וגם זה בקושי, בכל זאת רקדו בגרַציוזיות ובחן. בנו של בעל־הבית נגן בחליל. במהרה התחילו להשתתף גם הבחורים, והרקוד נעשה כללי. בתום הרקודים בקש האב את בנותיו לשיר, והן הסכימו ברצון. אף כי לא הבינותי את פירוש המלים, אך בקולותיהן העדינים נשמעה הרגשה כל כך עמוקה ומין שכרון כזה, שנמשכתי אחרי השירה בכל חושי. כעבור זמן־מה פנה אלינו בעל־הבית: רבותי, היה ברצוני להזמין אתכם לארוחת הערב, אך בדעתי, שהתורה אוסרת עליכם לאכול אצל בעלי דת אחרת, צויתי להכין בשבילכם מאכלים “נייטרליים” קלים. הואילו נא ל“חדר האוכל”. כשנפרדנו מבעלי־הבית מכניסי האורחים כבר היתה השעה אחרי חצות. יש להעיר, שהערבים־הנוצרים הם השדרה הכי אינטליגנטית בארץ. אצלם אין כמובן, רבוי־נשים. האשה נהנית מחופש גמור. רואים חובה לתת לבנות, כלבָנים, השכלה איזו־שהיא. חייהם משופרים; הם יותר ישרים ועדינים ביחסיהם עם אנשים.

יפו, כ"א באוגוסט    🔗

זה עשרה ימים לא כתבתי. אין כל אפשרוֹת פיזית. על הידים אבעבועות, הצטברות דם, איני יכול לישר את האצבעות. וברוסיה חלמתי, שאוכל לעבוד 8 שעות ביום ולהקדיש את הזמן הנותר לעניני רוח. איך יקלוט כאן המוח עניני רוח אלה בשעה שהגב מתפקק כל כך, העיפות נוראה, ובבואך מהעבודה, רצונך רק לאכול מהר את ארוחת הערב ולהטיל את עצמך לישון. אגב, זה בא בודאי מחוסר רגילות.

בי“ב לחודש יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. צריך להעיר, שלרגלי הקרבה היתירה לקו־המשוה, עולה כאן השמש בקיץ בשעה יותר מאוחרת ושוקעת בשעה יותר מוקדמת מאשר ברוסיה, ובחורף – להפך. מסבה זו גם הדמדומים קצרים כאן מאד. קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש כבר מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סדרנו את כלי המטה, חטפנו כל אחד ככר לחם במשקל ½1 פונט רוסי – ונלך. אף כי הרוב מאתנו אינו יכול לאכול כלום בשעה מוקדמת כזאת, בכל זאת נשאר אצל אחדים עד בואם למקום רק ¼ הככר. כעבור עשרים רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקוה ישראל. את החוה הזאת יסד נטר בשליחות אליאנס בשנת 1870. הוא הצליח בהשתדלותו להשיג דבר־שולטן, שעל פיו נמסרו לרשותו במרחק ½2 ק”מ מיפו , בדרך ירושלים, 1800 דונם אדמה משובחה ל־ 99 שנים בשביל סדור בית־ספר חקלאי לילדים. לכתחלה היתה הכונה ללמד ילדי ישראל עבודת אדמה ולתת אחר כך לכל אחד נחלה וכל צרכי המשק, לעשות אותם לאכרים טובים. אך הכונה היפה הזאת נשתכחה, ועתה אין זו אלא חוה פשוטה עם “בית ספר” שהחניכים גומרים אותו בלי ידיעת כל מקצוע שהוא ומוכשרים רק לעבודה פשוטה. בעיקר מרבים כאן לנטוע בויַרות וכרמי גפן, יש גם מרעה וגדוּל עופות. – אחוזה עשירה. יום יום עובדים כאן כ־40 ערבים ויותר, חוץ מ־60 איש פקידים קבועים ותלמידים. בימות הקיץ מתחילה העבודה בשעה 6 בבוקר ונגמרת ב־ ½6 בערב; מ־12 בצהרים עד אחת – שעת מנוחה. על התחלת העבודה וכלוֹתה מודיע קול הפעמון. קבוצתנו התנתה עם הירש, מנהל בית הספר, לעבוד לא יותר מ־8 שעות ביום: בבוקר מ־6 עד 10, ואחרי הצהרים – מ־½2 עד ½6. לקחנו את המעדרים, מלאנו את הדג’רה מים (הדג’רה הוא כד של חרס גדול, שבית קבולו כמדת הדלי, עם צואר צר ובסיס רחב; הערבים מחזיקים בו מים, יין, חמאה, דבש – וכל מיני נוזלים) ובלוית המשגיח, אחד התלמידים הגדולים, שמנו פנינו לגן. פשטנו את בגדינו העליונים, הפשלנו את השרוולים, והתחלנו לחפוֹר את האדמה בעומק 3 דצ“מ בערך ולבער היטב את העשבים הרעים והשרשים. כולנו עמדנו בשורה. לי לא היה שום מושג, מה לעשות, לשם מה, היכן וכיצד, בכל זאת התחלתי להניף את המעדר ולהכות בו אלכסון ועקלתון, לכל צד. כעבור שעה קלה עלו בידַי אבעבועות, נבקעו, נראה דם, והכאב גדל כל כך, שהוכרחתי להניח את המעדר. אך מיד נקוטותי בפני על קטנות נפשי: “ובכך אתה רוצה להוכיח, שהיהודים מסוגלים לעבודה פיזית?” – קרא בי קול פנימי. “האמנם לא תעמוד בנסיון מכריע זה?”. באִמוּץ הלב חטפתי שוב את המעדר, ולמרות הכאב החודר שבידים, עדרתי כמעט מתוך “רציחה” שתי שעות רצופות, ואחר כך ישבתי באין־אונים לנוח. אחרי זה לא יכולתי לעשות כלום במשך יום שלם. הגב כאב עד לבלי־נשוא, הידים מלאו פצעים. ארבע שעות הבוקר היו לי כנצח. ב־10 חטפנו את החפצים ונלך להתרחץ. יש כאן בריכות מים אחדות: הבריכה שאנחנו מתרחצים בה היא רבועה, בת 12 מטר ברוחב, ושלושה – בעומק, ואפשר, איפוא, גם לשחות בה. המים בכל יום חדשים. אחרי הרחיצה נכנסנו לתוך שדרת עצי שטה, אשר גדלו וסובכו כל כך שאינם נותנים לקרן שמש אחת לעבור בתוכם. התורן הביא לנו סל ענבים. אכלנו בתאבון ונרדמנו מיד כ”הרוגים". בחצי שלוש העירונו. לא יכולתי לזוז ממקומי, כל אברי גופי כבדו. כל הון שבעולם הייתי נותן בעד שעות שֵׁנה אחדות. אבל – “המתחיל במצוה אומרים לו: גמור!”, קמתי ונגררתי אחרי חברי. בימים הראשונים נפלתי מאד ברוחי, העבודה גרמה לי ענויים גדולים. הידים התרגלו אחר כך מעט, אך מכאב הגב אני סובל יסורים קשים. עתה אינני מתעיף כבר כל כך, אך לא אוכל לשאת את כאב התפקקות הגב, כי כל העת צריך לעבוד במצב כפוף. מעודד אותי בהרבה המופת החי של החברים. הם עובדים במרץ ורוחם לא יפול בקרבם כלל. ביותר מפליאני א. זהו אדם בכל נפש טהורה ולב ישר עד מאד, אם כי לא שנון ביותר. הוא עובד מתוך אהבה, מתוך שכרון חושים, מבלי הישיר כל הזמן את הגב. בכל יום הוא מביא אתו כתונת־מלואים. נרטבה האחת כולה מן הזיעה, הריהו סוחט אותה, תולָה כלפי השמש ולובש את היבשה. רק משהתעיף כבר ביותר, הריהו שוכב על הארץ ופניו למטה, ומבקש את מי־שהוא ללחוץ לו ברגל את הגב. הוא קם בבוקר ראשון, אוכל כארבעה. בית־ספר קשה עלינו לעבור כאן. עבודה קלה, כגון: סדור ערגות, שתילה, קטיף, השקאה וכד' – לא יתנו לנו, שולחים רק לעדור ולעדור. המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנוח, כי כן צווה עליו. הירש עושה זאת בכונה, להוציא מלבנו את “רוח השטות” ולהכריחנו לנסוע מכאן. בכל יום הוא עומד מאחורי האילנות, מסתכל, ומופיע פתאום על ידנו. אין הוא יכול בשום אופן להאמין, כי יהודים רוסים (שדעת אחיהם הצרפתים רעה ביותר עליהם) ומכל־שכן אנשים אינטליגנטיים יוכלו ברצינות, פשוטו כמשמעו, לעבוד.

יפו, כ"ה באוגוסט    🔗

פעם הציע הירש בהלצה לנקות את בתי־הכבוד. אנחנו לא הסתלקנו גם מזה, ויום שלם עסקנו בעבודת־הגועל. פעמים אחדות עקרנו קוצים בידינו. באחד הימים קראו אותנו לגן, וצוו לקטוף פלפל טורקי בָּשֵׁל ולאספו בסלים. הפלפל הטורקי גדלו – כתפוח, מראה גלים, צבעו אדום. ותוכו ממולא זרעונים לבנים. שמחים לחלוף העבודה, נגשנו לענין בשקידה. הדבר היה כשעה לפני ההפסקה. ב־10 הלכנו להתרחץ. רחצנו בידינו את הפנים, את הגוף, ופתאום הרגשנו כולנו, איש אחרי אחיו, צריבה חזקה בכל הגוף, צריבה ההולכת ומתגברת מרגע לרגע. היה מין כאב, כאילו נכוינו ברותחים חריפים. הבטנו בתמהון איש על אחיו, מבלי הבין את סבת הדבר. ובינתים צורב יותר ויותר. אחדים מתכוצים כקפוד, מנתרים ממקומם. לקול השאון התכנסו מהר הערבים, התחילו חוקרים ודורשים, וכשהוברר להם גוף הענין, החליפו רגע מבטים, ופתאום פרצו בצחוק. אנחנו זעמנו, החלונו לחרף אותם, עוד מעט – ופתחנו בהכאות. אחדים מהנוכלים הללו אמרו ברצינות תככים, כי המים של הברֵכה היו, בודאי, ספוגים איזה חומר מרעיל, ויעצו למהר ולספר על הכל למנהל. אך הנה זה הופיע בעצמו למראה ההמון הנאסף, והביט משתומם על הכל, מבלי דעת מה לשער. הערבים לחשו על אזנו, הוא העיף אלינו מבט, ופרץ בצחוק עליז. ובאמת היתה זאת תמונה מעוררת צחוק. על פנינו היתה הבעה של כאב עצור, פחד, זעם, ולנגדנו עומדים הנוכלים הפראים הללו וצוחקים בכל פה: “הא לך, שפשף בזה את השפתים!” – פנה אחד הערבים אל חברנו הקורלנדי, ונתן לו חתיכת פלפל. אך שפשף זה את שפתיו, לא יכול עוד לסגור אותן: הן בערו ממש. כבולע גחלת לוהטת, בפה פעור, בעינים לטושות, נושם ושואף יחד השתער ג. המשתולל על הערבי, שנמלט על נפשו לקול הצחוק ההדיוטי ומחריש־האזנים של חבריו. ופתאום עמדנו על סבת הדבר: אשם בכל זה הפלפל הארור. הירש הרגיע אותנו, והכאב פג ועבר לאט. מאז כנו הערבים את ג. בשם “חודג’ה פלפל” (אדון פלפל).

יפו, כ"ו באוגוסט    🔗

כמה מִעטתי עד עתה לספר על חיינו! ברם, אני עושה התאמצות שאין לשער גם בכתבי את המעט הזה. מ־19 הגברים לא יעבדו אצלנו אף פעם יותר מ־12, ולפעמים – רק 8. ראשנו־ורובנו בחובות. אלמלא אמונת החנונים הערבים בעשרנו המופלג, היינו מתים ברעב. המזון דל: לחם, ענבים, ובערב מרק של שעועית. תה אנו שותים רק בערב. בשר – לא יעלה גם על הדעת. אחרי בואנו ליפו היתה מועצת־חברים, ומסרנו את 200 הרו“כ שהיו אתנו (50 רו"כ הוצאנו ביום הראשון לבואנו) לידי ב., הוא בא־הכח והגזבר שלנו. אז גם הוצעה שאלה אם צריכה ההוצאה להיות לא גדולה מההכנסה. שאלה זו, המוזרה לכאורה, חשובה לנו עד מאד. וזה הדבר: אנחנו מרויחים בחודש כ־ 90 רו”כ; לחם לבד עולה לנו כ־50 רו“כ. גם בחיותנו כך, כמו עכשיו, אנו מוציאים יותר מ – 150 רו”כ, נמצא, שאם נאמר להתאים את ההוצאה לפי ההכנסה, נצטרך להסתפק רק בלחם בלבד, לבלי הוציא כסף על חליפות־מכתבים שונות, על עניני שתדלנות, נסיעות – וזה לא יתכן. השאלה נפתרה בשלילה. נתגלגלה שיחה על זה, שצריך להנזר מן הטבק ומן התה, ובאו לידי מסקנה, שהיות ושני הדברים האלה הם צורך הכרחי לרבים, אין האגודה רשאית להכריח את חבריה, שיעזבו את הרגליהם! לבסוף בחרו בועדה בת 4 אנשים, שחובתה להשתדל להקטין, עד כמה שאפשר, את ההוצאות. אך, בעצם, מה יעשה כאן אפילו האיקונומיסטן המומחה ביותר, אם אנשים שהתריעו בכל מקום על הכנתם למות על מזבח האידיאל ­ – לא יוכלו להנזר מן הטבק ומן התה? ומדוע זה עובדים מ־19 האנשים רק החצי? נוכחתי, לדאבוני, שהחומר האנושי הוא כלל לא זה שעליו חלמו. אגודה שחבריה קוראים לעצמם חלוצים אינטליגנטיים של רעיון ישוב הארץ הקדושה – אגודה כזאת צריכה להיות נקיה מכל דופי ביחס לחומר האנושי שלה. אך זה עוד בגדר “מעוות שיוכל לתקן”. הרי האנשים הללו בכל זאת עובדים באהבה ובשקידה מבלי חוס על כוחם ובריאותם; והן גם הם הקריבו הרבה ומוכנים לעשות הכל. העבודה האידיאלית והסביבה ירימו במשך הימים את הניבו הרוחני, יאכפום לקבל מָרוּת – אם רק יעמדו הקברניטים שלנו על גובה תעודתם. אך ה“צירים”, החושבים, שהם נעלים על הכל, החליטו, שעם אנשים שכאלה צריך לנהוג תקיפות, לבלי תת חופש ולהַדֵק היטב את הרסן. ביחוד הצטין זה שכּונה “גנרל” ואשר נסע מיפו עוד לפני בואי. הוא וב. היו ה“צירים”. לכל אחד היה מתיחס בבטול, בחוצפה. על סרוב כל־שהוא היה מאיים בהוצאה מהאגודה, ושנים, באמת הוצאו על ידו, כבלתי מסורים לאידיאל. הוא נהג בעריצות שגרה אחרי חנוֹפה, הופיעה גם מלשינות(!!). נוצרו שתי מפלגות: מונרכיסטים ורפובליקאים. לבסוף, אחרי סדרה ארוכה של שערוריות, נסע מכאן הגנרל ועל מקומו בא אתנו פְריץ. אך לאחר שחדלנו להאמין, שהלשכה המרכזית תצליח בעניני הפירמן על אדמה, – לאספת כל חברי האגודה (525 איש) היינו צריכים לחכות עד ביאת המשיח, – ולאחר שמצבנו הולך וקשה מיום ליום, התקוות באנשים מתנדפות, ואנחנו עומדים פנים־אל־פנים עם השאלה הרצינית על עתידנו – לאחר כל זה איננו רשאים עוד להניח את גורלנו בידי שרירות הלב של שני אנשים.

בכדי לרַצות את כולנו, הודיע פ., כי בכל יום ששי יספרו הצירים על מעשיהם במשך השבוע. כוִתור ראשון היה גם זה מספיק, הושכן השלום לזמן מה. אך כעבור ימים מספר התחילה מתגלה ההתמרמרות מחדש: “מניין אנחנו יודעים, שהם יגלו לנו את האמת? ומדוע זה אינם שואלים עצה מפינו?”. לא קשה היה להפטר מהצירים בפעם אחת, אך לשם האידיאל אנחנו חייבים לשמור על האחדות החיצונית ולהמנע משערוריות. הצירים שלנו אינם עובדים, ולכן נשארים רבים מהמתמרמרים לעתים קרובות בבית מתוך קפריזה בלבד: – “משום מה, במטותא, אני חייב לעבוד למען הולכי־בטל אלה?!”. נשאר פלוני בבית לרגלי מחלה, והנה לא יצאו בגללו לעבודה עוד שנים אחרים. וכל זה הודות לשנאת־האחים, אשר יזרעו בתוכנו הצירים.

באחד הימים האחרונים קרא פ. למועצה ופנה אלינו בזו הלשון: “עליכם לדעת, שאין עוד לתלות תקוות בלשכה המרכזית, כל השתדלויותיה עלו בתוהו. עתה אנו צריכים לדאוג לגורלנו אנחנו, לפעול על דעת עצמנו. חשוב היה לנו עד מאד, אלמלי יכולנו לקנות בראשון־לציון לכל הפחות 500 דונם אדמה, בכדי שתהיה לנו הזכות להודיע ברוסיה, שאדמה כבר יש לנו, וחסר לנו רק לסדור המשק. אז היינו יכולים לקוות לעזרה מן החוץ. 500 הדונמים יעלו לנו ב־ 3600 רו”כ. בהיותי בירושלים, לקחתי דברים עם אחד הבנקירים, שהסכים להלוות לנו 2000 רו“כ ב־ 12% על מנת לסלק את כל הכסף במשך שנה אחת בשלושה שעורים. לפיכך אני מציע למצוא דרך להשגת 1600 הרו”כ הנותרים“. מכיון שגם רכישת חלקה קטנה חשובה לנו עד מאד, החלטנו לקנות כמה שאפשר בסכום של 2000 הרו”כ .

ג' בספטמבר.    🔗

בעשרים ושבעה לאוגוסט חזר הבנקיר מהבטחתו. גם התקוה הזאת עלתה, איפוא, בתוהו. ובינתים פקחו הצירים את עיני כולנו, איש אינו תולה עוד תקוה בלשכה המרכזית. בצאתנו למחר לעבודה, לא יכול איש להרים את המעדר. במצב רוח שכזה לא היינו יכולים להשאר עוד ביפו אפילו שעה אחת. אך הנה עודדה אותנו תקוה חדשה.

בשלושים לאוגוסט בא למקווה־ישראל מיסדָהּ, קרל נטר. פ. עומד אמנם בכל תוקף על דעתו, שהיות ואליאנס מתנגדת להתישבות, אנו צריכים לראות את נטר כאויב לנו, אך לנו השקפה אחרת על הדבר. ולפי שעה כל תקותנו באיש הזה. במושבה עובד פקיד ושמו אוסובצקי, אחד מעולי ברודי, שנטר שלח אותו בתור מורה לילדי מקוה־ישראל. בבואנו בבוקר יום השלושים ואחד לעבודה, אמר לנו, שנטר שוחח אתו אמש ארוכות, שאל הרבה על קבוצתנו, אם היא עובדת יפה. אם מזמן, כמה אנשים היא מונה. הוא גלה לנו, שנטר יבוא מחר לראות בעיניו את עבודתנו והזהירנו, שנשתדל להצטיין, כי נוכל לתלות בו תקוות גדולות. גם הכורם הגרמני ספר לנו, שנטר הרבה לשאול אותו על אודותנו, חקר ודרש על עבודתנו, על פרטים שונים. הגרמני דבר טובות עלינו, ובקש אותנו גם הוא, כי אם יתענין נטר לדעת – אם מדריך הוא אותנו בעבודה, שנשיב בחיוב. קרוב לשעה התשיעית נשמע קול: “נטר!” – ואנחנו עוררנו מיד את מעדרינו כאיש אחד. יפה, בודאי, היתה אז עבודתנו! נטר הופיע בלוית כל חברי הנהלת המושבה (הירש עתה בפריז). הוא נגש, אמר שלום ושאל מתוך השתתפות את ס., שעמד ראשון בשורה: איך עולה לנו העבודה, איפה ואיך הסתדרנו.

– עבדו, רבו­ֹתי, ואל נא יפול רוחכם! גם אני הייתי רואה אושר לנפשי לתת את כוחי לעבודת־אדמה בארץ הקדושה, ארץ אבותינו, אך לא אלה הן השָׁנים כבר! – אמר נטר, ופנה והלך לו הלאה.

בבואנו למחר לעבודה, כבר מצאנו את נטר “על רגליו”, עומד עם הגנן הצרפתי דיגור, שהובא לכאן ממצרים, ועוסק במדידת מקום ליד הכביש. הוא צוה אותנו לקחת את המעדרים ולבער את הקוצים מהרִבוע המדוד. אוסובצקי ודיגור לחשו לנו, שכאן יבנו בשבילנו בית. המקום נוקה בזריזות. התחלנו בחפירת היסוד. מחום השמש הבוער ומהחורב, הנמשך כאן ששה חדשים רצופים, קשה האדמה כאבן. אחרי עשר הקשות עולה בידינו להפריד רגב קטן מהאדמה. בבוא הנער, כמנהגו, לזרז אותנו, גרש אותו נטר וצוה עליו שלא יוסיף עוד לבוא. פעם עבר נטר על ידינו ואמר: “הנה אבנה בית, והיתה לכם פה דירה לחורף”. תקוותינו באיש הזה הולכות וחזקות מיום ליום.

ז' בספטמבר    🔗

עוד בשלושים לאוגוסט, יום בואו של נטר, היתה אצלנו מועצת חברים. צריך היה להכנס אתו במשא־ומתן. כנהוג, התכוננו הצירים לקחת את הענין בידם, אך מכיון שאין לנו אמונה בהם, החלטנו לבחור מתוכנו שלישי ולצרפו אליהם. הצירים קראו, הודיעו שהם לא ילכו עם שלישי נוסף עליהם, שעם אנשים גדולים מנטר דברו, – ועתה לא יתנו אמון בהם. הנה הגמול על כל העמל והסבל, שנשאו שכם אחד אתנו!… פרצה מריבה בוערת, סוף־כל־סוף בחרה המועצה בס. – ב. ופ. הודיעו, שיסעו מאתנו ויסדרו קבוצה אחרת.

כשבאנו למחר לעבודה, נודע לנו, שבאו אחיו ואחותו של ב. ועוד צעיר אחד אתם, ולא נתנו להם לרדת מהאניה. פ. נסע אתם לפורט־סעיד, להביאם בדרך היבשה. בזמן האחרון חדלו לתת ליהודי רוסיה להכנס לארץ, אפילו אם יש בידם “תשכרי”. קודם היו הסרסורים עולים על האניה ומחלקים לנוסעים היהודים תעודות אנגליות או אחרות. אך עתה נעשה הדבר חמור מאד. אין נוֹתנים לשום סרסור לעלות על האניה. כשבאה אניה, מופיעה מיד המשטרה התורכית, אוספת את התעודות של יהודים לא־רוסים והולכת לה. חומרות כאלה נהוגות גם בבירות. והמשפחות האומללות אחרי אשר הרסו מעמד־עסקיהם, מכרו את כלי ביתם, הוציאו את הכסף האחרון על הוצאות־הדרך, אחרי שנתערערו כבר עד היסוד, ניתן להן רק לשלוח מבט מרחוק על יפו, והן מוּשבות בחזרה לרוסיה.

לאחר שפ. נסע, נשאר ב. יחידי, ואם כי עוד הוסיף להתנפח, בכל זאת לא הוציא לפועל את דברי האיום. אתמול בבקר הלך עם ס. אל נטר. בשעת המנוחה שלאחר הצהרים בא אלינו וספר את תוצאות בקוֹרו. ראשית כל נכנסו אל אוסובצקי. זה הציע להִלָוות אליהם. אך בהיות שהוא וב. אינם שומעים גרמנית, וס. – צרפתית, החלט שס. ישוב הביתה. בהכנסם, צוה נטר לאוסובצקי להסתלק והתחיל בשיחה עם ב. לבד. ב. הודה לו על הדירה שהבטיח לנו לחורף, אך נטר מהר להעיר, שהוא אינו מבטיח כלום, אך הוא מקוה, שבבית העומד להבנות ימצא מקום גם בשבילנו. בכלל התנהג נטר בזהירות מרובה, לא הבטיח בהחלט כלום ובקש שלא יתלו בו כל תקוה. ב. גמר את ספורו והלך לו. השתררה דממה מנבאת רע. פתאום קפץ אחד והתחיל לחרף ולגדף את הכל. כרגיל, האשימו בכל את ב. וטפלו עליו דברים כאלה, שבהם הוא אשם פחות מכל.

משטים בנו, קראו כולם, כבזאטוטים! בחרנו בס., ומצאו עצה להפטר ממנו. לא יתכן, שנטר, אשר הבטיח לנו דירה טובה, חזר מדבריו: אשם בדבר ב. אין הוא רוצה שנסתדר, ובודאי דבר עם נטר לא כמו שהיה ראוי לדבר! וס. אף הוא עשה מעשה בגידה. הוא נבל! המועצה בחרה בו, וחובתו היתה ללכת – ויהי מה! מה זכות היתה לו למסר את מקומו לאיזה אוסובצקי?

– לא אתן עוד לשטות בי!

– מחר אני קם ונוסע!

רבים הציעו, שנקום ונלך מיד אל נטר, ונבקשו כולנו יחד. אך את ההצעה הזאת עלה לדחות.

י' בספטמבר    🔗

ימים אחדים אחרי המסופר הרגיש נטר, כי אנחנו עצובי רוח ועובדים מתוך רשלון. קרא אליו אחד מאתנו והתחיל מנחמו: “אף כי אינכם עובדים עוד כערבים, בכל זאת אני מרוצה מכם. אל תתעצבו ואל יפול רוחכם. בחורף לא תסבלו עוד כל כך. כשיגמר בנין הבית, אקח אתכם לכאן, אגדיל את משכורתכם, שלא תחיו בדחקות, ולאביב, תקותי, שתהיה לכם אדמה”. עוד אמר, שבהגמר הנחת היסוד, נחצב בעצמנו אבנים ונעשה, עד כמה שאפשר, בידינו את כל עבודות הבנין. הוא כתב כבר על אודותנו שני מכתבים לפריז – כך ספר לנו אוסובצקי, הכרוך אחריו.

אני, כשלעצמי לא נפלה רוחי ביותר בשל השבת־הפנים הרשמית של נטר. כאיש־מעשה טבעי הוא שלא יבטיח לנו דבר בטרם יעמוד על טיבנו ובטרם יבוא בדברים עם חברת האליאנס. תמימי־דעה עמי בזה היו עוד חברים אחדים. אך לפי שעה אין לנו תקוה משום מקום. כל ההבטחות, שהעניקו לנו ביד רחבה כל כך לפני צאתנו מרוסיה, נשאה הרוח. אלמלי גלו לפנינו, לכל הפחות, את קשרי המכתבים של אגודתנו עם אנשים שונים הלוקחים חלק במפעל ההתישבות, היינו מוצאים, אולי, איזו נקודת אחיזה, אך פה באה עוד המלחמה התמידית עם הצירים, האוכלת את כל כחותינו. יומם אנחנו עובדים, ואחר כך, כמעט יום יום – מועצות סוערות עד לאחר חצות ליל. יחוסי החברים איש אל אחיו הולכים ונעשים יותר ויותר חריפים. התאורים “נבל”, “שפל”, “שוטה” אינם יקרי מציאות אפילו במועצות. בזמן הראשון הייתי מזדעזע לכל מקרה של חרוף, הייתי חושב מתוך חרדת נפש, כי הדבר יגיע לידי מהלומות. אך בהמשך הימים התרגלתי למיני התפרצויות שכאלה, ולא אוכל לסלוח לנפשי את הדבר, שגם מקרבי התחילו מתפרצים לפרקים תארי־חבה שכאלה. בחברים המפותחים והמושלים ברוחם, היודעים לשתוק בעוד עת – חשודים ורואים בהם בוגדים. קצורו של דבר – חיי גיהנום. בימים האלה באו שלשה החדשים שדיברתי עליהם למעלה, ובקבוצתנו עכשיו 24 חברים, שבתוכם שלוש צעירות. יש הרבה חולים. בשבוע הזה חלה חבר אחד בכאב־חזה מעבודה קשה, ואצל ס. התנפחה היד. הוא סובל יסורים שאין לתאר, כבר עברו עליו שני נתוחים.

י"ח בספטמבר.    🔗

בשלשה עשר לחודש היתה מועצת חברים, ואחרי וכוחים סוערים החלט: אַל שתֹּה עוד תה ואל עשן טבק. אך למעשה מקימים את זה, כמובן, רק החברים העובדים. הצירים ואחדים מהמיוחסים אינם רוצים להגמל מן ההרגלים האלה, באמרם שהם קונים תה וטבק בכספם הם. אך מאין להם כספם הם?

היום לא אכלנו ארוחת הבוקר – לא היה לחם. כבר עבר חודש ימים מזמן שאפסו אצלנו הלבנים הנקיים; צריך לשכור שתֵי ערביות לימים אחדים לכביסה, לקנות עצים, סבון – וכסף אין. רבים דורשים, שהצעירות תכבסנה את הלבנים, אך הן אינן רוצות. והן נוחות, בדרך כלל להעלב.

יש בתוכנו כאלה, שאינם יודעים כל בושה בעניני הלבשה, מתהלכים בתחתונים בלבד, ואם אחת הצעירות מעירה על כך, באה תוכחה: “מה הבושה המזויפה הזאת? לא למשתה ולא להתקשט באנו לכאן”. מניחים הנחות נכונות ומגיעים עד לידי אבסורדים. נעשתה מין ערבוביה של מושגים. אין יודעים להבחין עד היכן היושר, הטוב, האמת, ומהיכן מתחילים אי־היושר הרע, השקר. פלוני אינו רוצה לקום בבוקר לעבודה, – אל תשאל עם מסבת מחלה או – מעצלות. אלמוני נשאר בבית לכתוב מכתב או בשביל ללכת לעיר, – משמע הדבר נחוץ. “צריך לסמוך על יושר לבו של כל אחד, צריך לתת לכל איש חופש גמור במעשיו, אחרת לא תתואר האחדות”, – והתוצאה – מ־24 אנשים עובדים רק 10. אודה על האמת, גם שויון משקלי המוסרי מתחיל לנוד, הקרקע נשמט מתחת רגלי, איני יודע כיצד לגשם ולמַמֵש את כל אותן האמתיות והאמונות, שבהן הלכתי לכאן. עיפתי, נפשי צמאה למנוחה. איני יכול לעמוד על חזיונות חיינו, איני יכול להקיף ולמצוא סבות מושכלות לכל החזיונות. לפיכך אני נוטה לסלוח לחברי את חולשותיהם ואת לקוייהם ומבאר את כל זה בתנאים המרים נטולי כל־קו־אור ובמצב הנואש, באין כל פתח־תקוה, שבו נמצאו פתאום. כולם נעשו עצבנים, נרגזים; לא פעם התיפח כבר כל אחד באחת הפנות של הגן או באיזה מקום־סתר אחר. כל האנשים האלה נסעו לכאן מתוך כונות יפות, נפרדו מבני משפחה, מקרובים, הדירו את עצמם מכל הנוחיות של החיים, וכל זה בכדי לעבוד כאן לטובת האידיאל, להתחיל בחיי עבודה חפשים, – ומה קדֵם את פניהם כאן? הצירים שאין בלבם כל רגש אנושי, ששללו מהם את ערך האדם. מתוך אהבת כבוד שפלה, מתוך רצון להיות חותכי־גורל של שתי עשרות אנשים, הרעילו את חיינו, מררו את הלבבות, זוֹרעים שנאה ומדנים. עליהם איני יודע ללמד כל זכות. עליהם נופלת האחריות בעד אי־הסדרים.

כ"ב בספטמבר.    🔗

מזל־רע רודף אחרינו. כבר קוינו, שבחורף תנתן לנו דירה חנם, משכורת יותר גדולה, ופתאום נפלו כל המגדלים שבנינו. לפני עשרה ימים, בשעת העבודה, נודע לנו, שנטר חולה קצת. יומים אחרי זה צוו להפסיק את עבודת־היסוד, ומאז לא הונח עוד. נטר סבל ממחלת כבד כרונית, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות. בכל ימי המחלה לא נתן להביא אליו רופא, וביום השני, בעשרים לחודש ספטמבר גוע.

אתמול, בעת הצהרים, היתה הלויה. בבואנו למקוה, ישבו שם על הארץ ספרדים בתרבושים, בסודרים ובסנדלים, נוכחו גם צירי ממשלות וכל גדולי יפו. התלמידים הסתדרו בשתי שורות, לכל אחד נתנו נר. הוציאו את הארון, המכוסה ארג שחור. הספרדים אחזוהו בידיהם ונשאוהו. בראש הלכו מזה ומזה התלמידים עם מוריהם, ומסביב הלך הקהל. בכל עת הלויה שרו הספרדים שירי תפלה נוגים; נושאי הארון התחלפו כפעם בפעם. גם בידינו עלה לשאת את גוית האדם היחידי, אשר בו תלינו את כל תקוותינו. על הגבול הדרומי של אדמת מקוה ישראל, בין כרמים, ראינו קבר חפור עמוק בתוך החול ורצוף אבנים. והנה הורידו את הארון, הסירו את הארג, שמו עליו מכסה והניחו מלמעלה קרשים. היתה דממה. אל קצה הקבר נגש זקן נשוא־פנים, – זה היה הציר האמריקאי, – ובדברים הנובעים מלב ידיד־משנים התחיל מונה בשבחיו של המנוח. הוא תאר אותו כאדם מסור למולדתו, כאב ואח ליהודים וכחובב כל האנושיות. לפי דבריו, חלם נטר כל ימיו על תחית עם ישראל על ידי עבודה גופנית בכלל ועל ידי עבודת אדמה בפרט, ולתכלית זו יסד גם את מקוה־ישראל. אחרי הציר יצא ה“חכם”. אף כי דבר עברית, אך מפני מבטא הספרדי, הנעימה המיוחדת וקול הגרון המקוטע לא הבינותי דבר. בגמרו את ההספד, קרא קדיש וזרק קומץ אדמה לקבר. כמוהו עשו כל שאר המלוים. אוסובצקי הראה לנו אחר כך דין־וחשבון של אליאנס מהחודש האחרון, ובו נאמר כי “לידי נטר נמסר לדאוג לסדור העולים, העובדים בבית־הספר החקלאי ביפו”.

כ"ה בספטמבר.    🔗

נקל להבין את מצבנו אחרי האסון האחרון. אתמול שבו ששה אנשים לרוסיה, ושלשה, ובתוכם פ., נסעו לירושלים. נשארנו בסך־הכל 15 איש. קשה להגיד מי מראה אומץ־רוח יותר, אנחנו – בהשארנו כאן או הם – בנסעם. במה, בעצם, אנו תולים עתה את תקותנו? אך מאידך גיסא, הרי חרפה לצאת מנוצח אחרי מלחמה של שלשה חדשים ולברוח מהמערכה.

היום נלכדנו כמעט בפח המסיתים. בירושלים ישנה חברה אנגלית, שעיקר מטרתה לצוד נפשות יהודיות לדת הנוצרית. היות שאחרי הפרעות התרכז בירושלים המון גדול של מהגרים הגוועים ממש ברעב והצבור הירושלמי דל כל כך שאינו יכול להמציא להם עזרה ממשית, – לבש פרידלנדר, ראש המסיתים, אצטלא של נדבן והתחיל להראות השתתפות מיוחדת בגורל המהגרים. בגן המסיתים עובדים כמאה וחמשים איש, המקבלים משכרת הגונה. מובן, שאין דורשים מהם עבודה, רק פעמים אחדות ביום משמיעים להם דברי הטפה. בהיות בידו סכומים עצומים, מפזר פרידלנדר ביד רחבה אלפי לירות. הרבה יהודים לועגים לו בלבם, אך בהמצאם במצר – הם נעזרים בכל זאת על ידו. פרידלנדר נאמן לכלל שנקט לעצמו, כי “מי שלוקח פעם כסף מידי המסיתים, סופו לשוב אליהם” – ומעניק ליהודים לצרכי־שבת, לחגים ואפילו לנסיעה חזרה לרוסיה. יהודי המתחיל להראות פנים שהוא חדור ברוח הנצרות ומבקר את הכנסיה, מקבל מתנות שונות, מעין: מלבושים נאים, שעון ועוד מיני דברים יקרי ערך. הרבה רמאים משתמשים בזה ומרמים על־ימין ועל־שמאל. והנה הבוקר מופיע בביתנו יהודי צעיר הדור בלבושו, מציג את עצמו ומביע רצון להכיר את חבריה הנכבדים של אגודת “ביל”ו", אשר רבות שמעה אזנו עליהם. בקורים מעין זה חזיון רגיל אצלנו. נכנסנו בשיחה.

– תמהני, רבותי, שאינכם פונים אל פרידלנדר.

השם הזה לא היה ידוע לנו.

– מי הוא פרידלנדר זה?

– נדיב ירושלמי ידוע, בא־כחה של אחת החברות בלונדון – הוא נותן עזרה לכל היהודים העניים ועשיר הוא מאד.

– דעתך, שהיה מסכים לסדר אותנו?

– בטוחני. לגביה 30 – 50 אלף לירות סכום בלתי חשוב, הוא חובב נלהב של רעיון ישוב ארץ־ישראל, ובלי ספר יַראה השתתפות יתירה בגורל חלוצי הרעיון הזה.

נקל להבין, עד כמה רגשו ועד כמה דפקו לבותינו לקרן־אור תקוה זו. האמנם קרובה הישועה כל כך? כמעט שנפלנו על צוארי אורחנו לחבקו, אך התאפקנו, ובכדי לשמור על כבודנו המשכנו את השיחה כפוליטיקאים.

– תרשה נא לשאול, מה ראית, שאתה משתתף כל כך במצבנו?

– נודע לי סבלכם הקשה וגם זה, שבמות נטר התחילו חבריכם מתפזרים, אז עלה במוחי הרעיון הזה.

– אם כן, נחשוב בדבר.

– אך אני מיעץ אתכם שלא לדחותו. שלחו אליו שנים מכם; מחר אהיה בירושלים, אשוחח גם אני אתו ואכינו לדבר, כי אני מכיר את האיש היטב. בטוח אני, רבותי, כי לא יעברו שני חדשים, ולכם תהיה מושבה.

– ודאי פרידלנדר זה יהודי חרד, כרוב יהודי ירושלים.

– הוא כלל לא יהודי, היינו – יהודי, אך מאמין, שמשיח כבר בא…

בזה נסתיימה שיחתנו. גרשנו אותו. ליד הבית עמד קשור סוסו לרכיבה. אלמלי ראינו את זה קודם, לא נתַנו לו לשַׁטות בנו כל כך הרבה, כי יהודי לא ירכב על סוס בשבת.

היום קרא אותנו ב. למועצה.

“רבותי, פתח, אחרי מות נטר אין לנו עוד בהחלט על מי לסמוך. היינו יכולים, כמובן, להשתדל ישר לפני אליאנס, אך לשם זה צריך לשלוח אדם לפריז, דרוש 400 רו”כ, ולנו אין אפשרות להשיגם. ועוד ספק גדול, אם תסכים אליאנס לסדר אותנו בארץ־ישראל; היא תציע לנו בודאי, שנסע לאמריקה. ממוהילוב הבטיחו לשלוח כסף, אך הכסף אינו עד היום, ובינתים עלו החובות עד ל– 280 רו“כ. מכל צד תובעים ממני, האופה והחנוני אינם רוצים להקיף יותר. אם תחליט הקבוצה להתפזר, נוכל לבקש עזרה מידי המסיתים, אך כל עוד היא קיימת, זה לא נאה. בתורכיה עונשים בכל חומר על עניני חובות, והרי רק אני היחידי אחראי בפני הנושים. אם תחליטו להשאר כאן, עליכם למצוא מקור לפרעון החובות”.

זמן־מה עמדה דממה כבדה; אך הנה פתח אחד:

“מציעים לנו להתפזר. ואמנם, הן מהצד ההגיוני והן מבחינה מעשית אין כל יסוד לעקשנותנו. אך, למרות כל הפגעים הקשים, עוד יקר לנו במאד משא נפשנו. ובעצם, הרי קבל על נפשו כל אחד מאתנו, עוד בהיותנו ברוסיה, לסבול רעב ויסורים, מבלי לראות מראש רק זה, שהיסורים הללו יהיו מקור למדנים… אל תשכחו, רבותי, שאיש לא בא לבקשנו להיות גואלים לעם ישראל. אנחנו בעצמנו אחזנו בגאון בדגל, אשר, אפשר מאד, אחרים, אמיצי לב ממנו, היו באים להרימו. לא שאלת קיומנו הפרטי עומדת עתה על הפרק, אלא רעיון התחיה הגדול שאנחנו הננו נושאיו. כשליש ויותר מאתנו נסעו. הנשארים מחזיקים מעמד, רק הודות לזה שהם מסיחים דעתם בכל כח מן המחשבות המרות האלה. אסור לנו לעורר את השאלה המסוכנת על התפזרותנו: זה מקום־הכאב שלנו, ואין אנחנו רשאים לנגוע בו. ברם, עלול אדם להגיע לקטנות־הנפש, בהיותו שעיר־ לעזאזל בידי כל הנושים, ולפיכך אני מציע להתחיל מיד בבקשת אמצעים לפרעון החובות”

הדברים האלה הפיחו בנו כחות חדשים.

ב' אוקטובר.    🔗

הגיעה אלינו ידיעה, כי אחרי הרעשת־התותחים האחרונה² שוקדים באלכסנדריה על הקמת הבנינים ההרוסים ופועל מקבל שבעה פרנק ליום. נמצאו בתוכנו אחדים, שמתוך מסירות־נפש לכלל הביעו את רצונם לעבור לעבוד שמה, ואת הנותר להם ממשכורתם ישלחו לנו. אך אנחנו דחינו את הדבר הזה, כדי שלא נתפורר. החלט לפנות בקול־קורא אל חברות שונות ואל יחידים. כשיצטבר סכום הגון, נפרע קודם־כל את החובות, ובכסף הנשאר נתחיל להסתדר איך־שהוא בראשון־לציון. מלבד זה, כתבנו בקשה לאליאנס.

ימים אחדים אחרי המועצה הזאת נסע עוד אחד מאתנו. אנו מונים כעת רק 14 איש. מהם אינם עובדים: שלושת הצעירות, הציר והתורן (שחובתו ללכת העירה לשם קניות שונות, להביא מים וכדומה). מלבד זאת יש בכל יום 1–3 ויותר חולים. נמצא שלעבודה יוצאים, בדרך כלל, כשמונה אנשים, לא יותר.

י"ז אוקטובר    🔗

היום ירד הגשם הראשון. כבר התחילה, איפוא, תקופת הגשמים! ומצבנו בינתים הולך ורע. נעלים אין לאיש מאתנו, בגדינו בלו, ההוצאה פי שנים מההכנסה, ונוסף לכל זה עוד צפוי לנו חוסר עבודה בימות הגשמים. רוצים היינו להסתדר בראשון־לציון. הירש שב זה כבר מפריז. בקשנו ממנו דירה, הגדלת המשכורת ועבודת־בית בימי גשמים. באה תשובה, כי דירה פנויה אין לו לעת־עתה בשבילנו, על עבודה בימי גשמים אינו ערב, ואת המשכורת העלה עד ½1 פרנק במקום פרנק אחד, בתנאי של עבודה ½9 תחת 8 שעות שעבדנו עד כה.

שלשום היתה לנו מועצה רצינית. קודם־כל הודיע לנו ב., שקנה בראשון־לציון בשביל האגודה כמאה דונמים אדמה על מנת לשלם עבורה בעוד שלושה חדשים. היות שפינס קבל בשבילנו 200 רו"כ, אומר ב. להקים בכסף זה קירות לבית, ואחר כך ישיג בהקפה עצים להשלמת הבנין. אך אנחנו לא רצינו להסתבך בחובות, ומשכנו ידינו מהקניה הזאת. אחרי זה הועמדה שאלה – המסכים ב. לחדול מלפעול על דעת עצמו ולהשמע רק לפקודות האגודה, אם לא? על זה באה תשובה מחוצפה:

– אני ממונה בתור בא־כח כל אגודת ביל"ו, הנמצאת עדיין ברוסיה, אתם רק קומץ קטן ממנה, ואין לכם רשות לקבוע סדרים לעצמכם. בידי הגורל עצמו הפקדתי על משמרתי ונתנה לי שליטה מלאה בעניני האגודה. אם אינכם רוצים בכך, אבדל מכם.

אחרי התשובה הזאת החלט, ששלשת הב., עוד צעיר אחד וצעירה – חמשה אנשים – יצאו מהאגודה. על זה באה הודעתו הקוריוזית של ב., כי אנחנו היוצאים, כי הוא ביל“ו, ולא אנחנו, מכיון שבכל זאת ישאר בתור בא־כח האגודה. בענין זה, מי מאתנו ביל”ו לא נכנסנו בוכוחים אתו.

ד' בנובמבר.    🔗

ב־16 לחודש אוקטובר שכרנו חדר באחד הפרדסים ב־15 פרנק, ולמחרת העברנו שמה את חפצינו. קבוצתנו מונה עתה בסך־הכל 9 אנשים, בכללם ארוסתו של ג. – בעלת הבית. חשבנו, שיעבדו 6–7 אנשים, אך מסבת המחלות עבדו היום, למשל, רק שלושה. ג. סובל הרבה מקדחת. פעמים אחדות כבר חששנו לחייו. אחד, שעל אודותיו הזכרתי עוד ב־10 לספטמבר, התחיל חש בחזהו מהעבודה. כבר שכב בבית החולים, ועדיין לא שב לבריאותו. הרופא אומר, שאצלו דלקת הריאות. א. חזר לפני שבוע מהעבודה, כשהוא מזיע ובוער מחום, אכל במהירות את ארוחת הערב, הטיל את עצמו, כמו שהוא, על רצפת האבן, וכך ישן כל הלילה. בקומו בבוקר חש בפרקי גופו וכפות ידיו התנפחו. הרופא נתן לו משחה, אך השאת אינה עוברת.

באחד הימים הקרובים בא אלינו הירש ואתו הציר שחזר לארץ לא מכבר. לפני חדשים אחדים נשלח על ידי בני ראשון־לציון לאירופה בדבר עזרה, ואמנם הצליח בהשתדלותו לפני אדם אחד. מי האדם הזה – אין איש יודע. ידוע רק, שהכסף יתקבל על ידי הירש. בגשתו אלינו, התחיל הירש חוקר ודורש על מצב אגודתנו, על סבת אי־ההסכמה עם ב., ואחר הציע שאלה:

– למה זה לא תעברו לראשון־לציון?

– במה טובה היא ממקוה?

– הן לא לעולם תהיו פועלים, במשך הימים תוכלו להיות לאכרים.

– אבל מה נעשה שם ואיפה נגור?

– האכרים יתנו לכם עבודה. אני אבנה לכם שנים־שלושה בתים. אם אתם מסכימים לכך, יכולים אתם לעבור שמה.

– אם כך, אנחנו, כמובן, מסכימים.

הבינונו, שהירש קבל איזו הוראות ביחס אלינו וכי בהנתן עזרה לראשון־לציון, רוצים ליַשב שם גם אותנו. דבריו אמנם די מעורפלים, אך נעלה מעל כל ספק, שאומרים לסדר אותנו.

ראשון־לציון, כ"ה נובמבר.    🔗

עם שחר יום השביעי לנובמבר שמנו את פנינו בפקודת הירש לראשון־לציון. כשלושה חדשים אני יושב כבר בארץ, אך מפני העבודה התמידית לא הייתי אף פעם במושבה הזאת, לא ידעתי כמעט כלום על אודותיה, ורק את אחד מחבריה הכרתי לדעת, את ל. מכיון שמסביב לאישיות זו מתרכזת כל פעולתם של ידידי ההתישבות המקומיים במשך השנה הנוכחית ־ אגיד עליו מלים אחדות.

ל. בא ליפו בחודש פברואר, שנה זו, בתור ציר לאגודת “ידידי־ציון” שבעיר ב. המון העולים, שמלאו אז את רחובות יפו, חכו בקוצר רוח לבואו. ספרו עליו. כי הוא מוביל אתו כסף ליסוד מושבה, שלתוכה יקבלו, כמובן, כל עני וכל נצרך. ותיקי ההתישבות הירושלמיים, כמו, למשל, ה"ה מיכל פינס ובן־יהודה, שנעורו לחיים עם התפתחותו המהירה של האידיאל הגדול ושהקשיבו מתוך עֵרוּת ופוגת לב לקול יקיצתה של ההכרה הלאומית, פגשו בזרועות פתוחות את האורח היקר. הן כל כך הרבה שמעו עליו. קוה קוו למצוא בו רצון נלהב לעבוד יד־ביד. אך, לצערנו, שגו ברואה. ל. נראה, למעשה, הרבה יותר קטן מכפי שתארוהו השמועות. בעיניו היה איש כפינס רק “יהודי ירושלמי”, שדעת כל החלוצים שלנו רעה עליהם כל כך. ל. לא ברר לעצמו את העובדות, לא שקל בדעתו את הדברים, הוא בא במשפט קדום על יהודי ירושלים – הם אוכלי לחם חסד, “חלוקנים”, מחרחרי ריב, הנושכים איש את רעהו על עצם לחוכה.

מקור כל האסון הוא, שעצם הרעיון הלאומי היה נבלע אצלנו והולך ונבלע גם היום בתוך תהום רבה של מגמות משכיליות שונות. אנו שואפים להיות נושאי תרבות בארץ פראית, מבלי לשים לב להשקפותיו של העם, שלמענו אנחנו עושים את עבודתנו – השקפות, שאין, אמנם, לקבלם כמו שהם אך חובתנו היא לעשות בגללן ותורים. לנו אין ענין אל ירושלים, אל ההוי מלא החידה של יושביה, אל חזיונות האור והצל של חייה.

פינס תפס, כמובן, מיד את השקפותיו הפעוטות של ל., בכל זאת השתדל, לשם הענין הכללי, למנעו מכל מיני צעדים בלתי נכונים וכמעט שנטפל אליו בעל כרחו לשם עבודה משותפת, בעוד של. מצדו הוא התיחס אל פינס בבטול גלוי ומצא ליָאות עוד בפגישה הראשונה, אך עבר את מפתן ביתו של פינס, להוציא תיכף ומיד עפרון ופנקס, כאומר לבעל הבית: אתה נחוץ לי רק בה במדה שתוכל להגיד לי, מה זורעים קודם – שעורה או דורה ומה המשא שנושא הגמל. יחס של בוז כזה ליהודי הארץ, נשאר אצל רבים עד היום הזה. שום דבר אינו פועל עליהם: “עינים להם – ולא יראו, אזנים – ולא ישמעו”, אין בכח שום עובדות להזיז את משפטיהם הקדומים. אך –“כמים הפנים לפנים”. התנהגתנו זו היא הסבה העיקרית להתנכרות יהודי הארץ אלינו.

אחרי שהותו זמן־מה בירושלים ובסביבותיה שב ל. ליפו. ויפו שוטפה אז בזרם גדול של מהגרים, שרובם גועו ממש ברעב. עבודת המסיתים התרחבה במדה בלתי רגילה: סוכנם היפואי מוריץ, יהודי מומר, שקרא את עצמו מי שהיה מיניסטר באביסיניה, השתמש יפה בשעת־הכושר. העולים האומללים, הנתונים בעול כבד של משפחות גדולות, פנו ביאושם לעזרת מוריץ רב הרחמים והאהבה, והוא הראה השתתפות חמה בגורלם, נתן להם עבודה במחסן העצים שלו וכפעם בפעם היה מעבירם למרכז ההסתה הראשי, לירושלים, להמשכת דבר ה“פקוח” על גורלם. לאחדים היו אמנם סכומים לא גדולים, אך מחמת אי־ידיעתם המוחלטה את הלשון ואת המנהגים של הארץ, היו כנתונים בתוך יער סבוך, מבלי דעת לאן לפנות ומה לעשות. מובן מאליו, שלא נמלטו מידי סרסורים שונים, אשר התחפשו כשונאי־בצע, טובי־לב וגם כאנשים אידיאליים, והוליכום תועה מבלי־רחם. הדבר לא יכל עוד להשאר במצב שכזה, מן ההכרח היה להביא איזה סדר. ל. הציע ליסד ועד; הרעיון נתקבל ברצון כללי, אך עוד באסיפות הראשונות התגלע הפרוד. הירושלמים דרשו בכל־תוקף, שהועד ימצא בירושלים, אך ל. והנוטים אחריו התנגדו לזה. הפעם נתגלו בשלמות השקפותיהם המעליבות והפעוטות של סיעת ל. על עסקני ירושלים, אשר נוכחו לאט לאט, כי אינם רצויים בחברה זו, וסלקו את ידיהם מהשתתף בדבר.

בחודש מרט נוסד הועד, ששם לו למטרה לחקור את הארץ, לשמש לשכת־מודיעים בשביל הרוצים להתישב, לאסוף ידיעות על האחוזות והקרקעות העומדים למכירה – ואחרון אחרון, לדאוג לגורל העולים הנמצאים כבר בארץ. הצורך בועד הזה היה גדול עד מאד, העניים קוו שממנו תבוא ישועתם, מהרבה מקומות התחילו מתקבלות נדבות, באותו הזמן באו מחו"ל עוד אנשים אינטליגנטיים ונספחו לועד. הועד חלק לעניים לחם, שכר להם דירות, אך כסף הנדבות לא הספיק לפי המחסור שהלך וגדל. ההמון דפק יום יום על דלתות הועד, הקים שאון ודרש לחם. על ראשי המנהיגים המסכנים ירדו קללות, האשימום במעילת כספים, נשמעו צעקות, איומים.

– צריך לכתב אליה, לגלות לה את כל השערורה!

– סבורים הם, שלא נדע איך לפנות אליה!

– היא היתה מפסיקה מזמן את המעוות, אלמלי ידעה את הנעשה פה; היא לא היתה נותנת לקפח אותנו!

היא – ויקטורה מלכת אנגליה, לא פחות ולא יותר.

מסבות שונות, כגון: השתדלויותיו ונסיעותיו של האנגלי אליפנט, הסכומים הגדולים שנאספו בלונדון ע"י ועד מֶנְשֶׁן־הוֹיז לטובת היהודים הנמלטים מרוסיה, שאלותיו התכופות של הברון וורמס בבית־הנבחרים על הפרעות ביהודים, שמועות על איזה פרופיסור, שנשלח מטעם המלכה אל השולטן עם מכתב, שבו היא מבקשת את הוד־רוממותו לקחת תחת חסותו את ענין ישוב הארץ הקדושה על־ידי יהודים – כל הסמוכים הללו וכדומיהם רבים, הוכיחו את העולים קלי האמון, שהמלכה מיצרה בצרת ישראל.

בראות הועד, כי תמיכות פעוטות לא יתקנו את המצב, כי הכסף יוצא ללא כל תועלת, מבלי הקל אף במה־שהוא את גורל הסובלים – התחיל חושב בכובד־ראש על יסוד מושבה. אוליפנט, שנמצא באותו הזמן בקושטה, הבטיח לו הרי זהב, הקהלה היהודית באלכסנדריה של מצרים החליטה להרים סכום הגון לטובת ישוב הארץ, מכל צד באו שפע של הבטחות טובות. דבר יסוד המושבה נראה לרבים כשאלה שתפתר בימים הקרובים. בכדי שלא לאבד זמן, היה צורך לקנות לעת־עתה אדמה, וליתר הצרכים ימצאו, בלי ספק, כספים. אך מאין יוקח הכסף לקנית הקרקע? ובינתים מגיעות תלונות מכל צד על חוסר־הפעולה של הועד. מן ההכרח להפסיק את השיחות ולהתחיל במעשה חשוב, מכריע. לבסוף פרסמו ביפו, מתיסדת חברה להקמת מושבה. הרוצה להספח לחברה חיב להכניס בפעם־אחת נפוליון (8 רו"כ) ובכל חודש פרנק, עם זה הודיעו, כי לפי האסף הכסף יקובלו תחלה למושבה אלה, שהקדימו להספח לחברה. המעשה הזה היה כלו מופרך, גם לפי ההודעה של הועד עצמו דרוש סכום של 1200 רו“כ לסדור משפחה בינונית; נמצא שאלמלי עלה בידי כל חבר להכניס במשך חדשים אחדים באופן בינוני 25 פרנק (10 רו"כ), היה אפשר לסדר ממספר 125 המשפחה – אחת. ואם נעשה החשבון על יסוד העזרה מן החוץ, למה, איפא, לקחו על עצמם המון עניים בשל איזה סכום של 8 רו”כ ממשפחה? הועד עמד במהרה על טעותו. אוליפנט הודה לבסוף שבו אין לתלות תקוה. יהודי אלכסנדריה, אחרי שנהרסה עירם בידי האנגליים, לא יכלו עוד לחשוב על ישוב ארץ־ישראל, ומכל אגודות “חובבי ציון” עוד הוסיפו לבוא הבטחות, רק לא – כסף. והעניים המרובים, אשר הכנסת 8 הרו"כ לשם יסוד המושבה עלתה להם בהתאמצות שאין לתאר, לא רצו לדעת דבר מכל זה, הם דרשו שיתנו להם את המושבה. ההמון חשב שסבבוהו בכחש, והתחיל צועק ודורש, שישיבו לו את הכסף, אשר – אבוי! – חלקו הגדול כבר הוצא. הועד ניתן פתאום במצב מכוער; התחילו מדנים, שערוריות. – ל., שמעולם לא היה חס לתת מכספו לצרכי הועד, השיב גם הפעם מכיסו לעניים את דמי־החבר שלהם.

בכל זאת עוד לא נפל רוחם של ל. וחבריו. הם התחילו למשוך אל הענין אנשים אמידים, ואחרי סדרה ארוכה של השתדלויות, הרפתקאות ונסיונות שלא הצליחו עלה בידם סוף סוף ליסד אגודה של 9 אנשים לשם קנית אדמה. כל חברי האגודה, ול. בראשם, שהתעוררו לדבר מתוך שאיפות נעלות וזכות, ולא רצו להרוס לגמרי את כל תקוות העניים ולגמור את משא־הנפש הגדול ביסוד מושבה בשביל 9 אנשים עשירים – החליטו להכניס למושבה מספר אנשים עניים ולסדרם על חשבונם. דודו העשיר של ל., שבא קרוב לזמן ההוא לארץ, הסכים לשלם את כל הסכום הדרוש לקנית הקרקע, גם בעד החברים העניים וגם בעד האמידים, כי האחרונים עוד היו קשורים על־ידי עסקיהם במולדתם, ולא היה להם הסכום הדרוש.

חבוש “עגל” של בדואים, לבוש “עביה” יקרה ורכוב על סוס, בלוית חברים וסרסורים, התחיל ל. עובר בארץ לראות קרקעות; לשם הכבוד המדומה היה משתדל לעורר בכל מקום בלב הערביים יחס של הערצה אל עצמו, כאל איש אירופי, שאף להדמות בכל אל התיירים האנגליים שאינם עוזבים גם פה את הזרות ואת הקפריזים שלהם.

בצאתו מאיזה כפר, היתה נוהרת אחריו להקות של פרחי־ערבים בקריאות: בקשיש! בקשיש! (דורון), פזר להם מטבעות נחושת ביד רחבה. שמו יצא בסביבה, אך יחד עם פרסום שמו עלו גם מחירי הקרקעות, ובכל מקום בואו היו נוקבים מחירים מופרזים. את ענין הקניה היה אסור לדחות; דודו של ל. מהר לשוב לרוסיה, לרגלי עסקיו. עם חזרו עלול כל הבנין להחרב. והנה הציע בנקאי־סרסור מירושלים חלקת אדמה מצוינה במרחק 18 ק"מ מיפו, באמת “זבת חלב ודבש”. ל. וחבריו יצאו מיד לבקר את המקום, והאדמה היתה טובה בעיניהם, כי לא הבינו בה כלום והיו בטוחים שבארץ הקדושה מוציאות גם האבנים פרי־הדר. הם לנו שם לילה אחד, והאקלים לא הזיק לאיש. – משמע שהוא טוב מאד, והאדמה נקנתה ב־13.75 פרנק הדונם, – באותה שעה נסגר הועד היפואי. מכיון שיצא חוק, האוסר על יהודי רוסיה ורומניה לקנות אדמה בארץ־ישראל, נכתב שטר על שם הקונסול האנגלי שביפו, היהודי חיים אמזלג, והוא נתו מצדו תעודה לדודו של ל.

על־פי תכניתו של המודד היהודי המקומי הכילה כל האדמה 3,340 דונם, מהם נתן הזקן ל. 330 דונם לשש המשפחות העניות, שהכנסו למושבה ושהתחייבו לשלם את כל שויו של הקרקע במשך שש שנים; את כל הסכום שיכניסו העניים בעד קרקעם הרים לבנין בית־כנסת ובית־ספר. כל שאר האדמה, 3000 דונם, נחלקה לשנים: מחצית השאיר הזקן לעצמו ומחצית לקחו שאר השותפים. אחת הגבעות הנוחות נועדה למקום בנין המושבה; שם נטו אהלים, ובט"ו לחדש אב (יולי) הונח היסוד למושבה ראשון־לציון.

האכרים חקקו ספר־תקנות, שעל פיו נאסרו המותרות, נאסר לעבור בגלוי על מנהגי ישראל וכדומה. אך שימת־הלב העיקרית הוקדשה לסדור החיים הצבוריים. האדמה תעבד על יסודות קולקטיביים: כל אחד יקבל חלק ביבול לפי הכמות שיש לו באדמה, שלא נחלקה ולאיש לא סומן מקום חלקתו. בכדי שאחד לא יעבוד פחות מחברו ולשם סדורה של העבודה, הונהגה קופה־להוצאות, שכל אחד היה מכניס בה סכום המקביל למספר הדונמים שלו, וכל חבר היה מקבל ½1 פרנק ליום מהקופה הכללית הזאת. אחד האכרים נמנה למסדר העבודה, וכלם היו נשמעים לפקודת הדוד (כך קראו למסדר) בלי כל סרוב.

התחילו מבערים את הקוצים מההר, שנבחר למקום המושבה, חופרים תעלות, סוללים דרכים. הכל מלאו תקוות, היה קל ללב, היה טוב. הזקנים – גם הם נעשו צעירים, מלאו אומץ רוח נעורים, רעננות, כאלו זרם דם חדש, איתן, התחיל שוטף בעורקיהם. נעורו תקוות נרדמות, הגוף חדל להרגיש עיפות, השרירים נעשו גמישים. מאוויים נועזים ורחוקים מהשיגם, שהיהודי לא יעיז לחלום עליהם גם בשנתו, נתגשמו והיו למציאות בשביל המאושרים הללו; נתקו הכבלים, הם חפשים, הם בעלי זכויות מלאות, הם – אנשים; הם יכולים בראש מורם, בהכרת ערך, שלא היתה ידועה להם עד עתה, להביט ישר בעיני כל איש. לא גרים הם כאן, לא זרים הם בארץ, אשר כל טפח וטפח מאדמתה רווי דם־אבות, כל גבעה, כל אבן – וקורותיהן, על כל צעד זכרונות הוד הנוגעים בלב, נוגעים וקורעים אותו בבת־אחת; לא זרים הם בארץ, אשר עמנו הנדכא, עם היסורים, בלה בה את ימי ילדותו השאננים ואת ימי נעוריו, אשר בה ידע אושר ושמחה! לבות קומץ האנשים הללו שופעים אושר, שאינו מצוי בין היהודים. הם שבו אל זרועות אם, אל בית הורים מאיר פנים. שוב הגיעו להם הימים־משכבר, ימי השלוה, עברו ימי הנדודים והפגעים הרעים. חיים ישרים, חיי עובד אדמה בארץ האבות העתיקה – נלהבי רגשות טהורים כאלה, היו להם האכרים כאחים, אכלו ושתו יחד, בשמחה ובצער נטלו כלם חלק שוה, כל אחד השתדל לסיע להצלחת המושבה.

י"ח בדצמבר.    🔗

התחילו בחפירות שתי בארות: אחת לרגלי ההר ואחת למעלה, במרכז המושבה. לפי שעה מביאים מים ממעין נרפש, הנמצא במרחק ½ ק"מ מראשון־לציון. קנו זוג סוסים ושני גמלים. את הגמלים אינם אוסרים בארצות המזרח בעגלה, והם הרגלו לשאת את המשא על גבם. מכיון שהסוסים קטנים כאן ודלי־כח, רצו האכרים להרגיל את הגמלים בעבודת עגלה. אסרו אותם והם הלכו גם ברתמה מתוך נמוס כמו במטען. הערבים לא יכלו להסכין עם המראה המוזר – עגלה רתומה לגמלים, וכשבאו פעם האכרים עם גמליהם ליפו, שת עליהם המון ערבים בשריקות, בצעקות ובצוחות, מחרו כף, קפצו, וקראו משתוללים: “חדידוֹ! חדידוֹ!” הגמלים נבהלו והתחילו נשאים במורד אחת הסימטאות הצרות. קמה מהומה שאין לתאר, אשר שקטה רק אחרי שאחד הגמלים שבר רגל. מאז חדלו גמלים בראשון־לציון.

אף כי בכל לילה היו שני אכרים עומדים על המשמר, בכל זאת היו הפלחים גונבים תכופות מבלי הענש על זה. בעמד פעם ל. על המשמר, הגיעה לאזניו אושה ונראה לו איזה גוש אפל. התקרב בזהירות וראה ערבי עומד לו וטוען את גמלו תבן (קש קצוץ, המשמש מאכל לבהמה) מתוך שלוה גמורה. ל. התנפל על הערבי; זה עוד העיז להכותו. קמה מהומה, אסרו את הגנב, ואת גמלו תפשו. לבוקר נקרא הערבי ל“משפט”. לפני אחד האהלים התהלכו שני אנשי משמר, מסביב נדחק הקהל. את הנאשם החרד הביאו אל האהל, אשר בו ישב מתוך חשיבות מזוין כלו – “החודג’ה כביר” (האדון הגדול) ומימינו ומשמאלו – זקני המושבה. פניהם הביעו חשיבות, רשמיות. המשחק הזה סודר בכדי להטיל אימה על הערבים. בארץ פראית זו, אשר לתעתע, לרמות ולגנב מאיש אירופי היושב לו לבטח יחשב כמעט למעשה גבורה, צריך היה להוציא מלבם את הרצון לגנוב. נבהל מכל התכונה הזו, מבלי דעת כלום על הגורל הצפוי לו ובחשבו שקרוב כבר קצו, נפל הערבי הרועד מפחדו חבק את רגלי השופטים, נשק את ידיהם, אך מיד החזיקו בו והעמידוהו במרחק היאות. ל. פתח בחקירה:

– מה שמך ומאין אתה?

הערבי, כמובן, שקר.

– בן כמה שנים אתה?

– לא אדע אדוני, אך כבר הייתי בצבא.

– שלשים כבר מלאו לך?

– אולי מלאו.

– ואולי ארבעים כבר?

– אפשר, אדוני, גם ארבעים.

הפלחים אינם יודעים את מספר שנותיהם.

– למה גנבת את התבן?

– חשבתי, אדוני, שאינו נחוץ לך.

– איך העזת להכותני, כשתפשתי אותך?

– לא הכרתיך בחושך.

הנוכל כבר התחיל מושל ברוחו ופתח בערמומיותיו העלובות.

– לשוא אתה מכחיש את אשמתך, תרע בזה לעצמך.

– ודאי, אדוני, כל הפלחים גנבים, רמאים, האירופים הרבה יותר טובים.

– הפלחים אינם אשמים כלל, שאתה גנב.

– נכון, הוי, אדוני אני גנב, בליעל, כלב, חזיר! – התחיל הערבי מתיפח, ושוב נפל לנשק את בגדי השופטים. – סלח נא לי, חביבי, יקירי, חיי, נשמתי, לבבי, עיני! נשבעתי באללה, אלמלי ידעתי שאינך ישן, הייתי הולך לבקש רשות ממך!

על פי דבר השופטים נענש הערבי ב־50 מלקות, ושוחרר.

ועניני המושבה התחילו הולכים ויגעים בינתים; הכסף אוזל, והבארות עדיין לא נחפרו. על יד יפו אין באר עמוקה מ־10–13 מטר, ופה כבר חפרו 20 מטר, ומים אין עדין. את הבאר העליונה כבר עזבו לגמרי. חופרים רק את התחתונה. האכרים נוכחו שהענין דורש הרבה יותר כסף מששערו מראש. אחדים מהאמידים כבר לא יכלו לתת את חלקם בהוצאות, שהלכו וגדלו מיום ליום. ופה עוד מוטלות על צוארם 6 משפחות עניות. בקרוב יתחילו הגשמים. צריך לקנות בהמות, כלי עבודה, צריך לבנות בתים. התחילו לחשוב על המצב בכובד־ראש, ובאו לידי מסקנה, שבלי עזרה מן הצד לא יעשו כלום. הוחלט לשלוח אדם לאירופה, להשתדל בדבר הלואה, של 25 אלפים פר. בשביל השלמת הבארות וסדור המשפחות העניות. ימים רבים לא היו ידיעות משמחות מהציר, ובשל תנאי המשבר התחילו במושבה מהומות. רבים חדלו לשלם את חלקם בקופת־הצבור, הוכרחו למשכן את הקרקע ולקחת בבנק כספים לצרכי יום־יום. האכרים נפרדו לשתי סיעות: קטנה – ליברלית ובראשה ל. וגדולה – משמרת־חרדית, שאליה נספחו גם כל העניים. התחילו לגול על ראשו של ל. את כל הכשלונות ולהאשימו בהעלמת כספי הצבור, – את ל. אשר השקיע את כל רכושו בעבודה הצבורית ונשאר בלי פרוטה ולא יכל גם לשלם לדוֹדו את המגיע ממנו בעד חלקתו. תוצאה ראשונה מהמדנים היתה התפרדות הקולקטיב, כל אחד התחיל דואג רק לעצמו, העניים ניתנו פתאום במצב הכי מיואש, בלי עתיד, בחוסר־לחם. הרכוש הצבורי נמכר. האופוזיציה דרשה חלוקת הקרקע, היות שכבר ירד הגשם הראשון. הוזמן המודד, שמדד את הקרקע בשעת הקניה. הפעם חסרו 50 דונם.

– מדוע זה עכשיו נמצא פחות מאשר בפעם הראשונה?

– הן אז היה קיץ, ועתה חורף…

– ומה בכך, שעתה חורף?

– ארץ־ישראל דרכה להתפשט בקיץ ולהתכוץ בחרף! – ענה המודד כשהוא מעמיק במחשבה.

– עוד טוב, שמעטה כל־כך להתכוץ – התמרמרו האכרים, בלתי מרוצים מסגולה חדשה זו של הארץ הקדושה. חלק מהאכרים עוד הוסיפו לשבת באהלים, וחלק – בעיר. איש לא רצה לבנות בית, כל עוד לא נראו מים בבאר. נולד ספק מר, היצליחו בכלל להגיע עד המים, ואולי, אחרי שיהרסו לגמרי ממצבם, יצטרכו כלם לברוח מן המקום. אך מי־שהיה “דוד” המושבה החליט לסכן את כספו והתחיל בבנין הבית רק בשביל לעודד את הנשארים, ובמשך זמן קצר התחילו בונים עוד 4 בתים בעלי שתי קומות. והמריבות לא פסקו.

ל. ראה, לצערו, כי התרוממות הרוח של האכרים לא עמדה גם בפני ההשתערות הראשונה, כי השאיפות הנעלות נסוגות בפני תועלת הפרט, כי חלומו על מושבה למופת מאנשים פרוגרסיביים וחפשים בדעה – לא התגשם. וזה פרי מלחמתו הארוכה! העל זה לא ישן בלילות, השתדל, סבל, אבד כחות, בזבז את כל רכושו ונהרס? ראשון לציון נועדה להיות אבן־פנה בבנין הישוב, אך עם מי יצא כאן לעבודה? היוכל אידיאל להתכונן על יסוד כזה?

בחודש נובמבר חזר הציר. אחד מעשירי פריז, הרוצה להעלים את שמו, הסכים להלוות למושבה 30 אלף פרנק ומלבד זאת הבטיח לשלח לכאן גנן מנוסה. הירש קבל יפוי־כח לעשות בכסף כפי ראות עיניו, עם זה נשלחה אליו פקודה להעביר גם אותנו, הבילו“יים, לראשון לציון. דבר זה שמח מאד את ל. וסיעתו, שהבינו כי הבילו”יים הם הם האנשים היכולים להעמיד את המושבה על הגובה הרצוי: יוספו הרבה אנשים צעירים ועובדים טובים, בעזרת הבילו“יים אפשר להשקיט לתמיד את האופוזיציה ולהקים במושבה שלטון תקיף של האינטליגנציה, – בקצור, בילו”י תחדש את המושבה משרשה. אנשי הפוליטיקה של ראשון לציון עצמם התחילו להאיץ בהירש, שיעביר אותנו למושבה.

בשביעי לנובמבר, אחרי חצות ליל, השארנו את מטלטלינו בדירה הקודמת, ויצאנו לראשון, נהוגים בידי האופה, שהוביל לשם לחם. הבגדים הבלים היו מגן רע בפני הרוח הרטוב והחודר, קור הלילה חלף את גופנו. מסביב נשמעה יללת התנים הנוגה והבלתי נעימה, שפעם היתה כקול צחוק ילדים בלתי טבעי ופעם – בכיה קובלת פראית.

כלנו היינו תפושי הרהורים, שקועים בתוך עצמנו לפני תקופת החיים החדשה הבאה עלינו – התכוננו לעבודה מלאת מרץ, בכדי להצדיק את יחס האמון הכללי אלינו. שוב התאחדנו עם בא־כחנו הקודם, עם ב., שכחנו את כל החשבונות הישנים,

רצינו להיות למופת לאחרים בחיי הרעות והשלום.

כשבאנו למושבה, כבר התחיל היום להאיר. על ההר עמדו חמשה בתי־אבן בלתי גמורים; ברחוב פגשה אתנו אשה זקנה וקראה בדרך אגב, כשהיא מאימת באצבעה:

– א, באתם? הזהרו, איפוא, והייתם יראי־אלהים, כי אם לא, גרש נגרש אתכם מפה!

נכנסנו לביתו של ל. הגישו לנו תה, ויחם לנו. כעבור זמן מה בא הדוד והציע לנו לעת עתה חדר בביתו. בשעה 10 בא הגנן, דיגור, היושב במקוה־ישראל, וצוה לנו לאסוף קרשים במקום אחד. מהקרשים האלה הקימונו לנו אחר כך צריף. כל אחד קבל בעד עבודתו פראנק ליום. אך לא ניתנה לנו עדין מנוחה. סיעת החרדים לא היתה מרוצה בהשתקענו במושבה, והקימה שאון; האמידים שבתוכם התחילו מוכיחים לעניים, כי לנו נותנים עזרה מ 30,000 הפרנקים, שנועדו רק בשבילם, – ונמצא, כי ל. וחבריו עשקו אותם ממש. זה היה מספיק. כלם התחילו צועקים, שהטילו על צוארם עדת כופרים, אפיקורסים.

פעם יצאנו לעבוד באחת החלקות, שהראה לנו ב. כעבר זמן מועט באו מתנגדיו ודרשו, שנסתלק מכאן, היות שהמקום עוד תלוי במחלוקת. משתוממים, הלכנו אל ל.

– אל תשמעו להם, – קרא ל. מתוך התרגזות; – אם יגש מי שהוא אליכם בשדה, אסרוהו מיד והובילוהו אל הקונסול האנגלי ביפו!

בדברים אלה שנמלטו מפיו בלי זהירות, השתמשו מנהיגי האופוזיציה. מבלי־שהות הלכו אל הירש והתחילו דורשים להרחיק את הבלויים.

– זהו עם מסוכן ללא אמונה באלהים, הם אומרים להרוג אותנו! כל זמן שהם יהיו במושבה, לא נחזור לשם, נשב ביפו, כי חיינו כל רגע בסכנה!

עוד באותו היום צוה עלינו הירש לעזוב את המושבה. עתה רק הוברר לנו, שנמשכנו לתוך פוליטיקה של שתי מפלגות, בעוד שאנחנו רצינו דוקא להיות ניטרליים.

על ידי תווכו של הירש באנו בדברים עם דורשי רעתנו ועלה בידנו להוכיחם, שאין אנחנו כלל מכשיר בידי ל. ושאין ברצוננו להספח לשום מפלגה. השלום קם, ואנחנו חזרנו שוב לראשון־לציון.

 

שנת 1883    🔗

יסוד ראשון לציון; חלק מהבילויים עובדים בבנין בתי המושבה; ראשית פעולת “הנדיב הידוע”

יחסי השכנים, התנגשויות תכופות, הגנת בני המושבה האמיצה; השלטת בטחון בדרכים מסביב המושבה; חפירת הבאר הראשונה ע"י הבילויים

פקידות הנדיב והליכותיה עם המתישבים; ה’תמיכה' ופירותיה

מלחמת המתישבים בפקידות

ח' במרץ, שׁ. 1883    🔗

את עבודתנו מנהל דיגור, קנו לנו שני זוגות סוסים, חכרנו אצל ל. קרקע והתחלנו לחרוש. בעלי־הכספים שבאכרים התכוננו ליבול הראשון מתוך קדחתנות מבלי המנע מכל מיני הוצאות. איש לא היה בספק, שהיבול יעמיד אותנו מיד על רגלינו וכל אחד שאף רק לזרוע עד כמה שאפשר יותר. אין בכך כלום, שאיננו יודעים כיצד לעבוד, ואימתי: יש בתוכנו “בעלי־אשכלות”, בני־אדם שאין דבר נסתם מהם, שהכל הם יודעים והשאר נתנו אמון בהם והלכו אחריהם בעינים עצומות. אנחנו, הבלויים, שרק בחודש דצמבר קבלנו את הסוסים וחצי שקי השעורים, התחלנו בעבודת הזריעה: מי־שהוא אסר לנו את הסוסים במחרשה, אחד מאתנו אחז במושכות וראה, כמובן, חובה לדפוק קדם־כל בסוסים; הסוסים נרתעו, הסתבכו במושכות; המחרשה התחילה חותכת את רגליהם, והם פרצו מבוהלים וידהרו על פני גנים ושדות, דרך תעלות ושיחין. נתנה הזדמנות לנוער להראות את אומץ־רוחו; כהרף־עין קפצו על סוסים, השתערו לרדוף ונשאו מתוך טרוף על פני הרים ועמקים. לסוף נאחזה המחרשה בעץ, והסוסים המשתוללים עמדו. מקרים שכאלה היו לא מעט אצלנו, עד אשר למדנו לבסוף לנהוג בסוסים. אני קפדתי כמעט את חיי פעם. נסעתי עם אכרים אחדים ליפו, קנינו שם 40 פוד חטה, ונחזור לדרכנו. אני הייתי הרכב; המושכות לא היו קשורות ואחת מהן נפלה מידי. עמדתי על היצול כדי להריק אותה ומבלי משים נגעתי באחד הסוסים. הסוס התחיל לרוץ, ואני לא החזקתי מעמד – ונשמטתי. כהרף־עין התחילו הסוסים נשאים בכל שטפם. מצבי ליד היצול בין הסוסים המשתוללים היה נואש; תפשתי אחד מהם בסמלונו והתכוננתי לקפוץ עליו, אך הדבר לא עלה בידי, ואני נפלתי. באותו רגע הרגשתי חבטה מדהימה בעורף, משהו חתך בגופי, מעך, עסה והפך אותי, הגלגלים עברו על רגלי, נדמה לי שנפלתי בין אבני־הריחים. כל המעשה הזה ארך דקים אחדים. תנועתי הראשונה, אחרי שהכל נגמר, היתה לקום על רגלי בכדי להוכח אם לא נשברו. בקושי גדול התרוממתי, נגשתי אל העגלה, אשר הספיקו כבר לעצור, וישבתי; הרגלים היו פצועות, אך שלימות למרות שעבר עליהן משא שכזה. ימים אחדים שכבתי במטה, אך הייתי מאושר, שנצלתי מידי המות הודאי כמעט.

היבול בלתי מוצלח עד מאד, ואנחנו בעצמנו אשמים הרבה בדבר. כשאמרו לנו הערבים, שכבר מאוחר לזרוע שעורה או שהאדמה אינה מתאימה לכך, לא נפל רוחנו כלל. ובטוחים בכחנו ענינו ל“פראים” הללו:

– אין דבר, אנחנו נעמיק לחרש, נהפך היטב את הקרקע, נשדד כהוגן – וראיתם איזו תבואה עוד תעלה לנו! הצטידנו במחרשות גדולות, תקענו אותן עמוק באדמה, ונדפוק את הסוסים הכורעים תחת המשא באכזריות. לאמונה בכחנו לא היה גבול. על הערבים הבטנו מגבוה, אמרנו, כי לא הם ילמדו אותנו, אלא אנחנו נלמד אותם, וראו הפראים הללו, מה יכל איש אירופי לעשות בארץ עזובה זו על־ידי מכשירים משוכללים ועבוד רציונלי. אך דא עקא, שאנחנו בעצמנו יודעים רק מפי השמועה את עבודת־האדמה שבאירופה. הגנן שלנו גם הוא מבין מעט בענין הזה, כי כל ארץ וסגולותיה, אקלימה ועולם הצמחים שלה, ובכדי להעשות כבן־בית במקום חדש דרושים לכך הרבה נסיונות וזמן, והעיקר שלא תחזיק מתוך עקשנות, בלי בחינה מדויקה, בתורה מוכנה מראש. אפשר מאד כי ה“ידענים” שלנו אמנם הבינו מה־שהוא בארץ מולדתם, אך פה עשו רק מעשים בלתי מתאימים ומעוררים צחוק. נדמה לו לפלוני, על פי כל הסימנים, שהשנה יהיה יבול טוב, והרי הוא הולך וזורע שעורה וחטה בהרים, על אבנים ובחול הנִגָר. אלמוני מרבה לזרוע תפוחי אדמה וכו'. וכל העבודות הללו הרי דורשות אנשים, כלים, עגלות והמון הוצאות אחרות; סִכַּנו סכומי כסף עצומים, רבים – את כספם האחרון, ובסופו של דבר – הרס גמור.

אך כל העובדות המרות הללו הובררו רק עם בא האסיף – החורף עבר עלינו מתוך תקוות מזהירות ביותר. צר היה רק על שש המשפחות העניות! להם ולנו יחד נתנו רק שלשה זוגות סוסים, שלשה שקים שעורה לזריעה, ובאותה המדה חטה וכו'. גם מהיבול המוצלח ביותר לא היו מוציאים כלום. את הסוסים היו מפסיקים תכופות באמצע העבודה בשביל צרכים שונים; היה צורך להביא מים לבנין, אבנים, עצים, לנסוע לעיר – תמיד היו באים ולוקחים את הסוסים שלנו, כרכוש צבורי. בתנאים שכאלה לא היתה אפשרות, כמובן, כל עבודה מָשלמת.

מצב קבוצתנו בלתי ברור כלל לעת עתה. אנו ממלאים תפקיד של חבורת פועלים צבוריים במושבה. חופרים אנו בהנהלת דיגור תעלות, יסודות, נטענו עצים לאורך המושבה. בונים בשבילנו שלשה בתים בעלי שתי קומות. תנאינו החמריים הוטבו בהרבה, היות שהתחלנו לקבל תרומות תכופות; תפרנו בגדים, לבנים, נעלים; התחלנו מתירים לעצמנו דג מלוח לארוחת הבקר, ביצים, וטועמים לפעמים גם טעם בשר. עבדנו מתוך אחוה, בשירים היינו יוצאים לעבודה ובשירים היינו שבים. בערבים היינו עורכים שיחות בדברי ימי עמנו, באגרונומיה וכדומה, למדנו ערבית. מחלונות צריפנו המוארים היו נשמעים תמיד שיחות נלהבות, קולות שמחה, צחוק. הכל היו מקנאים בנו ורואים כבוד לעצמם לבלות אצלנו ערב; אנחנו נעשינו מרכז לכל הנוער, אל צריפנו היו באים להשיב רוח כל היגעים והמדוכאים; לא היתה חגיגה שלא השתתפו בה הבלויים.

לנוער של ראשון־לציון יצא שם “שיטנים” (רוחות) בין כל השכנים, הודות לחרוף נפשם בשעת ההתנגשויות התכופות עם הערבים. הללו חשבו שיעלה בידם לרעות את בהמתם בשדות המזרע שלנו, מבלי הענש, וכשרק הציצה השעורה מהאדמה, העלו עליה מיד בחוצפה, שקשה גם להבינה, בעצם היום, עדר גדול של כבשים. בקרבת המקום עבדו שני צעירים. הם התנפלו על העדר ורצו לתפוש כבשים אחדים, אך מיד הקיפו אותם עשרה רועים, בחשבם, שמהמושבה לא יבואו לעזר, כי הסתירה הגבעה, וישתערו על שני האויבים באלות. שני הבחורים אמיצי־הלב הגנו על נפשם בגבורה, אחד פעל בשוט והשני ברובה, שהספיק לירות מתוכו שתי הטעינות והגן על עצמו בנצב; בכל זאת היה המצב מסוכן, כי הערבים היו פי חמשה מהם. פתאם נשמע מעברים שונים קול שעטת סוסים. היריות הגיעו לאזני האכרים, שעבדו בשדה, ורבים עזבו את המחרשות ודהרו לעבר קולות החרדה. תגרה היתה נטושה, הרועים הוכו בלי רחם וברחו על נפשם; העדר נפוץ, מלבד כבשים אחדים שנתפשו. מקרים כאלה היו רגילים בכל 2–3 ימים.

אצל ל. עובד אדם בעל חוש־שמע בלתי מצוי. מעין טעם השמע, אם אפשר לומר כן, ושמו יהודה־ערבי. בכנוי הזה נקרא על שום שהוא פרש מצוין, תופש־נשק זריז ויודע יפה את השפה הערבית. צריך להעיר, שרק הבידואים נקראים “ערבי”, ומבני הישוב, הפלחים (האכרים) וה“בלדים” (העירונים) אינם נושאים את השם הזה, שהוא שם כבוד במובן ידוע. ובכן, יהודה־ערבי זה נוהג לצאת פעמים אחדות במשך הלילה לחצר, עומד ומקשיב; אזנו קולטת את הקול הכי חרישי, הוא חש את העשן העולה מהמדורה. כשהוא, אחד הערים או הפרשים הסובבים מגלים באחד המקומות עדר, הרי הם מעירים חרש את הבחורים, העולים על הסוסים ויוצאים בלוית הרגלים – זקנים ונערים – את המושבה, והולכים בשקט, בכדי לבא על הגנבים או על הרועים לפתע פתאם, מה שעולה, אגב, לעתים רחוקות, כי נביחת הכלבים, צהלת הסוסים וכ', מודיעים לערבים על המהומה שקמה במושבה, והם ממהרים להסתתר, כשהם עוזבים את העדר בידי הגורל. לנו עולה תמיד בעמל רב להעיז את העדר למושבה. הבהמה הפראית של הערבי יראה מאד מפני איש אירופי.

כשקונה אכר פרה, אינו שולח אותה זמן רב למרעה, עד אשר תגָמֵל מפחד הסביבה החדשה. בימים הראשונים היא יראה מפני האבוס, מתענה בצמאון, ואינה שותה מהדלי. הרבה טורחים בה עד שהיא מתחילה להכנס מרצונה אל הרפת. זולת זאת יש לה הרגל מוזר: כשמניסים אותה לאיזה מקום והיא אינה רוצה ללכת, הרי היא רובצת על הארץ, ואז לא יועילו שום אמצעים שבידי האדם להקימה. ולא משום איזו מחלה: הפרה הבריאה ביותר רובצת לה פתאם – ואינה זזה. בצאתי פעם בעגלה לפתח־תקוה לרגלי ענין אחד, נתקלתי בדרך ביהודים אחדים, העומדים מסביב לפרה רובצת. הם הוליכו אותה למושבה, ופתאם – רבצה לה. כמה שהתעללו בה: הכוה באכזריות, חתכו את אזניה, משכו וקפלו את זנבה, העלו קוצים בוערים תחתה – לא הועיל דבר. הניחו תחתיה שני מוטות והרימוה – כנסה רגליה, ולא קמה. קשרתיה בקרניה לעגלה ודפקתי בסוסים: נגררה אחרי העגלה – ולא קמה. נשאר רק מוצא אחד: להניחה על העגלה, וכך אמנם עשו. האנשים הלכו רגלי, והפרה הובלה בעגלה רתומה לשני סוסים. כך אנחנו עושים ברצותנו לתפוש בהמה ערבית, הרועה בשדנו. ברועים אינם נוגעים, לרוב, לרעה. אך יש שהם נמצאים הרבה במקום ומנסים להתקומם – אז מכים אותם בלי רחמים.

עשו בחורינו את מלאכתם, מסתדרם הפרשים בשורות, זוגות זוגות, אחריהם הולכים הרגלים, וכל המחנה הקטן שב בשירה למושבה. הכל יוצאים לקבל את פניהם. אמהות מביטות בגאון על בניהן, נשים ־ על בעליהן. ההתעוררות הכללית נגמרת בשתית תה מהדודים העמוקים של הבילו"יים, ולעתים לא רחוקות מופיע גם יין. המאורעות האלה כל כך לרצון לכל, שלעתים קרובות מקים בלילה בחור פלוני, שהיתה עליו רוח עצבות, מהומת שוא, הרחוב הרחב מתמלא מהר פרשים ורגלים, הכל נרגשים, הסוסים רותחים. כשמתברר שדבר לא קרה, סובב כל המחנה הקטן את גבולות המושבה בטרם ישוב לישון. עד שהבינו הערבים שלא טוב לפגוע בנו והתחילו להתרחק מהמושבה. דמי־העונש הנגבים בעד בעור־שדה מוקדשים לקנות נשק. מובן, שאין כל מעשה־רב, בשעה שלכל המושבה יש ענין עם ערבים אחדים. אך היו גם תגרות רציניות, שהסכויים היו הפוכים, שרבים מאתנו הוכו בכל זאת לא נפלה רוחם, ותמיד הוכיחו אומץ־לב בלתי רגיל. בראותי את האכרים בשעת תגרה בינם ובין ערבים, אני שואל לעתים קרובות את עצמי: האלה הם היהודים, אשר נשאו במולדתם בלי תלונה כל מיני עלבונות והשפלות? היכן הוא הפחד “מלידה” כביכול, שגם רבים מהיהודים עצמם מונים אותו בעמם, בלמדם, אגב, זכות עליו, שהוא “שונא את הכח הפיזי הגס”. לא, לא היתה פחדנות בתכונתם של אבותינו, ואצלנו תהיה רק עד אותו היום, שנצא מעול דכאון. וראיה לדבר: האכרים. זמן קצר של חופש ושויון־זכויות, הכרה שאינם גרועים מאחרים, – כבר נתנו בלבם אומץ, גבורה ואמונה בכחם. אין ספק, שלדור הבא לא יהיה כל מושג על רפיון רוח ומוג ורכוּת לב אבותיו.

י"ד באפריל, שנת 1883    🔗

כשנודע לחברי הלשכה מרכזית בקושטה דבר־עברנו לראשון־לציון, היו בלתי־מרוצים בסיום עלוב שכזה. הם עודם מקוים לקבל אצל הממשלה הטורקית אדמה ולהקים מושבה מיוחדת לעצמם, מושבה למופת, שתשמש דוגמה מושכת לב לכל יהודי ויהודי. ופתאם – ההר הוליד עכבר! לפיכך שלחו אלינו שני חברים לשם תעמולה, שנראה את ישיבתנו בראשון־לציון כארעית, שלא נשתדל לרכוש כאן אדמה ושלא נשאף בכלל לסדור. מובן מאליו, שכולנו היינו בוחרים לבנות מושבה לעצמנו; אך אנכי אינני מאמין כבר לגמרי בהבטחותיהן של אגודות חובבי ציון, אשר, בכל האופנים, לא תתמלאנה במדה שתנתן האפשרות ליסד מושבה “למופת”, ומהצלחת ההשתדלות בקושטה כבר נואשו הכל. אכן, אני מבין מתוך רטט לב, את אלה מאתנו, שאינם מרוצים מהמצב הנוכחי וחפצים דוקא ליסד מושבה מיוחדת. הם נוטים לכך מתוך נמוקים, שאינם ברורים גם להם עצמם. כל איש החי על הקרקע, אם רק איננו בעל־אחוזה, צריך להיות קודם כל עובד אדמה לדאוג בלי הפסק למשקינו, לעבוד הרבה ובלי לאות. הוא רשאי וצריך, כמובן, להשתדל, שיהיו יחוסים טובים וסדרים נאים במושבה, – אבל כל זה תנאי שני, היסוד לכל – עבודה שקטה, צנועה ומסורה. אך אנחנו הרי באנו לכאן לא לשם עבודה בלבד, אלא גם לפעול, להפיץ את האידיאל שלנו, ובעצם משך אותנו ביותר הדבר האחרון. הכניסה לראשון־לציון כשלעצמה היא כבר ירידה ממרומים, בה שמנו גבול למעוף. אנו דואגים להבטחת קיומנו הפרטי, לטובת המושבה, אך איננו עובדים לטובת האידיאל כולו לכל רחבו, כאשר היינו חולמים עליו קודם. לפעולה יותר רחבה לא יספיקו לנו משום־מה לא הזמן, לא הכח ולא היכולת. אפילו עסקני מושבתנו הקטנה כבר אינם מוצאים להם זמן לעבודות המשק. כל זה רואה, כמובן, כמבעד ערפל איש איש מאתנו, אך לא כל אחד מוכשר לקבל באומץ לב את התוצאות הזעומות, שהמציאות העמידה אותו בפניהן. מכאן הצמאון לשנויים אצל רבים מהחברים. גם אני אינני מרוצה, נבוך ותוהה על הסך־הכל הדל של חלומותינו, מה אגמור בנפשי – זאת היא שאלה להבא, אך ברור לי, שגם מושבה שלהם לא תתן ספוק לבלתי־מרוצים, ולכן אמרתי באחת האספות, שלרבים מאתנו השקפה מוטעה על עתיד חיינו בארץ ושגם אם יעלה בידנו ליסד מושבה לעצמנו – גם אז יסעו מכאן רבים.

כ' באפריל.    🔗

באחד הימים האחרונים שב מטבריה חברנו א., שנסע שמה להתרחץ. כבר ספרתי שידיו התנפחו. הוברר, שהתנפחות זו שהיתה הקדמה לריבמטיזמוס חזק. הוא שכב זמן רב במטה וסבל יסורים קשים. צר היה לכולנו על אדם זה, שהיה מלא כחות ורענן קודם, חששנו, שמחלתו לא תרפא עוד. בני המקום יעצו אותנו לשלחו לחמי־טבריה המפורסמים. השגנו בקושי 100 רו"כ וכשהוקל לו במקצת שלחנו אותו מיד לירושלים; שם חכה עד שהצטרפה שיירה ועמה המשיך את דרכו לטבריה.

טבריה עומדת על שפת ים־כנרת, הנמצא במרחק של 80 ק"מ, בערך, מים־המלח וגדלו רק כשליש גדלו של זה. אפיקו של הכנרת עמוק, הרבה יותר נמוך מרמת ים התיכון. אקלים המקום חם מאד. מימי כל הבארות החפורות מכילים בקרבם כמות גדולה של מלח ואינם טובים לשתיה, לכן משתמשים יושבי המקום במי־הים, אשר גם הם, אמנם, מלוחים קצת, אך טעמם ערב. חמי־טבריה, שהיו מפורסמים עוד בימי קדם, נמצאים מול חוף הים, לא רחוק מהעיר, וחמשה מעינות להם. הטמפרטורה של המים לא תמיד אחת, היא משתנה לשָנִים ולפי תקופות השנה. בקיץ היא גבוהה מאשר בחורף, אך הטמפרטורה הבינונית נחשבת 47 על פי ריאומ, לפי חקירות בני־סמך מכילים מי־המעינות במדה הגונה מלח, גפרית ותחמצת ברזל. הם ידועים בסגולתם לרפא מחלות עור, רימטיזמוס ועוד. בימי האביב והסתו אין להכיר את טבריה. על שטח גדול, עד כמה שהעין יכלה לתפוס, נטויים המון אהלים. מכל קצות סוריה וארץ־ישראל נוהרים ובאים נגועי מדוה, המקוים למצא ארוכה בכח המים הנפלא. אלמלי נמצאו המעינות האלה באירופה, היו מנצלים אותם בדרך רציונלית, היו משמשים נוה־קיץ מושך ומרבה תועלת. אך כאן מגיעה הרשלנות המזרחית עד מדרגתה הקצונית. לא יאומן, שבמקום כזה אין רופא ואין בית חולים, אין ממי לשאול עצה בשעת הצורך, אין איש יודע איזו מעלת חם טובה לו, אין מקום מתאים ואין המכשירים הדרושים למתרחצים. בתי־הרחצה מזוהמים. החולה עולה מהמים שפעולתם עזה מחומם ונחלש ועומד מיד על רצפת אבן קרה שזולת מדף לבגדים אין בה דבר, הרוח נושב באין מעצור מכל צד. אין גם מקום לנוח, וצריך להסחב כחצי שעה עד העיר. אחרי רחיצות שכאלה עלולה לבוא הצטננות קשה, ויש חולים השבים במצב בריאות רע מבעת בואם לשם לא' הועילו המים הרבה, הוא שב חלש, אך בלי כאבים רימטיים.

בכל חליפות השמחה והצער, שעלו בחלקה של המושבה מיום הוָסדה, לא חדלה להכביד עליה עננת־אימים אחת: הבאר כבר הגיעה עד לעומק 30 מטר, ומים עוד לא עלו. שאלת־המים המכריעה, שבה תלוי כל עצם קיומנו במושבה, לא נתנה מנוח לאיש. יום ולילה רדפה אחרינו מחשבה מטרידה: האמנם נהיה אנוסים להתפזר, והשדות האלה שעֻבדו מחדש, כמעט נעורו לחיים, ישובו ויהיו לשממה, הבתים החדשים האלה, שהחיים מפכים בהם יהיו לחורבות נוגות ויספרו לעובר־אורח על מחזה־חיים נוגה שעבר פה? יום יום נאסף הקהל על יד הבאר, עומד ומיחל לבשורה מרנינה – ושב בראש מורד. בכל מקום נשמעות שיחות על המים. כל עבודות הבנין נפסקו. דיגור גמר את בנין בתי הבילויים, וחדשים בשביל המשפחות העניות לא התחיל לבנות. הבאר כבר בלעה הון עצום, כי חופרים ובאותה שעה מקימים בה קיר אבן גלילי הנבנה, כמובן, מלמעלה למטה. למעלה עומדים אנשים ומוצאים בעזרת בלוקים את חוליות האדמה ומורידים לבנאים העובדים למטה סיד, אבנים וכל הדרוש. במדה שמעמיקים לחפור, נעשית העבודה אטית יותר. נפוצה שמועה, שעל פי המפה הגיאולוגית, שבידי אדם אחד, ימָצאו המים במקום הזה בעומק 75 מטר. הירש צוה להפסיק לזמן־מה את העבודה, עד שיגיע מפריז המקדח, שעל ידו נתחקה על המרחק עד המים. לבסוף הגיע המקדח והובא למושבה. הקימו על הבאר מגנוֹן, וצריך היה להתחיל בעבודה. היות והערבים לא התאימו לעבודה זו, רצו אחדים מהאכרים לרדת, אך כשנתלו על פי הבאר הפעור, התחיל ראשם סובב, כמעט שהתעלפו, והוכרחו להעמידם שוב על האדמה. למטה היו דרושים שלשה אנשים: שנים – לסובב את המקדח, ואחד למסח; התנדבנו אני ועוד שנים. נתתי לכרוך עלי היטב חבל, בכדי שלא אפול, אם יתחיל ראשי להסתובב, והתחילו מורידים אותי בזהירות. בפעם הראשונה היתה הנסיעה לתוך תהום עמוקה ואפלה זו לא נעימה ביותר. אני סגרתי את עיני. החבל החדש נמתח, הסתובבתי כסביבון ונפגעתי בדפני משפך־האבן, פעם מצד זה ופעם מצד זה. לפרקים היה נִזָח החבל מכריכותיו לקצות המגנון, בוקע, וכאילו נתָק, הייתי נופל פתאום ונעכב כהרף־עין; ברגעים כאלה היו כל קרבי נתָקים בי. בכל זאת התרגלתי מהר לנסיעות האלה ולעתים קרובות הייתי גם מטפס בעצמי, בלי עזרה מן הצד, עולה ויורד בחבל המתוח על גבי בלוק. עבודתנו היתה כרוכה בהרבה פגעים, לפרקים די רציניים; אבן כל שהיא שנפלה מלמעלה, היתה מכה בכֹח של כדור יריה. פעמים אחדות פקע החבל בשעה שמשכו בו את המקדח התקוע באדמה, וגם זה יש בו משום סכנה גדולה בעבודה שלנו. הספוגיות מוסיפה לחבל המתוח־קשה כח נפילה שאין לתאר, והוא יכל להרוג אדם. במקרים שכאלה היינו מסתתרים בחרדה תחת ידות המקדח, בכדי להחליש את כח המכה; אחד מאתנו כמעט ששֻׁברה ידו ואחר הוכה מכה אלכסונית בגב ושכב כשעה במצב של התעלפות. העבודה בתוך הבאר היתה קשה עד מאד. היינו תוקעים את המקדח בעומק 5–10 ס"מ ונותנים אות לעומדים למעלה על ידי המגנון, שלעתים קרובות היו מוציאים אותו בקושי גדול. צרכי אוכל היו מורדים אלינו, במקום שהיינו נשארים יום תמים. בעלותנו בערב למעלה, היו האכרים מקיפים אותנו וממטירים עלינו שאלות מתוך רוב צפיה; פתאם נעשינו בני־סמכא בעניני בארות, ערָבים תמימים היו עוברים בשיחות על מי־תהום ועל מים ארטזַניים. כל דוגמה קלה של אדמה, שהוצאה מתוך המקדח, היו הכל מתבוננים בה בעיון רב, אך לשוא חפשנו שנוי כל שהוא: כבר הוקדחו כעשרה מטר, ועדיין מוסיף לעלות אותו החול, שאינו מעורר כל תקוה. לבסוף ראינו, שאחרי עבודה ממושכה אין המקדח מעמיק אפילו כמלא־שערה, ומשיב קול־צלצול, כמגרד עצם קשה; כשהוצאנו אותו, ראינו עליו עקבות סיד לבן: נראה, שנתקלנו באבן. מיד חוברה מפסֹלת רחבה של פלדה, והתחילו מרימים אותו למעלה, ומורידים בפעם אחת, – פוררנו את האבן; האבן היתה קשה מאד, ואף כי עביה הגיעה רק עך 3/4 מטר, טפלנו בה כעשרה ימים. אחריה התחיל טיט חום. מיום שנתקלנו באבן התעודדו האכרים והיו בטוחים, שהמים קרובים. אחדים שערו, שכאן, אפשר, יש מים ארטזַניים, ששכבת האבן היתה עוצרת בעדם, וכדי לשמור אותנו מסכנה לטבוע, כשיזנקו פתאום המים האלה, הורידו לנו סולם. ופעם, אחרי שקדחנו כבר כ־13 מטר, התחיל פתאום המקדח להעמיק בקלות וחדר בפעם אחת כחצי מטר בהתאמצות הכי קלה מצדנו. צוינו להעלותו, אך הוא לא נשמע, והחבל נתק; קשרו חבל אחר והוציאו את המקדח בקושי; מצאו עליו רק 2–3 סנטימטר חול. השתוממנו: הוא חדר כחצי מטר, והעלה כל כך מעט חול! המקדח הורד שוב, ועתה עמד רק בעומק של 13 מטר, כאלו חצי המטר שקֻדח קֹדם נסתם. תפושי תמהון התחלנו שוב לקדוח. המקדח שקע בנקל, ואחרי חדרו בעומק של מטר וחצי התחלנו להוציאו, לראות מה סבת הדבר, אך העומדים ליד המגנון לא יכלו בשום אופן להוציאו. הובאו עוד אנשים, ובהתאמצות הדדית הוציאוהו; לתמהוננו הגדול היה ריק גם הפעם, רק כמות קטנה של חול נמצאו בו! החלפנו מבטים. בלבי נצנץ רעיון:

– רבותי – קראתי לשני חברי – כאן מים!

– היכן הם? מנין לך זה?

– השכבה המכילה מים ודאי רכה מאד, לכן שקע המקדח בתוכה פעמים בנקל כל כך. בהֵעלות המקדח, נזל הבוץ מתוכו, והחול בא תוך כדי עלותו, מחכוך הדפנים. עוד זאת: שתי פעמים עלה המקדח בקושי רב, זה מעיד על מציאות בוץ קלוש, שנאחז בו מכל צד.

חברי האמינו ולא האמינו לאושר זה.

– ומדוע אין על המקדח כל עקבות של לחות? לא. נהיה נא זהירים, למה נשלה לשוא את כולם?

למעלה נאסף בינתים המן צפוף, אשר עמד והקשיב מתוך עצירת נשימה, לקלוט לכל הפחות מלים אחדות משיחתנו. אני לא יכולתי עוד לכסות דבר, שהייתי בטוח בודאותו, והתחלתי לקרא בכל כחי:

– מים!!!

חברי גם הם מלאו פתאום בטחון וענו בקולם, אחרי:

– מים! מ–י–מ–ם! תחי ראשון־לציון!

קולות טרוף הרעישו את האויר.

– מים! מים! – הריעו מעל לבאר.

– מים! – ענה ההד בהרים.

במהירות הברק הקיפה הבשורה המרנינה את כל המושבה. הכל באו במרוצה מהשדות, אפילו תינוק בערישה לא נשאר, הכל, מקטן ועד גדול, פרצו ונהרו אל הבאר, אל מעין החיים. באויר עמד קול היריות המחרישות וקריאות “הידד!” “מים!”. קפצו, רקדו, הודו לאלהים, התחבקו, התיפחו, כילדים קטנים. אי־אפשר היה להסות את האנשים המתהוללים, איש לא ידע ברור, מה קרה. השליכו לנו פתקא, בקשו, התחננו, כמבקשים חסד – רק טפת מים אחת. שלשלנו את המקדח, והעלינו מעט חול רטוב. אל אלהים! מה נעשה שם למעלה בבוץ הזה! חטפוהו איש מידי רעהו, ומתוך צמאון, מתוך אושר שאין לתארו, בלעו… לבסוף באה דרישה, שאנחנו, מחוללי השמחה, נעלה למעלה, וכשרק נראָה מי מאתנו מעל לבאר – מיד התחילו מנשקים אותו, לוחצים בזרועות, זורקים באויר מתוך שגעון. כעבור שעות אחדות, באו אלינו הרבה אורחים בברכות חמות. בלינו יום, שמעטים כמוהו בחיי אדם.

ח' ביולי.    🔗

משנודע לנו באיזה עומק נמצאים המים, התחלנו עוסקים במרץ בעבודת־הגמר של הבאר. אך עבודות אחרות, הדרושות לסדור המושבה, כבר אי־אפשר היה לעשות, כי 30 אלף הפרנק הקצובים לנו כמעט שהוצאו לגמרי. המצב היה בלתי משמח כלל. הוברר כבר למדי, שהיבול גרוע עד מאד. למשפחות העניות עוד לא היו לא בתים, לא בהמות ולא לחם. לקהל־העניים נספחו עתה עוד ארבע משפחות מהאמידים, אחרי שהוציאו את כל כספם על קרקע וזריעה ומזונות. בשל כל התנאים המעציבים האלה נשלח מפריז ה' ארלנגר ללמוד את המצב מקרוב. הוא הגיע לארץ בח' במאי ובא לבקר את המושבה. כל האכרים התאספו והתחילו מפרטים את צרכיהם ועורכים את התקציב הדרוש לסדור המושבה להבא. כעבור זמן מה קראו גם לבילו"יים. ארלנגר שאל, מה דרוש לנו.

– דרוש לנו כל הדרוש לאכר: אדמה, בהמות, בתים וכדומה.

– הן בתים כבר יש לכם?

– אמנם בנו בשבילנו בתים, אך הושיבו בהם אחרים.

– טוב, תהיו מסודרים. למשפחה אחת דרוש בית, מאה דונמים אדמה וזוג סוסים, ומכיון שמשפחה רגילה מונה באופן ממוצע ארבע נפשות, יקבלו כל ארבעה מכם את המגיע למשפחה אחת.

– אנחנו אסירי תודה, כמובן, גם בעד זה. אך, בוַתְּרֵנו לעת־עתה על בתים וכדומה, היינו רוצים יותר אדמה, שתספיק לנו עבודה לכל השנה, ולא נצטרך לשבת בחבוק־ידים.

– האדון דיגור ודאי שידאג, שלא תשבו בלי עבודה.

– כן, הוא יכריח אותנו, כמו שעשה עד עתה, למלא את כל העבודות הצבוריות, אבל לנו תועלת מעטה מזה; במה גרועים אנו מאכרים אחרים?

– אתם שוכחים, – צחק ארלנגר, – שלקחתם על עצמכם לסיע להצלחת הישוב, לעבוד לטובת הכלל, ולא לטובתכם אתם, – עבדו, איפא, לשם פריחתה של המושבה.

כבר אמרתי, כי חצי אדמת המושבה שייך לזקן ל. אשר השאיר אותה לא לעָבוּר לעצמו, כי אם לשם מכירה. ארלנגר התחיל במשא־ומתן על דבר קניית 700 דונם אדמה בשבילנו, אך ל. נקב לו 25 פרנק בעד דונם.

– לך עלתה האדמה ב־14 פרנק הדונם, נוסיף עליה הוצאות שונות ותעלה – 18 פרנק, ומדוע זה אתה רוצה להרויח אצלנו? – קרא ארלנגר מתוך התמרמרות גלויה.

– אראה לכם את ספרי, ונוכחתם, שעד היום עלתה לי האדמה ־25 פרנק הדונם.

– האם נתיקרה האדמה בשל זה, שהוצאת הרבה למספוא לבהמה, לשכר־עבודה ועוד צרכים שונים? אלמלא השתתפותנו בתקנת המושבה, לא היית מקבל בעד אדמתך אפילו שליש מהוצאותיך עליה, ועודך בא לנצל את איש־מצילך?

– וכי רוצה אני להרויח? רוצה אני רק לקבל את הכסף שהשקעתי; משום־מה עלי להפסיד?

– מה אתה מפסיד כאן? אני אתן את הסכום שעלתה האדמה, אף סַנטים אחד לא אוסיף. אתה רואה את עצמך אבי־המושבה, ועתה הנה תחריבה בידיך. אם הצעירים האלה לא ישארו כאן, נסלק את ידינו לגמרי מכם!

ארלנגר היה נרגז מאד, ויצא בלוית הירש מהחדר. הכל התרגשו, גורל המושבה היה תלוי בשערה. מכיון שהדבר נגע בעניני כסף, התחילו ל. הזקן ול. הצעיר וכל אלה שהיו לנו עד עתה למגן לדרוש, בשם האידיאל ולשם הצלת המושבה, כי נלך אל ארלנגר ונודיע, שאנו מוַתרים על הסדור ואיננו רוצים להשאר במושבה. מצבנו היה עגום בכל המובנים. הן איש לא יעריך את נדיבות־נפשנו, ועל כל השתדלויותינו להבא נשמע רק תשובה אחת: “לא היה לכם לותר על הסדור!” אך ארלנגר לא מלא את דברי־האיום. כל אדמת המושבה עברה לרשותו, והוא נתן שטרות מקנה לאמידים, אשר סלקו בעד חלקותיהם בשלמות ואינם זקוקים לעזרה; שלם את החובות, שהגיעו לבנק ולְל. בעד אדמת העניים, נתן פקודה לבנות שמונה בתים, אורוות, צוה לקנות לכל הנצרכים סוסים, עגלות ולספק כלכלה לאכרים ולבהמותיהם, הבטיח לדאוג לעוד הרבה צרכים, – ונסע.

ככה עברה המושבה לגמרי אל תחת חסותו של הנדיב מפריז.

קבוצתנו נשארה לזמן בלתי מסוים בלי אדמה, והחברים השואפים למושבה מיוחדת התחילו דורשים, שנעזוב את ראשון־לציון. במשך זמן ישיבתנו במושבה זו נוספו על קבוצתנו הרבה חברים חדשים. על אלה עוד טרם נמאסו הוכוחים וגבובי־הדברים. מדי יום היו באים בהצעות חדשות ובשאלות הדורשות, כביכול, פתרון תכוף, ובשל דין־ודברים בלתי מועילים לרוב, היינו מבלים לילות שלמים, ויוצאים לַבֹקר לעבודה מתוך כאב ראש. עוד זאת, לרבים מאתנו נעשו קשים מנשוא החיים הקסרקטיים, ההכרח לאכול, לשתות ולישון יחד עם אחרים, שאינם נותנים לך להתרכז ולהיות עם עצמך. נמאסה הקרבה היתירה והאינטימיות, שהגיעה כבר לידי גסות; כל אחד חושב שהוא רשאי להתערב בשיחתך, אתה מחויב לסבול את הקפריזות ואת הזרויות של אחרים, אינך חפשי במעשיך, ומוכרח להיות כפוף תמיד לרצון השני. על פני רבים מאתנו נכרת עיפות, מלנכוליות. לרגלי הוכוחים הבלתי פוסקים על הסדור במושבה מיוחדת התחילו מפגרים בעבודה. בעצם קציר החטה או בשעת עבודות אחרות בשדה היו מתלקחות מריבות, שנקראו אצלנו “מועצות־שדה”; הכל היו מתכנסים יחד בעצם העבודה, מתלהבים, צועקים. זה הרגיז מאד את דיגור, אשר לא יכל לעמוד, כמובן, על מצבנו; כולנו היינו לעצלנים בעיניו, הוא התחיל מתיחס אלינו באיבה ומטיל עלינו עונשים תכופים; שמֵנו, שם פועלים מצוינים, נכתם. מקץ הדברים עזבו מחצית החברים, מהם כל בלתי־המרוצים – את המושבה וחזרו לשאת עוני במקוה־ישראל, ואנחנו, הנשארים, הפסקנו לגמרי את הקשר עם בילו"י, החלטנו לשקוט ולהיות רק חברי־המושבה.

 

שנת 1884    🔗

יסוד מושבת הבילויים “גדרה” בסיוע “חובבי ציון”

כ"ב באפריל, שנת 1884.    🔗

זה זמן רב לא כתבתי דבר. על המושבה עברו כל כך הרבה דאגות ואי־נעימויות, שלא יכולתי להקדיש שעות אחדות ליומן.

כל הקיץ עבר עלינו, בהתאם לפקודת ארלנגר, בעבודת בנין. נבנו בשביל המשפחת העניות שמונה בתים בעלי קומה אחת ואורוות. הבאר כבר היתה מוכנה לגמרי. מחמת עמקה הרב, 43 מטר, הובטח לשלח לנו מפריז לוקומוביל של קטור עם משאבה, ולפי שעה סודר מגנון ושואבים את המים בדלי; המכשיר הזה נעשה מתוך רשלנות כזו, שפעם קרה אסון, ו:השעיר" היה שוב אותו ביש־גדא שלנו אפשטין. בסובבו פעם את המגנון, חרג זה מתוך צירו ופגע תוך כדי מעופו ברגליו. כשנסה לקום, חש שרגלו האחת שבורה. הובא רופא מיפו, עשו לו תחבשת, ולמחרת שלחוהו לבית־החולים הגרמני להמשיך שם את הרפוי.

דיגור היה ממלא איך־שהוא אחרי הפקודות הבאות מפריז, אך המושבה היתה לו לגמרי למורת רוח. אי־האמון וחוסר־החבה שלו לאכרים עברו כל גבול, הכל היו בעיניו עצלנים. יש אמנם בתוכנו גם מתעצלים, אך אלה ידעו יפה לחנף לו והיו בעיניו מעולים, והעובדים האמתים – עצלנים. אני חליתי פעם שבועות אחדים במחלת הטיפוס, וירדתי, כמובן, מהמטה חלש ורזה, התהלכתי כצל. בכל זאת יצאתי אחרי זמן קצר לנקות את האורוה הצבורית, אך שרירַי היו לגמרי רפים, ולא נשמעו לי. עיף, כמעט שעמדתי על רגלי, שרכתי ארחי הביתה.

– יום טוב עשה לו, – נהם דיגור בפגשו אותי, והביט אלי באיבה; – העבודה מרובה, וזה מטייל לו; אכר!

אי־היושר האכזרי הזה נגע עד לבי. הן היה ידוע לו היטב, כי רק זה עתה נצלתי ממחלה קשה, גם פני העידו על חולשתי.

במצאו את מי־שהוא בבית, הריהו עונש מיד, מבלי חקור ומבלי שים לב לדבר, שהלה היה עסוק באחת העבודות המרובות שבבית.

אחרי עבודה של שעות רצופות אחדות ישבתי פעם מתוך עיפות לנוח, ופתאום הביא הרוח את דיגור, ששפך עלי חרפות והטיל עלי עונש.

הכל היו מתמרמרים, שצריך לעבוד מתוך אימת השוט. שום אכר אינו שונא את עצמו ועושה את הדרוש לפי כחו, ומנין לו לדיגור הזכות הזו לרַדֵף על צואר? מה זכות לו לענוש? מי שמהו לשופט? תפקידו לעשות בכסף לפי ראות עיניו וללמד אותנו עבודה, אך חייו החברתיים והפרטיים של האכר הם ב“בל־תגע”; סדור עניניהם הפנימיים נתון בידם הם, ואין רשות לזר להתערב בהם. רוב האכרים תפסו בארץ מולדתם מקום נכבד בחברה, רואים את העזרה הנתנת להם כהלואה ולא כנדבה, ואינם עלולים למכור את נפשם בכסף ולהרשות למי־שהוא, שיתערב בחייהם בבית. דבר נָתנו את הכספים עוד לא יתן לו את הזכות לבוא להכריע בחכוכים שונים. אם אחד האכרים מתרשל בעבודה או עובר עבירה עליו להביא את הדבר לפני בני המושבה, שיאחזו באמצעים, ולשם הנהלת כל הענינים הפנימיים, צריך שיבחר וַעד. זו היתה טענת האכרים, אך דיגור נהג לשטתו הוא.

את התמיכה נוהגים לתת בראשון לחודש. ליום הזה כולם מחכים בכליון עינים: הכסף המוכן מקודם הולך וכלה, הנה כבר אין לאיש פרוטה – ודיגור נותן לעתים קרובות את התמיכה בעשירי לחודש. האכרים התלוננו ואמרו שהוא עושה זאת “להכעיס”. ובבוא יום חלוקת הכסף הריהו מנכה דמי עונשים. שוב נשמעות קובלנות: הנשמע כזאת, שיענשו בעונש רעב?

הולכת וקרבה עת־הגשמים, ודיגור, מבלי שים לב לבקשות האכרים, לקנות בעוד־מועד סוסים ומכשירי־עבודה, אינו ממלא את אשר צוה עליו ארלנגר עוד בימי האביב. הגיעו ימות־הגשמים, הערבים כבר יצאו לשדה, ואנחנו יושבים בבית… ההתמרמרות הכללית עלתה למרום קצה, ובאחד הערבים התכנסו האכרים לאסיפה.

– שימו עין על עצמכם, רבותי – פתח אחד, – זכרו מה הייתם לפנים, ולמה הגעתם היום! נִמלוֹט נמלטנו לכאן מן המועקה, שהכבידה עלינו במולדת, – ומה עלה לנו פה?! לבי יקרע בי מדי הביטי על בני: לי עבר של חיי שאיפה וכבוד ולא אפול כליל, אולם, הם, בניניו, הולכים וגדלים בחיי עבדות, דבר אחד לנגד עיניהם תמיד: אין לו לאדם אלא מה שדיגור נותן לו… אנחנו איננו עוד בעלי־המושבה, שהשקינו בזעתנו ובדמנו. הופיע אדון, אשר מבלי שנרגיש בכך הטיל עלינו את ידו, הרואה בנו את עבדיו, עלינו קפצה זקנה, נשינו חולות ממחסור; האומנם, אחרי כל הסבל שעבר עלינו, נתן לרמוס אותנו ברגלים? האומנם באנו לכאן על־מנת להעשות לעבדים?

– בטוחני – התחיל שני, – כי בכל אשמים רק הירש ודיגור. הם עושם להם פה כרצונם, ובפריז אין יודעים מהנעשה כלום. אין גם להעלות על הדעת, שהברון, המסור בכל נפשו לרעיון הישוב, רוצה לשעבד את נפשנו. הראיה היותר חותכת, שדיגור והירש אינם עושים לפי ההוראות, שעד עתה לא קנו לנו לא בהמות ולא מכשירים. הם רוצים להחריב את המושבה ולהוכיח לברון, שהקולוניזציה בלתי אפשרית.

זמן רב שפכו האכרים את שיחם איש לפני רעהו, ולבסוף נבחר ועד, בעל יפוי־כח מסוים. ראשית כל טלגרפו לפריז, שהערבים זה כבר חורשים, ולנו אין עדין לא בהמות, לא מכשירים ולא תבואה לזריעה. כעבור ימים אחדים קבל הירש טלגרמה – לקנות מיד סוסים. עוד שלחו לפריז שני מכתבים, שבהם תארו את מצב הדברים לפרטיו, התאוננו, שדיגור לוחץ אותנו ושואף להרוס את המושבה, וגמרו בבקשת רשות לשלוח מזמן לזמן הרצאות על המצב. מעוּדָדים בתוצאות הטובות של הטלגרמה, תלינו הרבה תקוות בשני המכתבים. בהוָדַע לדיגור, שנשלחה עליו קובלנה לפריז, נעשה רך לאין ערוך. פתאום הלמה אותנו כרעם טלגרמה – לבלי לתת עזרה לשום איש. היינו נדהמים, מבוטלים. מה פירוש הדבר, מה רוצה ממנו הברון? האומנם יקר לו דיגור מכולנו? הרוב מאתנו נשאר מיד בלי אמצעים לקיום. החברים האמידים ו“בן שִׁמוֹל”, שמלא באופן זמני את מקומו של דיגור, התחילו מחלקים ככר ליום לכל אחד.

קשה לתאר את הדכאון, את הענויים הקשים שעברו על כל אחד מאתנו, בלכתו לקבל את מנת־לחמו. אחרי זמן מה נשלח אלינו אוסובצקי ממקוה־ישראל. הוא קרא אותנו לאסיפה והודיע, שנתקבל מכתב מהברון בשבילנו. גליון ניר של פוסתה כתוב פנים ואחור בידי הברון עצמו, ודבר זה השביענו רצון במאד: יהא מה שיהא תכנו של המכתב, אבל נראה, שארץ־ישראל איננה פילנטרופיה קלה בשבילו, אם בתוך כל עניניו המרובים מצא לו זמן לכתוב לנו אגרת מלאה כעין זו. ומה נעלבו האכרים, מה נפגעו עד נפשם כשתורגמה לפניהם האגרת מצרפתית! הטון היה מגבוה, מעליב. לא חלוצי רעיון גדול רואים בהם, אלא קבצנים עלובים, המשלמים בכפית טובם לאדם שהצילם מחרפת רעב והמטיר עליהם שפע נדבות.

ושוב נתקבלה טלגרמה שלהבא, עד הפקודה הבאה, יהיו נותנים מחצית התמיכה הרגילה. אחרי זה באה מהלומה חדשה. המכתבים הנ“ל אל הברון היו כתובים בידי חבר הבילוי”ים, ב., היודע היטב את השפה הצרפתית; אותו חשבו למַסית, ודרשו כי יוצא מקרבנו, מהמושבה, ולא – ימשוך הברון את ידו ממנו לחלוטין. סוכניו של הירש נתנו לנו שתי שעות לשקול־הדעת, וחכו לתשובתנו.

נוגים היו פני האכרים, בהאספם על־מנת לתת את התשׁובה הדרושה. שררה דממה עמוקה, כל אחד סבל ענויים מוסריים, העולים על כל תאור. פתאום קפצו נואשים אחדים ממקומם, מתעותים, ומתוך אנחות נחנקות התחילו מורטים את שערותיהם…

– מה היום הזה לנו, היום תשעה־באב? – נתן אחד בקולו, כשהוא עוצר בכבדות את הדמעות המחניקות, – כל העת נדמה לי שנתאספנו לבכות את חרבן המקדש… חופשנו מת על פנינו! הבה נפרד, אחים, מהרעיון שאנחנו אנשים חפשים. היום הזה הוא יום נפול היושר, הצדק וכל מושג על משפט ועל חובה. האין אלהים בלב האנשים האלה, האין להם כל מושג על אסור ועל מותר? מה זכות היתה להם לשעבדנו, לבזות אותנו ולכבות את הנצוץ האלוהי, את הרגש האנושי הקדוש שבלבנו? בשם מה הם משעבדים את האדם כבהמה? העזרה אשר כזאת דרשנו מהם? האם היינו מוכרים את נפשנו ומרשים לכבוש אותנו לעבדים בשל נתינות מחפירות, אלמלי ידענו את כל זה בתחילה? עתה מציעים לנו אנשי־חסדנו קנוניה נאה: אנחנו חטאנו, מן הדין לענוש אותנו כראוי; אך יכול נוכל לגוֹל את האשמה על ראש אדם נקי מכל חטא, – יבוא הוא תחתנו, ואנו נצא לנו יבשים מן המים והיינו זכים כיונים! ומה, מסכימים?

– לעולם לא נסכים! גם בעד כל הון דעלמא! – נשמעו קולות, – מוכנים אנחנו לאבד את הלחם מפינו, ונבלה שכזאת לא נעשה!

הָחלט, שנלך כלנו ונשיב תשובה שלילית,

אחדים שמו את פניהם לבית־הפקידות מתוך החלטה גמורה, אך השאר התחילו, לחרפת המושבה, חוזרים על עקבותיהם, השתדלו להחמק…

זה כוחם של המחסור והכסף, כזה הוא ההמון. ב. הבין שאם כה ואם כה הענין אבוד, ובכדי לחלץ את האכרים מהמיצר, יצא ברצונו הטוב מהמושבה. אחרי זמן מה הָעבר, בכל זאת, דיגור לזכרון־יעקב, ועל מקומו מונה אוסובצקי, מי שהיה מורה במקוה־ישראל.

ב' במאי    🔗

בחורף האחרון השתדלנו לשפר במקצת את חיינו, כי ראינו, שמיום ליום אנו מתגשמים יותר ויותר. החלונו להתאסף בבית אחד האכרים, שיש לו פסנתר, שמענו נגינה, אחדים שרו, אחדים דקלמו, קראו בספרים, נשאו נאומים. בערבים אלה הננו נעורים מחדש לחיים ושוכחים את כל מר לבנו. נולד רעיון על דבר הוצאת שבועון. רכשו הקטוגרף, וכבר יצא הגליון הראשון, אך בזה “נסתם חזון”. הוברר, שממספר גדול זה של אנשים אינטליגנטיים שכח הרוב להחזיק עט בידו ואינו מוכשר להתרכז, בכדי להרצות איך־שהוא את רעיונותיו על הניר. מלבד זאת דרש סדור העתון הרבה זמן, אשר אי־אפשר היה לקבעו מבלי שיצא הפסד ניכר בעבודה. עובדה זו הוכיחה אותנו בעליל, עד כמה רחקנו מעבודת־המח וכי מטיבים אנו לשלוט באגרוף מאשר בעט.

לפני זמן לא רב עוֹררנו התפעלות כללית על ידי תפיסת שודדים. שנים מאתנו עבדו לעת־ערב על גבול המושבה. פתאום ראו, שמאחורי הגבעה הקרובה קפץ בטיסה פרש, הנרדף על ידי חמשה ערבים מזוינים מכף רגל ועד ראש. הפרש דפק את סוסו בכל כחו, אך הסוס טבע על כל צעד באדמה החרושה עמוק, והערבים רצו בקלות, וכבר היו לא רחוקים מהשיגו. מיד סדרו האכרים תכנית פעולה: אחד רץ למושבה לקרוא לעזרה, והשני, כדי להציל את הנרדף ולהסיח ממנו את דעת הרודפים, תפש בידו מעדר והשתדל לחסום לפניהם את הדרך. התכסיס הצליח. הרוצחים הנפתעים נעצרו רגעים אחדים, והפרש הספיק בינתים להעלם. אז התנפלו הרוצחים על עז־הרוח, שהפריעם להוציא לפועל את מזמת־הדמים. הם השתמשו בזה, שהמושבה אינה נראית מפני ההרים, והתחילו להקיף אותו, כשהם נמנעים בכל זאת מלירות בו, כדי שלא לעורר תשומת לב. אך האכר אמיץ־הלב לא חשב כלל לברוח; הוא אחז בתכסיסים זריזים כדי להרויח זמן ולעצור את הנבלים עד בוא העזרה.

ופתאום נשמעו צעקות־פרא, האויר מלא קולות יריה, שעטה וצהלה של סוסים.

כזרם של לבה הורסה־כל שטפה ועלתה כל המושבה, אף זקנים, נשים וילדים בכלל. הרוצחים התחילו לירות ולהגן על נפשם, אך כהרף־עין הקיפום, הכום, קרעו את בגדיהם, שברו ונפצו את נשקם. פניהם פני חיות ושואפי דם, עוררו בַּכֹּל חֵמה בוערת; כמעט שטרפו אותם. מוכים מכות אכזריות, הובאו למושבה, אוסרו והשלכו אל אחת האורוות. אז נזכרו בפרש, שהרוצים התנקשו בו; שערו, שבודאי נפגע בכדור ומוטל מת באחד המקומות. כבר החשיך, הדליקו פנסים וחפשו זמן רב, אך לא מצאו איש. הפרש היה, כנראה, ערבי.

הירש הודיע עוד באותו הערב על המאורע לקונסול הצרפתי באשר בעל הקרקע הוא נתין צרפתי. למחרת באה מיפו פלוגת “חילים” (שוטרים); הם הוציאו את השבויים, אסרו היטב את כולם מחדש, העניקו, כנהוג, לכל אחד סטירות בנות משקל, אספו את שברי נשקם והריצום ליפו. חששנו שמא ישחררום בדרך תמורת “בקשיש” (דורון), כנהוג בארץ הזאת, ונשלח אתם פרשים אחדים מהמושבה. בבואם ליפו, פרצו לקראתם מחצית התושבים בקריאות: הידד! ולוו את הפלוגה בהתלהבות עד בית־המשטרה.

דבר המאורע הזה עשה רושם על כל הסביבה, תאורו הופיע גם ב־N. Fr. Presse גרמנים, ערבים – כולם היו מלאים התפעלות ופזרו לנו תהלות.

בכלל פעלה ראשון־לציון במשך זמן קיומה הקצר השפעה מרובה על הסביבה. הדרכים שהיו מקודם בחזקת סכנה נעשו עתה בטוחות לגמרי. ויש מקרים, בפגוע שודדים עוברים לרעה בערבי לא רחוק מהמושבה, הרי הוא קורא לעתים קרובות: “יהודים, הצילו!” – והאכרים, בשמעם קריאה שכזאת, ממהרים מיד לעזרה. הערבים רוחשים כבוד גדול אלינו: בהפגשם עם אכר בדרך, הם מורידים לרוב לאות שלום את אלָתם, שאינם נפרדים ממנה לעולם.

ויש אשר ערבי המתבונן אל הישוב העברי ההולך ומתהווה, אומר בכובד ראש:

– אדמה זו היתה שיכת מקדם ליהדים, ועתידה היא להיות שוב בידם!

י"ח בספטמבר.    🔗

תוצאות המלחמה עם דיגור בררו למדי את יחסו האמתי של הנדיב לאכרים, ואלצו אותנו לחשוב בכובד־ראש על מצבנו. יבול השנה הזאת היה כמעט כזה של השנה הראשונה; עתה ברור, שלא חוסר־הנסיון ולא גורמים דומים לזה אשמים כאן. אלא יש סבה עמוקה יותר. עלינו להכיר עד תכליתה את האמת המרה, שאדמה זו גרועה עד מאד, ואינה יכולה לפרנס את עובדיה. עתידנו איננו מזהיר, כאשר תארנו לנו עד עתה. ומה תהא, איפוא, עזרתנו בצרה? התחילו מופיעות הצעות שונות, שהצלחתן היתה בכל אופן מסופקה עד מאוד. בעלי המשפחות העניות פתרו את השאלה בדרך הרציונלית היחידה האפשרית בשעה זו: “צריך לסמוך בכֹּל על הברון. הוא העמיס אותנו על גבו הרחב – ישאנו, איפוא! אנו אין לנו אלא לשכב במנוחה ולקבל את אשר יגישו לנו; אך לשכב צריך בשקט, לציית ולבלי נהג קפריזות! לברון כסף לרוב, ינסה נא בזה אחר זה את כל האמצעים, ואם גם אחד מהם לא יצליח, עזוב לא יעזבנו, בכל זאת, וכה או אחרת יבטיח את קיומנו”. אכר בעל השקפה כזאת אין לו ענין, כמובן, לזה שלפקידות עולה כל דבר פי שלושה משָׁויו. נתערערה עגלה או נשברה מחרשה – אין זה אסון: התקון “על חשבון הגביר”. ישנם כאלה הנותנים לסוס רק חלק דל מהשעורה הקצובה לו; אין אסון, אם הסוס הנאמן יהיה לשלד עצמות או יפול, – הפקידות תקנה אחר. בֳטְלָה הדאגה הטורדת לקבל רק זה שהוא בגדר הכרחי, להתאמץ שכל דבר יעלה בזול יותר עד כמה שאפשר, שיהיה מן המובחר ושיוּצא לתועלת; עתה אין האכר דואג לכל זה. על החוב – המפלצת, שהולך וגדל, אין גם איש חושב: בין כך ובין כך לא יתואר שישלמוהו; כל אחד שואף רק לקבל יותר, הולך ונאנח תמיד ומוכיח לכל, שהוא גווע ברעב. יאסוף משדהו כאשר יאסוף או יכניס מעבודה צדדית – הריהו מושיט יד לעזרה. בכל אופן “בידך האחת קח, ואת השניה הושט” – זו היא הסיסמה הצינית של רבים. יש גם כאלה, שאינם בושים לקבל מירושלים את מנתָם בחלוקה. כזה הוא עתה פרצופם של רוב עניי ראשון־לציון, שנהיו לקבצנים אמתים.

בעלי־הרכוש, כביכול, שבמושבה, שסדרו את משקם על אחריותם, נשארו כולם בלי כספים. ל. הצעיר נהרס עד היסוד, והוכרח להפרד מילד־טפוחיו, וזה כבר שנסע. אחרים התחילו מוכרים כברות מאדמתם לברון או ללוות אצלו במשכנתה את הסכומים הדרושים למחזורים הבאים. אבל מה, סוף כל סוף, לעשות בראשון־לציון זו, במה יבטיח בה אדם את קיומו, מה יעשה בכסף הזה, שקבל בתור הלואה? ודא עקא, שאפילו להתיעץ אין כאן כמעט עם מי. איך יוכלו לברר את כמות ההכנסה של ענף זה או אחר מהמשק החקלאי, בעוד שאין כמעט לאיש מושג ברור על הענין הזה אפילו בארץ מולדתו, מכל־שכן בארץ־ישראל. הערבים מתקיימים, אמנם, גם מאדמה זו, אבל הם הרי מושכים בחיים הכי עלובים; לצאת בעקבות בעלי־האחוזות שבתוכם איננו רשאים; כל אשרם בא להם ממציצת לשד הפלחים האומללים, בלי כל שמץ יושר ורגש אנושי. לסמוך על עצתו של הערבי גם כן אי־אפשר, כי עַם תככים ותרמית זה שואף בכל מקום ובכל זמן רק לרמות ולהוליך שולל. לכל היותר יענה על שאלתך כפי שנעים לך ביותר. אתה יודע, למשל, שכבר עבר כחודש ימים אחרי גמר זריעת החטה, ועוד לא הספקת מסבת־מה לזרעה בזמנה; רצוי לך מאד למלא את הדבר, אך מסופק אתה, אם אפשר עוד לזרוע בזמן מאוחר שכזה, – ופונה אל הערבי. הוא ישיב לך מיד תשובה חיובית. אם תוכיח לו בנמוקים, שהזמן כבר מאוחר, לא יכנס בוכוחים אתך, ויסכים, שאמנם, כדבריך, עת החטה כבר עברה, – וכך לא תוציא מפיו דבר ברור.

המקום היחידי, שממנו אפשר היה לשאוב ידיעות רציונליות – היא החוה מקוה־ישראל. אך את מדת ההכנסה של זו קשה לדעת בדיוק, כי המשק, בית־הספר והפקידות נכללים בחשבון אחד וה“אליאנס” שולחת שנה שנה כ־500 אלף פרנק למלוי כל ההוצאות. יש להירש תעשית־יין הגונה, עושים אצלו שמני אפיר, לימון ותפוחי זהב, אבל כל זה אינו יכול לשמש דוגמה בשבילנו; הירש שולח לפריז שתי חביות יין, ומקבל אלפים אחדים, אך לא במחיר היין הם נתנים לו אלא בתור נדבה, ואנחנו אין לנו לחשוב בכלל על זה, שבעד הפרי שלנו ישלמו מחיר גדול – מסבות דתיות ואידיאליות שונות. עבודת־אדמה ממש אין במקוה־ישראל, כי הירש מחכיר את האדמה לערבים בשליש או ברבע היבול, – גם ממקום זה אין לנו, איפוא, מה ללמוד. לרגלי כל התנאים האלה הלכו להם האכרים הבלתי תלויים בדרכים שונות, כפי שהורם שכלם הם. פלוני חשב ומצא, כי פרה, שהטפול בה מעוּלה תכניס נפוליון בחודש. אלפים פרנק מספיקים לבנין רפת ולקנית עשר פרות, היכולות לפרנס משפחה ברֶוָח, אפילו אם נניח שההכנסה הבינונית תהא 50 רובל בחודש. אלמוני מתמסר לגדול עופות. זוג יונים, – אומר הוא, – דוגר זוג גוזלים בכל חודש, והללו כעבור חודש, כבר מתחילים אף הם להמליט. ועשר יונים יקימו אלָפים במשך שנים אחדות. לטפול, כמעט, שאינם זקוקים. תרנגולת טובה דוגרת פעמים במשך הקיץ, והאפרוחים, כעבור שנה, כבר ממליטים ביצים ונמכרים כל אחד בפרנק. מובן מאליו שצריך להביא בחשבון גם פגעים שונים, מיתות, אף על פי כן יש ביד מאות אחדות של תרנגלות להעמיד את קיומו של אדם. אלף פרנקים מספיקים לסדור לול גדול, למופת, מסוגים שונים של ממלכת־העוף, המכניס יפה; יש גם להזמין מדגרות וכו'. הכל, כמובן, נקנה, הוצאו כספים, אך, למרות החשבונות המדויקים, התקוות לא נתקיימו מסיבות רבות, המובנות היטב לכל אדם. נסיונות אלו וכיוצא בהם אכלו, ומוסיפים עוד לאכול, הרבה כספים, שבעלי הרכוש שלנו לווים אצל הברון, ואחדים מהם כבר מקבלים יחד עם השאר תמיכה חדשית.

ביחוד מדכאים תנאי החיים שלנו את נפש הצעירים האינטליגנטיים. כל עצם מהותם הרוחנית אינו נותן להם לסגל את נקודת־ההשקפה של העניים, שהזכרתי למעלה; הם אינם מוכשרים לקבל “נתינות”, רק בשביל סדורים והשתדלו לקבל עזרה, על מנת להחזיר הכל אחר־כך בשלמות. אינם יכולים להתרפס בגלל פת־לחם ולנשק את ידי מיטיבם. בהיותם רגילים להוקיר מכל־יקר את העמידה ברשות עצמם ולסבול עד עומק נפשם מהיחס הגס של הפקידות – הם משתדלים לראות את ההשפָלות כקרבן הקשה ביותר על מזבח משא־נפשם היקר. אבל לא תמיד עולה בידם לעמוד על הגובה; לעתים לא רחוקות מקים הרגש הנעלב סערה חולנית בנשמה. ברגעים קשים כאלה צריך אתה לקרא לעזרה את כל הסבל, בכדי להרגע ולהוסיף שאת בהכנעה את הנטל, שאינו לפי כוחך. אבל מתי יבוא הקץ?

עתה אנו נושאים עוד הכל בלי תלונה לשם איזה דבר נעלה, אך לבי מנבא לי מתוך חרדה ש“נעלה” זה יעלם מהר, ואנחנו נתקלקל עד תכלית. איך תוכל לשמור שאיפות טהורות ונפש זכה, לבלי נפול ולהשאר אדם ישר – בהיותך מוכרח לעשות תמיד שקר בנפשך, לחנוף, לפשוט יד? הוי, אותה פשיטת היד הנמבזה! כמה יסורים וענויים מוסריים אני נושא בלבי עם בוא “הראשון”, עת צריך ללכת לקבל את התמיכה! כעשר פעמים אני נגש אל דלתות הפקידות, וחוזר מתוך הרגשת גועל.

עתים מבקש כל אחד מאתנו שכחה בעבודה, פתאום הוא נעשה פועל מצוין ובעל־בית למופת, הכל מתפלאים עליו; באה ההתנגשות הראשונה עם הפקיד – ושוב מופיעים קמטים על המצח, והידים מורדות. אותו חן של חיי־כפר, שהיה מרחף לעינינו בצבעים מזהירים כל כך, – היכן הוא? בארץ מולדתנו אהבנו להתגולל בעשב, לתעות ברחבי שדמה, לבקר בכפרים, ועתה איננו מרגישים כלל מעין זה. אין כל זכר לשירה, בכֹל פרוזה יום־יומית, פעוטה ביותר. הכל נמאס בשל הכשלונות והמרירות; כל חיינו עומדים על נגודים בולטים עד מאד.

אלמלי היתה האדמה טובה, היה הכל נוטה בכיון אחר, היינו יכולים לקוות, שלא תמיד נצטרך לפנות לעזרה, שבעוד זמן קצר נהיה בלתי תלויים, וגם נתחיל לפרוע את החוב; אז היינו רואים את מצבנו הקשה כמצב עובר, ארעי. אך עתה הנה זמן עמידתנו ברשות עצמנו רחוק מאוד, התמיכה נעשית מטרה, ולאט לאט היא הולכת ומקבלת צורה של נדבה גמורה, שאליה נהיה זקוקים במשך שנים רבות. משבאו למסקנה שכזאת, התחילו הרבה צעירים חושבים על יציאה מהארץ, גם אני החלטתי שבראשון־לציון לא אשאר. אך לעת עתה אינני יודע, מה אבחור לי.

י"ג באוקטובר.    🔗

כבר אמרתי, שאחרי דיגור מוּנה אצלנו אוסובצקי; זהו אדם, צעיר לימים, קצר־דעת, חסר־אופי, שצורתו עוד לא נקבעה. כשנעשה פקיד, היה בטוח, שהוא, היהודי הרוסי, יֵדע איך להתהלך עם האכרים בדרך שכולם יהיו מרוצים.

עם אינטליגנטים היה מתנהג כאיש אידיאלי, השתדל להרָאות לפי רוחם. אך ברור היה, שיותר נאותים לו בני השדרה הנמוכה, מעטי־הדרישות, שאפשר לו לנהוג אתם בלי עקיפים, כָעולה על דעתו, – מבעלי־הרכוש והבילויים, שאתם צריך לנהוג זהירות, להתהלך בנימוס, בעדינות, לבחור ולחשוב קודם על כל ביטוי. הוא מרגיש שהאחרונים הם אנשים שלא יכנעו ואשר יהיו לו לאויבים אחרי אי־הצדק הראשון; אותם קשה או אי־אפשר כלל לשחד ולא יתנו מֵרצונם לשים את האוכף על גבם, כרצוי לפקידות, אוהבת השלטון המוחלט. הוא התחיל שואף להחניק ולדחוק את רגלי האלימנטים שאינם מקבלים מרות. לבני־הנוער הגאים והבלתי נוחים לא נתנו שום דבר יסודי, מלבד המשכורת החדשית, בכּל היו פוסחים עליהם. רצה מי מהם לנסוע מכאן, הרי הוא מקבל בנקל סכום רב להוצאות, והטובים אמנם נוסעים זה אחר זה. בעל־רכוש שֶהֶענִי והיה לנצרך גדול כופה אותו אוסובצקי למשמעתו בעזרת ההלואות, שעליהן צריכים לפנות כפעם בפעם אל הברון. מרוצה אוסובצקי לגמרי רק מ“שש המשפחות” העניות, שנמכרו לפקידות לחלוטין, בגוף ובנפש. הם נקראים כאן “חיל המשמר של הברון”. עניים אלו, שהיו גועים ביפו, מרעב, שהרוב מהם, לפי תכונות העבדות המתרפסת, נמנה על הפחותים שבחברה, אנשים אלו, אשר בימי התקוות המזהירות מצאו מחסה בזרועות מיסדי המושבה, נדיבי הרוח – עתה, לאחר שנמצאו, בשל נדיבות לב הברון, בתנאים טובים יותר מאנשי־חסדם הקודמים, הרי הם משלמים לאחרונים בכפית הטובה הכי גסה. גוָרדיה זו שונאה בנפש את בעלי־הרכוש, שמחה־לאיד בהֵהרסם, מתפקעת מרוב התלהבות לכל עלבון ועלבון שלהם, מרשה לעצמה לשפוך גדופים של אנשי־שוק על אדם הגון, בדעתה, שהפקידות נוטה בסתר לבה אליה. ביחוד הובלט כל זה במקרה אחד, אשר עליו אני רוצה לספר כאן.

מונטיפיורי שלח עשר לירות לטובת עניי המושבה. באשר לכסף, לקחו להן שש המשפחות העניות את התואר עניים לעצמם, אף כי בין הנצרכים אפשר למנות עתה את כל האכרים, חוץ משנים־שלושה. פנו בשאלה – למי בעצם נועדה הנדבה: רק לשש המשפחות או לַכל? הכסף הושלש בידי פ., אשר הביא הנה סכום הגון, ועתה, עם היות לו אדמה ובית – אין לו לחם למחיתו. נתקבלה תשובה, שהכסף ינתן רק לשש המשפחות לבד. בינתיים הוציא פ. הנצרך את עשר הלירות והציע לאוסובצקי בסכום הזה שעורה למושבה, בתנאי, שבעת־הצורך ישלם הוא, אוסובצקי, את הכסף. לאוסובצקי, כמובן, אין הבדל ממי לקנות שעורה – והסכים. אך הנה קרבו ימי ראש־השנה, על דעתו של אוסובצקי עלה להביא סדרים בבית־הכנסת. עד עתה היה נהוג, שעל מקומות נכבדים ביותר היו יושבים בעלי־בתים יותר חשובים. אוסובצקי לא שנה מהמנהג הזה, רק הדביק פתקאות ושמות האכרים עליהן, כדי שלא יהיה דוחק ושכל אחד ידע לתפוס את מקומו. רק ביחס לפ. נעשה יוצא־מן־הכלל. לרגלי חתירות שכֵנו בבית־הכנסת, שישב יותר קרוב ליציאה, נתנו לפ. את מקומו של זה. בערב אותו היום בא פ. לתפלת המעריב וראה, שבכרו עליו אדם אחר, פנה אל אוסובצקי שנמצא באותו מעמד ושאל:

– מדוע נתת את מקומי לאחר?

– כבר ישבת דיֶךָ על מקום נכבד.

– מה זה עסקך? גם בבית תפילה אתה נוהג בפניותיך. אלמלי היה מקומי מלכתחלה אפילו ליד הדלת, לא הייתי אומר דבר, אך למסור את מקומי לאחר ולקבוע לי מקום יותר נמוך – זה עלבון.

– אדון שכמותך לא היה לו ברוסיה גם מקום שכזה!

– אך עם תַעלול שכמותך לא הייתי נכנס בשיחה גם ברוסיה!

דברים בלבד לא יכלו כבר לתת ספוק למריבים, ולענין צורפו סטירות לחי.

– חכה, איפוא, – קרא משתולל אוסובצקי, – אני אלמדך בינה! להביא תיכף־ומיד את “ששׁ המשפחות”!

– על הכספים, – פנה אל “ששת המשפחות”, שנתאספו מהר, – אין אני אחראי, דרשוהו מידי פ. והכריחוהו לשלמו תיכף ומיד!

הדברים האלה היו דים. ככלבים מותרים משרשרות פרצו “הכרתים והפלתים” כולם לבית פ.

אני שבתי באותו הערב מהעבודה בשעה מאוחרת, כשהמנורות כבר הועלו בבתים; משתומם על המהומה המחרידה, שנשמעה במושבה, אני קרב במרוצה ורואה: בביתו של פ. מתרוצצים הרבה אנשים, ילדי פ. מתיפחים וסופקים כף אל כף, אשתו נופלת מתעלפת על הרצפה, פ. עצמו מחזיק ברגלי אחד מילדיו, מעיף בו באויר, כשהוא מאים מתוך טירוף על ההמון הנדחק וקרב… אני נרתחתי כולי, רציתי להכנס, אך מסביב לבית, עם אקדוחים ומקלות בידיהם, כובשים זעמם בכל כחם, התהלכו הנה והנה כל שאר האכרים – ועל ידם נעצרתי. אפשר היה להבין, עד כמה גדלה מסירותם לדבר היקר לכולנו – שחזקה על ההתמרמרות האיומה, אשר עורר בלבם מעשהו המדהים של הפקיד; המתונים ביותר עצרו בכל כוחם בחבריהם. לנו לא היה עולה, כמובן, בקושי לתת לֶקח למשפחות האחדות האלה, אך, הה, אלי! איך תשפיע מלחמת־אחים זו על המושבה שלנו בפרט ועל ענין־הישוב בכלל! החלטנו לחכות, ואם יעיזו הנבלים לשלוח יד בפ., – לענשם כהוגן. מעבר לרחוב, על גזוזטרת הבית שמנגד, ישב אוסובצקי והתבונן מתוך צמאון לפרטי הדרמה המכוערת ההולכת ומתלקחת לפניו. מדי רגע היה ממהר ובא אליו אחד מבני־הגורדיה הנאה עם רַפורט. צבוע צהוב זה, “ירא־שמים”, היוצא בשבתות ובחגים מתוך חשיבות בגלימתו הארוכה, ב“שטריימל” ובסנדַלים; קנאי זה המתענה בצום ימים אחדים, אם ספר התורה נופל במקרה על הארץ, – נשתנה עתה כל כך, שאין להכירו; העינים הקטנות בערו, הגבות הצהובות סמרו, הפנים נתעותו מחמת זעם, כל הגוף נשם באכזריות, בצמאון לדם ובשנאת אדם. פני כל הכנופיה נעוו, היו כפני פראים מתוך רשעות שאינה יודעת שָׂבעה. אנשים נהפכו לחיות־טרף. עם כל התרגשותי, עמדתי משתומם, בהביטי עליהם – איך זה מאבד אדם את צלמו בשל חמשה עשר רו"כ ומגלה נטיות־חיה אכזריות כאלו? נגשנו אל אוסובצקי ונסינו בכל כוחנו לרכך את לבו.

– אוסובצקי, האבדה בינתך? ראה איזה מחול־תופת אתה עושה כאן, התעשת, הקיצה!

– לא, מתוקה הנקמה!

– אוסובצקי,חוסה עלינו, – התחנן בקול ספוג דמעות לבונטין הזקן, מיסד המושבה,– אתה מחריב את המושבה, חוטא חטא נורא לכל העם; אל תאמר בלבך, שבפריז יסלחו לך!

מכל צד פרצו מחאות, דרישות, בקשות, תחנונים, – אך לשוא!

– הרפו ממני, אני לא אסלח, נקמה, נקמה, ונקמה! קרא אוסובצקי בכל לב וברח לביתו.

התחיל משא ומתן עם “ששת המשפחות”, אך מאלו נתקבלה רק תשובה אחת?

– תיכף כסף, או…

אחרי הרבה התאמצות עלה בידינו הדבר. שיניחו את פ. לרבע שעה להתיעץ על דבר התשלום; לקחו אותו לבית אחד האכַרים, אך על כל הדברים שדברו אתו ענה בצחוק היסטרי. כעבור רבע שעה התחילה הכנופיה פורצת בדלת. המעשה המכוער והמביש נגמר רק אז, כשלבונטין הודיע, שהוא משלם את הכסף. אוסובצקי הסכים ונתן אות להסוג. הגורדיה הלכה ונתפזרה, כשהיא שופכת על לבונטין מַבחִיר החרפות ומאַיְמה, שגם שעתו תבא, וגם עדיו יגיעו…

עד היום אינני יכול עוד להבין כראוי את המאורע הזה ולקלטו. הן לא רוצחים הם האנשים האלה ולא מתנונים, הן לרוב הם די שקטים ולעתים תכופות הם גם ערים למעשים הגונים; אם יצאו מגדרם כל כך ועברו כל גבול של כבוד ושל יושר – צריך לזקוף את הדבר על חשבון השפעתה המזיקה של הפקידות. הסערה שקטה בנקל, כשם שהתחילה, היחסים בין האנשים היו שוב כמקודם, אך בלבי נשאר עד היום רושם קשה ומדאיב.

בעוד ימים אחדים צריך היה ללכת אל הפקיד בענין התמיכה; בשעה זו נהוג להשמיע דברי מוסר. לגמור חשבונות. כשנכנסתי, פנה אלי אוסובצקי:

– האמת הדבר, שבאותו ערב, ערב הסקנדל עם פ., התהלכת במושבה עם גרזן ורצית להרוג את אשתי ובני?

– האם ראית אותי רוצח שכזה? הייתי, אמנם, נרגז עד מאד, וזה אמרתי בפניך, בגלוי. אלמלי היה צורך בדבר, לא הייתי פורש מן הצבור, והיינו עונים על מעשה אונס בכח־היד; אך איש לא היה נוגע בבני־ביתך, שאין בהם כל אשם.

– אמנם תמוה היה לי, – מוסיֶה ח., – העירה אשתו של אוסובצקי, – כשספרו לי שאתה עם שאר הקושרים התהלכתם בלילה סביב ביתי, וקראתם, שצריך לשחוט אותי על בני!

אוסובצקי שקוע תמיד בעניני רכילות, הוא מוקף חֶבר מלשינים, ומובן, שמוחו אינו מספיק כדי להבחין בין כל מיני הבדותות הנמסרות לו. בית הפקידות היה ללשכה של כל מיני דבות.

– אני אינני יכול לתת לך כסף, עלי לחקור את הדבר; הן מעצמך תבין, כי דברים שכאלה אין להרשות.

– כרצונך! – עניתי, ופניתי ללכת.

– אגב, חכה, – עצרַני אוסובצקי; – אם אתה אומר שזה לא נכון, אני מאמין לך, קבל את כספך.

כל כונתו של אוסובצקי היתה רק להזכיר לי על השוט שיש בידו, והיה די לו הפעם. רציתי להסתלק מהכסף, אך מה היה יוצא מזה? מה אוֹכַל? מה יהא להבא? האם אוכל להתקים בלי תמיכה? לא לקבל תמיכה משמע לעזוב את ראשון־לציון, ולפני אין לעת־עתה שום דבר אחר. מאז החילותי לסבול מעלילות ונגישות תכופות של הפקידות.

אתמול חגונו את יובל שנת המאה של מונטפיורי. הנדיב הגדול הזה מפורסם ביחוד בארץ־ישראל, שלמענה פעל הרבה, ושבע נסיעות כרוכות במכשולים גדולים ובסכנות עשה אליה. לבו המסור לעמו, משך אותו לארץ אבותינו העתיקה עוד באותו הזמן, שעל רעיון הישוב היו מעיזים לחשוב רק הוגי־דעות מובחרים; אין ספק, כי אלמלי היה יותר צעיר, היה לוקח את החלק הכי פעיל בתנועת התחיה של עמנו. הרבה אורחים מיפו, מפתח־תקוה ומעקרון באו אלינו לחגיגה. ראשית־כל נאספו כולם לבית־הכנסת והתפללו על אריכת ימיו של חתן־היובל. כשיצאנו מבית־הכנסת הופיע לעינינו מראה נהדר. חלונות כל הבתים הוארו באור בהיר. העצים לאורך שני הרחובות קושטו בפנסים מנומרים, פה ושם דלקו מדורוֹת גדולות. סביב ברכת אבן הגדולה המלא מים, אשר ליד הבאר, סודרה תאורה מפוארה. במקום אחד, בין העצים, נזרק באויר זרקֵי־אש; לשמים עלו בשטף זקים; מכל צד שפעו פלאי ה“פיארוֶרק”. כל זה הוכן בידי רוקח המושבה מחמרים שלוקחו מבית־המרקחת של חברון ונקנו בכסף, שאספנו בינינו על חשבון עצמנו. מקהלה של אכרים שרה בקצב שירים עברים מובחרים; בני־הנוער התחרו ברכיבה על סוסים. אחר כך הזמנו כל החוגגים לבית אוסובצקי, לסעודת ערב. בהגמר החגיגה, נשלחה טלגרמה של ברכה לבעל־היובל בשם שלוש מושבות: ראשון־לציון, פתח־תקוה ועקרון.

 

שנת 1885    🔗

לקורות פתח־תקוה ויסוד המעלה

איך בנו את הבנינים הראשונים בגדרה?!

יסוד עקרון; פגישות עקרון וגדרה בחגים

לוית שיך ערבי

ט"ו בפברואר.    🔗

החורף החלו האכרים לנטוע במדה רחבה כרמי־גפן. אדמתנו, הבלתי צולחת לחקלאות, יפה מאוד לנטיעות, כי לראשונה דרושה קרקע משובחה, שמנה, בעוד שהכרם דורש קרקע של חול. לפני כמה ימים אסף פעם אוסובצקי את האכרים והציע לפניהם שאלה: מה המוצא הטוב בעיניהם – לקנות עוד אדמה טובה או לעסוק בנטיעת כרמים לבד? הדעות נחלקו; אחדים מצאו שמוטב לקנות אדמה טובה, כי על ידה תעמוד המושבה מהר ברשות עצמה, ועוד יתרון לזה, שבהיות אדמה, אפשר לנטוע לאט לאט גם כרמים, ואחרים אמרו, כי מכיון שאדמה עדית אין בקרבת מקום, הרי יצטרכו לקנות רחוק מכאן ועִבּודה יהיה כרוך בהרבה אי־נוחיות, ולכן נוטה דעתם לגדוּל כרמים. הדעה האחרונה נתקבלה ברוב מכריע. אוסובצקי הציע את הדבר לפני הברון, וזה החליט, כי המושבה תתעסק בעיקר בגדול כרמים ויחד עם זה יזבלו בשקידה את החלקות הטובות לזריעה. ובכן עזבו האכרים את החקלאות ומתעסקים בה רק בדרך אגב, ומעתה תלוי עתידה של ראשון־לציון בתעשית־היין.

בעוד שהכל נתונים לכרמיהם אני מתהלך בטל, כי אינני נמנה כבר על האכרים. המעשה היה כך. אוסובצקי, אסר על האכרים לנסוע ליפו בלי נטילת רשות ממנו. לי היה הדבר למוֹרת רוח, וראיתי לטוב שלא לנסוע מאשר ללכת לבקש רשיון. ופעם, לפני שלושה חדשים, היה עלי להיות ביפו. רציתי להודיע על זה לאוסובצקי, אך הוא לא היה במושבה; כששב, היתה כבר שעה מאוחרת בלילה, ובבוקר אחר לקום, ומכיון שלא רציתי לאבד זמן, נסעתי מבלי שאול את פיו. כששבתי, לא היה אוסובצקי בבית, אך משָׁרתו בא אלי ואמר, כי על המעשה שעשיתי על דעת עצמי צוה המנהל לקחת מיָדִי את הסוס, ואם אתנגד, יקרא לעזרה שני אנשים. אני מָלאתי רוגז: התואנות נעשו כבדות מנשוא בזמן האחרון, ועתה, על דבר של מה־בכך ומבלי חקור אותי מקודם, מצוים לקחת מידי את הסוס. אני נתתי, כמובן, את הסוס בלי כל טענות. אוסובצקי לא היה במושבה שני ימים. הימים ימי עבודה בוערת, ואני יושב בחבוק־ידים. כששב, לבסוף, אוסובצקי, לא רציתי לבוא לפניו בבאורים; אף הוא התעקש ולא קראַני לבוא אליו, והסוס עמד לו באורות הפקידות. ידעתי לידי מה תביא עקשנותי, אך לא הוקרתי ביותר את ראשון־לציון. איני יכול עוד לחיות חיים כאלה. לוי יהא גם שהברון צודק, – יקבל לו מי שיכול את מעשה נדיבותו, אך אני, בלי חופש, ויהא אפילו הכי דל, הכי מוגבל, איני יכול לחיות, איני רוצה להשפיל את עצמי!

הגיע יום חלוקת התמיכה.

– בשבילך אין לי כסף, – פנה אלי המנהל בזעם, – לנו נחוצים עובדים, ואתה עצל; את כל העצלים לא יוכלו גם מאה ברונים לפרנס, מכל שכן אחד. האידיאל לבד אינו מספיק. שָׁמַחְתָּ בלבך שלקחו מידך את הסוס ואינך צריך לעבוד. מעתה אינך עוד אכר כאן!

לאוסובצקי לא היתה, כמובן, רשות להוציאני, רצונו היה רק להטיל אימה עלי; אך אנכי קבלתי את דבריו כהויתם, ולמחרת, מבלי שים לב לרמזיו, שאבקש סליחה, הודעתי לו, כי לאַחַר שהוּצאתי, לא נשאר לי אלא לעזוב את המושבה.

אז הציעו לפני אחדים מהבילו“יים להספח אליהם. למעלה הזכרתי, שמחצית חברי בילו”י שבו לעבוד במקוה־ישראל. הם הציעו למר פינס, שיהיה נשיא האגודה, והוא הסכים בתנאים ידועים. לא אבוא לתאר כאן את חייה הקשים של האגודה, את ספר התקנות המוזר שלה, המַשוֶה לה צורה של כת סגורה. הבלתי שקטים והסוערים ביותר נסעו להם לאט לאט. נשארו הפשוטים שבאגודה, אך הכי חרוצים בעבודה והכי נאמנים. מ. פינס קנה לשם יסוד מושבה 2500 דונם אדמה, במרחק 30 וירסטאות מיפו, מצד דרומית מזרחית, חִלק אותה ל 25 חלקים, 100 דונם למשפחה, ושלח אדם לחוץ־לארץ למכרה. עם זה נהל תעמולה שאגודות־ציון תרכושנה חלקות בשביל הבילו“יים. האדמה נקנתה מהר על ידי אנשים פרטיים ועל יַדי חברות, והאחרונות מלאו את ידי פינס למסור את חלקותיהן לבילו”יים בתשלומים לשעורים. מכיון שליהודים אסור לבנות בתים, התנה פינס לפני הקניה עם בעל־הקרקע הקודם, שעליו להשתדל בדבר רשׁיון להקמת הבתים, והרשיון ביחד עם זכות הבעלים על הקרקע יעבור אחר כך על שם הרב של קהלת ברלין, עזריאל הילדסהימר. ומכיון שלא היה כסף לבנין הבתים, הקים פינס צריף קטן מרובע של חמשה על חמשה מטרים. והציע לבילו“יים להתישב בו. בחודש נובמבר של השנה העברה עלו תשעה אנשים בילו”יים על אדמתם, ובזה הונח יסוד למושבה חדשה, שנקראה בשם גדרה, כי משערים, שלפנים עמדה במקום הזה עירה גדרה. על עבוד האדמה לא יכלו הבילו“יים גם לחשוב לעת עתה, כי לא היה בידם כלום, והם עלו רק עם תרמיליהם על גבם: לפיכךְ החכירו את האדמה לשנה לפלחים שבכפר הסמוךְ קטרה (יש לשער – גדרה), והם עצמם, כדי שלא לאבד זמן, התחילו עוסקים בסדור כרם־גפן. לקנית גפנים, לכלכלה ולשאר הוצאות יום יום נותן פינס מהסכומים המתקבלים כפעם בפעם ממקורות שונים. אף כי חיי הבילו”יים עתה אינם מעוררים קנאה כלל וכלל, מלאים הבילו“יים התלהבות, כי את לבם מרנינות תקווות נעימות ביותר. אדמה, אומרים, יש להם משובחה, מהעידית, שיכולה לפרנס יפה את עובדיה; הרים לנטיעות – נהדרים, האקלים – אין טוב ממנו; הבילו”יים יעמדו, איפוא, בקרוב על רגליהם, ולא יצטרכו עוד לאַבד את מרצם ברדיפה אחרי תמיכה. יקבלו נא את כל הדרוש לַסדור – וקיומם יהא בטוּח, ואין כל ספק שבקרוב יהיו מסודרים, כי חברת “חובבי ציון” שנוסדה לפני זמן לא רב, כבר אספה סכומים הגונים לטובת ישוב ארץ־ישראל, ובזמן הקרוב יבוא בא־כחה לסדר את האכרים הנצרכים. נשיא האגודה, פינס מתנהג את הבילו“יים בטַקט בלתי רגיל. לא דבר קל הוא להיות מנהיג לעשרה יהודים ולהיות עוצר בחבורה של צעירים נלהבים, שאין מעצור לרוחם, קשה שבעתים. אף־על־פי־כן לא היה במשך שתי שנות הנהלתו של פינס אף מקרה אחד של סכסוּך בינו ובין הבילו”יים; הם רוחשים לו כבוד רב, אוהבים אותו כֶּאהוב אדם את אביו ואת רבו ומוכנים לכל דבר למענו. לפני כוח הגיונו המוצק, שאין להזיזו, לפני שכלו העמוק ולפני אישיותו המקסימה תכָּנע כל רוח מרדות. בכל מקרה של סכסוךְ באגודה דיה התערבותו של פינס להשכנת השלום. הוא להם בר־סמכא, שאין להרהר אחריו, כל אחד משתדל לעשות את רצונו. יום בואו לגדרה הוא יום חג לבילו“יים. עם שקיעת השמש משתדלים לכַלות במהירות את כל העבודה, כדי לבלות את הערב בחברתו. בחברתו נחים, אוספים כוחות ועוז־רוח; פה מתבררים כל עניני המושבה ובאים לידי הסכם אחד, כי השאיפה אחת ורוח אחד בַּכֹּל. אין כלל צורךְ לפינס לתת פקודות, לצוות; הבילוּ”יים אינם צריכים להכנע, כי הם תמימי דעה עמו בַכֹּל, אין ביחוסיו שום סימני פטרונות; בכל הנוגע למושבה הוא עושה על פי הסכמת הבילו"יים; אמון־הדדי גמור שורר ביחוסיהם. בתנאים שכאלה היה הרעיון להסתדר בגדרה לגמרי לפי רוחם. הודות לטיב האדמה הנחשבת לעידית לא נזקק לתמיכה אחרי היבול הראשון, לא יהא מוטל עלינו החוב המעיק, כאשר על אכרי הברון, יותר קל יהיה לנו לסלק את החוב ולהגיע לעמידה ברשותנו. כאן לא נהיה בידי יחיד, ולא נצטרך להשמע לקפריזות של איש אחד, אשר הכרתם המוסרית של האנשים המקבלים את שפע טובו אינה נחשבת בעיניו כלל. כאן יהיה לנו ענין עם חברה, שאינה יכולה לנהוג בעריצות, בהיותה אנוסה להתחשב תמיד עם דעת הקהל. הרבה תלוי, כמובן, באדם המנהל את הענינים על המקום; אך את גדרה מנהל פינס, וזאת היא ערובה די מספיקה, שנחיה בהסכם הדדי, שמושבתנו תלך ותתפתח בשלום ובחופש.

כ"ב בפברואר.    🔗

לפני שבוע ימים, בערך, עלה בדעתם של אכרים אחדים לבקר את גדרה; נלויתי גם אני אליהם, בכדי לראות שם מה עבורי. רתמו זוג סוסים, ויצאו לדרך. יותר משעה עשינו בין עמקים וגבעות של חול, כאדמת ראשון־לציון ממש, אך לאחר שעזבנו מאחורנו את הכפר העשיר זרנוּגה, נפתח לעינינו מישור רחב, הנוגע ממערב בחולות הים וסגור ממזרח ברוכסי גבעות, הנמשכות בקו מקביל לחוף, במרחק של עשרה קילומ., בערך, ממנו; על הגבעות הללו, אומרים, היו עומדים לפנים מִשמרות, ומהן היו אבותינו מכים אחור את הפלשתים המתנפלים.

כשעה עשינו בדרך המישור, מזה ומזה התנועעה קמת החטה הצפופה. התקרבנו אל הכפר מרר. במקום הזה נפלגת שרשרת ההרים, משני קצותיה, על מדרונים, עומדים הכפרים מרר וקטרה, וביניהם, בתוך בקעה עמוקה, שוטף נחל, שמוצאו בהרי יהודה ותוצאותיו – לים. בקיץ מתיבשׁ הנחל (וַדִי, בפי הערבים) לגמרי, אך בימוֹת החורף הוא מתמלא מים ונעשה לפלג שוקק. עמקו כ־8 – 10 מטרים, ובמקומות אחדים הרבה יותר, ואחרי גשמים חזקים הוא עולה על גדותיו ומציף את השדות במרחק גדול. ומכיון שגשר אין עליו, נפסק אז כל קשר בין הכפרים, הנמצאים מזה ומזה, אך כעבור שנים, שלושה ימים מתמעטים המים כל כך, שבמקומות אחדים אפשר לשוב לעברו ברגל. הפעם היו המים מועטים בוַדי, אך מפאת מדרון חופיו לא היה קל הדבר להעביר את העגלה. עברנו את קטרה, ועלינו על ההר אשר עליו עמד בית קטן, מעון הביל"ויים – באנו לגדרה.

לקראתנו פרצו בקפיצה כלבים אחדים מתוך נביחת זעם, אך בראותם, שאיננו ערבים, נרגעו. ליד הבית עמד התורן בתוך עשן עב ובשל ארוחת הצהרים. כאן נוהגים לבשל בפחמי־עצים, אך הבילו“יים, החסים על הפחמים, שופתים את הסיר על אבנים בחצר, מבעירים תחתיו שיחי קוצים, הגדלים פרא על ההרים. על יד הבית בנויה סוכה בשביל החמור, שמלבד הכלבים הוא לעת עתה בא־הכוח היחיד של ממלכת הולכי על ארבע בגדרה. ברחוק מקום קצת נראתה לנו גומה שחורה; זהו התנור, החצוב באבן, שבו אופים הבילו”יים את לחמם.

באנו אל הבית; ליד שנים מקירותיו מסודרים אצטבאות, הן מטות הבילו“יים, וכסאות; היו שם עוד שולחן ואצטבאות אחדות לכלי בשול ולצרכי אוכל – אלה כל כלי הבית. חוץ מהתורן לא היה שם איש, מלבד אחד, יָשֵׁן, כי כל הלילה שמר את ה”מושבה". נזכרתי בסדרים הקודמים שבאגודה, והתפלאתי שבבית לא נשאר איש.

– נהוג אצלנו, – ענה לי התורן, – כי מי שאינו יוצא לעבודה מנכים ממנו פרנק ליום, ובמקומו שוכרים פועל.

– מאיזה כספים מנכים?

– כל אחד מאתנו מקבל מ־20 עד 30 פרנק לחודש, האוכל משותף ועולה לנו ב־18 – 20 פרנק לחודש לאיש; מהכסף הנשאר, שכל אחד מוציאו כרצונו על טבק וכיוצא, מנכים את מס הבטלה.

– ואם יחלה מי שהוא, מה יעשו אז?

– לצורך זה ובכלל לכל מקרה בלתי צפוי יש אצלנו קופת “אגודת אחים”, שכל חבר מכניס לתוכה פרנק לחודש.

בחצות היום בדיוק שבו העובדים מהשדה, כשהם נושאים על כתפם מעדרים ואתים. התורן ערך את השולחן, וישבו לאכול. תחילה הוגש צנון חתוך, אחר כך התחיל התורן למזוג מרק תפוחי־אדמה עם פתותים. לתורן המבשל אין די סבלנות להתעסק הרבה בפתיתים האלה, והוא מכין בצק, קוטע ממנו בידיו חתיכות גדולות ומטילן לתוך הסיר הרותח. כל שהפתיתים הענקיים האלה קשים יותר, כן ינעמו יותר לחיך האוכלים, הבולעים אותם בכמות מרובה. לפיכך מכין התורן הרבה מרק ואחרי הקערה הראשונה הוא ממלא שניה, הנקראת “הוספה”; אך בילו"י הגון אינו מסתפק בהוספה אחת: אחריה הוא דורש תוספת, אחר כך, יותרת… אחרי הסעודה רציתי לשתות, שאבתי לי מים, אך בהביטי על הכוס, שאלתי משתומם:

– מה הרפש הזה שבכַדכם?

– מים טובים מאלה אין לנו, גם אנחנו שותים מהם.

צמאוני היה גדול, ונסיתי בכל זאת לשתות מן העכור הזה, אך מיד חדלתי מתוך גועל.

– חכה מעט ויהיה תה, ולא יהיה מסואב כל כך.

– מאין אתם לוקחים את המים האלה?

– מאותו ה“וַדי” שעברתם אותו. כשהמים שוקעים הם נעשים די נקיים, אך בימות הגשמים הם נעכרים.

– ומדוע לא תקחו מים מהבאר?

– כל עוד לא יבשו המים ב“וַדִי”, שותים הערבים מים עכורים, מאשר לדלות מן הבאר, הדורשת עבודה של שני גמלים ובני אדם; ולנו, על חשבוננו, קשה ביותר לסדר את הדבר. אך זולת זאת, לו גם סדרנו איזה מכשיר לדלות את המים, היה בלתי אפשרי לשתות אותם. הבאר מזוהמה מאד, אין מנקים אותה מעולם, מרקיבים בה כל מיני זוהמא. בימים שכל יושבי הכפר עם עדריהם משתמשים במים הם מתחלפים מהר ונעשים זכים, בערך; אך לנו נחוצים רק דליים אחדים, וכל הזמן אנו שואבים מֵי באוּשים מזיקים.

אחרי ארוחת הצהרים שׁבו בני לויתי לראשון־לציון, ואני נשארתי.

התורן התחיל רוֹחץ את הכלים, מרתיח מים עם אהלות לשתיה, לש בצק וכו'. –

בערב, אחרי סעודה של תה ולחם, היתה מועצה, שלפניה הצעתי את מבוקשי, לקבל אותי לגדרה בתנאי, שאם יקנו בשביל הבילו"יים יותר מתשע חלקות, תנתן לי החלקה העשירית.

– ברצון רב אנו מסכימים לקבל אותך למושבה, אך חלקת הבילו“יים הרי תנתן רק לחבר בילו”י, ואתה אינך נמנה על אגודתנו באופן רשמי.

– אם כן, אני מבקש לספח אותי קודם כל לבילו"י.

כולם היו מרוצים מאוד משיבתי לחיק הבילו"יות, בקשתי נתמלאה. נתנו לי מכתב בחתימת כל החברים לפינס, שעליו היה לאשר את ההחלטה הזאת. הם גם הציעו לי, מתוך נדיבות הלב, חלק בכרם המשותף, אך אני הסתלקתי בהחלט מנדבה זו. בלינו עוד זמן מה בשיחת רעים, ושכבנו לישון, אך אני לא יכולתי לעצום את עיני מפני הקור שאין לתארו. כבר התרגלתי לישון בבית ממש, ופה נשב רוח מכל צד – מתחת לאצטבאות, מסדקי הקירות הרחבים ומגג הרעפים, ששמש גם תקרה לבית. כל הלילה לא יכולתי להתחמם, ומבלי חכות עד עלות השחר, התלבשתי חרש, יצאתי מהבית, וכל יתר שעות הלילה התהלכתי עם השומר.

לבוקר עזבתי את המושבה, ובאותו היום נסעתי ירושלימה, אל פינס. הוא היה נוטה תמיד חבה אלי; ומה גדלה השתוממותי, שבקראו את מכתב הבילו"יים, דחה תיכף ומיד את בקשתי והודיע שאדמה מיותרת אין, ואין גם לקוות שתהיה להבא, ושעם כל היותו משתתף בגורלי, אינו יכול לעזור לי, אך אני ראיתי ברור, שחוסר האדמה הוא רק אמתלה ושיש גורם אחר לדחיתו. רק ביום השלישי גלה לי פינס, כי רצוֹנו איתן, שגדרה תהיה מושבה עברית כהלכה, שישמרו בה את כל חוקי תורתנו.

– יודע אנכי, – המשיך,– שהבילו"יים עוד מרמים אותי במקצת בנדון זו, אך אין בכך כלום. לאט לאט יתרגלו, וקיום המצוות הגמור לא יהיה להם עוד למשא. רוצה הייתי, שתהיה אכר בגדרה; אך ידוע לי שאתה מתנגד מתוך הכרה לכל דתיות שהיא, לפיכך אנוס אני לדחות את בקשתך.

– לחנם תחשוב אותי למתנגד מתוך הכרה לדתיוּת; אני חשבתי מעט עליה. אפשר מאוד שהיא נחוצה לטובת ענין הישוב, לכן אבקש שתתן לי זמן לשקול בדעתי את הדבר ולברר עם זה לנפשי, היהיה בכוחי לשנות שנוי עמוק את דרך חיי.

– אך אקבל את הסכמתך, תהיה לך אדמה בגדרה.

נפרדתי ממנו ונסעתי מירושלים.

גדרה, ט' בדצמבר שנת 1885.

בעשרת החדשים האחרונים חלו הרבה שנויים בגדרה שלנו, אך אין לומר, שהם היו לגמרי לטובתה. אחרי חג הפסח בא לארץ ציר “חובבי־ציון” לחקור את מצבן של שלושת המושבות הנצרכות – גדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה (שאר המושבות נתמכות בידי הברון), כדי שתדע החברה כיצד לחלק את התמיכה באופן רציונלי.

פתח־תקוה נוסדה בשנת 1878, ד. גוטמן, מ. סולומון ואחרים קנו אדמה במרחק 25 ק"מ צפונית מזרחית מיפו והציעו לרבים מתושבי ירושלים לקחת להם חלקות בתשלומים לשעורין, להתישב ולעסוק בעבודה פוריה. אך בידי המתישבים הראשונים לא עלה הענין יפה; הם סבלו הרבי מערבי הסביבה, לא היה להם כל מושג בעבודת אדמה, ונוסף לזה עוד פרצו ביניהם מחלת עינים וקדחת; הם חשבו, שהגבעה, אשר עליה עמד קודם הכפר הערבי “אמלֶבֶש” ושעליה התישבו לקויה באקלים מזיק לבריאות, וסוף כל סוף עזבו את בתיהם ושבו לירושלים. המושבה הרכה נבלה עוד טרם הספיקה להתפתח. אך ד. גוטמן וחבריו לא נפלו ברוחם, ומשכו מאירופה מתישבים חדשים, שהביאו אתם גם רכוש מה.

מכיון שלא היה כל ספק, כי אקלימה של פתח־תקוה רע, החליטו מיסדי המושבה לקנות באחד המקומות הקרובים חלקה לא גדלה, שאקלימה הטוב אינו מוטל בספק, ולהקים שם את הבתים. כארבעה ק"מ מפתח־תקוה נמצא כפַר ערבי, “יהוֹד”, שעל גבולו מתחילים החולות המשתפכים והזועפים. בין החולות הללו נקנתה בשנת 1882 חלקת אדמה של 136 דונמים לשם בנין המושבה. כעבור זמן קצר, כבר הוקמו שם בתים יפים אחדים, ובהתאמצות כוחות שאין לתאר נחפרה באר עמוקה.

אך מהר הוברר, שהאמצעי הזה לא היה מעשי כלל. ראשית היו מוציאים לבטלה הרבה זמן להליכה יום־יום בבוקר ובערב מיהוד לפתח־תקוה וחזרה; שנית היה קשה לשמור את השדות, והערבים היו רועים את עדריהם בשדות היהודים, עולים וקוצרים חלקות שלמות וגונבים אלומות תבואה. זולת זאת מלאה הדרך מיהוד לפתח־תקוה חול עמוק כל כך, שהאופנים שוקעים במקומות אחדים עד ציריהם והסוסים מעבירים בקושי גדול עגלה ריקה בלבד. קיצורו של דבר – לא היה כל הגיון, להיות בעל אדמה בפתח־תקוה ולשבת ביהוד. עם זה הוברר שהאקלים בפתח־תקוה אינו מזיק כל כך, כמו שחשבו, ואחדים, גם, התחילו לבנות להם שם בתים. האכרים שהשקיעו סכומים גדולים ביהוד הרימו, כמובן, קול צעקה, וכך שמש הדבר מקור לסכסוכים גדולים. הציר של חובבי ציון החליט, ובצדק, כי הבתים, שהחברה תקציב תמיכה בשבילם יבָנו בפתח־תקוה; בין כך נקברו לעת עתה ביהוד עשרות אלפים רו"כ.

כשהתחילו דנים על מצבה של “יסוד־המעלה”, נתברר, שאין עדין שטר מקנה על אדמתה.

יסוד־המעלה נמצאת על יד מי־מרום ושטח אדמתה 2400 דונם; אדמה זו היתה שיכת קודם ליהודי ספרדי. בשעת הקניה נשארו האכרים חיבים לו סכום־מה, והוא נתן להם לפי שעה מכתב, בו אִשר את ענין המכירה, והתחיב לתת שטר־מקנה רשמי מיד כשיגיע לידו הסכום הנשאר. ועתה אומר נוכל זה, שלא קבל כל כסף מידם וכו', את שטר־המקנה יתן, כשיקבל בשלמות את כל שויו של הקרקע. בראות הציר, כי לסדור שלושת המושבות דרוש סכום גדול מזה שישנו בידי החברה, הרחיק את פינס לגמרי מן הענינים, כי בינתים קנו את לבו בני פתח־תקוה ואחרים, ואמר להשאיר את גדרה בלי כל תמיכה: הבילו"יים, אומר הוא, הם אנשים צעירים, וימצאו להם בעצמם מוצא מן המצב.

לאשרנו הגיעו כמעט מכל אגודות חובבי־ציון מחאות נגד התכנית הזאת ודרישה נמרצת לסדר את הבילו"יים.

כבר אמרנו להתחיל בבנין הבתים, ופתאום נתקבלה מעזה, שמושבתנו נמנית על מחוזה פקודת־אִסור, היות והרשיון, הנמצא בידי פינס, ניתן לפני שנה ויותר, וכוחו כבר בטל. הפשה מצא לו בזה תואנה להפריע את עבודת הבנין.

ליסוד מושבה חדשה דרוש, על פי החוק, רשיון מהמיניסטר, ולא בנקל יושג, אך אם רוצה בעל־קרקע לבנות לו בית באחוזתו, דרוש לו רק רשיון מהפשה. רשיון כזה השיג המנוח אברהם מויאל בשביל המושבה עקרון, הנקראת בלשון הרשמית אחוזה. גם בשבילנו השיג בעל־הקרקע הקודם של גדרה רשיון שכזה. אך בשנה האחרונה עלה בידי הפשה להשיג פקודה מהממשלה העליונה, שיהודי צריך לפנות בדבר רשיון לקושטא גם לבנין בית־אחוזה, וזה כרוך, כמובן, בהרבה קושיים והוצאות. לבנות בלי רשיון, כמו שעשו בני ראשון־לציון ופתח־תקוה, אין אנחנו יכולים: המושבות האחרונות נמנות על גליל יפו, הפקידות מקבלת שם לעתים קרובות “בקשישים” ועושה את עצמה כלא יודעת, אך עם הקימקם שלנו (מנהל המשטרה וראש העיר) קשה לבוא לעמק־השוה, כי הוא פרא אדם גמור וקנאי. זולת זאת יש עוד מכשול למושבתנו – שכנותה הקרובה של קטרה. הפלחים רואים את כל הנעשה אצלנו, ומלשינים. אי אפשר לנו לעשות צעד מבלי שידעו על זה מיד בקטרה, בעוד שהכפר הערבי הכי קרוב לראשון־לציון נמצא במרחק 1/2 שעה ממנה, ומפתח־תקוה – עוד יותר מזה. אנו נשארים, איפוא, לזמן בלתי מסוים בלי בתים. מכיון שמספר החלקות הצבוריות בגדרה עלה על מספר הבלו"יים, נתקבלו למושבה עוד אנשים אחדים ומספר האכרים עלה עד ששה עשר.

לפני נסעו מסר הציר את הנהלת עניני המושבה לידי אברהם מויאל. הוא היה איש מעשה זריז ומלא מרץ. כיליד ארץ מרוקה, היה שולט בכל הליכות הערבים והרגליהם וידע על בורים את חוקי הארץ ומנהגיה, ובעמדו ביחסים קרובים עם רבים מגדולי המדינה ומַטֶה לחפצו, הודות לעסקי הבנק והקשרים המרובים, את באי־כח הפקידות בערים שונות של ארץ ישראל, – יכל היה לסדר בנקל ובלי הוצאות מיוחדות ענינים כאלה, שלנו, בני חוץ לארץ, הם בגדר הנמנע.

דבר הבָחרו בתור מעלת בא־כוח חובבי־ציון שִׁחד את רגש אהבת־עצמו, והוא החליט לעשות לטובת המושבות את כל אשר יהא ביכלתו. אדם זה היה “מציאה” יקרת ערך לענין הישוב, אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו, חלה האיש קשה ברגלו באותו הזמן, ושכב במטה. בהיותו אסור במטה ונעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, צוה אותנו להקים לפי שעה אורוה ארעית של קרשים בשביל הסוסים.

בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר, החלונו לחפור בור באורך 23 מטר ורוחב 5, ועליו אמרנו להקים גג. הבור כבר עמד להגמר – ופתאום הופיעו חיילים מעזה: שכנינו הערבים הלשינו עלינו. החילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. ערבי קטרה עומדים ושומרים מתוך ענין רב – היעלה הדבר בידינו לבנות לנו בתים. עד שקנינו את האדמה היו הם חוכרים אותה מדי שנה אצל בעליה הקודמים, ועתה אדמתם מעטה להם, לפיכך הם שוֹקדים כל כך וממהרים למסור לעזה על העבודות הנעשות אצלנו, בידעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה, והיום או מחר נעזוב את המקום.

כשספרנו את הדבר למויאל, חיך ואמר:

– עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי, לשיכי הכפר תגידו שבקשתים לסור אלי: הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתים נרויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתים הלירות שהוא חייב לי.

עשינו כדברו. השיכים שמחו לקראת ההזמנה של חוג’ה איברהים (אברהם) ושמו פניהם ליפו, מלאי תקוה, שיוציאו מידו סכום הגון. חוג’ה איברהים סדר להם קבלת־פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חבה, דברי שבח ותהלה וְ… שלח אותם לדרכם.

במשך יום ושני לילות הוקמה האורוה בשלמות, והסוסים העמדו על מקומם. כשהופיע האופיצר שלנו עם החילים בלוית שיכי קטרה, עסקנו עוד בהשלמת בנין האורוה. כסערה השתער עלינו; ראשית כל נאסרו שני הערבים, שעזרו על ידינו.

– תיכף אצוה להרוס את הארוה, – התחיל צועק עלינו האופיצר מתוך טירוף, – וגם אתכם אאסור ואשלח לעזה.

ודאי שכחת, אפנדי, שאין לך כל רשות לעשות כך; לנו יש קונסול, ובאין רשיון ממנו אסור לך לנגוע באיש מאתנו. ועוד – היש לך, אפנדי פקודה בכתב מהקימקם לאסור אותנו?

– ואתם – היש לכם תעודה בדבר רשיון לבנות?

– אין זה עסקנו. אנחנו אנשי אברהם מויאל: את אשר יצוה, אנו עושים.

– אם כך, יתן לי חתימת ידו שצוה אתכם לבנות – ומצא לי.

– החסר דעת הוא כי יתן חתימה שכזאת?! אגב, – הוספנו בלחישה, שלא יגיעו הדברים לאזני השיכים, – הוא עצמו יהיה בקרוב בעזה, הוא אמר לנו, שיש לו לגבות ממך 200 לירות.

–האין חוג’ה איברהים מאמין, שבקרוב אסלק לו בעצמי?

–למה, איפוא, תריב עמו?

האפנדי עצר בלשונו ונעשה רך ככבשה.

לשם מראית־עין, ערך פרוטוקול והעתיק לו את תכנית האורוה, ולבסוף, אחרי ששתה אצלנו קפה, אמר לברך בשמו את חוג’ה איברהים והתיר על פי בקשתנו את הערבים האסורים. בראות השיכים לאן נוטים הדברים, הביעו אי־רצון.

– מה ערך, איפוא, לזה, שאנו מודיעים לעזה? להבא לא נוסיף עוד להודיע לכם, הן כל נסיעה עולה לנו במג’ידי!

אחרי ימים אחדים בא חיָל מעזה ובידו פקודה בכתב מהקימקם לאסור שלושה אנשים מתוכנו על אשר הכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה אינם כאן, שהם נמצאים אצל מויאל, זה קבל פעמים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה, והענין נשכח. מובן, שגם בלי עזרת מויאל היה הענין מסתדר, האורוה היתה נשארת וכו', אבל בכמה כספים היה עולה הדבר לחובבי ציון! לאנשים כמו מויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות, הפקידים עושים עושר על ידינו, כל ענין נמשך שנים תמימות ולעתים לא רחוקות – אין כל תוצאה. התורכי והערבי יודעים לקחת כסף ולא לעשות כלום, להבטיח הכל ולא למלא שום דבר. ה“בקשיש” מעורר רק את התיאבון של הפקידים. אך הרגישו שמהמבקש אפשר לפשוט הרבה, הם מסכימים וממשיכים ימים רבים דבר, שלרוב היה נעשה מהר, אלמלא גרם הכסף. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז.

אך, לצערנו, קשה למצוא בין יהודי הארץ, הספרדים, אדם, שימָסר מתוך התעוררות פנימית בענינים החשובים של עמו; עשירי הארץ הספרדיים אינם מושכים את ידם, כערבים ממש, מנצול ענין הישוב. לפיכך יקר לנו ביותר אברהם מויאל, היחידי בין היהודים הספרדים, שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית. אך האדם היקר הזה מת, המות האכזרי קטף אותו בדמי ימיו, בעוד הכין את נפשו להקדיש את כל כוחו לטובת הישוב.

בשעת לויתו היו כל בתי המסחר העברים סגורים; כמעט כל יפו האירופית, סוחרים גדולים, קונסולים, באי־כוח הממשלה, בני כל המושבות – הלכו אחרי מטתו; אלמנות ויתומים, שידעו את ידו הנדיבה, מלאו את האויר בכיות וקינות. בראש מורד, מבוטלים ומדוכאים, נמשכנו אחרי התהלוכה הנוגה. מבלי משים עלה בזכרוננו מותו של קרל נטר; הנה מת גם האיש השני, אשר רצה ואשר יכול לעבוד לטובתנו.

 

שנת 1886    🔗

דרכי העבודה החקלאים ומצב הפלח בארץ; ה“עֹשר” וחוכריו

המזבלות בכפר הערבי; משא ומתן ערבי; זבול שדות גדרה

התעוררות הישוב העברי ביפו ובמושבות לארגון חיים ציבוריים; יסוד ספריה כללית ביפו לישוב; יסוד חברת “עזרת־ישראל” לעזרה הדדית ומדיצינית; “רודפי שלום” להרמת המצב המוסרי של המתישבים

ט"ו בפברואר שנת 1886.    🔗

כשמת מויאל צריך היה לברר את מצב כספי “חובבי־ציון”, שנשארו אחריו. הירש היה אנוס לקבל על עצמו את הנהלת הענינים של פתח־תקוה וגדרה. ומכיון שלא רצה לשאת לבדו את כל הטורח, סדר ועד, שמלבד מזכיר בשכר, נכנסו בו אוסובצקי, הרצנשטין, שני באי־כוח מפתח־תקוה ואחד מגדרה. מהאחרונה מנה הירש את ב., אותו ב. שהיה פעם בא־כוח אגודתנו. כשהוכרח ב. אחרי המלחמה עם אוסובצקי לעזוב את ראשון־לציון, הלך ונעשה אכר בגדרה. בזכרון הבילו"יים עוד שמורים ימי שלטונו, ולפיכך לא היו מרוצים במִנוּיוֹ, אך כדי שלא להקים נגדנו את הירש, השלמנו עם בחירה בלתי נעימה זו.

הועד מתאסף פעם בשבוע. אחרי אשור הדין־והחשבון של הישיבה הקודמת מציעים באי־הכוח את צרכי השעה של מושבותיהם, ולפי חשיבות הענין ומצב הקופה, מאַשר הועד או דוחה את הדרישות. מובן מאליו, שהועד הוא הירש, אך הוא מנהל את הענינים ביושר מוחלט, נזהר מהשפעה על דעות החברים, שומר בַכל צדק, סדר ויחס טהור מ“פניות”. עם אכרים בודדים אינו בא כמעט כלל בדברים, מלבד בעת הישיבות ומנהל משא ומתן רק עם באי־הכוח. אין כאן שום פוליטיקה, אין רכילות, אין מקורבים. בכלל לא תכיר עתה את הירש; רבים מתפלאים על יחסו היפה אל היהודים הרוסים ונוטים גם להאמין, שמתנגד ההתישבות הקשה הזה שנה את דעתו. אף־על־פי־כן יש לקוי גדול במצב הענינים עכשיו. הירש, בכל זאת, רחוק מאיניציאטיבה ועל כל צעד הוא מניח להרגיש, כי הנהלת עניני חובבי־ציון, שהוטלה עליו, קשה לו עד מאוד. אנחנו, הגדרתים, מקבלים בדיקנות את תמיכתנו, דרישותינו הצודקות מתמלאות, אבל מה יהיה בענין הבתים? על שאלה טורדת זו משתדלים הכל לעבור בשתיקה; אין האדם המוכשר והרוצה להתמסר במרץ לפתרון שאלת הבנין בגדרה. באין בתים – אין מושבה, ואין בטחון, שכל מאמצינו לא יהיו לריק ושבפרי עבודתנו לא ישתמשו ערבים. מלבד זאת, נורא הדבר לחיות בחורף בצריף קרשים עלוב.

האקלים בארץ קטנה זו מרובה חליפות; גורמת לכך השפעת מבנֵה פני־הארץ על הרוחות השולטות כאן – המערבית והמזרחית. כל ארץ־ישראל מתחלקת באופן בולט לשני חלקים, מערבי ומזרחי, על ידי שרשרת הרים העוברת לארכה (הרי יהודה ועוד). רוח־הים הקריר חודר אל עמק הירדן בדרך ההרים, ומאבד בדרכו זו הרבה מכחו ומצחותו; הרוח המזרחי הלוהט והיבש מנשב רק זמן קצר, למקוטעין וברפיון בחבל הים, ולכן מרובה החום במזרחה של ארץ־ישראל מבמערבָה; מסיבה זו מתבשלת החטה בעמק הירדן כמעט חודש ימים וחצי קודם מאשר אצלנו. הרוח המערבי מביא לנו חיים, והמזרחי נושא בכנפיו עצב וענויים. הוא מנשב אצלנו בחודש אוגוסט כחמשה ימים או יותר קצת, אך הזמן הזה מספיק כדי לרַפוֹת את כוח האדם: השפתים מתבקעות; הצמאון אינו פוסק; רוח כמעט שאינה מורגשת, אך אופף את האדם אויר לוהט, המיבש את המוח ומחליש את הגוף.

האכר עובד רק בהשכמת הבקר ובערב, וכל היום כמעט הוא יושב בבית בלבָנים בלבד, אך גם בבית אין להסתר מהשרב. גם הלילה אינו מביא אתו קרירות, אין אויר, אין במה לנשום, – אותה האטמוספירה המעיקה. כל הטבע כאילו הולך ומצטמק, הולך ומתיבש. לאשרנו, לא ימשך המצב המעיק והקשה הזה הרבה זמן. רוח ים מרנין מכריע סוף סוף את נשימת המות של המדבר, יוצא לו לטיל מחדש בהרים ובעמקים, קורא לחיים את הטבע הנם, נופח באדם כוחות חדשים ואומץ רוח, מחיה את המחשבה הנרדמה ומוסיף לה כח.

בחדשי הקיץ הארוך, עת השמש עומדת כמעט מעל לראש, עת גם טפת גשם אחת אינה מרעננה את האדמה המתבקעת ואינה מטהרה את האויר היבש – בעת הזאת רוח־ישועה זה, העולה יום יום מן הים בשעה האחת־עשרה בבקר, הוא מקור חיים בלתי פוסק ושופע ברכה לארץ־ישראל. הוא (במקור: היא, הערת פב"י) מחליש את כח קרני השמש, מרוה את האויר לחות; הודות לרוח הזה, אין חום הקיץ גדול אצלנו מאשר, למשל, בדרומה של רוסיה. בעת הסתו מתחיל הרוח להתחזק, ולחורף הוא מגיע לידי מרום התאמצותו. ביחוד הוא חזק ונורא בהרים, כאן הוא מתנגש לפעמים ברוח המזרחית, קמה מלחמה מלאת זעם, נואשה. שממון בימים האלה בהרים. כאלו מחנות בלתי נראים התנגשו במלחמת אימות, הסלעים נאנחים עמומות מהמהלומות האכזריות, נשמע צחוק־תופת, יללת שגעון; אילנות בני מאה שנה נעקרים משרשם, גמלים טעוני משא נהפכים. בהגיע רוח הים לגבורתו הוא מביא אתו תמיד עננים, והאכר יודע כבר, כי בנשוב הרוח, ירד בודאי גשם, וכל עוד לא ישקוט, לא יעמוד מזג־אויר יפה.

הגשמים מתחילים לרוב בסוף חודש אוקטובר או בתחלת נובמבר, ופוסקים במֶרץ. בתחלת החורף הם לא חזקים ולא ממושכים ביותר. גשמי־העוז יורדים בינואר ובמחציתו הראשונה של פברואר, ואז יש אשר גשם אחד הולך ונתך בלי הפסקה במשך שבוע וגם שבועַים. גשמי האביב שבמרץ אינם יורדים לעתים קרובות כלל. במשך השנה יש ימי גשמים 50 ־55, ומי גשמים – עד חצי מטר. מובן, שאין הגשמים יורדים במדה שוה בכל הארץ; יש ערך רב בנידון זה למרחק המקום מהים ולמצבו ביחס להרים, העוצרים את העננים. במערבה ובצפונה של הארץ יורד הרבה יותר גשם מאשר במזרחה ובדרומה.

במשך כל ימי ישיבתי כאן נפל רק פעם אחד על יד יפו שלג לא עמוק, שבעלות השמש לא נשאר ממנו כל זכר. בהרים השלג יותר תכוף ועומד זמן רב יותר. לזריעות, אומרים הפלחים, איננו מזיק, אך עדרי הצאן הנפגעים על ידו בשדה, רחוק ממכלאותיהם, אינם יכולים לעמוד בפני הקור, ונופלים במספר רב. בכלל גדול הקור בהרים מאשר בשפלה. השפעה גדולה על מדת החום יש לתרכובת הקרקע. באותו העומק עצמו – מקומות שקרקעם חול חומם גדול מזה שבמקומות טיט או שחם; אצלנו בגדרה, למשל, יותר חם מאשר בראשון־לציון, אף כי שתיהן נמצאות בגובה אחד. ברד נופל לעתים לא רחוקות. לפעמים מתכסים המים במשך הלילה בקרום קרח דק. רק לעתים רחוקות יורדת הכספית במדחום למטה מ־°0. זהו פרשת כל החורף הארץ־ישראלי, שהוא זמן הזריעה והצמיחה. רק בעת רדת הגשם קר ולח, כאשר ברוסיה בימות הסתיו, אולם כשרק מתבהר האויר ונראית השמש, מיד מציף הכל חום נעים וקל, ויש גם שהחום בוער. אך תחת זה מורגש יותר קור־הלילה החודר, כי לילות החורף כולם, באין יוצא, קרים. לעתים קרובות קופאים מקור בבית הגון, כי קָמינים ותנורים אין כאן; הערבים מכניסים לחדר אח עם גחלים בוערות, מסבים סביבה ומתחממים.

באשר להשפעת האקלים על מצב בריאותו של האדם, צריך לצין עובדה ידועה, כי בארץ־ישראל אינם יודעים כמעט על מחלות הריאה. עוד לא ראיתי ערבי חולה בשחפת וסובל מכאובים אנושים בחזה, מבלי הביא בחשבון, כמובן, הצטננות זמנית. תחת זה שוררת פה מחלת הקדחת וביחוד מחלות העינים.

אנחנו, הרגילים במאכלים טובים ומזינים, צריכים למלא את הקיבה אחרי עבודה קשה בכמות גדולה של מאכלים הקשים לעכול, בעוד שבעבודה התאבון מתגבר כל כך. מכאן קלקול קיבה קשה ומחלת הקדחת. מהאחרונה סבלתי הרבה, וראיתי, שהיא נמצאת בקשר ישר עם מצב עכול המזון. אכילה שלא בזמנה, “בליעה” מיותרת בצהרים, מנה שאינך רגיל בה – גוררות אחריהן התקפה של קדחת, שכל כך נעשתה נהירה לי, שאדע את מועד־בואה חצי יום וגם מעת־לעת קודם. בשנים הראשונות היה העכול אצלי בלתי נורמלי לגמרי, לא היה אף פעם רצון לאכול; נסיתי שלא להביא אוכל אל פי במשך מעת־לעת, ולא הרגשתי רעב. אך עתה כבר התאקלמתי במדה ניכרת, כבר לא קדחתי כשנה, ותאבון יש, והגון עד מאד. הרבה יותר מקדחת נפוצות כאן מחלות העינים, שאינן נעימות ביחוד מפני הדבקותן החזקה. ילדי הפלחים, רובם ככולם חולים בעינים. בכל זאת ראיָתם של הפלחים הגדולים חדה משלנו.

על הרמות האקלים הרבה יותר טוב מאשר בשפלה. במקום שהאדמה שמנה האקלים מזיק יותר מאשר בחולות, כי האדמה הפוריה נמוכה מאד. ולרוב יש בקרבתה בצות מזיקות. לכן כלל גדול הוא –– להתישב תמיד על רמות; כל כפרי הערבים עומדים על גבעות. אכרי עקרון, שאדמתם מישור פורה ואף הר אחד אין בה, הוכרחו לבנות את בתיהם על רמה בלתי ניכרת כמעט, לפיכך נפוצו בהם הקדחת ומחלת העינים במדה מרוּבה. בעוד שבראשון־לציון ובגדרה מקרי המחלה מועטים עד מאד, ואלא שישנם צריך לזקוף רק על חשבון שנוי האקלים, – חולים בעקרון כמעט מחצית התושבים במשך כל הקיץ, וביחוד בחדשי אוגוסט וספטמבר. אך אין אנו רשאים להוציא משפט על טיבו של האקלים לפי השפעתו עלינו, החיים בתנאים יוצאים מן הכלל. אשר להשפעתו על בני המקום, יש להגיד כי בתוך יושבי הערים אין המחלות האמורות נפוצות יותר מאשר בארצות אחרות. בין הפלחים חולים העניים יותר תכופות מהעשירים.

מהסתכלויותינו הרבות נוכחנו, כי אופן חייים רציונלי, זהירות בדיאטה, מעון לא רע ונקיון חמור – מבטיחים בשלמות גם את העולה ממחלות עינים ומקדחת.

ב' במאי.    🔗

לפני הפסח נסע הירשׁ לפריז, ומנה את אוסובצקי ליושב־ראש זמני של ועד “חובבי־ציון”. הנהלתו של זה אינה נקיה כלל מדופי. הוא מסדר לו את הענינים על דעת עצמו, מבלי הועץ עם חברי הועד. חלפה העבודה הגלויה, הופיעו מדנים. הישיבות נקראות לעתים רחוקות, ואוסובצקי עושה הכל לפי ראות עיניו, וכמובן – מתוך פניות.

את חג הפסח בלינו בשמחה. נהוג אצל האכרים לצאת בימי חג בטיולים למושבות. הפעם הלכה עקרון כולה לבקר את גדרה. עם בני עקרון אנו חיים בידידות מיוחדת, כי הם מצטיינים כולם בפשטותם הגדולה ובטוב לבם. חתונה כי תהיה אצלם, ברית מילה או כל שמחה שהיא – תמיד ימצא בתוכם אחד, המעורר לצאת לגדרה, שנמצאת רק במרחק 40 רגע בעגלה; מיד רותמים עגלות, לוקחים יי"ש, יין, מיני תרגימה, אשר אצלנו יכול לקרות, שאינם בנמצא – ושמים פעמיהם לדרך. ועוד לא קרה הדבר שיתחרטו, כי לבלות בשמחה ובלב שלם כמו בגדרה אין יודעים בשום מושבה. כשראינו מרחוק קהל מגוּון, לבוש בגדי חג, על חמורים, פרדות ובעגלות רתומות לשורים, מלאנו שמחה רבה; מזה ומזה נשמעוּ אגב יריות קריאות ברכה: “תחי עקרון! תחי גדרה! הידד!”. וכיון שהצריף קטן הוא מהכיל את כל הקהל, סדרו שולחנות ומקומות לישיבה תחת כפת הרקיע; התחילו מזמזמים מיחמים, הופיע יין, ועד מהרה פתחו יחד בשירה, רקדו, התחבקו.

מלים אחדות על המושבה הזאת. בשנת 1882 היה הרב של קהלת ביליסטוק, אחד המפורסמים שבחובבי־ציון, עם עורך “הלבנון” בריל בפריז, ובקר את הברון, שאז כבר היה תומך בראשון־לציון. בכדי לקבל השקפה יסודית על אפשרות ההתישבות, דברו על לב הברון, שיקים בארץ־ישראל מושבה מאנשים, שכבר עסקו בחקלאות. הברון הסכים ומלא את ידי בריל להתחיל בדבר הזה. בריל נסע לרוסיה, בחר באחת המושבות העבריות 11 אנשים אכרים, השאיר לפי שעה את משפחותיהם על המקום, ואותם העביר לארץ־ישראל. הירש נתן להם מקום במקוה־ישראל, ושם עבדו כשנה, עד אשר נקנתה להם אדמה מצוינה במרחק שעתים מראשון־לציון, על יד הכפר הערבי “עקר” (עקרון). זמן רב עבר עד שבחרו להם את האדמה, אבל תחת זה בחרו אדמה, שאין טובה ממנה בכל הסביבה: לא הר אחד, לא גרגיר חול אחד – כולה מישור פורה.

המנוח מויאל השיג בשבילם רשיון להקים בנינים על שטח של שני דונמים, במקום הצר הזה אי־אפשר היה לבנות כל בית לבד, לפיכך הקימו שלושה שלושה בתים יחד. משני צדי הרחוב עומדים שני בנינים בעלי שתי קומות, וביניהם – מזה בית לפקידות, ומזה – בית־כנסת גבוה, שבקומתו התחתונה נמצאים: בית־מרקחת, בית־ספר, דירה למורה ודירה לשוחט. במרחק לא גדול מהמושבה נמצאת באר עם פרדס, המחולק לחלקים שוים בין האכרים. לשם הבראת האויר נטועה מול הבאר חורשה לא גדולה של עצי איקליפטוס. העקרונים אינם עוסקים כלל בנטיעות, כי אין להם אדמה מתאימה לכך, וכל משקם נשען על חקלאות לבד; הם עובדים את האדמה בשורים, ולכל אחד מהם 8 – 10 בהמות גסות: מושבה חקלאית גמורה, מבוססה. בעברנוּ בין שדות עקרון המבורכים, לא יכולנו להסיר עין מהם; רק אדם שהוא חקלאי בעצמו יכול להבין, עד כמה התענגנו למראה גבעולי החטה הצפופים, הדשנים עם עליהם הירוקים ושבליהם המלאות והכבדות. נכנסו לבית הפקידות, שבו יושב רב המושבה, אבי אוסובצקי. זהו חסיד זקן, וככל החסידים אין הוא משתמט מכל מיני הלולות. הוא שמח מאד לקראתנו, וכשהאולם המרווח נתמלא קהל אכרים, פנה לכולנו בזו הלשון: – רבותי! רגעי אושר באו לנו. דבר אשר לפני שנים אחדות לא היה חולם עליו אף איש מאתנו ואשר לראותו היו באים מתוך צמאון רבים מאחינו בגולה – הדבר הזה מתרחש עתה לעינינו. בארץ אבותינו, בארצנו הקדושה, יוצאת מושבה עברית לבקר את חברתה! למחזה המלבב הזה הבה נשכח נא את כל דאגות ימי החול – ונגילה!

הידד מחריש אזנים בא כתשובה על הזמנת בעל־הבית השמח לקראת אורחיו. הורמו כוסות, ומכל צד נשמעו ברכות:

– לחיי הברון!

– לחיי חברת חובבי־ציון ולחיי כל אחד ואחד מחבריה!

– לחיי כל דורשי ציון!

– לפריחת עקרון וגדרה!

התחילה הלולה עליזה, חסידית, שנמשכה כמה שעות אחרי חצות הלילה.

כ"ו במאי.    🔗

לפני זמן לא רב נזדמן לי לראות, כיצד הערבים מביאים לקבורה אדם גדול. הטכס נעשה במדה רחבה כזאת, שלבן־אירופה אפשר לראותו רק לעתים רחוקות מאד. בקנטרה יש זקן נכבד, נצר ממשפחה קדושה אצל הערבים; הוא היה בן־סמך גדול לפלחים ונקרא בשם “קדוש”. בכל עיר וכפר שבסביבה היתה השבועה הרגילה ביותר: “בחית־אל־קטרוי”: בחיי “הקטרי” (השיך הקטרי). ממקומות רחוקים היו נוהרים ובאים אליו ערבים למשפט, לקחת ברכה ועצה מפיו, ומובן, שאיש לא בא בידים ריקות. לי נזדמן פעמים אחדות לדבר אתו; זה היה אדם לא נבער, סימפטי, היה מתנהג בכובד ראש, בהכרת ערך עצמו, כדי להוציא מלבי כל ספק ביחס לקדושתו, היה משתדל להוכיח, שהוא יודע לרפא כל מחלה, להביא גשם וכדומה. בכלל היה נוהג בחכמה: כדי לשמור את כח השפעתו, היה ממעט בדברים ונראה לעיני הקהל רק לעתים רחוקות.

לפני חג הפסח חלה הקדוש; שיכי קטרה לא משו כל ימי מחלתו ממטתו. כשמת, עלה ראש השיכים מתוך יגון עמוק אל אחד המקומות הגבוהים שבכפר, קרע מעל עצמו את טלית־התכלת, (עָבייה), “עבית” ראש שיכים, הניעָהּ בכח מעל לראשו והתחיל מתיפח בכל און:

– בכו, הוי, בכו, בני קטרה, הכו על ראש בידיכם! בעוונינו נאסף איש־האלהים, שיך־אל־קטרוי! מהרו אל “בשיד”, הגידו לפלחים ב“מרר”, הודיעו לבני האיסלם ב“ג’לוד”, כי שקעה, שקעה שמשנו, כי לקח אַללַה מעל ראשנו את הצדיק, את חיינו!…

הוא הוסיף לדבר, וכל בני הכפר עטרו אותו: עלה קול יבבה מחרישה, קול יללה וקינה. רצים עפו לכל צד להודיע את הבשורה הרעה. במהרה התחילו נוהרות לקטרה תהלוכות מעברים שונים.

מכל כפר באו מלאכויות בסך: בראש נשאו את דגל הכפר, אחריו הלכו המנגנים, כשהם מנגנים ומתופפים בכלים שונים, ובאחרונה הלכו השיכים, הזקנים וה“דרוישים” המפורסמים ושרו שירי תפלה נוגים. הוציאו את גוף המת והניחוהו במקום גלוי. הערבים עשו סביבו מעגל גדול וצפוף, שהלך והתרחב עם בוא פנים חדשות, ולאט לאט השתרע על שטח גדול. וכל המעגל הגדול הזה, המוקף המון דגלים מתנופפים, היה עושה על פי פקודות ה“דרוִישִים” לכבודו של המת מיני תנועות פרא: כלם כרעו בבת אחת על ברכיהם, הורידו ראש על חזה – ופתאם התישרו הברכים, החזה והבטן הובלטו כהרף־עין, והראש השלך אחורנית. התנועות נעשו מתוך התפרצות, בכוח, עד שנשמעה חריקת פרקי הגוף.

מבפנים התהלכו ה“דרוישים”, כשהם מתנועעים בקלות, בהוד, ומניעים את ידיהם בקצב. מהם שרו בהתלהבות, כנראה, ספרו בשבחו של המת. פה ושם ישבו על הארץ ערביות וקוננו. אחרי שעות אחדות של תנועות טירוף ושגעון היתה על ההמון רוח עועים, שכרון. נורא היה להביט בפני הערבים: הפנים אדמו, העינים מלאו דם, ודומה היה – הנה הן יוצאות מחוריהן. ההתעוררות הגיעה לגבולה הקיצוני לא מחולות היו אלה, אלא עוית מתוך חוסר־הכרה, שבאה בלוית נחרה חזקה. הגיעה השעה לשאת את המת לבית הקברות. אחדים מהקנאים תפשו את המטה והתחילו רצים ומסתובבים עם המת מתוך שגעון; ההמון פרץ אחריהם מתוך יללת חֵמה, וכולם, בהמון הדגלים והנִסים, הסתובבו בסערה.

פתאום הרגשתי מכה בראש; פניתי, ואראה, שאחד הערבים הוא שכבדני בדגלו, וכבר מתכונן לשנות את מעשהו. נסוגותי אחור, והוא התנפל על חברי.

– מה זה, – שאלתי את אחד הערבים, – הוא משוגע?

– לא הוא “אולי” (איש אלהים); לא הוא המכה אתכם, כי אם הנביא מחמד בעצמו, כי חש שהאויר הוטמא על ידי בעלי אמונה נכריה.

– נוסו, יהודים, המלטו! – קראו לנו ערבים אחדים, שעוד לא אבדה בינתם לגמרי. – אם יראו שהנביא עונש אתכם, יהרגוכם!

אנחנו הבינונו היטב עד כמה שקולה העצה הזאת אני חששתי עוד לפני זה, שמא תצא רעה מזה, שאנו עומדים ורואים בעבודת קודש זאת, והתפלאתי, שאינם מבקשים אותנו להסתלק. ההמון המשתולל היה משמידנו, אלמלי ראה שעלינו התנפל ה“אולי”. ברחנו על נפשנו מפני האולי, אשר רדף אחרינו, כשהוא מניף בכח שאין לשער את הדגל הכבד והארוך, שאדם במצב נורמלי נושא אותו בקושי.

י"ד במאי.    🔗

לפני חדש וחצי, בערך, היה כאן שַׁאיד, פקידו של הברון. הוא עשה זמן מה במושבות, ואחר כך הלך עם אוסובצקי ירושלימה, להשתדל לפני הפשה בדבר רשיון לבנות בתים בראשון־לציון. הפשה הציע, שעשרה אנשים יֵעשו נתינים טורקים ויגישו בקשה אליו; הוא ישלח את הבקשה עם הסכמתו לקושטה, ואז – הוא בטוח בתוצאות רצויות.

גם אנחנו, הגדרתיים, עשינו כך, אך ספק גדול אם יצא מזה דבר. ראשית, אין לעצם ההשתדלות הזוּ כל יסוד. איך ירשו לנו לבנות בתים על אדמה השייכת באופן רשמי לאחר? שנית, לא נגיע לעולם לידי תוצאות ממשיות, אם נשב ונשתדל כאן. כמה כסף כבר הוצא על כל מיני “בקשישים”, – ומה התועלת?!

בראשון־לציון עומד בית־כנסת בלתי נשלם, בגדרה אינם נותנים לתקוע מסמר, – אין עבודות בנין בשום מקום. הפשה הירושלמי הוא שונאנו בנפש ועומד לנו תמיד לשטן על דרכנו. זהו אדם שמעטים כמותו בתורכיה: בעל שכל בריא, רצון ברזל, שונא בצע, פטריוט נלהב, העומד על משמר עניני מולדתו בכל תוקף ואינו עושה שום ותורים, עם הקונסוּלים, שהיו פה, הודות ליפוי־כוחם הרב, כמלכים קטנים ממש, התחיל נוהג בגאוה, מגבוה, ובכל חומר הדין. במקרה של התנגשות עם קונסול אינו מוַתר אף כמלוא שערה. הוא רודף על מעשה שוחד, אוהב את התורכי ואת הערבי ושונא את האירופים, אשר יחשבם לפרזיטים של ארץ מולדתו. בן אירופה, הבא לכאן, מדלג מתוך בטול על הפקידות המקומית ומכיר רק בשלטון הקונסול שלו, העומד לו למגן בכל מקרה. הממשלה, הקשורה בחוזים, אינה יכולה לעשות כלום ביחס לבני אירופה ועוברת בשתיקה על כל מעשי ערמה שלהם. בן חוץ־לארץ נהנה כאן מזכויות גדולות יותר מבן הארץ. ומובן מאליו, שתורכי ישר אינו יכול לראות בקור רוח מצב דברים שכזה.

את הפשה מרגיז הדבר, שהיהודים הבאים מחוץ־לארץ וקונים אדמה אינם רואים כל צורך לבקש רשיון לבנין בתים, והם בונים להם מבלי שאול, כאלו אין כאן שלטון, וכל איש הישר בעיניו יעשה. ככה עשו בראשון לציון וככה – גם בפתח־תקוה. בבוא הפקיד למלא את חובת משרתו, אינו יכול להוציא דבר מפי האירופי, ועל כל שאלותיו הוא מקבל תשובה יחיד: “לנו יש קונסול”. קצורו של דבר – כל קהלה של בני חוץ־לארץ היא בבחינת ממלכה בתוך ממלכה. כל פקיד קטן נושא בלבו התמרמרות על המצב הזה, ולעתים לא רחוקות תשמע מפיו טענות מעין אלה המובאות למעלה. מכאן האיסור על יהודי חוץ־לארץ לקנות אדמה, לבנות בתים ואפילו לשבת בארץ־ישראל, אך משנעשה נתין תורכי – מיד בטלות כל ההגבלות.

ידוע לנו היטב רצונו של הפשה, כי נתמזג בתוך שאר התושבים, נחדל להיות בעלי זכויות מיוחדות, ונכנע בהחלט לפני הפקידות המקומית – כלומר שנקבל עלינו את הנתינות התורכית. אבל לנו קשה להחליט בדבר הזה. כבר הספקנו לעמוד על מצבם של נתיני תורכיה בארץ־ישראל. הפקידות מתנהגת אתם באופן גרוע יותר מאשר עם כלבים, מוצצת את לשדם ורומסת ברגליה, מבלי שתֵענש על זה כלל; עלתה פלוגת חילים אל אחד הכפרים – חיבים להוציא להם מיד חלב, תרנגולות, שעורה לסוסים, כסף. בני השדרות העשירות ויושבי הערים אינם סובלים כלל מהשלטון, אך את הפלחים מנצלים מבלי רַחם. ישמור אלהים את הפלח מנפול בידי עושי המשפט המקומיים: הוא לא יכפר את פניהם לא בתפלה ולא במלחמה, ואפילו אם הוא צדיק כאיוב, לא ירפו ממנו, עד אשר לא יעמידו אותו ריקם מכל. גדול כוח החוק, – אם הסומך עליו תומכו במשען שוחד נאה. הערבים מתלוננים, כמובן, הרבה על השולטן ועל עושי רצונו, שעליהם יצא הפתגם: “הממשלה עוקרת משורש את אמונת האישׂלם”.

ובכל זאת יצטרכו האכרים, היום או מחר, להעשות נתינים תורכים, כי אם לאו, לא יתנו להם לבנות בתים ועל כל צעד ישימו להם מעצורים. לרגלי התנאים האלה ועוד הרבה אחרים, שאנחנו היהודים, נתונים בהם, תהיה ההתישבות אפשרית רק בתנאי, שהמתישבים בארץ הזאת יקבלו עליהם את הנתינות התורכית, – אם לא, אין כל תקוה, שהממשלה תצא בזמן מן הזמנים מגדרה ותחדל להיות אויב־בנפש לענין הישוב שלנו, – אויב אשר כל התחבולות והכספים לא יועילו כנגדו, כפי שידוע לנו כבר מתוך הנסיון.

אך בזה עוד לא תפתר השאלה לכל עמקה; עלינו להתחשב עם עוד גורם אחד, גורם פוליטי טהור, שעל פיו מתיחסת תורכיה באיבה להתישבותנו בארץ. הממשלה התורכית חוששת, שמא בהתגבר היהודים בארץ – יכבשוה, מסיבה זו קשה אפילו ליהודי תורכי דבר קבלת הרשיון לקנות אדמה ולבנות בית בארץ.

השקפה זו תמימה, כמובן, ובלתי מרחיקה לראות כלל. מספר היהודים כל כך מועט עתה בארץ, שאפילו אם היו פי עשר יותר לא היו יכולים לעורר כל חשש בלב הממשלה. ולעומת זה כבר ניכרת השפעתה הטובה של העליה: נוספו הרבה בנינים חדשים, הערים מלאו תנועה, והמסחר התפתח.

בהיות כל כך הרבה משפטים קדומים עלינו, אנחנו צריכים לעזוב לגמרי את תווכו של הפשה העוין אותנו, ולפנות בהשתדלות ישר לקושטה; רק שם אפשר לנו להגיע לידי אילו תוצאות. אם נצליח בקושטה, לא יהא לממשלה המקומית אלא – להשמע. אך דא עקא, שאין בתוכנו עתה לא כרמיה ולא מונטפיורי, אין בעת הזאת אנשים תקיפים כמוהם, שיתנו אל לבם את גורל עמם. בקושטה צריך להשתדל אדם בעל השפעה וְ…עשיר. אדם כזה ישנו אצלנו אחד, והוא – שוב אותו הברון. סודו בין כך ובין כך כבר גלוי לכל; אותו שאיד עצמו, המבזבז סכומים עצומים בהשתדלויות לפני הפשה ולפני אפנדים שונים, היה מגיע בקושטה למטרה בדרך יותר נכונה וקלה.

לפני עשרה ימים נזדמַנו עם שאיד ביפו. הוא שב אז מזכרון־יעקב ויהי בדרכו לפריז. הודיע לנו, כי הודות לדין־וחשבּון שלו על המצב הקשה של מושבתנו, נדב הברון את הסכום הדרוש לנו לסדור באר עם כל המכשירים הנחוצים לה. עתה מעכב רק ענין הרשיון.

כ"ז באבגוסט.    🔗

זמן מה אחרי נסיעתו של שאיד קבל אוסובצקי פקודה מהברון להכין בשביל גדרה 6 עגלות (שוין כ־2000 פרנק). מחצי יולי, עם כלות הדיש, הפסיקו חובבי־ציון את התמיכה והניחו אותנו לחיות על חשבון היבול. ואנחנו בעצמנו גרמנו לכך, כי על כל צעד ושעל הכרזנו, שיבול גדרה עתיד להיות מזהיר, בעוד שלי, למשל, הכניסה השעורה רק את דמי הזריעה, והחטה נתנה לי שני שערים; אצרף לזה עוד איזו הכנסות קלות ויצא, שיש לי למחיתי אני ולסוס בסך־הכל לחודש ימים וחצי. אצל אחדים היה המצב יותר טוב במקצת ואצל אחרים – עוד גרוע מזה. ומה, בעצם, הסיבה לתוצאות מעציבות כל כך של עבודתנו במשך עשרה חדשים? הן עבוד עבדנו בחריצות, סוסים וזריעה היו לנו, האדמה, גם לפי דברינו, מצוינה ובכמות מספיקה? הסיבה היא, שטעינו ועשינו משגה. אחרי ראשון־לציון נראתה לנו אדמתנו כגן־עדן. אדמת החרישה הכי טובה בארץ־ישראל היא מסוג הגיר־חמרי. כזו היא אדמת עקרון, חלקיה המשובחים של פתח־תקוה וכזו היא גם אדמת גדרה. אחרי ראשון־לציון היינו רשאים לקוות בבטחה, כי מאה דונמים אדמה פוריה, גם ביבול בינוני, שלפי השערתנו הוא 6 שערים, יספיקו לפרנסת משפחה לא גדולה. אך שכחנו, שענין עבודת אדמה בארץ־ישראל עוד לא ידוע לנו כלל ולא ראשון־לציון ואף לא מקוה־ישראל יכלו להקנות לנו מושג נכון עליה.

סדר העבודה תלוי לגמרי בעונת הגשמים. אחרי הגשמים הראשונים, משנִתנה אפשרות לתקוע את המחרשה באדמה, יוצא האכר מיד לחרוש. יש תבואות חורף ותבואות קיץ. על הראשונה נמנות: שעורה, חטה, תורמוס וכו‘; על השניה – דורה, שמשום וכו’. צמיחתה של תבואת החורף תלוי בזמן הגשמים ובשולה מתחיל בהִפסקם; את תבואת הקיץ זורעים אחרי הגשמים וצמיחתה חלה בזמן היובש. בזריעת המינים הראשונים יש להתחיל תיכן משנתנה האפשרות לכך והמקדים – מרויח. זמן של יום או יומים משפיע על כל מהלך הצמיחה. באותה העבודה עצמה – החלק שנזרע זמן ניכר לפני הזרע השני נותן יבול גדול פי שנים וגם פי שלשה. מזה מובן, שאחרי הגשם הראשון יקר כל רגע, אסור לאבד שעה כל־שהיא. הבהמה אינה צריכה להפסיק מעבודה, ומה גם שלפני זריעת החטה והשעורה טוב לחרוש קצת את האדמה מחדש. זריעת החורף נגמרת לרוב בימים הראשונים לינואר. זריעת הקיץ, כפי שאמרתי, מתחילה אחרי הפסק הגשמים. מכיון שאין אז לתבואה לחות מלמעלה (חוץ מטללים עבים), דרוש לה במדה מרובה לחות אצורה בחיק האדמה. כדי שהחלקה המוקדשה לתבואת קיץ תספוג לתוכה הרבה מים ולא תעלה עשבים רעים, חורשים אותה פעם מיד בהחל הגשמים ועוד 3 – 5 פעמים במשך החורף. אין לחרוש אחרי הגשם אדמה רטובה ביותר, כי אז אינה מתפוררת, אלא נעשית גושים גושים, המתקשים בחום השמש ומסיעים להתאדות הלחות מהקרקע. מכיון שלזריעות הקיץ נעבדת האדמה היטב, זורעים בשנה הבאה על הכרב תבואות חורף, שאחריה נועדה האדמה שוב לכרב וחוזר חלילה. כאן נהונה, איפוא, שיטת המחזור הכפול. אגב, אדמה כחושה מניחים הערבים אחרי זריעת החורף שנה אחת בור, שאז היא משמשת מרעה לצאן. מכל האמור ברור, שעבוד האדמה בזמנו ערכו חשוב, כטיב האדמה. אחרי הגשמים הראשונים העבודה מרובה: חורשים את ה“כרב”, זורעים בה חטה או שעורה, מכשירים את האדמה בשביל זריעת הקיץ ובשביל נטיעות, – אסור להשאיר חלקה בלתי חרושה. וברשות האכר אז לא יום קיץ ארוך, אלא יום חורף עם עשר שעות עבודה; לפיכך מספיקה המחרשה של הערבי לעבד רק 2 ־3 דונמים.

לא כאן המקום לפרש דקדוקים שונים בחקלאות, כגון: כוון הזמן, הרוח, ימי־שמש, גשם, – דקדוקים בעלי ערך מכריע ושלא במהרה נדע אותם בשלמות. חוסר־הנסיון שלנו כבר אינו גדול כל כך כמו בימי הוסד ראשון־לציון, בכל זאת הזיק לנו הרבה. הוא גזל הרבה מהזמן הכי יקר והכי חשוב, וזריעת החורף נעשתה באחור זמן.

כל שאר העבודות אף הן נעשו לא בזמנן ולא מתוך ידיעה מספיקה. זהו אחד הגורמים ליבול הגרוע. עוד נוכחנו, שיותר ממחצית אדמתנו היא הרי חול ואבן שאינם טובים לחקלאות; בחלקו של כל אחד מאתנו עלו, איפוא, ממאת הדונמים שלו רק 45 – 50 דונם ראויים לזריעה, ומאלה – רק 30 טובים. אך גם האדמה הטובה אינה כלל עידית גמורה, כמו ששערנו: היא לא רק גרועה מאדמת עקרון, כי אם גם נופלת מאדמת שכנינו – הערבים. כפי הנראה, היא מדולדלה עד מאד, כי עם היות לה כל הסימנים של קרקע טוב, אינה נותנת את יבולה. ביחוד מורגש כאן חסרון חקירות מדעיות על טיב הקרקעות. יועצינו היחידים עד היום הם הפלחים, שעם כל נסיונם, הם בכל זאת בורים במקצועם. הם רחוקים מאיניציאטיבה, ועומדים באותה המדרגה, שבה עמדו אבותיהם לפני אלפי שנים. האדמה נעבדת כאן בכלים הכי פרימיטיביים.

לנו דרושים אנשים בעלי נסיון, היודעים למעשה ובעיון את תנאי עבודת האדמה בארץ; מהם היינו יכולים ללמוד ולקבל עצה ברורה ומועילה. לעת עתה כל אחד מאתנו – ותורתו. בכל אשר תפנה, בכל מקצועות העבודה, אתה נתקל בחוסר מומחים. אין רופא בהמות, לא ביפו ולא בירושלים. לכל מחלה ומחלה של בהמה יודעים מגדלי הסוסים של הערבים תרופה אחת: לצרוב בברזל לוהט את המקום החולה. רופא בהמות מומחה היה מצליח כאן בעבודתו, כי הערבי שוקד על רפוי סוסו יותר מאשר על רפוי אשתו ובניו.

כשהכנסנו כבר את כל התבואה לגורן, לא יכולנו להתחיל בדישה, עד שבא רשיון מחוכר מס ה“עושר”. פריחת עבודת האדמה נחשבת בכל העולם ערובה נאמנה למצבה הטוב של הארץ, וכאן אחזה הממשלה בכל האמצעים כדי להחניק את עבודת האדמה. בכל העולם נחלקים המסים פחות או יותר ביושר בין כל שדרות החברה, וכאן אין הישוב העירוני נושא כמעט כלל בעול המסים. תעודת־מסע אינה דרושה כאן לשום איש, מלבד במקרה של נסיעה לחוץ־לארץ. יכל אתה לפתוח עסק של מיליונים ולא תשלם פרוטה לא לממשלה ולא לעיריה, כי אינך זקוק לשום תעודות. אין מכס על משקאות חריפים; אין סוגים, אין מעמד סוחרים, אין מעמד בעלי־מלאכה – איש כישר וכטוב בעיניו יעשה. יש, כמובן, מסים קלים אחדים, הנופלים גם על הישוב העירוני כגון: מכס על טבק, מס הבתים וביחוד מס המכס, הנגבה בכמות של8% משויה הכללי של הסחורה המובאה מחוץ לארץ – אך בכל כבדם רבצו הוצאות הממשלה על האכרים; מהם “פושטים שני עורות”, מהם מוצצים בלי רחם את כל הלשד. לפיכך קיומו של הפלח עלוב, אפילו אם יש לו אדמה משובחה ביותר.

קירות בתיהם של הפלחים עשויים טיט ומטויחים בזבל טרי, המתקשה לאט לאט ואינו מעביר מים. במקום הגג מניחים על הקירות קורות עץ ושופכים עליהן אדמה בלולה בקש. חלונות אין אפילו בבתי העשירים ביותר; לרהיטים אין זכר – לא שולחן, לא ספסל ולא מטה. חלק אחד מהבקתה תופסת אצטבה של אדמה, שעליה אוכלים בני הבנים וישנים, ובחלק השני נמצאים הבהמה, התבן וכיוצא; מחיצה בין שני החלקים אין, אדם ובהמה חיים ברפת אחת.

מזונו של הפלח דל ביותר. בשר הוא אוכל לעתים רחוקות מאד, רק בראותו שהבהמה עומדת לנפול, הוא ממהר והורגה בעוד מועד. מה שעולה בידו לאסוף, – ביצים, תרנגלות אחדות, דבש וכו' אין הוא מוציא לצרכיו הוא. את הצנון, למשל, הוא מוכר, והוא עצמו מסתפק בעלים. אין הוא מרשה לעצמו להכין לו לחם מקמח חטה, אך משתמש בקמח של דורה, שהוא יותר זול, אך כלל לא טעים ומזין כקמח החטה.

בתחילה היינו רואים בכל זה את קמצנותו הבלתי רגילה של הערבי, היינו בטוחים, שהם טומנים את כספם באדמה, אך בהמשך הזמן נוכחנו, כי טעינו טעות גדולה. אמנם גם העשירים חיים לא בהרבה יותר טוב מהעניים; בדעתם, עד כמה קשה להשיג כאן כספים, הם חרדים על הפרוטה ומשתדלים לקמץ ולטמון עד כמה שאפשר יותר; אך אמידים כאלה תמצא רק 4 – 5 בכל כפר, – השאר חיים חיי רעב. ואשם בכל זה המצב העלוב והמדכא של החקלאות בארץ.

לפי החוק חיבים לתת לממשלה מכל התבואה: עשירית, שביעית העשירית ורבע השביעית הזאת; משבעים פוד חיבים, איפא, לתת לממשלה 81/4 הפוד – כמעט שמינית היבול. אחוז זה כשלעצמו כבר די גדול, אך עיקר הרע לא בזה, אלא בדרך הגביה של ה“עשור”.

הקימקם מכריז בכל שנה החכרה פומבית על ה“עשור” של כל כפר וכפר שבגלילו; נמצא עשיר מהם הלוקח בחכירה כפרים אחדים. נתקל החוכר במעצור בשעת אספו את ה“עשור”, המשטרה מוכנה לבוא מיד לעזרתו. הופיע בכפר, הרי הוא אומד לו לפי ראות עינו, כמה תתן גורן זו וזו; מכילה הערמה 50 פוד הריהו מעריכה ב־100 פוד ויותר; ולפי זה הוא גובה “עשור” כפול. אין הפלח מרוצה מהערכתו של החוכר, הרשות בידו לחלק את כל התבואה הנמצאת על הגורן לעשרה חלקים שוים, והחוכר בוחר לו מהם חלק אחד שלם ומחצית מחלק אחר. אך בחוק הזה משתמשים רק התקיפים והעשירים, ולא הפלח הדל. התחיל הפלח לריב, מעליל עליו החוכר, שלא אסף כראוי את התבואה מן השדה, שהסתיר הרבה וכו'. אפשר לומר בדרך כלל, שהפלח נותן 1/4 היבול במקום 1/8, בכל אופן לא פחות מ־1/6. החוכר עומד ומאים בשוט חזק: לא ירשה לדוש, והפלח הדל מסכים לכל, כי היו מקרים, שעד התברר המשפט נשארה בינתים התבואה בלתי נדושה עד הגשמים.

לפני שנתים עלה על דעת שכנינו, בני קטרה, לעורר משפט נגד החוכר, שהעריך את תבואתם פי שנים ממדתה, ורצה, איפוא, לקבל 1/4 היבול במקום שמינית. התאוננו לפני הקימקם בעזה, ובראותם שכאן לא יעלה בידם כלום, החליטו, מתוך תקיפות בלתי רגילה אצל הפלחים, לפנות אל הפשה עצמו. נמנתה ועדה – ונטתה לצד החוכר. ובינתים הימים עוברים, חיָל בא וחיָל יוצא, ואת פנֵי כל אחד חיבים לכפֵר; הפלחים אִבדו הרבה כסף על הוצאות, ולבסוף הוכרחו להכנע.

מלבד המסים על היבול, יש עוד מסים קלים, כגון מס הקרקעות, מס הבתים, הבהמה וכו' וכו'. כל המסים הללו הרסו לגמרי את החקלאות. ובכל זאת היה אפשר לשאת את המסים המגיעים על פי החוק, אלמלא שרירות הלב הנוראה של הפקידים והחילים.

במובן זה מצבנו, כאירופים, יותר טוב; אתנו מתנהגים אחרת, כי מבינים, שנדע איך והיכן לבקש משפט צדק. עם גדוּל הישוב האירופי נעשה השלטון יותר זהיר גם ביחס לתושבי הארץ, ודבר זה מורגש בכל מקום בתורכיה. מצבו של הפלח בגליל יפו, למשל, המפותח יותר, קל הרבה מזה שבגליל עזה הנבער. אנחנו, היהודים, אין לנו לשלם אלא מס־הקרקעות, “עשור” ומס הבתים. אנו מקוים, שגם בהיותנו נתינים תורכים, ימצאו אנשים בעלי השפעה, היוצאים ובאים אצל הפשה, שיגינו על הענינים שלנו ויגבילו את שרירות הלב במסגרת החוק. לערבים אין כל זה, כי חסר להם בהחלט כל רגש פטריוטי, וכל עקבות של סולידריות. באמת אין אנשים תקיפים חסרים בתוכם; הללו היו יכולים לריב את ריבם של הפלחים העלובים לפני הפשה, הדורש טובה לבני השדרות הנמוכות, אך הערבים אינם דואגים איש לאחיו, זרים להם רגשות צבוריים; זהו עם יורד, הולך ומתנון.

י' באוקטובר.    🔗

משהוכנו העגלות, שנדב בשבילנו הברון, התחלנו לחשוב על טיוב אדמתנו, כי בקטרה יש זבל לרוב. הערבים אינם מטיבים את שדותיהם, כי אין לאיש מהם חלקה מסוימה. האדמה שיכת לכפר כולו, ואין להם רשות לחלקה ביניהם לצמיתות, אלא פעם אחת בשנתים נעשית חלוקה חדשה; מי שחלקו גדול יותר באדמת הקהל, מקבל חלקה יותר גדולה. ומכיון שאין לאיש נחלה קבועה, אינם דואגים לטיוב האדמה. כל האשפה מושלכת לרחוב, ולאט לאט היא הולכת ונערמת, עד שנגבבים הרים שלמים, שלבסוף מתחילים, לעתים רחוקות, לבנות עליהם בתים. יש הרבה כפרים הבנוים חלקם על הרי הזבל. בתחלה היו הערבים מרוצים, שלקחנו אצלם זבל, אך לאחר שהבינו, כי אפשר לקבל בעדו כסף, חדלו לתת חנם, והחלו לדרוש מחירים מופרזים. החלטנו לקנות אצלם הר קטן, ולשם זה באנו במשא־ומתן עם זקן ה“שיכים”.

בכל כפר ישנם שיכים אחדים, הנבחרים על ידי הפלחים ומתאשרים על ידי הממשלה; השיכים מנהלים את כל עניני הכפר, אוספים מסים ומתַּוכים בין הפלחים והממשלה. לשיך יש חותם, שהוא מטילו על כל ניר רשמי ועל כל חוזה במקום חתימת ידו, כי אין איש מהם יודע קרוא וכתוב. בכל דבר וענין חיבים השיכים להתיעץ עם בני הכפר, אך הכח, כמובן, בידם – כטוב בעיניהם יעשו. מנהל־הענינים הוא הלבלר – ה“כַּתִּיב”. אחד מהשיכים נמנה לראש, והוא ביחד עם ה“כַּתִּיב” מדבירים תחתם את כל הכפר. השיך הזה הסכים למכור לנו הר קטן ב־9 נפוליונים בתנאי, שלפלחים נגיד – ארבעה.

בערב אותו היום באנו לגמור את הענין. בכל כפר נמצא בית אבן, שבו בית־התפלה, ולעיתים לא רחוקות גם בית־ספר ומקום לעוברי אורח. ליד הבית הזה יושבים על הארץ, בבוקר ובערב, השיכים והאמידים שבכפר ודנים בעניני הקהל; משרת מיוחד מבשל קפה ומגישו לכל אחד בספלים קטנים. הערבים אוהבים לשבת בצל, ולכן יתישבו בבוקר על יד הקיר המערבי, ואחרי הצהרים על יד הקיר המזרחי של בית־הקהל.

כשהתקרבנו, קמו השיכים והנשארים ממקומם, לחצו את ידינו לחיצה קלה, והזמינו אותנו לשבת. משני הצדדים התחילו דברי השלום הרגילים:

– מה שלומך?

– מה חייך?

– מה מנת גורלך?

– מה שלום אביך?

– מה שלום אשתך? וכו'.

הערבי מקבל אורחים בחבה יתירה רק למראית־עין, כמובן. נפגשו שני מכירים, שזמן רב לא התראו פנים, הם מחבקים זה את זה, היינו, איש שם את ידיו על שכם רעהו, ומתנשקים שלוש פעמים, כלומר: מגיעים לחי אל לחי וממצמצים בשפתים לתוך האויר; או שהם שמים כל אחד יד על הלב ונוגעים כמעט יד הימנית ביד ימנית, כמו שנוהגים באירופה, רק בלי לחיצה. אחר כך מתחיל כל אחד לדרוש בשלום בני משפחתו של חברו, ומשתדל שלא לחַסֵר אף איש אחד מהם.

מתוך ברכות בלי סוף, אותות חבה ומחמאות ישבנו, כשאר המסובים, על הארץ בכִנוס־הרגלים. הגישו לנו קפה, שהערבים ישתוהו בלי סוכר.

–ומה חביבי, לא טעים הקפה? – פנה השיך אל אחד מאתנו. – מה לעשות, כולנו שותים בלי סוכר; הפלח עני, אין לו כסף.

– אנו רוצים לבקש, שתרשו לנו לקחת אצלכם זבל.

– בעונג רב, חביבי, הן היהודי והערבי אחים, – ענה אחד מזקני קטרה, ולמען הראות באופן מוחשי את אחוָתנו, שלב אצבע ימנית אל אצבע שמאלית במצב מאוזן; הזבל דבר יקר עד מאד, כמוהו כזהב, אחר כך תהיה לכם חטה – הנה כזאת! והוא הראה בידו למעלה מראשו. – כמה תשלמו לנו?

– הגידו כמה אתם רוצים?

– לא, הגידו אתם!

הערבי לא יגיד לך לעולם ראשון, כמה הוא רוצה בעד סחורתו; מתוך תקוה לקבל יותר, הוא עומד תמיד על דעתו, שהקונה יפתח ויגיד ראשון, כמה בדעתו לשלם. לעתים קרובות הוא עוזב את הקונה מתוך כך. זמן רב התעסקנו, עד שקם אחד ודרש מספר עגול, 50 נפוליון.

– מה אתה, חביבי, האבדה בינתך? השמעת מימיך, שבעד דבר פחות ערך כזה ידרשו כסף? אתם תנו לנו את ערמת הזבל, ונתַנו לכם “בקשיש” שני נפוליונים.

התחיל משא־ומתן טורד. הערבים הוזילו לאט לאט, ואנחנו בשֶלנו. לבסוף התערב בעל־בריתנו והפחית עד ששה נפוליונים; הצענו ארבעה והענין נגמר. כולם ידעו, כמובן, שהשיך משוחד, אך אין זה דבר חדש אצלם, ואיש אינו מתפלא על זה. בתוך כל הקהל נמצא רק איש צעיר אחד, שקרא מתוך מרימות־מה:

– אנשים “לא־יצלחו” אנחנו, כלבים! הארץ הזאת היתה פורחת לפנים, ואנו הפכנוה למדבר; אף עץ אחד לא נטענו פה, איננו יוצרים כלום, רק מחריבים, עצי זיתינו, תאנינו, בארותינו ואפילו המסגדים שלנו מצאנו מן המוכן, ובעצמנו לא עשינו מאומה. הביטה מסביב, הוי, המושלמי, וראה: עזובה, חרבות, שממה! מאות בשנים היה מונח אצלנו הזבל, ולא השתמשנו בו, עד שבאו היהודים, ומטיבים את שדותיהם בדמנו! אך כך נאה לנו: אנחנו חזירים, והם בני אדם! הם מטיבים את שדותיהם, אינם חושכים עמל, כדי לעדור ולעקור אבנים מהרי סלעים אלו, שהעלו קוצים. במקום שמקודם היו מהלכים עדרינו, ונשותינו היו מאספות צרכי הסקה, נטועים עתה כרמי זית וגפן. היהודים בונים בתים, חופרים בארות, מחַיים, משפרים ומטהרים את הארץ. האדמה בכתה מר, כי איש לא היה דואג לה; באו היהודים, וינחמוה, לכן תהיה אסירת תודה להם, ואתם, המושלמים, תאבדו!

זהו כמעט תרגום מדויק מדבריו הנלהבים של הפטריוט הצעיר, אך איש לא הטה אוזן לדברים. את הכסף החליטו להקדיש לבדק בית־התפלה, ואנחנו הלכנו עם השיך ועם ה“כתיב” לסדר חוזה. כשנכנסנו לבית השיך, ישבו נשיו ובניו על הרצפה סביב קערת חרס עם מאכל־התאוה של הפלחים העשירים – דיסה של אורז בשמן זיתים. הזמינו אותנו לטעום מן הדיסה, וגם אנחנו נספחנו אל החוג המשפחתי. בעל הבית שלח ידו מתוך גאון אל הקערה, לקח קומץ מן האורז, עִסָה אותו בידו עד שהיה לגוש מוצק, הקריבו אל פיו ובלעהו בעֹנג; הכל עשו כמוהו. מלאתי את בקשתם הנמרצה, ואקח גם אני מן האורז, אך כמה שעסיתיו בידי לא נדבק לגוש, וכשהקרבתיו אל פי, נשפך על שפמי ועל זקני לקול הצחוק שיצא מלב המסובים. על השיך היתה הרוח, והחליט לעשות הלולה קטנה; הוא צוה להגיש לנו בספל מעט דבש ופתא.

– “פתא” – זהו לחם ערבי, עשוי כעין לביבות; עושים אותה לרוב מקמח הדורה; הערבים אינם נותנים לבצק להחמיץ, אך מכינים אותו, עושים מיד את הפתא ואופים אותה על טבעת ברזל עגולה־מובלטה, שתחתה עורכים את האש. אין להותיר את הפתא ליום השני, ועוד יותר מזה: מכינים אותה לכל ארוחת־צהרים וערב. נגמר הכִּבוד, הוציא הכָּתִּיב מכיסו קסת, חוטרת מחודדה ופסת ניר, שבמקום שלחן החזיק אותה באצבעות ידו השמאלית, כמו שנוהגים לכתוב בכל ארץ תורכיה, והתחיל לערוך את החוזה.

למחרת התחלנו להוביל את הזבל, ובעבודה זו אנו עוסקים עד היום. הכל עובדים מתוך התאמצות בלתי רגילה, כי בטיוב האדמה אנו תולים את הצלחתנו. שדותינו נמצאים במרחק מאות צעדים אחדות, ובמשך יום מביא כל אחד 15 – 20 עגלות, היינו שבמשך 40 רגע העגלה מתמלאת, מָעברת ונשפכת, – עבודה לא קלה. אני רגיל לעבוד במתינות, בקור רוח; אך כאן גם אני מתלהב ואיני חס על עצמי, כאלו אני חופר זהב. ישנים אנו לא יותר מ־5 שעות במעת־לעת, אנו עיפים, רצוצים; דומני, שלו נתנה לי האפשרות, הייתי ישן ימים אחדים רצופים.

י"ג באוקטובר.    🔗

בקיץ האחרון ניכרת בכל שדרות הישוב העברי שביפו ובמושבות התענינות בחיים הציבוריים. כל בני־אירופה מאוחדים כאן בקהלות; הגרמנים יצרו להם את מושבתם הם, הצרפתים, האנגלים – את שלהם. והדבר טבעי לגמרי. נעדר כל החן והנוחיות של חיים־תרבותיים, זקוק האירופי בארץ הזאת לאיזה ספוק שהוא, ומרגיש צורך חזק בחיים צבוריים, שבלעדיהם היה יושב כל הימים תקוף געגועים ושעמום; ומשנוסדה קהלה של בני מולדתנו, הריהו מוצא לו מיד ענין.

בתוך יהודי יפו לא היתה ניכרת עד עתה כל שאיפה להתאחד; כולם היו מדוכאים ממלחמת הקיום הקשה. כל העסקים היו נגמרים בכשלון, כי על הערבי, שצרכיו מועטים, לא יוכל להתקים שום בית־מסחר ובית־מלאכה, והאירופים קונים מבני ארצם. אך עם התפתחות המושבות נמצאה עבודה לחנוני היהודי, לסוחר ולבעל המלאכה. נמצאו ביפו סוחרים יהודים גדולים, הבאים לעזרת העניים בהלואוֹת וכדומה.

משהרגישו היפואים תחת רגליהם בסיס פחות או יותר נאמן, התחילו עוסקים בשפור חייהם. הודות לאיניציאטיבה של אנשים צעירים אחדים, נוסדה ביפו בסוף חודש מאי “ספריה מושבתית”. רבים הסכימו ברצון לתת את ספריהם לספריה הכללית, מי במתנה ומי בהשאָלה, ובזמן הקצר נאספו יותר מ־400 כרכים. הרוצה לקבל ספרים לקריאה ולסיע להתפתחות הענין החשוב הזה מכניס במשך זמן ידוע לא פחות מ־½1 פרנק לחודש, המוקדש לחתימה על הוצאות עתיות שונות ולקנית ספרים חדשים. לספריה יש הרבה מנויים, שרובם בני־המושבות.

בסוף חודש יוני נוסדה ביפו חברה “עזרת ישראל”. החברה שכרה בית בעל שתי קומות וסדרה בקומה העליונה בית־חולים ובתחתונה – מעון זמני לעוברי־אורח. מאליו מובן, שלרגלי דלות האמצעים, הבאים רק מתשלומי דמי־חבר, מצערים מאד שני המוסדות האלה. בית־החולים מכיל בתוכו רק ארבע מטות: שתים לגברים ושתים לנשים. החולים מקבלים טפול מצוין. דוקטור ש. העובד אצל הברון בתור רופא המושבות, מבקר פעמים ביום את בית־החולים, וזולת זאת הוא מקבל שם פעמים בשבוע חולים, מבלי הבדל דת. רוקח העיר, יהודי, התחיב לקחת בעד רפואה על פי פקודה מבית־החולים לא יותר מ־15 קופ. רוסיות.

הקומה התחתונה נועדה בשביל הבאים מהאניה או המחכים לאניה, הזקוקים למעון ימים מספר, ואין ביכלתם לשלם. האורחים הנצרכים מקבלים פעמים ביום תה, ובאפשרות הראשונה חושבים לתת להם גם ארוחות חנם. חבר “עזרת ישראל” חיב להכניס בבת־אחת לא פחות מ־2 פרנק, ו־½ פרנק בכל חודש.

דבר יסוד החברה והספריה הקים שאון רב ביפו: אל כל אשר תכנס – משוחחים רק עליהן. אגב, אני איני יכול להוציא מלבי יחס של פקפוק מה־שהוא להתלהבות זו, כי יודע אנכי מן הנסיון את אי־הקביעות שלנו וכי כל מפעל טוב נעשה אצלנו מהר ענין של מפלגה. בכל זאת משמחת מאד העובדה, שהתעוררה ההכרה הצבורית ביפו. זהו הצעד הראשון בדרך העזרה העצמית, שלצערנו היא זרה לגמרי לאחינו בארץ הזאת.

מאורעות עוד יותר משמחים התרחשו במושבות של הברון, ביחוד הודות להשתדלותו של אוסובצקי. הוא מבין, שטובתו הוא וטובת המושבות דורשות, שהברון יגביר בלי הספק את פעולתו בארץ־ישראל, ולפיכך הוא מציע לפניו תמיד הצעות שונות שמטרתן תועלת המושבות.

פרי השתדלותו היתה קנית שתי חלקות אדמה. הראשונה, שטח של 1600 דונם, נקנתה בשביל בני עקרון, מהלך ½ שעה ממושבתם. כל אחד מהעקרונים הביא אתו בנים נשואים, חתנים, ויש משפחות בני 16 נפשות. ואף כי בשנה זו אינם מקבלים כבר תמיכה, ברור לכל, שאדמתם מעטה להם. עתה הגדילו את נחלותיהם, ואוסובצקי מקוה עוד לפעול אצל הברון, שלאדמה החדשה יעבירו את צעירי העקרונים, ובאופן כזה תוָצר לאט לאט מושבה חדשה. רעיון יפה זה כבר קבל, כמדומה, את הסכמתו של הברון.

חלקה עוד גדול מזו (3700), בשם, “עיון”, נקנתה באביב על הגבול המערבי של ראשון־לציון. עיון לא נועדה בשביל בני ראשון, שיש להם אדמה במדה מספיקה, אך נקנתה על מנת למכרָה חלקים חלקים.

הרוצה לרכוש לו חלקת אדמה בעיון צריך להביא תעודה מרב עדתו או מועד חובבי־ציון שׁבמקומו, שהוא אדם ישר וכי יש לו סכום כסף הגון, כדי שלא יהיה זקוק אחר כך לתמיכה. חוץ מזה התחיב כל קונה להתחיל עוד השנה מנטיעת כרם גפן ולקבל עד כמה שאפשר רק פועלים עברים. הברון נותן לבני עיון להשתמש חנם בבאר, בעצת רופא, בצרכי רפואה מבית־המרקחת שלו, בבית־הכנסת ועוד. מלבד זאת נתנו להם מקומות לבניה במושבה, והוצאות על השגת רשיון וכן גם ההשתדלות בענין זה לקח הברון על עצמו. אני מקדם בברכה את הנסיון של השיטה החדשה בישוב הארץ הקדושה, – שיטה, אשר לה, לפי הכרתי העמוקה, העתיד במפעלנו. ההתחלה היתה צריכה לבוא על ידי עניים, כי דרוש היה להראות דוגמה, לסלול דרך לבני השׂדרות האמידות, שלא רצו לסכן את רכושם. החלוצים עשו את שלהם; צריך לבסס את קיומם בסוס גמור. אך אם גם להבא נעסוק בסדור עניים, לא נרחיק ללכת, כי דרושים לכך סכומים עצומים. סדור איש עני עולה הרבה יותר ביוקר; לתת לו בבת אחת ובזמנו את כל הדרוש אין חברת הצדקה יכולה, וחברת חובבי־ציון תוכיח.

חברה זו הוציאה עד עתה על גדרה ועל פתח־תקוה 175 אלפים פרנק, בערך, – סכום הגון למדי! חלק חשוב של הכסף, הזה הוצא ללא תועלת, כי היה מתקבל קמעה, קמעה, לפי האסף דמי תשלומי החברים; רק לעתים רחוקות אפשר היה לעשות דבר בעל־ערך בסכומים הקטנים, לרוב היו מוּצָאים על תמיכה לבני המושבה וכד‘. בכל זאת אפשר להגיד בּבטחה, שגם המעט הזה שעשו חובבי־ציון היה עולה לברון בכפלים; אין, אמנם, במושבותיו מצוקת כספים, אך הכל נעשה לגמרי לא “כדרך בעל בית”. אולם כמה שישתדלו בענין סדור העניים, לא ישא הכסף המוּצא פרי, באשר אם האכר מסתדר על חשבונו הוא, מוציא כל פרוטה ופרוטה בזהירות ושומר בכל חסכון גמור. יש הרבה אנשים אמידים הרוצים להסתדר בארץ־ישראל; אך כל אחד מהם רוצה לרכוש לו דבר מוכן. הנה בכוון זה צריך להטות את כל הפעולה של חובבי־ציון; הם צריכים להיות המתחילים בענין קנית קרקעוֹת וסדור מושבות של אנשים אמידים. “עיוּן” היא מופת חותך לדברי. עוד לא הספיקו לפרסם על מכירת קרקעותיה, וכבר קפצו וקנו אותה; נמצא המון קונים שפני רבים מהם צריך היה להשיב ריקם. הנחות חנם, כגון מים וכד’ אינן כלל מן המוכרח; כל אחד ישלם ברצון את מאת – או מאתים – הרו"כ העולים בחלקו; לא ההנחות חשובות כאן, אלא עצם הדבר המוכן הניתן בלי טרדות. לעבודה הזאת דרוש לחובבי־ציון לא הרבה כסף, בערך, וזולת זאת יוחזר לה כספה בזמן קצר.

י"ח באוקטובר.    🔗

הודות לקנית עַיון, גדלה ראשון־לציון פי שנים ונוספו בה הרבה כוחות חדשים; יש לקוות, שעתידה מושבה זו להעשות עיָרה. הרצון שהובע פעם על ידי הברון, שראשון־לציון תהיה כלה כרם אחד, הולך ומתגשם במהירות. כבר נטעו כ־300 אלף עצי גפן והרבה מיני עצי פרי, שנקלטו יפה והולכים ומשגשגים במהירות בלתי רגילה.

עולם קטן זה, עולם ראשון־לציון, חי עתה את תקופת הזהב שלו, שעשועי־האמנות והחיים הצבוריים – בעצם פריחתם. במושבה נפתח בית־מרקחת, המתנהל על ידי אכר־רוקח. הוא גם חובש המושבה, והוא עם עוד אכר אחד הם בועדה הסניטרית, המשגיחה על הנקיון במושבה ובתוך הבתים. פעמים בשבוע פתוח שוק המושבה. אסור לערבים לחזור בסחורתם על הבתים, כלם צריכים לשבת במקום קבוע. אחד מבני המושבה משגיח, על פי התור, על הסדר שאיש לא יתערב בשעה שחברו מהפך בקניה, שהאכרים לא ישלמו למעלה מהמחיר ושלערבים לא תעשה עַולה. באמצע המושבה תלוי על עמודים גבוהים פעמון, המוֹדיע על ההתחלה ועל גמר העבודה; הוא גם מעיר את האכרים וקורא את הילדים לבית־הספר. נִתן קול הפעמון לא בזמנו הקבוע, הרי זה אות־מהומה, וכל האכרים נזעקים ובאים כהרף־עין. במושבה התישב קצב, המספק בשר טרי לא־ביוֹקר. נמצא גם אדם, שקנה לו סוס ועגלה קטנה, שהוא קורא אותה בגאון “דיליג’נס”, ומעביר בכל יום נוסעים מראשון־לציון ליפו וחזרה ב־25 קופ. נסיעה אחת. הענין הצליח, ובעל ההמצאה של הדיליג’נס המיוּחד במינו חי לו חיים לא רעים. בנו של אחד האכרים גלה כשרון פיוטי בלתי רגיל; הוא כתב בעברית שירים מוצלחים אחדים על נושאי ההתישבות, שירים שיש למצוא בהם רעיונות עמוקים והרגשה חיה. יש במושבה זַמָר בעל כשרון, ששמש במקהלת אחד התיאטרונים בפטרבורג. הוא התאים מנגינות לשירי הפיטן הצעיר, וכבר שרים אותם בכל המושבות וביפו.

מעתה מובן, שראשון־לציון הקסימה את שאיד בעת בקורו האחרון, שעליו ספרתי למעלה. הדין וחשבון שלו לברון היה כלו שבח למושבה – כפי שהוכיחו התוצאות. בתחלת יוני קבל אוסובצקי מכתב מהברון, המודיע, כי בתור פרס לאכרים ששקדו והצליחו בעבודתם ישלם את כל חובותיהם. משנוכחו בני ראשון, שכל עתידם תלוי בכרמים, החלו להקדיש את כל כוחם למטָעָם עד כמה שאפשר יותר. אך איש אחד אין בידו להספיק בעבוד נטיעה אלא מעט מאד, צריך לשכור פועלים; חוץ מגפנים, לא נתנה הפקידות כלום לצרכי העבוד, מלבד נפוליון או נפוליון וחצי למשפחה; התחילו האכרים להוציא כמעט את כל התמיכה על שכר פועלים, ובעצמם חיו חיי רעב ולא היו משלמים לחנוני את המגיע לו בעד צרכי־אוכל. במשך שנים אחדות הגיעו החובות של כל משפחה עד 100־200 רו"כ ויותר, ורבצו משא כבד על האכרים. הנה החליט הברון הנדיב לשלם את חובותיהם, ובתחילת אוגוסט נתקבלה עוד פקודה חדשה, כי השנה יתנו לאכרים 260 נפוליון לצרכי עבוד הכרמים. הכסף מתחלק כך, שמשפחה, שמספר עובדיה פחות מקבלת יותר. בחלקו של איש עולה מ־8 עד 25 נפוליון. תמיכה הגונה זו תועיל, בלי־ספק להגדלת מספר הכרמים השנה.

משהוטב מצבה של המושבה, הופיע בה חזיון מעציב – התפתחה נטיה חזקה לדברי מותרות. על האכר לצאת אחרי העבודה במלבוש נקי, אבל – צנוע, אך גבירות ראשון־לציון תופרות להן שמלות יקרות, לפי המודה האחרונה; ודאי לא רחוק היום, בו נזכה לראות גם התחרויות בהלבּשה. גם הגברים מזמינים להם חליפות יקרות.

הרבה אשמים בזה חובקי הידים שבאכרים, הרואים את עצמם כאן אריסטוקרטיה ושנשיהם מעמידות פנים של מטרוניתות מהעולם הגדול. הם, אמנם, אינם עושים את זה מתוך התהדרות עלובה לבד, מתוך אהבה לתכשיטים: רוצים הם לשמור כאן, עד כמה שאפשר, את כל ההוד שבחיים הקודמים. קשה להם להשכיח מלבם את זכר העבר; רבים היו רוצים לסדר את ביתם בטעם אירופי, שעם כלות עבודת היום, אחרי התרחצם ואחרי החליפם את מלבושם, יהיו יושבים ומסיחים את דעתם מהמציאות הגסה על ידי ספר ועניני כתיבה בתוך הקבינט או על ידי שיחה חיה עם אורחים בתוך אולם נאה, – כללו של דבר: להיות בשעת הפנאי אינטליגנט גמור.

קשה לאדם זר להבין, עד כמה מתפתחת כאן אצל אחדים שאיפה חולנית לנוחיות, דוקא משום זה שהיא אבדה להם. אך לשאיפה הזאת, שהיא טבעית וצודקת במדה ידועה, נותנים כאן יותר מדי מרחב; אדם המקבל תמיכה לצרכי יום־יום – שוקע בחובות והורס את מעמדו לשם מלבוש, ארונות של ארבעים רו"כ, שולחנות כתיבה וכו'. הדוגמה החיה פועלת בדברים שכאלה כמחלה מדבקת, ואפילו אנשים פשוטים ביותר החלו לחקות את מעשי האריסטוקרטיה, כביכול.

בתוך הברק החיצוני הזה לא חדלו, כמובן, הסכסוכים הפנימיים. אוסובצקי יצר סביבו מעין חצר מלכות, שבו רבו ושרצו פוליטיקה ורכילות. הזריז באנשי החצר מקבל תמיכות יוצאות מן הכלל, לפרקים די חשובות, בצורת שליחות בשכר, סיוע לתקון בית וכדו', כל אחד משתדל לקחת את לב אוסובצקי, שאינטריגות יותר זריזות משפיעות עליו יתר. הללו ירדו, הללו עלו: אוסובצקי קל־הדעת היה מחליף את מקורביו כזה “המחליף נעלי־יד”. סוף כל סוף העיפו כלם כדבעי, ובין האכרים התחיל צמאון לאחדות.

השאיפה הבלתי פוסקת לחיים צבוריים, סגולה יהודית משכבר, החלה להתבע בכח מיוחד ופרצה הפעם, בתחלת אוגוסט, בצורת יִסוד חברה רבת ענין, “רודפי שלום”, השונה תכלית שנוי מהאגודות שלפניה. אין כאן כל זכר לפוליטיקה, וכפי הנראה, שאפו מיסדיה רק למטרות מוסריות נעלות בלבד: שלום, אחוה ואהבה. המיסדים הם כל האכרים יחד עם המנהל. אנשים שהיו נוטרים איבה איש לחברו ושלא דברו זה עם זה במשך שנים, בקשו סליחה מתוך דמעות על עיניהם, התחבקו והתנשקו. נדפס ספר תקנות, שעל פיו אין החברה נושאת אופי מקומי בלבד והיא מעין כתה דתית, שחבריה חיבים להיות למופת של אהבה טהורה ונעלה ולהטיף על זו בכל מאודם. נתקבלו חברים מכל הישובים; הצטרפו במקום אחד עשרה חברים, הרשות בידם לפתוח סניף.

“רודפי השלום” החלו לשקוד על תקונם המוסדי של חבריהם; בכל ערבי שבתות היו נועדים לאספות, ואחרי בירור ענינים העומדים על הפרק, היו נושאים משאות ומנהלים שיחות בשאלות רוחניות. ענין החברה נותן חומר רב לחוקר לב האדם.

אחוה זו מעמידה אותי לפני חידה סתומה, אני מתחקה אחריה מתוך התענינות עֵרה ביותר, מבקר תכופות באספות ומשתדל לברר לעצמי, מה הוא הדבר המתרחש לנגד עיני. אינני תולה בּחברה הרבה תקוות, סובר אני שנדיבות הרוח הנלהבה לא תאריך ימים, מובנים לי גם הנמוקים הכמוסים שעל פיה נוצרה, – אך מביט אנכי מתוך התפלאות על פרוצס סודי זה שבנפש האדם.

בהשפעת התעודה המוסרית, שלקחו על עצמם, נעשו פתאום אנשים גסים משחתים וכבדי עוון – לאידיאליסטים. כל אחד שואף לעשות טוב לפי כוחותיו. העיקר הגדול של אהבת הרֵעַ נקלט כאן במובנו הכי טהור. אין כאן אף צל של גניבת דעת, אף משהו מזוייף, מעושה.

נפלא הדבר, עד כמה קבלת שאיפות נעלות בלב שלם משנָה מן היסוד גם את האנשים הכי משחתים. מיֵשרה את כל ההדורים שבנפשם, עושה אותם לאנשים עדינים, בעלי טקט, ענותנים, נותנת להם אפשרות לסגל בשלמות ולמלא בלי קושי מיוחד את הדק מן הדק שבחובות המוסר.

החברה עשתה חיל רב ביפו, בגדרה ואפילו בעקרון; רבים נתנו אמון בה ומהרו להספח אליה. משתומם בפני רוממות הנפש המתגלה בראשון־לציון, אני מסתפק לעת עתה בתפקיד של מסתכל מן הצד, אמנם מסתכל מתוך תשומת לב – למרות הדעה השוררת עתה בראשון־לציון, בגדרה וביפו, שכל אדם ישר צריך להספח לחברת “רודפי שלום”. לבּי לא ילך שבי, ואינני מניח אף רגע, כאחרים, שבני ראשון היו למלאכים, שזמן ארוך יתלהבו על ידי רעיון מפשט טהור, ושפתאום, מבלי כל כונות זרות, יעשו לשליחי־ברית־השלום בעולם.

כל השאיפות האידיאליות הללו צמחו על בסיס ההתמרמרות נגד הפקידות. האכרים הבינו, כי בהתחברם ליחידה אחת מוצקה יעשו לכוח, יהיו בטוחים מחרחורי ריב ויוכלו להדוף אחור את עלילותיו של הפקיד. ובכן, אין זה אלא פזמון חדש על נושא ישן, ואני מצטער, שרבים מבני גדרה שלנו לא הבינו את המשחק המפלגתי הזה, שעלינו לעמוד רחוק ממנו.

אוסובצקי תפס מהר, כי יצוק כאן דבר לא טוב. כל הנמנים על החברה נהנים בתוקף העקרונים הנעלים משויון גמור; במקרה של סכסוך בין חברים מתערבת החברה בדבר למען שמירת השלום, והחלטותיה מתמלאות בלי כל דבורים.

אוסובצקי ראה, שהוא לא מנהל כאן, אלא אחד האדם, כמו כולם; הוא הבין, כי יכול לבוא יום, שיקרא למשפט־אחים בדבר שבינו לבין אחד מן האכרים; כי יצטרך כחבר, לתת דין־וחשבון על מעשיו לפני החברה, לבו נבא לו סכנה, והוא מהר לצאת מהחברה. אז נמצאו אחדים, שבראותם, כי “רודפי השלום” אינם נושאים חן ושאם יתחברו אל אוסובצקי, יפתח להם מקור לשפע – חדלו מהמנות על החברה והתחילו חוזרים אחרי המנהל. אוסובצקי לא ידע, כדרכו, איך להתנהג ביחס לחברה המפילה עליו אימה, ותחת לעבור עליה מתוך בטול, אחז בנשקו התמידי – ברכילות וחרחורים, הוא הכריז מלחמה מכריעה על “רודפי השלום”. הללו אינם משנים, בכל זאת, את דרכם, מוסיפים לעמוד על גובה בלתי נתפס ועונים על כל ההתנפלויות הגסות בסליחה גמורה.

 

שנת 1887    🔗

הגדלת שטח אדמת ראשון־לציון ע"י קנית אדמת “עיון”; מטע הגפנים; הובלת “עולי רגל” לירושלים; ירושלים; הליכות חיי יהודי ירושלים; מצב העבודה והמלאכה בירושלים; בית הספר למלאכה של נסים בכר; התרכזות חבר משכילים עבריים בירושלים

כ"א במרץ שנת 1887.    🔗

כל אחד “מרודפי השלום” נושא על חזהו סיכה של כסף – אות המָנותו על החברה; סיכה זו היא לצנינים בעיני מתנגדיהם, מעוררת בהם רוגזה. פעולתם של “רודפי השלום” התבטאה בזמן הראשון במעשים מועילים שונים. אחד החברים הציע בביתו מעון חנם לעוברי־אורח; העמידו ארבע מטות, וכל איש יכול לבוא וללון שם. כדי לתת אפשרות לפועל עני וגם למבקרי המושבה לאכול ארוחה לא ביוקר, סדרו מעין מטבח במחירים זולים. נתנו לאשה עניה את כלי הבשול הדרושים, כסף לפתיחת המוסד ומקום; כל חנוני נותן לה הנחה של 5%, נתנו לה עוד הנחות שונות, קבעו מחירים לארוחת צהרים, למאכלים קלים וכו', –ובאופן כזה נִתן לאשה מקור פרנסה ולאדם זר – מקום לנוח ולאכול. לא שכחו עוד דבר ראוי לקהלה הגונה – ספריה; כולם הביאו אליה את ספריהם, שלרבים מהם היו במספר לא קטן, הנגרים התנדבו לעשות ארונות חנם, אחד החברים מסר מביתו חדר גדול בשביל אולם קריאה.

אך לאט לאט התחילו “רודפי השלום” לאַבד את כֹּח השליטה ברוחם ולענות על התנפלויותיה של כת אוסובצקי; הם נטו מדרך שאיפותיהם הקודמות, ו“למען השלום” התחילו להלחם עם המנהל, כמו שנבא לי לבי כבר מזמן. “להכעיס” את רודפי השלום – יסד גם אוסובצקי חברה וכוּנתה בשם יפה, מתוך הכת הנוטה אחריו, ומנהיגי האופוזיציה, שראו את הנולד, מהרו להשתמש בכח שהיה בידם – בפועלים העברים.

מיום קנית “עַיון”. שכפי האמור לעיל, נמכרה לכל אחד בתנאי שיקבל פועלים עבריים, ביותר; נתרבו הפועלים בראשון לציון במספר רב. היה בדעה לבנות להם במשך הימים בית, ואין ספק, שאלמלי באו תחת האפוטרופסות של הברון, ואפילו אם באופן בלתי ישר, היו רבים מהם מסתדרים לבסוף; לעת עתה שכר עבורם אוסובצקי מעון אצל אחד האכרים ונתן להם קרשים לסדור אצטבות. בתחלה היו רבים מפקפקים, אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערבים, עליהם אפשר לסמוך, בעוד שמהערבי אסור להסיר עין וצריך תמיד לעמוד ולהאיץ בו. ועוד סגולה אחת, שקשה היה לראותה מראש, נמצא בפועל העברי: הוא יודע את מקומו ומתיחס בכבוד לבעל הבית.

האכרים החלו לקבל בשמחה את הפועלים העברים וכמעט שהיו מוצאים אותם איש מידי חברו. אך הרצון להקים שאון, החולשה לתת גון אידיאלי לדבר הכי רגיל – הראו את פעולתם גם על פועלינו: מסביב הכל כל כך נרגשים, נרגזים ו“עושים פוליטיקה”, כל אחד נושא בלבו דאגה, נתון לאיזה עינים נשגבים, והם – אפסים מבוטלים. ובכן נוסדה בראשון־לציון אגודת הפועלים העבריים. מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה, החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה. על כל דבַר סכסוך שבין האכר, נותן העבודה, ופועלו או על כל עַולָה מדומה או ממשית שנעשתה ביחס לפועל, מופיע בא־כח האגודה לפני האכר ודורש באורים.

מובן מאליו, שבעל הבית, כשיש לו דבר עם פועלו, אינו רוצה לדעת שום אגודה, הבאה ודורשת משום־מה חשבון על מעשיו; כל בעל בית רוצה לעשות בשלו כאשר יטב בעיניו הוא ודורש שהפועל ימלא את חפצו בלי שום תנאים, ואם אמנם הוא מבכר את היהודי על הערבי, בכל זאת אינו אלא שכיר־יום אצלו, כזאת היא השקפתו של אדם בינוני, שבהעליבו במקרה את פועלו, יתפשר אתו בעצמו, ואינו סובל את התערבותו של איזה בא־כח מאגודה. ולוא היו, לכל הפחות, חברי האגודה אנשים מפותחים, פחות או יותר – אבל הם כולם אנשים מוגבלים, “בלתי מהוקצעים”. וחברי האגודה לא הצטמצמו במסגרת הצרה של עניניהם הפרטיים, הם התחילו דנים בנפשם כך: העובדה שלאכרים יש אדמה ולנו אין כל נכסי דלא ניידי עוד לא מחייבת, שאיננו צריכים ליהנות מכל זכויות; כל ארצות התרבות יש לפועלים זכות דעה כמו לסוחר, לבעל אחוזה ועוד. גם הפועלים הם חברי המושבה, כמו האכרים; גם ללבם קרובים עצבה ושמחתה של המושבה, וכל המתרחש בה נוגע גם להם.

הקברניטים של “רודפי השלום” השתדלו לעורר את הלך המחשבה הזה אצל הפועלים ואלה התחילו לבסוף להשתתף מתוך עֵרנות בחיים –הפוליטיים של המושבה ויקדו מתוך שנאה מלב טהור לפקידות. לכל אדם בר־דעת היה ברור, כי אם כך או אחרת תגָמרנה מהמהומות בראשון־לציון – הפועלים יסבלו בכל אופן; הבינו את הדבר גם ראשי “רודפי השלום”, בכל זאת הוסיפו למשוך את הפעלים מחוסרי־ההכרה לתוך המשחק המסוכן. “חסידי” אוסובצקי חדלו לקבל פועלים עברים. הזעם הלך וגבר, המשטמה נעשתה יותר ויותר חריפה, התחילה מלחמה אכזריה. ראשי המערכות היו יושבים עד שעה מאוחרת בלילה וממציאים תחבולות ערמה להכשיל את שונאיהם; אחזו בכל מיני אמצעים, ומה הם האמצעים – כבר ידוע. יש להודות, גם זה, ש“רודפי השלום” נלחמו מתוך הכרת־ערך ידועה, מה שאין כן כת אוסובצקי, שכולה מהפחותים שבמושבה, אנשים משוחדים, שאינם מושכים את ידם מכל מעשה מכוער. אך עם כל היות האופוזיציה צודקת באופן יחסי, אם גם לא נדבר על התוצאות, שאליהן יכולה להביא המלחמה הנואשה, – אינני רואה פשוט כל ממש בשאיפותיהם של “רודפי השלום”. התקוממו לא נגד אוסובצקי בלבד, אלא נגד שטת הפקידוּת בכלל. אני תמים דעה אתם בכל לבי, אחרי שהרגשתי בעצמי, כיצד עובדים חיי אדם הגון תחת העול המשפיל של כל אותם הדיגורים, האוסובצקים וכדומה. אבל מה לעשות? מה הוא המשטר שהם מציעים במקום זה הקיָם? בלב מר אנחנו מוכרחים להודות, שהנהלה עצמית אינה אלא־אגדה; לא פעם ניתנה לנו כבר הזדמנות להוכח בדבר הזה, והמאורעות האחרונים עוד מאשרים את העובדה: שנאת שתי המפלגות פרצה במדה נוראה כזו, שמ. פינס קבל על עצמו את הטורח להשקיט את הריב ולמצוא איזו פשרה. זמן רב טרח, הוכיח, באר, עד שהסכימו בעלי־הריב לסמוך על ועדה של ארבעה אנשים, שהחלטתה תתמלא כחוב קדוש במשך 6 חדשים. אחרי עיון רב ואחרי בירור השאלה קבלה הועדה החלטה, שבקויה הכלליים הם כדלהלן.

שלטונו של אוסובצקי מצטמצם בהרבה, הוא מנהל רק את הענינים החצוניים של המושבה. להנהלת הענינים הפנימיים בחרה הועדה בועד, שבו נכנסו אנשים משתי המפלגות. אוסובצקי התחיב לסיע למלוי כל החלטות הועדה. היתה התפיסות נוגעת עד הלב, והועד נגש למלא את אשר הוטל עליו. לכאורה היתה צריכה המושבה להיות מרוצה מהכנעתו הגלויה של אוסובצקי, ובכדי להוכיח שהיא ראויה להנהלה העצמית, שהכירו בה באופן רשמי, היתה צריכה לשמור סדר גמור לזמן ידוע; אך לא מניה ולא מקצתיה. האכרים הוכיחו גלוי לכל, כי רק השוט יכול לנהוג בהם.

רבים ראו עלבון לעצמם, שלא צרפו אותם לועד, והתחילו מנהלים תעמולה נגדו. מן היום הראשון החלו ללגלג עליו; איש לא רצה להשמע להחלטותיו מרצונו הטוב. אוסובצקי מלא את ההתחיבות שקבל על עצמו בפני הועדה, ביתר נאמנות מהמושבה עצמה. התחילו דורשים ועד חדש, ואליו הציעו כמעט את מחצית בני המושבה. כדי לתת ספוק לאהבת־הכבוד של כל אחד, החליטו, שהענינים יתנהלו על ידי כל האכרים – פעם על פי התור ופעם לפי גורל. ובאופן כזה הכשילו האכרים את עצמם; הם הראו בעליל, עד כמה אין יסוד לטענותיהם על הנהגה־עצמית, שאינם מוכשרים אליה. גם אצל עמים אחרים יש מפלגות, סכסוכים, אהבת כבוד וכו'; באנגליה ובצרפת יושבים בבית־הנבחרים מאות אנשים וכל אחד עומד בתוקף על דעתו הוא, אך משהחליט הרוב כך או אחרת, נשמעים השאר בלי כל תנאי, ובמדינה יודעים, שהממשלה הוציאה חוק זה ואין לשנותו.

אך אצלנו לא כן; כל יהודי ויהודי יוצר לו עולם קטן לעצמו, ורק העולם הזה קיים בשבילו, – מחוצה לו אינו רוצה להכיר בשום דבר; רוצה הוא שהכל יעשו דוקא כמו שהוא מוצא לנכון; אינו נשמע לדעה שאינה נראית לו, ורואה חובה לעצמו לעמוד ולהודיע לאספה, כי הרשות בידה להחליט כפי שייטב בעיניה, אך הוּא לא יכנע בפני החלטות שכאלה, ויהא נוהג לפי שיטתו הוא. מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, כולנו, מקטן ועד גדול, ואפילו הטובים שבתוכנו – עם קשה עורף, בלתי שָׁקט. אנו צריכים להוציא מלבנו לזמן רב – אמנם, נאמין, שלא לעולם – את שאיפה הנלהבה להנהיג במושבותינו שלטון עצמי חפשי ובלתי תלוי. עלינו ללמוד קודם להשָׁמע, בלי זה לא יתכן שום סדר שהוא. נסיונותינו בכוון זה לא הביאו לידי תוצאו בשום מקום. בגדרה, לכאורה, קל להשליט מנוחה בכוון זה לא הביאו לידי תוצאות בשום מקום. בגדרה, לכאורה, קל להשליט מנוחה וסדר למופת; בסך־הכל עשרת וחצי עשרת אנשים, בני אדם פחות או יותר אינטליגנטיים, צעירים, בלתי נתונים בעול משפחה, שיד החיים עוד לא חלה בהם, – וגם פה אינם יכולים בשום־אופן להשלים איש עם אחיו, כאילו – אלהים יודע, איזו ירושה הם מחלקים ביניהם. לכן באתי לידי מסקנה, כי כל החלומות על שלטון עצמי למופת ועל חופש בלתי מוגבל, שעד עתה נלחמתי עליהם בהתלהבות, צריכים להשכח לעת־עתה ולהבדל, כמכשול, ממפעל ההתישבות, שרק אותה עלינו לזכור בכל עת.

יגדל נא מספר אחינו בערים, תרבינה המושבות ויעצם רכושם של האכרים, נעמוד נא על בסיס מוצק – או אז עוד ישמע העולם אמתיות גדולות מפינו. לעת־עתה הבה נרחיק מלבנו בכל עוז את המחשבות הנוגות על שנאת השלום שבתוכנו; הן האחדות והמשמעת סומכות בכל מקום בעיקר על כח משטרה פשוט, ואינן עומדות על מדותיהם היפות של יחידים בודדים. טועים האכרים, הרואים את מצבם תחת שלטון הפקידות כמצב של עבדות ושעבוד. אנו דורשים חופש יותר גדול מזה שהיה לנו עד בואנו לארץ־ישראל. במקום מגורי על אחד מאתנו קודם, היו הסכסוכים שבינו ובין אחרים וכל דבר חטא נחתכים על ידי שופט, שלא אנחנו בחרנו בו, ממנו גבו מסים פקידי משטרה, שלא אנחנו הפקדנו אותם, כל חיינו היו עוברים במסגרת של חוקים מסוימה, שבקביעותה לא לקחנו כל חלק. רק בחוג החיים הפרטיים היינו חופשים, – ופה איננו רוצים להכיר בשום שלטון. תארו בנפשכם, שפקידות זו, אשר תשנאוה כל כך, היא שלטון עם בתי משפט, משטרה וכו',– וראיתם, שאתם באים בדרישות מוגזמות.

אמנם, שלטון הפקיד בראשון־לציון מורגש יותר משלטון של פקיד ממשלה, אבל זה נובע ממצב הדברים כאן. הפקיד בא במגע עם חיי הבית של האכרים, משום שהם מקבלים מידו אמצעים לקיומם. קצור הדברים – אני רואה את הפקידות כרעה שאין להמלט ממנה. אך הפקיד צריך לעמוד כם האכרים ביחסים רשמיים גמורים, לבלתי התרועע ולבלי בוא בריב איתם. צריך שלא יהיה לו כל ענין אל חייו הפרטיים של האכר; באים אליו בענין מה, הוא צריך לשמוע, לענות, מבלי הכנס בטענות־ומענות, מבלי בוא בשיחות ארוכות, ובעיקר – מבלי הטות אוזן ללחישות ולדברי רכילות. יש ברצונו כמובן, לקבוע יחוסים יותר אינטימיים עם אחדים מהאכרים הכי נכבדים – הן גם הוא זקוק לחברה, אבל אסור לו להרשות לעצמו דבר שכזה. רק באופן כזה יכל הפקיד להפסיק כל מיני התמרמרות וטינה. לאינטליגנטים שלנו לא תהא נעימה, כמובן, “הגאוה” המדומה של הפקיד, להם יהיה קשה להשלים עם משטר שכזה, שירחיק אותם לגמרי מעניני הפוליטיקה. ואמנם ראויים האנשים האלה לחמלה.

– קרועים מהעולם התרבותי, הם רואים את עצמם כנתונים בתוך יער, בתוך אטמוספירה זרה, מחניקה. המציאות הגסה, שאינם רגילים בה, נמאסה עליהם, חלומותיהם האידִילִיים הקודמים נתבדו, האידיאל הלאומי עצמו אבד את חנו בשל משבר־החיים המכריע ובשל המסות הקשות שהגורל הזועם מנה להם בארץ הזאת. אנשים אלו, שטעמו מעץ הדעת, אינם יכולים למצוא ספוק בחיי עובד פשוט, דאגה כבדה אוכלת את חייהם, הם מרגישים בלבם פצע עמוק, קוסס, הנשמה תכלה למוצא, לפעולה, שבה היו יכולים למלא, לוא גם במעט, את אשר אבד להם. רק מטרה אחת לפניהם, שלפיה הם יכולים עוד לכון את כחותיהם, – עבודה צבורית רותחת. הם נעשים אנשי פוליטיקה, יוצרים חברות, אגודות ו… אי־סדרים. כן, אי־סדרים, – זהו הדבר היחידי, שהמושבות מקבלות עתה מחבריהן האינטליגנטיים! הם נתנו דחיפה לענין הישוב, יסדו מושבות, ואין לקפּח את שכרם; אך עתה הם עוצרים בעצמם בעד התפתחותן הטבעית של המושבות וגורמים להן רק נזק. כמה קשה לאנשים, שבמשך שנים אחדות הקדישו את מיטב כחותיהם, את משאות נפשם הכי טהורות למפעל אהוב – כשהם רואים את עצמם פתאום בלתי נחוצים, מיותרים וגם מזיקים למפעל הזה!

חיי כל אחד מהם הם טרגדיה מרה, מוסר לרבים. כן, צר על זה, צר על אחרת, אך… עוד יותר צר על ההתישבות, ולזו מיותרים עתה האנשים האינטליגנטיים לגמרי. במושבות נחוצים עובדים פשוטים, שעינם תהיה באדמתם ולא בשמים, ואתם, שאינכם מוכשרים ליצור כאן כלום במוחותיכם הנלהבים ולהשלים עם העתיד השוקט הצפוי לכם – מוטב שתסתלקו, אם כנים אתם, ואל נא תתנקשו בנפש הישוב, ואל תחתרו תחת יסודו, כי לא לכם לבד נוצר! אך האינטליגנציה של ראשון־לציון, מלבד אחרים יוצאים מן הכלל, המפותחה עד כדי כך, שאינה מוכשרה לעבודת האדמה ובכלל לעבודה פיזית, אינה נושאת בלבה, לצערנו, שאיפות נעלות ביותר, וסמי לגמרי – טהרת נפש ונמוקים שאין אתם פניות במלחמתם מלחמת היושר והצדק, כביכול. קול ההגיון והחובה הבלתי משוחד זר עתה לגמרי לאכרי ראשון־לציון, ובקצף על פיהם הם קוראים: ־ אם תלך ההתישבות בדרך שכזאת, מוטב לה שתאבד!

אף כי עלה בידי אוסובצקי למשוך אליו עוד שנים־שלשה אנשים, בכל זאת היתה מפלגתו קטנה עד מאד, בעוד שעל “רודפי השלום” נמנו כמעט כל בני המושבה. שני הצדדים הגיעו עד ל“נקודת הרתיחה” העליונה. מיום ליום חכו להתפרצות שלא אחרה לבוא.

במושבה התישב זמנית בן־אדם מבולבל, ג. וגרם החטא, שחולה־רוח זה החל להתערב בעניני פוליטיקה, ו“רודפי־השלום” מהרו ל“העלות את הלויתן בחכתם”. התלהב לבו של ג. מתוך השתתפות חמה בגורל הנדכאים והמשועבדים ומתוך שנאה יוקדת לנוֹגש; התחיל מבקר את אספות האופוזיציה, נושא נאומים לפני אגודת הפועלים ומחרף, כמובן, בכל מקום את אוסבצקי, והמעט לו זה, הלך ללמד בינה גם את תועי־עקרון ולקומם אותם נגד לוחצם. אוסובצקי היה עושה, לדעתי, בחכמה, אלמלי לא שם לב כלל למטורף הזה, – אך הוא חשב אחרת, והחליט לגרשו מראשון־לציון. ג. התגורר בחדרו של נשיא אגודת הפועלים, בבית אכר, שקבל את אדמתו וביתו וכל אשר לו מהברון. צוה אוסובצקי על האכר, שיגרש את ג. מהבית; האכר ענה, שאינו יכול לעשות כדבר הזה, כי את החדר השכיר וכבר קבל את שכר־הדירה למפרע; הודיע לו אוסובצקי בהחלט, שאם לא ימלא תיכף ומיד אחרי פקודתו, ישלח מהר טלגרמה לפריז, ובמשך 48 שעות יוצא מהבית. האיש המסכן, המטופל במשפחה גדולה, בא אל דיָריו ושפך את מרי שיחו.

– אנחנו נעמיד פנים כאלו הוצאנו אותך בכח, – ענו לו – ולא יוסיף אוסובצקי להציק אותך.

וידים אמיצות תפשו מיד את בעל הבית והוציאוהו החוצה. הערמה השיגה את מטרתה, ואוסובצקי לקח את הענין בידו הוא. בשעה שאיש לא היה בבית, שלח לשם את אחד מאנשיו, והלז פרק את הדלת והחלונות והוציא את חפציו של ג. החוצה. נקל לתאר, עד כמה גדלה חמת הדירים בשובם מהעבודה. כל חברי אגודת הפועלים נאספו לדרוש את משפט מנהיגם הגדול, כלם יחד פנו והלכו בחמת זעם לבית הפקידות. אוסובצקי נבהל, צוה לסגור את הדלתות, מהר כמשוגע אל החלון והתחיל לירות. הפועלים פתחו את הדלתות, הפילו ארצה אחדים מחסידי הפקידות, שנסו לחסום בפניהם את הדרך, והתפרצו לתוך האולם. אוסובצקי ובני משפחתו התחבאו, אך הפועלים התחילו מכים באגרופיהם בשלחן ודורשים שמיד יחזרו להם החלונות והדלתות, וָלא – יהרסו את הבית. אוסובצקי שלח אנשים אחדים למלא את דרישת הפועלים, אך ביחד עם זה שלח מיד פרש ליפו להביא חילי־הממשלה. האכרים עמדו כל הזמן מן הצד, מחכים לתוצאות הדבר, אך משנודע להם, ששלחו להביא חילים, מהרו שנים ממנהיגי “רודפי השלום” אל אוסובצקי והחלו להפציר בו, שישיב את פקודתו, שיחזור בו, – כי אם יבואו חילים, יהיה כאן הרג רב, ישפך דם כמים. אך אוסובצקי לא הטה אוזן לכל הבקשות.

– שקר אתם דוברים, לא תהיה כל שפיכות דמים, כלכם תתחבאו בבתים. פחדנים אתם, חיל אחד יאסור את כולכם!

האכרים ומנהלם כבר פרצו מזמן את גבול המותר, כבר מזמן אבדו את כח השופט, דעתם נספחה בזרם האבדון של תאווֹת מתפרצות. כעבור זמן מה בא הירש. עוד לא הספיק לחקור היטב את הדבר, ופלוגה לא גדולה של חילים מצלצלים בדרבונותיהם ובנשקם, באה ביעף ואתם נִשא במרכבה אופיצר.

כאילו זרם חשׁמלי החריד את המושבה: כהרף־עין פרצו הכל אל המגרש, מנער ועד זקן, כשהם לוחצים מתוך עוית בידיהם הקפוצות אקדחים, סכינים וכל הבא ביד. קשה לתאר את ההתרגזות הכללית, הפנים נעוו מחימה, מכל צד נשמעו חריקות שנים, יבבות נחנקות ואנחות; בכלם השתררה החלטה נמרצה. גם בגורלי נפל להמצא שם, רעדתי כמתוך קדחת, בגופי עבר קור, לבי פג, ורק אחת הרגשתי – כי באו חילים לאסור יהודים.

ברגע זה לא חשב איש לא על עצמו ולא על שום דבר: המאורע המחפיר, עלבון הדמים שלא ימחה, האפיל על הכל. ההמון הלך והתקרב דום אל החילים… גרם המזל, שהירש התערב בדבר בעוד מועד. הוא לא פלל בשום אופן לראות אפקט כזה; חרד מפני התוצאות של התגרה הנוראה, מהר לקדם את הסערה הזועמת ופנה להרגיע את האכרים, בהבטיחו, שלא באו אלה כי אם לקחת מכאן את הפועלים. אך האכרים דרשו, שיוציאו מיד את החילים, והירש הבין שאין לו אלא למלא את דרישתם. אחר כך דרשו, שאוסובצקי יעזוב מיד את המושבה. הירש ראה, כי לא עת לריב עתה, והסכים להוליך את אוסובצקי. ומכיון שהאכרים היו נרגזים כל כך, שאי אפשר היה לבוא אתם בדברים, קבל הירש הבטחה מהם, שישמרו על המנוחה והשלום, ובעוד יומים יבא וידוּן על הדבר. ו“רודפי השלום” אמרו להשתמש בתנאים הנוחים להם; במשך כל היום הבא התנהלה תעמולה נמרצה. אחרי סקנדל שכזה חשבו גם חסידי אוסובצקי, שכבר נגזר דינו, – וכל האכרים החליטו לדרוש מחר מהירש, שאוסובצקי לא ישוב עוד ויהי מה, למושבה. כששב הירש ושמע דרישה מוחלטת כזאת, הראה ותרנות בלתי רגילה ולקח על עצמו ברוב טובו להציע את הדרישה לפני הברון. האכרים סמכו על הירש כעל חומה בצורה. הם שכחו, כי איש־הברזל הזה לא סלח מעולם הפרעת סדרים ומשמעת ומעולם לא אהב את העבודה הרוחנית שלנו, שראה בה רק תוצאת תכונותינו הסוערות. הם האמינו, שהירש תמים־דעה אתם, ולא הבינו, שכל חפצו עתה לענוש גם את האכרים וגם את אוסובצקי יחד. אגב, עד עתה העידו כל העובדות לטובת האכרים, הם היו התובעים ואוסובצקי – הנאשם. אך מהר נשתנו פני הדברים.

למחרת בא מברלין ליפו ה' סיגמונד זימל, שרצה לראות בעיניו את הישוב ולהוציא עליו את משפטו. התהלכו שמועות, שאם משפטו יהיה חיובי, יתנו רבים מעשירי היהודים שבגרמניה סכומים גדולים לטובת הישוב. ביחוד חכו לבואו בני גדרה ופתח־תקוה; הם תלוּ עתה את תקותם באיש הזה, אחרי שקופת חובבי־ציון כבר נתרוקנה. זימל ירד מהאניה, ובלוית הירש ואוסובצקי שם פניו מיד לראשון־לציון. הירש חשב, שבזכות האורח הנכבד ימנעו האכרים עתה ממריבות. כמעט כל אכרי פתח־תקוה לוו את זימל בדרכו; הם חששו מפני שערוריה, והיו מוכנים לעמוד בכל תוקף נגד מעשי אלמות. בבוקר אותו היום קבלנו פתקה מפינס, ששהה אז ביפו, כי נמהר לראשון־לציון ונשתדל לקדם את השערוריה, היכולה להתפרץ שם. רתמנו עגלות ונצא מיד לדרך. לא רחוק מראשון־לציון הגיע לאזנינו קול שאון, וחרדים, התחלנו לדפוק את הסוסים. כשעליתי למושבה ועברתי לפני בית הפקידות שמעתי את צעקותיהם ההיסטריות של בני בית אוסובצקי. הרחוב היה מלא אדם: כל ההמון הגדול, שבתוכו נראו פניהם הבוערים של הפועלים ואחדים מבני גדרה שלנו, המה והחריד את האויר בקריאות זעם:

– הלאה, הלאה מכאן, אוסובצקי! ה־ל־אה!

ולרגלי ההר, בכניסה אל המושׁבה, עמדה מרכבה, שבה ישבו זימל, הירש ואוסובצקי, ומסביבה – כל בני פתח־תקוה בעגלותיהם הרבות. זימל הזקן ישב בלי נוע, גבו כלפי המוֹשבה, מלא צער ועצבון: הוא לא הסכים לבקשת האכרים – לבוא למושבה בלי אוסובצקי, והסבו את מרכבתו. לשוא קראו בני פתח־תקוה ל“ראשונים”, שירחמו על המושבות הנצרכות, שהם מביאים עליהן כליה, – ענו להם בחרופי זעם. לבסוף עלה בידי הירש, שיתנו לו לבוא עם אוסובצקי רק לשתי שעות.

אין בכוחי עתה ללמד זכות על בני ראשון. הם הראו, כמובן, אומץ רוח בלתי רגיל ויכולת להוציא את דברם לפעולה; הם בעצמם יצטערו, שהעליבו שלא במתכון את זימל,– הן הודיעו מקודם להירש שלא יתנו לאוסובצקי לבוא למושבה. אבל כמה עלוב כל זה לגבי מה שעשו! האנשים האלה אינם מוכשרים עתה לתפיסה יותר רחבה; הן בהעליבם את הברון בצורת בא־כחו ובעברם על נמוס הכנסת־אורחים, גרמו רעה לנפשם. עד עתה היו הם הצדיקים, אך עתה – “אין מגיד יָשרם”. את אשר בא אחרי זה מובן מעצמו. מפריז נתקבלו טלגרמות של זעם. אחזו באמצעים הכי חמורים, את אוסובצקי החזירו שוב למושבה, כל המשתתפים בקשר אִבדו את תמיכתם, ואין ספק שעל אחדים מהמעוררים למרד עוד יוטל לעזוב את המושבה.

כ"ח באפריל.    🔗

למרות כל המהומות, עשתה ראשון־לציון בחורף הזה צעד גדול קדימה. הודות לתמיכה ולעבודה החרוצה ב“עיון” גדל מספר כרמיה פי־שנים ויותר.

במרחק ¾ שעה מהמוֹשבה, בדרך המוליכה לגדרה, הולכת ונוצרת לאט לאט מושבה חדשה. יהודי, שהיה בעל אחוזה ברוסיה, בנה שם לפני שנים אחדות אחוזה עם פרדסים. לאחר שתקפו שעמום לשבת בודד ובהיותו זקוק לכספים, מכר בסוף השנה העברה חלק מאדמתו למשפחוֹת אחדות, שהתישבו לפי שעה בפרדסו ואומרים לבנות להם במשך הזמן בתים. במשך החורף הספיקו לנטוע 20 אלף עצי גפן.

אכרי פתח־תקוה, שחובבי ציון הפסיקו לתת להם תמיכה מזמן שחדלו לתת גם לנו, נתמכים עתה על ידי הברון, שהבטיח לכלכלם עד היבול הבא; הוא לקח על עצמו את ההוצאות של המושבה, וכבר מנה בתוכה מנהל. הכל בטוחים, שהברון יקח על עצמו לאט לאט את עניני פתח־תקוה. לפני זמן לא רבה נוסף למושבה הזאת רכוש גדול. כבר כמה ימים יש לה משפט עם הממשלה בדבר חלקת אדמה של 4000 דונם. זמן רב נמשך הדבר, עד שלבסוף התערב בו אוסובצקי; הוא לא שקט, ומחסור בכסף לא ידע עד שזכו בני פתח־תקוה במשפט. ועתה יש, למושבה הזאת 19 אלף דונם אדמה.

בעוד שמושבות אחרות, למרות המחלות הקשות ומיני הפגעים, המיוחדים ל“גיל ילדות”, הולכות וחזקוֹת, הולכות ומתפתחות בלי הרף, – לא התקדמה בהרבה גדרה רעת־המזל שלנו. זה שנה וחצי שמצבה עגום ביותר לאחר שגם פתח־תקוה באה במדה ידועה תחת אפוטרופסותו של הברון נשארה לחובבי־ציון רק המושבה שלנו, אך גם אותה אינם יכולים להעמיד על רגליה. כל אחד מאתנו הספיק לזבל עד ימי הזריעה 100 דונם **(במקור המודפס, מתוקן ל10 דונם**) ב־200 עגלות זבל. אבל לא זו היא התרופה הרדיקלית. אכר בעל משפחה בינונית אינו מבוסס ובטוח ממיני פגעים ומיבול רע, אלא אם יש לו לא פחות מ־200 דונם אדמה טובה, פוֹריה, שתספיק לפרנסתו ולפרנסת הבהמה. ומכיון שברשות כל אחד מאתנו יש רק 60 דונם אדמת חרישה, צריך לקנות בשביל האכרים הזקוקים לעזרה עוד 2000 דונם ולהוסיף על זה בהמוֹת לעבודה. אבל “פלחה” לבד אינה מכלכלת, היא צריכה לבוא יד ביד עם עבודת נטיעות, שטיב האדמה עצמו בארץ־ישראל מסיע להן. כמעט בכל המישורים בארץ זרועים גבעות חול או אבן, שאינן טובות לזריעה ומתאימות במדה שאין טובה הימנה לגדול כרמי גפן, עצי זית, וכדומה. כידוע, עסקו אבותינו בחריצות בשני ענפי המשק החקלאי האמורים, הממלאים אחד את השני, כי אינם דורשים הרבה ידים עובדות בעונה אחת. אך בעוד שעם גמר גדולן אין הנטיעות נופלות למשא על האכרים, הן דורשות עבודה מרובה והוצאות לגדולן. אין אפשרות לאכר לסדר את הדבר בכחותיו הוא, – נחוצים כספים לשכירת הפועלים, לקנית כלים, גפנים, עצים. ומכיון ש“חובבי־ציון” לא יכלו לתת לנו את התמיכה הדרושה, נשארו ההרים שלנו, מלבד מעוט יוצא מן הכלל, עד היום שוממים ומגדלי קוצים. במשך שנתים נטע כל אחד מאתנו עצים עלובים אחדים.

אך מה מקום כאן לדבר על התפתחות המושבה, כשאנו הולכים ויורדים מיום ליום! אין איש דואג לנו ואין איש נותן לב לגורלנו. לחובבי־ציון אין כאן בא־כח מיוחד, הועד נתבטל כבר מזמן, וכל ענין המושבה מסור עתה בידי הירש, שאינו מסתלק ממנה, ואינו מקבל אותה בשלמות על אחריותו. תמיד הוא עומד ומתפטר מהנהלת עניני חובבי־ציון, ותמיד מוכרחים הללו מסבות שונות לפציר בו, שלא יתפטר. מקור הרע, כמובן, בזה שלחובבי־ציון אין כסף, שיתן תוקף לעבודתם. ושכנינו הערבים, בראותם, שבגדינו בלואים, שאנו חיים בדוחק ועד היום אין לנו בתים, הרימו ראש והתחילו מעליבים אותנו על כל צעד. הם מסיגים את הגבולים וגוזלים שטחי אדמה גדולים שלנו, ואנו איננו יכולים לעשות כלום, כי הם־המון ואנו – יחידים. לפנות לעזרת הממשלה בעזה – אין האדם המתאים לכך ואין הכסף הדרוש. חוצפת הערבים כבר הגיעה לידי כך, שהתחילו גם להכות אותנו. אנו מוכרחים להחניק בקרבנו את המרירות ולשאת הכל בהכנעה, ומה גם שלרוב איננו נמצאים במקום יותר מעשרה אנשים, כי כל הנותרים, שיש להם הורים או קרובים בראשון־לציון, בוחרים להם לשבת שם ואין להאשימם על זה: אין הם רוצים להתגולל תמיד בגשם, ברפש, בזוהמה ולמשוך בעול קיום עלוב בגדרה, כשיש להם בראשון־לציון בית הגון ואוכל יותר טוב. אבל אין זה מקל את מצבנו. אנו, 10־7 אנשים צריכים להשגיח על המושבה, ולשמור בלילות, להקיף את הגבולים, וזה יותר מכדי כֹּח סבלנו.

לפני זמן לא רב שב אחד מאתנו מהשדה כשהוא מוכה מכות אכזריות. הוא רצה לגרש את המקנה, ששלחו הערבים, העובדים על גבולנו, בחטה שלנו, והפלחים כמעט שהרגו אותו באלותיהם. נבוכים ובראש מורד, ישבנו שקועים בהרהורים מרים, מבלי דעת מה לעשות ואל מי לפנות. לבסוף החלטנו לאחוז באמצעי נואש: לצאת בבוקר לשדה, שבו יעבדו עוד אותם הפלחים, ולתגר מלחמה בהם. ידענו היטב עד כמה גדולה הסכנה, אך אמרנו: אדרבא, יפול נא דבר של ממש, יוצא מגדר הרגיל, – או אז יתעוררו עסקנינו היפואים משנתם, ואם יאבו או ימאנו, יהיו מוכרחים לבוא לעזרתנו. שלשה אנשים בסך־הכל יצאנו נגד האויב. נשק לא לקחנו אתנו – כי מה יועיל לנו? בו אפשר רק להטיל אימה, אך להשתמש בו למעשה – הרי זה שגעון. בשוטים בידינו הלכנו אחרי חברנו המוכה, שבקושי עמד על רגליו מהמכות. הוא הלך להראות לנו את המכים. אך אלה שהיו במספר 6 אנשים, לא חכו עד שנגיע אליהם; הם עזבו מיד את המחרשות, תפשו בידיהם אלות ארוכות וכשהם מסובבים אותם באיום מעל לראשיהם, פרצו להתנפל עלינו. לא היה עוד מקום לשִׁקול דעת; אחת משתי אלה: או לברוח או להתנפל; לעמוד ולהגן על עצמנו היה בלתי אפשרי, כי התנועה הדוחה מן המרכז מוסיפה לאלות כח כזה, שהן יכולת לרוצץ גלגולת, לשבור רגל, לקפד חיים. מששקלתי בדעתי את הדבר הזה מהרתי מיד ואתנפל ברגע־הכושר על הערבי הראשון, כי הבינותי, שאם אקבל מכה, מוטב שאהיה קרוב יותר ליד המכה. תפשתי את הערבי בגרונו והתחלתי להוציא מידו את האלה. חברי גם כן מהרו וקפצו אחרי, וכהרף־עין היה הערבי מגואל בדמו. אחר כך הסתבכנו עם השאר. מראה הדם הביא את הערבים לידי שגעון, המלחמה היתה אכזריה. ביחוד שמר את צעדי הערבי הראשון, שהתנפלתי עליו. אחרי שלא רציתי עוד להכותו, הוצאתי פעמים אַחדות מידו את המקל, אך כשהשלכתי אותו מידי, חזר ותפש אותו, ושותת דם, הוסיף להתנפל. אני נלחמתי כל הזמן בקור רוח, מבלי פחד, גם מבלי המָשך אחרי התגרה, כי לא לשם נקמה בלבד התחלתי בה, אלא בעיקר מתוך הכרח תוקף, על פי דרישת ההגיון הקר. בכל זאת הייתי גם אני נרתח עד כדי כך, שלא הרגשתי את המכות שנתכו עלי. אך שני חברי בערו ונלחמו כאריות. אם כי מספר הפלחים היה פי שנים ממספרנו, היתה בכל זאת ידנו על העליונה – אלמלא פרץ מן הכפר המון רב של פלחים עם נשיהם וילדיהם, ואף כי גם אלינו הספיקו לבוא לעזרה עוד ארבעה אנשים, בכל זאת דֻכאנו מהר. הנשים זרקו בנו, מתוך יבבות, אבנים ורגבי אדמה. הערבים הכו אתנו באשר רק הגיעה ידם. מבלי קוות כבר לצאת חיים מהתגרה האכזריה הזאת, הוספנו לעמוד על נפשנו. ברגע מכריע זה באו נבהלים השיכים. הם הבינו היטב את הצפוי לערבים הסוערים בעד המעשה הזה, והחלו לעצור בהם בכל כוחם ולקרוא אלינו, שנמלט על נפשנו. התערבותם התקיפה של השיכים באה בזמנה, אנחנו החלונו להתרחק לאט לאט. בדרך לבית נדלדלה ידי האחת ותלתה בלי תנועה, רגלי כשלו, כל גופי כאב, וזה התמיהני מאד, כי כל הזמן נדמה לי שלא הוכיתי גם מכה אחת. וגם בגוף חברי נשארו עקבות כתמים כחולים.

מדוכאים ישבנו בבית וחבשנו את הפצעים; אחדים לא יכלו לעצור את הדמעות המרות, דמעות הצער. אבל תחת זה לא טעינו בהשערתנו; האמצעי החזק הזה עשה את פעולתו ועורר את הכל. נשלחה טלגרמה לירושלים אל נסים בכר, שעליו עוד יזדמן לי לדבר להלן; על פי דרישתו הנמרצה טלגרף הפשה לקימקם העזתי, שיעשה מיד חקירה על התגרה שהיתה ב“קטרה”. בא אלינו חוקר־דין עם רופא וחיָלים. בתוקף הפקודה הנמרצה של הפשה ובתוקף שלושת הנפוליונים שקבלו ממנו, אסרו חברי הועדה הזאת על פי הוראתנו תשעה ערבים. לשוא באו אלינו קרוביהם ובקשו חנינה, – את האסורים הריצו לעזה. אחרי המאורע הזה נעשו הערבים שקטים, ועתה הם יראים לבוא אתנו בריב כִירֹא מפני האש.

זולת כל הפגעים האלה, ישאר החורף העבר רשום בזכרוננו עוד בשל הרעב, רעבנו בו ממש. כל הזמן ניזונו על לחם יבש לבד, ואף הוא לא היה תמיד במדה מספיקה; על תה ועל תבשיל חם אין מה לדבר – מותרות כאלה היינו מרשים לנו לעתים רחוקות מאד. עוד טוב, שה. הרצנשטין, נדיב הלב, מיפו, מי שהיה גזברם של חובבי־ציון ושעד היום הם חיבים לו עוד 2000 פרנק, נותן לנו כסף לכלכלת הסוסים ותומך בנו עד כמה שאפשר. זהו האדם היחידי העומד לנו בשעת דחקנו. אנוסים על פי הרעב, היינו הולכים לחפש פרנסה מן הצד, מה שגרם נזק לעבודתנו. אני החלטתי לעסוק בהובלת נוסעים מיפו לירושלים.

לפני חג הפסח יש כאן תמיד זרם גדול של צַילנים ותירים מכל ארצות התבל, וביחוד מרוסיה, אנגליה וצרפת. הדיליג’נסים אינם מספיקים אז לכלם, ורבים מהאכרים הגרמנים שולחים את עגלותיהם בדרך ירושלים. בעוד שתמיד משלמים בעד נסיעה מיפו לירושלים כ־½1 רו“כ, עולה מחיר המקום לפני הפסח עד 8 רו”כ ויותר. מכיון שעגלתי פשוטה ואנשים הגונים לא יסעו בה, הכשרתי אותה להובלת עניי־אדם. קבעתי בצלעי עגלתי שני קרשים, והיא נעשתה כמין ארגז גדול; נתתי גם להתקין לה בַּלָם, שבלעדיו אי אפשר לנסוע בהרים. מרכבתי, המיוחדת במינה, הוכנה, והופיעה השאלה: ומאין, איפוא, אקח לי נוסעים? לא הרביתי לחשוב, ובאתי מיד במשא־ומתן עם סרסור זקן סולידי ועב־כרס, שלפנים היה עוסק בגניבת סוסים, ועתה הוא עושה כבר כמה ימים את מעשיו החשודים במסוה של חשיבות שלוה ונדיבות לב. כשפתחתי בשיחה אתו, נתן בי מיד עינים של פטרון, הודיע, שכבר ראה את מרכבתי, והבטיח למצוא לי למחר נוסעים מתאימים. באותו היום, לא אדע איך היה הדבר, הספיקו כל העגלונים והסרסורים להתודע אלי; הם כבר לא נהגו בי נמוסיות יתירה, ולחצו את ידי כידידים משכבר; אחדים התחילו גם פונים אלי בלשון “אתה” והזמינוני לשתות יין – על חשבוני, כמובן. הייתי אנוס לשאת בלי תלונה את האינטימיות הזאת, כי העגלונים הללו, שרובם יהודים, הם “עם נואש” שאין כמוהו, אנשי תככים. הם יכלו לעשות לי בדרך איזה מעשה רע, כידם הטובה עליהם. למחרת הביא הסרסור שמונה צילנים רוסיה וערביה אחת. הוא קבל מכל אחד 2 רו“כ. נכה 10% שכר טרחה, ונתן לי את השאר. ליד היציאה מיפו עומדת סוכה, שבה גובים תשלום ידוע בעד נסיעה על הכביש. שלמתי את המגיע ממני, כ־½1 רו”כ, ומלוּוה בעצותיו של הסרסור, יצאתי מהעיר.

עד שסללו את הכביש, המתקים רק 15 שנה, היתה הנסיעה מיפו לירושלים, שהמרחק ביניהם כ־65 ק“מ, בלתי בטוחה מסכנה כלל. דיליג’נסים עוד לא היו אז, הכל היו הולכים ברכיבה ובשׁיָרה. להקות בדואים שודדים היו מטילים אימה על כל הסביבה; אנשים רמי־מעליה ואמידים היו יוצאים בהגנה של פלוגת חילים. משנסלל הכביש, הקימו לשם בטחון, על כל 5־4 ק”מ בניני אבן לחילים, המתהלכים הלוך ושוב בסביבה. אך הבדואים עוד ימים רבים לא נכנעו, ולעתים לא רחוקות היו עורכים התנפלויות נועזות כמו שקרה, כפי שמספרים לפני 8 שנים.

בא אז ליפו איש עשיר. שכר לו 50 חילים, ויצא בדרך לירושלים. באחד העמקים הוקפו פתאום על ידי המון בדואים. אחרי המלחמה ארוכה היה חלק מהחילים מוכה, והשאר פרוקי נשק ואסורים, מבלי יכולת לנוע וללכת להודיע מיד על המקרה. הבדואים שדדו את הסוסים, פשטו את כל הנוסעים ערומים, לקחו אתם הכל, והסתתרו. הממשלה אחזה, כמובן, בכל האמצעים לגלות את עקבות השודדים, אך הם – כאלו צללו במים. עתה עברו כבר כל הפחדים האלה לעולם המסורת. ואין שומעים עוד כמעט על מקרי שוד.

בשעה מאוחרת בערב הגעתי ל“בב־אל־ודי”, הנמצא לרגלי הרי יהודה, בחצי הדרך בערך, מיפו לירושלים. החלטתי ללון שם. הצילנים היו בלתי מרוצים מאד בזה; אחדים המטירו עלי מ“ברכותיהם” החריפות ביותר, שזה כמה לא שמעתין; אחדים הבטיחו לי “דמי־תה”, אך אני לא העתי לצאת בלילה בהרים. לפני עוד החלק המסוכן ביותר של הדרך, ואני אינני יכול להשען בודאוּת לא על סוסי, לא על טיב עגלתי, ולא על הנסיון שלי. הייתי, אמנם, כבר לא פעם בירושלים. אך בתור עגלון עוד לא נסעתי. יום המחרת הוכיח, שזהירותי היא שהצילה אותנו. עם שחר יצאתי לדרך. במעלה הר תלול היו הצילנים יורדים ברצון מהעגלה, חוץ מהערביה, שלא זזה ממקומה. אך סוסי משכו את משאם שכם אחד, עד שבאנו בשלום למקום הנמצא במרחק שעה מירושלים, ששם מתחילה הדרך להתפתל כנחש בהמון זִגזַנִים ונוטָה כמתהפכת לגיא עמוק, שעל קרקעו עומד המושבה קולוּניה, כל הנוסעים חוץ מהערביה, יצאו ללכת רגלי, אני כוננתי את הבַּלָם, והחלותי לרדת. הרגשתי, שהאופנים מתגלגלים באופן חפשי; החלותי להבריג את הברג בכל כוחי, אך הכל לשוא: הבלם לא עבד! לרעיון הזה הזדעזתי! העגלה נשענה בכל כובד משאה על הסוסים, שהתחזקו נואשים ברגליהם כדי לעכבה. קראתי לערביה שתרד לארץ, והיא ישבה כגולם מבלי נוע. הסמלונים נשמטו וירדו על ראשי הסוסים, יראתי שמא יכלה כוחם, לא יוכלו לעמוד זמן רב בפני המשא המעיק עליהם, ויתחילו לרוץ בטיסה – ואז אבדתי, כי מזה התנשא הר זקוף ומזה – תהום נוראה. כבר לא קויתי להציל את הסוסים והעגלה ודאגתי רק לחיי הערביה, שמבלי שים לב לא לסכנה הנוראה ולא לבקשותי הוסיפה לשבת על מקומה. מלא זעם, הניפותי עליה את השוט – זה הועיל, והנוסעת שלי קפצה וירדה על הארץ. היה אתי חבל עבה ויכולתי לסבב מהר את האופן האחרון, אך אסור היה להוציא רגע את המושכות מן היד, והנוסעים היו כבר נבוכים לגמרי, ולא יכלו לעזור לי. לבסוף תפשתי מטה עבה של אחד הצילנים, ותקעתיו בין יתדות אחד האופנים. זה עמד לי, וירדתי לאט לאט בשלום לבקעה. בירושלים תקנתי את הבלם, והנסיעות הבאות עברו בלי הרפתקאות.

הרבה טרחה היו גורמים לי, ביחוד הנוסעים היהודים. יהודי הבא לארץ רשאי לשהות בה רק 30 יום. עד עתה לא היו שמים לב לדבר, וכל אחד יכול להשאר כמה שרצה; אך בזמן האחרון אחז הפשה באמצעים חמורים. בכניסה לירושלים סודרה סוכה, שאליה צריכה לגשת כל עגלה המובילה נוסעים יהודים. שם יושב אופיצר ובודק את התעודות, וכשנמצא יהודי היושב כבר בארץ למעלה מ־30 יום, משלחים אותו מיד. עתה כבר שקטו הרדיפות האלה.

כ"א באפריל.    🔗

יהודי הבא לירושלים בפעם הראשונה שם פניו מיד אל הכותל המערבי הנשאר לפליטה מהמקדש, ועל ידה הוא קורע את בגדו לאות אבל. אני מבקר את הכותל הקדוש הזה מדי עלותי לירושלים. אינני בוכה על ידו, אינני מתפלל, אך למראו אני עובר לאותם הימים היקרים והרחוקים, עת במקום המסגד עמד בית־מקדשנו הנהדר, שאליו היו מתקבצים ובאים בני ישראל מכל קצות הארץ הקדושה לשיח את עצבם ואת שמחתם לפני אלהים, לפני האל היחיד. זה לא היה היכל במושגנו היום – זה היה משא־נפש, סמל המוסר הלאומי, התגלמות הנשמה של עם ישראל. המקדש הזה לא היה עצם דומם; הוא היה חי בלבוּת כל בני העם. העם והמקדש היו קשורים קשר קים. אי־אפשר היה לתאר את האחד בלעדי השני. היהודים בוכים מר כאחד על נפילת חופשתם ועל חורבן מקדשם, כי שני המושגים האלה הם אחד אצלם.

על יד הכותל הקדוֹש תמצא תמיד הרבה מתפללים. כל איש אומלל ומר נפש בא כאן לשפוך את שיחו. מתוך יללת עוית חנוקה, כשהעינים מאירות באור לא מעלמא הדין, נושקים המתפללים בשפתים בוערות את אבני הכותל. לפנים לא היו מרשים ליהודים להתפלל על יד הכותל הזה, שחלקו נמצא בתוך סימטה צרה של בתי מושלמים.

אוהב אני לטיל על הר הזיתים, המובדל מהעיר על ידי בקעה עמוקה. מן ההר הזה אתה רואה לצד מערב את ירושלים כעל כף היד ובמזרח נגול לפניך “אוצר התבואה” של ארץ־ישראל, עמק הירדן המבורך, העולה בטיב אדמתו על עמק השרון, שבו נמצאות ארבע מושבות שלנו. המון נחלים משקים את ככר הירדן ועושים אותו פורה עד מאד. הודות למקומות המרעה המבורכים מפותח פה גדול המקנה; יש גם הרבה יערות, שעֵצָם טוב לבנין. בהיות התנאים כל כך טובים לעבודת אדמה, רצוי מאוד שתוָסדנה כאן מושבות, אלא שצריך להתישב בחבורות גדולות, למען יוכלו לעמוד בפני הבדואים הנודדים.

מהר הזיתים ראיתי היטב את הירדן, כעין פס מבריק ומתפתל, הנופל לים המלח העוטה סוד ונראה מכאן כראי גדול, שבקיץ תלויים עליו עננים וערפל.

ים־המלח היה מעורר תמיד התפעלות בסגולותיו, שעד היום לא נחקרו עוד עד תכליתן, למרות האקסקורסיות, שסודרו לא פעם ב־50 השנים האחרונות על ידי התירים אמיצי־רוח ושלאחדים מהם עלתה האהבה למדע במחיר חייהם. ברובו איננו עמוק משלשה מטר, אך יש מקומות בצפון שעמקם מגיע עד 1/5 ק"מ. הודות לאטימות מי הים צולל בהם אדם בקושי, ובמצב שקט שוקע רק 1/4 הגוף. מספרים שאספסינוס גזר להשליך לים יהודים אסירים, אך הם לא טבעו. בעלי־חיים אין בים.

הייתי רוצה לתת תאור שלם מסדרי החיים והמנהגים המקוריים שבירושלים. אך לצערי אין מסגרת היומן והזמן מרשים לי לעמוד בפרטות על הענין רב־החשיבות הזה, ועלי להסתפק בקוים כלליים, אף כי לצמצם את חיי ירושלים רבי הגונים בסקירה קצרה – דומה ממש, כאלו אומרים להכניס אוצר גדול של דברים יקרי־ערך במקום קטן וצר, שרבים מהם ימָעכו בו, יתקלקלו, ישָברו, ולא יצלחו לשום דבר.

ירושלים מונה כ־40 אלף תושבים, שמחציתם יהודים, רובם אשכנזים וספרדים ומיעוטם הקטן יהודי מרוקה ותימן. כולם, חוץ מהספרדים, היושבים כאן כ־400 שנה, התחילו להתישב בירושלים ב־50 השנים האחרונות. רק אוהבי מולדת גדולים ויראי־שמים יצאו בדרך הקשה והמסוכנה בימים ההם, לארץ־ישראל. גם בירושלים עצמה סבלו היהודים כל מיני עלבונות ובזיונות, שמושג מלא עליהם אפשר לקבל מפי האגדות המתהלכות בארץ. ביניהם זו: כשהיה מגיע תורכי למקום בצה עמוקה, היה מכריח את אחד היהודים להשתטח ועובר על גבו כעל גבי גשר. אף־על־פי־כן היו היהודים הראשונים שבאו לכאן שמחים בחלקם. הם יכלו להקדיש את חייהם לתורה ולתפלה, כי מכל תפוצות ישראל היו שולחים כספים לפרנסתם. משנתרבה הישוב העברי בירושלים, לא הספיק עוד הכסף הבא לכלכלת כולם, ואז נפרדה הקהלה ל“כוללים”. יוצאי עיר אחת ברוסיה, בגרמניה או בארצות אחרות מסודרים בכולל שלהם, ואליו בא כל הכסף הנאסף בעירם. מכאן אי־היושר בחלוקת התמיכה. יש כוללים היכולים להספיק עד 15 רו“כ לנפש ויש כאלה שעולה להם רק כ־10 וגם 5 רו”כ לנפש בשנה. הרבנים ויראי־השמים המפורסמים שבכולל מקבלים חלק יותר גדול, אך בין בני־תמותה פשוטים מתחלקת התמיכה שוה לפי מספר נפשות הבית, וילד שיצא עתה לאויר העולם מקבל כגדול. חוץ מה“חלוּקה הגדולה” מתקבלות בירושלים נדבות מחברות ומאנשים יחידים. על הכסף הזה ממונמה כולל מרכזי, שבו נכנסים הרב הראשי לעדת האשכנזים, ר' שמואל סלנט, ובאי־כוח נכבדים מכל יתר הכוללים. רוב הסכומים הארעיים הללו נחלק בין כל בני הישוב בשם “חלוקה קטנה”, חוץ מזה תומך הכולל המרכזי ביחידים, שאינם נמנים על שום כולל, מחזיק את בתי־הכנסת, בתי תלמוד־תורה, בית־החולים, משלם מסים לממשלה, נותן תמיכה ארעית לאנשים בודדים, קונה מצות לעניים, כללו של דבר: נושא את כל ההוצאות הכלליות והבלתי צפויות מראש.

החלוקה היא כמעט בת־לויתם של כל אנשי ירושלים – גם הנוצרים חיים כאן על חשבון נדבות יראי־שמים מבני אמונתם. השיכות לכולל זה או אחר ממלא תפקיד חשוב בעניני נשואין, ממש כמו במקומות אחרים יחוס־אבות וכמות ההכנסה השנתית. הירושלמי רואה את החלוקה כקרן קיימת שאין לשללה ממנו, כירושת אבות בטוחה, כזכות שאין להרהר אחריה. מעולם לא עלה על דעת איש מהם להסתלק ממנה. בנקאים, סוחרים, בעלי־בתים באים למועד הקבוע לקבל את חלקם וחשוב לא יחשבו כלל על העָול שבמעשה הזה. הרוב רואה בחלוקה אמצעי יסודי לקיום, והעסקים באים רק למלא את החסר, כי החלוקה עצמה אין בה בכדי להתפרנס. אין להכחיש, שהחלוקה היתה הכרחית וסיעה הרבה לרבוי מספר היהודים בארץ הקדושה, אבל תחת זה הסיחה את דעת ההמון ממלחמת־הקיום של כל אחד למען יחיה בכוחות עצמו וימצא את לחמו ביושר. לירושלמי זר ענין העזרה העצמית. כל מוסדות הצדקה מתקימים רק על חשבון כספים הבאים מחוץ־לארץ. והרי יש גם כאן אנשים אמידים וגם עשירים גדולים, אך הירושלמי יודע רק לקחת, ולא לתת. במוחו של העשיר הירושלמי לא תעלה השאלה: מדוע זה לא יכניס גם הוא את חלקו לטובת העניים, והוא הרי עשיר מרוב אותם המנדבים, שמהם מקבלת ארץ־ישראל את החלוקה? אך כבר אמרתי, כי הוא לא די שאינו נותן, אלא עוד מקבל, ורגש־היושר שלו שקט לגמרי. על הספרדים לא פעלה החלוקה לרעה כל כך, כי אצלם מתחלקים הכספים הבאים רק בין החכמים (הרבנים, בני התורה); חלוקה זו אף היא, אמנם, אינה לגמרי חלוקה צודקת, אבל תחת זה אין ההמון למוד נתינות מחפירות ורגיל למצוא לו את לחמו בעצמו.

צריך להגיד בכל זאת, לכבודם של יהודי ירושלים, כי השאיפה לחיי עבודה לא לגמרי מתה בקרבם, וגורם לזה עוד הדבר, שהחלוקה התחילה הולכת ומתמעטת וברוב הכוללים היא מספיקה רק לשכר־דירה. ידוע, שעם כל בקור ובקור של המנוח מ. מונטיפיורי היו יהודי ירושלים משתדלים לפניו בדבר יסוד מושבות. כשהשיג ק. נטר דבר־שולטן על מקוה־ישראל וקבל שטח אדמה גדול לנצלו חנם במשך 99 שנים, בקשו רבים מיהודי הארץ, שיתנו להם חלקות אדמה. ביסוד המושבה פתח־תקוה נטלו יהודי ירושלים חלק גדול; ובשנת 1882 שלחו רבים מהם ציר לקושטא להשתדל לפני הממשלה בדבר אדמה בשבילם. למגינת לב לא הביאו כל הנסיונות האלה לידי תוצאות. באותו הזמן התחילו רבים ללמוד מלאכות, הופיעו הרבה יהודים נגרים, חיטים, סנדלרים ועוד. ביחוד התחילו מתפתחים חיים חדשים בסוף שנות השבעים, עת התישבו בירושלים אנשים כמ. פינס, בן־יהודה, ד"ר הרצברג ועוד. להופעת אנשים אלה היה ערך רב. גם הם חרדים על דת, אותם אי־אפשר להאשים בכפירה, כי הם זהירים במצוות התורה, אלא שביחד עם זה הם יודעים היטב את נגעי ירושלים ונלחמים בהם בכל כוחם.

כשראו הרבנים ובאי־כוח הכוללים, כל אלה הנקראים בפי היהודים בשם “כלי־קודש”, כי עוברים הימים הטובים, עת “איש לא היה מוציא קול מהבית”, עת דעת הצבור וכספי הצבור היו בידם, ואין דורש דין וחשבון – הכריזו מלחמה מכרעת על כל בתי־הספר, בתי־למוד־מלאכה, בתי־היתומים וכדומה מן החדש. הנשק הכי חזק נגד המחדשים השנואים היה ועודנו היום החרם, המָרכז בדרך זו: באי בית הכנסת מתאספים, קוראים פרקי תהלים, פותחים את ארון הקודש, מדליקים נרות שחורים, משמיעים קול שופר, וכל הקהל קורא בקול: “יהא פלוני בן פלוני מוחרם ומנודה מקהל עדת ישראל, עד יתן אל לבו וישוב לדרך האמת!”. הקללה חלה גם על אלה הבאים בכל מגע־ומשא שהוא עם המוחרם. עד כמה משתמשים כאן לרעה בחרם, אפשר להבין מזה, שהוכרז גם על מ. מונטיפיורי, על פרופיסור גרץ, על הרב לעדת ברלין, ר' עזריאל הילדסהימר, על מ. פינס, על בן־יהודה, עורך “הצבי”, וכדומה. לאות למגלי־סוד, מנעו את החלוקה מכַתבי קבועים של עתונים אחדים.

ל' באפריל.    🔗

למרות כל המכשולים, הולך וגדל מאד מספר בעלי המלאכה בירושלים. נסים בכר, מנהל בית־הספר של אליאנס, מלמד את חניכיו כל מיני מלאכה. הוא פתח על יד בית־הספר בתי־מלאכה שונים וקבל הרבה תלמידים. ומכיון שהתקציב שלו מוגבל מאד, השתדל לפני נדיבים שונים באירופה בדבר תמיכה. תשומת לב מיוחדת הוא מקדיש למלאכת חצוב אבנים, הנמצאת עד היום כולה בידי ערבים. הודות לעבודה המרובה בירושלים, מרויח חוצב עד 10 רו"כ ביום – שכר שאין דוגמתו בארץ־ישראל. אך הערבים אינם רוצים לקבל תלמידים יהודים, ולכן פתח נסים בכר בית־מלאכה לחצוב אבנים.

בירושלים רב עתה כל כך מספר בעלי המלאכה, שרבים מהם הולכים בטל. ההתחרות הורידה את המחירים, המון עולי־רגל והתירים הנוצרים קונים את כל הדרוש להם ביחוד אצל בני אמונתם. ובעל־המלאכה והסוחר היהודים באים במגע־ומשא רק עם הקונה היהודי, הנותן מחירים זולים ומשלם בקושי. המוצא מהמצב הקשה הוא: להפיץ את בעלי־המלאכה בכל הארץ. רק בשש ערים יושבים יהודים: בירושלים, ביפו, בחברון, בצפת, בטבריה ובעכו. בעלי־המלאכה עצמם היו רוצים בכל לבם להתישב בערים שאין בהן ישוב יהודי ושמורגש בהם צורך בבעלי־מלאכה אבל נחוצים אמצעים לסדור בימים הראשונים – ואין. רבים פנו לעזרה אל הכולל המרכזי, וזה אמנם מכיר היטב בתועלת שבדבר, אך אין לו כספים לכך. לעת־עתה עשה נסים בכר צעד ראשון בכוון זה. הוא עורר סנדלרים וחיטים אחדים מתוך תלמידיו, שילכו ויתישבו ברמלה, ונתן להם את האמצעים הדרושים לכך.

לפני שנתים ויותר התחיל להופיע בירושלים עתון שבועי, “הצבי”, בעריכתו של בן־יהודה. עוד לפני זה היה כאן עתון, שהוצא על ידי פרומקין, אך זה היה עתונון מזוהם, המוני. הצבי יצא מיד כלוחם לרעיון ההתישבות, ככלי מבטאם של טובי הישוב ושונאם של קנאי שלטון החושך שבירושלים ובכל הארץ. ביחוד הכריז “הצבי” מלחמה קשה על הצבור הספרדי.

מצב הספרדים בתורכיה טוב עד מאוד; כל קהלה יש לה חכם שלה המאושר מטעם הממשלה. בקושטא יושב הרב הראשי, חכם באשי, הנושא משרה חשובה מאוד – הוא בא־כחה הרשמי של כל היהדות בארץ תורכיה. אך הספרדים שבירושלים אינם דואגים כלל לצרכי עמם, בה בשעה שבקשריהם ובהשפעתם היו יכולים להועיל לא פעם במשך השנים האחרונות, אך הם אינם מוכשרים לעשות דבר חשוב. הם יודעים לעסוק בקטנות ונתונים לסכסוכים. זהו עם נבער, מרושל, מלא משפטים קדומים והזיות. לא תמצא בהם את האש הלוהטת, שאינה שוקטת לעולם – את רוח־החיים היהודית.

מאות בשנים הם יושבים כבר בארץ־ישראל, ועד היום אין להם מוסדות צבוריים הראוים לקהלה מסודרה סדור כל שהוא, כגון בית־חולים וכד'. כדוגמה ליחס הספרדים אל עמם, אביא עובדה זו. כשנתרבו הפקודות הקשות והנגישות של הממשלה ביחס ליהודים הבאים מחוץ־לארץ, פנתה הרבנות הירושלמית אל החכם־באשי הקושטאי, שיש לו מהלכים בחצר השולטן, כי ישתדל להשיג חנינה ולרכך את קושי הגזרות. מכתב הבקשה אל החכם־באשי נחתם גם בידי החכמים הירושלמים, שלא היה נעים להם למשוך את ידם בגלוי מדבר זה. אחרי זמן מה נתקבלה תשובתו של החכם־באשי אל החכם הראשי שבירושלים – תשובה מלאה עקיצות וארס, ובין השאר הוא אומר: “הן כל הרדיפות הללו מכוונות רק כלפי היהודים האשכנזים, הבאים מרוסיה ומרומניה, ועליכם, האיספניונולים, אין, ב”ה, בלב הממשלה כל מחשבה רעה. היא מגן לכם, ומוסיפה לאהוב אתכם כמקודם“. מעתה אין להתפלא עוד על זה, שהספרדים דברו רעות על האכרים לפני הפשה. בשעה שכל צבור האשכנזים יצאו להלחם עם המסיתים, שעבודתם הטילה כתם מחפיר על שמם הטוב של יהודי ירושלים – הספרדים. המעט שלא לקחו כל חלק במלחמה הזאת, עוד היו החכמים שלהם מזמינים לשמושם את רופאי המסיתים, המרפאים חנם וכמובן, שהנהגת החכמים משפיעה לרעה על המון העם. תחת זה, כשהדבר מגיע לחרמות ו”חפוש חטאים" בעיר, נענים החכמים הללו ברצון לקול קריאתם של גבורי החושך מעין הרבנית מבריסק וכדומה. “חפוש חטאים” נהוג בכל מקרה של פורענות וביחוד כשאין הגשמים באים בעתם.

לכנוס מי הגשמים עשוי כאן בור, תחת כל בית שאליו מעבירים צנורות מהגגות. כשמאחרים הגשמים לבוא, כלים המים בהרבה בורות, והתושבים מתחילים חרדים. מתאספים בבתי התפלה, קוראים צום. לעתים קרובות מאד שולח הפשה עצמו הוראה לחכם הראשי, שהיהודים ירבו תפלה לאלהים. הרבנים מכריזים ימי צום חמורים, הכל מתאסף הצבור לבית־הכנסת, קוראים פרקי תהלים, וכו'. – בשנים האחרונות כאילו נתאמתו האמצעים החמורים הללו. שלוש פעמים כבר קרה, שהגשמים נעצרו ימים רבים, ובכל פעם, אחרי צום כללי ותפלה בצבור פרצה עוד למחר רוח חזקה, וירד גשם. יהודי ירושלים מאמינים בכל לב, כשקוראים בתורה שלושה ימים רצופים, נפתחים השמים ונתך גשם שוטף. בהאמינים שכל צרה באה כעונש מן השמים על חטאים ועונות, מתחילים יהודי ירושלים בכל מקרה של עצירת גשמים ל“חפש חטאים”. ומובן: “יגעת – ומצאת”. תמיד אפשר למצוא איזה כופר או, מה שיותר שכיח – בת־חוה שעברה עברה, – ואז מתחיל המשפט המחפיר. את החוטאת שעוררה את זעם האלהים, סוחבים ברחובות העיר, ההמון יורק בפניה, משליך עליה רפש, וקורא: זונה!… עתה יִקרו מעשים כאלה לעתים רחוקות ולא באותה אכזריות שמלפנים, עת ה“משפחה” היתה בלי כל “יוצא דופן” והכל היה נשאר סוד כמוס.

י"ד באוקטובר.    🔗

בימי נסיעותי לירושלים הייתי משתדל שם בכל כחי למצוֹא איזה ענין לעסוק בו, אך, לצערי, לא עלה בידי כלום. אלמלי הייתי בעל־מלאכה, הייתי כובש לי דרך באחת הערים, אך עתה איני יכול למצוא בהחלט שום דבר.

גדרה נתונה עד היום במצב הכי עלוב. היה פה הברון, ולא סר גם לראות את הנעשה אצלנו. אני אינני נואש, בטוחני, שלא תאבד גדרה שלנו, יהיו בה בתים, הריה עוד יעטפו נטיעות, יקנו עוד אדמה – אבל עד היום ההוא, באמצעיהם המעטים של חובבי ציון, עוד ילכו הרבה מים אל הים. אך אני איני יכול עוד להשפיל את נפשי: חמש שנים הייתי אוכל, שותה ומתלבש על חשבון זרים. זה – נורא! בגיל הפריחה, בעצם ימי שגשוג כחות החיים – לגול את כל הדאגה לגורלך על אחרים, שלא יהיה לך שום דבר בעולם, אשר עליו תוכל לומר – שלי הוא!.. הכל נתון לי בחסד אדם. אני לא הרוחתי כלום. ומה הוא הדבר המאלצני לחיות כך, אם לבי שותת דם בכל פעם שאני מקבל את מנת התמיכה? האמנם, אני, אדם בריא, שהטבע לא העליבני, לא אוכל, ככל שאר האנשים בעולם, למצוא לי את לחם חוקי? האמנם כֹה ירדתי, שאירא מפני מלחמת הקיום ואעדיף את הברי של ההוה, איזה שהוא, על השמא של העתיד? לא, אם גם נלאיתי ואיעף. תמיד הייתי מקבל תמיכה מתוך הרגשת גועל בנשפי, אך חשוב חשבתי כל הזמן, הנה היום־מחר אפרוץ לי דרך; נשאתי בדומיה את כל הפגעים, בהיות לנגד עיני טובת הישוב, שבגורלנו עלה לעמוד ולעבוד על ידי עריסתו. אך עתה אין עוד צורך באכרים־חלוצים, ולשם סדור חיי הפרטיים איני יכול ואיני רוצה להיות תלוי בעזרת נדבות. אני נוסע מכאן, ורק אז אשוב, כשאוכל בעצמי להסתדר. אין אני מצטער על חמשת השנים שבליתי כאן; הרבה הפסדתי במשך השנים האלה, אך עוד יותר מזה הרוחתי, – אני יוצא מלא אמונה, שלעמנו יש מטרה נשגבה. אני מתגאה בשנות ישיבתי בארץ הקדושה, ויהי רצון שגם בשנות חיי הבאות אהיה מועיל כמו בחמשת השנים היפות האלו!