עיר ואם בישׂראל היתה “קרית ספר” בהיותה שתולה בנוה במרום הרי יהודה. מבורכת ה' ארצה ממגד שמים מעל ומברכות תהום רובצת תחת. עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, גוּלות עלית וגוּלות תחתית הרוו את הארץ והולידוה והצמיחוּה ונתנו זרע לזורע ולחם לאוכל וצל שׂדי למחסה ולמסתור. שם פרחה הגפן, הבשילו אשכולותיה ענבי חמד הנותנים תירושם לשׂמח אלהים ואנשים. שם הנצו הרמונים המלאים עסיס כריקנין שבּנוּ מלאים מצווֹת. שם כרים נרחבים לובשים צאן ובקר, עמקים עוטפים בר ויער בציר ישית כליל צלו בתוך צהרים ומפיל תרדמה על אנשים, ובו חלומות יעופו וחזיונות ידוֹדון ידוֹדון. שם ירננו כל עצי היער, כי בענפיהם יקננו כל צפור כל כנף וירנינו מוצאי ערב ובוקר. והעיר יושבת בראש ההר נחפה מירקרק חרוץ ויהי מראהָ כמראה צמרת ארז אדיר, כמקלעת סנסני יער תמרים, על כן קראו לה סַנסַנה.
כל זה היה ממגד ארץ ומלואה: ורצון שוכני סנה היה לאצול על העיר הזאת ברכה מרוּבּה גם ממגד שמים. העיר רוּבּה כהנים, כי לבני אהרן הכהנים נתּנה לנחלה, אף קרבת חברון, עיר מושב “המלך המשורר” וקרבת הרמה, עיר בני הנביאים, לה טוב, ונחה עליה רוח ה' רוח כשרון ודעת, ויהי אוירה מַחכּים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. מלאכת יושבי העיר היתה מלאכת שמים וממַעין יוצא מבית אל שאבו להם מי חייהם: הכהנים היו תופשׂי התורה, שׂפתיהם שמרו דעת ותורה בקשו מפיהם, וכהניה לא במחיר יורו ולא בשוחד ישפוטו, כי מה הם בחנם אף אחרים בחנם. גם משפחות סופרים ישבו בעיר, תִרְעָתִים שִמְעָתִים שׂוּכָתים, מושכים בשבט סופר חַקים טופסים ומכינים מגילות של קלף צבי למכרם בכסף לאשר לו חפץ בהם; וחנויות פתוחות להם אל שוק העיר מלאות מגילות עפות וכל זני ספרים לכל צרכי ישׂראל המרוּבּים. ותהי העיר הזאת לישׂראל לשוק הסופרים והספרים, כדמות העיר לייפּציג לבני אשכנז בימינו. על כן קראו לעיר ההיא קרית ספר.
אנשי העיר ידעו כי מלאכת שמים בידיהם ועבודת הקודש על שכמם וכי ה' שואל ממנו… הצנע לכת, וכבודו הסתּר דבר, על כן היו צנועים במעשׂיהם ותמימים בכל דרכיהם, כל העדה היו כולם קדושים ואנשיה אנשי מדות. הגדולים שבהם לא דבּרו ממרום ולא זרקו מרה בצעיריהם; פרנסיה לא פסעו על ראשי עם קדוש ולא הטילו אימה על הצבּוּר; גבּאיה וממוּניה מחַלקי החלוקה ידעו הגבול בין שלי ושלך ולא שלחו ידם לתוך כיסם של אחרים; המשׂכּילים היו מזהירים ככוכבים ולא היו מריבים זה עם זה ככוכבים: סוחריה היו ישרים וכִנעניה שׂונאי בצע, משׂאם ומַתּנם היה באמונה ודבּוּרם בנחת עם כל הבריות. החכמים לא קראו בחוץ וברחובות לא נתנו קולם. כל כבודם היה פנימה וכל מבקשם ידע, כי בביתם ימצאם; בראש הומיות לא צוחו הסופרים ככרוכיא וכרוֹזא לא הוָה קרי בחַיִל: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כל מבקש דבר ה' יבוא אל אשר יבוא, ושמע תורה מכּהן ודבר מנביא ועצה מחכם ולקח לו ספר ומגילה מן הסופר ומן הסוחר, אשר יבחר בו כטוב בעיניו. אין פרץ ואין צוָחה ברחובות העיר ולא נשמע קול זעקה ברחובותיה. כל בניה היו למודי ה' ורב שלום בניה.
וכטהרת העיר ופנת יקרת יושביה מבית כן היו טהורים ונקיים גם מחוץ ונזהרים בכל מה שאמרו חכמים משום מַראית העין. בכל עת היו בגדיהם לבנים, לא נמצא רבב על בגדם ושמן משחת קודש על ראשם לא חסר. גם בתי העיר היו נקיים וטהורים, בנויים אבני שיש טהור, אבנים שלמות אשר לא הניפו עליהן ברזל, ותוכם רצוף אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת; ושומרים הפקידו על העיר להיות סובבים בשוָקים וברחובות לכבּדם ולהרביצם ולהדיח חלאתה מקרבּה; וכל הבא אל העיר נדמה לו כאִלו בא הוא למקום קדוש, כאִלו נכנס לפנַי ולפנים אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, על כן קראו את שם העיר דביר.
ובצאת מבת ציון כל הדרה, ירושלים עיים היתה וכל ערי קדשנו היו מדבר, נשארו לנו לפליטה גדולה זאת העיר קרית ספר ולה היתה כל חמדת ישׂראל. העיר הזאת המשוּלשת בשמותיה ומשוּלשת בקדושתה היתה לעיר מקלט לנו ונס שמה – לא כל רוצח מכה נפש, כי אם כל נגוּע מוּכּה ומעוּנה. והיה כל איש מצוֹק וכל מר נפש, אשר יציק לו אויבו בדרך החיים ואָרחו גדרוּ ולא יעבור ונס אל עיר קדשנו ותפארתנו זאת וחיתה נפשו. שם ישב בסתר עליון בצל עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ובא ביער כרמלה לרדוף אחרי חלומותיו ולרעות חזיונותיו. וממַעין היוצא בית אל ישתּה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד.
ואולם כל זה היה בשכבר הימים, בכל ימי שבת בדביר הכהנים בני אהרון אשר להם נתּנה העיר לנחלה, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריהם ואשר ידעו את מעשׂי אבותיהם הראשונים. ויקם דור אחר אחריהם, ופרחי כהונה באו לשבת בקרית ספר אשר לא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם. המה הביאו בידם איש את מנהג המקום אשר יצא משם ויטעהו שׂורק כולה זרע שקר בעיר האלהים סלה. המה שׂמו את קרית ספר לעיר מקלט לנוס שמה כל רוצח מכה נפש, כל גנב ושודד ולסטים מזוין, גונב כסף וזהב או גונב לבבות ומגנבי דברים, כל איש מתחפּשׂ באֲפֵר על עיניו וסתר פנים ישׂים, כל איש בוגד ונמכּר לעקר והלך ואחז בקרנות המזבח והיתה לו קרית ספר למקלט מגואֵל הדם וגם לא יעמוד לפני העדה למשפט, באמור להם השופטים: איכה יהיה האיש הזה טמא נפש ושבע תועבות בלבו והוא יושב בבית ה' ומסתופף בהיכל קדשו; או איכה יהיה האיש הזה נופל אל הכּשׂדים ועינו נגרה ולא תפוג על שוד בת עמו?
בני משפחות סופרים חדשים אלה באו לקרית ספר מכל שערי ציון המצוינים, משער הסוסים ומשער הצאן ומשער החרסית והאשפות. כל אחד מהם בא ומנהג המקום אשר יצא משם בידו ויהפכו את שער הסופרים לשער הדגים ולאטליז של טבּחים. עין ראתה ותעידם כי לא לשם שמים באו סופרים חדשים אלה כי אם לשם פרקמטיא ולבצוע בצע לביתם, ויפתחו להם חנויות איש בצד רעהו, וישׂימו בם מגילות של דפתרא ושל דוכסוסטוס במקום מגילות של קלף, וימַלאו את בתי מרכּוּלתם צלצלי שמע וכסף סיגים וכל מעשׂה צעצועים בשביל הפרחים שלא יישנו ובשביל הפראים אשר אינם יודעים להבדיל, בין הכסף והבּדיל; והנה הם יוצאים נצבים איש פתח חנותו לרגל ולחפוֹר את בית שכנו הקרוב אליו, להסתכל בצפרניו ולהוציא בלעוֹ מפיו, ולשמור את צעדי העוברים והשבים למשכם ברשתם. הנה איש יורד שער הסופרים ופתאום על ימין ועל שׂמאל פרחח יקומו והחזיקו בו שבעה אנשים לאמר: פרוטה לך, קונה תהיה לנו! זה מושך אותו לכאן וזה מושך אותו לכאן. פרחי כהונה מַכּין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: “אישי כהן גדול, סורה אלי; מה תאמרה נפשך ואתן לך? תפלין או מזוזה, ציציות כפולות שמונה, לולב וערבה, כל תפלה כל תחינה?” ומעֵבר מזה יתפשׂהו בבגדו אחד מצעירי הצאן מבני תרעתים ויקרא בקול גדול: “דודי, אל תשמע לו ואל תאבה לו; לולב וערבה שלו פסולים, נקטם ראשו, נפרצו עליו, סורה אלי, דודי, אל תעמוד. הא לך ציצית מראשית הגז, תפלין – דמארי עלמא”. ובא השלישי ויכריע ביניהם: “ר' יהודי! – יקרא – בפאותי ובזקני נשבעתי לך כי פיהם דבּר שוא וימינם ימין שקר; תולים הם קלא אילן לשם תכלת, וכל כתבי הקודש שלהם מטמאים את הידים, כי כתבם – מין”. עוד זה מדבּר וזה בא וקרא באזניו קול גדול: “רבי ומורי! מה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכוּת ותעשׂ! אולי מעתּיקות בני ישׂראל תחפוץ לשׂוּמן בבית נכוֹתך? יש תחת ידי חבילה של ציצית מציציותיו של בן ציצית-הכּסת, קחנה נא, כי לא אַרבּה במחירה, או אולי יערבו עליך ציציותיו של אותו חסיד שבאו וטפחו על פניו בשעה שעשׂה אותו מעשׂה? יש אצלי זוג של תפלין של מתי יחזקאל – או אולי יערבו עליך יותר התפלין שהניחה מיכל בת שאול? הכּל כאשר לכּל יש תחת ידי, רבי ומורי, הרחב פיך ואמַלאהו!” – “ערוֹם יערים, דודי! – יענה שכנו לעוּמתו – בכספך הוא מתנקש – כל אלו הדברים העתיקים מזויפים הם; תמול הם עלי ארץ. סורה אלי, דודי, אל תעמוד, על פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים; דודי, צפנתי לך!”.
ככה יעשׂה לאיש אשר ינסה עתה הצג כף רגלו בשער הסופרים. והאיש משתאה להם מחריש לדעת מה יעשׂה ה' בו: האם יצא שלום מביניהם או יצא בשן ועין וברסוּק אברים? ובין כך הוא ממשמש בכיסו כל שעה אם עוד צרוֹר הכסף בחיקו, כי נדמה לו, כי לא לשוק הסופרים בקרית ספר הוא בא, כי אם התעו אלהים אותו למערת פריצים, בקרית יערים, אשר שם שודדים בצהרים מאָרבים לו בדרך לפשוט את בגדיו ולהוציא את הפרוטה האחרונה מן הכיס. בהתמלט האיש בעור שיניו ובא אל ביתו וספּר לאשתו ולכל אוהביו: כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, פריצי חיות התנפלו עלי בתוך רחובות; ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם! ואם איש הוא הירא את דבר ה' יכּנס ביום הכניסה לבית הכנסת וברך ברכת הגומל; וכאשר יובילוהו רגליו שנית דרך שער הסופרים ועבר עליו הרחק כמטחוי קשת ויברך ויאמר: ברוך שעשה לי נס במקום הזה!
ולא זו בלבד יעשׂו תגרי קרית ספר, כי יש אשר יתגרו איש באחיו גם בעת אשר אין איש עובר עליהם ואין קונה; אם כדי להקים שאון בעיר והמוּלה במחנה למען דעת כי עוד בני משפּחות סופרים חיים ולא נכחַד קיומם, או יען כי ארכה להם השעה וקצרה נפשם מאֵין עובר ושב והבטלה מביאה אותם לידי שעמום. אז יצא אחד מהם על גב האיצטבא אשר בין החנויות לרגל ולחפור את חנותו של חברו, ובהדי שותא פלכא יוציא מפיו דבר או חצי דבר אשר לא כרצונו. והשכנים עזי נפש לא יוכלו התאפק, נשמתם כנחל גפרית וקנאה קשה כשאול ערוכה בכּל ושמורה בלבם כתפתה ערוּך מתמול שלשום, והיתה המלה אשר נזרקה מפי האחד כניצוץ בנעוֹרת, ועלתה עליו חמת שכנו עד להשחית ומדד לו שבעתים אל חיקו, וקללוֹ באביו ובאמו וגלה שוּליו על פניו והערה את ערוָתו וערוַת משפחתו עד דור אבות אבותיו. והשמיעו זעקה בבוקר ותרועה בעת צהרים ונוֹעדו עליהם רבים ואמרו: לכו ונרד שער הסופרים ונראה תרעתים שמעתים ושׂוּכתים נצים ורבים. ויש אשר יקומו הנערים וישׂחקו לפניהם לא בדבר שׂפתים לבד, כי גם במשלוח ידם. זה יורה לו באצבע וזה ירד ללחייו; זה צרם לחברו באזנו וקם עליו חברו לקפּח את שוֹקיו; והחזיקו איש בצד רעהו וידו בזקן רעהו למרטה, והתגוששו והתאבקו והתפלשו בעפר אלה עם אלה; וכל העם רואים את הקולות ואת התורה מתפלשת בעפר, קטן וגדול שם הוא יחד על עפר נחת, ורגז ושׂחק ואין נחת.
ולא זו בלבד יעשׂו התגרנים מבני משפחות הסופרים לתפּשׂ כשׂממית בידים את כל אשר יעבור עליהם בדרך ולהגָלוֹת לעיני העבדים והשפחות כהגָלוֹת נגלוֹת אחד הריקים, כי עוד יעצו עצות מרחוק ויחשבו מחשבות לצודד נפשות מארץ המרחק, שמעו כי יש משפחות סופרים בכרכי הים הקובעים פרס למַערוּפיא שלהם; זה יחַלק להם גורלות לעבור במסלות הברזל חנם אין כסף, וזה ישלח בים צירים ומלאכים קלים לגלות ארץ חדשה ועפרות זהב לה ומבטיח לקוראיו חלק ב“עולם הבא” הזה. ראו משפחות הסופרים בקרית ספר ויעשׂו גם הם כמוהם; ובבוקר לא עבות אחד נמצא כתוב על דלתות חנותו של אחד התרעתים לאמר:
"מי לה' אלי!
“מי בכם מכל עמו החפץ לעלות לירושלים אשר ביהודה יסור נא אלי לשמור מזוזות פתחי, לשקוד על דלתותי יום יום; והיה בכלות השנה יקבּל מאתנו – אם זקן הוא ועולה לארץ הצבי להפּטר מחבּוּט הקבר ומגלגול מחילות – “יוקס”, שהוא שטר המחאה אצל האמרכל הממונה על הקוּפה לקבּל כל ימיו מן החלוקה כך וכך גרוש לשנה; לא גרוש ספרד ולא גרוש רומיניא, כי אם גרוש תוגרמה שהוא כסף עובר לסוחר; ואם נער הוא אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו יקבּל מאתנו חלקת שׂדה באחת הקוֹלוֹניות לעבדה ולשמרה”.
כמעט נפלה הברה בעיר לאמור: התרעתי קבע פרס למַערוּפיא שלו וכה וכה ידבּר, והנה נמצא ביום השני כתוב על התריסין אשר על חנותו של אחד השמעתים כדברים האלה:
"אזהרה ומודעה רבה!
"אל תשמעו אל דברי התרעתי האומר לתת לכם חלק בחלוקה וחלקת שׂדה באדמת הקודש. מַשלה הוא אתכם על שקר; הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי קוּפה של תבן היא כי בקקוה בוקקים, המה הידים שהיו ממשמשות בה, והציגוה כלי ריק וגם הקנו את פירותיה שלא באו לעולם לימים רבים ולעתים רחוקות; וממשלת תוגרמה אף היא חוסמת היא את העברים העוברים, וכל באיה ישובון על עקב בשתם. על כן שבו איש תחתיכם, אל יצא איש ממקומו כי היא לא תצלח. ואתם בואו חסו בצלי, הסתופפו בביתי ובקרו בהיכלי והיה מתן שׂכרכם בצדכם, כי כל אשר ישמרו את חנותי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בסוף השנה:
כלה נאה וחסודה
וגם כסף אשקול לה כמוהר הבתולות".
את קול הקריאה הזאת שמעו הצעירים הרוָקים ויאתיוּ כפרץ רחב אל בית השמעתי; אכן הזקנים הניעו עליו כמו ראשם וינערו חָצנם ממנו באמרם: מה לנו ולצרה הזאת? הנה ריחַיִם על צוָארנו מאז, ועל הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אחי, יהי לך אשר לך!
באותו יום עצמו העביר גם אחת השׂוּכתים קול קורא בקרית ספר ברחובות העיר וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים האלה:
"יש קונה עולמו בשעה אחת, “מי פתי יסור הנה לעזוב חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? הכלה הנאה והחסודה אשר יבטיח להם השמעתי חשודה היא בעינינו, כי עין לא ראתה אותה ומי מנה את כסף הנדוניא שלה? ומי לידכם יתקע אם תאבה האשה ללכת אחריכם? על כן פנו אלי והוָשעו כל ענוי ארץ. כל איש אשר תדרוך כף רגלו על מפתן חנותי במשך שנה תמימה מבטיח אני לו שהוא בן עוה”ב, והנני מתחייב לתת לו:
חלק לעוה“ב מנה אחת אפּים, אתכתכי דהב פיזא בסוּכת עורו של לויתן עם בשׂרו של לויתן ושל שור הבּר, ועם גדפא או אטמא מאַוזיו של בר בר חנה, עם כוס יין מלא מסך מן היין המשומר בענביו דנטיר בי נעותה, הכּל כאשר לכּל כדחזי ובתכלית הכּשרוּת בהכשר הרב הגאון אב בית דין דמתא מחסיא.”
אל הרשת הפרוּשׂה הזאת מהרו ונוֹקשו ונלכּדו בה הזקנים, אשר העולם הזה חשך בעדם והם נושׂאים עיניהם ליום שכּוּלו טוב; ואולם הצעירים הניעו עליו במו ראשם ויאמרו: מה לנו ולהבטחתך, וכי לה אנו צריכים והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! ואנחנו אלה פה כולנו היום עודנו חיים בעולם הזה. ארחא רחיקא וזודין קלילין. ולמה נדאג דאגת מחר לאחר זמן וחיינו תלואים לנו מנגד עתה בכל עת ובכל שעה; בערב נאמר מה יתן בוקר ובבוקר נאמר מה יתן ערב ולא נאמין בחיינו".
וגם השׂוּכתי בראותו, כי לא נעשׂתה עצתו וכי בעוונותינו הרבים מעטו בימינו הקופצים על חלק לעוה"ב, התעודד ויעביר שנית קול בכל מושבי בני ישראל לאמר:
“בית מרכולת השׂוּכתי, אשר בקרית ספר, עתיד לשלוח על הוצאותיו מַלאכוּת תרים דורשי קדמוניות וחופרי מטמונים לחפור את הארץ ולהפכה, ולמצוא את הארון ושני לוחות הברית אשר נגנזו בימי יאשיהו. מי בכל עמנו אשר קדמוניות ישראל יקרוֹת בעיניו הוא יוכל להשתתף עמנו בפרוטה ע”י עשׂותו מקנה וקנין בבית מרכוּלתנו, ויקח חלק ונחלה במציאה היקרה הזאת אשר לא תסוּלה בכתם אופיר, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
אוי לי אם אומַר, כי גם על ההבטחה הנפלאה הזאת יצאו מערערים ומפקפקים. אחד מקטני אמנה שאל את פי השׂוּכתי: מה טיבו של ענין זה? וכי ללוחות האבנים אנו צריכים, והלא מכתב האלהים אשר היה חָרוּת על הלוחות הורדנו משם והנה הוא חָרות על לוח לבנו ולבב זרענו. ולא נכחד כי בימינו אלה גם האותיות שבלוחות בנס הן עומדות, ולמה לנו הלוחות בעצמם, ומה יושיעונו אלה?
– האם שכחת, ענה השׂוכתי הערום הדובר בו, כי הלוחות של סנפירנוֹן היו וכי לא נתעשר משה אלא מפסולתן של לוחות?
– כי עתה תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ענה המפקפק וילָוה על השׂוכתי לשית ידו עמו.
הה, לא ארכו הימים וכל המגדלים האלה הפורחים באויר נפלו ונשברו ועמם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמקתא גם כל הנפשות הפורחות אשר עלו במגדלים ההם. התוגר סגר את ארצו בפני האורחים אשר אינם קרואים; הכלה אשר להשמעתי היתה נאה וחשודה ובידה אין כל מאום ולא שׂמחו עליה גם הצעירים וינערו חצנם ממנה, ומלאכי השׂוּכתי שבוּ ריקם, והלוחות של סנפירנון לא הביאו בידם. אז נוֹעדו כל הנתעים איש לפתח בית מַכּרו המַתעה אותו, ויקראו בקול גדול:
למה-רֵק השאת את נפשותינו על שקר במודעתך?! ויקראו שמה “רק-למה” Reclame עד היום הזה.
אנכי לא לאדם שׂיחי, ובדבּרי את דברי אלה לא שויתי כל איש לנגדי, וכל תמונה על פני לא תחלוף, הן גם אני אחד מבני משפחות הסופרים אני ולא פעם ופעמַים נתמכתי גם אני בחבלי חטאתי זאת, ועברתי על מצוַת “יהללך זר ולא פיך” וספּרתי בשבח עצמי כדי לתפּושׂ את הקוראים בלבם. אפס כי בראותי את התהפוכה החדשה, אשר נעשׂתה בקרבנו, עצוֹר במלין לא יכולתי ואשפוך נפשי במאמרי זה על כי גלה כבוד גם מקרית ספר ופנה זיוה פנה הודה פנה הדרה; סוחריה מנעוריהם איש לעברו תעו, איש לבצעו מקצהו; הובישה הגפן ובטלו האשכוליות; ירד יער הבציר ונסו הצללים; שער הסופרים נהפך לשער האשפות או לשער הצאן; נשבת מטהרו ורוח אלהים עלה מעליו; קנאת הסופרים המַרבה חכמה נהפכה לקנאת איש מרעהו המַרבּה מזמה וערמה; חכמת הסופרים נסרחה ויאַבּדו לב מַתּנה, וכרם בית ישראל כולו עלה קמשונים כָּסו פניו חרולים, ולא יעשׂה עוד פרי קודש הלוּלים. וקרית ספר קרית מועדנו לא עוד תקָרא “דביר” כי אם “דָברו” יהיה שמה, כי שם ירעו כבשים כדָברם וכעדר בתוך הדָברו תהימנה רחובותיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.