א

כליתי מלאכתי בווילנא ואשׂים פני לשוב לביתי. ואף כי לא עסק קבּלנות קבּלתי, ולא בצרכי צבור עסקתי, ולא עבודת מוכסי היין עבדתי שם, אשר אז הייתי יושב ספוּן בבית מרזח היותר נכבּד בעיר, אוכל בכל יום פטוּמות ושותה יין ושכר האנגלי ונוסע הלוך ושוב בכרכרות ובצבים, על הוצאות רבים, כי אם הלכתי שמה לעשׂות דבר אשר לא ישוה פרי לבעליו בישׂראל, דבר אשר כמעט אֵבוֹש להודות קבל עם, כי ידעתי רבים אשר ימלאו פיהם שחוק עלי בשמעם תודתי: הלכתי – להדפיס ספר! כי מחבּר אנכי, ומי לא ישׂחק וילעג בשמעו זאת? כי מה המחבר ומה חייו בישׂראל? המדפיס ומשרתיו עושׂי רצונו, יפשיטו עורו יקחו צרור כספו והונו, ותקוה אין לאחריתו למלאות חסרונו; יראי חטא ידמו כי כל מחבר משׂכיל הוא וישׂנאוהו, וכי כל ספר נדפס על השמינית מלא דברי מינוּת וימשכו ידם ממנו; ועשירי עם ידעו כי כל מחבר עני הוא ויבזוהו ובהגישו ספרו להם יראו פניו כפני עני המחזיר על הפתחים, ימלאו פניו קלון וישלחוהו ריקם ­– ואני הלכתי להדפיס ספר? בכל זאת גמרתי בלבי לספות עוד שקלים אחדים החיים על המתים ולנסוע לביתי בעגלת הרכש כי נהיתי אחרי בני ביתי אשר לא ראיתים כירח ימים ונפשי ערגה אל המנוחה ואל המרגוע אשר נמצא בביתנו חנם, תחת המרורים והנדודים אשר יתנו לנו בעלי המלונות במחיר מיטב כספנו, וכבר נסיתי בחכמה וראיתי מה רע ומר גורל המוכר עצמו לצמיתות בידי אחד מבעלי העגלות, כי גם עצמיו יפרק גם שאֵרוֹ יאכל בדרך גם עתּו יבלה בעוצר רעה ויגון. ויהי מה! – אמרתי בלבי – אספה עוד שקלים אחדים על האובדים ההמה ואסע לביתי בדרך המלך הלוך ורצוא כמראה הבזק.

ואולם אנכי טרם ידעתי כי גם בדרך המלך נמצאו חתחתּים ומכשולים לאיש אשר כמוני.

הימים היו ימי מרחשון, ימי מרודים לנוסעים, ימים אשר יחל המבול לרדת מן השמים וכל הדרכים יתקלקלו בארצנו ארץ ארורה דמתרגמינן ליטא. כיום תמים רצתי בחוצות העיר מביתי לבית הפּאָליצייא ומשמה לבית גנזכי המלך “והזהובים עפו כזבובים” בטרם צלחה בידי להוציא את כתב המסע – לפנות ערב, בבוא אלי בעל המלון ובידו פסת גליון גדולה ארוכה וחדה כחרב פיות ועליה רשומים בכתב החרטומים דברים רבים את הגלויים לי ואת שאינם גלויים לי, אחת לאחת למצוא חשבון, ושתי אמהות ושני משרתים אשר כמעט לא ראיתים בעיני במשך שבתי שמה, עומדים מסביב ומחכים למתנת ידי; – אז נשמעו הוד נחרות הסוסים עומדים על פתח משכני, ויהי לי קולם כקול פקודת שלום מעיר מושבי, מהרתי ושלחתי מעל פני את העומדים עלי, מסרתי תכריכי במספר ליד העגלון, הליטותי פני באדרתי ואתנפל בתוך העגלה, “הלאה!” נשמע קול שריקת העגלון והסוסים נתּרו ממקומם וישׂאו אותי כעל כנפי נשרים.

כל הערב ההוא וכל הלילה עד אור הבוקר למחרתו הלכתי הלוך ונסוע. צפו מים על ראשי וקול שעטות פרסות הסוסים נשמע בתוך הבִּצאת והגְבָאים ויז פרשם על בגדי, ואנכי דלגתי כאיל מעגלה לעגלה, כי תשוקת לבי לבוא ליום השבת בצל קורתי היתה עלי כצנה מזרם וממטר. בטרם בוקר באתי לעיר פונדעלאָווע אשר בגליל קירקירישאָק ואתיצב בבית הדואר. מהרתי למסור כתב מסעי ליד המשגיח כפעם בפעם ואחל פניו למהר לשלחני כי דברי נחוץ.

ראיתי את פני המשגיח והנם זועפים וימת לבי בקרבי ויהי לאבן. נחשתי כי רעות בקרבו לעכבני בדרך ויום השבת ממשמש לבוא ועוד דרך רחוקה לפני. והנה אשר יגוֹרתי בא לי! המשגיח הפך את כתב מסעי וירא כה וכה והנה אין עליו רק חותם אחד! וימחה עיניו השכורות שֵנה בגב ידו – רק חותם אחד ואין שני! – “בעסקי נפשך אדוני נוסע – אמר בקול חודר לבי וכליותי – לא בעסקי המלך; לא אוכל תת סוסים לאדוני”.

– מדוע? – שאלתי אנכי בחפזון.

– רבּו הנוסעים אמש עד למעלה; כל הסוסים הקצוּבים יצאו ולא שבו עוד; גם רצי המלך נושׂאי האגרות עוד לא עברו ורק סוסים מוכנים לשׂאת אותם עומדים בּאוּרוָה.

– חמול נא עלי אדוני – שאגתי מנחמת לבי – אל נא תעצרני, כי נחפז אנכי לדרכי; עשׂה נא עמדי חסד והבה לי סוסים.

– לא אוּכל לתת, אדוני, אין סוסים באורות.

– הא לך עשרים פרוטות! הבה סוסים!

– לא אוּכל.

– הא לך שלשים, הא ארבעים, הא לך מחצית השקל, רק שלחני נא מהר.

המשגיח החריש רגעים אחדים כמתבונן ואנכי שאפתי תקוה חדשה; אולם חיש שב וינע ראשו ימין ושׂמאל ויאמר: “לא אוּכל, כי מצוַת בעלת הבית עלי חזקה”.

– איזה בעלת הבית?

– המַחזקת את בית הדוהר הזה מאת הממשלה.

– ומי היא?

– יהודית היא! – ענה, – כי לא הכירני כי יהודי גם אני.

יהודית! – חשבתי בלבי והתקוה שבה ותחייני – בת עמי ודתי היא, הלא היא תחוס עלי ולא תעכבני בדרך.

– איה אפוא היא? – הרימותי קולי – הובילני אליה!

המשגיח יצא ואנכי אחריו. צעדים אחדים צעדנו במסדרון אָפל עד כי באנו בבית, מנהלי העלה אור ויבקשני לשבת ולחכות עד אשר יעיר את בעלת הבית כי עודה ישנה.

עמדתי על רגלי ואחכה והרגעים נמשכו לי לשעות. רגעים אחדים שמעתים מתלחשים בחדר הסמוך ואחר ראיתי – והנה אשה יפת תואר מנוּולת יוצאה, על פניה נודעו עוד עקבות יופי אף כי כבר לא היתה צעירה לימים, אבל עבי גבּה ומשמן בשׂרה השחיתו מראֶהָ וימַלאו את רואה גועל נפש. ראשה עליה כאבטיח גדול, ושתי עיניה אשר היו עודנה אחוזות בחבלי שנה, כשני חורים אשר נקרו בו הצפרים. כחבל השני שפתותיה, וגרגרותיה בעלי שלש מַכפּלות, וגבּה וגובה לה ויראָה לה, ומַראֶה כמראה רחב אשר היתה ביריחו. שׂער ראשה יוצא פרוע מתחת הפאה הנכרית אשר הטילה עליו בחפזון, ושׂלמתה לעורה היתה עשׂויה קמטים קמטים, ואף לא הספיקה לחבּר את הלוּלאות העליונות בקרסים, בהחפזה ללבשה.

מהרתי להשתחווֹת לפני רחב זאת ואציע לפניה את פרשת בקשתי בדברי חן ותחנונים.

– קשה הדבר מאד למלאות חפצך – אמרה בקול עב כעבי גבי מגנה ותניע במו ראשה כה וכה כמתיפּה – אבל…

– אבל דעי גברתי – נבהלתי להשיב בראותי כי רואה היא את פני כפני אחד מבני הנכר: דעי כי יהודי אנכי ויום השבת קרוב לבוא, ואנכי ממהר לבוא לראות פני אשת נעורי אשר לא ראיתיה זה ימים רבים.

– יהודי אתה! – אמרה גברת הסוסים בקול ממושך כמשוך בקרן היובל – למה הרגזתני משנתי? – שׂמה פניה אל האיש אשר הביאני אליה, הלא כבר פקודתי אמורה לך כי אין סוסים באֲוֵרות.

רחב הפנתה לי את שכמה הקרוב במדתו למדת כתפיו של שמשון ותקשיח לבּה ממני ותשב לחדר משכבה, כאנקה האוספת ידיה ורגליה אל תוך חומת בית קלפּתה ויעבור עליה מה.

– אבל עד מתי אוחילה, הגידי נא לי, – קראתי אחריה בלב נואש בטרם נעלמה מעיני. – שעה או שתים?

– “כל היום הזה עד הערב סוסים לא ינתנו לך”, – בטתה כמדקרות חרב ולא שתה לבה עוד אלי.

שׂפתי היו נעות מכעס ומגנת לב כאִלו אחזני השבץ, אבל רחב נסגרה בתוך חדרה ואנכי יצאתי בפחי נפש ובמרורת פתנים בקרבי ואשוב ואשב על העגלה אשר הביאתני עד הלום ואומר אל העגלון: הביאֵני לבית מלון אורחים, כי ה' ענה בי אשר לא במהרה אצא מזה.

העגלון משך בחבלי סוסיו וישׂאוני ויעמידוני פתח מלון אורחים, בית חומה אשר עמד פתוח לרוָחה בטבּוּר העיר.

עוד לא עלה השחר וכל החנויות היו סגורות וכל בני העיר שכבו ישנו על משכבותם איש בחדרי משׂכּיתו ורק במלון אשר על פתחו עמדתי נשמע קול ענוֹת חלוּשה ונרות דולקים נראו בעד החלונים ויענו בבני המלון כי עוד לא עלו על משכבם לישון. לקול שעטת פרסות סוסי ולרעש המון גלגלי עגלתי יצא איש מן הבית ונר דולק בידו.

– היש מקום אתך ללון? – שאלתיו בשׂפת אשכנז.

– יש ויש! – ענני וינופף את מצנפתו ויגרד את גבּחתו.

קשה להם לישׂראל לאחוז במנהג המקום שהלכו לשם גם בדברים שאין בהם משום חוקות הגויים. כי יפגוש אחד מהם ביהודי אחיהו איש לא ירים מצנפתו לברכהו כדרך שכל בני אירופא עושׂים, אף על פי שאין זה אלא סימנא בעלמא שבא עליו הסכם הכלל; ואולם בפגשם ברחובות קריה איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם אף כי לא ידעוהו מתמול שלשום, יסירו חיש קל המצנפת, יִדכּוּ ישוחו וישאלו בשלומו בכובד ראש ובענוה יתירה, משום הזהר בגוי קטן. ולמיום אשר שנו בעווֹנותינו רבים מיהודי ארצנו את בגדיהם וילבשו כמדי בני אשכנז וילמדו לשונם דבּר צחות כלשון עם ועם ולא יכירום עוד רואיהם אם הם זרע ברך ד' או מבני הנכר אשר סביבותיהם, למן היום ההוא למדו פוגשיהם היהודים לגרד ראשם בעת הסירם מצנפתם לברכם; ולבם מתנה עליהם בתחלה: אם נכרים הם תהא הרמת מצנפת זו לשמה; ואם מבני ישראל המה, לא יסירו מצנפתם בלתי אם בשביל חטטין שיש להם בראשם.

משרת בית המלון מהר ויוציא צרור מפתחות ויובילני לחדר מיוחד ובו מטה מלאה תבן ושולחן וכסא; והעגלון נשׂא אחרי את חפצי במספר. עוד רגעים אחדים נפתחו ונסגרו דלתות חדרי, אחרי כן הניחוני בדד; ואנכי, אחרי צווֹתי את המשרת לשפות לי את סיר החמים, התנפלתי על המטה יגע ועיף, סר וזעף, כי נעצב לבי אל בני ביתי.

אַיךְ בלהה יפתי? איכן שתי בנותי הנאהבות והנעימות? הנכן מחכות לי כי אבוא לשׂושׂ אִתּכן משׂושׂ ביום שבתנו, ואנכי כלוּא בחדר בודד בעיר נכחדת, כלוא ולא אצא – ואלהים יודע עד מתי?!

ב

בהשארי בדד בחדרי ואשמע מבעד קיר הקרשים אשר על יד מטתי והנה קול שאון, קול רעש גדול, כקול המון בדבּרו; וקול קערות ומזרקות וסכינים ומזלגות מצלצלים, וקול כוסות משתּקשקים. בית מרזח באתי – דמיתי בלבבי – ועוד עד עלות השחר לא סר מרזח סרוחים. אין זה כי אם אחדים מאצילי בני פולין ומעשיריהם העושׂים כל ימיהם כחגים נזדמנו לפונדק אחד ויאחרו בנשף על כוס היין. כי מי המה אפוא באחת מערי השׂדה אשר בנפת ליטהויען במקום רק פולין ויהודים נחתים אשר לבם ילך לבלות לילה תמים במשתה שמנים, אם לא עשירי פולין ואציליהם אשר להם לבדם נתּנה הארץ; כי ליהודים אסור על פי התורה למלאות פיהם שׂחוק בעולם הזה ועל פי החשבון – להוציא כספם בבתי מרזח.

אבל פתאום צללו אזני לקול קורא יהודית: “לחיים ר' חיים!” וקול אחרים לעומתו “ברוך” יאמרו וקול יין שׂרף כמַשק גבים שוקק בהם.

יהודים? – יצא מפי דבר – הגם אתה ישׂראל תשמח אל גיל כעמים? ומה שׂמחתך? האם על קיצך ירונן? על קצירך ירועע? על הכּוֹתך אויביך במערכה בשׂדה תנצח בנגינות שותי שכר? או על משפט וצדק לך במידנה תשתה ותיטיב לבך? ומאין תקח מוצָא לכסף הכֵּרות אשר תכרה? המן הגורן ומן היקב או מן ארוּבּוֹת השמים??

לדברים האלה הסבּוֹתי פני אלך הקיר והנה נקב אחד בקיר ואור כהה חודר ועובר מבעד חריצי הקרשים הטחים מלמעלה בפסות נייר לבן משוח בדבק; ואחתור בקיר ועל נקלה צלחה בידי להקציע את הטיח הדק הזה, מחשוף החריץ אשר לנגד איני, וכל החדר אשר אנשים מבני ישׂראל יושבים ושותים שמה, נשקל לעיני כלוּל בהדרו מן הקצה אל הקצה.

כדמות שולחן ארוך כמעט כאורך כל החדר עשׂוי לפי שעה מדלתות מורמות מעל ציריהן ומונחות על חביות ריקות, עמד בתוך הבית, ועליו עומדות בלא סדרים קערות ומזרקות וכפות, ועל הקערות עצמות כל עוף טהור אשר יאכלו בני ישראל, עצמות אוָזים ובני אוָזים, עצמות תרנגולי בית ותרנגולי הוֹדוּ, גם עצמות בשׂר שוָרים וברבּוּרים אבוּסים, גם שׂרידי לביבות ובריה מוּרבּכת תּוּפינים וכל מאפה תנור מעשׂה אופה היו מפוזרים ומפורדים מבולבלים ומדולדלים על פני השולחן. בתקרת הבית בתוֶך היתה תלויה מנורת מכפּלה וששה קנים יוצאים מצדיה, זה למעלה מזה כאריח על גבי אריח; ועל השולחן משני עבריו שתים מנורות נחושת קלל, והנרות אשר בהנה, יש אשר כבר כבו ויעלו את צחנת עשנם וקיטור מרירי באף היושבים, ויש אשר לחכו עוד בלשון אש ירקרקת אדמדמת את דשן המנורה השקערוּרית, או אשר האריכו פתילותיהם, פתילות פשתה כהה ויפיצו אור קפּאון מסביבם, ואיש איש מאשר בבית לא שׂם אל לבו להיטיב את הנרות; כי לא אחרי הדברים האלה לבּם הולך; יש ענין אחר לפניהם לענות בו.

משני עברי השולחן מזה ומזה ישבו כעשׂרים וששה איש, איש וכוסו בידו להציף מים חיים על העדנים אשר מלאו כרסם בהם כל הלילה. ומלבד אלה היושבים שטוּ עוד רבים בחדר כה וכה: מהם אנשים אשר לא עברם עוד היין, כבעלי בינה בשׂיח משׂוחחים איש את רעהו, ומהם דוהרי דולקים ידלגו בקול וירקדו כאֵילים וכבני צאן במקום המונח מן השולחן עד קיר החומה. ולבושי להבות אחרים ישבו מסוּבּין אל השולחן וילבּבו בקול מקערות הלביבות אשר לפניהם. אל עבר השולחן נוכח פני ישב איש שׂעיר; זקנו השחור אשר גם שׂיבה זרקה בו עולה לו עד רקותיו ונסב עד למעלה לחָייו, עיני האיש הזה קמו בחוֹריהן כעיני זכוכית מהוּקצעות ומתוּלעות, כי מרוב שתוֹת יין ושכר לא נודעו כמעט עקבות חיים בהנה; חלקת לחָייו אשר נשארה למשעי לפליטה מיער זקנו המכסה כל, היה מגוֹאל באבק הרצענים; כובע עגול וצר מכוסה נוצות קלות ודקות, אשר כבר נהפך לירקון מרוב ימים, יסב את גוּלגלתו המגולחה מחדש ממול ערפּו עד גובה מצחו. לפניו עמד כוס מלא יין שׂרף והוא לא שׂם לבו אליו, כי כבר שתה לרוָיה, כי אם השח ראשו למטה ושתי ידיו הניע הוליך והביא כמושך פתילי הכוֹפר וכנוקב במרצע; וארכוּבתיה דא לדא נקשן כאִלו עוד סדן הרצענים בין ברכיו; מרגע לרגע ירים ראשו כמכונה, וברעש ורוגז יגמא מן הכוס אל פיו וישוב לעבודתו המדומה, הבינותי כי האיש היושב כאן סנדלר הוא ובחזון לבו הוא רואה חלום בחדר מלאכתו. לשׂמאל הסנדלר ישבו אנשים אחדים הלוּמי יין, ראשם על כפות ידיהם אשר על השולחן, הוזים שוכבים ושׂער ראשם פרוע ופאותיהם וזקנם העלה סמר כשׂערות החומט בגעת בו יד אדם. לימין הסנדלר עמדו קוממיות שני אנשים גבורים לשתות, כי עוד לא עברם היין; שניהם היו ארוכי קומה ולשניהם זקנים קטנים מסבבים את לחייהם, מלבד כי שׂער האחד היה שחור ולשני שׂער צהוב; בכתפות מעיליהם ממול פניהם היו תחובים מחטים ועליהם כרוכים חוטי משי; עדות היא להם כי חייטים הם, אבל לבנת הפנים אשר לכל בעלי האומנות הזאת, הבאה להם מרוב שבתם כפופים כקרסים נטועים איש על מקומו, חלפה, וצבע אדמדם כצרבת קדחת מלא מקומה. מעבר מזה, אחוריהם אלי, ישבו אנשים אשר פניהם לא ראיתי, אבל בקווּצות ראשיהם היו סבוכים רסיסים צנופים היוצאים מתחת המעצד לאות כי חָרשי עץ המה. באלה היושבים מהם ולמטה לא שלטה בת עיני וגם מקול המונם ושאונם בדבּרם יחד לא שמעה אזני אף מלה אחת, אבל כפי הנראה היו גם המה אמנים חָרשי יד, ועל פי נטיה טבעית ישבו אל השולחן לפלגות איש איש לבני אוּמנתו, כאשר היו יושבים בבית הכנסת הגדול באלכסנדריא של מצרים. ואולם בראש השולחן על מטה כבוּדה ישב איש עוּל ימים, שׂער זקנו כארגמן כמעט החל לצמח, על עצמות לחייו הבולטות מעט שכנה עזות פנים ובקמטי שׂפתותיו תקנן ערמה ומזמת לב. גם הוא שתה ויתגעש ועל נקלה התבוננתי ואכיר כי הוא היה ראש שכּוֹרי אפרים אלה – הוא בעל המשתה.

“לחיים ר' חיים!” קרא ראש שכּורי אפרים זה אל אחד החייטים העומדים על ידו.

“לשלום ר' שלום!” – קראו כולם וגם הסנדלר ענה עמהם, עד כי נעורו הנרדמים לקול הקריאה וצליל הכוסות עלה מחדש באזני.

אני שכבתי משוֹמם על המראה אשר לנגד עיני ואבקש פשר דבר ולא מצאתי. למה זה יתהוללו היהודים האלה ביום אשר איננו לא חודש ולא שבת, וימשכו ביין את בשׂרם עד אור הבוקר? משתּה התנים איננו, כי אין אשה אחת נשקפת בכל הבית, ואיה הכלה ורעוֹתיה? ואיה הכלי זמר והבדחן, אשר בלעדיהם לא תקום ולא תהיה חתונה בבני ישׂראל? ומדוע באו כל הקרואים, מלבד היושב בראש כולם, לובשים בגדי חול, עד כי גם נשארו בהם אותות מלאכתם אשר עשׂו בה אמש בטרם בואם בית המרזח? שבתי חשבתי אולי סעודה של מצוָה הם סועדים, סעודת סיום מקרא או משנה או גמרא, סעודת הבאת ספר תורה חדש להיכל, סעודת חנוכת בית המדרש או בית הכנסת, אשר אז יאכלו וישתו וישכרו עניי עמי לשם שמים ולשם מצוה? אבל הסעודות ההנה אינן נקבעות בבית מלון אורחים, כי אם במקום קדוש, בבית הכנסת או בבית המדרש בעצמו; שם על השולחן אשר לפני ה' ישכּרו וישׂחקו ויפזזו ויכרכרו ויעשׂו כל מה שלבם חפץ. אך אולי יום חג היום לחברא קדישא? – דימיתי בנפשי – הן המה הקדושים אשר בארץ המתעסקים בקבורת אחיהם, ומראיתם תמיד מות וצרה עין בעין יתנו בכוס עינם כל הימים לפכּח צערם! אף אין זאת, אמרתי אל לבבי; הלא בכל גלילותינו תחוג החברה הזאת את חגה ביום ט"ו כסליו, וגם היא תערוך שולחנה במקום קדוש, בבית מדרש בכל עיר ועיר באשר הוא שם.

עודני מחפּשׂ באמתחת מחשבותי פשר הדבר הזה, והנה נפתחה הדלת. מהרתי להתהפך אל צדי השׂמאלית, ובעל המלון בכבודו ובעצמו בא אלי החדרה.

הוא איש זקן, שׂער ראשו וזקנו כולו הפך לבן; מעיל צמר ארוך עליו יורד עד קרסוליו; על מתניו עוד נכּר מקום שם היה האזור לפני שחת פקודת המלך את בגדי הסחבות אשר נסו בם בני ישׂראל כמה מאות שנה ויקדשו בעיניהם, כי תחת אשר כל המעיל ההוא נהפך לירקון, היה מקום האזור כהה שחרחר, פעמיו נחבּאו בנעלים צמוּדים אל רגליו בשׂרוך עובר דרך אזני הנעל ומאחז פני רגליו, ובתי רגליו מָשזרים מחוטי צמר גפן לבן היו בלים על עקביו ומטוּלאים בחוטי תכלת.

– אנכי בעל הבית, – התאמץ לשׂוּם לפני בשׂפת אשכנז ברורה, וירם את מצנפתו מעל ראשו ויתגרד בקרחתו ובגבחתו.

– יהודי אנכי! חשתי לאמר לו למען הוציא אותו מן השׂפק. – שבה נא מעט ונשתוחח יחד עד אשר יביאו את סיר החמים אשר צויתי לשפות.

לדברים האלה נפלה חיש מצנפת הזקן אשר הורמה מעט, מידו על ראשו, ויתקע את כפו אלי ויאמר: “שלום עליכם!”

– עליכם שלום! – עניתי בקוּמי ממטתי ואשב על הכסא, והוא ישב לעוּמתי על קצה המטה.

– מאין תבוא ולאן אתה הולך? – שאלני ועל פניו תאוַת חדשות חזקה מאד.

– מווילנא אנכי הולך ומהרתי לשוב לביתי עד יום השבת והנה יצאה בעלת בית הדוהר בזה ותהי לשׂטן לי בדרך, כי לא תן לי סוסים לנסוע, הגידה נא לי מה אעשׂה לה, האם אזעק עליה חמס לפני שׂר העיר?

– כבר צוחו קדמאי דקדמאי – ענני הזקן – ולא הועילה כי זה גאון האשה הזאת וזה כל רוּם לבה, להראות את חיל ממשלת ידה על הנוסעים, כי בחפצה ילכו ובחפצה יעמודו ואין פוצה פה ומצפצף נגדה.

– ושׂר העיר? ושׂר בית הדוהר?

– כולם מאנשי שלומה ומן הבאים בצל קורתה המה, ואינם רואים בידה מאומה; את כל אשר היא עושׂה המה מסכימים על ידה.

בין כה וכה באה השפחה ותביא את מכונת החמין ותעמידה על השולחן, ותשפות את הכיור על כנו מלמעלה ותעמיד את הצנצנות הריקות ואת משמני החלב ואת קני הדבש ותצא.

רטוֹב מרסיסי לילה ושׂבע נדודים מן הדרך אשר עברתי בכל הלילה ושנה בעיני לא ראיתי, מתקה לי משקה ארץ סינים זה אשר גמעתי, מכל נהרי נחלי דבש וחמאה. בתחלה דמיתי כי אגיח ירדן אל פי. אבל רק עיני האדם לא תשׂבּענה וגם הנפש לא תמלא, אך קיבתנו קטנה כמלוא כף איש, וכמעט באו בי שתי צנצנות מים חמים נח צמאוני מזעפּו ונפשי שקטה ואחל לקחת דברים עם בעל הבית היושב ממולי.

– הגידה נא לי מה פשר המשתּה והמרזח אשר היה בביתך בלילה הזה? האם את בתך נתת לאיש?

– לא אנכי חגוֹתי את החג הזה; כי איש אחר הקדיש קרואיו בביתי, ואנכי פִניתי להם החדר הלז חנם אין כסף, בעבור ישבּרו מאתי אוכל בכסף ויין נסיכם אשר מסכתי.

– ומי האיש ההוא? ומה פשר הכֵּרה הגדולה אשר יכרה בבית זר?

– היום הזה יום וַעד הוא לנו – החל הזמן לספר – היום יבחרו מקהלתנו ראשים על הצבּוּר…

– ומה ליום הוַעד עם בית המשתה? – נכנסתי לתוך דבריו, כי נחשתי אל מה ירזמון מליו – האיש אשר כוח בו לעמוד בראש העדה, להתיצב לפני השרים לדבר על עמו, איש שׂונא בצע אשר יעסוק בצרכי עדתו באמונה, לא בעבוּר בצוֹע בצע, ואשר יפיק רצון בעיני ההמון יותר משאר אחיו – הוא הטוב, אותו יבחרו וטוב להם, ומה להם ולשוחד דברים או למאכל ומשתה?

– האם ידע ההמון את אשר ייטב לו? – ענה הזקן בחכמת בעל נסיון – הנה זכות הבחירה רוּבּה בידי ההמון; כל איש אשר לו בית קטן מחירו שלש מאד רוּ"כ, או שׂדה או מגרש בעיר, לו יש חוַת דעת לקרב או לרחק. וההדיוטים כילדים קטנים לא ידעו מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב, כי אם יטעמו את המתוק לחכּם, אף כי יהפך למרורת פתנים בקרבם באחרית הימים. ההמון מחסרון דעתו לא ידע את ערך הדבר הגדול הזה אשר מסרה הממשלה הנדיבה בידם, לבחוֹר להם את פרנסיהם ומנהיגיהם מקרבם בחפץ עצמם; ותחת לשׂים עליהם אלופים לראש אנשים מיחידי סגולה אשר היו מנהלים אותם בדרך הישרה למחוז האושר, כאשר אדוני דוֹבר, היה יהיה הדבר הזה כשׂחוק וטיול הילדים בעיניהם, והאיש אשר יַרבה להאכילם ולהשקותם בלילה לפני יום הוַעד ולתת גם גֵרות אחדות בידם, הרי זה משובּח ואותו יבחרו עליהם לראש, אף כי הוא אחד משפלי הערך, חסר לב ונלוז דרך, ובאחריתו נבל יהי וכנחש ישוֹך וישופם עֵקב.

יש בבני עמנו רבים אשר אף כי לא למדו מאומה ואינם מגוּדלים בנעוריהם וגם לא ישרה נפשם בם בלכתם אחרי בצעם, ובכל זאת רוּח חכמה חרישית נוססה בם לדבּר בשׂוֹם שׂכל ובדעה ישרה מכל אשר נעשׂה תחת השמש; וביחוד נמצאים כאלה בין בעלי המלונות הרואים יום יום אורחים שונים מכל קצות הארץ עוברים עליהם כבני מרון איש איש ומנהג מקומו ומעשׂיו השונים בידו. לקהל חכמי נסיון כאלה יחָשב גם בעל מלוני זה.

– ומדוע לא יתנגדו להם תושבי העיר היותר חכמים ונבונים מהם, ויבחרו להם איש נבון כאשר עם לבבם?

– כמה המה אנשים חכמים ונבונים בערך לעומת אנשי ההמון? הלא כמוהם כאין! ומה גם כי על פי הרוב לא לחכמים לחם, אף כי בתים ושׂדות, ואין להם זכות ופתחון פה בתוך העדה. ראה נא גם ראה למשל פה בעירנו פונדעלאָווע יש כמה וכמה אנשים חכמי לב, יודעי הליכות עולם, נשׂוּאי פנים ומדברים צחות בשׂפת ארצנו – אבל האותם יבחרו? מן התושבים בעירנו יש חמשים ושנים אשר זכות להם לבחור ולגלות דעתם, שנים עשׂר מהם אנשים הגונים והמה נחשבים לבחירי העדה והארבעים הנותרים מי המה? חייטים, רצענים, חרשי עץ, חרשי אבן, עגלונים וכדומה להם מבעלי המלאכות, רוּבּם בני בלי תרבות ולא ידעו הליכות עולם ואינם רואים את הנולד. ובבוא הוַעד יד מי רמה? האם ידי המעטים והמגלים דעתם על פי יושר לבם וחכמתם, או יד הרבים אשר כל חכמתם בגרונם ותורתם בתוך מעיהם? – בין אלה העומדים להבּחר מחר נמצאים אנשים שנַים אשר אינם שוים לשיתם עם כלבי הצאן. האחד מהם בן אחד מעשירי עירנו; אביו היה איש לא לוּמד, אבל זקן הולך במישרים ויהי נשׂוּא פנים בעמו; ובנו זה מימי ילדותו היה פרא אדם וילך שובב בדרך לבו! כל ימיו בּלה בקיץ לרחוץ בנהר ולשׂוּח בשׂדה, ובחורף לשחק בשלג ולחליק על פני הקרח; ובגדלו כן גדלה רעתו, ובימי נעוריו היה רק צחוק הקַרְטי שעשועיו ועם הקדשות יְפָרד ויעשׂ כל תועבה; ואחרי נשׂאוֹ אשה וימת אביו, גזל גזל אח ויוציא מפי אחיו ואחיותיו את חלקי ירושתם ביד רמה ויעשׂ עושר ולא במשפט, ולמען כפר על חטאת נעוריו ולהשׂבּיע נפשו השוקקה לכבוד ולעושק, החל להתעסק בצרכי צבּור וזכות אבותיו מסַיעתו להטות לב העם אחריו. השני רֵעַ הראשון וגבר עמיתו; אביו מת בבית האסורים ואמו באמבטי עברה והוא התגלגל כל ימי ילדותו באשפתות השוָקים ערוֹם וחשׂוּף שת; בגדלו מצא לו עבודה תחת יד מוכסי היין ויהי לשומר בבית משׂרפות היין; שם גנב גם כחש גם שׂם בכליו, עד אשר גרשוהו – ומאין עבודה נועץ להיות לראש על הצבּוּר. אמש עשׂו שני האנשים האלה משתּה גדול לכל בעלי הבתים אשר יש להם חוַת דעת ביום הוַעד, והיה בהבּחרם למנהלי העדה ואספו שבעים ושבעה על אשר הוציאו ובוחריהם ינקוטו בפניהם וינהמו באחריתם כי אספו אל חיקם נחשים צפעונים ונשכו אותם לבלי הרפא.

דברי הזקן הזה אשר גם הוא לא למד חכמה ודעת בנעוריו, אבל למד חכמתו זאת בכוּר עוני בבית ספר הנסיון, ירדו עד חדרי בטני.

– כן הדבר! – אמרתי אני בשברון לב – בכל מקום אשר נעמוד ונביט משם על עמנו, נראה אותם ברע ואין עוזר ואין מושיע: בשׂוּם עליהם אלוּף לראש איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם, הלא מעמדם מורה מאד; ובתת עתותם בידיהם, הלא רעתם עוד רבה ואסונם כבד, כי מחסרון דעתם לא יוכלו לכלכל דבריהם במשפט ויקחו את הגחלת תחת הזהב. אהה עמי עמי! מהרסיך ומחריביך ממך יצאו!!

מדי דבּרי ישב הזקן תפוּשׂ במזמות לבו ורוחו היתה מרחפת על ים הצרה המפכּה לבני ישראל ממקור מָשחת זה, וגם אנכי דוממתי ושויתי בנפשי את כל התלאה אשר תוכל למצוא עדה שאננה יושבת לבטח לרגלי רועה אוילי הבא ונוטל את השם באגרוף רשע ובתחבולות מרמה.

רגעים אחדים האריכה הדממה ותפּח בנו רוח כהה ומחשבות עצבת, שכּוּלם היו מתאימות עם עת האשמורה האחרונה, אשר בה נדברנו, עם אור הקפאון אשר הפיץ הנר הקטן מסביבנו ועם קול ענוֹת חלושה אשר השמיע הסיר המרתיח רתחיו כקול המדבר מטבּוּרו. היינו כחולמים בהקיץ!

– אבל מדוע לא תּשתּ אתה צנצנת אחת עמדי? – שאלתי את בעל המלון הדובר בי, למען השׂיאו לדבר אחר.

בעל המלון הסיר את מכסה החלון ויבט ויאמר:

– לא אוּכל עוד שתה, כי כבר עלה השחר והיום הזה יום צום לי, יום מות אבי ז"ל.

לדברים האלה נאנח הזקן אנחה שוברת חצי גופו ולמען ירוַח לו פתח את קרסי מעילו אשר היו מחוּבּרים על כרשׂו בלוּלאות וַיֵרא לו טלית קטן של צמר יורד עד הברכים וחוטי הציצית כפולים שמונה מגיעים עד הקרסולים.

עוד מעט רגע והזקן מהר לצאת כי נחפז ללכת לבית הכנסת לעבור לפני התיבה; וגם אנכי התפללתי תפלה קצרה, אחר סגרתי בעדי הדלת ואשכב על מטתי. רגעים אחדים חשבתי על אודות אשתי וילדי עד אשר נרדמתי ואישן.

ג

תרדמה נפלה עלי אחרי הנדודים אשר שׂבעתי כל הלילה ותפרושׂ רשתה על כל שׂרעפּי בקרבי ועל כל חוּשי בי ויהיו כוּלם כאסורים; חוּשי שבתו מכל מלאכתם ובכלי מחשבתי אין רעיון נפרץ. דמי נעשׂה עב ויכבד לי לשאוף רוח וקול נחרותי נשמע מזרות אימה. שעות אחדות עברו עלי במעמד שינה מַרמוּטא זאת, שהיא יותר מאחד מששים במיתה, ומעט מעט החלו חוּשי להנער ודמי ומוחי לפעול פעולתם, ובעל החלומות בא וילחש לי באזני ויעבר התוּלים ומחזות שוא על פני דמיוני. בחלומי והנה קפצה לי הארץ ואנכי רוכב על כנפי רוח ועובר על ההרים ועל הגבעות על האפיקים ועל הגאָיות, ולבי חרד ונע כנוע עלה נדף במרחב אין קֵצֶה, וגֵוי יבקש למצוא מנוח לו על מעבה האדמה, אבל אנכי נשׂא תמיד בעמק עכור, על הררי נשף, בין סלעי מגור, בין אבני אופל וצלמות, אֵרומם, אנשא מעלה מעלה, אקו לאור ואין, ונפשי ברעה תתמוגג, ובשׂרי יבּוֹל וידק כאִלו יהפך לרוח. פתאום נבקע כשחר אור יקרות לקראתי; ואקרב והנה שני נרות דונג דולקים במנורות כסף ולפניהם דמות כמראה אשה עוטה אור כשׂלמה; ואקרב עוד ואכיר והנה יונתי תמתי עומדת ומברכת על האור בליל התקדש שבת, ותאחזני דומם בזרועותיה ותחבק לי ותנשק לי. ושתי בנותי הרכות והענוגות רקדו לקראתי, ואנכי לקחתין על זרועותי ואמהר לפתוח את אמתחתי ולשׂים לפניהן פטורי ציצים ומקלעות פקעים וכל מעשׂה צעצועים אשר הבאתי להנה; והנה סבּוּני בעליצות להודות לי ואנכי הושטתי ידי להן לנשק לי ויהי בהושיטי ידי ותפגע בצלעות המטה אשר אנכי שוכב עליה, ומפגע רע זה נבהלתי ואיקץ והנה אין אשתי ואין בנותי עמי בבית, אבל מעשׂה צעצועים משׂחקי הילדים מסודרים באמת לפני, כל עצי ברושים כרוּתים, קרני פוך, בורית ונתר, משׂרקות פיפיות, אצעדה וצמיד ודומיהם. נפלאתי למראה הזה ואפקח את עיני להתבונן עליו היטב והנה נגלָה לפנַי פתרון החלום: בשכבי לישון שמתי פני אל הקיר ועיני באו מבלי דעת לנוכח החריץ אשר עשׂיתי לי בבוקר בין קרשיו, ואת כל אשר ראיתי עתה בהקיצי, עשׂה נעשָׂה באמת לנוכח עיני בחדר השני.

בחדר השני שנו כל הדברים את פניהם! השולחן הארוך אשר חביות לו כרעים נעלם, ויבוא שולחן אחר קטן רבוע צבוע אדום תחתיו. את מרצפת הבית טאטאו במטאטא ויזרו על פניה חול לבן. על הכסא אשר על יד השולחן ישב אציל פולני בעל בשׂר ובעל חוטם ולפניו על השולחן עמדה צנצנת זכוכית לבנה מלאה יין שׂרף ירקרק אדמדם, ופתותי לחם טבולות במלח על ידיה: עדות להפולני ההוא כי הלחם היה הטפל והיין העיקר וכבר היה לו משתי מעליא; גם הכרת פניו ענתה בו כי כבר היה יותר מבן ארבעים אף כי חזותו מוכיחה עליו שלא הגיע עוד לבינה. במקצעות החדר בירכתים ימה עמד על ברכיו איש יהודי גלוי ראש ולפניו על הקרקע טנא מלא סחורת יד, ומשם יוציא ויערוך לפני האציל את כל מערבו אחד אחד, ובמהירות רבה ובענוה גדולה ויתרה יוציאם מגליוני חתולתם אשר הָחתלו בם וישוב ויחתלם כאשר לא ימצאו חן בעיני האציל. והאציל ישב על כסאו כשׂר צבא בגדוד, יגמא מן הכוס המלא אשר לפניו וינענע ראשו ימין ושׂמאל לכל דבר חדש אשר יוציא הרוכל מסל הסחורה אשר לפניו לאמר: אין נפשי אל הדבר הזה!

לא ידעתי אם כבר שעות רבות התאכסן האציל בחדר ההוא ומתי בא אליו היהודי הרוכל, אבל את זאת ראיתי כי כבר מלא טורים רבים על הרצפה ברוב עזבוניו השונים למיניהם, והעומד על המקח עוד לא קנה דבר; יש אשר לא תמצא הסחורה חן בעיניו, ויש אשר ימצא את מחירה רב משויה.

“חי אני כי בפעם הזאת תפיק סחורתי זאת רצון מאת רוּם הוד כבוד אדוני” – קפץ ונשבע היהודי, ויגש אליו נענה ושחוח ויוציא ממעטפתה מקטרת עץ הָבנים (עבענהאָלץ) מצופה כסף מרוקע. “את זאת אמכור לרום כבוד הוד אדוני וליקר תפארת גדולתו במחיר אשר קניתיה לנפשי; חי נפשי כי לא אשׂתכר פרוטה אחת”.

– ומה מחירה? – שאל האציל מרחוק מבלי געת בה ביד.

– כה יתן לי ה' וכה יוסיף, – הוסיף הרוכל להשבע, – כי עוד אוזיל מן המחיר אשר שלמתי עבורה, יען כי נצרך לי כסף תמורתה לצרכי סעודת שבת.

– ומה מחירה? – שנה הפולני את שאלתו.

– עשרה זהובים, הדר תפארת אדוני!

– גש הלאה, יהודי ארור! – גער בו הפולני.

אבל היהודי לא נִחת מפני גערתו ויָשב ויפצר בו: ובמה יתרצה אדוני אל עבדו?

– זהוב אחד אתן לך במחירה! – אמר האציל בנחת ובקורת רוח.

– לא אוּכל, אדוני האדונים, חי נפשי, לא אוכל! – נאנח היהודי וישב אחור ויגלום את מקטרתו בגלומי הנייר כאשר בתחלה.

פעמַים שלוש נשתנה המראה הזה לנגד עיני. היהודי הראה להפולני את כל בית נכאתו ונפשו לא קצרה בעמלו ושׂפתיו לא נלאו מלהשבע כל השבועות האמורות בתורה והאציל לא בחר לו אף דבר אחד מכל ההמון הרב, ויחרף ויגדף אותו ואת כל מערכות ישׂראל עד אשר קצה נפשו בכל המקנה והקנין ההוא ויגרש את החנוָני מעל פניו.

כצאת החנוָני מאת פני האדון הפולני זכרתי את החלום אשר חלמתי ואת שברו, ואשׂים אל לבי לקנות מאת החנוני דבר לשׂמח לבב בני ביתי כשובי ולתת גם שׂכר לחנוני על עמלו אשר עמל בדי ריק אצל הפולני, ומה גם בשמעי מפיו, אם אמת ואם שקר, כי נצרך לו הכסף לצרכי שבת.

– חנוני! – קראתי אחריו על סף חדרי.

רגעים אחדים התמהמה החנוני בטרם בואו אלי החדרה, וכפי הנראה שאוֹל שאל בתחלה את פי בני הבית מי ומה אנכי, ומאיזה עם אני; כי היה מאנשי שחץ ולא עסק בפרקמטיא אלא אם כן יודע מי עוסק עמו.

– הנני, כי קראת לי, – אמר בבואו החדרה ויסגור הדלת בעדו.

– ראיתי את סחורתך כי נמצאו בה דברים טובים; הבה הראני נא את חנותך ודבר מה יישר בעיני וקניתי לי.

הרוכל העמיד את סלו על הכסא ויגלהו; ואבחר מן הבא בידי מנחה לבני ביתי: קרן פוך לאשתי ושני אבנטי עור ובראשם קרסי נחושת קלל לשתי בנותי, ואשאל למחירם.

– ארבעה זהובים ועשׂרים גדולים, חרץ הרוכל משפטו.

– האם לא די יהיה ארבעה הזהובים לבדם? – הוצאתי מפי בדרך שאלה.

– מה רע ומר לעשׂות מקנה וקנין עם איש יהודי! – ענני הרוכל קשות בעוז פניו.

זכרתי את משׂאו ומתנו עם הפולני ושׂחקתי בלבי; מהרתי לתת לו את חפצו ואשלחהו מעל פני ויצא.

הוא יוצא ויפגשהו איש יהודי אחר וישאלהו בקול רם עד אשר שמעתי גם אנכי את דבריו: “מי ישכון בחדר הזה?”

– איש יהודי, – ענה הרוכל בחפזו ויעבור על פניו.

רגע אחד נעצר האורח החדש על יד הפתח ויסר כיחו וניעו ואחר פתח את הדלת לרוָחה ויבוא החדרה.

איש יהודי זה הבא עתה אל חדרי היה לבוש בגד צמר שחור מגיע עד נעליו המגוהצים; על ראשו שכנה כעננה מגבעת רחבה ועגולה ולה כנפים ככנפי החסידה. זקן עב הקיף את לחייו כיער בציר וירד על פי מדותיו עד חזהו, ותחת זרועו החזיק ספר גדלו כחצי העלה לארכו, ומבין עלי הספר הוציא את ראשו החד עט עופרת כרות ומתוקן לכתוב בו.

האיש הזה המוזר לי נתן לי שלום ואנכי החזרתי לו שלום.

– ישב נא אדוני! – אמרתי לו בסבר פנים יפות, כי חזוּתו הוכיחה עליו כי איש הגון הוא – ומה חפצו בביתי אלי?

האיש ישב ויען ויאמר: שליח ארץ ישׂראל אנכי, וזה שנתים ימים אנכי נודד בחוץ לארץ לאסוף נדבות מכל איש נדיב לב הירא וחרד לארצנו הקדושה.

– האם אדוני בנפשו היה בארצנו הקדושה – שאלתי בתאוַת לבי ועיני נחו על בגדיו המוזרים הבלתי נראים בארצנו.

– לא זכיתי לעלות בנפשי לארץ הקדושה אבל השד“ר הבא מירושלים חלה את רגליו ואנכי קבּלתי על עצמי המצוה ללכת ולסובב מעיר לעיר, וכבר זכיתי לקבל מכתב מראשי הכולל הו”ד כתוב לשמי ולזכרי.

ויפתח האיש את ספרו לפנַי ויַראני הסכמות הרבנים וגדולי הדור חמרים חמרים ואחריהם חתימות עשירי העם מכל הערים, עיר עיר וגביריה עיר עיר ונגידיה, ואחריהם רשימות כסף הנדבות אשר נתנו לו למאות ולאלפים, כסף רב למאד.

ואשאל את הקובץ בתום לבי ואומַר:

– ומה תעשׂו בהמון הכסף אשר תקבצו אחד אחד מאלה עניי הצאן בית ישׂראל בכל ארצות פזוריהם?

– בית תלמוד תורה חדש נקבע לנו בירושלים במקום קדוש בקרבת הכותל המערבי.

– ומה תלמדו בבית ההוא לתלמידים?

– מה נלמד? – שאל האיש כמתפלא על שאלתי – האם לא תדע אדוני מה ילמדו תלמידים בבית תלמוד תורה? גמרא ופוסקים וכו'!

– ומה תהיה אחרית התלמידים האלה אשר ילמדו גמרא ופוסקים וכו'?

– אחריתם כאחרית שאר הלומדים היושבים לפני ה' ומקדישים עתותם לתורה.

– טוב מאד. אבל במה יחַיו הלומדים האלה את נפשם ואת נפשות ביתם בגדלם ויהיו לאנשים? מה יאכלו ומה ישתו?

– כאשר נחַיה אנחנו את נפשותינו אנו: בנדבות אחינו יושבי ארצות אחרות ובצדקת פזרונם. ישׂראל רחמנים בני רחמנים הם וחי אחיהם עמם.

– אם כן אפוא תסבבו את הארץ ותקבצו נדבות בעבור גדַל עניים ואביונים אשר ישובו להטיל את עצמם על הצבּוּר ולאסוף נדבות לגדל עניים ואביונים כמוהם; וחוסר חלילה, ומדוע לא תלמדו את בניכם אומנות?

– ותורה תשתכח מישראל?

– הס מלהזכיר! אבל הלא לא כל בני אדם שוים בדעת. יש שנולד בכשרון ודעת יהא חלקו בתורה; ואשר אין רוחב בלבו לקבל דברי תורה ילך וילמד אומנות ויפרנס את אחיו. וגם תופשׂי התורה יוכלו על נקלה ללמוד איזה אומנות נקיה לפרנס את עצמם, כאשר עשׂו כל חכמי עמנו הראשונים והאחרונים.

– לא לזאת יעזוב איש את ביתו ואת נחלתו בחוץ לארץ ויעבור ארחות ימים וישׂא כל תלאה וכל עוני בעבור לעסוק שם בדברי עולם הזה ולעשׂות את בניו הדיוטים. הלא על אדמת קודש המה יושבים וכל רגעי חייהם קדושים הם לשמים; אף רגע אחד אסור לבטל מדברי תורה, ואשר לא ידעו ללמוד יקראו מזמורי תהלים ויתפללו על קברות הצדיקים ובהר הקודש בירושלים.

ראיתי את פני האיש הזה והנה איננו מַשגה, כי אם שוגה ואניע עליו במו ראשי ואומר: אם רבבות ראָטהשילד ומאָנטיפיאָרי לא הועילו להוַתכם, אם עמל אלבערט כהן ודברי פראנקעל לא פקחו עיניכם, אנכי מאין ודברי מאָפע.

לדברים האלה פתחתי כיסי ואתן לו את נדבתי ויצא מאתי בשלום.

כצאת הירושלמי מאתי שמעתי קול אשה מדברת אליו בפתח שער האיתון: “האם איש יהודי יגור בחדר הזה?”

– איש יהודי! ענה הנשאל.

– האם יש תקוה למצוא מאתו נדבה?

– יש ויש. גם אותי לא שלח ריקם!

שׂחקתי מעט על השׂיחה התמה הזאת אשר שמעתי פתח החדר. והנה שתים נשים באות, פרופות ורעולות כערביות, סדין כפול יסוֹב ככּרכוב את ראשן ואגוּדתו על המצח יסדה, מתחת אזניהן תצאנה שתי כנפי רדיד לבן ככנפי יונה; ועל גרגרותיהן יורדים ענקים ונטיפות, לאות כי עשירות הנה; וסדין לבן כיריעה שלמה כסה את לבושיהן מן הראש עד כף הרגל. האחת מַחזקת מטפחת באגרופה כפולה כעין כיס. בבואן העמדתי את פני ולא שׂחקתי עוד.

– מה תאמר נפשכן, נשים כבודות?! – שאלתי.

– נדבה נבקש להכנסת כלה, – ענו שתיהן בבת אחת.

– להכנסת איזה כלה?

– בתולה עניה יתומה מאמה, ואביה יושב בבית המדרש הגדול ולומד אין ידו משׂגת להשׂיאה לאיש, וכבר הגיעה לפרקה כי מלאו לה שמונה עשׂרה שנה.

– ולמה תמהר הנערה העניה להיות לאיש? מדוע לא תבקש לה עבודה בבית אחד העשירים?

– בת טובים היא, אבי אמה היה ר' גוּמפּל הצדיק מק"ק קרוזישָאק ודודה היה שמונה עשׂרה שנה שמש בית הכנסת בעירנו ואחר כך נעשׂה שדכן מדיני; וחרפה היא לה להיות לאָמה.

– ומי הוא החתן אשר תרתּן לה לבעל?

– נער לומד בבית המדרש הקטן, למדן מופלג בקי בג' מאות דף גמרא.

– לא אתן לכן מאומה! – היתה תשובתי הקצרה והנמרצה.

הנשים יצאו מפחי נפש.

בתתי נדבתי לשליח א"י הייתי בעיני כמשליך כספי לצרור נקוב; אבל לתת כסף לנשים ההנה נחשבתי לי כעוזר לרעה וכמסייע ידי עוברי עברה. ובכל זאת ידעתי כי רבים המה בבני ישׂראל אנשי חסד המחַזרים על הבתים ועל החצרות ומאספים כסף רב למצווֹת מדוּמות כאלה. ויש גם קופות רתוקות אל הקיר בבתי המלון, ויש חברות וגבאים ופרנסים ושמשים המתעסקים במצווֹת כאלה:

לָקַחַת מָמוֹן יִשְׂרָאֵל מִן הַקֻּפָּה

וּלְהַכְנִיס כַּלוֹת עֲנִיוֹת לְחֻפָּה

לְחַיּוֹת זֶרַע וְלִפְרוֹץ פָּרֶץ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עֲנִיּים בְּיִשְׂרָאֵל

וִיקוּיַם בָּנוּ מִצְות הָאֵל:

לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ!

ד

אחרי צאת שתי הנשים מחדרי, הבטתי על מורה השעות והנה כבר עברו שלש שעות אחרי חצות היום ועוד אוֹכל לא בא אל פי כל היום; קראתי לנער המשרת ואצו לערוך לי שולחן ויביאו לפני נתח בשׂר ממולח, נא ובשל מבוּשל במים. הגשתי את המרץ בכף אל פי וריח עשן עלה באפי; העליתי את הבשׂר במזלג והנה שׂערות ארוכות ישׂתרעו עליו לארכו ולרחבו, ואבין כי כבר סרקה השפחה את ראשה לכבוד השבת. בגועל נפש משכתי ידי מן הארוּחה הנמבזה הזאת ואוֹכל את ככר הלחם החם עם האבטיח החמוץ אשר הביאו לי לפרפרת הבשׂר; אחר הביאו לי צנצנת שכר ואוכלהו בלוית פת טבול במלח. ותנעם ארוחת ירק זאת לנפשי הרעבה כאשר ערבה שנתי על המטה הקשה לאברי היגעים אשר נקפו בדרך. תבלין אחד יש לו לאדם לתבּל את מאכלו – ורעב שמו.

מדי אכלי שמעתי את האציל הפולני עוזב משכנו בחדר אשר על ידי והולך לו למסעיו אחרי נקוֹם בעל המלון ממנו את נקמת הרוכל המחזר בעיירות, כי לקח ממנו מחיר היין השׂרף הירקרק כבעד יין ישן של ע' שנה; וסאה שבולת שועל אשר נתן לפני סוסיו, צמחה ברגע קטן ותעשׂ עוד חצי סאה – כי היה השבולת שועל רטוב במים – ונער המשרת את פני האציל, הוא הרכּב המוליך את סוסיו, לקח חלקו בריוח – דג מלוח ורובע הקב שכר, למען יעיד לפני אדוניו כי האכיל לסוסיו סאה וחצי.

ראיתי ואתבונן כי בבוקר התראה בעל המלון לפני לא בעצם מראיתו, כי אם התחפּשׂ וישׂם מסוה על פניו למען הפיק רצון ממני, כדרך האנשים הערומים היודעים להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש; וחכמת בעל המלון היתה ערמה או חכמה של מה בכך הנוסדה על הנסיון, וצדקתו ויראתו היתה קימת כל עוד לא נגעה עד הכיס; אבל בעווֹן בצעו לא עמדה חכמתו, ובעד אגורת כסף יראת שדי יעזוב.

אולם כפי הנראה היה מלון אורחים זה אהוב וחביב בעיני הנוסעים, או כי היה בעל המלון בעל מזל (אחרי כן נודעתי כי לא היה במקום ההוא רק מלון אחד, והמלוֹן ההוא היה מוֹנוֹפּוֹל בידי מחזיקו מאת אדוני המקום ורק לו לבדו נתּנה הזכות לפשוט שׂלמות הנוסעים ולהפוך עוברים בטח לשבויי מלחמה) כי לא נמשכו רגעים רבים מרגע צאת האציל והנה אורח חדש בא, אורח הגון ונכבד, כי ראיתי את כל בני הבית חרדים לקראתו.

– מי זה בא? – שמעתי אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים.

– המגיד!

– איזה מגיד?

– המגיד מפִּפְּקעֶוויץ! המגיד מפּפּקעוויץ!

רגעים אחדים היה כל הבית כמהפכה, כי עזבו כל בני הבית איש איש מלאכתו ויצאו להקביל פני רבּם ולהסתכל בצלם דמוּת תבניתו. השפחה יצאה בידים מלוכלכות בטיט עד הפרק, כי החלה לטוּח את פי התנור; והמשרת עמד ופיו פתוח ובידו המטאטא אשר יטאטא בו את הרחבה שלפני הבית. גם הנשים השכנות, נערות וזקנות, מהרו הלום לקול הקריאה; והמגיד נזהר שלא לעבור בתוכן ויעבור על פניהן בעינים שחות לבלי יביט על אשה.

הבטתי בחריץ הכותל וראיתי את המגיד יושב על כסאו ומנגב ידיו באלונטיתו ומברך בקול רם מלה במלה ברכת אשר יצר ומַתּיז היטב מלות “נקבים נקבים, חלולים חלולים”, למען דעת כל עם הארץ כי זה לא כביר הטיל מים או הסיך את רגליו. ובעל המלון ומשרתיו וכל הנצבים עליו עומדים כפופי קומה לקראתו, מקשיבים לקולו.

ככלות המגיד להסתפג תחב את אלונטיתו בנחת ובדממה דקה לתוך חיקו אשר בבגדו מאחוריו, מדי העבירוֹ עין מבקרת על כל הנצבים עליו אחד אחד, אז החלו כל האנשים הנועדים שם לתקוע כפּם ולקרוא לו: שלום עליכם, ואחר ברכם אותו בשלום החלו להשתמט אחד אחד ולא נשאר בלתי אם בעל המלון ומשרתו.

– קרא לי איש עברי עושה כובעות – נשמע קול המגיד מדבר – כי צריך אני לקנות כובע חדש לכבוד שבת.

המשרת יצא והמגיד שם פניו אל בעל המלון ויאמר:

– הידעת את ארבעת הנערים הלומדים בבית המדרש החדש דפה, את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה?

– ידעתי! – דבּר בעל המלון רתת – גם זה הנער מעכה אוכל ביום השבת הזה על שוּלחני .

– כי עתה לך וקרא את ארבעתם אלי הלום.

בעל המלון יצא.

אמן הכובעים בא ראשונה. בעשרת אצבעות ידיו תלו כובעים רבים וכובעים בתוך כובעים, ועוד כובעים אחרים בנרתיקי נייר תחת אצילי ידיו.

המגיד בחר לו כובע חדש מן המובחרים שבהם.

– מה מקחה? – שאל.

– שמונה זהובים פּוֹליש! – ענה האמן.

– בליל מוצאי שבת אי"ה תבוא אלי על שׂכרך.

האמן יצא ויפגשהו אמן כובעים אחר אשר אֵחר לבוא.

– ומה? ההשׂתּכּרת, ההרוַחת מאומה? – שאלהו.

– לא הרוַחתי מאומה – ענה הראשון – נתתי לו במחיר העולה לנפשי; רב לי הזכות כי ינוח כובעי מעשׂה ידי על ראש הצדיק.

עושׂי הכובעים התרחקו ויבואו ארבעה הנערים הלומדים. ארבעתם יחד תקעו כפם בכף המגיד ויקראו לו: “שלום-עליכם רבי!”

המגיד העביר עינו על פני כל החדר ויפן כה וכה וירא כי אין איש מבלעדי ארבעת הנערים, אז פתח את פיהו ויאמר:

– מה נשמע פה בעירכם, הגידו נא לי. על מי אדבּרה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו?

– פרעות בישׂראל – נתנו כל הנערים יחד עליו בקולם – המינוּת רחמנא ליצלן מתרבה, האפיקורסים יציצו בעיר כעשב הארץ; תורה מונחת בקרן זוית וכל מאן דעסקין באורייתא ללעג ולקלס כל היום.

– מה ראיתם המה עושׂים? מהרו סַפרו לי!

– בבואי לאכול יומי בבית הנגיד החדש ובשבתי אל השולחן בבית המטבחים, הבטתי בעד הפתח הפתוח וראיתי בני עליה. מבני עשירי העיר יושבים והוגים בספרים קטני הקומה, מראיתם כספרים חיצונים.

– אך אולי ספרים קדושים המה? – הקשה המגיד לשאול – כי בעוונותינו הרבים הדפיסו עתה גם גמרות בשעור קטן כמו ספרי מינות.

– ר' בצלאל גבאי בית המדרש לקח חתן לבתו והוא אפיקורוס גמור ומין מוחלט – החליט גחם בפנים נזעמים.

– ומה מעשׂיו? האם בגדי אשכנזים הוא לבש?

– חלילה!

– או אם את זקנו הוא מגלח?

– הס מלהזכיר, אבל בימים נוראים שעברו, ראיתיו מתפלל מתוך מחזור שנדפס בברלין…

– מחזור ברליני!! – קראו כולם בשממון.

– חי נפשי, מחזור ברליני! בצאתו החוצה נגשתי ואביט במחזור כה וכה וארא, כי חציו עברית והחציוֹ לשון אחרת, לשון חול. בין תקיעות השופר נשמטו תפלות יהי רצון; וכל השמות הקדושים מחוקים.

– השמות הקדושים שאינם נמחקים?

– שאינם נמחקין ואינם נקראין. מן השמות, פצפציה, שרשיה, טרטיאל, פספסים, דיונסים, ושאריתם אין זכר מהם, אין גם אחד.

המגיד פרשׂ כפיו ויגעה כשור פר: “אוי לאזנים שכך שומעות!”

– ובבית החנוָני אשר אני סועד שם ביום השבת – אמר טבח – סועד גם נער אחר ההולך בשקאָלעס על הפאֶטהעקער. כובעו ובית צוארו עשׂויים מבגד אדום, וכפתורי מעילו נוצצים מעין נחושת קלל.

– האם גם בשקאָלעס ישלחו עויליהם?

– לא איש אחד ולא שנים, כי אם כעשׂרת בעלי בתים הלבישו את בניהם מלבוש נכרים, ויתנו אותם אל הקלאססען.

המגיד החריש רגעים אחדים כאיש אשר איננו מאמין למשמע אזניו.

– מחר! מחר! – אמר באחרונה, ויעור ממחשבות לבו, - אחר חג לה'! אריע אף אצריח עליהם, אשלח דברי וארפאם. ואתם הלא תדעו את אשר עליכם לעשׂות, - שׂם אל הנערים פניו – אתה טבח תעמוד בין העמודים, גחם על הבימה, תחש על יד הפתח ומעכה תשב אל השולחן אשר החייטים יושבים שם. והיה בהרימי קולי ואקרא: בכו אחי בכו! או כי אפתח את פי ואקלל ואחרף את מערכות החטאים האלה בנפשותם לאמר: רשעים וחטאים! שובו בתשובה! שברו לבבכם הערל! אז תעותו את פניכם ותתנו בבכי קולכם, קול גדול ולא יסף, ותעירו ותעוררו את לבב ההדיוטים אשר מסביבכם לעשׂות כמעשׂיכם, והיה בבכות גם המה, אז יבכו כל בית ישׂראל הנועדים, כי איש איש בוש מחברו.

– אבל על מה יהיו נטבעים אדני דרשתך בפעם הזאת? – שאלו שנים מן הנערים.

– אעשׂה מספד על מות הגאון אב“ד דק”ק לאפּאָטניצע.

– הלא אין מספידין בשבת? – הרהיב הנער תחש את נפשו לשאול.

– משום עת לעשׂות לה' הפרו תורתך.

– אבל הלא הרב דק"ק לאפאָטניצע מת זה שנים רבות בטרם עוד נולדתי!

– אין דבר. צדיקים מרכבתו של הקב“ה ומיום שחרב בית המקדש השכינה שוֹרה רק על צדיקי הדור וכשם שחייב כל אחד מישׂראל לספוד בכל שנה ושנה על חרבן בית המקדש כך הרשות בידנו לספוד על מיתת הצדיקים אע”פ שכבר מתו. עתה באתי מעיר לאקישאָק ועשׂיתי שם הספד על רב פפא וכל ההמון הרב נמוג בדמעות ואנכי יצאתי משם כבד בכסף ובזהב.

– ומה יועילנו זה – העיז תחש בפניו – לך הכסף ולך הזהב ואנחנו…

– מה? – קרא המגיד ברעש וברוגז – אתה עודך מחזיק בעזותך, ואינך מכיר טובה לי ותשכח כי אנכי פדיתיך מיד פרנסי עירך העריצים והצלתיך מכף החוטפים אשר אמרו לקחתך לעבודת הצבא, ואקחך ערום ויחף לבית המדרש ואאכילך ואלבשך ואנעלך תחש. ואתה עדיין אתה עומד במרדך…

פני תחש אדמו כעורות אילים מאָדמים ויכּוֹן להשיב דבר אל חיק מחרפו. אבל פתאום נפתחה הדלת ואנשים אחרים באו לשחר פני הרב. הנערים יצאו. ר' בצלאל גבאי בית המדרש ור' שלום הפרנס הנבחר מחדש היום בבוקר בבית הוַעד, הוא האיש אשר שתים עשׂרה שעות לפני זה ישב כמלך במסבּו בין שכּוֹרי החייטים באותו חדר עצמו, באו בעצמם ובכבודם לחלות פני המגיד, כי יכבדם לדרוש מחר ביום השבת בביהכ"נ.

– טוב – ענה המגיד – אבל דעו רבותי כי רק בדרך העברה נתעכבתי במקום הזה ומחר בלילה אנכי נוסע הלאה.

ראשי העדה הבינו כוָנת המגיד, והפרנס החדש אשר חפץ להתראות בכל כבודו ונדבת לבו הוציא מכיסו החדש אשר כבר קנה על הוצאות הקהל לשׂוּם בו כסף העדה, שני שטרי המלך – אדום מראיהם ויתנם להמגיד.

אחרי צאת הגבאי והפ"ח מאת פני המגיד, נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישׂראל יושבים שם, ופתאום נסתלקו התריסין וננעלו החנוּיות, עוד מעט ובכל חלונות הבתים האירו נרות דולקים במנורות מצוחצחות, וכל בני ישׂראל ונשיהם וטפם ועבדיהם ואַמהותיהם רחצו פניהם וידיהם ויסלסלו שׂער ראשם. פשטו מעליהם בגדי חול ועמם גם גועל מראיתם ומראה עבדותם, וילבשו בגדי שבת, בגדים טהורים איש איש לפי ערכו, ויבוא עליהם צלם אלהים ודמות אדם להמה, ותבוא בם הנשמה היתרה ונחת רוח מעֵין עולם הבא.

ה

שבת היא בכל מושבות בני ישׂראל, שבת היא גם ברחוב היהודים אשר נוכח חלון חדרי; גם הגשם אשר זרמו עבות כל היום, שבת וינפש; גם הסער נהפך לרוח צח ויפּח נשמת חיים חדשים באף כל בני הרחוב. על גל קורות צבוּרות נוכח פתח ביתה יצאה ותשב לה אשה אופה, אחרי הסירה מטפחת עדים מעל ראשה ותשׂם עליו פאה נכרית וצניף טהור, ועל ידה ילדיה הקטנים לובשים כתנות לבנות וקרועות ממול פניהם עד כי נשקף שררם כאגן הסהר. אחד מילדי האופה כלה לבכות וישב מעט מעט רוחו אל קרבו על ידי אנחות קצרות כקול תרועה או שברים.

בפתח המבוא הצר באה עוד אחת מהשכנות, אשה רכה בשנים וטובת מראה ולפניה פרתה אשר הביאה מבית הרועה. שם האשה עגלה ושכנותיה כנו אותה בשם הווילנית, יען כי נסעה פעם אחת על קברות אבותיה לווילנא ותשב שם כירח ימים. ויהי מדי עברה על פני גל הקורות אשר האופה יושבת שם ותתצב מעט ותבט על הנער הבוכה.

– למה זה יבכה בנך, עכסה, – שאלה בהחזיקה את פרתה ברצועה שבין קרניה.

– יען כי הכיתיו שוט על ירך – היתה התשובה – הפרחח הזה עמד על המפתן ופת לחם בידו ויאכל; ואת הלא ידעת, כי “העובר על המפתן בשעה שהוא אוכל עכברים מתרבים באותו בית”.

עגלה מלאה פיה שׂחוק על עכסה ועל תבליתה.

– הלא את תשׂחקי ותלעדי לכל דבר שבקדוּשה – גערה בה עכסה, כי נחם לבה כמו תנור בוערה מאופה – הלא זה לא כביר לא בוֹשת מלאמור באזני, כי גם המגיד אשר בא עתה איננו צדיק גמור וכי…

עכסה לא הרהיבה עוז בנפשה מלהעביר דבריה על שׂפתיה עד תומם.

– כן, כן, – שנתה עגלה את דבריה, – גם עתה אומַר כאשר אמרתי.

– הסי הסי, פתיה – אמרה האופה אל בעלת הפרה – אל תוסיפי דבר עוד כדבר הזה, פן תהיי לבוז. מה תאמרי את שפרה לדבר הזה?

השאלה האחרונה שׂמה עכסה לשכנה שלישיה, אשר יצאה על סף ביתה ותשפוך מזרק מלא מים עכורים אל תוך ערמת האשפה אשר בתוך הרחוב, ותעמוד לשמוע שׂיחת רעוֹתיה.

– לא אוּכל לדעת אל מה ירזמון מליך – אמרה שפרה – כי עתה באתי.

– הווילנית אומרת – הוסיפה עכסה האופה – כי המגיד הקדוש הזה מסתכל בנשים לפעמים וכי מדי עברו נתן עינו גם בה.

– מריה דעלמא כוליה! – צעקה שפרה ותפל המזרק ארצה ותפרשׂ כפיה – הצדיק הזה יתבונן על אשה?

– זאת פעולת הנסיעות לערים הגדולות – הוסיפה עכסה לשלוח את עכסה ללב עגלה – חכמתם ודעתם היא שובבתם. היום לא יאמינו בקדושים ומחר ישימו תָהֳלה גם באילי תרשישים.

עוד שכנות אחדות נקבצו שמה כדיות ותטינה אזניהן לשמוע שׂיחת רעותיהן. לדברי עכסה האחרונים חרה אף עגלה ותמשוך את פרתה בכוח לעבור על פניהן; והפרה בעברה, הפילה את בן עכסה הבוכה אשר עמד בקרבתה ויוסף לבכות.

– ארורה! – צעקה האם החרדה – המַת את בני!

– אין דבר! – נחמתה שפרה אשר מהרה לבקר את הילד הנופל. – התינוק רק נבעת “ותינוק שנבעת קורעין לו חלוקו על גבי כרסו”.

בפיה דבּרה שפרה ובידה מלאה ותפרום את המעט אשר נשאר עוד מחוּבּר מכתונת הילד עד תוּמו, עד אשר נעשׂתה כמעיל בעל שתי כנפים ולא שתה אל לבה גם כי כבר באה השבת.

ואולם לבב עכסה לא שקט עוד ברפואת שפרה ותלחך שלש פעמים בלשונה את מצח בנה ותרק בפניו ושכנות רבות נועדו עליה, אחת אומרת ואחת עונה, אחת עורכת דברים ואחת מקטפת, זאת אומרת תנו לו מים וישתה, וזאת אומרת הניחו לו וישתין מיד, זה בכה וזה בכה ויהום כל המבוא לקולן! פתאום נשמע קול קורא “שבת טובה!” במבוא המבוא.

“שבת טובה עלינו ועל כל ישׂראל!” קראו כל הנשים ותחרדנה לקראת בעליהן השבים מבית תפלתם, ותמהרנה הביתה לשׂוּם על השולחן את המעדנים ואת הממתקים אשר ברכם ה'.

ו

ברחבת לב יתהלך היהודי במעונו הצר בליל שבת קודש, וישׂמח את אשתו בעינים מפיקות אהבה, ויברך את בניו ובנותיו בשׂומו ידיו על ראשם, ויפנה על ימין ועל שׂמאל לקדם בשלום את מלאכי השרת הבאים אתו: “שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון! בואכם לשלום!” אבל הידעת בכור דלים אשר מלאכי עליון ילווּך, הידעת בשמות את המלאכים האלה הבאים בצל קורתך בליל שבת – רק בליל שבת קודש? המלאכים האלה המה: מנוחת אהבה, שׂמחת בית, עונג החיים, נחת שולחנך, הרחוקים ממך כל ימי המעשׂה בלכתך קודר ושחוח תחת נטל חייך המרים והמאררים, גם מלאך השכחה, לשכוח את אשר סבלת ואת כל אשר התעללו בך וימררוך וישׂטמוך בעלי חצים; מלאך ההסתפקות, מלאך סליחה ומחילה, לסלוח לכל אנשי תבל את אשר גמלוּך ואת אשר השפילוּך ויבזו בך את תור האדם המעלה. גם מלאך התקוה ומלאך אומץ הלב נלווּ עליך וישרתוּך, לחזק לבבך לקראת המלחמה החדשה הערוכה לך בששת ימי המעשׂה הבאים לקראתך.

“צאתכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון!”

ישׂראל, ישׂראל, גוי עתיק בארץ, כל מנהגיך קודש לה‘. שבתותיך ומועדיך כבירים המה לימים מבּכֻּכנלֵי היוָנים ומסטורנלי הרומים. אלה כבר ספו תמו וחגיך ומועדיך בקדושתם קיימים ויקומו. חוקיך ומצווֹתיך אשר מהם יצאה תורה לכל הארץ מצבות זכרון לך מימי קדם קדמתך, פארי עמודיך המה ושנותיהם רבּוּ כשנות פארי-העמודים אשר במצרים. קרבו הנה בני ישׂראל, העם אשר בחר בו ה’, קרבו בחרדה אל הקודש ועבדו ברעדה: “מעל ראשי המגדלים האלה ארבעים מאות שנה משקיפות עליכם!”

שם על השולחן הערוך שתי חלות מתאימות אשר אל אחותה – הידעתם מה הנה מזכירות? הנה מזכירות חסדי ה' אשר נגלו לאבותינו זה ארבעת אלפי שנה בתתו להם ביום הששי לחם יומים. ויום השבת מה הוא? זכרון למעשׂה בראשית! ושאר מועדי קודש מה המה? זכר ליציאת מצרים, זה ארבעת אלפי שנה! ואולי גם הדגים וארוחת הירק אשר יאכלו בליל זה מוקירי שבת, המה גם כן זכר ליציאת מצרים, זכר להדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השוּמים.

ואולם כמקרה פארי-העמודים אשר במצרים, כן מקרה גם פארי עמודינו אלה! כי רוח קדים נהג בעוּזו ענני אבק ונשׂיאי חול מן המדבר ויכס עליהם. גם על עמודי קדשנו כּסו הררי חול, גבעות ערלות לב, הנספה דור על דור מאבק רגלי הזמן, ואין מנקה ואין מרים הדשן מעל המזבח. בני מצרים ספו תמו ואין איש מהם שׂם על לב להציל את ערי גדולתם, זכרונות קדמתם, מגרון הזמן והנשיה. ואתם בני יעקב לא כליתם ולא תכלו. שׂימו לכם עליה, נַקו מצבות קדשכם, נַקו אל תחשׂוכו, פן יבוא דור אחרון לראות כבלע את הקודש ואין מציל.

בחדר אשר על ידי היתה מַפּה פרוסה ונר דולק על השולחן. אבל איש לא היה שם בעת ארוחת הערב; ורק מרחוק נשמע קול בעל המלון קורא בגרון ומזמר זמירותיו בכל אַוַת נפש. בכלות הארוחה, באה האָמה להציע המטה וכבוד המגיד. ועמה בא החדרה גם הנער הלומד מעכה האוכל ביום השבת על שולחן בעל המלון.

– כן צוה המגיד בטרם צאתו – אמרה האָמה אל הנער – אל תלך מזה כי אתו תלין הלילה.

– ואיפה יאכל הרב? שאל הנער כתם.

– קרוא הוא ליום השבת בבית הפרנס החדש ר' שלום.

האָמה יצאה והנער נשאר על משמרתו מחכה על בוא רבו.

הרב המגיד אֵחר בנשף לבוא ואנכי נרדמתי ולא שמעתי מכל אשר היה בחדרו דבר ולא ידעתי בשכבם ובקומם, ובבוקר בהקיצי ישב המגיד לבדו והנער איננו אתו, ולפניו פתוח ספר גדול והוא יושב והוגה בו ומחכך פאת ראשו, וכל יצורי פניו הפיקו שׂובע שׂמחות וקורת רוח, ולעתים מזומנות נראה לי גם כשׂחוק קל עובר בין סבכי שׂערות שׂפמו.

בערך חצי שעה אחרי כן התעטף המגיד בטליתו וישׂם מעילו עליה מלמעלה ומטפחת האף קשר סביב צוארו וילך, ובעל המלון בא לקחת גם אותי עמו להתפלל לבית מדרש קטן במקום אשר הוא גבאי שם.

בית המדרש ההוא עומד בחצר בית הכנסת ויקָרא בשם “חברה משנה”. משני עברי בית המדרש, באותו בנין עצמו, נמצאו שתי חנויות קטנות, אשר היו סגורות בעת ההיא, האחת מוכרת בר ומזון ולחם וכל מאכל אשר יאכל, והשנית מספוא ותבן ודרבונות וחבלים וזפת מזוקק למשוח בו ידות האופנים. סמוך לפני הבית היתה ערמת אשפה גדולה ובתוכה נכּרו עוד עקבות דם, כי בחנות האחת גר השוחט ובעת אשר יעמוד בחנותו ויביאו לו כל עוף לשחוט, ישחטנו אל ערמת הזבל אשר לפניו. מדי עברי ברחוב המוליך אל חצר ביהכ“נ עלתה צחנה גדולה באפּי ואביט ואשתומם לראות בצדי הדרך יושבים אנשים אחדים, אחוריהם אל היכל ה' מגלים טפחַיִם ועושׂים צרכיהם לעיני השמש ולא יתבּוששו. כמעט לא האמנתי למראה עיני, איככה זה ימיתו האנשים האלה כל רגש צניעות ודרך ארץ בלבם עד כדי לעשׂות צרכם בראש חוצות כבהמות וחיות. ראיתי בעל מלוני עובר על פני היושבים האלה מבלי שׂים לבו אליהם כאִלו כבר נסה בזה, ואשאל פשר דבר המראה המוראה והנגאלה הזאת ויענני, כי אין בתי מחראות בכל חצר ביהכ”נ מאפס מקום לבנות.

– ומי המה האנשים המגלים קלונם ברבים?

– המה תופשׂי התורה וחובשי בית המדרש.

מדי עברי שמה, חסמתי את אפי כי היתה הצחנה גדולה עד מאד. במסדרון הבית עמדה חבית קטנה מלאה עד חציה מים וכלי אַין לשאוב ממנה; הוא הכיור אשר בו יטבלו כל הבאים את ידיהם לנקותם, והמים עכורים ופסולים משתית הכלב. הבית בפנים קטן וצר ובו התפללו בערך מאה אנשים, או לפי דברי בעל מלוני “עשׂרה מנינים” כולם עומדים צפופים. בעל מלוני – הוא גבאי בית המדרש, הושיבני בראש ויכבדני להפטיר בנביא. בימי חכמי התלמוד נחשבה ההפטרה בנביא לעלבון עד כי קבעו להמפטיר שׂכר חלף עלבונו זה ואמרו “המפטיר בנביא פורס על שמע”, והיום נהפך קלונם לכבוד, ותחת זאת יחשבו את העליה לקרוא בתוכחות לקלון גדול. ככלותי לקרוא, הללוני כל העם כי מהיר אנכי לקרוא עברית. בתחלה נפלאתי על השבח הזה אשר בו יתפאר תינוק של בית רבו ואחר נוכחתי לראות כי באמת דבר יקר הוא אצלם לקרוא עברית כתקונה; כי האיש אשר עבר לפני התיבה להתפלל מוסף לא הבחין בין ימין לשׂמאל כאחד מבני אפרים ויקרא: שתעלנו בשׁמך לארצנו, הטוב שׂמחה ולך נאה להודות. והאיש אשר ישב אחר התפלה לקרוא באזני העם פרק משניות – כי זה חוּקם מדי יום ביומו ועל כן נקראו בשם חברה משנה – כמעט פגע במשנה או בפי' הרע“ב באיזה פסוק מתנ”ך, היה כאִלו כפאוֹ שד ויקרא אותו בשבּוּשים רבים ובקושי גדול עד כי פרצו אגלי זעה על מצחו.

אחר התפלה שבתי בלוית בעל מלוני לחדרי. לא אכלתי מאומה בליל שבת וגם בכל היום ההוא למחרתו, כי היו לי כל מאכליהם לזרא, מעת קצה נפשי בארוחת הצהרים ביום הששי, לא אכלתי ביום השבת בלתי אם צנצנת משמני חלב עם פת לחם חטים ונתח דג מלוח להשיב נפשי. בשובנו לבית המלון מצאנו בחדר אשר על יד חדרי אורחים חדשים. איש אחד מאצילי פולין אשר ברח מעל הארץ בשנת 1831 ואח"כ נתּנה לו הרשות לשוב, שב ועמו אשתו ונפשות ביתו אשר רכש בימי נודו בארץ צרפת, ילדים אחדים קטנים ובת אחת גדולה כבת שמונה עשׂרה שנה יפת פעמים וטובת רואי, ומדי נסעם דרך העיר הזאת עמדו במלון לתת מספוא לסוסים. בִקְרוב בעל המלון למלונו עמדה אז בת האציל הבכירה על יד השער ותבט על העוברים; ובעל המלון נגש עטוף בטליתו תחת מעילו וידו אחת מַחזקת מעילו מלמעלה והשנית אוחזת בשתי כנפיו מלמטה לבלי יפּרדו. ויהי כראות בעל המלון את העלמה עומדת בחצר נשׂא ידו להסיר מצנפתו ולברכה, בין כה בא הרוח ויכּנף בין כנפות מעילו ותרומנה הכנפים ותרם גם הטלית ויתנוסס על כתפות נושׂאו כמפרשׂ על ראש התורן. ותרא העלמה ותמַלא פיה שׂחוק ותרץ החדרה ותגד לאמה את כל אשר ראתה.

אבי העלמה התלוצץ על היהודי וילעג בזעם לשונו על דתו ועל אמונתו; אולם האשה הוכיחה את בתה על בזותה לאדם על לא דבר, כי אשה צרפתית היתה: “אל בתי! – אמרה אליה – אל תבוזי לאדם אשר דתו שונה מדתך, כי בדבר הזה המשפט לאלהים הוא. ואנכי ראיתי בארצנו הרבה אנשים מעלי אמונת האיש הזה, כולם חכמים ונבונים טהורי לב ונקיי כפים, שומרים אמונתם ואוהבים בני אמונה אחרת; עם הנוצרים אשר מסביבם כרֵעים כאחים יתהלכו, וגם המה יכבדום ויאהבום כאחים מבטן. על כן גם נתּן להם חלק ונחלה במשפטי הארץ כאחד העזרחים; בנים הם לארץ צרפת כמוהם”.

אשרי עין תראה כל אלה, הלא למשמע אוזן תתענג נפשנו?

ז

כשעה אחר חצות היום, בא בעל המלון לבקשני לשחר פניו בביתו, כי בא המלמד לבחון את בנו בפניו כאשר נסה מדי שבת בשבתו אחרי משכב הצהרים, ורק היום אחרי אשר נאנס לבטל “שינה בשבת תענוג” יען כי בעוד שעה אחת או שתים יחל המגיד להגיד, על כן הקדים את מבחן בנו; ואחרי אשר שמע היום בבוקר בשבתי על הפרק, כי יודע אנכי גם ללמוד – על כן יבקשני להיות עד נאמן על גדלות בנו.

פתּני ואֶפּת, באתי לביתו במקום עוד נדף ריח הריפות והמולייתא וכבר שמעתי קול שאון בחדר השני, קול המלמד בוחן את תלמידו ומדבר עמו מלה במלה מבלי תת לו לבדו לדבּר מלה שלמה אחת בלתי אם חצי המלה אשר בסוף כל משפט ומשפט ושניהם מנענעים זרועותם הנה והנה ומראים בבהונות ידיהם. התלמיד היה נער בן ארבע עשׂרה שנה והמלמד איש עוּל ימים כבן עשׂרים ושש שנה; ארוך הפאות, קצר הזקן, לבן הפנים ודל בשׂר מאד. בבואי התרומם המלמד מעט ממושבו ויתקע לי כפו דומם, מבלי הפסיק צעקתו, וכן עשׂה גם התלמיד. רגעים אחדים הקשבתי ואשמע את אשר ידבּרו. אחרי כן שׂמתי לפניו שאלות אחדות ויענה עליהן כפי שיטת למוּדו, בבלבול ופלפול, אבל לא באורח ישר על פי חוקי ההגיון וחכמת הדבּוּר.

מדי נשׂאי ונתני עמו, החריש המלמד ויניע במו ראשו ויקרוץ בעיניו לזרז ולחדד את תלמידו אשר עיניו היו נשׂואות אליו; ואבי הבן ישב דומם ויחכך ידיו בשׂחוק קורת רוח.

האמת אגיד לא אכחד כי צלחה בידי המלמדים בעלי החדרים ע“י העבודה התמידית אשר הם מעבידים את תלמידיהם משך עשׂר עד שתים עשׂרה שעות בכל יום, וע”י ההרגל אשר ירגילו את רעיון הנער להעמיק עיונו בענינים זרים ומוזרים, לחדד את שׂכל תלמידיהם יותר מאשר בבתי הספר החדשים, המתנהגים על פי שיטות קבועות והלמוּדים נחלקים ונגבלים לפי שעות. אפס כי יצא שׂכר המלמדים בהפסדם! דמיונם בעיני כחָרש עצים הלוטש את קרדומו ימים רבים ובעמל רב עד אשר יעשׂהו חד כחרב פיות, אַחַר יניחו בזוית ביתו ועבודה לא יעבוד בו עד אשר תעלה בו חלודה וקהה הברזל. המלמדים עושׂים את חדוּד שׂכל תלמידיהם לתכלית, ובאמת איננו רק אמצעי. כי אחרי אשר השׂכל מחודד ראוי לעסוק בו בענינים טבעיים ולמוּדיים ולהוציא דבר מדבר ולגלות חקירות ומציאות חדשות ולכונן לבם לחקר ימים ראשונים והרבה כאלה ענינים מועילים שישוב הארץ משוּתת עליהם; ובם יהיה ההפך, כי הענינים הזרים והרחוקים מזמננו וממקומנו ההם אשר הועילו לחדד שׂכל התלמיד, המה יאסרוהו כבנחוּשתים, עד אשר לא יצלח עוד לחיי הנסיון בזמן ובמקום אשר הוא עומד בו; וכמו שנסה בקטנותו להיות “הוא בכַלְנוֹ ולבו בכרכמיש” כן ישאר בגדלו “אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא”.

נתתי לו לקרוא מקרא בסדר השבוע ויקרא בשבּוּש ויעתיק לפני בלשון עלגים הרגיל על שׂפתי המלמדים בארץ ליטהויען; ואשאלהו אם יוכל לקרוא שׂפת רוסיה או אשכנז ויענני בחפזון, כדבר אשר איננו שוה לדבּר בו, לאמר: “לא למדתי!”

– ומה תעשׂה בבנך זה? – שאלתי את בעל המלון אחרי שובו עמי אלי החדרה.

– מה אעשׂה בו? האם אינך רואה כי היה יהיה גדול בישׂראל? וכבר מָהרו לו שש מאות רובל כסף וחמש שנים מזונות.

– האם בנך זה הקטן כבר נשׂא אשה? – שאלתיו בתמהון.

– בני איננו עוד קטן כי כבר מלאו לו ארבע עשׂרה שנה, אבל עוד לא לקח אשה כי רק אֵרשׂה לו; והיה ככלותו את שלש הבבות ילד עוד ללמוד שנה אחת לוואָהלאָזין ובשובו תהיה החתונה למז"ט.

השׂיחה הזאת החלה להיות עלי למעמסה, כי ראיתי את האב הזקן מדבר בתוּמו מאוֹשר בנו אחריו, ולא יכלתי להעיב בשאלותי ובתוכחתי את תקוָתו הטובה; ולשׂמחת לבבי בא המשרת אלי החדרה ויאמר אל בעל המלון: האדון חפץ לעשׂות עמו חשבון.

ובכן הלך בעל המלון לחדר האציל לחַשב עמו. ויהי הוא קורא מפיו מזכרונו והאציל כותב על השולחן לפניו בנתר. אחרי כן חבּר אחד אחד את כל הכתוב לפניו ובעל המלון חשב גם הוא אחריו, מדאגה מדבר פן שגה האציל בחשבונו ובהוציא האציל כסף מכיסו לשלם, הושיט את ידו עטופה בכנף בגדו לקבל הכסף.

– ולמה תעטוף ידך בקבּלך כספי? – שאל האציל – האם מות בכספי?

– לא, לא – הצטדק היהודי – אבל אסור לנו לקחת מעות ביום השבת בידים שאינן עטופות.

– מדוע אפוא תשׂא ותתן ותחשוב ותספור ותמנה הכסף ותעשׂה כל חפצך ביום קדשך?

בעל המלון לא מצא מענה – ומי ימצא מענה לדבר הזה?

אחרי הדברים האלה, כצאת האציל ובני ביתו את העיר, נשמע קול כרוֹזא קורא בחיל בשוָקים וברחובות: " ל כו לבית הכנסת!"

ח

דממה שׂוררת בכל העיר מקצה; כל הבתים סגורים ואין בהם איש; גם בשוָקים וברחובות אין אדם נפרץ, כעיר נטושה מפני חרב אויב. כל בני העיר הלכו לבית הכנסת לשמוע דברי הדרשן; בנעריהם ובזקניהם בצאנם ובבקרם הלכו לבקש את ה‘. גם הטף והנשים נסבו על בית המדרש, גם השפחות והמשרתות מלאו את החצר והפרות רועות על ידיהן. הבית מלא אנשים מפה לפה כעגלה המלאה עמיר ועתר החום עולה עד כי מלא הבית אדים ויהי המקרה במים. ועל העמוד אשר לפני ארון הקודש יעמוד איש הפלא המושך עיני אלפים ולבביהם אליו בכוח, יעמוד ויתנועע כמשתּגע הנה והנה וינופף ידיו וימולל ברגליו ויקרוץ בעיניו ויעקם פיו ושׂפתיו ויקרא בגרון קול גדול. יש אשר ישמיע קול נוגנים והמית נבלים וימשוך דבריו בקול ממושך וממורט כמשוך בקרן היובל, ויש אשר יענה זמיר עריצים ודבריו יוצאים מבוהלים ודחופים ברעש וברוגז. גם אנכי חפצתי לבוא בבית הכנסת, לשמוע דברי המגיד, אבל אחרתי לבוא והבית והאולם מלא אנשים ונשים ולא יכלתי עבוֹר עוד ואעמוד על מפתן האולם ואקשיב ואשמע רק דברים מקוטעין: “כל באיה לא ישובון זו מינות…” “ספרי מינים נושרים מחיקם…” “טרפות פסולות…” “שורות קצרות…” “השליכום באש…” כלתה נפשי לשמוע מאמר שלם, התיצבתי על בהונות רגלי, עשׂיתי אזני כאפרכסת ולא שמעתי, ופתאום הרים הדרשן קול פחדים באזני: הראיתם מימיכם גג מכוסה באשרי ובא לציון? ואני ראיתי גג מכוסה באשרי ובא לציון! איש איש מבית ישׂראל אשר יבנה לו בית חדש, וברוב טרדתו בבנינו ועמלו להשׂיג את אשר יחסר לו, ימהר לצאת מביהכ"נ לפני סיום התפלה הרי זה מכסה גגו באשרי ובא לציון. – והמגיד עיף ויגע וישאל לשתות ויושיטו לו דלי מים ויגמא ממנו. אז חיתה רוחו ויחליף כוח ויוסף לקרוא: – נופלים אחנחנו ביראת שמים מבהמות הארץ! הדוכיפת יש לו מסרק ואינו מסלסל שׂערו בשבת והאדם אין לו מסרק והוא מסלסל שׂערו בשבת! – פה שב קול המולת ההמון ויגבר על קול הדובר ויקח אזני דבר פיו אמרי נועם אלה: לולא היה האיש הזה משוּגע היה מתנבא ומשורר, כי כוח דמיונו חזק וצר צורות מפליאות לא שערוּן כל פיטני עמנו. כן חשבתי בלבי ואט אזני עוד הפעם אולי יצלח בידי לשמוע עוד חזיונות נכוחים כאלה מרחיבי הרוח ומנשׂאי הנפש, אבל מקול שעטת הילדים המשׂחקים ומרעש המון המהסים איש את אחיו לא נשמע דבר וחצי דבר. פתאום נשמע קול כאוֹב מארץ בוכה בזוית הבית ויבך כל העם למשפחותיו זה בכה וזה בכה, וישובו ויבכו גם כל בית ישׂראל לפני ה’, אף כי אין איש מהם יודע על מה ולמה הוא בוכה; כי לא שמע דבר – אפס כי זה דרך בני העם ועלילותם: מה יראו רֵעם עושׂה וימהרו ויעשׂו כמוהו.

– הסו! – נסיתי לאמר להעומדים על ידי – למה תבכו ולמה ירע לבבכם? הלא ידעתם כי היום שבת, קודש הוא לה' וחדוַת ה' היא מעוּזכם?

ראיתי כי אדבר אל העצים ואל האבנים, כי לא הטו את אזנם ולא שמעו אלי, ויוסיפו להקשיב לדברי המגיד בעצבת לב וברוח נכאה.

גם אנכי התעצבתי אל לבי – לא על המספד המר אשר קשר המגיד ואנכי לא שמעתי, לא על מות לפני שנים רבות רב בלאפאָטניצע ואנכי לא ידעתי, כי אם על סכלוּת בת עמי ועל פתיוּתם נפשי מרה לי. אלי! אלי! – קראתי במגנת לב ואמהר לצאת ולהתרחק מן המקום ההוא – כל האלפים האלה מוּכּי סַנורים ואתה לא תפקח עיניהם! גם שמש לא יראו ולא ידעו וילכו מחושך לצלמות ומאפלה לעלטה גדולה. מורה שקר ואדם רמאי אחד כזה, יוסיף חושך להעטלפים האלה, יותר מאשר יזריחו אור עליהם משׂכּילי הרבים בכל עלילותיהם ותחבּוּלותיהם במשך עשׂרים שנים רצופות.

ארכה לי העת ואלך לשׂוּח בשׂדה בין שׂדרות האלונים, להתענג על נועם הרוח הצח המנשב חיים ומרפא בכנפיו, לראות ביפעת השמש היורדת בסתר ההרים, השולחת קרני זהב בעד העפאים המאָדמים, המַלבּשת צבע רקמתים לצוארי הגבעות הנשׂאות ושׂמה זרי זהב על שולי עבי שחקים. מה נשתנה המקום הזה מן החצר הקטנה מלאה צאן אדם מפה לפה! ומה נמרצה לי דממת הרגיע המגיד כבוד אל בלי אומר ודברים, משׂיחה טפלה של המגיד המחלל שם שמים בקרב קדושיו!

ולי מה יקרו הרגעים האלה! מה עצמה תאוַת נפשי לראות בני ביתי, והנה היום נוטה לערוב, עוד מעט ופתּחו האזיקים אשר שׂמה עלי השבת ומהרתי לחבּק אשתי ובנותי ולהאמיצן אל לבי. תפוּשׂ במזמות זו חשבתי ועיני פתוחות אל הדר הטבע בין הערבּים ואזני קשובות לשמוע קול אלהים מתהלך לרוח היום, הלכתי הלוך ושוב בין טורי האלונים, ומעט מעט נחה דעתי ורחב לבי ויבואו שׂמחות ונעימות בקרבי: שכחתי את בית מלוני ואת חצר בית הכנסת, את מורה השקר ואת המון העם הנדחים אחריו.

זכרתי ואסב רגלי ועבור על פני בית הדוהר, ובלבי היה לבוא ולהתרפס ולרהב את האשה המַחזקת את בית הדוהר ולהתחנן לפניה, להשיבני אל ביתי ואל משפחתי כצאת השבת. ואולם ראה ה' בעניי ולא נתנני להכּנע מלפני האשה. בקרבי אל שער הרצים והנה מרכבה רתומה לשלשה סוסי הרכש באה ותעמוד על יד השער, ומן המרכבה יצא איש לבוש בגדי השׂרד כאחד מפקידי החיל, שמעתיו מדבר שׂפת רוסיא ואמצא את לבבי נאמן לגשת אליו. הרוסים עם ענוי לב וישרי רוח, ומעשׂה אבותיהם הסלאווים בידם, לאהוב גרים ולקבּלם בסבר פנים יפות.

– אדוני! – אמרתי אליו בשׂפה רפה – סלח נא לי בטובך, כי ארהיב בנפשי עוז לשאלך, איזה הדרך תעבור מפה הלאה.

הרוסי פנה אלי בפנים שׂוחקות ויענני רכּות:

– לווארשוי אנֹכי הולך, אדוני!

– כי עתה יש לי שאלה אחת קטנה לאדוני וגדולה היא אלי.

ויען: דבּר, כי שומע אנכי.

– זה שני ימים אנכי יושב במקום הזה ולא אוכל לצאת, כי בעסקי ביתי אני הולך ואין לי סוסים לעבור. אולי ייטב בעיני אדוני לְקחתי לנסוע עמך עד העיר הקרובה, כי אדוני בגפו הולך ולי אני עבדך אין כל בלתי אם צרור אחד קטן.

– טוב מאד, אדוני! – ענני שׂר הגדוד נדיב הלב. – שׂמוח אשׂמח על חברתך, כי בגפי אני הולך. איפה מקום תחנוֹתך?

– בבית המלון שם נמצאו מטלטלי המעטים; ואם תרשני אצוה ויביאום הנה.

– ומה שמך? – הוסיף שׂר הגדוד לשאלני.

הגדתי לו שמי ושם משפחתי.

– עברי אתה! – אמר אלי – לא תוכל אפוא עוד עתה ללכת בדרך, כי עוד לא עבר השבת. הבה אחכּה לך עד הלילה.

הודיתי להשׂר חסדו ואמהר לשוב העירה.

בין כה בא השמש ויום השבת חלף. בגשתי לרחוב היהודים פגשתי בהרבה אנשים חשים אצים רצים, איש את אחיו ידחקו, וקראים זה אל זה ומדברים זה עם זה. ואנכי ראיתי ולא יכלתי הבין, אף לא חפצתי לעמוד ולשאול את פיהם, כי מהרתי לשוב לחדר מלוני לערוך את בגדי ומטלטלי. נטיתי מן האורח ואוחַז דרכי דרך משעול צר, למען לא יעכבני אדם בלכתי, אבל גם שם פגשתי אנשים אחדים נחפזים וממהרים לרוץ. ביניהם הכרתי גם שנים מן הנערים הלומדים אשר ראיתי אמש בחדר המגיד.

– הכל גלוי וידוע! – שמעתי אחד מהם מיליל בכאב לב ובשבר רוח.

– נמהר נחישה! – ענה השני.

הדברים האלה העירו בי חשד ויסיתוני בשׂפק, אבל בטרם הפניתי שכמי להביט בהמה, חלפו כצללים עברו ואינם. באתי ברחוב העיר ואנשים רבים שטפו עברו כגלי ים, לימיני ולשׂמאלי, וכוןם מתלחשים ומדברים בשׂפה בלולה אין בינה.

קרבתי לבוא לחדרי והנה בעל מלוני לקראתי.

– מה תאמר אתה אדוני לדבר הזה?

– לאיזה דבר? – שאלתיו בתום לבבי.

– האם לא שמעת את הדבר אשר נפל בנו? איה אפוא היית כל הערב?

– יצאתי את העיר לשׂוח בשׂדה לפנות ערב.

כי עתה שמע והשתומם: ככלות המגיד את דרשתו ונעמוד להתפלל ערבית, נשמע פתאום קול ענוֹת באחת מירכתי בית הכנסת, קול קורא, הבו מים קרים, השיבו נפשו, השיבו נפשו, כי מתעלף הוא. מהרנו לבוא לעזרת המתעלף והנה הוא הנער מעכה אשר אכל ביום השבת הזה לחם על שולחני.

– אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד?

– אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד! קצרה נפשו מדוחק ההמון ויתעלף. מהרנו ונביאהו אל אחד התאים ונזה מים חיים על פניו ונגרר רקותיו בחומץ ונאַמץ זרועותיו בקשוּרים ונפתח את מעילו והנה… אהה שוֹמוּ שמים! הנהיה כדבר הזה בישׂראל או הנשמע כמוהו??

– ומה היה הדבר? ספר נא לי!

– מה היה הדבר? הנער הזה אשר ישב זה כשלשה חדשים בבית מדרשנו ללמוד ויאכל על שולחננו… הנער הזה איננו נער כי אם… נערה מתחפשת בבגדי גבר!

– נערה!… – קראתי אחריו בתמהון לבב.

– נערה בתולה בכל דקדוקיה ופרטיה!

– איה המגיד? איה המגיד? – נשׁמע קול קורא במסדרון הבית.

– ומה לך ולהמגיד? – שאל בעל המלון את השואל, ויפתח את דלת חדרי ויעזבהו פתוח.

– כובע חדש לקח ממני ועוד לא שלם לי, – אנה איש עושׂה כובעים, הוא אשר מכר את כובעו להמגיד במקח אשר עלה לנפשו, רק למען ינוח כובע מעשׂה ידיו על ראש הצדיק.

– המגיד ברח מן העיר! – ענתה אשה אחת מתוך העדה.

– ברח? מאין תדעי זאת עגלה?

– בעת תפלת ערבית הלכתי להביא את פרתי מבית הרועה לחלבה ואפגשהו עם השער היוצא אל הגשר.

– אהה שמונה זהובי! שמונה זהובי! – נשמע קול עושׂה הכובעים מתיפח ומפרשׂ כפיו בתוך הנועדים.

סגרתי הדלת בעדי ואמהר לסדר את מטלטלי באמתחתי, הביאותים לבית הדוהר ואמצא את המרכבה רתומה ושׂר הגדוד מחכה אל בואי. ישבתי לשׂמאלו ואסע כל הלילה ההוא וכל הבוקר למחרתו, ובעת הצהרים באתי ואמצא את אשתי ובנותי בריאות וטובות, ובחברתן הנעימה שכחתי את הממרורים ודאבון הלב אשר שׂבעתי לרוָיה מדי שבתי שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים.

א: מלחמת מצוה

ארוכּה היתה המלחמה בין ר' לייבעלע ובין ר' וועלפעלע שני גדולי רבּי ישראל על דברת העיר זרקישק וכל גבולה סביב. וזרקישק עיר גדולה לאיש האלהים אשר יש בה הרבה משתים עשׂרה מאות אדם אשר לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם ובהמה רבה נותני צמר וחלב ובני צאן ובקר; ושלל העיר הרבה מאד כי יושביה אנשי מקנה וקנין ובעלי נכסים ורכוש רב ומורא רבּם עליהם כמו כמורא שמים. איש איש כי יחטא לאלהים – ואדם אין צדיק בזרקישק אשר לא יחטא – ונשׂא כופר פדיון נפשו למלאך פניו, הוא הרבי, ונסלח לו. דֶבר כי יהיה בארץ, רעב כי יהיה, בצוֹרת ומטר סוחף וכל מכּת מדינה כי תהיה, כל מחלה וכל קטטה וכל גזרה רעה – יפנו אליו ויִוָשעוּ מכל אפסי הארץ, יצו על המלאך המשחית ויאמר הרף. כל איש מצוֹק וכל מר נפש, כל איש אשר לו נושה וכל איש חסר פרנסה וחשׂוּך בנים; כל אשה יודעת צרת נפשה, אשה עזובה ועצובת רוח, אשת נעורים כי תמאֵס, אשה עקרה אין לה וָלָד; דבר כי יגוּנב, אדם קורא לחברו רשע, איש כי יורד עמו לחייו – בכּל כאשר לכּל ישׂימו פניהם לקדוש ישׂראל זה ובאו והביאו איש אגורת כספו ואיש אגורת זהבו להשתחווֹת לו והוא ממרום שבתו ישלח דברו וירפאם ולא יוסיפו לדאבה עוד. אשרי מי שזכה לעלות ולראות את פני הטוב שביהודים, יוֹשב במושב חסידים, משרתים עומדים ממעל לו והפּ"ץ עומד ומשרת! אשרי עין ראתה זבול המתוּכּן, הצדיק בו שכן, בהסגרו לבוא חדר בחדר ואדונָי שמה, בהגיע תוֹר עלית הנשמה! אשרי מי שראה פנים בפנים, בתת הרבי לעקרות בנים, בפרשׂו כנפיו עליהן ויברכן, ברכות שדים ורחם, והנשים הצוֹבאות תבאנה עקרות, ותצאנה – הרות! אשרי העם שככה לו!! אשרי העם שה' אלהיו נתן להם תחתיו נציבו בארץ וימלא ידיו באותות ובמופתים ובנפלאות עד אין מספר וַיסגר לו מפתחות השמים ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח; ויתן תחתיו את צבא השמים וכסיליהם ואת צבא הארץ וכסיליה, אראלים ושׂרפים וחיות הקודש, ויגזר אומר ויקם לו, ישלח דברו ומלאכים יחפזון לעשׂות רצונו, ואיש כי יהיה לו דבר ונקרב אל האלהים וילך לדרוש את ה' בהיותו קרוב לו. אִי לך עם בינות הולכי בשרירות לבם! כעִורים באפלות תמששו חושך ולא אור ובחכמתם תתימרו; אנשי אמונה אבדו מתוככם, כל סתרי הבריאה סתומים וחתומים לכם, שערי שמים ננעלו ודבר ה' יקר, לא תמצאו חזון מנביא ועצה מצדיק ודבר מאיש מופת ולא יעשׂה ה' בקרבכם נפלאות!

ואנשי זרקישק מרוּבי אמנה, מאמינים ברבּי ובנפלאותיו ומבקשים פניו תמיד. מרבים לחטוא ומרבּים העם להביא; לא יכבּד מהם כל עווֹן אשר חטא ולא יֵקר פדיון נפשם בעיניהם לעולם. על כן היתה זרקישק לעיר ריב ולעיר מדון לשני צדיקי ישׂראל, לר' וועלפעלע היושב בקרוזישק ובאגפיה ולר' לייבּעלע אשר אִוָה את קרימבילישק למושב לו ומצודתו פרוסה על כל נפות הנגב. כי זרקישק על הגבול יושבת בין ארצות ממשלת ידי שני הרבנים הנלחמים ותהי מלחמתם נצחת. זה אומר כּולה שלי וכל סחרה ואתננה חונה ופדיונה קודש לאוצרי וכל הנותן פרוטה לוועלפקע מורה השקר כזורק אבן למרקוּליס; וזה אומר שלי לי ושלך שלי, לי זרקישק וכל אנשיה, לי הכסף ולי הזהב, אבל לייבקע פלסתר ותורתו פלסתר וכל כת דיליה מסטרא דמסאבותא. ככה נתן ר' לייבעלע את ר' וועלפעלע לחרם ור' וועלפעלע את ר' לייבעלע לגדוּפים ושניהם נתנו את זרקישק למשסה ויושביה לבוזזים. ובני זרקישק בתום-לבבם יראו להכניס ראשם בין שני הרים גדולים טוחנים זה את זה בסערה, והיה כל מבקש ה' אל כל הישר בעיניו ללכת ילך. והזהירין המהדרין משום ספיקא דגופא, נתנו שלוחים לזה ולזה כדי לצאת ידי שניהם ושני הקדושים קבּלו בלא לשׂבעה מזה ומזה ועין איש צרה בשל חברו; ויוסיפו להלחם איש באחיו ואיש ברעהו באף ובחמה ובקצף גדול.

ארוכּה היתה המלחמה ביניהם ומהומה רבה בפמליא של מעלה ואיש איש מתחזק על עמדו ואיננו נוטה מפני אויבו כחוט השׂערה; עד אשר העיר ה' את רוח אחד משלוּמי אמוני החסידים, את רוח יצחק בעל המלון בזרקישק ויתן בלבו עצה טובה להשלים בין שני הנלחמים באופן השוה לשניהם. וזה דבר השלום: לר' וועלפעלע בת שהגיעה לפרקה ולר' לייבּעלע בן יחיד ממלא מקום אביו וישׂם ר' וועלפעלע באמצעית יצחק בעל המלון לפני ר' לייבעלע לאמר: קח נא את בתי לבנך לאשה ואתנה לבתי שלוחים את זרקישק ומשכתי את ידי ממנה. ויואל ר' לייבעלע.

כל ימי הקיץ רצו המשולחים והצירים מקרוזישק לקרימבילישק רצוא ושוֹב מוּרדף בלי חשׂך ויצחק בעל המלון הוא המניע והוא המנהיג, הוא הרוח החיה באופנים! הוא אִמץ את רוח בני עירו ויחזק את לבם לבלי יהיו עוד פוסחים על שתי הסעפּים ויסחוב את צעירי הצאן אחרי אביר הרועים ר' לייבעלע, הוא פתח את אוצרו הטוב ואת אסמיו המלאים לכל הבאים בצל קורתו ושקוּייו בדברי חן ושׂכל טוב מסך ויבואו כיין בקרבם וכשכר בעצמותם. הוא הניח את פרנסתו ואת חית ידו על יד גדוּלה אשתו וישב שבע שבתות תמימות בקרוזישק ושבע שבתות אחרות בקרימבילישק לצדד הדבר ולהרים מכשול מדרך השלום. כי בהיות הדבר קרוב לגמר מלאכה נמצא עוד מכשול גדול אשר כמעט ספק היה בידו להפוך את כל הענין לתוהו ובואו. הירשילה בן הרב, החתן המיועד לבתו של ר' וועלפעלע, נתן עינו בשׂרה, אחות מרדכי סוחר העצים בקימבילישק, אלמנה צעירה לימים ויפת תואר מאד, וכמעט נעשׂה גל של עצמות בשבילה, ואף על פי שנפשה בחלה בו ולא הטתה אוזן לדברי אחיה אשר חפץ בין באונס בין ברצון לתת את אחותו לאשה לבן הצדיק, בכל זאת הקשיח הירשילה את לבו בתחלה לשדוכים אחרים; אבל גם פה יצחק הנבון תחבולות מצא וחכמתו וערמתו היא סמכתהו להטות את לבב הירשילה הצדיק-לעתיד-לבוא מאחרי אשה משׂכּלת פרוצה ומופקרת הפורטת על פי הנבל וממהרת לדבר צחות בשׂפת עם נכר – דברים אשר לא יבואו בקהל החסידים עד עולם. סוף דבר יצחק בעל המלון בזרקישק הכניס ראשו ורובּו בעובי הקורה ולא נח ולא שקט עד כי הסיר את כל המונעים, ואלמלא הוא לא היה הדבר הגדול הזה יוצא לפעלו לעולם. ובגלל הדבר הזה הסב ר' לייבעלע את שמו ר' איצקע ויבטיח לו שׂכר טוב בבואו לשבת ימים אחדים בזרקישק עם כל הכבודה אשר ברגליו וכל האורחים אשר יבואו לקבּל פניו בימי החגים הבאים, אף תקוה פתח לו להרימו בקרוב מתוך שאר חסידי זרקישק למעלה כבודה ונשׂאה למעלת – רוֹבע הרבּי.

באחרית ימי הקיץ הודיע ר' וועלפעלע דברו ברבים כי ותּר את זכותו על זרקישק לר' לייבעלע מתנגדו לפנים ומחותנו עתה, וכשם שאין הכוכבים מריבין זה עם זה כך לא יהיו עוד הצדיקים מריבים זה עם זה. וכרוֹזא קרא בחַיל בכל מקום אשר דבר ר' לייבעלע מגיע כי בימים טובים הממשמשים ובאים יהיה חג משנה לחסידי קרימבילישק; כי בין כֶסא לעשׂור יחוג הרבי את חג נצחונו ויבוא בעצמו ובכבודו בתרועה ובקול שׂמחה בשערי זריקישק לרשת אותה, כאשר יבוא הגבור לוכד עיר במלחמה; ובין יוה"כ לסוּכּות, ימים שאין השׂטן שולט בהם, ישׂא ר' הירשילה בנו את בת ר' וועלפעלע מקרוּזישק שיחיה בּחוּפה וקדושין כדת משה וישׂראל.

ב: חסידים ברינה יגילו

ותעבור הרנה במחנה החסידים וינועו ויִוַעדו יחדיו איש ממקום שבתו הקרובים והרחוקים לעלות ולֵראות את פני רבם ולשׂושׂ אתו משׂושׂ ביום משנה שׂמחתו. איש איש עזב ככפיר את ביתו; עינו לא חסה על כליו, לא הפנו אבות אל בנים; לא נפל לבם ולא נס כוחם ללכת בדרך רחוקה ולעבור רגלי דרך הרבה מאות כברות ארץ פעם אחת. החנוָני עזב את חנוּתו ומוכר המַשקים את בית מַשקהו; החייט הניח את מחטו מידו והסנדלר את סדנו מבין ברכיו; איש צרור כספו בידו ואשר טפח ואשר אסף על יד על יד בזעת אפים ימים וירחים; וינצלו את ביתם ויעזבו את נשיהם ואת טפם בעֵרוֹם ובחוסר, למען לא יבּדלו מתוך הקהל ולא יגָרע נחלתם בברכת הצדיק אשר יתן להם, המונים המונים נהרו מכל צד ובכל פנה אל זרקישק. בם מרכבות כבוּדות רתומות לסוסים אבירים מלאות כל טוב וכל יקר, ובם עגלות העגלונים נמשכות מצמד סוסות רעות המראה ודקות הבשׂר טעוּנות אדם רב משׂא לעיפה, ובם עולי רגל עניים מרודים אשר כל חילם בצרורם והונם בילקוטם אשר על שכמם. ותהי זרקישק עיר הנכחדת לעיר תשואות מלאה קריה עליזה. ברחובותיה שטו המון אדם רב זקנים ונערים ילדים וילדות. בכל רחוב הסוס אסור אל העגלות מאפס מקום באוּרווֹת.

ורחוקים יבואו מכל קצות הארץ. שמה נראו חסידי ליטהויען קורלנד, דלי הבשׂר ורעי המראה, שמה גם חסידי וואָהליניען ופולין המלאים והבריאים.

בכפר פּוּנדעלאָווע, כשמונים פרסה ימה מקרימבילישק, קם ביינוש המלמד ויטוש את צאן מרעיתו, הם עשׂרה תלמידיו, ביום החודש אלול, ויקח את חיימקע בנו יחידו, נער בין שתים עשׂרה שנה אתו ויקם וילך, ולא שת לבו אל תחנוני אשתו השוכבת חולה על מטתה.

– ביינוש, עטרת ראשי! – התיפחה החולה, – האם גם בשנה הזאת תלך?..

– בודאי אלך גם בשנה הזאת!

– יודעת אנכי כי חרוצים ימי וכי קרוב קצי; אם תוכל שבה עמדי ותשית ידך על עיני.

– זה לי עשׂרים שנה אנכי עולה שנה בשנה לראות פני הצדיק – ועתה לא אעלה! היהיה לי כפרה על זה?

– וגם בננו ילך עמך?

– גם בננו ילך עמדי. כבר מלאו לו י"ב שנים ועת לחנכו במצוות.

– ומי יסעדני על ערשׂ דוָי?

– הבה, אקחה עמי מטפחתך, מטפחת הצמר אשר לך, והצדיק ישית ידו עליה ויברכך ורפא לך.

– לך לשלום וה' עמך, - אמרה האוּמללה באנחה שוברת חצי גופה ותשק לבנה ותטבלהו בדמעות עיניה, כי ידע לבה כי לא תוסיף לראותו עוד עד עולם.

וביינוש לא ראה ולא ידע מאומה. –

בכאַנדיקעווע, עיר קטנה ואנשים בה מעט כשמונים פרסאות מקרימבילישק נגבה, בהגיע שמה דבר הרבי, החל אייזיל החנוָני למכור מעט מעט את סחורת חנותו בחשאי ולשׂוּם את כסף פדיונה בצרורו ולא שת לבו לצרת נפש אשתו אשר הפילה תחנוניה לפניו בראותה את חנותה הולכת ומתרוקנת יום ביום.

– מה תהי עלינו? – התיפחה העלובה לפניו ותפרשׂ כּפיה. – הנך הולך מאתנו לימים רבּים; שׂכר החנות לא שלמנו בעד מחצית השנה שעברה ובעל הבית דוחק. הסחורה אזלה מן החנות, התריסין ריקים וימים טובים וימי החורף ממשמשין ובאין.

– בשביל כך אני הולך! – ענה החסיד בלב בטוח, – כי אזכה ואראה פני היהודי-הטוב וכעב עברה צרתנו. כי אם הוא לא יושיעני מאין יבוא עזרי?

– כי עתה לך לך, אבל הניחה לי למצער את הכסף אשר אגרת זה שני ירחים ימים. אחשבה לדעת כי מאה רובל תחת ידך – בכסף הזה הלא תהיה לנו תשועה גדולה! קל מהרה אשלח ואביא לי סחורה חדשה ואסתום פיות נושאי המיראים אותי לבלעני.

– ואנכי אלך בלא כסף ובלא הוצאות? האם אחזיר על הפתחים?

– קח לך חצי והבה לי הנותר.

– ומנחה לאיש האלהים?

– אבל הלא מימיך לא נתת פדיון רב כזה.

– האם לא ידעת אם לא שמעת כי הטוב ברוך הוא משׂיא אשה לבנו? ואיככה אבוא ואֵראה ותשורה אין בידי ליום חתונתו?

– ומדוע לא יעלה על לבך כי בתנו שפרה בגרה והגיעה לפרקה? ומדוע לא תראה כי צבקה ורבקה ערומות וחסרות כל? כי זלמן וקלמן הולכים בטלים כל היום מאין כסף לשלחם אל החדר?

– ובשביל כך אני הולך…

האשה האוּמללה לא הוסיפה לדבּר על העץ ועל האבן; אבל לבה נהפך בקרבה ותבקש לבכות ותבוא החדרה ותבך שמה בכי תמרורים להקל מעל לבה.

כצאתה לא היה עוד האיש בביתו כי הלך בדרך מרחוק וגם את בניו ובנותיו לא ברך בטרם צאתו. –

בקְרַמְפּוּן, כשמוּנים פרסה קדמה מאיתן מושבו של ר' לייבונו, בהגיע דבר השלום והשׂמחה, מיד נתעוררו טובי העיר וירימו את תרומתם תרומת הקודש, נוסף על מתנת ידם מדי שנה בשנה, מנורת כסף טהור להדליק נר של חנוכה משובּצת אבנים יקרות מחירה אלף ומאתים שקל מנחה לבן הרב ליום חתונתו. ורבים מבני מרום העיר ודלת העם מצטידים לעלות ולֵראות ולהשתחווֹת לפני האדון אשר הם נושׂאים את נפשם אליו.

התלך אל הטוב? – שאל חַייקל תלמיד חרש ברזל את ברוך בן גילו, נער בן עשׂרים, עושה במלאכת צורפי הזהב.

– מאד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הטוב ברוך הוא, - ענה הצורף. – שמעתי אומרים כי גדול יהיה כבוד החג בקרימבילישק. הראית את המנורה היקרה אשר עשׂה אדוני לאנשי עירנו מנחה להטוב ברוך הוא?… אבל מה אעשׂה וידי ריקניות.

– אדם ערוּם תחבּוּלות יקנה, – השיאו החרש המסגר, – מלא חסרונך במותרות בעל ביתך. הלא הוא מתנגד הוא ויפזר ממונו לתענוגי העולם הזה ואתה תוציאם לדבר מצוה, לדבר שבקדוּשה.

– אבל האם לא יהיה זה מצוה הבאה בעברה? – שאל הצורף בזהב אשר בקרב לבו היתה עוד לפי שעה הקדוּשה רוכבת על הקליפה.

– תשׂא אתך מנחה ומתת לאיש האלהים ויכופר לך העווֹן הזה.

ברוך החריש רגעים אחדים ויתבונן.

– ומה תהי אחריתנו? אמר אחרי התבוננו בינה. – מה תהא עלינו אחרי כן ככלות מועד, כעבור החג, כשוב ישראל לאהליו – אנה נשוב אנחנו ואיפה נמצא מנוח לכף רגלנו? הן הלום לא נוכל לשוב עוד עד עולם!

– הוי מחוּסר אמנה! – נתן עליו רעוֹ בקול תוכחה. – תדאג דאגת מחר לאחר זמן! ולמה לא תקוה כי תעמוד לנו זכות הצדיק לעשׂות לנו בית באחד המקומות אשר נבוא שמה?

– בכל המקומות אשר נבוא שמה אין יודענו ואין מכירני ומי יאַסף אותנו ומי ישׂים לבו אלינו? השכחת, בעל החלומות, כי נערים בני בלי שם אנחנו?!

– על זאת ידעתי אענך. הנה אנחנו עוברים דרך קרוזישק; הנה שם ר' שעפסעלע עתה ממלא מקום הטוב ב"ה שכבר נסע לקרימבילישק. אותו נבקש והוא יתן לנו מכתב לאנשי שלומו מדבר טוב עלינו וממליץ בעדנו.

– ואיככה ידבר עלינו טוב במכתב והוא לא יֵדעַנו מתמול שלשום?

– אנכי ידעתי את האיש הזה ואת שׂיחו. מורה שעות זהב טוב יורה לו את אשר יוכל לעשׂות לטובתנו; ובמלתחות בית אדוניך רבּו מורים יקרים ושאר דברי חפץ…

– אבל בצאת אדוני את ביתו יסגור את הארגז ואת המלתחה ונעל.

– וחרושת הברזל למה נבראה? אם תקחני אתך ותכלכלני בדרך אז אעזור לך לפתוח הסגור.

– הבה עשה כדבריך אם בעל נפש אתה! שלי שלך יהיה; חלק כחלק נחלוקה.

בבוקר-לא-עבות אחד מימי הקיץ האחרונים, בשוב עוואַלד הצורף אדוני ברוך ממסעו אשר הלך דרך יום לבקר את אחד ממיודעיו מצא את מלתחתו וארגזיו פתוחים וריקים וברוך תלמידו וחייקל שוליא דנגרי אבדו ואינם ועקבותם לא נודעו. –

בראדישק, כשמונים פרסאות מקרימבילישק צפונה, גר ר' זכריה הנגיד, בעל בתי חומה, בעל מאה אלף שקל כסף, בעל חוטם ובעל דעה בעיר, גם בעל אשה יפה נשׂואה לו כעשׂר שנים – אבל חשׂוּך בנים.

– מה חפצנו ברכושנו, – אמרה האשה אל אישה, – ואנחנו הולכים ערירים. אין לנו וָלָד.

– ומה תאמרי נפשך נחמתי ואעשׂה לך?!

– הקמיעות והסגולות שהיו לי מאת הצדיק מקרוזישק לא הועילו; ובודאי גרם החטא. עתה הלא שמעת את שמע איש המופת ר' לייבעלע קרימבילישקר, אשר גם ר' וועלפוּנוּ מודה בו. הנה הוא בא לזרקישק. הבה נלכה נא אליו בעת רצון זאת ואקדמה פניו במנחה גם אָני אולי יחנני ואבּנה ממנו.

– עשׂי אשתי כטוב בעיניך, – אמר האיש, – הנני הולך עמך לשלחך הדרך ולא אסע בשנה הזאת למאַקאַריעוו.

נחמה לא שנתה אחרי דברי בעלה ותמלא את אמתחותיה מבחר בגדיה ומבחר תכשיטיה, שׂמלות יקרות ואבנים טובות ומרגליות להתנאות בהן לעיני בני אדם. ותקח צרור כסף בריא ומלא בידה מנחה לאיש האלהים ליום שׂמחת לבו וארבע מנורות כסף תשורה לבנו ליום חתונתו, ותוציא מרכבה כבוּדה רתומה לארבעה סוסים אבירים – וַתּלך. –

ככה נהרו מארבע כנפות הארץ לשם ר' לייבעלע הבוער ממרחק. יושבי קצווֹת אליו יחרדו, איש ותאוָתו בידו, אשר לרפואה ואשר לפרנסה ואשר לבנים ואשר – לזווּג יפה. הכל הולך אל מקום אחד! לבוא ליום הכֶּסא למַעיני הישועה בזרקישק מגמת פני כוּלם, בעת אשר יהיוּ הצנורות פתוחים ורחמין רתיחין מתפשטין בעולם, בעת אשר ישב אביר הרועים לדלות ולהשקות את הצאן, - בעלות המנחה בעת רצון.

ג: המשמשים את הרב

וזרקישק עיר שכּוּלה יהודים ובתיה בנויים כשאר ערי השׂדה אשר בני ישׂראל יושבים שם. בתי עץ בעלי קומה אחת עומדים צפופים איש אל עבר פניו, בית יוצא ובית נכנס, אלה יעמדו ופניהם אל הרחוב ואלה פונים צדם החוצה; פה ישׂתרע גדר קרשים המאחז פני שתי חצרות, ופה מקום מוּנח ורוַח בין הדבקים; אלה ספונים גבים ואלה מסוככים בנסרים ואלה מכוסים תבן וחציר גגות. יש בית בנוי כעין ראש תור, ויש כמין כ"ף יוָנית ויש כאריח על גבי אריח; דופן עקומה כשרה וקיר נטוי וגדר הדחויה אין רע. בערים נכחדות אלה ישׂימו הבונים את עינם רק על קרב בתימו לעולם. יבנו חרבות למוֹ, ימהרו חומתה והוכן הסוכך, יעמידו הדפנות וצורת הפתח על גביהן למען יוכלו להקדים לבוא לשבת בקנם זה או להושיב את שכניהם ואת גרי ביתם נותני שׂכר דירתם. לא ישׂימו לבם ולא יקפידו על צורת הבית מחוץ; לא ימדדו את תּכנית ולא ישמרו את כל צורתו ואת כל חוּקוֹת המשטר והסדר המהוּדר לפאר את פני העיר ולתת חן המקום על יושביו. ואם בתים אחדים, בתי פני העיר אלו העשירים, טובים וגדולים מן הנותרים, מפוּזרים ומפוֹרדים כּה וכה, כמוהם כאין, ויעלמו מן העין. רק שני בתים מצוינים במדת גדלם ובתכנית בנינם מיתר בתי זרקישק התנוססו כאיים בתוך ים העיים, שני הבתים האלה יעמדו זה לעומת זה בשוק העיר; הבית האחד עומד משׂמאל איש בבוֹאו, פניו אל הרחוב, והוא בנוי לתפארת. ששה חלונים שקופים ובהירים מביטים בעיניים מפיקות שׂמחות וגיל. הבית ספון גבים וקירותיו מבחוץ מהוקצעים למשעי ומשוּחים בצבע שחור אדמדם ומכסי חלונותיו ירוקים ככרתי; ומעקה לבית סביב לעוּמת הרחוב, ושלבּי המעקה ומסגרותיו סביב צבועים כעין הבית. ויציע על פני פתח הבית וקירות היציע מלאים חלונים סביב ודלתי הבית לִפִנַי גלילים ומשוחים עצי שמן, ולבית חצר קטוּרה מוקפת גדר קרשים סביב ובגדר שני שערים לצאת בהם, קטן וגדול שם הוא. הבית הזה יפה להלל, אין כמוהו בכל העיר זרקישק. דמיונו בין שאר בתי העיר כיער תמרים ונאות דשא במדבר ישימון. בשאר ימות השנה יגור בבית הזה נציב העיר ועתה פִּנה אותו בכסף מלא לשלשה ימים להרבּי הבא.

הבית השני אשר אמּרנו לא ידמה ולא ישוה אל הבּית הראשון ביפיו אבל ארוך וגדול הוא ממנו על אחת שלש. באמצע הבית לארכו נמצא הפתח ובשלש מעלות יעלו בו ומעקה למעלות סביב. בבית הזה נראה כשתי רשויות שונות אשה מאת רעותה. כעינים מעידות על כשרון נפש האדם וקרב לבו ככה יעידו החלונים על מעמד הבית הפנימי. בחצי הבית אשר מימין המעקה כל החלונים שלמים ונקיים ויש גם מכוסים ביריעות קצרות, כאשר תלבשנה הנערות אפודי בד; והקירות הנשקפים בעד החלונים לבנים ומשוחים בשׂיד ורצפת הבית נקיה ומעוּפרת בגרגרי חול לבן. ואולם לא כאלה חלק חצי הבית השני אשר לשׂמאל המעקה. שמשות החלונות יש מהם שבורות ועומדות פתוחות, ויש דבקות בפסי גליון שונים בצבעם, ויש ממוּלאות בקרשי עץ. על שלבּי החלונים על המשקוף ועל המזוזות יקננו לאלפים ולרבּואות זבובי מות ויצפום מבית ומחוץ בחלאתם ובחוֹראיהם. והזבובים עזי נפש לא ייראו גם מפני העכּביש אשר פרשׂ כשחת רשתו בזויות החלונים מלמעלה ויצודד לנפשותם. קירות הבנין בחלק הזה שחורים כאהלי קדר והתקרה חשך משחור תארה, מקוּטרים עשן ופיח הכבשן מן התנור הגדולה העומדת בתוך הבית ואש תמיד תוקד בה לא תכבה. רצפת הבית לא ידעה יעה ומטאטא מיום היותה, ושכבת הרפש עליה היה עב מחוּספס עד כי לא נודע היש כרוּתוֹת עץ תחתיו אם אין. מגג הבית הזה בּתּוֶך עלית קיר קטנה מַשקפת בגבהוּת עינים על יתר בתי העיר ועל השוָקים ועל הרחובות אשר תּוּכּוּ לרגליה. ולעבר הבית בירכתים מחוּבּר עוד בנין עץ גדול ורחב ידים; אבל לבנין הזה לא היה חלונים ולא דלתים בקירותיו ולא ארוּבּוֹת העשן על גגו מלמעלה – עֵדוּת מרחוק למקום משכן בני אדם! אפס שני שערים גדולים ורחבים, שעגלות וקרונות נכנסות בם, פתוחים בבנין הזה איש אל עבר פני רעהו, והיה בבוא איש דרך השער האחד נכחוֹ יצא דרך השער השני. הבנין הזה הוא אוּרוַת סוסים ובית-מַרכּבוֹת, בלתי ספק כבר ידע מעצמו הקורא הנבון כי הבית הזה הוא בית מלון אורחים, אבל עודנו לא ידע כי בית מלון אורחים זה הוא היחיד ומיוחס בכל העיר ומחזיקו בעתים ההמה היה – יצחק בעל המלון.

צורת הבית הזה אשר תארנו הוא כדמותו וכצלמו בשאר ימות השנה. אולם בימים ההם בזמן הזה אשר אנחנו עומדים, לכבוד הימים הטובים והאורחים הטובים העתידים לבוא, היתה בו יד בעלת הבית ותשנהו לטוב. בחצי הבית מימין העמידו מחיצות של קרשים בתוך החדר הגדול ויעשוהו קנים וחדרים קטנים ככף איש כדי לקבּל את האורחים המרוּבּים. בתוך מחיצות של קבע העמידו עוד מחיצות של עראי כדי להרבות בקטוניות. גם לשכת העצים פִנו גם בלולין של תרנגולין וברפת הבקר הכינו מקום ללון. במקום שברי הלוחות ופסות הנייר העמידו בחלונים לוחות זכוכית שלמים; גרפו את הרפש במגרפה ויטאטאו במטאטא השמד; את התקרה והקירות והתנור שׂדו בשׂיד, את השוּלחנות והכסאות והספסלים הדיחו במים וימלאו את החדרים מטות ומסעדים ומושבות וימלאו את מאבוסיהם תבן ומספוא לסוסים ואת האסמים בּר ומזון ויין ושכר לרוב וירבו רקוחיהם, ויכינו למרבה כּל אוכל ומשקה למיניהם, וייפּוּ פני הבית הזה מבית ומחוץ עד כי לא על נקלה תכירנו עין רואה אותו מלפנים, כאשר לא נקל להכיר לך, קוראי ארך אפים וּגדל-כּוח, את האיש לבוש-מחלצות העומד ביום השבת אחרי פת שחרית בחצר בית הכנסת בקומה זקופה ובפנים צוהלים לשמוע נגיינות החזן ושריקות משורריו כי הוא הוא בעל-החיים אשר פגשת אתמול על יד שער העיר עטוף סחבות ומלחים ומלוכלך ברפש וטיט בחצי עד שתותיו, ראשו מוּטה לארץ כהולך על ארבע וקוּפת הרוכלין כמגדל דוד תלויה לו מאחוריו עד לב השמים.

ויצחק בעל המלון הזה אשר נתעלה בימים האחרונים למעלת ר' איצקע רובע-הרב-לעתיד-לבוא, עודנו עצור בקרימבילישק אשר הלך שמה לקבל פני הרבי בכֶּסא ליום חגנו, כי עצרוֹ ר' לייבעלע להיות עד גמר הענין הסרסור בינו ובין ר' וועלפעלע הבא גם הוא ובני ביתו וקרימבילישק לראש השנה ולהתיעץ עמו על צפונות עיר ממשלתו החדשה, אשר היו נהירין לו כל שביליה כשבילי דתמַניא אַפִּי. בעצתו קרא הרבי עוד שלשום אליו לקרימבילישק מטובי העיר זרקישק את ירוּחם בעל הרחַים, את הלל הבּלָן, את געצל סוחר פשתן ואת משוּלם ירחמיאל בעל הגורלות לשוב בלויתם אל עיר מגורם להגדיל כבוד היום. ותחתיהם שלח הרבי מקרימבילישאק את ארבעת רבעיו את ר' טרייטל הבטלן, את ר' למך החוזר, הנקרא בפי כל ר' לעמל הַנְקֶלש, את ר' שרענצעל השוחט ואת ר' זאַנוויל ממעזעריטש ממשפחת המלאך והוא עוֵר באחת מעאיניו – ארבעת חסידי קרימבילישק רואי פני הצדיק היושבים ראשונה בסעודה שלישית. הזקן שבהם היה ר' טרייטל, הוא הרובע הראשון וחבריו נשמעים לו אף על פי שאחת ממדותיו היתה להתלוצץ לפעמים ולהתל בחבריו. פקוּדתו של ר' לעמל החוזר היתה, כמובן משמו, לחזור ולבאֵר לשומעים את דברי התורה אשר יטיף להם הצדיק אם יקרה לפעמים שיקשה מהם הדבר. ר' שרענצל שוחט דקות היה גם מוהל מומחה ותהלתו בפיו כי בימי חייו הכניס בבריתו של אברהם אבינו ג' אלפים ועוד תינוקות ובביתו נמצאה “גבעת הערלות”, היא חבית גדולה מלאה חול שהיה טומן בה את ערלות הילדים הנמולים על ידו. ר' זאנוויל העִוֵר היה חכם גדול רואה את הנולד אף על פי שבדברים ההוֹוים היה טועה לפעמים כמקל של סומא. על ארבעה רָבעי הרב אלה נוסף ר' חוצפית המתוּרגמן או השתדלן, הוא שתדלן הצדיק ומתוּרגמנו לעת הצורך כשיש לו דבר בערכאותיהם, והוא גם השתדלן לאנשי שלומו לפני הצדיק בכל הדבר הקשה הצריך השתדלות; ועוד שני גבאים הבאים עם ר' וועלפעלע מקרוזישק ושמותם ר' בונם מהוֹצוֹפּלוֹץ והוא פסחַ ברגלו ור' דוד הארוך הנקרא בפי כל ר' דוד לולב, כי בעמדו בקהל חסידים יגבה מכּוּלם משכמו ומעלה כלולב בתוך ארבעת המינים; ועמהם משרתים ושמשים הרבה מאד, ובכללם גם אחד המשרתים הגדולים בסיעתו של הרבי, אשר עיני כל אליו ישׂבּרוּ; הוא ראובן הגבּן ראש טבּחי הצדק הממונה על המבשלים והאופים. כל אלה באו לפקח על עניני החג, לשׂים סדרים והכנות הנצרכות בחדרים אשר ישׂימו בם מנוחתם כבוד הצדיקים, לחלק אכסניא לאורחים הגונים ולקבלם בסבר פנים יפות ולקחת מידם את אשר יביאו.

היום יום חמישי שלפני יום הכּפּורים שחל להיות בשבת. בית המלון מלא אדם מפה לפה והדלת תסוֹב על צירה תמיד, זה יוצא וזה בא, וברחבה שלפני הבית רומשׂים המונים המונים, מדדים בסך הנה והנה ועיניהם פונות אל הדרך אשר משם יבוא האדון אשר המה מבקשים.

כל חנויות העיר סגורות על מסגר אין יושב בהן איש; גם קול מקבות והגרזן לא נשמע. כל מלאכת חרושת וכל משלַח ידים שבת וינפש. שכּח הרבי בזרקישק כל מלאכה וכל מעשה כביום מועד ושבת! רק בתי המשקים פתוחים לרוָחה וידי המוזגים מלאות עבודה לצקת על כל הכלים, להגיש המלאים והריקים להסיע.

ממבוא היציע אשר על פתח בית הנציב, המקום הנבחר מאת הרבי לשׂוּם את משכּנו שם, יצאו חוצץ ר' טרייטל ור' לעמל ור' שרענצעל ור' זאַנוויל, ור' חוצפית; מלאכי הצדיק המוּעדים לקבל את האורח ההגון הזה בבואו ולהביאהו אל חדריו. עבי גבי מגנם ובטנם כערמת חטים יעידו במו_ כמאה עדים כשרים כי אנשי צורה הם, חשובים וידועים בקהל חסידים, ואחריהם ר' דוד לולב ור' בונם הפּסחַ בקב שלו רואי פני הצדיק מקרוזישק והכרת פניהם תענה בם כי גם המה לא צמחו בקנה אחד עם שבע השבלים הדקות ושדוּפות הקדים. כּוּלם לובשים בגדי משי, ומגבעות עגולות כלבנה במלוּאה על ראשם; איש וכלי מקטרתו בפיו. עתה כּלוּ את מלאכתם בחדרי הצדיקים, הציעו היריעות המרוּקמות והמטות הכבודות, העמידו מנורות הכסף, מלאו את המרתף ואת אסמי ובית המבשלות, ויעמידו את השמשים איש על מקומו, המבשלים לבשל, המשקים למזוג ושומרי הסף לשמור ולסור אל משמעת.

– גבריאלקע מנקה הארובות! – קרא ר' טרייטל אל אחד החסידים העומדים על ידו, גדל-הקומה אֶרך הצואר וקצר הזקן.

– עלֵה הגגה ושב שם על המצפה! את אשר תראה תגיד.

הדבר יצא מפי ר' טרייטל וגבריאל מנקה הארוּבּות מטפס ועולה כחתול על קירות הבית; ופתאום ראוהו יושב על ארוּבּת העשן אשר על הגג; יושב דומם ומצפה ומעלה עשן ממקטרתו אשר בין שניו. ויהי כּארוּבּה על גבּי ארוּבּה.

ארבעה רָבעי הרבי ובני לויתם שׂמו פניהם אל בית המלון.

– מדוע זה בּוֹשש לבוא? – שאל איש אחד מתוך הקהל ויגש אליהם בפנים נזעמים ויגרד את גבּחתו בראשי אצבעותיו.

– ולמה זה אתה דוחק את השעה, מאָטקע? – שאל ר' חוצפית המתוּרגמן.

– בעל ברית אנכי היום ומחכּה על הטוב ברוך הוא שיבוא לשבת אצלי על כסאו של אליהו, – ענה הנשאל, הוא מרדכי סוחר העצים מקרימבילישק.

– בעל ברית אתה? – קרא ר' טרייטל, – ולמה אתה מחשה, אדם-עץ-השדה?! פתחה מאבוסיך ויפוצו מעינותיך חוצה.

– הביאה ששה קנקנים חמי חמין! – קרא בעל הברית אל נער בית המלון במסדרון הבית.

נער בית המלון יצא תוך כדי דבּור לעשׂות כמצוּוה עליו. מאחד החדרים אשר לימין הבית יצא אליהם איש לָבש מעיל צמר-גמלים חדש וכתונת בד לבן נראה לו מבית צוארו.

– הרואה אנכי נכוחות? – אמר ר' זאַנוויל ויקרוץ בעינו האחת. – אייזל מכאנדיקעווע!

– אני אני הוא.

– שלום עליכם, אייזל! – אמר ר' טרייטל ויושט לו ידו הימנית.

כל הנצבים עשׂו כמעשׂה ר' טרייטל ויתקעו כפּם לאייזל החנוָני ויקראו לו: “שלום עליכם!”

– ומתי באת לזרקישק? – הוסיף ר' טרייטל לשאול את אייזל שהיה כפי הנראה מכירו מלפנים.

שלשום לעת ערב באתי הלום.

– זריזין מקדימין למצוות.

הרבעים וסיעתם נכנסו אל החדר הגדול אשר לשׂמאל הבית וגם אייזל החנוָני נוסף עליהם. שמה מצאו את גדוּלה בעלת הבית צופיה הליכות ביתה ואַמהותיה ומשרתיה עוסקים על ידה איש איש במלאכתו.

– ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה! – אמר ר' חוצפית כבואו החדרה. – גדוּלה! דבר בפי אליך מאת אישך, בואי הלום ושמעי כי בשׂורה מוצאת לך.

– איש טוב אתה ובשׂורה טובה תביא; דבּר כי שומעת אנכי.

– ר' איצקע בקש אותי להודיע לך כי מצא חתן לבתּך גרוּנה, איש כלבבו אשר ישׂמח אלהים ואנשים.

– חתן לבתי! – שאלה עקרת הבית בתמהון, – איכה נעשׂה הדבר לפתע פתאום והוא לא הגיד דבר מזה בהיותו פה.

– גם הוא לא ידע מזה בהיותו פה כי בפתאום היה הדבר. שני נערים נכבדים בני טובים ויודעי חן באו ליום הכסא לקרימבילישק, שם האחד ר' חייקעלע ושם השני ר' ברוכקע. ר' וועלפעלע ברוך הוא הציגם לפני הטוב ברוך הוא ודבּר טוב עליהם; והטוב ברוך הוא רמז לר' איצקע שאחד מהם בן זוג לבתו.

– מכתב הביאו בידם מר' שעפסעלע מקרוזישק להטוב שלנו, – מלא ר' דוד הארוך את דברי ר' חוצפית, – והוא המליץ בעדם לפני הטוב שלכם.

– ראיתי את שניהם ביום הכסא בבית הטוב שלנו, – הוסיף ר' בונם. – כפי הנראה בני עשירים הם, כי הון עתק ראיתי בידם, מורי שעות שרשרות גבלוּת מעשה עבות וטבּעות שאין עליהן חותם, כולם מקשה אחת זהב טהור.

– ואיזה מהם הוא המיועד לבתנו? – הוסיפה בעלת הבית לשאול.

– זאת עוד לא נודע, – ענה ר' חוצפית. – הטוב ברוך הוא יבחר בין שניהם.

– והשני? והשני? – שאל בחפזון אייזיל החנוָני בשמעו את השׂיחה הזרה הזאת.

– ולמה אתה שואל, כאַנדיקעווער, – שאל ר' דוד הארוך. – האם יש גם לך בת להנשׂא?

– יש ויש! – אמר אייזל, – ובשביל כּך באתי להתפלל אל הטוב ברוך הוא.

– על זאת יתפלל כל חסיד, – אמר ר' שרענצעל.

– גם לי בת כמוך, לא נופל אנכי ממך! – אמר אחד החסידים.

– ואת מי אין כמו אלה? – אמר אחד מחסידי זרקישק העומדים; – גם לי שתי בנות בוגרות…

– אם כן אפוא זאת עשׂו, – יעץ ר' זאַנוויל החכם הרואה את הנולד, – נפּילה גורלות והיה האיש אשר יזכה את החתן בגורל לו יהי.

כל השומעים הריעו כשמעם את העצה הנפלאה הזאת, כי ישרה בעיניהם.

– כשוב משוּלם ירחמיאל בעל הגורלות הלום, – אמר האיש אבי שתי הבנות הבוגרות, – נעשׂה עצתך ר' זאַנוויל.

– אבל המבלי אין יהודי טוב בישׂראל אשר יוציא משפטנו כאור והלכנו לשאול אל הגורלות? – השיב אייזל אשר לא ישרה בעיניו להעמיד דבר גדול כזה במקום סכּנה.

– או המבלי אין שתדלן בקרימבילישק שישתדל בדבר לפני הטוב ברוך הוא? – אמר ר' חוצפית.

– לא, לא טובה עצת המלאך היום! – החליטו השומעים.

ד: יין של צהרים ושׂיחת בתי כנסיות

משרת בין המלון בא ויבא את הקנקנים ויערכם על השולחן.

ר' טרייטל אחז את הקנקן וימַלא את הכוסות בחריצות יתירה כאיש מהיר במלאכתו, וישתה כוסו בבת אחת ולא עוָה פניו ותשק לשונו לחכּוֹ ויקרא: “הדר הוא לכל חסידיו!”

– נוקב ויורד עד התהום! – החזיקו אחריו יתר המסובּין בהציגם איש את כוסו ריק על השולחן.

– אבל האם כּבּד יכבּדך הטוב להיות סנדק לבנך? – שׂם ר' זאנוויל פניו אל מרדכי בעל הברית ויקרוץ בערמה בעינו האחת.

– כך הבטיחני הפ"ץ שיחיה.

– ובמה המתקת מרירות הדין שהיתה מקטרגת עליך?

– קשה היה לי הדבר כקריעת ים סוף. שלשום באתי לבית הטוב ברוך הוא! הבאתי פדיון ח“י רו”כ, חִליתי פניו שיהיה סנדק אצל בני ולא שעה אל מנחתי ויענני ע“י הפ”ץ “יחכּה!”. באתי אתמול אליו, הבאתי ב' פעמים ח“י, ולא שעה אל מנחתי ויענני “יחכּה!”. אז שׂמתי פני אל ר' חוצפית והוא השתדל עבורי; יישר כוחו שהשתדל! ונתתי פדיון ח”י אדומים וח“י קני המדה עצים להסקה בבית מדרשו של הטוב ברוך הוא. קדמתי היום בבוקר והטוב ברוך הוא כמעט קם ממטתו ועודנו לבוש לבנים ועטוף לבנים – והפ”ץ נכנס במקום שנכנס ועמד במקום שעמד ושאל מאת לבוש הבדים, ויצא ואמר לי “בזרקישק!” מהרתי לקחת את אשתי ואת בני הנולד וקדמתי לבוא הלום.

– שתדלנותו של ר' חוצפית עמדה לך, – נענה ר' זאנוויל. – בזול קנית את זכותך, אשריך וטוב לך.

– מי יתן וזכיתי להיות המוהל! – אמר ר' שרענצעל ויחל למזוג את הכוס שנית להמסובּין.

הדלת נפתחה ואיש חסיד אחד בא החדרה ונער קטן נוהג בידו.

– ביינוש פונדעלאָווער! – קרא ר' טרייטל, – הגם אתה פה?…

– הגם אנכי פה, – הפסיק הנשאל את דברי השואל להראות כי לא נחה דעתו בשאלתו. – ומתי נעדר ביינוש פונדעלאָוואר בקהל חסידים? ומתי נפקד מקומו בסעודת מצוה?

– הס, קטגור! – נתן הרובע הראשון עליו בקולו כמצחק. – קח מקומך אל השולחן והגד לנו מתי באת ומתי יצאת מביתך?

– עתה באתי, – ענה המלמד מפונדעלאָווע ויקרב כסא וישב עליו – ואת ביתי נטשתי עוד ביום החודש אלול.

– קל רגלים אתה! – שׂחק עליו ר' בונם הפּסחַ. – חמשה שבועות עשׂית בדרך.

– לא בי האשם! – התנצל ביינוש ויבּט שלא במתכּוין על רגלו הנכאה של האיש הנדבר בו. – ה' ענה בי ושדי הרע לי. אמרתי בלבי אבוא ליום חגגו בכֶּסא לקרימבילישק ואראה שם פני הטוב ב"ה כמו שנסיתי שנה בשנה; אבל בדרך נתבשׂרתי שמתה אשתי ונהגתי אבלות שבעה.

– ריקא! – קרא ר' לעמל – העוסק במצוה פטור מן המצוה וההולך להקביל פני רבו פטור מכל המצווֹת האמורות בתורה.

ביינוש שמע חרפתו ויקבּלה באהבה כי ראה כי שגג ואָשם.

– רואה אנכי בזה סימן רעה לעצמי – אמר ביינוש ויורד לארץ ראשו. – בפעם הראשונה בימי חיי לא הייתי בראש השנה אצל הטוב ברוך הוא.

– אל תתן את פיך לחטיא את בשׂרך! – הוכיחוֹ ר' זאנוויל.

– מר נפש אתה, – נחמהו ר' טרייטל ברחמים גדולים – ואין אדם נתפס על צערו. אבל, – הוסיף במלאותו הגביע מן הקנקן אשר לפניו, – צער קשה יין מפכּחו; הרחב פיך ואמלאהו.

– אין מסרבין לגדול, – אמר ביינוש בענוה יתירה ויאחז את הכוס ויריקהו אל גרונו בבת אחת.

– ומי הפרחח הזה אשר על ידך? – שאל ר' שרענצעל.

– בני יחידי הוא אשר לקחתיו עמי לחנכו במצווֹת.

– הגמיאהו נא מעט חמין מן הכוס הזו, כדי לחנכו במצווֹת.

ביינוש לא שִנה אחרי דברי מי שגדול ממנו.

מזגו את הכוס שלישית. ברגע הזה נשמע ברחבה שלפני הבית קול רעש רכב והמון גלגלים. ר' בונם הקטע קפץ ויאחז בקב שלו וכל המסוּבּין אחריו נזדעזעו ממקומם.

– הכּבד ושב תחתיך, מַרבה רגלים! – אמר ר' טרייטל בלב בטוח ולא קם ולא זע ממנו. – כל עוד שגבריאל מחשה לא בא עוד הטוב שיחיה.

– מי זה בא שמה במרכבה? – שאלו היושבים אצל החלון את העומדים ברחוב.

– זכריה רדישקער ואשתו באו.

הנער משרת בית המלון יצא לקבּל את האורחים החדשים ולפַנות להם חדר לשכנם.

– זכריה רדישקר חשׂוּך בנים הוא ועגל מפוטם בדינרי זהב, – לחש להם ר' דוד הארוך באזניהם.

– מהרו וקראו אותו הלום, – פקד ר' טרייטל.

בעוד רגעים אחדים ישב גם ר' זכריה רדישקער בקהל השותים.

– מזגו לר' זכריה מנותר קנקנים! – אמר ר' בונם בחלק שׂפתים.

– זכריה רדישקר איננו שותה מנותר קנקנים, – אמר האורח החדש בגודל לבב. – מַלאו אותם מחדש.

וימלאו.

– אבל זכריה, – קרא ר' שרענצעל אשר כבר החל עשן החמים לעלות אל ראשו ופניו נעשׂו מתוּלעים ועיניו נוצצות כעין נחושת קלל. – הגם אתה בין הקרימבילישקער?

– אנשים אחים אנחנו עתה!

– אמת דבּרת, זכריה – התרונן ר' שרענצעל מיין ויפּוֹל על צוארי זכריה ויחבקהו וישק לו. – קושטא קא אמרית! אהבה ואחוה… אהבה ואחוה… שלום ורעוּת… שלום ורעוּת… ויספוק את כפיו וילך בבית אחת הנה ואחת הנה.

– האם בוא יבוא גם חתן דנן הנה עם אביו? – שאל זכריה את ר' טרייטל אחרי הוציאו את צוָארו מתחת לזרועות ר' שרענצעל.

– מי? ר' הירשקה? פשיטה, בודאי יבוא גם ר' הירשקה הנה!

– ומה טיבו של עובּר זה? – הוסיף זכריה לשאול.

– של מי? של ר' הירשקה? לא דבר קטן הוא ר' הישקה! חסידא קדישא, צדיק יסוד עולם, מפורסם מאד בישׂראל. ¹

– שׂנאה מקלקלת השורה! הוסיף זכריה בהתגלות לבו. – אצלנו ברדישק היו מחליטים שהירשקה בן הרבי מקרימבילישק הוא נער משוּלח ונעזב במדבר.

– משוּלח ונעזב במדבר? – קראו רוב המסוּבין בשממון.

– נער משוּלח, יושב קרנות והולך בטל כל היום. כל היום ראוהו מתעסק על חוף הנהר על הספינות ועל הרפסודות, מניף ברחת ובמזרה ובולס חטים…

– הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו! – פתר ר' לעמל לנחת רוח המסוּבּין – באמת היה ר' הירשקה כל היום מסבּב בשוָקים וברחובות ויהי הראשון לכל דבר שבפומבי. שט בנהר, עלה בכבש ונתלה באילן, גם הרבה ענותנותו להתחבר עם נערים כגילו מסיעי עצים ומשיטי דוברות. כל זה עשׂה להונות עיני הרואים ולגנוב את לבבם כמו שעשׂה הזקן בעצמו.

– מי הוא זה הזקן בעצמו? – שאל חיימקע בן ביינוש, הנער המתחנך במצווֹת.

– בנך, ביינוש, הוא בבחינת אחור באחור, אמר ר' שרענצעל, – לַמֵד לפוֹתה זה בינה.

– הזקן בעצמו, לִמד ביינוש את בנו בינה, – הוא הבעש“ט ז”ל.

– ובמה כוחו גדול, – שאל ר' בונם מהוצופלוץ על ר' הירשילה בן הרבי, – בנגלה או בנסתר?

– בכּל כאשר לכּל, את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו; הכל גלוי וידוע לפניו, – החליט ר' שרענצעל כדבר ברור ויגמא ברעש וברוגז מן הכוס אשר לפניו.

– אבל מתי זה למד את כל אלה? ועל ידי מי? – הוסיף ר' בונם לשאול.

– מתי? על ידי מי? – קרא ר' טרייטל ויתעבּר, כי נראה לו שר' בונם מטיל פקפוק בדברי חבריו. – היד ה' תקצר לגלות סודו לבחיריו? מי לִמד ליוסף שבעים לשון ומי גִלה לרשב"י במערה פקודי רעיא מהימנא?

– ידעתי, ידעתי! אבל שאלתי היא: על ידי מי למד? על ידי מגיד או על ידי גלוי אליהו או מפי עתיק יומין בעצמו?

– במופלא ממך אל תחקור! – ענה הנשאל בנחת.

– מי מעייל ראשו ביני אַרְיְוָתָא? – הוסיף ביינוש וירק את כוסו.

– אשרי האב שיש לו בן כזה! – נאנח זכריה העקר שבא בשביל בנים.

– על מה אתה נאנח, רדישקער! – הוכיחו ר' שרענצעל. – קוה להטוב והוא יוֹשע לך.

– אבל אנחה ועצבות מה היא עושׂה היום, – קרא ר' טרייטל. – מַלאו הכוסות וייטב לבכם.

– ר' שפוֹך איננו, על כן יחסר המזג, – אמר ר' שרענצעל.

– מי הוא זה ר' שפוך? – שאל זכריה.

– אפרים מוכר המשקים, אחיו של ר' קאפּל; הוא הממונה אצלנו תמיד על מזיגת הכוס ונקרא על שם שליחותו.

– ומדוע לא בא אפרים הלום? – שאל ביינוש.

– בודאי יבוא עם הטוב ב"ה.

– שרוי בצער הוא, – אמר ר' טרייטל. – המוכסת המרשעת סגרה את בית המשקים שלו.

– ומה היה סופה של המוכסת? – השׂיא ביינש את ר' טרייטל לדבר אחר אחרי אשר מזג את הכוסות מחדש.

– המוכסת עודנה עומדת במרדה, – היתה תשובת הרובע הראשון.

– והטוב ברוך הוא מחשה?

– הטוב שיחיה מחשה. במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנוּתו.

– דרך ענוָתו לכּי הגדוּלה.

– מה היה המעשׂה עם המוכסת? – שאלו ר' דוד הארוך ור' בונם הפסח. – שמענו רק ראשי פרקים אבל עיקר הדבר לא ידענו.

– יוכבד המוכסת היא אשה אלמנה ועשירה מרימה את מכס היין בקרימבילישק. שוטריה ומרגליה תרים את העיר לארכה ולרחבה, בודקין בחורין ובסדקין להתגולל על סוחרי היין ולהתנפל על מוכרי המשקים, לקחת את כל הון ביתם בעונש אשר תשית עליהם. בחורף העבר הביא ר' הירשקה בן הרב יין לפסח למכור, ומאשר לא חפץ לסַייע ידי עוברי עברה ולהחזיק בידי המוכסת – העביר על המכס. ואנשי התרים אשר להמוכסת חפשׂוּ וימצאו ויבואו המה והמון הערלים ויגזלו את היין מן המרתף וישׂימו עונש כסף רב, על בן הרב.

– סתם מוכסן גזלן הוא! – הבליע ביינוש בין שניו.

– והטוב שלכם החשה ולא עשׂה דבר?

– הטוב ברוך הוא שלח דברו אל המוכסת, והיא מיראתה פן יפקוד עליה עווֹנה העבירה את העונש מעל בן הרבי וגם השיבה את היין אשר גזלה ורק בתנאי שלא ימכור את היין הטבל שלא נתן מכסו בתוך העיר כי אם יוציאנו את העיר ויעשׂה מה שלבו חפץ.

– גדולים מעשי רבּנו! – קראו השומעים ויתמהו איש אל אחיו.

– התזכור את התורה שאמר אז הטוב ב"ה? – שאל ר' שרענצעל את ר' לעמל.

– אם אזכור? איכה לא אזכור? דבר נפלא כזה לא ימָחה מהר מזכרוננו.

– השמיענו גם אנו ונדעה! – שאלו ר' דוד ור' בונם.

– ספּרה נא, ספּרה, – החרו החזיקו בידם שאר היושבים.

– כבוא תשובת המוכסת להצדיק נענע בראשו ואמר בחן שׂפתיו:

“הן לזאת הגזירה איני יכול להתנגד מפני שכבר שנרמזה בתוה”ק. “הד”א אוסרי לגפן עירה ולשׂרקה בני אתונו, כלומר לפיכך אסרה המוכסת את היין גפן בעיר לפי שהיא להירשקה בני שׂונא".

– פלאי פלאים – קראו ר' בונם ור' דוד.

– שׂפתים ישק! – ענו הנותרים אחריו אמן.

– ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, – נענה ביינוש בינתים.

– ולמוכסת לא עשׂה דבר? – שאל זכריה.

– ר' קאפל הפ"ץ הוא הממונה על בית המוכסת, המוציא והמביא את כל עסקיה; והוא עמד בפרץ לפני הטוב ברוך הוא וָישב חמתו מהשחית.

– בלתי ספק עוד לא הגיעה שעתה! – הצדיק ביינוש את הדין.

– והמוכסת, – הוסיף הרובע הראשון, – שלמה לר' קאָפל רעה תחת טובה. וזה לא כביר סגרה לאפרים אחיו את בית משקהו ותרד עמו לחייו.

– הרי אני כבן ארבעים שנה, אמר ר' זאַנוויל, וכבר הגעתי לבינה ולא זכיתי להבין: האשה הזאת בתוכנו יושבת ורואה עין בעין את פרשת גדולת הצדיק ואת כל מעשׂה תקפו וגבורתו והיא כפרה סוררה עומדת במרדה ומתנגדת לנו. על זאת יתפלא כל חסיד!

– הטרם תראה פשר דבר, גלוי עינים! – התל בו ר' טרייטל, – הטרם תדע כי משורש נחש יצא צפע: האשה הזאת מעשׂה אבותיה בידיה כי נין ונכד היא להמתנגד הגדול אליה מווילנא.

קול דהרות סוסים ורעש מרכבות נשמע מרחוק.

– הנה זה בא! הנה זה בא! – נשמע פתאום קול החסיד העומד על המצפה.

כנשׂוא נהרות דכיָם בהיות בהם רוח סערות ותחבוט שבּלתּם, כן התנשׂאו גלי אדם אלה לקול הקריאה הזאת. נתפרדה החבילה אשר ישבה בבית המלון אל השולחן וימהרו איש אל מקומו ואיש אל פקוּדתו. מן הבתים ומן החצרות אשר התחבאו שם יצאו החסידים כדי ארבה לרוב ויפשטו על הדרך. וברגע נראה ענן אבק הולך וקרב, ושני אנשים רוכבים בסוסים אבירים דוהרים בכל עוז; לא ברוכבים הרבּי! ואחרי הרוכבים עגלות צב רתומות שנים שנים סוסים אמוצים; לא בעגלות הרבי! ואחרי העגלות כּרכּרה יקרה משוכה משני סוסים לבנים – לא בכרכרה הרבי! ואחרי הכרכרה מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים ברודים, חבושים מתג ורסן של כסף מעשׂה חָרש להלל מאד; ונהדר בכבוד על המרכבה יושב על יריעה מרוּקמת אדר היקר ר' לייבעלע מקרימבילישק בכבודו ובעצמו, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך השרת ושני חסידים בחורים לבושי מכלול עומדים על מסעד המרכּבה לאחריו ושנים אחרים יושבים על המושב לפניו מנהלים בסוסים ומשמיעים קול שוט; וגדוד פרשים, עשׂרה חסידים מלוּבּשים בגדים כקַזַקין, רוכבים על סוסים קטנים מיוּזנים, עוטרים את מרכבת הכבוד משלושת עבריה והמון צבּים וכרכרות דוהרים ומכרכרים בכל עוז; ואחריו כל אדם ימשוך ולפניו אין מספר; המון רב למאד.

בכרכרה ישב “שׂרקה בּני אתוֹנוֹ” הוא ר' הירשקה בן הרב, עלם בריא וטוב כבן עשׂרים; שׂער זקנו אך החל לצמח ויצורי פרצוּפו הגסים יעידו עליו כי יצרוֹ גדול משל חבריו; ועמו מחותנו ר' וועלפעלע מקרוזישק. בעגלות הצב ישב ר' קאפּל הפ"ץ עין ימינו של ר' לייבעלע, ואחיו אפרים מוכר המשקים ור' חצקיל פורקעס הגבאי, העומד ביום ההוא על המשמר, ור' איציק הזרקישקי ור' ירוחם ור' געצל ור' הלל ור' משולם ירחמיאל קריאי העדה מזרקישק. שני הבחורים העומדים על מסעד מרכבת הרבי מאחוריו המה ר' ברוכקע ור' הייקיל שני הנערים האורחים מקראנפון “בני טובים ויודעי חן”. שני הרוכבים הרוכבים ראשונה המה וַניה שר-האוּרוות של הצדיק וחַרחַס שומר הפרדס אשר למרדכי סוחר העצים. עשׂרת הקזקין בני יומם המה שמואל הבורסקי, רפאל הסנדלר, בענדעט אומן מקיז דם ומיכאל טוֹחה גגות, ארבעה חסידים מקרימבילישק המשרתים לעת מצוא את פני הצדיק, קליטא וברקוס שני בחורים מסיעי עצים העובדים עבודה תחת יד חַרחַס בשוק העצים אשר למרדכי וארבעה עגלונים שבאו עם משפחת הכלה; כולם חסידים שלמדו להשתמש בבעלי חיים ולרכוב על גבי בהמה. וברום עינים ובגודל לבב כעבדים על סוסים המה מניפים רצועותיהם על ימין ועל שׂמאל ונותנים בקולם קול עוז: פנו דרך! פנו דרך!

ההמון נטה אל צדי הרחוב ויעברו הרוכבים ויעמדו על יד היציע אשר לבית הנציב כשני טורים שומרי הראש; ויעברו העגלות והצבּים והכרכרות; ובגשת מרכבת הכבוד אשר הצדיק בעצמו יושב בה אל רחוב העיר, יצאו מתוך הקהל חסידים בעלי אגרופין ולבושי להבות ויאחזו במתג הסוסים ויפתּחום ויביאו את צוָארם במוסרות וימשכו את מרכבת הכבוד על שכמם והמון רב דוֹחה; וקול ההמון כקול מים רבים קורא" ברוך הבא בשם ה'! ותבּקע הארץ לקולם.

סוסי אדם אלה הביאו את מרכבת הצדיק עד יציע בית משכנו. שמה קדמו פניו ארבעה רבעיו אשר ראינו משׂוחחים בבית המלון ועמם משרתיו וגבאיו רואי פניו ויורידוהו מעל המרכבה ויובילוהו על מצע יריעות מרוקמות אל חביון בית משכנו ויסתר מעיני העדה.

ה: תקוּנים

בבית אשר בחר בו הצדיק לשׂוּם את כבודו שם חדרים רבים. חדר לפנים מחדר. מן היציא אשר לפני הבית בבוא איש יבוא אל מסדרון גדול ומשם בהפנותו שׂמאלה יובילוהו רגליו אל חדר מרוּוָח גבוה ורחב ידים, קירות החדר משוּחים בששר והרצפה משוּחה למשעי ועליה מוצעות יריעות תוגרמה גדלות שׂער אשר בדרוך עליהן איש לא ישָמע קול צעדיו בלכתו. ועל הקירות בין החלונים גליונים כמַער איש במסגרות-עץ מהוּקצעות ומוצהבות, והשוּלחנות והכסאות והארגזים והמטות הכבודות כל כלי הבית עץ הָבנים מהוּקצע, מעשׂה ידי חרש חכם. כל אלה הביאו שמה בעגלות מקרימבילישק לפאר מקום הרבי ולהנוֵהו, ובירכתי החדר המרוּוָח הזה שני פתחים מחוּפים קלעי ארגמן כפולים ועב כמטיל זהב על פניהם, דרך בם יבואו לשני חדרים כלילי יופי, הם חדר המשכב וחדר היחוד – עין לא ראתה. ולימין איש בבואו במסדרון שני חדרים גדולים הם בית האוכל ובית המבשלים. שמה ישבו המשמשים את הרב בתתו משמעת למבקשי פניו ושמה יבוא כל איש אשר לו דבר אל הרבי והביא פדיונו וכתב לו איש את מאויי לבו על גליון קטן הנקרא קוויטל, והרובע יביא את הפדיון ואת הגליון אל הגבאי העומד על המשמר והגבאי יביאהו אל הפ“ץ והפ”ץ יכנס לפנים ממחיצתו של הצדיק ברוך הוא ושאל ויצא וענה לאיש כשאלתו אשר נתן לו.

בשעה השנית אחר הצהרים בא הצדיק וישׂם כבוד מנוחתו בחדריו וברגע היה כל הבית כעיר נצורה. אנשים ונשים וטף נסבו על הבית מקצה. אבל דלתות היציע נסגרו בעד הצדיק ובני לויתו אחרי בואם אל הבית; ועל יד היציע מחוץ עמדו שני שומרי הסף מיכאל טחה גגות מימין וגבריאל מנקה ארוּבּות משׂמאל ועמהם שנים מן הקזקין המתפללים כמנהג ספרד. ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר ואפרים מוכר המשקים המכונה ר' שפוך נקראו לשמש את הרב בחדריו פנימה.

– מה יעשׂה הצדיק עתה? – שאלו העם הנסבים על הבית איש את רעהו בלחישה.

– בלתי ספק יש לו עתה עלית הנשמה! – ענה אחד העם. ובאמת נשמע קול ר' חצקיל פורקעס הגבאי מבפנים הולך בבית אחת הנה ואחת הנה ומזמר: זכאין אינון צדיקיא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה.

– אשרי הצדיקים ואשרי דבקיהן! – נענו הנשים הצובאות בחוץ.

והצדיק וחבורתו ישבו מסובין אל השוּלחן. ר' וועלפעלע מחוּתּנו מימין והירשלה בנו משׂמאל, ור' קאפל ור' לעמל ור' טרייטל ור' חצקל ור' חוצפית ור' שרענצעל ור' זאַנוויל ור' איציק ור' דוד ור' בונם וארבעה מנכבדי חסידי זרקישק, ארזי הלבנון עמודי החסידות, בעלי כרסין בנגלה ובנסתר, כולם אוכלים ושותים כבני אדם ומסעדים לבּם. ועל השולחן כל נתח טוב ירך וכתף צלי אש ומבוּשל ואפרוחים שלוקים וברבּוּרים אבוסים ובני אַוזין ממוּלאים ובקבוקים מבקבוקים שונים מלאים יין הטוב ועל הפקק אדמה כחותם המרצופין וחקוק עליה “כשר”. ואפרים מוזג הכוסות ושמואל ורפאל עומדים ומשמשים השולחן, מגישים המלאים והריקים יסיעו.

בשעה שמזגו את הכוסות רביעית פתח ר' וועלפעלע בשבח מרתפו של ר' לייבעלע: חמר חוַרין עתּיק הוא שדעת חכמים נוחה הימנו.

– טעוֹם נא מן הבקבוק הזה, – אמר ר' לייבעלע במזגו בעצמו ובכבודו כוס חמישי לר' וועלפעלע מאחד הבקבוקים העומדים בקרבתו.

ר' וועלפעלע גמא מן הכוס כמלוא לוגמיו ויתבונן רגע ויקרא: “לעילא ולעילא!”

– יין קפריסין הוא, יין ישן בן שבעים שנה; מצאתיו במרתפו של אדוני אבי זקני ז"ל.

ובנחת רוח הביט הצדיק בפני מחותנו ובפני יתר המסוּבּין וירא את ר' טרייטל ויאמר: בואו ונחזיק טובה להרובע הראשון בעד כל הטוב אשר מצאנו בזה, כי הוא טרח ויגע הרבה לתקן הכל דברים כסדרם וכהלכתם. אפריון נמטי לך, ר' תרטיאל!

פני הרובע הראשון צהלו משׂמחה ומטוב לב כשמעו את הצדיק מזכיר אותו לשבח ומשנה את שמו כשם אחד מפמליא של מעלה. כל המסוּבּים הביטו אליו איש ממקומו בעינים מפיקות כבוד ויקר.

ובת עין הצדיק שבה ונחה על פני ר' שרענצעל היושב נכחו בתחתית השולחן ומתחזק על מושבו בכוח רב כי עברוֹ היין.

– שרענצעל, – אמר הצדיק בשׂחוק, – רואה אנכי כי נשמתך איננה מסוגלת לקבּל השפעת אלה הצנוֹרות.

– פני שרענצעל נתכרכמו.

– לא בך הקולר תלוי – שב הצדיק וייטיב פניו אל הנעלב. – כל זמן שישׂראל שרויים בגלות הכוחות מתמוטטין והשתיה איננה כדת; אבל לעתיד לבוא עתיד כל אחד ואחד מחסידי ישׂראל לשתות כנגד ששים רבוא.

– מקרא מלא הוא, – מלא ר' הירשלה את דברי אביו: – ידין בגוֹיִם מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה על כן ירום ראש, כלומר כשיהודים שרויים בגויים אזי אפילו מלא גביעות ימחץ את הראש, אבל כשיהיו על ארץ רבה, היינו בארץ ישׂראל, אז אפילו מנחל בדרך ישתה ויוכלו להרים ראש".

קם ר' וועלפעלע נשיק ליה לר' הירשילה באנפוי ועל עֵינוי ובריך ליה ואמר ליה: “תהא מברך מפומא דקב”ה ושכנתיה בכל מדה ומדה דיליה ובעשר ספירן דיליה ובכל שמהן דיליה“. וכל היושבים ענו כוּלהוֹן ואמרו אמן וקב”ה ושכנתיה הודו בברכתיה.

ור' לייבעלע הוסיף ויאמר: “היין הוא הסרסור בין הנשמה ובין הקב”ה ולכן נקרא היין דם ענבים, ענבים ל' עניבה וקשירה והתדבקות; כן התפלה נקראת על שם הדביקות כמד“א נפתולי אלהים נפתלת ²היין והתפלה מרגילים את האדם לדבקות”.

אף ר' וועלפעלע פתח ואמר: “הה”ד כי תראה ערום וכסיתו, ערום קאי על השכינה כביכול, וכסיתו – תעשה כסא לה. כך מקובלני מבית מדרשו של ר' חייקא ז“ל³ ואני אומר ערום אלו הנשמות שבגוף דאזלין ערטילאין, וכסיתו תעשה כוס לה, שעל ידי כוס של ברכה אדם מעלה את הניצוצות מן הקליפה בסוד אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו”.

– ותנא דמסייע לך, – נענה ר' הירשילה – אדם נכּר בכסאו ובכוסו.

– בבחינת פנים בפנים אתה, בני רחימי. מובטחני בך שתהיה מרביץ תורה ומורה הוראה בישׂראל – אמר ר' לייבעלע, אבל עתה עת לסלק הכוסות והכסאות, כי העולם ממתין.

בשעה הרביעית נפתחה הדלת ור' חצקיל פורקעס הגבאי העומד על המשמר קרא: “מאָטקע קרימבילישקר! איה הקוויטל שלך?”

מרדכי בעל הברית נדחק בתוך העומדים והוציא מחיקו גליון דק מחוּספס כתוב עליו כדברים האלה:

"להרב הצדיק דקרימבילישק החסיד האמתי הגדול והקדוש בשמים ובארץ!

“נתתי פדיון ח”י אדומים וח“י קני המדה עצים להסקה לביה”מ ובזכות זה אנכי מבקש שישב רבי על כסאו של אליהו להכניס בברית את בני הנולד לי במז"ט.

חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. – מרדכי בין טודרוס".

הגבאי נכנס ובעל הברית אחריו. הגבאי מסר הקוויטל להפ“ץ והפ”ץ נכנס למקום שנכנס. בעוד רגעים אחדים יצא הצדיק בעצמו ובכבודו. ראה מרדכי ונזדעזעו אבריו.

– מאָטקע בני! – אמר הצדיק, – אליהו מכבד לשבת על כסאו את ר' וועלפעלע מחותני. לכה נא הכּון והכן הכּל ושרענצל השוחט יהיה מוהלך.

מרדכי יצא בכובד ראש. מיד נתוַעדו עליו חסידים רבים.

– וּמה? – שאלהו בייניש פונדעלאָווער.

– הטוב בעצמו לא ישב על כסאו של אליהו.

– לא ישב? ומי ישב תחתיו?

– ר' וועלפעלע מחוּתּנו.

– ר' וועלפעלע? בוַדאי כך הראו לו מן השמים!

– כך גלה לו אליהו ז"ל בעצמו.

– ולמה אפוא חרה לך ולמה נפלו פניך?

– רואה אנכי שעוד לא עלתה בידי להמתיק מדת הדין שמקטרגת עלי, אלמלא היה בלב הטוב טינא עלי היה נוטל רשות מאליהו לשבת הוא בעצמו על כסאו.

– ובשביל מה יש בלב הטוב טינא עליך?

– בשביל שׂרה אחותי הארורה. מיום שהמרתה רוחי ובטלה רצוני להיות לאשה לבן הרב אין דעת הטוב ברוך הוא נוחה הימני.

– “נחמה אשת זכריה ומרידשק באה בשביל בנים!” – הוסיף לקרוא הגבאי.

– תכּנס!

מתוך העדה יצאה אשה כבת עשׂרים ושמונה בריאה וטובת מראה מעוּלפת ספירים וכל אבן יקרה מסוּכּתה ותבוא אל החדר.

רגעים אחדים בוששה נחמה בחדר הרב ואחר יצאה ובידה תכריך לבן.

– מה ענך הטוב ומה דבּר בך? – מהר אישה לקראתה וישאל את פיה.

– אשרינו, מה טוב חלקנו! – קראה המאושרת בעליצות לבה ועיניה זלגו דמעות.

– ומה ענך הטוב? – הוסיף האיש לשאול.

– נפקדתי, נפקדתי – הבטיחתּוּ אשתו בתום לבבה.

– אבל מה דבּר בּך? סַפרי נא לי!

– לא דבּר בי מאומה, – ענתה נחמה אחרי שוּב רוחה אל קרבה, – כי אם סמך ידו על בטני ויברכני וגם צוָה על הפ"ץ ויתן לי את זה.

לדברים האלה פתחה את תכריכה ותוציא את מצפוניו והנה – מכנסי עור בידה.

– אלה המה מכנסי הצדיק שיחיה שנשׂא על בשׂרו ויצוני לשׂאת אותם על בשׂרי עד אשר יחנני ה' ויפתח את רחמי.

קול שמה וּשרקה נשמע בתוך הנועדים ויתמהו איש אל אחיו.

– המאוּשרת! – נאנחו אחריה כל הנשים שבאו בשביל בנים.

– וכמה נתת פדיון? – הוסיף האיש לשאול בדרך העברה.

כאשר צויתני, – ענתה האשה ותגלום את המטמון אשר נתן לה הצדיק בתכריך בוץ וארגמן ותקשרהו בקשר של קיימא, – ח“י שטרות בני כ”ה רו“כ להטוב ברוך הוא וח”י שטרות אדומים מעות רמב"ן.

– טוב מאד, בזול קנית רפואתך; לכי וזכי במקחך.

– “יעמוד – אייזיל מכאַנדיקעווע הבא בשביל הכנסת כלה!”

אייזיל מכרנו נכנס ובעוד רגעים אחדים ראוהו יוצא ופניו מאירות. מיד הקיפוהו חסידים בשאלותיהם כתנור של עכנאי.

– אל תשאלו ואל תפצרו בי – השיב להם אייזיל – כי לא אוּכל לענותכם דבר; סתום וחתום הדבר עד עת קץ.

העומדים עליו החלו לבקש פשר החידה הסתומה הזאת זה בכה וזה בכה והנה נפתחה הדלת לימין המסדרון ור' חצקיל פורקעס קרא בקול: מי אשר דבר לו אל הצדיק יגש הלום.

כפרץ רחב אתיו המון חסידים לקול הקריאה הזאת ויסוֹבּו כדבורים את הגבאי איש והקוויטל שלו בידו; והגבאי אסף את הפתקאות לשׂוּמם לפני הצדיק פעם אחת, ומדי אספו שאל לאיש איש את חפצו גם בעל פה.

– מה חפצך, ירוּחם! – שאל את הראשון. – מה אתה שואל מעם הטוב ברוך הוא?

– כל ימי הקיץ היה חורב על הארץ והשמש לחכה את המים אשר בתעלת הרחַיִם שלי ועוד מעט ובטלו הטוחנות כי מעטו המים; על כן אנכי מבקש את הטוב ב"ה שיהיה גשם על הארץ; מטר גשם יתן לנו.

– ומה שאלתך אתה, נפתלי? – שאל את השני.

– אריס גנות ופרדסים אנכי ושאֵלתי שלא ירדו גשמים כדי שלא יתקלקלו הפירות וזֵרוּעי הגן כשיהיו נאספים הביתה.

– ואתה אליקום בעל בית משׂרפות היין על מה אתה נאנח?

– שמוע שמעתי שעתיד גדוד יוָנים לבוא לחנוֹת בגבולנו ונפשי בשאלתי שימהרו היוָנים לבוא בקרוב בימינו.

– ואתה ר' משוּלם ירחמיאל על מה אתה נושׂא תחינה?

– שתי בקשות אנכי מפיל לפני הטוב ברוך הוא, – אמר בעל הגורלות, – האחת היא שתעלה הזכיה הגדולה בין הגורלות אשר אנכי מחלק.

כעין צחוק דק מן הדק נראה בין שׂפתי הגבאי ויתאפק ויאמר: “והשנית?”

– בני עירי בחרו בי וישׂימוני למחלק אכסניא ללגיונות והנה באה השמועה כי גדוד רוכבים יבוא לגבולנו ומאַין לי אכסניא לתת לכל העם הזה, לגדוד סוסים ורוכביהם? על כן אנכי נושׂא תחינה שתהיה השמועה המבשׂרת צבא רב שמועת שוא שאין בה ממש.

– ואתה, ידידי קזק בן יומו, – שאל הגבאי את פי אחד העגלונים הלובש בגדי קזקין לרכבה, – מה תאמר נפשך? אולי תחפוץ להיות שׂר חמשים או שׂר עשׂרות?

– אַחי בני אומנתי בחרו בי להיות להם לפה לבקש מאת הטוב ברוך הוא שיעקור מן העולם הגזירה של מסלות הברזל. אבותינו לא ידעוה, וגם אנחנו לא נחפוץ לדעתה.

– גם ידי תכּוֹן עמם בבקשה הזאת, – נענה ר' מאיר מחזיק בית הדוהר בזרקישק.

– ואתה ר' גצל? אולי שלא יפול גץ לתוך הפשתן שלך?

– אנכי הייתי תמיד ממבקשי פני הקרימבילישקר ברוך הוא, – ענה ר' גצל מוכר הפשתן, – וזכותו עמדה לי שלא אירעה לי מעודי שום תקלה, ועתה אנכי מבקש שמסלת הברזל שתבּנה כעת תלך דרך עירנו זרקישק; כי יש לי הרבה משלש מאות ככר פשתן וכבד עלי הדבר להגיע את סחורתי לעיר החוף במועדו מפני הדרכים המקולקלים.

– גם אני בבקשתי זאת, – אמר אחד מן העומדים. – יער לי ובֵראתיו; ובמשוך מעגל הברזל דרך כה אמכור את סבכי היער לאדנים תחת מטילי הברזל ולעמודי הטיליגרף אשר ליד מעגל.

– ואני השלישי בחברתכם! – אמר אחר והוא סוחר מחזיק חנות כוללת מכל סחורות מסקוי. – כמה יגיעות אנחנו יגעים לקבּל בכל פעם ופעם את הסחורה לבית המסחר אשר לי.

את כל הפתקאות והתפלות האלה וכיוצא בהם אסף ר' חצקיל הגבאי כעמיר גוֹרנה להעלותם לפני כסא כבוד הצדיק ב"ה.

לפנות ערב ננעלו הדלתות והמשרתים הדפו אחור את הנדחקים לבוא, ומועד נתּן להם ביום מחר. ועשׂרה אנשים מרואי פני הרבי נקראו לחדריו להתפלל תפלת מנחה ויתר העם התפלל בין האילנות ברחבה שלפני הבית.

כעלות המנחה קם הצדיק בעצמו ובכבודו ויעמוד על רגליו לפני כל קהל החסידים; וקהל החסידים עומד ופיו פתוח ורירו נוטף. ויברך ויאמר: ברוך כו' שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לראות כל חסידי זרקישק שבין לארחא דמהימנותא, יהי רצון שיהא לבם זה להם כל הימים! הנני קורא לכם דרור לשנה תמימה מכל מחלה ומכל פגע רע והנה אנכי נותן לכם פרנסה בכבוד וחיים טובים במשך שנה תמימה. לא ימות איש מכל הנצבים עלי היום בשנה הזאת. ועתה הנה היום נוטה לערוב; לכו הטבלו טבילה חמורה וסבבו כפרותיכם בכוָנת הלב, כַונו לבכם לשמים לאהדורא נשמתא דפרחין כצפרין.

הצדיק החשה וקול ההמון נשמע קול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול: “ברוך כבוד הצדיק ממקומו!”

ו: סבּוּב כפרות

הצדיק והשמש הסתתרו יחדיו איש אל חביון עוּזו. כמעט נטיוּ צללי ערב והנה האירו פני זרקישק מהמון נרות ומנורות אשר העלו איש בחלוני ביתו. חסידים ואנשי מעשׂה התעסקו כבר ימים אחדים לעשות את המנהרה, לכבד את רבּם בּאוּרים; עתה הדליקו הנרות, העלו אבוקות והשׂיאו משׂוּאוֹת ותּאר העיר. ביחוד היתה האוֹרה יפה לפני בית משכן הצדיק. בין ענפי העצים תּלו פנסין של נייר בעלי גוונין הרבה, ועל כלונסאות של עץ היו מסודרות עששיות של זכוכית בתמונות שני משולשים מהוּפּכים ומשוּלבים זה בזה או חותם דוד המלך. ובכל בתי העיר כקטן כגדול נראו נרות דולקים שנים שנים מכל שמשות החלונים; ותהי כל העיר כמדורת אש גדולה ויאר את הלילה.

ומרדכי יצא מלפני הצדיק וימהר אל ביתו להכין הכל. כבואו מצא את אשתו היולדת יושבת על ראש המטה ועיניה רכות מבכי.

– חנה למה תבכי?… – שאל מרדכי ברגזה.

המילדת הטתּו הצדה ותלחש באזניו כי הילד הנמול איננו בריא אולם, כי אחזתהו צנה בדרך.

– לא אאמין לשמועתך, – ענה האב הבּוֹטח, – לולי היה חשש סכנה בדבר כי עתה לא שלח הטוב שיחיה את מחותנו לשבת על כסאו של אליהו.

כעבור חצי שעה החלו המסוּבין להאסף ובעת ההיא נשמע קול גלגלים משתקשקים ועגלה כבוּדה באה ותעמוד על פתח הבית וממנה יצא ר' וועלפעלע הקרוזישקי, איש כבן חמשים בעל פנים אדומים, גב עב ובטן מלאה, ועמו ר' שרענצעל המוהל. עיניו כעין הזכוכית ופניו פני להבים ושׂער ראשו וזקנו הצהובים כעין הזהב העלו סמר. מרדכי קדמם בסבר פנים יפות.

המילדת הטתּו הצדה ותשב ותלחש לו באזנו: האינך רואה כי האיש הזה שותה שכור? ההוא ימול את בנך?

– אל תפחדי ואל תרהי; האיש הזה מומחה באומנתו.

– אבל ראה נא גם ראה, הוא יהוג וינוע וכל חכמתו תתבלע.

– אין דבר, – הרגיעה האב, – לולי היה חשש סכנה בדבר כי אז לא שלחו הטוב שיחיה למוהל לבני.

בדבריו אלה דמה להניח את רוח האם המפחדת וילך להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

והחסידים שמעו בקול רבּם וילכו ויִטהרו ויטבלו טבילה חמורה במי מקוה ובמי מעינות, ויוָעדו כּוּלם איש למקום תחנוֹתו לקיים מצוַת סבּוּב כּפּרות בכוָנה הראויה כמצוּוה עליהם. אולם אהה מעשׂה שׂטן! לא נמצאו בזרקישק תרנגולים לבנים לכל ההמון הרב הזה.

כשלשים חסידים נאספו ובאו בחדר הגדול אשר בבית מלונו של ר' איצקע, ור' דוד לולב בראשם, משכמו ומעלה גבוה מכוּלם. לב ר' דוד היה טוב ביין ובשׂמחת היום.

– פונדקיתא, הבי לנו תרנגולים לכפרות! – קרא הלולב בקול נגיד ומצוה.

– אין תרנגולים בעיר! – ענתה בעלת המלון. – כל התרנגולין והתרנגולות, אוָזין ובני אוָזין, תורים ובני יונה שהיו בעיר לוקחו ונשחטו ונתבשלו ונצלו לשוּלחנו של הטוב ברוך הוא ובני לויתו.

– הבי תרנגולים, – קראו שלשים קולות בבת אחת, – ויעבור עליך מה!

– יש אתי תרנגול-הודוּ שמוּר לימי הסוכות; אם אותו תקחו לכם קחו, כי אין אחר בזה.

– תני אותו הלום.

הביאו את תרנגול ההודי רגליו אסורות בדליל.

– תּנה לי מוט ארוך הלום, – פקד ר' דוד על הנער המשרת אשר הביא לו את התרנגול.

השלימו גם את חפצו זה.

– האם נוּכל לסבּב כפרות? – שאל ר' דוד את הנצבים עליו. – היש ר' איציק בעל הבית בביתו?

– לא, ר' איציק איננו גם ר' טרייטל איננו… – ענה אחד מן האספה.

– ריקא! – גער בו ר' זאנוויל, – הלא ידעת אם לא שמעת כי הטוב ב"ה הסב את שמו ר' תרטיאל. כל הקורא לתרטיאל טרייטל עובר בעשׂה.

– ר' תרטיאל ור' איצקע נעצרו בחדר הטוב ברוך הוא, וכפי הנראה יסבּבו שם כּפּרות.

– אבל גם ר' בונם וביינוש מפונדאָלאווע אינם פה אתנו.

– נסבב כפּרות בלתם! – יעצו אחרים.

– לא לא! נחכה לבואם, – אמר ר' דוד, – נקרא בין כך וכך תקוני זוהר.

– חיימקע בן ביינוש, קרא עמדי! – אמר ר' זאַנוויל אשר עינו האחת קמה ולא יכול לראות.

– אבל אינני מבין דבר וחצי דבר מכל אשר אני קורא – אמר חיימקע – ולמה זה אני קורא?

– קרא בן בלי תרבות, – גער בו ר' זאַנוויל, – גם אנחנו איננו מבינים אבל הקריאה מסוגלת לנשמה.

– הנה ר' בונם, הנה הוא בא! – קראו העומדים בקרבת הפתח, – נסבב ולא נחכה על ביינוש.

– מדוע בוששת לבוא, אַילה שלוחה! – נאץ אותו ר' דוד האוחז את התרנגול ההודי תחת אצילי ידו האחת ואת המוט בשניה, – ואנחנו מחכים עליך זה כמה. עתיד אתה ליתן את הדין על כי לא חסת על כבוד הצבּוּר.

– טבלתי ש"י טבילות! – ענה ר' בונם בנחת.

– ש"י טבילות! מתוקן ומקוּבל וטוב ויפה! – קרא ר' זאנוויל. – ונִכַּפּר לך על כי אֵחרת עד בוש.

ור' דוד קשר את התרנגול על ראש המוט ויעמוד בתּוך בקרב העדה ויסבב את המוט על ראש כוּלם מקצה הבית עד קצהו ויקרא בקול גדול ובכוונה רבה: “זה כפרתנו, זה תמורתנו, זה חליפתנו!”

– “זה התרנגול ילך למיתה ואנחנו נכּנס ונלך לחיים טובים ארוכים ולשלום!!!” – קרא ההמון אחריו בקולי קולות.

וקול התרנגול ההודי משתקשק וממחא בכנפיו וקורא הולדיר! הולדיר! מעל ראש המוט – קול גדול ולא יסף.

כל קרבנות הצבּוּר טעונין נסכים! – אמר ר' דוד בהשליכו את התרנגול הכּפוּת אל תחת הכירים. – פונדקיתא! העבירי הפקק מעל החבית ותירוש יקביך יפרוצו!

ועליזי הלב ישבו לפלגות חבורות חבורות לשולחן מיוחד וימשכו ביין את בשׂרם.

ז: שושנה בין החוחים

עלית קיר קטנה יושבת כצפּוֹר בודד על גג. שני חלונים בהירים במלוּאַת משקופם ומזוּזוֹתם מעץ שמן יביטו החוצה כעיני יונים מבעד לגבּוֹתם. יביטו החוצה אל תוך גן נחמד למראה מלא ברכת ה'! מתוך ערוגות שושנים ותלמי בוֹשׂם ירימו ראשם עצי תפּוּחים מתוקים לחך ונעימים לאף. וכהעוֹר שחר ובין ענפי העצים יקיצו המזמרים בעלי הכּנף אז יפּתחו גם חלוני העליה; ערוּגות הבּוֹשׂם ועצי התּפוּח יעלו את קטרתּם לריח ניחוֹח, וקול ישורר בחלון, וידים ממהרות ירוצו ויתרוצצו בין מיתרי הנבל ויעלו את הקולות ואת השברים לקחת אזנים ולצודד נפשות. ויש אשר בין קול הנבל ישָמע גם קול כקול אדם.

קול אשה נסתרת מזמרת מעדנים והצפרים תענינה לעוּמתה ובמקהלות תברכנה את ה' ממקור נפשן ולב עמוק, ובצאת השמש על הארץ אז נראה עין בעין את המשוררת הנעלמה המסתתרת בחביון עליתה, בדמות אשה יפת תוֹאר רכּה בשנים ומלאה עלומים, הולכת הלוך וטפוף בין ערוגות הבּוֹשם ללקוט שושנים רעננים ורטוּבּים לשולחנה. והיא הולכת בקומה זקופה וראשה הנוה והמעוּנג נשׂא בגאון ובתפארת על צואר השן ועל אדני הכּתף. שׂמלה ארוכה בלתי יקרה אבל טהורה ונקיה כטל ילדות מכסה כערפלי טוהר את כל בשׂרה, מכּפּוֹת הרגל עד חלקת צוארה; ומתחת לשולי שׂלמתה הארוכה והרחבה תשקפנה בלכתה פעמיה היפות, מסוּגרות בנעלי משי צרים ומרוּקמים; ובלכתה תלך מעדנות כאִלו נשׂאת על כנפי רוח. שׂער ראשה ואודם לחיה וחן שׂפתיה ועדנת ידיה ויפי כל גוה ישווּ אותה ויערכוה לצפּוֹר-קיץ גדלת הקומה ארוּכּת האבר אשר לה הרקמה, אשר היתה מעופפת בין שושני גן העדן לפני בוא המבול לשחת כל בשׂר על הארץ ולתת להם את קומתם וצביונם טבעם ומזגם אשר המה נראים בם לעינינו עד היום הזה.

רגעים אחדים רעתה העדינה בגן כשושנה בעלת חיים בין השושנים הצומחות לרגליה, ותקטוף ותלקט באצבעותיה הדומות אל הגבעולים ותאחז את אשר לקטה בידיה השקופות ובהירות כעין עלי החבצלת, והנה יצאה נערה משרתת מן הבית התחתון ותרא את הרועה בשושנים ותאמר: שלום עליך, שׂרתי!

– שלום עליך, מלכּה. האם כבר קם אחי ממשכבו?

– עוד בטרם בוקר קמנו.

– מדוע אפוא כל חלוני הבית מכוסים?

– בעל הבית נסע מזה ויצו עלינו כי חלוני הבית יהיו סגורים כל היום.

– נסע מזה? אנה? ולמה?

– לזרקישק…

– לזרקישק? בלוית הרבי? והלא הוא עתיד להביא את בנו בברית.

– לקח עמו גם את היולדת גם את התינוק ושם תהי הברית…

– אל אלהים ה'! – שאגה שׂרה מנהמת לבה ותפזר את פרחיה ארצה ותספוק כפיה.

– אֵל אלהים ה'! האם אספת את רוחך מן האיש הזה את השׂכל ואת הדעת?

תינוק ויולדת יחדיו! בדרך רחוקה וביום בציר!!

– ואברהם הלך עמם לשלחם? – שבה שׂרה לשאול כעבור רגע באפה.

– אברהם התחָל, – ענתה מלכה, – ולא הלך עמם; ואדוני צוה לפני צאתו לקרוא את הרופא אליו לראותו.

לזכר שם הרופא האדימו כמעט לחיי שרה ולהסתיר פניה צנחה לארץ ותאסוף את הפרחים אשר פּזרה.

– ואתּ, המלאת את מצוַת מרדכי? הבא הרופא הלום? – השמיעה שׂרה מארץ קולה.

– כצאת בעלי הבית אמר אברהם כי טוב לו מאשר למבראשונה ולא הניח לי לקרוא את הרופא כאשר צוּויתי; ועתה כבר הלך לו לבית המדרש ללמוד כמעשׂהו יום יום.

שׂרה הבינה כי ערמומית היתה בידי אברהם כדי להוציא את עצמו מן ההכרח ללכת אחרי אחיו לזרקישק.

הנערה המשרתת הפנתה שכמה ללכת ובלכתה אמרה: הנה שפרה אשת צורף הזהב באה, שׂרתי! ובדברים האלה הלכה לה ותבוא הביתה לעשׂות מלאכתה.

– שפרה רעוּתי! – קראה שׂרה בשׂמחת לב, – טוב בּוֹאֵך כאִלו נקראת. האם הבאת את הענק?

– ואיככה זה לא אביאנו? האם שכחתי כי היום יום הוּלדת אַלבּירט אשר לו יעדת את הענק למנחה? היליכי את עדי הזהב ממוּלָא בתמונת פניך כאשר דרשת.

שׂרה התבוננה רגעים אחדים על ענק הזהב מבית ומחוץ ותהלל את המלאכה.

– אמן חכם אישך, – אמרה. – אבל מדוע שלחוֹ על ידך ולא על יד אחד מחניכיו העומדים לפניו?

– אנכי בנפשי בקשתי מאת אישי לתתּוֹ על ידי להשיבנו לך, כי חפצתי לראותך אחרי כי לא ראיתי פניך זה יומים.

שׂרה הביטה בפני שפרה בעינים מפיקות ידידות ותאַמץ ידה אל לבה בלי אומר ודברים.

– וגם בזה מלא אישך חפצך? – שאלה אחרי דממה דקה.

– בכּל כאשר לכּל ישלים אישי חפצי ויעשׂה הטוב בעיני, – החליטה שפרה.

שׂרה שבה ותדום רגעי מספר, אחר שׂמה את ענק הזהב בצלחתה ותאחז בזרוע שפרה ותהלך עמה במסלת הגן אחת הנה ואחת הנה.

– האף אוּמנם טוב שבתך בית אישך, ידידתי! ותקותנו לא נשארה מעל.

– מי יתן והיטיב לך אלהים ככה בית בחירך במלאת שׂפקך להנשׂא לו.

שׂרה נאנחה ותוסף: ומה תאמר אמך עתה? העודנה שׂוטמת אתכם ואת יוכבד קרובתך?

עז כוח הנסיון והמופת הטוב כי יגבר על הדעות הכוזבות אשר הכּו שרשן בלבב זקנינו. קשה היה הזווּג הזה על אמי כקריעת ים סוף ובכל מאמצי כוחה התנגדה לבלי אֶנשׂא למתתיהו צורף הזהב. “בת ר' שמעלקעלע איך לבעל מלאכה תּנשׂא!” היתה קוראת יום יום בבכי תמרורים בפרשׂ ידיה ותחפוץ לתתי לאחד הנערים מחובשי בית המדרש. אבל יוכבד קרובתי אשר בידה היו עתותי נשׂואַי כי היא נתנה את המוהר, עמדה על דעתה ותגזר אומר כי לא תתן אף גרה אחת אם לא אנשׂא לאיש אשר יש לאל ידו לכלכל את נפשות ביתו, ובכן הייתי לאשה למתתיהו זה אשר אהבתיו זה כמה על חריצותו וזריזותו, ואמי רגזה ותתאנף בנו ימים רבים. עד אשר נוכחה ותרא כי טוב לי בית אישי מיתר בנות משפחתה הנשׂואות לרבנים ולמלמדים ולשמשים ולשאר חיות הקודש, וביחוד מיום נבחר מתתיה לגבאי בבית המדרש הגדול, אז שב לבּה אלינו ותרחמנו אף קראתנו לבוא מחר אליה ותברכנו לפני ה', לפני יום הדין.

שׂרה שמעה את דברי שפרה האחרונים בפנים שׂוחקות: הבה נעלה נא אלי! – אמרה ותנהג את רעוּתה את שפרה ותביאָה אל עליתה.

– השמעת את אשר עשׂה המשוּגע? – אמרה שׂרה מדי הציגה צרור פרחיה בצנצנת מים קרים.

– מי ומי?

– מרדכי אחי! השכים היום בבוקר ויקח את אשתו היולדת ואת בנו היחיד הנולד היום שמונה ימים וילך דרך ארבע פרסאות אל זרקישק.

– אל אלהי השמים והארץ! – קראה שפרה ופניה נתכּרכּמו מפחד.

– כבר אמרתי לך, ידידות נפשי, כי משוּבת הפּתאים האלה הולכת ורבה מיום ליום.

– הנה נא ידעת כי מרדכי אחי איש טוב לב מטבעו; אבל אמונתו ברבי תקלקל השורה עד כי נעשׂה כעורב על אשתו ועל בנו יחידו אשר חננו ה' אחר עשׂר שנים לְנשׂוּאיו.

– ואתּ לא נסית אליו דבר להטותו מני חפצו?

– התגנב מאתי ולא הגיד לי מאומה ובטרם בוקר היום בעוד אני ישנה השכּים וילך לו. ולוּ גם מלאתי פי כּים מלים האם שמע בקולי? הטרם תדעי ערלת לבב תועי רוח וקשי ערפם בדבר הנוגע באמונת-הבל? הטרם ידעת גם את כל הרעה אשר הביא עלי האיש קל הדעת הזה, מנעורי ועד עתה?

– ידעתי רק ראשי דברים; ואת הבטחתיני לספר את כל פרטי קורותיך ולא מלאת את דברך עד היום.

– כי עתה שבי ונשתה חמים ואני אמַלא את הבטחתי.

– אבי ז"ל היה אחד מגדולי הסוחרים באודיסא. אף כי גם הוא נמנה על קהל החסידים ויתפלל כמנהגם, בכל זאת חכמתו ודעתו היא סמכתהו לבלי יפול בתעתועיהם ולבלי יתהולל כמוהם בעינים סגורות ביד המַשגה והמדיח. בדרך הזה גִדל גם את שני בניו, את מרדכי הבכור ואת אברהם הצעיר ואותי את בתו יחידתו. הורני לשון וספר וָאֶתמשֶל ככל בנות הארץ המגוּדלות לרוח היום. את בנו הבכור שלח הלום כי השׂיא לו אשה מבנות עשירי העיר הזאת והוא ארח לחברה עם חסידי קרימבילישק וילך אחרי ההבל ויהבּל כמוהם. הרבה יין עושׂה, הרבה חברותא רעה עושׂה! ואבי מת שנתים אחרי מות אמי ואני אז כבת חמש עשׂרה שנה; עוד לא כלו שנות למודי ויצו עלי אחי ועל אחי הצעיר לבוא הלום ולשבת אתו. ובטרם עבור חצי שנה מעת באתי בצל קורתו גִלה לי אחי בסתר כי ראה לי מנוח אשר ייטב לי וכי בעוד ירח ימים אהיה לאיש. יומם ולילה בכיתי מאין הפוגות כי נִחש לבי כי רעה נגד פּני. לא ראיתי ולא ידעתי את האיש ואת שׂיחו אשר בידו יצָפנו עתותי ובטרם ראיתיו שׂנאתיו. אבל אחי נגשׂ ודחק ולא פנה אל בכיותי ולא שת לבו אל דמעות עיני; ובהגיע יום המיועד נתנני לנער עוּל ימים, דק בשׂר כשחיף עץ. הה, לא נתנני לאיש כי אם שׂמני לנוטרה את החולה! אישי היה מוכּה שחפת וחולה מסוכּן אשר מקומו היה בבית החולים ולא בזרועות עלמה רכּה בשנים, ובטרם עוד קרב אלי נפל למשכב ולא הוסיף לקום. שנה תמימה שֵרתִי וכלכלתי איש זר אשר לא ידעתי מתמול שלשום ולא אהבתיו מעודי, נשׂאתי טרחו ומשׂאו, כל משכבו הפכתי בחָליוֹ, ובכלות השנה קרא המות לי דרור ואשוב אלמנה כבת שבע עשׂרה שנה לבית אחי. ומן היום ההוא זה שנתים ימים ועוד, יושבת אנכי צרורה בעליתי זאת. יושבת וקוראה בספרים וכותבת ופורטת על פי הנבל ועושׂה במלאכת ידים, למורת רוח יבמתי החסידה האנפה ועל אף אחי ההולך אחרי אשתו אשר כל הדברים האלה המה לשׂכּים בעיניהם ולצנינים בצדיהם.

– האם לא נסית לרהב ולפרק עוּלוֹ מעל צוארך?

ומה אעשׂה ועשׂרת אלפים שקלי הכסף אשר הניח לי אבי ז"ל בידו המה, ובית החומה אשר הניח אבי באודיסא על שמו יקָרא בנחלתנו; הוא האפוטרופוס עלינו והוא המוציא והמביא – ואני אנה אני באה?

– עניה סוערה לא נוּחמה! – ענתה שפרה רכּות בהביטה בפני המספרת בעינים מלאות דמעה ומפיקות חמלה ורחמים.

– אם לא יקרה איזה מקרה טוב אשר יחלצני בלי ראות מן המצר לא ידעתי נפשי איכה אמיש צוארי מתחת סבלות העריץ הזה. אין טוב לי בלתי אם לחכות עד אשר יגדל ויבוא באנשים אחי אברהם, או אז נבקש את אשר לנו מידי אחינו הבכור ביד חזקה ונתּן בפלילים. אבל מה יארכון הימים עד העת ההיא! מבחר שנות עלומי ינשׂאו בטרם יגיע היום להעמיד חזון זה! כמה ימי שני חיינו וכמה מהם שנות העלוּמים!! – הגתה שׂרה נכאים ותתעצב אל לבה, כי כן דרכה תמיד בהגיגה להטות אחרי עצבת-לב ורוח נכאה. ורעותה הקשיבה לדבריה ותהי גם היא כחולמת.

ופתאום חיתה רוח שרה ותתעודד ותאמר: אבל מדוע לא תשתי את מנת כוסך, שפרה, אשר מלאתי? מדי דבּרי לא התבוננתי כי החמים נצטננו.

– האזנתי לדבריך ידידתי, ואסיח דעתי מן הכוס אשר לפני. קסם שׂפתיך הוֹגה נפשי ותּדכּאיני במלים.

– כי עתה הבה אמזוג לך חמים. היליכי, שׂימי קנה-דבש בקרבו והמתיקיהו לך כמי מרה על ידי משה רבנו, – אמרה שׂרה בשׂחוק קל להחיות רוח רעותה הנכאה.

– ומי יודע אם לא כנים דבריך! – אמרה שפרה בלקחה את סף החמים מיד רעותה, – אם לא העץ אשר הורה ה' למשה להמתיק את המים הוא הוא קנה הדבש אשר אנחנו ממתיקים בו את שקוּיינו עד היום!

– ראי נא, הגם שפרה ידידתי במבקרים, ואני לא ידעתי. אבל נשובה נא אל שׂיחתנו כי עוד לא גליתי לך את כל לבי. התדעי את אשר חפץ לעשׂות בי אחי בימים האחרונים האלה?

– לא ידעתי מאומה; ספּרי נא לי, ספּרי!

– כל ימי הקיץ העבר האיץ בי להיות לאשה… חודי נא והגידי למי!

– איככה אדע זאת? האם חכמה אנכי כאשה התקועית?

– להירשקה בן הרבי! – מלאה שׂרה את דבריה.

– להירשקה בן ר' לייבעלע!! – קראה שפרה ותמלא פיה צחוק, – כי עתה היית אשת הרב והיית יוצאת במרכבה וסוסים וחסידים רצים לפניך.

– והייתי רעיה לקליטא ולברקוס משיטי דוברותינו אשר הירשקה יתרועע עמם! – מלאה שׂרה דברי רעוּתה. – כי הלא ידעתּ משל הצרפתים: חבריה דחבריך חברך הוא.

אולם בפעם הזאת, – הוסיפה שׂרה לספר אחרי דממה דקה, – שׂמתי לבי כחלמיש ולא שמעתי בקולו והוא ואשתו וכל באי ביתו נלחמו אלי ולא יכלו לי.

– בפעם הזאת היתה האהבה מגן עזרך; כי עזה היא משבעה אחים אכזרים חסרי טעם.

פני שׂרה התאדמו גם הפעם.

– ובכל זאת, – הוסיפה שׂרה מבלי לענות ישר על דברי רעותה, הלולא מודעתך יוכבד שהיתה בעוזרי כי אז לא הרפו ממני ולא נתנו פוגת לי; ואולי גם לא עצרתי כוח לעמוד בפניהם. אבל קרובתך אשת החיל חַכמת הלב מצאה תחבּוּלה להצילני: כראותה כי אחי המוכּה סַנורים מתנקש בנפשי ובאשרי והיא ידעה כי הירשקה בן הרבי מגנב יין ומעביר על המכס והעלימה עינה ממנו עד כה משום דרכי שלום, ותצו את משרתיה עושׂי דברה ויתפשׂו את היין במרתף המגנב ויוציאוהו בלוית יודעי דת ודין ויקימו אשרתא דבי דייני וישיתו עליו עונש כסף הרבה מאד, אף חפצו לתתּוֹ בבית הסוהר, עד אשר משך בן הרב את ידו ממני אז העבירה נדיבת הלב על מדותיה ותכּנס עמו לפנים משורת הדין.

לדברים האלה נגשה שׂרה אל הנֵבל ותּרֶץ ידה בין ידות מיתריו ותפרוט עליו בקול עז ובנהמת רוח כקול נהמת לבּה שוקק בה.

– ומה תהי אחרית כל אלה? אלהים הוא היודע! – הוסיפה שׂרה. – נפשי יודעת ואתּ ידידתי יודעת כמוני ולא אבוש להודות לך כי בלעדי אַלבּירט לא אוכל לחיות; כי הוא מחמל עיני ומשׂא נפשי; בו בחרתי ואוהבהו וגם הוא לבו תמים עמי. ואני מאמנת באמונה שלמה כי מאת ה' היתה זאת לקרב אותנו ולהצית בלבנו את אִשוֹ הגדולה שלהבתיה. התדעי ידידתי באיזה מקום ובאיזה זמן ראיתי פני אלבירט ראשונה ואיככה אהבתיו ויאהבני?

– לא ידעתי!

– על יד מטת העלם הגוֹוע הנקרא “אישי” עלי אדמות! בימים ההמה בא אלבירט לגור בעירנו ונקרא מאת אחי לפקח על מחלת אישי אחרי אשר כל הרופאים אמרו לו נוֹאש. שמה ראיתיו ראשונה והכרתי מעט מעט את טוּב לבו, את אורך אפּיו ואת דעתו העמוּקה והרחבה, אשר אמנם לא הועילה להוַת אישי כי מחלתו היתה אנוּשה מבּלי הרפא. ימים אחדים אחרי מות אישי נפלתי גם אני למשכב לרגלי טרחי ומשׂאי אשר גברו על כוחי הרפה; אז רפאַני אלבירט גם אותי ויסעדני על ערשׂ דוָי. ימים רבים הקשתה מחלתי את ערפה ותמאן להרפא; כל רפואותיו לא הועילו, וכמעט לא ירדתי השחת להצָמד שמה באישי המת אשר לא קרב אלי בארצות החיים. פעם אחת גברה עלי חולשתי ולא היה בי כוח להתאפּק ואבך תמרורים לעיני אלבירט בבואו לראות אותי. רופאי התאמץ לחזק את לבי בדברי חן ותנחומים.

– על מה אתּ בוכה, עדינה, – שאלני בשׂפת צרפת למען לא ישמעו הנצבים עלינו, – האף אמנם התרפית וצר כוחך לסבול מכאוביך ולכלכל מחלתך?

– הניחני ואגוע! – אמרתי לו. – למה אתה מיגע את נפשך ומענה את דיני? למה תמשוך מחלתי לאורך ימים ואני – אין לי חפץ בחיים!

– אין חפץ לך בחיים בשנת השמונה עשׂרה שנה לימי חייך! – אמר אלי בתוכחת מגוּלה ובחבּה מסוּתּרת – והחיים הם כלי חמדה, כלי שיש חפץ בו למי שידע להשתמש בו! הרבה טוב אדם יכול לעשׂות במשך ימי חייו לו ולאחרים, לבני דורו ולבאים אחריו!

– המטרה הנשׂאה הזאת נצבת לכם לבדכם, הגברים! אתם המה הנושׂאים את קורות הדורות על שכמכם ואת העולם כּוּלו בלבבכם! לכו נא הגברים עבדו ועמלו, רדפו אחרי הכבוד ואחרי שם עולם, כי אותה אתם מבקשים ולכם יאתה! לכם הגדוּלה והגבורה והתפארת וההוד! ואנחנו הנשים על מה אנחנו סובלות עמל החיים, אף כי הנשים העבריות?! אם חייכם חלום, בקשו לכם פתרונו; ואנחנו – אין לנו חלום ולא פתרון.

– רוח רעה צלחה עליך לרגלי מחלתך, חולתי היקרה! – הזיל הוא כטל אִמרתו ושׂחוק חן וחסד רחף על שׂפתיו, – על כן תחזי לך משׂאות שוא ומדוחים. ואתּ לא ידעת כי הרבה אשה חכמה עושׂה בסתר ביתה מאשר יעשׂה האיש על ארץ רבּה; כי לכל מעשׂי תקפו וגבורתו אשר יפליא האיש לעשׂות נגד השמש ימצא כּוח ותעצוּמות במַעין הישועה בהצלחת ביתו; ונהר יחרב ויבש בּהכּזב מעינו והעזוּר יכּשל בנפול העזר כנגדו. ואם מטרה ותכלית לחיי האדם תחת השמש אז כאיש כאשה יחדיו יחלקו בה. הבליגי אפוא על הרוח הרעה המבעתתּך. אל תּרפי לבך וכוחך ואל תכבידי עלי העבודה לרפאותך. כשובך לאיתנך ישוּנו פני החיים לעיניך, תראי חזיונות אחרים, תחלמי חלומות ותבקשי פתרונם ומי יודע – אולי גם תמצאיהו, כי הלא לאלהים פתרוני חלומות החיים?!

נפשי יצאה בדבּרו ולבבי נמס ויהי למים ואשפכהו דרך ארוּבות עיני כי לא יכלתי תת פּוגת לי מרפיון כוח ומכאב לב אָנוּש.

והוא הוסיף ויאמר בנחת רוח ובנעימה ויאחז בידי ויאַמץ לה על נקלה: חזקי ויאמַץ לבך, שׂרה! גרשי האימה הזאת מנגד עיניך ובחרת בחיים אם לא למענך כי עתה… למעני…

דבריו האחרונים דבּר בקול יונים ויצנח על ראש מטתי למען ישָמע קולו אלי ואחוש את נשמת אפו כלהב אש אוכלה מתלקחת על מצחי. מן היום ההוא והלאה הונח לי מעצבי ומרגזי ומן הרוח הרעה אשר בעתתני ומעט מעט נרפאתי וארפא.

– הרפואות לא הועילו עד אשר הפיק הרופא את נפשו לך לרפואה, – אמרה שפרה בשׂחוק נעים.

– אמנם כן הוא, ידידתי! אבל מה יושיעני כל זה? הן כרחוק מזרח ממערב כן רחקו דרכי מרדכי מדרכי אלבירט וכן רחוקה ממני ישועתי…

– האם לא נסית דבר אל אחיך על אודות זאת?

– דבּרי אל העץ ואל האבן! פעם אחת אִמצתי את רוחי וגליתי לו את כל לבי; חפצתי לתת לו במתנה את חצי רכושי ולוַתּר לו זכותי בבית החומה אשר לנו באודיסא כי יתן לי רק חמשה אלף כסף ובית זבול בבית ההוא ויוציאני לחפשי.

– ומה ענך?

פניו נתכרכמו כאִלו אחזהו השבץ: “מופקרת!” נתן עלי בקולו קול עוז, “אחרי עוגבים לבך הולך! לא תקום ולא תהיה!”

– ויותר לא דבּרתּ מזה?

– אני לא דבּרתי אבל הוא לא שכח דברי ועוד לבו כים נגרש. כמה יתרפס ויַשכּן לעפר כבודו לפני הרבי וסיעתו הנוטר ונוקם בו את עווֹן מריי, וכמה יאריך לשון וישפוך בּוּז אחרי הדלת והמזוזה על אלבירט למרר את רוחי ולהאדיב את נפשי. יכבּדו את רופאם כל זמן שהם מצטרכים לו ובצאתו יפצו עליו פיהם ויחָרפו עקבותיו לצנינים בעיני ולמדקרות חרב בלבי.

– לשפוך בוז על נדיב זה, – אמרה שפרה בתום לבה, – לא יאוּמן כי יסופּר! איש תמים בכל דרכיו ושלם בכל מעשׂיו. לו שמעתּ איכה יוכבד ממלאה פיה תהלת האיש היקר הזה!

– המפורסמות אינן צריכות ראיה, – אמרה שׂרה, – אבל שפרה אחותי, שבי נא לנֵבל אתּ ונגני בידך מן הני מילי מעליתא אשר ידעתּ; נגני אולי יחָשׂך כאבי.

שפרה לא שִנתה אחרי דברי רעותה ותּשב ותנגן מנגינה אחת מן היהוּדיה מַחבּרת הלוי, ושׂרה שומעת פתח החלון וראשה מוּטה על כף ידה ותצבוט בראשי אצבעותיה את הפרחים ומבּין ריסי עיניה נזלו דמעות חמות כפנינים יקרים אל צנצנת המים.

ח: תפוח בעצי היער

ביום ההוא לפנות ערב ישב אלבירט הרופא אשר הזכרנו את שמו בפרק שלפני זה גלמוד בביתו ואלבִירט איש עוּל ימים בן עשׂרים ושש שנה, גדל קומה וטוב תּוֹאר, חכמתו תאיר פניו וטוב לבו מציץ מחרכּי עיניו. פּאת זקנו גרועה ורק לחָייו ושׂפמו מכוסות בשׂער שחור ומזהיר כעין עץ הבנים. והבית אשר הוא גר בו נקי וטהור וסדרים בו בכל פּנוּת שאתה פונה. כל מוֹתר לא ראתה שם עין אבל לא נעדר מאומה מכל צרכי בני האדם. חדר-המשכב, חדר לקבּל בו אורחים שחלונותיו פתוחים לתוך גן נחמד, חדר מרוּוָח לבקר בו חוליו הבאים אליו אל ביתו, הוא גם חדר עבודתו ושם מסוּדרים ספריו והמכונות הרבות אשר רכש לו הנוגעים בחכמת הטבע והרפואה, ועוד חדר אחד מיוחד למשרתו. זה בית זבול אלבּירט הרופא היושב זה כשנתים ימים בקרימבילישק ועוסק ברפואה. וזה דרך עבודתו דבר יום ביומו: בבוקר היה מקבל בביתו את החולים הבאים לדרוש עצתו אשר רובם מבני עניים. ואלבּירט לא השיב מעודו פני איש ריקם; כעשיר המכבדהו בעד רפואתו בזהב מזוּקק וכדל הלוקח עוד מידו נדבה לקנות הצרי מבית המרקחת, כזה כן זה מצאו אוזן קשבת וסבר פנים יפות אצלו. בשׂוֹם שׂכל דרש וחקר אחרי סבּת המחלה אשר לפניו ואותותיה אשר בם התוַדעה ולא כתב רפואתו על פסת גליונו בלתי אם אחרי העיון הדק, אחרי שקלה במאזני שׂכלו במאזני צדק. מעודו לא שׂם לבו, לא ספר ולא מנה כמה אגורות נחושת הניחו העניים והאביונים על שוּלחנו, ובכל זאת מצא מדי יום ביומו סּך מסוים, כי הבאים הביאו נדבה איש כפי מסת ידו מאהבתם את רופאם על טוּב לבו, על חסדו ורצונו. רחוק מי שהיה עני מדוּכּא אשר לא שׂם איזה אגורות נחושת על השולחן לפני הרופא, כי הרופא לא קבּל מהם את שׂכרו מיד ליד כדי שלא לבייש את מי שאין לו; וידיעתו בתורת כּלכּלת המדינה היא למדתהו להרבות את מספר המשלמים ולא את ערך השלוּמים. משעה העשירית עד הצהרים יבקר את בית החולים המיוסד על הוצאות יוכבד מַחזקת מכס היין או כמו שיכנוה החסידים בדרך קצרה המוכסת; ומן משכב הצהרים עד אשר ינטו צללי ערב ילך לראות את חוליו אשר יעדוהו איש לביתו ובשובו יבקר שנית את בית החולים לזמן קצר. מימיו לא עלה על ערש יצועיו לפני חצות לילה ולא אֵחר לקום בבוקר אחר השעה הששית ורק אחרי חצות היום אחרי אכלוׁ את ארוחת הצהרים ישכב לפעמים כשעה קטנה לנוח ולהחליף כוח. בשבתו בביתו היה הוגה בספרים ובכתבי בינה לעתים ומתחקה על שרשי ההמצאות החדשות המתחדשות לבקרים בחכמת הרפואה ; אף לא הקשיח לבו לכל הדברים הנוגעים בנחלת עמו ישׂראל אשר אהב בכל לבבו, ועל השולחן לפניו ירָאו ספרים מובחרים וכתבי עתים מיוחדים לדברי בני ישׂראל, וזמן פנוי מצא לו להגות ולקרוא בם, כי לא שׂחק בקוביא ולא בא בית מרזח, אף לא הרבּה לבוא בסוד רֵעים להתרועע בלתי אם לעתים מזוּמנות בבתי הגדולים אשר לא יכול לסרב להם. כי מצא קורת רוחו בצל קורתו וברגעי מנוחתו היה מתהלך בגן לרוח היום או מנגן בכנור ופורט בנבל לשובב נפשו אחרי עמל יומו.

ביום ההוא לפנות ערב ישב אלבּירט בביתו בדד. סיר החמים עומד על השולחן וספרים נפתחים לפניו אבל כל רואה בו יכיר כי אין עינו ולבו אל עבודתו; והכרת פניו ענתה בו כי רוחו סרה וזמותיו נתּקו וברוב שׂרעפיו בקרבו ספריו לא ישעשעו נפשו. גם קול הסיר המרתּח רתחיו ומעלה קצף לא יעירנו. לשוא יתגעשו מימיו והמו כנהמת ים; לשוא יתקצפו ויפרצו מאוגנם והבית ימלא אד – כי אין איש שׂם על לב.

רגעים רבים ישב אלבירט כאיש נדהם אובד עצות; לבו סר ורוחו חוּבּלה ומורשיו רוּתּקו באזיקים. רגעים רבים התהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה ולא מצא מנוח לרוחו. מבלי שׂים על לב נכנס לחדר האחר, שם לא היה נר דולק אבל הירח השקיף בעיניו הכּהות בעד החלון ויאר את כלי הבית באור יקרות וקפאון; ויפזר רצי כספו על עצי הגן העומדים בשלכת ויאריכו בדיהם כזרועות עולם המעפילות לחבוֹק גאוַת שחקים, ויֵראו כענקים לובשים לבנים, כצללים נודדים ומרעידים עולים מן הארץ השמימה. אלבּירט פתח את החלון הפונה הגנה ורוח בציר קר וצח נשף בו ויחַיה את נפשו היבשה. דממה דקה שלטת ורק מן הגג ישָמע קול צּפּרים מאַחרות בבציר מהגות ומצפצפות. מבלי שׂים לב ישב אל נבלו ויחל לפרוט עליו ברעם וברעש ובלי סדרים ככל העולה על רוחו, ומעט מעט שב רוחו לנדנו ויחם לבבו, ובעת יזוֹרבו רגשותיו נצמתה קרת נפשו וימסו אסוריו מעל מורשי לבו וייקץ ויתעורר. ויפתח את פיו וישורר:

מִי זֹאת הַנִשְׁקָפָה, / עֲמָד-נָא צֵל נוֹדֵד,

הַתְּמוּנָה הַיָפָה, / אַל תִּטְּשֵׁנִי בּוֹדֵד,

בְּלִי חָשָׂךְ רָדָפָה / פֶּן לֹא עוֹד אֶתְעוֹדֵד

אַחֲרַי בְּהָקִיץ וְחֲלוֹם? / כָּל עוֹד בִּי נִשְׁמָתִי!

כִּמְעַט עֹז דָּרָכְתִּי, / הֵן חָלׁף חָלַפְתָּ ,

אֶל רוֹדְפִי נֶהְפָּכְתִּי, / כִּי נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ,

וּלְתָפְשׂוֹ שָׁלָחְתִּי / אַךְ לָמָּה גָּנַבְתָּ

יָדִי – נָמוֹג וַהֲלוֹם?! / לִבִּי עִם שַׁלְוָתִי?

שׁוּב הוֹפַע בַּחֲלוֹמִי / פֶּן אֶרֶץ וְרָקִיעַ

אוֹ הָשִׁיב לִי שְׁלוֹמִי. / בַּכְּבָרָה אָנִיעַ

אָז אֶשְׁקוֹט בִּמְקוֹמִי, / וּשְׁאוֹלָה אַצִּיעַ

אֶשְׁכַּח כִּי רְאִיתִיךָ. / עַד כִּי מְצָאתִיךָ.

ככלותו את חרוזיו האחרונים נִחתו ידיו על מיתרי הנבל וישמיע קול גדול אדיר וחזק, ומדי פרטו בנבל לא שמע כי נפתחה הדלת ונער לָבֵש בגדי תלמידי הגמנזיום בא החדרה.

– אדוני הרופא! – קרא הבא בקול גדול למען ישָמע קולו אל אלבירט היושב תפוּשׂ במזמות לבו.

אלבירט הפנה שכמו לעוּמת הבא ויבּט עליו רגעים אחדים כמתבונן ופתאום קרא כאיש זוכר נשכחות: אברהם!

– אנכי הוא! – ענה הנער בחשאי.

– מה זה היה לך היום כי לבשת מלבוש נכרים ביד רמה? האם ימות המשיח הגיעו?

– הה, – ענה הנער שידוּבּר בו, – עוד לא הגיעה גאולתנו ופדות נפשנו; עוד מגוֹר לנו מסביב ולא נוּכל לעשׂות הטוב והישר גלוי לכל העם; אבל אנכי מצאתי היום עת מצוא לבוא במלבושי זה להתראות פני אלופי ומיטיבי, כי ידעתי כי ישׂמח לבו בראותו אותי.

– שׂמח לבי כמו יין. וראה איך ילבשוך מלבושיך אלה! לא נכּר בית צוארך האדום לפני אודם לחייך, ולבך ממוּלא כתרשיש מתדפק בתוך בגדך המחוּבּר בּלוּלאות על כל כפתוריו. ואיה פאותיך הארוּכּות? ואיה בגדך הסרוח על קרסוליך? הנה זה כשנה תמימה היית בא מדי יום ביומו לשמוע בּלמוּדים מפּי; וכאשר יראת את בית אחיך ואת אנשי העיר מעשׂות יומם ותעשׂ לילה, ובנשף בערב יום היית מתגנב לבוא אלי בעת לא תשוּרך עין חסיד. שנה תמימה עמדה לך חכמתך להתחבא מפני חמת המציקים ולא כשל כוח הסבל ללמוד בשׂוּם שכל את אשר הוריתיך עד כי עצרת כוח לבוא בלשכה החמישית פעם אחת. וכל מעשׂיך הטובים האלה עשׂית במחשך להסתירם מרוכסי איש מריב לשונות; ומה היה המעשׂה היום, בני?!

– ידעתי מראש כי תתפלא בי, אלופי וראשי! אמת נכון הדבר כי עד היום נזהרתי מבּוא בצל קורתך לעיני העם מדאגה בדבר פן יוָדע דבר בואי אליך ונתנו לפנַי מכשולים ומנעוני מהגיע למחוז חפצי; כשנה תמימה הייתי בא אליך כגנב במחתרת. בעת שכּלה רגל מן השוק, ואתה בטובך הגדול מנעת שֵנה מעיניך ותּסָגר עמי חדר בחדר ללמדני לשון ודעת. וה' אלהים עלי ולא גלה סודי אל מורדי האור עד אשר באתי זה כירח ימים בבית הספר בחדר החמישי. מלבושי אלה שמורים לי בחדר משרת בית הספר ואנכי עובר בשוק בבגדי הארוך שיורד עד קרסולי ופאותי תלויות ויורדות על לחיי; ובבואי אל בית הספר אסור אל חדר המשרת, אשנה פני, אסלק פאותי אל אחורי אזני, אסיר בגדי הארוך ואלבש בגדי אלה עד צאתי.

– בורסיף ידע כל אלה? – שאל אלבירט.

– מובן מאליו שידע, כי לולא זאת לא יכלתי להתקיים אפילו חודש אחד. גליתי לו את מעמדי ואת מעמד אחינו בני אמונתנו ואבקשו לתת לי רשות להתחפּשׂ זמן מה עד עת מצוא והוא נתן לי רשות ויהללני על התגלות לבי ועל תשוקתי ללמודים וכן היה… הדבר גם היום. אפס מאשר אין אחי ואשתו בביתם וגם כל החסידים יצאו את העיר, שׂמתי נפשי בכפי לעבור במלבושי אלה עד הלום.

– מה תאמר? אחיך ואשתו אינם בביתם? איככה זה? הלא היא חולה ויולדת!

– היום בבוקר השכם לקח אחי את אשתו היולדת ואת הילד הנולד וישׂימם בעגלה ויקם וילך לפני ר' לייבעלע בזרקישק.

– את היולדת ואת הילד לקח? – קרא אלבּירט ולא האמין למשמע אזניו. – הוי איש משוגע וחסר דעת, מעמיד בסכנה נפשות בני ביתו היקרים. ובשביל מה?

– בשביל שיֵשב שם הרבי על כסאו של אליהו!

הנשמע כדבר הזה בין אנשים שדעתם שלמה או הנהיה כּמוֹהו! לבי אומר לי כי לא תהיה אחרית טובה לדבר הזה. אבל נסיח נא דעתנו מן העלילות המגואָלות האלה, שבה עמדי ונשתה סף חמים.

– אודך ביושר לבב על טובך אבל לא אוּכל להתמהמה כי עוד הרבה לי לחזור על למודי ולהכין ליום המחרת ואני במַלאכוּת שׂרה באתי אליך.

בדברים האלה הוציא אברהם תכריך קטן מחיקו ויתננו לאלבירט.

אלבירט מהר ויפתח את התכריך ויוציא את ענק הזהב ובפתחו עמד מרעיד בראותו תמונת שׂרה לנגד עיניו.

פני אלבירט צהלו משׂמחה ומעליצות לב.

– מנחה היא שלוחה לך מאחותי וברכה ליום הוּלדתך, – אמר אברהם.

בת נדיב! – קרא אלבירט בשׂשׂון לבו ויַגע את ענק הזהב אל פיו ויחבק וינשק לאברהם מביאו. – במה אכּף לה על טוּב לבּה! הלא זה פתרון חלומי אשר חלמתי בהקיץ בטרם בואך, אחי אברהם. הבה השיבה לה תודתי וברכתי עם הספר.

ואלבירט לקח גליון נייר בהיר אדמדם כצבע השוֹשן ויכתוב עליו טורים אחדים ויחתמהו ויתנהו בידי אברהם.

– אתמה מאד כי בדד הנך היום, – אמר אברהם. – ואני אמרתי אך ישבו שׂרים את פניך ואתה כּוֹרה כרה היום, יום זה יוּלדתּ, ובגלל הדבר הזה גם פשטתי מעלי את בגדי כלאי ואלבש בגדי הגמנסיום בלכתי הלום במלאכות שׂרה.

אוחז אנכי בזה במנהג ישׂראל, – אמר הרופא, – אינני חוגג ושׂמח מעודי ביום הוּלדתּי, כי מה יום מיומים ונגילה ונשׂמחה בו! הלידה בפני עצמה הוא דבר מוכרח מטבעו, דבר מקריי שאינו תלוי בבחירה, ושׂמחה זו מה עושׂה? הידוֹע נדע מאז נוָלד כי אנשי מופת נהיה כי נביא תועלת והנאה לנו ולאחרים? הלידה תביא בעל חיים תחת השמש והחינוך וההרגל במעשׂים טובים תברא את האדם! על כן אין לנו לשׂמוח ביום שנולדנו בו כי אם ביום שעשׂינו איזה דבר גדול ומעשׂה מצוין, מעולם לא שמענו שיהיו אבותינו חוגגים יום הוּלדתם אף על פי שבין העמים אשר סביבותיהם היה נודע המנהג הזה מראש מקדמי ארץ. פרעה עשׂה משתּה לכל עבדיו ביום הוּלדתו ואנו אין לנו זכרון לימי הוּלדת אבותינו; ירמיה ואיוב מקללים את יום הוָלדם וקהלת אומר כי יום המות טוב ממנו. “בשעה שאדם נולד אין הכל יודעים מי הוא ורק מעשׂיו ירוממוהו ומעשׂיו יפארוהו” אמרו החכמים, האדם שחוגג יום הוּלדתו הוא בעיני כגס רוח שמכריז על עצמו ואומר: אדם גדול אני וצריכים אתם לשׂמוח בביאתי לעולם!

– בכל פעם אשר אבוא אליך לא אצא ריקם, – אמר אברהם, – כי תקח אזני דבר פיך ואוסיף לקח. והנני נפטר מאתך מתוך דבר ההלכה שחדשתּ לי.

ברגע זה נשמע קול רעש עגלה והמון גלגלים קרבים אל בית הרופא. אברהם מהר לצאת כי ירא פן ימצאוהו כגנב במחתרת ויתקע כפו אל אלבירט ויפּטר וילך לו.

הוא יצא לא הרחיק ועגלת הרכש רתומה לשלשה סוסים דוהרים בכל עוז נגשה אל הבית ואיש קפץ וירד מן העגלה ויפתח את הדלת בחפזון.

הרופא הכיר תוך כדי דבּור את יוסטוס משרת מרדכי.

– מה זה לך יוסטוס, – שאל, – האם לא הלכת את אדוניך?

– הלוך הלכתי ומשם אנכי בא, ואדוני שלח אליך ובקשך כי תחיש בטובך לבוא אתי לזרקישק אַל תוֹחר רגע.

– ומה היה הדבר שמה? האם חולה אדוניך או אשתו?

– לא ידעתי מאומה, אבל אדוני צוַני לדפוק את הסוסים כאשר יוכלון שׂאת, כי הדבר נחוץ מאד.

אלבירט מהר לשתות את החמים ויוסטוס נתן מלוא קוּמצו מספוא לסוסים; אחר קם הרופא בחפזון ממושבו ויקרא לנערו משרתו ויַלבּש אותו בגדי הדרך וברגעים אחדים נשמע קול צליל הפעמון והמון הגלגלים מתגלגלים בחפזון גדול ויוצאים את העיר.

ט: יעלזו חסידים בכבוד

והעיר זרקישק צהלה ושׂמחה. כבר עברה האשמורה הראשונה ועוד לא כלתה רגל מן השוּק; עוד ינהרו המונים המונים ויסובבו בשוָקים וברחובות המאירים מפני האוּרים והמנהרוֹת; עוד לא סר מרזח סרוחים והמונים המונים יושבים בבתי המשקים מסוּבּין אל השוּלחנות ומוזגין להם כוס אחר כוס, עד כי חדל לספור כי אין מספר.

גם מכּרינו ומיודעינו אנשי גאולתנו יושבים אל אחד השוּלחנות בבית מלונו של ר' איציק; הפעם נלוָה גם בעל הבית עליהם, גם ר' שפוֹך עומד על דוכנו למזוג הכוסות, גם שני הבחורים העתידים להיות חתנים יושבים ביניהם אף על פי שאינם דוברים דבר כי כוחם רב רק בנסתרות שאין דורשין בהם בכנופיא, גם ר' זאנוויל גם ר' חצקיל הגבאי גם חַרחַס ראש משיטי הדוברות ביניהם ועוד חסידים רבים ראשונים ושניים ושלישים בקודש, גבאים ורבעים ומשרתים וחסידים סתם “מאמינים בני מאמינים”. ויהיו אוכלים ושותים יין ומקטירים קטורת ונדבּרים איש אל רעהו.

– האמת הדבר, – שאל אייזל, – כי הטוב בעצמו לא הואיל לשבת על כסאו של אליהו אצל מאָטקע?

– אמת ויציב! – ענה ר' חצקיל פורקעס.

– ואת מי שלח תחתיו?

– את מחותנו!

– את ר' וועלפעלע? פלאי פלאים! בודאי יש טעם בדבר.

– בלתי ספק טעמו ונמוקו עמו, – אמר ירוחם בעל הרחַים.

– לא יעשׂה הטוב ב"ה דבר בלתי אם גלו לו סודו מן השמים, – החליט הבלן.

– אבל מדוע זה אין שרענצעל בתוכנו? – שאל בעל הבית. – הוא היה מסַפּר לנו את כל אשר נעשׂה על הברית.

– את שרענצעל נהגתי והביאותי לחדר משכנו, – הודיע בינדיט האומן, – כי עברוֹ היין בשובו מן הברית עד כי לא היה בו כוח לעמוד. שמה כרע רבץ כארי וירדם.

– וזכריה הרדישקר מדוע לא בא אתנו אל המשתה?

– יש טעם בדבר! – אמר הלל הבלָן בדרך רמז, – ולא טעם לפגם.

– צר לנו כי לא בא הלום, – אמר ר' זאנוויל, – לא בשבילו כי אם בשביל היין המשומר בענביו. יטופון נעוֹהי חמר!

– ומי יעמוד עתה על המשמר בחדר הטוב שיחיה? – שאל בעל הבית.

– באשמורה הראשונה עמדתי אני, – אמר ר' חצקיל, – ועתה יעמוד ר' תרטיאל.

– ומה ראית שמה, סַפּרה נא לנו! – הפצירו בו המסוּבּין.

– מה ראיתי? הרבה ראיתי! אבל לא כל מה שראיתי ניתן לספר. ראיתי את הטוב ברוך הוא יושב על כסאו שותה ומדבר ומעלה עשן כל שהוא, פניו מאירים ודבריו שׂמחים כנתינתן מסיני; ועוד ראיתי… – הוסיף רבי חצקיל ויושט את כוסו הריק, ויקרא: “ר' שפוך!”

– מה ראית עוד? מהרה סַפּרה נא! – אמר אפרים במלאותו את כוסו.

– ראיתי כי שב ר' וועלפעלע מן הברית והוא סר וזעף שלא כדרכו…

– ר' וועלפעלע סר וזעף?

– כמו שיהודי אנכי! וכמעט ראה אותו הטוב ברוך הוא הכירוֹ בפניו כי השׂטן נזדקר בו וימַלא את גביעו גביע הכסף ויקרא: לחיים ר' וועלפעלע! אין השכינה שוֹרה מתוך עצבות!

– אבל על מה היה ר' וועלפעלע נעצב?

– מי ידע זאת בבירור! אבל שמעתי מאחורי הפרגוד אלו לאלו ממללים שקרה אסון על הברית מילה.

– ומה היה הדבר?

– התינוק הנמוֹל נוּטה למות.

– הוא הדבר אשר לא הִלך הטוב בעצמו לשבת על כסא אליהו, – אמר אייזיל, – כי ידע מראש כי הס"ם נצב לשׂטן לו.

– גדולים מעשׂי רבּנו! – הסכימו כל המסוּבּין.

– אבל הידעתם מה עשׂה הבעל הבית שלי? – אמר חַרחס – הוא לא בא לדרוש בהטוב שיחיה ולבקש ממנו להעביר הסכנה מעל ראש בנו, כי אם הלך לדרוש ברופאים וישלח את יוסטוס משרתו לקרימבילישק להביא משם את הרופא.

– בודאי גלגול אחזיה הוא, – אמר ר' זאנוויל שעיין בפסוק בין השמשות.

– בלתי ספק יצא מדעתו מחמת צער, החליט רפאל הסנדלר.

– ועוד גדולה מזו עשׂה בעל ביתי בשגעונו, – הוסיף חַרחס המסַפר.

– גדולה מזו! מה היא?

– נפל כדוב שכּוּל על שרענצעל וירד עמו ללחָייו ⁴.

– על שרענצעל שמל את בנו? – קרא אחד היושבים.

– ועוד גדולה מזו עשׂה, – הוסיף המסַפּר לגלוֹת בלכתו מן הקל אל החָמוּר. – גרש את ר' וועלפעלע מביתו בחרפות וגדופים!

– גרש את היהודי-הטוב ר' וועלפעלע סנדקו! מחוּתּנו של הטוב שלנו ברוך הוא!

– ועוד יותר מזה עשׂה! – הוסיף עוד המסַפר שנעשׂה כמעין המתגבר, – אבל אירא לגלות ברבים פן ימצאני עווֹן.

– סַפּרה נא סַפּרה, הלא אנשים אחים אנחנו.

– הטיח דברים כלפי הטוב ברוך הוא!

– אוי! – קראו כל המסוּבּין פה אחד קטן וגדול.

– צר לי על מאָטקע! – אמר ר' איציק, – אח טוב היה למכיריו. אבל מדוע זה יצא מדעתו? אם בשביל התינוק שנוטה למות, היה לו ללכת ולהתחנן פני הטוב ברוך הוא וחי הילד?

– לא בשביל זה בלבד צלחה עליו הרוח הרעה, – אמר אפרים שׂר המשקים. – ידעתי כי יש דברים אחרים בגוֹ…

– ומה המה?

– אחותו יצאה לתרבות רעה!

– מה מעשׂיה הרעים אשר היא עושׂה? – שאל ר' בונם. – האם מפזרת היא את דרכיה לזרים?

– הס מלהזכיר!

– או אולי פטפטנית היא, פדרנית, סקרנית או צייתנית?

– חלילה וחס!

– ומה אפוא מעשׂיה הרעים?

– יוצאה היא וראשה פרוע!

– ראשה פרוע! – קרא ר' זאנוויל, – רחמנא לצלן מחציפו דלהון. ⁵

– האם עברה חמוּרה הוא? – שאל הבחור ברוך בינתים.

– חמורה שבחמורות, בני! – אמר ר' זאנוויל. – ההיא שערא דאתתא גרים לעילא גרים לתתא, גרים לבעלא דאתלטיא, גרים מלה אחרא בביתא. ⁶

– והלא זה היה כבר ימים רבים, – אמר ר' איציק, – ובשביל כך משך הטוב ברוך הוא את ידו ממנה ולא לקָחה לבנו לאשה כאשר היה במחשבתו תחלה.

– ועתה קמה עליו מביתו רעה אחרת, גדולה מן הראשונה, – מלא חַרחַס את דברי אפרים.

– ומה היא? הגידה!

– חַרחס פנה כה וכה לראות אם אין איש זר בתוכם.

– אל תירא, – אמר איציק, – אנשים אחים אנחנו; אין מלשין ומסגיר בתוכנו.

– אחיו נעשׂה – מומר, – אמר חַרחס בקול נמוך.

– מומר!!! – קראו כל המסוּבּין בשממון גדול.

– מומר לכל התורה כּוּלה, ראוהו לָבֵש מלבוש נכרים בכפתורים נוצצים מנחושת קלל, מגלח פאותיו והולך בבית ספריהם.

– בבית ספריהם? ומה הוא עושׂה שמה?

– מה הוא עושׂה? קורא בספרים חיצונים ובלתי ספק גם אוכל ושותה עמהם.

– אח לצרה יוָלד! – קרא ר' זאַנוויל שהיה מעיין בפסוק בשעה שאינו לא יום ולא לילה.

ברגע הזה נשמע קול המולה בחצר לפני פתח הבית.

– מה קול השאון שמה? – המה בעל הבית כמו יין.

– אהה שוד ושבר, – שאגה בעלת המלון מנהמת לבה, – הנה מצאו פגר איש נטבע בבאר אשר בחצרנו.

– פגר איש! – קראו כּוּלם ויקפצו ויעמדו על רגליהם וירוצו החוצה. והחצר עודנה מאירה מן האבוקות ומן המשׂוּאות הדולקות סביב.

– ביינוש פונדילאָווער! – קרא ר' איציק רתת בהביטו בפני המת השוכב שׂרוע על הארץ. – איזה הדרך בא אל הבאר?

– ירד לטבול בבאר ולטהר עצמו אל הכּפּרות כמו שצוה הצדיק; – אמר אחד העומדים, – ירד ולא עלה עוד.

– לעולם אל יפתח אדם פיו לשׂטן! – אמר ר' זאנוויל. – פיו הכשילו באמרו כי ראה סימן רעה לעצמו בזה שלא היה על ראש השנה בקרימבילישק. כאשר פתר כן היה.

– אהה אבי אבי! – נשמע פתאום קול חיימקע הקם משנתו בוכה וממרט שׂערו. – אמי איננה ואבי איננו ואני אנה אני בא!

– הס בני הס, – נחמוֹ ר' חצקיל השתדלן. – הֵרגע והשקט; הצדיק לא יעזבך, אנכי אשתדל בעבורך. בלתי ספק יתן לך מקום בבית מדרשו לגור שם ולעסוק בדברי תורה ואנחנו נכלכלך איש איש יומו! כי אביך מת על קדושת השם.

– אהה, אהה פלטו, מַלטו!! – נשמע פתאום קול מר צורח מבית המלון.

החבורה כּוּלה הפנתה מן החצר ותמהר לבוא אל הבית והנה שם באחד החדרים שרענצעל רובע הרב השוחט והמוהל שוכב על הארץ; פניו לבנים כמת; שׂער ראשו ופאותיו וזקנו העלו סמר; קצף על שׂפתיו, עיניו עמדו בחוריהן והוא מפרפר ומשמיע מגרונו קול אימה כבשעת יציאת הנשמה.

– שכּוֹר הוא! – קרא אחד הנצבים. – יישן ויפכח שכרותו.

– הבו לו מים קרים להשיב את נפשו, – אמר ר' איציק בעל הבית.

– והלא מי רגלים יפין לה לשכרות! – אמר אפרים. – רפאל! בוא לרפּאות את שרענצעל! פצה שׂפתיו ועשׂה לו כאשר ידעת.

הסנדלר הכין את עצמו למלאות עצת אפרים אשר יעץ.

– מתלעותיו סגורות, – אמר רפאל וישב אחור. – דלתי פניו מי יפתּח?

– הניחו לי ואקיז לו דם, – קרא בענדעט האומן, – פן יאחזהו הדם.

– עִוְרים! האינכם רואים כי עוית אחזתּוּ? – קרא פתאום ר' זאנוויל, – סורו סורו אל תגעו בו כי השׂטן בקרבו.

– סורו סורו! – קראו אחריו כל הנצבים וירתעו לאחוריהם וימהרו ויעזבו את האומלל שוכב על הארץ בין החיים ובין המות וישובו לכוסם וליין משתם.

כרבע שעה ישבו המסוּבּין איש על מקומו וישכחו את ביינוש המת ואת שרענצעל המוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים ויתחרו לפכּח צערם בכוס של יין והנה בא החדרה ר' תרטיאל הרובע הראשון.

– ר' תרטיאל! – קראו המסוּבּין. – האם כבר כלית משמרתך?

– כּליתי בעזרת השם.

– כי עתה שבה והשיבה נפשך, – אמר אפרים וימַלא לו את הכוס.

ר' תרטיאל לא שנה אחרי דברי שׂר המשקים וישתה כוסו בבת אחת.

– ומה ראית בחדר הצדיק? – שאלו המסוּבּין תאֵבי חדשות.

– לא ראיתי דבר, כי בעמדי על משמרתי כבר עלה הצדיק על ערשׂ יצועיו. אבל שמוע שמעתי…

– מה שמעת? סַפּר נא!

– תסַמר שׂערת בשׂרי מדי אזכורה את אשר שמעתי.

– הגביע הזה נחש ינחש, – אמר אפרים, – הריקהו ותנוח רוחך ואחר תסַפר.

– אנכי עומד על משמרתי בחדר הקרוב אל חדר המשכב אשר ישכב בו הצדיק, – החל ר' תרטיאל לספּר אחרי נחשו בגביע. – יושב אנכי על משמרתי ומקטרתי בפי ומתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והנה קול פחדים באזני יוצא מחדר הצדיק כקול איש מחכך בגרונו, מקיא בלעו ומוציא ליחו בכוח. מהרתי הטיתי אזני אחר הדלת והמזוזה ושמעתי את הצדיק מתהפך על משכבו. ערבתי את לבבי לצעוד על סף החדר – ומה נראה אלי? נראה לי כאִלו הכרים אשר היו מראשותיו מפוּזרים על הארץ רטוּבים ומלוכלכים בקיא ובלחוּת והכסת אשר הציעו במטה תחתיו מגוללה ומונחה מראשותיו כעין כר, והוא נרדם ויעף ומשמיע קול נחרו אימה. רעדה אחזתני ואמהר ואעיר את הפ"ץ הישן בחדר הסמוך; ויקם ויכּנס בחדר הצדיק ויתבונן שם בינה גדולה ויצא אלי ויאמר:

– ועל מה זה אתה מתפלא? האם לא ידעת מה היה הדבר!

– לא ידעתי! – הודיתי לו.

– בבחינת אחור באחור אתה! – אמר אלי, – והדברים עתיקים ופשוטים מאד: הכרים אשר הושׂמו מראשותיו החלו לריב והיו מדיינין זה עם זה; זה אומר עלי יניח צדיק ראשו וזה אומר עלי יניח צדיק ראשו והיו מריבין ומדיינין זה בזה עד כי כוּלם נבלעו באחד.

המסוּבּין חפצו לתמוה איש אל אחיו והנה קול אנקת מות יוצא מן החדר הסמוך.

– מה זה? – קרא ר' תרטיאל בחרדה.

– שרענצעל שבק חיים לכל חי! – אמר בענדעט בקרת רוח.

– שרענצעל!? – חזר לשאול ר' תרטיאל. – מה היה לו? ומדוע לא החַשתם לו ישועה?

– השׂטן הזדקר בו, – אמר שמואל הבורסקי.

– ר' זאַנוּויל אמר, כי עוית אחזתּוּ, – נענה חייקיל בינתים.

– לא עלה על לבנו כי מסוּכּן הוא – התנצל ר' זאנוויל.

– גמר חסיד! – פּתח ר' לעמל החוזר ברוח נכאה.

– עיני עיני יורדה מים! – נאנח ר' זאנוויל וימח כדמעה מעינו האחת.

– אתא מלאך המות ושחט לשוחט! – קונן ר' תרטיאל על חברו.

– דשתא כתורא… – מלא את דבריו ברוך להראות שגם הוא בן תורה ובקי בהגדה.

– רבים שתו ורבים ישתו! – הוסיף להספידו ר' תרטיאל. – גלגל חוזר בעולם.

– נשתה גם אנחנו כוס תנחומים, – אמר ר' שפוך וימזוג את הכוסות.

– תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו! – אמר ר' איציק בקחתו את כוסו מיד אפרים.

– שרענצעל מת בנשיקה! – הבטיח ר' חצקיל פורקעס ויגע את הכוס על פיו.

– נפלאת היא בעיני, – מצא אייזיל את לבבו להעיר. – הלא הצדיק ברך אותנו כי לא ימות אחד ממנו בשנה הזאת… וזה שרענצעל השני המת על פנינו.

– האינך רואה בעלילות שלא היה שרענצעל וביינוש בכלל הברכה? – אמר ר' זאַנוויל.

– או אולי היה בלבם שום טינא ולא חלה הברכה עליהם, – אמר ר' איציק.

– אין מהרהרין אחרי מדותיו של הצב"ה! – הסכימו יחד כולם.

ברגע הזה נשמע מרחוק קול דהרות סוסים ופעמון מצלצל.

– יוסטוס שב והביא את הרופא, – אמר נער משרת בית המלון.

– הניחו לי! – אמר בענדעט האומן, – ואמהר ללכת שמה ואשמעה מה בפיו.

בענדעט קם ללכת.

– כּתּר לי זעיר! אלכה גם אני אחריך אולי יהיה לבעל ביתי דבר אלי, – אמר חַרחס.

ויקם ללכת ולא יכול כי עברוֹ היין.

– תמכו בידי! – קרא בלשון גמגום ויפול אחור על מושבו.

– השיבו נפשו ועזרוהו באשר תוכלו! – פקד ר' תרטיאל. – אל תעמדו מרחוק כאשר עמדתם בנפול שרענצעל. מי יודע רפואה בדוקה לשכרות יבוא ויאמר.

– יין קשה שנה מפכחתו! – אמר ר' חוצפית. – ברייתא מפורשת היא.

– כבר אמרתי כי מי רגלים יפין לה, – אמר אפרים. – כמה פעמים רפּאתי בסגולה בדוקה זו אנשים אשר שתו לשכרה ויתעלפו בבית המשקים שלי.

– כי עתה קוּם עשׂה מי שיש לו צורך לדבר ברגע הזה, – אמר ר' תרטיאל. – אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש.

ור' בונם רובע הרב, החסיד אשר טבל לפני שעות אחדות ש"י טבילות לסבּב כפּרות בקדוּשה ובטהרה קם וימַלא בפני כל קהל החסידים את העצה הטובה אשר יעץ שׂר המשקים המומחה על חַרחס שומר הפרדס.

וקליטא וברקוס נשׂאו את חַרחס כנשׂוא קורת בית הבד ויטילוהו על המטה, והנותרים כל אשר עמד כוחו בו, שבו למשתּם ושׂיחתם והיו עוסקים ומסַפּרים כל הלילה עד שבאו ואמרו להם זמן ק"ש של שחרית.

י: המוכסת

עברו שבעה ימים מעת חנוּכּת העיר זרקישק ומעת בואה תחת שבט ממשלת ר' לייבעלע.

ויהי היום יום ערב חג הסוּכּות ויוכבד מַחזקת מכס היין יושבת בביתה בקרימבילישק והבית מפואר וכליל יופי, ולו שני מבואים, פתח אחד פתוח אל הרחוב והשני אל החצר. ושׂרה אחות מרדכי יושבת לפני יוכבד ועוזרת אותה במלאכתה מלאכת שמים, להשיב לעניים ליום החג את עבוֹטם אשר עבטו אצלה. ומשה בן יוכבד בא גם הוא מביתו לבית אמו והנה הוא יושב בחדר ואוגד את לולבו והדסיו ועוזר גם להן במלאכתן עֵזר מעט לרשום את שמות הלוֹוים והעבוטים בספר פתוח לפניו. כי יוכבד המוכסת אשר החסידים שפכו בוז עליה ויעלוה על שׂפת לשון ודבּת עם היא אשת חיל יראת אלהים נדיבה ועושׂה צדקה בכל עת ביד מלאה וגדושה. מלבד מתנותיה לאביונים מדי שבוע בשבוע, מלבד נדבותיה ללשכת חשאין אשר פזרה לענייה ולעניי עירה ולעניי ערים אחרות, לכל חברה קדישא ולבתי האלהים, מלבד בית הכנסת שהיא מיחדת לתפלה ולתורה באחת מחצריה, מלבד בית החולים אשר היא מַחזקת על חשבונה, עוד הניחה סך מסוים לדורות עולמים להיות קרן קימת להלווֹת ממנו לעניים על מַשכּנות בלי נשך ומרבּית. ורשות בידי הלווים להחליף את עבוטם כפי צרכם. וביותר היו העם מרבים לבוא לפני חג ומועד כי אז פדו את העבוטים או החליפו בגדי מועד בבגדי חול והוציאו את ספרי התפלה הדרושים לחפצם ביום החג. ושׂרה באה להיות לה עזר כנגדה במלאכת שמים זאת.

– האם גם היום באת בתי לעזרני? – שאלה יוכבד בנדבות פיה מדי הושיטה ידה לשׂרה, – ואתּ עיפה ויגעה מרוב טרחך ומשׂאך לסעוד את יבמתך על ערשׂה ערשׂ דוָי.

– בלילה הזה לא נדדה שנתה וגם אנכי ישנתי ואחליף כוח והרופא בּקר אותה היום בבוקר ויבטיחני כי תשוב לאיתנה, ועתה נטשתיה על יד אחי הצעיר ואמהר אליך.

– היטבת חסדך עמדי, בתי, אבל אחיך מרדכי מה הוא ומה שלומו, האם עוד בשגעון ינהג?

– בשגעון? האם באמת תדמי גברתי כי מרדכי אחי יצא מדעתו?

– כן שמעתי והוא קלא דלא פסיק.

– החסידים העבירו הקול בראותם כי מרד מרדכי בהם ויהפך להם לאויב.

– אבל שמעתים מספרים זאת בשם אלבּירט, – אמר משה בן יוכבד.

– גם זה אמת!

– אמת?

– אמת ונכון! בהיות אלבירט בזרקישק ומרדכי מכאב לב ומשבר רוח על מות הילד החל להיליל מר ולחרף את היהודי-הטוב אשר היה בעוכריו, נקהלו החסידים בשכרוּתם על בית מרדכי ויאמרו ליסרו על דבר שׂפתיו.

– הוי אנשי סדום! רעים וחטאים לה' מאד!

– ולולא אלבירט שמה כי אז מרה היה באחרונה. כראות אלבירט את האנשים קשים ועזי נפש ועומדים על דעתם, יצא אליהם הפתחה וידבר על לבם; והמה לא אבו שמוע. “תּנה לנו את מאָטקע המקצץ בנטיעות” – קראו כולם פה אחד – ונכּנו נפש!" – “אבל על מה ולמה תבקשו נפשו לספותה?” – “על כי דבּר סרה על קדוש ישׂראל”.

“אבל מה שדבּר דבּר בהיות עליו הרוח הרעה, כי מרוב צערו נשתגע” – “נשתגע!” – קראה עדת הפראים, קול אחד, – “רוח רעה מבעתהו! עזבוהו ויספה בעווֹנו כי נקמת ה' היא נקמת עבדו הצדיק”. ויפוּצו העם איש לאהליו.

יוכבד מלאה פיה שׂחוק: נבון תחבוּלות יקנה וילכוד פתאים בפתיותם.

– אבל מפי עליון לא תצא הרעות בלתי הטוב – הוסיפה שׂרה בתום לבה. – טוב מאד זה המות אשר מת הילד, כי על ידי זה חיתה רוח אחי וישלך את חַבלי השוא את עבודות החסידות מעליו.

– יקר המותה הזה לחסידי עירנו, – אמרה יוכבד, – כי נפלה מהם התרנגולת העומדת לגדל ביצי זהב, הוא מרדכי סוחר העצים אשר הזיל זהב מכיסו לכיס הרבי וכסף תועפות לו.

– אבל מה יושיענו זה? – אמר משה. – חברת פועלי אָון אלה הולכת ורבּה מיום ליום ומשעה לשעה; ואיש אחד כי יבּדל מהם במה נחשב הוא?

– כן דבּרת בני, – ענתה יוכבד, – וכרוּבּם כן יוסיפו לחטוא ועזוּת מצחם תגדל יתר. השמעת שׂרה את אשר עשׂה אפרים בעל המַשקים?

– לא שמעתי דבר!

– עז פנים זה בא לבית המדרש וידבר נאצות עלי ויחרף ויגדף את זכר אבי אבי זקני זכרונו לברכה.

– את זכר הגאון ר' אליהו? תאלמנה שׂפתי שקר! ואת החשית ולא עשׂית לו מאומה?

– על כבודי מחלתי לו אבל על כבוד זקני לא יכולתי למחול ולמען לא יוסיף לסַפּר אחרי מטתו של הצדיק החסיד האמתי ענשתיו וסגרתי את בית משקהו לימים אחדים.

– קטן עווֹנו מנשׂוא, – אמר משה. – אמי, האמיני לי!

– ובכל זאת קם שאון ביניהם והרבי שלח אלי רץ אחר רץ ומלאך לקראת מלאך…

– מלאכים ממש? – שאלה שׂרה בשׂחוק.

– מלאכים ממש! – ענתה יוכבד גם היא מַהתלות, – את רפאל הסנדלר, את מיכאל טחה גגות ואת גבריאל מנקה הארוּבּות, אבל בפעם הזאת הקשיתי את לבי ואדבּר בהם דברים קשים כגידים ולא שמעתי גם בקול תחנוני קאפל בן משק ביתי; ובית המַשקים יהיה סגור עוד עשׂרת ימים וביום האחד עשׂר יפתח.

– צר לי עליך אפרים, – ענתה שׂרה, – מי ישער תוקף נזקך! עתה בעת נאספו הלום כל שותי יין מקצות הארץ עתה בית משקך סוגר ומסוגר אין יוצא ואין בא.

– איצקע בעל המלון בזרקישק הרויח אלף כסף במשך שלושה ימים אשר ישב הרבי שם, – אמר משה.

– ואחד מהם היה יום הכפּוּרים, – העירה שׂרה.

– על כן גם בחרתי לאפרים בעונש הזה, כי ידעתי כי בזה יבולע לו.

– אבל בכל זאת קטן עווֹנו מנשׂוא, – עמד משה על דעתו. – כל עוד לא נשחיתה העץ משרשיו לא יעמוד מלשׂאת פרי ראש ולענה.

– אבל, בני, הלא לא נקצוף על כל העדה אם איש אחד יחטא. יבוא היום ומצאם עווֹנם, כי יפגשו בהם בעלי אגרופין, וגדעו את קרניהם.

אחת השפחות נכנסה ותקרא את בעלת הבית לחדר החיצון. יוכבד יצאה.

– אמי איננה יודעת, – אמר משה אל שׂרה בצאת יוכבד מן החדר, – ולא יעלה על לבּה, כי השבט אשר תיסר בו את אפרים היה לו למַטה עוז והעונש אשר שתה עליו הביא לו ריוח. כי צוה הרבי לאסוף פדיון מיוחד בעד אפרים מכל המון החסידים אשר ינהרו בימים האלה לראות פניו.

– והעם מביאים? – שאלה שׂרה.

– מַרבּים להביא! – אמר משה. – קאפל סוכננו, אחי אפרים הבטיח לי כי כבר נאסף לידו יותר מחמש מאות שקל; כי הוא אחד ממשרתי הרבי הראשונים והוא הוא המאסף הנדבות בעד אחיו. אף אמר לי כי לא יוסיף אפרים לפתוח את בית המַשקים כי אם ישלח במסחר ידו.

– ואתה לא גלית בזה את אוזן אמך הנכבדה?

– מה זה ועל מה זה? לא חפצתי למרר רוחה עד עת מצוא.

ברגע הזה שבה יוכבד.

– הידעתם למה נקראתי מזה? – אמרה בשׂחוק. – ר' לייבעלע קראני לחתונת בנו היום אחר הצהרים.

– ואת הכלה לא קראו אל החתונה? – שאלה שׂרה.

– את הכלה? – שאלו יוכבד ומשה בתמהון פה אחד.

– אותי, את כלתו של הירשקה! – בּארה שׂרה את דבריה. – השכחת עדינה כי אותי ראה הרבי לבנו לאשה ולפי דבריו אשר דבּר באזני מרדכי אחי באזניו שמע את הכרוז ארבעים יום קודם יצירת בנו שאנכי אנכי היא בת זוגו, אנכי ולא אחרת. ולולא השתדלתּ את, ידידתי הנכבדה, בין פמליא של מעלה להוציא כרוז אחר – כי אז הייתי אנכי המאוּשרת לעמוד היום עם ר' הירשקה תחת החוּפּה.

יוכבד ומשה מלאו פיהם שׂחוק על דברי שׂרה.

– התלכי אל החתונה? – שאל משה את אמו.

– טוב לי ללכת אל חתונת בלהה העניה, – אמרה יוכבד, – מלכת אל שׂמחת עליזי גאוה אלה.

– האם היא בלהה שפחתך ההיתה אצלך ואשר נתת לה מוהר ומתן כל צרכיה? – שאלה שׂרה.

– היא היא, ידידתי!

– ולמי תהיה לאשה?

– לגמליאל הבנאי.

– והיום תהיה חתונתה?

– היום אחר הצהרים תהיה חתונתה וגם חתונת זלפּה היתומה; ולשתיהן אלך בחפץ לבב לא אחדל. אולי תמצאי גם אַתּ ידידתי חפץ לבוא אתי?

– צר לי כי לא אוּכל לבוא אתך, – אמרה שׂרה. – ולמי תנשׂא זלפּה?

– ליוחנן מכין-מורי-שעות. ושני הזוּגות קרואים אלי לימי החג לאכול על שולחני. בואי אלי באחד מימי החג לארוחת הצהרים, שׂרתי היקרה, וראית את פני החתנים והכלות, תחת אשר לא תוכלי לבוא היום לחתונתם.

– אודך ביושר לבב על חסדך ועל טוּבך! בוא אבוא לחדוֹת בשׂמחה את פניכם אם לא תעצרני מחלת אחי ואשתו. אבל הגידי נא לי גברתי מה היה אחרית יענטע ושדוכה?

– ליענטע לא נתתי מאומה ובעל כרחה לא תנשׂא לאיש מחוֹסר כל.

– לא נתתּ מאומה? – קראה שׂרה כמתפלאה.

– ולמה זה תתפּלאי בי? – אמרה יוכבד בשׂחוק קל, – גם לציפּה שארי לא נתתי מאומה בחפצה להיות לאיש.

– גם ידי ציפּה לא החזקת ומבשׂרך התעלמת? – הוסיפה שׂרה להתפלא.

– הטרם תדעי כי זה דרכי במצוַת הכנסת כלה: לא אחזיק בלתי אם בידי הבתולות הנשׂאות לאיש אשר סיפק בידו לכלכל נפשו ונפשות ביתו. ואולם יענטע בחרה בנער אחד מיושבי קרנות; וחתנה של ציפּה אף על פי שעלם הגון הוא יושב ולומד בבית מדרשו ובקי בכמה מאות דף גמרא; אבל במאות אלה לא יסחר ותלמודו בידו לא יחיה נפשות; ולזוג זווּגים כאלה אשר אין יסוד נאמן לאחריתם לא נחשב בעיני כמצוה כי אם כסיוע ידי עוברי עברה.

בדבּר יוכבד השגיחה שׂרה לפי תוּמה בעד החלון ותרא את אלבירט הרופא נגש לבוא הביתה, ותגמור בלבבה לקדם בואו ולצאת משם בטרם יבוא; כי היתה יראה פן לא תמשול ברוחה להסתיר את רגשותיה כל צרכן בהתראותה פנים עם בחירה רצוי נפשה במקום רואים.

וגם יוכבד ראתה את הרופא קרב ובעמוֹד שׂרה פתאום ממושבה לפטר מפניה הבינה רגע אחד את מעלות רוחה ואת אשר בלבבה; ובכל זאת שאלה מפני דרך הכבוד: “מה זה תמהרי לצאת, ידידתי?”

– ערב יום טוב היום, – ענתה הנשאלה, – ועוד לי לעשׂות הרבה במלאכת הבית ואחי ואשתו חולים מוטלים על ערשׂותם.

– לכי לשלום, – אמרה יוכבד בנשקה את שׂרה מנשיקות פיה, – ובואי בימי החג, אל תשכחי.

– צנועה היא כבת ישׂראל אמתּית, – הוסיפה יוכבד לאמר אל בנה אחרי צאת שׂרה מעליהם, – ואיננה מפרסמת עצמה עד שתכּנס לחופה. יודעת היא שאנחנו יודעים ומכירים את תאות לבה ואהבתה אל אלבירט ובכל זאת תּט מפניו בכל אשר תוכל לבלי פגוש אותו לעיני זרים. מה טוּבך ומה יפיך אהבה בצניעות – כפרי הדר בקלפּתו! ומה יפית ומה נעמתּ במדתך זאת בתולת בת ישׂראל!!

שׂרה יצאה מעבר מִזה וקול הפּעמון נשמע מצלצל ממסדרון הבית מעבר מזה.

פתחו את הדלת הסגורה ואלבירט הרופא בא החדרה ויושט ידו ליוכבד ולבנה בחבּה יתרה ויקרא להם לשלום.

– שלום, – ענתו יוכבד, – אֵי מזה תבוא עתה, אדוני?

– מבית החולים אשר לך, גברתי! – ענה אלבירט.

– מבית החולים? – שבה ותשאל יוכבד בהביטה על מורה השעות אשר על קיר הבית. – ומדוע זה אֵחרתּ לצאת היום?

– אחרתי לצאת יען כי בוששתי לבוא, כי אֵחרתי שבת היום על מטת מרדכי ואשתו ועוד…

– סלחה נא כי אכּנס לתוך דבריך, הגידה לי בראשונה מה שלום מרדכי?

– אקוה כי יקום ויחיה. בלילה הזה הזיע וקדחת המוח עברה וזרועה נשברה.

– ומה שלום אשתו?

– גם היא שבה לאיתנה; עתה אערוב את חייהם אם רק לא ישובו לכסלה לנסוע לזרקישק – אמר אלבירט בשׂחוק.

יוכבד ובנה שׂחקו גם הם וינועו ראשם בזכרם מעשׂה מרדכי וסכלותו.

– עתה בימי החג אקח לי מועד לבקר את החולים, אחרי אשר רפתה מעליהם מחלתם ולא יהיה הבקור להם לטורח, כלה דבריך אדוני אשר דבּרת לאמור: ועוד…

– ועוד סבּה אחרת עצרתני היום זמן רב בבית החולים, כי קראתי דרור לכמה מן החולים אשר שבו לבריאותם לשוב אל ביתם ואל משפחתם לימי החג. והא לך גברתי מספר מפקד היוצאים. – לדברים האלה הוציא אלבירט מחיקו גליון כתוב ויתננו ליוכבד.

– קח בני את הגליון ורשום זאת זכרון בספר, – אמרה יוכבד לבנה.

– אבל האם לא יבולע להם בשובם לביתם ועודם חלשים? – שבה ותשׂם פניה אל הרופא.

– אקוה כי לא יאוּנה להם כל אָון אם ישמעו לדברי ככל אשר הוריתים. פטרתי אותם מן הסוּכּה, צויתים להיות מתונים במאכל ובמשתה ושלא לאכול רק בשׂר עוף; ואת המשרתים בבית החולים צויתים לבקרם בביתם לעתּים מזוּמנות להזהירם.

– טוב עשׂית, – אמרה יוכבד. – ואתה בני הואילה וצוה את אשר על הבית וישלח לבית החולים הנרפאים האלה כפי הרשימה אשר בידך לאיש שתי תרנגולות ואשישה יין.

– כי ירחיב ה' את גבולך, גברתי, – אמר אלבירט, – תרחיבי גם מקום בית החולים כי קטן הבית מהכיל את מספר הבאים לבקש מפלט. וכבר הרביתי עד כדי עשׂרים וארבע מטות ואין די.

– כבר שׂמתי את לבי לדבר הזה ולקחתי דברים עם קאָפל הסוכן אשר על ביתי להוסיף צלע אחת על הבנין. עתה טרוד הוא בשׂמחת רבו; אשתדל למצוא מוצא לכסף ובקרוב כעבור ימי החג והשׂמחה יִבן את הצלע.

אלבירט קם ללכת.

– למה תמהר לצאת? שבה עוד רגע! יובא נא יין וממתקים וסעדה לבך.

– לא אוּכל – גברתי! אשת שׂר הגדוד שכנך חולה ואני רופאה ובא לראותה מדי יום ביומו; והיום עוד לא הייתי אצלה.

– ומה לה? האם שוכבת היא על ערשׂה?

– לא, הרה היא ומבכּירה ותקש בהרוֹנה.

– כי עתה לא אעצור לך ללכת, נוכח ה' דרכך אך אַל תשכח כי קרוּא אתה אלי לאכול אתי בימי החג.

ואתי להתפלל ולשׂחק לפני ה' בארבעת המינים אשר לי, – הוסיף משה ויוֹרה באצבעו על הלולב ועל סף הכסף והאתרוג בתוכו העומדים על אחד החלונות.

– היטבתם חסדכם עמדי, נדיבי הלב! מאד ינעם לי כי אכּבד להיות באוכלי שוּלחנך ובמנענעי אתרוגך, – אמר אלבירט ויתפטר וילך לו לדרכו.

יא: מוצאי יום טוב

שני ימים טובים הראשונים של סוכות ויום השבת הבא תיכף אחריהם היה לחסידי קרימבילישק כיומא אריכתא לשׂשׂון ולשׂמחה למאכל ולמשתה. ערב החג היתה חתונת בן הצדיק בהוד והדר בעוז וחדוה; ובמשך שלשה ימים רצופים היה ביתה של הצדיק כביתו של אברהם אבינו פתוח לרוָחה, כל החפץ יבוא וישתה, כל דכפין ייתי ויכול, ובמוצאי שבת נקראו החסידים אל סוכּת הצדיק לסעודה שלישית. בראש השוּלחן בין כסאו של ר' לייבעלע ושל ר' וועלפעלע היה כסא פנוי, מקום מושב להזקן בעצמו. הזקן בעצמו בפעם הזאת איננו הבעש“ט ז”ל, כמו שהורה ביינוש פונדילאָווער ע“ה לבנו חיימקע העומד ומשרת עתה בבית הצדיק ב”ה ויוצק מים על ידי המסוּבּין, כי אם ר' הירשילה הזקן, אביו של ר' לייבעלע, אשר מת זה כעשׂרים וחמש שנה ועל שמו נקרא החתן. הזקן בעצמו הזה נתפַיס בתחנוני בנו הצדיק ב"ה לעזוב שירותא דצדיקיא בגן עדן אַתַּכְתַּכֵּי דדהב פיזא, ולשוב רגע אחד לביתו לשׂושׂ משׂושׂ ביום חתונת נכדו הנקרא בשמו דִרְחִמְתֵּיה ליה עזיזא. להזקן בעצמו הזה הכינו הכסא הפנוי, ונר דולק במקומו ושולחן ערוך במקומו ומטה מוצעת במקומה כי כן צוה לו ר' לייבעלע בפומבי כדי להוציא לעז על צדיקים הראשונים. אל הכסא הפנוי הביאו את החתן והכלה והמה כפפו כאגמון ראשם והזקן בעצמו הרואה ולא נראה, הניח ידיו על ראשם ויברכם ברכות שמים מעל; לפני הכסא הפנוי הזה העמידו פעם בפעם כוס מלא ומנה אחת אפים מן המטעמים אשר הכינו; ובכל פעם ופעם טעם הצדיק הנראה ולא רואה ממנה מעט מזער ויקדש את המנה ויתננה לפני המסוּבּין. והמסוּבּין התנפלו עליה כזאבי ערבות וכדוּבּין, וירעצו וירוצצו איש את אחיו, וילחכו פינכא, ויחטפו את הנותרת מן המנחה, בלי כף ובלי מזלג ובלי שום המצאות, איש כאשר תעלינה האצבעות; ויאכלו זבחי מתים עם ה' צבאות.

אך לא משמַני הארץ לבד השׂביע הצדיק נפשות חסידיו כי גם דגן שמים נתן למו. לא רק משקה הרבּה להם ומזיון, לשׂובע ולא לרזון, כי גם דבּר לחסידיו בחזון, סתרי תורה ורזי דרזין. בתחלה השׂבּיע לכל חסיד רצון, מלתי דבדיחותא חדוּדין ולצון, ויקיים כדין מצוַת כיצד מרקדין לפני הכלה, ועם כל אחד

מאנשי סגוּלה, רקד מעט סחור סחור בעגולה; וכעלות המנחה בעד דרשת החתן אשר לא דרש, ויעמדו כמו נד כלי כסף וכלי זהב וכל כלי חפץ מעשׂה חָרש, ויובא בית צדיק חוסן רב כאוצר מלכי מדי ופרס. רחב לבב הטוב ברוך הוא ופיו, ויזובו דברי תורה כמים ויערוף כמטר טל תחיה טללי אורות, על תתקע"ד דורות, שנשארו בלי רמזים וסודות ומצווֹת וחוּקים ותורות. וכשכּלוּ מזמוטי חתן וכלה נכנס עם יחידי סגולה לפרדס ושנה להם פרק אחד ממעשׂה מרכבה, וכשפתח ודרש היתה האוּר מסכסכת מפיו כלהבה, כל יודעי חן נשׂרפו בהבל פיו שׂרפת נשמה וגוף קים וכל השומעים פרחה נשמתם, מרוב מתיקות ודבקות; ליל שמורים היה הלילה ההוא להצדיק, עת רצון ושעת הכושר! כמה תקונים תקן בלילה ההוא בעולם האצילוּת, כמה ניצוצי קדוּשה העלה מלְבוּשיהן, כמה מחשבות תקן שנפלו בשבירה, כמה גבוּרות ודינים המתיק בחסדים, כמה פתחים סגר בהיכלי גיהנום, כמה נפשות העלה מדיוטות התחתונות – הנסתרות האלה לה' אלהינו ולו לבדו ולנו רק הנגלות את אשר ראינו ונדעם ואזננו שמעה וַתּבן לה. בלילה ההוא זכר את נשמת ביינוש ושרענצעל אשר באו במים וביין ויתן להם מקום בגן עדן בהיכל השני המזומן להטבועים בים על קדוּש השם ⁷; בלילה ההוא הבטיח לשלוח מהרה רפואה שלמה אל חַרחַס ראש משיטי הדוברות השוכב בבית החולים מפני שמוחו נתמזמז מחמת שכרוּת; בלילה ההוא נשׂא את ראש ר' איציק ויתן אותו לרובע הרב תחת שרענצעל כי הרגוֹ יין; בלילה ההוא בת קול יצאה ואמרה: בת ר' איציקל לברוך בן קלונימוס ובת ר' אייזיל מכאנדיקעווע לחייקל בן זבולון; בלילה ההוא נגזרה גזרה שביום המחרת לעת ערב יכתבו התנאים בבית ר' איציקל בזרקישק בהמון חוגג כדי לקים מצוַת ילכו מחַיִל אל חַיִל, ובלילה ההוא הזמין הצדיק את כל קרואיו לבוא ביום טוב האחרון של חג לחוג עמו את שׂמחת התורה אשר בשנה הזאת תגדל מאד אשר כמוה לא נהיתה מימי עולם ושנים קדמוניות.

ככה נעשׂה בלילה ההוא בבית הטוב מקרימבילישק; וחסידיו אנשי מעשׂה דמו בלבם כי כבר הגיעו ימות המשיח, כי להם לבדם נתּנה הארץ ואין זר בתוכם, ובכן המו ויתגעשו בכל אַוַת נפשם ויאכלו וישתו וייטיבו לבם ויתהוללו עד חצות הלילה.

ויהי בחצות הלילה, כל יושבי קרימבילישק עלו על ערשׂותם. השומרים הסובבים בעיר קראו בחַיִל ויודיעו בחַיִל את שעת חצות הלילה, אחר ישבו איש איש אצל כל פּנה ויגהקו ויפהקו ויתנו שנת לעיניהם. ברחובות ובשוָקים דממה שלטת אין קול ואין עונה ואין קשב. פתאום לפתע נשבתה הדממה ומרחוק נשמע קול ענוֹת גבורה, קול בכוח כקול המון חוגג ולהקת חסידים שכּוֹרים מלאים יין הטוב ירונו מטוב לב והולכים מבית הצדיק דרך הרחוב אשר לפני בית יוכבד המוכסת. לפניהם יחוג וינוּע ר' בונם הפסח נשען על ר' זאנוויל העור; ור' חוצפית המתורגמן ואייזיל מכאנדיקעווע והמון חסידים אחרים הידועים לנו ושאינם ידועים לנו; והמה משמיעים פרק בשיר ומפזזים ומכרכרים בכל עוז. ישוֹרר מיכאל טחה גגות, ויזמר גבריאל מנקה ארוּבּוֹת, ורפאל הסנדלר מחלל בשׂפתיו ומסייע להמזמרים על פי מדות המנגינה; ודוד לולב נושׂא על שכמו קלחת נחושת גדולה הפוכה על פניה; וקליטא וברקוס הצעירים שבחבורה בעלי אגרופין ובידיהם מוטות עץ מתופפים בקלחת ומשמיעים קול פחדים, והמון רב אחריהם הולכים הלוך ורנן איש אל עֵבר פניו. וַתִהי כל הרחוב לחרדת אלהים.

כל גרי הרחוב נעוֹרוּ לקול ההמולה, ויחרדו כצפרים ממשכבותם כי דמו כי יצאה אש בעיר. בבתים רבים פתחו את דלתות החלונות ופנים זועפים שכורי שנה ופרוּעי שׂער נשקפו בעד האשנבּים. בבית יוכבד נפתחה הדלת ההולכת לרחוב ויוכבד בעצמה יצאה הפתחה, עוטה שׂלמתה לעורה ונעלים קלים על רגליה היחפות, כי לא הספיקה ללבוש בגדיה בהחפזה לצאת.

ברגע הזה נגשה להקת החסידים החוגגים לנוכח פתח ביתה ויוכבד ראתם ותכירם.

– הלא בוש תבושו והכּלם תדעו! – יִסרה אותם האשה הכבודה באמרי יושר. – למה זה תפריעו את העם ממנוחתו באישון לילה ותרגיזו לבב אנשים שלוים ושקטים? ואתה מבזים את המועדות ומחללים את שם ישׂראל לעיני בני הנכר שכניכם.

– הס, בת נעוַת המרדוּת! – נתן ר' חוצפית עליה בקול גאונו. – אל תשמיעי מוסר ללא בקשוּך! לכי, באור אִשך, חבי אַתּ באהלך ולמעצבה תשכבי, ואנחנו – חדוַת הצדיק היא מעוּזנו!

– אבל בחצות הלילה, בשוָקים וברחובות?

– הסי, ארוּרה! גועה רפאל הסנדלר, – הלהרגנו את אומרת כאשר הרגת את אפרים? עלו אליה, אחי, תפשׂוה ותהי ידכם בה.

– תנו לה מגנת-לב! – החרה החזיק אפרים. – תַאֲלתי לה! חמסי על קדקדה ירך!

– סבּוּה והקיפוה! – הוסיפה כל הלהקה פה אחד. – שלמו לה כפעלה; אל תחמלו עליה. – ואחד החסידים שלח את מוטת העץ אשר בידו לנגוע בה לרעה.

ראתה יוכבד את הסכנה המרחפת על פניה ותמהר להמלט על נפשה לסתר ביתה ותסגור הדלת בעדה ונעלה.

החסידים בראותם כי נתנה אויבתם עורף לפניהם לא נעצרו לרדוף אחריה ולהתדפק על הדלת כי אם הריעו על מנוסתה בקול שׂחוק ומַהתלות, קול ענוֹת גבורה. אחר פנה ההמון וישקוד על דרכו הלאה שטוֹף ועבוֹר ברֵעוֹ עד הגיעוֹ לנוכח בית שׂר הגדוד. שמה יצא אליהם איש צבא אחד מן המשרתים את פני השׂר ויקרא בקול גדול, רוסית: “הסו עברים, ואל תריעו; כי גברתי חולה שוכבת על מטתה. לכו לדרככם דומם ואל תתרועעו!”

– מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלָאוֹ לבו לדבּר כן? – שאל ר' תרטיאל.

– כפי שאני רואה. – אמר זאנוויל העִוֵר, – יוָן הוא, אחד מאנשי הצבא.

– אלמלי יוָן הוא, – למד ר' בונם הפסח כדבר הלמו מענינוֹ, – כי אז היה לו כידון על שכמו וחרב מצומדת על ירכו; השתא דלאו הכי שמע מינה לאו יוָן הוא.

– מתחפּשׂ הוא! – הבטיח רפאל הסנדלר, – משרת בית המוכסת הארורה הוא!

– אחד מעבדי יוכבד בת הבליעל, – מלא את דבריו אחד מתוך הלהקה – אשר יצא לרדוף אחרינו במצוַת בעלת ביתו.

– עתה אכּירנו! – קרא אפרים מוכר משקים מקדמת דנא, – הוא הוא המשרת הרשע אשר בא ויסגור את בית מחיָתי; הוא ולא אחר!

– תנו לו את אשר הכינותם לה! – פקד שמואל הבורסקי כנגיד ומצוה.

ופתאום נאספו עליו החסידים ויקיפוהו ויחלו להכותו.

איש הצבא עמד על נפשו ויתאזר עוז להשיב מכה אל חיק מכּיו. אבל מה יעשׂה איש אחד נגד המון רב שכורי יין ולבושי להבות? והמה הגיחו אליו איש איש ממארבו ויאחזו בו ויכוהו מכות חדרי בטן.

ראה המוכּה כי אין מפלט ויחל לזעוק בקול גדול: “חמס ושוד!” אל קול זעקתו יצא שׂר הגדוד בעצמו בפתח החצר ועמו כלב עז נפש וישַלח אותו בהם. למראה הכלב נפלה עליהם אימתה ופחד ויסוגוּ אחור ויחלו להשתמט אחד אחד.

– אויה לי כי נדמיתי! – קרא פתאום בקול פחדים ר' בונם אשר התנהל במנוסתו לאטוֹ לרגל רגלו הנכאה. – פלטוני, מלטוני! הכלב נשכני מנשיכות פיהו!

ר' דוד לולב זרק את קלחתו מעל שכמו וימהר ויעמוס את חברו הנשוך תחתיה.

– איפה נשכך? – מהר לשאול אותו ר' דוד. – הראני נא את המקום הנשוך!

– שׂים נא ידך תחת ירכי! – קרא הנשוּך בקול גנוחי גנח וילולי מילל. – תחת ירכי הבריאה! אויה לי כי נדמיתי!

– אוי נא לנו! – קרא פתאום ר' זאנוויל. – רואה אנכי עוד כלבים יוצאים מן החצר. אהה, אַחַי, ששים רבוא כלבים! נוסו, נודו, מַלטו נפשכם! איש לאהליו ישׂראל!

מקול הפחד החלו רבים להתרוקן משכרוּתם וידעו את השערורה אשר עשׂו מאד וימהרו וינוסו מנוסת חרב ממקום הרֶשע ודוד לולב נשׂא על ידיו את ר' בונם הפסח עתה בשתי רגליו, כאשר ישׂא האוֹמן את היונק. ויפוּצו העם איש לאהליו.

– הוי אנשי שלומנו! – קרא ר' איציק מזרקישק במהרו גם הוא לנוס באשר ינוס. – אל תשכחו כי חג תנאי בתי מחר. האנשים אשר לא יבואו אלי לזרקישק עם צדיקים אל יכּתבו.

– נבוֹאה, נבוֹאה, – נשמע קול נסים ופליטים מכל עברי הרחוב.

נבואה, נבואה, – נשמע קול ר' בונם כקול אשה מצֵרָה מתחת זרועות ר' דוד לולב.

בעוד רגע חדלו הקולות ותקם סערה לדממה ותשקוט הרחוב.

יב: השמים יתקדרו עבים

ובידי אלבירט הרופא המומחה עלתה להעלות ארוכה למחלת מרדכי, ומאהבתו שאהב את שׂרה העדינה ומחמלתו שחמל על צערה ודאבון נפשה השכים והעריב אל מטת אחיה אשר חלה משנה חָליוֹ, חלי הגוף וחלי הנפש, וידיו עשׂו תושיה להשיבו לאיתנו בימים מועטים. וביום הראשון בשבוע הוא יום השני לחול המועד סוּכּוֹת, התחזק מרדכי לשבת על המטה, אף יכול לשׂוחח עם האנשים הבאים לבקרו.

אולם לא רק ממחלת בשׂרו נרפא מרדכי כי גם ממחלת נפשו ורוחו. במשך ימי מחלתו השיב אל לבו וירא אָון ויתבונן כי לרגלי חסידיו והבליהם נקטף בלא יומו ילד שעשועיו; ראה והתבונן כי האנשים אשר ארח לחברה אתם מבחר ימיו אינם רק קשר רועי רוח ורודפי הבל, נרפים ועצלים אשר כל מגמתם למלאות תאוָתם והנאתם, רוּבּם בורים והדיוטים שאינם עוסקים לא בתורה ולא בחכמה ולא בישובו של עולם, ומערימים כלפי שמים וגונבים דעת הבריות לכסות את מערומי דעתם בצעיף שחור בעפלי הסוד והקבלה; והמה נמשכים כסומים בחבלי השוא אשר בידי ראשי הרמאים המה הצדיקים, העושׂים צדקה בכל עת שמפרנסים בכבוד ובנחת את נשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם; המה הרועים הרועים את עצמם, היושבים ספונים בהיכלי עונג וחלקם שמן ומאכלם בריאה בלי יגיע כפים ובלי זעת אפים, האוכלים שאֵר עדתם ועוֹרם יפשיטו ודמיהם ילוקו ועצמותיהם יפצחו כתוּת ולא יחמולו, ואת רוחם ימיתו מותי ערלים ערלי לב. ראה והתבונן כי כל נסיהם תוהו וכל נפלאותיהם הבל הבלים; כי אין ליהודים הטובים דריסת הרגל בבית דין של מעלה ואין מלאכי השרת נזקקין להם כלל וכלל. ולעומת זה ראה בכל יום ויום פעמַים שלוש איש צעיר לימים תמים דעים, מדבר בצדקה רב להושיע, אשר חכמתו נראה לעיל ונפלאותיו ביד יקחו, כי חכמתו נאצלת מן החכמה אשר בה יסד ה' ארץ ונפלאותיו הנה נפלאות היוצר המחדש בכל יום תמיד מעשׂי בראשית ופלאי הבריאה. ידי היהודי-הטוב הזה הושיטו לו מדי יום ביומו סמים למרפּא אשר הקילו כאבו וגהו מזורו ומשׂפתותיו נזלו דברי דעה בינה והשׂכּל אשר רפּאו גם את תחלואי נפשו ויניחו את רוחו. ובכן נפלו מעט מעט הסַנורים מעל עיניו ויראה אור בהיר ובסתר לבבו הָשלַם לאחותו אשר היתה עד כּה כצנינים בעיניו על המרותה את רוחו בדרכיה ובעלילותיה, וישׂם אל לבו לבלי ידחפנה עוד בשתי ידים ולבלי ישׂים עוד מכשולים על דרך חייה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה אשר ראתה לה. ובעוד מוחו רופס ולבו פוסח על שתי השׂעפּים, באה כמלאך אלהים יוכבד הגבירה לראותו ביום טוב שני ותחַזק את לבו בדבריה. סוף דבר, בשוב מרדכי לאיתנו מן המחלה אשר הדביקתהו נהפך לאיש אחר עד כי כמעט לא הכירותו בני ביתו.

ביום הראשון ההוא אשר התחזק מרדכי ראשונה לשוב לשבת על ראש מטתו ושׂרה אחותו יושבת מראשותיו כפעם בפעם ושומרת את פיו להושיט לו את שקוּי המרפא לענות לו בטרם יקרא ולמלאות שאלתו בטרם תבוא.

– שׂרה אחותי, – אמר מרדכי בהחזיקו ידו בידה, – מרגיש אנכי כי הנני שב לאיתני; היום אאמין בחיים כי אקום ממטתי ושב ורפא לי.

– ברוך רופא חולים! – ענתה שׂרה ותשׂא עיניה השמימה.

– וברוך אלבירט לאל עליון כי על ידו שלח אלהים דברו וירפאני. מה שלום חנה?

– גם היא שוב תשוב לקדמתה, אחי; אפס כי עודנה חלשה ומצוַת הרופא חזקה עליה לבלי תרד מעל משכבה.

דעי אפוא אחותי כי עתה בשוב גויתי לאיתנה שבה גם רוחי לטהרה. בחליי נראו אלי איקוֹנין של אבינו עליו השלום והמראה הזה נתן לי לב חדש ורוח חדשה ולא אוסיף עוד פנות אל רהבים ושׂטי כזב.

שׂרה החרישה ותסתר שׂמחת לבה בחוּבּה.

– אבל על אחת ייסרני לבי ויכה בחרפה לחיי, על הקשיחי לבי עד היום לך ולאלבירט אהובנו; ידעתי כי אשם אנכי נגדכם וחטאתי כבדה מאד.

– אל נא, אָחי, – שסעתהו שׂרה בדברים, – אל נא תרגיז מנוחת נפשך בתוכחות על עווֹן אשר לא העוית. הִשָמר והִשָקט והשיב נפשך למנוחתה והיה בהיותך בריא אולם אַחַר ושׂמת לבך על דרכיך.

– איך תנחמיני הבל! ידעתי כי אשם אנכי, ואלמלא היתה לי עוד עתה היכולת לתקן את אשר עִוַתי כי אז היה מוסר כליותי אכזרי ונפשי מאנה להנחם, אבל עוד אתמול הבטח הבטחתי ליוכבד בבואה לראותי כי ראשית מלאכתי בקומי ממשכבי יהיה לעשׂות לך בית ולדאוג לך להיטיב אחריתך.

אברהם בא בחפזון החדרה אשר מרדכי שוכב שם ויאמר: “אוכתינוס פקיד העיר בא לראותך, מרדכי; הנה מרכבתו באה בחצר”.

ויתחזק מרדכי וישב על המטה.

ברגע הזה נשמע קול הפעמון מצלצל במסדרון ויוסטוס המשרת העומד על משמרתו בפרוזדור פתח לו ויפשט את פקיד העיר את אדרתו מעליו ויפתח לפניו את הדלת אל החדר אשר מרדכי ושׂרה יושבים שם.

פקיד העיר נכנס קל כצבי וילך שפי על בהונות רגליו. והוא איש חַיִל לבוש בגדי השׂרד כי שרת בצבא, גדל קומה בריא ושמן, והוא כבן חמשים ובשׂעַר זקנו זרקה שׂיבה אבל קלות תנועותיו וצעדי אונו יעידו כי עודו דשן ורענן ועצמותיו מלאו עלומים ולשד החיים.

– שלום עליהם, יקרי! – אמר בסבר פנים יפות וישתחו ויושט ידו בענוַת חן לשׂרה אשר קמה ממושבה בגשתו אליה ותשתחו; אחרי כן שׂם פניו אל החולה וישאל לשלומו.

– השבח לחי עולמים! – ענה מרדכי. – הנני שב מעט מעט לאיתני ואקוה כי בעוד ימים מעטים אקום ואתהלך בחוץ.

– לא אתפלא על כי מהרת להרפא, – אמר הפקיד בפנים מסבירות לשׂרה, – אם אשת חן כזאת תסעדך על ערשׂ דוָי ושומרת לראשך לכלכל מחלתך.

– גלוי וידוע אוכתינוס הפקיד כי חכּוֹ ממתקים ודבריו מחמאות, – אמרה שׂרה. – הכי תצעדנה בנות קרימבילישק עלי שוּר לשמך ולזכרך! אבל האם לפזר חונף וחלקלקות בא כבודך הלום? הואילה שבה נא למראשותי אחי והשתעה בו כי לכך באת.

לדברים האלה פִנתה שׂרה מקום מושבה לפקיד העיר; אבל הוא מהר כאַילה שלוחה ויושט לה כסא אחר לשבת עליו.

– סלחה נא לי ר' מרדכי, – אמר הפקיד בשבתו, – כי לא באתי עד כה לראותך. כי טרדותי רבו למעלה ראש וראשי סחרחר כל ימי השבוע, על כן החלטתי היום לבוא אליך כי חג היום ובית הפקידוּת סגור.

– מחזיק אנכי לך טובה מרוּבּה על חסדך ועל אמתּך, – אמר מרדכי בקול ממוּשך.

– גם סמנגלוף שׂר הגדוד יבוא היום לראותך, כי כן אמר לי אמש בהיותנו יחד בבית ראש האצילים הנסיך בהרציון.

– מאד ינעם לי לראותו כי איש תמים דעות הוא מאד ובחן שׂפתיו רעך הוא.

– מחניף בחלקלקות! – אמר פקיד העיר.

ברגע הזה בא החדרה דרך הפתח השני אלבירט הרופא ויקרא לשלום לשׂרה, לפקיד העיר ולמרדכי.

– אֵי מזה תבוא דרך הפתח הזה? – שאל פקיד העיר את אלבירט בפנים שׂוחקות – האם נחבּאת מפּני בבואי?

– אל מטת החולה בעלת הבית ישבתי, – ענה אלבירט, – ומשם באתי.

– שכחתי, – התנצל הפקיד, – כי הבית הזה בית חולים הוא לפי שעה.

– ומה שלום אשתי היום? – שאל מרדכי.

– אשתך הולכת וטוב. איננה חסרה לבריאותה בלתי אם להיותך בריא אתה. דואגת היא לך וראות פניך תדשן עצמותיה ותחזק כּוחה. אבל אתה מה שלומך, הגידה לי כיום?

– טוב לי היום עד כי התחזקתי לשבת על המשכב. אקוה כי לא יחר אפך בי בשביל זה.

– הטוב שברופאים הוא החולה בעצמו, – אמר אלבירט, – מי כמוהו יודע אם כוחותיו מתחזקים או מתרופפים.

– ומה החדשות אשר צמחו בעיר, אדוני? – שאל מרדכי בראותו כי חוט השׂיחה במהרה ינתק. – זה כעשׂרת ימים לא יצאתי מפתח ביתי ולא ידעתי עד מה מכל הנעשׂה תחת שמי ה'. אתך, פקידי, יש בלי ספק חדשות ונצורות.

– רבות ושונות הנה החדשות אשר תצמחנה יום יום בחדר פקידוּתי אבל אין לך עסק בהן. ואולם ראֵה זה שנים שלשה דברים נתחדשו אצלי אשר אולי נוגעים הם גם לך.

– ומה המה? הגידה נא לי!

– ידעתי כי חבר אתה להמקשיבים בקול ר' לייבעלע צדיקכם.

– חבר הייתי, – נכנס מרדכי לתוך דבריו, – הייתי ולא אוסיף.

– היית! – אמר הפקיד, – מאד ינעם לי לשמוע כי משכת ידך מלוצצים אלה. כל ימי אני אומר כי אין אלו אלא קשר הוללים וזוללים ולא נאה לאדם הגון לבוא בברית אתם.

– אבל מה היה הדבר? – הוסיף מרדכי, – סַפרה נא לי ספרה!

הפקיד הוציא תכריך מכתבים מחיקו ויקח מתוכם שני גליונות ויאמר: בפאָסט האחרונה קבּלתי שני אלה ונכון אנכי לקראם באזניך.

– לכי נא אחותי והביאי דבר לסעוד לבב אורחינו היקרים, – אמר מרדכי אל שׂרה למען הוציאה מעליהם, – כי דמה כי המכתבים אשר התעתד פקיד העיר לקרוא דבר סתר בם.

פקיד העיר הבין את כּוָנתו ויאמר בחלקת שׂפתיו: “אל נא ר' מרדכי, אל נא תגזול ממני נחת הרוח לשבת בחברת אחותך היפה בנשים ואל תטריחנה לשוא, כי את פרשת הכתבים האלה תוכלנה לשמוע גם אזני אשה עדינה”.

– כי עתה היטיבה ברצונך וקרא את הרשום בכתביך. אזני עשׂויות כאפרכסת!

הפקיד פתח את אחד הכתבים ויאמר: "פקיד העיר כאַנדיקעווע אשר בנפת הנגב כותב אלי כדברים האלה: “היהוּדיה שפרה אשת אייזיל חנוָני מפה כאנדיקעווע קבלת קדמנא כי זה כחודש ימים עזב בעלה אותה וששת ילדיה בעירום ובחוסר כל ויקח את כל הון ביתו בידו ויקם וילך לקרימבילישק לראות פני הצדיק דשם; והנושים אצים בה לשלם את חובותיה ומיָראים אותה לחבול את יתר מטלטליה ושׂלמתה לעורה ולשׂימה בבית האסורים. ואחרי אשר החנוָני אייזיל חמק עבר גם בלי מכתב תעודה לנסוע, על כן הנני מחלה פני כבודך לתפּושׂ את הבורח ההוא בכף ולהשיבהו למקומו בלוית אנשי הצבא כדין הנוסעים בלי כתבי מסע”.

– הידעת את האיש אייזיל הלזה ואת שּׂיחו? – שאל אוכתינוס הפקיד בקפּלו את כתב הנשתוָן ויטמנהו בחיקו.

– שמו שמעתי בהיותי בזרקישק, – ענה מרדכי באנחה מסוּתּרת, – ואותו לא ידעתי.

וזה אשר יכתוב פקיד העיר קראַמפון, – הוסיף אוכתינוס. – שערוריה נעשׂתה מאד שמה: “לפקיד העיר קרימבילישק. בעשתי עשׂר יום לחודש העבר באו גנבים בבית הצורף בזהב עוואַלד אשר בזה וישברו את דלתות מלתחתו ויגנבו מתוכה כלי זהב ותכשיטין, אבנים טובות ומרגליות במחיר אלפּים וחמש מאות רובל כסף. ואחרי אשר דרשתי וחקרתי היטב נגלו לי כי השודדים האלה המה שני נערים בני בליעל, האחד ברוך בן קלונימוס תלמיד הצורף הנ”ל אשר גר בביתו ועסק במלאכתו, והשני חייקל בן זבולון שוליא דנגרא. שני הנערים האלה נעלמו פתאום מתוך הקהל בליל עשתי עשׂר לחודש הנ“ל, בו בלילה אשר נעשׂתה הגזלה בבית הצורף. לפי עדוּת אנשי אמנה נמצאים שני הנערים הגנבים כעת בעיר קרימבילישק מקום משכן כבודו או בסביבותיה; ועל כן הנני מבקש מאת כבודו לתפושׂ את שני הגנבים ההמה, לשׂוּמם בכבלים ולהגיעם לידי לעיר קרמפון”.

– חייקל… ברוך… – דובב מרדכי בלאט כאיש מתאמץ לזכור נשכחות.

– השמעת גם את שמות האנשים האלה?

– שמעתי אומרים עליהם כי “בני טובים המה ויודעי חכמה נסתרה”.

– חכמה נסתרה המה יודעים עד להפליא, – אמר אוכתינוס, – כפי שאתה שומע מדברי פקיד העיר קרמפּון.

– אחד מהם נועד להיות חתן לבת איצקע בעל המלון בזרקישק, כך שמעתי, – הוסיף מרדכי.

– והשני – לבת אייזל החנוָני מכאַנדיקעווע אשר הזכרת במכתבך הראשון, – שת אלבירט נוספות על דברי מרדכי.

– מאין תדע אתה אדוני הרופא את סתרי החסידים? – שאל מרדכי ויתפלא.

– והיום לעת ערב יהיו התנאים משנה בין שני הזוגות האלה בבית מלונו של ר' איציק בזרקישק, – הוסיף אלבירט לגלות ולהפליא את שומעיו מבלי להשיב על דברי מרדכי.

– אבל מאין תדע באמת את כל זאת, – שאל פקיד העיר, – הגם אתה בחסידים? אולי נספּחת אתה עליהם למלאות החרבה בנפול ר' מרדכי מעליהם.

– הנסתרות האלה נגלו לי בדרך הטבע, אל תיראו! – פתר אלבירט את חידתו וישׂחק. – בענדעט האומן המשמש בבית החולים בקש מאתי רשות ללכת היום לזרקישק ובשאלי אותו לסבת נסיעתו ספּר לי את כל אלה.

– טוב לי כי גלית את אזני. הנה כל האנשים אשר אנכי מבקש נאספים יחד אל מקום אחד כצפּרים האחוּזות בפח; משם אקחם ואעשׂה בם כמשפט. הנה גם איצקע בעל המלון בעצמו נאחז בּסבך.

– איצקע בעל המלון? – שאל מרדכי. – מה שמץ דבר נמצא בו?

– נציב זרקישק מודיע כי בבית מלונו מתו שני אנשים לפתע פתאום בלילה אחד בשבוע העבר ויקברום ביום המחרת מבלי אשר נודע סבּת מיתתם.

לזכר ליל עמל ההוא נפלה חשכה גדולה על פני מרדכי ויכף ראשו כאגמון ויתעצב. מעיני אוכתינוס לא נעלם כל זה וכדי להשׂיא את שׂיחתם לדבר אחר שׂם פניו אל שׂרה ויאמר:

– ועתה אַתּ עדינה, עליך לשעשע את אורחיך בחדשות משׂמחות לב. אמרי מה נהיתה חדשה בגבולך.

– מאיר בעער המציא פרק חדש בשיר, ודבורה הטבּחה הקדיחה תבשילה בבית המבשלות אצלנו – ענתה שׂרה בשׂחוק נחת.

– צר לי כי לא היה ההפך, – ענה אוכתינוס גם כן בשׂחוק, – לו הקדיח מאיר בעער תבשילו ברבים ודבורה נתנה מתקה ודבשה בבית המבשלים כאשר הסכינה!

מדברי שׂחוק אלה סר הענן מעל מצח החולה ויצהלו פניו כמעט.

– ואתה אדוני הרופא, – שׂם הפקיד פניו אל אלבירט, – מה הלכה נתחדשה בחכמת הרפואה?

– הנה חכמת הרפואה נוגעת אל לבך, אדוני, פחות מחכמתה של דבורה, – ענה אלבירט גם הוא בשחוק, – ומה יתן ומה יוסיף אם אשמיעך החדשות אשר צמחו בה? אבל ראֵה זה דבר חדש נקרה היום לפני: היום בבוקר נקראתי לרפוא חסיד נשוך כּלב.

– נשוּך כלב! – קראה שׂרה בצער.

– בלי ספק היה הכלב אחד מכלבי דשמיא – אמר מרדכי גם הוא בשׂחוק – או אולי גלגול הוא ועתה יתעלה.

– חסיד נשוך-כלב הוא בדרך הטבע, – אמר פקיד העיר. – מראש דבּרך דמיתי שאתה אומר “כּלב נשוּך חסיד”.

כל השומעים מלאו פיהם שׂחוק על דברי הפקיד המלאים חדודים.

– אבל איכה היה הדבר? – הוסיף הפקיד לשאול בכובד ראש. – איכה זה ישוך הכלב איש בראש חוצות? ואיה היה בעליו ומדוע לא ישמרנו?

– את כל זאת לא ידעתי, אדוני!

– אבל באיזה מקום, כלומר, באיזה אבר מאבריו נשכוֹ הכלב ואם גדולה החבורה ויש בה חשש סכנה?

– את זאת לא אגיד לכם עד אשר תואיל עקרת ביתנו למלאות את עצת אחיה הטובה אשר יעץ עלינו בראשונה.

שׂרה הבינה אל מה ירזמון מלי אלבירט, כי כבר הסכינה בסגנון לשון חכמתו, נודע כי ראש כוָנתו היא להעלותה רגע אחד מקרבם עד אשר אם דבּר דבריו. בכל זאת עשׂתה את עצמה כאִלו איננה מבינה את כּוָנתו הפנימית ותקם לצאת ותאמר: “אבל בתנאי שלא תסַפּר ספּוּרך עד שובי, כי נכספה אנכי לדעת סוף דבר”. ומבלי לחכות אל תשובת אלבירט החליקה ותּעלם אל החדרים התיכונים.

– הכלב נשכהו בירך הימנית – אמר אלבירט אחרי צאת שׂרה מעליהם, – קרוב אל האשכים מלמעלה; והנשיכה חזקה כי כל השוֹק הימין צב והמכה טריה וקודחת.

– ויש סכנה בדבר? – הוסיף לשאול אוכתינוס בדאגה.

– סכנת נפשות אין, – הרגיעו אלבירט, – אבל הנשוך יוכל להשאר צולע על ירכו, כי כמדומה לי שנכרתה צומת הגידין.

פני הפקיד הפיקו צער ורגזה.

– אבל מה שיש פלא בדבר, – הוסיף הרופא, – הוא שהנשוך צולע על ירכו השׂמאלית מקדמת דנא; עתה יהיה פִּסח שתי רגליו.

– צולע על ירכו השׂמאלית! – חזר מרדכי על דברי אלבירט, – הרימותי ידי אם לא בונם מהוצופלוץ הוא.

– האם ידעת את האיש הנשוך? – שאֵלוֹ אוכתינוס.

– אם הוא באמת האיש אשר אמרתי כי עתה ידעתי: מבני לויתו של וועלפעלע קרוזישקר הוא.

ברגע הזה באה מלכה ותבא רקוע פח כסף ועליו צנצנת יין וכוסות וממתקים בספוֹת זכוכית ומעשׂה אופה בסל של נצרים ומטפחות לבנות מקוּפּלות לקנח בהן הידים, ותעמידוֹ על השולחן; ושׂרה נכנסה אחריה ותאמר: בּי אדונַי!

– אֵחרתּ לבוא, גברתי, – התגרה בה אלבירט, אֵחרת משמוע את ספּוּרי, אבל הנני למלאות נזקך ולשלם לך נחומים בדבר אשר ינעם לבעלת הבית המַכנסת אורחים הרבה יתר מעשׂרה ספּוּרים כאלה.

בפיו דבר ובידו מלא את הכוסות לו ולפקיד העיר ושׂרה צהלה ושׂמחה בראותה את אלבירט עושׂה כאדם העושׂה בתוך שלו.

וישׂא אלבירט את כוסו ויאמר: “לשלום בעל הבית, העני המדוּכּא הרואה יינו שתוי לעיניו ולשונו בצמא נשתּה”.

– ולשלום הממלאה מקום בעלת הבית אשר חכּה כיין הטוב וכוּלה ממתקים, – אמר אוכתינוס ויטעם מן הממתקים אשר על הקערה ויושיטה גם לשׂרה.

– תודה רבה לך, אדם נכבד! – ענתה שׂרה ותמאֵן לאכול. – אדם שחכּו יין הטוב וכוּלוֹ ממתּקים אין לו צורך עוד ביין ובממתקים.

יג: העבים ימלאו גשם

ברגע הזה נשמע קול כלב נובח בחצר. אוכתינוס שׂם אל החלון פניו.

– האין זה הכלב שנשך את חסידך, הרופא! – נפלה כנבואה קטנה מתוך פיו של הפקיד בראותו כלב עומד בחצר ונובח. – אבל ראה נא גם ראה גם בּעליו עמו. סמנגלוף שׂר הגדוד בא לראותך ר' מרדכי, כאשר הגדתי לך!

שׂר הגדוד עשׂה רגעים אחדים במסדרונה, אחרי כן נשמע קול יד מנקשת בחשאי על הדלת. ותאמר שׂרה: “יבוא!”

ויבוא סמנגלוף שׂר גדוד הרוכבים, לָבֵש בגדי חופש לרכבה, על לבו ממול פניו אותות כבוד ויקר שונות נוצצות כספירים, ודרבונות הכסף על עקביו דא לדא נקשן; ויתן שלום למרדכי וליושבים לפניו ויאמר: “השלום מרדכי נותן עֵצי ונרותי?” ויאמר: “שלום!”

– שׂמחתי באומרים לי, – שׂם סמנגלוף פניו לאוכתינוס, – כי גם מעלתך יושבת בזה. ואני אמרתי אסורה אליך הביתה כצאתי מזה כי דבר נחוץ לי אליך, דבר חדש שלא היה בעולמו אמש בשבתנו יחד בבית הנסיך בהרציון. ואקוה כי תעשׂה למעני את אשר תוכל.

– הנני מוכן ומזומן לשרתך בכל מאודי, – ענה פקיד העיר, – מה תאמר נפשך ואעשׂה לך?

– דברי אליך יוכל להיות לטורח על החולה, ועל כן נסורה נא אל החדר הסמוך ברשיון בעלת הבית, שׂרתי בבנות – אמר סמנגלוף ויבּט אל שׂרה.

שׂרה פתחה את הדלת אל אחד החדרים הסגורים ותאמר: “הואילו אדוני סורו הלום!”

המה יצאו ואלבירט קם ויגש אל מטת מרדכי וימשש את דופקו ויבט וינסה את סמי הרפואות ותנח דעתו ויבטיח לו כי בעוד יומים יוכל לקום ממשכבו.

– לא האמנתי לשמועה, – אמר מרדכי, – כי במשך עשׂרה ימים ישוב ורפא לי מן המחלה אשר עברה על נפשי.

– אהבת אחותך העדינה ודאגתה לך בימי חליך היא סמָכתך.

– אל נא, אדוני הרופא, – אמרה שׂרה בענוַת חן, – אל נא תגדיל פעלי להקטין ערכך. מה אני ומה דאגתי לאחי אם לא חכמתך ודעתך הרבה היא סמכתהו.

– שניכם יקירי גם יחד דאגתם לי ותכלכלוני בימי דווֹתי ושניכם גם יחד אני מכיר טובה; וראשית חובתי בקומי ממשכבי יהיה לשלם לכם כפעלכם ולהביאכם למחוז חפצכם תחת אשר עד כה נתתי מכשולים לפניכם.

– שׂרה השפילה עיניה ותתאדם, ואלבירט שׂם עיניו במרדכי כאיש שואל פשר דבר אשר שמעה אזנו ולא תבן לה.

– למה זה תביט ותראה בי, רופאי היקר! – הוסיף מרדכי, – האם תדמה כי טח מראות עיני ולבי מהשׂכּיל כי חשקה נפשך בשׂרה אחותי? אם עד כּה בהיות עלי רוח העִוְעים התנגדתי אל חפץ לבבכם, עתה ראשית חובתי לתקן את המעוּוָת ולשובב אתכם אל המנוחה ואל הנחלה אשר תרתם לכם. אני שלך, אלבירט, ואחותי שלך, כי לך יאתה, הבה תקעו כף לאות ברית אהבה ואני אברככם.

לדברים האלה שׂם מרדכי ביד אלבירט את יד שׂרה הנכלמה והמַשפּלת לראות, ואלבירט הרים יד שׂרה ויגיעה על פיו; אחר חבּק למרדכי וישקהו.

– ידעתי מראש, – אמר, – כי נדיב לב אתה ועל נדיבות תקום; אבל לעת כזאת הסיח דברים כאלה מלבך, כי עוד לא שבת לאיתנך פן יבולע לך בהתרגזך.

ברגע ההוא שבו שני השׂרים מן החדר הסמוך, ואוכתינוס החזיק גליון פתוח בידו ויאמר: אין להסתיר הדבר מר' מרדכי ובני ביתו. ראֵה מרדכי, הנה מכתב זה נוסף על הראשונים אשר קראתי באזניך; אותו סִגר בידי האדון שׂר הגדוד הנצב אתנו בזה. וזה פתשגן הכתב:

“בלילה הזה בסוף האשמורה הראשונה ואנחנו ישנים שלוים ושקטים על משכבותינו והנה לפתע פתאום קם שאון ברחוב, ומרחוק נשמע קול המון אדם רב בְרֵעה הולך וקרב אל ביתי. שלחתי לקראתם את אנגריון אחד ממשרתי ויצא ויָעד לבלי ישאון ויתהוללו ברחובות קריה בעתוֹתי לילה. אבל תועי רוח אלה תחת שמוע לקולו הקיפו עליו יחד ויכוהו הכּה ופצוֹע. אין ספק אצלי כי היו מכים אותו עד מות לולא מהרתי לקול צִוְחָתו ואצא גם אני אליהם וכלבי טריזור ברגלי. ויהי בשלחי בם את כלבי הנאמן ויאחז בעקב אחד מהם אז חרדו כּוּלם וינוסו מנוסת חרב. אבל משרתי נגוע ופצוע ובודאי יפול למשכב מן המכּים אשר הכוהו וגם אשתי חלתה מאד מן הפחד אשר פחדה, ואתה ידעת את מעמדה… ועל כן הנני מחַלה פניך, ידידי שׂר העיר, לשׂוּם לבך לדרוש הדבר למצוא את בני הבליעל המפריעים את שלום אנשי העיר ומנוחתם, להביאם במשפט על כל אלה ולשלם להם כפעלם”.

פקיד העיר כלה לקרות וישׂם פניו אל שׂר הגדוד ויאמר: “האם לא תדע אדוני אחד מן המתעללים אשר יהיה לנו למִפְתָּח מזכיר עווֹן?”

– לא, ענה שׂר הגדוד, – לדאבון לבי אינני יודע אף גם אחד מהם פנים בפנים.

– כי עתה יקשה הדבר מעט לגלות עקבותם, – אמר אוכתינוס. – אבל ידידי הרופא, האין לבך כלבי שיש התיחסות בין המקרה אשר הודיע לי שר הגדוד ובין החסיד נשוך הכלב אשר רפּאת היום בבוקר? כמדומה לי שנבואה נזרקה מפי באמרי על טריזור שהוא הכלב אשר נשך לאיש חסידך.

נמצאתי וגם נתפּשּתּי, – אמר אלבירט אל לבו ויתעצב, – ממני תפּתח הרעה על האנשים האלה! למה זה אנכי? ואני פציתי פי ולא אוּכל לשוב. פושׂק שׂפתיו מחתּה לו!

– קרוב הדבר שהוא הוא הנשוך הלילה, – השמיע אלבירט קול דברו, – אבל לא ידעתי אכנה מה שמו ומה שם בנו, כי לא כתבתי לו עלה לתרופה, כי אם עלוקות הושבתי על מקום הפצע.

– הגידה לי איפה הוא חונה? ואני אלך שמה ואשמעה מה בפיו.

– שוכב הוא חולה בבית-מַשקים סגור בקרבת בית הפּקידוּת אשר לך.

– בית אפרים מוכר המַשקים הוא, – אמר אוכתינוס, – מעון הוא תמיד לזוללים ומקלט לשכּוֹרים. – ומה שם האיש ההוא, ר' מרדכי, אשר אמרת בתחלה?

– לפי השערתי הוא בונם מהוצופלוץ הבא הלום בלוית וועלפעלע קרוזישקר. אבל רק כמו שער בנפשי כן הוא.

אוכתינוס רשם את זאת זכרון בספר קטן לפניו אשר הוציא מחיקו.

– מפי החולה לא תציל היום דבר אמת, – אמר אלבירט, – קדחת תקפתהו והנה הוא כשוכב בראש חִבֵּל; רוחו חוּבּלה, שׂפתו בלולה ודבריו לעוּ.

– נזכרתי, אדוני, – אמר סמנגלוף, – כי אנגריון משרתי יודע כמה מן האנשים אשר הִצוּ בו, והוא יודיעם לך.

– הבה אפוא ונלכה יחדיו אל ביתך, אדוני שׂר הגדוד – אמר אוכתינוס, – וגם הרופא ילך אתנו! ונכתוב בספר ונעיד עדים ונחתום כדת את מעמד אשתך החולה מפחד בלילה, ואת מעמד משרתך המוּכּה, ונשמעה גם מה בפיו ואז נדעה נרדפה לדעת את הדבר.

– הבה נלכה, – אמרו סמנגלוף ואלבירט ויקומו ממושבם.

– אדוני! – אמר מרדכי ויתעודד על מושבו, – סלחו נא לי אם אעצרכם במלי; אדבר נא דבר באזניכם. הנכם נכונים לבוא במשפט עם האנשים האוּמללים האלה. התבוננו נא מראש בינה במה אשמים המה, מה פשעם ומה חטאתם…

זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי, חשב פקיד העיר בלבבו.

– מה פשעם ומה חטאתם? – אמר סמנגלוף ויקמוט את מצחו. – האם לא שמעת את כל התועבה אשר עשׂו האנשים האלה…

– שמעתי, שמעתי! – אמר מרדכי, – אבל אני שואל מה אשמים האנשים ההמה? הצאן מה חטאו אם רועיהם התעוּם, מוריהם שובבום, אחרי מי אתם רודפים, אחרי פרעושים ויתּושים? ואתם הלא ידעתם בצואר מי תלוי הקולר! ואם תענשו את מספר האנשים עושׂי התועבה ותשלחום ביד פשעם, עוד לא נצלנו, עוד לפתח שער עירנו חטאת רובץ ותועבות כאלה וגדולות מהנה עתידות להתחדש חדשות לבקרים. אל תתעברו בגרזן כי אם בחוצב בו! שׂימו לבכם למַשׂאות הרע משרשיו; שׂימו לבכם אל מורי השקר המַשגים העורים בדרך בחזות להם שוא ובקסום להם כזב. אליהם עלו, אותם הרחיקו מגבולנו אם תחפצו לבלי תחניף עירנו בדם. “אל תשאלו את הרופא, שאלו את החולה!” אני הגבר ראה עוני בשבט פשעם! אותי נהגו שנים רבות ויוליכו חושך ולא אור! אני אני הוא היודע את המקור המָשחת אשר ממנו יצאה כל התלאה אשר מצאַתני!

בדבּר מרדכי את דבריו המו מעיו ולא עמד רוחו בו ויתן את קולו בבכי ויבך כאשה מצֵרה.

– הרף נא, ר' מרדכי, – אמר אלבירט. – האם ילד קטן אתה מבלי הבין כי התעוררות עזה כזאת תוכל לנגוע לרעה בבריאותך. משול ברוחך ושמור את נפשך מאד.

ומרדכי התאושש ויוסף לשפוך את נפשו ויאמר: כל עוד אשר המתעתע בעירנו, נבוכים כל השומעים לו, ומוסיפים אומץ רוח וחוזק מצח; רחילא בתר רחילא אזלא, והאחד בוש וירא מפני חברו, ואין שלום לאיש הולך מישרים. ידעתי כי האנשים האלה קשים, אפם עז ועברתם שמרה נצח ולא ישקטו ולא ינוחו עד אם כלו בי חמתם אחרי אשר נהפכתי להם לאויב, על כן אין לי מפלט בלתי אם לעזוב את העיר הזאת וללכת באשר אלך, אם אין היכולת בידכם אדוני לשלח מזה את היהודי-הטוב מקור כל הרעות ולהרגיע ליושבי הארץ.

– אם ככה אתה דובר נעניתי לך ר' מרדכי, – אמר סמנגלוף, – ואני דמיתי מראש כי חזרתּ לקלקולך. אבל לעשׂות עצתך יכבד מאד לפי דעתי! להגלוֹת איש וביתו גלות שלמה מעירו לעיר אחרת, לזאת נצרכה הסכמת המיניסטר והדבר ימשך לימים ושנים ובלתי ספק יוָדע להם והרבו רֵעים ומליצים, ולפני תנוּאותיהם מי יעמוד.

– יש דרך ישר לפנַי למצוא מבוקשנו זה בדרך יותר קצרה ובטוחה, – אמר אוכתינוס פקיד העיר, אחרי התבוננו בינה רגעים אחדים, – אם תכּוֹן עמדי ידי רעי שׂרי הממשלה אשר בזה.

– לבך לבי וידך ידי, – אמר סמנגלוף.

– כי עתה התיצבו וראו את אשר אעשׂה לו. לא אנחנו גרש נגרש אותו כי אם הוא בעצמו יצא מזה ויעזוב את העיר. מחר יום מלאכי הוא; בואו אלי אדוני שׂר הגדוד והרופא לעת ערב להתעלס בסוד מרעים; שמה יהיו גם בהרציון גם יורקמי ונמתיקה סוד יחד.

– נלכה נא אדונַי, – אמר אלבירט. – החולה צריך למנוחת נפש. שׂיחתנו הארוכה הכשילה כּוחו.

– היה שלום ר' מרדכי, – אמר אוכתינוס, – חזק וחזק. השמר והשקט, עתידים אנחנו לעורר גם לויתן; ולעת עתה נצודה דגי הרקק הרופשׂים משקע מימינו בסכלותם ופחזותם.

ויתפטרו שלשתם ממרדכי ומשׂרה וירכבו על מרכבת פקיד העיר וילכו.

ומשה בן יוכבד בא בזמן ההוא לבית אמו וירא אותה והנה פניה זועפים.

– מה לך אמי היקרה כי ככה דלוֹת? – שאל משה בהביטו אליה בעיני אהבה.

– אין דבר, – ענתהו יוכבד רכות להשקיט רוחו, – שנתי נדדה מעיני הלילה ולא ישנתי כל צרכי, על כן נפלו פני. אין רע! אישן אז ינוח לי.

– ומדוע נגזלה שנתך הלילה, אמי? – הוסיף לשאול בן משׂכיל זה ברחמים גדולים. – הלא דבר הוא? אולי אין שלום בעצמיך?

– היה היה עם לבבי להסתיר ממך הדבר; אבל אתה מפציר בי בשאלותיך ולא אוּכל להמיש משם צוָארי, – דבּרה יוכבד בשׂחוק ותספר לו את כל מקרה הלילה מהחל ועד כלה.

שמע משה ויתעבר ואש נשקה באפו.

– השׂחוק לך הדבר, אמי – קרא – ואַתּ מחשה מעולם! בך נשבעתי כי לא יכוּפּר העווֹן הזה לשודדי לילה אלה עד כי יענשו בפלילים.

– הס בני, אל תתקצף ואל תהיה קופץ ונשבע. יצא מפי דבר ולא ישוב כי לא אתבע עלבוני מידי מנאצי אלה.

– אבל רוכסי איש אלה לוקחים להם קרנים והולכים ומתפרצים מיום ליום ומחודש לחודש ומשפט וצדקה היא לגדע קרנם ולהשיבם על עקב בשתם.

– יפגעו בהם ממקום אחר ולא אָני – ענתה יוכבד בענוַת צדק. – בתוך עמי אנכי יושבת וגם שׂיבה זרקה בי ומשפטים בל ידעתי.

ברגע הזה נפתחה הדלת ואלבירט הרופא בא הביתה.

– אלהים הנחך הלום, ידידנו! – קדם משה פני אלבירט בתרועה. – היה נא אתה לדיין ביני ובין אמי היקרה בדבר אשר נוָכחה. – ויספר משה לאלבירט את כל דברי תוכחתו עם אמו.

– הרגע והשקט ידידי, – ענה אלבירט בפנים שׂוחקים. – כנים דברי אמך החכמה: האלהים יבקש את נרדף, והוא כבר מצא את עווֹן הנבלים האלה ויקֶם עליהם רעה ממקום אחר.

– אל מה ירזמון מליך? – שאלה יוכבד בחפזון.

– יותר מאשר עשׂו לך החסידים, השחיתו התעיבו עלילה בחצר שׂר הגדוד סמנגלוף, – ספּר אלבירט בקצרה. – שמה הכּו את משרתו הכּה ופצוֹע ואשתו חלתה מפחד לבבה אשר פחדה וקרובה היא לשכּל.

– אֵל מלא רחמים!! – צעקה יוכבד ותפרשׂ כפיה מחמלת לב ומרוֹך.

– ושׂר הגדוד מלא חמה, – הוסיף אלבירט לספּר. – הנני שב עתה מביתו; שמה היה גם אוכתינוס; שמה כתבנו אמנה את כל המוצאות אותו בלילה הזה כתוֹב בספר והעד עדים את משרתו המוכּה על ידם, וגם אנכי באתי על החתום והעידותי כי ראה ראיתי את המכות אשר הוכּה משרתו, וכי אשתו קרובה להפּיל עובּרה. וסמנגלוף לא ינוח ולא ישקוט עד אם ימָצאו המתהוללים ושוּלם להם כפעלם, ועל קדקדם חמסם ירד.

– ברעתו ידָחה רשע, – אמר משה בקרת רוח. – ברוך אלהי המשפט!

יד: נשף חשק

על חוג שמים יתהלך ענן כּבד הרה רעם וברק ואבני אלגביש; עוד מעט ומטר גשם יוּתּך ארצה, ואש מתלקחת וברק ממרוֹרתו יהלוך עליה אימים; ועל חוג הארץ יושבים חגבים, ענקים בעיניהם, רמי עינים וגבהי לב, הולכים בגדולות ובנפלאות, ולא ישיתו לבם אל העננה אשר על ראשם, מתי תבּקע, ומה תחיל, ואת מי תורה לה למטרה. אשריך גבר שתוּם עין כי לא תדע מה ילד רגע! אשריך כי לא שבת שלחת ידך אל עץ הדעת כי עתה נפקחו עיניך וראית כל פגע רע אשר יארוב לך וכל איד נכון לצלעך, ומררו את טפחות ימי חייך המעטים והרעים. לך לך גבר שתוּם עין ומתפאר בדעת עליון! לך ככסיל בחושך הולך, ואל תדאג דעגת רגע הבא – כי דיה לצרה בשעתה!

בו ביום שאנחנו עומדים בו בשעה התשיעית בבוקר, הלמו עקבי סוס על רצפת הרחוב בזרקישק מן הדרך העולה קרימבילישקה, ועגלה קטנה בעלת שני אופנים רתומה לסוס אביר באה ותעמוד על פתח בית מלונו של ר' איציקל. היושב בעגלה הוא גם המנהיג קפץ ודלג כארי מן העגלה ויאסור את הסוס במושכותיו אל ידות המסעד אשר פתח הבית וימהר הביתה. והנה אשה כבת ארבעים לקראתו, עודנה דשנה ורעננה, יפת מראה ובריאת בשׂר כאחת משבע הפרות הראשונות. סדר תפלה בידה והיא מתפללת; שׂפתיה נעות וקולה לא ישָמע.

– צפרא טבא, גדוּלה! – אמר האורח הבא ויַצהל פניו אליה.

גדולה בעלת הבית אשתו של ר' איצקע הרובע החדש הניחה את סדר התפלה מידה אחרי נשקה אותו מנשיקות פיה ותאמר בפנים מסבירות: צפרא טבא, חוצפית! האם אתה לבדך בא ואיש אין אתך?

– אני לבדי באתי לבשׂר לך בשׂורות טובות ונחמות.

– פתח פיך, מבשׂר טוב, ויאירו דבריך.

– הטוב ברוך הוא קיים את דברו הטוב אשר דבּר, ואמש נתעלה ר' איצקע אישך למעלת רובע הרב.

פני גדולה צהלו משׂמחה.

– הטוב ברוך הוא בחר בר' ברוכקע לרחל בתך; וחברו ר' חייקעלע ישׂא את בת ר' אייזל כאַנדיקעווער.

– הטוב הוא, הטוב בעיניו יעשׂה!

– והיום לעת ערב יהיו התנאים פה בביתך, חג משנה יהיה; כל קהל החסידים יוָעדו אליכם ועל כן קדמתי לבוא אליך לבקשת ר' איצקע לזרז אותך להכין הכל.

– רבים מחסורי! – אמרה גדולה בעצבון; – כל אשר הכינותי אכלו האורחים בימי שֶבת הטוב ברוך הוא בקרבנו; גם היין כמעט אזל מכלינו…

– ר' איצקע שׂם לבו לדבר הזה ודאג לך, אל תּעצבי! בקרוב תקבלי שתי עגלות נושׂאות יין ושכר ומגדנות ועופות וכל מעשׂה אופה, כל מחסוריך כתוּמם יבואו לך מקרימבילישק. היש לך כלים ריקים כל צרכך?

– תהלות לאל עליון, יש לי רב! – ענתה גדולה בגאוה, – אין אני צריכה לשאול לי כלים מן החוץ.

– הקרואים יתאספו במחצית הבית השניה, – אמר המבשׂר טוב. – ור' איצקע צוָה לפנות החדרים, להרוס את המחיצות שהציבו בתוכם להיות רחבת ידים והכין חדר מיוחד להחתן ר' ברוכקע וחדר אחר לר' אייזיל וחתנו.

– מן החדר הגדול הוצאתי את המחיצות אחרי צאת הטוב מאתנו, ושאר החדרים עומדים על מכונם, לא ידעתי אם יהיו מתוּקנים כל צרכם לחג התנאים.

– בואי והראיני!

גדולה לקחה צרור מפתחות ותצא אל מסדרון הבית ותפתח את הדלת אל חצי הבית השני ותתן לר' חוצפית לעבור על פניה, ויכּנס.

– למה תעמדי בחוץ, גדולה? ולא תכּנסי אחרי?

– האם לא תפחד להתיחד עם אשה בעוּלת בּעל, – אמרה גדולה בשׂחוק, – ואינך ירא משום הרהורי עברה?

– אין כאן לא משום יחוד ולא משום הרהורי עברה, הבטיחה ר' חוצפית המתורגמן, כד יהיב בעלה רשו למיהך לההוא אתרא " ⁸.

– מנלך הא? – שאלה גדולה בהציגה רגלה על סף החדר.

– מצדיקו של עולם דיהב לה רשו למשרי גו צדיקיא בהאי עלמא. בערב היא באה לגבי בעלה, ובבוקר היא שבה לגבי צדיקא דעלמא וכולא ברשותא דבעלה הדא הוא דכתיב וצדיק חונן ונותן ⁹.

וגדולה נכנסה עם ר' חוצפית חדר בחדר ותַּראהו את משטר החדרים ואת המטות המוצעות ואת כל בית נכאתה; ור' חוצפית יצא בפנים צוהלים כי נחה דעתו בכל אשר הראתו גדולה.

– בחדר הגדול צריך להעמיד את השולחן הארוך כי שמה יכתבו התנאים ואת שני החדרים הקטנים תכינו לעזרת הנשים ואת העליה אשר על הגג משכּן להחתן.

– השמר והשקט, הכל יהיה מוכן לעת מצוא, – אמרה גדולה, – ותלך לעורר את בנותיה ואת אַמהותיה משנתן.

כאשר פתר ר' חוצפית כן היה! בשעה התשיעית באו שתי עגלות נושׂאות משׂא לעיפה מיני מזונות ומשקה. חבית יי"ש שלח ר' הירשקע ממרתפו מנחה לר' איציקל שושבינו; ארגז של נסרים ממוצא יינות שונים למיניהם מנחת הטוב בעצמו; מלתחה קטנה מלאה בקבוקי ממתקים וצפיחיות מטוּגנות בדבש מנחת אשת הטוב ברוך הוא; וכלוב מלא עוף טהור למינהו אשר יאכלו בני ישׂראל, וחבית קטנה מלאה דגים מלוחים טובים, וסל של נצרים גדול מלא מעשׂה אופה וארגז מלא עשׂב טאַבּאַק כרוּת וכתוּת וגלומי טאַבּאַק (ציגארען) טובים ושאר צרכי בני האדם מה שהפה יכול לדבּר. את הכל עשׂה יפה ר' איציק בשבתו בקרימבילישק. על הכל פקח עיניו וישלח לאשתו לזרקישק הכל מוכן לסעודה. על העגלות האלה ישבו ראובן הגבּן ראש טבּחוֹ של הטוב ברוך הוא ומשרתיו, ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר ומיכאל טחה גגות וגבריאל מנקה הארוּבּות וקליטא וברקוס מסיעי העצים שלוחים מאת ר' איציקל ברשות הצדיק לתמוך בידי בעלת הבית להכין תחת השגחת ר' חוצפית המלאכה המרוּבּה ביום הקצר כי בפתאום היה הדבר.

כשעה קטנה החלו להֵראות אותות חיים חדשים בבית מלונו של ר' איציק ובכל העיר זרקישק. הרחוב העולה מקרימבילישק החלה להקיא המון אדם רב ואוכלוסין מרוּבּין, המה אזרחי זרקישק וסביבותיה השבים מקרימבילישק אשר עלו שמה לרגל לחתונת בן הטוב. כחצות היום באו עגלות כבודות ובתוכם קרואים והולכים לתוּמם, כוּלם לובשים בגדי חג ומועד. במשך היום שב לזרקישק כל כבודה אשר היה לה ביום בוא הצדיק ואשר גלה ממנה בצאתו. ר' קאפל הפ"ץ ור' לעמל החוזר באו במקום הצדיק ובנו, ר' דוד לולב בא במַלאכוּת הטוב שלו מקריזישק; גם ר' תרטיאל ור' זאנוויל ור' חצקיל ושאר כנוָתהון כתוּמם באו; גם ר' זכריה רדישקר ואשתו נחמה במרכבתם הכבודה באו בתוך הבאים; ובעגלה אחת בא ר' איציק בעצמו ור' אייזיל מכאַנדיקעווע המחותן השני ושני החתנים ויעמדו בבית המלון.

לפנות ערב רואים אנחנו את כל הנקובים בשם ועמם רבים מנכבדי זרקישק נועדים בבית ר' איציקל, כי כוּלם נקראו אל התנאים. בחדר הגדול בתוֶך עומד שולחן ארוך ועליו פרושׂה מפה לבנה ועל השולחן ששה נרות דולקים במנורות כסף. בראש השולחן ישבו שני החתנים ברוך וחייקל; שניהם עוטים מעילים חדשים, פאותיהם מסורקות למשעי ושׂפת כותנתם לבנה כשלג תּסוב את צוארם, מימינם ר' למך הנקילש החוזר ומשׂמאלם ר' תרטיאל הרובע ועל ראשם כובע שׂער עגול בעל זנבות; הקרואים כּולם לובשים בגדי מועד ובראשם יש מגבעת עגוּלה כלבנה במלואה ויש כחצי לבנה. מעבר לשוּלחן מזה ממול פניהם של החתנים ישב איש חסיד ועל ראשו כובע עגול כלבנה במלואה, ראשו מוּטה אל השולחן ופניו לא יֵראו, וידו הימנית מושכת בעט וכותבת על גליון גדול לפניו. בתחלה התנהל עטו לאטו ויציר על הגליון אותות מרוּבּעות בכתב אשורית ואחרי כן הריץ ידו ויחל לכתוב כתב רועץ ביד ממהרת, רצוא וכתוב כמראה הבזק.

ר' קאפל הפ"ץ המלומד האחד בין חסידי קרימבילישק אשר ידע לכתוב עברית כתקונה יושב וכותב התנאים.

אך לא בנשימה אחת יכתוב כי רוַח ישׂים בין הפרקים לשאול את פי המחוּתּנים והחתנים בפרטי הדברים והשמות אשר לא נודעו לו וגם – לטעום לפעמים לגימא אחת עם חבריו מכוס של ברכה ולהמתיקהו בפיו בממתקים ובמגדנות.

בירכתי החדר ההוא נראה פתח פתוח כמחט סדקית ומבעד הסדק נראה בחדר השני נשים יושבות על מטה מלאה כרים וכסתות. כּוּלן צנופות מצנפות על ראשיהן ופאות נכריות או סמרטוטין ירקרקין ככרתי על פדחתן כי בעוּלות בעל הנה. ורק עלמה אחת גלוית ראש יושבת ביניהן. פניה מפיקות תוּמת נפש אבל גם סכלוּת מעט; שתי ידיה תלויות לה משתי צדדיה כשתי ידות מכונה. העלמה הזאת היא רחל הכלה והיא יושבת כרחל לפני גוזזיה נאלמה לא תפתח פיה! לובשת היא בגדי צבעונין, שרשרת זהב גדולה תלויה לה על צוארה, עגילים נוצצים בבדל אזניה, צמידים על ידיה וטבּעות על אצבעותיה; וכפי הנראה ערֵבים עליה מאד קשֻוּטיה אלה. כי היא מסתכלת בהם תמיד ומוספת למשמש בהם כל שעה; וכאשר תרים עיניה מן התכשיטין עפעפיה יישירו נגדה אל המקצוֹע השני, אשר אחרי התנור, כאִלו אין לה דבר עם כל הנעשׂה מסביבה. לימין הכלה מוסבּה אשה עודנה צעירה לימים, כבת שלושים או פחות מזה, לבושה בגד משי פסים ירקרק אדמדם; צוארה יתנוצץ בחרוזי פנינים; מחט זהב משוּבּץ אבן יקרה יאַחז פני לבושה על שדיה; ושרשרת זהב כבדה תסוֹב את צוארה ותלפת בעקלקלות עד לבה ושם תסתיר ראשה תחת קרסי הזהב אשר על אבנטה המחבק את מתניה מעל לירכיה. האשה הזאת כמעט כוּלה מקשה אחת זהב טהור היא – נחמה אשת ר' זכריה רדישקער.

לשׂמאל הכלה ישבה אשה באה בימים לבושה גם כן כאחת העשירות אך בגדיה חטובות כבגדי נשי הדור הישן. על צורוניה שני חרוזי פנינים גדולות כקטניות ושׂהרון זהב בתוכם יורד על לבה מול פניה, ועליו מצויר בצורות בולטות מעשׂה אליעזר המבריך את הגמלים ורבקה המשקה אותו מים מכדה, האשה הזאת היא בלומה אשת ר' יוחנן בעל משׂרפות היין מעשירות זרקישק. על ידה ישבה אשה שנית באה בימים, מלבושיה יגידו עליה שאיננה ממשפחת רוטהשילד ובכל זאת הושיבוה על המטה במקום נכבד על יד בלומה העשירה; כי האשה ההיא היא גיסה המַגדת, אשה מלוּמדת ובת תורה וכל הנשים יתנו יקר לה בשביל תורתה ויאמינו באמונה שלמה שאלמלא באה גיסה ריבה לעולם כי אז היתה בודאי יהודי-טוב באחד המקומות הגדולים. גם מלכה אשת ר' ירוחם בעל הרחַיִם שהוא גם גבאי חדש בחברה קדישא, גם פריידה אשת ר' הלל הבלן ועמה באה גרוּנה המַקזת דם ולאה העומדת על הטבילה ועוד נשים צעירות וזקנות עד כדי שלשים במספר כּוּלן יושבות צפופות בחדר צר ומשׂוחחות אשה עם רעוּתה ומסקרות ומבקרות אשה בגדי רעותה לגלות בהם איזה מום ופחתת, כדי לספר בהם ביום השבת הבא בבית הכנסת.

רק אשה אחת לובשת בגד צמר פשוט ושׂבכה חדשה בעלת פרחים רבים בראשה לא תשב תחתיה ולא תמצא מנוח לכף רגלה, כי אם תשוט בבית מחדר לחדר ומזוית לזוית, חוגרת סינר וצרור המפתחות בידה. היא גדולה בעלת הבית צופיה הליכות ביתה, מנצחַת ומשגחת על המשרתים והמשרתות לתת לכל האורחים חפצם ולהשׂבּיע לכל קרואיה רצון; היא תפתח ותסגור ארגזים וארונות, שִדה ושדות, תתן לרקחות ולטבחות ולאופות במדה ומדוֹת. תמהר אל בית המטבחים, להשגיח אל התנור והכירים, ומשם תחלוף אל חדר האנשים, חיש כמראה הבזק, להיטיב את הנרות ולראות אם לא יחסר להם המזג, ומשם אל בית הנשים שנית לשמוע את שׂיחתן, על אודות החתן, ולהשיב גם היא אמריה, על שׂיחת רעותיה.

הכי תתרומם גדולה בלשון חסידים בשם “בריה גדולה”! הכי מפקחת היא על בית המלון בזרקישק, ומנהלת אותו ביד חרוצים זה עשׂרים ושתים שנה לשם ולתהלה לכל עובר!

– מה נשתנו לטוב פני החתן למיום ראותי אותו אחרונה – אמרה נחמה – קרן עור פניו!

– מגנה את החמה ביופיו! – הסכימה על ידה בּלוּמה.

– שכינה שרויה עליו! – אמרה גיסה בלשון חסידים.

– כי סמך הטוב ידו עליו ויאצל מהודו עליו ויברכהו, – הבטיחתן גדולה השומעת את דבריהן מדי עברה.

– גם ברוך יהיה! – אמרה פריידה הבּלָנית.

– כשמו כן הוא, ברוך שמו וברוך הוא! – הוסיפה גיסה המַגדת.

– וזה השני, חתן ר' אייזיל מכאַנדיקעווע, גם פניו מאירים כפני ר' ברוכקע. חכמתם תאיר פניהם! – הוסיפה ותאמר נחמה באנחה מסוּתּרת.

– על מה את נאנחה, אחותי, – אמרה גדולה ותשב רגע אחד לפניה. – הלא בקרוב בית יעשׂה גם לך ה' כי נפקדתּ על ידי הטוב ב"ה; נכוֹן לבי בטוח כי כעת חיה אַתּ חובקת בן.

– לשׂמחה כזאת אשר אַתּ עושׂה היום עוד ימים רבים ועתים רחוקות!

– ולמה את דוחקת את השעה? – אמרה גדולה. – האם תחפצי שתהא זקנה קופצת עליך?

– לכּל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים! – שננה גיסה את דברי קהלת אשר שמעה אתמול בבית הכנסת.

– התדעי גדולה את אשר עלה על לבי ברגע הזה? – שבה ותאמר נחמה המתרפקת על בעלת הבית כילד שעשועים. – הבטיחיני כי תמַלאי חפצי ואגידנו לך.

– אם יהי לאֵל ידי לעשׂות – הרחיבי פיך ואמַלאהו.

– כאשר יחנני ה' ויפתח את רחמי בואי אַתּ ובני ביתך אלי לרדישק לשׂושׂ אתי ביום הברית של בני כאשר שׂשׂה אנכי עתה עמך ביום תנאי בתך.

– התשמעי? הרה היא! – אמרה בלאט לאה המטבּלת אל פריידע הבלנית. – מקוה שלנו גרמה! מה טוב חלקנו!

– ישׂמח לבי גם אני! – ענתה הבּלנית.

– אל תַשאנה את נפשותיכן על שקר, – השיבה נחמה אשר אזנה לקחה שמץ דבריהן. – לפי שעה עוד לא נראו בי שום סמני הריון אבל מַאמנת אנכי באמונה שלמה כי כקרוב תבוא שאלתי ותקוָתי יתן אלוֹה, כי הלא שמעתן את אשר נתן לי הטוב ברוך הוא לרפואה?

– לרדישק? – ענתה גדולה בתמהון כשמעה את חפץ נחמה, – הדרך רב ואני בעלת בית המלון, כי אישי על פי רוב עוסק בצרכי הטוב ברוך הוא, ואיככה אעזוב את פרנסתי וארחיק נדוד? דבר בלתי אפשרי אַתּ דורשת ממני, ידידתי!

– הוי עוסקת בחיי שעה! – הוכיחתה נחמה בקצף מעט. – מדוע נמנע אישי מנסוע למקריעוו וילך עמדי עד הלום? סגרי בית מלונך לשבועות אחדים או תניהו על ידי אחר ואם יהיה לך נזק אני אשׂא ואני אסבּול.

– נדבּר לעת מצוא עם איציק ונשמעה מה בפיו בדבר הזה. הלא עוד הזמן רב.

– גם הזווּג יבוא עמכם אחרי החתונה למז"ט, – עמדה נחמה על דעתה בקשי עוֹרף. – התלכי עמנו רחל?

הכלה התעוררה כאיש אשר יעור משנתו ותסב עייה ממקצוע החדר אל פני הנדברת עמה, וכחולמת בהקיץ נענעה ראשה ותאמר כמלתא בלא טעמא: הן!

ככה הקנתה נחמה פירות שלא באו לעולם ויתר הנשים הקשיבו קשב רב אל חלומותיה ואל דבריה.

בעוד אשר תנחומות אלה שעשעו נפש נחמה השתעשעו וָשוֹעוּ האנשים בחדר השני ביין ובספּוּרי נפלאות, מעלים את תורתו של הצדיק גרה ונוסכים עליה נסכים ומקטרים קטורת איש איש ממקטרתו אשר בפיו. הבית ימלא עשן ור' קאפל יושב וכותב התנאים.

– אבל הטוב שלכם עוד כוח עלומים כוחו, – נשמע קול ר' דוד לולב מדבר. – הראיתם אמש איך הוא מפזז ומכרכר בכל עוז?

– כן ירבה וכן יפרוץ, – אמר ר' תרטיאל. – במקום מצוה הוא תמיד קל כצבי וגבור כארי.

– עם כל אחד ואחד מאתנו קיים מצוַת כיצד מרקדין, – אמר ר' ירוחם מזרקישק.

– עם כל אחד ואחד! – קיים את דבריו ר' חוצפית, – לא השאיר שׂריד!

– וקודם לכן רקד כמה פעמים בפני עצמו, – העיר ר' מאיר, מחזיק בית הדוהר.

– מה היתה כוָנתו בזה? – שאל הלל הבלן.

– ריקא! – גער בו ר' לעמל. – מטייל ליה חנגא לבהדי דשכינתא.

כל היושבים הביטו אל הבּלן בעין תלעד על כי לא הבין מעצמו דבר פשוט וברור כזה.

– ר' למך! – אמר זכריה רדישקר אל החוזר, – השתא דאתית להכי הואילה נא ובאר לנו את מאמר הצדיק אמש בענין ההיכלות.

– האם במאמר אחד זכר הצדיק ב"ה את ענין ההיכלות? והלא בעשׂרה מאמרות דבר בהיכלות!

– כעת שזכר ר' תרטיאל את ר' שרענצעל שהלך לעולמו דבּר הטוב מענין שבעה היכלות.

– הצדיק אמר, – תקן ר' תרטיאל, – שבנשמת שרענצעל נתדבק ניצוץ מן ההיכל השביעי.

– ומה כונתו בזה? – שאל זכריה.

– פשוט מאד! – ענה ר' לעמל. – היכל ז' הוא ההיכל שנקרא שמרים של יין ואלו השמרים של יין כל השותה ממנו גורם מיתה לעצמו ¹⁰.

– הצדיק ראה באספקלריא המאירה אחרית שרענצעל, – אמר ר' תרטיאל ברוח כּהה. – התזכור, לעמל, את אשר אמר הטוב ב"ה עליו ביום החמישי העבר בשבתנו יחד על שולחנו?

– זכור אזכור ותשוח עלי נפשי! – אמר החוזר בדשנו את מקטרתו. – הטוב ב"ה אמר בזה הלשון: “שרענצעל! נשמתך איננה מסוגלת לקבל השפעת אלה הצנורות”.

– בזה הלשון ממש? – שאל הלל הבלן שלא היה בשירותא דצדיקיא.

– אות באות! – החליט ר' תרטיאל. – ומי האמין אז כי במלות האחדות האלה היה כלול גמר חתימתו של ר' שרענצעל ז"ל.

הנדבּרים נדמו כמו רגע, איש תפושׂ במזמות לבו.

– הלהזכיר נשמות באתם היום? – גער בם בעל הבית בחמה מדוּמה, – והבקבוק הזה עומד וצוֹוח ככרוכיא: דרשוני וחיו!

ובדברים האלה מזג ר' איציק את כוסו וישתהו בבת אחת וכל המסוּבּין מהרו ויעשׂו כמוהו.

– אשריכם, – הוסיף בעל הבית, – שאין ר' שפוֹך בתוכנו; הוא היה שופך עליכם חמתו על עלבון הכוסות. ר' קאפל! – שׂם המדבר פניו אל כותב התנאים, – מדוע לא בא אפרים אחיך?

– נתעכב בשביל ר' בונם החולה השוכב בביתו; אבל אמר לבוא ואולי עוד יבוא, – ענה ר' קאפל ממקום מושבו ולא הרים את ראשו.

– בין כך וכך אני אמַלא מקומו ואהיה שׂר המשקים, – אמר ר' איציק. וילך בבית לרַגל את השוּלחנות והצמצנות. והנה שמעה אזנו קול מריבה ומצה בין היושבים אל השוּלחן האחר.

– איש מתהלל במתת שקר! – אמר שמואל הבורסקי אל איש ריבו, – האתה החילות להראות לו את ידך החזקה?

– אנכי ולא אחר! – ענה גבריאל מנקה הארוּבּוֹת קשות.

– הכל יודעים שאנכי תפשׂתיו ראשונה בבית צוארו והדכיתיו תחתיו…

– אבל בטרם תפשׂת אתה שלחתי את מוטי ואפגע בו עשׂר פעמים; קליטא וברקוס עדים בדבר.

העדים נענעו בראשם מלמעלה למטה נענוע כהודאה דמיא.

– כמה לקה במוטך? – קרא שמואל – עשׂר מכות! ובידי לקה חמשים ומאתים מכות.

– ריקנין! – התערב ר' איציק בדבריהם. – בקבוקכם מלא ואתם ריקים!! ובמה אתם עוסקים? הראיתם שני אנשים חסידים נצים.

– מחלוקת לשם שמים היא, – ענה רפאל הסנדלר.

היה אתה לדיין בינינו, ר' איציק, שׂם שמואל הבורסקי פניו אל בעל הבית. – הלא אתה היית עמנו הלילה בהצותנו את היוָן על יד חצר שׂר הגדוד.

– הייתי, – ענה ר' איציק בגאוה, – וחרשתי גם אני על גבּו.

– והנה גבריאלקע מתפאר כי הוא היה הראשון אשר התגרה בו; ובאמת אני תפשׂתיו…

– רב לך, שמואל, – פסק ר' איציק את דבריו. – הטרם תראה כי מתחבולות הס"ם הוא כדי להכשילך בעווֹן רדיפה אחרי הכבוד וקנאת איש מרעהו. הרף מאף ועזוֹב חמה; כולנו היינו הראשונים בדבר מצוה זאת. כולנו כאיש אחד חברים, כי חברים כל ישׂראל וכל ישראל ערבין זה לזה. הבו בקבוקכם הלום, הריקוהו ואחר תדבּרו.

והקרואים שמעו בקול מוכיחם וישבתו מריב וימַלאו איש כוסו וישתו עם בעל הבית. ויאמר אליהם שְנוּ וישנו; ויאמר שלשו וישלשו.

– המשל אומר: “לעולם השלישי חביב!” ¹¹– אמר ר' איציק ויסוֹב מעליהם.

– טוביה חטא וזיגוד מינגד, – אמר ר' תרטיאל, ויגש אליהם ומקטרתו בין שיניו. – אתם הכיתם את היוָן ואת ר' בונם נשך הכלב.

– ומה שלומו של ר' בונם? – שאל ר' חוצפית. – אנכי לא ידעתי כי יצאתי את קרימבילישק בטרם בוקר.

– מכתו אנוּשה, – ענה בענדעט האומן. – אבל הרופא מבטיח כי אין חשש סכנת נפשות.

– האם בא הרופא לראותו? – הוסיף הראשון לשאול.

– היום בבוקר בקרהו הרופא ויצו להושיב לו עלוקות סביב מקום הנשיכה.

– עלוקות! – קרא ר' לעמל בינתים. – עתה מבין אנכי כּוָנת הצדיק!

– איזה כוָנה אתה מבין, ר' לעמל? סַפּרה נא לנו! – בקשו כל היושבים.

– היום בבוקר כשמוֹע הטוב ברוך הוא את מקרה הלילה קראני אליו ויאמר: ספּר נא לי מה היה הדבר! וכשספרתי לו דבר דבור על אפניו נענע בראשו וישרוק בשׂפתיו ויאמר: “לעלוקה שתי בנות הב הב הוא כלבא דממנא על גיהנום דצוח הב הב” (hau, hau!)¹². עד עתה לא זכיתי להבין את הפנימיות של דבריו הקדושים, ועתה רואה אנכי אותם כבאספקלריא המאירה: רמז בזה שצריך להושיב עלוקות על מקום נשיכת הכלב.

– פלאי פלאים, – קראו כל השומעים, – ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא!

גדולה נכנסה מן הפרוזדור ותּשקף בחפזון על השולחנות ותגש אל אחד הארגזים ותקח את אשר לקחה ותכּנס לחדר הנשים; וכשנכנסה נכנס עמה ריח ניחוח ריח בית המבשלות. ושמואל הבורסקי ורפאל הסנדלר שהיו ידועים לזוללי בשׂר שאפו הרוח ויריחו את ריח בגדיה וירד רירם אל זקנם ויאמרו בלבם: ראֵה ריח גדולה כריח גן עדן וריח שׂלמותיה כריח תורים ובני יונה ממוּחָיִם וצלויים שמצטמקים ויפה להם! אשרי עין ראתה כל אלה הלא לריח אף כּלתה נפשנו!

משלוּ ברוחכם גבורי כוח, מכּי היוָן בעָברה, מרגיזי עיר בעתּוֹתי לילה. כבשו יצרכם וחַכּוּ לאומנתו של ראובן הגבּן! בּעתּה יחישנה! בודאי אית גם לכון חולקא בגויהו, למר גדפנא, ולמר אטמא! הכי הכינה גדוּלה את כל הגדוּלָה הזאת למכור באטליז? הכי אחרים יאכלו ואתם תרעבו או לנגדכם יהיו זרים אוכלים אותה ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תּילילו?? –

– הביטי נא את שרשוֹת גבלוּת זאת מעשׂה עבות, – אמרה גדולה בחדר הנשים לבלומה, ותקח את השלשלת מעל צואר הכּלה היושבת כּתומר מקשה ותושיטה לבעלת משׂרפות היין.

בלומה שקלה את השרשרת על כף ידה כמבינה בדבר ותאמר: חמשים אדרכמונים משקלה.

– וראי נא גם ראי את הצמיד הזה; מה טוּבו ומה יפיו! התבונני נא על הברקת האחת המתנוססת בטבעת הזאת!

בלומה מלאה את פיה תהלת התכשיטין, מקצתה באמת ומקצתה כדי לעשׂות נחת רוח לגדולה ולכבּדה נגד כל נשי זרקישק.

הנשים החלו להושיט את הצמיד מיד ליד ולהתפלא על יפיו, אך רחל פשטה ידה ותחטוף עֶדיה וחליָתה ותשׂימם עליה, כילד החרד למעשה צעצוּעיו לבלי יחוּלל ביד זרים ולבלי יאבד.

– ראיתי גם את המתנות אשר זִמן ר' חייקעלע לכלתו, – אמרה גדולה, – ואינן מגיעות לקרסולי כלי חפץ אלה. לא מנהון ולא דכוָתהון.

– הגם החתן השני עתיר נכסין הוא? – שאלה מלכה בעלת הרחַיִם.

– לשניהם יש ממון קורח. מכרי זהב להם בהרי חושך.

– בהרי חושך? – שאלו אחדות מן הצעירות היושבות שמה. – איפה הם הרי חושך?

– הרי חושך נמצאו מעבר לנהר סמבטיון, – הורתם גיסה המלוּמדת.

נשי זרקישק מצאו קורת רוח בתשובת המַגדת ולא הוסיפו לשאול עוד.

– אבל החתן דנן עשיר הוא הרבה מאד מרעהו אשר בא אתו לקרימבילישק; גם במעלות רוחו יתרון לו על חברו כיתרון האור מן החושך.

– האם גם בר תורה ובר אבהן הוא? – שאלה גיסה בלאט.

– דבר לאט עמי היום בבוקר ר' חוצפית המתורגמן, – אמרה גדולה – כי ר' ברוכקע מוכן ומזומן להיות יהודי-טוב בּכּל מכּל כּל כיום הזה.

התפלאות הנשים עלתה עד למעלה.

– המאוּשרת! – אמרו רבות מהנה.

– הכל תלוי במזל! – הוסיפו האחרות.

טו: קריאת התנאים

הבקבוקים יתרוקנו והשותים יתמלאוּן. מעט מעט תּחל החדוָה להגָלוֹת ולהראות בין הקרואים; רק שני החתנים והמחוּתן השני יוצאים מן הכלל. שנים הראשונים יושבים בכובד ראש, לא ישתו מאומה ולא ירבו שׂיחה עם הקרואים ולא בינם ובין עצמם אף לא יביטו איש בפני רעהו.

– למה תהיה כאיש נדהם, – הפציר פעמַים שלוש ר' איציק בחתנו בברוך, – טעום מן הגביע הזה וייטב לבך.

– לא אוכל לשתות היום, ראשי עלי דוָי! – ענהו פעם בפעם ברוך כּחש-לו.

– אל נא ר' איציק, – אמר ר' זאנוויל לעזרת החתן, – אל נא תפצר בו; חתן דומה למלך ואַל למלכים שתוֹ יין.

וירף ממנו.

ואייזיל מתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה כאשר יהלך איש על הגחלים; ואלמלא היו עיני הרואים משוּחדות מן היין היו רואים כי המחוּתן השני איננו מוצא מנוח לכף רגלו, ועל כן הוא מודד בשעלו את החדר לארכו ולרחבו. שקעה האש במקטרתו, מגבעתו בעלת הזנבות נעתקה ממקומה ולא ישׂים על לב.

– עצבוּת זו על שום מה, אייזיל? – גער בו ר' איציק. – האם לא נשף חשק היום לנו?

– אזכרה את אשתי ואת בני ואהמיה! – ענה אייזיל כמעט בעל כרחו.

– הלא בוש תבוש! – יִסרו ר' איציק. – הנך מתחטא ומתפנק כבן קטן שיש לו געגועין על אמו. אשתי ובני! בקרוב תראה אשתך ובניך! גם חתן תביא לבתך – ומה אתה חסר עוד? ולמה כוסך עומד מלא על גדותיו ככוסו של אליהו בערבי פסחים ואתה ישן כאן ורואה חלום באספמיא?

ולהנצל מפני נוגשׂו אשר לא יתן דמי לו הגיע אייזיל את הכוס על פיו ויגמא ממנו כמלוא לוגמיו.

– עד זבולא בתריתא! – נתן ר' איציק עליו בקול נגיד ומצוה אשר אין להשיב.

אייזיל עשׂה רצון הנוגשׂ בו ויהי לו כפיטוּרא בפי וֵשט.

ולהסתיר מבוכתו מעט מעיני הסובבים אותו השקיף בעד החלון ויאמר: ליל אופל וצלמות הלילה, כאחד משלשת ימי אפלה.

אבל מאין בא הרוח הרע אשר יכפּה את האנשים העליזים האלה ויענם ביום שׂמחת לבם? האף אוּמנם יש כליות מיסרות בחיק פועלי אָון, או יש נחַש באדם ונבואה קטנה בלב בן תמותה?

– עתה יבואו נא ויחתמו המחותנים והחתנים והעדים! – קרא ר' קאפל ויקם מן השולחן. פקודת סופר התנאים נעשׂתה.

– החזק את הקולמוס כראוי, – אמר ר' קאָפל אל ר' איציק, בראותו את העט יחוג וינוע בין אצבעות המחוּתּן הראשון, – פן תקלקל לי את הגליונות הכתובים.

– אל תירא ואל תּחת! – ענה ר' איציק ויחתום את שמו ושם אביו. – לא אקלקל ואם אקלקל כל המקלקלין פטורין.

– גם ידיך אייזיל רועדות – אמר ר' קאפל אל המחוּתּן השני בחתמו על התנאים שלו. ולא הפלָה הפ"ץ בין הידים הרועדות מטעם היין ובין הרועדות מרוגז לב.

– לפי כתיבתך נראה שלמדן גדול אתה, – אמר ר' קאפל בלאט אל ברוך אשר כתב את שמו בקושי גדול ובאותיות פורחות, שכמעט אי אפשר לקראן.

– ואני עוד למדן יותר גדול ממנו, – אמר חייקל בבוא עתו לחתום. – אינני יודע כלל לכתוב. אבקש את כבודך לחתום במקומי.

– הכל מוכן ומזוּמן! – קרא ר' קאפל. – הבה נקרא התנאים.

– הס! – קרא ר' איציק. – התנאים נקראים!

ויעמוד ר' קאפל על רגליו ויקרא בקול גדול:

“למזלא טבא, יעלה ויצמח לאלפי רבבה, כדאמרינן במערבא, מצא אשה מצא טבא. המגיד מראשית אחרית, יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית, שנדברו והותנו בין שני הצדדים היינו בין ר' יצחק בן שלמה רובע הרב מקרוזישק העומד מצד בתו הבתולה המהוללה מרת רחל ובין החתן ברוך בן קלונימוס העומד מצד עצמו. החתן התחייב לשׂאת את הכלה רחל בחוּפה וקדושין כדת משה וישראל…”

– המרוצה אתה לתנאי זה, ברוך?! – פסק ר' איציק את דברי הקורא ויספוק את כפיו על השולחן כי עברו היין.

– מובן מאליו, – ענה הנשאל בלחש.

“החתן התחַיב לתת להכלה מתנות ותכשיטין כמנהג נגידים…”

– נתונים נתונים התכשיטין, – פסק עוד פרם ר' איציק את הקורא. – סמי מכאן התנאי הזה.

– למה לי למחות ולקלקל? – אמר ר' קאפל. – טוב כי תתן להחתן שטר קבלה על התכשיטין.

“המחוּתּן רובע הרב ר' איציק מתחייב ליתן נדוניא לבתו אלף כסף”, – הוסיף ר' קאָפל לקרוא מעל הגליון לפניו, – “ולהשליש ביד השליש המרוצה לשני הצדדים שלשים יום קודם החתונה…”

– זנב הלטאה שמפרכסת! – קרא ר' יצחק בטעם היין. – להשליש בידי השליש! שלשים יום קודם! אינני צריך לא לשלישים ולא לשלשים! תיכף ומיד אנכי מַרצה המעות מידי לידו ממש מוכן ומזומן עד פרוטה אחרונה. גדולה הביאי את הכסף המתוּכּן לנדוניא.

אשת רובע הרב לא שנתה אחרי פקודת אישה ובעלה ותביא תכריך שטרות המלך ותתן לאישה עמה ויציקם לפני החתן.

– קחה לך אשר לך, בחור, – קרא בנפש רחבה; – אין לי דין ודברים עמך עוד מהיום והלאה.

החתן לא ערב את לבו לאסוף את הכסף מעל השוּלחן.

– קחה, בחור! – נתן ר' איציק עליו בקולו. – אנכי מצוך היום, קחה ושׂימם בחיקך.

– אין מסרבין לגדול! – אמר ברוך, וישׂם את תכריך השטרות בחיקו.

– יחדיו! – לחש לו באזנו שכנו הקרוב אליו ואיש לא שמע.

ברוך רמז בעיניו ושתק שתיקה כהודאה דמיא.

“החתונה תהיה למז”ט ביום הקצר הבע“ל”, כלה ר' קאָפל לקרוא.

“נאום יצחק בן שלמה ונאום ברוך בן קלונימוס, נאום תרטיאל בן שמעיה עד ונאום יחזקאל בן גמליאל עד”.

– מז“ט, מז”ט! – קראו בקולי קולות כל הנועדים בחדר האנשים ופתאום לפתע נשמע מחדר הנשים קול שבר נֵבל יוצרים אשר השליכה לארץ נחמה בחזקת היד.

חכּו חכּו, עמא פזיזא! – קרא ר' קאפל אל הנשים, – נשוב נקרא תנאים אחרים.

– קרא לך תנאים כנפשך שׂבעך, – ענתה גדולה מעל סף חדר הנשים, – המבלי כלי חרס וכלי זכוכית בזרקישק?

ור' קאפל שב ויקרא בקול רם: “למזלא טבא כו' שהותנו ונדברו בין שני הצדדים בין ר' אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע העומד מצד בתו הבתולה שפרה ובין החתן הבחור חייקל בן זבולון העומד מצד עצמו. החתן ישׂא את הכלה לו לאשה בחוּפה וקדושין כדת משה וישׂראל. המחוּתּן ר' אייזל התחַיב להחזיק את הזווּג שלש שנים על שולחנו ולתת להחתן שטר חצי זכר. החתונה תהיה למז”ט בעת היריד בכאַנדיקעווע על הוצאות אבי הכלה. נאום יצחק אייזיק בן גרונם ונאום חיים חייקל בן זבולון במס“ק, ונאום זאנוויל בן שלום עד ונאום זכריה בן ישׂראל עד”.

הקריאה הזאת נעשׂתה מראשיתה עד סופה כתוּמה בלי פסקא באמצע פסוק. ואיש לא שאל מה תקפו של שטר חצי זכר זה? היש לר' אייזיל דבר להנחיל לביתו אחריו ואם יש לו במה להחזיק את הזווּג שלש שנים על שוּלחנו. ככלות הקריאה השנית השליכה גדוּלה בעצמה קדרת חרס ותפוצצה ברעם וברעש וקול הקורא מזל טוב עלה מחדש וגדולה ואַמהותיה החלו להגיש רקועי פחים מלאים ממתקים ומעדנות לכל הקרואים והקרואות.

– מה הנה מתלחשות אשה אל אחותה? – שאלה בחדר הנשים נחמה את גדולה בעלת הבית בהגישה לפניה סף בדולח מלא מיני טגון וכוס יין מתוק, ותּראה על בלומה ועל מלכה והיושבות סביבן. – מה הנה נדברות בלאט אשה לרעוּתה זה רגעים אחדים, מורות באצבע עלי ומניעות ראש?

– בלומה הכבודה! – אמרה גדולה, – האם בסודות וברמזים את עוסקת היום? אולי תוכלי לגלות גם לנו סתרי תורה אלה.

– בקשה גדולה יש לנו אל נחמה הגבירה! – ענתה בלומה. – עשׂי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם.

– דבּרי אשה כבוּדה! – ענתה נחמה רצון. – מה תאמר נפשך ואעשׂה לך?

– נשי זרקישק הנועדות פה חפצות לראות את החמדה הגנוזה אשר זכית לקבל מידי הטוב ברוך הוא.

פני נחמה חָורו כשׂיד. הדבר הזה לא דמתה ולא עלה על לבה.

– התח-תו-נים? – הוציאה בכבדות פה, כי מרוב הפחד כמעט יבשה לשונה.

– התחתונים! – אמרה בלומה בשׂפה ברורה. – בנות ישׂראל בזרקישק חפצות להראות כמה מחבבות הן את התחתונים של הטוב ברוך הוא ועל כן צוי נא חסדך ויביאום הלום ונראם עין בעין.

– מאין אביאם? – ענתה נחמה אחרי שוב רוחה אל קרבה. – הלא אתי המה, על בשׂרי אשׂאם לא יִזחו מעלי עד אשר יפקדני ה' בפרי בטן; כי כן צוּויתי.

– אם כן אפוא על נקלה תוכלי למלא משאלות רבות מאחותיך הצמאות לחסדך.

– אבל איכה אעשׂה הדבר? תבוא נא כל אחת ואחת עמי החדרה ואַראה לה את העור הגנוז.

– הלא טוב לך כי תפשטים מעליך רגעים אחדים ואחר תשובי ותלבשים.

חרדה אחזה את נחמה כשמעה את בקשת בלוּמה, וכל הנצבות תמכו בדבריה מזה אחת ומזה אחת: אל תשכחי נדיבה, הוסיפו כל הנצבות לחַלות ולחנן, כי זכות הרבים תלויה בך.

לבב נחמה יתמַה וירופף מבקשתם.

– נשמעה מה בפי גיסה המלוּמדת, – אמרה. – מה דעתך בזה חַכמת נשים?!

– זכות הרבים הוא דבר גדול! – ענתה הנשאָלה בנחת. – הקב“ה רצה לזכּוֹת את ישׂראל לפיכך הרבה להם מצווֹתּ ואשרי מי שיש בו ממדותיו של הקב”ה.

שמעה נחמה ותּפּת. ותבוא לאה המטבּלת עמה החדרה ותעזרה לפשוט את המכנסים מעל בשׂרה, ותצא נחמה ומכנסיה בידיה.

כל הנשים מסביב התנפלו עליה כאשר תעשׂינה הדבוֹרים ונחמה הרימה את המכנסים הגבּה למעלה ותּראם לרעוֹתיה פנים ואחור מכפתור ועד שׂרוך נעל בכל דקדוקיהם ופרטיהם. פצו את פיהן כל הנשים ועיני רבות מהנה זלגו דמעות מהתענג ומרוב חבּה. אז תגש גיסה המַגדת ותַּגע את ראשי אצבעותיה בתחתונים ותשק ידה למו פיה. ראו כל הנשים ותמהרנה לעשׂות כמוה, ותבואנה כל הנשים אחריה לנשק להם ולהראות “כמה מחבבים הם את התחתונים” ונחמה מַחזקת את מכנסיה כנשׂוא נס הרים מרום ונשׂא וגבוֹה מאד ומהם לא תזוע ויהי ידיה אמונה עד תום כל הנשים. בעת ההיא פחד ורחב לבב נחמה ותאמר בלבה: אני ואפסי עוד! ולמי כל חמדת בנות ישׂראל אם לא אלי ואל מכנסי!

– אויה לי! מה זה עשׂה אלהים לנו? – קראה פתאום גדולה ותּנַתּר ממקומה כאיש אשר נשכוֹ נחש.

מפני השאון אשר קם ביניהן על דבר המכנסים לא שמעו ולא ראו הנשים את אשר נהיה בן כה וכה בחדר הגברים.

טז: חרדה

ר' קאָפל כּפל את גליונות התנאים, ארבעה במספר, ויושיטם לשני החתנים והמחוּתּנים ויניחום בחיקם. ור' איציק לקח כוס מלא בידו ויגש אל אייזיל והוא עודנו תפוּשׂ במזמות לבו ועוד לא השיב ידו מחיקו אר הניח בו את גליונו.

– ואתה בכל אלה עודך מחזיק בעצבותך ולא תצהיל פנים! – הוכיחו וידבר אתו קשות אחרי אשר חזרה הכוס חלילה על כל המסבּה פעמַים שלוש. – עתה הלא היה תהיה כאחד האדם! החתן לבתך תשׂא בחיקך, ומה עודך חסר? פצה פיך וּשתה את אשר אני נותן לך.

– כבר שתיתי ואין השתיה פועלת עלי מאומה; עתה לא אוּכל עוד לשתות, – ענה אייזיל ויַרחק את הכוס ממנו.

– ומדוע?

– לא ידעתי טעם לדבר, אבל אין נפשי לשתות. אינני בקו הבריאות.

– אינך בקו הבריוֹת – גער בו ר' איציק. – טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו.

ויַשׂט ר' איציק מעליו ויֵשת בעצמו מן הכוס אשר הכין לו.

אייזיל הוציא את ידו מחיקו ויצת אש במקטרתו ויוסף להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ויגש ויבּט בעד החלון ויאמר עוד הפעם: הלילה חושך אפלה!

– יקחך אופל, ראש צלם! – גער בו ר' איציק. – אתה נתון בתוך האורה למה אתה מביט אל תוך החשכה?

– אוי! – קרא פתאום ר' אייזיל ויפּל את מקטרתו ארצה; דמות כמראה איש נראה לי נצב על יד החלון; כמדומה לי שיוָן הוא.

– השׂטן נזדקר בך היום, אייזיל! – הוסיף ר' איציק. – חזיונות תראה, יוָנים אתה רואה! אולי הוא היוָן אשר הכיתם הלילה.

– טעות היתה בידך, ר' אייזיל! – הבטיחו ר' זאנוויל ויבט גם הוא בעד החלון. – אינני רואה כל מאומה.

– חוּצפית! – שׂם ר' איציק פניו אל המתוּרגמן שעשׂה היום בבוקר בביתו כאדם העושׂה בתוך שלו. – איפה הנחת את הקופסא החתומה שבאה היום בבוקר?

– הקופסא של היין הישן שגושפנקא של הטוב חתום עליה? – ענה הנשאל. – במרתף בשוּרה הראשונה היא מונחת, משׂמאל איש בבואו. המשרת יודע מקומה.

– לך, – אמר בעל הבית אל המשרת, – הביאה שלשה בקבוקים מן הקופסא ההיא. – אם זה לא יושיעך, – אמר אל אייזיל, – שוב אין לך תקנה!

המשרת לקח את מפתח המרתף ויצא וכרגע שב וקרא:

– אהה אדוני, חַיִל סובב את הבית!

– מה אתה דובר? – קרא ר' איציק אשר לא האמין למשמע אזניו.

– אנשי חיל נסבו על הבית מקצה; אין יוצא ואין בא!

כקול רעם מפוצץ מעצם השמים לטוהר כן פּרפּרה השמועה הנוראה הזאת את לבות הקרואים הבוטחים והשאננים. איש איש מהם ידע כי בכפו דבק מאוּם ואיש איש שאל את לבו: בשלמי הרעה הזאת לפתע פתאום.

פני החתנים חָורו כשׂיד.

– אבדנו, אבדנו! – אמר חייקל בלאט אל ברוך. – בא קצנו, כי בא קצנו!

לא עמד רק לב ר' איציק בעל הבית יען כי טעם היין בו עוד לא נמר.

– למה המה נסבּים עלינו? – אמר ויקם ממושבו. – מה המה חפצים? הניחו לי ואלכה ואשאלה את פיהם. ויגש לפתוח הדלת.

ברגע הזה נפתּחה הדלת מעצמה, אבל בפעם הזאת לא נפתח הגן-עדן, לא נכנסה גדוּלה ולא נכנס עמה ריח בני יונה צלויים, כי אם נפתח גיהנום ונכנסו יוָנים אנשי הצבא ונכנס עמהם ריח ירקות כבושין ומי שלקות.

בחדר בא אוכתּינוס פקיד הגליל בקרימבילישק, יורקמי שׂר החלוצים-התרים, נציב העיר זרקישק, שַמְשְרַי בְעֵל-טְעֵם וסופרו של אוכתינוס, גמגימא ראש השוטרים. ארבעה אנשים מסביבות העיר לקוחים לעדים, ועשׂרה קזַקין – הה, לא כקזקין המתחפשים אשר סבּו את מרכבת הכבוד של ר' לייבעלע, כי אם קזקין אמתים, הגוי המר והנמהר מעל שׂפת נחל דן, אשר בבוא יום פקודה נער לא יחמולו ופני זקנים לא יהדרו, חרבם תלויה בנדנם על ירכם, ורצועותיהם בידיהם – רצועות כשרות, רצועות של עגל כפולות שמונה. בעד הדלת נראו בפרוזדור אנשי חיל מזוינים ואל כל חלון וחלון נצב איש חיל לבלי ינוס נס ולבלי ימלט פליט.

כל הקרואים גלו את ראשם פעם אחת, הרם המצנפת והסיר השטריימל; ותּכסמוֹ פּלצוּת.

דממת מות שלטה בבית; אין דובר דבר, כי גדול הפחד מאד.

– איציק בעל הבית! – פתח הפּקיד את פיהו, – בביתך יגורו שני בחורים אורחים מקראַמפּוּן ושמותיהם ברוך וחייקל!

– כן הוא, אדוני הפקיד!

– אַימוֹ?

– הנה הנם לפניך בזה, – אמר ר' איציק ויורה באצבע על שני הבחורים העומדים ורועדים כעלה נדף.

– מה שמך? – שאל הפקיד את אחד הבחורים.

– ברוך בן קלונימוס! – ענה הנשאל ברעדה.

– תלמיד עוזר בבית הצורף-בזהב עוואַלד בקראמפּון?

הנשאל הניע בראשו לאמר הן.

– ואתה חייקל בן זבולון שוליא דנגרי משם?

– כן הוא, אדוני! – ענה הנשאל בקול כאוֹב מארץ.

– אתכם בחורי חמד אני מבקש. סְקפוּרטיא! אַפּראפרב! – אמר אוכתינוס לשני שׂרי עשׂרות מן הקזקין, – קחו את שני הבחורים האלה ושׂימו אותם בכבלים. אבל בראשונה חפּשׂו את בגדיהם ומַששו את כליהם.

קול אנחה דקה כאנקת מות נשמע הולך מסוף החדר ועד סופו.

– מה אדוני הפקיד עושׂה? – הואיל ר' איציק להעיז פניו בפני פקיד הגליל. – מה עוֶל מצאת בשני הבחורים כי תענם ותאַסרם? שניהם בני טובים המה ויודעים חכמה נסתרה; האחד מהם חתן לבתי, ואתה באת ותערבב את שׂמחתנו. מה זה ועל מה זה?

– ר' איציק! – אמר הפקיד בקרת רוח, – לולא ידעתיך לאיש תם וישר כי עתה לא נשׂאתי פניך לדבריך הקשים כגידים. בכל זאת איעצך השמר והשקט ואל תתגרה ברעה והניחה לי לעשׂות כאשר נוּטל עלי מטעם המלך ודתיו. צר לי כי נפל בגורלי לערבב שׂמחתך, אבל מדת הדין לא תדע רחמים ואין משׂוא פּנים לפניה. יהיו להם הבחורים האלה בני טובים; את אבותם אינני מרגיז מקברם; ינוחו על משכבותם! רק את חכמתם הנסתרה אנכי מבקש; בשביל כך באתי.

שני הקזקין מששו את בגדי השבויים ויוציאו מחיק ברוך את תכריך השטרות, וימסרוהו לידי הפקיד.

– אדוני! – אמר הפקיד לשׂר-החלוצים ולהעדים אשר באו אתו, – גשו הלום ומנו את הכסף וחתמוהו בחותמכם.

– אלף כסף – אמר אחד העדים אחרי מנותם את השטרות ויושיטו את התכריך סגור וחתום לאוכתינוס.

הפקיד מסר את תכריך השטרות לאיש סודו לפקדון.

– הכסף הזה שלי הוא! – אמר ר' איציק. – לנערים האלה לא היה כסף מזומן בלתי אם כלי זהב ודברי חפץ היה להם.

– ואיה כלי הזהב ודברי החפץ, קנין האנשים האלה? – שאל הפקיד.

– מכלי חפץ אלה נתן ברוך מתנות לבתי הכלה כמדוּבּר בתנאים, הנה היא בחדר הסמוך. אם אותם תקח לך קח, והשיב לי את הכסף. הכסף הזה לי הוא. חי ה' אשר עשׂה לי את הנפש! כל הון ביתי אתה לוקח.

– הכסף לא אוכל להשיב לך לפי שעה אחרי אשר נמצא בחיק השבוי; אם שלך הם ולקחתם בפלילים, לא יאבדו. והתכשיטין שאמרת אקח על פי הודעתך כי קנין האסיר המה. לכה נא אתי.

והפקיד שם פניו לחדר הנשים ושׂר התרים וראש השוטרים ושני קזקין ור' איציק בעל הבית אחריו.

ובחדר הנשים עמדה נחמה וגם נצבה ובימין רוממה החזיקה את מכנסיה מכנסי העור והנשים סבּוּה ויקיפוּה וישיתו לבם לחֵילה עד כי ברגעים הראשונים לא ראו את האורחים החדשים הבאים אליהם החדרה ולא ידעו מכל הנעשׂה מסביבם דבר. גדוּלה ראתם ראשונה וכמעט פּרחה נשמתה ותזעק זעקה גדולה ומרה: אויה לי! מה זה עשׂה אלהים לנו?

– אל תפחדי ואל תצעקי, בעלת הבית, – הרגיעה הפקיד. – לא אוֹכלי אדם נחנו; לא יפול משׂערתך ארצה.

– בתי! – אמר ר' איציק בקול ענוֹת חלושה, – נַצלי נא את עָדיך והבי הלום.

– את תכשיטי! – קראה רחל בקול תחנונים ותשׂם את ידיה על לבה להגן עליהם.

– תּנים הלוֹם; האדון דורש אותם! – אמר אביה, ויתמוך ידיה להסירם ויסר מעל בתו את שרשרת הזהב, את הצמידים ואת טבעות הזהב ויסגירם אל הפקיד.

– אהה תכשיטי תכשיטי! – יִללה הכלה השדודה ותתנפל על המטה אשר היא יושבת עליה ותסתר פניה בכפות ידיה ותבך בקול גדול ובדמעות שליש.

אז הרימו כל הנשים אחריה קול בכי וקול זעקה.

– פחד ופחת היה לנו! – קראה גיסה המגדת.

– הַשֵאת והשבר! – ענתה בלומה אחריה.

– ממרום שוּלח אש בעצמותי! – יללה מר גדוּלה.

ולאה המטבלת ופריידה הבּלנית פרשׂו בידיהן ותגעינה כשור פר טבוח ברוב סימנים.

– גרשו את המכשפות האלה מזה! – צוה הפקיד. והקזקין ואנשי החיל מהרו לעשׂות רצון קונם.

בתוך המהומה ראה אחד הקזקין את נחמה מַחזקת במכנסי עור בידה.

– יהודית! – אמר הקזק. – איפה לקחַתּ את המכנסים האלה ולמה המה לך? תנים נא לי ואלבשם כי שלי בלו מרוב ימים.

ולא חכה הקזק לתשובתה ויגזול את המכנסים מידי נחמה ויצפינם במַכפּלת בתי ידיו הארוכים והרחבים.

– אויה לי כי נדמיתי! – צעקה האוּמללה בקול פחדים. – זכריה! זכריה! התחתונים! התחתונים! אהה שכוֹלתי שכלתי!

לשוא תתיפחי, אמוּלה! זכריה איננו ומושיע איננו, גם קולך לא ישמע בתוך המהומה והמבוסה. והתחתונים נגנזו – אבדו ואין אומר השב!

בינתים צלחה בידי ר' חוּצפית השתדלן לגשת אל שמשרי איש סודו של הפקיד.

– אדוני! – נסה השתדלן ללחוש לו באזנו וירזום לו בעיניו: – האם לא תכירני?

שמשרי הפנה לו עורף ויבליע בין שניו:

– אין כאן המקום!

ור' חוּצפית נסוג אחור.

ואוכתינוס הפקיד לקח מידי ר' איציק את תכשיטי הכלה ויתנם על יד איש סודו בשובו אל חדר האנשים.

וחייקל וברוך מלוּבּשים בגדי חתנים, פּאותיהם מסוּרקות ועשׂויות תלתלים ושטריימליהם בראשיהם עומדים כפותים ידיהם על שכמם; ראשיהם הורידו לארץ וידמו כמו אבן, וקזקין עוטרים אותם מסביב.

– ומי זה ביניכם אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע? – שאל הפקיד את ר' איציק.

ר' איציק נשׂא עיניו בבית ולא ראה את אייזיל ויחריש ולא ענה דבר.

– לא היה בזה אייזיל בן גרונם מכאַנדיקעווע! – העז לאמר בפניו ר' חוּצפית.

– שקר אתה דובר, נבל! – קרא הפקיד בזעפוֹ ויגש ויך לחוּצפית על הלחי. – שני חתנים לכם ואיה המחוּתן השני?

החסידים תמהו איש אל אחיו: מאין ידע הערל את כל אלה? אבל אין עונה דבר.

– מי בכם אייזיל כאַנדיקעווער? – קרא הפקיד בקול פחדים וירקע ברגלו על הארץ וינועו אמות הספים. – הוציאו לי את האיש ההוא פן אאסור את כוּלכם בכבלי ברזל.

אוי נא לי! – נשמע קול ענוֹת חלושה מתחת השולחן אשר שם נחבא המחוּתּן השני להנצל מן הרודפים ולא יכול עוד להתאפק מעקת לב ומקוֹצר רוח.

– מי הוא זה שמה הרובץ תחת השולחן? – אמר הפקיד. – הוציאוהו ונראהו עין בעין.

הוציאו את המחותן מתחת השולחן. פניו חמרמרו מני פחד, שׂער ראשו פרוע, כל בגדיו התקלקלו ומגבעתו העגולה כלבנה במלואה מושלכת לארץ; תרמסנה רגל רגלי הקזקין.

ויגש אליו הפקיד ויאמר: האתה הוא אייזיל בן גרונם? ויאמר: אָני.

– ואיה מכתב המסע שלך?

– הטוב ברוך הוא… – החל אייזיל לגמגם בלעגי שׂפה.

– השמים שמים להטוב ברוך הוא, – ענה הפקיד מהתלות, ולנו נתּנה ארצנו לממשלה, ובלי מכתב מסע אין רשות לעובר ושב לנסוע בארץ. – סקפורטיא, קחה את המחותן ושיתהו נוספות על החתנים.

– ואיה מקום משכן שלשת האנשים האלה? – שאל הפקיד את בעל הבית.

– גרים הם פה אתי בעלית הבית, – אמר ר' איציק.

– ואיככה זה תקבל בבית מלונך אורחים אשר כל כתב וכל מכתב אין להם! – נענה יורקמי שׂר החלוצים בינתים – אדונַי, דורש אנכי שיכּתב הדבר הזה בספר ובעל המלון יֵענש על זה כאשר ישית עליו דינא דמלכותא.

– ואתה קח לך שנַים עדים ואנשי חַיִל מן הפרוזדור, – אמר הפקיד לנציב זרקישק, – ולך מַשש את חדר האסורים האלה; בדוק עד שידך מַגעת; את אשר תמצא תגיד.

וילך הנציב.

– קראו הלום את אנגריון משרתו של סמנגלוף – פקד הפקיד.

הביאו את משרת שׂר הגדוד המוכה בלילה העבר. ידו השׂמאלית תולה במטפחת; על מצחו ורקותיו קִשורים וחתּוּלים, ועל צוָארו חבורות כּהות ירקרקות אדמדמות; והוא הולך וצולע על ירכו.

– אנגריון! – אמר הפקיד, – שׂא עיניך וראה בכל ההמון הזה, אולי תכיר את האנשים אשר ידם נִחתה עליך אמש.

אנגריון העיף עיניו בכל הנצבים עליו ויגש נכחוֹ אל שמואל הבורסקי ויאמר:

– האיש הזה תפשׂני ראשונה ויפילני ארצה.

– ומה? – יצא מפי הבורסקי דבר ויבט בעינים רמות בפני גבריאל איש ריבו. – מי הצדיק? אני או אתה?

– הגם האיש הלז היה באותה עצה? – שאל הפקיד היודע שׂפת אשכנז את שמואל.

– עברי, לאו דבּורים! – קרא מפנת הבית ר' חוּצפית השתדלן אשר כבר שב רוחו אל קרבו אחרי מכת הלחי אשר הוכּה.

– ראה לא ראיתי ודעת לא ידעתי! – ענה שמואל על שאלת הפקיד ולא יסף.

– גם האיש הזה וגם הלז וגם הלז, – אמר אנגריון ויורה על גבריאל ועל רפאל ועל מיכאל ועל בענדעט ועל קליטא ועל ברקוס. – רבים אשר היו אתם, את אשר ישנם פה ואת אשר אינם פה.

– שׂים אותם נוספות על שבויי צור חרבך, קרפורטיא! – אמר הפקיד.

שׂר העשׂרות רמז לארבעה מן הקזקין ויוציאו את האנשים הנקובים בשמותם למעלה ויאסרו אותם לעיני כל העדה.

– יהודים, מה אתם מחשים? – התאונן בענדעט הנאסר באחרונה.

– ומה נעשׂה? – אמר ר' תרטיאל בשׂפה רפה.

– קראו בקול גדול! – אמר האסיר.

– ומה יושיענו זה? – אמר ר' קאָפל ויאנח מרה בלחש.

– היו שלוים ושקטים, אחי! – ענה ר' חוּצפית השתדלן מפּנתו. – לא יפול משׂערת ראשכם ארצה. הכל על מקומו יבוא בשלום.

– גם הבחור העומד שם כפות הכּני במקל, – הוסיף אנגריון וירא על חייקיל.

– הנח לו, – אמר הפקיד. – תרי קטלי לא קטלינן.

– גם היהודי הלז הארוך העומד שם במקצוע נשקף ביניהם, אף כי ידו לא היתה בי.

– מי אתה ומה שמך? – שאל הפקיד את האיש אשר הראה עליו אנגריון באחרונה.

– דוד קרוזישקר, סוחר מגילדה השניה.

– ואיה כתבי תעודותיך?

ר' דוד לולב הוציא גליון מקופל מחיקו ויתנהו להפקיד, והפקיד העיף בו עינו ויאמר:

– כתביך מתוקנים, אין בם ריעותא. ואיפה אתה גר בזה?

– גר אנכי בקרימבילישק באכסניא של הירושלמי יחד עם ר' וועלפעלע קרוזישקר ונקראתי הלום בתוך הקרואים.

– רשום את שמו ושם האכסניא, – אמר הפקיד לשמשרי; מחר נתבעהו אלינו בבית הפקידות, אותו ואת האיש אשר הוא קורא בשם ר' וועלפעלע קרוזישקר, ונדע מה מעשׂיהם בזה.

– ועתה ר' איציק עוד דבר לי אליך. הוּגֵד הוּגַד לי כי ביום החמישי העבר בהיות פה ר' לייבעלע צדיקכם מתו שני אנשים בביתך; האחד טבע בבאר והשני מת בבית מיתה דחופה.

סמר מפּחַד בשׂר כל השומעים. האף עוד זאת? נאנחו בשׂפה רפה אחדים מהם.

– אוי נא לנו כי שוּדדנו! – נאנק דוֹם ירוּחם בעל הרחַים גבּאי חודש דחברא קדישא.

– הה, עוד לא מלאה סאתנו! – נשמע מרחוק קול גדולה מתיפּחת.

– ולמה אתה מחשה, ר' איציק? – שאלהו הפקיד שנית.

– ומה אדבר ומה אצטדק, – דבּר ר' איציק וילָבב, – ואני אינני מרגיש בי שום עווֹן אשר חטא. ביינוש המלמד נטבע מעצמו בבאר; האם אשמים אנחנו בזה? הרבה שלוחים למקום! ושרענצעל – שרענצעל מת מיתת נשיקה.

– מיתת נשיקה! – אמר הפקיד. – בפעם הראשון אנכי שומע מיתה כזו. רשוֹם את דברי בעל הבית, שמשרי, והרופא ישפוט מחר אם יש מיתה כזו בעולם.

– תתק"ג מיני מיתה יש בעולם, – אמר ר' זאנוויל ממקומו, – ומיתת נשיקה אחת מהן.

– והיא היפה שבכוּלן, היא מיתתן של צדיקים, – אמר ר' לעמל.

– ולמה מהרתם לקבור המתים בטרם בא הרופא והשופט לדרוש הדבר? הידעתּ ר' איציק את חטאתך אשר חטאת בהעלמת שני המתים? חשד שפיכות דמים משכת עליך ועתיד אתה וכל העוסקים בקבורתם ליתן את הדין.

פה נסתתמו טענותיו של ר' איציק מפחד האשמה אשר הפקיד תולה בצוָארו; ור' קאָפל אשר ישב עד כה דומם מצא את לבבו ויגש וישתחוּ לפני הפקיד ויאמר:

– ידבּר נא עבדך דבר באזני אדוני!

– הגם אתה בזה, ר' קאָפל? – אמר הפקיד בסבר פנים יפות, ואני לא ראיתיך. הלא בבית הגבירה יוכבד אתה עובד עבודת משמרת?

– שמה בשׂרי ופה רוחי ונשמתי! – ענה הפ"ץ בתום-לבבו. – ואם זכרתני אדוני הלא ידעתני ובחנת את דרכי…

– ידעתיך לאיש דובר אמת ומישרים, לאיש חרוץ וזריז במלאכתו; יוכבד ממלאה פיה תהלתך; ועל כן אתמה… – החל הפקיד ולא השלים.

– אם ידעתני לאיש דובר אמת, אדוני, כי עתה שעֵה ניבי והאמינה לי על דברתי כי לא מרצחים וחברי גנבים אנחנו. כּנים אנחנו, את ה' אנחנו עובדים ואת רבּנו אנחנו יראים; לא היו עבדיך מרצחים. ומה אָון מצאת בנו לעולל עלינו עווֹן כבד כזה חטא משפט מות?

– תוכן לבות ה‘, ידידי ר’ קאפל! גם אני מצדי ידעתי כי לא מרצחים אתם אבל למה מהרתם לקבור את המתים בטרם בא הרופא והשופט לדרוש הדבר, כמצוּוה עלינו בחוּקי המדינה?

– אסור לנו על פי דתנו להלין את המת, – אמר ר' קאפל. – מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקית מניה ומית אסיר למיבת ליה בביתא למעבד ליה לינה על ארעא, וכל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא בלא רוחא עביד פגימותא בגופין עילאין ¹³.

– ובגלל אמונה טפלה והבל הבלים כּזה את דת המלך אינכם עושׂים, דת שתקנוה חכמי לב וגדולי הרופאים ושאחזו בה כל העמים והממלכות משום פקוח נפשות…

– לנו אסור על פי דתנו להלין את המת, – מצא גם ר' איציק את לבבו להוסיף על דברי ר' קאפל.

– ידעתי, – אמר הפקיד, – כי צדיקיכם ורבניכם מתעקשים ומחמירים בזה ומערימים בכל מיני ערמומיות לעבור על דינא דמלכותא ולגנוב את לב המשגיחים על זה. ולכן אנחנו אומרים לכם: משמרים הבלי שוא! ואני אמור אמרתי לך מכבר כי השמים שמים לצדיקיכם ולבעלי קבלתכם והארץ נתּנה לנו לשׂרי הפאָליצי. אזלת לקרתא הליך בנימוסיה. ובפרט בדבר גדול כזה שיש בו משום חשש סכנת נפשות.

– יש לנו סימן מובהק על יציאת הנפש… – החל ר' זאנוויל ממקומו.

– לא להתוַכּח עמכם באתי הלום כי אם לעשׂות את המוטל עלי, – ענה הפקיד דברים נמרצים. – בדבר המתים לא עלי המלאכה לגמור, כי החוקר ודורש יבוא הלום מחר עם הרופא ויוציאו את המתים מקברוֹתם ונתחום וידעו סבּת מיתתם. ואתה שמשרי, כתוב לך את כל הדברים אשר נדברנו עתה בספר והגעתו אל החוקר ודורש לספחהו אל דבר המשפט; ועל ר' יצחק בעל בית המלון הזה תצוה לבלי יצא מן המקום הזה אנה ואנה עד עת מועד. כתוֹב את האִסר הזה על גליון ור' יצחק יחתום עליו.

ר' יצחק מלא את פקוּדת הפקיד ברוח קשה.

הנציב ושני העדים שבו מחדר משכן השבויים ותכריך עב בידו.

בבית הנתפשׂ אייזיל לא מצאנו מאומה בלתי אם טלית מצויצת ושני זוגות תפלין, ובחדרי הבחורים מצאנו עוד דברי חפץ כפי הרשימה הזאת, הודיע הנציב.

– הוסיפה אותם על הראשונים, – אמר פקיד הגליל, – ולכה נא צוה על מחזיק בית הדוהר להכין לנו סוסים כדי צרכנו.

– הנה מחזיק בית הדוהר יושב בזה, – אמר נציב העיר. – ר' מאיר בוא נא אתי ונלכה לביתך בסוסים.

ויצאו שניהם.

– בעל הבית! – אמר יורקמי שׂר החלוצים אל ר' איציק, – העם אשר ברגלינו עיף ויגע ואני ידעתיך כי מכניס אורח אתה ומה גם היום כי יום שׂמחה היה לך, צוה נא בטובך ויביאו לי ולבני לויתי דבר לסעוד לבבנו.

ר' איציק לחש באזני גדולה והיא נגשה בעינים רכות ובצקות מבכי ותעמיד צנצנת יין שׂרף גדולה ובקבוק יין ענבים על השולחן וממתקים ומעשׂה אופה. והפקיד ובני לויתו שתו מן היין ויתנו גם לאנשי הצבא עמם וישתו.

– בעלת הבית! – הוסיף שׂר החלוצים אל גדולה, – בבואנו הרחתי ריח צלי אש נודף מבית המבשלות. הואילי נא ותני חלק מאשר הכינות לסעוד לבבנו אנחנו והאנשים אשר אתנו כי לא אכלנו מאומה מאז הצהרים ועד עתה.

גדולה יצאה בעל כרחה לעשׂות את בקשת השׂר, ובצאתה קרא הוא אחריה: “בעלת הבית, עשׂרים וחמשה אנשים אנחנו!”

וראובן הגבן ושתי אמהות באו וארבע קערות גדולות בידם ועל הקערות בשׂר שור ועגל צלי אש ואוָזים ובני אוזים ממולאים וממוּחיים וימלא הבית ריח טוב כריח שׂדה אשר ברכו ה'. ויאכל הפקיד ומרעיו ויתן גם לאנשי הצבא לאיש אשפר אחד ואשישה אחת.

– הנה שובינו יאכלו ואנחנו נרעבה, תוללינו ישתו ואנחנו נצמאה! – יילילו השבויים מכאב לב ומשבר רוח.

– בולמוס יאחזני! – קרא שמואל הבורסקי וירחיב נחיריו ויאריך לשונו כי ידיו אסורות בחבל על גבו.

– לשונך ארוכה מארץ מדה ועד הקערה לא תגיע! – נחר בו גבריאל אשר לא אבה סלוח לו על ריבו ועל מצוּתו.

והקרואים עמדו מנגד ויאנחו בכליון עינים ובתמהון לבב ואיש במקום מחבואו.

– שורך טבוח לעיניך! – רחשו שׂפתות ר' לעמל הֵנקֶלש.

– אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה! – קונן ר' זאנוויל במסתרים.

– אשר טפּחתי ורבּיתי אויבי כלָם! – נאנח ר' איציק וישב אחור.

אבל ארשת שׂפתות הנאנחים והנאנקים לא נשמעה מקול צלצל הסכּינים והמזלגות על קערות האורחים הבלתי קרואים האוכלים בחפזון כיוצאי מצרים.

– הנה אֵחַרנו יותר מדי, – אמר הפקיד בהביטו על מורה השעות בחיקו, – ואני חפץ עוד היום לשוב לקרימבילישק. הכּוֹנוּ לדרך. הוליכו את השבויים לקרימבילישק, את השנַים הראשונים שׂימו בסד ותקעו אותם לתוך הבור או לתוך הדוּת ואת הנשארים הושיבו בחצר המטרה במקום אשר האחד יושב שם, אפרים בעל בית המשקים.

– אפרים בעל בית המשקים! – קרא ר' קאפל ויחרד ויתּר ממקומו כאיש שהכּישו נחש. – האף אמנם גם אפרים נתפשׂ ועל כן לא בא הלום!

אבל איש לא הטה אוזן לדברי ר' קאפל, כי עיני כוּלם היו נטויות לראות את התפוּשׂים מוּבלים שבי בידי הקזקין.

כל העם השבויים געו בבכיה: “אנחנו השׂה לעולה!” – קראו וילכו לפני שוביהם.

– ישׂראל קדושים! – קרא אחריהם ר' זאנוויל, – עמדו בנסיון וקדשו השם.

– הכל בידי שמים! הוסיף ר' לעמל החוזר. – גזרה היא קבּלוה באהבה.

– היו שלוים ושקטים, אַחַי! – קרא אחריהם השתדלן את תנחומותיו הבל. – לא יפול משׂערת ראשכם ארצה; הכל על מקומו יבוא בשלום.

והקזקין עטרו אל השבויים ויצאו והפקיד ובני לויתו יצאו אחריהם.

“בּוּקה וּמבוּקה וּמבוּלקה ולב נמס ופיק בּרכּים וחלחלה בּכל מתנים ופני כוּלם קבּצוּ פארוּר!!!”

על מי נשׂאת חזיונך זה נחום האָלקוֹשי? האף אומנם ביתו של ר' יצחק בזרקישק בליל עמל זה נראה לך בחזון בדבּרך את דבריך אלה המטיפים לענה וראש ורצח, החוזים חתחתּים ובהלות וּמשוּאוֹת נצח, הנבּאים מהוּמה ומבוּסה ומבוּכה, אשר אין להם מרפּא וארוכה? האף אמנם ראית בחזון את אלה הנרות אשר הפיצו אורה ושׂמחה מפיצים אור קפאון ופתילתם הכהה מהבהבת ועולה למעלה ואיש לא ייטיבנה; אלה החדרים, והמהוּדרים, איכה נהפכו פתאום צלמות ולא סדרים; מלאכים רעים על כתלי הבית כצללים נטיוּ, ומלאכי שלום במסתרים מר יבכּיוּ? האף אמנם ראית בחזון את אלה הכסאות המבוּלבּלים, השוּלחנות המדוּלדלים, הצנצנוֹת כאלמנות, הכוסות כיתומים, הקערות ההפוכות, אל ארבע רוחות, המַשקים הנשכחים, המאכלים המוּשלכים, כל נתח טוב ירך וכתף, מוּטלים כעצם נבזה נפוץ, בני אוזים ממוּחָים קופאים על קערותיהם, ולא יעלה הכּוֹרת עליהם, וברבור אבוס צלוי על ירכו ועל קרבו, ועצם לא ישבּרו בו? האף אוּמנם נראו לך אלה הפנים שנמשכו ונמתחו, והלשונות המדברות גדולות שנתאלמו ונשתּתּקו, ראשי בני שחץ אלה המוּטים לארץ ונשי התּענוּגות נוּגוֹת, מאין הפוגות, ידים רפות וברכים כושלות, לבות קרועים כליות כלות ונפשות מרוּטשות? האף אמנם ראית כדמותה וכצלמה, את רחל העלמה, במטתה מתחבטת, ושׂער ראשה ממרטת, מְתַנה על בתוליה, ועל בטול תנאיה, ועל אבדן תכשיטיה, מתנות חמודיה? האף אוּמנם שמעת נשי זרקישק נשמטות אחת אחת, בראותן כי ערבה כל שׂמחה ואין נחת, גדוּלה מכּה בשתי ידיה, ונחמה מקוננת על מכנסיה, ומנהגת בקול יונים, רבּוא רבבות מונים: “התחתונים! התחתונים!”?

ר' איציק היה הראשון אשר מצא את לבבו לדבּר דברים אחדים.

– נוֹחלה אבדה תקוָתי! – צעק מכאב לב ומשבר רוח. – יצא חתן מחדרו! הציגוני כלי ריק! מלאו כרסם מעדני!

– ר' יצחק, – הואיל ר' לעמל לדבר על לבו. – אל נא תהי מקטני אמנה. בעשׂרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם ואתה באחד ולא תוכל לעמוד.

– כספך לא אבד, – הוסיף ר' חוצפית השתדלן, – כי סוף סוף יושב לך; אנכי אערבנו. גם חתן לבתך ימָצא עוד בגבולות ישׂראל.

ר' יצחק לא שת לבו לדבריהם.

– הה, – נאנח הוא במרירות לעיניהם. – נשפך לארץ כּבוֹדנו, נפלה עטרת ראשנו! אוי נא לנו!

וגדוּלה מהלכת בבית אחת הנה ואחת הנה, מפרשׂת בידיה ומנהגת בקול יוֹנים:

– משמים ארץ! מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

– דמוע תדמע ותרד בת עיני דמעה כי נשבּה עדר ה‘! – נטפּל להם ר’ זאנוויל.

– אנחות מאין ודמעות מאפע, – התעודד ויאמר ר' חוצפית – מהבל המה גם יחד. נעשׂה חיל ונשתדל להושיע לנו. לא המדרש עיקר אלא המעשׂה!

– כן דבּרת, – אמר ר' קאָפל. – נקבּץ נדבות לפדיון שבויים ואתה חוצפית אזור כגבר חלציך לשחד את איש סודו של הפקיד. הלא מכירך הוא ועשׂה תעשׂה וגם יכול תוכל.

– אל תפחדו ואל תרהו! – הבטיח ר' חוצפית השתדלן. – התיצבו וראו את אשר אעשׂה לכם! הכל על מקומו יבוא בשלום.

– ואני הנני ממהר לקרימבילישק, – אמר ר' קאָפל, – להודיע את הכל להטוב ברוך הוא; ולראות מה נעשׂה באפרים ומדוע נתפּשׂ גם הוא.

– גם אני אלך עמך, – אמר ר' דוד לולב, – לגלות את אזני הטוב שלי כי מחר אמר פקיד עירכם ימ"ש לתבוע אותנו לבית הפקידות שלו, למען ידע את אשר לפניו.

יז: עצת השׂרים והסגנים

יום העשׂרים ותשעה לחודש סעפטעמבער היה ביום השני בשבוע שהוא יום השלישי לחול המועד סוּכּות. היום הזה קדוש הוא למיכאל השׂר הגדול, שר יוָן; והיום ההוא היה חג גם לאוכתינוס פקיד העיר קרימבילישק הנקרא בשמו מיכאל. כחצות היום באו רבים לברכו ורבים שלחו ברכתם בכתב, ובתוכם גם מרדכי סוחר העצים אשר עוד לא יקום ממשכבו. בערב היום ההוא ישבו בבית אוכתינוס שׂרים רבים ונכבדים, יחידי סגוּלה ממכּריו הקרובים אליו, קרואים להתעלס אתו באהבים. ארבעה מן הקרואים שקדמו לבוא, ובמספרם שַמְשְרַי איש סודו של אוכתינוס, יושבים בחדר הגדול אל שולחן מצופה בגד תכלת ומשׂחקים בשׂחוק הנקרא פרופירנס בלע"ז; ועוד שולחן ערוך כמוהו עומד הכן ונרות דולקים במקומם מחַכּה למשׂחקיו העתידים לבוא. כי בחדר-האוכל אל השולחן הגדול ישבו עוד קרואים אחדים ובתוכם הנסיך בהרציון ראש האצילים, יורקמי שׂר החלוצים-התרים, סמנגלוף שׂר הגדוד בורסיף שׂר-בית-הספר, קַוְלָקָו השופט ודורש משפט ואלבירט הרופא; ואוכתינוס בעל הבית עומד עליהם, פניו מסבירות ולבו טוב עליו, משגיח אל המשרתים המוזגים כוסות החמין, משׂוחח עם הקרואים השותים משקה הטהעע מהוּל במיץ יין צרוּף ונכנס לפרקים גם בחדר השני להביט אל המשׂחקים ואל הליכות משׂחקם.

– כמה אספתם אמש בחרמכם בצאתכם לזרקישק לצוד ציד? – שאל בהרציון הנסיך את אוכתינוס ואת יורקמי.

– כעשׂרה אנשים נתפּשׂו והוּשׂמו בחצר המטרה, – אמר יורקמי.

– מלבד אחדים אחרים שנאסר עליהם לצאת ממקומם אנה ואנה, – הוסיף אוכתינוס.

– וכולם נשתתפו בהשערורית אשר היה בליל שלשום? – שאל סמנגלוף.

– רוּבּם לקחו חלקם בהשערורית, – אמר אוכתינוס; – ויש מהם גם פושעים וחטאים יותר גדולים מאלה.

– פושעים וחטאים? – שאלו בהרציון הנסיף ובורסיף פקיד בית הספר.

– יש מהם גנבים ושודדי-יום; ויש החשודים על שפיכות דמים, – אמר אוכתינוס.

– אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע ¹⁴, – נשמע קול המשחקים מן החדר הסמוך.

– יש גם חשודים על שפיכות דמים? – התפלא סמנגלוף.

– בליל החמישי העבר בהקבץ החסידים יחדיו בזרקישק נמצא אחד מהם נטבע בבאר והשני מת מיתה דחופה, ועוד לא נודע סבּת מיתתו. העוד לא הלכתם אדונַי לדרוש ולחקור הדבר? – שׂם אוכתינוס פניו בשאלתו אל אלבירט ואל קולָקו.

– זה לא כבר טרם לכתּי הלום קבּלתי את הכּתב מבית הפקידות, – ענה אלבירט.

– מחר בבוקר נלך לזרקישק, כי היום חג הוא; והדבר איננו נחוץ אחרי שהמתים כבר נקברו, – אמר השופט.

– הבאו היום בבית הפקידות האנשים מן האכסניא אשר להירושלמי? – שאל אוכתינוס ממרחק את שמשרי סופרו ואיש סודו.

אבל שמשרי האדוק במשׂחקו לא שמע אל דברי הפקיד, ויקרא: “שמונה חסר אחת!” ¹⁵

הפקיד חכּה רגע ויִשנה את שאלתו.

– לא, לא שלחתי אלריהם היום מסבּת החג, אדוני! – ענה שמשרי. – מחר אתבעם בבוקר.

אוכתינוס שב אל חדר-האוכל.

– ומה תדמה לעשות בשבוייך אלה? – שאל בהרציון.

– הנתפשׂים על כל דבר פשע יקוב הדין את משפטם, – אמר הפקיד; – והנאחזים בדבר השערורית עוד אינני יודע בנפשי אם לעצרם בבית הסוהר ולכתוב על אודותם אל הפחה ושׂר המדינה…

– למה תטריח על ראשי הממשלה בדברים של מה בכך ותמשוך את החבל הזה לאורך ימים, – אמר סמנגלוף. – הכּם שוט על ירך לאיש את חלקו ושלחם לנפשם, וכל העם ישמעו וייראו.

– גם אנכי כמוך אחשוב לצדקה, – הסכים עמו בהרציון ואחריו יורקמי.

– צדקתם בדברכם, – אמר אוכתינוס, וכן גם אעשׂה. והנני מוסר הדבר ליד קַוְלָקָו השופט ואבקשך לגמור דינם במשך עשׂרים וארבע שעות. אבל לשוא תקוו כי העם ישמעו וייראו; בזה עוד לא כלינו מלאכתנו…

– אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע! ¹⁶– נשמע מן החדר הסמוך.

– כמה היא התרנגולת העומדת לאכילה? ¹⁷– שאל אחד המשׂחקים.

– בת מאה ועשׂרים! ¹⁸– ענה השני.

– כלה דבריך, – אמר בהרציון אל אוכתינוס, – מדוע זה אתה אומר כי בזה לא כלינו את מלאכתנו?

– הנפשות האלה, – באר אוכתינוס את דבריו, – העושׂות השערוריה והנבלה אינן רק הניצוצות הנתזים, ולפיד הענן המאַזר הזיקות הוא שוכב שאנן ושליו ויד לא תהיה בו.

– הצדיק? – אמר בורסיף הממונה על בית הספר.

– הצדיק! – אמר בעל הבית. – האם לא תסכים עמדי שהוא העיקר שהכל תלוי בו?

– ומי כמוני יודע את כל הרעה אשר הוא מביא על המקום הזה? – ענה בורסיף. – עב הענן הזה ישת חושך סביבותיו ויהי לילה לכל התועים אחריו במושבותם; הוא ירחיק את בני עמו מן ההשׂכּלה ומן הדעת, יהדפם מאור אל חושך ובחושך ידמו. התאמינו אם יסוּפר, אדוני! כי בעיר גדולה הזאת אשר יש בה הרבה מעשׂרים אלף יהודים…

– מלבד הנעלמים! – נכנס יורקמי לתוך דבריו בשׂחוק.

– כי בעיר כזאת לא יבוא בגימנזיום מכל המון נערי היהודים – רק אחד!

– רק אחד! – קראו רוב היושבים בתמהון.

– וגם זה האחד, – הוסיף בורסיף, – יתגנב במסתרים לבוא בגימנזיום מיראתו פן יוָדע הדבר וּסקלוהו.

– תצלנה אזנים משמוע! – אמר בהרציון.

– ומה האחד עושׂה? – הוסיף לספר בורסיף. – בגדיו בגדי התלמידים מונחים בחדר המשרת שלי, והוא עובר בעיר בבגדיו הסרוחים ובפאותיו הארוכות ושם יחַלף בגדיו וישנה פניו בהסתירו פאותיו לאחורי אזניו.

היושבים שׂחקו.

– לפני שבועים ימים, – הוסיף לספר בורסיף, – חכיתי מיום ליום לביאת הקוּרַטור, וצויתי לכל התלמידים להסתּפּר, ועל פי הדבּוּר הזה היה גם התלמיד היהודי אנוס לגלח שׂער ראשו, ומה עשׂה? לקח את פאותיו אחרי התגלחו וקשרם בפתיל שחור ארוך כרוחב מצחו, ובצאתו מבית הספר ישׂים את הפאות המִטלטלות מתחת כובעו על רקותיו מלמעלה, ואחרי אשר בשבתו בביתו ובלכתו בדרך לא יסיר את כובעו מעל ראשו תמיד לא נודע כי הפאות בלתי מחוּבּרות.

היושבים מלאו פיהם שׂחוק. הפעם שׂחק גם אלבירט עמהם.

– כפי הנראה הוא נער דעת ומזמה! – אמר בהרציון.

– ומה שמו כי נדע? – שאל בעל הבית.

– שמו לא אוכל להגיד לכם; סוד כמוס הוא עמדי.

– הייטיב הנער ההוא ללמוד? – שאל אלבירט.

– הפלא ופלא! – אמר בורסיף. – כשרונותיו טובים מאד והתמדתו אל הלמודים היא התמדת אבן השואֶבת לפאת צפון. אין כמוהו בכל הגימנזיום.

– אשׂמח מאד לשמועה זאת! – אמר אלבירט.

– ידעתי כי תשׂמח בזה, אמר בורסיף, כי כלום הרב מתקנא בתלמידו?

– אכן נודע לך הדבר! – אמר אלבירט בלאט בשׂחוק קל.

היושבים הביטו אל אלבירט ואל בורסיף.

– הנה גם הרופא ידעֶנו, – אמר יורקמי, – וכבר יצא סוד; ולמה לא תקרא גם לנו בשם את הנער הנפלא והמצוין הזה?

– הרופא ידע את שמו יען כי הוא הכינו וגם הקדישו לבית הספר ללשכה החמישית ואנכי הבטחתי להתלמיד שלא לקרוא שמו ברבים ולא אוּכל לחלל מוצא שׂפתי. אבל אם הרופא ימצא לנכון לגלות שמו, הרשות בידו.

– אם האדונים יבטיחו לי שלא לגלות דבר זה ברבים הנני לעשׂות רצונכם.

– השמר והשקט, – אמר בהרציון, – לא יוָדע לאיש דבר.

– הנער הזה, – אמר אלבירט, – הוא אברהם אחי מרדכי.

– אחי מרדכי בן טודרוס נותן עצי ונרותי? – קרא סמנגלוף בתמהון, – עוד אתמול בבוקר ראיתיו ולא דמיתי ולא עלתה על לבי כי תלמיד גימנזיום הוא.

– גם אנכי בפגשי אותו ברחוב כמעט לא אכירנו, – אמר בורסיף, – וגם נתתי לו רשות שלא יברכני ולא יקדם פני ולא ירים מצנפתו בשוק.

– האמת אגיד ולא אכחד, – ענה אוכתינוס, ויאמר אל בורסיף, – כי אתמה מאוד על אורך אפך ועל גודל חסדך אשר תמשוך לנער האוּמלל הזה. אדונים זולתך היו מנערים חצנם ואומרים: למה לנו לשׂאת עליך חרפה, לך לך אל אנשי חסידיך והדמה בחושך עמהם.

– לא כן אנכי עמדי, – אמּר בורסיף. – יודע אנכי נפש אוּמללים אלה השואפים לאור ואין. חוב גמור הוא על כל איש בן דעה להושיע להם להעלותם ממחשכּים ממצולות; ובפרט לאיש מישׂראל מן המשמרים הבלי שוא מחויבים אנחנו להקל לבוא לבתי הספר, כי הוא הפתח האחד אשר דרך בו יעלו מעמק עכור מטיט היון אשר הטבּעו בו; וכל המקיים נפש אחת כזאת מישׂראל כאִלו קיים עולם ומלואו.

– ומאין באה לו התשוקה הזאת ללמוד להשׂכּיל ולהיטיב? – שאל בהרציון.

– את זאת לא ידעתי גם אָני, – ענה בורסיף, – מַתּת אלהים היא!

– אכן רוח היא באנוש, – אמר השופט. – כמו שקרה ללָמָנָסָף הדייג אצלנו.

– אחי שׂרה המשׂכּלת הוא, – אמר אוכתינוס. – ובאשורה אחזה רגלו.

– הללו אותה אלי כי אשה חכמה ויפת תואר היא, – אמר בהרציון.

– ואנכי ידעתיה פנים בפנים, – אמר סמנגלוף. – לא מצאתי כמוה בכל נשי הארץ הזאת.

– לוּ פגשתי בימי חיי אשה כזאת בין בנות אמונתי לא הייתי יושב גלמוד והולך ערירי כיום הזה, – אמר אוכתינוס.

כעב קל משכּים הולך עבר על פני אלבירט בשמעו הדברים האלה ויַשפל עיניו מעט ויהי כמחפשׂ תכריכו בחיקו.

אוכתינוס מהר ויושט לו ציגאַרע אחת טובה ויאמר: “בי הרופא!”

– תּודה לך! – ענה אלבירט ויתעודד ויעמד את פניו.

– אבל עתה יקל מעט מעל תלמידך הנפלא הזה, – אמר אוכתינוס אל שׂר בית הספר. – מרדכי אחיו עזב את עצת הצדיקים והחסידים ויהפך להם לאויב.

– גם זה לא יועילנו; כי גם מרדכי יירא חמת הצדיק ונקמתו כאשר שמענו מפיו אתמול, – אמר סמנגלוף.

– נגע צרעת הוא בעיר אחוּזתנו, – אמר בורסיף.

– ובמה תִרפא נגע הצרעת מקירות הבית? – שאל סמנגלוף את הרופא.

– אם צרעת מַמארת היא אין טוב כי אם למשׂאוֹת אותה משרשיה. יחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר.

– אין רפואה בדוקה מזו, – אמר יורקמי. – גרש נגרש גם את הנגע הזה מקרבנו ונבער אחריו עד תּוּמוֹ.

– אכזריות חמה ושטף אף יהיה זה, – אמר בורסיף.

– קשה הדבר, – אמר בהרציון ראש האצילים, – ולא יֵעשׂה כן בזמננו להגלות איש וביתו גלות שלמה בלי דין ומשפט.

– כל שנעשׂה רחמן על האכזרי לבסוף נעשׂה אכזר על הרחמנים, – אמר אוכתינוס.

– כי עתה יחדיו למשפט נקרבה עליו, – הוסיף יורקמי, – האף אין זאת קַוְלָקָו?!

– ועל מה תטביעו אדני משפטכם? – אמר השופט. – אין חוק בספר החוּקים אשר יחַיבהו חובת גלות, ואין ספק אצלי ששׂר המשפטים לא יתן הסכמתו לזה.

– הלא זה דברי אשר דבּרתי אתמול! – אמר סמנגלוף.

– גם אני שׂמתי את לבי לדבר הזה וראֵה זה עלה על לבי קנוניא קטנה ואני ערב לכם כי על ידי זה נגיע למחוז חפצנו בדרך שלום, אם רק יסכימו לזה אחדים מן היושבים לפני.

– חוּדה חידתך ונשמענה.

קול שׂחוק אדיר וחזק נשמע ברגע הזה מחדר המשׂחקים.

– על מה ימָלא שׂחוק פיכם, אדוני? – שאל בעל הבית וידרוך על מפתן החדר.

– בלי חמשה! – קרא אחד המשׂחקים.

– מי נשאר בלי חמשה? – שאל אוכתינוס.

– שמשרי!

– גבור מלחמה אתה! – אמר אוכתינוס בדרך שׂחוק לאיש סודו וישב אחור אל חדר-האוכל ובשובו סגר את הדלת אחריו כאִלו עשׂה זאת שלא במתכּון.

– זה הדבר אשר אשׂים לפניכם, – אמר אוכתינוס כשובו ויַשפל את קולו. – אתה תערוך אלי דברים בכתב לאמר כי שמעת את השערורית אשר נעשׂתה בעירנו וראית את הכנופיות הבאות בבית הצדיק לייבעלע וחושד אתה אותו שידו תכּוֹן עם מורדים במלכות, וגם אתה יורקמי מצדך תכתוב אלי מעין זה ואז אבהיל את הצדיק אלי ואקרא לפניו את דבריכם ליָראות אותו כי רעה גדולה נגד פניו בכתבי עליו מרורות למקום גבוֹה ואלחצנו בין המצרים אשר לא יוכל לנטות מפני, ויהיה נכון לקבל עליו כל עונש אשר נשית עליו.

– אפוּנה אם תצליח, – אמר בורסיף, – האנשים האלה עזי נפש המה…

– האנשים האלה עזי פנים המה בינם לבין עצמם ולהדומים להם, אבל לפני מי שתקיף מהם לא יוכלו לדון ורדף אותם קול עלה נדף; ואת דתי המלך אינם יודעים כי אינם עוסקים בהם. ערב אנכי לכם שיצלח חפצנו זה בידנו אם תבואו לעזרתי באשר בקשתיכם.

– טוב הדבר, – ענו כולם ואמרו. – עשׂה ככל אשר האלהים נותן אל לבך.

– ואתם אדונַי שמרו הדבר בלבבכם ודומו עד עת מצוא, – אמר אוכתינוס, ויגיע את לוחות המשׂחק לבהרציון, לסמנגלוף, ליורקמי ולהשופט.

– אנכי לא אשׂחק הלילה, – אמר סמנגלוף, – אשתי חולה ואקדם לשוב לביתי.

– ואתה, פקיד בית הספר?! – שאל בעל הבית.

– הלא ידעת כי אנכי אינני משׂחק בצחוק הקַרְטִי; ואני והרופא נצחק פעם אחת בשׂחוק האישקקי.

– כי עתה אמַלא אני בעצמי את המקום הנפקד, – אמר אוכתינוס.

וילכו כולם אל החדר הגדול וישבו לצחק וסמנגלוף קם וישב על מרכבתו וילך לביתו.

יח: מה יעשׂו דגי רקק?

ור' בונם מתהפך בחליוֹ על משכבו בבית אפרים מוכר המַשקים, שוכב על פניו כי לא יכול לשכב פרקדן ולא על צדו. העלוקות שהושיבו לא על פי חבּוּרתו על פי הזוהר פעלו פעולתם הטובה; שקעה האש ונתמעטה הקדחת; אחרי שלשה ימים מלאי נדודים ומרודים ושלשה לילות אשר שנה בעיניו לא ראה כי גדל הכאב מאד, תקפה עליו שנתו בלילה ההוא ויישן וינוח לו. הה, בפעם הראשונה בימי חייו מיום שהגיע לחינוך הוא ישן בלילה ההוא, הלילה אשר לא ינום ולא יישן כל בית ישׂראל כּוּלו מְתים והנשים והטף. כל זָכר לגוּלגלותם ילמד כל הלילה בקדושה ובטהרה, תקוני זוהר ומשנה תורה, ויסתכלו בצל הלבנה, מה שיארע לו או לקרוביו באותה השנה ¹⁹. והנשים בצק לשות, ועושׂות הלביבות המשוּלשות, ואופות את החלות, כּסוּלמות השמימה לעלות, ומבשלות את המרק, ואת ארוחת הירק; והתינוקות אוגדים את הערבה ושומטים את לולביהם, לעשׂות טבעות בראשי אצבעותיהם. בלילה ההוא לא ינום ולא יישן כל אשר נשמת רוח חיים באפו, כי כולם יצפּוּ לגמר דין, ויבּהלו ויחרדו מאימת הדין, ור' בונם האוּמלל והאובד, ישן בלילה ההוא שנת העובד. הרבה נצטער בשביל זה ויסרוהו כליותיו, אבל שנתוֹ הועילה להוָתוֹ, ויישן ויֶחֱלָם ויתחדשו כוחותיו.

פני הבית אשר החולה שוכב בו זועפים ונזעמים. הזה הוא בית המַשקים לאפרים שיאמרו לא יחסר כל בו, משׂושׂ לשכּוֹרי קרימבילישק? עתה הפתח הפונה אל הרחוב סגור על מסגר וגושפנקא דמלכא חתום עליה, ודרך הפתח האחרון יבואו, דרך החצר; גם שנַים משלושת החלונות אשר בבית מכוסים, למען יהיה בבית צלותא מרובה מחמתה, להרגיע להחולה. והבית הזה אשר היה עליון בין בתי המַשקים, אשר לא חדל שאון עליזים ושׂמחי לב יום יום עד אחר חצות הלילה, הבית ההוא שמם ועזוב, כל חדריו שוממין, ארגזי המשקה חתומים, שכּוֹרי אפרים נפזרו אל כל רוח, ומנוחה בעלת הבית יושבת וראשה חפוי ונפשה מרה לה, ולא תמצא מנוחה מאין עבודה, גם בעלה נתפּשׂ למלכוּת ועוד לא נגמר דינו ולא נודע מה תהי אחריתו. החמש מאות שקל שנאספו על ידי הצדיק לטובתם נתנה בידי ר' חוצפית השתדלן כדי להציל את נפש בעלה. פרנסתה חדלה כי אין יוצא ואין בא; אמת כי צלחה בידה לגנוז צנצנת אחת ליחידי סגולה, אבל – אין דורש ואין מבקש כי עת רעה היא.

ולמן היום אשר הביא ר' דוד לולב את ר' בונם הנשוך, קחָהו על זרועותיו, אל בית אפרים, הנהו שוכב שם על המטה אשר השכיבוהו עליה כי לא יוכל למיש ממנה כי חזקה מחלתו עליו; ומנוחה אשת אפרים שומרת לראשו כל הימים וחיימקע היתום ויוסף, תלמיד בענדעט האומן, עומדים על ידה תמיד לעזרה בשמוש החולה לשרתו ולתת לו כל צרכיו ולהניח לו אספלנית על גבי המכה, ורבים מן החסידים באים ושבים לבית מנוחה לראות את בונם החולה ולהרגיע את לבבה על דבר אישה אשר עודנו עצור בבית הכלא.

והחולה הקיץ משנתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש אתו בבית בלתי אם מנוחה יושבת מראשותיו תפוּשׂה בעצבון לבה.

– איה יוסף? – שאל החולה.

– הלך לשאול את פי הרופא ולקחת צרי מן הרוקח; כי המוֹר אזל מן הצרור.

– וחיימקע איפה הוא?

– נשאוֹל נשאל ממני לרוּץ לבית התפלה רגע אחד לחבוט ערבה.

– יום הושענא רבה היום, – נאנח החולה – ואני ישנתי כל הלילה שנת המלך.

– לא יחשוב ה' לך עווֹן זה – נחמתהו מנוחה. – הרופא ראה אותך אמש ישן וישׂמח מאד ויאמר: סימן טוב הוא לך כי רפה כאבך וזרועו נשברה.

– האם היה בזה הרופא אמש? לא שמעתי דבר וחצי דבר.

– ואף את פני קאפל לא ראית? והוא ישב על יד מטתך וישׂוחח עם זאנוויל כשעה או כשתים; וגם אתה ענית על שאלותיהם דברים מקוטעים.

– לא אזכּור דבר! חי ה' אשר עשׂה לי את הנפש!

– האם לא תזכור גם בהיות בזה שלשום לעת ערב שני אנשים וידרשו ויחקרו מפיך על אותו מעשׂה…

– את זה אזכור כחלום חזוֹן לילה. כמדומה לי שהמה שאלוני באיזה מקום ובאיזה זמן נשכני הכלב ואנכי עניתים כי קשה עלי הדבּוּר מכּאב אָנוּש ומרפיון כוח וכי אפרים יודיע את הכל כי הוא היה עמי באותו מקום ובאותו זמן.

– אבל הידעת מי היו האנשים ההמה?

– האם לא היו הרופא והאומן? כן חשבתי אז!

– טעית! יורקמי שׂר החלוצים ושמשרי איש-סודו של הפקיד אוכתינוס היו ובראותם אותך חולה שׂמוּ פניהם לאפרים וישאלוהו; והוא באחת ולא ישיבם רק כי לא ידע מאומה; על כן תפשׂוּ אותו ויושיבוהו בבור השבי, – ספּרה מנוחה בקול בוכים.

– שרי לי מארי! ואני אָשם בדבר! – אמר החולה באנחה. – אבל כמדומה לי שר' זאנוויל אמר לי שהוא נתפּשׂ בזרקישק עם שאר התפוּשׂים.

– למען הרגיעך בדה זאת מלבו.

החולה נאנח עוד הפעם.

– ומה ספּרוּ ר' קאפל ור' זאנוויל אמש על אודות אנשי שלומנו הנתונים בצרה ובשביה?

– אינם מבשׂרים בשׂורות טובות, – אמרה האשה באנחה שוברת חצי גופה. – אבל הרופא אָסר לספּר לך דבר מהוָיות העולם, פן יבוּלע לך.

– סַפּרי נא סַפּרי – חִנן החולה את קולו. – האינך רואה כי טוב לי עתה והאיסור בטל מאליו? ספּרי אל תּיראי.

– ר' קאָפל אמר כי היום הוא גמר הדין, גמר חתימה.

– גמר דין בבית דין של מעלה וגמר דין בבית דין של מטה, – נאנח החולה. – ומה יאמר השתדלן? היש תקוה להכריע לכף זכות?

– שערי רחמים ננעלו בעווֹנותינו הרבים, – אמרה האשה ותתנודד. – ר' חוצפית הוציא את אלף הכסף אשר אספו לפדיון השבויים והשבויים הָפְדֵה לא נפדו.

– הרק אלף כסף נאסף למצוה רבה זו? אצלנו בקרוזישק היו אוספים עשׂרת אלפים?

– מלבד חמש מאות אשר נתן ר' קאפל במצוַת הטוב ברוך הוא מן הסכום שנאסף לנו לעזרתנו הבל – והשבויים לא נפדו; גם רשות לא נתּן לי לראות את פני אפרים, – הוסיפה העניה ותורד דמעות. – האוכל אשר אנכי מביאה לו מחויבת אנכי למסור ליד שומר הפתח והוא אוכל בשׂר שנתעלם מן העין.

ר' בונם החריש רגעים אחדים כי ראה כי גדל צערה מאד.

– האם עוד לא נודע עד היום, – שאל אחרי דממה דקה, – בשביל מה נתפּשׂו שני בני טובים ההמה חייקל וברוך?…

– אכן נודע הדבר על ידי השתדלן היודע כל תעלוּמה, – ענתה מנוחה בתום-לבה. – לשני הבחורים ההמה היו כלי כסף וכלי זהב הרבה ויצאו עוררין על הקנינים ההמה שאינם שלהם.

– ומי הוא המערער ובמה יחַזק דברו?

– איש אחד מעיר מרחק, פושע ישׂראל שאינו מאמין בהטוב ברוך הוא; והשעה משׂחקת לו שנתקבלו דבריו.

– והלא ר' שעפסעלע מעיד על הבחורים ההמה שכּנים המה ובני טובים.

– כפי ששמעתי מדבּרים בלחישה העלילו גם על ר' שעפסעלע שהיה עמהם בעצה אחת ויצאה הפקודה מזה לחַפשׂ בביתו של ר' שעפסעלע ולהושיב גם אותו בבית האסורים.

– את ר' שעפסעלע בבית האסורים! – צעק החולה בקול מר וכמעט שכח את חבּוּרתו ויהפך על גבו.

– על כן מהר ר' וועלפעלע לנסוע מזה עוד ביום שלשום וימהר כחץ מקשת לקרוזישק לקדם פני הרעה.

– מה את מדבּרת מנוחה? ר' וועלפעלע נסע מזה?

– גם ר' דוד הארוך הלך עמו וגם הזוג נסע עמו, – הוסיפה מנוחה.

– גם ר' הירשקה ואשתו נסעו עמו? ולמה נסעו המה?

– כדי לחוג את ימי החג האחרונים בקרוזישק; כך שמעתי אומרים.

– נפלאת היא בעיני! הנסיעה הזאת לא היתה במחשבה תּחלה.

– הנה יוסף בא! – אמרה מנוחה, – הנה הרפואות אתו וצרוֹר המוֹר בידו.

יוסף האומן בא ויחל לשום חתּוּל לחבשה לר' בונם על גבי מכתו ומנוחה יצאה אל החדר השני.

– חדשה שמעתי בבית האַפּוֹתיקי, – אמר יוסף במרחו את הצרי על האספלנית – בענדעט לא יהיה עוד אומן בבית החולים.

– מפני מה? – שאל החולה.

– מפני שנשתתף באותו מעשׂה.

– ר' תרטיאל ור' זאנוויל באים! – בשׂרה מנוחה המַשגחת בחדר השני מן החלון.

הנקובים בשם נכנסו וימצאו את בונם מוּטל על בטנו ופניו טוחות בכר ויוסף מחבּש למכּתוֹ וישאלו לו לשלום.

– חביבים עלי יסורים, – ענה הכואב בקול כאוֹב מן הכרים והכסת. – יסורים של אהבה הם; אבל אין שלום בנפשי מפני הצר הצורר עלינו.

– האם כבר לקחה אזנך את השמועות הרעות ואת כל התלאה אשר מצאַתנו? – שאֵלוֹ ר' תרטיאל.

– שמץ מהם לקחה אזני מפי אשת אפרים בטרם באתם.

– שמועה על שמועה ושבר על שבר נקרה, – קרא ר' זאנוויל.

– מה היה הדבר עוד? – קרא ר' בונם וירם פניו מעט מן הכר אשר מראשותיו.

– השמעתּ כי נתפשׂ גם ר' איציק מזרקישק וגם ירוחם בעל בית הרחַים משם?

– ר' איציק וירוחם? ובשביל מה?

– בשביל עלילות דם! את ר' איצקע תפשׂוּ בשביל המלמד שנטבע בבארו ובשביל ר' שרענצעל ע"ה שמת בביתו מיתה חטופה; ואת ירוחם בשביל שנתן אותם לקבורה, כי גבאי חודש הוא בחברה קדישא.

– אהה ה' אלהים, הכלָה אתה עושׂה אתנו! – ויאנוֹק החולה. – האין כל תקוה לתשועה?

– ר' חוצפית עובד בכל מאמצי כּוחו; ואתם ידעתם כי בכל בית הפקיד וסופריו ועוזריו ומשרתיו נאמן הוא. אמת כי כבר עלו ההוצאות על ההשתדלות יותר מאלף רו"כ אבל המה מבטיחים לו שסוף הכבוד לבוא. עוד אמש הראה שׂר בית הסוהר לר' חוצפית אות לטובה.

– ומה היה הדבר?

– נתן לו רשות להביא להנתפשׂים מורביות של ערבה לחבוט היום בקרקע.

– יום חבּוּט ערבה היום, – נזכר ר' בונם, – ואני עוד לא התפללתי ולא קיימתּי מנהג נביאים זה. ואתם האם כבר התפללתם?

– לא, ענה ר' זאנוויל, – עוד לא נקבץ מנין אנשים בבית תפלתו של הטוב ב"ה; וכבר שעת העשתּי עשׂרה…

– בפולמוס של אספסינוס בטלו הקרבנות ובפולמוס של אוכתינוס בטלה התפלה וחבּוט ערבה בקרימבילישק, – אמר ר' תרטיאל באנחה.

– רואה אנכי את ר' חצקיל פורקעס בא הלום בפסיעות גסות, – אמר ר' זאנוויל. – בלתי ספק יבוא לקרוא אותנו לחבוט ערבה.

– הדלת נפתחה בסופה וסערה ור' חצקיל נכנס בבהלה.

– הלחבוט ערבה באת לקרוא לנו? – אמר ר' תרטיאל ויקם מעל כסאו.

– לחבוט ערבה! – קרא ר' חצקיל בשצף קצף ויספוק את כפיו, – יום חבוט היום! אוי ליום חבוט כזה! לא ירבו כמותו בישׂראל!

– מה היה הדבר? סַפּרה נא מהרה.

– השתדלן בא עתה לבית הטוב ויודיע כי כבר נגמר הדין על הנתפּשׂים.

– נגמר הדין! איכה ומה? סַפּרה נא סַפּרה.

– אהה לגמר חתימה כזה! אהה ליום גמר דין כזה. מר דין כזה! – צעק הגבאי ויפרשׂ את כּפיו כאשה מצֵרה.

– הרף מאף ועזוב חמה, – התחננו השומעים. – הגידה לנו את אשר נחרצה נעשׂתה.

– כּלה נחרצה! כּלה הוא עושׂה לבני השביה! חייקל וברוך – ימָסרו לעבודת הצבא!!

– לעבודת הצבא? – קרא ר' זאנוויל ויקפוץ ממושבו כאיש שעקצוֹ עקרב. – יוָנים יהיו! בני טובים אלה יוָנים יהיו!

– יוָנים כל ימי חייהם? – הוסיף הגבאי. – לא יצאו ביובל! לעולם בהם יעבודו.

– בני ציון היקרים המצוינים בתורה – קונן ר' זאנוויל ועינו זלגה דמעות – איכה נחשבו כבני הנכר לשׂאת חרב ורוֹמַח ולעבוד בצבא העבודה כל ימי חייהם!

– והנשארים? – שאל החולה – מה יהי דינם?

– לאייזל יגלחו את חצי ראשו וחצי זקנו ויעלה ברגל בלוית אנשי צבא המוּעדים לכאַנדיקעווע אל המקום אשר בא משם.

– והנשארים?

– הנתפשׂים בשביל איש הצבא המוּכּה ילָקו מכּת מרדות על ידי התּלין.

– רחמנא רְחַם עלן! – יָמֵר ר' זאנוויל.

– שמואל הבורסקי ילקה חמשים מכות, והנשארים איש איש עשׂרים וחמש מכות.

– רחמנא חוס, רחמנא פרוֹק, רחמנא שזיב!

– והנשארים? – קראה בקול מר מנוחה. – ואישי? הגם אישי בתוכם?

– לא, – ענה המבשׂר. – יצא אפרים ובענדעט האומן. אפרים ישב ימים בבית האסורים על לחם צר ומים לחץ, ובענדעט יגוֹרש מבית החולים ויֵהדף ממצבתו.

– הוא הדבר אשר דבּרתי! – אמר יוסף.

– ברוך מתיר אסורים! – קראה מנוחה המאושרת בעליצות לב.

– ואיה חוצפית השתדלן? – שאל ר' בונם החולה. – ואיה גבורתו ותקיפותו ואיה כל נפלאותיו אשר ספּרו לנו?

– אלמלא ר' חוצפית היה הגזר דין קשה מזה. שתדלנוּתו לא נשארה מַעל והכסף הרבה אשר פזר לא עלה בתוהו.

– ומה הועיל?

– בראשונה עמדה לנו שתדלנותו לקבל העתקה מן הגזרה תיכף כשנגמר הדין; ור' חוצפית הביא תיכף ומיד את ההעתקה להטוב ברוך הוא; אלמלא כן לא היינו יודעים את אשר נגזר עליהם. ועוד…

– ועוד?… – שאל החולה.

– את ר' אייזיל חפצו לשלח עוד היום בדרכו הרחוקה ובהשתדלות ר' חוצפית אחרו הדבר עד יום שני הבא והניחוהו פה כל ימי החג.

– גם זו לטובה! – אמר ר' זאנוויל.

– בהשתדלות ר' חוצפית ימָסרו שני הבחורים לאחד הגדודים החונים במקום שנמצאו שם אנשי שלומנו ויהודים-טובים; אלמלא כן היו מרחיקים אותם לגמרי מעל גבול ישׂראל.

– גם זו לטובה.

– בהשתדלות ר' חוצפית הבטיח שׂר בית הסוהר להלבּיש את הנלקים מכנסי עור כעין בשׂר אדם ולהקיף אותם ספוגין של צמר למען לא יגדל כאב המלקות, ובהשתדלוּתו הבטיח התלין שלא להלקותם מכות גדולות ונאמנות…

– הרבה פעל באמת השתדלן, – הסכימו כל השומעים.

– ומה אמר הטוב ברוך הוא כשהביא השתדלן אליו את הגזרה? – שאל ר' בונם.

– עוד מקודם לזה דבּרנו עמו על אודות הצרה הגדולה אשר מצאתנו, אמר ר' חצקל, ואמר לנו כי יש קטרוג גדול למעלה ומדת הדין מתוחה מאד; וכשמעו את הגזרה מפי ר' חוצפית נכנס למקום שנכנס ושהה שם הרבה ויצא כּולו טבול בזעה עיף ויגע כאיש השב מן המערכה שנאבק איש עמו; יצא ואמר בזה הלשון: הנלקים פטורים מחבּוּט הקבר. לקחו חלקם בעולם הזה. אבל קטרוג גדול יש למעלה וקצף גדול על ישׂראל. רע ומר מאד! לילית נתערבה בדבר; נגשתי להדפה ואין מתחזק עמדי! אַחַי, עווֹן איזה אשה נזדקר בינינו!"

– עווֹן איזה אשה? – חזרו ושאלו הנדברים ויאנחו מרה. – מה כוָנתו בזה?

– מי יודע? בוַדאי הוא עווֹן אשת איש! – אמר ר' חצקיל.

ברגע הזה נשמע קול מהומה ברחוב, קול תּוּפּים מתופפים וקול סוסים דוהרים וקול נשים וילדים בוכים ומבכים אצים ורצים, ובחדר היושבים בא בחפּזון גדול חיימקע הנער ובידו הערבה בלתי מחוּבּטת עודה בכשרותה.

– מאין חיימקע? – שאל ר' תרטיאל, – ומה קול הקריה הומה?

– הנתפּשׂים מוּבלים למקום המשפט, – אמר הנער, וישום וישאף יחד, מפחד לבבו אשר פחד.

– היום? – השתוממו היושבים אל ר' חצקיל, -– ואתה לא הגדת לנו!

– שכחתי להגיד לכם כי גם זה היה בהשתדלות ר' חוצפית. שיהיה היום יום החבּוּט כדי שיקרא להתפוּשׂים דרור אחרי כן וישובו לביתם לימי החג.

– ואת מי ראית בין המוּבלים למקום המשפט? – שאלה מנוחה בחרדה את הנער חיימקע, – הגם את אישי את אפרים ראית שמה?

– לא! – ענה הנער. – רק את שמואל ואת מיכאל ואת גבריאל ואת רפאל את קליטא ואת ברקוס ראיתי; וזולתם אין איש.

– הלא הוא הדבר אשר דבּרתי! – אמר ר' חצקיל.

– רואה אנכי את ר' קאפל נגש הלום בחפזון גדול! – קרא ר' זאנוויל.

– בודאי אתרחיש ניסא, – קרא ר' תרטיאל.

פני כל היושבים צהלו מתקוה טובה.

– אמור אמרתי בלבי תמיד, – נענה ר' בונם, – כי הטוב ברוך הוא לא יחשה; ובהגיע הצרה למרום קצה אז יקום פורקן מן שמיא.

ר' קאפל נכנס ואדמה על ראשו.

– עתה נודע הדבר, – אמר, – בשלמי הרעה הגדולה הזאת ומדוע הקטרוג גדול כל כך.

פני כל היושבים נתכרכמו מפחד, אזיל סומקא ואתא חיורא.

– הקלפּה התלבשה בקדוּשה ועל כן לא יכול הצדיק להתגבר עליה.

– באר דבריך ר' קאפל! – חִננו כל השומעים.

– כצאתך מבית הצדיק, – שׂם ר' קאָפּל פניו אל ר' חצקיל – בא זכריה רדישקר מזרקישק ויאמר כי דבר נחוץ מאד לו להצדיק שאי אפשר לו להחמיצנו. ואף על פי שהטוב ברוך הוא היה עודנו סגור בחדר היחוד ויתאמץ לכבוש את לילית ולהתגבר עליה, בכל זאת הודעתי לו כי בא זכריה, כי אמרתי אך הרבה שלוחים למקום ואין אנחנו יודעים על ידי מי יתגלגל לנו הזכות בעת רצון. הצדיק יצא.

– מה אתה חפץ, זכריה?! – שאלו הטוב ברוך הוא.

– רבּי, אשתי חולָה מסוּכּנת נוטה למות, בידך להציל נפשה מרדת שחת.

– מה היה הדבר, בני?! – שאל הטוב ברוך הוא.

– בעת המהומה והמבוכה בביתו של ר' איציקל מצאָנו אסון גדול. אחד הקזקין התפרץ בחדר הנשים ויגזול מידי אשתי את מכנסיך מכנסי העור אשר נתת לה. מן היום ההוא נפלה למשכב ותבער כמו אש; הרופא אומר כי קדחת המוח אחזתה; ובעת יגבר עליה חוּמה, לא פסיק מפומה: התחתונים! התחתונים! זכריה השיבה לי את התחתונים! על כן אמרתי אחַלה פניך לתת לי מכנסים אחרים כמכנסים הראשונים. את כל הון ביתי קח והבה לי מכנסים אחרים, כי חיי אשתי תלויים בזה.

– גזלן אחד! – נתן הצדיק עליו בקולו ויחרוק בשניו. – אחד הקזקין גזל את מכנסי מידכם! הה, על כן נפתולי אלהים נפתלתי ולא יכולתי! הקלפּה התלבשה בקדוּשה! עֵשׂו לבש את בגדי יעקב החמוּדות! גזלנים, אתּם המתם את עם ה'!!

אחזה רעדה את כל היושבים בשמעם את הדברים הנוראים האלה. בשׂרם סמר מפחד ולשונם לחכּם דבקה מתמהון לבב.

אין דובר דבר.

פתאום נשמע ממרחק קול ענוֹת חלושה, קול איש מוּכּה ומעונּה מר צורח וַי וַי מן המכים אשר יכּוּהו.

– קול גבריאל מנקה הארובּוֹת הוא! – אמר ר' זאנוויל בשממון.

– הצדיק פטר אותם מחבּוּט הקבר! – אמר ר' קאפל בהַשְקֵט ובבטחה. – בעולם הזה הם יקחו חלקם.

– אשריהם, מה טוב חלקם! – נענה ר' זאנוויל.

– ומה נעים גורלם! – מלא אחריו ר' בונם.

– ומה יפה ירושתם! – השלימה מנוחה ותניח ידיה כפותין על לבה ותשׂא עיניה אל קירות ביתה.

– האם לא אמרת ר' חצקיל, – שב ושאל ר' בונם, – ששׂר בית הסוהר הבטיח להקיף את הנלקין בספוגין של צמר והתקין שלא להלקותם רק משום מראית עין.

– כן הוא הדבר, אבל עם הנלקים התנו שבכל זאת יצעקו בכל כוחם גם כן למראית עין כדי לרמות את הפקיד.

ר' זאנוויל פצה פה ויחפוץ להתפלא על ערמת השתדלן ופתאום נפתחה הדלת בחוזק יד ור' לעמל התנפל החדרה ויקרא בקול פחדים:

– ר' קאפל, רבותי, מהרוּ חוּשוּ אל הצדיק! אנשי חיל נסבּוּ על הבית מקצה!

יט: אשַה חכמת לב

ויוכבד מהרה לצאת מבית תפלתה בהוַדע לה כי שב משה בנה מבית פקיד העיר אשר שלחתו שמה לבקש רחמים בשמה על הנתפּשׂים, כי יוכבד אשה כבודה נשׂואת פנים בעיני כל פקידי העיר ושׂריה! לא רק בגלל עשרה הרב והעצום רבּוּ מכבּדיה; לא רק בגלל פזרונה לכל צרכי הצבּוּר ולכל דבר תקנת הכלל ולכל איש עני ואביון ומבקש עזרה, מבלי הבדל בין דת לדת, בין לעניי עירה לעניי עיר אחרת; לא רק בגלל ידה המלאה והרחבה וסבר פניה היפות אשר הראתה בהכנסת אורחים בביתה הפתוח כביתו של אברהם אביה; לא רק בגלל משלח ידה ועסקיה במסחר ובמרכולת הגדולים והרחבים אשר נתנו פרנסה בכבוד לכמה מאות משפחות מישׂראל ומשאר האוּמוֹת ואשר הנחילו לה וליוצאי ירכה מצד הממשלה את השם “אזרחים נכבדים לדורותם”: כי יותר מכל זה הוקירוה יודעיה בגלל רוחב ידיעתה בכל הויות העולם, בגלל דעתה לכלכל דבריה במשפט ובגלל יושר שׂכלה במשפטיה בלי פנות אחרי דעות כוזבות וגזרות קדומות. את אחיה בני עמה אהבה בכל לבבה ובכל נפשה אבל לא אהבת פתי החפצה לכסות על כל פשעים. אהבתה אותם לא שחדה בעדם ולא עורה עיניה הפקוּחוֹת מראות את המומים שנמצאו בם, אף לא בוֹשה מהודות עליהם ולא השתדלה לצפּות אותם ולטוחם טיח תפל, בידעה כי אין גוי ואין ממלכה או משפחה או שבט אשר לא ימצאו בקרבם מעט או הרבה בעלי מומים וחטאים בנפשותם. מעולם לא האמין לבה שכּל ישׂראל בני מלכים הם ושאפילו ריקנין שבהם מלאים מצווֹת כרמון. בשׂנאה גלויה רדפה את הבטלה ואת העצלוּת ואת הרבנוּת ואת ההזיה ואת הארחות העקלקלות ותעזור ותגן ותושיע לכל האוהבים את המלאכה ואת הדרך הישרה. איש איש מבני ישׂראל כי עשׂה נבלה לא פרשׂה את כנפיה עליו להסתירהו מן העונש הכּרוּך בעקב עווֹנוֹ, כי ידעה כי חוטא אחד יאַבּד טובה הרבה והנפש החוטאת תשׂא את עווֹנה; אבל ברוב אונים ואומץ לבב אשר לא ישיב מפני כל החישה מפלט לנקיים למַלטם מיד צר ומיד עריצים, להצילם מפני חמת מציק, מדיין קשה ומעווּת הדין. על כן נשׂאו כל יודעיה את פניה ויכבדוה בתור האדם המעלה. רחוק מה שהיה שתשוב בקשת יוכבד ריקם מאת השׂרים היודעים אותה; כי ידעו שיוכבד לא תפיל תחנה ובקשתה בעד מי שאינו ראוי לרחמים, ולא תמליץ טוב בעד מי שאינו כדאי והגון לכך; ובבוא בקשתה לפניהם השתדלו בכל מאמצי כוח לתת לה את חפצה בכל אשר היה לאל ידם. כמה תקונים תקנה היהודית הטובה הזאת בימי חייה, כמה שבויים פדתה, כמה לקוחים לעונש הגוף הצילה, כמה גבורות ודינים המתיקה בחסדים, כמה ניצוצי קדוּשה העלתה שנפלו בקִלפה, כמה נפשות העלתה מדיוטות התחתונות; כמה תועים בדָרכי החיים הורתה את הדרך הישרה שיבוֹר לו האדם – הנִסתרות האלה לה' אלהינו ולה לבדה.

כשמוע יוכבד את המבוכה אשר היתה בבית ר' יצחק מזרקישק בנשף התנאים שׂחקה בראשונה על משבּתיהם ועל מַפּלתם של שני בני הבליעל ולא נצטערה על תפישׂת הפוחזים והריקים, המפריעים מנוחת שאננים בעתותי לילה. ואולם בשמעה כי הנתפּשׂים ידוֹנו בדין קשה על פי משפט המלחמה וכי עתידים הם להלָקות בריש גלי לעיני השמש, התעצבה אל לבה על חילול השם, אל על פי שלא נכחד ממנה כי הפושעים נתחייבו עונש קשה ואין מקום להמליץ טוב בעדם. בערב יום ההוא, בליל חבּוט ערבה, בא אליה ר' קאָפל בן משק ביתה, הוא ר' קאָפל הפ"ץ, ויתחנן לפניה שתבקש רחמים על הנתפשׂים בכלל ועל אפרים אחיו בפרט הנתון גם הוא בסכנה גדולה. ותבך יוכבד בּדבּרוֹ.

– אבל, – אמרה הנכבדה, – עושׂי הנבלה ראויים לעונש ואיכה אעשׂה בנפשי שקר ואבקש רחמים עליהם?

– אין אנחנו מבקשים שיצאו התפושׂים נקיים לגמרי כי אִם שיצרפו רחמים לדין…

– אפונה מאד אם ישמעו לי הפעם, כי חטאת האנשים כבדה מאד.

– על פי עצת שמשרי איש סודו של הפקיד אנחנו שׂמים פנינו אליך. בידי השתדלן שלנו צלחה להטות לבו אלינו והוא נכון לעשׂות לטובתנו כל אשר לאֵל ידו אבל הדבר תלוי במי שגדול ממנו אשר לא יקח שוחד ולא ישׂא רק פניך; ושמשרי יעץ לנו לשׂוּם פנינו אליך ולבקשך להתערב בדבר.

– ותּעתר לו יוכבד ותמַלא את יד משה בנה ללכת ממחרת בבוקר אל אוכתינוס פקיד העיר, והוא גם ממלא מקום שׂר המלחמה בעת ההיא, להשתדל להמתיק הדינין, להעביר את הרעה מאפרים אחי קאָפל ומבענדעט האומן המשמש בבית החולים ולתת להם עונש אחר אשר לא יגע אל עצמם ואל בשׂרם ולבקש אם אפשר שיהיה ענשם של האחרים שלא במקום רואים.

– ומה בני? – שאלה האשה הנדיבה בדרכה על מפתן הבית. – ההצליח ה' חפצך בידך?

– חפציך וחפצי שמים אחד הם, – אמר משה. – ואיככה לא ימלא ה' כל עצתך.

– ספּרה נא לי את כל אשר נעשׂה, – אמרה יוכבד ותשב על הכסא ותּשען במרפקי ידיה על השולחן לפניה.

– באתי בבוקר לבית אוכתינוס. על פי בקשתי קרא לשמשרי סופרו ויתן לי לקרוא את דבר המשפט, מגילה עפה מוכנה לגמר חתימה והוא טרם יחתום שמו עליה. קראתי את המגילה ותהי בפי כמרורת פתנים: על שני הבחורים נגזר להמסר כל ימי חייהם לעבודת הצבא; על החנוני מכאַנדיקעווע להגָלוֹת עוד היום בסך אנשי חיל אל המקום אשר בא משם; על מפריעי מנוחת הלילה להלָקוֹת מכת מרדות במקום רואים, ואתחנן אליו לשנות מעט קט את הדין הקשה וביחוד בפרטים הנוגעים בדת ובכבוד האומה; ויוָעץ עם איש סודו וישקלו במאזני משפט ויתרצה לי בדברים האלה: שלא ישלח את החנוָני היום שלא לחלל את שלשה ימי החג הבאים כי אם יחכה עד אחרי החג, שהנלקים יִלָקו שלא במקום רואים ומכללם יצאו אפרים ובענדעט; הראשון ישב תחתיו במקום האסורים ימים או עשׂור והשני יגורש ממצבתו בבית החולים. להנחות האלה התרצה באופן אם יתרצו להנה גם ראש האצילים, שׂר החלוצים ושׂר-הגדוד הנעלב. ובטובו קם וירכב עמדי על מרכבתנו לכל השׂרים ההמה ויַרצה לפניהם את בקָשתי אשר בקשתי בשמך אמי; וכל אחד מהם ענה ואמר: אם יוכבד מבקשת את זאת בלי ספק כן הוא הצדק והיושר! ויתרצו לזה.

– ברוך ה' אשר נתן אותי לרחמים לפני האנשים ההמה! – אמרה יוכבד בקול תודה ותשׂא עיניה השמימה.

– בצאתי את פני הפקיד, – אמר משה, – פגשתי את מתתיה צורף הזהב נכנס שמה ואשאלהו ויאמר לי כי קרוא הוא אל הפקיד לשעה העשתי עשׂרה, פשר הדבר לא ידע אבל לפי השערתו קראוהו בענין השבויים…

– מה לו ולהשבויים? – שאלה יוכבד בדרך העברה. – הלא איננו לא חסיד ולא בן חסיד ולא אָרח לחברה אִתּם מעודו.

– פליאה דעת זאת גם ממנו ועל כן בקשתיו כשובו לסור אלינו ולהגיד לנו פתרון החידה. הנה הוא בא.

מתתיהו בא ויקרא ליוכבד ולבנה לשלום.

– ומה? אולי דבר סתר היה לו אליך? – קדם משה פניו.

– לא, – ענה הנשאל. – אין לנו עסק בנסתרות. קראני להעיד עדותי על כלי החפץ והזהב אשר לוּקחו מיד החתנים ולערוך אותם על פי שָוְיָם.

– האם באמת רבים המה כלי היקר אשר שׂמוּ בכליהם ככל אשר הוּגד לנו?

– פקיד העיר קראַמפּוּן מודיע כי נגנבו כלי יקר בסך אַלפּים וחמש מאות שקל. וכל הנמצא בשני חדרי הבחורים עם התכשיטין שנצלו מצואר הכלה העניה לא יעלו יחד יותר מאלף שקל.

– ושאריתם?

– השׁבויים הודו על הכל אף הודיעו אחת לאחת את כל כלי היקר אשר חלקו לאנשים שונים ויקראו בשמות לכל האנשים אשר חלקו להם. מורה שעות זהב נתנו לאחד מראשי החסידים בקרוזישק בעד מכתב מליצה אשר נתן להם אל החסידים בזה; מורה שעות זהב יקר וטוב מן הראשון עם שלשלת זהב נתנו לר' לייבעלע, וטבעת אחת יקרה לר' הירשקה בנו, ועוד ועוד. כל זה המְצא ימָצא והוּשב לבעליו; ובכל זאת לא יהיה הנזק שלם כי הרבה מכרוּ הנוסעים לאנשים אשר לא ידעו שמם ושם מקומם בדרך הרחוקה לכלכל נפשם. החסרון הזה ימָלא מן הכסף המזומן אשר מצאו בחיק אחד החתנים בהתפשׂו.

– הגם כסף מזומן מצאו?

– אלף שקל כסף! – אמר מתתיהו ויקח את מגבעתו ויכּוֹן לצאת.

– ולמה אתה אץ ללכת? – שאלה יוכבד. – כּתר נא זעֵיר וטעום צפיחית בדבש אחת. טעמם כטעם לשד השמן.

– תודה רבה לך, גברתי! ידעתי כי מתחת ידך לא יצא דבר שאינו מתוקן. אבל עוד חזון למועד כי עוד החג גדול. ועתה אץ אנכי לשוב לביתי. הנה השמים התקדרו עבים ובקרוב יהיה גשם שוטף על הארץ ואני עזבתי את שפרה יושבת בבית שׂרה רעותה בעת אשר נקראתי לבוא אל הפקיד, והיא יושבת שמה כעל גחלים ומחכּה עד שובי. הלא ידעת, גבירה, כי בעת בהלה כל אחד חרד לנפשו פן גם עליו תעבור כּוֹס. הך הכפתור וירעשו הספּים!

– יכּוּ הכּפתוֹר ופלשתיים מכּפתּוֹר, – אמרה יוכבד בשׂחוק קל, – אליך לא יגש, כי איש טוב ונאמן רוח אתה, אבל לך-לך להרגיע לאשתך הרכה והענוּגה ולרעוּתה שׂרה הטובה. אל תשכח לברכן בשמי לשלום.

– מתּתיהו יצא לא הרחיק ללכת ומרחוק נשמע קול פרץ וקול צוָחה בקצה הרחוב, קול המון אנשים רצים מבוהלים ודחופים כאִלו יצאה אש בעיר. ושנַים אנשים נבדלו ויצאו מתוך העדה ויגשו בחפזון גדול לבית יוכבד.

ויפתח מתתיהו את מחסה-הגשם על ראשו מלמעלה כי נטפי מים נתּכו על פניו, וַיֵתַצַב מרחוק לראות מה יֵעשׂה שם.

– רואה אנכי את קאָפל ואת זאנוויל שתוּם העין קרובים אלינו, – אמר משה בהביטו בעד החלון לדעת גם הוא מה קול הקריה הומה, בעוד אשר יוכבד נתנה צו לערוך השולחן לארוחת הצהרים.

הנכנסים נכנסו אל הבית, פניהם כפני מתים מלאים פחד ומפיקים אימה ומבלי לדרוש שלום היושבים וטובתם אמר ר' קאפל:

– גברתי, בצרה גדולה אנחנו! עשׂי למען טובך למען כבודך למען דתך והושיעי לנו באשר תוכלי, הבי לנו עצה ודבר הלום.

– שבו לכסא, רבותי, וספּרו לי את כל המוצאות אתכם בשׂפה ברורה ובנחת. נשמעה ונוָעצה יחד; דברי חכמים בנחת נשמעים ותשועה ברוב יועץ.

הבאים ישבו וקאָפל שב ויאמר בקוצר רוח ובנשימה קשה:

אנשי חיל סובבים את בית הצדיק!

– את בית הצדיק? – קראה יוכבד בתמהון, – ומה יֵעשׂה בו?

– לא נדע אל נכון; לא יכולנו לבוא הביתה. בבואנו היה כל הבית סגור מסביב אין יוצא ואין בא.

– ובכל זאת נחוץ לנו לדעת את אשר יֵעשׂה שמה ומדוע המה נסַבּים על הבית, כי לולא זאת אין אנחנו יודעים מה נוָעצה ובמה ירפא לנו.

– הפקדתי שומרים שם על הבית, את אשר יראו יגידו לנו הלום, בעוד אשר אני מהרתי להגיד לך גברתי את השמועה הרעה הזאת.

– הנה אחד מהם רץ ובא אלינו, – אמר ר' זאנוויל, – חוצפית המתורגמן הוא.

הרץ נכנס בטיסה אחת ויקרא: “את המנורה מנורת הכסף לקחו”.

– את המנורה השלוחה להטוב ב"ה מקראַמפון? – שאל ר' קאפל.

– אשר אלף ומאתים שקל מחירה? – שאל ר' זאנוויל.

– את מנורת הכסף מקראַמפון אשר אלף ומאתים שקל מחירה! – ענה ר' חוצפית בכובד ראש.

– ר' חוצפית! – אמרה יוכבד. – הלא שתדלן אתה ומעורב בדעת עם הבריות וידוֹע תדע כי פקידי הממשלה לא ישלחו אנשי חיל לשלול שלל לבוז בז בעצם יום. הגידה לי איפוא אל נכון בשלמה לקחו את מנורת הכסף מבית הרב, אם תדע.

– על ירך המנורא נמצא מפוּתּח שם האיש אשר אבדו לו כלי הכסף והזהב בקראַמפון וחושדים המה שגם המנורה היא אחד מן החפצים האובדים.

– המנורה היא מנחה שלוחה מאת עדת אנשי שלומנו בקראַמפּון ומכתבם בידי! – קרא ר' קאָפל בחמה שפוכה.

– ברגע הזה התפוצץ הרעם בשמים בקול רעש גדול וינועי חלוני הבית מקול הרעם.

– דבר פלא הוא, – אמרה יוכבד, – שביום הושענא רבה ישָמעו רעמים.

– יַרעֵם משמים ה' על חמס ארץ ויושבי בה! – הבטיח זאנוויל.

– גבר חום קציר בשנה הזאת כחום הקיץ – הואיל משה באר את סבּת הרעמים המאוחרים.

מקול הרעם לא נשמע קול שעטת רגלי איש הולך וקרב במרוצה אל הבית.

ופתאום התנפל אל חדר היושבים כמלוא קומתו ר' חצקיל פורקעס. פניו נהפכו לירקון, עיניו עששו מכעס ומתלעותיו דא לדא נקשן.

– נשבּה ארון הקודש, – קרא כמשתגע. – הטוב ילך שבי לפני הקזקין!

הטוב – שבי! ארוצה נא אליו ואהיה לו לפה. – קרא ר' חוצפית וימהר וירץ החוצה.

– האם תמנו לגווֹע? – קראו מפּוגת לב היושבים לפני יוכבד ויקומו לצאת גם הם.

– גברתי, – אמר עוד הפעם קאפל בטרם צאתו, – אל תעזבינו ואל תטשינו בצר לנו! הבי לנו עצה ודבר הלום.

יוכבד ישבה רגעים אחדים ותחריש במחשבותיה.

– רבותי, – אמרה אחרי דממה דקה, – כבר אמרתי לכם כי לא נוכל לעשׂות קטנה או גדולה בטרם נדע אל נכון שורש הדבר: מה העווֹן אשר ישיאו בו, מה בקשו בביתו ומה מצאו ובשביל מה הוא נתפשׂ. על כן שמעו בקולי ומשלו ברוחכם הסוערת וכבשוּה ולכו איש באשר יוכל לדרוש הדבר ולדעת מה יעשׂה הפקיד בר' לייבעלע ומה ידבּר בו. כדעתכם את כל אלה בואו הגידו לי או אז נתחכּמה. אם תראו את ר' לייבעלע תגידו לו כי עמו אנכי בצרה ואם אוּכל אחַלצהו ואַראהו בישועתי, – הוסיפה יוכבד ותמחה דמעה מבין ריסי עיניה.

החסידים עזבו בלב מלא תקוה את בית המוכסת הארורה, נעות המרדות.

כ: לויתן בחכה הוֹעלה

ושוטרי העיר באו לבית ר' לייבעלע ובראשם שמשרי הסופר וגמגימא ראש השוטרים ושׂר המאה ושני עדים מן החוץ ופקודת פקיד העיר עליהם חזקה להביא את ר' לייבעלע לבית הפקידות ולחפּשּ בביתו את מכתביו ולחפּשׂ בחפּשׂ מחופּשׂ את כלי הזהב וכלי הכסף אשר לו, ואם ימצאו מורי שעות ושאר כלי חפץ אשר חקוק עליהם שם האוּמן “עוואַלד” לקחתם ולהביאם אתם. ובבית הצדיק כלי כסף וכלי זהב וכל יקר כעצים בממגורה, ואת כל הכבוּדה ההיא חפשׂוּ השוטרים חפוֹשׂ והפוֹך על פניה ולא מצאו את מורי השעות אשר בקשו ורק מנורת כסף מצאו וחקוק עליה “עוואַלד בקראַמפון”, אותה לקחו וישׂאוה הקזקין במוט בשנַים ואת הצדיק הוליכו אחריה.

ברגע צאת הצדיק מדלתות ביתו נפתחו השמים וישמע קול רעם בגלגל אדיר וחזק ומטר סוחף נתך ארצה; והרחוב מלא מפה לפה חסידים ואנשי שלומם מבלי שׂים לב אל הגשם השוטף. ותחרד כל העיר מאד.

– השכינה בגלות! – נשמע קול בכי ואנקה מקרב ההמון.

– בא יום ה' הגדול והנורא! – קראו אחרים; – וכל העם הארץ נשׂאו עיניהם השמימה לראות אם לא יתמהו וירופפו עמודי שמים ממעל, אם לא תמוט הארץ מתחת, אם לא תקדר השמש בצהרים, אם לא יפלו הכוכבים ממסלותם, אם לא יפרוץ הים הגדול מאוגנו, אם לא ישוב העולם לתוהו ובוהו – – –

לא מיניה ולא דכוָתיה!

והצדיק היה לבוש בגדי משי רועשים כלבנון ומגבעת של גלאקסינוס על ראשו כלבנה במלואה והולך לפני הקזקין, מלפניו שמשרי איש סודו של הפקיד, מימינו גמגימא ראש השוטרים ומשׂמאלו שׂר המאה ואחריו וַניה שׂר-האורות שלו נושׂא מחסה מזרם נטוי כקערה הפוכה על ראש הצדיק מלמעלה מפני הגשם היורד מן השמים ופני הצדיק חפו ולא יֵראו החוצה אל העם בלכתו; ואחריהם קהל קזקין משבט דן עוברים איש חרבו על ירכו. מבני לויתו של הצדיק יצא עמו ר' לעמל החוזר ובדרך נטפל לו ר' חוצפית המתורגמן ואחריו ר' קאָפל וחבריו השבים מבית המוכסת.

כחצות היום הביאו את הטוב ברוך הוא, מגבעתו מלאה מים ובגדיו רסיסי גשם, ויעמידוהו בפרוזדור לחכּוֹת עד צאת אליו הפקיד היושב ועוסק במלאכתו בלשכת הסופרים. כשעה שלמה עברה והפקיד לא פקד את הצדיק המחכּה בפרוזדור הבית; ור' חוצפית נע ונד בלשכת הסופרים משולחן לשולחן ומסופר לסופר ואין דובר אליו דבר, כי אימת הפקיד היושב בחדר השני עליהם; והחסידים עומדים סביב צדיקם ולעתים רחוקות מתלחשים שׂפה רפה ובדממה דקה. בסוף השעה הראשונה עבר הפקיד דרך הפרוזדור וירא את ר' לייבעלע עומד, ויאמר בשׂפת חלקות:

– ר' לייבעלע בזה, ואני לא ידעתי! סלחה נא לי בגודל חסדך. שבה לכסא וחכה עוד כמעט רגע; במהרה אצא אליך.

וישב ר' לייבעלע לכסא בפרוזדור הבית ויחכה. ויעבור רבע שעה ועוד רבע והפקיד לא יצא. אז נשמע קול רעש אופן בחצר כקול מרכּבה מרקדה תרחיק נדוד.

ר' חוצפית השתדלן בא.

– הפקיד נסע העירה אבל בקרוב במהרה ישוב, – אמר הוא בלחש ובנשימה קצרה.

עבר עוד כחצי שעה וקול המרכבה נשמע באמת שבה מן העיר. הפקיד שב אל חדריו אבל אל ר' לייבעלע לא יצא ור' לייבעלע יושב בפרוזדור ומחכה ועיניו קמו בחוריהן כי לא אכל לחם כל היום ההוא.

פתאום נפתחה הדלת – אבל הפקיד לא יצא. יצא ריח תבשיל נודף, ריח בני יונה מטוגנים בחמאה, הה ריח מאכלות אסורות ואף הצדיק הכּשר מריח אותו על אפו ועל חמתו; ולא זו בלבד אלא שעיניו כלות ונפשו רעבה והאצטומכא שלו צוֹוחת ככרוכיא: מעדני ואִוָשעה!

עבר עוד כחצי שעה – חצי שעה ארוּכה וממושכה כאורך הנצח. בית המבשלים אשר להפקיד יפיק מאכלים ומטעמים שונים מזן אל זן; ריח מריח שונה נשׂא על כנפי הרוח ויבוא ויגע באף הצדיק לכלות עינים ולהאדיב נפש. הה, שם בביתו, על שוּלחנו הוכנו גם לו מטעמים כאלה והוא לא זכה ליהנות מהם, ומי יודע מתי יבוא לידי כך!?

פתאום נפתחה הדלת – אבל הפקיד לא יצא. יצא משרת פניו על בהונות רגליו ויאמר בלאט אל היושבים: עברים, הסו ואל תהמו כי אדוני שכב לנוח את משכב הצהרים.

משכב הצהרים אשר ישכב יום ביומו אוכתינוס פקיד העיר קרימבילישק יאריך עד השעה הרביעית אחר חצות. במשך הזמן הגדול והנורא הזה רצו החסידים רצוא ושוב אל הצדיק ומלאכים יחפזון אל כל פנות העם ויעשׂו כל העיר כמרקחה. הרבו רֵעים וילכו לחַלות ולחנן את פני שׂרי העיר הנכבדים, את בהרציון ואת יורקמי, ולבקש מחילה וסליחה מאת סמנגלוף; אבל כולם פה אחד ענו ואמרו כי עתה הדבר תלוי בדעת פקיד העיר; ככל הישר בעיניו יעשׂה. ר' חוצפית הראה את גדלו ואת תקיפותו ויטה את לבב שַמְשרַי הסוֹפר לצאת ולדבּר עם הטוב ברוך הוא; וגם הוא לא הועיל להוָתוֹ מאומה בלתי אם הרגיע את לבבם לשבת דומם ולהוֹחיל עד אשר ייקץ הפקיד; אף יעץ אותם לפצור ביוכבד שתבוא בעצמה לכפּר פני הפקיד ולהשיב חמתו מהשחית, כי דברה יקר בעיניו מאד. כבר נודע לר' לייבעלע מפי מלאכיו שיוכבד המוכסת מוכנה ומזומנת לבוא לעזרתו בעת אשר יודיעו לה מה העווֹן והאשמה אשר ישיאו בו. אבל מה יודיע והוא לא ידע; הפקיד יענה דינו ולא יגיד דבר ורוח הקודש סר מעליו ולא יענהו גם בעלילות גם בחלומות, גם ביחודים וצרופי שמות.

מי יתנה תוקף צערו של הטוב ברוך הוא ביום הדין המר והנמהר ההוא. מי יקצוב קריעת קדוּשתו בראות כל העם גויים באו מקדשו וגדרו את פרוכת המסך ופתחו שערי גנוזים וחפּשׂו את אשר חפּשׂו והוציאו את אשר הוציאו. מי יערוך עוצם בשתּו וחרפתו בלכתו בלוית אנשי חיל בכל הדרך אשר הלך מביתו לבית הפקידות; מי יגיד גודל פחדו ויראתו בארבע שעות אלה של ענוּי הדין במסדרון בית הפקיד! אבל מי יברר בברור את שברו והוָתוֹ בד בבד ישׂא עם כל הצרה והתלאה הבאה לרגלו על האנשים הרבים אשר ידענו! מי יאמר לנו אם ייסרוהו כליותיו מוסר כל שהוא, ואם רגע אחד יעלה לפניו במחשבה שהוא האשם באסון האוּמללים, ואם לא יאמין גם הוא בנפשו כאשר יאמינו הנכשלים אחריו כי סובל הוא יסורין של אהבה על קדוּש השם כאחד הקדוֹשים אשר בארץ!

המטר חדל בחוץ. מבין מפלשי העננים הקרועים ומפוּזרים אל כל רוח כשׂה פזורה, כצאן אובדות אשר רועיהם התעום, תתחמק מְלֶכֶת השמים, וזרח השמש ובא השמש בקרעי העבים ואל מקומו שואף הוא ועומד במורד הגיגית הכפויה על הארץ ומלואה. הה, מה נשתנה היום הזה מימי חבּוט ערבה שבשאר השנים! מה טובי משכנות הטוב ביום ההוא בשעה הזאת בהקבץ חסידים יחדיו לכבד את צדיקם ולהוליכו בשירה ובזמרה תחת החוּפּה לבית התפלה לשׂמחת התורה! בשנה הזאת אמר ר' לייבעלע להגדיל השׂמחה ולהרבות הכבוד והגדולה והתפארת וההוד; בשנה הזאת דמה בלבבו כי חברו ר' וועלפעלע יהיה נכוה מחוּפּתו – ועתה…

פתאום נפתחה הדלת ושמשרי איש סודו של הפקיד יצא ויאמר: “ר' לייבעלע, הפקיד מחכה עליך!” – ויבא את ר' לייבעלע באחד התאים אשר בלשכת הסופרים.

בתא ההוא עמד אוכתינוס פקיד העיר לָבש בגדי השׂרד לשרת לגליון גדול כתוב מזה ומזה בידו. ואולם מה שוּנו פני האיש הזה עתה מן הרגע אשר ראינוהו שחרית! כמעט נהפך לאיש אחר! עוד היום בבוקר היו עיניו מאירות ומפיקות סבר פנים יפות, קולו ערב ודבּוּרו בנחת עם כל הבריות; ועתה – ברגע הזה גבות עיניו קוּמטו, אישון עינו כאישון חושך, ומבין עפעפיו נשקפה חמה מסוּתרת, קולו כקול הסירים ודבריו בדבּרו קשים כגידים. הזה הוא האיש השלוח כאַילה שלוחה להעמיד כסא לשׂרה בפנותה לו את מקומה? הזה הוא אוכתינוס אשר “חכּוֹ ממתקים ודבריו מחמאות”, אשר “בנות צעדה עלי שוּר לשמו ולזכרו”? ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות, לשמע קולו יחולל אַילות ומפחד האויב והאורב, הנבּט מבין ריסי עיניו השחורות כעורב!

האם באמת נגע איזה מקרה רע ומר ברוח האדם הזה וימרר את לבו ויהפכהו לאיש אחר? או אולי טבעו של אדם זה כך מתחלת ברייתו ופניו המסבירות אשר הראה לכּל לא היו פניו ממש כי אם מסוה להונות את הבריות ובבואו לדבּר בסתר ביתו יסיר את המסוה מעל פניו? או אולי נהפוך הוא, כי דרך ברייתו של אותו האיש להסביר פנים לכל אדם ועתה מתחפשׂ הוא וישנה פניו כדי להטיל אימה על הנדברים בו? מי יודע רוח בני האדם החיים בחללה של הרשות!

ר' לייבעלע! – אמר הפקיד בקול יבש כחרשׂ, – צר לי כי הלאיתיך הלום וכי עצרתיך שעות אחדות, עסקי הנחוצים ודרך חיי הביאוני לידי כך; אבל עוד יותר יצר לי שלידי נתגלגל החוב להודיעך שמחפיאים עליך חטאים גדולים.

ור' לייבעלע וסביביו נשׂערו מאד. עומדים פרועי ראש ומרעידים כעלה נדף. ר' חוצפית עומד כנגדו לתרגם את הדברים אשר לא יהיו מובנים לו; והפקיד עומד על ימינו לשׂטנו.

– אלה הדברים אשר ידבר על אודותיך יורקמי ראש התרים במכתבו אלי מיום שלשום לאמר: “זה שבועות שנַים רואה אנכי ערב ובוקר וצהרים כנופיות נאספות בבית ליב הירש המכוּנה הצדיק. האספסוף הזה רוּבּוֹ פנים חדשות באים מערי המרחק ומכתבי מסע אין בידם ויש ביניהם יחידים החשודים על הגזלה ועל הגנבה. אנשי התרים אשר לי הגידו לי גם כן כי עיקר זמן הכנופיא הוא בלילה; והיא נמשכת תמיד זמן רב עד אחר חצות וביחוד בלילי שבתות; וכי לפעמים יכּנס עם האורחים הבאים אליו לחדר מיוחד ומתיחד ומתלחש עמהם, ודבּורם עמהם הוא בלשון סתר שלא יבינוהו בנקל גם שאר היושבים לפניו. וכל הבאים האלה מכל קצות הארץ מרבים להביא הון רב וכלי חפץ. ואחרי אשר לא נודע לי תכלית האסיפה הגדולה הזאת בעירנו אשר כמוֹה לא נהיתה עד היום על כן חוששני לו להצדיק ליב הנ”ל שהאסיפות הנעשׂות בביתו יום יום יש להם מטרה מדינית ושיד הצדיק הנ“ל תכּוֹן בחשאי עם המורדים במלכות ועל כן גם אסוף יאסוף את ההון הרב הזה בביתו. החשד הזה נתחזק בלבי אחרי המעשׂה שהיה בליל מוצאי שבת העבר. לדעתי הכאת איש הצבא אנגריון משרתו של סמנגלוף היה רק דוגמא קטנה: באנגריון החלו ובשאר אנשי הצבא יכלו. על כן מבקש אנכי את כבודו שיעשׂה דרישה וחקירה בביתו של הצדיק הנ”ל לחפּשׂ במכתביו אוּלי נמצא את הפקעת של גמי אשר תהיה לנו למורה דרך לגלות את מוצאי הקשר; בין כה וכה תשׂים את הנחשד במשמר למען לא ימלט מן העונש הצפוי על פי דת ודין להאנשים הנותנים את ידם לפושעים במלכות. – יורקמי שׂר החלוצים התרים אשר בקרימבילישק".

הפקיד כלה לקרוא ור' לייבעלע נתן עיניו בר' חוצפית כעין סימן שאלה לאמר: מה הערל הזה מדבר בלשון לע"ז?

ר' חוצפית תרגם לצדיקו בקצרה טופסו של ענין.

– ומה תאמר ר' לייבעלע לדבר הזה? – שאל פקיד העיר.

– הנני בידך אדוני לעשׂות בי כטוב בעיניך! – ענה הצדיק בלשונו המגמגם.

– האם דבריך אלה כהודעה הם על החטא אשר ישׂימו בך?

– אמנם חוטא ופושע אני כנגד מלכו של העולם ועל כן מצאני כל אלה.

התשובה הזאת לא ישרה בעיני הפקיד.

– אל תשׂט מעל שאלתי ועל תבחר לך לשון ערומים להחליק מידי, – אמר הפקיד בפנים נזעמים. – הגידה לי נכוֹחות אם אָשם אתה בדבר אשר יחסדך שׂר החלוצים.

– מעולם לא היו בני ישׂראל מורדין במלכות.

– ומה האנשים האלה הבאים אליך גדודים יום יום?

– באים הם אלי לדרוש אלהים.

– התחת אלהים אתה להם?

– אנכי אזהיר להם את חוּקי האלהים ואת תורותיו.

– ומה ההון הרב בכסף ובזהב אשר אתה מאסף מכל הבאים אליך?

– נדבה הם מביאים אלי איש כחפץ לבו, אין אונס.

– ואתה איש האלהים תקבל את הנדבות בחפץ כפים, – אמר הפקיד ויקמוט את מצחו. – תרושש בתי אבות רבים ותמלא ביתך שלל. וכי כן עשׂה עשׂה איש האלהים המסוּפּר ממנו בספרים הקדושים גם לכם גם לנו אשר מאֵן לקחת ברכה מאת האיש הנרפא על ידו? האם מתלמידיו של אלישע או מבני בניו של גחזי אתה, ר' לייבעלע?!

ר' לייבעלע לא ענה דבר אם מחמת שלא קרא כל צרכו בספרים הקדושים גם להם גם לנו ולא ידע בברור אל מה ירזמון דברי הפקיד המלומד, או אם – מחמת שלא מצא מענה.

– ובתוך הנדבות אשר מרבּים העם להביא יקוּבּלוּ ברצון כל אשר יעלה המזלג, אין ברירה; גם דברים גנובים ימתקו.

– איפה המה הדברים הגנובים אשר נמצאו בביתי? יביאום הלום ויציקום לפני!

– יביאום ויציקום לפניך! ערום אתה כנחש ר' לייבעלע! אם עלה בידך להסתיר את החפצים הגנובים בטרם בוא המחפשׂים אל ביתך בזה תחשוב לגנוב את לבב פקידי הממשלה? אם שלחת את מחוּתּנך ואת בנך מביתך והוא לקח את החפצים עמו – התדמה כי בזה תמלט? ואתה לא ידעתּ כי כבר שלחתי רודפים אחריהם לתפשׂם באשר הם שם; עד קרוזישק יגיעו; לא ימלטו.

הפקיד נתן עינו החדה בפני הצדיק בדבּרו את דבריו אלה והצדיק השפיל את ראשו ויבט לארץ.

– ואם תכחש ולא תודה כי לקחת מידי שני הבחורים את החפצים הגנובים כי אז אצוה ויביאום הלום, והמה יעמדו ויעידו בפניך.

פני הצדיק הלבינו כשלג מיראתו פן יקים הפקיד את דברו, ויען בשׂפה רפה ויאמר:

– לא יכולתי לדעת כי כלי הזהב גנובים הם בידי הבחורים…

– לא יכולתּ לדעת? – אמר הפקיד בצחוק לעג. – והלא איש אלהים אתה היודע הכל וסוקר הכל.

הצדיק ידום כאבן.

– ומי אשם בדבר התועבה אשר עשׂו בראש חוצות בעתותי לילה סרי סוררים הסרים למשמעתך אשר נשׂאו היום את עווֹנם?

הצדיק ידום כאבן.

– ומי האשם בכל התלאה אשר מצאה את איציק זרקישקר וביתו – אם לא אתה?

– הצדיק ידום כאבן.

– ובראש מי דם נפשות ביינוש ושרענצל אשר קוּמטו בלא עת ודם נפש נקיה בנו הקטן של מרדכי מוכר העצים? – הוסיף לשאול הפקיד ויתעבּר.

– ידי לא שפכו את הדם הזה ועיני לא ראו!

– כמוך ירחץ בנקיון כפיו גם המבעיר את הבערה.

– ביינוש ושרענצל מתו באמונתם – על קידוש השם!

– האם לסכלוּת ושכרוּת אמונה אתה קורא? האם היא האמונה אשר אתה מורה לעם, איש האלהים?!

– כן חיו ומתו אבותינו וכן נחיה בגויים גם אנו, – אמר ר' לייבעלע במרירות; – ומניה לא נזוע.

– חוצפך יסגא, – קרא הפקיד בעברה וגידי מצחו ישׂורגו. התדמה כי גם אנכי מוכּה סַנורים ושגעון כמוך וכהנלוים עליך? כי גם אותי תתעה בתוהו בדברי הבל ובהזיות? אנכי מזכיר את הפשעים והעווֹנות שעוית ושפשעת ואתה מדמה כי על כל פשעים תכסה אמונה ומנהג אבות! חוטא ופושע אתה, ר' לייבעלע! בעיני האלהים ובעיני המלכות ובעיני הבריות. אך עתה בא הקץ לכל מעשי התעתועים האלה; מידי ברוֹח לא תברח, כתוֹב שַמשְרֵי זכרון בספר את כל הדברים האלה והציגה בשער משפט זה לפני שׂר המדינה, ואתם סקפורטיא ואפרפרב הביאו עבותים ואסרו את הפושע והמורד במלכות הזה ומסרו אותו לידי גמגימא ראש השוטרים.

כא: “אמרו לצדיק כי טוב”

מה זה תרגזי תחתיך, ידידתי! האם אל עקרבּים את יושבת? – שאלה שׂרה אחות מרדכי את שפרה אשת מתתיהו היושבת ומשׂוחחת עמה בעליתה כחצות היום ביום חבּוֹט ערבה. על פני שפרה נראו עקבות פחד-לב ורוגז-נפש, את מעילה לא פשטה ואת הצניף לא הסירה והיא יושבת ומשגחת לרגעים מן החלונות ומציצה מן החרכים.

– מחכּה אנכי לאישי, – ענתה שפרה. – מטר סוחף נתך והוא עודנו לא ישוב.

– בוא יבוא, אל תיראי; לא תשטפהו שבולת מים, – אמרה שׂרה בשׂחוק, – ולא תבלעהו מצולה.

– תאֵבה אנכי לדעת, – הוסיפה שפרה, – למה זה ועל מה זה הבהילהו הפקיד אליו היום, בכתב מפורש חתום בטבעת המלך.

– ולמה יצדקו הגברים באמרם עלינו כי תאֵבוֹת-חדשות ודוחקות את השעה אנחנו אשר לא נוכל למשול ברוחנו? – הוכיחה שׂרה את רעותה.

– צדקת בדבריך, שׂרתי! – ענתה שפרה. – הואילי אפוא ספּרי את אשר החילות; האף אמנם נהפּך אחיך לטוב לך כאשר אמרת?

– נהפך לאיש אחר מן הקצה אל הקצה! לוּ תראיהו ותדברי עמו עתה לא תכיריהו! ביום הראשון העבר, ביום ההוא אשר החל כוחו להתחזק ולשוב אל קרבו ואני יושבת למראשותיו כפעם בפעם פתאום נכמרו רחמיו אלי ויאחז בידי ויאמר ברחמים גדולים כי מוסר כליותיו אכזרי על הקשיחו לבו אלי עד היום וכי ראשית מלאכתו בקומו ממשכבו יהיה לעשות לי בית ולדאוג לאחריתי. ובו ביום דבּר כדברים האלה גם לאלבירט בבואו לראותו וישׂם ביד חזקה את ידי ביד אלבירט ויברך אותנו ואת ברית אהבתנו.

– אשריך וטוב לך, אחותי! – אמרה שפרה ותבט בפני רעותה בעיני יוֹנים מלאות אהבה ומפיקות נחת רוח. – כי אהבך ה' אלהיך על כן העיר עליך ויהפוך הצור אגם מים ולב מרדכי ללב בשׂר.

– מיתת הילד הפכתהו משורש; מתלמיד וָתיק מתאבק בעפר רגלי הרבי נהפך לאויב לו ולמבקש רעתו. אמש אמר אלי כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם גרש יגרש את ר' לייבעלע וסיעתו מן העיר ובער אחריו במטאטא השמד ומקום רגליו יכבד – הוסיפה שׂרה בלחש ותפן כה וכה לראות אם אין עוף מוליך את הקול ובעל כנפים מגיד דבר.

– במה כוחו גדול לעשות כדבר הגדול הזה? – שאלה שפרה.

– אוכתינוס וסמנגלוף הבטיחוהו להשלים חפצו זה ובקרוב.

– כי אז יהיה אחיך עוקר הרים, – אמרה שפרה בשׂחוק, – אם נזכה נבחין.

– ואני אָמור אמרתי לך מאז, ידידתי, כי רק איזה מקרה פתאום לפתע יוכל להפוך את מזלי לטוב. כאשר פתרתי כן היה.

– חכם עדיף מנביא! – החניפתה שפרה. – ואַתּ אמרת את דבריך אלה בו ביום אשר הלך מרדכי לזרקישק ולא ידעת כי היא היתה ראשית הנסבּה לשנות את כל הדברים לטוב. כנבואה קטנה נזרקה מפיך!

– אבל מדוע זה נתכנו עלילות העולם בדרך זה שאין דבר טוב ומועיל בא לאדם אלא מתוך רע והפסד לזולתו? – החלה שׂרה להתפלסף. – האף אמנם צדקו דברי אחד המשוררים באמרו:

וּמָה אשֶׁר אִישׁ אִם לֹא אֲסוֹן רֵע?

וּמָה הָעֹנֶג אִם לֹא צַעַר גָּבֶר?

פֹּה יִרְעַב אִישׁ עֵת שָׁם רֵעוֹ שָׂבֵעַ

לָזֶה יִרְחַב יָד עֵת יִמְצָא זֶה קָבֶר!

מוצָא כל דשא – עפר ורקבון, ושורש ישעי יציץ על גל קבר בן אחי!

– זה דרכך מנעוריך לנטות מיד לעצבות, – ענתה שפרה – ועל כן לא היית מסוגלת להנשׂא לבן הרבי ולא זכית להיות יהודית-טובה. נכוֹן לבי בטוח כי גם המשורר ההוא איננו יהודי-טוב, כי לוּ לא כן למה לא תשקיפו על הדברים בעין טובה ותאמרו כי אין רע מוחלט בתבל אשר לא תצא ממנו באחריתו איזה טובה והנאה לאחרים. מן ההפסד תבוא הוָיה ומן הרקבון צמח ופרי; בעטוף נפש התולעת תקום ותחיה צפור הקיץ וגם מות בן אחיך עולל לא ראה אור לא היה לחנם כי ממנו נולד לחיים חדשים ויראה אור חדש אדם גדול אחיך המולידו. חכמינו, היהודים-הטובים האמתּים, אומרים: טוב מאד זה המות! ודבריהם מה כֵּנוּ!

– אשריך, אחותי כי כן תשקיפי על פני החיים; לעיני יֵראה העוקץ והחוֹח ואת תראי את השושן עליו מלמעלה!! אולי גם עתה יֵראו לך שושנים שמה ברחוב? – הוסיפה בשׂחוק בראותה את שפרה קמה ממושבה ומציצה מן החלון.

– רואה אנכי באמת, – ענתה שפרה, – כדמות שושנה אדומה גדולה הפוכה על פניה נגשת הלום. עתה אכּירנה; הוא מחסה-מזרם המשי אשר למתּתיהו. הנה הוא בא, אף אם פניו לא אחזה. הנה הוא נכנס בחצר, נרדה נא אחותי אל הבית התחתון ונשמעה מה בפיו. –

ומרדכי יושב בחדרו אשר בקומה התחתונה לָבֵש בגדיו כאחד הבריאים, יושב בכסא גדול ורך רפידתו משי ורגליו גלילים. פניו חִוְרות אבל בעיניו נצת מחדש אור החיים; בידו מַטה למשען לו בלכתו אחת הנה ואחת הנה בחדרו, ותחת רגליו הדום מצופה שש ברקמה מעשׂה ידי שׂרה, ובבוא מתתיהו החדרה הניע מרדכי אליו בראשו בסבר פנים יפות ויושט לו את ידו וישאלהו לשלומו.

– אני שלום, – ענה מתתיהוּ. – ואתה אדוני האם כבר שבת לאיתנך?

– יום יום אחזק ואאמץ; כי המחלה הכשילה כוחי. שבה נא ר' מתתיהו לכסא פה על יד ימיני והגידה לי…

לא כלה המדבּר לדבּר והדלת נפתחה ותבואנה שׂרה ושפרה.

– ומה? – שאלה שפרה את אישה אחרי הניעה בראשה לבעל הבית ותשאל לשלומו.

– ומה דמית היות אהיה לאוֹכל? – ענה ר' מתתיהו בשׂחוק נחת רוח, – לא אכלני ולא הממני ולא בלָעני כתנין.

ויספר מתתיהו להם את כל אשר קרהוֹ ואת אשר קראו הפקיד אליו בתור עֵד יוֹדע מבין להעיד על החפצים אשר לוקחו מידי הנערים התפוּשׂים ולערוך מחירם על פּי שוים.

– ולמה אֵחרתּ עד בּוֹש? – שאלה שפרה. – זה יותר משתי שעות התמהמהת.

– כשובי סרתי רגע אל בית יוכבד הגבירה. הנה היא מברכת אתכן, אותך ואת שׂרה, בשלום.

– תודה רבה לך! – ענתה שׂרה.

– בליעל! – קראה שפרה בשׂחוק ותראה לו באצבעה. – לא מהרת הלום להרגיע אותי ואתה ידעת כי על גבי גחלים אני יושבת.

– ואחרי כן עמדתי כחצי שעה ברחוב העיר, ממקומי לא משתּי! – הוסיף מתתיהו להתגָרוֹת באשתו.

– עודך מסתולל בי! אכזרי! – הוסיפה שפרה בתוכחת מדוּמה.

– אם ראית אנשים שמתגָרים זה בזה בודאי הם אוהבים זה את זה, יאמרו הבריות, – ענתה שׂרהּ בינתים.

מרדכי שׂחק בנחת על השׂיחה הזאת.

– ולמה עמדת בחוץ? – שאל הוא, – כדי להתרחץ במי גשמים?

– עמדתי לראות… דבר גדול… דבר נורא… דבר שלא היה לעולמים, – ענה מתתיהו בלחש ובנחת וירא כּה וכה לראות אם אין אזנים לכותל.

– למה זה תַחלה לבבנו בתוחלת ממושכה, אישי היקר! – התחננה שפרה. – מהרה נא הגידה את אשר ראית!

– ראיתי אנשי חיל מוליכים בשבי את… הטוב…

– את ר' לייבעלע!! – קראו שתי הנשים בקול שמה ושרקה.

– את ר' לייבעלע בכבודו ובעצמו! קזקין עומדים מסביב לו; רצועה כשרה רצועה כשרה לאחד; והוא הולך לפניהם רגלי אבל וחפוי ראש, עובר בסך ומדדה עד בית הפקידות.

– בשביל מה נתפּשׂ? – שאלה שפרה את אישה, ותזכור את החלום אשר חלמה שׂרה על הצדיק ועפעפיה יבחנו את פני מרדכי לראות, מה תּען הכרת פניו ברגע הזה.

אבל מרדכי קנח ברגע הזה את אַפו במטפחת משי גדולה אשר הוציא מכיסו, ולא נודע אם במתכון או שלא בכוָנה, אבל פניו לא נראו ולא יכלה שפרה לדעתם.

– לא ידעתי בבירור בשביל מה נתפּשׂ הצדיק, – ענה מתתיהו, – אבל ידעתי כי שני הבחורים הגנבים הודו והחליטו ואמרו כי אחדים מכלי היקר מסרו בידי הצדיק…

– האם נמצאה בידו הגנבה?

– לא ידעתי! מרחוק נראה לי שנים מאנשי החיל נושׂאים משׂא על שכמם והולכים לפני הצדיק ולא ידעתי מה.

– לויתן בחכּה הוֹעלה, ומה יעשׂו דגי רקק, – נענה מרדכי באנחה מדוּמה, ויבּט על שׂרה בעינים רומזות לאמר: “באה ונהיתה!”

– צרות אחרונות משכּחות את הראשונות, – אמר מתתיהו. – לדגי הרקק כבר עשׂו כמשפט, גדעו את סנפיריהם ויגָרדו את קשׂקשׂתם.

– אל מה ירזמון מליך אלה? – שאלה שפרה.

– האנשים המתעוללים בליל מוצאי שבת העבר, אשר הכו את איש הצבא ויתנו חתת אלהים על קרימבילישק, לקחו ענשם בפלילים, והוּכּוּ היום שוט על ירך.

– עניי הצאן! – נאנחו שתי הנשים, וכדמעה נראתה בעיניהן.

– שמעתי הדבר, – אמר מרדכי. – אלבירט סּפּר לי את כל פרטיו. גם קליטא וברקוס הוּכּוּ; כגמוּל ידיהם נעשׂה להם; ואני אוסיף אגרשם משוּק העצים, אותם ואת חַרחַס! אין לי חפץ בם.

– האם היה בזה אלבירט? – שאלה שׂרה ותתאדם כמעט.

– סר אלי רגע לראותני.

– ומדוע לא בא לראותך אתמול כל היום?

– אתמול נסע עם קַוְלָקָו השופט לזרקישק ויוציאו את עצמות שני המתים מקבורתם וינתחום…

פני שתי הנשים הפיקו זוָעה וגועל נפש בשמעם דברי מרדכי אלה.

– ויהי שם כל היום – הוסיף מרדכי, – והיום בבוקר בּקר את התפוּשׂים אשר יצא דינם להלָקות להעיד עליהם, כמה מכּות מוכשר איש איש מהם לקבל, איש לפי טבע ברייתו החזק הוא הרפה; ואחרי גמר הדין עליו לכלכל מחלָתם ולחבוש למַכתם, ועל כן לא בא אלינו ולא האריך לשבת היום.

שׂרה השפילה עיניה ותדום, ושפרה אמרה: הלא ידעת אחותי את דברי המשורר אשר הזכרת בתחלה:

כִּי יֵשׁ דָּבָר נָחוּץ תַּחַת שָׁמַיִם

הַקָּדוֹשׁ לַלֵּב מִתַּאֲוָה וָחֵשֶׁק:

הַחוֹבָה!…..

יוסטוס בא החדרה ויאמר: אדוני! אוכתינוס פקיד העיר בא אליך!

– הבא נצאה מזה, – אמרה שׂרה אל שפרה ולאישה, – אל נא נפריע אותם מדבריהם.

מרדכי נענע לה בראשו.

ויצאו שלָשתּם.

ואוכתינוס בא ויקם מרדכי לקראתו לקדם פּניו ויאמר:

– ברוך בואך, אדוני!

– הכּבד ושבה על כסאך, – אמר הפקיד – אשׂמח מאד לראות כי התחזקת והיית לאיש למן היום אשר ראיתיך אחרונה, אבל אל תפריע מנוחתך עד אשר תשוב לאיתנך והיית בריא אולם כאחד האדם.

בדברים האלה הושיב אוכתינוס את מרדכי אשר עמד על רגליו על כסאו, וישב גם הוא לכסא נכחו.

– באתי להודיעך, – אמר אוכתינוס – כי משכתי לויתן בחַכּה כאשר הבטחתיך; הנהו יושב עצור בפרוזדור אשר ללשכת הסופרים שלי, ואני מהרתי לרגעים אחדים אליך להוָעץ בך, מה יהיה העונש אשר אשית עליו.

– כל אשר לאיש הזה יתן בעד מנוחתו ובעד הרשיון להיות צדיק לעם הזה. ענה תענה את דינו ותמשכהו עד לפנות ערב; היום ליל התקדש חג שׂמחת התורה ואם תטיל אימה עליו לכתוב עליו מרורות למקום גבוה ולבלי הוציאו לחורין לפנות ערב, או אז יכּנע לבבו הערל ויעשׂה מה שלבך חפץ.

– כדעתך דעתי גם אני ועל כן הוחלתי עד היום לצוּדנוּ בחרמי. ושׂטנה כתב עליו יורקמי שׂר החלוצים אשר אם אגיענה לשׂר המדינה יַגלנו בלתי ספק מעֵבר לנהרי כוש. את השׂטנה הזאת אקרא באזניו למען הרך לבבו; ואתה אפוא זאת עשׂה: בקש את יוכבד אליך ודבּר על לבה שתתערב בדבר להשיב חמתי מעליו. או אז אתפּיס לתחנתה ואגזור עליו את התנאים אשר בם אתרצה אליו. ראשי התנאים יהיה שיעזוב את העיר הזאת וילך לגור באשר ילך; וכסף ענושים ישלם כפי אשר נדבר בינינו, חַיִל בלע ויקיאנו.

מרדכי נענע בראשו לאוכתינוס לאות תודה.

– בין השעה הרביעית והחמישית אעשׂה האות הזה, ולשעה ההיא תהיה ביאת יוכבד כדבר בעתּה. אל תשכח.

– השמר והשקט אדוני כי אעשׂה ככל אשר אתה דובר.

כרבע שעה נעצר אוכתינוס בחדר מרדכי ויקם וילך אל ביתו. כצאתו שבו מתתיהו ושפרה אשתו ושׂרה; מתתיהו ואשתו החלו להתפטר לשוב לביתם.

– למה אתם נמהרים לשוב לביתכם? – שאל מרדכי.

– עוד לא אכלנו לחם בצהרים, – ענתה שפרה. – לא אפונה כי כבר קפאו הלביבות בלב הקדרה.

– אבל איככה תלכו רגלי בכל הדרך הגדול הזה, – אמר מרדכי ויבט בעד החלון. – ראו בכל רחוב רפש וטיט ובצאֹת וברכות מים; גם הגשם עוד ישיב וירד מן השמים. שׂרה אחותי, צוי נא ליוסטוס וירתום את המרכבה וינהלם בסוסים הביתה.

– למה אתה חרד את כל החרדה הזאת? – אמר מתתיהו.

– לא בגללך כי אם בגלל אשתך העדינה אשר לא נסתה הצג כף רגלה עלי ארץ כבול כזאת, – ענה מרדכי בשׂחוק מעט.

שׂרה יצאה.

– ידידי מתתיהו, – אמר מרדכי אחרי צאת שׂרה מעליהם, – עשׂה עמי אות לטובה, ובעברך על בית הגבירה יוכבד סור נא רגע אליה ובקשנה בשמי אחר כּבוד, שתיטיב לבוא אלי היום אחרי משכב הצהרים, כי דבר נחוץ מאד לי אליה, דבר הנוגע לאחרית שׂרה אחותי ואָשרה, הנאהבה והנעימה לכוּלנו. ואני עודני עצור ולא אוּכל לצאת, על כן תגמול נא עלי את הגמולה הזאת ותכבדני לבוא אלי לרגעים אחדים. התעשׂה את הדבר הזה?

– בחפץ לבב! – ענה מתתיהו, – ובלתי ספק בוא תבוא לא תאחר.

– המרכבה נכונה, – באה והגידה שׂרה.

ומתתיהו ושפרה יצאו וישבו על המרכבה לשוב לביתם.

ויוכבד מהרה לעשׂות את בקשת מרדכי ביד מתתיהו, ותצו לאשר על ביתה לאמר: כי יבואו אנשים לבקשני בדבר ר' לייבעלע, והגדת להם כי בבית מרדכי אנכי; משם ישלחו ולקחוני.

ותלך יוכבד בחצי השעה הרביעית אחרי חצות היום לבית מרדכי. ויקבּלה מרדכי בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ויתנצל לפניה על כי הטריחה והרגיזה ממנוחתה.

– אל תתנצל ואל תשחית דברים נעימים ללא צורך, – ענתהו יוכבד בענוַת חן. – אמת כי יותר היה נעים לי לראותך בביתי כי אז ידעתי כי שבתּ לאיתנך; אבל הלא טוב ראיתי אותך היום מאשר ראיתיך זה ימים אחדים. ומה שלום חנה?

– שבה היא לאיתנה כמוני. אחרי דבּרנו דברינו נוכל לראות פניה.

– ומה חפצך לדבר בּי, ידידי, על אודות שׂרה אחותך מחמד עינינו? איפה היא כעת?

– יצאה אל החנויות לקנות צמיד פתיל בושׂם וצרור המור ושאר דברים נחוצים, אשר בלעדיהם לא תרמנה אחותיך הצעירות את ידיהן ואת רגליהן, – אמר מרדכי בשׂחוק.

– בימי חרפי לא היו תמרוקי הנשים פרוצים כל כך, – אמרה יוכבד. – בנות ציון לא ידעו אז את תפארת העכסים והשביסים והקישוּרים ובתי הנפש והצניפות והרדידים. רחוקה היתה אז פּריז ומַדיה ומדותיה מגבול ישׂראל כרחוק מעשׂה אֱנוֹש ותחבולותיו ממעשׂה יוצר בראשית. ביום ההוא היה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרח שושן לתפארת לבתולת בת ישׂראל; לא כחל ולא שׂרק ולא פרכס ויעלת חן. עתה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים והדורות, ולא נוּכל למוֹד את בני הדור הזה באַמת המדה אשר נמַדוֹנוּ בה אנחנו. ואני אתבונן ולא אראה אָון בזה. ישׂמחו הבחורים בני ציון ותגלנה בנות יהודה הבתולות היפות ויראו גם הם חיים עם החיים המהלכים תחת השמש, וייטיבם לבם בימים שיש חפץ בהם. כי סוף סוף אין הדבר תלוי בלבושי האדם ובבגדיו ממעל, כי אם בלבו וברוחו אשר מתחת לבגדיו; ועיקר הדבר שיהיה החינוך וגדוּל הבנים הולך וטוב בעיני אלהים ואדם, כי אז לא ישחיתו המדים את המדות, ובתי-הנפש לא ישקצו את נפשותינו. יתהפכו בני ציון היקרים כחומר חותם ויתיצבו בצביונם ובלבושיהם כמו לבוש הדוֹר שהמה חיים בו. רוח אלהיהם בקרבם יכּוֹן עולם וצדקתם לדור דורים. שׂרה היקרה מוֹפתנו! גם מַדיה תערוך כמדי בנות הארץ ובידיעותיה ובהשׂכלתה איננה נופלת מבנות הנסיכים, ובלבה וברוחה ובתומתה ובצניעותה ובכל המדות הטובות שבנות ישׂראל מצוינות בהן. היא בת ישׂראל אמתּית משׂמַחת אלהים ואנשים; כמותה תרבינה בישׂראל!

– ולטובת בת ישׂראל האמתית הזאת אני דואג, ועל אודותה יש עם לבבי לדבּר עמך ולהתיעץ בך, ידידתי הגבירה! – אמר מרדכי. – הידעתּ כי לבב שׂרה נוטה אחרי אלבירט הרופא לאהבה אותו וגם הוא אליה?

– דבר סתר גלוי וידוע לכּל הוא, – שׂחקה יוכבד.

– ומה דעתּך אַת גברתי בדבר הסוד המפורסם הזה? הלא ידעתּ את אלבירט, התנבאי לאחותי אחרית טובה מן התחברות אליו?

– אין כל ספק אצלי שאלבירט נאה לשׂרה ושׂרה נאָה לאלבירט, ושניהם יהיו מאושרים וטובים ויחיו ימי השמים על הארץ.

– פּעמַים שלוש נסיתי לדבּר עם אלבירט בעצמו בדבר הזה, והוא לא יענני דבר ברור ונכוחה, כי אם יחליק אלי בלשונו ויענני תמיד כי עוד חזון למועד, וכי אחשׂוך את דאגתי זאת ליום אחר בשובי לבריאותי.

– אינני רואה בזה שׂפת חלקות, – ענתה יוכבד. – נהפוך הוא, רואה אנכי בזה את דרך האיש הישר הזה ועלילותיו תמיד; ראשית מלאכתו היא למלאות חובתו כרופא חולים; בתחלה ידאג לחוליו ואחר ישׂים לבו אל עצמו ואל בשׂרו.

– אולי תקבּלי את נדיבה עליך לדבּר עמו ולהוציא מפיו דבר ברור…

– בחפץ כּפּים אנכי לוקחת עלי את הטורח הערֵב הזה.

– אחרי מות אבי ז"ל הניח לה חלקה בירושתה עשׂרת אלפים שקל כסף; הפירות שעלו על הקרן הזה יעלו גם כן לשני אלפים; עוד יש לה חלק בבית החומה אשר לנו באודיסא, אשר לא יוכל להמכר ולהחלק עד מלאות ימי אחי הצעיר לבוא באנשים; אבל אם תחפוץ שׂרה לוַתּר על חלקה בבית החומה אתן לה חלף זה שלשת אלפים שקל; אחת לאחת יהיה לה חמשה עשׂר אלף שקל.

– יודעת אנכי מראש, כי יהיה אלבירט שׂמח בחלקו זה.

– אבל עוד תנאי אחד קטן יש בדבר וגדול הוא אלי.

– ומה הוא?

– אינני חפץ להפּרד מעל אחותי זאת. כי רק שני אחים ואָחות אחת בני איש אחד נחנו; אָחי האחד יֵצא מאתי בגדלו ללכת באשר ילך ואז אשאר אנכי לבדי ומבני בית אבי אין איש אתי, ואני הולך ערירי בנים אין לי; על כן אחפוץ לדעת אם יאוֹת אלבירט לעת הצורך לעזוב את עיר מושבו וללכת אתי באשר אלכה אני.

– האם חפץ אתה לעזוב את עירנו? – שאלה יוכבד בתמהון. – חדשות אתה מַגיד; לא שמעתי בלתי היום.

– כלה ונחרצה אצלי לנטות מפני בני עַולה אלה, אנשי שלומי לפנים. גדולה השׂנאה אשר שׂנאתים מהאהבה אשר אהבתים; ואני יודע כי גם עברתם שמורה לי ועברתם תשמור נצח; לא ינוחו ולא ישקוטו עד אשר ירעו והכשילו לאיש עברתם. על כן אין טוב לי בלתי אם להבּדל מתּוֹך העדה הרעה הזאת.

– צל ההרים אתה רואה כהרים, ידידי! והחגבים יהיו בעיניך כענקים. מה יעשׂו לך בני חלוֹף אלה והמה יראים לנפשותם. השמעת כי פגעה מדת הדין הקשה באנשי שלומך לפנים ואנשי מַצוּתך היום?

– טרם תדעי גברתי את האנשים האלה ואת ערלת לבבם, את קנאתם ואת שׂנאתם; אם תקצר ידם לעשׂות בגלוי יעשו במחשך מעשׂיהם. “כל האמצעיות מותרות אצלם להגיע לתכליתם”. העונש אשר נענשו אחדים מקצותם לא יָרֵך לבם ולא יפיל רוחם כל עוד אשר אַלוּפם אלוף עַלְוָה בראשם.

– הידעת כי גם באלוף עלוה זה, כאשר תקראהו, כבר יצאה יד מדת הדין: ר' לייבעלע נתפּשׂ היום ונעלָה לבית הפקידות…

– שמעתי; וגם ידעתי מראש כי נכון הדבר מעם פקיד העיר וממהר הוא לעשׂותו; וזאת כל תקותי בעניי: כי אם יצלח בידו להגלוֹת מן העיר את הצדיק וראשי יועציו, ושבו אנשי תום-ויושר ושקטו ושאננו ואין מחריד; כי יסור צלם מעליהם והיו כרמשׂ לא מוֹשל בו, והיו כלא היו.

– האם בונה אתה מגדלים ברוח, או יש רגלים לדבריך?

– יש וָיש. האם לא ידעתּ כי כל השׂרים נועצו יחד ויכתבו אמנה ויבואו על החתום, כי הצדיק הוא נגע צרעת בעיר אחוזתנו, ובחפצם לשלוח את האמנה למקום גבוה לשלח את הצדיק אל ארץ גזרה…

– חדשות נוראות אתה משמיע לי, ר' מרדכי! גם אנכי לא שמעתי בלתי היום, גם החסידים שבאו היום אלי בדבר הזה לא הגידו לי דבר, וכפי הנראה לא ידעו גם המה מאין תפּתח הרעה.

– האם כבר באו החסידים אליך בדבר הזה? ומה שאלתם ובקשתם?

– באו ובקשו פני, שאלך לבקש רחמים על ר' לייבעלע כשנתפשׂ.

– ואַתּ השיבות את פניהם ריקם?

– מפקפקת אנכי בדבר. יגורתי פן אהיה למשׂא ולמורת רוח לשׂרי העיר, אולי טוב טוב שלא להתערב בדבר; תושיע לו ידו לר' לייבעלע.

– ואתּ השיבות את פניהם? – שאל ר' מרדכי שנית.

– לא, עוד ישובו החסידים יאתיוּ יבעיוּ; כי בקשתים לגלוֹת ולדעת מה שוֹרש דבר נמצא בצדיקם בהתּפשׂו, ומה העווֹן אשר ישיאו עליו. בהגידם לי את כל אלה אז הבטחתים לעזרם במו עצתי. מה דעתך בזה, ר' מרדכי?

– לפי דעתי עליך, גברתי, להכּנס בדבר ולהכּנס בעובי הקורה…

– אבל האם לא יהיה זה למוֹרת רוח…

– כפי שידענו את אוכתינוס איננו דואג לכלל ישׂראל ולתקנת האומה לרפּאותם מנגעי צרעת אלה; כל ישעוֹ וכל חפצוֹ לפנות את עירנו מן התושב ההמון הזה, על כן על נקלה ידרש לך שלא לכתוב למקום גבוה, אם יעלה בידך להטות את לבב ר' לייבעלע לעזוב מעצמו את העיר וללכת באשר ילך ונמצא שם שמים אינו מתחלל…

– אבל האם יתרצה ר' לייבעלע מעצמו לעונש קשה כזה?

– לא תדעי, גברתי, את מעמדו ואת צרת נפשו ברגע הזה. אין לפניו מנוס אחר בלתי אם לעזוב את העיר מעצמו בקרוב אם לא יחפוץ להיות מוּצא ממנה בחזקת היד לאחר זמן.

יוכבד חפצה לשאול פשר הדברים הקשים האלה, והנה נשמע קול רעש אופן קול מרכבה באה בחצר, ומשה בן יוכבד ור' קאפל הפ"ץ ור' חוצפית השתדלן באו הביתה.

– הא לכם את אמי – אמר משה בחפזה, – הנֶהָ יושבת בזה.

– גברתי! – קרא ר' קאָפּל, – קומי ולכי אתנו, אל תאחרי רגע, כי הצדיק שרוי בסכנה גדולה.

– ומה היה הדבר? – שאלה יוכבד בקוּמה מעל הכסא.

– יעוללו עליו עלילות ברשע, אָלה וכחש ורצוֹח וגנוֹב – אמר השתדלן.

– כאִלו אין אמת בדבר, – הבליע מרדכי בין שניו.

– מהרי החישי, גברתי, – האיץ בה ר' קאָפּל. – בצאתנו צוה הפקיד לאסור את הצדיק בעבותים ולשׂימהו בבית הבור.

– הנשמע כזאת בישׂראל? – הוסיף הפּ"ץ בקול בוכים וימחה דמעה מעיניו.

לבב יוכבד הרך והרחמן הלך בראותה את האיש הזה נאמן ביתה איש בא בימים ולבן השׂער, בוכה כאחד הילדים.

– בוא נא עמי, בני – אמרה יוכבד ותמהר לצאת, – מי יודע אם יעלו דברי לרצון?

– שמשרי הבטיחנו כי דבריך יעשׂו רושם בלבב הפקיד וישנו פני הדבר לטוב, – אמר השתדלן.

– הרואה אתה ר' מרדכי איך ירדנו פלאים, – אמר ר' קאָפּל לבעל הבית בטרם צאתו.

– אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכלו, – אמר מרדכי ויסתר פניו מהם.

יוכבד ומשה ישבו על המרכבה וימהרו כאשר יוכלו הסוסים לרוץ, ור' קאפל ור' חוצפית אתם.

כב: אחרית שמחה

– נבקעה העננה הרת חזיזים! הרעם ואבני אלגביש נתכו ארצה, ויגעו בקהל אנשי שלומנו. פחד פחדנו ויאתיֵנו ואשר יגורנו בא לנו!

– על מה אנחנו יושבים פה? האספו ונבואה אל בית המדרש ונדמה שם!

את הדברים האלה דבּר ר' זאנוויל באזני קהל חסידים אחדים בבית המשקים אשר לאפרים על יד מטת ר' בונם החולה ביום שמיני עצרת אחר חצות. בין קהל היושבים נמנו ר' תרטיאל ור' חצקיל פורקעס ור' חוצפית השתדלן וביניהם נשקפו הפעם גם בענדעט האומן ואפרים בעל הבית אשר עוד אתמול היו תפושׂים ועצורים בבית הסוהר. גם חרחס שומר העצים אשר יצא מבית החולים נלוָה עליהם. החוֹתמות אשר סגרו עד כה את דלתות הבית והארגזים נשברו וקצץ הפתילים, ולא נשאר בלתי אם רושם המקום שהיה בו חומר החותם. צנצנת קטנה כמלוא כף איש עומדת על השולחן עזובה ועצובת רוח ואין נזקק לה, וכוסות מזוגים אחדים עומדים כיתומים הומים נטושים ונשכחים ואין איש שׂם על לב. הקטר יקטירו היושבים איש את מקטרתו בין שניו. יפטירו בשׂפה ויניעו לחייהם ופאת זקנם. אבל עשן הקטורת אינו מתמר ועולה; כי שקעה האש ואין איש שׂם על לב.

ביום שׂמחת התורה חסידי קרימבילישק יושבים זועפים ועצבים!

הצדיק חולה! הצדיק אינו מניח לאיש לבוא לפניו!

– שבו בזה ואל תלכו, – אמר ר' בונם החולה. – אל תניחוני בדד. ר' לעמעל ור' קאפל הבטיחו גם כן לבוא הלום.

– הריק את כוסך לכבוד התורה, – אמר אל ר' זאנוויל אפרים בעל הבית הנקרא לפנים ר' שפוך.

– הנח לי! – ענה ר' זאנוויל וינופף ידו, – ה' אלהינו הדִמָנו וישקנו מי ראש לרוָיה.

– ומה שלום הנלקים? – שאל ר' חצקיל את בענדעט האומן. – הראית אותם היום?

– לא ידעתי, ענה האומן באנחה. – שוכבים הם בבית החולים ואני בבואי היום לבית החולים לא נתנוני לכּנס.

– לא נתנוך לכּנס! – התפלא אפרים בעל הבית, – ובשביל מה?

– הטרם תדע כי גורשתי ממצבי, – אמר בענדעט וַיאנח במרירות. – הה, נשבר מטה לחמי, רוששתי, רוששתי!

– נשוב ונבנה חרבותיך, – הרגיעוֹ ר' תרטיאל. – אל תדאג הרבה. היד הטוב תקצר?

– אנכי ראיתי את הנלקים בטרם צאתי מבית החולים, – אמר חרחס שומר העצים, – אף דבּרתי פנים בפנים את קליטא ואת ברקוס.

– ומה ראית?

– עוֹרם מעליהם הפשיטו, – ענה חרחס, – את בשׂרם פצחו עד כי נעשׂה קרעים קרעים!!

– הכי נתמסמס מוחך, חרחס, ותסָגר בחדר המשוגעים שלשה ימים, – אמר ר' חוצפית השתדלן. – שׂר בית הסוהר הבטיחני להקיפם ספוגין של צמר והתלין להכותם רק למראית עין. אף אמנם יצאת מדעתך כי תדבר דברים כאלה.

– את אשר חזיתי אסַפּרה, – ענה חרחס.

– אבל הגידה נא לי, זאנוויל, – אמר ר' בונם. – הלא שמשת בנערוּתך את המגיד מקאָזניץ ובוַדאי גלה לך תעלומות חכמה; הגידה נא כיום האם כל זאת באתנו על פי החתימה מן השנה הזאת או מן השנה העברה?

– בודאי מן השנה העברה; כי בשנה הזאת אתמול היה גמר חתימה.

– אבל בשנה העברה הלא עוד לא נעשׂה אותו מעשׂה ולא היתה ידנו באיש הצבא ימ"ש.

– גם זה היה בכלל החתימה שתכּנס בנו רוח שטות להתגרוֹת בשׂטן להכות את איש החיל.

– האם תדמו באמת שאיש חיל היה האיש אשר הכּינו? – נכנס ר' תרטיאל לתוך דבריהם.

– אם לא אפוֹא מי הוא? – שאלו היושבים פה אחד.

– הסט“א! – הבטיח הרובע הראשון. – הסט”א התלבש בדמות איש חיל.

– הסט"א? – קראו כל היושבים בשממון וכמסתפקים בדבר.

– הוא ולא אחר! שאלו את ר' לעמל ויגד לכם תעלוּמוֹת חכמה; הנה הוא בא.

ר' לעמל החוזר נכנס.

– מאַין ולאַין, לעמל? – שאל ר' תרטיאל.

– מבית הטוב ברוך הוא אנכי בא, – ענה החוזר.

– הראית את פניו?

– ראיתיו פנים בפנים, איננו עצוב רוח חלילה, אבל קצת חולה הוא מטורח ומנדודי יום אתמול וישלח לקרוא לו את הרופא להוָעץ בו.

– את הרופא? – שאל אפרים בינתים.

– אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים! – ענהו ר' חוצפית המתורגמן.

– ור' קאָפּל יושב אצלו, – כלה החוזר לסַפּר – ובצאת הרופא יבוא הלום.

– הטוב ברוך הוא איננו עצוב רוח! – קראו היושבים בשׂמחה ויצהלו פנים.

– גם אתמול בעמדו לפני הפקיד ימ"ש לא נעצב ולא נפל לבו, – התהלל החוזר. – השמעתם איכה ענה אותו פעמַים שלש וידבר אתו קשות? – שׂם המדבר פניו אל ר' תרטיאל ור' חצקיל.

– שמענו, שמענו, – ענו הנשאלים.

– אבל, הגידה נא לי, לעמל, מה לחש לך הטוב ברוך הוא באזנך בעת אשר רגז הפקיד ימ"ש וקרא: אסרו את הרב בעבותים! – שאל ר' תרטיאל.

– האמת אגיד, – אמר ר' חצקיל גם הוא, – כי היה לבי חרד מאד באותו רגע.

– על מה היה לבך חרד? – שאל אותו החוזר בטרם יענה על דברי השואל הראשון, – נבהלת מפני הקול קול עֵשׂו.

– הסתכלתי באותו רגע בפניו של הטוב ברוך הוא וראיתי אותו מהפּך גונין שלו ככרוּם; בתחלה אזל סומקא ואתי חיורא ואחר כך רק ושׂחק ובכה ואחר כך שבוּ וצהלוּ פניו.

– ועל מה היה לבך חרד? – שב החוזר ושאל.

– יראתי… – ענה ר' חצקיל בלשון מגומגם, – כי נדמה לי כאִלו… יצא ח"ו מדעתו… מפני הפחד…

– שניכם בבחינת אחוֹר באחוֹר היום, – ענה אותם החוזר קשה. – הבה אאלפכם דעת את אשר לא ידעתם. השמעתם את השמות אשר קרא בהם אותו האיש ימ"ש את אנשי חילו?

– שמות טומאה נשׂא על שׂפתיו אבל לא אזכור איזה מהם, – אמר ר' חצקיל.

– אנגריון, סקפורטיא, אפראפר, גמגימא – הזכירם החוזר.

– כן, כן! – הסכימו רבעי הרב היושבים.

– כשמוע הטוב ברוך הוא את שמות הטומאה האלה מפורשים יוצאים מפי אותו האיש נגלו לפניו פתאום שערי אורה וראה באספקלריא המאירה כל מה שנעשׂה למעלה…

– כל היושבים עשׂו אזניהם כאפרכסת לשמוע דברי החוזר.

–…במוצאי שבת קודם העבר, – הוסיף החוזר, – בליל שמורים ההוא כששנה לנו הטוב ברוך הוא פרק אחד במעשׂה מרכבה ותקן תקונים רבים באותו לילה סגר הטוב ברוך הוא כמה שערי טומאה בהיכלות הגיהנום ולא ידע בעצמו כמה. והנה הרוחות הרעות הממונים על השערים הסגורים אנגריון, סקפורטיא, אפראפר וגמגימא ²⁰עלו וקטרגו והעלו הקצף הגדול הזה; ובעווֹן אותה אשה נתלבשה הקלפּה בקדוּשה ונתערבה לילית בדבר והיה היום ההוא קשה לישׂראל כיום שנעשׂה בו העגל וכששמע הצדיק דברי אותו האיש רק ושׂחק ובכה; רק כי רוחות שפלות כאלה עומדות ומקטרגות עליו, ושׂחק שכּוָנותיו עשו רושם וסגרו שערי גיהנום, ובכה על שלא עלה בידו לסגור רק ארבעה שערים ולא יותר…

כל היושבים השתוממו למשמע אזנם ורעדה אחזתם.

– ובזה הרגע שנגלָה רז זה להטוב ברוך הוא צהלו פניו ושרה עליו רוח הקודש ותיכף הבין מה לעשׂות, וישלח את ר' קאָפל לקרוא את יוכבד המוכסת…

– את יוכבד המוכסת? – שאל ר' בונם בינתים. – למה דוקא את המוכסת?

– אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, – אמר עוד הפעם ר' חוצפית.

– דברים אחרים בגוֹ, – הפסיקו החוזר. – צפה הטוב ברוך הוא שעל ידי אשה נתחזק הקטרוג, וידע שרק על ידי אשה יוכל להתגבר עליו…

היושבים שרקו ויניעו ראש מתמהון לבב.

– וכבוא האשה הזאת ומיד נמתקו הדינין תקיפין. הטוב ברוך הוא שב לביתו שלם ואותו האיש ימ"ש נתן הפקודה להוציא לחרות את אנשי שלומנו.

– על כן גם שב אפרים לביתו ליום טוב, – קראה מנוחה העומדת גם היא שמה, – ולא נעצר בבית האסורים כמו שהודיעו בתחלה.

– גם לזרקישק נשלח רץ ממהר, – אמר ר' חצקיל, – לקרוא תיכף ומיד דרור לר' איציק ולירוחם השבויים שם.

– הלא הוא הדבר אשר אמרתי, – אמר ר' חוצפית השתדלן, – כי הכל על מקומו יבוא בשלום.

– הנה קאָפּל בא, – אמר אפרים, ויפתח את הדלת לפניו.

– ומה? מה שלום הטוב? מה אמר הרופא? – קדמו היושבים את פני הפ"ץ בשאלותיהם.

– הרופא והטוב ברוך הוא נתכונו לדעה אחת, – אמר הפ"ץ.

– לדעה אחת! – קרא ר' תרטיאל. – ומה היא הדעה?

– עוד בטרם בא הרופא אמר הטוב אלי כמה פעמים: “שנוי מקום שנוי מזל!” וכשבא הרופא גזר גם הוא אומר שאויר העיר קרימבילישק מזיק לבריאותו של הטוב ברוך הוא וייעצהו לעזוב במהרה את העיר הזאת ולהשתקע בעיר אחרת.

– לעזוב את קרימבילישק! – קרא אפרים בעל הבית.

– חדשות אתה מגיד, קאָפּל!

– והצדיק ישמע בעצתו? – שאלו היושבים.

– הצדיק ישמע בעצתו! – ענה ר' קאָפּל, – כי הלא שמעתם ששניהם נתכּונו לדעה אחת. תיכף אחרי החג עוזב הטוב ברוך הוא ובני ביתו את קרימבילישק לגור – בלאַפאָטניצע!

– בלאפאטניצע! מהלך חמשים פרסאות! – קראו אחדים מן היושבים.

– הטוב ברוך הוא יודע מה הוא עושׂה, – אמר ר' תרטיאל – בודאי המקום ההוא שרוי כולו תחת מזל טוב.

– וגם הרופא אמר שאויר העיר ההיא היושבת בין ההרים ממוזג וטוב ומועיל לבריאות, – הוסיף ר' קאָפּל, ויקח בידו רצפה מן הכירים ויצת אש במקטרתו.

כל היושבים החלו גם המה להקטיר מקטרותיהם ורוחם צהלה מעט ופניהם הזועפים לא היו להם עוד.

– צר לי עליך קרימבילישק! – אמר ר' זאנוויל. – פנה זיוך, פנה הודך, פנה הדרך!

– מי החפץ יוכל לעלות עם הטוב ברוך הוא ולהשתקע בעיר הבחירה החדשה.

– אנכי עולה ראשונה, – קרא בענדעט האומן.

– גם אנכי אחריך, – קרא ר' בונם ויתחזק להרוֹם מעט על משכבו.

– נסה נא אם תוכל, מרבה רגלים! – מצא ר' תרטיאל את לבבו להתל ברעהו, כי רוחו חוּדש בקרבו כקדם.

– אחרי החג נדבר מזה, – אמר ר' קאָפּל, – אז נאָסף ונחשוב מחשבות ונשׂא את ראש המתנדבים לעלות עם הטוב ברוך הוא, ונאסוף נדבות לתמוך בידי העולים. אחר החג נעשׂה כל זה ועתה היו שלום.

הפ"ץ יצא וחבריו אחריו.

כג: הכל על מקומו יבוא בשלום

עברו ימי החג זמן שׂמחתנו. כמאסף לימי שׂמחה אלה ילך מעדנות היום האחרון הוא יום שׂמחת התורה. היום הזה גר הוא בקרב ימי חגנו. התורה אמרה לא בי הוא וים התלמוד אמר אין עמדי; ונעלם מעיני הזקנים ואבותינו הראשונים לא שערוהו. בו תגדל השׂמחה משׂמחת כל ימי החג. כל עני מישׂראל ישתה בו וישכּח רישו וישליך במצולת הכוס כל דאגותיו. וחסידים ואנשי מעשׂה המהדרין במצוַת שׂמחה כל ימיהם יחוגו אותו יומים ויוסיפו עליו תשלומין כל שבעה. בשנה ההיא ערבה לחסידי קרימבילישק כל שׂמחה; לא שׂמחו בו לא שׂמחת החובה ולא שׂמחת התשלומין. זכרון יהיה חג-שׂמחת-תורה זה לחסידי קרימבילישק לדורותם; כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסיף עד שני דור ודור! כרוב עליצותם בימי החג הראשונים כן רבּו עצבוֹתם בימיו האחרונים. שׂמחו ועלזו בכל לב ולא זכרו אחריתם, ואחריתה שׂמחה תוגה.

הצדיק שרוי בצער ומי ישׂמח? כל שלשת ימי החג האחרונים לא קבּל את חסידיו ובמוצאי שבת בראשית לא נקראו אליו לסעודה שלישית. על זאת התפלא כל חסיד: למה יסתּר הטוב ברוך הוא פנים ממנו ולא ישורנו ועצבות והתבודדות זו מה עושׂה? ביום הראשון בבוקר החלו להכין הכל לדרך בחפזון גדול וידי וַניה שר האֲוֵרוֹת מלאוֹת עבודה להכין המרכּבות והעגלות והסוסים ומתג ורסן עֶדיָם וכל צרכם והטבחים והאופים החלו להכין צידה לדרך הרחוקה, כי עוזב הרבי את קרימבילישק עיר אשר ישב במזל טוב במשך עשׂרים ושתים שנה, ומשנה מקומו לשנות מזלו והולך לעיר אחרת “שאוירה ממוזג וטוב ומועיל לבריאות”. על היות דבר גדול כזה לפתע פתאום דבר אשר לא דמוּ ולא עלה על לבם, וכל העם בוכים הרבה בכֶה על עזוֹב אותם הודם והדרם. – גם על זאת התפלא כל חסיד על צדקת פזרונו שהראה הצדיק בטרם צאתו כי שלח אלף וחמש מאות שקל כסף לגבאי צדקה לחלקם לעניים בלי הבדל דת ואמונה, דבר שלא היה לעולמים. גם אפרים ושאר בעלי המַשקים בקרימבילישק התפלאו בראותם שוטרי העיר, אנשי הצבא, אנשי התרים החלוצים, הקזקין ומשרתי בית הפקידות באים גדודים גדודים לשתות לשכרה ולאכול לשׂבעה ומפזרים כסף כאפר ומשלמים במזומן מה שלא היה עד היום ההוא; ולא עוד אלא כשנכנס יין יצא סוד, וכשנבלעו מן היין המה מבליעים בין שניהם ומתפארים כי על חשבון הצדיק המה מיטיבים את לבם. על חשבון הצדיק, ומי יאמין לכם ילדי פשע זרע שקר? מה להצדיק ולכם כי יפזר מיטב כספו למלא בטנכם? ואולם מי יודע – אולי חפץ הטוב להעמיד בדרך עקלתון זה ריוח ופרנסה לחסידיו העניים המחזיקים בתי המשקים והמרזח? מי תכּן את רוח הצדיק ומי עמד בסודו? – גם על זאת התפלא כל חסיד בראותם אנשי התרים החלוצים באים בנשף בערב יום לחצרות הטוב וישבו במארב חצרים או סביב רשעים יתהלכון ועיניהם על דרכיו. מי בקש זאת מידכם רמוס חצריו? הגמוּל אתם גומלים לו או שומרים אתם לראשו? וכי לשמירתכם צריך איש אשר מימינו מיכאל ומשׂמאלו גבריאל ומלפניו אוריאל ומאחוריו רפאל ועל ראשו שכינת אל?! גם על זאת התפלא כל חסיד בצאת הקול בעיר, קול גדול ולא יסף, כי הצדיק שלח על יד גבּאוֹ נאמן ביתו כמה אלפים רו"כ לבית המוכסת יוכבד: למה זה ועל מה זה ישלם הצדיק סך גדול כזה להמוכסת? האם הוא חשבון המכס אשר העלים הירשקה בנו כל ימי היותו סוחר ביין ובשכר, והטוב חפץ לרחוץ בנקיון כפיו להשיב את החוב הזה בטרם צאתו? גם על זאת התפלא כל חסיד בראותו בעת צאת הטוב ובני ביתו ובני לויתו וכל הכבוּדה אשר ברגליו את העיר ביום הרביעי לירח בול בשלישי בשבת ביום שהוכפל בו כי טוב בחמש מרכבות ועשׂר עגלות וחמשים סוסים בראותם אז גדוד קזקין עוטרים את מרכבת הכבוד אשר בה ישב הטוב לשלחו הדרך עד מעֵבר לגבול גליל קרימבילישק. למי כל החיל הזה? ומאיזה שבט המה? אם ממעי יהודה יצאו או מבני דן המה? האם הם המה הקזקין שעטרו את מרכבת הכבוד בבוא הצדיק בתרועה לזרקישק או אלה שארחו לחברה עם אורחי ר' איצקע בליל התנאים בצאתם מזרקישק?! מי יגלה עמוקות מני חושך ויוציא תעלומות? למי עֵסק בנסתרות אלה?

רב לנו להתבונן במה שהורשינו ולדעת הנגלות לנו ולאנשים כערכנו! רב לנו לדעת כי באה ונהיתה הבטחת ר' חוצפית השתדלן “כי הכל על מקומו יבוא בשלום” ובאמת הכל על מקומו בא בשלום. ימים אחדים אחרי צאת הצדיק רואים אנחנו את גבריאל מנקה הארוּבּוֹת שב לשׂקו ולמעניתו; בגדיו כאהלי קדר ופניו כשוּלי קדרה ובידו היעיִם והמחתות והוא מטפס על הגגות לדשן את ארוּבּות העשן ומפסיע על ראש מיכאל היושב גם הוא על הגג וסופן אותו גֵבים ושׂדרות בקרשים; רואים אנחנו את שמואל הבורסקי מהפך בעורותיו, את רפאל הסנדלר חוגר סינר ומכה בקורנוס על הסדן; רואים אנחנו את חרחס שומר הפרדס אשר למרדכי ואת קליטא ואת ברקוס מסיעי העצים ומשיטי הדוברות המגורשים עתה ממקומם ובטלים ממלאכה, שבים אל מקומם בעתּוֹתי לילה לגנוב עצים וקורות מעצי המערכה. אמת כי המכות אשר הוּכּו האנשים האלה אחור, לא שבו אחור; אבל המכות איה הם והפצעים הלעולם יהיו? נרפא הנגע ואיש על מקומו יבוא בשלום.

גם אפרים שׂר המַשקים שב על כנו כמשפט הראשון בבית משקהו ויתן את הכוס על כף השותים, ומנוחה אשתו מצאה מנוחה ברוב עבודה בביתה ובמזוֶיה, ותעשׂ בחפץ כפיה. ואף על פי שבמסחרו לא שלח ידו, כי חמש מאות הרו“כ אשר נאספו בעבורו ע”י הטוב ברוך הוא, כל עוּמת שבאו כן הלכו ומאומה לא הועילו להם, וימסו בידי ר' חוצפית אשר נתנם לאשר ישר בעיניו; ואולם ר' אפרים יצא לחורין ולא נגעה בו מדת הדין. ומה להם, ולחמש מאות השקל? הירושת אבות הם להם? הטוב נתן והטוב לקח יהי שם הטוב מבוֹרך! גם את הטוב יקבלו מאת הטוב ואת הרע לא יקבלו?!

גם ר' איציק נצל ב“ה מעלילת הדם וישב לבית מלונו לזרקישק לתת תבן ומספוא ושׂעורים, לסוסים ולחמורים. אמת כי אלף הכסף כנפים עשׂו להם ככנפי החסידה. אבל למה לו כסף ושם רובע הרב נקרא עליו וכבודו חדש עמדו ותקוה טובה פתוחה לו אם יעתיק משכנו ללאפאטניצע לעלות למעלת הפ”ץ תחת ר' קאפל הנשאר בקימבילישק. ומי זה אפוא לב ישׂים, לפטפוטי נשים? ומי יטה אוזן שומעת, לתנואות קלות דעת, לרוגז גדוּלה ותאניתה, המקוננת על גדולתה, ולדאבון נפש רחל האוּמללה, הנעצבת על חתנה כי גלה? האין בישׂראל בחוּרים, בסדקים ובחוֹרים?!

גם ירוחם בעל הרחַים גם הוא נצל מעלילת הדם וישב בשלום אל ביתו ואל נחלתו. אמת כי הרחַים, יתנהלו בעצלתים, כי עד היום לא היה גשם על הארץ ותפלתו אל הצדיק לא נשמעה ולא נתקבלה, כי אדם קרוב אצל עצמו והצדיק ידע מראש כי נכון הוא ללכת בדרך רחוקה, על כן מטר לא נתך ארצה לבלי יתקלקלו הדרכים. אבל עתה הלא יוכל ר' ירוחם לעסוק בכל אוַת נפשו בעסקי חברה קדישא ולהזהר בזריזות יתירה להשיב את המת לאדמתו, ברגע יציאת נשמתו, דלא ליעבד פגימין בעלמי עילאין, ובשבעה רקיעין.

גם נשי זרקישק שבו אל מקומן בשלום. גיסה המגדת שבה לסדורה ולתחנותיה, ולאה המטבלת תעמוד על הטבילה, כאשר בתחלה, ולב פריידה הבלנית ישׂמח ויגל על כי בית מרחצה גרים, שכּל בנות ישׂראל בזרקישק נפקדו בפרי הבטן, כל הפה אשר נשק למכנסי הטוב ברוך הוא וכל הברכּים אשר כרעו לבעל…

גם אייזיל החנוָני הובא אל מקומו בשלום לכאנדיקעווע ואם כי שׂמלותיו בלו מעליו ורגליו בצקו בדרך הרחוקה וישב אל ביתו ערום ויחף, אולם שׂער ראשו וזקנו המגוּלחים צמחו במשך ששה השבועות אשר עשׂה בדרך. ואם כי בשובו לביתו שׂמוּהוּ בבית האסורים במקום אשר בעלי החובות הבורחים יושבים שם, ונתוֹן לו לחם צר ומים לחץ, אכל מחמלת הנושים על אשתו ועל בניו נאוֹתוּ לפשר עמו ולחכּוֹת לו השלוּמים עד אשר ירחיב ה' את גבולו וישב אל ביתו ואל חנוּתו בשלום.

גם חייקיל וברוך באו בשלום לובשים בגדי הצבא איש על דגלו באותות לגדודים שונים החונים במקום שנמצאו שם יהודים טובים ואנשי שלומם. גם עוואַלד הצורף בזהב בקראמפון, “פושע ישׂראל שאינו מאמין בהטוב ברוך הוא”, המתנגד המפזר ממונו לתענוגי העולם הזה שב אל אבדתו ואל נזקו, ואם לא נמצאו בשלמות החפצים האובדים, מלאו את החסרון באלף הכסף אשר מצאו בחיק האשמים, ובשלש מאות שקל כסף אשר הביאו לדבר הזה נדבה מאוצרו של הטוב ברוך הוא לקיים מה שנאמר “אם רעב שׂונאך האכילהו לחם!”

גם ר' זכריה רדישקר ואשתו שבו למקומם בשלום ור' זכריה מהר בשנה השנית למַקריעוו למלאות חסרון הכיס אשר גרמה לו בשנה העברה נסיעתו לקרימבלישק. אמת כי נחמה העלובה נשארה עקרה אין לה וָלָד עד היום, יען כי נגזלו מידה התחתונים “הרפואה הבדוקה לילדים”, אבל הקזק אשר מכנסי הצדיק על בשׂרו ראה זרע ויוֹלד בנים וירבה ויפרה וישרוץ במאד מאד.

גם ר' בונם מהוצופלוץ, אחרי התהפכוֹ על משכבו שני שבועות ימים, שב אל ביתו שלם ותמים, אך פִּסח שתי רגליו כאשר דבּר הרופא לו. ובשובו ותּהום כל העיר הוצופלוץ עליו לאמר: הזה בונם? הקִטע יצא בקב שלו ושב בשני קבּין.

גם ר' תרטיאל הבטלן שב בשלום למלאכתו ולאומנתו, וילך עם הצדיק לעיר המלוכה החדשה, ויהי בטלן בלאפאטניצע כאשר היה בטלן בקרימבילישק. וכמוהו שבו בשלום איש על מקומו, גם חבריו המאוּשרים כּמוהו אשר זכותו של הטוב ברוך הוא עמדה להם ולא נגע בהם לרעה הסער שהתחולל על ראש אנשי שלומנו.

גם ר' קאפל שב בשלום לעשׂות מלאכתו בבית המוכסת הנותנת לו פרנסה בכבוד ובריוח; ויהי בשׂרו ועורו בקרימבילישק ורוחו ונשמתו אליו יאסוף הצדיק ללאפאטניצע.

גם הטוב ברוך הוא בעצמו בא בשלום לעיר הבחירה החדשה, ואליו שבו יושבי בצלו ר' הירשקה ואשתו מקרוזישק ויפרחו כגפן ויחיו חיי שׂרים, חיים של חלוּץ עצמות; וזרקישק נשארה לו לנחלה לצמיתות לאחוּזת עולם אף על פי שרחק מעליה מהלך חמשים פרסאות.

האם לא הכל על מקומו בא בשלום?

גם בשאר מכּרינו ומיודעינו נתקיימה הבטחת המתורגמן השתדלן. גם הם איש על מקומו באו בשלום, גם ר' מרדכי סוחר העצים ואשתו שבו לאיתנם בקרוב, אחרי החג ויקיצו לחיים חדשים לחיי אורה ודעה ככל רואי השמש, ומרדכי הראה שׂנאתו עתה לצדיקו ורבּוֹ מלפנים ולכל התועים אחריו גלוי לכל העם. ואם כי בטרם צאתו מן העיר, ביום כפּור קטן ערב ראש חודש מרחשוָן, רכב הרבי על סוסה לבנה בלוית חסידיו יודעי חן, ויורה בקשת אל ארבע רוחות השמים להמית את הסט"א, וימשוך בקשת לתוּמו גם על בית מרדכי, וכל חסידיו נבּאו כי בקרוב תצא אש ובערה בבית הפושע הזה עד היסּוד בו; אולם מרדכי הפקיד שומרים כל הימים וכל הלילות עד צאת הצדיק את העיר ולא אוּנה אליו רעה.

גם “השושנה בין החוחים” והתפוח אשר היה בעצי היער, על מקומם באו בשלום, כי כעשׂרת ימים אחרי צאת הצדיק מן העיר, בחצי החודש בול, היתה שׂרה לאשה כדת משה וישׂראל לאלבירט הרופא; ומן העת ההיא והלאה עמדה ולא ראתה עוד החוחים והעוקצים הצומחים בגן החיים כי אם את השושנים המכסים עליהם, כמוה כשפרה רעותה. ואלבירט לא ישב עוד בודד ולא רדף אחרי צל נודד, וישקוט במקומו, ויוּשב לו את לבו ושלומו, כפתרון חלומו.

גם אברהם התלמיד המסתתר על מקומו בא בשלום, ויבוא לגור בבית אחותו ויצא בלבוש מלכוּת תכלת וארגמן וכפתורים נוצצים ופאות גדועות לעיני השמש, ויבוא יום יום בבית הספר ואין דובר אליו דבר, ויהי לנס. כי ממנו ראו נערים רבים אחרים וכן עשׂו.

גם יוכבד הגבירה מלאה את דברה הטוב ואחרי צאת הצדיק את העיר קראה אליה את ר' קאָפּל נאמן ביתה ותמסור לידו חמשת אלפים שקל כסף ותצוהו לתקן ולשנות ולהרחיב את בית החולים אשר לה ככל אשר יַראוהו אלבירט הרופא ומשה בנה. ואם כי על ידי יציאת הרבי הפסידה הרבה בשנה ההיא במכס היין, אבל איש לא העז פניו עוד להשכין לעפר כבוד שוכן עפר ולדבר נאצות על אבי אביה זקנה, שורש גזעה ראש בית אביה להתפאר.

גם בית הצדיק נשאר על תלו ויסודו, ולא פנה ממנו זיווֹ והוֹדוֹ, כי אלבירט הרופא קנה מאת הצדיק את בית זבוּלוֹ וישנהו לטוב ובנשׂאוֹ את שׂרה אהובת נפשו קבע את דירתו במקום קדוש זה. אמת כי בפנימיות נשתנה הבית הזה בדברים רבים מאשר היה בראשונה, וקורות הבית ראו חדשות ונצורות אשר לא ראו מיום היותן; אמת כי בעת החתונה נוסדו רוזנים יחדיו אל הבית הזה ויצאו במחולות בחורים ובתולות בעצם המקום ההוא אשר היה הצדיק מטייל ליה חנגא לבהדי דשכנתּא, ובמושב לצים ישבו וישׂחקו בשׂחוק הלוּחוֹתים, על השולחן אשר אכלו עליו השירַיִם; אמת כי עתה תהיה עלית הנשמה בבית הזה לא על ידי כוָנוֹת וצרופי שמות כי אם על ידי קול נבל עשׂוֹר אשר תפרוט בו בעלת הבית בידים חרוצות, ולפעמים ישָמע במקום קדוש זה גם קול אשה מזמרת בפה; אמת כי במקום מלתחת הקמיעות תעמוד עתה מכונת הגַלוַניזמוס; במקום ס' הזוהר ס' הנפש לנימייער, במקום ס' רזיאל וס' שושן סודות, ספרו של פירכאָף תורת הלידה והיולדות; במקום ס' ברית מנוחה, ספרו של לעססינג על בנין הגויה ונתּוּחה; במקום ס' הפרדס וס' הקנה, ס' תורת הרפואה לסקַנצאָנני, ועוד כהנה וכהנה תמורות ושנויים אשר יחרד כל לב ותבּהל כל נפש משמוע – אבל בכל זאת עוד הבית הזה עליון עומד על מעמדו, עוד ינהרו אליו המונים המונים איש ופדיונו בידו, כי גם תושבו החדש יעשׂה נפלאות ונסים למבקשי פניו, ככל אשר עשׂה התושב הראשון אשר היה לפניו; גם הוא רופא לשבוּרי לב ומחבּש לעצבוֹתם, בעד מַטבּע שיש עליה חותם; גם הוא מפקד עקרות ועוזר למקשות לילד ומגרש רוחות רעות, על ידי קמיעות ופתקאות.

גם האנשים האוהבים לחקור במופלא מהם אשר היה להם דבר צאת הצדיק מקרימבילישק כספר החתום ולילות רבים נדדה שנתם מעינם ויעמיקו עצות ויעשׂו בלטיהם למצוא פשר דבר ולא יכלו: גם המה באו למחוז חפצם בשלום באחרית הימים! כי ימים רבים אחרי הדברים והאמת האלה, אחרי אשר כל המעשׂים שנעשׂו בקרימבילישק עברו לגבול ימי עולם ויהיו לזכרונות שנים קדמוניות נמצא כתוב בספר הזכרונות דברי הימים לקרימבילישק את כל דברי התנאים והברית שהותנו ונדברו בין הצדיק ר' לייבעלע ובין פקיד העיר אוכתינוס בסוד יחידי סגולה יחדיו ביום 1 אָקטאָבער כ"א תשרי שנת… (מספר השנה נמחק).

א) הצדיק ר' לייבעלע מתחייב במשך עשׂרה ימים מיום הרשום לעזוב את העיר קרימבילישק ואגפיה הוא וכל הסמוכים על שולחנו וללכת להשתקע במקום אשר יבחר מחוץ לגבול גליל קרימבילישק ושלא לשוב כל ימי חייו לשוב לשבת בעיר הזאת דירת קבע.

ב) במשך עשׂרת הימים האלה אין רשות להצדיק לאסוף בביתו שום כנופיא בין של שׂמחה בין של מצוה; מלבד יחידים מן הקרובים אליו הבאים בשביל משׂא ומתן.

ג) רשות ביד פקיד העיר להעמיד במשך הימים האלה מאנשי התרים מרגלים חרש להשגיח מרחוק אל בית הצדיק ומה יֵעשׂה בו ובצאת הצדיק את העיר ישלחוהו עשׂרה קזקין בתור לגיון כבוד ובני לוָיה עד לגבול הגליל.

ד) הצדיק מתחייב לשלם תיכף אחרי החג: א) ה' אלפים רו“כ לביקור חולים ולמסרם לידי הגבירה יוכבד או לבאי כוחה להרחיב את בית החולים אשר לה. ב) אלף וחמש מאות רו”כ לעניי העיר בלי הבדל דת ואמונה. ג) ה' מאות רו“כ הוצאות הדרישה והחקירה שעלו לבית הפקידות. ד) ג' מאות רו”כ שכר עלבון לאנגריון משרת שׂר הגדוד סמנגלוף אשר הוּכּה בידי החסידים בליל מוצאי שבת. ה) מאתים רו"כ לחלק בין אנשי הצבא והקזקין ואנשי התרים ושוטרי העיר בעד טרחם ועמלם. ו) להשיב שני מורי השעות שבאו לידו מיד הבחורים התפוּשׂים או לשקול שלש מאות שקל במחירם.

ה) אוכתינוס פקִיד העיר מבטיח מצדו על דברתו כאיש צדק: א) שלא יודיע מכל אשר נעשׂה לשׂר המדינה ומקום גבוה. ב) שלא לרדוף אחרי ר' וועלפעלע ור' הירשקה ור' דוד לולב הנמלטים ואחרי ר' שעפסעלע בקרוזישק. ג) למשוך ידו מן הדרישה וחקירה בדבר שני המתים שנקברו בזרקישק בלא ידיעת הפאָליציי ולהוציא לחפשי את ר' איציק ור' ירוחם שנתפשׂו בשביל זה בזרקישק. ד) להוציא לחפשי תיכף ומיד את בענדעט האומן ואת אפרים בעל המשקים; לפסול את הראשון מהיות אומן בבית החולים ולחשוב לזה האחרון במקום עונש את ימי האָסרו בבית האסורים ולפתוח לו את בית מחיתו הסגור והחתום.

ובכן הכל על מקומו בא בשלום! האף אין זאת בני ישׂראל?!

ואולם אם אבוא בשלום על מקומי גם אני – כותב הדברים ומגלה הסודות האלה – אלהים הוא היודע וישׂראל הוא ידע.

(ספור מי שהיה נוטריוס)

על ראש גבעה רמה נצבה אֵלָה עבוּתה וענֵפה. בימי האביב היתה כפורחת וכפתה היתה רעננה. על גל שרשיה סוּבּכו וראשה נמצא טל שמים. בדליותיה קננו כל צפּור כנף ובצלה שכנו עיפי-כוח. וַתּיף בגבהה ויראו ההרים רמותה ותשלח בדיה עד למרחוק. ויקחו ממנה מַטה אלהים ושבט מושלים ומשענת לרפה רגלים. אך לא לעולם עלים, ופרחים לא לנצח נצחים! כּלה קיץ, בא הבּציר וימי הסתיו הגיעו. מארבע רוּחות בא הרוּח וַיִפּח בּאֵלָה וַתּתנצל את עֶדיה. נהפכו עליה לירקון ובדיה יבשוּ וימָלו. וימָלאו האפיקים עליה ועמקים יעטפו שללה. ישובו יושבי בצלה וירמסום ברגל גאוה וישׂימום סחי ומאוס. והאֵלָה נצבת בשלכת וכפּותיה פרוּשׂות השמימה: מי יחַיה יונקותי הנובלות? מי ילקט לאַחַד אחד העלים הבּלים בעמק רפאים?

כימי העץ ימי עמי. גם עליו עברו ימי אִבּוֹ וימי בלותו הגיעו. בסוד אלוה עליו בירחי קדם עמד גם הוא לתלפּיות בראש ההרים ונשׂא מגבעות. והלכו עמים לאורו ואמתּוֹ, והיה חוסן ישועתם אמונת עתּו. וינצלו את עֶדיוֹ וישׂימוהו ענקים לגרגרותם. וינצלו את עדיו וישליכוהו, מלאו כרשׂם מעדניו וידיחוהו. רוֹדי דבשו שׂחקו על מפּלתו, דלה דלוּ מימיו וידוּ אבן בו. ומצבתו גזע ישעם כערער בערבה נצבת דראון לכל בשׂר. רוח עריצים ורוח היום יאחזו בו וינידוהו אל כל רוח. מבחר יונקותיו יחמוסו ופרי הדרו יפּילו והפיצוהו לרגליו. ומארבע רוחות השמים יבוא הרוח ויפּח בהרוגים אלה וישׂאם אל ארבע רוחות השמים. ומלאו העמקים נדחיו פזוריו עד תאוַת גבעות עולם. ובאו בחצרות מלכים ובמחילות עפר ולא נודע כי באו אל קרבנה. מי יבקש האובדים בין עם ועם, בכל המקומות אשר נפוצו שם? מי יוציא במספר צבאם לכוּלָם בשם יקרא, ידע עמל נפשם וקרב-לבּם? ובגזע מחצבתו קרחה וחשׂפה, נס לחוֹ וייבש לבּו. היש תקוה לאחריתו כי יפריח מריח מים? התחיינה העצמות היבשות? אדוני אלהים, אתה ידעת!

בשנת תרל"א היה הדבר ואני אז נוֹטריוּס, הוא סופר המלכות בעיר קלים, אחת מערי השׂדה בנפות המערב.

ביום השלושים לחודש אוֹגוּסט בשעה התשיעית בבוקר ואני יושב בביתי בלשכת הסופרים מתבונן בספרים ובוחן רשימות וחשבונות, וָאשמע קול איש שואל את המשרת במסדרון הבית לאמר: האַלקסיי איגנאַטיעוויטש בביתו?

למען דעת כל הקוראים הנני להקדים כי אַלקסיי אִיגנאַטיעוויטש אני הוא המסַפּר הנני, ומאליהם יבינו כי בישׂראל יקרא שמי יחזקאל בן נטע, וכן הייתי קרוּא לתורה בעת שהייתי עוד עולה לתורה, אבל ביום שהנחתי את התורה בקרן זוית והייתי לאיש מעורב עם הבריות נתתי פדיון להצדיק גובה המס בעיר מולדתי כדי שישנה את שמי משום שנוּי מזל; והוא נעתּר לי וישנה את שמי לאַלקסיי איגנאַטיעוויטש וכן כתוב בכתב התעוּדה לפני, וכן חקוּק בעט ברזל על לוח שמיר הדבק על דלת ביתי לעיני כל רואה. שם ראה גם האיש הבא וידע את שמי ושם אבי.

– בביתו! – ענה המשרת – הואילה וסורה הלום. ויפשיט את אדרתו ויפתח את הדלת לפניו אל החדר אשר אנכי יושב שם.

רגע אחד התעכּב האיש הבא ויתקן עצמו בפרוזדור ויסתכּל באספקלריא התלויה על הקיר וייטב ראשו ושׂפמו במסרק; אחר הפך פניו ויקרב לגשת אלי.

ברגע קטן זה התבּוננתי בו מנגד ממקום שבתי וָאֵרא והנה איש לבוּש בגדי חובלי הים. שתי כתפות צחורות חוברות על בגד ירקרק-כהה, מרוּקמות כוכבי כסף, שנים שנים לכתף. כנפות מעילו פתוחות ממול פּניו למעלה ואחוזות למטה בכפתּורי כסף קלל. ממקום המגוּלה נשקפת כתונת בד תשבץ דקה מן הדקה צחורה כשלג למשעי, ושלשה קרסי זהב יאחיזוּה על לבו. ממקום המכוסה מבין הכפתּורים זוחלת שלשלת זהב גדולה מעשׂה עבות ותלוי בה כל מעשׂה צעצועים זהב סגור; וחשב אפודתו – רצועת עור שחור נוצץ וחרב גוֹמד תלויה בנדנה על ירכו. על אצבּעות ידיו טבּעות רבות ממוּלאות כל אבן יקרה.

– מחוֹבלי הים! – אמרתי בלבּי כמתפּלא. הלא לא למבואות ים קלים יושבת וחיל הים לא יחנה סביבות העיר, ומאין בא עוף נודד זה?

למראה כל זהב הכלים התלוּיים בו עלה על לבי רגע אחד זכרון המלך הטפּש בהראותו את עשרו ואת יקר תפארת גדוּלתו; אין זה – אמר לי לבי – כי אם אחד מבני עניים שנתעשר, אביון מורם מאשפּות, כי כן דרך אדם כזה לשׂאת את כבוד ביתו על לבו תמיד כאשר יוכל שׂאת ואמר לכל: הבּיטו וראו כי חנני אלהים וכי יש לי רב. אולם בהקריבו לגשת אלי ואבּיט בפניו מקרוב נחמתי על מחשבתי זאת כי ראיתי בסקירה אחת כי שגיתי במשפּטי עליו וכי איש דעת ובעל צוּרה לנגד עיני. מעיניו נשקפו כובד ראש ואומץ רוח; על פניו חרשו החיים האריכו למעניתם, כפני איש אשר הקשה אל תלאות רבות וַיִשלם. קומתו היתה קצרה, שנותיו כארבעים; שׂער ראשו ופאות זקנו שחורות וגם מעט שׂיבה זרקה בהן, עיניו עורבים; צבע עור פניו שחרחר ששזפתהו השמש; מפּאת פניו נמרט ראשו ומצחו הבולט רחב ונסב למעלה; אַפּוֹ ולחייו שׂרוּעות וקלסתּר פניו כפני אחד מבני הקדם. “האף אמנם איש יהודי הוא?” שאלוּני כליותי בסתר לבי.

– רב המַלָחים אלכּסנדר וַסיליטש יעֶשליראָוו! – קרא האיש הבא בשמו וירקע ברגלו השׂמאלית על הרצפה כמשתחוה.

“הקול קול יעקב!” – הגה לבי בהחילו לדבּר; וכשמעי את שם משפחתו באתי כמעט במבוכה וָאֶרגז ואשׂחק בקרבי. האף אמנם “שְמא גָרים” והאיש הזה נקרא בשם “יש-לי-רב” המעיד על תכונת נפשו אשר הטבּעה בו מתחלת בריאתו, או אם רק מקרה הוא וכנבואה קטנה נפלו המלות האלה במחשבתי בטרם קרא האיש בשמו לפני? בין כה וכה התאַפקתי ואעמד את פני לבלי יבחנני וידע שׂרעפּי, כי ראיתי כי מסתּכּל הוא בפני ולא יגרע עיניו ממני.

– ינאם לי לראותך! הרימותי קולי בקוּמי ממושבי ואושיט לו יד ימיני. הכּבד ושב לכסא.

בתתו ידו אל ידי פגעו אבני המלוּאים באצבעותי עד כי כמעט שׂרטו בהן שׂרטת.

– סלחה נא לי, אמר, כי העירותי קנך בבוקר השכּם, דבר נחוץ לי אליך.

– למשמעתך אני בכל אַוַת נפשך. ומה אדוני מצוה אל עבדו?

– יש את נפשי לקנות בית בעיר הזאת ובאתי אליך לכתוב את ספר המקנה וחתוֹם בספר.

– היום לא יכּתב בספר הזכרונות, עניתיו, כי לשכת הסופרים סגוּרה והספרים חתוּמים. האם שכחת כי יום מלכּנו היום, יום שבּתון?

– יום שבּתון כזה אין לשכּוח; ידעתי כי חג היום לאדוננו ומה גם כי חג הוא גם לי. הלא שמעת כי שמי אלכסנדר?! ¹ אף לא היום יכּתב ויחתם ספר המקנה, כי בטרם אקנה את הבית אשר אומר לקנות עוד לי להרים מכשולים רבים מדרכּי, ובגלל הדבר הזה גם באתי אליך לבקשך להיות ידך עמי לפנות את דרכי.

– השמיעני נא את דברך בחסדך. במה אוּכל לשרתך?

– קודם כל, שער נא בנפשך את צרת נפשי: מארץ רחוקה באתי ופה במקום שאין מכּירין אותי נשארתי כספינה תקועה בחול, כי – אזל הכסף מכיסי.

– ואיככה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים? שאלתיו.

– דמים תרתי משמע, ענני בשׂחוק קל. יש מטבּע שהיא חריפה במדינה אחת ופסולה ואינה עוברת לסוחר במדינה אחרת.

לא הבינותי אל מה ירזמון דבריו וחשדתיו כי יש את לבבו למכּור את האבנים הטובות ואת התכשיטין אשר עליו והוא בא אלי לעזרהוּ בדבר.

– במליצה חידות תדבר בי, אדוני; הואילה וברר לי את דבריך ואשמעם.

– הדברים פשוטים כמשמעם: הכסף המזומן אזל מכיסי יש תחת ידי שני שטרות גנזכּי המלך גדולים בני חמשת אלפים שקל כל אחד, אבל בעיר מצער זאת יִכבּד הדבר להחליפם.

– האיש אשר מידו תקנה את הבית הוא יקחם במחיר ביתו והוא יחליפם לך.

– ספק הוא בידי, הבית אשר אנכי אומר לקנות יהיה בית קטן להושיב בו משפחה קטנה ועניה מישׂראל, ולא יעלה מחירו יותר מאלף וחמש מאות שקל.

– איזה בית תקנה לך?

– גם את זאת לא אדע כי גֵר אנכי בעיר הזאת, תמול שלשום באתי ומחר אנוע ללכת בדרך רחוקה ואורח לא אשוב אהלוך, וגם בדבר הזה באתי אליך לשאול עצתך, להורות לי את הבית אשר אבחר בו לקנותו; אתה תבחר ולא אני.

– ואיככה אבחר ואני טרם אֵדע למי ולמה אתה קונה בית בעיר אשר לא תשוב לשבת בו, ומה חפצך בביתך אחריך?

– למען תדע את הדבר הזה עליך לדעת מראש מי אני ומאין אבוא.

– הואילה הגידה לי אם אין זה דבר סתר.

– דבר סתר אין עמדי; אבל ספּוּרי יהיה ארוך מעט, ואולי טרוּד אתה לעת כזאת ואין שעתך פנוּיה לשׂוחח עמדי.

– בי אדוני, דבּר נא כנפשך שׂבעך. היום כל מלאכת חובה עצוּרה לי ובידי עתותי.

– כי עתה דע כי מארץ רחוקה מאד אנכי בא, החל ישלירב לספּר, ממבצר ניקאָלאַיעווסק. הידעת איפה הוא המבצר ניקאָלאַיעווסק?

– ממבצר ניקאלאיעווסק היושב על אשד הנהר אמוּר קדמת אזיה, כאַלפּיִם פרסה מזה?

– כן הדבר. ממבצר ניקאלאיעווסק באתי הלום בדרך ישר דרך ארבעה עשׂר אלף וויערסט.

– ומה הדבר אשר הביאך הלום בדרך רחוקה כזו מירכתי ארץ?

– לבקר את הורי באתי…

– האם יש לך הורים בזה?

– לא בזה, אבל בעיר לבושישק הקרובה.

– ידעתי גם את לבושישק. ומי המה הוריך שמה?

פה החריש הדוֹבר בי רגע אחד כנועץ בכליותיו ואחר אמר:

– אם עוד לא הבינות מעצמך כי עתה אגיד לך כי… מזרע היהודים אנכי.

לדברים האלה חלף כשׂחוק קל על פני ואומר: כן דבּרת, אדוני! מאז דבּרך בי נחשתי כי בן עמי אתה.

– ובמה נחשת? האם חקוּק על מצחי ישׂראל?

– אותותינו לא יתנכּרו. צלם אלהים החקוּק על מצח ישׂראל כי תעבור במים אתך הוא ונהרות לא ישטפוהו, כי תלך במו אש לא יִכּוה ולהבה לא תבער בו.

– דבריך נאמנו מאד ומבשׂרי תחזה זאת; כי אני הגבר אמנם באתי באש ובמים ותמונת ה' תביט בי. ועתה הסכּת ושמע מי אני ולמה אני בא ומה חפצי בביתי אחרי.

כבר אמרתי לך כי מילדי העברים יושבי לבושישק אנכי. אבי היה תופר בגדים ושמו העשל, ויהיו לו שני בנים ושתי בנות. זה לי עשׂרים ושבע שנים מן היום אשר התעוּ אלהים אותי מבית אבי וממולדתי ואני אז ילד בן עשתי עשׂרה שנה. אחי הזקן ממני כשנתים ימים לא היה בבית אבי, כי הלך באשר הלך לדרוש אלהים, וכפי מה שאמרו לי למד תורה באחת הערים בישיבה והתעתּד להיות “רב”. אותי הושיב אבי אל שולחנו ויקדישני למלאכתו, כי לתורה ולתעודה לא נראה בי סימן ברכה, ובעת שהייתי לומד בחדר לא היו עיני ולבּי אל ספרי כי אם אהבתי לאחוז במלאכה שמעמלת את הגוף, לשוּט ברחובות קריה לרוח היום, להתרחץ בנהר ולשׂחות על פני המים ולגלגל שלג ולחליק על פני הקרח בחורף. גם האוּמנוּת אשר למדני אבי לא עלתה בידי, כי לזרא היה לי לשבת תחתי כל היום כורע וקורס על השולחן אשר לפני.

לאבי היה שאר בשׂר אחד מסוחרי העיר. “אברהם הנגיד” שמו, והוא היה בּוֹש בקרובו תופר הבגדים. אזכור כי בהיותי ילד קטן יצאה אש ותאכל את ביתנו ואת כל רכושנו. בצר לו שׂם אבי את פניו אל קרובו זה העשיר ויבקשהו לתמוך בידו. וישיב אבּיר הלב את פניו בחרפּה, וכחש בו: לא ידעתיך! ויהתל בו ויאמר: הכי אחי אתה? איזה קרוב אתה לי? “שני וחמישי ושני” אתה לי! – רק בפעם אחת בימי חייו לא התעלם האיש הנכבד הזה מבשׂרו, וגם היה בשנת תר"ד, בהגיע התּוֹר לתת מארבעת בניו איש אחד לצבא, אז זְכרָנו ר' אברהם הנגיד ויבוא בקנוּניא עם הגזבּר מרים המס בקהלתנו ויספּחוּ את אבי וביתו על בית אברהם הנגיד וישׂימוּנוּ לבית-אב אחד ויעלו עלי הגורל לעולה תחת בנו. עוד אזכור יום עֶברה ההוא, בעמדנו אני וחיים בן הנגיד לפני מצבּיאֵי הצבא והוא בחור כארזים בן שמונה עשׂרה שנה, ואני טלה חלב קטן ודל בשׂר. אותו פּסלו כבעל מום ורפה כוח ואותי מצאו לאמיץ כוח מאד לצאת בצבא. אותו גלחוּ בקרחתוֹ ואותי – בגבּחתּי. לוּ שׂמוּ בנאד את הדמעה אשר הורידה בעת ההיא אמי האוּמללה כי אז טבעוּ בה אברהם הנגיד וכל ביתו כפרעה בים סוף; לוּ באה עליו אחת מני אלף הקללות אשר קללהו אבי ויחרפהו גלוּי קבל עם כי אז שוֹרַש הוא וזרעו מארצות החיים. אולם מה תועילנה דמעות ומה תמריצנה קללות נמרצות נגד קשר רשעים המַטים בשוחד לב ראשי עם הארץ? ובכן הוּבלתי לטבח בדמי ימי בן אחת עשׂרה שנה, כי מי לא ידע את גורל האומללים הלקוּחים לצבא המלחמה בימים ההם, אף כי הילדים הרכּים אשר לא בשל כוחם ולא נחלצו עצמותיהם לשׂאת כל יד עמל ותלאה כזאת! ואם אלהים חשָבה לטובה ביום הזה לשׂים לי שם ושארית בארץ הנה המה חשבו לרעה וחרפתם לא תמחה.

מעירנו, מלבושישק, במקום גלחוּ את גבּחתּי, הביאוני לעיר אֵם המחוז לווילנא. שמה אוּספוּ מכל ערי השׂדה נערים אומללים כגילי עד כדי מאתים איש, מהם בני שמונה שנה ורק מתי מספר מהם בני שתים עשׂרה ושלש עשׂרה שנה ובעצם ימי החורף הגלוּנוּ מארצנו אל ארץ רחוקה בסך אנשי חיל. עשׂר עגלות נתנו לצרכנו, עגָלה לעשׂרים נערים, ויושיבונו עשׂרה עשׂרה בעגלה צפוּפים ודחוּקים כדגי רקק, ועל העגלה אחד מאנשי הצבא לשמרנו, לוֹ יקראו “דוד”. ונסע ונלך חליפות עשׂרים וויערסט בעגלה ועשׂרה ברגלינו. ובעוד עשׂרה הנערים יושבים בעגלה, עשׂרה חבריהם הולכים על ידיהם רגלִים; וברדת הראשונים יעלו האחרונים על העגלה תחתם. כשני ירחים עשׂינו בדרך עד הגיענו אל העיר קנז. ממאתים היוצאים באו לקנז שמונים וחמשה, והנותרים פגרו מלכת אחרינו. רבים מתו בדרך ורבים חלו ויניחום במשמר בבתי החולים עד אשר יקומו ויחיו מחָלים, ויש גם אשר עזבום בדרך בערים אחרות מדי עברנו, לשבתּם שם. לא אחפּוץ ולא אוּכל לספּר לך את כל התלאה אשר נשׂאנו בדרך, את החרפות והגדוּפים אשר שׂבענו, את המכאובים אשר סבלנו ואת המכות אשר הוכּינו בידי “דודינו”. רעב וצמא, קרה ופיק ברכים ולילות עמל בלי שֵנה היו צלנו על יד ימיננו. כל הימים אשר עברנו דרך המחוזות אשר בני ישׂראל יושבים שם היו יושבי הערים ההן היהודים חרדים לקראתנו וינהלונו בלחם ובמזון כשר לכל כושל; אף שחדו בעדנו ל“דודינו” ויתנהגו אתנו במדת הרחמים ויתנו לנו לשמור פקודי ה' להתפלל ולשמור שבת מחללו. ואולם מיום צאתנו מגבול מושבות בני ישׂראל חדלו הימים הטובים ו“דודינו” עשׂוּ ככל הישר בעיניהם, שׂתמו תפלותינו ולא נתנו לנו את השבת לשמור, האכילונו מפּתבּגָם, ואשר לא חפץ להתגאל בפתבגם היה מוּכּה ומעוּנה ואין מושיע. עוד היום לנגד עיני תמונת נער אחד ממספר העשׂרה אשר עליה נמניתי, יעקב כ"ץ שמו, והוא נבדל משאר הנערים בקומתו ובחכמת פניו ובקשיוּת ערפּוֹ. כי מן “החדר” לקחוהו לצבא וילמד הרבה בתורת ה' ובמצווֹתיו חפץ מאד; וישׂימהו “דודנו” למפגע לו ולמטרה לגדוּפוֹתיו ולמהלוּמוֹתיו, והוא כשׂה לטבח יוּבל, נגשׂ ונענה ולא יפתח פיו. ובכל הדרך הגדול והנורא ההוא אשר עברנו היתה נפשו בכפו תמיד ותורת אלהיו לא עזב, ויפתה בסתר גם את לבנו להחזיק במעוז דתנו ולבלי תט אשוּרנו מדרך אבותינו.

בנער הזה דבקה נפשי לאהבה אותו כי היה משׂכיל ומוצא חן, אף ידע לקרוא ולכתוב כתיבה תמה בלשון רוסיא. וגם נפשו נקשרה בי ובכל עת מצוֹא בימי מנוחתנו למדני לקרוא ולכתוב לשון רוסיא, והיינו קוראים את הכתובות על התריסין שעל גבי החנויות וכותבים בנתר או בפחם על השוּלחן או על כל כלי עץ אשר ימָצא. ובלכתנו בדרך, אם לא היתה סבּה המוֹנעת אותנו, היינו הולכים תמיד שנינו יחדיו ונסַפּר איש לאחיו את תולדותינו והמוצאות אותנו, ובדרך הזה ספּר לי כ"ץ אף הוא את הקורות אותו ואיזה הדרך נמסר לצבא אם כי היה יחיד לאביו ולאמו. ואף אם קטן הייתי אז ולא בינת אדם לי, בכל זאת נהפּך לבי בקרבי על הנבלה אשר עשׂוּ אִתּוֹ ראשי קהלתו שלוּמי אמוּני ישׂראל. אקוה כי עתה לא תֵעָשׂינה עוד נאָצות גדולות כאלה בקרב אחיך בני עמך.

– ספּר נא לי מה היה הדבר, אם תּזכּוֹר, ואֵדעה.

– פרטי הדבר כבר נשתקעו מלבי אבל עיקרו לא שכחתי, והדבר קצר ונמרץ: בעיר אשר כ“ץ נולד בה – את שמה לא אזכור עוד – היה פּרנס הקהלה איש חסיד קנא ונוקם ותועה לבב. ולכ”ץ מילדותו תשוּקה ונטיה טבעית למליצה ושיר; ויהי בהוָדע הדבר להפּרנס החסיד אמר כי מוּבטח הוא בו שיצא לתרבות רעה ויהי לאפּיקורוס, על כן עשׂה מה שעשׂה וימסרהו לעבודת הצבא.

– לבשתנו ולחרפּתנו, עוד לא אָבדו חסידים ואנשי מעשׂה כאלה מן הארץ ולא פסוּ אמוּנים כאלה מקרב ישׂראל, ואם תשׂיג ידם להרע לאיש משׂכּיל לא ישובו מפּני כל לרדת עמו לחייו.

– והנער הזה אשר היה עתיד להיות אפיקורוס הוא אשר העיר את רוח הנערים אשר כגילו להחזיק במעוּזם ולמסור את נפשם על קדוּשת אמונתם! כבואנו אל העיר קנז, במקום שם הכהן הגדול חונה, גזרו עלינו להביא את כוּלנו כאיש אחד בברית החדשה. בתחלה נסו לפתּוֹת אותנו בדברים ויבטיחונו אחרית ותקוה טובה וסגוּלוֹת מלכים והמדינות, ולתכלית זאת הפרידונו איש מעל אחיו ולא נתנוּ לנו לראות איש את אחיו ויבוֹאוּנוּ לשבת בית אנשים נכרים להתרגל בדרך חייהם, ויום יום באו אנשים לדבר על לבנו ויעידו בנו השכּם והעֵד כי אם נאבה ונשמע טוּב הארץ נאכל ונעלה לתוֹר האדם המעלה. ובראותם כי שומע אין להם מאתנו גמרוּ לעשׂות חפצם בנו ביד חזקה. וביום אחד על צוארנו נרדפנו אל תוך הנחל השוטף שם, והכהנים והעם עומדים על שׂפת הנחל מזה ומזה, ויטבלונו ויזוּ עלינו מי חטאת לטהרנו; וכן הביאונו על כרחנו במסורת הברית החדשה לא שערוּה אבותינו.

אבל לא בלי זבחים ועולות הוּבא כל הקהל הזה תחת כנפי האמונה החדשה! כעשׂרים איש מקרבנו בבואם אל תוך הנחל, אם מאש קנאתם וחום לבם בקרבם או אם מקרת המים אשר נגעה עד נפשם, נשמטו מתחת יד מנהיגיהם ויקפצו אל המים להמלט מפני נוגשׂיהם. בראש הקופצים היה יעקב כ"ץ, ואנכי קפצתי אחריו מבלי משׂים, לחיים או למות. אבל המובילים אותנו היו נכונים לקדם פני הרעה וירדפו אחרינו בצנוֹת ובסירות דוּגה וימשונו מן המים, אף פח ורשת ידוּ בנהר וידיגונו. רבים העלו מן המים ואחדים ממנו אשר לא היו קלים על פני המים אחזם השבץ. עוד עד היום אזכּור ברוח נשברה את המחזה הנורא הזה; עוד עתה לנגד עיני הגוּלגלוֹת הצפות על פני המים מפרפרות ומתאבקות עם מר המות. ואשר העלום מן המים בין החיים ובין המות אחזום צנים ופחים ויאָנשוּ ויביאום אל בית החולים. זאת היתה בעיר קנז בבואנו במסורת ברית החדשה!

אנכי נמלטתי בעוֹר שני, כי גם לשׂחוֹת על פני המים ידעתי, גם מבנה גֵוי היה איתן ולא שלט בי מלאך המות; אפס כי כשני חדשים התהפּכתי בצירי על משכּבי תלוּי בין השמים ובין הארץ, כי קדחת המוח אחזתני. כחיותי מחליי הודיעו לי כי הוּבאתי בברית החדשה, כי בהיותי קרוב למות צוה הכהן לפדות נפשי מני שחת – ויפדוני.

את כ"ץ לא יספתי לראות עוד ולבי אמר לי כי טבע במי הנהר ואתאבל עליו ימים רבים. ואני בצאתי מבית החולים ואשוב לאיתני שלחוני לניקוליוב לבית חנוך יורדי הים באניות. אולי עמדו על זה בראותם ביום המהומה כי קל אנכי על פני המים. והנה לא לספּר לך תולדותי והקורות אשר עברו עלי מגמתי; כי מה ימריצך כי תדע איכה למדוני לעשׂות מלאכה במים רבים, איכה דשוּ את בשׂרי בחבלי הספינה כהדוֹש מַתבּן, כמה פעמים נפלתי מראש חבּל על מכסה האניה והתפוררו כל עצמותי, כמה פעמים אכלני חורב טבּוּר הארץ וקרח ציר הצפוני, בלכתנו באניה לסוֹב את הארץ. רב לך לדעת כי במלאת לי שמונה עשׂרה שנה באתי לחיל הים בתור “צעיר” ( Юнга ) ובחריצותי וחמלת ה' עלי הנני היום שׂר-מַלָחים. כי באמת נגלו בי כשרונות לעבודת הים, ומאשר ידעתי ספר ולשון שׂמני שׂר האניה מראשית ימי עבודתי אל משמעתו; וכן הייתי עובד עבודתי בחריצוּת משׂכּיל ומוצא חן בעיני אדוני, עד כי זה לי עשׂר שנה עמדתי על המבחן ועליתי למדרגת פקיד החיל; אף הצלחָתי עמדה לי לעשׂות חיל, עד כי יכוֹלתי לקחת אשת ולעשׂות לי בית.

– מאֵין מוצָא לכסף ועושר בעבודת הצבא?

– יש ויש, במשפט ולא במשפט. שנים שלשה מקרים אספּר לך, וכוּלם מי יספּר? פעם אחת בלכתנו באנית הקיטור “מעוֹז הים” סביב הארץ עמדנו כעשׂרת ימים במבוא האי עליאַסקאַ למלאות מזוינו אבני פחם ולחזק את בדקי האניה. בעת ההיא נשברה אנית סוחר באה מארץ סינים בקרבת חצי-האי ההוא, אשר לממלכת יפּוֹניא יחשב, וישׂא הים את עזבון האניה עד לגבולנו ויהיו פני הים מכוּסים שלל כל סחורה מזן אל זן. ארונות חבוּשים וארוּזים, חביות מחביות שונות, שׂקי גוֹמא ושׂקי עוֹר וסלים של נצרים ומרצופין צפוּ על פני הים כדרך יום כה וכדרך יום כה. ונצא בצנוֹת לצוּד ציִד להביא. וחוֹק הוא להולכי הים כי שלל הים מחציתו לנושׂאו ומחציתו לאדוני הארץ, אשר בגבולו יאוּסף השלל.

– ומדוע ינתן החצי לנושׂאי השלל? האם עבודה קשה היא לאסוף השלל הצף על פני המים אשר לא אדונים לו?

– אף לא עבודה קלה היא. הן היוצאים לאסוף שלל משליכים את נפשם מנגד, כי ממחרת יום השבר האניה הים עודנו זועף והספינות הקטנות בצאתן את החוף משׂחָק הנה לגלים ותוּכלנה להשבר על נקלה כקליפּת השוּם. ואם המצא ימצא בשלל האניה גם מיני אוכל נפש אז יעלו מבטן הים התנינים הגדולים ודגי הים לצוּד האוכל לנפשם ויהרסו אל הספינות הבאות להפכן על פניהן, והיורדים בספינות יעשׂו עמהם מלחמה עד רדתם. – ומַלקוֹח הבז אשר נשׂאנו בפעם ההיא היה הרבה מאד. אני יצאתי בראש צנת הקיטור וארבעה מלחים תחת ידי, וַנמַלאנה מַלא וָשוֹב שלש פעמים: קרנות שן, נוצות היענה, עורות נמרים, מלתחות מלאות כּרכּוֹם וקנמון, הקאָפע הטוב עם כל ראשי בּשׂמים. את כל אלה מכרנו בכסף מלא בבואנו לאלכּסנדריא של מצרים, ויהי פדיון המַלקוֹח לחלקי – שלשת אלפים שקל.

– הואילה נא והגידה לי, אֵיכה יֵצאו האנשים ללקוֹט? האם כל הרוצה לטוֹל בא ונוטל או אם הדבר תלוּי בדעת רב החובל?

– מאליו מובן שבלי רשוּת רב החוֹבל לא יצאו האנשים לפעלם ולא יטלטלו את הסירות ואת הצנוֹת, אשר רכוּש המלכות הנה. אף לא כל אנשי הספינה יוכלו ולא כוּלם יחפּצוּ לצאת: האנשים אשר עליהם למלאות ביום ההוא עבודתם עבודת המלך, להחזיק משמר, לכרות אבני פחם, לחזק הבּדק וכדומה – להם לא יתנו לצאת לבלי תשבּות המלאכה; ויש גם מוּגי לב אשר לא יחפּצו לצאת, כי גופם חביב עליהם מממוֹנם. בימים ההם היה הדבר נוהג שרב החובל היה קורא מתנדבים ממספר האנשים החָפשים ממלאכת עבודה; ואם ירבּוּ המתנדבים יוּטל הגורל. אבל עתה יצא החוק כי כיס אחד לכל אנשי צבא הספינה: כיורד הימה כיושב על הכלים יחדיו יחלוֹקוּ.

פעם אחת קרה – שב ישלירב לספּוּרוֹ אחרי השיבוֹ לי בּאֵר היטב על שאלתי – בלכתנו ממאַדאַגאַסקאַר לסוֹב את “ההר הטוב” נגב אפריקא וַנשמע באישון לילה ואפלה קולות וברקים מרחוק, קול המוֹרים בכלי-מַפץ, וַנדע כי אניה חשבה להשבר בקרבתנו. וַנעל על ראש החבּל ונראה במורד חוג השמים אניה גדולה בוערת באש בלב הים, ולנוגה ברק השּרפה ראינו אנשי האניה והנוסעים בה כצללים בורחים קופצים מן האניה אל הסירות או אל הגלים להמלט מן השׂרפה איש באשר יוכלו. ונמהר ונצא גם אנו בסירותינו להצילם ובידי עלתה למוּש מן המים איש אחד, אשר צף על המים וידוּ אוחזת בקורה מוּצלה מאֵש והוא עיף ויגע, כל עוד רוחו בו. האיש הזה היה אחד מגדולי עשירי לונדון; ובהביאי אותו אל אניתנו ובשוב רוחו אל קרבּו הרים את מורה-שעות הזהב אשר נמצא בחיקו ואת שלשלת הזהב אשר עליו (הנה אלה פה לפניך!) ויתנם לי ויאמר: מפלטי ומושיעי! קח נא לפי שעה את הקטנות האלה לאות תודה, כי אין לי זוּלתה כל, כי כל אשר היה עמדי בדרך אבד לי באש ובמים; אבל עוד תשוב תראה תודה אחרת גדולה מזו בשוּבי בשלום לביתי. ויכתוב האיש בספר זכּרון לפניו את שמי ושם אניתנו; וכעבור שלשה ירחים קבלתי ע"י ציר מלכות בריטניא אלף ליטרא מנחה מאת האיש. – ועוד היו בימי חיי מקרים כאלה, אשר לא אזכּרם עוד.

– הנה כל זה היה “במשפט”, אך את אשר עשׂית “לא במשפט” לא תספּר?! – אמרתי אליו בדרך שׂחוק.

– הנה אספּר לך גם אחת מהנה, ענני בשׂחוֹק גם הוא, למען דעתך אותי כתוּמי, ימין ושׂמאל. פּעם אחת יצאנו באניה ללכת לאמיריקא ונבוא עד שערבור אשר בצרפת, ויֵרָא בדק באניה ולא יכולנו לשוּט הלאה, כי היה הבדק גדול. ונעמוד בשערבור במקום מבנה האניות, וברשיון שׂר חיל-הים בפטרבורג קראנו לבוֹני אניות מבני צרפת לחזק את בדק האניה, ויבואו רבים החפצים לעשׂות את המלאכה, כי עלה השׂכר עד למאַת אלפים פראנק. ואני בעת ההיא סופר לרב החוֹבל ואיש סודו, וישׂם אחד הבונים את פניו אלי ויבקשני להטות את לב רב החובל אליו וישקול על ידי בעבור זה חמשת אלפים פראנק…

– ותוּ לא? – עניתי אחריו. ולזה תקרא “עושר ולא במשפט”! הלא מעשׂים כאלה יעשׂו אצלנו בכל יום ועושׂיהם כּולם צדיקים, לא יחרץ לאיש כלב לשונו ואין מַכלים דבר, ואני דמיתי כי רצחת וגם ירשת.

– גם ירוֹש ירשתי אף כי רצוח לא רצחתי, – הוסיף ישלירב. – ירשתי ירושת הבת עם הבת בעצמה, כי גם אשתי אשר לקחתי בת-גלים היא ובים מצאתיה.

– אחרון אחרון חביב, סַפּרה נא סַפּרה.

– את זאת אחשׂוך לפעם אחרת אם אראך ראוּי לכך, הוסיף לשׂחוק. ועתה אשוּב לספּוּרי, למען אודיעך את הדבר אשר הוליכני הלוֹם ואשר הביאני היום אליך.

עשׂרים ושבע שנה תכלינה בחורף הזה למיום צאתי מבית הורי ולא ראיתי איש מהם ולא שמעתי על אודותם דבר. בשנות חנוּכנו לא נתנו לנו לכתוב אל בית אבותינו, למען הפר האחוָה ולמחות כל זכר. ובגדלי ואעמוד על דעתי לא יכוֹלתי לכתוב, כי שׂפת עברית וּכתבה שכחתי ובני ביתי לא ידעו שׂפת רוסיא, אף לא ידעתי למי אכתוב, כי לא ידעתי את שם משפּחת אבי. השם ישלירב נתנוּ לי בבואי באמונתי החדשה וישנוּהוּ משם אבי העשיל ויצא להם ישלירב, ומה היה שם משפחתי בתחלה לא הוּגד לי, ידעתי רק כי אבי נקרא בפי כל בלבושישק “העשיל החייט” ולא יותר, אבל זה איננו מספּיק לכתוב על גב אגרת. ועוד זאת, בהיוֹתי איש חיל פּשוּט עני ומדוּכּא ביסוּרין לא נשׂאני לבי לבקש את אבותי, כי אמרתי במה אשׂמחם? אני עני והם עניים, והיינו “כמתים שנַים – במחולת מחנַיִם”. אבל בכל הימים ההמה לא הסחתי את דעתי רגע אחד מבית אבי וממולדתי. לא ערבה לי כל שׂמחה ולא מתקוּ לי רגעי נחת, בהעלותי את זכרון ימי ילדוּתי על לבי. וכאשר פנתה ההצלחה אלי פנים נדרתי בלבי לקחת לי מועד לעלות ולראות את שאֵרי-בשׂרי פנים בפנים. אבל עד העת הזאת לא עלה חפצי זה בידי. פעמים שלש הייתי בפטרבורג לימים מוּעטים, אבל בימים ההם רכב הברזל טרם יהיה במקום הזה וחשבתי דרכי כי ימעט זמני מלכת ושוב. לפני עשׂר שנים שוּלחתי לעבוד עבודה במבוֹאוֹת הים הקדמוני, קדמת אַזיה, בתחלה בסופיסק ואחרי כן בניקאלאיעווסק. בשנה הזאת שוּלחתי במלאכוּת רב החובל אשר לנו לעיר המלוכה, ואחרי אשר נבנתה מסלת הבּרזל עד המקום הזה ראיתי כי עתה יצלח בידי למלאות את נדרי. והנה בשבוע העבר באתי למקום מחצבתי, ללבושישק, ושאלתי את זקני העיר על בית אבי וּראה זה מצאתי, כי אבי כבר הלך לעולמו, ואמי אשר שנוֹתיה עתה למעלה מששים עיניה כהוֹת והיא מחזרת על הפּתחים. אחותי הבּכירה, שנתאלמנה זה שנים אחדות, יושבת בעיר מצער קרובה לזה ומתפרנסת בדוֹחק מיגיע כּפּיה, כי היא ובתה, אשר כבר בגרה והגיע פּרקה להיות לאיש, מתפּרות כסתות ושׂמלות ואורגות חורי למכור בשוּק. אחותי הצעירה נשׂוּאה לאיש והמה מחזיקים בית-משקה בצד אחד הדרכים העולים לגבוּל פרוּסיא, וגם המה עניים מרוּדים וטף כדגי-רקק תלוּיים בהם, ולא עוד אלא שהם שרויים תמיד בסכּנת נפשות, לפי שעיקר פּרנסתם מבּעלי הפּרקמטיא מעבירי המכס, המתגנבים ללכת בארחות עקלקלות ההנה, ויש אשר יביאוּ אליהם את סחורתם האסוּרה להצפּינה מפני השוטרים החלוּצים שומרי הגבוּל הרודפים אחריהם. המאושר מכוּלם הוא אָחי, אשר הוא מלמד תינוקות בעיר גרינקישק הקרובה. וזה אשר עשׂיתי ואשר אעשׂה להם להחזיק בידם לכלכּל את שׂיבתם: קניתי בית קטן בלבושישק לשבת בו אמי ואחותי האלמנה וקניתי להן שתי פרוֹת חולבות, אשר מהנה פריָן יהי נמצא, ובבית ההוא אשר קניתי יהי עוד מקום דירה למשפחה אחרת, וגם זה יביא להם איזה עשׂרות רוּ"כ לשנה. נוסף לזה קבעתי לאמי סך מסוּים, אשר תקבּל מדי חודש בחדשוֹ כל יתר שנותיה. שׂכרתי בית מלון אורחים, העומד על אֵם הדרך העולה הלוֹם, ועשׂיתי עם אדוניו חוזה לשתים עשׂרה שנה להושיב בו את אחותי השניה ואישה, ואדוני בית המלון אמר לבוא היום הלוֹם ומחר נבוֹאה יחדיו אליך לאַשר ולקיים את מכתב החוזה ההוא כמשפּט. והוא גם אמר לי כי במגרש העיר הזאת יש למכּוֹר רחַיִם של רוּח, ובחפצי לקנותם אם לא ירבּוּ במחירם וּלהושיב שם את אָחי המלמד, אשר כבר כתבתי אליו לבוא אלי הלוֹם לקלים, ובלי ספק יבוא ויגיע היום או מחר; ותנאי אַתנה עמו שיושיב שם את בת אחותי האלמנה, אחרי אשר ישׂיאוּה לאדם כּשר, ויהיו הרחַיִם חציָם לאחי וחציָם לחתן אחותי, אשר יהיה גם המפקח עליהם, כי על אחי המלמד אי אפשר לסמוך, לפי שמלמד הוא. והנה זה מטרת בואי אליך אולי ידעת דבר על אודות הרחַיִם העומדים להמכר, מה טיבם וכמה המה מביאים פירות ומה מחירם בקירוּב; ואולי ידעת למי אפנה לגאוֹל את אחד השטרות אשר בידי.

בדברים האלה הוציא מחיקו תכריך עור תּחַש עב מחוּספס ויפתחהו לפני וימשש את כל התכריך להוציא את השטר.

גם בזה ראיתי את חפצו להתראות ולהתפּאר בעשרוֹ וברוב כספּו, והבינותי כי אִולת זוֹ קשורה בלבו מקטנוּתוֹ, כטבע בני העניים שנתעשרו. ואולם אחרי שמעי את דבריו ואת ספּורו לא חשבתי לו זאת לעווֹן ונשׂאתי לו דבר קטן זה בעבוּר לבו הטוב.

– נכון אנכי לשרתך באשר אוּכל, אמרתי אליו, כי ינעם לי לעמוד לימין עושׂה מצוָה; ואני רואה אותך כי אדם כּשר וטוב אתה, ומי יתן וירבּוּ בנים טובים כמוך. ועתה אפוֹא זאת אעשׂה: אשלח לקרוֹא אלי את יעקב הסרסוּר, איש אשר נהירין לו שבילי דקלים כשרטוטי פס ידו, והוא יהיה לך לעינים בקנין בית הרחַיִם; אף הוא יגיד לך מי מבעלי הממון בזה יגאל את שטרך. ובעוד משרתי הולך לקרוא את הסרסוּר נסעד אנחנו את לבנו פת שחרית; כי אם כזה וכזה היו דבריך ערבים עלי, מהם תמלא רק האוזן והבטן לא תמלא, “וקודם שאכל אדם ושתה יש לו שני לבבות”. הטוב בעיניך לאכול אתי פת שחרית?

– עשׂה כאשר עם לבבך כי בעל הבית אתה.

שלחתי את המשרת לקרוא את הסרסוּר וצויתי לערוך שוּלחן לפנינו, ואקח יין מִשְרת כמון וָאומַר: לחיי הנקראים אלכּסנדר! וָאטעם מעט מן הכוס.

– לחיי מכניסי אורחים העורכים לגֵר שולחן, ענני וישתּ כוסו בבת אחת.

– כוס חרבות היא! הוסיף בהעווֹתו מעט את פניו, נוגעת עד הנפש! וימהר לקנח פיו מאשר על השולחן.

– שְנֵה, אמרתי לו במזגי לו כוס שנית. שׂים שׂכּין בּלוֹעך אם בעל נפש אתה.

– רואה אנכי כי מכניס אורח אתה בכל לבבך ובכל נפשך. לא לחנם מבני בניו של אברהם אבינו אתה ובארץ הסלאַווים אתה יושב.

– וטוב משניהם, הוספתי על דבריו בשׂחוק, בקחתי נתח לשון מקוּטרת בחרדל ואניחנה על המַשׂרת לפנַי, טוב משניהם משל ההמון:

הַקְרֵה אֱלֹהִים אֹרְחִים לְפָנֵינו

וְתִתְעַנֵּג בַּדֶּשֶׁן גַּם נַפְשֵׁנוּ.

– דברי חכמים בנחת נשמעים, אמר הוא בהריקוֹ את כוסו שנית ויקח מן הקערה אשר לפניו כל אשר יעלה המזלג. אבל רואה אנכי כי הנך רק נאֶה דורש ואינך נאה מקיים. אנכי הוֹבשתי את גביעי זה פעמַיִם וגביעך עוד עומד וקורא אחריך מלא.

– לפוּם גמלא שיחנא, אדוני. אני רֵעַ לצפרדע ונזיר אלהים מן הבטן; אַל נא אהיה מוֹפתך. הטה נא גביעך ואמלאהו.

– כל מה שיאמר בעל הבית עשׂה, ומה גם אם יאמַר לך שתה, אָמר הוא מהתלוֹת.

– שתה לשלום, עניתיו וברוחו. “לעולם השלישי חביב!”

ככה שׂוחחנו מדי החרמנו את אשר היה על השולחן לפנינו, וככלוֹתנו שׂמתּי לפניו גלמי עלי קטורת לקטר, אבל הוא הוציא מחיקו נרתּיק של כסף מוצהב וַיִפתחהו לפני ויאמר:

– זאת הפעם הניחה לי ואכבּדך ממיטב “ציגאַרי האַוואַנאַ”, אשר הבאתי בידי מן האי קוּבה.

– האם גם שם באת? שאלתי כלאחר יד בהעלותי את עשן הקטורת אל אַפּי.

– אין גוֹי ואין ממלכה אשר לא באנו שמה בכל הימים אשר התהלכנו סביב הארץ.

– אשרי עוברי אָרחוֹת ימים! המה יראו מעשׂי ה' ונפלאותיו.

– אמנם כן: ראה ראיתי הרבה את אשר לא ראיתי לוּ ישבתי כל ימי בלבושישק אל שולחן אבי. אבל רואה אנכי את פניך, הפך פניו אלי, כי נתפּשׂת במזמות ולבך אין אתך; הגידה אל תכחדה, אולי למעמסה אנכי עליך…

– חלילה לך מה' מחשוֹב כדבר הזה! זה כמה לא התענגתי בשׂיחה נאה כאשר אתענג בשׂיחתך עתה; ומזמות זו חשבתי עלו על לבבי לרגלי דברך וספּוּרך. חשבתי אחת לאחת את כל הקורות המוֹצאות את אַחַי בני עמי. קורות כקורות בית הבּד השׂתּרגוּ עלוּ על צוָארם וידכּאוּם עד עפר. הנה עצמנו ובשׂרנו אתה, אחת מצלעות גו אומתנו, ועתה נגזרת ונכרתּ ואין להשיב.

– ומה אם נגזרה הצלע אחרי אשר שבה ונבנתה לאיש, ובמקום קתון של כסף הוּשב קתון של זהב?

– קתּוֹן הכסף לוּקח מאתנו וקתּוֹן הזהב הוּשב לא לנו… ומדוע לא יכול האיש להבּנות מן הצלע מבלי גזוֹר אותה מגויתה? מה נשתּנתה אוּמה זאת מכל האוּמוֹת?…

וָאֶתעוֹדד ואוסיף: האִם רק צלע אחת נגזרה מן הגוף? הן רבים רבים כמוך נגזרו, והתפרדו כל עצמינו. גם אני אזכור את הימים הנוראים ההם בהלקח לצבא ילדים קטנים מחיק הורתם. אַיָן העצמות היבשות האלה? עברו ימי דור אחד; אחדים מהם אשר שׂרדו ויתמלטו בעוֹר שניהם יציצו עתה כעשׂב הארץ מעיר ועיר, אבל רוּבּם אָבדו וַיִמַקוּ בצרותיהם. נפזרו עצמינו לפי שאוֹל, נָזוֹר אפרנו על שבעה ימים ואין מאסף! הידעת את שׂר המלחמה אשר בזה?

– ידעתי, ענה ישלירב ויבט בפני כמתפּלא. היום בבוקר הייתי אצלו; כי כן שׂוּמה עלינו באשר נבוא להתיצב לפני שׂרי המלחמה במקומותם למושבותם. אבל מה ענין זה לשׂיחתנו ומדוע שאלתני על הדבר?

דוֹממתי רגעים אחדים וימָלך עלי לבי אם אומַר אם לא אומר; אחר השפּלתי את קולי ומפי התמלטו המלים: גם הוא אחת מן העצמות היבשות!

– מה אתה דוֹבר? הגם הֵימן מיכאלוויטש ממקור ישׂראל הוא?

– דבר סתר הוא ואין מגלין אותו אלא לצנועין. בעיר הזאת אין איש יודע דבר זה זולתי. ואם לך אגלהו – הלא כמוהו כמוך והיום אתה כאן ומחר תסע ותלך מזה ועמך ילך הסוד ולא יִוָדע לאיש. לפני שנתים ימים כבוא הימן הלום באתי בתוך הבאים לקבל פניו. ימים רחדים אחרי כן בא גם הוא אלי לראותי ובשבתו בביתי וירא על שולחני מכתב עתי לבני ישׂראל בל' רוסיא…

– האם יש מכתב עתי כזה? נכנס ישלירב לתוך דברי.

– היו ואינם,² עניתיו, כי גם המה בעצמות היבשות, וקַדמת שָלפו יבשו. ומכתב עתי ההוא כרוּך כספר ומונח על השולחן, ויפתחהו הימן ויהפוך בו וימצא חן בעיניו ויקחהו לקרוא בו. בפעם האחרת שאלני אם יש עוד ספרים כתובים בל' רוסיא על אודות היהודים; ויהי כל אשר נמצא בידי ואתן לו. ויהי היום ויגל לי הימן את כל לבו כי ממעי יהודה יצא גם הוא וכי גם הוא מן האנוסים, אשר כּפוּ עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה החדשה.

– איפה ומתי ואיכה נעשׂה הדבר? שאל ישלירב בחוֹם לב, ונקל היה לראות כי הדבר נוגע עד נפשו. ספּר נא לי פרטי המעשׂה אם תדע.

– פרטי המעשׂה לא אֵדע רק את כללוֹ שמעתי מפי הימן. גם הוא התחזק ימים רבים והכביד את לבו משמוע בקול המפתים, אשר העתּירוּ עליו דבריהם בכל הדרך אשר הלך, עד בואו ארענבורגה. בעיר ההיא הביאוּ אותו ואחוּזת מרעיו לבית חנוּך צעירי המלחמה לגדלם ולחַנכם וללמדם ספר ולשון עד מלאות יומם לבוא בצבא העבודה. ויהיו שוקדים על למוּדיהם ועושׂים חיִל בכל אשר ילמדום יתר מחבריהם אשר לא מבני ישׂראל. ויהי היום ויבוא אחד השׂרים לארענבורג ויבוא בבית החנוּך וירא את נערי בני ישׂראל ילדים טובי מראה ומשׂכּילים בכל חכמה, ויבחנם וימצאם עשׂר ידות על הילדים אשר כגילם וישׂאו חן וחסד לפניו, וכדי להראות להם אות רצון שאלם אם חפצים הם לקבל דת פּראַוואָסלאַווית? הנערים כשמעם את שאלתו טחוּ כולם כאיש אחד חברים פניהם בקרקע ולא ענוּהוּ דבר, ויבן השׂר כי שתיקה זו לאו כהודאה דמיא ויסוב מעליהם. ואחד הפקידים ההולכים אתו נגש אחרי כן וילחש להם באזניהם כי הרגע הזה הוא שעת רחמים ועת רצון, אשר כל הצלחתם לכל ימי חייהם תלוּיה בה; ויוסף לשאלם אם חפצים הם למלאות רצון השׂר. “חפצים אנחנו לעבוד את אדונינו הקיסר וגם אלהינו!” ענוּהוּ הנשאָלים. השׂר ההוא שמר את הדבר בלבו…

ישלירב נאנח במרירוּת בשמעוֹ את ספּורי ויחרש רגעים אחדים ויאמר:

– לוּלא דברת כי עתה לא האמנתי לשמוּעה. בחזוּת פניו אין שום רושם המעיד על היותו ממקור ישׂראל.

– זה יען כי הוריו היו מנפת קורלאנד, והיהודים אשר שם יוצאים מן הכלל, כי לא נִפלוּ בדמוּתם ובלשונם מכל סובביהם.

ברגע הזה בא המשרת ויאמר: הסרסור בא, הנה הוא עומד בחדר הסופרים.

יעקב הסרסור איש כבן ששים, ארך הזקן וקצר הקומה וראש לו כפוף כאגמון. שערו כצמר בלתי נקי או כשלג אשר הדריכוהו בני שחץ מקיף כיער בציר את ראשו ולחייו; גם גבות עיניו שׂרוּעות וסבוּכות כסבכי יער ומתוֹכן נוצצות עינים מזרוֹת ערמה ומשחרות לטרף כבני כפיר יושבים במסתרים. הליכותיו בלָאט כזוחל עפר וכמתגנב, ודבּוּרו במהירות ובחפּזון, ובדבּרו למוּדה לשונו להכפּיל מליו ולחזור על דבריו. חותם העבדוּת טבוּע על מצחו ושפלוּת הנפש שפוכה על כל יצוּריו מחוץ, אבל האנשים אשר אליו יתבוננו יכּירו וידעו כי ענוָתוֹ זאת איננה ענוַת צדק, כי הוא מצוֹדים וזרמים לבו וכל דבריו מוקשי מרמה, שבהם יוקשים בני האדם אשר שׂיג ושׂיח להם אתו.

יעקב הסרסור בא ויעמוד על יד הדלת, וכראותו לפניו איש אשר לו כפתורי נחושת קלל וזקנו גדוּעה וישתּחוּ לפניו אַפַיִם ארצה.

– ר' יעקב! אמרתי אליו ואקראהו לגשת אלינו ולשבת על הכסא. האדון הזה שׂר החוּבלים ישלירב דבר לו בעירנו. התחפוץ להרויח מטבע?

– אם אחפוץ להרויח מטבע? ענה הסרסור בשבתו מרחוק על שׂפת הכסא וישרוק בשׂפתיו. ומדוע לא אחפוץ להרויח מטבע? בודאי אחפוץ להרויח מטבע! יהודי עני אני ואל המטבע אנכי נושׂא את נפשי.

– הגד הוּגד לי, פתח ישלירב את פיהו, כי בקרבת העיר הזאת עומדים למכירה רחַיִם של רוּח. הידעת למי הרחַיִם ומה אדונם שואל במחירם?

– אם יודע אנכי את דבר הרחַיִם? בודאי יודע אנכי את דבר הרחַיִם! הממני יעקב הסרסור יִפּלא כל דבר? זה לי עשׂרים וחמש שנה מעת צאתי מלבושישק לשבת בקלים…

– האם מלבושישק אתה? שאל ישלירב ויתן עיניו בו.

– מלבושישק, אדוני, מלבושישק, ענה הסרסור בחָפזה, עיר קטנה כחמש פּרסאות מזה. וזה עשׂרים וחמש שנה אנכי יושב בקלים ויודע אנכי אותה בעל פה כיהודי יודע “אשרי”. על פי ישק כל איש אשר לו עסק בעיר הזאת; אין דבר נעלם ממני. האדון הנוֹטריוּס יעיד עלי כי איש אמונים אנכי.

– ומה היו מעשיך בשבתך בלבושישק? שאל ישלירב כלאחר יד.

– גזבר מרים המס הייתי שם לפנים בישׂראל, ובני עמי נחרו בי ולא בחרו בי עוד להיות להם לגזבר ועל כן עזבתים ובאתי הלום…

פני ישלירב קבּצו פארוּר רגע אחד, אבל התאפּק ויעמד את פניו ויאמר:

– אם מוֹכס היית לא אפוּנה רגע כי איש אמונים ותמים דרך אתה ואינני צריך לעדותו של האדון הנוטריוס.

הסרסור השתחוה על ראש הכסא ויאמר: ובמה אוּכל לשרת את אדוני?

– הלא שאלתיך, ענה ישלירב, אם ידעת את דבר הרחַיִם העומדים למכירה?

– ידעתי, ידעתי, אדוני, איכה לא אדע? הרחַיִם המה להאשכנזי מיללער, אפס כי אינם עומדים למכירה כי אם לשׂכירה.

– לשׂכירה? שאל ישלירב, נכון אנכי גם לשׂכרם אם ישׂכירם לשנים רבות.

– אבל אדוני לא יוכל לשׂכּור את הרחַיִם, ענה הסרסור.

– ומדוע? שאל ישלירב, הלא פיך ענה בם כי עומדים הם לשׂכירה. האם ירבה בעליהם במחיר שׂכירתם?

– אמנם כן, עומדים הם לשׂכירה, אף לא ירב מחיר שׂכירתם יותר מדי, אפס כי…

– בּאֵר דבריך, אמר ישלירב. למה אתה מגמגם בלשונך?

– אפס כי איש אחר עומד על המקח לשׂכרם, ועל ידי נעשׂה הדבר. וכבר התרצו ביניהם וקרובים לגמר מקח.

– ומדוע לא אמרת לי זאת בתחלה מאז דבּרך?

– לא אמרתי זאת לאדוני, יען כי הדבר הזה איננו מעכּב. יש לאֵל ידי לעשׂות שישׂכּיר את הרחַיִם לאדוני ולא לאיש האחר. הכל תלוי בי.

– אם איש אחר מהפּך בחררה זו, אמר ישלירב, אז הנני מושך ידי מהם, כי לא אחפוץ להסיג גבול אחרים.

באמוֹר הסרסור לישלירב כי איש אחר שׂוכר את הרחַיִם, כחש לו, כדי שיהיה נראה שהוא עמל בדבר הרבה ויקבל שׂכר הרבה; ובראותו כי נלכּד בערמתו שב להתהפּך בתחבּוּלוֹתיו ויאחוז את החבל בקצהו השני.

– אין בזה משום הסגת גבול, אמר הסרסור. כי הידי תקצר להמציא לאיש ההוא רחַיִם אחרים? אל תירא אדוני, הכל תלוּי בי.

– אם הכל תלוי בך, כי עתה עשׂה את אשר תוּכל.

– הכל תלוי בי. בי תלוי גם לעשׂות את הרחַיִם העומדים לשׂכירה שיהיו עומדים למכירה.

– מה טוב ומה יפה אם תעשׂה את הדבר הזה, אם באמת הכל תלוי בך.

– לא בי הכל תלוי, שב הסרסור לגמגם ויקרוץ בעיניו, כי אם… כי אם בך, בך אדוני הכל תלוי.

– לא אבינה את דבריך, באֵר לי את כוָנתך את כל ונוכחת.

– כוָנתי פשוטה ונכוחה למבין כמוך, אדוני, הוסיף הסרסור בחלק שׂפתים ויקוד לפני ישלירב. סרסור עני אני ואל שׂכרי אנכי נושׂא את נפשי.

– אי משום הא לא אריא, אמר ישלירב. האמוֹר אמרתי כי חנם תעבדני? היה בטוח כי לא אקפח את שׂכרך…

– לבי אמר לי מראש כי שׂר צבא נכבד ונשׂוּא פנים לא יקפּח שׂכר יהודי עני.

– כי עתה הכּנס בדבר וּמהרה ובצעהו, כי אורח אנכי ולא אוּכל להתמהמה.

– אמהרה לאטי לרגל המלאכה ובעתּה אחישנה. בעל הרחַיִם לא יגור בעיר הזאת כי אם דרך שלש פרסאות בכפר הוא יושב.

– כי עתה שנס מתניך ולך אליו עוד היום והביאהו הלום לא יאוחר מחצות היום ביום מחר…

– כן, כן, הבליע הסרסור בין שניו. אבל…

– למה אתה מתחמק ומבליע דבריך? בלי ספק חפץ אתה שאתן לך להוצאות הדרך, אמר ישלירב בצחוק קל ויוציא את כיסו מחיקו.

– אדוני חכם כמלאך אלהים, אמר הסרסור בקידה, בקחתו מיד ישלירב שטר בן חמשה שקל. אבל בכל חכמתך לא תדע אדוני כי בעל אשה ובנים אני ובצאתי עלי לתת גם להם לצרכיהם.

– חרש חכם אתה וידוֹע תדע את אשר לפניך, הוסיף ישלירב ויוסיף לו עוד שלשה שקלים. ושׂכר עמלך תקח מידי כדרך התגרין, כאשר ישית עלי האדון הנוטריוס. רק כּלה דבריך וצא.

הסרסור לקח את כובעו בידו ויאמר: כּלה אכַלה הדבר לטוב, יהי לבך נכון בטוח. לא לחנם יעקב הסרסור יקראוני וזה לי עשׂרים וחמש שנה בעיר קלים. הכל תלוי בי ולא יִפּלא ממני כל דבר.

בדבריו אלה הפנה את שכמו לצאת.

– חַכּה נא כמעט רגע, ר' יעקב, אמרתי אני אליו; להאדון הזה יש להחליף שטר המלך בן חמשת אלפים שקל. הגידה נא למי מן הסוחרים יפנה. הלא גם אוצרות הסוחרים תדע ובחנת, ותוציא במספר כספם וזהבם.

הסרסור עמד רגע אחד וישׂם אצבּעו על מצחו כנועץ בכליותיו ואחר אמר: להחליף שטר בן חמשת אלפים – אין טוב להאדון בלתי אם לשׂוּם פניו אל החנוָני חיים בראהן; בידו ימצא הסך הזה במזומנים ולזולתו אין סך כזה במזומנים בעיר הזאת. אבל אגיד לך…

– מה תגיד לי עוד? פּסק ישלירב את דבריו בקוצר רוח. האם גם בעד הדבר הזה תחפוץ לבוא על שׂכרך?

– לא אני, אדוני, לא אני, התנצל הסרסור, כי אם החנוָני. גם החנוָני בהחליפו את שטרך לא יחליפנו ולא ימיר אותו חנם אין כסף, כי סוחר הוא ואל זה הוא נושׂא את נפשו.

– איש טוב, אמר ישלירב בנחת, האם לקפח שׂכר כּל בּריה אנכי בא? חלילה לי לבקש מאיש מתּנת חנם.

– אדוני חכם כמלאך אלהים! אמר הסרסור בצאתו מעם פניו. שׂים אפוא פניך אל חיים בראהן; הוא יגאל שטרך, כי אין גואל אחר בזה חוץ ממנו.

– בעל מזמות סרסורך זה, אמר ישלירב אלי אחרי צאת הסרסור מעמנו. שׂימה נא ערבני עמך כי כל הדברים אשר דבר באזנינו מלבּו הוא בודה אותם, כי אין איש אחר לוקח את הרחַיִם, ולא אמר כל זה אלא כדי להגדיל מעשׂיו בעיני, להיות לו פתחון פה לבוא על שׂכרו.

– גם אנכי כמוך אחשבה, כי כמנהג איש תככים הוא נוהג עמך; אבל אחת ידעתי כי איש מהיר במלאכתו הוא, וכיון שבא דבר לידו לא ישוב ריקם, כי אם עשׂה את אשר חפץ והצליח אשר שלחוהו.

– הידוֹע תּדע אדוני, אמר ישלירב, כי יודע אנכי את סרסורך זה שנים רבות לפני דעתך אותו אתה?

– האף אמנם תזכרנו עוד מיום היותך בלבושישק?

– ואיככה לא אזכּרנו וזכרו חרות בצפּורן שמיר על לוּח לבי. האיש הזה הוא האיש אשר מכרני, הוא בא אז בקנוניא עם אברהם הנגיד שאֵר בשׂרי וימסרוני לעבודת הצבא.

– כן דִמיתי גם אני בראותי אז מדי דברו בך כי חרה לך מעט וכי נפלו פניך פתאום.

– אבל עתה בראותי את האיש הזה ומעשׂהו יש לי גם קורת רוח מעט, כי עתה ידעתי כי גם עם אברהם שארי לא עשׂה אז חנם ובלי ספק את עורו מעליו הפשיט וימלא כיסו מעדניו.

– אתמה עליך כי תוכל לצחוק בזכרך דבר עצב מעלה אף כזה.

– ומדוע לא אצחק? מה שעבר אַין וחֵמה אין לי על האנשים ההם. אם הם חשבו לרעה אלהים חשבה לטובה, למען עשׂות כיום הזה להחיות את בני משפחתי. ובנפש חפצה אשקול כעת על ידו את כסף משכּוּרתו, כי סוף סוף טוב היותו סרסור בתים מהיותו סרסור נפשות.

– נדיב לב אתה ונדיבות תדבר, התמלטו מפי דברים היוצאים מן הלב, בשמעי אותו מדבר נגידים כאלה.

– אבל רב לנו לשׂוֹחח בדברים של מה בכך, השׂיאני ישלירב לדבר אחר, נקוּמה נא ונלכה לחיים החנוָני להחליף את השטר ואחרי כן אבקשה את אדוני בית המלון, אשר בלי ספק כבר בא העירה כאשר הבטיחני.

קמנו ונצא החוצה ונבוא לחנוּתו של בראָהן ונמצאהו עומד ומעיין בספרי חשבונותיו ואיש אין אתו.

– ר' חיים! אמרתי לו, הנה לאדון הזה דבר חפץ אליך.

ואספּר לו את פּרשת הדבר.

– שמוֹע שמעתי את הדבר, ענה החנוָני.

– וממי שמעת את הדבר?

– יעקב הסרסור היה בזה לפני רגעים אחדים.

כשמעי כי בא הסרסור אליו הכּני לבי וחששתי לקנוּניא, על כן קדמתי לשאול אותו:

– וכמה תקח בעד חלוף השטר?

– בעד חלוף השטר ישלם האדון שלשה למאה, ענה בראהן מבלי הרים פניו אלינו ומבלי הסתכל בנו.

שמעתי וארגז תחתי.

– מאה וחמשים רו"כ דמי חליפין! נתתי עליו בקולי. האין אלהים לנגד עיניך? הלא שמעת את החסדים הגדולים אשר האדון גומל לבני משפחתו העניים בלבושישק וכי רק משום דבר מצוה זו אָנוּס הוא להחליף את השטר?

– האם האדון מלבושישק הוּא? שאל בראהן ויבּט בפני ישלירב.

– אמנם כן, נענה ישלירב בינתים.

– כי עתה בני עיר אחת נחנו; ואולם – דבר מצוה לחוד ומקח וממכּר לחוד, אמר בנחת רוח בקנחוֹ באצבעות ידיו את שחַק המאזנים; הלא גם הסרסור יבקש את חלקו.

– כנען לעשוק אהב, אמרתי אני בחרי אף. נבלה יפשוט בשוק וישקול אגרא ולא זילא ביה מילתא. הבה, אלכסנדר וואסיליטש, נבוֹאָה לחנות אחר, אולי ימעט האחר במחיר החליפין.

– יהי אלוהים עמו! אמר ישלירב בהוציאו את שטרו ויניחהו לפני החנוָני. סדנא דארעא חד הוא, ומדה אחת וקצב אחד לכל התגרין. ואני טוב תּתּי את הריוח הזה לבן עירי מתתי אותו לבן עיר אחרת.

– אדוני נגידים ידבר! אמר בראהן ויעיין בשטר היטב ויסתּכּל בו נוכח השמש.

– השמר והשקט, הרגיעו ישלירב, השטר כּשר ומהודר ואין בו שום ריעותא. קח לך את דמי החליפין כאשר אמרת, נכּה אותם מסך חמשת האלפים.

בראהן החל להרצות את מעותיו על השולחן וישלירב הסתכל בפניו ולא גרע עיניו ממנו.

– הא לך חליפי שטרך, אדוני! אמר בראהן, הואילה וספוֹר אותם. מעות דבר שבמנין הוא הצריך מנין אחר.

– ראה, הנך אומר מיוצאי לבושישק אתה, אמר ישלירב בשׂוּמוֹ את הכסף אל נרתּיקו, וחיים שמך. הואילה נא והגידה לי מי היה אביך ומה שמו?

– שם אבי, ענה החנוָני, נרמז בכנוּי משפּחתי. בראה’ן הוא ר"ת: ב’ן ר' א’ברהם ה’נ’גיד.

– אם כן אפוא חיים בן אברהם הנגיד אתה? הוסיף ישלירב ויבּט בו בעין החודרת אשר לו. ואת העשיל החייט מלבושישק תזכּור?

לדברים האלה נתכּרכּמו פני בראהן ומבוכתו היתה גלוּיה; אבל באותו רגע באו אנשים קונים, ויפן החנוָני אלינו ויאמר: סלחו לי, אדוני, עיניכם הרואות כי טרוּד אנכי.

– חומץ בן חומץ! אמר ישלירב בלאט בצאתו עמי מן החנות אל רחוב העיר ויחרוק את שִניו. וכאשר שׂמתי פני בו כמתפּלא שׂחק אלי ויאמר: הידעת אדוני מי הוא הסוחר הנכבד הזה? הוא חיים בן אברהם קרובי, אשר לקחו את נפשי כופר נפשו לצבא המלחמה.

– האף אוּמנם? יצא מפי דבר. עתה ידעתי מבוכתו, כי צמתתּוּ קנאתו בראותו אותך ובשמעוֹ את שמעך ומעשׂיך. ומה נתן האיש הזה עתה לוּ יש נפשו תחת נפשך!

– האם שוטה כזה מרגיש? הנה הוא מתעדן בק“ן הרוּ”כ אשר טרף ממני ולא יזכור ראשונות וקדמוניות לא יתבּונן. הנח לו ועוּצה נא לי עצה איפה אבקש את אדוני בית המלון ואמצאהו?

אני טרם אענה לשואלי דבר והנה איש לבוש בגדים כאחד הפּקידים הממונים על השׂכּלת העם עובר עלינו בחפּזון כמראה הבּזק ומרחוק קורא אלי:

– אלקסיי איגנאטיעוויטש, הבוא תבוא היום אל הכּלובּ?

– אם לא יעצרני דבר נחוץ בּוֹא אבוא. ומה בכך?

– אל תשב ללחום³ בלעדי; מבני חבוּרתך הנני, כי בוא אבוא אם גם אאחר.

– אבל איפה יִשׂאך הרוח? עמוֹד כמעט רגע.

– לא אוּכל, נכבּדי, לא אוּכל, טרוּד הנני. הלא ידעת כי רבות טרדותי, אל שׂר המלחמה אנכי ממהר.

כל זה דבּר בחפּזון בלכתו במרוּצה, ויעבור על פני ויעלם.

– מי הוא זה האיש הזה? שאֵלני ישלירב.

– אחד מראשי חסרי הדעת העומד בראש מרבּי הדעת, עניתיו.

– מליצתך חידות לי.

– הא לך פתרונה: האיש הזה טרפון אנדריעוויטש שמע-שוא (Шимашев) הוא מנהל בית הספר בזה. בידו עתּותי המורים והתלמידים, כל מבקש חכמה וכל איש אשר מפיהו יבקשו חכמה, והוא בעצמו חסר תבונה ופחז כמים. את ערוּבּתי תקח אם לא גם הפעם מרוּצתו לא כן, וכל דבר גדול אין לו אל שׂר המלחמה אשר לא יתננו להתעכּב רגעים אחדים. אבל כן דרך איש הרוח הזה: תמיד מתפּאר הוא ברוב טרדותיו ורוח בחפניו.

– ולמה קראת לו?

– חפצתי לשאול את פיו אולי ידע הוא את האדון אשר אתה מבקש ואי זה מקום מנוחתו, כי שמע-שוא את כל העיר הוא מלא ויודע רזי קלים ותעלוּמות סתרי כל חי בקרבה. אבל שמע נא, אדוני, לא לחנם יאמרו הבריות כי נתּנה הנבואה לשוטים. הנה השוטה הזה בדברו אלי נבוּאה נזרקה מפיו.

– איזו נבוּאָה? אנכי לא זכיתי לשמוע.

– לפי שנשמתך אינה מסוּגלת, עניתי בשׂחוק, אבל אנכי שמעתי ואבין. הגידה נא לי היודע אתה לחוּל במחולות?

– לא, אדוני, ענה ישלירב בשׂחוק אף הוא. דבר זה לא למדני לא אבי החייט בלבושישק ולא “דודי” איש הצבא בקנז. ולמה לך זה?

– ובצחוק הקַרטי תצחק? הוספתי לשאול.

– כנפשך שׂבעך! על החכמה הזאת עמדתי מעצמי ועסקתי בה בכל פנות העולם.

– כי עתה בוא אתי היום אל הכּלוּבּ…

– ומה יושיעני זה?

– היום יום חג המלך והכּלוּבּ יהיה מלא מפה לפה. שמה יבואו ראשי אצילי הארץ; ואם אדוני בית מלונך בעיר יבוא בלי ספק גם הוא בתוך הבאים. שם נראהו ושם נדבר עמו.

– הזאת היא הנבוּאָה אשר זכית לשמוע מפי שמע-שוא?

– אני חפצתי לפצוֹת פי ולשאול אותו על דבר האדון אשר אתה מבקש, והוא בחָפזוֹ קדם פני וישאלני אם אבוא אל הכּלוּבּ, ועל-ידי זה נזכרתי ליעצך את אשר יעצתּיך עתה. האין זה נבוּאה קטנה?

– דברי חכמים בנחת נשמעים! אמר ישלירב. אבל הלא גר אנכי פה ואין לי רשוּת לבוא בכלוּבּ במקום שאין מכּירין אותי.

– לדבר הזה אל יִרגז לבך. אנכי אבוא עמך בּכלוב ואנכי אציגך גם הצג לפני הנאספים. חכּה לי בביתך בשעה השביעית.

בדברים האלה נפרדנו ונלך איש מעל אחיו.

בערב היום ההוא היה בכּלוּבּ נשף חשק, אוֹרה ושׂמחה. כל בני מרום העיר וסביבותיה איש וביתו באו לפאר את יום חג המלך. כל החדרים מלאו מן הבאים. בחצי הבית מעבר מזה היו מנגנים ומחולות ובחצי הבית השני היו שוּלחנות ערוכים, שולחנות למאכל ומשתה ושולחנות לצחק.

כבוֹאנוּ אני וישלירב אל הכּלוּבּ מצאנו את שמע-שוא יושב אל אחד השולחנות ומצחק; ונשׂט מעליו ונעבור. כאשר דמיתי כן היה: בין הבאים מצאנו את אדוני בית המלון אשר שׂכר ישלירב, והוא אציל פולני ושמו וועדזעגאלסקי, ונקח עמו דברים על אודות בית מלונו ונקבע מועד לבוא אלי ביום המחרת כחצות היום לעשׂות חוזה ולכתוב אמנה בספר. אחר נטפל לנו הימן שׂר המלחמה ונשב ארבּעתנו אל אחד השוּלחנות לשׂחק גם אָנוּ.

ככלות הצחוק והמחולות נעשׂו הקרוּאים עדרים עדרים וישב העם לאכול ושתו. ישלירב קרא את שלשתנו אל אחד השולחנות במקצוע החדר ויצו לערוך לפנינו ארוחה מלאה דשן ויין שמפניא לחוג את חגו גם הוא. כשבתנו נגש אלינו שמע-שוא ויתנצל לפני על אשר לא חכּה אל בואי, באמרוֹ כי אחרתי לבוא ויצרו תקפו וישב “ללחום” את אחרים. הנחתי את רוחו ואומר כי אין לי תרעומות עליו והכל מחוּל לו, כי שלח לי אלהים תּחתּיו בני אדם מהוּגנים אחרים, אשר נעמה עלי חברתם; ואציגהו לפני ישלירב ויקראהו גם אותו לסעוד אתנו.

– לעאָפּאָלד מיכאַלאָוויטש! אמר שמע-שוא המבוהל בשׂוּמוֹ אל שׂר המלחמה פניו. היום הייתי בביתך ולא נתכּבּדתּי למצאך.

– נפשי עלי תאבל, אמר הימן בשׂחוק דק מסוּתּר אשר שמע-שוא לא הרגישוֹ. בלי ספק היה לך דבר גדול אלי.

– חפצתי לקחת עמך דברים על אודות יובדקים קאַצאַנאָוו המתעתע. ידעתי כי גם היום בא אליך לקרוא עלי חמס. עד מתי תקשב אזנך לתנוּאוֹתיו? עד מתי לא נוּכל נקיון מאיש תועה לבב זה?

– אדוני הנכבּד, טרפון אנדריעוויטש, אמר שׂר המלחמה בכובד ראש, לא פה המקום ולא זה הזמן לעסוק בדברי פקידות ובעניני עבודתנו; אבל אחרי אשר פתחת אתה בדבר אומר לך כי על דעתי קאַצאַנאָוו הוא הצדיק, ואתה עושׂה עמו רעה גדולה לא באמת ולא בצדקה.

– לא באמת ולא בצדקה? קפץ ושאל שמע-שוא פחז כמים.

– לא באמת ולא בצדקה! שב ואמר הימן בקורת רוח. יודע אנכי את קאַצאַנאָוו כּי משׂכּיל הוא ויודע שׂפת רוסיא על בּוריה; קראתי גם את מאמריו בכתבי-העתים והמה מאמרים מחוּכּמים. מוריך, מורי בית ספרך, בחנוּהוּ ויצא זכּאי ויעמוד בנסיון; ומה הוא מבקש? להורות ספר ולשון לילדי העברים! ואתה תמנע ממנו הרשיון ותרד עמו לחייו. הלזה תקרא אמת וצדקה?

– אבל איש כזה המלעיב באמונתו… איככה אוּכל ואתננו להיות מורה ילדים?

– על זאת אענך ראשונה כי בדברי אמונה אין אתה רשאי להתערב. הדבר הזה מסוּר לסינוֹד הקדוש והוא כבר גלה דעתו והרשה לקאצאנאוו לשוב לדת אבותיו. המקנא אתה לאמונתנו יותר מן הסינוד?

– הסינוד הרשה לו לשוּב לטעוּתוֹ אחרי עשׂותו בו שפטים כדין, ענה שמע-שוא, אבל הסינוד לא נתן לו רשות להיות מלמד תינוקות.

– וזאת שנית, הוסיף הימן, למי חפץ הוא ללמד? לילדי העברים, המקנא אתה גם לאמונת העברים? או אם ירא אתה כי יעביר קאַצאַנאָוו את תלמידיו על דת אבותיהם, אשר הוא בעצמו מוסר נפשו עליה?

– קאצאנאָוו הראה כי איש פורע מוּסר ונלוֹז דרך הוא, ואיש כזה לא יוּכל להיות מורה ילדים.

– הגידה נא לי גם את זה, ידידי החביב, הוסיף שׂר המלחמה בנחת, אילו היה קאצאנאוו יהודי כל ימיו והיה בא עתה ללמד לבני אמונתו היית נותן לו רשות לזה על פי ידיעותיו אשר רכש?

– בלי שום ספק…

– ועתה אחרי היותו במשך עשׂרים וחמש שנה בן אמונתנו – בשביל זה הפסיד?

השאלה הזאת הביאה את המורה הנכבד במבוכה אשר לא יכול למיש צוָארו ממנה.

ויען ויאמר: אם אדוני מצוה הנני להעביר על דעתי ולתת לקאצאנאוו את אשר הוא מבקש.

– אנכי אינני מצוה לך מאומה, ענה הימן, יען כי אין לי רשות להתערב בהשׂכּלת העם כמו שאין לך אתה הרשות להתערב בדברי אמונה ודת. וכן עניתי גם לקאצאנאוו בבואו לפני. אולם ממך לא אכחד כי אם פנה יפנה קאצאנאוו בבקשתו לגבוהים ממנו ואם ישאלו את פי אנכי אגלה דעתי לטובת הנרדף לקראת רודפו.

– אחלי אדוני, החל שמע-שוא להצטדק, כי נכלם בעיני הנצבים עליו, למה זה תקראני רודף? הכי תוֹאנה אנכי מבקש או אם שלמונים אנכי דורש ממנו? הלא את חובתי אני עושׂה כאשר רוח מבינתי יענני. יהי נא אלקסיי איגנאטיעוויטש לשופט בינינו, שׂם את פניו אלי.

– האנכי אשפּוט? עניתיו, האם שכחת, טרפון אנדריעוויטש, כי נוגע בדבר אני ופסוּל לעדוּת ולדין.

– כי עתה יהי נא האדון ווענדזעלאָלסקי לדיין בינינו, פנה שמע-שוא אל אדוני בית המלון.

– אינני ראוי גם אני לדון בדבר, נטה ווענדזעגאָלסקי מפניו. קתולי אני ואיככה אחרוץ משפט לזכּוֹת או לחייב איש אשר חטא כנגד האמונה הפּראַוואָסלאַווית?

– כי עתה ישפּוט האדון ישלירב בדבר, רגז וקצף שמע-שוא כאיש גוזר על ימין ועל שׂמאל לראות מאין יבוא עזרו.

– אל נא, אדוני, השתמט גם ישלירב, האני אשפּוט? הלא בצדק יאמרו עלי: האחד בא לגוּר וישפּוֹט שפוֹט!

– ובשביל כך אני סומך עליך, עמד שמע-שוא על דעתו. איש זר אתה בתוכנו ודבר אין לך עמנו, ועל כן יהיה דברך אמת ומשפּטך צדק בלי משׂוֹא פנים.

כל הנצבים נתנו עיניהם בישלירב.

– ואיככה אשפּוט? הוסיף ישלירב, ואני לא אדע עיקר הדבר. ספּרוּהוּ נא לי ואחַוה לכם דֵעי כאשר יתן אלוה אל לבי.

– ספּר נא, לעאָפּאָלד מיכאלאָוויטש, אמר שמע-שוא אל שׂר המלחמה.

– ספּר אתה למען תצדק, ענה שׂר המלחמה בשׂחוק, ואני אפאר אחריך ומלאתי את דבריך, אם אראה כי כוח זכרונך יבגוד בך.

מקול דברי שמע-שוא כמתלהמים ומרעש ורוגז המון תנוּעותיו התעוררו רבים מן הקרוּאים, היושבים אל השוּלחנות וההולכים בבית הנה והנה, ויטוּ אזנם ויעמדו עלינו מסביב לשמוע את שׂיחתנו אף הם.

יובדקים קאצאנאוו, החל שמע-שוא לספּר בסוּפה ובסערה כדרכו, הוא איש חיל אשר התפּטר מעבודתו זה שנים שלש. מקום מולדתו, לפי שנתבאר לי מכּתבי תעוּדוֹתיו אשר לנגד עיני, היא העיר שווינצאַן בפלך ווילנא ולוּקח לעבודת הצבא כבן שתים עשׂרה והוא מילדי העברים, ובעודו קטן עזב את אמונתו ובא בברית אמונתנו.

– הוּבא, הגיה שׂר המלחמה.

– לוּ יהי כדבריך, “הובא” – נענה לו המספר ראשו ורוּבּוֹ, אבל בהתפּטרוֹ מעבודת הצבא שב ביד רמה לאמונתו הראשונה.

– ואיזה טעם נתן לדבריו? שאל ישלירב.

– אמר כי לא ברצון לבו בחר לו האמונה החדשה, כי היה אז קטן ורך והוא לא ידע.

– האם לא הגיד באיזה אופן נאנס לקבל את אמונתנו?

– הגד הגיד אבל מי יאמין לו. לפי דבריו הביאוהו עד צוָאר במים בנהר ויאמרו לו: רחץ וטהר…

מתוך הנצבים נשמע קול שַמָה, קול חוצב תמהון ופליאה, ולא ראו ולא התבוננו כי פני ישלירב הלבּינו כנתר בדבּר שמע-שוא את הדברים האלה.

שמע-שוא הפך כמעט את פניו לראות מי הם המשתּאים לו, ובהפנותו את שכמו אחורנית הניע את כסאו ממקומו וידרוך ברגל הכסא על שוּלי מעיל אשה אחת אשר עברה עליו ברגע הזה, ויקרע המעיל ותגער בו האשה, ויקם שמע-שוא להצטדק לפניה במתק שׂפתים ויתרפס לפניה בקידה ובהשתחויה. ראו הנצבים וישׂחקו בלאָט איש אל רעהו, ושמע-שוא לא ראה ולא ידע ויֵשב על כסאו ויָשב אל דברי תוכחתו ויאמר:

– ואולם אנכי ידעתי טעם הדבר מדוע יַקשה קאַצאַנאָוו את ערפּוֹ לשוב לדת אבותיו: אוהב הוא עלמה מבנות ישראל!

– שמעוּ שמוֹע! קראו הנצבים ויתנגשו סביב המספּר. הני דאמרי אנשי: אין ספּוּר בלא אשה!

– אם כן אפוא, שאלהו הימן, לא מאהבתו אל עמו ואמונתו עשׂה קאַצאַנאָוו מה שעשׂה והתענה בכל אשר התענה, כי אם – מאהבת נשים.

– מאליו מובן, ענה שמע-שוא, כי איככה יוכל בר דעת כמוהו לבכּר את אמונת היהודים על פני אמונתנו?

– יודע אתה תעלוּמוֹת סתרי כל חי! אמר הימן בשׂחוק קל. אולי גם תדע מי העלמה המאוּשרה ההיא אשר לקחה לבבו, מה טוּבה ומה יפיה?

– רק את זאת ידעתי כי נערה עברית היא באחת הערים הקרובות, והיא יושבת בית אמה כי אב אין לה, וקאַצאַנאָוו יושב בביתם והיא מלמדת לו את חוּקי היהודים ואת תורתם. שמה מצאוֹ בחג הפסח העבר יויריב השופט מקיים סדר פסח כהלכות היהודים וישׂימהו בבית האסורים.

– לפי הנודע, הוסיף הימן, כבר עברו שנים רבות מעת הקשיח קאַצאַנאָוו את לבו ונסוג מאחרי אמונתנו. כי עוד בהיותו בעבודתו בסאַראַטאָוו נעצר בעד זה בחצר המטרה, ומשם הביאוהו למקלט הנזירים בסאָלאָוויצק לתשובה ולכפּרת פשע, ומשם שלחוּהוּ לכהן בית תפלתנו בזה לאַשרוֹ בדרך בינה, וזה שבתו במקומנו מעט; ולוּ יהי כדבריך כי חשקה נפשו בבת ישׂראל באחת הערים הקרובות, הלא מעשׂיו המנוּיים היו קודם לזה בזמן, ואיככה תתלה המוּקדם במאוּחר?

על ההכחשה המוּכחת הזאת לא יכול שמע-שוא להשיב להימן דבר, על כן נטה מפניו ויאמר:

– אם כה או כה היה הדבר אחת היא לנו, כי חוק מלכות הוא ולא יעבור כי מכיון שנכנס אדם לברית אמונתנו אין להשיב; ותוֹעה רוח זה חלף חוק עבר תורה, ובשוּבוֹ מצבא העבודה השליך מעליו עבוֹתוֹת האמונה וישב ויהי יהודי קבל עם נגד השמש.

לדבריו אלה הפך שמע-שוא את פניו אל קהל השומעים לראות מה יענו פניהם ואת הרושם אשר פעלו דבריו עליהם; ובראותו כי פניהם עמדו ולא ענו דבר הוסיף ויאמר:

– מובן מאליו כי הממשלה לא תוכל להעלים עין מסוררים כאלה, ובכן עשׂו בו שפטים כראוי. הנה קראתי את כל כתבי הדבר הזה ומכשול עווֹנו היה נוכח פני. גם במשמר הניחוּהוּ ואת פושעים נמנה, וכפושע ממרה ומקשה עורף העבירוּהוּ כפוּת מעיר לעיר; גם במקלט הכהנים נעצר וישׂימו עליו סגוּפים ותשובה קשה, והוא באחת כי יהודי הוא ולא היה מעולם בן אמונה אחרת ולעולם לא יהיה. הדבר הגיע עד הסינוֹד הקדוש והסינוֹד, בראותו כי אין לו תקנה, שלחהו לנפשו לאמר: חֲבוּר עצבים הוא, הנח לו. ועתה בא חבור עצבים זה להיות מורה לעם…

– “לבני היהודים”, מלא הימן את דבריו.

– אחת היא לי למי יורה, ענה שמע-שוא, ואם אתן לו הרשיון על זה וכשלו בו רבים וחטאתי לאלהים. האם לא כן הדבר, אדוני? שׂם שמע-שוא את פניו אל ישלירב היושב לשפּוט בדבר, וימח זעה מעל אפּיו.

– לפי מה שהצעת אתה הדבר, ענה ישלירב בלשון ערוּמים, צדק לעאָפּאָלד מיכאלוויטש במשפּטו, ואולי אם יספּר הוא אז תצדק אתה.

לחכימא היה די ברמיזא זאת, וגם כל הנצבים הבינו את משפּטו אשר חרץ ויסבּירו לו פנים; אבל שמע-שוא לא הבין ויאמר:

– הנך נוטה מפנַי הצדה; ולמה לא תענה נכוֹחות: הן או לאו, כדיין הדן דין אמת לאמתּוֹ?

– הלא באמת לא כסאות למשפּט אנחנו יושבים בזה, הוסיף ישלירב, כי אם בבית מרזח אנחנו יושבים ושוּלחננו ערוּך והבּקבּוּקים קוראים אחרינו מלא; על כן פסק דיני לשתות כּוס לחיי הנדון בהסתּר פנים.

הנצבים הבינו את ערמת ישלירב וייטב בעיניהם מתק רעיונו ועצת נפשו ויקראו: הידד! וישׂאוּ גם הם איש את כוסו ויגעו בכוסו של ישלירב ויקראו: לחיי הנדון!

עתה הבין שמע-שוא את אשר לפניו ויאמר ברגזה: אם כן משפּטך אשר חרצת הנני מבטל רצוני ומחר אנכי נותן לקאַצאַנאָוו הרשיון אשר הוא מבקש.

– כי עתה אנכי שותה כוס שני לחיי טרפון אנדריעוויטש שמע-שוא! הוסיף ישלירב וימזוג את הכוסות.

הדברים האלה הניחו את רוח שמע-שוא ויאירו פניו, והעומדים מסביב שבוּ ויריעוּ תרוּעה גדולה, וישתּוּ וישכּרוּ עד קרוֹא הגבר.

– לאחוז בכנפות הארץ לא ינערו פתיים כּמוהוּ ממנה, אמר ישלירב אלי בצאתנו מן הכּלוּבּ. על כל מלה ומלה פיו הכשילוֹ. הכזה יהיה שׂר בית הספר?

– הלא זה הדבר אשר דבּרתי!

– אמנם שׂר המלחמה אשר לכם – אדם ביקר הוא. איכה השׂכּיל להתַּפל עם איש נבוּב זה, עד כי פיו ענה בו ואמר לכל: סכל הוא!

– וגם אתה ידעת לעשׂות בתחבּוּלוֹת עמו מלחמה עד רדתוֹ, ועד כי ענה אמן על כּרחו. כבוד ועוז גם לך.

– אבל מי הוא זה קאצאנאוו אשר על אודותיו נשפּטנו? השׂיאני ישלירב לדבר אחר. הידעת את האיש ואת שׂיחו?

– הוא בא אלי פעמים לשאול עצתי בהתעשׂקו עם שמע-שוא, ובעצתי שׂם פניו אל שׂר המלחמה וגם אני הטיתי את לבו אליו. והנה ראשי קורותיו שמעת מפי שמע-שוא, ועליהם אין להוסיף רק מעט. קאצאנאוו באמת איש משׂכּיל ונבון דבר; יודע הוא שׂפת רוּסיא כאחד מבּחירי סופריה, ומאמרים רבים ממנו נדפּסו בכתבי העתּים. בעבודתו בצבא היה סופר לשׂר-הגדוד ונקל היה גם לו לעלות למעלה גבוהה, לולא נשׂאה רוחו אותו להשאר נאמן לאלהיו.

– גם זה אשכּול כּוֹרַת מגפן ישׂראל אשר עוד לא נָס לחוֹ. מי יתן ויכולתי לראותו ולדבר אתו.

– אין דבר נקל מזה. באיזה שעה תבוא אלי מחר? לשעה ההיא אשלח ואקראהו גם אותו.

– טוב מאד. אנכי אהיה בביתך בשעה האחת עשׂרה, כי בבוקר יבואו אלי אנשים אחדים מבני משפּחתי; גם את אחי המלמד וגם את אחותי האלמנה ובתה יוֹדעתי הלום ליום מחר.

לדברים האלה תקע לי כּפּוֹ ואתפּטר ממנו.

ממחרת היום ההוא בא ישלירב אלי וגליון גדול בידו.

– מה זה בידך? שאלתיו.

– הסרסור בא והודיע כי נכון האשכּנזי למכור את הרחַיִם והביא בזה את צורת הבית ותכוּנתו ומוֹצאיו ומובאיו ואת כל חוּקוֹתיו. הנם בזה לפניך.

– ואיה בעל הבית בעצמו?

– גם הוא בוא יבוא בעוד שעות אחדות, וצויתי את הסרסור להביאו הלום אליך. ועתה אספר לך חדשה; זה מעט בא אחי אלי אל חדר בית מלוני, וכשׂוּמי לפניו את המחשבה אשר אני חושב עליו…

– שׂמח שׂמחה גדולה? מלאתי אני את דבריו.

– החטאת המטרה! בשמעוֹ את דברי שפך עלי קתּוֹן מלא חרפות וגדוּפים ויאמר כי לא יביא תועבה אל ביתו, וטוב לו היות מלמד כל ימיו וגם למוּת ברעב מלקבּל טובה – ממוּמר.

– האף אמנם? אמרתי; אבל אם לו חפץ לקבל טובה ממך למה אפוא טרח ובא אליך?

– לא בא אלא להגיד לי את הדברים האלה. ובדברו ירק בפני ויצא ולא דבּר לי לשלום.

– גם את זה לעוּמת זה עשׂה האלהים! אמרתי. הברה שוטים למקום, ולהם פנים מפנים שונים. לזה יקרא טרפון שמע-שוא ולזה – מענדל המלמד. איזה מהם יכשר, הזה או זה?

– שניהם כאחד טובים! אמר ישלירב בשׂחוק מכאיב לב. וגם אני בצאת אחי מעם פני בחרי אף זכרתי את שמע-שוא ואת קאַצאַנאָוו, ואגמור בלבי – לתת את קאַצאַנאָוו במקום אחי ולקנות לו את הרחַיִם. אם נקעה ממני נפש אחי האחד אָקים לי אח אחר בישׂראל, אשר יבנה גם את אשר הרסתי. מה תאמר אתה, אדוני, למחשבתי זאת?!

– אשוב אתפּלא בך! אמרתי ואבּיט אליו בעיני חן וחסד. לב מלא אהבה על כל גדותיו נתן לך האלהים והרוית נפש כל חי דשן וכל הקרוב לך את טוּבך ישׂבּעוּ.

– בלב כל איש ואיש הטבּיעה הבריאה אהבה ורחמים לעמו ולמולדתו. ואם ימים רבים יעצרו בעד הרגשות ההמה מצֵאת – כפרץ רחב יאתיו. כי יְגָרע נטפי מים יָזוֹקוּ מטר!

– אשרי האיש אשר לא נערמו מים בקרבו מעקת החיים ולא קפאו התהומות בלבו מקרת הקורות. רואה אנכי כי הנך אחד מבני העליה המעטים האלה; אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!

– האף אמנם יהיה טוב לי לעולם הבא? שאל ישלירב ברוח כּהה ויבּט אלי בעינים רכּות. האף אמנם ישׂא אלהים לפשעי ואני עזבתיו והשלכתיו אחרי גֵוִי?

– האלהי יהודים ונוצרים אלהים ולא אלהי הרוחות לכל בשׂר?! ראֵה חכימינו אומרים כי חסידי אוּמות העולם יש להם חלק לעולם הבא; וכי בשביל שנולדת יהודי הפסדת?

– ברוך אתה כי נחמתני וגם דברת על לבּי, אמר ישלירב ופניו צהלו. ואני דאגתי בזכרי אחריתי בעמדי לגורלי לקץ הימים.

– לגורלך לא אדאג לקץ הימים; ומי יתן ותהי אחריתי כמוך. אבל הגידה נא לי, האם באמת אשריך בעולם הזה וטוב לך חלקך בחיים? ראה, הבטחת להגיד לי איפה מצאת את אשתך ובנית ביתך, ועד כה לא הגדת.

– כבר אמרתי לך כי הייתי כשלך השוֹלה דגים מן הים. את כל טובי העליתי ממעמקי מים וגם אשתי בת-גלים היא. וכך היה מעשׂה: בחורף שנת תרכ“ב עמדנו באניתנו בחוף אַנטווערפּען. בין שׂרי האניה נמצא גם השר “נטה-קו” (Нотаков) משנה לרב החובל, והוא מאצילי טאַמבּאָוו כי שם לו אחוּזת נחלה, ולוֹ אשה ובת אחת. ויחלה נטה-קו בעברנו איי עצרות, ובהגיענו להולנדיה גברה עליו מחלתו ויאָנש. וישלח ויקרא אליו את אשתו ובתו ויצו לביתו וימת. לפני מותו בקש את רב החובל לבלי יקבּרהו על אדמת נכר, כי אם להעלותו לארץ רוסיא ולקברהו שם בקברות אבותיו. וימלא רב החובל את ידי לשׂאת את גופת המת אל ארצו ואל נחלתו, ואשתו ובתו המתאבלות הולכות עמדי. בדרך הזה ידעתי את העלמה היתומה ונודעתי גם לה; ובסתר נטה לבּנו לאהבה איש את רעהו. כעבור ימי האבל הגדתי לה את כל לבי ונבוא לפני אמה ותּאוֹת לנו ותברכנו; ובכן היתה מרים נטה-קו לי לאשה, וגם היא הביאה לי מוהר ומתן כעשׂרים אלף רוּ”כ, וזה כארבע שנים מתה עליה אמה ותעבור גם אחוזתה לנו, כי אשתי היא היורשת.

– ואם כן יש לך נכסים ואחוזת נחלה בטאמבאוו?

– יש לאשתי, ואני הוא המוציא והמביא הבא בכוחה. וברוך ה' כי הצליח דרכי והוכיח לי באשתי אשה טובה, אשר היא באמת עטרת בעלה. לוּ ראית אותה כגפן פוריה בירכתי ביתה ואת בני כשתילי זיתים לשוּלחני…

– הנה כי כן יבורך גבר אהוב ה'! אמרתי ואאמיץ את ידו בחבּה יתירה.

– לוּ שמע מענדל אחי את דבריך, אמר ישלירב השב לרוחו הטובה, כי עתה ירק בפניך ואמר לך כי מוּמר גם אתה.

– כבר קדמוהו אחרים, השיבותי לישלירב על דבריו אלה. מלמדים רבים, רעים וקנאים, נחרוּ בי וירדו עמי לחיי, באמרם כי גרוּע ממוּמר אני.

ישלירב הביט אלי לשאול פּשר דברי אלה, אבל ברגע הזה נכנס המשרת ויאמר: יובדקים קאצאנאוו בא; הנהו עומד בפרוזדור.

– יבוא! אמרתי בקול רם ובלבי שּמחתי אל בואו למען אחדל משׂיחתי.

ויבוא קאצאנאוו ואקדם פניו בברכתי ואושיבהו לכסא ואציגהו לפני ישלירב. וקאצאנאוו איש יפה עד להלל, איש מדה וזקנו מגוּדל; שׂער ראשו וזקנו שחור ודק כמשי למשעי ושׂיבה זרקה בו כה וכה כרצי כסף. חכמתו תאיר פניו ועיניו מלאות זיו ומפיקות כוח לב. ועליו מעיל בגד צמר קצר שׂרוּק ונקי כאשר ילבשו בני מרום העם. כל רואיו יאמרו: סוחר רוסי הוא מערבות הנהר וואָלגאַ, ולא יעלה על לב מעולם לאמר מי שהיה איש צבא הוא וזרע קודש מחצבתו. בראותי אותו עלה על לבבי לאמר: וזה יחפוץ להיות מורה ומלמד לעם הזה? הכזה יהיה מראהו בקרב הימים הבאים?

– יתבּשׂר אדוני, אמר קאצאנאוו אלי בשבתו לכסא, כי אל הֵרך לב שמע-שוא והיום שלח לקרוא לי ויתן לי את כתב הרשיון ללמד לבני יהודה קסת.

– כחרדל הבא אחרי האוכל הוא לך, אמרתי.

– לא אבין דבריך, אמר הוא. הלא ידעת כי אל הדבר הזה התפללתי ואליו אנכי נושׂא את נפשי זה ימים רבים…

– האדון היושב בזה חושב עליך מחשבה טובה להיטיבך באחריתך.

– האדון הזה? ובמה מצאתי חן בעיני כבודו להכּירני ואני איש נכרי אשר לא ידעני מתמול שלשום?

– אבל את שמך הטוב שמעתי, ענה ישלירב בעצמו, ואת כל אשר התענית על אמתּך ועל אמונתך, ואומר: אעשׂה עמך חסד אלהים…

– התחת אלהים אתה, אדוני, אשר קאצאנאוו בהתחמץ לבבו מעט, לגמול טוב לנוצרי בריתו ועדוֹתיו? ואני לא על מנת לקבל פרס מסרתי נפשי והתעניתי בכל אשר התעניתי, וגם אין זה מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה.

– אינני רואה, התערבתי אני בדבריהם, מדוע ימנעך כל זה מתת לאיש לעשׂות לך חסד של אמת, – לאיש אשר לבו כלבּך ועמך הוא בצרה.

– דברי שניכם, אדוני, כספר החתום בעיני, אמר קאצאנאוו. הואילו נא ובארוּם לי ואדעה את אשר לפני.

ואציע לפניו את פרשת הדבר ואת אשר ישלירב יועץ עליו.

– חלילה לי משלוח ידי באשר לא לי, אמר קאצאנאוו אחרי שמעוֹ את דברי. למה לי לנגוע בנחלת זרים ואני באתי למחוז חפצי אשר בקשתי? הלא טוֹבוּ לי עוללות יגיע כּפּי מבַּציר מתנת בּשׂר ודם!

– כדבּר אחד הישרים בלבוֹתם תדבּר, אמר ישלירב, אבל לא אתה הוא המקבּל מתּנה מאתּי כי אם אתה הנותן ואני המקבל, כי תתן לי ידים לכפּר על עוָתתי אשר לא אוּכל לתקוֹן, כי את אשר קרך קרני גם אני ואני לא אוּכל עוד לשוּב כי – בעל אשה ובנים אני.

– ומה קרך אדוני את אשר קרני? הגם אתה ממקור ישׂראל יצאת, ובקדמת עלוּמיך לוקחת מזרועות אמך והוּבאת במסורת ברית אשר לא ידעת???

– גם אני ממקור ישׂראל אני, ענה ישלירב בדברים כגחלי אש. בימי ילדותי לוּקחתי לצבא העבודה מבית הורי; גם אני הוּבאתי באמונה החדשה שלא מדעתי ורצוני. אפס כי לי לא נתן ה' אומץ לב כמוך לשׂאת ולסבּוֹל, על כן אמרתי ארחמך כאח לי, כי אנשים אחים אנחנו.

– ואיפה ומתי קרה לך כל אלה?

– בשנת תר"ד, בחודש ניסן, בעיר קנז, בין גלי הנהר קזנקה (казанька).

– ומה שמך אז? הגידה נא לי; הן גם אני מן האנשים אשר היו בקנז בשנה ההיא.

– שמי בעת ההיא יוסף בן העשיל החייט מלבושישק.

– יוסף מלבושישק! קפץ וקרא קאצאנאוו. האף אמנם אתה הוא המדבּר? ואני דמיתי כי אינך עוד בארצות החיים.

– ומי אתה? ומה שמך אז?

– שמי אז כשמי עתה, כי לא יובדקים קאצאנאוו שמי, כי אם – יעקב כ"ץ.

– יעקב כ“ץ! קרא ישלירב ויקפוץ ממושבו גם הוא כאיש אשר נשכהו נחש, האתה הוא יעקב כ”ץ? ראות פניך לא פללתי וברוך השם כי אמצאך!

– ויפּול על צואריו ויחבּק לו וינשק לו ויבכּוּ איש על צואר אחיו עד ישלירב הגדיל.

ואני עומד מנגד ורואה את המראה ולבּי נמס בקרבי ויהי למים: שני אנשים גדלי זקן בוכים איש על צוארי אחיו כעוללי טפּוּחים!

ויתאפק ישלירב ראשונה ויאמר אל קאצאנאוו: הגם עתה תמרה בי ותמנעני מהוציא את מחשבתי אשר חשבתי עליך עוד בטרם ידעתי מי אתה? אני הנה חנני אלהים וגם יש לי כל, בלתי אם מנוחת הנפש… הטרם תראה כי אצבע אלהים היא וישלחך לפני להיות גואל נפשי?

– עתה הנני בידך כחומר ביד היוצר; אל אשר תשלחני אלך ואת אשר תצוה אעשׂה. אך אם אתה לוּ שמעני, לא אקבל הרחַיִם ממך מתּנת חנם כי אם שׂכוֹר אשׂכּרם בכסף במחיר אשר תשית עלי לשלם שנה שנה.

– שׂונא מתּנות אתה, אחי, ועל כן תבקש לך מועצות ותחבולות לבלי תתגאל במתּנתי. אבל הן רק מחצית הרחַיִם התעתּדו לך ואיככה אשׂכּיר לך חצי רחַיִם ורכב? הנה אלקסיי איגנאטיעוויטש לא הודיע לך רק את חצי חפצי…

– כי עתה גלה לי אתה את חציוֹ השני ואשמעהו.

– יש לי אחות אלמנה ולה בת שהגיעה לפרקה. באָמרי לתת את הרחַיִם לאחי המלמד נתתּים לו על מנת שיושיב שם את אחותי ובתה, והיו חציָם לו וחֶציָם לה לכלכּל את שׂיבתה ולהשׂיא את בּתּה לאיש, כי אם יבואו הרחַיִם בידי יודע מבין וחרוּץ במלאכתו אז תוכלנה שתי משפחות להתפּרנס מהם בריוח ולא בצמצום. התאוֹת לתנאי זה?

– סוס הנתָּן במתנה אין בודקין בשִנָיו. ואיככה לא אֵאוֹת, הלא טוב היותי שׂר מחצית הרכב מהיות מלמד שלם ומורה מאד. רק אחת שכחתי להגיד לך, כי אין גמר הדבר תלוי בי, כי גם אני בעניי תלוי בדעת אחרים.

– אתה בדעת אחרים? מי אתך מי?

– נפשי קשורה בנפש נערה אחת וגם היא יושבת בית אמה ואב אין לה. והנה אמור אמרנו כי בהנתן לי הרשיון להורות אז אשׂאנה לי לאשה ונשב שלשתנו יחד באשר הן יושבות שם והייתי להן לעזר בשׂכר הלמוד אשר אקבּל. ועתה הדבר תלוי אם תחפוץ ארושׂתי לעזוב את אמה לנפשה וללכת אחרי אל העיר הזאת.

מדי דבּר קאצאנאוו את דבריו אלה נפתחה הדלת והמשרת נכנס וילחש לי באזני לאמר: שתים נשים באו ותשאלנה לשם איש אשר לא נודע לי, אולי הוא אחד מן האדונים היושבים לפניך?

ואצא ואשוב ואומר אל ישלירב: אחותך ובתּה באו אליך; הנן יושבות בחדר הסמוך ומחכּות עד צאתך אליהן.

כצאת ישלירב ענה קאצאנאוו ואמר: לא היתה מעה והנה – מאה! אתמול נשׂאתי עיני ללחם הקלוקל, לחם המלמדות, ולא נתּן לי, והיום – רוח נסע מאת ה' ויגז לי שׂלוים מן הים. מי האמין לשמועתי זאת? אבל הגידה נא לי, אדוני, איכה ידע ישלירב את אודותי והמוצאות אותי כי נהפך לבו לחוּמלה עלי ולהטיב עמדי?

ספּרתי לו את כל המדוּבּר בו אמש בכלוּבּ ואיכה עשׂו מלחמה עם שמע-שוא עד רדתּוֹ.

– מגלגלין זכות על ידי זכּאי! אמר קאצאנאוו. ומי יתן והיתה בזה חנה אהובתי וידעה איכה נהפּך עלינו הגלגל לטוב בפתע פתאום ושׂשׂ לבה ועצמותיה תפרחנה.

עוד מלתו על לשונו והדלת נפתחה ויבוא ישלירב ושתי הנשים אחריו. הזקנה כבת ארבּעים וחמש וזקנה קפצה עליה, והיא לבושה בגדי בּד נקי; והשניה כבת עשׂרים ושתים, יפה ובריאת בשׂר, קומתה כתמר ולבוּשה מחלצות; כי היטיבה את ראשה ותּשת את בגדיה החמודות להקבּיל את פני דודה, אשר לא ראתהו מעוֹדה.

– אדוני, שׂם ישלירב את פּניו אלי, הנה אחותי ובתה אשר להן אנכי דואג. הואילה ופרוֹשׂ כנפיך עליהן…

ישלירב עוד לא כלה לדבר ואני לא הספּקתי לפתוח פּי ולברכן, וקאצאנאוו הגיח ממקומו וימהר בזרועות נטויות אל העלמה ויקרא:

– חנח! האם התוּלים עמדי? חנה תמתי! האתּ היא הנשקפה? איזה הדרך באת הלום?

– יעקב! קראה העלמה לעומתו ותּתנפּל על לבּו. בחירי רצתה נפשי! איזה הדרך באת אתה הלום?

– זה דודי! אמרה העלמה המשׂכּלת אלי, כמתנצלת על השתפּך נפשה בפני איש זר בבית נכרי, ותורה על ישלירב; וזה רעי! הוסיפה ותראה על קאצאנאוו.

וישלירב ספק את כּפּיו ויקרא בקול שׂחוק ותרועה: הוי בן בליעל מצודד נפשות! הזאת היא בחירתך אשר אמרת? עתה אקוה כי לא תרע עינך בחתן בת אחותי לתת לו את מחצית הרחַיִם, וגם ארוּשׂתך לא תניא אותך מזה.

– רואה אנכי כי זה היום עשׂה ה' לנו, ענה קאצאנאוו ויחבּק לישלירב וינשק לו. אלהים שלחך להיות לנו למחיה לחיותנו כהיום הזה. עתה גם אח גם אב אתה לי; ומי מלל לי כי חנה אהובתי – שאֵרך בת אחותך היא!

וישלירב כמתהולל משׂמחה ומטוב לב, – עתה זווּג הרחַיִם עולה יפה, אמר ויחבּק את קאצאנאוו בימינו ואת חנה בשׂמאלו. לך חנה הרחַיִם ולך כ"ץ הרכב! הרכב! האף אין זאת? הוסיף ויקרוץ בעיניו. ואַתּ אמתלאי, קרא אל אחותו, למה תעמדי בחוץ? האם לא אֵם הבנים אַתּ ולא יום שׂמחת לבך היום? גשי נא הלום אל אָרבּוֹת ידי! למה תעמדי מרחוק ולמה יזלו מים מדָליֵך? אין לנו חפץ במימיך; הרחַיִם שלנו רחַיִם של רוח הם!

ואמתלאי עומדת ומוחה דמעותיה בקצה סינורה, ובקרוא אליה ישלירב נגשה אליו אט הלוך וטפוף ותּתּן את קולה בבכי, ותשק לאחיה ולבתה ולחתנה מבלי דבּר דבר.

ואנכי עומד כאיש נדהם משתּאה להם מחריש לדעת אם בחלום או בהקיץ אראה את אשר אראה; והנה קול ישלירב קורא: גשה גם אתה הלום, אלקסיי איגנאטיעוויטש, והתערב בשׂמחתנו, והיתה שׂמחתנו שלמה וכוסנו רוָיה.

– למה זה אנכי? הלא סרח העודף אני לכם, כאשר יהיה האופן החמישי אל העגלה! אמרתי ואגש ואתן ידי לכל העומדים לברכם. ואשק לישלירב ולקאצאנאוו מנשיקות פי.

אין לך בעולם מיתה יפה כמיתת נשיקה, ועל כן אסיים גם אני את ספּורי זה – בנשיקה. כי אחרי הנשיקות והשׂמחה אשר היו ביום ההוא שבוּ הדברים להויתם ויתנהלו לאִטם דבר דבר על אָפניו. ביום ההוא בא גם הפולני ווענדזעגאָלסקי גם האשכנזי מיללער לביתי, זה בא בבית מלונו שלו וזה בא ברחַיִם שלו, ויכתּבו את ספר המקנה והגלוי כתוֹב וחתוֹם בספר והעד עדים כדינא דמלכותא. ביום השני למחרתו כאור הבוקר יצא ישלירב ללכת לדרכּו, כי כלה מועד חוּפשוֹ אשר נתּן לו, וכל בני משפּחתו הנמצאים ויעקב כ“ץ בתוכם הולכים עמו לשלחו עד בית נתיבות הברזל. שני שבועות אחרי כן היתה חתונת יעקב כ”ץ וחנה ואני הייתי אחד השושבינין, כי כן הבטחתי לישלירב בצאתו. בין הקרואים אל החתונה בא גם הימן שׂר המלחמה וישׂא להם משׂאות מאת פּניו; וגם שמע-שוא בא אל המשתה וישתה שכּור משׂמחה ומטוּב לב, כי לא עוד יהיה קאצאנאוו הבּוגד באמונתו למורה ילדים. ומני אז שבוּ מי החיים למקומם וילכו על כל גדותם: אמו של ישלירב חולבת את פרותיה ורוחצת הליכיה בחמאה; אחותו הבּכירה יושבת ומוזגת הכּוסות בבית מלונו של ווענדזעגאָלסקי; ויעקב כ“ץ וחנה טוחנים בבית הרחַיִם, אשר קם להם למקנה, ואמתלאי אמם יושבת עמם והם חיים בשלוה והשקט, לחמם נתּן ומימיהם נאמנים. הימן עזב בקרוב את העיר קלים, כי עלה להיות שׂר המלחמה על כל הפּלך, וכאז כן עתה לבו טוב אל היהודים ועיניו על דרכיהם, כי יעמוד לימינם להושיעם מרודפי נפשם כאשר תשׂיג ידו. ישלירב התפּטר מעבודתו בחיל הים וישב באחוזתו בטאמבאוו ויהי צופה הליכות נכסיו וכל שכניו אהבוהו וייקר שמו בעיניהם, עד כי שׂמוּהוּ לראש באסיפותיהם; ולא שכח ישלירב את מקור מחצבתו ובני משפּחתו ולא הקשיח לבו להם גם אחרי כן. ממרחקים זכרם לטובה, אגרותיו באות אלי ואל כ”ץ ולפרקים ישוב ויעניק לבני משפּחתו מהונו וישלח להם דורונות ושלוּחים. ולתקופת הימים, כאשר פּקד ה' את חנה ותהר ותלד בּן, צוה ישלירב לקרוא את שם בנם הילוד להם בשמו אשר קראו לו בהיותו באמונת אבותיו – יוסף. גם אגרות כ"ץ הולכות אליו, כי כן יסד ישלירב בצאתו, להודיע לו לעתים קבועות את שלום בני משפּחתו וכל המוֹצאות אותם, כי לכל בהם חיי רוחו.

ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים ורוח הזמן החדש באה ותּפּח בהרוגים אלה ויחיו ויעמדו על רגליהם

¹

(ספור ממי שהיה פּדגוג)

היום יום ראשון בּשבת; השעה שעה התשיעית בבוקר חסרה רביעית. בבית הספר נאספו התלמידים יושבים ומצפּים לביאתי. זמן התחלת הלמוד – שעה התשיעית במלוּאָה. מבּעד קיר חדר הסופרים אשר אנכי יושב וכותב שמה אשמע קול הנערים בהריעם. קמתי ממושבי לצאת אליהם בטרם תכלה השעה להרגיעם ולהשבּית שאוֹנם העולה תמיד. פתחתי הדלת ואדרוך על מפתּן חדר בית הספר, והנה – איש זר לנגד עיני.

האיש צעיר לימים כבן עשׂרים שנה, מלבּושו נאה ונקי – מלבּוש תלמיד חכם: מעיל שחור יורד למטה עד קרסוּליו ורכוּס מלמעלה על לבּו בלוּלאוֹת על כפתּוריו, תארו יפה ומראהו נאוה, אף אם פניו רזים ודלים כפני איש אשר יחי מחליוֹ. עיניו טרוּטות כאיש הנס מקול הפּחד או כאיש אשר לא עמד טעמו בו, אבל נר אלהים טרם יכבּה בם ולב הוֹגה וחושב מחשבות נשקף ממאוּריהן. שׂמתּי את פּני באיש ההוא ואבּיט בו כשואֵל מבּלי דבּר דבר. ובטרם אפצה את פי קדמני הוא ויאמר בשׂפה ברורה בלשון רוסיה:

– דבר לי אליך, המורה!

– דבּר נא את דברך ואשמעהו, אמרתי לו.

– דבר סתר לי אליך, ענני. נסורה נא אל חדר משׂכּיתך לבלי ישמעונו אחרים.

צויתי על הנערים לשבת איש תחתיו ולבלי יריעו, ואשוּב אל חדר הסופרים והוא אחרי.

– קודם כל, אמר בבואנו החדרה ואסגור הדלת אחרינו, הרשני לדבּר אתך אשכּנזית, כי שׂפת רוסיה אינה שגוּרה בפי.

– דבּר בכל לשון שאתה שומע, הגידה נא לי מי ומה אתה?

– אנכי, אמר בקול ממוּשך וילך אַט בבית אחת הנה ואחת הנה. אנכי… שמע נא אדוני, הפך פתאום אלי ויעמד את פּניו בּי: הנה נא ידעתי כי איש חכם אתה ואין לי להתחמק ולהסתּתּר מפּניך, על כן אחת אמרתי אסיר נא המסוה מעל פני ואוָדע לך בשמי המפורש. הנה אם שאול תשאל בטעֶלש לשמי ולשם אבי ואמרו לך כי בן מחזיק בית משׂרפות-היין בדירגוויין אנכי וחיים בן צבי שמי; אל תאבה להם ואל תאמין לדבריהם: בשמי זה נודעתי רק להם, אבל באמת – משיח בן דוד אנכי.

רב היה לי לשמוע דבר זה לבדו להבין את אשר לפני ומי בעל דברי; בכל זאת חפצתי לשמוע מה ידבּר בי עוד. העמדתי את פני וָאַט אזני לשמוע את אשר יוסיף לדבר.

– כן הדבר, משיח אנכי! הוסיף בהרימו קולו ועיניו בוערות כגחלי אש. ואני זה ימים רבים ישבתי בסתר ביתי נחבּא אל הכלים יושב ומצפּה ליום אשר בו תבוא ישועתי להגלוֹת. ישבתי וצפּיתי וראיתי את עם ה' בית ישׂראל נפוֹצים בנקיקי ההרים כצאן בלי רועה, איש אל עבר פניו ילכו אל אשר יניחנו ירק השׂדה אשר הוא מלחך תחת רגליו. העם נפלג לפלגות ונעשׂה קרעים קרעים כבימי ירבעם. אלה מזה לא יחישו עתידות למו ולא ישׂימו לבּם לראות מה ילד יום; ואלה מזה לא ישאלו לדור ראשון ולא יכוננו לחקר אבותם, כאִלו תמול אנחנו עלי ארץ, ולא שם לנו בעמי הארצות. אלה – אש קנאות תאכל בהם עד אבדון, תיבּש נפשם ותלחך לחָם והנם כאוּדים עשנים מכַלי עינים ומדיבי נפש; ואלה – מזרם החיים ירטבו, לא יחם לבבם בקרבם ולא תבער בם אש ה'. ואם ככה יהיה הדבר הולך ונוהג – אוּמה זו מה תהי עליה? תופשׂי התורה אשר אין להם לא חכמה ולא לשון יהפכו לבזה נפש ומתעב גוי; ומבקשי דעת יַפנו ערפּם אל תורת אבותם וכפֵּרוֹת אשר בשלו יותר מצרכם ינתקו מעל בדיהם ויפּלו על פי אוכל. ראיתי כי כפרץ רחב יאתיוּ הימים הבאים על בית ישׂראל ואומר: בא יומי להִגלות ושנת גאוּלי באה, פּן אתאפּק ואחשה עוד ומצאני עווֹן! דע אפוא כי זאת הפעם השנית אנכי בא אליך!

– שנית? שאלתיו, ומתי היית אצלי ראשונה?

– היום בבוקר השכּם בשעה השביעית ואתה לא קמתּ עוד ממשכּבך, כי החלונות היו מכוסים ואומר לא אפריעך משנתך, כי מתוקה שנת העובד.

– ומדוע בחרת בי לבוא אלי ראשונה בהגלותך לעמך?

– לא אליך שׂמתי פני ראשונה כי אם אל הרב החונה בזה, הרב האמתי*², הגר שמה בקצה הרחוב אשר על יד שער העיר; אליו באתי היום בשעה הששית, ובבואי אל ביתו נקהלו עלי רבים וימלא הבית מפּה לפה. ובהוָדעי בשמי אל הרב לעיניהם – שער נא בנפשך עד מה גדלה שרירות לב העם הזה! בשמעם מפורש מי ומה אני נתנו עלי כוּלם כאיש אחד בשׂחוק קולם ויקראו אחרי מלא: “משוּגע, משוּגע!” – מה תאמר אתה אדוני לדבר הזה?

– מה אומר ומה אדבּר? עניתיו בנפש שקטה, הטרם תדע, אדוני, כי כן העם הזה וכן דרכו: יום יום יתפּללו על ביאת המשיח ויאמרו: “בכל יום אחכּה לו שיבוא”, – ובבואו – ינערו חצנם ממנו ויתנוּהוּ למשוּגע.

– כן דבּרך! אמר הדוֹבר ופניו צהלו מנחת רוח, וגם אני נתתי עליהם בקולי בתוכחות חֵמה לאמור: הוי בנים סוררים, דור שאינו ראוי לגאולה! ידעתי את מֶרְיְכֶם ואת ערפּכם הקשה; ידעתי כי לא תאמינו בי ולא תשמעו לי. אבל איש אחד יושב בקרבכם וגאֶרדאָן שמו, איש אשר לא כלבכם הוא, אבל טובה צפּרנו מכרסכם; איש אוהב חכמה, אוהב דעת, וחקוק בלבו: ישׂראל. אליו אשׂים פּני, הוא יבין לרעי ויחזיק בי, כי איש אר עיניו בראשו הוא.

רגע אחד החריש אלי כמתבּונן לראות את הפּעולה אשר יפעלו עלי דבריו אלה, ויוסף ויאמר:

– ואני הנני רואה כי לא שגיתי בך וכי אתה הוא האיש אשר אנכי מבקש; על כן שב נא לשוּלחנך וקח את קסת הסופר בימינך וכתוֹב את אשר אומַר אליך.

מי מאתנו לא יואיל בכל אַוַת נפשו להיות סופרו של משיח? ובכן לקחתי עטי מעל השולחן ואשאלהו בקרת רוח:

– למי אכתוב ומה אכתוב?

– תיליגרמה תכתוב, לפטרבורג.

– על שם מי?

– אל הקיסר בכבודו ובעצמו.

ראיתי כי באתי בין המצרים וכי עת לסגת אחור ואומר אליו בהניחי את עטי מידי: שמע נא, אדוני, אם באמת משיח אתה הלא תורת אלהים בקרבך ותדע דין מפורש שאין מבטלין תינוקות של בית רבּן ואפילו לבנין בית המקדש. ואתה שמע את קול צעירי הצאן בחדר הסמוך; כמאה תינוקות נאספים שמה ומחכים אל בואי. על כן אבקש ממך, הרף ממני כעת עד אחר הצהרים בכלות שעות הלמוד; אז תהיה שעתי פנויה, בוא ואעשׂה מה שלבּך חפץ.

– כן דבּרת! אמר המשיח, רואה אנכי כי אינך עושׂה מלאכת ה' רמיה. הבה, לך לך למלאכתך ואני אשב פה ואחכּה עד שובך לכשתפּנה.

– סלחה נא לי, כי לא אוּכל לשׂאת פניך בדבר הזה. כל ספרי החשבון והכתבים המונחים בזה המה כתבים אשר נכתבים בשם המלך, ויש בהם גם דברים כמוסים אשר לא תוכל עין זר לשלוט בהם, ואני לא לשעה אחת אצא מזה כי אם לארבע לחמש. ומה תעשׂה בזה בגפּך בכל הזמן הרב הזה? על כן אין טוב לי כי אם יצוא תצא בזה לרגלי ותשוב בשעה השלישית אחר חצות, ואז אשׂוחח עמך כנפשך שׂבעך וכל אשר תאמר אלי אעשׂה.

מדי דבּרי נסתּכּל המשיח בפני והבין בי בחכמת הפרצוף כי אחת דברתי ולא אשוב, על כן לא פּצר בי ויפן ויצא עמי בדרך אשר בא. בצאתנו מצאנו בפרוזדור שלפני חדר בית הספר אחד המשרתים בבית משׂרפות היין בדירגוויין, בא במַלאכוּת בעליו, אבי “המשיח”, לבקש את בנו הבורח אשר נמלט בלילה ההוא ולהשיבו אל אביו. כראות האוּמלל את משרת בית אביו לא דבּר דבר וילך אחריו פתאום כשׂה לטבח יוּבל נאלם ולא יספתי עוד לראותו.

“החסרי משוּגעים אנחנו, ישאל הקורא, כי אתה בא לספּר לנו הוללות וסכלות אחד הנערים היצא מדעתו!”

כן דבּרת, ידידי הקורא! תודות לאל לא חסרי משוּגעים אנחנו. יש ויש אתנו חסרי דעת ומוּכּים בשגעון העושׂים מעשׂיהם זר מעשׂיהם; אפס כי הפרט הזה הוא יוצא מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצא. כי לא כגורל שאר חולי הנפש אשר כגילו גורלו ולא ממקור אחד בא לו חליוֹ זה. לא מתחלת בריאתו נולד שוטה; לא סבּה פרטית, לא צרת נפשו הוציאתהו מדעתו, כי מנגע עמו נגע לו. לא בתשׂומת יד שלח ידו וה' לא הצליח דרכו, לא בתולה מעמיו אהב והיא בחלה בו, אף לא אחד ממחמדי עיניו מת על פניו ותתעטף עליו נפשו מעוצר רעה ויגון, – כי אם בעֳנִי עמו הנורא מאד הציץ ונפגע; נסתכל באוּמתו ונתבּלבּלה דעתו. על כן רואה אנכי את החלל הזה כמת מצוה שכּוּלנו מחויבים להתעסק בו; על כן מצא עבדך את לבו לספּר לך בקצרה את תולדותיו והמוצאות אותו.

האוּמלל הזה, ידידי הקורא, באמת איננו “משיח בן דוד” כי אם – חיים בן צבי מחזיק בית משׂרפות-יין בכפר דירגוויין כשבע עשׂרה ווערסט מהעיר, יחיד הוא לאביו רך וענוֹג לפני אמו. בעודו ילד נראו בו כשרונות טובים ורוחב לב על בני גילו ואביו שׂמח שמחה גדולה שיהיה לו בן “מורה הוראה בישׂראל”; ובבוא יומו ללמוד תורה לא חסה עינו על כספו ויקח לו מבכוֹרות המלמדים ומחלביהם, ויצו אותם להכות בפטיש על מוח תלמידם ולעשׂות ממנו “רב” מעשׂה מקשה. עד שנת השש-עשׂרה היה הנער יושב בבית דודו בעיר הקרובה, ובמלאות לו שש עשׂרה שנה יצא לו שם במקום ההוא; ובעצת אחד הרבנים לקח צבי את חיים בנו אליו אל הכפר ויושיבהו בחדר מיוחד אשר מִלא ספרים, ובשבע עינים היה שומר כל אורחותיו לבלי יסיח דעתו מתלמודו ובלי לבוא במגע ומשׂא עם העוברים ושבים דרך הכפר. שתי שנים ישב הנער חיים גלמוד ובדד בחדרו ולא הביט אדם עם יושבי חלד; ויהי יושב ועוסק והוגה… עד אשר יצא מדעתו. כי אם עצוֹר עצר האב בעד כל פטר רחם מבּוא אל בנו בעליָתו, לא עצר כוח לכלוֹא את רוח בנו לצאת מתוך ד' אמות של הלכה לדרוש במוּפלא ולחקור במכוּסה ממנו. דברים רבים עלו על לב הנער ההוגה, רזי עולם וחידות מני קדם אשר אין להם פתרונים, ואיש אין בכל הארץ אשר יבוא עם חיים בדברים ויסיח דעתו מחלומותיו. ולחיים שכם אחד במתנות הטבע על הנערים אשר כגילו והוא – לב רַגש ומתפּעל, לב אוהב את עמו ישׂראל. ובצאת רוחו לשוּט בנסתּרות החל להתבּונן גם אל עמו בני אמונתו ולהתאונן על גלותם המרה הארוכה מבלי קץ. איזה דרך עבר עליו הרוח לחקור בדבר מופלא זה ומי פקח עיניו על דרכי עמו האבלוֹת ועל מצבו כי מורה מאד? מי יודע! אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי בקרבו. הלך נפשו וּקרָב לבּו ומחשבתו אשר חשב ראינו משׂיחתו עמי. וישׂם חיים את לבו לבקש לחידתו זאת פתרונים לאלהים בספרי קבּלה וסתרי תורה! ובאמרו לחַשב קצין נפחה רוח בינתו, ובהעמיקו לחשוב בביאת המשיח יצאה דעתו במשיח ונקבע במוחו כי הוא “המשיח” והוא יפדה את ישׂראל מכל צרותיו.

ראה אביו את חליוֹ בראשיתו בהתגבּר מיום ליום עליו המרה השחורה, אך לא הבין דרכה ולא ידע את מקורה. שאל במומחים, דרש ברופאים ועל פי עצתם שׂמוּ עליו משמר ויאסרוהו בחבלים, כי פעמים רבות נסה לנוס ולהמלט על נפשו. ובמוצאי שבת זאת עלתה בידו לגנוב דעת שומרו ולהתפּתּח מן החבלים אשר עליו; ובעוד בני ביתו ישנים נס הוא וימלט וילך כל הלילה ההוא דרך שבע עשׂרה ווערסט, עד בואו בבוקר השכּם אל בית הרב ומשם אל ביתי ככל אשר ספּרתי. שם מצאהו השוֹמר לראשו ויקחהו וירכּיבהו אל העגלה וישיבהו אל בית אביו ואל חדר משמרו, במקום היה עצוּר עד אשר בא אליו המלאך הגואל מכל רע.

אִלו היה חיים זה רואה חיים לפני דורות הרבה, כמאתים או כשלש מאות שנה לפנינו, בעוד האמונה בנפלאות ונסים גברה בארץ וכל ישׂראל למקטנם ועד גדולם נוטים להזיה וחרדים על תּעתּוּעי הקבּלה, אולי נעשׂה באמת למשיח שקר; הרבנים והמקוּבּלים היו מבדים גמטריאות וצרופי שמות להראות כי הוא הוא המשיח המקוּוה והיו רבים נוטים אחריו ונטפּלים עליו, והיה להם לישׂראל עוד משיח שקר אחד, והיו סובלים בשבילו עוד צרות רבות ורדיפות חדשות בטרם נגלה שגעונו ברבים. אבל ימי חושך ואפלה אלה כבר עברו ואינם. גם בחוֹרים ובסדקין אשר בני ישׂראל מתחבּאים שם כבר נבקע האור ויגרש ענן הפּתיוּת וקלוּת הדעת, ולא על נקלה יפּלו עתה במכמורי בעלי הזיה ושׂטי כזב כאלה; וכבוא איש כזה לפניהם ינועו אחריו ראשם ויקראו לו בשמו הראוי לו.

מקץ שנתים ימים מת חיים בן צבי האוּמלל בתחלוּאים גדולים בבית המשוגעים והוא בן עשׂרים שנה.

דבר עצב זה אשר ספּרתי לך, ידידי הקורא, לא פּרי כחש הוא ולא מלבי הוצאתיו. מעשׂה שהיה הוא ורבים יעידו עליו, כי עוד חי בקרבנו “הרב האמתי” אשר אליו שׂם “המשיח” האוּמלל את פניו ראשונה, אף כי יצא מן הק“ק ההיא וילך אל ק”ק אחרת, ועוד חיים אתנו כל בני העיר אשר שם קרה הדבר. המקרה הזה, אשר איננו יחיד ומיוחד בקרב עמנו, יפתח לנו פּתח כמחט סדקית להסתכל בבתי נפש הבחורים האוּמללים אשר “יכרכום בספריהם ויציתו בם את האור”. מקור מָשחתם זה הוא חסרון הדעת בתורת הפדגוגיק וחנוך הבנים. רבים מבני עמנו יודעים צער גדוּל בנים אבל לא חנוּך בנים. המה מאכילים ומלבּישים את בניהם ונותנים להם כל צרכי גופם והמה גדלים; אבל אל בתי נפשם לא יבּיטו ואל נטיתם הטבעית לא יראו. כופים המה עליהם את ההר כגיגית לאמר זו הדרך לכו בו אם תאבו ואם תמאנו, והמה לא ידעו כי אין אדם שליט ברוח לכלוֹא את הרוח ולא ביד חזקה. ולא רק בקרב אחינו הזקנים אשר מעשי הראשונים בידיהם, כי גם בין בני הדור החדש יש אבות אבּירי לב הרחוקים מדעת דבר פשוט זה. וכשם שאבותיהם ואבות אבותיהם הכריחו את בניהם להיות “רבנים ומורי הוראה”, כן יכריחו המה את בניהם להיות חכמים ורופאים" בעל כרחם, ויש אשר יקווּ לראות ענבים ויראו באוּשים וישׂבּעוּ קלון מכּבוד וינהמו באחריתם.

ב.

הטעוּת אשר טעה שׂורף-היין מדירגוויין טעה גם שֶׂרְגֵא איוואַנאֶוויץ האֶבל בפלונסק, הנחשב על המשׂכּילים מבני הדור החדש.

שֶׂרְגֵא איוואַנאֶוויץ (לפנים בישׂראל: שאול בן יונה) האֶבל נחשב על המשׂכּילים בפלונסק, לא מהיותו משׂכּיל או סופר או קורא בספרים, רק מחמת שהיה אחד מנושׂאי משׂרה בתרומת מכס היין. אם יפּלאו דברי אלה בעיניך, ידידי הקורא, אל יפּלאו!

האיש העתיד לכתוב תולדות ההשׂכלה בישׂראל בארצנו, בבואו להראות את המקורים אשר מהם פּרצה ההשׂכלה ותפשום בארץ, בהזכירו את המורים ואת הסופרים, את בתי הספר ואת הספרות החדשה, אל נא ישכח למנות ביניהם גם את מכס היין. משלח-יד זה, אשר נתן לחם לאלפי משפּחות בני ישׂראל במשך עשׂרות שנים, ברא כת חדשה בישׂראל, כת משׂכּילים בפועל, כלומר שהשׂכּלתם והדעות החפשיות באו להם לא אחרי העיון והחקירה כי אם בחַקותם כקופים מעשׂה אחרים. נקוֹט כלל זה בידך: מכיון שבא אדם לשרת בתרומת מכס היין נעשׂה חפשי מן המצוות, וזה מאלה הטעמים: א) מפני שאיש כזה היה מחויב לדעת אם מעט ואם הרבה לשון רוסיה, ובעת ההיא כל היודע לשון רוסיה היה לו דין ראש המיצר לישׂראל והיה רשות בידו ללעוג על דברי חכמים. ב) מפני שדרך עבודתם הביאתם לידי כך לנסוע ולכתוב ולעשׂות חפציהם בשבת ויו"ט; וכיון דאדחי אדחי. ג) מפני שהיו מעורבים עם הבריות ונושׂאים ונותנים עם שׂרים ונכבדים ואי אפשר להם שלא לאכול ולשתות עמהם. ד) מפני שהיתה פּרנסתם נתּנת להם בריוח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ובנוהג שבעולם שכּל מי שפּורקין מעליו עוֹל דאגת הפרנסה פּורק מעליו עוֹל תורה ומצווֹת. ה) מפני שהיה ספּק בידם לבלות ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים, ולכן התיאשו מן הסגוּפים ומגלגול שלג. ו) מפני שהיו אנשי זרוע ולא נחתו מפּני כל; ואיש לא עמד בפניהם למחות בידם. ז) מפּני שעל פּי רוב היו הולכים למקום שאין מכירים אותם ועשׂו מה שלבּם חפץ. ח) מפּני שיראי שמים לא חפצו להיות חברים למוֹכסים ובחרו להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים. זכורני שבמקום אחד נזדקר חסיד אחד בין משרתי המכס, מפּני שהיה קרוב להעומד בראש, והיו בני השיירא מלגלגין תמיד באותו חסיד וכשהיו מסוּבּין אל השולחן ושׂוחקין בקוביא היה הוא מפייס בדברי חדודין ומרנן לפניהם זמר נאה:

"הָרַבִּי מִקָרְטַנְגָּא / “וְאַרְמֵיה לפַטִּישֶהוֹ”

"הֲוָה מְטָיֵל חִנְגָּא / “וְאַשכְּחַתּוּן דְּביתְהוֹ”.

ומשרתי המכס האלו פשטו בכל המקומות אשר בני ישׂראל יושבים שם בערים ובכפרים, והמון בני ישׂראל אשר פּרנסתם נמצאה מעסק היין, הלא הם: שׂורפי היין, בעלי הפּונדקאות, מוכרי המַשקים והסוחרים ביין טבל שלא נטלה תרומתו, כוּלם היו תלוּיים בדעתם ויראים מפּניהם, והיו רואים את מעשׂיהם ובעל כּרחם עונין אמן, והרבּה מהם מחַקים את מעשׂיהם בראותם כי שלוּחי מצוה אלה אינם נזוקין. – על כן יאָמר בספר תולדות ההשׂכלה, כי מרימי מכס היין בכלל משׂכּילי הרבּים המה.

ושֶׂרְגֵא איוואנאֶוויטש האֶבל היה אחד ממשרתי תרומת המכס הגבוהים, – שׂר חצי הפּלך. שם משפחתו “האֶבל” יוכיח באבותיו או אבות אבותיו היו חרשי עצים במעֲצד, והוא בעצמו טרם יהיה מכס היין בארץ היה כותב-בקשות ושתדלן אצל שׂר העיר, וכך היה שמו “ר' שאול השתדלן”. לשון רוסיה היתה שגורה בפיו כלשון אמו ורק בשני דברים היה נכשל ולא עמד על בורים כל ימיו: לא היה מבחין בין " ш " ובין "с ", ובכתיבתו לא ידע באיזה מקום כותבים ь ובאיזה מקום – ъ ומכיון שבּא מכס היין לעולם נמנה האבל בהשתדלות שׂר העיר בין משרתיו, ויגלח את זקנו ויחלף את שמו שאול בן יונה בשׂרגא איוואנאוויטש ויפרוק מעליו עוֹל מצווֹת ומעשׂים טובים, ויהי – למשׂכיל. והשׂכלתו זאת נשארה לו גם אחרי כן, אחרי אשר עבר מכס היין ובטל מן העולם. נוסף לזה נשתרשה בלב שׂרגא איוואנאוויץ מימי עבודתו בתרומת המכס עוד מדה אחת שאינה מדה והיא: אבּירות הלב וההרגל לנהוג מרוּת במשרתיו בתרומת המכס, כן השׂתּרר גם השׂתּרר בקרב ביתו ומשפּחתו וגם בסוד מרעים יחדיו; מעולם לא בטל רצונו מפני רצון אחרים, כי כל הישר בעיניו יעשׂה. אשה נשׂא לו שֶׂרגא איוואנאוויטש בעוד היותו שאול בן יונה ותלד לו בנים ובנות, וכשהגיע זמנם לגדלם ולחנכם אחז אביהם בשיטתו אשר אמרנו: לא ברחמים נִהֲלָם ולא בדברי חן ושׂכל טוב הטם לאשר חפץ, כי אם בקול נוגש ומקל חובלים. אמר – ויהי, צוה – ויעמוד! אף הוא לא היה שואל מילדיו ואנשי ביתו לא אהבה ולא חבּה יתרה, כי אם ליראה אותו כל הימים. וחפצו זה צלח בידו, כי זכה לראות את בניו נשמעים לכל הגה מפיו יצא, ולעומת זה היו גם חסרי כוח נפש ונכנעים כבני השפחות, מוּגי לב ודכאי רוח תמיד. לא נשמע בבית שֶׂרגא איוואנאוויטש קול ילדים משׂחקים, כי היתה יראתו על פניהם תמיד כל הימים.

בנו הבכור פייוול הנקרא פּאַוול…

פּה עמוד נא, ידידי הקורא, ואשנה לך פרק אחד בענין שנוּי השמות הנהוג אצל המשׂכּילים בזמננו בארצנו.

כל היוצא להשׂכּלה משנה את שמו ושם אביו כשם שהוא משנה את בגדיו ומכנסיו. אין בין שנוּי בגדים לשנוּי השם אלא שזה מלאכתו נעשׂית על ידי אחרים ונוהגים בה כשוּרה וזה מלאכתו נעשׂית על ידי עצמו שלא כשוּרה. בנוהג שבעולם, אדם יוצא להשׂכּלה הולך הוא אצל חנוָני ולוקח לו מלבּוּשים חדשים נאים תפוּרים בידי חכמי חַיטים כדין וכהלכה; וכשהוא בא לשנות שמו איננו נמלך באחרים ואיננו בא לדרוש רשוּמוֹת, אלא הרי הוא משנה על פי דעתו ועושׂה מה שלבּו חפץ. אִלו היו המשׂכּילים בשנותם את שמותם מכלכּלים דבריהם במשפט ובשקוּל הדעת והיו מחזירים את השמות היוצאים מכתבי הקודש למבטאם העיקרי ומשנים את השמות החדשים על פי הוראתם והשתלשלות מבטאם, כי אז היה הדבר מתוקן ומקובל ויברכם טובים. כי אז לא היו עוד בנו מאָשקאַ, יאָשקאַ, איצקאַ, יאנקעל, אָרעל, שליאָמאַ, מאָרדוך, סאָרקאַ, ראָכקאַ, כמו שקלקלום הפולנים בכוָנה כדי להקניט את ישׂראל; והיו לנו תחתם Моисей, I осифъ, Исаакъ, I аковъ, Ааронъ, Соломонъ, Маркъ, Сара, Рахиль והיה תחת מתּתיה – Матвей, ותחת יוחנן – Иванъ, תחת פּעסע – Елизавета *³, תחת ליבּע – Любовь, ותחת שפּרינצע (שהיא – Esperanzo ) Надежда וכדומה, – והיה שמם נאה להם והם נאים לשמם, עכשיו – אנדרולומוסיא באה לעולם! משנים הם את שמותיהם לא על פי הוראתם ומבטאם האמתי, כי אם על פי דמיון האותיות ושווי ההברה לבד. לוקחים א מאברהם ועושׂים אותו אלבּאערט, ב מבּרוך לבּאריס, ג מגדליה לגריגאר, וו מוואלף לוואסילי, פ מפּנחס לפעטר, וכל מה שהשם מתרחק יותר מתמונתו העברית ומהוראתו העיקרית הרי זה משוּבּח. – והיו תוצאות הדבר כי לפנחס יקרא זה פּאוול, וזה פּעטר, והשלישי פאָרפיר, ואחרים קוראים כן לפסח ולפרץ; ולאהרון קוראין במקום זה אלבּירט ובמקום אחר אלכּסנדר ובמקום אחר אנדריי, עד כי “תַקע כף ירך השׂטן” – כמשל הרוסים – בהאָבקוֹ עם ערבּוביא זאת, האבות המולידים לא יכּירו את בניהם בשמותיהם אשר בדו מלבם ולא יכירו את עצמם בפי בניהם בשמות אשר קראו להם. בן-ציון זה העלוב בניו “נפתלי” ו“חיים” יצאוהו ואינם, אבל יש לו “ניקולי” ו“יֶפים”, וגם הוא לא בן-ציון יאָמר עוד שמו כי אם בּאָגדאַן או בּענעדיקט. ידענו איש עשיר אחד משה שמו ולו בן ושמו דוב-בער, וישנה הבּן את שמו לשם בּאָריס מאטוויעוויטש, ויגער בו אביו ויאמר: האם מאטוויי אנכי? הלא מאיסיי אני, ובשם מאטוויי מעודי לא נקראתי. ולא שמע הבן המשׂכּיל בקול אביו ולא נאוֹת לשנות את השם אר לקח לו, ולא גם באמור אביו לתת לו בעד זה חמש מאות רו"כ לשנה; ויעמוד על דעתו.

ומי מלל למשׂכּילנו נושׂא ספּורנו זה, שֶׂרגא איוואנאוויטש, הקורא לבנו פּאול, כי ערבב את שמו בשם בנו, כי שמו “שאוּל” הוא “פּאוּל”, כי כן אמר ישוע משיחם בהִגלותו לשאול מלאָכוֹ בדמשׂק לאמר: “לא שאול יקרא עוד שמך כי אם פּאול; כי נביא לגויִם נתתּיך”; והשם שֶׂרגא יאות לשם בנו פייוויש, שהוא פעבוס, וכן יאָמר גם בין היהודים: שרגא-פייוויש?!

ועתה סלח, קוראי, כי עצרתיך רגע אחד וָאשׂיאך לדבר אחר, והנני שב לספּורי:

בנו הבכור פאול היה ילד חכם ובו החל “האֶבל” להראות השׂכּלתו. בהגיעוֹ לחנוך לא למדו אביו קרוֹא עברית ולא הורהו דת אלהיו וסדר התפלות, כי למה לו להוגיע רוחו של תינוק במותרות כאלה, כי אם החל ללמד תיכף הלשונות והידיעות הנחוצות לו לבוא לגימנזיום. בן שמונה שנים פּאול בבואו בגימנזיום וישקוד על למודיו ויעלה למעלה, כי ילד חכם היה. לא חסה עין אביו על כספו – כי בעת ההיא ידו תקיפה – ויקח מורה לבנו מתלמידי הגימנזיום ויתן להם בביתו חדר מיוחד, וישׂמח האב ביוצא חלציו לראות מדי חודש בחדשו בכתב תעודתו את הרשוּם שם בידי המורים, כי הנער הולך הלוך וטוב מיום ליום. ויחשוב שֶׂרגא איוואנאוויטש מראש אחת לאחת את מספר השנים אשר יעשׂה בנו בגימנזיום, חדר לשנה חדר לשנה, ויאמר: “שבעה חדרים שבע שנים הנה; בחמש עשׂרה שנה יכלה פּאול את הגימנזיום. הנמצא תלמיד ותיק צעיר לימים כמוהו?” – ככה יתפּאר האֶבל באזני שומעיו כל הימים וַיַקנה פֵּרות שלא באו לעולם.

וגרפונקל תלמיד הגימנזיום אשר לקח האֶבל למורה לבנו היה תלמיד בחדר השלישי, שני חדרים למעלה מתלמידו, אף כי היה כּבּיר ממנו בימים לשנים חמש. וישב גרפונקל בבית האבל חמש שנים יושב ומשנן לבנו את שעוריו יום יום, שנה בשנה עד בוא השנה האחרונה לשבת גרפונקל בגימנזיום, היא השנה אשר בה יצא פּאול מן החדר החמישי לבוא בששי.

התלמיד-המורה הזה עשׂה מלאכתו אמונה לפי דעתו כי יום יום בּאר לתלמידו את כל שעוריו בּאר היטב בכל פרטיהם ודקדוקיהם; לא היה דבר אשר לא קרא ושנה פּאול תחת יד גרפונקל ובעזרתו, ולא זז גרפונקל ממקומו עד אשר ידע תלמידו למודיו ליום מחר ממסד עד הטפחות. ואולם בשיטת הלמוּד הזאת היתה גם מגרעת אחת קטנה ורבּה היא על הילד הלומד: מרוב עסוֹק עמו גרפונקל ומרוב בּארוֹ לו את שעוריו לא היה מקום למוחו של תינוק זה להתפתח ולהחל לדרוש מאליו. חסרון ההתפּתחות הזה היה נראה עין בעין לכל הקרב לדבּר עם הנער בענינים אשר לא מסוג למודיו או גם בעניני למודיו, בטרם שמע באוריו מפי מורהו; ובעוד אשר תשובותיו בפני מוריו היו טובות מאד, היו תשובותיו בפני אחרים בלתי מספיקות ומעידות עליו שאין מוחו תופס כל צרכו. והמגרעת הזאת אשר יצאה משיטת למוּדו של המורה הצעיר לימים, עוד גדלה על ידי שיטת החנוּך אשר סגל לו האב הרוֹדה בקרב ביתו ביד חזקה. כי אִלו היה הנער יוצא מעת לעת מחדר כּלאוֹ ובא במשׂא ובמתן עם בני אדם, היו על ידי זה כשרונותיו מתפּתחים והחסרון נמנע מאליו, אבל מצוַת אביו היתה חזקה עליו לבלי יצא פּאול מחדרו ולבלי ימוּשוּ ספריו מפיו יומם ולילה. לא ידע פּאול שעשועי ילדים ותענוגי בני הנעורים; לא יצא פעם בפעם להנעֵר ולהחליף כוח אחרי עמל רב ועבודה קשה; כן נגוז ועבר טל ילדותו באבק ספריו ובמעוֹנו הצר, וקדמת שלף יבשה נפשו. בדרך אחד יצאו בחנוך בניהם צבי ירא-החטא בדירגוויין ושֶׂרגא איוואנאוויטש המשׂכיל בפלוֹנסק ולמקום אחד הגיעו שניהם.

אני הייתי יוצא ובא בביתו של האבל במשך שנתים ימים האחרונות לשבתו בפלונסק. בחורף שנת תרכ“ט היה הנער פאול בן י”ג שנה ועומד בגימנזיום בחדר החמישי. ומחויב על פי חשבונו של אביו לבוא בקיץ הבא לחדר הששי, וגרפונקל מורהו בחור כבן שמונה עשרה שנה עומד בחדר האחרון ומתעתד לצאת מן הגימנזיום ולבוא באקדמיה. עוד לפני חג הפסח, בטרם החלו ימי בחינת התלמידים בגימנזיום, עזב גרפונקל את בית האבל, יען כי רבו עליו למודיו לנפשו ולא יכול לחלק מזמנו לתלמידו. ויפטר גרפונקל והאבל לא עכבו אף לא לקח לבנו מורה אחר במקומו, יען כי בעת ההיא מטה ידו מעט בבוא הקץ לתרומת המכס ותכבד ממנו לשלם שכר למוד לבנו הגדול, יען כי צמחו אחריו שלשה בנים אחרים אשר דרשו גם הם חלקם. אף החליט האבל כי אין עוד צורך לבנו בעוזר ומסיע ויצוה עליו בחזקת היד ללמוד את כל למודיו על בורים ולבוא בשנה ההיא אל חדר הששי ויעבור עליו מה.

עברו שנתיים ימים ואני יושב בעיר הבירה ועוסק בצרכי צבור. מי החיים העצומים והרבים שטפוני וישאוני סחוב והשלך, אין לך יום שאין טרדתו מרובה משל חברו. שכחתי את האֶבל ואת ביתו אשר לא שמעתי על אודותיו דבר מיום עזבי אותם, ורק את גרפונקל ראיתי פעמיים שלש בבואו אלי לקחת משען כסף מקופת התלמידים. ויהי היום ואבוא לתחנות מסלת הברזל ההולכת ווארשויה לשלח את אחד ממכּרי. המסע ההולך טרם יצא והנה המסע הבּא בא ומבּטן העגלות פּרצו ושרצו המונים המונים ויעברו בסך על פנינו. כצללים בורחים נגוֹזוּ ועברו ההמון הרב על פני ואני אבּיט בהם ולבּי בל אתם, כי פּניהם אך זרו לי, לא ראיתים ולא ידעתּים מעודי. והנה נפתחה עגלת המחלקה השלישית ולהקת אנשים צעירים לימים לקוּחים לעבודת הצבא יוצאה ותעבור לפני על המסעדה; ובלהקה חמשים איש, כּוּלם לובשים אדרות אנשי הצבא, איש וצקלונו על שכמו, והנה אחד מן הלהקה עובר על פּני וירם את מצנפתו לברכני ופניו אדמו בהבּיטוֹ בי, ראיתי והנה כפני איש נודע לי מתמול שלשום, אבל – איפה ראיתיו, ומי הוא זה ואיזה הוא? נתתי את לבי לחפּשׂ בזכרוני ופתאום – חץ חלף לבי ואָנוּשה! “פּאול האֶבל!” קראתי מנהמת לבי. “האף אמנם פּאול האבל הוא? ואיככה בא בין יוצאי הצבא? אין זה כי אם תעה לבבי, אמרתי בנפשי, ובין דומה לדומה נתחלף לי”. בכל זאת נתתי אל לבּי לבקש ביום המחרת את גרפונקל ולשאול ממנו פתרון המראה אשר ראיתי. אהה, פּחדי לא היה שוא; אשר יגורתי בא לי!

וזה אשר ספּר לי גרפונקל מכל המוֹצאות את האבל מיום צאתי.

בשנת עזבי את בית האבל – אמר גרפונקל – לא עמד פּאול בנסיון וישאר לשנה הבּאה בחדר החמישי. ואביו לא אבה סלוח לו על אשר הטעהו בחשבונו למספר השנים אשר קצב מראש, ויודיעהו את ידו עד כי נפל למשכּב. ואולם מוּסר אכזרי זה לא הטיבו, כי

"עֵץ רָטֹב בְּעוֹדוֹ לַח תְּיַשֵׁר

וְלֹא תְיַשֵׁר לְךָ קוֹרָה יְבֵשָׁה".

ידוע תדע כי עוד בשנה האחרונה לשבתּי בבית האבל, במלאות לפאול רק י"ג שנה, ראיתי כי נשתנה טבעוֹ לרע. שבתו סגוּר ומסוּגר בחדרו במשך שנים רבות, כל מבחר ימי ילדותו, נסך עליו רוח תרדמה ועצלוּת, ויהיו למוּדיו לו לזרא, כי עיפה נפשו. נוסף לזה, מניעת תענוגי החיים ושעשועי הילדות, אשר עצוֹר עצר האב בעדם ביד חזקה, היתה לו לנער למכשול ולמקור מָשחת ביום החלה תאוַת לבו להנעֵר. יען אשר לא ידע תענוגי הילדוּת במועדם כאשר הילדים אשר בגילו על כן קדמו להתפּרץ בו מאוַיי הבּחרוּת בלא עתּם. בשנת השלש עשׂרה שנה התעוררה הטבע בהאבל הקטן והרצָת את ימי הָשַמָה. עוד בהיותי בביתם ראיתי כי הנער איננו נער. בשמעו מדבּרים על אודות מחולות משׂחקים, נגינות מזמרים, הטיוּל בגנוֹת ובפרדסים ושאר תענוגות בני האדם, היו עיניו בּוערות כלפּידי אש ועין בעין נראה כי נפשו תערוג אליהם כצמא למים וכרעב ללחם. גם תאוַת הבּשׂר התעוררה בו בלא עת וכמה פעמים מנעתיו עוד בימים ההם מעשׂות מעשׂה אונן.

– הידעת את מאמר המשורר, נכנסתי לתוך דבריו: תַּאֲוָה מַשְׁכֶּמֶת – נֶפֶש אֹהֶבֶת טוּב-טַעַם וָיֹפִי וְחָכְמַת חֲרֹשֶׁת?

– ידעתי, ענני הדוֹבר בי. בּיירוֹן אמר זאת, ולא אמר זאת אלא לכפּר על תאוַת נפשו, כי גם היא היתה “תּאוָה משכּמת”, ובבוקר ימיו השכּם נשים הטוּ את לבבו.

– לוּ יהי כדבריך; אבל גם בנפשו הראה לנו כי צדקוּ דבריו. ומי יודע אם לא היה הנער פּאול פעוּל מבריאתו להיות משורר או צייר או חרש-חכם, לוּ חנכוּ אותו על פי דרכּוֹ ולא ענוּ את נפשו באגרוף רשע ולא שׂמוּ מוטות ברזל על נטית לבו.

– רצונך לאמר: לוּ היה לו אב אחר תחת האבל, אמר גרפונקל בכוָנה מוסתרת לרחוץ כפּיו בנקיון. הכל יודעים כי לשון רכּה תשבר גרם ולוקח נפשות חכם; אבל לא האבל החכם ויבין את זאת! מאריה משחית זה לא לא תרדה דבש, לא לבו הלך לפעול על בנו “בפה רך” כי אם הוסיף ליסרו וירדנו “בפרך”. וגם הבן הזה כרעא דאבוה" הוא ודמי אביו נוזלים בעורקיו. אני ידעתי את מריוֹ ואת ערפּוֹ הקשה למיום דעתי אותו; וימלא בם דבר המשל: “החרמש נגע בצנור”. החפץ ללכת עם אביו בקרי הגדיל עוד את המדוּרה העצוּרה בעצמותיו. אכזריות חמה ושטף אף לא שנוּ את טבעו לטוב, כי אם העלו עוד את אַפּוֹ עד להשחית ואש נִשקה בו ואין מכבּה. אם עד כה היה לבו נוטה לרע בלא דעת רק למלאות תאוָתו, שׂם עתה אל לבו לחטוא בדעת ובצדיה לנקום באביו. בשנה השנית לשבתו בחדר החמישי חדל מלשמור פתחי הגימנזיום יום יום כאשר עד כה. ובצאתו ללכת לבית-הספר שם בחוצות העיר להתענג על כל מראה עיניו, וישיא את נפשו על שקר לאמר כי ידוֹע ידע את למודיו עוד מן השנה העברה. בבוא לעיני אביו אחת אחת עדות מוריו על עצלוּתו ושפלות ידיו הוסיף להכּוֹתו מכּה רבּה, וישבע שבוּעה חמוּרה כי אם לא ייטיב דרכּוֹ ימסרנו לעבודת הצבא כופר שלשת בניו הנותרים. אבל גם זה לא הועיל להוָתו, וכאשר החל לנפול נפל יום יום וירד מטה מטה. אז התרועע עם נערים שובבים ויחל למשוך ביין את בשׂרו, ולרעוֹת זונות ולשׂחק בקוביא. ומאין כסף למלאות אחרי שרירות לבו שלח ידו בכיס אביו ויחל לגנוב – ונתפּשׂ בגנבתו. אז מלא אביו את שבועתו ובידו תפשׂהו וימסרהו לעבודת הצבא.

זה החלום אשר ראית וזה שברוֹ – שובר לב ומחולל נפש.

¹

(ספּור מי שהיה פּרנס)

על יד אחד הרצים המוליכים אגרות בקרב העיר קבּלתי מכתּב קטן כתוּב בלשון צרפת כדברים האלה לאמר:

“אשה פלונית אלמונית אשר דבר סתר לה אליך בוא תבוא אליך היום בשעה הששית לעת ערב, וחפצה למצוא אותך בביתך בגפּך לבלי יוָדע לאיש כי באה אליך הביתה”.

המכתב היה כתוב בעט עופרת על נייר רך וטוב. תּוי הכתב היו משוּנים בכוָנה מעיקר תבניתם, כדי להעלים את הכותב, אבל נקל היה להכיר כי המכתּב מכתב יד אשה הוא. שם הכּותבת לא היה חתוּם על המכתב. על גב האגרת היה רשום רק שם משפּחתי ומקום משכּני, וזה היה לי לאוֹת כי הכותבת לא ידעתני עד כה, כי לולא כן אז כתבה את שמי ושם אבי כנהוג. קראתי את המכתב שנית להבין סוד המלות וצרופיהן, הפכתי בו והפכתי בו למצוא איזה רמז דק וקל אשר יגלה לי פּשר דבר הסתר; אבל כל עמלי היה לריק. הן רבים המה עם הארץ אנשים ונשים – אמרתי אני בלבי – הפונים אלי יום יום בכתב או בפה, איש וחפצו בידו, ואיש מהם לא ישׂים סתר פּנים ולא יתחבּא מעין רואי; ומה נשתנה האשה הזאת משאר הנשים? ומה ימריצנה בהסתירה את שמה, אחרי כי בוא תבוא לראותני פנים בפנים? ומדוע תפצר בי לבלי יהיה איש אתי בבית? – לא אכחד מכם, קוראי היקרים, כי עלו על לבבי גם הרהורים זרים, מעין ההרהורים, העולים על לבכם בליל יום הכפּורים, בקראכם בעינים זולגות ובלב דכּא, את "התפלה הזכּה ". מי יודע? אמרתי אל לבי. הלא בכרך גדול אנכי יושב; היִפּלא בו דבר? אולי אשה נצורת לב היא אשר נתנה עינה בי ותחפּוץ למשכני ברשתּה? הלא מעשׂים בכל יום בעיר היונה הזאת כי נקבה תסובב גבר! ואולי יצר הרע הוא הבא אלי בדמות אשה כדי להעמידני בנסיון? – זכרתי את אשר קרה לר' מתיא בן חרש ולר' עמרם חסידא. בתחלה נתתי אל לבי להכין לי מסמרות קלוּיים באש לשׂוּם אותם בעיני בשעת הדחק כשאראה שיצרי מתגבר עלי²; אחרי כן נזכּרתי שיש לחש שלא יִכּשל איש בעברה אם ראה אשה יפה, והוא שירכּין עיניו ויאמר: "סך ספאן איגזר איגזרנא קרדיטא תקיל פוק פוק דאבוי קדישא דשבתא "³, אמרתי הלא טוב לי להשתמש בלחש הזה מנקוֹר עיני במסמרות בּוערים. ובכן נחמתי ומסרתי דיני לשמים והשלכתי על ה' יהבי, כי הוא יחזק את לבּי לקראת המלחמה ולא יתן לעולם מוֹט לצדיק.

כבוא השעה הקבועה הוצאתי כל איש מעלי ואשאר לבדי בחדרי יושב על שוּלחן הספרים אשר לפני. הימים היו ימי ניסן האחרונים, השנה שנת תרל"ג. בשעה הששית אחרי חצות היום, עוד לא נטה היום לערוב ואקח ספר בידי לקרוא בו, ובטרם אקרא בספר שתים שלש דלתות והנה נשמע קול צליל הפעמון במסדרון הבית, אבל קול רעש אופן ומרכּבה קרבה אל הבית לא שמעתי. יצאתי המסדרונה ואפתח את הדלת והנה אשה לפני לובשת שחורים וצעיף שחור כמעשׂה שׂבכה עבוּתה על פניה, עד כי לא יכולתי לראות את תוי פניה; אמנם קומתה כתמר ומבנה גיוה איתן ויפי פעמיה ענו בה כי אשה יפת תואר במבחר שנותיה מבּנות מרום עם הארץ היא.

בראותה אותי שאלתני בנחת בקול ערב: האתה הוא האדון פּלמוני אשר אנכי מבקשת?

– אנכי פלמוני – עבדך הסר למשמעתך, עניתיה בקידה; סורי נא, גברתי, ושבי הלום לכסא.

היא בטרם תשב ותפן כה וכה לראות אם אין איש אתי בבית.

הבינותי את כּוָנתה ואומר: השמרי והשקיטי, גברתי, ה' ביני ובינך, אין זר.

היא ישבה בכסא אשר הוריתי לה ואנכי ישבתי בכסא לעוּמתה ואזני קשובות ועיני נטויות אליה. ותסר את בתי-ידיה ותניחם על השוּלחן לפניה, ותרם את הצעיף מעל עיניה וארא בה והנה מראֶה נאוה כמו קולה ערב, והיא אשה בחצי ימיה כבת שלשים וחמש; עיניה מלאות זיו ומפיקות חכמת לב מבּעד לגבּותיהן השחורות כצמתה ושׂער ראשה, פניה צחות כשיִש טהור ולחייה מאָדמות כאִלו עיפה בלכתה, וחקוּק על מצחה עצבון רוח ותוּגה חרישית.

– הנה הגידו לי, פתחה את פיה, כי אתה הוא האיש המוציא והמביא את עסקי קהלת היהודים אשר בזה. הכן הוא הדבר?

– אמת הגידו לך. ובמה יתרצה עבדך אל גברתו?

– ואם כן גם בית-הכנסת תחת ידך? הוסיפה לשאול.

– גם שמה דברי נשמעים.

– כי עתה דבר אלהים לי אליך; אבל בטרם אדבּר דברי הואילה נא והבטיחני כי כל הדברים אשר אדבּר באזניך לא יוָדעוּ לאיש זולתך, אם תעשׂה את בקשתי ואם תחדל.

הבטחתיה לשמור סודה כסוד אלוֹה.

– רואה אנכי את פניך כי איש נאמן רוח אתה, וכן העידו עליך לפני, ועל כן נכון לבי בטוח כי לא תשנה בדבּוּרך; וממוצא דברי תבין מה יקר בעיני הסתּר דבר זה. ועתה זאת בקשתי מלפניך: היש בידך למלאות ידי אחד מפועלי התפלות בבית-הכנסת ויאמר קדיש על אשה יהודית שהלכה לעולמה ויזכירו נשמתה במשך שנה?

– יש ויש. בית התפלה לכך נועד להתפּלל בו בעד החיים ובעד המתים.

– אבל ידוֹע תדע כי האשה המתה, אף כי חיתה ומתה באמונתה, אבל – לא באה לקברות ישׂראל. אולי יהיה הדבר הזה לך לפוּקה?

רגע אחד החשיתי ואומר: הדבר הזה לא יהיה לפוקה אם מוֹת מתה האשה באמונת אבותיה.

– כי עתה היטיבה ברצונך לכתוב אתך את שם האשה ושם אביה והודיעני מה מידי תקח בעד זה – שׂכר המתפּלל?

– התשלומין לא ירבּו, אמרתי לה, אבל בטרם אענה, שׂאי נא פני והגידי לי: מדוע לא באה האשה לקבר ישׂראל? הברצון או באונס נעשׂה הדבר?

– האשה ההיא אשר על נפשה אנכי מתפּללת, ענתני הדוברת בי בקול רועד משבר רוח, האשה ההיא – היא אמי הורתי, זכרונה לברכה, ומתה עלי לפני ירח ימים; ואולם למען תדע מדוע לא קברתיה בקברות בני אמונתה עלי לספּר לך את תולדות חיי ואת המוצאות אותי וידעת אם ברצון או באונס נעשׂה הדבר. אבל אולי אין שעתך פנויה כעת לשמוע את ספּורי, הגידה לי ואבוא בפעם אחרת.

– ספּרי נא, גברתי, ספּרי; הנה אנכי פניתי השעה הזאת לך ואין מעצור לי כעת לשמוע את ספּורך אם מעט ואם הרבה.

– כי עתה שמע נא אדוני ודעה כי אשה יהודית מבנות צרפת אנכי. אבי היה אחד מגדולי עשירי העיר בּאָרדָא רוכלת העמים היושבת לחוף הים נגב צרפת ומנכבּדי כנעניה; ולו כרמים ויוגבים על האי מאדירה ועבוּדה רבּה בעיר מכוֹרתו וישלח חסרו עד למרחוק ויין יקביו מלונדון ועד הודו, ממצרים ועד הנה. ויותר שהיה אבי עשיר היה איש אמונים ונדיב לב והיה אהוב וחביב בכל ערי השׂדה סביב. אמת כי היה קשה כארז בדעותיו, רודה בקרב ביתו וזורק לפעמים מרה במשרתיו עושׂי רצונו בראותו אותם נחשלים במלאכתם! אבל לכל האנשים החרוצים אשר לא נעצלו ולא עשׂו מלאכתם רמיה היה רך כקנה ודורש טובתם כל הימים. בקרב ביתו היה אבי עד זקנה ושׂיבה איש מצליח וגבר מבורך. אשתו היא אמי נ"ע היתה כגפן בירכתי ביתו, אף כי לא פוריה יותר מדי, כי הביאה לו רק שני שתילים, בן ובת. בנו היחיד, הוא אחי, שמע בלמודים בבית הספר לסוחרים בבארדא, ואנכי הצעירה ממנו לחמש שנים שקדתי בבית הספר לנערות אשר תחת יד היזוּאיטים בעיר ההיא. וכן עלינו וצמחנו ונעשׂ חיִל, לשׂמחת לבב הורינו הנאהבים. אבי היה מנצח על סחרו ומרכּוּלתו ועוסק גם בצרכי צבור כאחד מפני העיר; אמי צופיה הליכות ביתה כאשת חיִל. ביתנו היה פתוח לאורחים ורבים ממרום עם הארץ ואציליה ומנכבּדי העיר וסביבותיה היו נאספים לבית אבותי בנשפי חשקם, השתעשעו וָשוֹעוּ, כי בארץ ההיא קנאת הדת איננה והבדל המעמדות לא נהיה. בשנת המהפכה בארצנו, היא שנת 1843, כלה אחי את חוק למוּדיו בבית הספר והוא אז כבן שבע עשׂרה שנה ויספּחהו אבי אל בית מרכּוּלתו להורותו מעשׂה להלכה. בשנה ההיא בחרו אנשי המקום באבי וישׂאו את ראשו בין קרואי העדה בסוד מחוקקי העם אשר בעיר המלוכה. שנה אחת ישב אבי בפאריז בגפּוֹ ואנחנו יושבים בבארדא ואחרי כן העתיק משכּנו ויקחנו אתו לעיר המלוכה; ויעזוב את בית מרכּוּלתו בבארדא על יד אחד מעושׂי רצונו הבּא בכוחו. גם בפאריז כונן אבי את ביתו כמו רמים ויהי ביתו פתוח לרוָחה לכל המשכּימים לפתחו ורבים מטובי העיר נהרו אליו ואל טוּבוֹ, בם פקידי המלכות והשׂרים, בם מלאכי מלכי ארצות אחרות, בם חכמים ומלומדים ואורחים ונוסעים אנשי שם, אשר היו באים לחזות את פאריז קרית מועדנו.

בין המון האנשים אשר היו יוצאים ובאים בביתנו לא קרב איש אלינו ולא דבק בנו כמו הדוּכּס אנטוניוס לאָפרעדאָ, בן אחי לאפרעדא ראש שׂרי המלוכה במלכות ניאפּול, אשר עמד על משמרת מזכּיר משנה לציר מלך ניאפּול בפאריז. הדוכס אנטוניוס איש צעיר לימים כבן עשׂרים שנה היה איש מלא חכמה וכליל יופי. יחוּשׂוֹ ופקודתו הגבוהה פתחו לו כל בית גדול בעיר המלוכה עד היכל נפּוליון אשר היה בימים ההם נשׂיא העם. אין בית אשר לא היה לאָפרעדאָ קרוא שם בימי משתה ושׂמחה, אבל על כל בתי הגדולים מצא חן בעיניו בית אבי ויהי יוצא ובא אצלנו כבן בית, כי דבקה נפשו באחי אשר היה בן גילו וכמוהו יפה תואר להלל ומלא כשרונות טובים ואוהב שמחה ותענוגות בני הנעורים; ויהיו מתעלסים יחדיו ומבלים בנעימים שעותיהם הפנויות, וארח לאָפרעדאָ עם אחי לחברה בצאתו השׂדה לצוד ציִד, בלכתו לתיאטראות ולקרקסיאות ובכל המקומות אשר התהלך שם. אני אז כבת חמש עשׂרה שנה, מבקרת בבית ספר ושוקדת בביתי על למודי לנגן בפה וביד ולמשוח בששר; ויהי לאפרעדא אוהב להשתעשע גם אתי לעזרני במלאכתי, כי כילד איטליא היה לאפרעדא יודע נגן וצייר מהיר.

בימים ההמה הקרה אלהים לפני לאפרעדא להראות לאבי ולביתו אות אהבה רבה וחסד של אמת. בחורף שנת 1852 ביום השני לירח דצמבר, כאשר ידעת, הפך נפּוליון משורש את ממשלת העם בצרפת וישׂם כתר מלכות בראשו, ואת קריאי העם אשר ירא מפניהם פן יהיו לשׂטן לו על דרכו תפשׂ ויושיבם בכּלא. הסכּנה הזאת היתה מרחפת גם על פני אבי ולאפרעדא, אשר ידע את כל אשר נעשׂה, קדם את פני הרעה ויגלה את אוזן אבי ויסתּירהו מפני מרגלי נפּוליון בבית מלאכוּת מלך ניאפּול מלכּו ויבקשוהו ולא נמצא. כשבת נפּוליון על כסאו והמלוכה נכונה בידו שלח את כל קריאי העם הראשונים לביתם ויבחרו קריאים חדשים; אז התפּטר גם אבי מפקודתו ולא שמע לקול אנשי עירו אשר אמרו לבחור בו שנית, כי בעת ההיא החל אבי להתחלות וכשל כוחו לעבוד עבודה בבית המחוקקים ויאמר לעשׂות רק לביתו. בחורף שנת 1853 שלח אבי את אחי לעמוד בראש עסקיו ובית מרכּוּלתו בבארדא, כי לא נחה דעתו במפעלות הבא בכוחו ובמנהגו, ובראשית ימי הקיץ הלך אבי בעצמו לראות את בתי מרכּוּלתו, את כרמיו ויוגביו בבארדא, ואחר אמר ללכת לרחוץ בים ולהרפא. ויהי כבואו לבארדא ויבוא גם השׂטן וישלח מדוֹן בין אבי ובין בנו יחידו, כי לרגלי המחלה אשר גברה על אבי נשפּכה מררתו ויהי נוח לכעוס וזועם בכל יום. ויהי היום, כאר לא נחה דעת אבי באחת מפּעולות אחי, עלתה חמתו עד להשחית וברגע זעמו פרץ חוק וירם ידו בבנו. ואחי לא יכול לשׂאת את החרפּה הזאת, כי נודע הדבר כי הכלימו אביו, ויעזוב את ביתו ואת מולדתו וילך לו אל ארץ אחרת מפני אביו, וכאשר יצא לא יסף שוב אלינו עוד… לא ארכו הימים וינחם אבי על הרעה אשר עשׂה לבנו יחידו ויתעצב אל לבּו; ויאמר להשלים את בנו ולהשיבו אליו, אבל לא ידע מקומו ואנה הוא בא ויבקשהו ולא נמצא. שלש שנים עדר אבי האומלל בכל כוחו למצוא את בנו האובד ולהשיב את נדחוֹ ולא עלתה בידו. אין גוי ואין ממלכה אשר לא שלח אבי את דברו שמה לבקש את בנו, וגם לאפרעדא היה בעזרו על ידי צירי מלכּו אשר בכל עיר ועיר – ולא מצאוהו. רק שמוּעה שמענו כי שׂם אחי את פּניו לאמריקא ואחרי אשר בימים ההם טבעו ספינות רבות בים בלכתן לאמריקא, אמרנו אך טבוֹע טבע אחי בים, ונתאבּל עליו כהתאבּל על המת. דבר עצב זה דכּא לארץ חית אבי, כי מוסר כליותיו היה אכזרי וחרפה שברה לבּו – ויאָנש. ובעוד אנחנו מבכּים את אבדן אחינו ראינו עין בעין כי נכון לנו משנה שברון, כי חרוצים ימי אבי על הארץ ומספּר חדשיו חוּצצו.

ואף כי בימים ההמה שבת משׂושׂ ביתנו ולא היו אצלנו עוד ימי משתה ושׂמחה ונשפי חשק, בכל זאת לא מנע לאפרעדא את רגליו ויהי יוצא ובא בביתנו כאשר בתחלה, ויהי הוגה עמי בספרים ובמעשׂי ידי ישׂוחח תמיד; ומרוב שׂיחו עמי במשך שתים שלוֹש שנים דבקה נפשו אחרי ויאהבני וגם נפשי נקשרה בנפשו. ויהי בגלות לאפרעדא לי את לבו ואֵעתר לו להיות לו לאשה, וַנשבע איש לרעהו אהבת אוֹמן וַנשמור הדבר בלבנו עד עת קץ, כי אמרנו אך יחזק אבי והוקל מעליו חליוֹ ונגלה לו את סוד לבנו. ואני אז בשנת 1856 כבת תשע עשׂרה ועתּי עת דודים.

בעיניך אולי יִפּלא, אדוני, שׂמה המספּרת פניה אלי, בספּרי לך לתוּמי כי אהבתי בן אל נכר ואֵאוֹת להיות לו לאשה. פה בארץ הזאת הוא מן הנמנעות, כן מפּאת חוּמרי דת הרבּנים העומדת בכל תקפּה וכן מפּאת דתי המלך האוסרים נשׂואי תערוּבות; אבל בארצנו ארץ צרפת אין זה דבר יקר ומעשׂים בכל יום.

אולם תקוָתנו כי יחי אבי מחליוֹ ושב ורפא לו לא באה ולא נהיתה, למגנת לבנו. בקיץ שנת 1857 הלך אבי בדרך כל הארץ ונשאֵר אני ואמי מאבי ומאחי. כעבוֹר ימי בכיתנו גליתי לאמי את סוד לבי כי אהבתי את לאפרעדא ואחריו אלך. ואמי בעין חדה, עין אֵם אוהבת, ראתה ללבּותינו ותּבן לרעֵנוּ מרחוק, ובבואי לפניה ואשפּוך את נפשי בחיקה לא הכבּידה את לבּה ולא גדרה הדרך בעדנו, אף כי היתה בת רבּנים ובאבותיה קדושי ישׂראל תתהלל, כי ידעה כי עזה כמות אהבתנו ונהרות לא ישטפוה: “בתי, בת עיני, אמרה לי אֵם אחת מני אלף זאת, נפשך יודעת מאד את המכשול אשר לפניך. בינך ובין מחוז חפצך הר גבוה ותלוּל וראשו בשמים. אבל אם אַתּ בחנת לבּך ומצאת אותו נאמן ונכון בחפצך זה, ואם נפש לאפרעדא, אדם אחד מאלף זה, רצתה בך, לא אכזרית אני כי אתיצב לפניכם, כי מה ההר הגדול לפני אהבתי אותך, מחמל עיני ומשׂא נפשי, פליטת כל חמוּדי!? ורק באחת אֵאוֹת לכם: אם תבטיחוני כי לא תחליף מרים בתי ולא תמיר את דת אבותיה לעולם. השבעו לי על הדבר הזה”. הבטחנו לאמנו לחיות איש בשם אלהיו; ונשבע לה על הדבר. “כי עתה ברך אברככם, ילדי, הנאהבים והנעימים, וכל ימי אתפּלל בעדכם כי גם ה' לא יחשוב לכם עווֹן, כי אֵל רחום הוא וחפץ בטובת בחיריו ובאשרם, “ודבק באשתו” נאמר מראש מקדמי הדורות, עד לא נפרדו הגויים ונתּנו התורות”.

בעבוֹר שנת אֵבל אבי, בשנת 1858, הייתי אשה לבחיר לבי, ואמי הואילה לשבת שארית ימיה אתנו. כשנה תמימה ישבנו בפאריז, ואחר נשׂואינו העלה המלך את אישי מעלה אחת בפקודתו וישׂימהו למזכּיר ראשון במלאכוּת. אבל לא ארכו ימי שלוָתנו; כי לרגלי המלחמה בשנת 1859 נשבּרה זרוע הממלכות השפלוֹת אשר היו באיטליא ואיטליא היתה לממלכה אחת גדולה, אז בא הקץ גם למלכות ינאפּול ותכּחד מן הארץ, וילך מלכּה בגולה הוא ושׂריו יחדיו. גם אישי הלך לו מארצו וממולדתו ויבוא עד הלום לפטרבורג ויכּנס תחת כנפי הקיסר לעבוד עבודתו בצבא. כארבע עשׂרה שנה אנחנו יושבים בזה ואישי עשׂה חיִל והצליח ויעלה למעלת שׂר-הצבא אשר הקיסר נשען על ידו…

– האם הוא לאפרעדא המצבּיא את גדוד הרוכבים לשומרי ראש הקיסר?

– כן הוא, אדוני. לאפרעדא שׂר הרוכבים הוא אישי ואני אשתו. והנה בארץ מולדתנו באיטליא ובצרפת אין דורש ואין מבקש ואין שואל לאיש, אֵי מזה עם אתה ואת מי מהאלהים אתה ירא. אבל בבואנו הלום ובהחל אישי לעלות במעלות אשר עלה גמרנו אומר להסתּיר בסוד סודות את מקור מחצבתי. ומה גם עתה בהיות אישי מרואי פני הקיסר ולנו מהלכים בהיכלו בכל חג ומועד ובכל ימי מלכּנו; בהיות לנו ארבעה ילדים מגוּדלים עם ילדי רבּי המלך ואצילי המדינה, מהם בתי הבכירה בת שלש עשׂרה בבית החנוּך לאצילי העם, והשני נער בן עשתי עשׂרה בבית החנוּך לנערי המלך משרתיו, ודעת לנבון כמוך נקל מה יקר ונכבד בעיני הדבר לבלי יוָדע לאיש אֵי מזה עם אני, לבלי יוָדע לילדי האוּמללים כי… חפרה אמם הובישה הורתם…

לדברים האלו לא יכלה קשת-הרוח להתאפּק ותתן את קולה בבכי; ואני הייתי כאיש נדהם בראותי את צרת נפש יקרה כזאת ומבלי משׂים נשרו דמעות מריסי עיני, כי נמס לבי בקרבי ויהי למים.

– בטוחה אני בך, הוסיפה האשה כמצטדקת לפני, כי לא תשׂים אשם נפשי על דברי אלה. בין תבין כי לא את דעתי חויתי לך ולא אני אֵבוֹש ואכּלם במקור מחצבתי, אבל הלא לא אוּכל להלוך נגד החיים ולהמיט מוסדות דעת הקהל אף אם נבנו חַיִץ והִטוֹח בתפל.

– על לב מי מבּעלי דעה יעלה להאשימך בזה, אשה כבוּדה!? נמלטו מפּי דברים מן הלב. לא בבנינו ובבנותינו ולא באבותיהם המולידים אותם האשם כי יבוֹשוּ ממקורם – ממקור ישׂראל, כי אם באלה אשר נתנו את יעקב דראון לכל בשׂר וישׂימו את שמו לשמצה ולקלסה לכל העמים. הלא לא בושתּ ולא נכלמתּ לעיני העמים והשׂרים ולא נכלמו ילדיך בך לוּ היתה אמך חתּית ואביך אמורי! האם בּוֹש פוּשקין בהיותו יוצא ירך כּוּשי מקנת כסף, או אם נסגרו דלתות חצר הקיסר פּטר לפני הכּוּשי הזה? ובבני ישׂראל רבצה האָלה הזאת האוכלת בכל פה בשׂר בנינו ובנותינו! אהה, גם לא כבני כושיים אתם לי, בני ישׂראל!!

דברי אלה הניחו את רוחה ותבליג ותאמר: מי ימוד את שבר ביתי ואסון ילדי לוּ נודע כי מזרע היהודים המה! ועל כן כל ימינו היינו עמלים להסתיר הדבר ובחסד האל נשאר הדבר כמוּס וחתוּם ולא נודע לאיש. – בחורף העבר חלתה אמי, אר גרה בביתי כל ימי שבתנו בזה, את חָליה אשר מתה בו. ויהי כי קרבו ימיה למו|ּת ותקראני אליה ותוציא כל איש מעליה ותאמר אלי: בתי היקרה! אתּ ידעתּ את סודנו – סוד ביתנו. זה לי ארבע עשׂרה שנה אני בביתך לא גליתיו לאיש, כי ידעתי כי בנפשך ובנפש ילדיך הוא. ועתה הנה אנכי מתה. עוד זאת אעשׂה לך: הנני נותנת לך רשות לקברני בקברות הנוצרים מבני אמונת אישך, למען ירד סודנו זה עמדי קבר. ואלהי אבותי אל רחום וחנון הוא ידע כי מאהבתי אותך ואת זרעך מיאשת אני את לבּי מלהקבר בקברות ישׂראל ופקוד יפקוד את נשמתי באשר היא שם לצרור אותה אתו בצרור החיים. רק אחת אבקשך, בתי, אותה הבטיחיני: אחרי מותי לכי נא אל בני אמונתי היושבים בעיר הזאת ופגעי בם להתפּלל בעד נשמתי בבית-תפלתם…

פה שב קול הדוברת ויפּסק רגע אחד ועיניה זלגו דמעות כטל אורות; ותוסיף ותאמר: נשבּעתי לאמי ואקימה לשמור פקודתה האחרונה. ימים אחדים אחרי הקברה נתתי את לבּי לחפּשׂ ולתוּר אחרי היהודים בעיר הזאת. קשה עלי הדבר כקריעת ים סוּף ואפחד תמיד כל היום פן יִגָלה על ידי זה סודי. ידוֹע ידעתי בקירוּב את הרחובות אשר בני ישׂראל גרים שם, וימים רבים הייתי מתהלכת ברחובות ההמה הלוך ושוב כהולכת לשׂוּח לרוח היום. וכך הייתי עושׂה: מביתי ברחוב “רבי רבבות” הייתי יוצאת במרכּבה ועל יד “גשר התכלת” צויתי על רכּבי ועל משרתי לחכּות לי, באמרי: אלכה לי עד כה ברגלי ואשוּבה אליכם. ימים רבים שטתי בחוצות העיר בצפּיָתי לפגוש באיש יהודי ולשאול את פיו למי מכּם אשׂים פני בבקשתי, יש יום אשר היה עמלי לריק ולא פגשתי באיש, ויש אשר ראיתי אנשים עברים ולא מצאתי את לבבי מאמין בהם לפנות אליהם, כי יראתי פן אֶכּשל בבני אדם שאינם מהוגנים. זה לי עשׂרה ימים פגעתי בחנות קטנה ובה ערוכות מצות למכור ואיש זקן ומראהו כאיש תם וישר יושב ומשבּיר להמון קונים העוטרים אליו. שמרתי הדבר בלבי ואשוּב שלשום אל החנות וארא את הזקן יושב לבדו ואיש אין אתו; וארד אל החנות כמו לקנות לי לחם לבן ואשאל את הזקן כמסחת לפי תוּמי, אם יהודים רבים גרים בזה ואם יש להם בית-הכנסת ומי העומד בראשו? ויגיד לי האיש על פי דברי אלה כי אתה הוא המוציא והמביא את עניני הקהלה וכי איש משׂכּיל ונאמן רוח אתה; אף הגיד לי את מקום שבתך. הנה רואה אנכי כי הצליח אלהים דרכּי וזכוּת אמי מסיעתני וכי אתה הוא האיש אשר בקשתי, ואתה בּין תבין את אשר לפני ותעזרני למלאות נדרי אשר נדרתי לאמי בצאת נפשה.

המספּרת עמדה ולא דבּרה עוד, אבל אזני לא מלאו משמוע.

– אודך ביושר לבב, גברתי, על אמונתך בי; ויהי לבך נכון בטוח כי לא אַשלה את נפשך וחפצך אשלים. וצר לי כי אנוסה אַת לסתום ולחתום הדבר, כי לוּ עמדו בסודך ושמעו את דבריך כל ישרי לב בישׂראל ונתנו כבוד ועוז לזכר אשת החיל ואֵם העדינה הזאת, אשר על ערשׂ מותה עד נשימתה האחרונה לא שכחה מרחם בת-בטנה, לא נטשה מידה את דגלה עליה אהבה. ככה יגלום פניו בדגלו וימות הגבור במלחמה!

כדורי אש התמלטו מעיניה ונחת רוח רחפה על פניה היפות, בשמעה אותי משבּח ומפאר פעולת אמה, ותאר את פניה אלי ותאמר: ולמען תדע עד תכליתו את יקר נפש האשה הדגולה הזאת ואת גודל אהבתה אלי ואומץ רוחה, אשמיעך גם את אשר עשׂתה במצאה את בנה האובד…

– האם נמצא אחיך, בנה האובד? איפה ומתי? הגידי נא, ספּרי! נכנסתי לתוך דבריה ולא יכולתי להתאפּק.

– מצוֹא מצאה אמי את בנה האובד על פי מקרה ובכל זאת נשאר אובד לה כל הימים. מצאתהו – בעיר הזאת.

– בעיר הזאת?

– כן הוא, בעיר הזאת. וגם בזה תראה את גבוּרת נפש אמי ועזוּז אהבתה אלי. הסכּת ושמע: לפני שנים שלש יצאה אמי יום אחד לשׂוּח בעיר ותעבור ב“רחוב-הים הגדול”, ויהי בהתבּוננה לתוּמה על שלטי החנויות ובתי המרכּולת ותרא חנות חדשה נפתחה מקרוב ועל שלטיה כתוב הדר בכתב צרפת שם… משפחת אבי. ראתה ותרגז תחתיה, כי שם זה יקר בארץ הזאת ואין כמוהו נפרץ. ותאמר בלבה: אסורה נא ואראה מי הוא זה אשר השכּין את שמו בבית הזה. ועתה שער נא בנפשך את הפחד אשר קרָאה פתאום, בהכּירה בפני האיש העומד בראש העומדים אל השולחן למכור – את בנה האובד לה לפני חמש עשׂרה שנה. רגע אחד נכמרו רחמיה לבנה ותאמר להתוַדע אליו ולפּול על צוָאריו, אבל פתאום עלה זכרוני וזכרון ביתי לפניה ותמשול ברוחה ותשקול במאזני בינתה את תוצאות הדבר ומה יגיע מזה לשני ילדיה, לבנה ולבתה; לוֹ – שׂמחת רגע, ולה ולילדיה חרפּת עולם לא תשָכח. ותכבּוש רחמיה לבנה ותתאפּק ותצא, ולא הכּירה אחי לכל הנצבים עליו ביום ההוא, והיא לא דבּרה דבר למען לא ישמע קולה אליו. שלש שנים ישבה אמיצת הלב בקרבת בנה האובד לה והמון מעיה ורחמיה התאפּקו ולא התוַדעה אליו עד יום מותה; ורק חוק שׂמה לה לבוא מעת לעת ומפּקידה לפקידה לבית מרכּולתו לקנות דבר ולהסתּכּל רגע אחד בפניו. ובבואה תתכס בצעיף ותתעלף ותדבּר בלשון רוסיא אל הנער הרוסי העומד לשרת לפניו; והוא לא ידעה ולא הכּירה. וגם לי לא גלתה רז זה עד אשר ראתה כי לא תרד מן המטה אשר עלתה עליה.

– אבל אחרי כל אלה הלא עתה חוב קדוש הוא להודיעו כי מתה אמו למען יתפּלל בעדה, התמלטו מפי מלים.

– אַל נא, אדוני, ענתה באנחה חרישית, אחי האובד אובד הוא לנו אף כי מצאנוהו. האחת – כי אמי לפני מותה יעצתני ובקשתני לבלי אתוַדע לאחי ולבלי אציג כּף רגלי על בית מרכּוּלתו, מיראתה פן יבוּלע לי בהתגלות הדבר; ועוד זאת, כי אמי בשכבר הימים שלחה בסתר לדרוש ברשימות יושבי העיר אחרי בעל החנות החדשה לדעת מתי ומאין הוא בא, למען תדע כי לא תשגה במשפּטה כי בנה הוא, ויביאו לה רשימה כי מיכאל לאמורעט בעל החנות ברחוב-הים הגדול זה שבתו בפטרבורג מעט והוא בא הלום מהאמבורג והוא בן אמונה – קתולית…

– לאמורעט? קראתי בקול גדול, אבל לאמורעט המוכר כלי זהב וכסף ואבנים טובים ברחוב-הים הגדול – איש יהודי הוא! ויש לו מקום בבית-כנסתנו והוא בא להתפּלל שמה אחת בשנה ביום הכפּורים…

– מה אדוני מדבּר? קראה גם היא בקול ותקפּוץ ממושבה ותבּט בי בעינים מפיקות תמהון לבב וידיה תבּהלנה. איש יהודי הוא? והלא הרשימה… אולי טעית ושנית השם?

– הרשימות השוא ידבּרו, עניתי לה בנפש שקטה; שובי, גברתי, למנוּחָיכי ושבי לכסאך. לא טעיתי ולא שניתי את השם, כי ידעתי את אחיך פנים בפנים וגם ידעתי מעט מתולדות חייו אשר ספּר לי מפּיו – הוספתי לספּר באזני האשה המשתוממת – ואוּכל לספּרן גם לך בקצרה, למען תראי ונוכחת כי לא אחליף ולא אמיר איש באיש. בעזבו את ארצו ארץ מולדתו בא באניה אשר הלכה לסבב את הארץ. שלש שנים תמימות סבב את כדור הארץ – ובגלל הדבר הזה, כפי הנראה, לא מצאוהו תּרי אביך אשר בקשוהו בכל הערים – אחרי כן מצא לו מנוח בבית אחד מגדולי הסוחרים במילבּוֹרן אשר באוסטראליען, ויעשׂ חיל ויבוא ארצה אשכּנז ויעשׂ לו בית בהאמבורג וישב שם שנים אחדות; ובשנת 1871 חרה לו על בני אשכנז על אשר ירשו בחרב את ארץ מולדתו וַתֵּקע נפשו מהם ומהמונם ויעזוב את ארצם ויבוא עד הלום. ואף אמנם ידעתי כי בכתבי הפקודים לגרי העיר רשום הוא בכתב שקר כי נוצרי קתולי הוא, יען – כי אין ליהודים המשפּט להאחז ולגור בעיר הזאת. אבל באמת יהודי הוא בכל לבבו ובכל נפשו, נאמן בברית אלהיו וקיים באמונתו.

– אמי, אמי העלובה! קראה האשה בעצבון רוח, לוּ ידעתּ את זאת לפני מותך כי עתה היה לך מעט צרי למכּת לבבך האנוּשה ביום אחרון.

– ועתה, גברתי, אמרתי, אין לך ללכת אחרי זרים; מלאי נא את ידי ואודיעה לאחיך את אשר קרה וכי מתה אמו, ויתפּלל בעתה הוא ואל יתפּללו בעדה זרים.

רגע אחד ישבה עלוּבת הנפש דומם ותשת עצות בנפשה ואחר נעוֹרה כאיש אשר יעוֹר משנתו ותאמר: לא, אדוני, לא טובה עצתך. הלא סוף סוף לעין רואים לא יחָשב על קהל ישׂראל ואם יבוא יום יום לבית-הכנסת ונגלָה סודו ויבוּלע לו. אנוּס הוא ואוֹנס רחמנא פּטריה: על כן הנח לו ורצון אמי יעשׂה. יתפּללו בעד נשמתה בבית-כנסתכם כאשר אמרתי, ואני – אני אבקש לי תחבולה להתוַדע לאחי, כי הלא עצמי ובשׂרי הוא ואין לי זולתו תחת שמי ה'; ואמי גם היא לוּ ידעה על אודותיו את אשר הודעתני, כי אז לא אסרה עלי את האִסר הזה. ועתה הואילה נא, אדוני, והגידה לי כמה לי לשקול על ידך?

– בעד הזכּרת נשמות שׂכר קבוע בבית כנסתנו – חמשה רוּ“כ לשנה, ושׂכר האיש, אשר יאמר קדיש לפי ראות עיניך, מעשׂרים וחמשה עד חמשים רוּ”כ בעד כל השנה.

– ותוּ לא? אמרה בשׂחוק קל, ואני דמיתי כי ממון קורח תדרשו מאתי. על כן אפוא זאת נעשׂה: הא לך מאה רוּ“כ במזומנים ונתת חמשים להמתפּלל והחמשים הנותרים תחלק לעניים כאשר יישר בעיניך; והא לך עוד שטר בן מאה רו”כ הנושׂא פרי חמשה לשנה, אותו תשׂים באוצר בית-הכנסת והיה פריוֹ לשלם בעד הזכּרת הנשמה שנה שנה. ועתה כתוֹב נא אתך את שם המנוֹחה ככל הנדרש לענינך.

– ומה היה שמה? שאלתי.

– טהערעזע!

– ושם אביה?

– שמואל!

– ושם משפּחתה הלא לאמורעט?

– לא אחפוץ כי יזכירו שם זה בפומבי של רבים בבית-הכנסת, אמרה האשה אשר עיניה בראשה, פן יבוּלע על ידי זה לאחי. כתוֹב נא את שם משפּחת אביה “לאמפרונטי!”

– “לאמפרונטי!” אמרתי מדי כתבי בספר זכרון לפני, הלא הוא שם רבנים ידועים מעיר פיראַראַ באיטליא.

– הוא הדבר אשר אמרתי כי בת רבנים היא, אמרה הנדבּרת בי בקוּמה ממושבה ותושט לי ידה. ועתה היה שלום! ברכתי נתונה לך, על כי קדמתני בסבר פנים יפות ועוד הפעם אזכּירך את אשר העידותי בך בראשית דברי, כי כבוד ביתי הסתּר דבר, וכל הימים אשר אני וזרעי נשב בארץ לא יגוּנב לאיש דבר מכל אשר דבּרנו. הבה לי ידך על הדבר הזה!

– הרגעי והשקיטי, גברתי, אמרתי בהחזיקי ידי בה. לכי לשלום! אלהים עֵד בינינו!

ממחרת היום ההוא החלו להתפּלל בבית-הכנסת קדיש יתום ונרשם בספר הזכרונות שם האשה: תרצה בת ר' שמואל לאמפרונטי, ואיש לא ידע מי היא ואיזה היא עד היום הזה.

כשבועים ימים אחרי כן נמצא כתוב בכל כתבי-העתים מודעה רבה כזאת:

"בית ממכּר כלי כסף וכלי זהב ראמות וגביש אשר ברחוב

"הים הגדול נו' 164 יסגר בקרוב בעזוֹב בעליו את העיר;

"ועל כן במשך חודש ימים ימכרו החפצים הנמצאים שם

“במחיר זול, פחות רביע מן המקח הקצוב. כל הקודם זכה!”

ביום שני לחג שבועות שחל ממחרת השבת תמהו המתפּללים לראות כי בא לאמורעט לבית-הכנסת, אשר היה בא רק אחת בשנה, ובהעלות החזן ומשורריו את זכרון האשה “תרצה בת הרב ר' שמואל לאמפרונטי” הרכּין ראשו וזלגו עיניו דמעות וימחן במטפּחתו. אחר התפלה עמד על פני הבימה ויקרא קדיש יתום בלחש ובצאתו עבר על פני ויושט לי ידו באהבה מבלי דבּר דבר.

ממחרת היום קבלתי ארגז חבוּש ומכתב קטן כתוב בו כדברים האלה:

"אדון נכבד! אתה האחד היודע את סוד ביתנו והאחד תהיה.

"אחותי התוַדעה אלי. הכל גלוי וידוע לפני. הנני עוזב את

"הארץ הזאת לעולם. מנורת כסף אנכי שולח בזה קרבּן

"מנחה לבית-תפלתכם; בה יהיה נר דלוּק בכל שנה ושנה

"ביום הידוע לך. והחותם המוּנח זה מנחת זכּרון היא לך.

“קבּלהו ברצון ופקדנו לטוב”.

הבינותי כי בחר בחותם להביא לי תשוּרה בדרך רמז לאמר: חתוֹם הדברים! והחותם אבן ישפּה יקרה מאד מהוּקצעה מעשׂה חרש חכם ומפוּתחים עליו פּתּוּחי שמי בראשי-תבות. ולגודל יקרתו בעיני הנה הוא עומד על שולחני תמיד ולא יִזח מנגד עיני.

את פני האשה לא יספתי לראות ואת שמע אחיה לא שמעתי עוד עד היום; רק את שם משפּחת אישה קראתי פעמים בכתבי-העתים. הפּעם האחת בבוא הלום בשנת 1876 הומבּערט מלך איטליא נמצא כתוב כי לעמוד לימין האורח ההגון הזה כל ימי שבתו בפטרבורג נמנע – השׂר לאפרעדא; ובאחרית ימי הקיץ 1877 בהיות המלחמה בתוגרמה, קראתי את שם שׂר הצבא לאפרעדא בין הנפצעים אשר נפצעו פצעים אנוּשים לפני פלעוונא. וכאשר דרשתי כעבור שנה בבית הפקודים לגרי העיר נתנו לי רשימה כזאת “מרים לאפרעדא אלמנת שׂר צבא, לא תגור עוד בפטרבורג, כי הלכה לגור בארץ אחרת”.

אז אמרתי: אשה גדולה! נקי אנכי משבועתך אשר השבעתּני; הבה אפוא אציבה לך ציוּן בכתב ישׂראל ולא יכּרת זכרך מקרב עמך!

(סִפּור עד ראיה)

א

נחלקו חכמי ישׂראל עם חכמי אומות העולם: אדם הראשון מי היה? רב יהודה אומר אדם הראשון צדוֹקי היה, רבי יצחק אומר מושך בערלתו היה, רב נחמן אומר כופר בעיקר היה ¹– ודאַרוין אומר אדה"ר קוף היה, ולא עוד אלא שאנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות – קופים בפני אדם אנחנו; ובנות ישראל מעיר דריבישאָק מסייעות לדאַרוין, לפי שכּוּלן דומות לקופים. והנה באמרי שנשי דריבישאָק דומות לקופים אין כוָנתי שקלסתר פניהן דומה לפני קופים; הס מלהזכּיר! בנות ישׂראל בדריבישאָק יפות הן, ואף על פי שבכל ימות השבוע עניוּתן מנַוַלתן, ומעוֹני ומרוב עבודה פניהן מוּשחרות כשוּלי קדרה, הבתולות שׂערותיהן קלוּטות וסבוּכות, הבּעולות הפּאוֹת הנכריות שעל פּדחתן מכוּרכּמות ומכוּסות נוֹצה דקה ככפוֹר דק מחוּספּס, ושוּלי בגדיהן מלאים רפש וטיט כמגדי מבחר השדכנים, אבל צאו וראו בבנות דריבישאָק ביום מועד ושבת בשעה שהן יוצאות רעוּלות כערביות ופרוּפות כמדיות! מי שלא ראה בנות דריבישאָק בבגדי שבת לא ראה אשה יפת תואר מימיו! – לא בקלסתר פניהן דומות בנות דריבישאָק לקוֹפים כי אם בתכונת נפשן, – שאוהבות הן כקופים לחקות מעשׂיהם של אחרים, מה הנה רואות אחרים עושׂים תמהרנה לעשׂות כמוהם. בתו של חיים הסנדלר ראתה שבּתּוֹ של ר' חיים הגביר יוצאת בקטלא ובעיר של זהב, עגילים באזניה וצמידים על ידיה, ותמהר אל צורף הזהב ותעשׂ לה גם היא תכשיטין בדמותם כצלמם מנחושת מוּצהב לסמוֹת עין הרואים. לאה אֵם הבנים ראתה כי שכנתה וגרת ביתה רחל העקרה עוסקת בגמילות-חסדים ועושׂה צדקה בכל עת, מבקרת חולים ומקבּרת מתים, מכנסת כלות לחוּפּה ומחזרת על הפּתחים וקובצת על יד לפרנס בחוּרים עניים לומדי תורה, ותמהר ותעזוב גם היא את שבעת ילדיה הצאצאים והצפיעות ותצא פרוּפה ורעוּלה וסודר עשׂוּי כעין כיס בידה לאסוף נדבות לבעל-הבית הגוּן שירד מנכסיו. גנענדיל החנוָנית ראתה את אביגיל אשת חוכר מכס הבשׂר קוראת בכתבי-העתים, ומהר ראינוה גם אותה שחרית וערבית יושבת על פתח חנותה ובידה גליון גדול של כתבי-העתים העומד לצוּר על פי צלוחית ולכרוך בו ליטרא של חמאה, ומעיינת בו בשׂום שׂכל אף על פי שמעוֹדה לא ידעה קרוֹא והיא מחזקת את העלה כשוֹפר מהוּפּך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. לפני אֵידיהן עברה דרך דריבישאָק עלמה צרפתית, לדעת קצת אוֹמנת הילדים ולדעת קצת פילגש בבית אחד “הפּריצים”, כלומר בעלי-הנכסים אשר במחוז ההוא, ותראינה בנות דריבישאָק את הצרפתית לובשת פתיגיל רחב לא מוּצק תחתיה, וחשוּקיה וחשוּריה כאשר יהיה האופן, וירכה כירכה של רחב, וסרח העודף כאַמתיִם על פני הארץ, ותקנאנה בנות דריבישאָק בירך הצרפתית, ובבוא הפסח יצאו גם הן כבוּנוֹת, מלאות ובריאוֹת כשבע הפרות הראשונות ובשוּליהן מנקות את רחובות העיר; וליום הכּניסה בעת הקציר באה העיירה אשת האשכנזי מחזיק בית הרחַיִם ועליה מעיל צר וקצר, ולא עבר ירח ימים ותֵּראינה בנות דריבּישאָק יוצאות שחוּזוֹת דקוֹת ורקוֹת בשׂר כשבע הפרות האחרונות.

מימים רבים נשתּרבּב בין נשי דריבישאָק המנהג לטמוֹן חמין לשבת – תבשיל של כרעי בהמה דקה. וזה מעשׂה הכּרעיִם: מביאין רגל של עגל או של גדי רך ומהבהבין אותה ומגרדין השׂיער שעליה ומרסקין את הקרסוֹליִם ופוצעים את עצם הקבּוֹרת ומוציאים את מוחה ונותנים עם הבשׂר המדוּלדל ועם הסחוּסים באִלפּס ומתבלין אותן בעלי שוּם ועלי בצלים ונותנין אותן לתנור שמוסיף הבל ומניחין עד שיצטמקו יפה ומוציאים אותן כשהם רותחין ועושׂים מהם מקפּה, דמתחזי כאִדותא דכרום-ימא, ואוכלין אותו לפרפּרת הפּת בסעודת שחרית כשהוא חם וניגר, או בסעודה שלישית ובסעודתו של ר' חדקא צוֹנן וקפוּי כקרח. – מי הביא את התבשיל הזה ראשונה לדריבּישאָק? בזה הדעות מחוּלקות. יש אומרים, שהמגיד מקעלם לִמד את בני דריבישאָק על מעשׂה המקפה, שפעם אחת אִקלע המגיד מקעלם לדריבישאָק לשבת פּרשת תולדות ודרש בבית המדרש מעין הפּרשה, וכשהגיע לפסוּק “ותעשׂ אמו מטעמים” צייר להם בכל פרטיהם ודקדוקיהם את המטעמים שעשׂתה רבקה, שלא היו אלא תבשיל זה שנעשׂה מן הכּרעים הממוּחיים של גדיי העזים מתוּבלים בשוּמים ובבצלים, ובשביל כך כיון שנכנס יעקב אצל אביו הרגיש בו מיד שנכנס עמו ריח גן-עדן. ובשעת דרשתו התפּעל המגיד כל כך עד שמרוב מתיקות כמעט אחזוֹ בולמוס ולא נחה דעתו עליו עד שהביאו לו דלי מים ושתה אותו על העמוד בבת אחת. ומאותו היום והלאה התחילו נשי דריבישאָק לטמוֹן רגל של גדי עזים בחמין לשבת. ואחרים אומרים שלא כך היה מעשׂה, אלא מעשׂה בחסיד אחד שהיה זהיר במצות אכילת שוּם בערבי שבּתות שבא לדריבּישאָק לפקוד את עדרו ולקחת כופר פדיון נפשם בפקוֹד אותם, ונזדמן לפונדק אחד שבּעל הבית היה חשׂוּך בנים וכשבּאה הפוּנדקית לפניו לבקש ממנו פרי בטן צוָה אותה להכין לו תבשיל של שוּם זה, ובשעה שהיה מיסב עמהם אל השולחן ומזמר הזמר “אתקינו סעודתא” פירש להם סוד “חקל תפּוחין” וסוד “כּתּיש כּתּישין” וגלה להם גם רז זה איך מכינין מרגל עגל מעדני מלך אלה שהיו חביבין עליו ביותר. לפי המקוּבּל, נשמעה לו הפּונדקית והכינה לו תבשיל כזה של רגל עגל והושיטה את הרגל ובשׂכר זה נפקדה, ולתקופת הימים היתה חובקת בן. וכיון שראו נשי דריבישאָק את הפּונדקית טומנת בחמין כף רגל עגל מהרו לעשׂות כמוֹתה וכך נתפּשט המנהג ביניהן. יהיה איך שיהיה, ועתה המנהג הזה פשוט בדריבישאָק ונעשׂה כדין תורה ואין בית בכל העיר אשר לא יטמנו שם תבשיל זה בחמין לשבּת. כל איש מוקיר שבּת – ומי איננו מוקיר שבּת בדריבישאָק? – וכל אשה שלא כלתה לה פרוטה מן הכיס ועבוֹט מן הבית תקח לה כרעים במכסת נפשות. עשירי העיר מעלין מתּבשיל זה על שולחנם כמאכל בן דרוסאי, ואפילו עני שבישׂראל לא יפחות לו מכּדי לגימא, ויש אשר ארבע או חמש נפשות נמנות על כף רגל אחת ואָפוּ אותה בתנור אחד ובאִלפּס אחד ובסעודת שחרית יחלקו ביניהן לגוּלגלוֹתם לאיש איש ככוֹתבת הגסה או עצם כשׂעוֹרה.

ובכוח הנטיה למעשׂה קופים החזקה עליהם נשתּרבּב ונשתּרש המנהג הזה כפוליפוס אצל הדריבישאָקים עד שנעשׂה להם להרגל ולטבע שני. כל השומע יצחק באמוֹר לו כי התבשיל של רגל עגל היה לבני דריבישאָק לאנך בקרב ביתם, לפלס ומאזני משקל על כל דרכיהם ולקנה-המדה, אשר בו מדדו פעולתם אל חיקם ואל חיק אחרים. כעל יתד במקום נאמן תלו בו לפעמים גם את כבודם וכבוד ביתם ואת טובת בניהם ובנותיהם. כמה קרובים נתרחקו וכמה רחוקים נתקרבו, כמה בריתות נכרתו וכמה הוּפרו ונתבטלו רק בשביל התבשיל הזה. על פי מספר כּרעי הרגל שפלוני ופלוני טומן לו לשבת העריכו את עשרו ואת הון ביתו ונתנו או חדלוּ לתת לו בהקפה ובהלוָאה. ראובן לוקח ארבּע כּרעים – גביר גדול הוא; שמעון לקח רק רגל אחת – בוַדאי עתיד הוא בקרוב לפשוט את הרגל. יהודה גרש את אשתו לפי שהקדיחה “תבשילו”, לוי עקר דירתו לפי שהתנור נתקלקל והתבשיל שמטמינים בתוכו מצטמק ורע לו. הגיע הדבר לידי כך, שבּבוא השדכן לשדך בת פלוני לפלוני היתה השאלה הראשונה: כמה כרעי רגל אִמה של המשוּדכת טוֹמנה בחמין? אפילו השמש שלבית-המדרש משתּמש בדבר זה כשׂכר ועונש להבחורים העניים “אוכלי הימים” המקבּלים מידו גורלות ליום השבת: לטוב לפניו יתן גורלו לבית שטומנין בו כף רגל עגל, ולשׂנוּאי נפשו יחלק חבלים באַפּוֹ בבתים שאין טומנין בם.

מיום הרביעי אחר חצות, משעה שהקצבים נכנסים מבית המטבחיִם, יִמלא האטליז רקחות וטבּחות ואופות, אצות ורצות לקחת חלקן בכרעי הבהמות הדקות שמא יקדימון אחר. בעלות-הבתים המהדרות היו באות בעצמן אל הקצב ואל החנויות ולוקחות להן נתח טוב ומנה יפה מכל אשר בחרו; ויש מנשי פני העיר ששמואל ראש הקצבים מביא להן את חלקן אל ביתן משוּפרא דשוּפרי. וביחוד היה נושׂא פנים לאביגיל אשת זרחי חוֹכר מכס הבשׂר ולגוּטא אשת הרב ר' תנחום. שני מצוּקי דריבישאָק אלה, החוכר זרחי הגביר והרב ר' תנחום מארי דאתריה, המה שני האילנות הגדולים אשר בם תלוּיים הקצבים והשוחטים. כי כחומר ביד היוצר, כן הקצב ביד הרב והחוכר, שזה ברצותו מתּיר וברצותו אוסר, וזה ברצותו מוזיל וברצותו מוקיר; ואף על פי שיש “יורה דעה” להרב וכתב אמנה להחוכר, אבל לא יש בינינו מוכיח ישית ידו על שניהם, ואם יעברו תורות ויחלפו חוק מי יאמר להם מה תעשׂו?

וכשם שהקצב בדריבישאָק היה תלוי בדעת הרב והחוכר כך היו הרב והחוכר מצדם שניהם תלויים בדעת נשיהם. החוכר הלך אחרי אשתו מטעם פשוט, לפי שהיה עם הארץ כמנוח, והרב – גם כן מטעם פשוט, לפי שהיה פתי ורך לב והיה מונה פסוק “כל אשר תאמר אליך שׂרה שמע בקולה” במנין רמ“ח מצווֹת עשׂה; וכשהיו מוכיחין אותו על שאשתו מושלת בו היה ממליץ על עצמו מאמר חז”ל: “אתתך גוצא גחין ותלחש לה”. ועיקר הדבר שהיו שתי הנשים האלה רגזניות וקפדניות מעין אותן הנשים ששמונים מהן תלה שמעון בן שטח באשקלון, והיו בעליהן יראים מפּניהן כמפּני האש, וכדי שלא להביא תגרא לביתא היו עושׂים מה שלבּן חפץ.

ככה היה הדבר הולך ומתנהג בדריבישאק שנים רבות ובני דריבישקאק ראו ימי השמים על הארץ. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלומר איש בחנותו ובבית משקהו, היו יושבים ואוכלים מאכל של רגל עגל מדי שבּת בּשבּתּוֹ, ובכוח האכילה ההיא מצאו אוֹן למוֹ לשׂאת טרחם ומשׂאם במעשׂיהם ובעצבון ידיהם כל ששת ימי המעשׂה. וכשבאה שבת ובאה מנוחה והעם הדומה כל ימי השבוע לחמור נושׂא משׂא נהפך כּוּלו לבני מלכים, בשעה שהיו בעלי-הבתים יוצאים מבתי-כנסיותיהם לבוּשים לבנים ועטוּפים לבנים כמלאכי השרת, אז היו התריסין מסתלקין והתנורים נפתחים ובנות הנכר העומדות לשרת נראות בכל קצות העיר נושׂאות קדרוֹת מקדרוֹת שונות מלאות “כף רגל עגל”, ובעלות-הבית מריקות אל הקערות ומגישות לבעליהן את המטעמים, אשר טעמם כטעם לשד השמן ועינם כעין התרשיש, ויקירי דרבישאָק יושבים ומתעדנים כבני מלכים ורואים את עצמם במעמד אבי אבות אבותיהם בגן-עדן, והריח הטוב עולה ומתמר בכל רחובות העיר כעתר ענן הקטורת, עד כי התענגו יחד כל כוכבי בוקר ויריחו כל בני אלהים!

אולם בכל מקום אשר יבואו בני האלהים להתיצב יבוא גם השׂטן בתוכם! מי האמין לוּ יסוּפּר כי מאכל מעדנות זה, גאון בני דריבישאָק ומשׂא נפשם, יהיה להם לפוּקה ולמכשול עווֹן, ומשׂושׂ לבּם למסוס נוסס?! אל תדמו בנפשכם הקוראים כי שודדים בצהרים בהריחם מרחוק את ריח הניחוח באו על דריבישאק ויחריבוה, כאשר עשׂו בימי הרעמים לערים רבות במושבות בני ישׂראל; צאו ובקשו ברשימות הערים אשר היו שם המהומות אם תמצאו את דריבישאק ביניהן. המעשׂה אשר אנכי מספּר לכם היום קרה ונהיה שנים רבות לפני היות הרעמים בארץ; וגם לא מן החוץ באו השודדים על יהודי דריבישאק וישוֹסוּ את בתיהם וינפּצו את כּליהם, כי מהרסיהם ומחריביהם מקרבּם יצאו ומתוך ביתם קמה עליהם הרעה.

ב

בליל יום החמישי שלפני שבת “נחמו” הודיע זרחי החוכר לאשתו שליום השבת הבא נזדמנו אצלם אורחים הגוּנים לפת שחרית. “הפּריץ” ופילגשו הצרפתית והאשכנזי בעל הרחַיִם ואשתו נועדו יחדיו לבוא אליו לטעום דגים ממוּלאים וכף רגל עגל, אשר בם יתפּאר ישׂראל, כי זה כַמָה כָּמַה בשׂרם למאכל תאוָה זה. ותשׂמח אביגיל על הבשׂורה הזאת שׂמחה גדולה, כי אמרה: לפי תהיה חמדת כל בנות דרבישאק עתה אם לא לי? עיני תראינה איכה תלבשנה הצרפתית והאשכּנזית מעילים ואעשׂה כדמוּתם וכצלמם, וממני תראינה כל בנות דריבישאק ותעשׂינה כמוֹני. ותשׂם אביגיל אל לבּה לכבּד את אורחיה ביד נדיבה ולהראות לעיני בנות העמים והשׂרים את עושר כבוד ביתה ומאכל שוּלחנה. בלילה ההוא נדדה שנת אביגיל משׂמחה ומטוּב לב ותשכּם בבוקר אל בית-המבשלות לפקח בעצמה על המטעמים אשר יכינו ליום השבת, ותרא כי שתי הכּרעים אשר הביא הקצב תמידוֹת כסדרן אינן מספּיקות לרווֹת נפש אורחיה דשן, ותצו לאסור את מרכּבתה – כי גם מרכּבה וסוסים היו לזרחי החוכר – ותמהר בעצמה אל שער הדגים ואל בית הקצב לקחת מאתו עוד שתי כרעים בטרם שתכלה רגל מן השוּק. ותמצא את שמואל הקצב עומד בחנוּתו ומסיר את הטלית והתפילין מעליו, כי כּלה להתפּלל, והוא לבדו ואיש אין אתּו. ראה הקצב את אשת החוכר באה ויחרד לקראתה ויאמר: מה לך, גברתי, כי חרדת אלי בבוקר השכּם ואני כבר הבאתי לך לבית-המבשלות את שתי כרעיך כפעם בפעם.

– ר' שמואל ידידי, הטיבה אביגיל פניה אליו. בפעם הזאת שתי כרעים סעודה שאינה מַספקת לי. אורחים באים אלי, אורחים הגוּנים, ואני לא אוּכל לעוֹלל בעפר קרני. הבה, תנה לי עוד שתי כרעים…

– כּלתה רגל מן השוק, גברתי! ענה הקצב רכּות. עוד ביום אתמול קפצו עליהם הקונים כאשר יטוּשׂ העיִט על הפּגרים, לא השאירו פרסה, כי העם רעב לכף רגל עגל, כי בשלשה שבועות דפורענותא לא שחטנו בהמות דקות, מאפס מקום למכור הבשׂר, ולא היו רגלי עגל לכל העם.

– חפּשׂ אולי תמצא, הוסיפה אשת החוכר בעופפה עיניה בכל פנות החנות. ומה זה שמה על האיצטבא בירכּתיִם? ככף רגל עגל לוּטה בשׂמלה נראה לי. חי נפשי, כף רגל עגל היא!

– שתי כרעים האחרונות הנה שמוּרות אתי להרבּנית, ואני בשוּבי מביתך אמרתי: אתפּלל ואחר אֶשׂאֵן גם לה לביתה כאשר נסיתי.

– תנה אותן לי, ר' שמואל! קראה האשה בעליצות לב.

– חס ושלום! ענה הקצב. הלא שמעת, גברתי, כי כרעי הרבנית הן.

– תנה אותן לי, פצרה בו אביגיל, ואשלם לך כסף משנה.

– אם תתני לי מלוא ביתך כסף וזהב לא אוּכל לתתּן לך, גברתי! עמד הקצב על דעתו, כי איכה ישארו הרב והרבנית בלי כרעים?

– מה לי ולהרבּנית? נתנה עליו האשה ברוגז קולה ותּתעבּר. ומה אם פעם אחת לא תעלה כף רגל עגל על שולחנה? הלא אצלה לא נזדמנו אורחים! בשבת הבאה תאכל כרעים משנה.

– אַל נא, גברתי… חנן שמואל קולו.

– הס, בן נעוַת המרדוּת! הרעימה עליו בקול גאונה. השכחת לפני מי אתה עומד ועם מי אתה מדבּר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון בעסק הבשׂר? פּצה פיך עוד הפעם ואצוה את אישי וינשל אותך מזה כלה ויבער אחריך כאשר יבער הגלל.

הקצב היה כאיש נדהם ולא ידע מה יעשׂה, כי ידע כי אוי לו מן הרב ואוי לו מן החוכר.

ואביגיל לא חכּתה לשמואל בדברים, ותכּנס לפנים מן האטליז ועיניה מזרוֹת אימה, ותאמר: ולמה אשחית את דברי על אוזן נעוה לב כמוך? האדבּר אליך תחנונים? הבה אקחה את הכרעיִם; עתה אראה היעמוד לבּך להניאֵני, אם יד תשלח בי.

ושמואל נצב כמו נֵד ויהי כחולם, ולא נד ולא זע ממקומו; ואביגיל לקחה את הכּרעים הערוּכות על האיצטבא ותצא ותשב על המרכּבה ותלך.

ג

בעד החלון נשקפה ותיבּב אשת הרב: מדוּע בּוֹשש שמואל לבוא? מדוע אחרו כרעי הרגל? הנה כבר עבר חצות היום והוא עדיין לא יבוא. השכח חמור חמורתיִם זה כי עוד צריך להבהבן ולפצען ולמוֹלחן, וכל זאת אימתי נעשׂית?

– שפרה! קראה בקול רם אל שפחתה, ההביאו את כרעי העגל?

– לא, בעלת-הבית! נשמע קול נחוֹר מאחורי התנוּר והכּיריִם; עדיין לא הביאו.

– מי אתך שם בבית-המבשלות?

– דוד, הבחור העני האוכל אצלנו ביום השבת, אתי בזה; הנה הוא שולק ביצים לבעל-הבית כשישוב מבית-המרחץ.

– כי עתה שלחיהו אל הקצב וידפוק אותו וימהר להביא. איפה הוא נחבּא, ראש כלב זה?!

כעבור רבע שעה שב הבחור ופניו זועפים.

– רבּנית! אמר בשׂפה רפה. האיש איננו בביתו ומשרתו אמר כי אין להם כרעים להביא לך היום.

– מה אתה דובר?! קראה הרבנית ותּתּר ממקומה כאִלו עקצה עקרב. לי, להרבּנית, אין כּרעיִם?! את זקנו ופאותיו אמרוט! תנו לי מעילי. אלכה נא בעצמי אליו ואשמע מה בפיו, הכהתל באשה מן השוק יהתל בי?

ותלבּש את מעילה עליה ותצא בסוּפה ובסערה. ולא עברו עשׂרים רגעים ותשב מרה בחמת רוּח, פניה לבנות כשלג, שׂפתיה נעות וארכּוּבוֹתיה דא לדא נקשן כאילו אחזתה הקדחת. ותתנפל ברעש וברוגז הביתה ותצעק בקול מר: מים, מים, מתעלפת אנכי! מתה אנכי! דוד, מהרה לבית-המרחץ וקרא את הרב הלום. תיכף, תיכף ומיד יבוא!

                              ________

ובית-המרחץ מלא מפה לפה אנשים וילדים מתרחצים, כי זה שלשה שבועות אשר לא הביאו במים את בשׂרם. והרב מוּטל פרקדן על גב האיצטבא העליונה והבּלן עומד עליו לגרדו ולקרצפו בחבילי זרדין אשר בידו והוא נאנח במתיקות תחת מכּותיו ועל כל מכּה ומכּה הוא לוחש: האח, מה טוב ומה נעים! והבּלן מלמעלה צווח ככרוכיא אל העומדים למטה על פי הכבשן: הוסיפו הבל, הוסיפו הבל, כי כן אוהב הרב תמיד להוסיף הבל! והבית ימלא קיטור וצוחת המתרחצים עלתה, עד כי לא ראו ולא שמעו איש את אחיו. והנה נפתחה הדלת ונער מחובשי בית-המדרש בא מלוּבּש בגדים ויקרא בקול גדול: רבי, אַיכּה?

ויכּר הרב את קול הקורא וירם את ראשו ויאמר: הקולך זה, בני דוד?! מה לך כי נזעקת!

– רבי, דבּר הנער רתת, מהרה רדה ושוב לביתך; הרבנית קוראה לך.

– הרבנית? קרא הרב בתמהון ויקפוץ ממקומו, מה לה כי תבהילני לצאת?

– לא ידעתי, אמר דוד, חולה היא ותשאל את נפשה למות.

– למות! צעק הרב וימהר לרדת מן האיצטבא ובחפזו השמיט שנים שלשה מן המתרחצים היושבים תחתיו, ויפסע על ראשי עם קודש והם החרישו ולא דבּרוּ דבר, כי כבר נסו להיות איש האלהים עובר עליהם תמיד ולא יתאוננו. ולא ירד הרב ביום ההוא לבית הטבילה, וישפּכו עליו תשעה קבין ויטהר ויצא.

                                    _________

והרבנית לא מתה ולא התעלפה, כי מתהלכת היא בביתה אחת הנה ואחת הנה לבוּשה חמות כמדה ומפיה גחלים יהלוכו, כידודי אש יתמלטו.

“לי, הרבנית מדריבישק, יעשׂו כנבלה הזאת!! הגבירה, אשת החוכר?? ומה לי ולהגבירה ולעכבּרא דשכיב אדינרי זה? ושוּתפו של עמלק זה ישׂא פני המוֹכסת ולא ישׂא פני הרבנית! האלהים אין בדריבישאק, אם רבּה אין בה? אנכי אוֹרם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשׂה אשר יעשׂון!”

עודנה מדבּרת על לבּה והרב בא דחוּף ומבוהל, לבוּש אדרתו בבית-ידו האחד וכנף האדרת השניה מוּשלכת על כתפו, כי לא הספּיק בהחפזו לתקוע ידו בבית-יד השני; עלי זרדים טרוּפים, עלי בית-המרחץ, דבקים על ידיו ועל חלקת צוארו וסבוּכים בפאותיו ובזקנו. ויבוא וישאל בשׂפה רכּה: מה לך, זוּגתי, כי הבהלתני לעלות מן הרחצה?

– הגידה נא לי, תנחום! שאלתו זוגתו בתשובה על שאלתו: האתה הוא הרב בדריבישאק אם אין?

– פשיטא! ענה הרב המשתומם על דברי אשתו. שאלה זו מה היא עושׂה? הטרם תדעי כי אני הוא הרב הנני?!

– לא, לא ידעתי, ענתה הרבנית נמרצות. לא ידעתי אם אתה הרב או זרחי החוכר או שמואל הקצב?

הרב הוסיף להשתומם כי לא ידע פשר דבר, ויוסף ויאמר בנחת: ספּרי נא לי מה היה הדבר, זוגתי? כי בחידות ולא במראה תדבּרי בי.

– מה היה הדבר? השיבה הרבּנית ברוגז קולה. בלי כרעיִם הניחוני הרוצחים! בלי כף רגל עגל לשבת “נחמו”! הנהיה כדבר הזה או נשמע כמוהו?

פני הרב הלכו והוּנח לו מעט, ועין בעין נראה כי אזיל חיורא ואתי סוּמקא, וימצא את לבבו להוסיף בנחת רוח:

– ובשביל כך אַתּ מרעשת עולמות? “בלי כף רגל עגל הניחונו!” – ומה בכך? נצא ידי חובתנו במטעמים אחרים, וה' הטוב יכפּר בעד עווֹן העגל!

– הלא הוא הדבר אשר דבּרתי, הוסיפה הרבנית להתרגז: הרב אתה אם לא? הכזה ידבּר רב בישׂראל ומארי דאתריה? תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ואתה אומר לשׂאת החרפּה אשר נטלו עליך שני רועי בקר אלה? האינך חס על כבוד התורה שמתחללת בך? “בשביל כך את מרעשת עולמות!” הקטן הדבר הזה בעיניך, ראש רבּני ישׂראל?! ואני אנה אוליך את חרפּתי ואיך אשׂא פני אל יענטא ואל שפּרינצע ואל גנענדיל ואת קרונא? ומה יאמרו הבריות בשמעם כי חציפוּת כזאת נעשׂה לך ואתה מחשה? כי עתה יאמרו: אין תורה ואין יראת אלהים במקום הזה.

– חוצפּא אפילו כלפּי שמיא מהני, זוּגתי! ומה אעשׂה כיום אחרי אשר נעשׂה מעשׂה ואין להשיב?

– מה תעשׂה כיום? אם תחפּוץ תדע מה לעשׂות. העבר כרוּז מחר בכל בתי-הכנסיות שכּל כרעי העגל שטמנו בחמין בשבת זאת אסורות באכילה משום טרפה!

הרב נרתע לאחוריו פסיעות אחדות כשמעוֹ את דברי אשתו אלה, ולתוּמוֹ העיף את עיניו על גבי הספרים הגדולים הממלאים את קורות ביתו ממסד עד הטפחות, כאִלו נמלך בהם ושואל באוּרים אם יש רגלים וסמך לעשׂות כדבר אשתו. כפי הנראה לא ענהו ה' באוּרים האלה, כי שב וענה לאשתו בקול רך וקשה כאחד:

– לגזור על כרעי העגל איסור אכילה אי אפשר. אין לי על מה לסמוך. דברים שהתורה התּירתם אין אנחנו רשאים לאסרם.

הרבנית עמדה מהתהלך בבית הנה והנה ותתיצב נוכח פני אישה ותניד עליו במו ראשה ותאמר:

– האתה הוא אשר עליך אמרו כי יודע אתה לטהר השרץ בק“ן טעמים? ק”ן טעמים לשבח תוּכל למצוא וטעם אחד לפגם לא תוּכל למצוא! אבל “יגעתי ולא מצאתי” אל תאמין. אם תחפוץ תוכל, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, ואין לך דבר שלא נוּכל לגלות בו פנים לכאן ולכאן.

– אבל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה…

– עד מתי אתה מעקם עלי את דברי חז"ל ודוחה אותי בקש? קיימא לן הלכה כבתראי, ואם כן כאשר תפסוק כן היא ההלכה. האינך רואה שהשעה צריכה לכך? וכלום אין כבוד הבריות גדול שהוא דוחה אפילו לא תעשׂה? וכלום אין אתה חס על כבודי ועל כבוד בית אבא? וכלום אתה חפץ שתהיינה השכנות מרננות אחרי ומראות עלי באצבע? שיהיו החוטאים נשׂכּרים, שיהיו הם אוכלים ואנחנו רעבים, הם מרננים מטוב לב ואנחנו מיללים מכּאב לב ומשבר רוּח? החפץ אתה שתהיה לי שבת “נחמו” לשבת “חזון”?

בדברים האלה התנפּלה הרבּנית על המטה ותחבוש פניה בכרי המטה ותבך מרה.

                                 _________

כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות. ראה הרב בימי חייו עינים רבות זולגות דמעה ולא נפל לבו ולא זז מדעתו. רואה הוא שנה בשנה את דמעת כל העשוּקים, אשר הוא אוסר בהמותיהם הטבוּחות משום בועא בגבשושית ואת בּרבּוּריהם המפוּטמים שהלעיטום בדבר שספק נוקב ואת תבשיליהם וכליהם של פסח משום משהו במשהו ואת תבשיליהם וכליהם של בשׂר משום טפּת חלב שנפלה בהם; עודנו זוכר את דמעות האשה העלוּבה שפּסל את גטה שהיה כתוב בו “הערש” במקום “הירש” ותשאר האשה אלמנה צרוּרה כל ימי חייה; עודנו זוכר את צרת נפש סוחר המַשקים, אשר אסר לו חמש חביות של יין משום חמץ שעבר עליו הפּסח וישפּכן על פני הארץ כמים המוּגרים; עודנו זוכר את עלבּוֹן האברך שגרש מישיבתו לפי שמצאוהו הוגה בספר התורה עם ביאור.

– אבל כל הדמעות ההנה היו דמעות זרות וישטפו ועברו ועקבותן לא נודעו, ואולם הדמעות הנגרות עתה דמעות נוַת ביתו שוכבת חיקו הן ויודע הוא את נפשה מאד, כי יומם ולילה תרדנה עיניה דמעה ולא תדמינה וכי נכונים לו ימי חושך ולילות עמל עד עשׂותו ועד הקימוֹ מזמות לבּה. היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו לימים אשר היא עושׂה לו?

– רבּנית!… נסה דבר אליה בקול רך כשמן.

– איזו רבּנית אנכי לך? אנתה היא בקול רוגנים מתוך דמעותיה. שפחה אנכי לך, שפחה נחרפת לכל ריק ופוחז ולכל עז פנים שבדור.

הרב החריש כמעט רגע עד יעבור זעם.

– גוטאָ! נענה אז שנית בנחת ובחלקת לשון, למה את כועסת? השכחת כי כל הכועס כאִלו עובד עבודה זרה?

אין קול ואין עונה רק קול גנוחי גנח וילולי מילל.

הרב עמד באמצע הבית כתומר מקשה, מחליק את זקנו ונמלך בכליותיו ועל פניו תשכון עננה. והרבּנית אף כי הסתּירה פניה בכר המטה בכל זאת באחת מעיניה התגנבה להסתּכּל בפניו, ותרא עינה ותבן לה כי פרץ נופל נבעה בקירות לבו ואם עוד אחת מעט היא תשׂתּער עליו ונפלה החומה תחתיה. על כן נתנה פתאום קול מר צורח: אויה לי כי נדמיתי! מים, מים! מתה אנכי!

– שפרה! קרא הרב בקול פחדים, הביאי צנצנת מים.

– דוד! הוסיף תוך כדי דבור בקול נואש, לך וקרא לי את הלל השמש ואת ברוך השוחט.

הרבנית הבינה למה אישה קורא את השמש ואת השוחט ותדע כי נלכּדה המצודה ותּשתּ מן המים אשר הביאה שפחתה ותשב רוחה אל קרבּה ותחי.

ד

החזק מתפּלל בבית-הכנסת הגדול והבית מלא מפה לפה. הרב עומד על מקומו אצל ארון הקודש לצד צפון וזרחי הגביר על מקומו אצל ארון הקודש לצד דרום. בשאר שבּתות השנה זרחי החוכר איננו מתפּלל בבית-הכנסת הגדול אף על פי שיש לו שם מקום קבוע לתפלתו, כי בבית-הכנסת לקצבים הוא מתפּלל תמיד, שהוא שם גבּאי ראשון. ורק לעתים מזומנות יבוא לבית-הכנסת כשיחפוץ לראות ולהתראות. בפעם הזאת בא בלי ספק לשמוע את החזן, או אולי לבו נוקפו על חמס ידי אשתו ועל מעשׂה תקפה וגבוּרתה?

החזן כלה שחרית וההמון נמוג מרוב מתיקות. אם יש התיחסות בין חוּש השמע וחוּש הטעם, כי אז נוּכל לערוך ערך העונג אשר התענגו הצבור על נעימות זמירות החזן רק עם העונג אשר הם מקוים למצוא במעדני כף רגל העגל, אשר ריחו כבר היה נודף ועולה באפּם מכל התנורים ומכל הבתים אשר עברו עליהם בלכתם לבית-הכנסת. השמש עלה על הבימה למכור עליות. “שני זהוּבים בעד כהן! ארבעה, חמשה, עשׂרה זהוּבים בעד כהן!” “שלישי” לא הוּבא אל השוק למכור, כי חלק הרב ונחלתו הוא מאת בני ישׂראל. מפטיר קנה זרחי בעד עשׂרים וחמשה זהובים, כי ככל עם-הארץ כן אהב גם הוא לקרוא מפטיר בצבור, כדי להראות כי יודע הוא לקרוא עברית בנגינות הטעמים כתקוּנה. אמת כי בפעם הזאת נשתבּש מעט וקרא שלא כהוגן, כי בהגיעו לפסוק “כי לקחה מיד ה' כפלים” נכשל בלשונו ואמר “לקחה מיד שמואל כפלים”, וכפי הנראה לבו טרדו, כי “מה שהכּליות חושבות השׂפתים דובבות”; אבל השומעים החלו לנקש בכפּות ידיהם על העמודים וזרחי חזר תוך כדי דבּור ותקן לשונו וקרא כהוגן. וכשהכניסו ספר התורה להיכל קודם שירד החזן לפני התיבה למוסף עלה פתאום השמש שנית על הבימה ולחרדת לב כל הצבור כרוֹזא קרא בחַיִל:

“מטעם הרב והדיינים מכריזין ומודיעין כי כל תבשיל כף רגל עגל הטמוּן בחמין בשבת הזאת אסור באכילה משום חתיכה דאסורא וכלי החרס שנטמנו בהן אסורים גם כן משום טרפה ויוצאים להשבר”.

כרעם מפוצץ משמי טוהר כן החריד הכּרוז הזה את לבּות השומעים. רגע אחד קם שאון בבית-הכנסת ותהי מהומה גדולה, אשר כמוה לא נהיתה בדריבישאק למיום אשר – נפסק העירוּב. אבל החזן מהר וירד לפני התיבה והתחיל להתפלל מוסף ועל ידי זה נפסקה המהומה וקמה לדממה. בתפלת מוסף לא האריך החזן, כי ראה כי אין עוד לב העם אליו ואל נגינותיו, וכבר החל הצבור להשתמט אחד אחד. ראשונה יצא זרחי תיכף אחר קדושה, ואחריו יצאו האנשים שכבר התפללו בבתי-תפלה ומנינים אחרים ובאו רק לשמוע החזן, ויתר העם ישבו בפחי נפש תמהים איש אל רעהו. אחר “אין כאלהינו” שב השמש ועלה על הבימה והמתפללים החליפו תקוה, באמרם אולי ישוב ויתיר מה שאסר. ואולם השמש הכריז והודיע כי קודם מנחה ידרוש הרב, וקרא את העם לבוא לבית-הכנסת.

וזרחי שב אל ביתו אבל וחפוּי ראש וימצא את אביגיל עומדת ועורכת השולחן, כי האורחים טרם באו. ויתפשט זרחי את מעילו ולא ברך את אשתו בבואו. ותפן אביגיל אליו ותרא והנה פניו זועפים ותאמר: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?

– האם לא שמעת, אמר זרחי בעצבת רוּח, מה הלכה נתחדשה היום בבית-הכנסת? הכריזו בשם הרב והדיינים כי כל התבשילין של כף רגל עגל אסורים משום חתיכה דאסורא!

– ומקול הקורא הזה נע לבך וימס ויהי למים? ענתה אביגיל בשׂחוק, בשוּמה אלוּנטיות לבנות אל יד כל קערה וקערה.

– האם לך אין הדבר נוגע? שב ושאל אותה זרחי.

– בבית-התפלה אשר התפללתי אני שם לא קראו את הקריאה הזאת ואם כן “רגלי” לא אסורות.

– האם בבית-תפלת הקצבים לא היה הכרוז? איכה נעשׂה הדבר?

– גם שם הגיעה מצוַת הרב, ומאשר אתה הגבאי הראשון לא היית בבית-התפלה בא השמש ושאל את פי אם יכריז או לא יכריז ואמרתי לו שיכריז בתפלת המנחה.

– אבל איככה נעבור על מצוַת הרב? האם לא נחטא לאלהים?

– שוטה שבעולם! נענתה אביגיל, אם לא תדע בשביל מה גזר הרב איסור על כרעי העגל? האם על פי דין עשׂה זאת, הלא רק בעצת אשתו הרבנית עשׂה את הדבר הזה?

– ידעתי גם אני כי הרבנית הסיתתו, אבל אנו אין אנחנו רשאין להרהר אחריו ולאכול מאכלות אסורות…

– אם כה יגפך לבך, צדיק יסוד עולם, לגלגה עליו אביגיל, איעצד זאת עשׂה. בלי ספק תסכים עמי שאין האיסור חל אלא על שתי הכרעים של הרבנית, אשר בשבילן יצאה הגזרה, ואני טמנתי את הכרעים ההנה בקדרה מיוחדת. הבה נאכל אנחנו מן הכּרעים שלנו הכּשרוֹת ומכּרעי הרבנית יאכלו הגויים.

– לא אוּכל להסכּים לך בזה. באזני שמעתי כי הגזרה נגזרה על כל כרעי עגל וגם הכלים אסורים.

– כי עתה אין לך תקנה, ואתה אפוא זאת עשׂה: בשבת אורחינו אל השולחן ואתה תמָנע מאכול מכּרעי העגל התחלֵה ואמור כי בטנך תכאב ולא תוכל לאכול מַשמנים. אבל אַל תגלה סודך לאורחים; למה יאמרו הגויים כי נער ישׂראל?

– ואַת התאכלי?

– בכל אַוַת נפשי! כי מי כמוני יודעת שאין ממש בגזרת הרב. אבל הנה האורחים באים; הפג צערך והסבּר להם פנים, פן נהיה לבוּז.

ה

והעיר דרבישאק נבוכה. שבת משׂושׂ לבּם, נהפכה לאבל שבּתּם. האוכלים למעדנים נשמו בחוצות, כי נגד עיניהם אוכל נכרת. רק נושׂאות הקדרוֹת תשׂמחנה, תעלוזנה בנות הערלים, כי הנה אכלו את כל כּרעי העגל, אכלו והותירו וברכו את הרב והרבנית.

ולא מאכל תאוָתם לבד הָכרת מפי בני דרבישאק היקרים כי גם שנתם נגזלה מעינם ביום ההוא. אף כי אכלו בשׂר ודגים ומקפּה של גריסין ומולייתא כדוריתא, בכל זאת ידעו כי בטנם תחסר מאומה ולא ידעו שָלֵו בבטנם, ומלבד זאת נפשם גחלים תלהט לדעת בשלמי הרעה הזאת להם ומה הניע את הרב לגזור גזרה שכמעט אין רוב הצבור יכול לעמוד בה. שעות אחדות התהלכו מבית לבית ודבּר חד את אחד ושקלוּ וטרוּ בטעם הדבר, זה אומר בכה וזה בכה, אבל על עיקר הדבר לא עמדו והעלו חרס בידם. על כן כזרם מים כבירים שוטפים נהרו אל בית-הכנסת כקרוא השמש וימלאו את הבית מקצה ואזניהם עשׂוּיות כאפרכסת. הרב בדרשתו בא ממרחק והחל לדרוש בסוגיא דפר העלם דבר, ואחַר אשר העלה פילים הרבה בקופא דמחטא ועקר הרים הרבה וטחנן זה בזה, ואגב אורחא הוכיח בראיות ברורות כי הטוחן הרים בסברא בשבת אינו חייב משום טוחן והמעלה פילין בקופא דמחטא אינו חייב משום תופר, נאנח פתאום אנחה שוברת חצי גופו והרים קולו ואמר: “רבותי, לֶהְוֵא ידוע לכם כי במשך כמה שנים רצופות אנחנו ובנינו ונשינו וטפנו – אכלנו טרפות!”…

קול שמה ושרקה נשמע מכל צד, ויחרד כל העם אשר בבית-הכנסת חרדה גדולה וכל פנים קבּצו פארור. והרב הוסיף ויאמר:

– ידוע לכם רבותי כי בימים האחרונים ילדים מתים אצלנו כשהם קטנים. נתתי אל לבי לחקור ולתוּר בשביל איזה עווֹן יצאה בנו יד ה‘. ובלילה הזה רעיוני על משכּבי סליקו וכנבוּאה קטנה נפלה לתוך פי השאלה: הנה זה כמה שנים נתפּשט אצלנו המנהג לטמון רגל עגל לשבת, עד כי כמעט אין בית אשר אין שם כף רגל עגל מדי שבת בשבּתו; ומאין יקחו הקצבים רגלי עגל לתת לכל העם הזה? חשבונות של מצוָה מוּתר לחשוב בשבת, ועתה צאו וחשבו: כשש מאות בתי אבות מבני ישׂראל יושבים בעירנו – יוסיף ה’ עליהם כהנה וכהנה! – וסך הבהמות הדקות הנשחטות בקהלתנו בכל שבוע ושבוע איננו עולה יותר ממאה. כידוע, יש לכל בהמה רק ארבע רגלים ואם כן סך כל הרגלים עולה לארבע מאות. נניח שמקצת בעלי-בתים אין ידם משׂגת כלל להכין מַטעמים אלה לשבת ומקצת מהם משתתפין בפרוטות ונמנין שנַים שלשה על כף רגל אחת, אבל כנגד זה יש הרבה שלוקחים יותר מרגל אחת, ונוסף לזה יותר ממחצית הבהמות הנשחטות נעשׂות טרפות, ואם כן הלא ברור כשמש הוא שהקצבים מכרו רגלי בהמות טרפות. ומכיון שנתברר אצלי הדבר צויתי להכריז היום בתפלת שחרית חתיכה דאסורא על כרעי העגל הטמוּנות בחמין ועל הכלים שהן טמוּנות בם ושנשתמשו בם עד היום למאכל אסור זה. תיכף אחר הבדלה תהיה היום אצלי כנופיא מראשי הקהלה לקנוס את הקצבים החוטאים והמחטיאים את הרבים, אשר האכילונו טרפות במשך הרבה שנים ואשר הוסיפו עוד על חטאתם פשע היום, כי בכל בתי-הכנסיות נעשׂה הכרוז ובבית-תפלתם לא הניחו להכריז, ובזה הראו לדעת שעדיין הם עומדים במרדם וכי בזדון ולא בשגגה מכרו בשׂר נבלה במקום בשׂר שחוּטה ודינם כדין מסית ומדיח. וגם אנחנו, רבותי, נפשפּש במעשׂינו ונחזור בתשובה שלמה על שנכשלנו בדבר עבירה חמורה כזאת. וה' הרואה ללבב והיודע כי לכל העם בשגגה יענה ויאמר סלחתי.

התפללו מנחה וכל העם יצא מבית-הכנסת בפחי נפש. במוצאי שבת היתה אספה רבה בבית הרב. הביאו את ספרי הפקודים ואת פנקסי השוחטים ובדקו ומצאו שהרב אמת וחשבונו אמת ושבמשך יותר מעשׂר שנים אכלה כל קהלת ישׂראל בדריבישאק מאכלות אסוּרות, על כן נמנו וגמרו: א) להעביר תיכף את כל הקצבים ולגזור חתיכה דאסורא על חנויותיהם; ב) לנהוג בפומבי מנהג של גנאי בשמואל הקצב הראשון ולהלקותו מ' חסר אחת כדי שכּל העם ישמעו וייראו; ג) לגזור תענית צבור ביום ב' הבע“ל בקריאת ויחל ובסליחות בה”ב; ד) כדי שלא יהיו כטובל ושרץ בידו מחוּיבים כל בעלי-הבתים ביום המחר ביום הראשון לשבּור את כל כלי החרס שנשתמשו בם בחתיכה דאסורא ולהכשיר את התנורים ואת כלי המתכות בכל חומרי דין הגעלת כלים; ה) באסור מהיום והלאה בדריבישאק הטמנת כף רגל עגל בחמין.

נחרצה, נעשׂתה. ביום הראשון לשבת השכּימו כל בני דריבישאק והוציאו את כל כלי החרס אשר בביתם, שהיו משתמשים בהם לתבשיל של בשׂר, בין כלים של כל ימות השנה ובין כלי פסח, וישבּרום וינפּצום איש פתח אהלו, ואת התנורים הסיקו והכשירו ואת כלי הברזל והנחושת הביאו באש ויטהרום. כל היום ההוא נשמע בדריבישאק קול קערות וקדרות מנוּפּצות אל הגדרות כקול מַשק קני רובים במלחמה ביום נשק, ועשן העיר עלה כל היום כענן כבד מן הארוּבות השמימה. הנשים הזריזות מרקו וטהרו גם את מנעולי הבתים ואת הפותות לדלתות ולשערים, ובעלי-הבתים החרדים לדבר ה' האכילו בני ביתם גחלי רתמים כדי לטהר ולהכשיר את בית בליעתם ואת בני מעיהם. – ביום השני בזמן מנחה גדולה העבירו את שמואל הקצב בכל רחובות העיר והוא חגור כפות רגלי עגל מלפניו ומלאחריו ואחריו כל אדם ימשוך וקורא בקול גדול: “עוכר ישׂראל, מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה!” והביאוהו לבית-הכנסת ומתחוהו על העמוד והלקוּהו ארבּעים חסר אחת ברצוּעה של עגל והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע וקורא בקול גדול ג' פעמים “והוא רחום יכפר עון” עד גמירא, ואחר כך התפּללו מנחה של תענית צבור וקראו ויחל וסליחות של תחלוּאי ילדים, ואחר התפלה הכריז השמש בשם הרב וראשי הקהל, שכל הקצבים שנתפשׂו במעשׂה העגל מחויבים במשך השבוע לעזוב את דריבישאק משום “ובערת הרע מקרבך”.

בכל זאת לא כלתה עוד המהומה והמבוכה בדריבישאק ביום ההוא, כי בזאת עוד לא שב אף הרבנית מעל אביגיל אשת החוכר על עלבונה, ובלילה ההוא יצאו חבל בחורים מבתי-המדרשים ויסתתרו במארב נוכח בית זרחי וכשכּלתה רגל מן השוּק רגמו באבנים את ביתו וישבּרו את חלוניו; ולעומתם באו נערי הקצבים ויפשטו על בית הרב ועל בתי הפרנסים ויכּו גם את חלונותיהם רסיסים, ותהי כל העיר לחרדת אלהים בלילה ההוא.

היה כל הבא בימים ההם לדריבישאק וראה את החלונות השבורים בבתים רבים ואת ערמות שברי כלי חרס על פתחי הבתים ואמר: “פוֹגרוֹם” היה בעיר ולהקת ריקים ופוחזים מבני הנכר באו על העיר להשחיתה; ואולם לא מן החוץ באו שודדים על יהודי דריבישאק ולא יד האכרים בני הנכר חלה בהם, כי מהרסיהם ומחריביהם מהם יצאו ומתוך ביתם קמה עליהם הרעה.

בכל זאת לא כלתה עוד המהומה והמבוכה בדריבישאק, כי כפוטר מים ראשית מדון ואחרי התגלע הריב מי יעצור בו. “מדוע זה עלה על לב הרב לחפּשׂ ולמצוא חטאים עתה – שאלה אביגיל את אישה ואת כל הנלוים עליו ומחזיקים בבריתו – עתה כשקרה מעשׂה והרבּנית נשארה בלי כרעי עגל? ומדוע לא עמד על זה לפני זה במשך עשׂר שנים? אין זה כי אם תנוּאת הרבנית היא הבאה בעקיפין ובטרוּניא על בני הקהלה, והיא הסיתה את הרב לאמר: לה מנה את ישׂראל יושבי העיר ואת מספּר כרעי העגל שנאכלות בה ונקוֹם נקמת כרעי העגל אשר לי מיד אשת החוכר”. והיא באמת שאלה גדולה שאין עליה תשובה, על כן רבּוּ המימינים והמשׂמאילים ונחלקה העדה לשני צדדים מריבים ומדיינים זה בזה ויצאו דלטורין ומערערים מזה ומזה ורבתה המחלוקת. בבוא זמן הפרעון בעד חכירת מכס הבשׂר הפקיע זרחי את עצמו מידי חובת התשלומין, לפי שעל ידי גרוּש הקצבים ואיסור הטמנת רגלי עגל בחמין נתמעטו הכנסות חכירת הבשׂר והיה לו הפסד מרובה. וכאן מצא לו ר' חיים הגביר מקום לגבות את חובו מזרחי, אשר לקח ממנו את חכירת הבשׂר ביום ההערכה, והעליל עליו לפני הרשוּת כי לוקח הוא מכס הבשׂר יותר מן הקבוע על פי דינא דמלכותא; וזרחי מצדו גלה סוד מכס הקמח אשר ראשי הקהל מרימים מרצון עצמם שלא בהרמנא דמלכותא. ובאו חוקרים ודורשים ותבעו לדין והעלו לגרדום את זה ואת זה, וזה וזה שחדו בעדם את החוקרים והדורשים, ולבסוף נטלה חכירת הבשׂר מיד ישׂראל ונמסרה ליד גוי ונתבּטל מס הקמח ונתדלדלה קופּת הקהל בדריבישאק ולא היה מקור נפתח להוצאות הקהלה ולצרכיה, ופסקה פרנסת הרבנים והדיינים והשמשים ושאר חיות הקודש, ובטלו בתי-הישיבות ונתמעטו הבחורים חובשי בית-המדרש וגלה כבוד מדריבישאק ויצא ממנה כל הדרה – וכל זה בעווֹן מעשׂה העגל.

לכן היה לחוק בדריבישאק להתענות בכל שנה ושנה ביום ב' בשבוע שאחר שבת “נחמו” לרצות על מעשׂה העגל ולזכּור את הצרה אשר מצאָתם; וקבעו להם קינה מיוחדת אשר יקרא ביום ההוא החזן זמן התפלה, לתנות על חוּרבן הקהלה. ואלה דברי הקינה:

אֳלִי דְרִיבִּישֶׁק וְגָרֶיהָ

כְּמוֹ אִשָּׁה בִּתְחִינּוֹתֶיהָ

וּכִבְתוּלָה מוֹכֶרֶת שׁוּמָן

בְּיוֹם טְרֵפַת בַּרְבּוּרֶיהָ.

עֲלֵי רַגְלֵי עֲגָלֶיהָ

אֲשֶׁר נִטְרְפוּ בְּתַנּוּרֶיהָ

וְעַל נִפּוּץ כְּלֵי-חֶרֶס

קְדֵרוֹתֶיהָ, קַעֲרוֹתֶיהָ.

עֲלֵי גָלוּת קַצָבֶיהָ

אֲשֶׁר הֶגְלוּ פַּרְנָסֶיהָ

וְעַל בִּטוּל מַס הַקֶּמַח

מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת גְבִירֶיהָ.

עֲלֵי עֲנִיֵי בַחוּרֶיהָ

אֲשֶׁר עָזְבוּ יְשִיבוֹתֶיהָ

וְעַל רַעֲבוֹן כְּלֵי-קֹדֶשׁ

מִפְּנֵי דִלְדּוּל אוֹצָרֶיהָ.

אֳלִי דְרִבִּישָׁק וְגָרֶיהָ

כְּמוֹ אִשָּׁה בִּתְחִנּוֹתֶיהָ

וּכִבְתוּלָה מוֹכֶרֶת שׁוּמָן

בְּיוֹם טְרֵפַת בַּרְבּוּרֶיהָ.

---

והנה לפי שיש בספּוּרי זה דברים מתמיהים שנראים כבדוּיים מן הלב, על כן כדי להוציא ספק באמתות הדברים מלב הקורא אנכי מגלה ואומר שאני דוד הבחור העני שהייתי אוכל שבת בבית הרב ר' תנחום ושעמדתי בראש להקת הבחורים ששברו את החלונות בבית המוכסת, אני הוא המספּר הנני; ובפאותי אני נשבּע שספּרתי דברים כהוָיתן לא הוספתי ולא גרעתי. ולא מפי השמועה ספּרתים כי אם מה שעיני ראו ולא זר, ולא עֵד מפי עֵד אני, כי אם עֵד ראיה.

את בן-ציון עלה-תאנה אחד מתושבי העיר לאַפּקאָווע אשר ברומיניא הגדולה קרה אסון, כי סחר בשטרי מלכות מזויפים – ונתפשׂ…

אני באמרי בחפזי כי בן-ציון סחר בשטרות מזויפים, פי הכשילני; כי אמנם לא הוברר הדבר אם באמת עשׂה בן-ציון בשטרות מזויפים פּרקמטיא ודרך פרנסתו היתה בכך או אם רק מקרה בלתי טהור קרהוּ, כי נמצא שטר מזויף אחד בידו והוא לא ידע ואשם ונפל בענין רע. ואף על פי שישב בן-ציון בבית האסורים כשנה תמימה וכל הזמן ההוא חקר ודרש השופט על אוֹדותיו, אבל לפי שלא בא הדבר לגמר דין והדרישה והחקירה נפסקה באמצע ובן-ציון יצא לחפשי בדרך נס, על כן נשאר הדבר מוטל בספק והדעות נפרדות בין יושבי העיר לאַפקאָווע, בני ברית ושאינם בני ברית. שאינם בני ברית אמרו כי בן-ציון עלה-תאנה בוַדאי סחר בשטרות מזויפים, לפי שלדעתם כל בני-ציון סוחרים או עלוּלים לסחור בשטרות מזויפים ובכל דבר מזויף והם לומדים מן הכלל על הפרט ומעמידים כל איש יהודי בחזקת פסלוּת; ובני בריתו אמרו: אף על פי שבן-ציון עלה-תאנה עסק כל ימיו באומנוּת בלתי נקיה ויהי סרסוּר של חטא ושליח לדבר עבירה, אבל בדבר הזה עלילוֹת דברים שׂמו לו ועל לא חמס בכפו התענה שנה תמימה בבית הבוֹר ונשׂא זילותא דבי דינא. ועל פי דעתם ראוי לשנות הנוסח בשורה הראשונה בספּוּרנו זה ולכתוב כזאת:

“את בן-ציון עלה-תאנה קרה אסון כי הפגיע בו האלהים את עווֹן הדור ונתפשׂ בשטר מלכות מזויף”.

עיקר פרנסתו של בן-ציון, כמו שכבר שמעת הקורא, היתה מלאכת השתדלנוּת, כלומר שהיה נכנס ויוצא בבית השׂרים ועבדי המלך הרוֹדים בעם והיה סרסוּר ביניהם ובין הבריות. אמת כי בן-ציון לא ידע קרוא וכתוב בלשון המדינה וגם דבּוּרו היה בשׂפת עלגים, אבל ידיעת לשון המדינה בדקדוקה היתה לו למוֹתר, כי כל גופה של שתדלנותו היה לא בעריכת מכתבים ולא בעריכת שׂפתים אף לא בגלוּי דעת בדיני דמלכותא, כי את כל אלה ידעו השׂרים ועבדי המלך בעצמם ולא היה לאחרים צורך ללמדם. עיקר מלאכתו של בן-ציון היה בדברים שבּצנעה. שעל ידו היו בעלי הדינים משלחים דוֹרוֹנות ומתנות ידם להפּקידים והשׂרים, שבּו היו מאמינים ומפּניו לא היו בּוֹשים ויראים. האמת אגיד ולא אכחד כי לא ידעתי אכנה מלאכתו של בן-ציון בשם הגון לה בלשון הקודש, לפי שהמלאכה הזאת היא מן המלאכות אשר חדשות מקרוב באו ולא שערוּן אבותינו. כשהיו בני ישׂראל שרוּיים על אדמתם ועושׂים ממלכה בפני עצמם היו גם בהם רועים גוזזים ורחלים גזוּזוֹת, שופטים פושטים ונשפּטים נפשטים, כדרך כל הארץ, אבל אז היו המשחדים מדבּרים עם המשוּחדים פה לפה, יד ליד ינקו ואין סרסור ביניהם; ועל כן לא נמצא בלשוננו הקדומה שם מיוחד לבעלי אומנוּת נקיה זאת הנקראים עתה אצלנו בשם הכבוד “פאקטאָר”; הרי הכתוב אומר “השׂר שואל והשופט בשלוּם”, ואומר “ראשיה בשוֹחד ישפוטו וכהניה במחיר יוֹרוּ”, ואומר “שׂריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמוֹנים”, ואִלו סרסור ושתדלן לא נזכר ביניהם. השׂרים והשופטים אשר חיו בימים ההם היו במעמד אדם וחוה בגן עדן קודם החטא והיו מתהלכים ערומים ולא יתבּוששו; אבל אחרי אשר רבּו הימים ומלאה הארץ דעה ונתפּשטו בעולם המדות המתוקנות ונתרבּו בעלי הנפש היפה, נפקחו גם עיני העִורים מן השוחד וידעו כי ערומים הם ויתפּרו עלה תאנה ויעשׂו להם סרסורים בינם ובין הקהל. וכן היה בן-ציון לעלה-התאנה על ערוָתם של פקידי העיר לאפקאווע ונקרא “עלה-התאנה” על שם שליחותו; וכל אשר היה לו דבר אל השׂרים או אל סופרי המלך הוא היה עושׂה. וביחוד היה כוחו של בּן-ציון יפה בזה שהיה יוצא ובא בבית ממון-טוב שׂר העיר, אשר עתּותי כל בני לאפקאווע בידו, ולב ממון-טוב בידי בן-ציון כפלג מים אל אשר יחפוץ יטהוּ. כי מלבד שתדלנותו בינו ובין הבריות מן החוץ לכל אשר יהיה לו עסק וענין אליו היה בן-ציון מועיל ונחוץ לממון-טוב בצרכי ביתו פנימה. כי ממון-טוב היה רווק ולא היתה לו אשה צופיה הליכות ביתו, ויעזור לו בן-ציון גם בזה ויהי הוא המוציא והמביא בביתו ולא ידע ממון-טוב אתו מאומה, גם הלחם אשר הוא אוכל…

בעסק זה עסק בן-ציון רוב ימיו ויתפּרנס ממנו – לא ידענו אם בהיתר ולא באיסוּר, אם בכבוד ולא בבזיוֹן, אבל ידענו כי בנחת ולא בצער, בריוח ולא בצימצום. כי מי הוא בעל הדבר השרוּי בצער וחרד על דברו אשר לבו ילך לתוּר אחרי בן-ציון אם את כל השטר כמראה הקשת אשר נתן על ידו מסר הוא לאשר נכון לו בעצם תוּמו או אם כפּיו נגוֹאלו בשלל צבעיו, או אם כל תכריך הבּוּץ וגלוֹמי התכלת, אשר שלח דוֹרוֹן לפלונית אלמונית שהיא משפּעת על פלוני אלמוני, הגיעו לידה בשלמוּת או אם נגרע מהם אַמוֹת מספּר בידי בן-ציון לצרכי אשתו ובנותיו, אשר גם הנה צריכות למעטפות ולרדידים, כבנות ביתם של השׂרים והפקידים? גם לא על פסולת הלוּחות ולא על המאוּם אשר דבק בכפּו ממתן בסתר לבדם יחיה אדם כבן-ציון, בעל אשה ובנים שצרכיו מרובים. כי לא קפצו בעלי הדברים את ידם מהעניק לו בעד טרחתו איש כאשר תשׂיג ידו, או גם יותר מזה כאשר ישית עליו בן-ציון בעצמו, אשר ידע כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ובשעה שאדם רואה שאין לו דמים לא יעמוד על המקח.

בני לאפקאווע אמנם השתמשו בבן-ציון ויבקשו פניו תמיד כי ידעו כי מביא הוא תועלת והנאה לעולם, ובכל זאת בלבּם בזוּ לו כי מלאכתו היתה בזויה בעיניהם; ויש מהם אשר גִלו דעתם כי עלה-תאנה הוא מאֵרת ה' בעירם, כי לולא הוא כי עתה לא קשתה עליהם כל כך יד הרוֹדים בם. אמת כי בפה מלא לא גִלו דעתם זאת כי יראו מפניו פן יפגע בם וישוּפם עקב לעת מצוא, אבל בינם לבין עצמם לא חשׂכו קלון משמו. וביחוד היו הדעות נפרדות בזה בין בני ברית ובין שאינם בני ברית. שאינם בני ברית היו דנים את הסרסוּר היהודי לאלתר לחובה והיו אומרים: אִלו לא היה עלה-תאנה לא היתה ערוָה בעולם ואִלו לא היה סרסור המאפיל בטליתו על כל מעשׂיהם לא היו פקידי לאפקאווע פריצים כל כך במקח שוחד לעיני השמש, ובני ברית מצאו לבן-ציון צד זכות באמרם אִלו לא היתה ערוָה בעולם לא היה עלה-תאנה, ואם השׂר שואל והשופט בּשלוּם אשר לחמו נתּן ומימיו נאמנים, אשר שׂכרו אתו ופעולתו לפניו, למה לא יעשׂה כמעשׂיהם איש יהודי אשר כל ארחותיו גדרוּ ולא יעבור, אשר כל ימיו מכאובים וכעס ענינו וחייו וחיי אנשי ביתו תלואים לו מנגד?! ועל פי רוב היו הנחלקים מסכּימים כי הפּרצה קוראת לגנב והגנב מבקש את הפּרצה וקשה להחליט איזה מהם יכשר הזה או זה, והיו באים לידי פשרה כי – שניהם כאחד טובים.

מכל הפקודים ועבדי המלך אשר היתה המשׂרה על שכמם בלאפקאווע היה רק אחד, אשר לא היה לבן-ציון דריסת הרגל בביתו, והוא החוקר ודורש-משפט טרפון פשע-רב. וזה לא מאשר היה פשע-רב נקי כפּיִם ונוער כפיו מתמוך בשוחד; נהפוך הוא, כמעט לא היה בלאפקאווע ובסביבותיה דרך יום כה ודרך יום כה איש כפשע-רב הבקי בצורת מטבע ויודע משקל הכסף בכף המאזנים. אפס כי לא היה לו לפשע-רב צורך בבן-ציון עלה-תאנה כי היה לו עלה-תאנה בביתו, זו אשתו אמתלאי בת כרנבו. אמתלאי היתה בת אחד מזאטוּטי בני פולין, המה האצילים הקטנים אשר נחלת שׂדה וכרם אין להם וסדר היחשׂ לבדו הוא חלקם ונחלתם. הפחוֹת הקטנים האלה הם על פי רוב דלים גאים, חפצים לחיות כבני טובים, עשיק לגבם ועשיק לכריסם, וידם איננה משׂגת. כרנבו אבי אמתלאי היה מיושבי עיר פיטשוּטש במקום אשר הצדיק ר' גָדוּנוּ שכן כבוד בהיכלו. ובהיכלו כוּלו אומר כבוד! מאכל שוּלחנו ומעמד משרתיו ומלבוּשיו ומַשקיו וכל צרכי ביתו כבית אחד הנסיכים. סגוּלות מלכים והמדינות מלאו מזוָיו, כל תענוגות בני האדם סבּוּהו ורחצו הליכיו בחמאה, בניו ובנותיו היו אמוּנים עלי תולע; גם כל בני עירו היו נהנים מזיו שכינתו וקרניִם מידו להם; וגם בני הנכר היו נלְוִים עליו לשרתו לאכול מפּריוֹ ולשׂבּוע מטוּבו. ואמתלאי נערה חַכמת לב וחרוּצת ידים יודעת לתפּור שׂלמות וכתנות ולרקום בבוּץ ובצמר, ותהי באה בבית הצדיק לעזור לאשתו הצדקת לתפּור ולארוג ולרקום לשתילי זיתיו המרובים, ומתבוּנת כּפּיה מצאה פרי תנוּבה ושׂכר טוב לעזור לאביה בכל צרכיו. בבית הצדיק ראתה אמתלאי את הגבּאים והשמשים העומדים לשרת את פני רבם והתבּוננה אל מעשׂיהם בעמדם על משמרתם לאסוף כסף הפדיון מאת כל הבא לראות פניו, ואמתלאי נערה יפת מראה ויראֶה פשע-רב, והוא נער את חניכי בית-המשפט, ותדבּק נפשו בה ויקחה לו לאשה; ובעלותו אחרי כן למעלת דורש-משפט בלאַפקאָווע ורבּו מבקשי פניו תמיד זכרה אמתלאי את מעשׂה הגבאים בבית הצדיק בפיטשוטש ותאמר: יהי אישי הצדיק ואני הגבאי! והיה כל אשר לו דבר אל דורש-המשפט על כל דבר פשע או עלילות דברים אשר שׂמוּ לו וסר בראשונה אל אשתו והביא את פדיוֹנו, איש כאַמת בצעו וכמדת עווֹנו, מרובע הקב דביוֹנים עד מאה השקלים כסף ומעלה, ונקה מפשע רב. ואיש אשר לו גבאי כזה בביתו ההוא ילך לבקש לו עלה-תאנה מן החוץ ולהיות לוֹ שׂיג ושׂיח עם אחד מבני ציון היקרים?!

ומדי דבּרי בפשע-רב זכור אזכור את תוכן לבּו ומעלת רוחו אני ידעתיה. לפי שהיה פשע-רב בעיני אמתלאי אשתו במקום “הצדיק” על כן גם נחה עליו רוח “הצדיקים” וידע כי אין השכינה שוֹרה מתוך עצבוּת ואין הקולות עולים מתוך שופר יבש, על כן מדי יום ביומו בטרם יצא לפָעלו ולעבודתו עדי ערב היה מדיח את גרונו ומטיב לבו ביין. בעלי לשון הרע הוציאו את דבּתם רעה כי סובא הוא ואוהב למשוך ביין את בשׂרו; אבל השופטים העומדים על גביו והנשפטים העומדים לפניו לא ראו עוְלתה בו וכי תמים פעלוֹ גם בהיותו שותה שכּור; ואף כי היין בוגד באנשים אחרים, מטמטם לבּם ומבלבּל מוחם, אבל לפשע-רב נתן היוצר בית קבּוּל גדול והיה היין יורד בו כבזויות מזבּח ולא נודע כי בא אל קרבּו; לבו יצוּק כמו אבן ומצחת נחושת מצחו, ומעולם לא נתן בו היין אשר שתה טעם לפגם ולא נגע לרעה בפעולתו ובמלאכת הממשלה אשר הוא עושׂה. ונהפוך הוא, כי כשם שמעידים על שיללער המשורר האשכנזי כי מיטב שיריו כתב כטוב לבו ביין כן עשׂה פשע-רב מיטב חקירותיו ומיטב דרישותיו בטעם היין. וככלוֹת עבודת-יומו בצאת מלפניו כל העם אשר היה נִצב עליו מן בוקר עד ערב, אשר לביתוֹ לביתו ואשר לשבי לשבי, ואחרי אשר כּלכּל דבר משפטם לאיש איש כאשר הוֹרתהוּ אמתלאי, היה פשע-רב יוצא בערב לאחוזת מרֵעים או לבית כנופיא והיה יושב בסוד משׂחקים עד עמוּד השחר. ככה יעשׂה פשע-רב כל הימים.

שלש אלה, אהבת הבצע היין והשׂחוק, הנה המדות המשובּחות שהיה פשע-רב דורש המשפט בלאפקאווע מצוּין בהם! ואמתלאי ביָדעה כי לב אישה כרוך אחר תאווֹתיו אלה וכי אין לאל ידה להסירו מאחריהן היתה שומרת כל ארחותיו בשבע עינים ועל מעשׂיו ועל פועל ידיו תתחקה לבלי תאוּנה אליהם רעה על ידי דרכיו ועלילותיו. את יינו היתה נותנת לו במִדה ובמשׂוּרה יום ביומו; ככלותו את מעשׂיו בלשכּת הסופרים היתה מגהת את כתביו אם הכל שריר וקיים כמשפט ואם סדרים בהם ולא צלמוֶת; ובצאתו בערב לצחוק בצחוק הקרטי היתה בודקת את כיסו ומונה את ממונו אשר הוא לוקח אתו, לבלי יקחנו בסך עצום פן לא תשׂחק לו השעה ואבד הסך ההוא בענין רע – ולפי שהיה פשע-רב על פי רוב יוצא בערב בגפּו ואמתלאי נשארת לבדה בביתה עזובה ועצובת רוח שבה הפּרצה לקרוא לגנב, ובמשך הימים נמצאו מכירים ומיוּדעים אשר החלו לבוא לביתה לשעשע אותה בחברתם ולנחמנה מעצבונה בשעות שהיתה יושבת צרוּרה כאלמנה חיה.

ופשע-רב שמע את שמע בן-ציון ובן-ציון ידע את פשע-רב ושניהם ידעו בנפשם כי צוררים הם איש לאחיו, כי בעיני פשע-רב רע על כי יד היהודי בּכּל משלה וידו עם השׂרים והסגנים בכל מעֲלם אשר ימעלו, ובן-ציון לא אבה סלוח לפשע-רב על כי הוא לבדו יצא מתחת אפוטרופסות שלו. ואולם רק בלבּם היו עוֹינים ונוטרים איש את אחיו אבל בשׂפתם לא חטאו ובפני עדים וקהל רב לא נתנו תִּפלה איש לאחיו, אף כי שניהם עשׂו זאת מטעמים שונים: בן-ציון מיראתו את פשע-רב ופשע-רב מבזוֹתו את בן-ציון ומחשבוֹ להעדר הכבוד לעצמו לדבּר באיש יהודי מטוב ועד רע. ואולם בעדת מתי סודם הקרובים אליהם התמלטו לפעמים מפיהם מלים, הד מחשבותיהם והרהורי לבם. בהשמע לפשע-רב כי אחד מן הפקידים עשׂה דבר בליעל היה אומר לאשתו או לסופרו: “יד ישׂראל באמצע!” ובן-ציון בבואו לפני ממון-טוב בעת רצון ובשעה פנויה היה מתענג לספּר באזניו בלעגי שׂפה ובזעם לשון כמה ביצים לקחה אמתלאי שוחד מאת אשה פלונית מכפר פלוני, כמה קבּין יין שתה פשע-רב היום, ואיזה סך הפסיד אתמול בשׂחוק הנקרא “על ימין ועל שׂמאל”.

ואולם לא ארכוּ הימים למיום בוא פשע-רב ואמתלאי לשבת בלאפקאווע וירא בן-ציון את פני ממון-טוב והנה אינם אליו עוד כתמול שלשום. וירא והנה בעת אשר ינסה לדבּר באזניו כפעם בפעם על אודות אמתלאי ופשע-רב יהי ממון-טוב כאיש אשר לא שומע, לא יעננו אחת מני אלף ויתאמץ להשׂיאהו לדבר אחר. ויבן בן-ציון כי היתה את ממון-טוב רוח אחרת וכי נלכּד גם הוא במצודות האשה בעלת הכשפים וידע להזהר עוד. ואף כי הוסיף בן-ציון לצאת ולבוא לרגלי עסקיו ושתדלנותו בבית ממון-טוב ובכל ביתו גדול כאז כן עתה, בכל זאת עברה הרִנה בלאפקאווע כי נבאוֹש נבאש בן-ציון בממון-טוב וביתר הפקידים ולבּם אינו אליו כתמול שלשום. גם אל בן-ציון גוּנב הדבר ותקח אזנו שמץ מֶנְהוּ; אבל הוא השיא את נפשו לאמר שלום יהיה לו, כי ידע כי אין עוֶל בכפיו נגד מגִניו וחוסיו מלפנים. וירגיע את לבו באמרו: אני בן-ציון עלה-תאנה לא שגיתי ונותני כופר לא כלו; אכן רוח שאינה מצויה היא באנשים ההם ורוח אחרת תעבור ותטהרם וישובו להצהיל פנים אלי כבראשונה. ואולי באמת קמה ונהיתה מחשבת בן-ציון לולא קרה מקרה לא טוב, אשר הביא עליו פתאום שוֹאה לא ידע.

קרבו ימי צאת השנה ואנשים יהודים סוחרים מן הערים הקטנות אשר סביבות לאפקאווע שלחו אליו איש תוכן כספו לקחת להם מבית גנזכּי המלך תעודות המתחדשות בכל שנה ושנה, כי כן הסכּינו לעשׂות תמיד. ויהי היום ובן-ציון בא לבית גנזכּי המלך לשלם בעד התעודות, ויהי בספוֹר שׂר הרכוּש את הכסף, אשר הביא בן-ציון בשטרות המלך, והנה בין השטרות שטר חמשים אחד מזויף. ויעצרהו שׂר הרכוש בבית הגנזכּים וישלח להודיע לשׂר העיר לאמר: “נמצא שטר מזויף בן חמשים שקלים ביד בן-ציון הסרסוּר, מהרה רדה אלי אל תעמוד וקרא אתך את דורש המשפט למען יחפּשׂו בביתו וברשותו אולי ימצאו עוד שטרות כאלה, אולי סוחר בשטרות מזויפים הוא”. ויבוא ממון-טוב שׂר העיר ופשע-רב דורש המשפט אתו. וישאל פשע-רב את בן-ציון: אי מזה בא לך השטר הזה? ויאמר: לא ידעתי. – “אם לא תחפוץ להגיד מידי מי בא לך השטר כי עתה חשוד אתה בעיני כי אתה זייפת אותו”, אמר פשע-רב. “כל שער עמי יודע, ענה בן-ציון נמרצה, כי אינני מזייף מטבּעות”. “ובמה אתה עוסק? ומה מלאכתך?” הוסיף לשאול פשע-רב. פה נסתתמו טענות בן-ציון כי לא ידע להשיב לפשע-רב נכוֹחה על שאלתו, כי הַהַגד יגיד לו לכל הנצבים עליו לאמר: סרסור אנכי וכזה וכזה אני עושׂה? כּי אז הלא יגדל עווֹנו. וַיט בן-ציון מפניו בתשובתו וידבּר אליו רכּות: “אדוני לא ידעני, כי גר אתה בתוכנו וזה שבתך אתנו מעט; אבל שאל נא את פי אזרחי עירנו ויאמרו לך כי איש ישר והולך תמים אנכי ובמזייפי שטרות לא הייתי, ואם קרה לי מקרה בלתי טהור זה, מקרה הוא ולא בי האשם. מאנשים שונים הגיע לי כסף בימים האחרונים ולא אוכל לדעת ממי בא אלי השטר הזה”.

מכל אזרחי העיר אשר נצבו עליו בבית הגנזכים לא היה איש פוצה פה ודובר דבר לטובתו, ובאמור בן-ציון על נפשו “איש ישר והולך תמים אנכי” נראה כצחוק קל יחלוף על פניהם, ואף כי רבים היו בתוכם אשר לא פעם ופעמַים עשׂה אתם בן-ציון וכסוּ חמסם בלבוש אחד אתו, בכל זאת היה הסרסור הבּזוי בעיניהם כרשע והם כצדיקים גמורים, כי כבר ידענו כי לדעת האנשים האלה לא הגנב גנב כי אם הפּרצה הוא הגנב. על כן פקד פשע-רב על סופרו הבא אתו לכתוב בספר והעד עדים את כל אשר נעשׂה ואת השטר הנחשב כמזויף חבּרו אל גביית העדוּת, כמזכיר עווֹן לבן-ציון להתּפשׂ, ואת בן-ציון צוָה דורש המשפט, ושׂר העיר בעל כרחו ענה אמן, וישׂימוהו במשמר עד אשר יחָקר הדבר.

ככה נפל בן-ציון בפרסוֹת פשע-רב וכאן מצא פשע-רב מקום לגבות את חובו מן הסרסור היהודי שׂנוּא נפשו!

מבית הגנזכים הלך פשע-רב ואחוזת שוטרים חלוצים ועדים מאזרחי העיר אתו לבית בן-ציון וימששו את כל כליו ואת כל מחבוֹאיו ומטמוני מסתריו, ואף כי שטרות מזויפים לא מצאו יותר, אבל מצאו כלי בית ובגדים לרוב גם כלי כסף וכלי זהב ותכשיטי נשים, ובלשכת חשאין באחד הארגזים מצאו כמה אלפים שקלים במזומנים. כי עשׂה לו בן-ציון חיל בימי חייו ויקבוץ על יד אף כי לא הראה עשרו החוצה, כי ידע כי אין הברכה מצוּיה אלא בדבר הסמוּי מן העין. ויהי הדבר הזה לחטאת לבן-ציון בעיני חוקר הדין, כי אמר: “בן-ציון רועה רוח ורודף קדים כל היום ולא יכול להגיד ברור מה מלאכתו ובמה הוא עוסק ועשרוֹ אפוא אי מזה בא? אין זה כי אם שלח בעולתה ידיו ומדברים אסורים עשׂה לו את כל הכבוד הזה”. מקוּרי עכביש אלה ארגו חטאת בן-ציון ויעבּתוה כעבי עבוֹת העגלה!

בן-ציון ישב בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים ופשע-רב עִנה דינו וימשכהו לאורך ימים. ודברים שלח בכתב אל כל בתי הפקודות ואל כל אזרחי העיר וסביבותיה לגבות עדות מפיהם על דבר היהודי בן-ציון ומעשׂיו. תשובות הנשארים היו שונות אשה מרעותה. זה אומר כי לא ידע עם בן-ציון מאומה, וזה כי בן-ציון היה איש שוקט ובוטח ולא עמד בדבר רע, וזה העיד עליו כי היה סרסור של עבֵרה. דעת לנבון נקל כי נזהר פשע-רב לתלות בראש בן-ציון אשם מעילוֹת ואשם גזלת הצבּוּר, אשר אז היה מכשול עווֹנו נוכח פניו, אפס כי אז היו נתבּעים לדין גם כל השׂרים והפקידים אשר עשׂה עמהם בן-ציון וממון-טוב בראשם ורבּוּ חללי רשעים. וגם לא זה הענין אשר נתּן לפשע-רב לענות בו ולדרוש אותו כי אם מעשׂה השטר המזויף, ובזה לא היו ראיוֹת מספיקות לענות לבן-ציון בפניו ולהאשימו. ובכל זאת לא הוציא פשע-רב את אסירו כי אם שקד והשתדל לקושש קש לקש לאַלם אלוּמה. ספר דינו של בן-ציון היה הולך ועב מיום אל יום, דף על דף נוסף ויהי לכרך גדול. בפתח שערוֹ היה מונח השטר המזויף וגביית העדות אשר כתבו בבית הגנזכים, ואחריו גביית העדות בבית בן-ציון ורשימת כל החפצים והמטלטלין אשר מצאו שם, ואחריהן שאלות ותשובות חקירות ודרישות שונות אין מספר. פעמים רבות הובא האסיר בסך אנשי צבא מבית-הסוהר לבית דורש המשפט, והוא עובר שחוח וחפוּי ראש ברחובות העיר והאספסוף מורה עליו באצבע וקורא אחריו מלא, ובבית דורש המשפט הוא נצב מן בוקר עד ערב וכשבא כן ישוב ללכת רעב ועיף ומאומה לא ישׂא בעמלו. מן החוץ לא התעורר איש להצילו ולהמליץ טוב בעדו. אשתו ובני ביתו עשׂו מה שיכלו ולא הועילו להוָתו מאומה, כי לא היה להם סומך ועוזר בכל האנשים אשר פנו אליהם. בני הנכר אשר היו מקרבין לו בשעת הנאתם עמדו עתה מרחוק בשעת דחקוֹ, כדין, ובני עמו אשר כל ימיו בזו לו בלבּם ונפשם בחלה במעשׂיו אולי היו חשים לעזרתו עתה משום מצוַת פדיון שבוּיים, בידעם כי בדבר הזה נקי הוא, אבל יראו פן יאמרו הגויים כל בני ציון כבן-ציון זה ועל כל העדה יהיה בזיון וקצף. ובכן היה בן-ציון צפוּי לצאת חייב בדין ולהענש קשה לולא קרה מקרה חדש אשר הצילהו. המקרה אסר אותו והמקרה התיר!

כשנה תמימה ישב בן-ציון בבית האסורים וימי החגים לנוצרים מועד צאת השנה שבוּ הגיעו. ראש האצילים עשׂה נשף חשק בביתו ויקרא לכל פקידי העיר, ויבוא גם פשע-רב ואשתו בתוך הבאים. ובית האציל בן שתי קומות, בקומה התחתונה הוכנו החדרים למחולות ובקומה העליונה למשׂחקים. פשע-רב אחרי אשר שתה כוסו רוָיה לכבוד החג ישב לצחק ואמתלאי מפזזת ומכרכּרת בכל עוֹז בבית התחתון. והיא יפה עד להלל בערב ההוא, לוקחת לבבות ביפיה ומצודדת נפשות בכשפיה, ובני מחול סבּוּה כדבורים, כולם קודחי אש ומאזרי זיקות, אבל כולם דוֹעכו כאש קוצים, כי לא נתנתם אמתלאי לנגוע בה ולא יצאה במחול עמם ותבכּר את ממון-טוב שׂר העיר על פני כולם. ואולם בה במדה ששִׂחקה השעה לאמתלאי במחולות בחדר התחתון, כך לא שִׂחקה השעה לאישה בחדר המשׂחקים בחדר העליון. אל אחד השולחנות ישבו סוד משׂחקים בצחוק “על ימין ועל שׂמאל”, וזה דבר הצחוק: אחד מן המשׂחקים יושב אל השולחן בראש מסִבּיו והוא הנקרא “שוּלחני” ויתר המשׂחקים מקיפים אותו. השולחני לוקח אגודת קלפי-גורלות בידו, דמתקריין “קרטין”, מערבּבם היטב ומטילם על ימין ועל שׂמאל. הגורל העולה לימין שלו והעולה לשׂמאל לאחרים. בראש השולחן אשר שׂחק עליו חתן דנן פשע-רב ישב כשולחני אציל אחד אורח מעיר רחוקה. איש מן המשׂחקים לא ידעוֹ פנים בפנים אבל רב היה להם לראות כי איש עשיר הוא, כי צבר לפניו על השולחן אדרכמוני זהב כעפר ושטרות המלכות כטיט חוצות, ובשבתו לשׂחוק הודיע מראש לא בסתר לכל הנצבים עליו כי משׂחק הוא רק כנגד “מזומנים”, ובהקפה איננו נותן לאיש אפילו שוה פרוטה. ופשע-רב משׂחק במזל-רע, כאשר אמרנו. בעוד שכל המשׂחקים העומדים מסביבו יש שגורלם עולה לימין ויש לשׂמאל, יש נותנים ויש לוקחים, כל הגורלות שפשע-רב מטיל עולים תמיד בימין. יש אשר יתן לו השולחני גורל אחד פשוט בעל שקל אחד, אבל כיוָן שיקבענו פשע-רב משולש או מחומש יעלה הגורל בימין ושִלם תשלומי כפל או תשלומי שלשה. בידו הביא פשע-רב עשׂרים וחמשה שקלים, כי יותר לא נתנה לו אמתלאי לקחת אתו, באמרה: די יהיה לך להפסיד סך כזה ואפילו ביום חג. ופשע-רב אף על פי שבגשתו אל שולחן המשׂחקים כבר היה שתוי לרוָיה, בכל זאת אחר כל גורל וגורל שלא זכה בו חם לבו בקרבּו ויצא אל השולחן הערוך, העומד בפרוזדור ועליו כל מיני אוכלין ומשקין להשׂבּיע נפש שוקקה, ושתה כוס תנחומים. השעה השלישית אחרי חצות הלילה הגיעה ולפשע-רב כלתה פרוטה מן הכיס והוא מתחזק על עמדו אף כי עברוֹ היין, ובאותו הרגע העמיד גורל משולש ולא זכה בו, ויאמר להעמיד גורל מחומש להשיב את האבדה, ויעצרהו השולחני בלשון רכּה ויאמר: הואילה אדוני והרצה מעות בעד הגורל המשולש בטרם תטיל הגורל המחומש.

– האם אינך מאמין לי? קרא פשע-רב ברוגז קולו וילטוש עיניו לו.

– תנאי קודם למעשׂה התניתי שאינני נושׂא ונותן רק במזומנים ולא בהקפה, על כן אל נא יחַר בעיניך אם אעמוד על דעתי…

– לו יהי כדבריך! ענה פשע-רב בחפּזון, כי עתה אלך ותיכף אשוב.

זכר פשע-רב כי מפתחות ארגז הכסף בידי אשתו ואם יבקש לא תתנם לו, על כן מהר אל ביתו כמהר צפור אל פח ויוציא מתוך ספר דינו של בן-ציון את השטר המזויף הרצוף אליו וישב אל שולחן המשׂחקים ושטר חמשים שקלים בידו ויוסף לשׂחק. אבל השׂחוק המהולל הוסיף ללכת עמו בחמת קרי ולתת לו עורף ולא פנים, ובשעה אחת קם פשע-רב מן השולחן שנית בידים ריקניות ושטר החמשים פשט ויעוף.

אף כי עברוֹ היין בכל זאת הבין פשע-רב כי עשׂה מעשׂה אשר בנפשו הוא ולתקון המעוּות גמר ללכת אל אשתו ולקחת מידה את מפתחות הארגז ויהי מה. אבל בבואו לחדר המחוללות לא מצא את אשתו וישאל לה ותאמרנה לו הנשים השכנות בלזוּת שׂפתים: “נסעה מזה עם ממון-טוב שׂר העיר במרכבתו!” פשע-רב כחוֹם לבו לא הרגיש את לעג השאננוֹת ולמה ירמזוּן מליהן ולא ראה את הצחוק הקל העובר על שׂפתותיהן, ובלבּו אמר כי בלי ספק בקשתהו אשתו באותם הרגעים שהלך לביתו ולא מצאתהו וילך ממון-טוב לשַלחנה הדרך לבלי תצא יחידית בלילה. ובהיות לבו חרד על שטר החמשים גמר לבו לנסות עוד פעם את מזלו ולעבוט להשולחני את מורה השעות אשר לו; ואולם בשובו אל העליה מצא כי השולחני קם ממקומו והשׂחוק כלה.

במר רוחו נגש פשע-רב אל שולחן המערכת וישתּ שלש כוסות גדולות בבת אחת וילך אט אל ביתו וימהר לעלות על ערשׂ יצועו, כי אמר תנחמנו ערשׂו, ובהחפזו לא שת לבו גם לזה כי אשתו עוד לא שבה.

גם פשע-רב גם אשתו אֵחרו לקום ביום השני ממשכּבם ויישנו שנה מתוקה עד חצות היום. פשע-רב הקיץ מיינו ויזכּור את אשר עשׂה בלילה העבר ויתנחם ויאמר: אך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, וימהר אל שולחנו, ואהה! לא חלום רע חלם כי אם דברים כהוָיתן הוא רואה. ולא קמה בו עוד רוח וישאג מנהמת לבו: השטר איננו ואני אנה אני בא?!

שמעה אשתו את דבריו ותחרד אליו כצפור השחוטה ברוב סימנים, כי רגע אחד ידעה את כל אשר נעשׂה.

– מה אתה דובר? נתנה עליו בקולה; השטר! איזה שטר? הגד אם ידעת בינה.

פשע-רב נתן בה את עיניו התרוטות ובקול חרדה הודה על פשעו ויספּר לה את כל אשר עשׂה.

– בן נעוַת המרדוּת! צרחה בקול מר כשופר. בּוֹשה אמך! חפרה יולדתך! הכרע הכרעתנו! אוי מה היה לנו! אוי לי, אמא, כי ילדתּני!

ובדברים האלה זנקה אליו כלביאה שכּוּלה ותניף ידה עליו להכותו.

פשע-רב נטה מפניה ויעמוד מעבר השולחן מזה וימצא את לבו לאמר לה: לא בי לבדי האשם; גם אַתּ לא נִקית מעווֹן… בקשתיך בחדר המחולות ולא מצאתיך…

זכרה אמתלאי כי גם היא לא חלום חלמה בלילה ההוא ויִרף רוחה ותאמר: מה ימריצוני דברי תוכחות על עווֹן והם לא יגהו ממנו מזוֹר. מהרה אפוא זאת עשׂה, לבש בגדיך וקום בקש את האיש אשר עשׂית עמו הלילה; החזק בו בטרם יצא את העיר ונגאל את השטר מידו.

פני פשע-רב צהלו רגע אחד כשמעו את עצת אשתו הטובה, וימהר וירחץ פניו וילבש בגדיו וישת כוס יין חָמר מלא מסך ויצא.

אבל הה! האיש אשר הוא מבקש לא היה עוד בעיר, כי הלך לדרכו ואיש לא ידע אנה הוא בא.

פשע-רב שב ואדמה על ראשו ויספּר לאשתו את אשר נעשׂה. ותקם אמתלאי ללבוש את בגדיה לצאת, וישאלה אישה: אן אַתּ הולכת?

– לממון-טוב אלך, אספר לו את המוצאות אותנו ואשאל בעצתו.

– חכי כמעט רגע ונוָעץ, הכשר הדבר לגלוֹת סודנו לאיש זר ומה גם לשׂר-העיר?

– שוטה שבעולם! ענתה לו קשות. התטמון מחט בשׂק? אם לא תגלה אתה את סודך יגלוהו אחרים; שמים יגלו עווֹנך והארץ לא תכסה על אִוַלתך. והאיש ממון-טוב חכם ובעל נסיון הוא ולבו טוב אלי, בו בטח לבי כי לא יעזבני בצר לי ומחשבתו בעצה תכּוֹן.

אמתלאי יצאה ופשע-רב במרי נפשו נתן בכוס עינו.

עוד ביום ההוא החל עוף השמים להוליך את הקול כי בּלילה העבר קרה אסון בבית דורש-המשפט ובגללו היתה מריבה בינו ובין אשתו, אבל עוד לא נודע מה היה הדבר. יש אומרים שבהיותו הוא ואשתו אל המשתה בבית האציל באו לו גנבים ויגנבו דיָם, ואחרים הקרובים יותר לאורחא דמהימנותא, מהם אמרו כי פשע-רב שתה ממים המרים ויפסיד הון רב בצחוק ומהם אמרו כי אשתו תשתה המים המאָררים. ובטרם הוברר הדבר לאנשי העיר והנה שבר על שבר נקרא והוָה על הוָה באה בבית פשע-רב: בלילה השני פרצה לפתע פתאום אש בביתו, ולולא אץ לבוא ממון-טוב שׂר העיר בראש המכבּים להשקיע האש כי אז לא נשאר מבית פשע-רב גם צרור; וגם עתה אבדו מלשכת הסופרים אשר לו, או נשׂרפו באש, כתבי-דינים אחדים ובתוכם גם – כתב-דינו של בן-ציון הסרסור.

בהגיע הדבר לראש השופטים אשר בעיר שלח דורש-משפט אחר לחקור ולדרוש את הדבר, ודורש-המשפט הזה גבה עדותו מפי ממון-טוב שׂר העיר ויודיע לשולחו כי אמת הדבר וכי אש אלהים נפלה מן השמים ותאכל את כתבי הדינים בבית דורש-המשפט בלאפקאווע. ועל ידי זה נקה פשע-רב מפשע רב וכעבור שבועים ימים באה הפקודה לשלח גם את בן-ציון חפשי, אחרי אשר נשׂרף דינו וגם השטר המזויף עלה באש השמימה.

זה הוא הנס אשר נעשׂה לבן-ציון ויוציאהו לחרוּת קודם שנגמר דינו, ועל כן נשאר הדבר בספק אם באמת עסק בן-ציון בשטרות מזויפים או לא; בני ברית מזכּין ושאינם בני ברית מחַיבין אותו. אלה ואלה ידעו לבסוף את המעשׂה אשר עשׂה פשע-רב ובסוד מרעים יחדיו היו מתלחשים ומסַפּרים איש אל רעהו גופא דעובדא היכי הוָה; ופעם אחת נזדמנו שלשה לפונדק אחד והיו שנים מהם מדיינים זה בזה איזה מהם יכשר – בן-ציון או פשע-רב? עד שבא השלישי והכריע ביניהם, כי – שניהם כאחד טובים.

מלך טפש / י"ל גורדון

שאלה קדוּמה היא ומחלוקת ישנה בין הסופרים וכבר נתחבטו עליה קדמוני הקדמונים ועד היום לא נתבררה כל צרכה: אחשורוש – מלך טפש או מלך פקח היה? עוד זה לא כבּיר נתחדשה השאלה הזאת בין דורשי רשומות חוקרי עתיקות ונתחלקו הדעות, וכל אחד ואחד הסתייע מן הכתובים והוציא מנרתיקו תלי תלים של ראיות והעלו חרס בידם. חד אמר משום בית מדרשו של סובאָרין: אחשורוש מלך פקח היה, לפי שנאמר “ונשלוֹח ספרים להשמיד להרוג ולאבּד את כל היהודים”. ואידך? שפיל לסיפא דקרא: “אשר נתן המלך ליהודים להשמיד להרוג ולאבּד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם”. וחד אמר: אחשורוש מלך טפש היה, לפי שנאמר “להראות העמים והשׂרים את יפיָה” ונקטינן “כל הטפּשין נשותיהם יפות”. ואידך? משום הא לא אריא, שהרי נאמר “ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה” – ומי חכם כיעקב שבעודו “בבטן עקב את אחיו”. ואידך? זה היה קודם מתן תורה ואין מכאן ראיה. והנה במקום שיש פירוד הדעות כזה ולפי שהשאלה הזאת גדולה היא ליהודים וכבוד בית ישׂראל תלוי בה, לכן אחַוה דֵעי אף אני ואביא ראיה לדברי לא מן התורה ולא מן הנביאים ולא מן הכתובים כי אם ממעשׂה שהיה וקרה בימינו, כי אין לך ראיה מַכרחת ומופת חותך כמעשׂה שהיה.

                                                                                   ____

כל באי שער ווילנא ידעו את ציפה הטאַנדעֶטניצה ¹המוכרת בגדים תפורים ברחובותיה, גלוֹמי רקמה וכל סחורות יד בבתי מלונותיה. מי אשר הזמינו הקב"ה לפונדק אחד בעיר ואם בישׂראל זאת ולא שמע בבוקר בבוקר קול ישורר בחלון או קורא בסף: “מחלצות, מעטפות, מטפחות וחריטים! גליונים, סדינים, צניפות ורדידים!”? קול ציפה הוא המודיעה לך כי טוב לך בעיר תהלה זאת מאדם הראשון בגן עדנוֹ, שכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד אשר מצא בגד ללבוש ואלונטית להתנגב וראי הפנים להסתכל בו וצלוחית של פלייטון להריח בה, ואתה משכּים ומוצא כל אלה מוכנים לשַמשך. תשׂוּמת ידה זאת נתנה לציפה מהלכים בבתי שׂרים רבים ונכבּדים, כלומר בבתי שׂרותיהם ופלגשיהם, טבּחותיהם ורקחותיהם; כי כל אחת מהנה שׂמחה כשׂמחת בקציר בבוא ציפּה אליה לקחת מאתה את בלוֹיי הסחבות והבגדים אשר אבד עליהם כלח ולתת לה תמורתם כלי חפץ ובגדים חדשים מקרוב באו, והיה לה תחת מַק בושׂם, ותחת נקפּה חגורה, ותחת קרחה מעשׂה מקשה. ועל כל כבוד זה תשמענה אזניה מפי ציפּה חדשות לבקרים את כל אשר קרה ונעשׂה בבתי כל העיר מקצה, מה שקרה לאשת דלפונסקי ולאחותו של קאבצנאווסקי ולכל אשה שמתקנאית ביֶרך חברתה. כי כרוכלת המחזרת על הבתים ידעה ציפּה מה שנעשׂה בכל בית ובית אחורי הפרגוד וברוב חכמתה ברכוּלתה לא נמנעה לעת מצוא לערבּב באבקת הרוכל גם מעט אבק לשון הרע, למען תפושׂ את הקונים בלבּם לבלי יקפצו את ידם בשעת מתן דמים. ואם לנשי הפּרתמים והאחשדרפּנים חלקה ציפה כבוד ותשכֵּם לפתחיהן, היו נשי הפחוֹת הקטנים באות אליה לביתה, כי בית מרכולת היה לציפּה בחצר הקפּנדריא העובר מרחוב היהודים לרחוב האטליז והוא מלא מזן אל זן כל יקר וכל חפץ תאוַת נפש כל בנות הגויים. ואף על פי שלא היתה חנותה פתוחה לרחוב כדי שלא יהיו גוֹבין ממנה את מכס הסוחרים, כי בית מרכוּלתה בקיר החומה ובקומה השלישית בעלית קיר קטנה היא יושבת, בכל זאת הכל ידעו את מבוא הבית ובנשף יעלו אליה כצהרים ולא יעבּטוּן אורחותם.

הבריות היו אומרות כי מלבד עסקה בפרקמטיא היה לציפּה עוד משלח יד אחר, והוא שהיתה מזוגת זווּגים בסתר, ובעברה כעוף השמים מבית לבית ומחצר לחצר היתה מכרזת כבת קול בחשאי: בת פלוני לפלוני; אבל אין אני ערב בדבר זה ואין לי עסק בנסתרות כאלה. ידעתי כי ציפּה היתה משׂתכּרת לא אל צרור נקוּב והברכה היתה מצוּיה בביתה ואת זה ראה כל בשׂר מן הסנבוטין וחוטי המרגלית ומעיר הזהב והבוליאר התלוי בצוארה מדי עלותה בית ה' בשבת ויום-טוב. ואולם הברכה חלה בבית ציפּה רק בימיה האחרונים אחר אשר נתעגנה ואָכף עליה ההכרח לשלוח במסחר ידה; אבל ימיה הראשונים ימי נעוריה היו רעים, וביחוד לא ראתה ציפּה סימן ברכה בנשׂוּאיה. ארבע פעמים היתה נשׂוּאה לאיש, שלוש פעמים נתארמלה וברביעית עזבה בעלה ותשאר עגוּנה. תכונה יקרה אחת היתה טבועה בנפש ציפּה מתחלת בריאתה, כי כצפור דרור העוברת מאַקלים לאקלים כן היתה גם ציפּה יכולה להתגורר בכל מקום ולעשׂות כרצון איש ואיש, לחיות עמו על פי מידותיו ודרך הנהגתו. והמקרה התל בציפּה וימן לה שלשה בעליה הראשונים משלש המפלגות השונות אשר נפלגו להן בני ישׂראל בזמננו. אישה הראשון היה חסיד והשני מתנגד והשלישי משׂכּיל, ועם כולם חיתה בשלוָה ובמנוחה: עם הראשון רקדה בכתר ועם השני בנעריצך ועם השלישי לא רקדה כל עיקר. ושלשת אנשיה מתו כל אחד במיתה היפה לו: המתנגד מת ברעב – מחוסר לחם, החסיד בצמא – מחוסר משקה, והמשׂכּיל מת בשחפת – מחוסר כל. וגם בזאת היתה האשה הזאת מבורכת בטבעה, כי לא יאריכו ימי בכיתה ולא הרבה יהיו לה ימי החושך; בשעה שבעלה שבק חיים לכל חי היו עיניה זולגות דמעות במידה ובמספר ובשעוּר שלא יהיו ריסי עיניה נושרות ועיניה נעשׂות רכּות, ובעבוֹר ימי מספר ושָלמו ימי אבלה והסירה את בגדי אלמנותה מעליה והחזיקה באיש אחר מכל הבא לידה לבקש נחוּמים ומחסה תחת כנפיו. וכשהיו שכנותיה מוכיחות אותה על קלוּת דעתה ועל מידה זאת שאינה מידה היתה ציפּה עונה להן תמיד: טב למיתב טן-דו מלמיתב ארמלו; ובשביל כך קראו לה טנדוּטניצה.

ידעתי כי פה יקום הקורא האוהב להכּנס לתוך דברי חברו וישאלני פירכא גדולה כקורת בית הבד: “והלא כל בר בי רב דחד יומא יודע כי טנדוטניצה פירושו אשה המוכרת בגדים מוכנים ולא אשה החפצה לשבת טן דו? ולמה אתה מעוות עלינו את פירוש המלות?” – על זה אענה ואומר לו: השמר והשקט, ידידי; אלו ואלו דברי אלהים חיים. פשוּטוֹ של דבר לחוד ודרוּשו לחוד, וכשם שאין דבר יוצא מידי פשוּטו כך אין דבר יוצא מידי דרוּשו; ולא עוד אלא שהפּשט הוא הטפל והסוד הוא היסוד. שאל את פי המקובל רזינסאן, בן עירה של ציפּה, ויגד לך תעלומות חכמה כי עיקרו של כל ענין הוא הסוד והרמז שבּו. והוא בעצמו לא נקרא רזינסאן אלא בשביל רזין דרזין דטמירין ביה. וגם אני וגם הוא לא חִדשנו דבר זה ולא גִלינו רז זה ליצורים, כי כבר קדמונו רבנן באמרם: “למה נקרא שמו פקדון – פוק דון, זכר – זה ככרו עמו; נקבה – נקיה באה”, והרבה כיוצא בהן. ואחזור לספּורי.

ציפה הטנדוטניצה אשר חפצה לשבת טן דו סוף סוף נענשה על קלוּת דעתה, כי אישה הרביעי אשר הוכיח ה' לה לא התיחשׂ לא על אחת משלש הכתות הנזכרות כי אם היה בעל הנאה פשוט, איש המוני קשה ורע מעללים, אשר לטובתנו ולהנאתנו מעטים כמותו בישׂראל, מאלה האנשים שאוי להם מיוצרם ולא אוי להם מיִצרם, הנקראים בינינו “מופקרים” ומוכשרים לקבל כל טומאה ולהתגאל בכל דבר בליעל. מעטים היו ימי שבתה בבית אישה זה, אבל גם בימים המעטים האלה לא ראתה שום נחת זולתי נחת זרועו אשר הראה לה בכל עת מצוא, עד אשר הוציא מביתה את כל אשר היה לה ויציגה ככלי ריק ולבסוף ברח מעל הארץ ועקבותיו לא נודעו ותשאר ציפּה אלמנה צרוּרה כל ימי חייה.

ולציפּה בן יחיד מאישה החסיד ושמו – מלך. ולמה נקרא שמו מלך?…

מרגיש אנכי כי גם במקום הזה יפסיק הקורא האִסתניס את דברי ויאמר: מה השאלה הזאת לך: “למה נקרא שמו מלך?” וכי מוטב היה לך שיקרא שמו “עבד”? וכי מעטים הם השמות שישתמשו בהם בני ישׂראל בין משלהם ובין משל אחרים ומי ילך לבקש טעם לדבר למה נקרא שמו של פלוני כך ולא כך? ובלי ספק היה אחד מאבות אבותיו נקרא בשם מלך ונקרא הוא על שמו.

כן דבּרת, ידידי הקורא, אבל רואה אני מדבריך כי אין בך אפילו קורטוב אחד של חסידוּת ואינך מאמין בשמות וסבירא לך כמאן דאמר דלאו שמא גרים, אף על פי שמקרא מלא עומד ומכחישו, שנאמר: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד. ידעתי גם אני כמוך כי חללוֹ של עולם מלא שמות לבני ישׂראל וכל הרוצה לטוֹל שם בא ונוטל ואין תובע אותו לדין בשביל זה. וגם יפה אמרת כי בנה של ציפּה נקרא על שם אחד מאבותיו, כי אביו היה נכדו של ר' אלי-מלך מליונסק….

– עד מתי אתה מגבּב עלינו דברים אשר אין להם שחר? ישוב ויפסיקני הקורא בשלישית. בפעם הזאת אינני מאמין לך, כי אילו היה אישה של ציפּה נכד הרב מליזנסק לא היה מת בענין רע כי אם היה מבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, היה יוצא במרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו.

– אם תאמין או לא תאמין אחת היא לי. וגם אני לא שאלתי שאלה זו “למה נקרא שמו מלך?” אלא מפני שיש לי עליה תשובה למפרע. הלא ידעת את דרך הדרשנים: באמרם שפסוק זה כולו מוּקשה אינם אומרים זה אלא לפי שיש להם על הפסוק ההוא תירוץ מספיק מן המוכן. על כן הסכּת ושמע; מעשׂה שהיה כך היה. לציפּה אשה יודעה ומכּירה מבנות פולין, אשה זקנה קוסמת וחכמה בחכמת הפרצוף ובחכמת היד, רואה בתרָפים ושואלת בלוחות המשׂחק, וציפּה מַאמנת בה כאשר האמין אישה החסיד בקדושיו. פעם אחת נכנסה הזקנה אל ציפּה והיא, ציפּה, הרה ומלאו ימיה ללדת. ותאמר ציפּה אליה: קסמי נא לי מה יהיה משפט הנער היוּלד? ותּשת הזקנה את האספקלריא על חוטמה ותוציא צרור לוחות מגואלים ומגוללים מחיקה, ותערוך את הלוחות על השוּלחן מערכה לקראת מערכה ותתבונן בצרוּפיה ותאמר: “בנך היוצא ממעיך – מלך יהיה!” שמעה ציפּה ותצחק ותאמר: השמעת מימיך איש עברי בזמן הזה – מלך? “הסי בתי, גערה בה הזקנה, אל תתני את פיך לחטיא את בשׂרך! המכתב מכתב אלהים הוא חרוּת על הלוחות, לא ישקר ולא יכזב. וגם שמעתי מאבותי כי היה איש יהודי מלך בפולין אף כי לא האריך על ממלכתו יותר מיום אחד”. שמעה ציפּה ותדוֹם ובלבה שמרה את הדבר וגם את אוזן אישה לא גלתה. ותלד ציפּה בן ויהי בהכניסו אביו לברית ויקרא את שמו “מלך” כשם אביו זקנו; ותאמר ציפּה בלבּה: האף אמנם הוא הדבר אשר נבּאה לי הזקנה: בנך אשר תלדי מלך יהיה?!

ויגדל הילד ויהי בהיותו כבן שבע ותביאהו אמו לחדר רבּוֹ. ואף כי עוד קודם לזה היה בא לביתו אחד מצעירי המלמדים וילמדהו קרוֹא עברית וסדר התפלה וילמדהו לברך על הציצית ולברך אשר יצא ולקרוא פרשה ראשונה שבתורה, בכל זאת לא מצאה לה ציפּה עד העת ההיא ידים לבקש לבנה מלמד אשר ייטב לו, כי שבע השנים מיום הוָלד "מלך " ועד הגיע פרקו ללכת אל החדר היו שנות הבהלה לציפּה, אשר אמרנו, – הזמן אר היה בונה לה עולמות ומחריבם. לרגלי ארבעה אנשיה, החסיד, המתנגד, המשׂכּיל והמופקר, ראתה ציפּה בשמיטה אחת ארבעה עולמות שונים: עולם האצילות ועולם התוהו, עולם העשׂיה ועולם ההפקר, ובין עולם לעולם לא היו אפילו כשלש אצבעות. עם אישה הראשון היתה ציפּה רואה חלומות באספּמיא שהצדיק ברוך הוא יפתח להם את ארוּבּות השמים והריק להם ברכה עד בלי די; בבית אישה השני אמרה חביבין יסורין והסתפקה בכף חרובין מערב-שבת לערב-שבת; אישה השלישי המשׂכּיל בראותו כי אָזלת ידו לפרנס את ביתו וכי יחלה ולא יחיה מחליוֹ, הורה לה לשלוח במסחר ידה לאכול פת לחם מיגיע כפיה; אף החלה ציפּה לראות פרי בעמלה לולא בא אישה הרביעי ויציגה על גחליה ריקה. ארבע התקופות האלה עברו עליה בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים, עד כי העומדים מרחוק כמעט לא ראו את המראה, ויש גם אשר לא ידע לאיזה מאנשיה ילדה ציפּה את “מלך” בנה ומי אביהו. ורק המלאך הממוּנה על ההריוֹן ושכנותיה הקרובות ידעו כי אבי “מלך” איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה. דעת לנבון נקל, כי ההשפּעות השונות והשִנויים התכופים אשר עברו עליו מבוהלים ודחופים לא נשארו בלי רושם קיים בנפשו של אותו תינוק, ועל כן לא יפּלא בעינינו אם טבעוֹ לא חסר המזג והיה מעורב מנטיות מתנגדות והפכים שונים ולא היה לצורת נפשו ותכונתה שום קלסתר פנים מסוים. המתבּונן בה מצא בה מהתפּעלוּת החסיד ומקרת רוח המתנגד, מגשמיות המשׂכּיל ומשרירות לבו של בעל התאוה, ועל פני תוהו ובוהו הזה היתה מרחפת קלות הדעת שהנחילתו אמו. “מלך” לא היה חסר כשרונות טובים לקבל חכמה וגם היה מתמיד בלמוּדיו ותלמוּדו אשר למד לפני רבותיו נתקיים בידו, אבל במילי דעלמא היה מבוֹהל ובלתי מתוּן או גם תם ושאינו יודע לשאול. חבריו בני בית רבּו וחדר תורתו אשר לא ידעו את שם אביו היו קוראים לו על שם אמו “מלך ציפּה’ס” ויאהבוהו והתרועעו אתו בחפץ לבב, כי היה טוב לב מטבעו וגם אוהב שׂמחה ושׂחוק, ובכל זאת היה גם לשׂחוק בעיניהם תמיד, לעג וקלס כל היום. גם בעיני הבריות היה “מלך” נושׂא חן וחסד כי סוף סוף לא היה נבער מדעת, אפס כי התכוּנות הטובות לא היו שרירות וקיימות בנפשו כי אם היו עלוּלות להתהפּך בו רגע מן הקצה אל הקצה. יש אשר יעברוּ ימים רבים והוא מישרים ישפּוט ומעשׂיו מתוּקנים ודבּוּרו בנחת עם הבריות ופתאום יבוא בו הרוח ויאמר איזה דבר של שטוּת או יעשׂה מעשׂה שלא כהוגן, שלא יעשׂוהו בעלי הדעה השלמה, מפני אשר לא יתבונן לתוצאות הדבר אשר הוא אומר ועושׂה. כללו של דבר, “מלך ציפּה’ס” היה בריה בפני עצמה וכבד היה לאיש המתבּונן בו לשפּוט על פי דרכו אנה פניו מוּעדות וּלמה הוא נוצר ומה יהיה משפט הנער ומעשׂהו בבואו באנשים. מעיני אמו לא נכחדו חסרונותיו אלה ואהבתה אשר אהבתּוּ לא עוְרה את עיניה מראות גם את מגרעותיו; ויש אשר בעשׂותו איזה מעשׂה הוללות וסכלוּת תזכור את החלום אשר חלמה לו האשה הקוסמת ותניע עליו במו ראשה ותאמר בלבּה: ואיש כזה היצלח למלוכה?!

כפי הנראה היתה אהבת הכבוד נרדמת בסתר לבו, כי כן ראינוהו בחדרו בעדר חבריו בצאתם לשׂחוק אוהב לקפוץ ולעמוד בראש ולשכּון כמלך בגדוד, אבל עצה רחקה ממנו ולא ידע לנהוג את שׂחוקם במועצות ודעת. למשל, בצאת הנערים ביומא דפגרא לשׂחוק ברחבה שלפני הבית במשׂחק “סוס ורוכבו” מעולם לא היה מלך ציפּה’ס בין הרוכבים כי אם היה תמיד “הסוס” ועומד במתג ורסן עדיוֹ בראש החבוּרה להטותם אל אשר יחפוץ; והיה דוהר בכל עוז ומקפּץ בשאט נפש למשׂושׂ לב כל האוחזים בכנפיו הנמשכים אחריו, אבל לא היה שׂם לבּו אל דרכו אשר הוא הולך עליה, והיה עובר בבצות ובגבאים ובעצים ובאבנים, בין הקוצים ובין הבּרקנים, והדוהרים אחריו יעלצו וישׂישׂו בשׂמחה מדהרות דהרות אבּיריו ונפלו ונוקשוּ וטנפוּ וקרעוּ בגדיהם וישׂרטו שׂרטת בבשׂרם, ובכן יהפך מחוֹלָם למספּד להם ורִנתם לקינה. פעם אחת, ומלך ציפּה’ס אז כבן שלש עשׂרה שנה, קרה בחדרו הדבר הזה. הרב הניח את תלמידיו ויצא ויקומו הנערים לצחק, ויאמר מלך ציפּה’ס לחבריו: נשׂחקה נא בכף הקלע. ויקח מלך את הספסל אשר הם יושבים עליו לפני רבּם, והספסל עומד נשען אל הקיר ושלשה גזרי עץ לו רגליִם, ויעמידהו אל תוך החדר ויסר את שני גזרי העצים משתי קצוֹתיו ויהי הקרש מונח כפלס על גזר העצים אשר בתּוֶך ויעמוד מלך ציפּה’ס בתּוך לפלס ברגליו את הקרש בהתנועעוֹ, שני נערים עומדים על שתי קצות הקרש מזה ומזה, זה עולה וזה יורד ומריעים בקול תרועה ומתענגים על רוב שלום, כי בטחוּ במלך ציפּה’ס השוקל בפלס הספסל כי לא יכריע את הקרש לאחת מן הקצווֹת. ופתאום עברה עליו רוח שטוּת ויט בכח ויפּלו שלשתם ויפצעו ראשיהם עד זוב דם עליהם. ויבוא הרב ויאמר: מי עשׂה את הדבר הזה? ויאמרו לו: מלך ציפּה’ס עשׂה הדבר הזה. ויגער בו רבּו ויאמר: לא יקָרא עוד שמך “מלך ציפּה’ס” כי אם “מלך טפּש” יהיה שמך; ויקרא שמו “מלך טפּש” עד היום הזה.

ויגדל “מלך טפּש” ותכונתו גדלה עמו; ויצא מן החדר ויבוא אל הישיבה. בהיותו כבן תשע עשׂרה וכבר “עמד בשדוּכים”, קלות דעתו ותבליתו לא עזבתו ויהי אוהב להכּבד על פני כל העם בקטנות ובדברים של מה בכך. למשל, בעסקוֹ עם בני הישיבה ברִנה של תורה היה עושׂה את הגמרא זמורתא ומתכוין להגבּיה קולו מקול חבריו, ועל ידי זה היה לשׂחוק בעיני שומעיו. כי לפי שהיה קולו רך וענוג כקול אשה והיה במשכו בקולו: “השור והבור המבעה וההבער” או: “בשמן שוּמשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט”, ונשמע קולו כקול אמו ציפּה הטנדוטניצה בעת אשר בפתחי שערים בעיר אמריהָ תאמר: “מחלצות, מעטפות, מטפחות וחריטים!” והיה נראה כאִלו סוחר הוא בכל השמנים שמָנו חכמים במשנה ומרצה אותם לפני הקונים. ולפי שגם קלסתּר פניו היה דומה במקצת לפני אשה היו בני הישיבה מלגלגין עליו ואומרים – שמא אנדרוגינוס הוא. פעם אחת בא “מלך טפּש” לבית המדרש ופניו מאירות. וישאלו אותו חבריו לאמר: מה אתך, כי קרן עור פניך? ויען להם ביהורא ובשׂחוק הכסילים: יודע אנכי לקרות בלשון יוָנית ושוב כל רז לא אנס לי! ובאמת נמצא כי יודע הוא תמונות אותיות הא"ב בלשון רוסיא. מורה ומלמד לא היה לו ולא נודע מי למדהו, אם בא גבריאל ולמדו האלפא-ביתא הרוסית או למד מאליו, אבל מהיום ההוא ומעלה לא הניח ספר מן הספרים הנמצאים בבית-המדרש אשר לא קרא בו בדף הראשון את מקום הדפוס ורשיון הצינזור הנדפסים שם בלשון רוסיא, ולא היה נייר חלק שלא טנפוֹ בדיוֹ ולא מקום פנוי שלא העלה עליו בקולמוסו תגים וקוצין כסירים סבוּכים; וכשהיה עובר בחוץ היה קורא את התריסין אשר על החנויות, ויש אשר ילך ברשות הרבים ופנה למעלה אל התריסין לחבּר את צרופי אותיותיהם ואל ארץ לא יביט, ועבר איש על פניו והדפוֹ בזרועו בקללו באמו ובאלהיו ורגז ושׂחק ואין נחת.

ויהי היום, יום ערב שבת היה, ויעבור “מלך טפּש” על פני ההיכל אשר שׂר המדינה גר בו, ועל פני ההיכל גן נעוּל מוקף גדר בּרזל מעשׂה שׂבכה ובגן על יד השׂבכה יושב בצל שׂר המדינה וקורא בגליון כתוּב ואחוריו אל הרחוב. ויעבור “מלך טפּש” ויראהו את השׂר יושב וקורא וירא והנה הגליון כתוב הדר מעשׂה ידי סופר מהיר, והאותיות מאירות ושׂמחות כנקבּעות בדפוס; לא ראה “מלך טפּש” כתב יושר כזה מעודו. ויעמוד ויסתכּל בעד השׂבכה אל הגליון אשר ביד השׂר ויתאמץ גם הוא לצרף האותיות ולקרוא את הכתוב, כאשר נִסה לעשׂות בתריסין שעל הבתים. וירא השׂר צל עובר על הגליון לפניו ויפן אחריו וירא והנה איש צעיר לימים וחקוּק על מצחו ישׂראל מתגנב לקרוא את הכתב אשר בידו; והמכתב מכתב הממשלה ודבר סתר בו. ויקצוף השׂר מאד וחמתו בערה בו, כי אמר מרגל חרש הוא ולחפור את סתרי המלוכה בא. וירמוז השׂר אל אחד השלישים העומדים לפניו והוא הבהיל שני אנשי מגן מפרוזדור הבית לאמר: תפשׂוּ את האיש העומד אחר כתלנו משגיח מן השׂבכה. ואולם בנו של אותו חסיד היה מבין ברמזים ובראותו את השׂר קם בחמתו ממושבו הבין כי עשׂה מעשׂה אשר לא יעשׂה וכי רעה נגד פניו, וישׂא רגליו וינס דרך מבוא החצר המפוּלש אשר נוכח בית השׂר ויצא נכחוֹ אל הרחוב השנית. בצאת הרודפים ולא מצאוהו עברו גם הם דרך החצר אל הרחוב לבקשו. והנה הרחוב ההיא תהים מאדם וההמון רב שם, ואִלו התערב הבורח בתוך המון העוברים ושבים והלך אט כאחד האדם כי אז לא הכּירוהו הרודפים ונמלט מידם; אבל הכי קראו שמו “מלך טפּש”, כי טפַש כחֵלב לבּו ויוסיף ללכת במנוּסה ויראו היוצאים לבקשו איש רץ וידעו כי הוא האיש אשר הם מבקשים, ויאחזו בו ויביאוהו כמעט עודו חי אל השליט ויניחו אותו במשמר, כי לא פוֹרש מה יֵעשׂה לו.

ותעבור הרִנה לעת ערב בבית-המדרש: “מלך טפּש” נתפּשׂ למלכות כמרגל חרש, ויהי כל בית-המדרש לחרדת אלהים, כי יראו הגבּאים וראש הישיבה פן יבוּלע להם בגללו, כי כן נִסו בני ישׂראל לראות איש אחד יחטא ועל כל העדה יהיה קצף. כל יום השבּת חברוּ כוּלם כתרנגולין של בית בוקיא והיו מדיינין מה יגיע אליו על זה ואיזה עונש ימצאהו, זה אומר יתלוּהו על העץ, וזה יחוה דעת כי ישלחוהו לארץ גזרה וזה אומר ימסרוהו לעבודת הצבא; והפִּקח שבהם אמר: כמשפט השוטים יעשׂו לו. ידוּשוּ את בשׂרוֹ בשוטים ויכתבו עליו בכתובת קעקע את הא"ב הרוסית, למען תהיה אתו תמיד ולא יצטרך עוד להתבּונן במה שלא הורשה.

אם באמת חרתו על בשׂר “מלך טפּש” על המקום החלק בכתובת קעקע את אותיות הא"ב – דבר זה טמיר ונעלם. רק אחת ידעתי כי על העץ לא תלוּהו ולארץ גזרה ולצבא המלחמה לא שלחוהו, כי זכותה של אמו עמדה לו. לציפּה הטאנדוטניצה מהלכים בבית אחת מפּלגשי השׂר והיא שעמדה לה בשעת דחקה ותמליץ טוב בעד בנה לפני השׂר ותבוננהו כי לא במרד ובמעל עשׂה הנער היהודי מה שעשׂה כי אם מטפשוּת ומחוסר לב. ובכן התמלט “מלך טפּש” בפעם הזאת בעור שניו ומבּשׂרו חזה כי “יקר מחכמה מכבוד סכלוּת מעט”.

                                                                         _________

עברו שנים רבות ואני יושב בביתי ביום הפורים לעת ערב וסועד את “הסעודה” וגפני הפוריה ושתילי הזית סביב לשולחני. ותבוא השפחה ותאמר: אדוני, המשׂחקים באו להראות את שׂחוק פורים, האתנם לבוא הביתה? הילדים כשמעם וימחאו כף וירקדו כבני צאן ויפצרו בנו לאמר: קראו להם וישׂחקו לפנינו. ותאמר אשתי: יבואו. ויבואו המשׂחקים כעשׂרת אנשים במספר, כוּלם מתחפּשׂים באֲפֵר על פניהם ומלובשים בגדי צבעונין. האחד מתכסה בתכריך בּוּץ וארגמן ועטרת נייר מוצהב בראשו ושרביט עץ בידו – הוא מראה דמות אחשורוש. השני לבש בגד כרפּס אחוּז בכפתורי נחושת קלל, גדילים שש מָשזר על כתפיו וכובע משוּלש בראשו וחרב מצומדת על מתניו – מראה המן. השלישי – שׂער ראשו וזקנו כארגמן, מעיל משי יורד עד קרסוליו ומגבּעת כאגן הסהר על ראשו – מראה מרדכי. ושאריתם מלוּבּשים בגדים משונים ומתחפּשׂים איש כדמותו וכצלמו אשר לקח לו. ויצא הראשון ויתיצב בתוך החדר וינופף בשרביטו וישׂא משלוֹ ויאמר:

“אני אחשורוש, בן בנו של כּורש, לפני יכרעו איים, מהודו ועד כושיים, במאה ועשׂרים ושבע מדינה, לא אשאיר אסתרא בלגינא; ובקרב ביתי ובירתי, נמצא קשר לקראתי! בנשף חשקי ומִשתּי, בגדה בי אשתי: לבוא לפני נקראה, והיא לא באה! “האיש גבריאל העז פניו, ובא ועשׂה לה זנב”. הוֹי הֵגַי הבליעל, גם ידך היתה במעל, כי נתת רשות לאנשים, לבוא בית הנשים?! אותך לתלות חשתי, אך מה אעשׂה לוַשתי? שתר כרשנא, מרס מרסנא, אדמתא תרשיש ממוּכן, גשו הלום ועלו לדוכן, והביאו לי עצה מן המוכן”. –

בדבּרוֹ נגשו שבעה מאנשיו ויעמדו לפניו… אבל אין נפשי, קוראי היקר, לשׂוּם לפניך את שׂחוק הפורים בכל פרטיו, אשר בלי ספק ראיתהו גם אתה וידעת את כל הנשׂגב והנעלה הצפוּן בו; רק אחת אומר לך כי בהחל האיש לחרוז את חרוזיו שמעתי כי קולו איננו מוּזר לי, ובמשכו בקולו לקרוא את שבעת שׂריו: שתר כרשנא, מרס מרסנא, אדמתא תרשיש ממוכן, זכרתי את הקול אשר היה מנגן: בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט, ואת הקול אשר היה קורא: מטפּחות, מעטפות, צניפות וּרדידים; ואומר אל לבּי: אתה הוא “מלך טפּש” העומד לפני, אתה ולא אחר.

לבּי לא הוליכני שלל; אף אמנם “מלך טפּש” בדמוּת אחשורוש עמד לנגד עיני. ככלותם את משׂחקם ואשׂא להם משׂאות מאת פני, הוצאתי כל איש מעלינו ואשאל לקורותיו למן היום אשר יצא מחצר המטרה, ויספּר לי כי אמו מתה עליו בקרוב אחרי המאורע הרע ההוא מפּחד לבבה אשר פחדה לו והוא כבר נשׂא אשה ויולד בנים ולמען מצוא לחם ביתו נעשׂה – בדחן, ויאסוף לו חֶבל אנשים משׂחקים ויהי להם לראש. בכל ימות השנה הם מצחקים במזמוטי חתן וכלה ובימי הפורים יבואו בבתי העשירים להראות את שׂחוק הפורים. החרוזים אשר שמעתי, וכהנה רבות אתו, הם מעשׂה ידיו להתפאר, פרי למודיו בחדר רבּו ובבית ישיבתו. מכלל דבריו שמעתי שהיו רגליִם לדברי הגבּאי הפּקח, ואף על פי שזכות אמו עמדה לו להנצל מעונש חמוּר אבל לא הצילתו מלהתראות פנים את קוצי המדבר ואת הברקנים; אפס כי לפי דבריו אף מעז זה יצא לו מתוק, כי בעמדו לפני שׂר המדינה ראה איכה ידבּרו השׂרים רְתת בקול נגיד ומצוה ויודע גם הוא להרעים בקולו נפלאות עתה בהיותו – למלך אחשורוש.

ובכן – אמרתי אני בלבי – הכל מבקש ומוצא תפקידו. לא ידעו כל חכמי לב מה יהי משפט הנער “מלך טפּש” ומעשׂהו והמה לא ראו ולא התבוננו כי נוצר הוא להיות ראש לכת ליצנים ולהופיע בהדר גאון המלך אחשורוש בשׂחוק הפורים. ובכן נתקיימה גם נבואת הקוסמת אשר קראה מעל הלוחות את מכתב האלהים אשר לא ישקר ולא יכזב, כי היה היה “מלך” למלך, אף כי יעשׂה רק ממלכה שפלה בקהל משׂחקים ואף כי עטרת נייר בראשו ושרביט עץ משוּח בששר בידו; ומאד מאד התעצבתי אל לבי על ציפּה הטנדוטניצה אשר קוּמטה בלא עת ולא זכוּ עיניה לראות בעלוֹת בנה לגדולה.

                                                                                 ____

– ספּורך בפני עצמו טוב ונעים, יאמר הקורא, אבל מה ענינו אל מחלוקת הפוסקים אשר הזכּרת ובמה פתרת לנו את השאלה הגדולה אשר לא נפתרה עד היום?

ידידי הקורא, הלא חשבתיך לאיש נבון המבין דבר מתוך דבר! ואתה הטרם תראה כי המעשׂה שהבאתי הוא מופת חותך הגוזר כחרב חדה קשר של קיימא זה, כי אם “מלך טפּש” אחשורוש היה, חזר הדין ושמע מינה – שאחשורוש מלך טפּש היה.

הידעתם את רבלָה מוכרת החמאה? – לא ידעתם?? – כי עתה עמדו כיום ואשמיעכם את אודותיה ואת אשר נגזר עליה.

בראשית אודיעכם כי רבלה איננו שם העיר אשר הגלה שם מלך בבל את צדקיהו מלך יהודה. רבלה היא שם אשה יהודית מוכרת חמאה באטליז ברחוב היהודים אשר בווילנא בשער בית ליב ליזר’ס. כשהיתה ריבה היו קוראים לה רבקה, וכשנישׂאת לאיש קראו לה ריבה, וכשנצטיינה במעשׂיה הטובים התחילו לקרוא לה רבלה.

אחינו אנשי גלותנו העלו בלשונם שׂפה בלולה מכּל לשונות הגויים אשר באו בם. במאמר אחד אשר יֵצא מפי היהודי יוכל להבּראות ספר מלים מלשונות שונות, לשונות מזרח ומערב. ולא זו בלבד, אלא גם כל מלה ומלה בפני עצמה מוּרכבת מתמונות שונות לקוחות מלשונות שונות ומשוּלָבות אשה אל אחותה למלה אחת. את ההברה האשכנזית en שׂם על הפעל העברי “הרג” ויצא לו דרך המקור, “הרגנן”, ועל הפעל הרוסי Колоть, ויצא לו “קולנן” כלו' שחוֹט ונחוֹר, ועל הפעל האנגלי to knell ויצא לו “קנעללען” וכיוצא בהם הרבה. בלשונות הסלאווים ראה את ההברה ko נוספת על שם העצם להקטין ובלשון גרמנית ההברה lein להוראת חבּה ופנוּק וישתמש בשתיהן לשמות בני ישׂראל. והיה במקום אשר יאָמר אברהם ושׂרה יאמר באפּוֹ “אברהמקה, שׂרקה” וברצונו “אברהמלה, שׂרלה”. ובהרגל לשונו לא יבחין בין הברות כאלה שרשיות, שהן לו לשם מתחילת בריאתו, ובין השמוּשיות הנוספות עליו להקטין, ודרכיה נקיט ואזיל קורא לרבקה בתו כשגדלה “ריבה” ולמלכה אחותו “מלה”, בהשמטת ההברות השרשיות “קה, כה” שהן בעיניו כהברת ko נוספות להקטין. וכן היתה רבלה מוכרת החמאה בעודה ריבה נקראת רבקה, וכשהיתה לאיש נקראה ריבה, וכשיצא לה שם בין שכנותיה קראו לה דרך חבּה ופנוּק רבלה.

רבלה מוכרת החמאה, אשה אלמנה כבת שלשים וחמש, והיא עקרה אין לה וָלד. אביה היה שוחט ובודק בעיר מרץ ובשעת הדחק היה פוסק גם שאלות קטנות, כי היה ידוע בקהלתו לבעל תורה וכמעט שהגיע להוראה. על כן ראתה רבלה את עצמה כבת הרב והיתה מתגאה ביחוסה זה מאד. בשבתה בבית אביה למדה גם היא תורה בחשאי ותהי בקיאה בכל הספרים הכתובים בלשון יהודית-אשכנזית למקרא לבנות ישׂראל. את “הצאינה וראינה” השלימה בכל שנה ושנה; בספר “קב הישר” היתה בקיאה כמעט בעל פה; את “התחִנות” היתה קוראת פחז כמים; וגם בלשון-הקודש היתה לה ידיעה קטנה עד כדי להבין את סדר התפלות והפיוטים. כשנישׂאה רבלה לאיש והתחילה לבוא בשבתות ובמועדים לבית-הכנסת היתה היא “הלמדן” בעזרת הנשים, כל אשה אשר לא ידעה באיזה מקום החזק עומד או איכה מחליפין את סדר הפיוטין ואיזה הושענה קוראין באותו יום היתה פונה אל רבלה ומצאה את אשר שאלה. ולרבלה קול ערב וחתּוך הלשון, ויהי בקראה את התחנות ותהיינה כל הנשים עומדות ושומעות את מקראיה ונפשן יצאה בדבּרה. מאליו מובן, כי לבת “מושלמת” כזאת בקש אביה גם חתן “מושלם”; ולתכלית זאת פנה לבן עירו ר' מרדכי מלצר אשר החזיק ישיבה בווילנא ויבקשהו לתת לו חתן לבתו מבכורות צאנו ומחלביהן. ויעתר לו ר' מרדכי ויתן לו את יצחק לאה’ס בחיר תלמידיו, לפי דבריו “בחור כארזים חתן כאלונים”. אמת כי “בחור כארזים” זה היה מראהו כלוּלב היבש, עצמיו כשחיפי עץ, עורקיו כפתילי הנעוֹרת, לחייו שקערוּריות, עוֹר פניו כעוֹר התוף ועינו כעין הירוֹקה שעל פני המים; אבל רק האדם ההמוני יראה לעינים ואיש כר' מרדכי מלצר יראה ללבב. ולב יצחק רך וטוב כבן-הבקר ומעולם לא כעס על חבריו שהיו מקניטים אותו ואומרים עליו שאין כוחו במתניו ושלא יצלח אפילו להיות מלמד, אבל לעומת זה היה כוחו בפה, מזמר זמורתא בגמרא ולא פסק גרסא מפוּמיה כל היום משעה שיכּיר בין תכלת לכרתי עד שעה שהבחורים נכנסין לפלות את כליהם. ויותר שהיה יצחק מתמיד וחריף עוד היה ממשפחה טובה בישׂראל מבני בניו של ר' ליב ליזר’ס. את ראש יונקותיו זה קטן ר' מרדכי ויטעהו שׂורק בקרן בן שמן בבית השו“ב בן עירו והשוחט “חטפהו בשתי ידיו” ויתן את רבקה בתו המוּשלמת בחיקו. כשבע שנים ישב “הזוג” על שולחן אבי הכלה במרץ ויהי שמן חלקם ומאכלם בריאה, כי לא חשׂך השו”ב כל נתח טוב ירך וכתף לאכול לשׂבעה מחתנו “המופלא” היושב לפני ה' כל יומו. לא היו עוד ימים טובים כאלה… ליצחק ולרבקה, אפס כי לא היתה ברכת ה' בביתם, כי היתה רבקה יולדת וקוברת. על כן מקץ שבע שנים לשבת יצחק בבית חותנו במרץ גמרו להעתּיק משכּנם לווילנא לבית אמו “לאה האלמנה”, כי אמרו “שנוּי מקום, שנוּי מזל”, ומי יודע אולי יחנֵם ה' שמה, ונתן להם זרע אנשים זרעא חיא וקימא.

ולאה אֵם יצחק אלמנה מאישה מימים רבים ושנים קדמוניות, כמעט מיום הוָלדה. משכניה לא היה איש אשר זכר ימי היותה לאיש, ובלי ספק דִמוּ כי “נולדה אלמנה” ויקראו לה “לאה האלמנה” עד היום. וללאה דירות אחדות בבית ליב ליזר’ס אבי אביה אשר נפלו לה לנחלה בהחלק הבית ליורשיו, והיא יושבת בחדר צר אחד ושאר דירותיה נתוּנות בשׂכר לשכנים אחדים, ומזה פריה נמצא. בין השכנים אשר ישבו בדירותיה של לאה האלמנה בזמן ספּוּרנו זה נודעו לשם: כתריאל המלקט סחבות, פסח השומר וגיסה המגדת. כל אלה שׂכרוּ להם איש חדרו וישבו בו איש וביתו ויושיבו גם הם שכנים אחרים במקצועות החדר. וללאה שלשה בנים: יצחק הוא הבכור בנה “המופלא” אשר לא יצלח לכל מלאכה; השני הוא בעל אשה ובנים מלמד בתלמוד תורה, והוא האחד אשר ראתה אמו בו סימן ברכה כי נהנה מיגיע כפיו והעמיד תולדות; ובנה השלישי עודנו “בחור” לומד תורה ואוכל “ימים” בעיר מיר. ותהי רבקה יושבת בית חמוֹתה ויצחק יושב לפני ה‘; ככה עברו עליהם שלש פעמים עת הריון ולידה עד אשר ראו והתבּוננו כי בשנוי מקום לא נשתנה מזלם, כי אם הורע מאשר למבּראשונה, כי אם בהיותם אוכלים בשׂרא דתוֹרא על שולחן השו“ב אזר יצחק כגבר חלציו ויוֹלד בנים ובנות אף כי לא לאורך ימים, עתה אחרי בואו לאכול ירקי וכורי בבית אמו עמדה רבקה מלדת ותהי עקרה. שׂמוּ פניהם לדרוש ברופאים אך גם חכמי הרופאים נואלו ולא הועילו להוָתה, ובין כה עברו עשׂר שנים ויותר למיום היות רבקה ליצחק לאשה, ובן אין לה. בעצת השכנים והשכנות היה יצחק נכון לתת ספר כריתוּת לאשתו וכבר היה המזבּח מוכן להוריד דמעות עליהם ורבקה החלה לדאוג לאחריתה, ולמען תמצא לה מקור לפרנסתה בצאתה מבית חמותה נועצה לשלוח ב”מסחר" ידה ותחל למכור חמאה וחלב פתח שער החצר בבית ליב ליזר’ס – והנה קרה מקרה אשר שנה פני הדבר. “לאה האלמנה” אם יצחק הלכה בדרך כל הארץ ושלשה בניה קמו תחתה על ירושתם ויצחק הבכור לקח פי שנים בנחלה. ותרא רבקה כי לא טוב לה לעזוב את בעלה אשר לא יוכל לעסוק בישוּבו של עולם ולמצוא לחם לנפשו, ובכן נשארה רבקה בית אישה ותהי למוכרת חמאה בשער בית ליב ליזר’ס ותהי מפרנסת את בעלה “הפּרוּש”. היא היתה המוציאה והמביאה את הכנסות הדירות נחלת האחים אף החלה להתעסק במצוות ובגמילות חסדים, ותחת אשר מנע ה’ ממנה פרי בטן החלה לגדל יתומים ולהכניס כלות עניות לחוּפּה. על כל צרה שלא תבוא בשכוּנתה, כי יחלה איש עני ונפל למשכב, כי תהיה יולדת עניה וממתקים אין לה לשובב נפשה, כי יבוא איש אשר ביתו נשׂרף או סוסו נגנב או בתו בגרה, וראו הרואים את “מוכרת החמאה” פּרוּפה ורעוּלה כערבית ומטפּחת כעֵין כיס בידה מחזרת על פתחי נדיבים ונותנת לאיש מחסורו אשר יחסר לו. וכי יבוא “בחור עני” ללמוד בבית-המדרש ו“ימים” אין לו ובא לפני “מוכרת החמאה” והיא תפנה אל מכּיריה ומצאה לו הספקתו בית איש יומו. מעולם לא לקחה נשך כסף בבוא איש לפניה להחליף דינר זהב במעות קטנות, כאשר שאר החנוָנים ברחוב היהודים עושׂים. ובכך יצא לה שם ברחוב היהודים ובכל אגפּיה לא קראו לה עוד רבקה כי אם רבלה מוכרת-החמאה, וכל איש נדכּה ומר נפש פנה אליה ונוֹשע על ידה אם רב ואם מעט.

אם רבּוּ חסדי רבלה בעודנה עוסקת במסחרה לפרנס את בעלה הפרוּש עוד גדלוּ ונסבוּ למעלה אחרי מות עליה בעלה. במות יצחק קמו אחָיו לנַשלה מנחלתה ולגרשה מביתו, אבל “אנשים טובים” קמוּ לעזרתה ויעמדו לימינה על טוּב לבּה ועל צדקת ידיה, ובכן זכתה רבקה בדין לשבת על ירושתה גם אחרי מות אישה כל הימים אשר לא תנשׂא לאחר, ואף כי במות עליה אישה היתה רבלה עודנה צעירה לימים כבת שלשים ושתים ורבים היו קופצים עליה, אבל היא נדרה בלבה לשמור אמונתה לאישה הקדוש גם אחרי מותו ולבלי היות לאיש כל ימי חייה; ותקדיש את ימיה ל“עסקיה” ולגמילות חסדים, ויצא לה שם בצדקתה ויהללו בשערים מעשׂיה. רבים פנוּ אליה לבקש חסדה ולכל הפונים אליה הסבּירה פנים יפות; אבל בין המון הפונים אליה ובמספר מכּיריה ומוקיריה הרב לא שׂם איש את לבו להתבונן אל נפש רבלה ולראות את השנוּי הגדול אשר היה בימים האחרונים ברוּחה ובהלך נפשה. בהאריך ימי שבתּה בגפּה, במשך שנות אלמנוּתה, בזכור לפעמים את אביה ואת אישה ואת חמותה, כל הנפשות הקרובות אל לבה אשר נשׂא המות, מרוב המון מעיה ורחמיה לכל בני עוני אשר פנו אליה לעזרה, כאשר רחב לבבה ונכמרו נחוּמיה כן גדלה ורחבה התרגשות נפשה ותהי נוטה להתפעלות ולפעמים גם לעצבות ולמרה שחורה. אולי לא הרגישה גם היא בנפשה את אשר יֵעשׂה בה, כי מצאה תנחוּמות אֵל באמונתה ובמעשׂיה הטובים, אבל גם סובביה לא ראו ולא ידעו, ועל כן בבוא קצה כחתף שׂערו כולם שׂער והשתוממו, כי בעיניהם פתאום היה הדבר.

ואולם, קוראי יקירי, ידעתי כי לא תבין לספּורי זה ולא תדע פשר האסון אשר קרה את נושׂאת ספּורי בטרם אודיעך את דברי ימי בית ליב ליזר’ס אשר “רבלה” גרה שם, כי הא בהא תליא כשלהבת בפתילה.

בית ליב ליזר’ס הוא אחד מן הבנינים הישנים אשר ברחוב היהודים בווילנא. בבית הזה, אשר מספר יושביו עולה כמעט כמספר היושבים באחת ערי השׂדה, יש כל מחסורי בני האדם, כל “מה שהפּה יכול לדבּר”, רק שני דברים יחסרו בו – אויר ואור. החצר הקטוּרה מוקפת מארבע פאותיה בית חומה בעל שלש קומות, אשר לא שׂדוּהוּ בשׂיד ולא חִזקו את בדקיו מיום הבּנותו; על כן יעלו קורותיו השחורים כעננים ויכסו את עין הארץ וישיתו כליל צלם בתוך צהרים. מעט האויר החודר בארוּבּת-העשן הזאת ממוּלח צחנת מי מדמֵנה העולה מזויות החצר המלאות שופכין על כל גדותיהן; ומעט האור המתגנב דרך הארוּבּה הזאת יראה לנו אבני המרצפת החלקלקות והרטוּבּות תמיד, אשר רגלי ההולך ימעדו עליהן בהליכתן. חלונות הבתים כהים ושמשותיהם הירקרקות מכוּסות תמיד אבק דק ומשקיפות על פני החצר כעיני אדם סר וזעף. אין איש מיושבי הבית זוכר מתי נגע מטאטא בקרקע החצר לנקותו; גם שוטרי המלך הממוּנים על הנקיון כדי לשמור את בריאות יושבי העיר לא יראו ולא יפּקדו בכל חצר בית ליב ליזר’ס ויעזבו לגרי הבית להתבּוסס ברפשם, ככל אַוַת נפשם.

תולדות ר' ליב ליזר’ס אשר ידיו יסדוּ את הבית הזה עוד לא נכתבו בספר. מפי השמועה נודע כי ר' ליזר’ס חי לפני הרבה דורות בימי מלוך המלך סאבּיעסקי; אבל עוד לא חקרו החוקרים ולא הוּברר הדבר באיזה יום ובאיזו שנה ובאיזה מקום נולד וכמה חי ובאיזו שנה מת. נודע כי ר' ליב ליזר’ס היה נשׂוּי ג' פעמים ולבסוף ימיו נעשׂה פּרוּש, ומשלש נשיו היו לו בנים ובנות הרבה וכולם העמידו ולָדות; כשמת ר' ליב ליזר’ס קם מדון בין יורשיו, כי יותר מעשׂרים יורשים תבעו את חלקם בנחלה. ותהי המריבה ארוּכּה ביניהם עד אשר הושיבו בית דין של שלשה והוא חִלק את הבית בחבל לנחלה לכל היורשים, ואף כי רבים מן היורשים לא נחה דעתם בחלוקת בית דין וירגנו באהליהם, אבל לא הרהיבו עוז לבלי ציית לבי דינא ויבואו על נחלתם וישבו בשלום ובשלוה הם וצפיעיהם איש בביתו גבר בנחלתו.

אוּלם לא ארכוּ ימי המנוחה והשלוָה ליושבי בית ר' ליב ליזר’ס, כי מקרה זר ונורא הרגיזם משלוָתם, מקרה בלתי טהור אשר לא היה ולא נשמע מעולם ברחוב היהודים: רוּחות רעות החלו לצחק ביושבי בית ר' ליב ליזר’ס שׂחוק מהוֹלָל, שׂחוק מכאיב לב ומדאיב נפש…

רואה אנכי אותך, קוראי החכם בעיניו, מצחק עלי על האמיני ברוּחות ושדין, באמרך כי “הרוחות הרעות” אשר התרגשו בחצרו של ר' ליב ליזר’ס אינם אלא הצחנה והאויר הרע העולים מערמות הזבל ומאגמי הרפש אשר בזויות החצר. אל תבּהל ברוּחך ללעוג לי, ידידי הקורא, ולבך אל ימהר להתחכּם הרבה, פן תהיה לצחוק גם אתה. הטה אזנך ושמע קוֹשט אִמרי אמת אשר אספּרה לך וידעת כי יש דברים הרבה בין השמים ובין הארץ אשר לא שערוּם חכמי לב כמוך; והוציא שׂפק מלבך והעבר פּקפּוּק מדעתך, כי הספק וההתחכמות הבל.

לא ארכוּ הימים אחרי התנחל יורשי ליב ליזר’ס איש את חלקו בירושתו, ויושבי הדיוטא העליונה שמעו יום אחד כי הגבים אשר הבית ספון בהם נתקו מלויותם ויחלו להשתּקשק ולהתגלגל ארצה. ואף כי לא נזק ולא נכנע איש, כי נפלו הגבים מן הגג בנשף בערב יום בעת אשר לא עבר איש בחצר, בכל זאת היו כל בני החצר לחרדת אלהים. אבל בראותם כי עברו ימים אחדים ואִין פגע רע לא שׂמוּ לבּם לדבר, כי אם בדקו את המזוזות וישבו בטח. ואולם ביום הששי, יום ערב שבת הבא, קם שאון חדש בחצר ותהי חתּת אלהים בין היושבים: אחת הנשים השכנות גלגלה את עיסתה ללבּב לביבות ותשׂימה בכר המטה ותצא להביא גבבא להסיק הכּירים, ובשוּבה – והנה אין העיסה המגוללה על המטה ותחפּשׂ אחריה ותמצאה מגוללה ברפש – בבית המחראות.

אז ראו כל יושבי החצר עין בעין כי רוחות רעות יסתּוללו בם וישׂימוּ פניהם אל הרב דמתא לגזור על הרוּחות שיעזבו את מגוּרם בקרבּם ויצאו למדבריות. שמע הרב וישלח שמשים וספר תורה ושופר התרועה בידם להזמין את הרוחות לבין דין. ויעלו ויבואו השמשים בכל המבואות האפלים בחצר ליב ליזר’ס ויתקעו בשופרות ויגזרו על הרוחות בשם התורה הקדושה לבוא לבית-דינו של הרב לערוך טענותיהם. ביום הקבוע באו כל יורשי ר' ליב ליזר’ס ויעמדו לפני הרב, ושׂמלה פרשׂוּ ויעשׂו מחיצה בבית הרב מקום לרוחות. וכשבת הרב ובית דינו נשמע קול אחד הרוחות מאחורי הפרגוד טוען לפני הרב שהבית-דין הראשון אשר חִלק את הבית בנחלה העביר אותם, את הרוחות, מירושתם, וגם להם הזכות לקחת חלק בנחלה, לפי שכּל אותן השנים שהיה ר' ליב ליזר’ס פּרוּש היו רוחות נקבות מתחממות ממנו ויולדות לו “רוחי דביתי בישין”, והם המה יוצאי ירכוֹ ודין ומשפט גם להם לקחת חלקם בנחלת אביהם.

שמע הרב את טענות הרוחות וימצא כי הצדקה אתם. ויתן להם נחלה בתוך אחיהם ויפנה להם שלשה מרתפים, ויצו ויסגרו את חלונות המרתפים ואת פתחיהם בחומר ובלבנים, ויושיב הרב שם את הרוּחות ויגזור עליהם לבלי יצאו ממחבואיהם להרגיז ליושבי החצר. ותשקוט הארץ.

את כל הדברים האלה ספּרה "גיסה המַגדת " לרבלה בימי המריבה אשר היתה בינה ובין אחי אישה, וגם הראתה לה באצבע את שלשת המרתפים הסגוּרים אשר הרוחות יושבים קבוּרים בם, והם על יד המרתף אשר בו שמרה רבלה את החמאה ואת החלב אשר לה. ואף על פי כי חזקה רבלה את לבה באלהים ולא עקרה רגלה ממרתפה הנמצא בשכונת המרתפים של הרוחות, בכל זאת דקדקה מן הוא והלאה בבואה למרתפה לאחוז מזוזה או סדוּר, או שאר דבר שבקדושה בידה, או לקרוא שמע בצעדה על מפתן המרתף; ועם כל זה היה לבה נוקפה ותגדל בה המרה השחורה ותאמר לבקש לה בקרוב מרתף אחר במקום מבטחים ובמנוחה שאננה.

לא ארכוּ הימים ויגיעו “הימים הנוראים”. בימים ההם בכל שנה ושנה היתה רבלה מרבּה להתפלל; קִדמו עיניה אשמוּרות לקרוא סליחות, והיתה באה להתפלל לבית-הכנסת גם מנחה ומעריב; בשנה הזאת עוד הרבּתה את תפלותיה וצדקותיה על אחת שבע, אף ישבה בתענית ביום א' דסליחות, וביום ערב ראש השנה גמרה בלבה לצוּם את כל עשׂרת ימי התשובה, כי נפשה מרה לה מאד והיא לא ידעה על מה ולמה. ביום א' דראש השנה קרה בבית הכנסת אשר בחצר ליב ליזר’ס – מקום אשר רבלה מתפללת שם – מקרה קטן שבקטנים: בעל השחרית טעה בסדוּר תפלתו, ותחת אשר היה לו לסדר:

בפי ישרים תתרומם

ובדברי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש

ובקרב קדושים תתהולל

כדי שיהיה יצחק בזוית זו ורבקה בזוית זו, נכשל בלשונו וסדר: תתקדש, תתברך, תתרומם, תתהלל, ויצא קברה במקום רבקה. ורבלה יודעת ספר ובקיאה בצרופים וגמטריאות אלה, וכשמעה חָרדה חרדה גדולה עד מאד וימס לבה בקרבה ויהי למים. אין זה כי אם אצבע אלהים היא – אמרה בלבה – הרומזת לי כי מלאוּ ימי ובא קצי. שליח צבור זה שליח בית-דין שלמעלה הוא המעיד בי להצטייד ולהכין עצמי לדרך. ותוסיף ביום ההוא להתפלל ולהתוַדות בכוָנה יתירה ובהתלהבוּת עצוּמה, ותתפלל וּבפה תבכּה. גם בשוּבה לביתה לסעוד בצהרים לא ערב לה לחמה ואוֹכל לא בא אל פיה, ותשב לבית-הכנסת לקרוא מזמורי תהלים ותחִנות שונות. וכן הלכה כל היום ההוא קודר בלחץ לבבה, כצל בנטותו, תפוּשׂה במזמות זו חשבה, רק כעלות המנחה בלכתה עם גיסה המַגדת שכנתה ל“תשליך” גלתה לה את כל לבה. ואולם גיסה היודעת כי “כל החלומות הולכים אחרי הפה” נחמה אותה ותדבר על לבה ותיעץ אותה ללכת ביום צום גדליה, לָמוֹד את בית הקברות, מקום מנוחת אישה הקדוש ולעשׂות מן החוטים פתילה לנר “נשמה” טהורה ולהדליק אותה ביום הכפּוּרים בבית-הכנסת. דברי גיסה הרגיעוּ מעט את רוּח רבלה ותשׂם על לבּה לעשׂות את אשר יעצה.

במוצאי ראש השנה אחר הבדלה באה אחת השכנות לרבלה לקנות חמאה ותדליק רבלה את הפּנס ותרד המרתף להביא את החמאה אשר בקשו, ויהי בהיותה במרתף ותשמע קול מרחוק קורא אליה לאמר: “רבלה, הבי לי מעות קטנות בעד דינר כסף!” – תיכף ומיד, ענתה טובת הלב, אשר הכּירה בקול הקורא אליה את קול פסח השומר שכנה. ותמהר ותמלא המַשׂרת חמאה ותעל ותבוא לפני פסח השומר ותאמר: “הנני כי קראת לי, הא לך את המעות אשר בקשת” – ה' עמך, רבלה! אנכי לא קראתי – ענה השומר – ובמעות קטנות אין לי חפץ. ותלך רבלה ותשב אל חדרה והנה קול קורא אליה שנית: “רבלה, הבי לי מעות קטנות בעד דינר כסף!” הפעם נראה לרבלה כי כתריאל המלקט סחבות קורא לה, ותבוא אליו להרצות לפניו את מעותיה, אבל גם הוא ענה אותה כי לא קרָאה ואיננו דורש דמים קטנים. ותשב רבלה אל חדרה נדהמה ועצוּבת רוח מאד – והנה קול שלישי באזניה: “רבלה, הביאי לי מעות קטנות בעד דינר כסף!” הפעם הזאת נראה לרבלה כי הקול קול אישה המת הוא וַתּבן כי יִצחק קורא לה לבוא אליו.

ויהי בחצות הלילה בעת אשר כל גרי הבית עלו על משכּבותם ויישנוּ, קמה רבלה ותמלא את כיסה מעות קטנות ותעל לבית-הכנסת בעזרת נשים ותעמוד על קוּפּות הצדקה התלוּיות אל הקיר ותורד בכל קוּפּה וקוּפּה מעות קטנות מחיר דינר כסף, ועל כל קוּפּה וקוּפּה התוַדתה בקול בוכים, ככה עשׂתה כל הלילה בתשובה ותפלה וצדקה, וכעלות השחר כבוא העם לבית-הכנסת לקרוא סליחות מצאוה נשענת על קוּפּת ר' מאיר בעל הנס – וכל רוּח אין בקרבה.

ככה מתה “רבלה מוכרת החמאה!” כל ימיה עסקה בגמילות חסדים ובמתן צדקה ויצאה נשמתה במתן צדקה, ויקבּרוה בכבוד גדול במבחר הקברים. בנים ובנות קרובים וקרובות לא הלכו אחריה, אבל יתומים רבים אשר גִדלה וכלות עניות אשר הכניסה לחופה שלחוּה לבית עולמה והמגיד-מישרים דמתא הספּיד לה וימשול בהספּדו משלים רבים כדרכו ויסיים את משליו והספּדו בפסוק אשר סיים שלמה את משליו: תנוּ לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשׂיה!

---

עוד תשוּב תתפלא בי, קוראי המתחכּם, עוד תטיל בספק את אמתת ספּוּרי ויעלו על לבך דברים כי גם בפעם הראשונה גם בפעם האחרת לא רוחות רעות התעללו בגרי בית ליב ליזר’ס, כי אם אנשים רעים ושכנים רעים; ותביא לך אות ומופת על זה כי בשתי הפעמים צחקו הרוחות בעת אשר היתה מריבה בין היורשים, וּתגלה דעתך כי אחד מאחי יצחק, אשר קולו היה דומה לקול אחיו המת, קרא בליל צום גדליה באזני רבקה את הדברים אשר שמעה, כדי לקפּח אותה בדבריו ולהתנקש בנפשה, כי ידע כי מרת נפש היא ורוּחה נעכר. אודה ולא אכחד כי כזה דבּרוּ ליצני הדור גם באותה שעה; אבל אין אחריותם ואחריותך עלי. אני בתוּמי החזקתי ובאמונתי ברוחות רעות אֶחיה ואינני יודע מה שאשיב – לאפיקורוס. ורק ברך אברכך כי ישמרך ה' מן המזיקין שלא יפגעו בך על חוסר אמונתך ולא יביאוך להיות מאמין בהם בעל כרחך, ולא יקרה לך מה שקרה לי שפּגעו בי הרוחות הרעות והראו לי את מציאוּתם עין בעין, וראיתי ונוכחתי כי קיימי עלן ככסלי לאגיא – ומן אז והלאה הנני מאמין בם אמונה שלמה ולא יחרף לבבי מימי.

המעורב בדעת / י"ל גורדון

(ספּור איש הירא ורך הלבב)

א פחד היהודים

כזרע אמת ממקור ישׂראל, כיהודי כּשר מלדה ומבּטן, הייתי מלדה ומבּטן איש הירא ורך הלבב. ואיככה אוּכל והייתי לאיש אחר? הביטו אל צור חוּצבתי ואל מקבת בור נוּקרתי. הן ברגזה חוֹללתי ובדאגה יחמתני אמי. אבי נדד כל יומו ללחם, הכשיל כוחו בשעלי שׂעורים, ואמי שמרה עת בואו בכליון עינים ומעיה רוּתּחו ולא דמוּ. הנה כי כן ברכוּני חלציו וכן הקדישני רחמה. תשעה ירחי עמל מנוּ לי בבטן לא ידעה שלֵו, בין כליות כלות ולב נמס, ובצאתי ממעי הדאגה, ובעזבי היכל נמוג זה, ברכים כושלות קדמוני ושָדים צומקים ינקתי. ואיזה דרך יעבור רוח גבורה ואומץ לב על שבּלוּל תמס, על נפש נכאה כזאת?!

כמעט שיצאתי מחדרי בטן אל חדר הורתי, כמעט נפקחו עיני לראות אור, ואבּיט והנה כל אבותינו הראשונים, איש ובת-זוגו אתו שׂמאלה תחת לימינו, קהל גדול באו הנה: אדם וחוה, אברהם ושׂרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה; ועמם משרתים עושׂי רצונם: סיני וסנסיני וסמנגלוף – מלאכי השרת חדשים מקרוב באו אשר לא ידעתי ולא שמעתי בירחי קדם בהיותי גם אני מרחף ככרוּב בין דרי מעלה; כולם עוטרים אלי ושומרים לראשי מפני אויב מסתתר, מפני לילית וסיעתה ואגרת בת מחלת וסיעתה – שמונה עשׂרה רבּוֹא מלאכי חבּלה הסובבים את הבית לקחת את נפשי היבשה, אשר גם אותם לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום. ראיתי על הקיר והנה אלף “מגן דוד” תלוי עליו, כל שלטי הגבורים האלה; על החלונות ועל הפתחים ועל ארוּבות העשן ועל כפּות המנעוּל – אין סדק כחודו של מחט אשר לא תלו בו שלטיהם ומגניהם. ואהי בעיני כשוכב בעיר נצוּרה וכשוכב בבית הנשק. ראיתי והנה זויות החדר משוחות בדבש, להדוף מפנַי כל שׂטן ומשחית – כי תועבת השׂטן כל מתוק וכל דבש – ולמען תדבקנה בדבש כנפי בעל זבוב אם יהרוס אלי לעלות מבעד לויות הקורות וכתלי הבית. ראיתי והנה מדי ערב בערבּוֹ עלי פרחח יקוּמו, יחד עלי יתלחשו ויעמידו שומרים חדשים סביב לי, את מיכאל מימיני ואת גבריאל משׂמאלי, את אוריאל מלפני ואת רפאל מאחורי, ועל ראשי את שכינת האל בעצמה ובכבודה. זה לא כביר, לפני אשר סטר המלאך על פי ונר אלהים טרם יכבּה על ראשי, בעודני צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ראיתי כל איתני עולם עומדים ברום עולם איש על משמרתו ועל תפקידו, ועתה בטיסה אחת כולם נקבּצו ובאו כאיש אחד חברים לשמור נפש יקרה כמוני. ראיתי כל זאת ויחרד לבי הקטן ויִתּר ממקומו, אף אמנם, אמרתי אל לבי, גדול הפחד ועצוּמה הסכּנה מאד אם הרעישו עלי את השמים ואת הארץ, אם חרדו לי את כל החרדה הגדולה הזאת.

ימי מספּר עברו; עוד לא שקטתי ולא נחתי מפני פחד המזיקין ומלאכי רעים אשר סביב שתוּ עלי, והנה – פחד אלהים לנגד עיני! ראיתי והנה דמות כמראה אדם, איש בעל שׂער נורא מאד ומאכלת שלוּפה בידו עולה עלי לשחטני. מת לבי בקרבי ויהי לאבן. אמרתי נגזרתי, עלה הכּוֹרת עלי, ואני בדמי ימי אלכה בשערי שאוֹל! קבּלתי עלי את הדין ופשטתי את צוָארי לפי חרבּו. אף לא לשוא היה פחדי בפעם הזאת, כי באמת שלח השׂעיר את חרבּו בי וישחטני – אך לא מן הצוָאר, כי אחז בבשׂרי ויכרות את ראש גויתי ופרע עוֹרי ומצץ דמי עד כי כל עוד נפשי בי. צעקתי מנהמת לב ומכאב אָנוּש יללתי. אבותי החיים והמתים עומדים סביב לי ועינם לא תחוּס לחומלה עלי ונפשם לא עגמה לקול בכיי, עד כי חמל עלי שופך דמי ובראותו כי תשש כוחי כנקבה נהפך לבו ונכמרו נחומיו ויַגע על פי ויאמר: בדמיך חיי בדמיך חיי!

רבּוּ הימים ויהיו לחדשים. מעט מעט החלותי להתחזק ולגבּר חילים. החלותי להסיר פחדי ויִראָתי ולהבּיט על סובבי בעינים מאירות ובלב שוקט. מעט מעט החלותי להבין את אשר מסביבי, לדמוֹת דבר לדבר ולהבחין בין דבר לדבר; החלותי להכּיר פני אבי ואמי ולקדם פניהם בשׂחוק; החלותי לדעת בחוֹר בטוב ומאוֹס ברע, לשׂמוח אלי גיל ולהתאונן ולצעוק חמס אם עשׂו לי את הרע בעיני. ויהי כי הרימותי קולי ואקרא ואוֹמנתי האוהבת לנוּם געוֹר גערה בי לאמר: “הס, בן מביש! ארי בחוץ, שַחל בין הרחובות!” ובני ביתי החרו החזיקו על ידה ותנוּאות מצאו לי ליראני זה בכה וזה בכה. “דוב אורב לך, – אמרה לי אֵם – אל תַשמע קולך פן ישמע ויטרפך”. “לכלב תשליכון אותו!” חרצה את משפּטה אמי הזקנה מאחורי הכּירים. ואחותי היחידה, אשר חסה עינה לתת את אחיה הקטן מאכל לפריצי חיות, היתה קוראה: “בוא מנקה הארוּבּות ושׂאֵהוּ בילקוטך” ויצא לבּי בדבּרן ולא קמה בי עוד רוח מפחד לבבי אשר פחדתי.

הן הוא ראשית משׂושׂ דרכי! ככה קדמו פני בפרוזדור העולם וככה נהגוּני על דרכי הלאה עד שהביאוני לטרקלין החיים – חדר בחדר להחבא.

רבּוּ החדשים ויהיו לשנים. כשלש שנים עברו עלי מלאות גערה ובהלות כאלה. אשורַי כוננו וכבר נסיתי הצג כף רגלי על הארץ. עוד לא הגיעה עתי לבוא “החדרה”, אבל אבי ואמי כבר החלו לחנכני במצווֹת. בבוקר בבוקר ברכתי על הציצית, בערב בערב קראתי שמע. אמי למדתני ברכות הנהנין, ברכת אשר יצר, דקדקה עמי כחוט השׂערה בנטילת ידים שחרית לסרוּגין, ואבי החל לשנן לי את האסור לנו ואת המותר לנו, ובראותו אותי שוכח עיקר תורה או מתרשל באיזה דבר מצוה גער בי ויאמר: “בני בני, על זה וכיוצא בזה ידוּשוּ את בשׂרך בשבטי ברזל”. ואמי טובת הלב הוסיפה על דבריו, כי השבטים יהיו קלוּיים באש. שבטי ברזל קלוּיים באש – לבי הגיד לי כי לא מאכל תאוָה הוא; כי הנה כבר טעמתי טעם שבטי העץ אשר כבּדוּני בהם אבי ואמי חליפות – אף כי שבט ברזל מואסת כל עץ! על כן פחד לבי וחרד לרגעים, ויהיו כל ימי רעים; מכל פִּנות אשר פניתי יהלוך עלי אימים. מכל מראה עיני תשׂיגני כמים בלהות. כצל בנטותו נהלכתי ולא האמנתי בחיי מדאגה מדבר פן דש אנכי איזה עברה בעקבי, ותמיד היה לנגד עיני “שבט ברזל קלוּי באש”, אשר הוּנף ואשר הוּרם לדוּש את בשׂרי כהדוֹש מתבן במו מדמנה.

עד מה הרך לבי ודכּא את נפשי זכרון “הימים הנוראים “! בשמעי בפעם הראשונה בימי חיי כי הימים הנוראים ממשמשים ובאים אמרתי בלבי: נוראים הימים ההם יען כי בהם יהיה רעש וזוָעה, חרב והרג ואבדן, דם ואש ותימרות עשן; השמש יהפך לאש והירח ללהבה ואנחנו לקש. אבל הימים הנוראים הגיעו והשמש יצא כפעם בפעם שׂמח וטוב לב כחתן מחוּפּתו; ראיתי כי אמי מכינה לביבות ומגדנות וראשי לפתות – לימים הנוראים; כי פּנחס החייט הביא לי “ארבע כנפות” החדש – לימים הנוראים. ראיתי כי לא ישתנו סדרי בראשית וכל המעשׂים תחת השמש לא ישנוּ את תפקידם ולא יעבּטו אֹרחותם; ואהי נדהם ומתפלא: מה נשתנו הימים הנוראים מכל ימות השנה? עד אשר בא הפיטן ויתַנה לי את תוקף היום, כי הוא נורא ואיום, יען כי בשופר גדול יתקע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין; ואבי הוסיף נופך משלו ויתאר לי את כל סדרי הבית-דין של מעלה וערכאותיו, כאִלו היה הוא אחד מעורכי הדינין שם וכאִלו אך שוֹב שב אלינו משם תמול שלשום. אז נשׂאתי בעצמי קל-וחומר מן המלאכים וחיל ורעדה אחזוני גם אני ואֵימות מות נפלו עלי. אבל גם ספּוּרו המבהיל של הקדוש ר' אמנון גם הפירוּש אשר חבּר אבי על הספּור ההוא, גם שמות המלאכים היוצאים מן קש”ק ומן קר”ק ומן קשר"ק לא עוללו לנפשי ככל אשר עולל לה גֶציל העגלון שהוא גם בעל-התפלה בבית-כנסתנו.

העגלון איש בריא מאד ושאגה לו כלביא. בראשית התפלה בשעה שהיה סגן הש"ץ מסדר פסוקי דזמרה היה גציל יושב ונחבּא בפנת הבית או נפנה לצרכיו לטהר עצמו לעבור לפני התיבה, ואני אשר קדמו עיני אשמורת הבוקר יושב ונרדם, כי עוד לא עברו חבלי שֵנה מעל עיני; ובמשוך הסגן במלת "בנוראותיך " נעור גציל פתאום ממקומו כאֵל מסתתר, לבוש בדים ועטוף בטליתו ממעל לראשו ויתן קול עוז: “המלך!” ובהרימו קולו ויקרא, חרדה גדולה נפלה עלי ונשמה לא נשארה בי, ותרגז בטני וצירי נהפכו עלי ואתחלחל…

ואולם כל הבהלות אשר הפקידו עלי הורי בביתי כאפס וכאין המה לעומת היד החזקה אשר הראה לי ר' טודרוס רבּי בחדרו ולכל המורא הגדול אשר עשׂה לעיני משה ריש-דוּכנא בדרך בלכתנו יום יום מבית אמי אל חדר תורתי.

ר' טודרוס רבּי היה מפורסם למלמד טוב ומובחר מבני מינו, ונתפרסם שמו של ר' טורדוס לא בשביל שתורתו וחכמתו היתה מרובה משל חבריו ולא בשביל ששיטת למוּדו טובה משיטתם, כי אם על כי ידע לזרוק מרה בתלמידיו ולרעות את עדרו במקל חוֹבלים. אם תהיינה ג' האֵימות בכף אחת ואֵימת ר' טודרוס על תלמידיו בכף שנית היא מכרעת את כוּלם. הוא היה אומר: “ראשית חכמה יראה” וכל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: “ויהי מורא רבּך כמורא שמים” – דא היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא. ולא בדבר שׂפתים לבד למד ר' טודרוס עיקרי תורה אלה, כי אם גם במעשׂה ובפועל כפּים; כי אנשי מופת כר' טודרוס מעודם אהבו כן לצרף מעשׂה להלכה ולהיות נאה דורשים ונאה מקיימים. ולתכלית זאת היו לר' טודרוס כלים מכלים שונים בדוּקים ומנוּסים להכניע קשי עורף ולהביא מרדוּת בלב התלמידים. עין לא ראתה את ר' טודרוס יושב ומלמד לתלמידיו בלי רצועה בידו. מושב הקיר אשר ישב אליו ר' טודרוס בחדרו היה כמגדל דוד מעוטר לתלפּיות בכלי זין; אלף רצועות תלויות עליו, רצועות מרצועות שונות; יש דקות ויש גסות, יש עבות ויש רחבות, ואיש אין בכל העיר כר' טודרוס יודע להשתמש בתשמישי קדוּשה אלה. מלבד הרצועות הכּשרוֹת היו לר' טודרוס עוד כלי מַפץ אחרים, בהם תלמידיו ינגח לעת רוח רעה כשתפול עליו פתאום. גם שפופרת מקטרתו הארוכה אשר בידו היתה לו לפעמים כלי מחזיק ברכה “לשבּר בה את האוזן”, בראותו את תלמידיו כי ערלה אזנם משמוע; גם ספרים ארוכים כרוכים בקרשים ואחוזים בקרסים מפּץ היה לו ונפּץ בהם את קדקוד תלמידיו העניים, עד כי נפתחו השמים לעיניהם וראו אור בהיר בשחקים.

ר' טודרוס “רבּנו הגדול” למד לתלמידיו רק תורה ויראה והניח למשה “רבּנו הקטן” להורות להם הויוֹת העולם וחכמות חיצוניות. ולמשה ריש-דוכנא זה כוח דמיון חזק וכוחו בפיו לצבוע את ספוריו ואת מעלות רוחו בשלל צבעים ולתאר את ציוריו בדקדוקיהם ופרטיהם, עד כי יצאו נצבים לעינינו בקומתם ובצביונם כאִלו חיים כולם היום. ומשה “רבנו הקטן” לא עשׂה מלאכתו רמיה, כי היה אומן וכלי אומנתו בידו; ובעת אשר צלחה בידו להונות מארוחתנו בצהרים נתח טוב ירך וכתף ולבלעהו בעודו בכפּו אז יבוא בו הרוח ויספּר לנו בכוח האכילה ההיא נפלאות מעולם הזה ונוראות מעולם הבא; יגלה לנו סוד הטלגרף ומלאכת מסלות הברזל; יגלה לנו דעתו בתכסיסי מלחמה ויצייר לנו באצבע ידו הימנית על כף ידו השׂמאלית את מפּת הארץ ומקום המערכה, את משטר צבא המלחמה, אָרחם ורִבעם, לֶכתם ושוּבם; יצייר לנו את הגיהנום ושבעת מדוריו וכל בלהותיהם מקטן ועד גדול, את חבּוּט הקבר ואת גלגול המחילות, את כף הקלע ואת הררי הקרח הנורא, אשר שם תרדופנה הנשמות דאזלי ערטילאין… עד כי סמר בשׂרנו וזלעפה אחזתנו בשמענו כל אלה.

והנה קראתי למשה ריש-דוכנא "רבּנו הקטן " הוא כאשר יקרא כן בלשון סגינהור כל גדול בישׂראל בשם "הקטן "; כי באמת היה משה ריש-דוכנא לפי מספּר שניו איש מידה וארך הקומה, וכל בו ארוך ושׂרוּע: חוטמו ארוך, אזניו ארוכות ובולטות, פאותיו ארוכות וקלוטות ויורדות לו על שני צדעיו כשתי קרני ראמים מלאות ביצי כנים; רגליו ארוכות ומעילו ארוך ויורד עד קרסוליו ושוּלי המעיל סביב מלאים רפש וטיט, יהמו יחמרו וישתקשקו בהליכתו.

ואם כי היה משה ריש-דוכנא איש מידה וכאיש גבורתו, היה לבּו כלב הארנבת, אשר יחת וישוב מפני כל. ויהי כי ראה שׂממית או צפרדע ותהי עליו חתּת אלהים ואֵימת כלבית על לויתן, וינע לבבו כנוֹע פאותיו הארוכות מפני הרוח, בנשׂאו את רגליו לנוּס כאשר יוכלון שׂאת.

ממעלות רוחו אלה אָצל משה ריש-דוכנא על חניכיו שומעי לקחו; כי אנחנו היינו מאמינים בו כאשר יאמין החסיד בקדוֹשיו, וכל הגה מפיו יצא היה בעינינו כגזירה שיוצאה מלפני השליט, שאין לפקפק בה ואין להרהר אחריה כחוט השׂערה.

אחרי כל הדברים והאמת האלה היפּלא בעיניך, קוראי בעל הרחמים, כי הייתי לאיש הירא ורך הלבב, כי סביב בעתוּני בלהות ואפחד תמיד כל היום? קול פחדים היה באזני תמיד ומורא לא ירד מעל ראשי: יראתי מכל מראה עיני אשר ראיתי ומכל משמע אזני אשר שמעתי; יראתי מפני הלויתן ומפני הכלבית, מפני הצפּור ומפני הצפרדע; יראתי מפני כלב נובח ומפני בּרבּוּר מתנפּח; יראתי מפני הנחש פן ישוּפני עקב, יראתי מפני המַטה פן יהפך לנחש; יראתי מפני זנב הלטאה שמפרכסת, יראתי מפני הנר הדולק בבית הכנסת; חרדתי לשם השׂטן ונזהרתי בגוֹי קטן; יראתי מפני נוֹגה כל כפתור נחושת ממורט ומפני ברק כל כובע אדום, יראתי בפצותי שׂיח להתחיל, יראתי צלי על יד ימיני; יראתי בהקיץ, יראתי בחלום; ויהיו כל חיי רוגז וזוָעה ואין שלום.

אפס כי לא לעולם מורך לב וסכלוּת אנוֹש תמעט ברוב שניו. לוּ כהנה וכהנה יאריך הצל על הארץ עוד יבּקע האור ויגיה אפלתו. גם אני אחרי בואי בימים עמדתי על דעתי וראיתי כי נער הייתי ושקר היה בימיני. ראיתי כי פעמים הרבה פחדתי פחד, לא היה פחד; נפלו הסנוֵרים מעל עיני ובלע הלוֹט הלוֹט על פני הדברים. דברים הרבה אשר הקדשתים והערצתים יצאו מהקוֹדש עמוסים לעיֵפה נטל החול; ודברים הרבה אשר יגורתי אותם וברחתי מפניהם נהפך לבי אליהם לכבּדם ולאהבה אותם.

על חצר המטרה עברתי וארא איש חיִל עומד על משמרתו וכידונו על שכמו. מדעתי כי אסור לעמוד במקום סכנה נטיתי מעליו ואלך מנגד הרחק כמטחוֵי קשת. אבל הוא נותן עינו בי וכמעט נעשׂיתי גל של עצמות, כי נתן עלי בקולו קול עז ויקרא אחרי מלא. לקולו פרחה נשמתי, כי שׂפתו לא ידעתי ופירוש מלותיו לא הבינותי, ויהי בעיני כאִלו הוא קורא אלי: “בוא ואוֹכלך!” ולבלי אהיה לברוֹת למלתעותיו נשׂאתי את רגלי ואנוּס מנוסת חרב, ובנוּסי נכשלתי ואפול ואמחץ את חוטמי ואבוא הביתה זב דם ופצוע. ואולם ברבות הימים, בלמדי לדעת ולדבּר כן בשׂפת איש החיִל, הבינותי את קריאתו ואדע כי שאול ישאל לכל עובר ושב כמצוּוה עליו: מי ומי ההולכים? ואִלו ידעתי את זאת מאז ועניתיו כמשפט אז עברתי שלום ולא יקרה לי שום מכשול ועון.

ספר שערי ציון פתחתי וארא ציורים ותבניות שונות ומשונות, תגין וקוצין כסירים סבוכים; וארא שמות משונים אשר אין להם שחר: אמי נצא כרע ייל, כוזו במוכסז כוזו,אנקתם פספסים פסתם, ועוד. וָאֶרא ואֶרגז תחתי בחרדת קודש ומורא שמים עלה על ראשי, כי אמרתי אך קודש קדשים הקוצים האלה ורזין דרזין כמוּסים בהם; ואהי יושב ומדמה והוגה בספר החתום הגלוי לפני, רואה חלומות באספּמיא ומפריח מגדלים באויר. עד אשר הגעתי בלמוּדי לבעל הטורים והקב“ה זִמן אותי ביום חתונת אחד מקרובי לפונדק אחד עם שלמה הבדחן, ואשמע את גמטריאותיהם וצרופיהם ואור גדול נגה עלי, ואבין לחקר השמות הכמוסים ואדע כי השם אמי נצא כרע יילהוא ראשי-תבות מן הפסוק “אנכי ארד עמך מצרימה” והשםכוזו במוכסז כוזו הוא חלופי אותיות הקרובות בא”ב מן השם “ה' אלהינו ה'”, והשם אנקתם פספסים המה צרופים מן המלות אנקת תם, כתנת פסים, וכן כולם. אז אמרתי בלבי: אך מעשׂה בדחנות ולא סתרי תורה המה; ואנסה גם אנכי להוציא צרופים וגמטריאות כאלה – ואוּכל.

קץ בא, בא הקץ גם לפחדתי אשר פחדתי מפני גציל העגלון ומקול שאגתו. באחד מיומי דפגרא לקחני אבי עמו לעיר מצער הקרובה, לראות בשוּק הסוסים, כי לבּו נבּא לו כי סוף סוף אחליף את החדר בשוּק ואת תלמודי במקח וממכּר. ויהי אנכי עומד בפנת השוּק בראש הומיות ואשמע פתאום קול זעקה גדולה ומרה, כקול קורא: המלך! ואשמע והנה הקול קול גציל בעל-התפלה, אשר נתפשׂ בעווֹנינו הרבים בעווֹן סוסים גנוּבים. כי בבוא גציל העגלון בתוך הבאים אל שוּק הסוסים וצמד סוסיו אתו, מצא השׂטן מקום לגבות את חובו ממנו לנקום בו את נקמתו על הצותו אתו שנה שנה בימים הנוראים בבית-התפלה, ויסת בו את אחד השוטרים לאמר: לך תפשׂהו, כי הסוסים הרועים על ידו גנוּבים המה אתו. ויהי בהתּפשׂו ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד, הוא הקול אשר שמעתי. בראותי כי גציל בעל-התפלה הוא גם סוחר בסוסים גנוּבים וכי משתמש הוא בכלי קדושה לתשמישי חול וקורא לעזרה בקול ההוא אשר נִסה לקרוא בו “המלך”, סר צלו מעליו ויראתו מעל פני ולא יספתי לירוא מפניו ומקול קריאתו כל הימים.

ככה הלכו מעלי מעט מעט האימים אשר בעתוּני; כלעוּמת שבאו כן שבו ללכת בנוּס הצללים ועל דרכּי נגה אור; לא האריך ימים בלתי אם מוראי הגדול אשר יראתי מפני – צבי המעורב בדעת.

ב צבי מודח

השגעון – הוא אחד המוראים הגדולים אשר יביא מורך בלבב האיש הישׂראלי ותכסהו פלצות. לא ישׂים לבּו כי אכן חֳלי הוא כשאר החליים אשר נתן האלהים לבני האדם לענות בהם; ובעוד כל נגע וכל מחלה אשר יהיה בבני האדם יעיר בלבו חמלה וחנינה לרחם עליהם או זהירוּת ופרישוּת להתרחק מהם בהיות המחלה מתדבּקת, השגעון יבעתהו ויפּיל חתּת אלהים עליו. וזה, יען כי השגעון איננו מחלה בעיניו כי אם רוח רעה, ומפני שם זה נחת הוא כאשר יֵחת כל שתוּם עין מפני כל דבר מופלא ומכוסה ממנו.

גם אני בילדותי יראתי יראה גדולה מפני כל איש אשר תבעתהו “רוח רעה”. יראתי מפניו משנה יראה, יראת איש החיִל מחצר המטרה ויראת התגין והסודות אשר בספרי הקבלה. יראתי יראת הגוף פן יאחז בערפּי ויפצפצני ויאכלני חי, ויראת הנפש מפני הרוח המסתתר השוכן הקרבו.

ועתה שערו נא בנפשכם, אוהבי ורעי, מה גדול פחדי ומוראי באמור אלי משה ריש-דוכנא יום אחד, מדי עלותי במעלות לבוא אל חדר תורתי ונעבור על אחד הפתחים הסגורים, לאמר: “פה יגור המעורב בדעת!” ומדי דבּרו משכני ויריצני למהר לפסוח על הפתח. וכן יעשׂה יום יום מדי העלותו אותי לחדר רבי כן יעיד בי וכן יריצני למהר לעבור על פתח הבית אשר גר בו המעורב בדעת.

נפשי יצאה בדבּרו. על אם הדרך אשר אנכי הולך עליה כמה פעמים ביום רובצת קללת אלהים כזאת, איש אשר רוח רעה תבעתהו, איש משוגע ומעורב בדעת! ומי זה לידי יתקע אם לא מדי עברי יום אחד יפּתח הפתח פתאום והמעורב בדעת יזנק ויתנפּל עלי, יאחז בערפּי בצפּרניו הנוראות ויבלעני כתנין?

פנים בפנים לא ראיתי את המעורב בדעת מימי; אבל במראה אלי התוַדע ובחלום לבּי שויתיו לנגדי והנה הוא ארך הקומה רע המראה ודל הבשׂר, עיניו תרוּטות ושׂערותיו קלוּטות וצפּרניו כצפּרני עוף דורס, ועיניו בוערות באש עברָתו וקול דבריו כקול המון, והוא לבוּש סחבות ומקל חובלים בידו לבלע ולהשחית את כל הבא לידו. פתח הבית אשר הוא גר בו היה תמיד סגור ומסוגר וגם סדקיו סתומים ואטומים במוך; ועל הדלת רקוּע פח נחושת קלל ככף איש ועליו מפוּתּחות אותיות בשׂפת לא ידעתי, ומשה ריש-דוכנא באר לנו כי הפּח הוא קמיע ועליו חרוּת שם להגן על העוברים ושבים מפני הרוח השוכן בבית הזה.

ויהי היום, ואני אז כבן שש, כבן שבע, ומשה ריש-דוכנא לא בא לקחת אותי החדרה, ותלבישני אמי ותנעילני ותאמר אלי: בני, לך בנפשך ואל תחכה לו; הלא כבר נער גדול אתה ובגפּך תצא ובגפּך תבוא.

בדבּר אמי אלי כדברים האלה הסתרתי פני בסינר שהיא הוגרת ואבְך הרבה בֶּכֶה.

– על מה אתה בוכה, בני!? שאלה אמי רכּות, האם תמאן ללכת החדרה? אולי חש אתה בבטנך או ראשך עליך יכאב?

– לא, עניתי ואוסיף לבכות; ירא אנכי…

– את מי אתה ירא, בני בר נדרי? חרדה לי האֵם הרחמניה, אולי יכּך רבּך; הגידה אל תכחדה!

– לא, לא את רבּי אנכי ירא, עניתי, כי אם את המשוגע…

– המשוגע! איזה משוגע? שאלה ברגזה ובשממון אף היא.

– המשוגע הגר בקומה השניה בבית חדרנו.

לדברים האלה הבהילה אמי את אבי מן החדר השני ותשׂים לפניו את פחדי ומוראי ואת דבר המשוגע הגר בבית אשר חדרי שם.

– אל תאבי לו ואל תשמעי אליו, הרגיעה אבי. לא משוגע יגור שם כי אם – צבי המעורב בדעת. הטרם תראי כי תואנה הוא מבקש לבלתי לכת היום החדרה?

– לכה בני החדרה, האירה אמי פניה אלי ותשנה את דברי אבי. לא משוגע יגור שם כי אם – צבי המעורב בדעת, והוא לא יעשׂה רעה לאיש. לך לבטח, אל תירא מפניו.

ככה נדברו אבי ואמי ולא שעוּ אל דמעותי, ולא בארוּ לי מה בין משוגע ובין מעורב בדעת, ומי הוא זה צבי הרובץ כארי על אֵם הדרך אל חדרי? ואיכה לא אפחד מפניו ומפניו יפחדו משה ריש-דוכנא וכל חברי הגדולים ממני? את כל זה לא בארו לי ולא בקשו להרגיעני, ובבוא אמי לנשק לי ותרא כי נפלו פני ואני מרעיד, נסתה עוד הפעם דבר אל אבי לאמר:

– ישב נא הנער היום ביתה. הלא תראה כי נשמה לא נשארה בו?! גם הנה השמים התקדרו עבים ומטר גשם יהיה…

– הן תנוּאות עליו תמצאי – גער בה אבי – והוא כבן תענוגות יתחטא עליך: “נשמה לא נשארה בו!” – “מטר גשם יהיה!” – ומה אם יהיה הגשם? האם כחלב יתיכהו וכדונג ימסהו? הכתוב אומר: בבית אלהים נהלך ברגש, ראשי-תבות: ב’רד, ר’וח, ג’שם, ש’לג. ולמה תפריעיהו מעבודתו ותכליאיהו הביתה? ילך בשם אלהים ורעה אליו לא תאונה.

לא ידעתי ממי למד אבי את פשט הפסוק אשר הביא, כי לא אמר דבר בשם אומרו; אבל כך היה דרכו בביתו: אם היתה אמי מגלה דעתה כנגד דעתו היה הוא נסמך באיזה כתוב והיא כבת ישׂראל כשרה לא העזה פניה כנגד “מה שכתוב” ובִטלה רצונה מפני רצונו.

ובכן נשׂאתי את רגלי ואלך החדרה מר בחמת רוח, ובכל הדרך אשר הלכתי לא שמעתי את קול המון הגשם אשר ירד וירטיבני עד פי כתנתי, רק שמעתי כי תרגז בטני ומתני מלאו חלחלה ובגשתי אל המעלות אשר דרך הנה יעלו אל חדרי החלותי לקרוא בחשאי פסוק “שמע ישׂראל”; אבל – גם זה לא הועיל להוָתי.

השׂטן מקטרג בשעת הסכנה! כל הימים אשר הלכתי לחדרי בלוית ריש-דוכנא לא קרה לי אפילו פעם אחת לראות את הפתח פתוח ויש יוצא מבית “המעורב בדעת”; ובפעם הזאת בגשתי אל תחתית המעלות נעויתי משמוע קול אנשים עומדים על גרם המעלות בקומה השניה משׂוחחים בשׂפת לא ידעתי, כאִלו בצפצוף מצפצפים, ובעלותי נבהלתי מראות שנים אנשים יצאו נצבים על פתח בית “המעורב בדעת”. האחד מהם עמד ואחוריו אלי ולא ראיתי פניו, אבל ראיתי כי לבוש הוא בגדים כיוצא לדרך, מעיל ארוך עליו ואזור צמר חבוש במתניו וקצות האזור סרוּחות לו כזנב על אחוריו וראש לו חפוּי מגבּעת גבוהה כעין נרתיק בעל קרן חדה; והשני עמד ופניו אלי והוא איש צעיר לימים ארך הקומה ודל הבשׂר, ואף על פי שלא היה רע המראה ולא לבש סחבות ושׂערותיו לא היו קלוּטות וצפרניו לא ראיתי, כי אם היה לבוש מדים קצרים ונעלים מגוהצות ושׂערותיו סדוּרות לו תלתלים וזקנו השחורה מסורקת למשעי ומקפת את לחייו כערוגת הבּוֹשׂם, אבל עיניו היו בוערות כגחלי אש, כאשר נראו אלי בחזון לבּי; עינים חודרות ועוברות משׂכיות לבב כאלה לא ראיתי כל ימַי לעולם, ודמיוני לָאט דבר עמי, כי האיש אשר עיניו כגחלי אש הוא “המעורב בדעת” והאיש בעל הקרן אשר לו הזנב מאחוריו הוא – “הרוח הרעה”, הוא השׂטן בעצמו. הרגשתי כי תסמר שׂערת בשׂרי ונטפי זעה פורצים על פני; בברכים כושלות התגנבתי לעבור על פניהם בהחבא על יד קיר החומה, אבל האיש נתן עיניו בי בעָברי וכמעט נעשׂיתי גל של עצמות. התחזקתי ואעל את יתר המעלות בנשימה אחת ואבוא אל חדרי כל עוד רוחי בי.

בנשימה אחת עליתי אל חדרי וירדתי משם ביום ההוא בלי כל נשימה. אחרי שבתי אל השולחן כשעה אחת הרגשתי ברקוֹתי קול דופק כקול איש מנקש על הדלת. דמי קדח בעורקי כאש המסים וכל ראשי לחלי. כאגמון אשר נגע בו חרמש הקוצר הטיתי ראשי על הספר ואשב נדהם ולא דבּרתי דבר עד אשר התבּונן רבּי אלי וירא כי חורוּ פני ורסיסי זעה נוטפים על מצחי ויבן כי חולה אנכי – ויבהל. האיש הקשה וקצר אפּים זה אשר ברגע באפּו היה מכּה במקל אשר בידו בלי ראות, לפצוע מוח ולרוֹע קדקוד, גם הוא היה ירא ורך לבב וכמעט ראה חתת ויבּהל. “מה לך בני?” שאֵלני בפה רך ובקול רועד אשר לא שמעתי ממנו בלתי היום. “ראשי, ראשי!” עניתיו ואסגור שמורות עיני ואפּוֹל אפּים על השולחן לפני. “משה! – פקד הרב על ריש-הדוכנא – שׂאֵהוּ והניחהו על מטת הרבּנית, ישכב רגע ויחליף כוח”. ריש-הדוכנא פשט את ידיו הארוכות ויקחני על זרועותיו, ברגע ההוא נדמו לי ידיו ארוכות מארץ מידתן וזרועותיו כזרועות עולם. וישׂאֵני וישכיבני על מטת אפּריונו של ר' טודרוס שעמדה על יד התנור בתוך יריעות. שכבתי ואישנה ומן אז והלאה לא ידעתי דבר מכל הנעשׂה אתי. לא הרגשתי את עקיצות הפרעושים אשר סביב שתו קן למו בצלעות המטה ובסדקי הקיר; לא ידעתי איכה ומתי הביאוני מבית רבי אל חדר הורתי. כחולם חלום זכרתי כי בא הרופא לבקרני ויַחזק בדופקי ויתופף על לבי וימשש כל עצמותי ויסתכל בלשוני ובגרוני ויקרא במלה רומית את שם מחלתי, אבל לא אזכור איזו מלה רומית מצא בי הרופא, אף לא אזכור כמה ימים או שבועות עברו עלי במעמד זה אשר לא ידעתי נפשי; ובשוּב חושי בי ודעת לנפשי, ראיתי והנני שוכב במטתי בבית אמי ואמי יושבת למראשותי, ראשה מוּטה על לבּה והיא נרדמת, כי כל הלילה שֵנה בעיניה לא ראתה. ומרחוק שמעתי קול אנשים מתלחשים בחדר הסמוך והכּרתי קול דודי ר' חאצקיל וקול רבי ר' טודרוס, אשר באו לראותי ולדרוש בשלומי, מדברים עם אבי.

– אין רע, שמעתי קול אבי מדבר אליהם. בלילה הזה הזיע והסכנה עברה. עתה הנהו ישן. הרופא אמר כי בעוד ימים אחדים יקום ויחי מחליו.

– ברוך השם, ענה ר' טודרוס.

– ומה היתה סבת מחלתו לדעת הרופא? שאל דודי.

– הרופא אמר, הוסיף אבי, כי הקטן נבעת פתאום ואחזתו עֲוִית. האם לא שמעת מה היה הדבר? שׂם אבי פניו אל רבי. אולי נפל עליו כלב בלכתו לבדו בדרך?

– כלב? שמעתי קול ר' טודרוס עונה. מאין יבוא כלב? בביתנו אין מי שמגדל כלב.

– או אולי נבעת הילד מפני המעורב בדעת? הוסיף אבי לשאול. כי כן התאונן באזנינו בפעם האחרונה כי את המשוגע הוא ירא.

– אולי נבעת, ענה ר' טודרוס ברוח שוקטה, כאִלו אין הדבר נוגע אליו.

– כי עתה טוב שתבקש לך חדר בחצר אחרת, אמר אבי.

– כן אעשׂה, הסכים ר' טודרוס. מהתחלת “הזמן” אשנה דירתי.

– איזה משוגע? איזה מעורב בדעת? שאל דודי את רבי.

– צבי המעורב בדעת גר בבית ההוא אשר חדרי נמצא בו, ענה ר' טודרוס בקָרַת רוח.

– צבי המעורב בדעת? מי הוא זה ואיזה הוא? הוסיף דודי לשאול.

– הלא הוא צבי מבראָד (או כמו שהוא אומר: מבראָדי ) המחזיק חנות של סחורה אנגלית ברחוב המזגגים. בר אוּרין הוא ובר אבהן ובעל מעשׂים טובים וגמילות חסדים, וחבל על האסון אשר קרהו, כי בכל הדברים הוא בריא בשׂכלו כאחד מאתנו ורק בדבר אחד נטרפה דעתו…

– ומה הדבר? הגד נא כי תדע! נכסף דודי לדעת.

– זה דרכו כֶּסֶל לו, הואיל ר' טודרוס באר להם, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא. שערו נא בנפשכם: פעם אחת עמדנו במקצוע רחוב היהודים והמזגגים לקדש הלבנה ונחסר לנו אחד למנין והנה צבי החנוָני עובר ונקרא לו לאמר: ר' צבי, בוא נא אלינו לקדש הלבנה. ויעננו: “אין לי חפץ בלבנה שלכם; יש לי בביתי לבנה טובה משלכם, לבנה הבאה מאנגליא”. ככה עננו ויעבור על פנינו ולא בא לקדש החודש אתנו.

– אולי צחוק עשׂה לו בפעם הזאת? נענה אבי.

– וכי מצחקין בדבר שבמצוָה? השיב רבי. ובערב פסח העבר בא השמש להזכירהו למכור חמצו ויגרשהו מפניו ויאמר: לך לך; אנכי מוכר חמצי לדזאָן-בוּלל הסוחר בלונדון אשר עמו אנכי עושׂה את עסקי תמיד.

– וחמצו נשאר חמץ שעבר עליו הפסח? שאל דודי.

– וחמצו נשאר חמץ שעבר עליו הפסח! ענה ר' טודרוס ויוסיף לספר: וביום שמת אביו עבר צבי החנוָני לפני התיבה והתפלל ערבית וכשסיים קריאת שמע קרא בקול: "ה' אלהיכם אמת ". והתיז המ' והת' עד שנשמע “מת”. ושמעו המתפללים וחרדה גדולה נפלה עליהם וינקשו על עמודיהם ויקראו בקול גדול: "אמת! אמת! " אבל הוא לא שת לבו אל קריאתם ולא חזר על דבריו לתקן את שבּוּשו כי אם סיים את תפלתו; וכאשר שאלוהו אחר כך על זה אמר כי כך קוראין באנגליא: אמת, מלרע. אז ראו כל המתפללים עין בעין כי רוח תזזית נכנסה בו וירפּוּ ממנו.

גם אבי וגם דודי החרישו ולא דבּרו דבר, כי גדל בעיניהם כוח האות הזה מאד, ור' טודרוס הוסיף ויאמר: ובכל זאת לא יצא טבעו בעולם כמעורב בדעת עד מוצאי שבת קודש שלפני א' דסליחות העבר. בערב ההוא באנו להתפלל ערבית בבית-המדרש לקצבים וגם צבי החנוָני בין המתפללים בבית-המדרש ההוא. החזן כבר כלה לנגן “למנצח” ועוד לא הגיע הזמן לאמר “ברכו” והקהל יושבים ומספרים איש אל רעהו חדשות. בכותל מזרחי ספּר ר' למך… הידעתם את ר' למך?

– ר' למך המגיד לקצבים? מלא אבי דבריו בדרך שאלה.

– כן הוא, ר' למך המגיד ספּר את מאורעות אביו הצדיק שהלך זה כמה שנים לארץ-הקודש וטבעה ספינתו בים הגדול שהוא ים אוקיינוס. על זה העיר החנוָני כי ההולך מארצנו לא“י איננו בא בים אוקיינוס, כי אם בים התיכון שהוא נקרא בתורה ים הגדול. וכאשר נסתייע ר' למך בדברי תרגום יונתן שים הגדול הוא “ימא דאוקיינוס” נסתייע צבי החנוָני במפת הארץ שנדפּסה בלונדון ולא נמנע מלגלות דעתו ברבים שהתרגום טעה. אז קם ר' למך בחמתו ממקומו וירקע ברגלו ויקרא באזני היושבים: אל תשמעו אל דברי המעורב בדעת הזה המהפּך דברי אלהים חיים. ים הגדול הנזכר בתורה הוא ים אוקיינוס כדעת התרגום, שהיא גם דעת חז”ל (גטין ח'), הוא ולא אחר, ואם אלפי חכמים בעיניהם כאלה, חדשים מקרוב באו, יבואו ויגידו לכם ההפך, אל תאבו להם ואל תשמעו להם, כי לא יפּול מדברי תורתנו הקדושה דבר. לדברים האלה רמז ר' למך להחזן ויאמר “ברכו” ובית-המדרש שקט ממלחמה. מני אז ידעו כל העם כי צבי החנוָני מעורב בדעת הוא ויצא לו שם זה בין כל שכניו מסביב.

לדברים האלה הוציא ר' טודרוס מחיקו ארגז קטן מלא אבק טאבּאק וינקש באצבּעו עליו ויפתחהו וירח בו להשיב נפשו אשר עיפה בספּורו, ויתן גם לאבי ולדודי עמו להריח בו.

– פעם אחת ראיתיו, אמר אבי, בשלחו את הטאבּאק אל אַפּו, וכל רואהוּ יכירוֹ בעיניו כי – מזיק במוחו; כי עיניו בוערות כגחלי אש וכל המסתכל בהן לבו מהתת.

גם דודי שלח ידו ויקח אחוז אחד מאבק הטאבּאק ויחטם לו ויזורר פעמים שלש בקול גדול כי לא נסה בזה, ולקול עטישותיו הקיצה אמי משנתה ותרץ אליהם בחמה שפוכה ותקרא:

– גזלנים, הילד ישן ואתם מעמידים קול זוָעות! הלא את נפשו אתם קובעים!

ויחרישו ולא ענו אותה דבר, כי היו האנשים נכלמים מאד; אבל את נפשי לא קבעו, כי מן היום ההוא שבתי הלוך ושוב אל איתני, ושׂיחתם ערבה עלי מאד כי על ידה נודע לי את אשר חפצתי לדעת זה כמה ואשר אולי לא הייתי יודע כל ימי.

ובכן גדלה וקשתה יראָתי את המעורב בדעת מכל המוראות אשר עברו עלי. יראָתי את איש החיִל רק פצעה את חוטמי, מקריאת גציל העגלון חרדה נפלה עלי ואתחלחל, ויראָתי את המעורב בדעת הביאה עלי מחלה אנושה וחיי היו תלואים לי מנגד ימים רבים. אבל בחמלת ה' עלי ובכוח העלומים אשר מלאו עצמותי נמלטתי ממנה בעוֹר שני וכל חבל לא השתכח בי.

ג עפעפּי-שחר

עברו עשׂר שנים – והשביעית מימי שנותינו. אין בכל חיי האדם שנים יקרות, שני תבואות, כעשׂר השנים משנת השש עד שנת השש-עשׂרה. הן הנה שנות החנוּך והלמוּד, אבן הפנה לחיי האדם. עד העת ההיא האדם הוא גולם והימים האלה יעשׂוהו כלי, יצוּרוּ אותו בחרט אנוֹש ויטבּעו בו את חותם התכנית אשר ישׂא על פניו כל ימי חייו. אני אז כבן שש עשׂרה שנה. החדר והרבי כבר עשׂו בי את משלחתם, אכלוני הממוני, מלאו כרשׂי מעדניהם. האכילוני את המן אשר בו יתפרנסו בני דור המדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואשר ישבּות ממחרת באכלם מעבוּר הארץ. המן הזה נבלע באברי וטעמו כטעם לשד השמן עמד בי כל ימי עד היום האחרון. בן שש עשׂרה שנה הייתי, דעת קדושים ידעתי וחכמת אדם לא למדתי; נחשבתי עם “הנערים הטובים”, הייתי בקי בכמה מסכתות, בהרבה מאות דפּי גמרא, והייתי בַּער מאיש ולא בינת אדם לי. ויהי המעט אשר לא למדתי ספר ולשון וכל חכמת מדע אשר ידע אותם האדם וחי בהם, כי גם לא ידעתי ולא עלתה על לבי כי יש חכמה בגויים ויש למוּדים אחרים חוץ מאלה אשר למדוני רבותי. ככה תקצורנה שנות העברי המגוּדל בנעוּריו בקרני-הזויות שהתורה מונחת בהן! אם חיי כל האדם כיום כי יעבור, חיי העברי – יום תקופת טבת: עד סוף אשמורת הבוקר לא יראה בעפעפי שחר ועד מחצית היום לא זרחה השמש עליו.

“בני! – אמר אלי אבי ביום טוב אחד – קצרה ידי משלם בעדך שׂכר-למוּד ואתה כבר יש לאֵל ידך ללמוד בעצמך. רב לך להיות תינוק של בית רבּו; שב בבית מדרשו של החייט ולמד”. תורתי אשר הבאתי בידי מחדרי מלמדי לא היתה תורה כלולה, תורה שלמה ומסודרה, כי אם תורה בלולה מזני מרקחים, מקוּטרים מכל אבקת רוכל. רבותי אשר יצקתי מים על ידיהם בילדותי ואשר החלפתים כחליפות שׂמלות “מזמן לזמן” לא למדוני ש“ס על סדר המסכתות ולא בשיטה מבוררת, כי אם היו מדלגים על הסדרים, מקפצים על המסכתות. לא ידעתי בשלמי היה הדבר, אם מאשר כל אחד מן “הרביים” בחפצו לעשׂות מלאכת ה' בלי רמיה, כדי שלא ליקוֹם בארור, למד לתלמידיו רק את המסכת אשר היתה שגורה בפיו, או שכל אחד מהם הציץ ומצא בי סגולה אחרת והשתדל ללמדתי תורה לפי טבע נפשי ושורש נשמתי אשר היא מסוגלת לה ביותר. הרב אשר שמשתי לפניו בהיותי בן עשׂר ראה בי בלי ספק יתרון הכשר חכמה להיות קצב או שו”ב ולמדני פ' אלו טרפות; הרב אשר למדתי אצלו כבן עשתי-עשׂרה עסק עמי בדיני ממונות; בשנה שנעשׂיתי בר מצוה קרא הרב עלי “מועד” לשבור בחורי, וביד איש מהם לא עלתה “לשבור בחורי” כמו ביד רבי אשר קרא עמי בהיותי כבן י"ד בסדר נשים. ובכן בצאתי מן החדר הייתי כס' תקוּן ליל שבועות מלא חוליות חוליות מכל מקצועות שבתורה ותורתי בתוך מעי נעשׂית קרעים קרעים. ואולי בשביל כך שלחני אבי לבית-מדרשו של החייט כדי לתפור את הקרעים ולאחדם לשׂלמה שלמה אחת, ורמז רמז לי לאמר: קלקלת עובדך סב חוט וחייט!

בית-מדרשו של יודל החייט אשר בחר בו אבי לשבתי לא היה בית-ישיבה, מרבץ “לבחורים עניים” ומרעה “לאוכלי ימים”, כי אם בית מדרש “לבני בעלי-בתים”, מהם נשׂואין שהיו מסובּין על שולחן חותנם ומהם חתנים שלא נכנסו עוד לחופה ומהם בחוּרים שלא הגיע פרקם עוד להיות חתנים. ואלה תולדות החייט בקצרה אשר יסד את הבית הזה. יודיל החייט היה תופר בגדים לפקידי הצבא באחד מגדודי החיל, ויהי בהיות מלחמה בארץ ויצאו אנשי הצבא ויבוא גם החייט בתוכם; אלה יצאו בחרבּם ובקשתם והחייט יצא במחטו; ובעת אשר הכּה הגדוד באלפיו הכּה החייט ברבבותיו, בתחלה על ידי “יתּור” ולבסוף על ידי “רבּית”, וישב אל ביתו כבד בכסף ובזהב, ואז הניח מחטו ונעשׂה קבּלן חוכר חכירות. יודיל החייט היה אדם פשוט ועם הארץ גמור, לא עלינו. לא ידע קרוא וכתוב לא בכתב אשורי ולא בלשון עברי ולא בדבּור מצרי; מכל הלשונות המתהלכות בארץ ידע רק את הלשון הנאכלת בחרדל, מכל החקירות – את חכירת הבשׂר. ובראותו את עשרו וכבוד ביתו אשר עשׂה לו כוחו ועוצם ידו בלי דעת ובלי “לוֹמדוּת” ויאמר: שוא למוּד ספר ומה בצע למחברי ספרים וקוראיהם ובביתם אין לחם ואין שׂמלה? ויהי מלעיב בחכמים יודעי ספר ובחקרי לב החוקרים לכל תכלית; ומַרגלא בפומיה דברי בעל העגלה למשרתו בעת אשר נפל סוסו בבּוֹר: “למה לנו המצאות? אחוז בזנבו והעלהו!”. הוא היה אומר: “תכלית כל בינה ויסוד כל מדינה היא – אסתרא בלגינא”. וככל איש הדיוט בעלותו לגדולה היה יודיל החייט, הנקרא עתה “ר' יודל” או “ר' יודקי” סתם, איש נשען אל בינתו, עז פנים וגס רוח בא בטרוּניא עם הבריות, זורק מרה במשרתיו ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו. לא נשׂא פני גדול ממנו בתורה ולא הדר פני זקן ממנו לימים; כבוד הבריות היה כאין בעיניו ולחיי איש כמיצר שהחזיקו בו רבים; ויהי הנקל לו לחרף איש עד דור אבותיו וברגע באפו להניף יד ולהכּות באגרוף רשע; על כן יראו מפניו רבים וסביביו נשׂערה מאד. הגדולים והנכבּדים נטוּ מפניו, כי אמרו: השעה משׂחקת לו, אל תתגרה בו. פעם אחת במושב זקנים פגע החייט בכבוד אחד הזקנים הנכבּדים. “יודיל! ענהו הנעלב רכּות בפני הנאספים, אינני נושׂא פנים לא לתורתך ולא ליחוּשׂך אף לא לעשרך כי אם – לאגרופך הקשה; כי ידעתי כי כל אשר תפגע בו בשׂרו עליו יכאב”. והמון העם בראותם כי בכל אשר יפנה ירשיע ובכל אשר ירשיע יצליח ואיש לא יעמוד בפניו לתבּוע עלבּונו מידו, אמרו בלבּם כי איש תקיף הוא וכל אשר יחפוץ יעשׂה, ויראו את פניו כפני עריץ. מאליו מובן שהיה ר' יודיל או ר' יודקי איש ירא אלהים, דבק בתלמידי חכמים ורודף אחרי המצווֹת ואחרי – הכבוד. ידיו יסדוּ את בית-המדרש כדי שיהיה הוא בו גבּאי ראשון; וכל כך היתה המצוָה הזאת חביבה עליו עד שהיה מתגדר ומתפאר בה תמיד, וכי יבוא אליו איש ממיוּדעיו ומכּיריו, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, ושאלהו ר' יודיל לאמר: הראית את “מקדש אדוני” כוננו ידי? והביאהו לראות את בית נכאתו. ובשביל כך היה מקפיד על הנקיות ועל הטהרה ולא נתן ליכנס לבית-מדרשו להבחורים העניים לובשי הסחבות. ויראתו וצדקתו של ר' יודיל גדלה בה במידה אשר גדלה בתו היחידה, אשר השתדל להשׂיאה לתלמיד חכם בן תלמיד חכם. וכשגדלה בתו והגיעה לפרקה וה' הצליח בידו למצוא לה איש כלבבו “ילד שעשועים”, חוטר גאוָה ממקל תפארה“, נין ונכד לה”נהורא-סדור", ור' יודיל זכה לראות את חתנו “ר' משה” אומר הפרק בכל יום אחר התפלה, אמר בלבבו השמים עלה, ויקנאוהו כל עצי עדן.

כתלי בית-המדרש לא היו מעוּטרים ברצועות כחדרו של ר' טודרוס, וריש-דוכנא לא נמנה לאפוטרופוס עלינו, ובכל זאת לא הוּתרה הרצועה גם שם. גם שם היו משגיחים על הליכות “הצעירים לימים” שלא יפסיקו משנתם וגרסתם וישׂיחו כאילן נאה ובניר נאה ועל אחת כמה וכמה בבריות נאות, ושלא יקריבו אש זרה לפני ה' על הגמרא. ההשגחה הפרטית על זה היתה מסוּרה בידי “יחיאל השמש”. איש אלהים קדוש זה היה עובר עלינו תמיד, מאזין ומקשיב את שׂיחותינו ובודק את “עמודינו” אם לא ימצא שׂיחת חולין או ספר פסול. והיה אם שמע איזה דבר בלתי הגון או ראה איזה ספר חדש המוטל בספק והגיד יחיאל השמש לר' יודיל ור' יודיל היה נמלך באוּרים ותוּמים. כלומר בחתנו ר' משה, ועל פיו יקום דבר. אם יאמר ר' משה כי הספר הוא מספרים החיצונים ונשׂא בעל הספר את עווֹנו, כי יכלימהו ר' יודיל ברבים או כי ישלחהו מבית-מדרשו. ככה יעשׂה ר' יודיל כל הימים.

ואולם לפי שעשׂה ר' יודיל את המצוָה שלא לשם מצוָה לא עלתה בידו כהוגן, ובין בני “הבעלי-בתים” אשר באו להסתופף בבית-מדרשו התגנב בעווֹנינו הרבים רוח הטומאה, הוא רוח ההשׂכּלה וחופש הדעות אשר החל לפעֵם בימים ההמה את בני הנעורים. לא הועיל לר' יודיל כל עמלו לכלוא את הרוח; ואף כי היה יחיאל השמש מלא עיניים כמלאך המות וכשרונותיו, כשרונות מרגל חרש, אשר חננוֹ בם הטבע, היו רבים וכן שלמים, בכל זאת נעלם ממנו הרבה ממה שעשׂו הנערים בסתר, ויש אשר צלחה בידי בני בעלי-בתים על ידי סגולה בדוקה לאחוז את עיניו ולתפּושׂ אותו בלבו. אחיזת עינים זאת היתה לא מעשׂה כשפים כי אם – מעשׂה כספים, כי כל איש אשר שמר מועדו להביא ליחיאל השמש מדי חודש בחדשו אגורת כסף “דמי ראש-חודש”, לו נשׂא האיש הקדוש ההוא פנים והעלים עיניו ממנו. ובדרך הזה מצאו בבית-המדרש של ר' יודיל למו מהלכים ספרים קצרי קומה וקצרי שורות, חדשים מקרוב באו לא שערוּם רבותינו, ובלבות היושבים שם לפני ה' התעוררו דעות חדשות המתרגשות לבוא לעולם ואחדים מהם הניחו לבסוף הויוֹת דאביי ורבא וילכו אחרי הויוֹת העולם.

אני בבואי לבית-המדרש בתוּמי הלכתי ונפשי גרסה לתאבה והגיתי בגמרא יומם ולילה. כי מלבד אשר אז היה כל ישעי וכל חפצי למלאות את חסרונות בית רבי ולהיות “בקי בש”ס", הביאתני ללמוד בשקידה גם יראָתי מפני יחיאל השמש. צריך אני להקדים ולאמר כי אני בעניי מראשית בואי לא מצאתי חן בעיני האיש הזה. ואף כי יש כלל גדול כי “העוֹני לא יחָשב לעווֹן”, ואף כי לא בי האשם כי אם באָבי אשר לא השׂיגה ידו לשלם “דמי ראש-חודש” תמידים כסדרם, והיה משלם רק לסירוגין; אבל יחיאל השמש היה איש קנוא ונוקם ופוקד עווֹן אבות על בנים, ולא היה לומד מן הכלל על הפרט וכיון שעבר יום שני של ראש חודש ותשורתי לא באה, הפך לבו לשׂטוֹם אותי וכל אשר מצאה ידו לעשׂות למורת רוחי עשׂה; גם את מפתחות ארגז הספרים מנע ממני, גם נרות היה נותן לי שהאוּר מסכסכת בהם, ויהי עוֹין לי תמיד ומבקש תואנה להביא את דבּתי רעה אל ר' יודיל ולהבאיש את ריחי בעיני הקהל; ואני כאיש הירא ורך הלבב מטבעי יראתי מפניו יראה גדולה ומכל משמר נזהרתי שלא לתת לו פתחון פה לקטרוּג. שקדתי ואהיה משכּים בבוקר ומאחר בנשף וכל היום וכל הלילה לא פסיק גרסא מפומי ואהי בולע פרקים כזיתים ומסכתות כביצות, ובכל זאת לא עצרתי כוח לעמוד בפני שבּולת מי החיים ולא עברו ששה חדשים כימי זמן אחד והרוּח אשר היה מפעם אחדים מבני הנעורים באי בית-המדרש צרר גם אותי בכנפיו וצרעת ההשׂכּלה דבקה גם בי.

בין בני הנעוּרים השונים, אשר היו מבלים שעות יומם בבית-מדרשנו, היו שנַים אשר דבקה נפשי אחריהם ביחוד וגם נפשם דבקה בי, באמרם כי ראו בי סימן ברכה. שניהם היו זקנים ממני לימים; האחד היה בעל אשה והשני – “חתן”. הנשׂוּי היה ר' ירמיה חתן ר' נחמיה הגובה, המוציא והמביא את חכירת הבשׂר אצל ר' יודיל; והוא עודנו מיסב על שולחן חותנו. בבית-מדרשנו היה נודע בשם “המופלא”, כי באמת היה למדן מופלא ובקי בכל מקצעות הש“ס. עודני זוכר כי בני בעלי הבתים באי בית המדרש היו יושבים ועוסקים איש בספרו אשר לפניו, והיה כאשר יתקשה אחד מהם ושאל את פי ר' ירמיה והוא יענה תוך כדי דבּור תשובה כהלכה בעל פה לאיש ואיש בכל מסכתא דקאי בה. שם הכבוד “המופלא” נתּן לר' ירמיה בעוד כבודו חדש עמו. כלומר לפני בוא ר' משה לביתו של ר' יודיל; אז היה “המופלא” הראש והראשון בבית-המדרש וגם ר' יודיל היה נוהג בו כבוד, ואולם מיום שנשׂא משה את בת ר' יודיל נִטלה הבכורה מחתנו של ר' נחמיה ונִתנה לחתנו של ר' יודיל. – השני, “החתן” הבלתי נשׂוּי, נודע בבית-המדרש בשם “המושלם”, כי כן קרא לו יחיאל השמש, לפי שהיה יודע לכתוב בלע”ז והיה כותב לו אַדריסין על גבי אגרותיו. ואולם “משולם” שם האיש הזה בעצם אבל “ר'” לא יתקרי לפי שלא נשׂא עוד אשה ולא התעטף בטלית. שני האנשים השלמים האלה הועילו להוציאני מן המחשכּים ולפקוח עיני מעט מעט לראות אור. “המופלא” פקח עיני על ידי זה, שבבואי לפעמים לשאול מאתו איזה דבר בגמרא, היה מבארו לי באופן המתקבּל על הדעת פשוט וישר בלי כל פלפול, ופעמים רבות קרה שאחרי פירושו במשנה לא היה מקום לקושיות הגמרא ואחרי פירושו באיזה סוגיא בגמרא לא היה מקום לקושיות התוספות והמהרש“א, וביחוד האיר עיני בבארו דברי אגדה על דרך הפשט הקרובה אל השׂכל ואל המציאות. “המושלם” משך את לבי אליו בתחילה על ידי תכונת מזגו הנחמד. לבו היה טוב עליו תמיד, פניו מאירים ומפיקים נוגה הנפש, לשונו תמהר לדבר צחות והיה אוהב לבחור לשון ערוּמים ולדבּר חדודין ומילי דבדיחותא; וזאת ערבה עלי מאד. אביו היה אחד הסוחרים בבר ולחם ונמנה בעירנו בין בעלי צורה. דירתנו היתה ברחוב אחת ובצאתנו מבית-המדרש היינו הולכים יחדיו ומשׂוחחים על “כל אשר יעלה המזלג”. משׂיחותינו אלה נודע לי כי משולם היה “חתן” לוקח את בת אחד הסוחרים המפורסמים, “בראָדאָווסקי” שמו, וכי מחוּתּנו הוא מן “המשׂכּילים”, אף כי “המסתתרים”. כל זה היה בעיני בתחילה כחידה. לא נפלאָת בעיני אשר לא ידעתי שם הסוחר המפורסם בראדאווסקי, אחרי אשר הייתי יושב אהלים ולא ידעתי אדם עם יושבי חלד וגם המפורסמים היו צריכים אצלי לראיה. אבל חדשה היתה בעיני לשמוע איש עברי נקרא על שם משפחתו ולא ר' פלוני בן פלוני; וכן השם “משׂכּיל” שמעתי בפעם הראשונה מפיו ולא ירדתי לסוף הוראת המלה הזאת; אף לא הבינותי מה זה מן “המסתתרים” ומדוע יסתתר? בשׂיחותינו אלה עוררני “המושלם” לא פעם ופעמַים ללמוד ספר ולשון ולהשתלם במדעים, באמרו כי לא על הגמרא לבדה יחיה עתה האדם. בעצתו החלותי ללמוד “עשׂרים וארבע” בספרים הנמצאים בבית-המדרש דפוס סלאוויטא עם “מצודת דוד”. ספר “צהר התיבה” נתן לי ויעירני ללמוד דקדוק, גם ספרי ראשית הקריאה בלשון אשכנז ורוסיא נתן לי ואָחל להגות בהם מעצמי, כי אמר כי כל איש אשר אין לו לא כתב ולא לשון בזוּי הוא מאד ומוֹתר האדם מן הבהמה אין לו. כאיש הירא ורך הלבב לקחתי את ספריו בלב נמס ובידים רועדות; ויהי מיראתי לעסוק בהם יומם ואעשׂ לילה בחדר משכּבי בעלוֹתי על מטתי, שמה קראתי את כללי הדקדוק מעל הספר ובלכתי בדרך מביתי לבית-המדרש הייתי חוזר על פה כל נטיות השמות והפעלים ולפעמים – לא יחשוב ה' לי עווֹן! – הייתי הוגה בם במחשבתי גם – בשעת חזרת הש”ץ. וכוח זכרוני עמד לי ללמוד בדרך מקוּטע כזה עד סוף הזמן ראשית כללי דקדוק לשון-הקודש. אף מצאה ידי לקרוא מאמרים שלמים בלשון אשכנז ורוסיא, אף כי לא הבינותי את אשר קראתי. “משולם” שׂמח על זה שׂמחה גדולה ויעירני לשקוד על דרכי הלאה, וכן עשׂיתי גם בזמן השני, בימות הקיץ: כל היום שקדתי על תלמודי ובשעה שאינה לא יום ולא לילה פניתי לבי לקרוא ספרים חיצונים מאשר מצאה ידי בלשון-הקודש ובלשון עם ועם.

כשלמדתי בספר הדקדוק כללי הנקוד ודיני מלעיל ומלרע, התעורר בלבי פתאום זכרון מימי ילדותי אשר שמעתי מפי רבּי, כי איש אחד אשר קרא “אמת” מלרע היה בעיני שומעיו כמעורב בדעת; ועמדתי משתומם רגע אחד וקראתי: הלא הדין כהמעורב בדעת! ואומר אל לבי כי בוַדאי יטעני זכרוני ולא כך היה מעשׂה, ואסיח דעתי מן הדבר ואשכחהו. אבל בראשית הזמן השני נתן לי ידידי “משולם” ספר “שבילי עולם” עם מפת הארץ, וכשהגעתי לים אוקינוס שַבתי ונזכּרתי מימי ילדותי את השׂיחה התּמה של ר' טודרוס רבּי ונוכחתי גם הפעם כי צדק האיש אשר התנגד לר' למך המגיד וכי ים הגדול באמת איננו ים אוקינוס, ונשארה אצלי פירכא בלי תשובה: למה אפוא יצא טבעו של אותו האיש כמעורב בדעת והוא הלא בדעת ידבּר!?

מלבד שני בני היצהר האלה, ר' ירמיה “המופלא” ומשולם “המושלם”, עומדת לנגד עיני בקומתה ובצביונה עוד תמונת ר' משה, “ילד השעשועים” וחוטר הגאוה, אשר לקח ר' יודקי לבתו לה לאיש. ר' משה זה היה מטבעו פתי וחסר לב. כ“ילד שעשועים” היה משתּעשע ומתענג במעשׂי צעצועים ובדברים של מה-בכך. וכ“חוטר גאוה” היה מתפאר ביחוסו ובכבוד בית-אבותיו. סדור “נהורא השלם” כרוך בעורות אֵילים מאָדמים וחקוק עליו שמו באותיות זהב גדולות לנקר עיני הרואים, היה מונח בבית-המדרש על העמוד לפניו ומעיד על בעליו ככרוכיא: “העוְרים הביטו לראות: יוצאי ירך הנהורא-סדור אנכי!” כתוכּי המתגדר בנוצותיו, כן היה הוא מתהדר ומתגדר בעטרה שעטרה לו חותנתו על טליתו ביום חתונתו. בחבּה יתירה היה רץ לעולם להפטיר בתורה, לקרות את המגלה ולנגן אקדמות, כדי להראות את השלמתו בקריאת עברית ואת קול הנגינה אשר דִמה כי יש לו. בגלל סכלוּתו ותבליתו היה ר' משה מטרה לחדוּדי משוּלם ולזעם לשונו, וגם כל בני הנעורים באי בית-המדרש שׂחקו עליו שלא בפניו ויבזוהו בלבם, ויוסיפו עוד שׂנוא אותו על גסוּת רוחו וגאוָתו שהיה מתגאה כנגדם תמיד. בתורה לא היה כוחו גדול, ואין צריך לאמר שלא הגיע לקרסוליו של “המופלא”, אף על פי שהיה “המופלא” נכנע לפניו ונזהר בכל דבריו ומעשׂיו מנגוע בזיו כבודו של ר' משה לבלי יחָבל לו, כי ידע את נפש חותנו ופרנסת ביתו הוא חובל. בכובד ראש היה יושב כל היום על הפרק לשמוע פרקו של ר' משה כשומע דברים מפי הגבורה, ועל כל דבר פיו היה מנענע ראשו כאומר הן הן. פעם אחת אזכּור שאמר ר' משה על משנה ממס' דמאי “פירוש עם הארץ”, ולא יכול ר' ירמיה עוד להתאפּק וענה ואמר בשׂפה רפה: כמדומה לי, ר' משה, שפירוש המשנה כך וכך. ר' משה נתבלבל רגע אחד, אבל גאוָתו ורוּם לבו היא סמכתהו לבחור לשון ערומים ויאמר: נוּכל לפרש המשנה גם באופן זה, והבוחר יבחר. ומן היום ההוא נתגלתה שׂנאתו אל ר' ירמיה וראו כל בשׂר כי כקוץ מונד הוא בעיניו, ומאד ינעם לו לוּ מצאה ידו לבער את הקוץ הזה מן הכרם.

מקום הצדק שמה הרשע! בית-מקדשו של ר' יודיל, אשר אמרתי בצלו אתלונן בצל שדי, היה לי לבית המהפכת אשר בו נהפכתי לאיש אחר ונמלתי את ערלת לבבי, ושני “הזמנים” אשר עשׂיתי בו היו לי זמן עלות השחר. אף זהירוּתי עמדה לי להנצל מן הפּחים אשר טמן לרגלי יחיאל השמש. רק פעם אחת אירע לי מאורע, אשר על ידו כמעט הייתי בכל רע, כי סוף סוף אין טומנין מרצע במרצוף לפי שהוא מבצבץ ויוצא.

פעם אחת פגש בי בחצר בית-הכנסת מוכר-ספרים וישׂם לפני לקנות ממנו ספר אחד בזול. פתחתי את הספר וראיתי והנה הוא כתוב בלשון עברית צחה כשׂפת ספרי הקודש ונדפּס בדפוס מהוּדר לא ראיתי כמוהו. ואחרי אשר לא נודע לי תוכן הספר ובין ספרי “העשׂרים וארבע” לא ראיתיו, דמיתי כי הוא ספר מספרי הכתובים האחרונים אשר ידעתי היותם ובעיני לא ראיתים עד היום ההוא, ואחרי אשר הספר נמכּר בזול מאד קפצתי וקניתיו וביום השני הבאתיו אתי אל בית המדרש להגות בו ברגעי הפנאי, בין פרק לפרק. הספר הזה היה – אוי לי אם אומר! ספר “ברית חדשה”. ואני בתוּמי החזקתי את הספר בתוך העמוד ואהיה מתבונן בו ולא ראיתי כי השמש נגש אלי בלאט וישׂם את עינו בשער הספר ויבן כי מספרים חיצונים הוא. ואחרי אשר בראש-חודש העבר לא הבאתי לו “דמי ראש-חודש” מצא בעל החוב כאן מקום לגבות את חובו. ויור לי באצבעו ליראני ויאמר: בוא תבוא על שׂכרך, שקץ! עוד היום אספּר לר' יודיל במה אתה עוסק. נפל לבי ואירא מאד, אמרתי נגזרתי אבדתי, לולא הדיוטותם של השמש ושל הגבאי עמדו לי להצילני. יחיאל השמש נשתבש מעט ויספּר להגבאי כי ראה אותי מחזיק ספר “ברית חדש”, והגבאי מצדו נשתבש יותר וביום השני למחרתו אחר התפלה, בשעה שהוא כורך את תפיליו וכל יושבי “מזרח” עומדים עליו מימינו ומשׂמאלו, ספּר לר' משה חתנו כי ראו אותי קורא בספר – “פרי חדש” ושאל אותו אם איננו מן הספרים הפסולים. ישרת לבו של ר' משה סמכתהו להגיד לחותנו ר' יודיל בפני קהל ועדה כי הספר “פרי חדש” איננו מן הספרים החיצונים; ועל ידי זה נצלתי. ובוֹאוּ ונחזיק טובה לאבותיהם של החייטים שלא ילמדום תורה, שאלמלא היו כל החייטים יודעי ספר לא היתה שום בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין.

שמע משולם את הדבר הזה וישׂחק. וכדי להשיב חרפּה אל חיק השמש על הרעה אשר אמר לעשׂות עמדי, אמר אליו ביום המחרת בכובד ראש: ר' יחיאל, היום הראית לדעת כי איש אלהים קדוש אתה, משנה “דמי ראש-חודש” תקבל ממני בחודש הזה. ואני כבר התבוננתי בצרופי אותיות ומצאתי כי שורש נשמתך ממקום קדוש יהלך, כי שמך “יחיאל” בגמטריא של השם היוצא מראשי-תבות של הפסוק בתהלים קי“ט נ'. השמש הבין כרגע אל מה ירמזון דברי משולם, כי היה מזמור קי”ט שגור על פיו, וכאשר חשב ומצא כי הגמטריא עולה יפה, הביט אליו בפנים נזעמים ויאמר: “ידוע אדע מכבר כי “לץ” אתה. אבל מה אעשׂה ואתה מתחטא לפני כבן שמתחטא על אביו”.

בערב שבת “נחמו” הלכנו אני והורי כחמש פרסאות מן העיר לחתונת בת דודי ר' חצקיל, ועשׂינו בדרך הלוך ושוב ארבעה ימים. כבואי ביום החמישי לבית-המדרש ראיתי את כל הנערים והנה פניהם זועפים ו“המופלא” ו“המושלם” אינם בבית-המדרש.

– מה זה רוחכם סרה? שאלתי את אחד הנערים.

– האם לא שמעת את אשר קרה בזה בהיותך בדרך? “המופלא” איננו עוד! גרש גרשהו ר' יודקי מבית-המדרש!

– את ר' ירמיה? שאלתי בתמהון לבב, על מה זה ולמה?

– ספרי מינים מצאו אצלו…

– ספרי מינים אצל ר' ירמיה? בחור, האם יצאת מדעתך? ואיזה ספרי מינים מצאו אצלו?

– ספר תעודה בישׂראל נמצא בידו…

– ספר תעודה בישׂראל? ועל דא אפקוּהוּ לר' ירמיה מבית מדרשא?

– האם אין די בזה? נכנס יחיאל השמש בדברי המספּר.

שמעתי את קול השמש ונבהלתי. יראתי פן יוָדע הדבר כי קניתי גם אני את הספר הזה ומצאני עווֹן גם אני; על כן נטיתי מפניו ואומר:

– אם די או אין די לא ידעתי; אבל תמה אנכי: אפשר? המופלא באחת ולא עלתה בידו?

– נקטינן: וסביביו נשׂערה מאד! נענה התלמיד המספּר.

– וכי שלחוהו לא שלחוהו ריקם, לגלג עליו יחיאל. אמנם, הענק העניק לו ר' יודיל ממתת ידו הרחבה…

דברי השמש האלה העתּיקו מפי מלים. נמלכתי להשׂיאם לדבר אחר ואשאל את הנערים:

– ו“המושלם” איהו? האם לא היה בזה “המושלם”?

– אתמול היה בזה והיום עוד לא בא.

קדמתי לצאת ביום ההוא מבית-המדרש ואלך לבקש את “המושלם” ולשמוע מפיו את פרטי המקרה. וזה אשר ספּר לי “המושלם”:

ביום אחד קרא החייט אליו את נחמיה הגובה ויאמר אליו: שמע נא, נחמיה, הידעת כי הבאת תועבה אל ביתך? חתנך אשר אתה מתפאר בו – מין ואפיקורוס הוא.

– חתני – אפיקורוס? נרעש ונפחד ר' נחמיה. ומה שמץ דבר נמצא בו?

– ראו ספרי מינים נושרים מחיקו.

– ומי הגיד לך כי הספרים ספרי מינים הם? הרהיב נחמיה עוז בנפשו לשאול.

– מי הגיד לי? אחת היא לך מי הגיד לי! ר' משה הגיד לי ואחריו אין להרהר; אף אני בעיני ראיתי אותו כי איננו רוקק ב“עלינו לשבח” וכורע הוא ב“מודים” כאִלו כפאוֹ שד.

– ומה אדוני מצוה על עבדו? שאל ר' נחמיה רתת.

– מה אני מצוה? האם לבך לא יגיד לך דבר מה לעשׂות? האם אינך עברי ואינך יודע מה לעשׂות באפיקורסים?

– אנכי לא שמעתי עד כה כי חתני אפיקורוס הוא וספרי מינים בידו לא ראיתי, אם יאָמנו דבריך עשׂה בו כטוב בעיניך ואנכי לא אעמוד לימינו, כי לא אהיה מסייע ידי עובר עברה.

ביום ההוא בין מנחה למעריב שלח החייט לקחת מאת ר' ירמיה את מפתח עמודו ולא נתן. אז צוָה וישברו את מכסה העמוד ויחפשׂו וימצאו בו – ספר תעודה בישׂראל. אז לבש ר' יודקי חמות כמדו ויתנפל על ר' ירמיה הנדהם ויקרא: מוּפקר! תועבה תביא אל בית-מדרשי! צלם אתה מעמיד בהיכל! ובדבּרו הכּהו לחי הכּה ושוֹב ואחז בערפּו ויהדפהו מבית-המדרש ¹.

– ואיש מכל ההמון הרב לא עמד בפניו להצילו? שאלתי את משולם המספר.

– כל העם רואים את הקולות ואין דובר דבר, כי נפל פחד החייט עליהם.

– ונחמיה?

– נחמיה לא בא בערב ההוא לבית-המדרש, כי אמר: אל אראה ברעתו; אבל לא טוב הוא מאדוניו החייט. כשוב העלוב אל ביתו אבל וחפוי ראש לא נתנהו הגובה בגובה אפו לבוא הביתה באמרו כי קלון ביתו הוא. וילן ר' ירמיה בלילה ההוא בביתי.

– ומה עשׂה אחרי כן?

– ביום השני שב האוּמלל בבושת פנים אל אשתו בעת אשר לא היה חותנו בביתו, והנה הוא יושב שם כמנוּדה, ונחמיה ואשתו דורשים שיתן ספר כריתות לבתם…

– ירא נחמיה את החייט, כי ממנו לחמו נִתן ועל פת לחם יפשע גבר, אמרתי אני.

– אל תלמד זכות עליו, כמוהו כהחייט, ענה משולם. מחומר אחד קורצו שניהם. לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו.

– ומה יעשׂה האוּמלל עתה? הראית אותו אחרי כן?

– ראיתיו ואמר לי כי אשתו ממאנת להתגרש, כי אמרה: אהבתי את אישי ואחריו אלך; אבל הוא לא יחפוץ לשבת עוד עם עקרבּים אלה. וגמרנו לחכּות עד שוב מחותני בראדאווסקי מנסיעתו, כי הוא תמיד יבקש את נרדף ובלי ספק יהיה גם בעזרו.

– אתמול “מופלא” והיום “מנוּדה” – נעניתי אני באנחה. מירושלים ועד צוק רק תשעים ריס!

המקרה הזה העכיר את רוחנו ויכריענו. אם ר' ירמיה “המופלא” בחַכּה הועלה מה יעשׂו דגי רקק כמונו? אני “הירא ורך הלבב” כצל בנטותו נהלכתי ואהי מפחד תמיד כל היום מפני חמת החייט, ומשולם נתן אל לבו לנקום בר' יודקי וחתנו בגלל הנבלה אשר עשׂו בר' ירמיה ולהשיבם על עקב בּשתּם.

שבע תועבות יעשׂה רשע וקם ובאחת ילָכד ויפול. יצא החייט נקי בפגעו בר' ירמיה, יען כי חותנו מכרוֹ וגואל דמו הסגירו, והוא כגר בארץ המצפּה לשולחן אחרים ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו; אבל השור המועד הוסיף לנגוח על ימין ועל שׂמאל, עד אשר הכּה בצוּר ותשברנה קרנותיו, עווֹנותיו ילכדונוֹ את הרשע ובגסות רוחו נוֹקש גם ר' יודקי.

לר' משה הביאו “עמוד” חדש ויעמידוהו לפני מקום שבתו בבית-המדרש; וכדי שלא יחליפוהו ולא ימירו אותו, צוָה לחרש-העצים לחרוֹת על עֵבר העמוד ממול פניו שלש המלות: חזק, חזק, חזק! שהן בגמטריא משה, שכן קורין את המלות האלה בשעת סיום התורה לזכר שם משה רבנו. וחתן הגבאי חפץ להראות בזה את כוחו ועוצם ידו מסתרי תורה ובגמטריאות. על תבליתו זאת החדשה שׂחקו בני הנעורים כל ימי השבוע ויתקלסו במשה חתן הגבאי ויאמרו: עתה אמר לכּל כי סכל הוא. והנה בערב שבת בהתאסף העם לקבל שבת וכל “הדגל הזהב” עומד איש על מקומו בצד מזרח, ויהי בהפנותם את פניהם בחרוז “בואי בשלום” לקבל פני שבת מלכתא ויבט ר' משה לתוּמו על העמוד לפניו וירא והנה המלות “חזק חזק חזק” מנוקדות כזה: “חזֶק, חזֶק, חזֶק” ². פלצות אחזתהו וכמעט פרחה נשמתו. ור' יודיל גם הוא ראה וחמתו בערה בו וינופף ידו ליחיאל השמש העומד על הבימה ויבוא ויעמוד לפניו ויורה לו באצבע על העמוד וישאלהו בחרי אף: מי הוא ואי זה הוא אשר מלאוֹ לבּו לעשׂות כן? – “לא ידעתי” ענה השמש הנבהל, אבל עוד מלתו זאת על לשונו ובעוד החזן בנִגון מנגן: “תוך אמוּני עם סגוּלה, בואי כלה, בואי כלה”, נשמע פתאום תוך אמוני עם סגוּלה קול מכּת לחי אדיר וחזק, קול חוצב להבות אש – ידו של ר' יודקי נחתה בעוז על לחי יחיאל השמש.

– מה פשעי ומה חטאי? צפצף השמש בקול בוכים. אנכי יצאתי אחר חצות לבית-המרחץ. אין זה כי אם מעשׂה “הלץ הידוע”, כי הוא היה בזה בצאתי והיה נוטל את צפרניו באיזמל.

– איפה הוא? שב ושאל הגבאי בשצף קצף.

– שם הוא עומד על יד אביו בקרן מזרחית צפונית.

בחמת זעמו שכח ר' יודקי את המקום ואת השעה אשר הוא עומד בהם וירץ בטיסה אל המקום אשר עמד שם משולם על יד אביו ויתן עליו בקולו קול עז: “שקוּץ משוֹמם! האם בשביל כך אתה בא לבית-מדרשי? לעסוק בליצנות ולחלל קודש הקדשים? צא צא מזה בן נעוַת המרדות וכף רגלך אל תהי בזה!” וירם את ידו להכּותו אף הוא. אבל משולם נזהר ויקדם פניו וירם בידו את העמוד אשר הוא נשען עליו ויקרא: “יודקי הרואה אתה מה זה בידי? נַס נא וּשלח ידך וגע אל עצמי, אם לא על פניך אברכך בעמוד הזה”. ואבי משולם גם הוא הרעים עליו בקולו נפלאות: חייט, הדיוט, בור דאוריתא. מי הוא המחלל קודש – האחרים או אתה? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את ר' ירמיה? ואיככה לא יראת לשלוח ידך בבן טובים אשר קטנו עבה ממתני חתנך וכל מרבית ביתך? התאמר בלבבך כי נחמיה הגובה אנכי ובני – חתנו אשר אין לו דמים?" ובדברים האלה נאחז באצבעותיו בסבך זקנו של ר' יודקי למרטה ולהכּותו לחי.

נקל לכל קורא לתאר בנפשו את המהומה אשר קמה בבית-המדרש. התפלה נפסקה, כי כל המתפללים התגעשו ונדחקו למקום המעשׂה. אלה קמו לפייס את ר' יודקי ולשכּך כעס וחימה ואלה עמדו לימין משולם העלוב אשר בפניו אזיל סומקא ואתי חיורא, וכאשר עלתה ביד הנועדים עליהם להפרידם, קמו הנעלבים ויצאו מבית-המדרש בחרי אף; ואבי משולם קרא בצאתו ויעופף אגרופו על פני הגבאי אשר עמד ופניו חפו: כּתּר לי זעיר, איש הדמים ואיש הבליעל! זכור תזכירני עוד וידעת כי יש שופטים בארץ".

על השערוריה הזאת רעשה כל העיר, וכל יום שבת היתה הקהלה כמרקחה. ועוד גדלה המהומה במוצאי שבת בשעת גמר תפלת ערבית בבוא פתאום שוטרי העיר ואחד הפקידים בראשם ויסובו את בית-המדרש ויכתבו בספר והעד עדים את כל הנבלה אשר נעשׂתה במקום ההוא אמש, ויקריבו את המשפט לפני השופטים, ועל ר' יודקי אסרו לצאת את העיר עד אשר יצא דינו מבית המשפט.

אז שח גבהות ר' משה ובבוא משולם יום אחד לבית-המדרש ויבוא ר' משה להתרפס לפניו ויבקשהו לרפות מאף ולעזוב חימה, ויאמר אליו: סוף סוף הלא אתה העולב ואני הנעלב! כי הלא תודה כי אתה הוא המנקד את העמוּד ואנכי לא נגעתיך ולא עשׂיתי לך רעה מעודי.

– פס היד אשר כתבה לבלשאצר “מנא מנא תקל ופרסין” היא נִקדה גם את עמודך, ענה משולם את ר' משה לכל הנצבים עליהם. אם בי לא נגעת לרעה יען כי לא יכולת, למה תשכח את אשר עשׂית לר' ירמיה, אשר נפשך יודעת מאד כי טובה צפּרנו מכרסך? האלהים יבקש את נרדף וגם דמו הנה נדרש?

מקץ שבעה ימים יצא דינו של ר' יודקי לשבת במאסר שני חדשים ואת בית-מדרשו סגרו לצמיתות ולא יפּתח עוד.

ד צבי בארץ חיים

לא לספּר לך את תולדותי ודברי ימי חיי באתי, ידידי הקורא. כי מה יתן ומה יוסיף לך לדעת קורות איש הירא ורך הלבב כמוני? כמה אנשים יראים ורכּי לבב נמצאים בשוּק וכחיי זה כן חיי זה ודרך אחד להמה. הלא כל עם ה' יראים ורכּי לבב הם, וזה לך האות כי נסים הם מעבודת המלחמה כאשר ינוּס איש מפני הארי, ובבוא עתּם לצאת לצבא ילך כל אחד מהם וישוב לביתו כמו שצותה התורה. לא בשביל כך הוגעתיך בדברי, הלאיתיך בספּורי, כי אם להגיד לך באתי, איזה הדרך נפקחו עיני לראות אור וסר מעלי פחדי ויראָתי מפני – המעורב בדעת, הוא האיש אשר הִרך לבּי בימי ילדותי והבהילני בחלומות בחזיונות בַּחרותי, האיש אשר לשמע אוזן שמעתיו מפי הורי ומורי כי צבי מוּדח הוא ומן אנשא טריד, ועתה עיני ראתהו כצבי בארץ חיים וזיוה יתוב עליה ורבו יתירה הוספת ליה.

כאור הגז היוצא מרקב עצמים נפסדים ובא על ידי מחלות מתחת לארץ, כן הופיע אוֹרי וישעי מבית-מדרשו של החייט ומעלילותיו ברשע. אם שׂיחות בני הנעוּרים הנעוֹרים אשר שמעתי שם והספרים החדשים אשר נתן לי משולם לקרוא בהם המיטו את מוסדי דעותי, נחלת ר' טודרוס רבי ומשה ריש-דוכנא, הנה גרוּש ר' ירמיה מבית-המדרש ומבית חותנו והמכות אשר הפיצה ידו הקדוֹשה והגדוּשה של ר' יודקי על ימין ועל שׂמאל לאנשי עֶברתו – המה הכּו את דעותי הקודמות לרסיסים ויהפכון למעלה. “הזה הוא דרך הקודש, דרך אמונה אשר בחרתי? אמרתי אני בלבי. איש תם וישר וגדול בתורה מוּכּה ומעוּנה על לא דבר, על ספר קטן – כדי לזרוק בבהמה! עם הדומה לחמור, אשר חייט בעל אגרוף כר' יודקי וכסיל צבוע כר' משה ונפש רמיה אוהבת אתנן כיחיאל השמש מושלים בו – בסודו אל תבוא נפשי”. קצר היה הזמן אשר עשׂיתי בבית-מדרשו של החייט, לא עלתה לי בו שנה, אבל פריוֹ היה רב ותוצאותיו גדולות לי לכל ימי חיי. אחרי השערוריה על דברת העמוד המנוּקד, עקרתי רגלי מבית-המדרש ונסגרתי בחדרי בבית הורי ללמוד ולהגות. וראה זה מצאתי כי נהפּך לי לב אחר ורוח נכון חוּדש בקרבי: לא נכספתי עוד להיות “בקי בש”ס ופוסקים" כי אם “להשתלם במדעים”. אם כי לא הנחתי גם שם את תורתי בקרן זוית ואהיה אוחז בזה וגם מזה לא הניחה ידי, אבל מה שהיה קודם לזה עיקר נעשׂה עתה טפל, כי נתתי אל לבי למלאות החרבה בידיעותי, לקרוא את ספרי הקודש מפורשים בשׂוֹם שׂכל, להעמיק בספרי חכמי ישׂראל האמתּים, לדרוש ולתור בחכמות חיצוניות ולסגל לי את לשון המדינה על בּוּריה. יומם ולילה שקדתי ואהיה כצפור בודד, אין מנהל ואין מורה דרך ועל כולם – אין בידי הספרים הדרושים לחפצי ונחוּצים להשלמתי.

ויהי היום ויבוא משולם אלי לראותני. כשלשה חדשים עברו מיום אשר נסגר בית-המדרש ואני לא ראיתיו.

– ר' ירמיה יברכך וישׂם לך שלום, אמר אלי משולם.

– אנה פנה ר' ירמיה ומה מעשׂהו עתה? ספּרה נא, ספּרה! פצרתי בו בנפש שוקקה.

– בקשתי את פני בראדאווסקי לבוא לעזרתו ויעתר לי, וישלחהו לאודיסא עיר רוכלת העמים ומכתב נתן בידו לאחד ממכּיריו שמה. שם ילמד ר' ירמיה מעשׂה הכתב והחשבון בבתי המסחר, ואז יהיה לחמו נתּן, מימיו נאמנים.

– ברוך השם אשר לא השבּית גואל לעלוב נפש זה. כמה גדולים מעשׂי מחותנך!

– ולא זה בלבד עשׂה מחותני! אמר משולם בנחת רוח. כי מי הושיב את החייט העריץ במאסר ויסגור את בית-מדרשו, אם לא – בראדאווסקי?!

– בראדאווסקי? לא שמעתי בלתי היום! ואיכה היה הדבר?

– פשוטו כמשמעו. התזכּוֹר את השערוריה אשר עשׂה החייט לנו בליל ערב שבת? למחרת היום ההוא בא אבי ומחוּתני אתו אל ראש השופטים אשר בראדאווסקי ממיודעיו ומכיריו, ויספר לו בראדאווסקי את דבר הנבלה אשר עשׂה החייט במקום של פומבי, במקום קדוש. ולהפצרתו שלח את אחד השופטים ביום ההוא למקום הרשע ויצַו עליו בחזקה לדרוש ולחקור הדבר בלי משׂוא פנים ולהעמידהו על הדין. ואת היותר ידעת.

– ומה יעשׂו עתה ר' יודקי הגבאי ויחיאל השמש? שאלתי בשׂחוק. הראית אותם?

– ראיתי במקרה את ר' יודקי בבית-הרחצה בצאתו מבית האסורים, ויחיאל השמש הולך אחריו ונושׂא את כליו. השמש הנהו כחמור שנקטפו אזניו והגבאי כשור המועד שנטלו קרניו; כמדומה לי שלא יוסיף לנגוח עוד.

– ור' משה?

– ר' משה רובץ בין ספריו בבית-מדרשו השמם כשמשון בחרבות בית-דגון. ובצוק העתים האלה נתגלתה בו “השלמה” חדשה אחת.

– ומה היא?

– בימי ראש השנה העבר הלך לבית האסורים, מקום אשר חותנו עצור שם, – לתקוע לו בשופר.

– שׂחקתי אל רעי הדובר בי ואומר: מאד יצר לי כי לא ראיתי את ר' ירמיה לפני צאתו.

– יציאתו היתה בחשאי ובחפּזון, כי ירא פן ישמע חותנו ושׂם לו מכשולים לבלי יעגן את בתו.

– ובכן מעז יצא מתוק, אמרתי ברמז על החייט עז הפנים; הן עתה ילמד ר' ירמיה אומנוּת נקיה והיה לפועל מועיל ולא יהיה – למלמד. הרי לך שלפעמים מגלגלין זכות על ידי חייב.

אז דרש משולם למעשׂי וללמודי אני, ואספּר לו את אשר למדתי במשך הזמן הזה, ואשׂים לפניו את מאמרי אשר נסיתי ידי בהם בלשון-הקודש ובלשונות אחרות וייטבו בעיניו.

– ובכל זאת אין רוחי נוחה הימני, התאוננתי באזני משולם בהללו את פּעלי.

– יען מה?

– יען אשר אין לי הספרים הנחוצים למלאכתי, אף אין מטרה גלויה לעיני. ידעתי כי הולך אני ולא אדע לאן אני הולך.

– הידוֹע תדע את אשר נעשׂה? אציגך לפני מחותני בראדאווסקי. הוא יתן לך ספרים ככל צרכיך מבית אוצרו, כי אוצר ספרים רב לו; והוא ינהגך גם בעצתו, כי איש הוא המעורב בדעת עם הבריות.

באמור משולם על מחותנו כי איש מעורב בדעת הוא, חרד לבי רגע אחד וַיִתּר ממקומו, וכמעט יצא מפי דבר לאמור: לא אלך לראותו, כי ירא אנכי מפּני מעורב בדעת, אבל בהוסיפו המלות “עם הבריות” נח לבי ויעמוד מזעפּו.

– הבא, אמרתי אליו, אנסה לעשׂות כדברך, כי איש טוב אתה וטוב תיעץ. מתי אוּכל לבוא ולראות פני מחותנך?

– בכל עת ובכל שעה אשר תחפוץ. הבה אתן לך מכתב קטן אליו וקבּל יקבּלך בסבר פנים יפות.

בראָדאָווסקי גר ברחוב הרחבה. עד העת ההיא היה אסור לבני ישׂראל מטעם המלכות לגור ברחוב הרחבה, וימים מעטים לפני זה נתבטל האיסור, ויהי בראדאווסקי מן הראשונים אשר קבעו דירתם שם.

ממחרת היום ההוא לבשתי את בגדי החמוּדות, בגדי שבת, וסרקתי ותלתלתי את פאותי, אשר לא עלה עוד עליהן מורה, וכחצות היום עליתי במעלות לבית משכּן בראדאווסקי; ואֵרא על הדלת האחת מבחוץ פח נחושת קלל רקוּע עליו בכתב רומי ובדבּור אשכנזי: “הירש בראדאווסקי, סוחר בסחורת אנגליא”. לא ידעתי אם נבואה קטנה נזרקה בי, כי האיש אשר אני באתי לראותו הוא האיש אשר אני ירא מפניו כל ימי, או מאשר לא נסיתי עד כה לעמוד בפני גדולים ונכבּדים ממני, אבל רטט קל החזיקני וביד רועדת משכתי את חבל הפעמון, וצליל קולו אשר עלה באזני החרידני כקול בוּך שופר.

הדלת נפתחה ונערה יפה עד מאד כבת שמונה-עשׂרה שנה נראתה לעיני על סף הבית.

– את מי אתה מבקש, אדוני?! שאלתני בקול יונים.

בתחלה עלה ספק בלבי אם אלי היא מדברת, יען כי אמרה אלי “אדוני” ומעודי לא קראני עוד איש בשם הכבוד הזה; ואולם בפנותי כה וכה וארא כי אין איש בלעדי בפרוזדור הבית, הבינותי כי אני הוא “האדון” אשר היא אומרת, ואומר אליה: דבר לי אל האדון בראדאווסקי; האם בביתו הוא?

– אבי בביתו וסועד ברגע הזה פת שחרית, ענתני מעדנות. הואילה וסוּרה הלום, שבה וחכּה כמעט רגע.

לדברים האלה פתחה לפני את דלת החדר לימין הפרוזדור ותניחני לבדי ותעלם מעיני; ואנכי נכנסתי החדרה וארא והנה חדר רחב ידים ובו חלונות שנים. באמצעו עמד שולחן הסופרים מצוּפּה בגד תכלת ועל השולחן שתי מנורות נחושת מוצהב וגליונות ופנקסים שונים וכל כלי הכתב והמכתב. ובחדר מטה כבוּדה וכסאות עץ מהוּקצעים מעשׂה חרש; ואל קיר החדר במקום המונח ארגז גבוה מן הקרקע עד הטפחות מלא ספרים מכורכים לתפארת.

רגעי מספר ישבתי וחשבתי על אודות העלמה העדינה אשר ראיתי. “אין זה כי אם “כלתו” של משולם היא, אמרתי בלבי; אשרי האיש שככה לו!” ופתאום שמעתי קול צעדי איש הולך לאט על היריעה הפרוּשׂה על קרקע החדר הסמוך ונגש אל החדר אשר אנכי שם. ראיתי מנגד את האיש והנה הוא איש קומה ודל בשׂר, שנותיו מארבעים וחמש עד חמשים, והוא לבש מדים קצרים, שׂערותיו סדורות לו תלתלים וזקן שחורה אשר גם שׂיבה זרקה בה מַקפת את לחייו ומוֹספת לו הדרת פנים. רגע אחד נדמה לי כי הפנים האלה בלתי מוזרים לי כאלו כבר ראיתים בימי חיי, אבל רגע שבתי ונחַמתי, בדעתי כי מימי לא ראיתי ולא ידעתי את מחוּתנו של משולם.

בראדאווסקי נגש ויפקח עיניו עלי – ויאחזני רעד. העינים כעיני צבי המעורב בדעת אשר ראיתי פעם אחת בימי ילדותי – בוערות כגחלי אש. “הוא הוא ולא אחר!” ענני קול מקרבי ואעמוד כבוּל עץ ולשוני לחכּי דבקה. אבל הוא לא ראה ולא ידע את כל אשר נעשׂה בחדרי לבי ויפתח את פיו ויאמר אלי בלשון רכּה:

– מה חפצך, בני, אלי ובמה אוּכל לשרתך?

לא קמה בי עוד רוח לענות לו וכאִלם לא יפתח פיו הושטתי לו את מכתב משולם מבלי דבּר דבר.

בראדאווסקי פתח את המכתב וישׂם את עיניו בו, ומדי קראו ראיתי כי קרן עור פניו ויהיו מפיקים טוב לב ונדיבות רוח; ואתאפק ואומר אל לבי: הפנים לא פני איש מעורב בדעת הם.

– משולם “חתני” ממליץ בעדך ומדבר עליך טובות, אמר אלי במתק שׂפתים, מה שמך, בני, כי אדע?

– שמי: “איש הירא ורך הלבב”.

– שם בן ד' תיבות! שׂחק אלי בראדאווסקי בפנים מסבירות, כשם אחד הלורדים מאנגליא.

האיש הטוב הזה לא חש ולא הרגיש כי בדבריו אלה משך בקשת לתוּמו ויוֹר אל חדרי לבי. זכרתי את אשר אמר ר' טודרוס רבּי על אודות המעורב בדעת, כי באחת יבער ויכסל, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא; ועתה אזני שמעה זאת וקרב-לבי התחדש בקרבי, בין פחדי ומוראי אשר נשארו כרוּכים בי מימי ילדותי ובין שׂכלי המיושב אשר שׂחק לפחדי וילעג למורך לבי.

ובראדאווסקי הוסיף ויאמר: ולמה תעמוד, בני?! שבה לכסא ונשׂוחח. אף אם אָץ אנכי כעת לצאת מביתי, בכל זאת אאצילה לך רגעים אחדים. משולם מעיד עליך כי “נער טוב” ומוּכשר לקבל חכמה אתה, אפס כי אזלת ידך לקנות לך ספרים כפי צרכך ומצפה אתה בזה לסיועם של אחרים. בכל חפץ לבי הנני נדרש להיות בעזרך באשר אוּכל, הגידה נא לי במה עסקת עד כה?

שׂמתי לפניו את סדר למוּדי והגדתי לו כי עד כה עסקתי רק בתלמוד ונושׂאי כליו ובימים האחרונים נטיתי לבי לעסוק בידיעות חול ועד כמה כוחי גדול בהם.

– לא אכחד, ענה ואמר בראדאווסקי, כי ידיעותיך מקוטעות. גם ספרי חז"ל גם כתבי-הקודש לא למדת בסדר נכון וברוח באר, ולבשונות הגויים לא קראת את ספרי הסופרים החדשים העומדים לנס עמם; בכל זאת כאיש הלָמד בעצמו, רבות פעלת במשך זמן קצר כזה ויש תקוה לאחריתך. הנה משולם אומר לי כי ראה בידך מאמרים ערוּכים בלשונות אשר למדת. אולי יש אל תחת ידך מכתביך אלה, למען אוּכל לשפוט מהם על שקוּל דעתך ועל מהלך הגיונך.

– לא לקחתי בידי מאומה, עניתיו בשׂפה רפה, כי לא ידעתי כי ייטב בעיניך לקרוא אותם.

– כי עתה אפוא זאת עשׂה; שוּב ובוא אלי ביום הראשון הבא, כי אז נקי אנכי לביתי, תחת אשר עתה רגעי ספוּרים; ואז נדבּר ברחבה בלי מעצור ואשׂימה עיני על כתביך אשר תביא.

לדברים האלה פתח בראדאווסקי את ארגז הספרים ויוצא ספר כרוך בעוֹר שחור, ויכתוב על דפו הראשון שורות שתים ויתנהו אלי ויאמר: את הספר הזה קחה מאתי לזכרון ליום הראשון אשר בו ראינו איש את פני אחיו ואשר אקוה כי לא יהי גם היום האחרון. הספר הזה הוא – תנ“ך נדפס בלונדון. זאת הפעם הראשונה אשר ספרי קדשנו יוצאים בכרך אחד במהדורא יפה כזאת. בארצנו לא נמצאו הספרים האלה ואני בבואי מאנגליא הבאתי מהם מספר. שׂימה לך לחוק לקרוא בספר הזה על הסדר שלשים פרקים בכל יום, כי בחשבון הזה תסיים את כ”ד הספרים בחודש; וכן תחזור חלילה עד אשר תהיה תורת ה' תמימה שגוּרה בפיך.

לקחתי את הספר מידו בידים רועדות בזכרי כי הספר – נדפס בלונדון ובא מאנגליא; אבל רוח בראדאווסקי הטובה ופניו המסבירות ודבּוּרו בנחת עמי, כבר חזקו ואמצו את לבי עד כי הבלגתי על פחדי, ואודה לו על חסדו והבטחתיו לבוא אליו שנית ביום המיועד.

על גרם המעלות שבתי ושׂמתי עיני בפח הנחושת אשר על הדלת וקראתי את שמו: “הירש בראדאווסקי”. זכרתי כי גם ר' טודרוס קרא את המעורב בדעת בשם “צבי” אבל שם כנוּיו היה אחר. וברגע ההוא לא זכרתי מה היה כנוּיוֹ בפי ר' טודרוס; וכמה הייתי נותן אִלו היה האיש הנכבד והטוב הזה, אשר דבקה נפשי אחריו, - צבי אחר ולא צבי המעורב בדעת!

אני חושב מחשבה זאת ויורד לאט במעלות ואפתח לתוּמי את הספר אשר נתן לי בראדאווסקי ואראה על הדף הראשון כתוב לאמור: “לאיש הירא ורך הלבב, לזכרון מאת – צבי מבראָדי”. ראיתי – ונזכרתי כי בשם זה קרא אותו ר' טודרוס והתבוננתי, כי הוא צבי מבראדי הוא הירש בראדאווסקי; בשם הראשון נקרא בקודש ובשם השני בחול. עתה היה לי ברור כשמש כי בראדאווסקי אשר יצאתי עתה מעם פניו, אשר משכני חסד ויקח את לבּי ברוח נדיבתו, הוא צבי המעורב בדעת, אשר מפניו יראתי ולשמו ולזכרו חרדתי חרדה גדולה כל ימי, ועתה עיני ראתהו – ואיה מוראי! האיש כזה אירא ואם מפניו אחיל? לא, שקר ענו בו ר' טודרוס ומשה ריש-דוכנא. האיש הזה איננו מעורב בדעת ופחדי מפניו היה פחד שוא, כפחד אשר פחדתי מפני גציל העגלון בעל התפלה ומפני איש החַיִל בשער המטרה ומפני התגין ב“שערי ציון”.

אבל מדוע יבער ויכסל האיש החכם והמשׂכּיל הזה בזאת האחת, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא? – גם באזני הזכיר היום פעמַים את שם אנגליא: “שמי ארוך כשם אחד הלורדים מאנגליא והתנ”ך אשר נתן לי בא גם כן מאנגליא!" אמת כי שני דברים אלה כנים הם ובדעה צלולה נאמרו, אבל איככה אפתור לי “לבנה הבאה מאנגליא” ו“מכירת חמץ לסוחר אנגליא?” האין זה סימן מובהק על ערבוב הדעת? או אולי כּזב ר' טודרוס ויחפּא עליו דברים שלא היו מעולם? או אולי שׂחק בראדאווסקי ויהתל באנשים אשר דבּר אליהם הדברים המוזרים ההמה? אכן למה לו לשׂחוק מהולל כזה, ולאיזה תכלית התהולל לעיניהם?

מזמות זו חשבתי בכל הדרך מבית בראדאווסקי לביתי, ובשובי הביתה בחנתי לבי והנה אין עוד פחד המעורב בדעת לנגד עיני ועקבותיו לא נודעו. ולעוּמת זה גדלה בי התשוקה לדעת פשר השאלות ההן אשר שאלה נפשי. ומי יפתרן לי? מי יודע אם ידע משולם ואם ידע גם בראדאווסקי כי נחשב הוא בעיני ההמון למעורב בדעת? ואם יודעים הם, הֲילך לבי לשאול את פיהם ולהעציב את רוחם – וכן לא יֵעשה. השלכתי יהבי על הימים הבאים כי יבוא יום אשר יגלה לי גם הפליאה הזאת והסחתי דעתי ממנה לפי שעה.

ביום הראשון שבתי ובאתי לבית בראדאווסקי ואמצאהו יושב בחדרו, ויקדמני ברכות טוב. מסרתי לו את כּתבי ויקראם ויבקרם בטוּב טעם ודעת ואחר השיבם לי ויאמר: שמע נא, בני, את אשר אומר אליך. הנה כל הדברים האלה טובים ויפים. רואה אנכי בך כשרון ודעת ואם תַפנה לבך לזה אולי גם היה תהיה לסופר ומליץ. אבל מה יתן ומה יוסיף לך כל זה להיטיבך באחריתך? שני חסרונות גדולים יש בך אשר אמנם לא באשמתך באו לך אבל אחריותם עליך: יהודי ואיש מסכּן אתה: חכמת המסכּן בזויה וחכמת היהודי בזויה עוד יותר ואין יתרון לו בעמל הסופרים. לוּ גם תהיה סופר ומליץ כויזל בלשון-הקודש וכפּוּשקין בלשון רוסיא וכשיללער בלשון אשכנז, כל זה לא יועיל לך לבנות ביתך. עשׂה זאת אפוא, בני, והנצל: הכּון והכין לך לבוא בבית ספר ולהשלים חוק למודים בבית מדרש החכמה והיית לאיש נשׂוּא פנים בקרב הארץ ולגבר צולח כל ימיו.

בדבריו אלה דלה איש תבונות זה מחשבות עמוקות בלבי. אני עמדתי משתאה ומחריש והוא הוסיף ויאמר:

– אם את הדבר הזה תעשׂה וצִוְך אלהים ויכולת עמוֹד ביום מַסה מכל למוּדי הגימנזיום פעם אחת, כי הנה כבר מלאו לך שבע עשׂרה שנה ולא תוּכל עוד לבוא באחד מחדריו התחתיים, על כן אל תתמהמה מעשׂות את הדבר, פן תתמהמה ועבר זמנך ואבד עליך כלח.

– אבל איככה אעשׂה את הדבר הגדול הזה, עניתיו, ולי אין מורים ומלמדים ואף הספרים הנחוצים אין אתי.

– בעל כשרונות טובים אתה, אמר הוא, ואין צורך לך למורים ומלמדים. אתה תשׂא ואתה תסבול ותמלט. הא לך רשימת הלמודים הנשמעים בגימנזיום והא לך מכתב למוכר הספרים והוא יתן לך את כל הנחוץ לך. עוד היום תחל מלאכתך ויהי נועם ה' עליך. ועתה הגידה לי, הילך לבך למלאות את עצתי אשר יעצתיך?

– את טובתי אתה דורש ועצתך כאשר ישאל איש בדבר האלהים. לוּ יהי כן ה' עמדי כאשר אחפוץ למלא כל עצתך.

– סמוך לבי לא יירא כי עשׂה תעשׂה ויכול תוּכל; אבל אחת אשאל מאתך אותה תבטיח לי בטרם תפנה לעבודתך.

– מה תאמר נפשך, אדוני, ואעשׂה לך?

– הבטיחני כי בפנותך לעבודתך החדשה, לא תפנה ערפּך לשׂפתנו הקדושה ולחכמת ישׂראל; ואם יהיה אלהים עמך והרכּיבך על במתי ארץ לא תקשיח לבך לאחיך ולא תשכח את צרכי עמך המרוּבים ודעתו הקצרה.

לדבריו אלה לא עמד לבי ועיני מלאו דמעות. פציתי פה לדבּר ולא יכולתי, כי סערת רוחי העתיקה ממני מלים.

– אל תיגע לדבּר, מתשובתך חדל! ענה ואמר לי הוא. טובו לי עיניך הרוחצות בדמעות מאלפי תשובות והבטחות. עוד מחשבה אחת עלתה על לבי אבל עוד לא בשל פּריה ובעתה אחישנה להודיע לך על ידי משולם ידידנו. ועתה לך לסבלותיך וה' יאציל מרוחו ומאוֹרך אפו עליך ויתן לך כוח לעשׂות חַיִל.

בצאתי מפניו היו כל מחשבותי: הוי השׂמים חושך לאור ואור לחושך! הוי על ר' טודרוס רבי ועל משה ריש-דוכנא אשר נתנו את האיש הזה – למעורב בדעת.

                                                                                   ____

כעשׂרה חדשים עברו ואני יושב בעליתי סגור ומסוּגר, משׂים לילות כימים ועוסק בלשונות הגויים חדשות גם ישנות, בחכמת החשבון והטבע, בידיעת דברי הימים וגלילות הארץ. מעט מעט נגלו לי רזי עולם וסתרי תורה אלה ויבואו כמים בקרבי וכשמן בעצמותי. בכל הזמן ההוא באתי רק פּעם אחת לבית בראדאווסקי ליום חתונת בתו ומשולם ידידי. שם שאלני בראדאווסקי לשלומי ולשלום עבודתי וישׂמח באָמרי לו כי שניהם כאחד טובים; שם שמעתי הבשׂורה הטובה כי ר' ירמיה עשׂה חיל בלמודיו אף הוא וכי בקרוב יספּחוהו אל אחת הכהונות ויקח את אשתו אליו ויעשׂ לו בית באשר הוא שם; ושמה ראיתי פנים חדשות: פני רבים מבני הנעורים בני טובי העיר אשר נלווּ על בראדאווסקי ויהיו משכּימים לפתחו ובאורו ראו אור.

מקץ עשׂרה חדשים והקיץ היה בארץ ויבוא אלי משולם לשאול בשלומי ויאמר:

– במלאכוּת חותני אני בא אליך, ידידי; חותני עושׂה חדשה בארץ: מיסד הוא חברה להגדיל ההשׂכּלה והחכמה בין בני הנעורים אשר בעירנו. החברה תקרא בשם “חברה תּעוּדה”…

– “חברה תעודה”? פּסקתי את דבריו בתמהון לבב ולא אכחד כי בסתר אמרתי אני אל לבי: האף אמנם מעורב בדעת האיש ההוא כי יעלו על לבו דברים זרים כאלה!

– ולמה תתמה על החפץ? ענני משוּלם בהשקט ובבטחה. למה תהיה בקרבנו חברה אלשיך, חברה חיי-אדם, חברה קב-הישר, ולא תהיה גם חברה תעודה?

– ומה יהיה משפט החברה ומעשׂיה? ומי חבריה?

– חבריה – כל הקורא בשם חכמת ישׂראל ודגל ההשׂכּלה עליו אהבה. מעשׂיה – לתמוך בידי בני הנעוּרים המבקשים ללמוד חכמה או אוּמנוּת למען יאכלו יגיע כּפם בבואם באנשים ולהרבּות בקרב עמנו חכמת ישׂראל, דעת לשון-הקודש וקורות האומה. לתכלית זאת האסף יאָספו אחת בשבוע בבית חותני כל איש יודע דעת בבני הנעורים, והחכמים שבהם יקראו באזניהם דברי מדע והשׂכּל מכל הנוגע לעם ישׂראל, אם מתוך ספרים טובים מעשׂה חכמים הראשונים או איש מפּרי תבונתו אשר יכתוב מעצמו על ספר. ואם ימצאו בהם דברים טובים הראויים להשמע יבואו אחרי כן בדפוס כדי להעיר את רוח הכותבים וכדי לזכּות בהם את הרבים.

– הדברים האלה כולם אהובים כולם ברורים, אמרתי אני; אבל למה בחרתם בשם “חברה תעודה”, המבּלי אין שמות אחרים בלשוננו יותר מתאימים עם תכלית החברה? הלא ספר “תעודה בישׂראל” לא יהיה נקרא באספות החברה!

– נניח שבספר “תעודה בישראל” לא יקראו באספות החברה, אבל הספר הזה היה הראשון אשר כּרה אוזן לבני ישׂראל במקומותינו לשמוע בלמודים, ועל שמו תּקרא החברה הפועלת ברוחו, כמו שקוראים למשתה שמנים בשם “לחם רב” אף על פי שלא יאכלו שם לחם כי אם בשׂר ויין. ועוד כי לזכר עולם תהיה החברה הזאת להנבָלה אשר עשׂו בעירנו לר' ירמיה ידידנו על דבר קראו בספר “תעודה בישׂראל”; ולתעודה בישׂראל תהיה לבלי יוסיפו מורדי האור לעשׂות כדבר הזה עוד. בקרב הימים יבוא ר' ירמיה הלום לקחת את אשתו אליו וישב אתנו ימים אחדים, ובעת ההיא תהיה אספת החברים הראשונה וחנוּכּת החברה, למען ידע כי לכבודו יצרנו אף עשׂינו את החברה הזאת.

– טוב ויפה הדבר, אמרתי בלב שׂמח, הורתו ולידתו בקדושה ואשרי יולדתו!

– והנה חותני מבקשך, הוסיף משולם, כי תכין גם אתה איזה מאמר חכמה ודבר-סופרים כיד הטובה עליך לפאֵר את נשף חשקנו ההוא.

– ומתי יהיה האות הזה? שאלתי.

– באחד מן הימים הטובים שהיו להם לבני ישׂראל, אמר משולם, ביום חמשה-עשׂר באב הבא.

החרשתי רגעים אחדים ושַתּי עצות בנפשי, אחר אמרתי:

– טוב, ידידי, כל אשר בכוחו לעשׂות אעשׂה לפאֵר את נשף חשקכם, אף אם נפשי יודעת מאד כי הקטן שבּכם קטנוֹ עבה ממתני.

בשבוע שאחרי זה החלו ימי המַסה בגימנזיום ואני עמדתי על המבחן בין יתר התלמידים. שבוע אחד ארכוּ ימי המסה וביום י"ד אב כּלוּ ואנכי יצאתי כּוּלי זכּאי ומכתב תעודה נתּן לי לבוא לבית-מדרש הגבוה בלי בחינה חדשה. הסתּרתי הדבר עד יום המחרת אשר בו נקבּעה האספה הראשונה לחברת “תעודה” בביתו של בראדאווסקי. הנשף היה באמת נשף חשק ויום חג. כשלשים אנשים ממשׂכּילי ישׂראל נאספו, הידועים לי ושאינם ידועים לי. שמה ראיתי את ר' ירמיה ראשונה אחרי שוּבו ונשׂמח איש על אחיו שׂמחה גדולה. ומה נשתנה האיש הזה במשך שנה אחת! גם תוכו גם בּרוֹ שוּנה וכמעט נהפּך לאיש אחר. שׂערותיו היו סרוּקות למשעי, בגדיו קצרים כבגדי אשכּנז, גם שׂפתו היתה מטוֹהרה, גם על פניו לא שכנה עוד עננה כאשר עד כה.

בראדאווסקי פתח את האספה בקראו את פרטי תקנות החברה, ואחר-כך נשׂא דרוש קצר בשבח המדעים וההשׂכלה ותועלתם לבני ישׂראל. בדרוּשו הקצר השׂכּיל לבאר תמצית דברי הספר “תעודה בישׂראל”. אחריו נשׂא ר' ירמיה בלשון אשכנז צחה דרוש נחמד על יקרת ערך התלמוד ושאר ספרי חז"ל כמקור נאמן לקורות האומה. משולם קרא שיר קצר בלשון הקודש אשר חבּר בשם “צדקיהו בן כנענה בהכּותו את מיכיהו על הלחי”. כל השומעים מחאו כּפּים, כי כולם ידעו למי ירמזון דברי המשורר, מי הוא בן כנענה ומי הוא מיכיהו. אשת משולם פרטה על הנבל פרק אחד משיר “היהודית” מחברת הלוי, הוא הפרק אשר בו אלעזר הזקן מבכּה על רחל בתו המוּצאת לשׂרפה בפקודת האינקוויזיציאן. בת בראדאווסקי הקטנה, עלמה בת שלש-עשׂרה שנה, קראה בעל פּה בטוב טעם ודעת בלשון אשכנז את השיר “שבת מלכתא” מאת המשורר היינה. ובהגיע תורי אני להשמיע את אשר הכינותי קמתי על רגלי ואמרתי: “רבותי, אתם שמעתם מפי מיסד חברתנו כי אחד מחפצי החברה הוא לתמוך בידי צעירים לימים בבקשם חכמה ודעת. לכבּד את יום הפּתח חברתנו לא ראיתי טוב מזה כי אם לשׂוּם לפניכם את הכתב הזה, אשר ממנוּ תראו כי מיסד החברה הנכבד הוא מן האנשים המקדימים נעשׂה לנשמע; וראיתם והיה לבּכם בטוח כי תחת ידו תצליח החברה בכל אשר תּעשׂה”. לדברים האלה הוצאתי מחיקי את מכתב התעודה אשר נתּן לי ביום אתמול מאת הגימנזיום ואתננו על יד משולם; ויפרושׂ משולם את המכתב ויקראהו באזני הנועדים לאמר:

“לתעודה בידי “איש הירא ורך הלבב” כי היום הזה עמד על המבחן בכל ענפי הידיעוֹת הנלמדות בבתי הגימנזיום ונמצא שלם בכל ידיעותיו עד להפליא ותמים בכל מעשׂיו, וראוי וכשר לבוא לבית-מדרש הגבוה בלי בחינה חדשה. ולראיה נתּנה לו התעודה הזאת בגושפנקא דמלכותא ואשרנוּה וקיימנוּה כדחזי. נאום… ונאום…”

הדבר הזה היה בשׂוֹרת פתאום לכל הנאספים, וכוּלם נוֹעדו עלי כאיש אחד ובראדאווסקי בראשם ויחבּקוני וינשקוּני ויברכוני וישאלוּני אנה פני מוּעדות עתה, ובאיזה ענף מענפי עץ הדעת עם לבי לאחוז. רוּבּם יעצוני לאחוז בענף חכמת הרפואה, כי ממנו פרי רב נמצא ואוכל למכבּיר; ואולם אני הגדתי להם כי אינני מוכשר להיות רופא, יען כי איש ירא ורך לבב אנכי ולא אוּכל לעמוד על דם ולנגוע במת לכל נפש אדם, ועל כן יש עם לבבי ללמוד חכמת בני קדם. ובראדאווסקי הסכּים עמי ויאמר כי לכך נוצרתי.

אז קרַאתנוּ בעלת-הבית אשת בראדאווסקי אל חדר האוכל ותשפות לנו חמים ומגדנות וממתקים ונאכל ונשתה ונרוה דודים עד חצות הלילה; ויקומו להפּרד ולשוּב איש לביתו. ואני בטרם צאתי ויעכּבני בראדאווסקי וילחש לי באזני:

– ידידי, דבר סתר לי אליך, סורה אחרי אל לשכת הסופרים אשר לי ונשתּעה עוד רגע אחד.

בבואנו החדרה ואיש אין אתנו ויאמר בראדאווסקי אלי:

– היום הראית לדעת כי איש תבונות אתה ולא תוביש פני המיַחלים לך. ועתה אתה הולך לארץ רחוקה; ידעתי כי אין בכפך מאום. הא לך מאה רוּ“כ צידה לדרך ולשאר צרכיך, וכל ימי שבתך בבית החכמה תקבל ממני עשׂרה עשׂרה רוּ”כ לחודש להספקתך.

– אדוני, אמרתי אליו, קטונתי מכל החסדים אשר תעשׂה עמדי עד כי בושתי וגם נכלמתי להרים פנַי אליך. אכן גם את הטוב הזה אקבל מידך, בידעי כי אין שׂמחה לך מעשׂות טוב; ואולם למלאות כל תגמוליך עלי הרשני נא ואשאלך שאלה אחת הרובצת על לבי ככובד אבן זה כמה, ועתה בצאתי מאתך לימים רבים לא אוּכל שׂאתה אתי…

– הגד, מה תאמר נפשך ואעשׂה לך.

– בטרם דבּרי צריך אני להקדים כי אולי לא יערבו לך הדברים אשר אדבּר ואתה שׂא נא לפשעי ואַל תחשוב לי עווֹן, כי מאהבתי אליך שאלתי על זה.

– למה לך, ידידי היקר, להקדמות ולמסירת מודעות? הטרם אֵדע כי ישרה נפשך בך ולבך טוב אלי? דבּר דבריך ואשמעם!

– הגידה נא לי, אדוני, אל תכחד, הידוֹע תדע את אשר המון העם דובר עליך ובאיזה שם יקראוך?

רגע אחד עמד בראדאווסקי משתאה ומחריש ויעמד את פניו; אחר צחק ואמר: ידעתי, ידעתי. מעורב בדעת יקראוני, משוּגע אני בעיניהם.

– אמנם כן הוא. ומדוע…?

– האותי תשאל מדוע?? ומאין לי לדעת מדוע? לך ושאל את פיהם! האנכי אערוב את דבריהם או הפיות האנשים ההם אסתום?

– אנכי יודע מדוע ולא אעשׂה בנפשי שקר לכחד כי אתה נותן להם פתחון פה להוציא עליך שם רע זה.

– אנכי? במה?

– בדברך עמהם תהפוּכות ובעשׂותך מעשׂים זרים. ולמה תתחמק ותסתתר לעשׂות מעשׂיך הטובים ולא תעשׂם נגד השמש, גלוי לכל העם?

ואספר לו בקצרה את אשר שמעתי על אודותיו מקדמת ימי ילדותי.

בראדאווסקי החריש רגעים אחדים, אח"כ פתח פיהו ויאמר:

– מה אומר ומה אדבר לך, בני, ומה אשיב על תוכחתך? צעיר אתה לימים ולא נסית לבחון בני אדם ויצרי מעללי איש; על כן אחת אשיבך ולא אוסיף, שמע נא ואתה דע לך: אם עלה עליך הגורל להוָלד ממקור ישׂראל, אם המר שדי לך מאד לפקוח עיניך בין יושבי חושך אלה, לך השתּגע, והיה כשוטה בעיניהם, או אז ישקטו ויביטו במכונם ולא ישיתו לבם אליך ולא יחבּלו את מעשׂה ידיך, ותסיר כעס מלבך ותעביר רעה מבשׂרך, כי הדֶבר אשר באופל יהלוך דבר כבד מאד…

רגעי מספר עמדנו מחרישים ואין דובר דבר; אז חבּק בראדאווסקי לי וינשק לי ויברכני בשלום, ואנכי הבינותי לשׂכל מליו ואצא מעמו מר בחמת רוח.

                                                                    _________

ככה עזבתי את חכמת ר' טודרוס ומשה ריש-דוכנא מורי ומדריכי בימי קדם, ואלך ללמוד – חכמת בני קדם.

א

אנחנו בני בניו של אדם הראשון החיים בימינו הטובים האלה, שבהם אדם משכּים ומוצא הכל מוכן לפניו, איננו יודעים ואיננו יכולים לשער בנפשנו כמה יגיעות יגע אבינו הראשון ההוא עד אשר מצא לו צפּיחית בדבש לצפּחת יין קונדיטין שלו שחרית ונעלי-יד לבנות לבית התיאטרון ערבית. גם בנינו אחרינו, אשר יוָלדו ויחיו בעת אשר מסלת הברזל תחבּק בזרועותיה עולם ובני האדם לא ידעו דרך אחרת עמם בלתי אם ברכבי אש וסוּסי אש, או גם במרום ימריאוּ וידאוּ על כנפי רוּח במגדלים הפורחים באויר, גם הם לא ידעו ולא יוכלו לשעֵר בנפשם את כל התלאה אשר מצאַתנו, אותנו אבותיהם המולידים אותם, בעת אשר היינו יוצאים לדרך בעגלות של בני גרשון ובני מררי – שני בעלי-העגלות “מנהיגי הדור”, אשר היו מניעים את הנוסעים כאשר ינוע בכברה הלוך ושוב מלבנה לחשמונה, שתי ערים ואִמות בישׂראל הסמוּכות זו לזו, לפני היות מסלת הברזל בארץ ההיא. בנינו ההם לא ידעו ולא יבינו ולא יוכלו לתאר בנפשם לא את תכנית העגלות ההן ומעשׂיהן, לא את טובן ויפין וריחן, – כי גם ריח מיוחד היה לעגלות ההן, – לא את טיבם של מנהיגי העגלות ומשׂאם ומתּנם עם עמוסיהם ונשׂואיהם, לא את נעימות בתי-המלון אשר בם היו העוברים ושבים מתגלגלים ימים בלי אוכל ולילות בלי שינה, ולא גם את נחת הנסיעה בעצמה בדרך לא-סלולה, דרך הרים ובקעות, בצאת ואגמי-רפש, אשר כל העובר בה יספר כל עצמותיו וימנה שִניו בפיו ויברך ברכת הגומל אם אחת מהנה לא נשברה.

במושבות בני ישׂראל רוב בעלי-העגלות ישׂראל נינהו, אף על פי שהפרנסה הזאת פרנסה קשה היא ומרה כלענה. וכי יפּלא דבר זה בעיניכם אַל יפּלא. כי לא כצעקת פרעה שהיה בימי משה וראשי פרעוֹת אויבינו בימינו הבאה על ישׂראל – עשׂו. הם אומרים להם: “נרפּים אתם נרפּים ולחם עצלות תאכלו”, ובני ישׂראל כאז כן עתה לא יחדלו מללבּוֹן לבנים, מבנות ערי מסכּנוֹת ומעשׂות בכל עבודה קשה. אין לך מלאכה המפרכת גופו של אדם אשר לא יטול בה ישׂראל חלק בראש. החייטים והרצענים יושבים יומם ולילה כפוּפים על סדנם עד שיתפּקקו כל חוּליות שבשדרה; הסתּתין מַסיעים אבנים והסבלנין עוסקים בפריקה וטעינה עד אשר יכשל כוחם; טחי גגות וחופרי שיחין מעמידים את עצמם במקום סכּנה ובנפשם יביאו לחמם. מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן? אלא כדי להחיות את נפשו. ובל תהי גם עבודת בעלי-העגלות קלה בעיניך, כי אָטוּ מילתא זוּטרתא היא להיות מראשית השנה ועד אחרית השנה, בקיץ ובחורף, כעוף נודד מקן משוּלח ונעזב, להתגולל כל הימים באוּרווֹת הסוּסים ובמלונות האורחים, לבקש ולחפור ממטמונים עוברים ושבים, לשׂאת טרחם ומשׂאָם וריבם, להחניף להם ולהתקוטט בם ולשמוע נאצותיהם וגדופותם כל היום?!

מלאכת בעלי-העגלות איננה מלאכה פשוטה כי אם מלאכה שיש עמה חכמה. מלאכת “מנהיגי הדור” אלה נקנות באותן המידות שמנוּ חכמים בשאר מנהיגי הדור: בשׂפת חלקות ובגנבת דעת, בחריצות ובדעתּנות ובמעט גסות הרוח ועזות-מצח. כל בעל-עגלה שאין בו מן המידות הללו מוטב שתּהפך לו עגלתו על פניו. בעל-העגלה המומחה לאותו דבר יודע לא רק למשוך את הסוסים בעבות העגלה כי גם למשוך כל אדם אחריו ולתפּושׂ אותם בלבם. בבוא לפניו איש היוצא לדרך הוא מתרפּס לפניו, קורא לו אדון וכורע לפניו שבע קידות ושבע השתחוָאות, מדבּר דברי פתּוּי ורצון ומבטיח לו כי ירוּצוּן כברק סוסיו, כי נפשו ישובב, ינחהו במעגלי דשן, על מבחר בתי-המלון ינהלהו וביקר כרים ירביצהו. כל זה קודם שקבל מיד הנוסע את הקִלבּון והביא את צרור חפציו אל עגלתו, אבל מכיון שקנה את הנוסע בכסף ואת צרורו במשיכה מיד הוא נהפך לאיש אחר והנוסע בידו כניזק ברשות המזיק. מלאכת בעלי-העגלות היא מלאכה הצריכה לחכמה מעין חכמת מצרים: בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך.

בימי מלך אחד לפני שנים חמשים יצאו למנות את ישׂראל, לראות מה מעשׂהו ובמה הוא מתפּרנס; ויבתרו אותו לבתרים ויעברו בין הגזרים האלה בתנוּר עשן ולפּיד אש. אז יֵחלק העם לפלגות, משפּחות-משפּחות לבד; משפּחת הסוחרים לבד ועוזריהם לבד. משפּחת תופשׂי-התורה לבד ומשפּחת המשׂכּילים לבד (והאנשים אשר לא ידעו בין ימינם לשׂמאלם קראו להם מספּחת), משפּחת כל בעלי-מלאכה לבד ומשפּחת האכּרים עובדי-האדמה לבד; ושאר היהודים אשר לא התיחשׂוּ על המשפּחות האלה נחשבו לטיילין ומבלי עולם. בעלי-העגלות לא נחשבו אז על אחת מן המשפּחות ההן, יען כי הממונים על הפקודים באו עם הרצים רוכבי הרכש, האחשתּרנים בני הרמכים, ואת פועל העגלות לא הבּיטו ומעשׂה ידיהם לא ראו; ואולם לוּ בחנוּם הממונים וגם ראו פעלם, כאשר נסיתים אני במסע בעגלות של בני גרשון ובני מררי, כי אז אחרת יעצו עליהם ולא נתנום בין ההולכים בטל ובוּזי משפחות.

אם בספרי הפקודים לא נמנו בעלי-העגלות במספר החברות, כמו שאר בעלי-המלאכות והאומנות, וגם בדיופלסטין של אלכּסנדריא של מצרים לא היה להם סטיו מיוחד לשבת בו בפני עצמם, כמו הזהבים והכַּספים והנפּחים והטרסיים והגרדיים, אבל בלבנה ובחשמונה היו בעלי-העגלות לחברה מיוחדת, והיה להם בית-המדרש מיוחד, ויום גנוסיא של החברה היה, כמובן מאליו, שבת פרשת נשׂא, וגם מגיד או מעֵין מגיד היה להם מקרב אחיהם, הוא גרשון בעל-העגלה, אשר שאר העגלונים וחניכיהם ומשמשיהם היו קוראים לו בשם “ר' גרשון המגיד” או “המגיד” סתם.

גרשון בעל-העגלה או “ר' גרשון המגיד” היה דר בקביעות בחשמונה ושם היתה לו אוּרוַת סוסים וחליפות עגלות וקרונות לנוסעים ולמשׂא ואחוזת עגלונים ומשרתים להנהיגם. עגלותיו היו הולכות מחשמונה ללבנה הלוך ושוב. ובעל-העגלה מררי – דירת קבע שלו היתה בלבנה, וגם לו סוסים ועגלות הולכים ושבים מלבנה לחשמונה. מררי זה לא מררי שמו אלא מאיר שמו, ולמה נקרא שמו מררי? לפי שהיה זורק מרה בהנוסעים עמו, מלעיב בם וממרר את חייהם בלעגי מעוג ובהתולים ויודע לגנוב את דעתם ולהונותם באמתלאות שונות, ולכן נקרא בפי כל בשם הכנוּי “מררי”, ואף הוא הסכּין וישלם עם הכנוי הזה ויחשבהו לו לכבוד, וכן אקראהו גם אני בספּורי זה, למען ידעו בני לבנה על מי אני מדבר.

שני בעלי-העגלות האלה, גרשון מחשמונה ומררי מלבנה עשׂוּ שותפות ביניהם והיו משלחים את עגלותיהם חליפות מהכא להתם ומהתם להכא, שומרים את תפקידם ולא יעבּטון אוֹרחותם ללכת בדרך אחרת; וסיעתם של שני בעלי-העגלות אנשי-תמיד אלה הם הם הנקראים בשם הכללי “עגלות דבני גרשון ובני מררי”.

מלבנה לחשמונה דרך מאה מילין, שהם כארבע-עשׂרה פרסאות, המקומות אשר בין שתי ערי הקצווֹת האלה ידועים ממסעי בני ישׂראל. מלבנה יבוא הנוסע לריסה, מריסה לקהלתה, מקהלתה להר-שפר, מהר-שפר לחרדה, מחרדה למקהלות, ממקהלות לתחת, מתחת לתרח, מתרח למתקה ומשם לחשמונה. ואולם לא בארץ ההיא תבקשו ותמצאו את המקומות האלה, אשר בה ישבו אבותינו הראשונים לפנים, בהמטיר ה' להם לחם מן השמים וכחול ימים עוף כנף והם התאוננו ויִנהו אחרי הבצלים והשוּמים אשר במצרים, כי אם בארץ אשר בה יושבים אחינו עתה, אוכלים בצלים ושוּמים קשוּאים ואבטיחים כנפשם שׂבעם ודגן שמים לא ינתן למו ושׂלוים מן הים לא יגוֹזו להם. – עתה בדורנו זה, כשנגלה לבריות סוד קפּוּל הארץ וקפיצת הדרך וגלגול מחילות, יעשׂה הנוסע דרכּו זאת מלבנה לחשמונה ברכב-ברזל וסוסי-אש בשתים-שלש שעות; והיה אם יאכל האוכל תבשיל של בשׂר בלבנה ובא לחשמונה לא יוכל עוד לאכול מאכל של חלב, או אם יצא מלבנה אחר מנחה גדולה ובא לחשמונה למנחה קטנה; וכד רגיז רעיא על ענא בחשמונה וגזר חתיכה דאסורא על השוחט ישלחו המהדרין את כפרותיהם לשחוט אל השוחט אשר בלבנה, ובני העשירים השחצנים בחשמונה אם אינם מוצאים קורת רוח בכביסת הכובסת אשר בעירם ושלחו את בגדי הלבן אשר להם לנברכת הכובסין בלבנה. וכי יהיה נשף חשק וסוד בחורים ובתולות יחדיו בלבנה יאתיוּ חשמנים מחשמונה לבושי מכלול כולם, בגדי צבעונין ובגדי פשתן המגוהצין עליהם ופארי המגבעות בראשיהם, שׂרק וכחל ופרכס ויעלת חן, ומן המרכבה יבואו לבית המחול והם לא פנים קלקלו, ושׂער ראשם לא נפרע, וסרבליהון לא שוּנוּ וריח תמרוקיהם לא עדת מנהון. לא היתה כזאת בישׂראל לפנים, לא בימי חיי העני שבתהלים אשר התאונן על בעל-העגלה שלו וקרא: “עִנה בדרך כוחי קִצר ימי!” ולא בימי בחרותי אני, כשהגיע פרקי לצאת ראשונה מבית אבי ומתוך ד' אמות של בית-מדרשי ולנסות הצג כף-רגלי על ארץ רבה.

ב

בשנה השביעית למחזור קטן רצ"ה ללבנה, ואני אז כבן שמונה עשׂרה שנה, דבר היה לאבי בחשמונה, ויורני ויאמר לי:

– בני, הנה נא גדלת ובאת לימי בחרות. רואה אנכי כי תורתך לא תתקיים בידך, וָרב, כמו שנאמר לי עליך בילדותך, לא תהיה; את הגמרא הנחת מיד וספרים חיצונים נושרין מחיקך. אין טוב לך כי אם להתערב עם הבריות ולהתרגל בפרקמטיא. הנה דבר לי בחשמונה; הבה אשלחך שמה, וכזאת וכזאת תעשׂה.

אבי היה סוחר בזרעוני פשתן ויבול-האדמה. בימי החורף היה סובב בכפרים וקונה מאת האכּרים עובדי האדמה את מוֹתר תבואת שׂדיהם אשר אתם לפקדון; ובעת יזורבו הנהרות ונצמת הקרח מעליהם ימציא את התבואה אשר צבר ברפסודות אל הסוחרים אשר בערים אחרות. וזה הדבר אשר שׂם אבי עלי בשלחוֹ אותי: להביא דוגמאות מזרעוני פשתן וזרעוני קנבוס אל מכּריו הסוחרים בחשמונה להראותם לאיש כמשלח-ידו ולאמר לו: ראֵה, מה אתה בורר לך.

לא ידעתי מי מלל לאבי בילדותי כי עתיד אני להיות מורה-הוראה בישׂראל, אבל אזכור כי מנעורי באמת גדלוני לרב ומקדמת ילדותי ספו לי כתורא. שנים רבות למדתי תורה מפי ר' זבולון ראש-הברזל, הנקרא כן על שם חריפותו שהיה עוקר סוגיות גמרא וטוחנן זו בזו בסברא. וגם אחרי כן כשנקרא ר' זבולון לשבת על כסא הרבּנוּת בלבנה עוד הייתי בא לפרקים אליו ויוצק מים על ידיו. אודה עלי פשעי כי בימים האחרונים אמנם היתה אתי רוח אחרת; עקרתי רגלי מבית הרב ומבית-מדרשי והנחתי את הגמרא בקרן זוית ואתנה לבי לקרוא בספרי המחבּרים החדשים וגם אל לשונות העמים הרימותי נִסי. הוא הדבר אשר ראה בי אבי ויוכיחני עליו ויאמר: כל הפּורק מעליו עול תורה נותנין עליו עול סחורה.

אנכי לא התעצבתי אל לבי על התוכחה הזאת ועל העונש אשר הטיל עלי אבי, ולהפך, שׂמַחתי על הגאולה ועל התמורה הזאת, כי זה כמה כלתה נפשי לצאת מקרני-הזויות אשר בם בליתי מרבּית ימי נעורי ולהביט אדם עם יושבי חלד. ידעתי כי חשמונה יושבת לחוף ימים והיא עיר רוכלת העמים; ובאמור אלי אבי: הבה אשלחך לחשמונה, אמרתי לו: הנני, שלחני!

כשבועים ימים לפני הזמן המיועד לנסיעתי החלו לעשׂות הכנות לדרכי. בעלי מלאכות שונות באו אל ביתנו להלבִישני ולהנעילני, וגם זאת נתנה שׂמחה בלבי. החייט הביא לי חליפות בגדים חמים והסנדלר זוג מנעלים חדשים עם קורדיקין¹, כי הימים היו ימי שלהי דסיתוא, תחילת ניסן, והרוחות היו מצויות והגשמים קרובים לבוא. ביחוד שׂמחתי על הקורדיקין, כי המה היו הקורדיקין הראשונים אשר תפרו לי בימי חיי. כי כל זמן שהייתי מתעתד להיות רב היו דברים כאלה נחשבים לי כמוֹתרות וכהבלי העולם הזה, ואולם בצאתי להיות סוחר היה מן ההכרח להזהר במלבּוש נאה ונקי, כי האדם יראה לעינים וקורא למאנא מכבדותא.

ביום השבת אחרי חצות אמר אבי אלי: "קרא “ברכי נפשי וקום לך לרחוב העגלונים וראה אם אין בעל-עגלה נוסע לחשמונה”. מעודי לא קראתי “ברכי נפשי בהתלהבות ובכוָנה עצומה כמו ביום השבת ההוא. נפשי הנוטה להתפעלות מבריאתי דָרכה עוז ביתר שׂאת בימי שׂמחת גילי אלה. בקראי את המזמור הנפלא ההוא, אשר בו יתאר המשורר האלהי בלשון אש אוכלת ובשׂיח שׂרפי קודש את מעשׂי האלהים בעולמו ומפלאות תמים דעים הנראות על ארץ רבּה וימים רחוקים, ואשר שלוּמי אמוּני עמנו, העושׂים כל מעשׂיהם כמצוַת אנשים מלומדה, יקראוהו בריר חַלומות בין השינה של צהרים ובין הירקות הערוכים להם לסעודה השלישית – בקראי את המזמור הנערץ והנשׂגב ההוא קודם יציאתי לדרך לכרכי הים התלהט כוח דמיוני בקרבי והרקיע עמי לשחָקים ואראה מראות אלהים בחזון לבי. נדמה לי כי שומע אנכי קול מַשק “המעינים בנחלים בין הרים יהלכון”, זמרת “הצפּרים אשר יקננו בעצי ה', ארזי לבנון אשר נטע”, קול “הכפירים השואגים לטרף לבקש מאל אכלם”; נדמה לי כי רואה אנכי “הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים”, “זה הים הגדול ורחב הידים, שם רמשׂ ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות”, “שם אניות יהלכון ולויתן משׂחק בו”; נדמה לי בהתפעלות נפשי כאִלו רואה אני הקב”ה כביכול יושב על שׂפת הים ומשׂחק בלויתן ולויתן עושׂה קניגיא עם שור הבר. לא ידעתי נפשי בעת ההיא מרוב התפעלות ועליצות. ברוח גאה וגאון לבשתי את בגדי החדשים ואנעל את מנעלי החדשים עם הקורדיקין המגוהצים ואצא בקומה זקופה ללכת לרחוב העגלונים.

באתי אל החצר אשר בעלי-העגלות נחתּים שם ואבוא אל אחת האוּרווֹת וארא נער עומד ונותן מספּוא לסוסיו ואשאלהו היש עגלון נוסע לחשמונה?

– ומה? השיב הנער לי אף הוא בשאלה במקום תשובה. האם יש לך איש יוצא לדרך?

– אני בעצמי עתיד לנסוע לחשמונה, עניתיו. היש עגלה הולכת שמה?

– אנחנו בעצמנו נוסעים לחשמונה! ענני גם הוא בקול כמוני.

– ומתי אתם יוצאים?

– עוד היום, תיכף אחר הבדלה.

– כי עתה הניחו לי מקום פנוי בעגלתכם.

– עגלתנו גדולה רחבת ידים, ו“מנין” נערים כמוך ישבו בה ולא יוָדע כי באו אל קרבּנה, אמר העגלון הנער בקצת גאוָה. שובה אל ביתך והכּון לך לדרך לבלי תעבור המועד פן תעצור אותנו.

האמנתי לדבריו ואשוב לביתי ברגלים ממהרות, כי כבר עמדה החמה בראשי האילנות. בחפזי לא שׂמתי אל לבי כי דש אני בעקבי כמה עברות, פוסע פסיעה גסה ומהלך על גבי עשׂבים. אהה, עוד כמה דברים עשׂיתי בלילה ההוא שלא כהוגן, והכל בעֶטיוֹ של העגלון. אחרתי לבוא לתפלת ערבית אחרי קריאת המזמור “על נהרות בבל”; לא עמדתי אחרי התפלה לקַדש הלבנה; לא נתתי לאבי אחרי הבדילוֹ על הכוס לזמר הזמירות ולכלות כל ק"ך הצירופין של אליהו, ואאיץ בו להכין הכל ליציאתי לדרך, כי אמרתי העגלון קרוב לבוא.

– שוטה! אמר לי אבי בראותו אותי דוחק את השעה (בשם של חבּה זה היה אבי קורא לי בשעת רחמים ועת רצון). הבדברי בעל-עגלה תאמין? אם אמר לך כי תיכף אחרי הבדלה יבוא, נפשו בחייו תברך אם יבוא בחצי הלילה. השמר והשקט.

אבל אנכי לא נחתי ולא שקטתי. אבי הביא מן הממגורה מן הבּר ומן הזרעונים למיניהם ויקח מהם מלא קוּמצו מכל מין ויצר בחריטים; אמי קפּלה את בגָדי ותשׂימם במלתחה, ואני הייתי מהלך בבית הנה והנה כאיש אשר יהלך על גחלים. לכל קול שוט וקול רעש אופן נגשתי אל החלון לראות אם לא העגלון הנהו בא, והוא טרם יבוא. הגיע חצות הלילה, עלינו על משכּבנו לישון, קמנו בבוקר והעגלון לא בא.

אבי הלך לבית-הכנסת להתפלל ואני התפללתי בביתי, מדאגה מדבר פן יבוא העגלון ולא ימצאני. אבי שב וימצאני סר וזעף. ישבנו לאכול פת שחרית וירא אבי אותי אוכל שלא לתיאבון.

– למה לא תאכל ולמה ירע לבך? שאלני אבי.

– שׂבע רוגז אני והוּפרה האביוֹנה, עניתיו בהתגלות לבי.

– שוטה שבעולם! שב ואמר לי אבי, למה תרגז? בוא יבוא העגלון אף אם יתמהמה. יותר ממה שהאורח רוצה לנסוע בעל-העגלה רוצה להסיע.

כשעה אחת אחרי פת שחרית, כראות אבי כי העגלון עוד לא יבוא, פנה אלי וישאל:

– האמרת להעגלון איפה אנחנו דרים?

– הוא לא שאלני ואני לא הגדתי לו, היתה תשובתי.

– ואם כן איכה ידע איפה ימצאך? אמר אבי בצחוק. איככה זה לא עלה על לבּך להגיד לו מקום מגוּרך? סוחר טוב תהיה אם ככה אתה זריז וזהיר במעשׂיך! הלעיב בי אבי.

– זוגתי, פנה ואמר אבי אל אמי, אין טוב בלתי אם תלכי אַת עמו אל בעל-העגלה ודבּרת עמו וגם תפסקי דמים.

ג

כחצות היום, ככלות אמי את מלאכתה בביתה ותתן חוק לשפחתה לבשל ארוחת הצהרים ולהכין גם לי צידה לדרך, קמנו והלכנו שנינו, אני ואמי, לרחוב העגלונים. באנו אל חצר המרכבות, אל האוּרוָה אשר באתי בה אתמול, וארא והנה העגלות עומדות על מעמדן והסוסים על אבוסיהם כביום אתמול ואיש זקן עומד ומסייר הסוסים והעגלות ושני נעריו אתו, ונשמע את קולו מדבר:

המרדעת שעל השׂרוּק צריכה תקוּן מצד פנים; על מכסה העגלה צריך להטיל טלאי; את הפציח תביא אל הנפּח לעשׂות לו סנדל חדש על רגלו השׂמאלית ולקבוע מסמרות בסנדל שעל ידו הימנית. השמעתם, יוזפא וברקוֹס, את אשר אני מצוה אתכם?

– שמענו, שמענו, בעל-הבית! ענו שני הנערים המשרתים לפניו.

שמעתי גם אני בפעם הראשונה בימי חיי שׂפת בעלי-העגלות ואדע כי שׂפה מיוחדת להם, ובה שמות מיוחדים לכל מכשירי העגלות ושמות לכל הסוסים על פי צבעיהם, וכי בלשון ההיא רגלי הסוסים ממול פניהם נקראות ידים.

ברגע זה באנו אל האוּרוָה ואמי אמרה בקול: צפרא טבא! ויפן האיש הזקן, אשר הנערים קראוהו “בעל-הבית”, אליה וירא והנה אשה הגונה לבושה מחלצות לפניו, ויסבר אליה פנים ויאמר:

– צפרא טבא, בעלת-בית, צפרא טבא! מה תאמר נפשך העדינה? האם בדרך אַת אומרת לצאת?

– לא אני, כי אם בני זה העלם נוסע לחשמונה.

בעל-העגלה הביט אלי וימד אותי בסקירת עינו מכף רגל עד ראש, כאילו חפץ הוא לדעת את משקלי וכמה יקח בעד כל כּכּר וככר משׂא אשר בי, ויאמר:

– בחור חמד כוּלו, בחור וטוב! כל מין דין הבו לן!

– ומי ומי ההולכים לחשמונה? שאלה אמי.

– שתי עגלות-צב תצאנה ואני בעצמי הולך עמם, ענה העגלון.

– אולי העגלות טעונות משׂא? שבה ושאלה אמי.

– הס מלהזכיר! ענה העגלון.

– או אולי רבּו הנוסעים עד אפס מקום?

– ה' עמך, גברתי! למה תדברי כדברים האלה? האם מררי בעל-העגלה איננו יודע דין צער בעלי חיים? יודע צדיק נפש בהמתו! העגלה האחת אמנם טעונה משׂא, אבל העגלה האחרת שׂכוּרה מאת “פריצה” אחת, לה ולשפחתה ההולכת אתה, ושם מקום אתי לנוסע אחד מבני עליה.

– ואולי תתעכבו במקומות אשר אתם עוברים ותשהוּ ימים רבים בדרך!

– חס ושלום! בקפיצת הדרך נלך, כמראה הבזק.

– ומתי תצא לדרך?

– בעוד שתים שלש שעות הכל יהיה מוכן ונִסעה ונלכה.

מדי דבּרם נתתי עיני בנערים העומדים אתנו ואכיר את הנער אשר דבּר עמי אתמול, ואתעבּר בו וָאוֹמַר:

– הלא אמרת כי עוד אמש תצאו לדרככם, ולמה רמיתני?

הנער לא ענני דבר כי אם נתן עינו בבעליו והוא ענני תחתיו:

– אמת הדבר, אָמוֹר אמרנו בתחלה לצאת אמש אחרי הבדלה, אבל בבואי לבַקר את העגלה מצאתי אחד מחשוּקי האופנים רופף ואשלח אל החרש המסגר לחזקהו ויוחר עד עתה.

– ומה מחיר הנסיעה לחשמונה? שאלה אמי.

– בעלת-הבית, ענה העגלון בחלק שׂפתים ובפה חנף. מוּדעת זאת כי מחיר הדרך בעד כל נוסע מכאן לחשמונה בכל ימות השנה הוא שקל כסף; ואולם עתה כשהימים ימי ערב יום-טוב והדרכים התקלקלו לא תחטאי לאלהים אם תתני כסף משנה, שני שקלים.

– לוּ יהי כדבריך, ענתה אמי, לא אעמוד על המקח רק בתנאי שיהיה בני יושב בתוך היריעות תחת הכּפּה ולא במקום הגלוי. פן יהיה גשם ובני רך וענוג ולא נסה ללכת בדרך.

העגלון שב והביט אלי בעינים מפיקות ערמה ויען ויאמר:

– יהי לבּך בטוח, גברתי, כי בנך יהי יושב בסתר עליון; בצל שדי יתלונן אצלי. הואילי נא לתת קלבון.

– וכמה? שאלה אמי.

– תני נא שקל הכסף שלם, ענה העגלון רכּות. הן לך בעלת-הבית אחת היא, כסף משנה לא תשלמי, ולי השעה דחוּקה לקחת מספוא ושבלי-שועל לסוסים צידה לדרך, ולהניח גם לבני ביתי.

אמי נתנה לו שקל כסף ותשב ותשאל: ומתי תעמוד עגלתך על פתח ביתנו?

– ואיה מקום כבודך? שאל העגלון אף הוא.

– במבוא המפולש היוצא לרחוב הגשר, בבית הקיצון.

– הלא כבר מלתי אמוּרה, ענה העגלון בשׂוּמו את השקל בכיסו, כי בעוד שלש או ארבע שעות נצא, ככלות הנפח והסקאי את מלאכתם.

קול העגלון נשמע לי עתה כאִלו איננו רך ונוח לאוזן כאשר בתחלה, גם לא נכחד ממני כי כבר הוסיף שעה אחת על הזמן המוגבל, וָאוֹמַר אליו בפנים נזעמים:

– ראה לבלי תַשלה אותי גם הפעם, כאשר עשׂה לי נערך אמש, באמרו לבוא ואני חכּיתי לו ותדד שנתי מעיני.

העגלון הביט אלי בפנים שׂוחקות ויאמר: בן יקיר, אתמול דבּר עמך יוזפא המצליף והיום דובר אליך מררי בעל-העגלה בעצמו. אם נגזלה שנתך בלילה שעבר הנה בדרך תוכל לישון כנפשך שׂבעֶך. תחתיך יוצע בעגלה חבילי שחת ושכבת וערבה שנתך כאחד הפרתמים.

ד

כאחד הפרתמים בפנים מאירות ובגרון נטוי יצאתי מרחוב העגלונים ונלך ונשב אל ביתנו. אמי החישה את מעשׂיה לצייד אותי לדרך. בחבילה מיוחדת הניחה בר-אוָז צלוּי ושני קורקבנות צלוּיים, גם מעשׂה אופה ומיני מתיקה שׂמה בצרוֹר, ותחשב דרכי לשני ימים עד בואנו לחשמונה, למען אשר לא אלך לנוע על שולחנות בתי-המלון לאכול מן הפגוּלים אשר שם, הם המאכלים הנפסלים בלינה ונעשׂים פגוּל. אבי רשם על חריטי הדוגמאות מחיר כל כּוֹר הזרעונים למיניהם וישׂם את החריטים במרצוף, הוא שׂק קטן של עוֹר עשׂוּי לדבר, ויוֹרני ויאמר לי לסור בחשמונה לבית דודי ר' אברהם והוא יעזרני בדבר.

דודי זה, דוד אמי ר' אברהם, או כמו שהיו הבריות קוראים לו בשמו הגדול במלואו: “ר' אברהם-יצחק-יעקב-שׂרה-רבקה-רחל-לאה’ס”, אף על פי שהיו לו שבעה שמות כיִתרוֹ והיה נקרא על שמות אבותיו ואִמותיו כגדולי ספרד, בכל זאת לא היה לא מבני בניו של יִתרוֹ ולא מגדולי ספרד, כי אם – סרסור בין הסוחרים בחשמונה, אשר גם עסקי אבי היו נחתכים על פיו. אליו צוַני אבי לסוּר בבואי לחשמונה והוא יעזור לי ויהי לי לפה אל הסוחרים.

ככה עברו שלש שעות והעגלה לא באה; עברו עוד שלש שעות אחרות ועקבות העגלה לא נודעו. אז קצרה גם נפש אמי וכלוּ עיניה מיחל, ותפצר באבי ללכת הוא אל בית העגלון לדפוק אותו ולהאיץ בו.

– שוטה! אמר לה אבי (גם לאמי היה אבי קורא בשם חבּה זה בשעת רחמים ועת רצון); אנה אלך ועל מי אדבר ואעידה וישמעו? הטרם תדעי את דרך בעלי-העגלות, כדרך שאר בעלי-המלאכה, כי בכבדוּת יתנהלו ומעבירים המועד אשר יעדוּ? אלמלא מהרתּ לשקול על ידו את הקלבון כי אז עוד היה מתירא שמא נלך לבקש עגלון אחר; עכשיו אנחנו משוּעבּדים לו, ולא הוא לנו, ואין טוב לנו בלתי אם לשבת תחתינו דומם ולהוחיל.

יִחלנו כל היום והעגלה לא באה. כל בני ביתי עלו על משכבותם לישון ואני לא פשטתי את בגדי ולָבֵש בגדים התנפלתי על ערשׂי ושנתי נהיתה עלי. ככה עבר כל הלילה אור ליום ב' ואנחנו קמנו בבוקר מצפּים ליד דרך רח' העגלונים והעגלה לא באה. רק כחצות היום, כאשר התעודד אבי ללכת בעצמו לבקש את העגלון ולראות אשר קרהו, נשמע קול שעטת פרסות סוסים, ועגלת-צב רתומה לשלשה סוסים בעלי גוָנים שונים, סמקן, ירקן וברקן, ונער קטן נוהג בם, באה ותעמוד על פתח ביתנו.

כאשר ירבּה ויפרוץ רכב הברזל בארץ כן ימעטו ויצערו בעלי-העגלות ורכוביהם, ועוד מעט והיו כלא היו ולא יהיה להם עוד זכרון עם שיהיו לאחרונה, ובנים יוָלדו לא ידעו מה דמוּת יערכו להעגלות ההן ומה שמץ דבר נמצא בהן. מן הראוי היה לשׂוּם אחת העגלות ההן בגנזכי שׂכיות החמדה למשמרת לדור אחרון, כאחד מכלי הענוּיים שבם נדוֹן ישׂראל ברסוּק-אברים בימי נדודיו וטלטוליו; ולפי שאין לנו שערי גנוזים כאלה לקדמוניות ישׂראל לא נשאר לנו בלתי אם לכתוב על הספר בדיוֹ תבנית העגלות ההן ומראיהן לזכרון לדור אחרון. העגלות של בני גרשון ובני מררי היו משני מינים: מקוּרוֹת על פני כולן ומקוּרוֹת עד החצי. מראה העגלה המקוּרה כאוהל רועי גדול או כאחד מאהלי קדר אשר בם יגוּרו איש וביתו גבר ונחלתו. חשוּקי עץ גדולים כעקוּלי בית הבּד נטוּיים עליה לרחבּה מקצה העגלה ועד קצה ומכסה בד אָמוץ כעין פיח הכּבשן, או מכסה מחצלת של קנים מעשׂה אורג פּרוּשׂ עליהם מלמעלה, קשוּר ומהוּדק היטב אל החשוּקים ואל המוֹטוֹת. וסרח העודף מן המכסה סרוּח על אחורי העגלה, אשר שם כעין זיז יוצא ועליו כד העטרן, הוא זפת מזוּקק, למשוח בו את ידות האופנים. המסעד, אשר דרך בו יעלו, וידות האופנים מזה ומזה אחוזים אל חיק הרכב בשלשלאות של ברזל. חיק העגלה עמוק ושם ישׂימו את הכבוּדה וכל משׂא ועליהם ישטחו שטוֹח שכבת חציר ושחת והיה למושב ולמשכב להנוסעים ופתח העגלה בצדה, מוצק לא רחב, ופרגוד חפות עליו, והנוסעים בעלותם כפופים וצפופים דרך הפתח הצר הזה נראים כעכברים הנכנסים אל חוריהם. האויר בתוך העגלה מלא יסוד החנקי וישׂם מחנק לנפש, יען כי סגורה ומסוגרת היא על כל עבריה מסביב ואין דרך לרוּח הצח לבוא בתוכה; וריח העגלה כריח שׂדה אשר חנתה עליה מחנה ויתד לא היתה להם על אֲזֵניהם, כי מעולם לא נגעה בחיק העגלה בורית מכבסים ולא בא עליו נטף מים לרחצו ולנקותו, וכל הריחות אשר קלט, ריח הסוסים וריח עשׂבות הרקבון וריח הנוסעים השונים, - כבולעם כך אינו פולטם.

העגלות המקורות עד חציין קטנות הן במדתן, והאויר והריח בהן טובים מעט מן העגלות הקטוּרות, אבל לעוּמת זה במקום המגוּלה היושבים צפוּיים אל הגשמים ואל הרוחות המנשבות. בעגלות כאלה המושב מלגיו, תחת האוהל, הוא מושב הראש, המקום הנכבד, כמו כותל המזרחי בבית-הכנסת, ובמקום המגוּלה הם המושבות הפחותים המשתלמים בזול, כמו המקומות בבית-הכנסת אחורי הבימה ואצל הכיור.

העגלה אשר עמדה על פתח ביתנו היתה ממין השני – חציה מקורה.

הנער המצליף, הוא הדופק את הסוסים בשוט אשר בידו, נשאר על מושבו על העגלה לאחוז את הסוסים ובעל-העגלה בעצמו בא בחפזה הביתה ויפן כה וכה ויאמר:

– אַיכּה, בחור מוּרם מעם!? מהרה חפציך וקוּמה, נסעה ונלכה כי אץ לנו הדרך.

– אם אץ לך הדרך, גער בו אבי, מדוע אֵחַרת עד בוש? ואתה אמרת כי עוד אתמול בוא תבוא ולא תאחר!

– הנפח והסקאי עכּבוני – חוֹח יִירשם! – כי לא גמרו את מלאכתם עד היום, התנצל העגלון; ואמנם אמור אמרתי לרעיתך הכבוּדה כי בוא אבוא כתום בעלי-המלאכה ההם את מלאכתם. מַהרה, בחור מוּרם מעם, הצהיל העגלון פניו אלי, לבש בגדיך וצא שב על העגלה.

– “לבש את בגדיך!” חזרתי אני על דבריו ברוגז קול. אני מאתמול לא פשטתי את בגדי, וכל הלילה שנה בעיני לא ראיתי, כי בכל רגע ורגע הייתי מחכה לך שתבוא.

– השמר והשקט, ענני העגלון בפנים מסבירות. אפּריון עשׂיתי לך בעגלה כמלך שלמה, ושכבת וערבה שנתך והרצית את הלילות אשר שנתך נהיתה עליך.

לדברים האלה באה אמי הביתה אשר יצאה לראות בעגלה, ותאמר:

– ר' בעל-עגלה! הלא אמרת כי רק ארבע נפשות תהיינה בעגלה ובני ישב אל מושב הקיר, ועתה מושב הקיר מלא ובעגלה יושבות שלש נשים וביד האחת תינוק, וגם איש לובש בגד עִדים יושב שם…

– בעלת-הבית! אמר העגלון בקחתו את המלתחה והמרצוף תחת אצילי ידיו, – הרגעי ודוֹמי! לבנך יהיה מקום פנוי בראש תחת הכּפּה, כאשר הבטחתיך, גם מספר הנפשות אינן מרוּבּות מאשר אמרתי. תינוק יונק משדי אמו במה נחשב הוא? והאיש הלובש בגד עִדים מלמד הוא, המלמד לילַדי, ואני מוליכהו ליום-טוב לעירו למתקה חנם אין כסף. הגם מלמד נפש הוא?

אף כי רוחנו היתה נכאה ולא עת שׂחוק היה לנו בכל זאת שׂחקנו על נמוקי העגלון הערוּם היודע להתנצל באמתלאות שונות; ואבי אמר לאמי:

– הניחי לו; מי יתן ולא ירבּוּ הנוסעים עוד על אלה ולא יציצו מעיר כעשׂב הארץ!

בין כה לבשתי את מעילי ואשׂים רגלי בקורדיקין ואפּרד מעל הורי, ואמי נשקה לי בעינים מלאות דמעה ותוסיף ותאמר אל העגלון:

– למען השם, ר' בעל-העגלה, לאַט לי לנער. שׂימה עינך עליו, כי יחיד הוא לי, רך וענוג, וזאת הפעם הראשונה אשר הוא יוצא לדרך.

העגלון תקע ראשו ורוּבו אל תוך העגלה ויקרא אל היושבים שם:

– התנגשו נא, רבותי, מעט ופנו מקום לעלם הזה…

– איפה תושיבהו פה? נשמע קול אשה מתוך העגלה, העל ברכי אושיבהו?

– למה יחרה לך, שפרה!? נשמע קול העגלון עונה מהתלות. האם לא נסית לשעשע ילדים על ברכיך? הלא מילדת אַת וכמה ילדים יוּלדו על ברכיך!

ויעלני על העגלה ויושיבני אל מושב הקיר תחת היריעה ואת המלתחה והמרצוף שׂם מַרגלותי בקרקע העגלה, והוא קפץ וישב על ירך העגלה, על המוט, ורגליו תלויות החוצה ויקרא לנערו:

– ברקוס, נהג וָלך!

הסוסים נתרו ממקומם ומרחוק עוד נשמע קול אמי מעל מפתן הבית:

– צאתכם לשלום! למען השם, ר' בעל-העגלה, לאַט לי לנער!

אהה אמי, הכרע הכרעתּני! אַת אמרת היטב תיטיבי עמי כי תביאני לחסות תחת כנפי בעל-העגלה ואַת לא ידעת כי מכור מכרתּני בידי אדונים קשה, כי הרכבתּ אנוֹש זה לראשי ויהי לי לאפוטרופוס, והתעמר בי תחת היותו למגן לי!

ה

בעגלה אל מושב הקיר ישבו שתים נשים. האחת צעירה לימים כבת עשׂרים וחמש, טובת תוֹאר אבל חורת פנים כאיש אשר זה מקרוב עמד מחליוֹ. היא היתה אשה פולנית ושמה ברוריא (Waleria) בת אחד האצילים הקטנים בעל אחוזה בסביבות חשמונה ונשׂוּאה לאחד הפּקידים בערכאות בלבנה. לפני שני חדשים המליטה בן, ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותשלח אמה אליה מחשמונה את שפרה המילדת העברית, היא שפרה אשר על ברכיה יוּלדו כל בני אשת האציל אֵם ברוריא, ומדעתה כי שפרה מילדת טובה וחכמה היא שלחה אותה מחשמונה ללבנה לעזור לבתה המבכירה על האָבניִם; ועתה כקוּם ברוריא ממטתה ושבה לאיתנה הואילה לעלות לבית אביה לימי חג פסחם, אשר חלו בשנה ההיא בזמן אחד עם חַגנו, לראות את שלום הוריה ולהראות להם את בנה הנולד לה ולהביאו שם בברית אמונתם; ואישה אמר לבוא גם הוא אחריה כעשׂרת ימים אחרי כן, כאשר יִפּסקו הישיבות בבתי הערכאות. ושפרה המילדת, אשר ישבה עמה בלבנה כל הימים ההם, הולכת עמה לשלחה ולשוב גם היא אל ביתה לחשמונה לחג המצוֹת. היא האשה השניה יושבת אתנו בעגלה, והיא כבת חמשים, ואף כי ימי עֶדנתה כבר חלפו בכל זאת מראָה נאוה כימי נעוריה וחכמתה תאיר פניה ותעיד עליה כי אשת חיל היא. השלישית היתה שפחת ברוריא, ההולכת עמה לשרת אותה ואת בנה בדרך, שפחת מלוּג אשר הביאה ברוריא לבית אישה מבנות האכרים אשר לאביה – כי בימים ההם האכרים טרם נשתחררו והיו מקנת כסף אדוניהם, השפחה היתה אשה כבת שלשים ומעלה, רעת המראה מאד, חוטמה בלום, שׂפתיה עבות, שׂערה דומה לאניצי פשתן ושמה: “לכלוכית”. האיש אשר ישב אתנו היה כבן-ארבעים, גבר אין אֱיָל, דל בשׂר ואחוּז-שיעוּל, גנוחי גניח ומוציא ליחה תמיד; הוא המלמד אשר עליו אמר בעל-העגלה כי איננו בכלל נפש, וגם הוא הולך לשוב לחג הפסח לעירו למתקה, כי שם ביתו זו אשתו. אלה הם הנוסעים אשר מצאתי בעגלה בבואי גם אני אליהם. השפחה ישבה לנוכח גברתה אצל המלמד במקום המגולה, ולי פּנוּ מקום לשבת תחת הכּפּה על יד המילדת.

אני בשמעי את דברי המילדת אל העגלון כי צר לה המקום לשבת שלָשתנו יחד צמצמתי את עצמי כפי יכלתי במקצוע העגלה ונדחקתי אל הקיר לבלי אהיה דוחק את רגלה. בראותה בי מידת צניעות זאת הסבירה לי פנים ותאמר:

– ארורים הם בעלי-העגלות כי כולם כוזבים! אני שׂכרתי לנו את העגלה ונתתי שׂכרה בתנאי שרק אנחנו נשב במושב הפנימי, ורשות נתתי לו, על פי הפצרתו, לקחת רק עוד אחד או שנים אשר ישבו במושב החיצון; ועתה הוא מושיב אותנו צפופים כקוליס האיספנין בקופא. ואולם לא בך האשם, עלם נָבָר; הן ברשות באת וגם אתה קנית מקומך במיטב כספך.

– גם לי אמר, עניתיה, כי רק ארבעה נוסעים יהיו בעגלה, וגם אני התניתי עמו תנאי קודם למעשׂה כי אהיה יושב תחת התקרה דוקא.

– על כן אל נא תצמצם עצמך יותר מדי, הוסיפה האשה לדבר על לבי, כי סוף סוף הלא טוב הושיבוֹ אצלי אותך מהושיבו אצלי איזה איש לבוש סמרטוטין אשר מצוֹאָתו לא רוּחץ.

לדברים האלה הסיעה שפרה אליה את הכּר אשר היא יושבת עליו ותפַנה לי מקום ותפן אל שכנתה ותאמר אליה בדברי חן:

– התכנסי גם אַת, ברוריא כמעט קט ויהי מקום לשלשתנו.

בעל-העגלה אשר ישב עד כה כחרש לא ישמע, כשמעו את דברי שפרה האחרונים וכראותו כי האנשים התנגשו יחד לפנות לי מקום, פצה שׂפתיו ויאמר:

– הטיבותן לעשׂות.

– אבל, ר' מררי, עניתי אף אני חלקי, הנה נא אמרת כי אפריון עשׂית לי כמלך שלמה, כי על מושב מנוחות תושיבני ובנאות דשא תרביצני, ועתה הנני יושב אל עקרבּים; על גבי חורשים חשוּקי התקרה ותחתי חדוּדי חרשׂ אשר לא ידעתי שחרם, הדוקרים כצנינים את בשׂרי, הגד נא במה רפּדת יצוּעי ואם בכל הדרך אשר נלך בה יהי לי כזאת?

– בן יקיר האמוּן על תולע! ענני הוא בלזות שׂפתים, שׂים נא ידך תחת ירכך ותראה כי לא אל עקרבים, לא על חדוּדי חרשׂ אתה יושב. מושבך ממתקים וכולו מחמדים. תחתיך יוצעו חלות דבש, ככרות נופת אשר סוחר אחד מביא מלבנה לחשמונה. אם לא ימתקו לך רגבים אלה הנה בבוא העגלה ההולכת אחרינו אוציאם מזה ואניחם שמה ורוַח לך. אל תרגז, הנה אנחנו באים לריסה, שם מונחים לי חבילי שחת, ואשׂימם בעגלה ויהי לך מצע להשׂתּרע, ולכל בשׂרך מרפּא.

בין כה יצאו הסוסים מן המבוא ויגיעו עד קצה רחוב הגשר. שם עמדו ומפנת הרחוב נראה הולך וקרב אלינו איש כבן ארבעים וחמש, לא ארוך ולא גוּץ, פניו חוּמים ששזפתהו השמש, והוא לבוש בגדים כבגדי הערביאים וצניף על ראשו; ולו אין כל זולתי הטלית ותפלין בידו ושׂק של עוֹר קטן מתחת לזרועו. בגשתו קפץ בעל-העגלה וירד ממקומו אל המלמד:

– ר' בנימין, קרב אליך ותן מקום לאורח הזה…

– מה? הרעימה עליו המילדת בקול גאונה; העוד פנים חדשות הבאת לנו?

– הסי, הסי “פריצתה”, ואל תזעקי, ענה בעל-העגלה. האיש הזה ממקום קדוש יהלך, מירושלים עיר הקדושה הוא בא ועפר ארץ ישׂראל הוא מביא למכּור, ורק עד מקהלות הוא הולך; ואַת הלא אשה יראת אלהים אַת כאִמותיך המילדות העבריות במצרים אשר שם האחת מהן היה כשמך ותיראן את האלהים, ולא תבעטי באדם קדוש כזה.

לתמהון לבבי ראיתי כי הדברים האלה פעלו באמת על המילדת ותחדל מדבּר והירושלמי עלה על העגלה וישב לצד המלמד, ומררי ירד מעל העגלה וילך ברגליו.

בצעדים מדוּדים הלכו הסוסים כחצי שעה והנער הנוהג בם לא דפקם עד בואם ריסה, היא פרבר האיר לבנה, רחוק ממנה כאַלפּיִם אַמה במדה. ולמה נקרא שמו ריסה? לפי ששם היה עמק שוה (דמתרגמינן בית ריסא ) ומקום פנוי לפַקד שם את צבאות אנשי החיל הרוכבים בסוסים, ולכן יש אשר יקראו לו “שער הסוסים”. שם עמד בית אכסניא, ובבית חנות אשר בה ימכרו מספּוא ושבולת-שועל, עטרן ושמן פקוּעות, חבלים ומוטות ומוסרות, אוּכּפים ומרדעות, אפסרים ופרוּמביות, זוּגים וטרסקלים וכל מכשירי הקרונות וצרכי בעלי-העגלות. על פתח החנות הזאת עמדה העגלה, ופתאום ראינו והנה יד שלוּחה ותשלך אל תוך העגלה חבילה גדולה של שחת ושׂק מלא שבולת-שועל, גם שמענו ידים ממשמשות מאחורי העגלה וממלאות את כד העטרן ומהדקות אותו בחבלים. דמינו כי אחרי כל אלה נסע ונלכה בלי מעצור, אך תקותנו נשארה מעל, כי רבע שעה על רבע שעה נגוז ועבר ועגלתנו עמדה לא משה ממקומה. התינוק החל לבכּות ואמו שעשעתו על ברכיה ותחלוץ שד להיניקהו. הירושלמי עצם עינו מראות ברע, המלמד התנמנם והמילדת מקוצר רוח הוציאה לרגעים מחיקה את מורה השעות של זהב אשר לה ותסתכּל בו, ובכל פעם קללה את העגלון קללה נמרצת. עבר עוד כרבע שעה ונשמע את קול בעל-העגלה קרב והולך ומדבר עם איש אחר:

– אל תירא ואת תחת; סחורתך חבוּלה וארוּזה היטב. מקצתה מונחת פה ומקצתה בעגלה האחרת ההולכת אחרינו. ואתה פה שב אתנו ונלכה עד “קהלתה”, כי שם נחכּה עד בוא העגלה השניה ונצא בשיירא. בדרכים מקולקלים כאלה אין לבעלי-העגלות ללכת עדר עדר לבדו, כי אם ילכו שנים איש את אחיהו יעזורו, ואילו האחד שיפול במהמורה ואין שני להקימו.

– העוד לא מלאה מידתך, אַמת בצעך, נפש רחבה!? נתנה שפרה עליו בקולה, בגשתו עם הנוסע החדש אל העגלה. ואיפה תשׂים כל הנפשות האלה, האם תדוּש אותם תחתיהן כהדוֹש תבן?

בפעם הזאת כפי הנראה התקשה בעל-העגלה למצוא לו אמתלא להשך מעליו חמת המילדת הרגזנית, אבל המקרה היה בעוזריו. האורח החדש נגש אל פתח העגלה ויסתכל בה ויקרא:

– האַתּ היא שפרה הנוסעת פה? ינעם לי לארוח לחברה אתך!

– אחרון אחרון חביב! אמרה שפרה פתאום בשׂחוק ופניה לא היו עוד. יצחק מחשמונה! אי מזה תבוא ומה מעשׂיך בזה?

יצחק החנוני ושפרה המילדת היו שניהם מעיר אחת, מחשמונה, והיו מכירים זה את זה מקדמת דנא.

הלא ידעת, ענה אותה האורח החדש על שאלותיה, כי בראשית החורף הזה פסק לי המן וירדתי מעל שוּלחן חותני, ועתה הנה פתחתי לי חנות של צרכי אוכל נפש ובאתי הלום ללבנה לקנות סחורה, חלות דבש ונופת צופים של פסח וכל ראשי בשׂמים. ואַת, שפה, מה תעשׂי כי השלכתנו אחרי גו ותעזבי את עיר מושבך ואת מכּיריך ללכת לימים רבים לעיר אחרת? הנה אשתי באה עד משבּר והמליטה בת ואנחנו בקשנוך ולא מצאנוך. ידעתי עוד רבות מנשי מכּרינו אשר מלאו ימיהן ללדת והנה יושבות ומחכּות עד בואֵך ואינן חפצות לשבת על המשבר בלעדיך.

את דבריו האחרונים אמר יצחק כמהתל בשׂחוק קל ושפרה וגם ברוריא שׂחקו על דבריו אלה ולא רעמו פנים עוד. ומררי בעל-העגלה ראה זאת וישׂמח בלבו וימהר ויניח את שׂק שבלי-השועל בחיק העגלה בתּוך, בין רגלי היושבים מזה ומזה, וילחש באזני השפחה ותנח את מקומה ותרד ותשב על השׂק לרגלי גברתה, ויצחק החנוָני עלה וישב על מושבה.

האורח החדש הזה איש צעיר לימים כבן עשׂרים ושלש. את שמו ומקצת תולדותיו ומשׂאו ומתנו כבר שמענו מפיו. מתוך דבריו אל שפרה ראינו גם כי לא איש אובד עצות וחסר טעם הוא; ומלבושיו והכרת פניו ענו בו “שנולד בין החומות”, כלומר, שאף אם לידתו וחנוכו היה בין בני הדור הישן, אכן רוח הדור החדש נשבה בו מעט וסר הענן מעליו.

ככה ישבנו בעגלה שבַעתּנוּ, שלשה כנגד שלשה ואחת בתּוך, ובעל-העגלה ישב על יד נערו על המושב החיצון הפונה אל הסוסים ונסע ונלך. כצאתנו את העיר עמדה החמה בראשי האילנות וכבואנו לקהלתה כבר אתא לילה.

ו

קהלָתָה היא אחוזת אחד האצילים על הדרך העולה מלבנה הרחק מן העיר כשבעה מילין שהם פרסא אחת. בקצה האחוזה על אֵם הדרך עומד פונדק, בית מדות ורחב ידים וחדרים רבים בו. הבית ההוא איננו בית מלון-אורחים לעוברים ושבים, כי רחוק מה שיהיה אשר איש עובר אורח יסוּר ללוּן אל בית מלון בשׂדה דרך כחצי שעה מן העיר. ואולם הפונדק ההוא, בהיותו עומד במקום נחמד ונעים בקרבת גנות ופרדסים ויער צומח עצים, היה למקום מועד לבני העיר בצאתם בימי הקיץ לשׂיח בשׂדה לפנות ערב. על כן קראו למקום ההוא קהלתה, כי שם היו נקהלות חבוּרות חבוּרות מבני העיר, מטיילים בשׂדה וסרים אל בית-המלון לסעוד לבם. על פתח בית-המלון הזה עמדנו ונרד גם אנחנו לשתות כוס אחת ולאכול אכילת עראי; ומה נשתוממנו לראות כי שערי האכסדרא הבנויה אל הפונדק נפתחו והעגלה באה בה, וברקוס החל לפתח הסוסים ולהעמידם על אבוסיהם.

– האם יצאת מדעתך, עגלון!? קראה המילדת. הכי דרך פרסה ביום נסע ונלכה ושבועים ימים נסע לחשמונה?

– הרגעי ודומי, “פריצתה”, ענה אותה בעל-העגלה בפעם הזאת בכובד ראש, אל נא בקצפך תוכיחיני. כל ההתחלות קשות. הנה מעבר לקהלתה מתלקט ועולה ההר החלק “הר-שפר”, והארץ במעלה ההר ארץ כבוּל וסכנה לצאת יחידי בלילה שם פן תטבענה בבוץ רגלי הסוסים ואין עוזר לנו. הנה עוד עגלה אחת יוצאת היום מלבנה ללכת לחשמונה; ועתה פה נעמוד עד בוא העגלה ההיא, עד האָסף כל בעלי-העגלות, ואז נצא בשיירא ולעת רעה ועצבון איש את רעהו נעזורה. על כן שובי, גברתי, למנוחָיכי; “אם תתנהל לאִטך – תבא בעתּך”, אמרי אינשי. היום הזה כלה כענן וילך בטרם אספנו את הנוסעים ואת כל הכבוּדה, ומחר הכל על מקומו יבוא בשלום ונלך בקפיצת הדרך ואשׂא אתכם על כנפי נשרים.

אם ברצון או באונס – אנחנו קבלנו עלינו את הדין, כי מי יקשה אל בעל-העגלה באמור לו: חתחתּים בדרך וסכּנה קרובה לבוא?! הזמן יקר מכל יקר והחיים והאברים השלמים יקרים ממנו! שפרה וברוריא לקחו להן חדר מיוחד, ולכלוכית עמדה לשפות להן סיר החמים; יצחק יצא לראות בסחורתו אם חבושה וארוזה היא כתקונה; הירושלמי והמלמד עמדו להתפלל, זה בזוית זו וזה בזוית זו, ויאריכו בתפלתם. שאלתי את פי בעל-העגלה אם יאריך זמן עמדנו במלון ואם אוּכל לשכּב ולישון, כי אחזוני חבלי שנה.

– שכב, בני, שכב, אמר הוא אלי בקול שלַו ובדברי רצוּי ופתוּי. הנה בלילות שעברו נדדה שנתך, על כן בשלום יחדיו תשכב ותישן, ובבוא השעה לצאת לדרך אעירך משנתך, לא אניחך בזה, אל תירא ואל תּחת; הלא אנכי ערבתיך לאמך ומידי תבקשך.

אני שכבתי ואישנה. כמה ארכה שנתי לא ידעתי; הקיצותי לקול שאון אשר קם במלון ובחצר המרכּבות. העגלה השניה באה ועוד נוסעים פשטו על הבית ועוד עגלונים התעשׂקו ועשׂו מלאכתם באוּרוָה. שמעתי את בעל-העגלה ההולך אתנו דופק על חדרינו ואומר: ברקאי! קומנה ונסעה, עתה אין לנו מעצור ללכת, כי האיר המזרח ונקומה ונעלה ההרה.

קמנו כולנו זריזים ונלבש את בגדינו ונשב על העגלה; ותהי העגלה אשר ישבנו בה היוצאת ראשונה, והשניה עוד עמדה בחצר, כי הסוסים טרם כּלוּ לאכול. מררי מלא את דברו ופנה את כּכרות הנופת ממקום מושבי ויסיען אל העגלה האחרת ולא היו עוד לנו למוקש ולצנינים בצדינו. מספר הנוסעים בעגלה היה כדאתמול, איש על מקומו ישבנו ולא הוספנו להתאונן, כי לבנו שׂמח כי לא שת בעל-העגלה עלינו נוספות מן העגלה השניה. ביום שהוכפל בו כי-טוב בבוקר השכם יצאנו מקהלתה שׂמחים וטובי לב על כי סוף סוף הולכים אנחנו. גם הכּרת פני המזרח ענתה ביום הבא כי יהיה יום בהיר; גם העגלון ישב אתנו בעגלה ורגליו תלויות החוצה, כדרכו, וגם לבו היה טוב עליו ויחל לשׂוחח עמנו ולהתל כאשר אהב:

– עתה אתם רואים, אמר אל כולנו, היקוּמו דברי מררי אם לא. אני אמרתי לכם כבני עליון תסעו וכאחד השׂרים תשבו. הבטחתי ואקיימה. עגלתי רחבת ידים היא, ברוך השם, ואם הוספתי נפש אחת או שתים על המספר אשר קצבתי הנה כולכם יושבים רוֵחים, איש מכם לא יצר את רעהו ולא ידחק את רגליו. וגם אתה, ילד שעשועים, אמר אלי, הנה תקנתי מושבך וחלות הדבש לא ישׂביעוך עוד ממרוֹרים.

איש ממנו לא ענה למררי על דבריו, כי כל אחד היה שׂמח בלבו כי הולך הוא, אם כה ואם כה ישב; ומררי חשב את שתיקתנו כהודאה ויוסף לבדח דעתו, ויאמר:

– הלא אמרתי לכם כי כל ההתחלות קשות ואתם הייתם קצרי רוח ותרגזו עלי ולא הארכתם אַפּכם אתי. הנפש האחת אשר היה לה “אורך אַפּיִם”, היא – לכלוכית, הוסיף בפנותו אל השפחה ויסטור באצבע צרדה על חוטמה הבלום.

– גש הלאה, שד לשדים! גערה בו השפחה ותלטוש עיניה הירקרקות לו ותזורר.

– אסותא, יפתי תמתי! קרא בעל-העגלה על עטישותיה. תכּנסי לחיים ארוּכים ויתאַו המלך יפיך!

על כרחנו שׂחקנו גם אנחנו על התולי בעל-העגלה ועל בדיחות דעתו.

כחמשה מילין עברנו מקהלתה ונבוא עד המקום אשר שם יחל ההר להתלקט ומסלותיו ירומון. בלילה ההוא היה קור על הארץ ובצאת הגבאים נקרשו ויתעלם עלימו קרח דק; ואולם על ידי זה קשתה הדרך על הסוסים, כי הקור הפך את “הגץ היוני” ל“יתדות הדרכים” ויעשׂהו כגלים על תלמי שׂדי. מכסה הקרח הדק נשבּר תחת כּפּות רגלי הסוסים ורבּה המכשלה. כשעה אחת הלכו הסוסים בפיק ברכים הלוך וטפוף והעגלון לא דפקם, ולהקל מעשׂיהם קפץ הוא מן העגלה וילך ברגליו.

– קומו נא, הגברים, ורדו מעל העגלה, קרא אלינו כעבור מספר רגעים, לכו כברת ארץ קטנה עד ראש הגבעה ברגליכם; הלא צער בעלי חיים דאורייתא, וגם היום בהיר והרוּח צח ותקבלו שׂכר פסיעות, כי תהיה הליכתכם זאת לכם למשיב נפש ולחלוּץ עצמות.

לבי חלל בקרבי בשמעי את העגלון אומר לנו ללכת ברגלינו, כי חסתי על מנעלי המגוהצים ועל הקורדיקין החדשים אשר יתגאלו ברפש וטיט. שאר הנוסעים הזכרים קמו ממושבם וירדו ואני התמהמהתי ולא חשתי לעשׂות רצונו ואהי כאיש אשר לא שומע.

העגלון הערוּם הבין בשביל מה אני מתעצל ללכת ויוסף ויאמר:

– קום גם אתה, בן יקיר, וּרדה. הנה חבריך ירדו ולמה לא תהיה גם אתה כאחד מהם? האם תש כוחך כנקבה? או אולי על נעליך המגוהצות תחוס עינך? הנה בצדי הדרכים קפאו הבצאת ולשוא תפחד פחד.

ירדתי בפחי-נפש ואלך אט בצדי הדרך סר וזועף. ובעל-העגלה הולך אחרי ומהתל בי:

– למה יזעף לבך, בעל הקורדיקין, ולמה תלך כמו שבּלוּל תמס יהלך? הראה נא כאיש גבורתך; שׂא רגליך ולכה.

כשני מילין הלכנו ברגלינו ונעל על ראש גבעה; שם רגלנו עמדה במישור ונבּט אחרינו והנה העגלה משׂרכת דרכה ועולה גם היא בצלע ההר. ואֵד יעלה מן הסוסים כקיטור הכבשן. ויעמדו הסוסים רגע עד שוּב רוחם אל קרבם, אז יקרא העגלון לנו לשוּב לשבת בעגלה. אנכי נסיתי לנקות את מנעלי במחצלת, ויהתל העגלון בי ויאמר:

– ילד שעשועים, למה תעמול לריק לצחצח את קורדיקיך, הלא עוד כהנה וכהנה תשוב להגאילם בכל הרכסים אשר נעבור עליהם עד הגיענו אל ראש ההר. חכּה עד בואנו אל המלון בהר-שפר ושם תשביע בצחצחות נפשך.

כאשר פתר כן היה. עוד שלוש פעמים ירדנו מעל העגלה ונלך ברגלינו. כחום השמש ונצמת הקרח הדק ונמסו הבצאת הקפואות גם בצדי הדרכים וימלאו קורדיקי רפש וטיט ולא יכולתי ללכת וכמעט נמוֹטוּ פעמי; והעגלון הולך אחרי ומלעיג בי באזני ההולכים אתנו:

– אפרוח שלא כלוּ לו חדשיו! בקורדיקין הוא הולך בשלהי סיתוא לצאת לדרך כהולך למחוֹלת המחנַים. של קורדיקיך מעל נעליך, קחם בידך ולך, ולא יצרוּ את צעדי אוֹנך.

היטב חרה לי על העגלון המסתּולל בי ומלבּין פני ברבים, כי ראיתי את הירושלמי והמלמד משׂחקים איש אל רעהו בדבּרו, ויהי כרקב בעצמותי; אפס נשׂאתי בשׂרי בשנַי וָאֶדוֹם מיראתי אותו פן יוסיף להלעיג.

ז

בסוף השעה העשׂירית באנו להר-שפר. הוא כפר קטן העומד באחד מעמקי ההר. סרנו אל בית-מלון קטן אשר בו רק חדר אחד לאורחים ותנור גדול עומד בו מגיע עד לאמצע החדר, ושולחן ערוך עומד אל קיר הבית ושני ספסלים משני עברי השולחן מזה ומזה, פשוטי כלי עץ. העגלונים החלו לפתּח את הסוסים ואנחנו נכנסנו אל החדר ונתרפּק על התנור החם, כי קפאו עצמינו מקור. ברוריא ישבה בקרן-זוית להיניק את בנה; לכלוכית גרפה גחלים מן הכירה ותשפּות את סיר החמין, ושפרה הוציאה מצקלונה מטפּחת לבנה ותשׂימה על פאת השולחן האחת ותעמד כוסות וסִפות וכפות, ותקרא גם לי גם ליצחק החנוָני לשתות אִתן חמים ולאכול פת שחרית. צויתי לנער העגלון וימציא אלי את צרורי צרור הצידה, ואשׂים לפניהם מן הממתקים וכל מעשׂה אופה אשר הצטיידתי מביתי, ונשב לאכול ולשתות, והירושלמי והמלמד יושבים מנגד אצל התנור ורואים את מעשׂינו.

אנחנו אוכלים ונשמע קול שעטת פרסות סוסים ונשׂא עינינו ונרא בעד החלון ברקוס רוכב על שלשת הסוסים וירד בסתר ההר אשר עלִינו. ברגע הזה בא מררי החדרה ותאמר אליו שפרה:

– אנה שלחת את הסוסים ולמה לא תתן להם מספוא למען אשר נוכל להקדים ולשקוד על דרכנו?

– שלחתי את הסוסים, ענה בעל-העגלה לעזור להעגלה האחרת העמוסה משׂא לעיפה לעלות בהר; ואנחנו עוד נספיק לבוא לחרדה ללון.

– האם בחרדה אתה אומר ללון, רוצח!? נתנה שפרה עליו בקולה, ואני אמרתי עד מקהלות נגיע היום, ומחר לעת ערב נבוא הביתה לחשמונה!

– כאשר ידאה הנשר תדאי, “פריצתה”! ענה העגלון אף הוא אותה קשות. מי יתן וראיתי את העגלון קל הרגלים אשר יבוא בשני ימים מלבנה לחשמונה בדרכי שאוֹל אלה.

– אין להתאנף גם בו, אמרה שפרה אלינו בלחש בראותה כי פנה מררי מעליה. הנה באמת חתחתּים בדרך. גם להעגלונים לא נפלו עתה חבלים בנעימים, ונחלתם לא שפרה עליהם.

– ובכל זאת קראו למקום הזה הר-שפר! ענתה ברוריא אף היא חלקה.

– מי יודע פתרון שמות כל המקומות אשר קראו להם בני האדם, אמרה שפרה, ומי ישׂים אליהם לב?

– פתרון שמות המקומות אשר אנחנו עוברים בם ידעתי אָני, אמרתי בהביטי בפני שפרה וברוריא, ואם יש את לבכן אגידנו לכן.

– דבּר ונשמעה אם יודע אתה פשר דבר, ענו שתיהן בבת אחת.

– הארץ אשר אנחנו עוברים בה, הואלתי באר להם, נודעה בספרי דברי הימים על ידי הקורות הגדולות אשר קרו בה. המקום הזה מקום מוכן לפורענות הוא, כי שם נגעל מגן גבורים מגן הצרפתים שומרי ראש הקיסר נַפּוֹליוֹן בנוּסו מן הארץ בשנת תקע"ב; במקום הזה הדבּיקוּם הקאָזאַקען הרודפים אחריהם ויכּוּם מכּת חרב ואַבדן ואת אוצרם בזו.

– האם בשביל כך קראו להר הזה “הר-שפר”? שבה ושאלה ברוריא. אין זה כי אם בלשון סגי-נהור קראוהו כן!

– הרוסים קראו לו "הר-שפר ", הוספתי לבאר להם, יען כי נחלתם באמת שפרה עליהם; והצרפתים אשר נסו מפניהם מנוסת חרב קראו לו “חרדה”, הוא המקום דרך שתי פרסאות מזה אשר בו נבוא ללון הלילה. וגם שם לא עמדו ויוסיפו לנוּס עד העיר הקטנה היושבת בראש ההר, אשר שם נקהלו פליטיהם ועמוֹד על נפשם; על כן קראו למקום ההוא “מקהלות”.

הנשים תמהו על ידיעתי הרחבה בקורות הימים ואהי בעיניהן כחכם גדול, והנה לא ידעו כי את המקרים האמתים הוצאתי מספר קטן “הצרפתים ברוסיא”, אשר היה בתוך שאר הספרים החיצונים אשר קראתי בהחָבא בית אבי, ואת פתרון השמות בדיתי מלבי.

– והכפר “תחת”, אמרה שפרה, נקרא בודאי בשם זה יען כי עומד הוא בתחתיות ההר?

– מלכך ישפר עלי, שפרה! נענעתי לה בראשי; לב נבון לך המבין דבר מתוך דבר.

– שפרה הרכּינה ראשה ותשׂחק אלי כנותנת תודה על דברי חנופה.

– ומדוע נקרא שם העיר “תרח”? הוסיפה לשאול ברוריא.

גם אני גם שפרה לא מצאנו פשר לשם הזה, אבל ברגע ההוא שב ונגש אלינו מררי בעל-העגלה, ונשאל אותו לאמר:

– הגד נא לנו אתה, אם ידעת, מדוע נקרא המקום אשר בין תחת ובין מתקה בשם “תּרח”?

– פשוט מאד, ענה בעל-העגלה תוך כדי דבור; יען כי שם יגור בעל המלון “ר' תרח”.

כל המסוּבין שׂחקו על הפתרון הפשוט הזה, וגם המלמד התערב בדבר וינע ראשו משׂמאל לימין לאות כי לא נחה דעתו בפתרון הזה, ויאמר כמדבר לעצמו: תלי תניא בדלא תניא!

– ולמה נקרא שם העיר “מתקה”? הוסיפה לשאול שפרה, אשר השׂיחה הזאת מצאה חן בעיניה.

– את זאת אני יודע! ענה יצחק החנוָני: לפי שיושביה אוהבים מיני מתיקה, וקימא לן כל האוהב מיני מתיקה הרי זה מחסרי הדעת.

– אתה בעצמך חסר-דעת אתה! קרא פתאום המלמד, שהיה מבני מתקה וחשב את דברי יצחק לעלבון לו.

כל המסוּבין שבו ויתנו בשׂחוק קולם על סכלוּת המלמד, אשר קפץ בראש ויעד על עצמו כי מחסרי הדעת הוא. וברוריא אמרה:

– אמת הדבר כי “גם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכּל סכל הוא!” הן גם אני מילידי מתקה אני ולמה לא נגעו דברי ר' יצחק עד לבי?

– מלמד במלמדוּתיה ידיע! אמרה שפרה בקפּלה את המטפחות ותשׂימן בצקלונה, כי פת השחרית כלתה.

על פני בעל-העגלה עבר כשׂחוק קל בשמעו את דברי שׂיחתנו האחרונים, וישׂט מעלינו ויעבור לבלי ישמע קלון מלמדו מגדל בניו. והמלמד קם בחמתו מאצל התנור ויצא מן החדר בחרי אף. גם הירושלמי הגיח ממקומו ויתן את אצבעותיו העשׂויות כיתדות לתוך אזניו ויצא בעקבות המלמד, ובעברו על פני הביט אלי בעינים מזרות חימה, ומפיו נתקו שתי המלים: מושב לצים!

בשעה השלישית באה העגלה השניה נמשכת מכל שבעת הסוסים יחד, וקהל נוסעים עוטרים אותה מסביב הולכים ברגליהם גם הם ומכוּסים טיט ובוץ עד המפשׂעה. הביאו את הסוסים אל האוּרוָה לתת להם מספּוא. כשלוש שעות אחרי כן צוָה מררי לאסור את העגלה אשר אנחנו נוסעים בה ולאסור בה חמשה סוסים תחת השלושה. השמים התקדרו ומטר נתּך ארצה. כעלותנו אל העגלה לשבת בה נגש אלינו מררי ויחנן קולו בפעם הזאת ויאמר:

– התכּבדו מכוּבּדים, התנגשו וקבּלו אצלכם עוד ארבעה מן הנוסעים למען הקל מן העגלה ההולכת אחרינו העמוּסה יותר מדי. הנה צויתי לאסור חמשה סוסים בעגלה ואני ויוזפה נרכּב על סוסים לצדי העגלה מזה ומזה, כי לא אוּכל בנשף בערב יום להוריד איש מן העגלה ללכת ברגליו פן יקרנו אסון בישימון דרך זה. ידעתי כי יצר לכם מעט עד בואנו חרדה, אבל אין לך דבר עומד בפני ההכרח.

לשמע דברים נמרצים כאלה לא ערב איש מתוכנו לענות דבר; שפרה הוציאה אנחה השוברת חצי גופה ותלָחץ אל ברוריא, ותושב את השפחה בינינו, ושאר הנוסעים החדשים עלו בעגלה ויתפּשׂו מקום מושב להם איש כאשר יכוֹלוּ – ככה ישבנו אחד עשׂר איש בעגלה אחת, בשלש שורות, איש על גבי אחיו, איש דוחק רגלי שכנו ושכנתו. בשעה השביעית יצאנו מהר-שפר וכבר רפה היום לערוב ונעל אט במעלה ההר עד חרדה הרחוקה כעשׂרה מילין, ובעל-העגלה ונערו רוכבים בסוסים לימין העגלה ולשׂמאלה ופנסין בידיהם. כל הדרך ההיא נשמע בעגלה קול אנחות וצוָחות, נוסע אל נוסע קורא: “אהה ראשי ראשי! רגלי רגלי!” – קרב אליך, אל תכביד עלי עבי גבי מגנך!" – “איד נכון לצלעי!” – ובת קול התינוק מנהמת בינתים. ותהי כל העגלה לחרדת אלהים!

ח

בחרדה גדולה ובמהומה רבה באנו כחצות הלילה עד “חרדה”, כולנו מוּכּים ומעוּנים ומרעידים מן הקור ומהגשמים. ויחרדו בני המלון לקראתנו כי אין מקום במלון לכולנו. בעלת-הבית קמה ממטתה ותפנה מקום לברוריא ובנה, ושפרה ערכה לה שלשה כסאות על יד המטה ותשכּב אצלה. אנחנו הגברים שכבנו בעגלה ונתכס בשׂקים ובמחצלאות מכל הבא בידנו מפני הקור; ושאר הנוסעים קנו מקומם כמתי מצוָה איש כאשר עלה בגורלו, כאשר כרע שם נפל וישכב וירדם. ובני הבית ובעלי-העגלה לא נתנו שנה לעיניהם כל הלילה, כי אחרי הנפשם שעה אחת שוֹב שבוּ נערי העגלון להעלות את העגלה השניה אשר נשארה בהר-שפר.

כה ענינו בדרך כוחנו ונסענו דרך עשׂרים מילין שהן שלש פרסאות ביום; וכבר כמעט חדלנו מהרגן ומהתאונן על העגלונים, כי ראינו כי עמנו הם בצרה: גם הם התענו בכל אשר מתענים אנחנו; גם הם אינם פושטים את בגדיהם לילה ויום; ביום ממטר השמים ירטבו ובלילה יאכלם קרח. אפס כי הם כבר הסכּן הסכּינו לראות עמל ויגון כזה, ובהזדמנם יחד לפונדק, בתתם תבן ומספוא לסוסיהם, יאכלו מן הבא לידם, ישתו וישכחו רישם וייטב לבם, יישנו כשינת הסוס באשר יכרעו ויפּולו ורב להם. לא כן אנחנו הנוסעים, עמוּסיהם, אשר לא נסינו באלה – כלה כוחנו ודִמינו כי בא קצנו. תם הלחם אשר הצטיידנו מבתינו ביום צאתנו. אזל הכסף מכיסנו, שׂמלתנו בלתה מעלינו ונעלינו בלוּ על רגלינו ורגלנו בצקה מרוב לכתנו רגלי. – בבואנו “חרדה” ידענו כי עוד יום עברות כזה נשאר לנו לטפל ולעלות אל ראש ההר עד מקהלות העומדת שם במישור, הרחוקה מחרדה כי"ח מילין; ונשׂאנו נפשנו אל המקום ההוא, כי ידענו כי משם הדרך יורד במורד ההר עד “תחת”, ואנחנו ראינו את הירידה ההיא כעליה לנו.

ביום הרביעי לא השכמנו בבוקר כי היו העם עיפים, ולא יצאנו לדרך עד נכון היום. הבוקר היה בוקר לא-עבות, ונרא כי נכון לנו יום טוב, צילותא כיומא דאיסתנא. אנחנו הגברים, בראותנו את הנערים אוסרים את העגלות, לא חכּינו עוד עד אמור לנו מררי: קומו ורדו! כי אם יצאנו בנפשנו ונלך ברגלינו בצלע ההר, איש ובן לויתוֹ אתו; אני הלכתי עם החנוָני והירושלמי עם המלמד. אחרי אשר עברנו ברגלינו כשני מילין עמדנו לנוּח על אחד הרכסים, ונשקיף על פני הבקעה הגדולה והרחבה המשׂתרעת לרגלינו ונתענג על המחזה ועל הדר הטבע השפוּך במקום הזה, על המעינות היוצאים מן ההר, אשר גאו מימיהם מן הגשמים ושטפו ועברו בשצף זרמתם על הכפים ועל הסלעים, והשמש אשר יצא בגבורתו זורע עליהם אור יקרות מלמעלה. העירותי את אוזן בן לויתי, אשר לבו היה חרד על חלות הדבש וככרות הנופת אשר הניח בעגלה, על מראות אלהים אלה הנהדרים, הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים, והזכרתיו כי עליהם כבר השתפכה נפש נעים זמירות ישׂראל בימים מקדם. בעליצות נפשי החלותי לקרוא באזניו על פה את המזמור “ברכי נפשי” בהתלהבות ובכוָנה, כאשר קראתיו ביום השבת העבר לפני אבי, ולבאר לו נעימות כל פסוק ופסוק ויִפעת אמרותיו הנשׂגבות; ובכל מאמר ומאמר אשר קראתי עשׂיתי כמו שאנחנו עושׂים בליל שמוּרים בקראנו: “פסח, מצה ומרור”, ואנופף ידי ואַראה באצבעי על הדברים אשר היו לנגד עינינו אשר קראתים בשמם. כשהוצאתי מפי המלות “עוטה אור כשׂלמה” הניפותי ידי על פני הככר והראיתי על האור השפוך על פני כוּלה, אשר כפלים היה להוֹדוֹ והדרו בעינינו אחרי יום המעוּנן אשר היה אתמול. באמרי “נוטה שמים כיריעה” נשׂאתי ידי ועיני אל רקיע השמים הנטוּי על ראשינו כטלית שכּוּלה תכלת. בפסוק “המשלח מעינים בנחלים” הראיתי באצבע על הנחל היורד מן ההר ושוטף ועובר לרגלינו בשצף קצפו. והחנוָני משתאה לי מחריש לשמוע את דברי ודואג לסחורתו אשר בעגלה אם לא קרה אותה אסון בדרך בלילה שעבר. בהיותי תפוּשׂ במזמות זו חשבתי לא שמעתי קול צעדי אנשים הולכים וקרבים אלינו. המה היו הירושלמי והמלמד, אשר מדי עמדנו השׂיגונו גם הם ויגיעו עד המקום אשר עמדנו עליו.

– מה תעשׂו בזה? פתח הירושלמי את פיו ואמר. מפנים אתם את לבכם לבטלה ואומרים מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.

– ומה איכפת לך מה שאנחנו עושׂים, עניתי לו קשה. ולמה אין אנחנו שומרים עקביך ומתחַקים לדעת את אשר אתה עושׂה!

– שמע נא, בחור, הוסיף הוא בכובד ראש כרב השונה לתלמידו. הנה נא שמעתי עליך אומרים כי בן טובים ובר אוריין אתה, על כן מוצא אני את עצמי מחוייב לקיים בך מצוַת “הוכח תוכיח את עמיתך”, כי רואה אני אותך הולך בדרך לא טובים ועובר על דברי חז"ל.

– ומה ראיתני עובר על דברי חז"ל, שאלתיו, האם בזה שאתה אומר עלי עתה כי פניתי לבי לבטלה ואמרתי מה נאה ניר זה?

– גם מתמול גם משלשום גם מאז לכתך עמנו ראיתיך עושׂה מעשׂים אשר לא יעשׂו. אתמול הרבּית שׂיחה עם הנשים, גם ראיתיך מסתכל בבגדי צבעונין שלהן, ואתה ידעת מאמר חז"ל: עוצם עיניו מראות ברע – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

– מאמרם ז“ל שאתה מזכיר ידעתי, אבל רואה אנכי כי אתה לא תדע פירוש המלות ופשט המקראות. לא נאמר ועוצם עיניו מראות “רע”, כי אם מראות “ברע”. שמוּש הפעל ראה בב' יורה על ההתבוננות וההבטה בעיני השׂכל, ולכן השׂכּילו חז”ל גם הם להשתמש במלת “הסתכּל”, שההסתכּלוּת היא היא ההבטה בעיני השׂכל. ויש שעיניו פקוחות והוא רואה את הדבר ואינו מסתכל בו, ויש שעוצם עיניו מראות ובכל זאת הוא מסתכל באותו דבר. ועתה הגידה נא לי, אדם קדוש, אדם צנוע, מי גרוע ממי?

– חקרן אתה! – נתן המלמד גם הוא עלי בקולו. – הוא הדבר שאמרו ז"ל: “כל באיה לא ישובון – זו מינות”. נסורה נא מעליו, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

וישׂטוּ מעלינו ויעבוֹרוּ. ויצחק החנוָני צחק בשמעו את תשובתי הנמרצה לשני בני אדם מהוגנים אלה, ויסבּר פניו אלי ויאמר: הטיבות את אשר דברת; ידעת מה שתשיב. הוא אמר לקיים בך “הוכח תוכיח”, אף אתה קיימת בו “ענה כסיל כאִוַלתּוֹ”.

מרחוק נראתה העגלה עולה; אני ויצחק נגשנו ראשונה וארא והנה ברוריא יושבת ובוכה ושפרה מדדה את בנה הילד בזרועותיה וגם הוא בוכה.

– למה תבכי ולמה ירע לבבך? שאלתי את ברוריא בעלותי על העגלה ואשב במקומי.

– בני זה הילד חלה בגרונו, כי נצטנן בדרך הרעה הזאת, ויראה אנכי פן אחזתהו אסכּרה.

– אל נא תאמרי כדבר הזה אשר אין לו שחר, ברוריא, גערה בה שפרה באהבה מגוּלה, ואל תפתחי פה לשׂטן. הלא כבר אמרתי לך כי בדקתי בגרון הילד ואין שם שום סימן אסכּרה…

– אבל הנה התינוק אינו רוצה לינוק ואיננו לוקח הדד, אמרה ברוריא בקול בוכים, וגם צועק ובוכה הוא תמיד, מה שלא היה כן עד כה.

– לדעתי קרוב יותר, אמרה שפרה שהיתה בקיאה בתחלואי ילדים, כי בך, ידידתי, האשם, כי אתּ נצטננת וחלָבך נתקלקל ועל כן התינוק איננו יונק וצועק מחמת רעב. הנה אנחנו קרובים לבוא למקהלות ושם נלך ונדרוש ברופא.

ט

באנו למקהלות עם דמדומי חמה וסרנו אל המלון העומד בטבּוּר העיר. העגלונים פתּחו את הסוסים אבל לא העמידום על אבוסיהם כי אם האכילום מלא קוּמצם שחת וחציר ויריצום להביא את העגלה השניה. שפרה צותה ויביאו לה כּרכּרה ותשב בה היא וברוריא ותלכנה אל רופא הילדים; יצחק יצא אל אחד החנוָנים ממכריו, הסוחר גם הוא בנופת צופים, כי קוָה למכור לו מקצת הסחורה אשר הוא מוליך אתו – צוּקר לפסח. הירושלמי, אשר הלך אתנו רק עד מקהלות, יצא מבית-המלון לבקש לו דירה במקום אחר, והמלמד יצא עמו לשלחו; לי לא נתן האורח הזה שלום בצאתו, כי חמתו בערה בו עלי. בין כה וכה והיום רד ובבית-המלון העלו פנסין ונרות. אני נכנסתי החדרה, הוצאתי מצרורי שׂרידי פרפראות אשר נשארו לי ואסעד את לבי, אחר הטיתי על הספסל אשר אצל התנור ויחם לי וארדם, כי תקפה עלי שנתי. לא ידעתי כמה ארכה שנתי, אכן שמעתי קול יצחק שואל בקול ומתאונן: אהה, אבדתי אבדתי! הגשמים קלקלו את סחורתי ואנה אני בא?

– הפחד הוא מלא עינים כמלאך-המות, שמעתי קול מררי בעל-העגלה עונה לו, ורואה אפילו דברים שאינם נראים לאחרים. איפה ראית כי קלקלו הגשמים את ככרות הנופת אשר לך?

– ראה והביטה כה, הוסיף לילל החנוני, הנה הככר הזאת כוּלה משקה טופח על מנת להטפיח.

– הככר העליונה שהיא החיצונה! הרגיע אותו בעל-העגלה. כזאת וכזאת תאכל הדרך המקולקלת בימי רעה ועצבון כאלה. כי תבוא לחשמונה וּשטחתּם על התנור כדי לנגבם והיתה הלחלוחית שבהם כלא היתה, ולא יפול מסחורתך צרור ארצה.

הבינותי כי כבר שבה העגלה השניה ודמיתי בלבי כי בקרוב נשוב ונסעה ונצא ממקהלות, ואקום ואצו להמשרת לשפות לנו סיר החמים ואקרא ליצחק לשתות עמי חמים ושׂמחתיו מיגונו, באמרי לו כי הנופת לכך הוא נוצר להיות מתמוגג ונהפך לנוזל ומה ממנו יהלוך אם נפלו עליו מים? אבל הוא אמר כי תנחומין של הבל אני מנחמו, ובכל זאת ישב אתי אל השולחן לשתות. ראיתי כי שפרה וברוריא עדן לא שבוּ; המלמד שב ויושב בקרן-זוית ומתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר, והירושלמי איננו. שפחת ברוריא יצאה אל האכסדרא ותשכב בעגלה לישון. בעל-העגלה ומשרתיו, אחרי אשר העמידו את הסוסים על אבוסיהם ואת העגלות על מכונתן, ישבו גם הם אל השולחן לסעוד לבם. הפונדקית העמידה להם על השולחן צנצנת יין בלתי מהול וכוסות ומַשׂרת מלאה דגים מלוּחים עשׂוּיים בבצלים ובחומץ וקערה מלאה כּרוּב כּבוּש, ותאמר: שבוּ נא, רבותי, אִכלו וסעדו לבכם לפי שעה בפרפראות אלה ואני הנה צויתי לשפות הסיר ולבשל לכם תבשיל חם.

מכל זה ראיתי ונתוֹן אל לבי כי עוד לא בקרוב נשוב ונצא לדרכנו, ואשב סר וזעף ואתעצב אל לבי, כי קצרה נפשי בדרך. ויהיו לי הרגעים לשעות והשעות לימים ארוכים. העגלונים היושבים אל השולחן טרם כּלוּ לאכול את הפרפראות אשר שׂמה בעלת-הבית לפניהם והנה קול שעטת פרסות סוסים, הדלת בחצר המרכּבות תסוב על צירה ועגלות וקרונות חדשים נכנסים בה. בעוד רגע באו הביתה אורחים חדשים, גברים ונשים, עוטים על שׂפם כולם, איש וצרורו בידו, ואחריהם נכנס איש בעל שׂער ואזוֹר עור אזוּר במתניו ושוט ארוך בידו, והוא לבוש אדרת מגז כבשׂים ומכוסה רפש וטיט אשר זורק עליו בדרך. ראוהו מררי ובני סיעתו ויחרדו לקראתו ויריעו בקול קורא: המגיד! המגיד! שלום עליכם, המגיד!

בבוא הפנים החדשות האלה אל הפונדק מלא הבית אדם כילק אנשים ונשים גדולים וקטנים, בני ברית ושאינם בני ברית, והמה פשטו כארבה על כל מיני המזונות אשר היו על התריסין ועל השולחן אשר לפני הפונדקית, כי היה העם רעב וצמא בדרך. רגעים אחדים היה הבית כמגדל דור ההפלגה ובקשות שונות בלשונות שונות נשמעו מפי הבאים, עד כי נלאו בעלת-הבית ומשרתיה לתת לכל איש כלבבו ולהשׂבּיע לכל חי רצון. ואולם מעט מעט קם השאון לדממה והמון הבריות הלכו הלוך וחסור, כי אחרי אכלם ואחרי שתה בקש ומצא לו איש איש מהם מקצוע למצוא לו שם מרגוע, אשר בבית בבית ואשר בחצר בחצר ואשר בעגלות בעגלות. כשוֹך המהומה בבית פנה בעל-העגלה החדש, הוא גרשון מחשמונה, הנקרא בשם הכבוד “המגיד”, אל בעלת-הבית ויאמר אליה:

– פונדקיתא, מה יש תחת ידך דבר מן המוכן לסעוד לבב אנוש, הבי נא הלום כי רעֵב אנכי.

– מה תאמר נפשך ואתנה לך, רבי גרשון!? שאלה בעלת-הבית.

– מאכל של בשׂר תני לי. בתורה נאמר: בערב תאכלו בשׂר.

– יש תרנגולת צלויה קרה; אם אותה תקח לך קח.

– בשׂר עוף איננו בכלל בשׂר, השיב “המגיד”, שהרי הכתוב אומר: ואת הצפור לא בתר.

– כי עתה כּתר לי זעֵיר, כי תבשיל חם מתבשל, בישׂרא דתורא, והוא מצטמק ויפה לו.

– בישׂרא דתוֹרא מעליא, אמר “המגיד”, הבה ואתאפק ואחכּה עד שיתבּשל.

בעלת-הבית מהרה לשׂוּם מפה על השולחן ולהניח קערות וכפות ומזלגות, וגרשון ומררי קמוּ ויטוּ אל אחת מפנות הבית וארא אותם מתלחשים, ואחר יצאו יחדיו אל האכסדרא אשר העגלות והסוסים עומדים שם. כחצי שעה אחרי כן שבוּ שני העגלונים וישבוּ אל השולחן ונעריהם ומשמשיהם סביבם. אני ויצחק החנוָני ישבנו אל קצה השולחן מעבר מזה, שנינו עצובי רוח איש עטוף במר נפשו. הפונדקית הביאה אל השולחן תבשיל של גריסין עם תפוחי-אדמה ובשׂר בהמה גסה ותאמר אליהם:

– אכלו, רבותי, וייטב לבכם; התבשיל מאכל מלכים הוא.

– מאכל מלכים נאה לנו, להעגלונים, אמר “המגיד” בקחתו התרוָד להערות בו מן הקערה אל המַשׂרת אשר לפניו. כי “מנהיגי הדור” אנחנו ואם לא מלכים ממש – בני מלכים אנחנו.

– כל ישׂראל בני מלכים הם! נענה המלמד מקרן-זוית שלו.

“המגיד” הביט בפני האיש הדובר בו ויכּירוֹ ויאמר אליו:

– ר' בנימין חביבי! אמנם כדבריך כן הוא כי כל ישׂראל בני מלכים הם, אבל לכל ישׂראל אבד ספר היחשׂ שלהם ולא נמצא ויגואלו מן המלוכה, ואנחנו יודעים כי יוצאי ירך עגלון מלך מואב אנחנו, שהרי בשביל כך נקראנו “עגלונים”.

– הסכּת ושמע! אמר אלי יצחק החנוָני בלחש. עתה תשמע דברי תורה נפלאים ומיוחדים במינם. כי כן דרך האיש הזה החושב עצמו לבר אוריין, כשיזדמן לפונדק אחד עם בני אומנתו להשמיע באזניהם חדושי תורה אשר הוא בודה מלבו.

– האם עגלון מלך מואב יהודי היה? שאל מררי.

– בלי ספק, ענה “המגיד” בלב נכון ובטוח. הלא בני פחת מואב עלו עם זרובבל מבבל והם היו ראשי בתי האבות לנו.

– אם כן למה קוראים לנו “בעלי-העגלות”? שאל אחד היושבים.

– בדבר זה יש טעם אחר, השיב הנשאל: נקראים אנחנו “בעלי-העגלות” לפי שכּל הנוסעים אתנו הם אצלנו “בגלות”. הלא ידעתם כי קודם שיביא אדם את מטלטליו אצלנו אנחנו נכנעים ומשוּעבּדים לו, ומכיון שהניח את צרור חפציו ברשותנו קנינו אותו במשיכה והוא משוּעבד לנו וכל אשר נחפוץ יעשׂה, ואם יסרב לנו וימרה את פינו נאמר לצרורו: מקומך אל תנח! והוא ממקומו לא יזוז.

– כנים דבריך! הסכים לו מררי. הרואה אתה למשל את הבחור החתן היושב אל השולחן לקראתנו? עד כמה יחר לו ומעיו ירתחו על כי הבאתיו ללכת מילין אחדים ברגליו, והוא בעל קורדיקין ועינו חסה על מנעליו המגוהצים ולא יאבה סלוח על כי הכפּישם בבּוץ. אך מה יוכל לעשׂות והוא “בגלות”, ולא יוכל לדון עם שתקיף ממנו!

המגיד העיף עיניו בי ויאמר: בחור כארזים, “חתן” כאלונים!

כל המסובין שׂמו עיניהם בי ואני ישבתי דומם ואהי כאיש אשר לא שומע.

– לא בחור כארזים הוא ולא חתן כאלונים, שב ואמר מררי, כי אם בן תענוגות, רך ויחיד לפני אמו, אשר לא נסה כף רגלו הצג על הארץ.

– כל התחלות קשות, אמר “המגיד”. יסע עוד פעמַיִם שלש בעגלות דבני גרשון ובני מררי ויעזוב סינר אמו ויקום על רגליו.

– לדידך, שב ושאל מררי בקול איש נעלב ונכלם, עגלותינו חדר של תינוקות הן ואנחנו מלמדים?

– באמת יש בנו מקצת מן הבחינה הזאת וזה בכלל “צדקת פרזונו בישׂראל” הוא, הוסיף ר' גרשון ברוח מגיד אמתי. “צדקה עשׂה הקב”ה לישׂראל שפזרן לבין האומות" – כך צדקה עשׂה הקב"ה לבני ישׂראל שהעמיד להם עגלות דבני גרשון ובני מררי כדי לפשט העקמומית שבלבם ולהרגילם למרירות הגלות, שנאמר: “אני ה' צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכוּר עוֹני”.

נפלאתי על בקיאותו של “המגיד” בפסוקים ובאגדות ואביט בפני יצחק החנוָני כמתמיה, והוא נענע לי בראשו כאומר: החריש ושמע ואחר נדבר!

– השמעת ר' בנימין, קפץ יוזפא המצליף ואמר אל המלמד היושב בקרן-זוית שלו, השמעת את אשר רבנו גרשון אומר: גם אנחנו מלמדי תינוקות הננו! אל יפול לבך!

המלמד לא ענה כי אם השמיע קול שיעוּל ויוציא כיחוֹ וניעוֹ.

– אבל מי יודע, ר' גרשון, אמר מררי במרירות, אם עוד יאריכו עגלות בני גרשון ובני מררי ימים על הארץ עד שיספּיקו לפשט העקמומית בלבות בני התענוגות שבּנוּ ולהרגילם לעליה ברגל?

– מפני מה אתה חש? שאלהו “המגיד”, ועל מה יכּך לבך?

– שמעתי, ענה מררי, כי בערי המרחק בדו להם האנשים מן עגלות הולכות במעגלי ברזל בלי סוסים וידאו על כנפי רוח ברכבי ברזל ובסוסי אש; ושמעתי אומרים כי יש את לבבם לסול מסלה כזאת גם מלבנה לחשמונה. מה נשמע בחשמונה על זאת, ר' גרשון!? האמת הדבר? האמנם יִתּמו בעלי-עגלות מן הארץ והעולם עתיד לחזור לתוהו ובוהו?

– היה לא תהיה! ענה המגיד בלב בטוח. האיש אשר יזיד לעשׂות כדבר הזה תהי אחריתו להכרית כאחרית האיש אשר בדה ראשונה מלבו את רכבי הברזל.

– מי האיש ההוא ומה היתה אחריתו? שאל מררי.

– הלא דבר זה מפורש בתורה, אמר ר' גרשון; האם לא ידעת זאת, ר' מררי?

– בתורה? לא ידעתי, ר' גרשון! הודה ולא בוש ר' מררי. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

– דבר זה באמת נפלא הוא, אמר העגלון המגיד, מ“סתרי תורה” שלאו כל אדם זוכה לכך.

– סתרי תורה? קראו כל המסוּבין ויעשׂו אזניהם כאפרכסת.

– סתרי תורה ורזין דרזין! הוסיף ר' גרשון בכובד ראש כרבן של חסידים כי ידבר תורתו ורמזיו אל יראיו ואל חסידיו. דעו, בּני, כל ההמצאות אשר בני דורנו החכמים בעיניהם יתאַמרוּ כי המציאוּן והן חדשות, כל ההמצאות ההן אינן חדשות, כי כבר היו לעולמים אשר היו לפנינו וכבר היו ידועות לחכמינו הראשונים והשתמשו בהן כשהם לעצמם, וחכמי זמננו מתוך ספריהם גרעו אליהם את חכמתם ויתהללו במתּת שקר כי הם בדו אותה מלבם. חכמינו הקדמונים עסקו בספר יצירה וידעו לצרף אותיות שבהן נברא העולם. אחד מהם ברא לו עגלה תילתא ושלח אותו דורון לחברו; עוד אחד ברא לו גולם לשמשו כל ימות השבוע ובכל מעלי שבתא אמר לו תוב לעפרך. בין הקדמונים האלה היה תנא אחד אשר המציא ראשונה גם את רכבי הברזל. שם התנא ההוא היה סיסרא…

כאן מצא בנימין המלמד מקום לגבות את חובו, ולא יכול עוד להתאפק ויען ויאמר:

– ר' גרשון, כּלה דרשתך וצא; לא היה תנא כזה בישראל!

– “סיסרא” זה הוא בודאי “יתרו” חותנו של משה רבנו! ענה יוזפא להמלמד ויבט בפני המגיד אם טוב פתר.

– לא ירד בני עמכם! ענה העגלון המגיד לשניהם בכובד ראש בלשונו של ר' טרפון. סיסרא לחוד ויתרו לחוד, אבל סיסרא תנא היה וישיבתו היתה בבני ברק, ולא עוד אלא שנתקיים בו “לא ימוּשוּ מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך”, והיתה התורה מחזרת אצלו על אכסניא שלה ובני בניו למדו תורה באותה ישיבה עצמה בבני ברק. וסיסרא זה הוא אשר המציא ראשונה את מסלת הברזל, שהרי הכתוב עומד ומעיד עליו “כי תשע מאות רכב ברזל לו”. ואף על פי שהיה תנא וחכם גדול אבל בשביל שקפּח פרנסתם של בעלי-העגלות הידעתם מה עלתה לו באחריתו?

– ומה עלתה לו? שאלו כל העגלונים המסוּבּין בקוצר רוח.

– לבסוף – “וסיסרא נס ברגליו!” כלה ר' גרשון את דבריו בקול ענות חלושה כעונה באוּרים.

– כן יאבדו! קראו כל העגלונים המסוּבּין וימחאו כף.

בפעם הזאת לא יכולתי להתאפּק גם אני ואשׂחק על שׂיחת הילדים הגדולים בישיבת עמי הארץ הזאת; והמגיד בראותו אותי צוחק נתן עלי בקולו:

– על מה אתה שׂוחק, חתן כאלונים! נשמתך איננה מסוגלת להבין סתרי תורה אלה.

– הן לא “סתרי-תורה” כי אם “סיסרא-תורה” היא, עניתיו.

– “סתרי-תורה” ו“סיסרא-תורה” אחת היא לנו; ולא נוֹח בהם = ולא נוֹחַ בהם – לא מתמנעין רבּנן בין ה“א לחי”ת.

ראיתו זאת האחרונה היתה מַכרחת ולא מצאתי מַענה להשיב עליה. ור' מררי התפאר עלי ויאמר:

– ומה, בעל הקורדיקין? האם תדמה כי כשׂיחתך התפלה עם הנשים שדעתן קלות תהיה שׂיחתך גם עם ר' גרשון המגיד? הנך רואה כי נסתתמו טענותיך ואין לך פתחון פה להשיב ולא מצח להרים ראש. חכה נא לי ליום שובי ללבנה והגדתי לאמך כי בנה הרך והענוג בן בלי תרבות הוא, מעיז פּניו בפני מי שגדול ממנו ומלעיג על דברי חכמים.

י

דרשת “המגיד” הנפלאה הזאת הפיגה מעט גם את צערי גם את צערו של יצחק החנוָני.

– מעז יצא מתוק! אמרתי אני אליו בהיותנו לבדנו בחדר. אלמלי לא התעניתי בכל הדרך הנורא הזה אלא כדי לשמוע “תורתו” של ר' גרשון המגיד דיִי. אתפלא כי יכולתּ לשבת במנוחה ולהתאפּק משׂחוק.

– לי איננו דבר חדש לשמוע תעתועי בעל-העגלה המגיד. בעירנו בחשמונה הוא מפורסם בדרשות של דופי שלו. יש אצלנו אנשים אשר רשמו להם את דרשותיו ותורתו הנפלאות בקובץ מיוחד ויקראו לו בשם "מדרש ויסע לרבנו גרשון מאור הגלות ".

– והיכן למד עיקרי תורתו? הנראה כי קרא מעט והגה בספרי דאגדתא אלא שהאגדות נקלטו במוחו בדרך זר ונפלא ונעשׂו כּלאַיִם זו בזו.

– גרשון זה, באר לי יצחק החנוָני את תולדותיו, הוא מבני עניים שבעירנו, והיה נער ערוּם ולא באפס מזמה, אבל לא למד הרבה בילדותו, כי מבית “התלמוד-תורה” יצא למלאכתו, עד כי איננו יודע להבחין גם בין ימין לשמאל ובין אלפין לעינין, ודי לו לשמוע מלות דומות זו לזו בהברתן כדי שיתבלבלו במוחו ויתחלפו במושׂגים הדומים להם, והוא מצרף אותם ומזוגם בזווּג העולה יפה לפי דעתו המשובשת. האם לא שבושים של טעם הם החלופים “בשׂר ובתר”, “חסון וחתן”, “בעלי-עגלות” ו“בעלי-הגלות”, “סתרי” ו“סיסרא”?! אִלו היה דורש דרשותיו במזמוטי חתן וכלה או בסעודת פורים בודאי היה לבדחן מפורסם.

– לא אכחד ממך, אמרתי לו, כי גם אני אף על פי ששׂחַקתי על שגיונותיו בכל זאת בגופא דעובדא התענגתי על המראה לראות אנשים חשוּכּים אלה בהוָסדם יחד ויש ביניהם דברי תורה, ולו גם תורה נפלאה ודרשות של עמעום כאלה. הטובים מהם החשוּכּים מבני אם אחר המבלים שעותיהם הפנויות בשׂמחה של הוללות ועגבים בפיהם? אשריך ישׂראל, אפילו ריקנין שבך מלאים דברי תורה כרמון!

––––––

הוא נפרד מעלי ומררי בעל-העגלה נגש אלי ויאמר:

– שמע נא, בן יקיר, הנה עוד שקל כסף שׂכר הנסיעה לי אצלך; הואילה ותננו לי אותו עתה.

– למה זה אתה נחפז? עניתיו; הן עוד לא הגענו למחוז חפצנו. האם נדבּרנו עמך לשלם לך למפרע?

– נדברנו או לא נדברנו, אחת היא לך, פצר בי הוא. אני צריך כעת לשקל הזה לפי שנזדמן לי לקנות שׂק של אספסתא בזול. ואתה הלא כסף משנה לא תשלם, ולא יבּצר ממך מאומה אם תכּנס עמי לפנים משורת הדין.

– הכי ראוי אתה לשׂאת פניך ולהכנס עמך לפנים משוּרת הדין? ובשביל מה? בשביל “משׂושׂ-דרכנו” זה? זכור נא כמה השׂבּעתני מרורים וכמה הרפתקאות עברו עלינו בדרך הקצרה הזאת. דמיתי היות אהיה היום בחשמונה והננו עומדים עדיין באמצע הדרך במקהלות.

– האם דמית באמת כי בקפיצת הדרך אביאך אל המקום אשר אתה בא שמה? אנכי לא ידעתי את השם של קפיצת הדרך. האם בי האשם תלוי כי פתאום לפתע נתקלקלו הדרכים לבלי עבוֹר בהם? ואיזו כניסה לפנים משורת הדין יש כאן? הרי זה נהנה וזה לא חסר ואין זה אלא מדת סדום.

ראיתי כי מתאמץ הוא וידעתי כי לא ירף ממני וָאוֹמַר אל לבי: מהיות טוב אל תקרא רע. הנה עוד הדרך רב לנו ואם אעשׂה חפצו אולי לא יוסיף להכאותי ולהסתולל בי. – ואשקול על ידו את הכסף אשר הוא מבקש.

––––––

מדי דברו עמי ראיתי כי אחד הנערים הדליק עששית ויצא אל האכסדרא לראות את שלום הסוסים ואם כלוּ לאכול; ופתאום נשמע מן האכסדרא קול שלשלאות מצלצלות וקול כלב נובח, והנער העגלון נזדקר בבת ראש לאחוריו אל הבית ויקרא בקול:

– ר' גרשון, ר' מררי, עושו חושו, גנבים באו לנו, שודדי לילה.

ננערו כארבה גם בעל-הבית גם בעלי העגלה גם הנוסעים אשר באולם הבית, וגם אני ויצחק החנוָני בתוכם, גם המלמד ירד מעל התנור אשר עלה עליו, כי לב כל איש היה חרד על מטלטליו המונחים בעגלות.

יצאנו אל האכסדרא ופנסין דולקים בידינו ונפן כה וכה ונרא כי אין איש. הנוסעים אשר שכבו לישון בעגלות הוזים שוכבים איש על מקומו, שוקטים ובוטחים ואין מַכלים דבר. ויגער מררי בנערו ויאמר: האם יצאת מדעתך, ברקוס, או אם שותה שכּור אתה כי הרגזתנו ותשׂם את כל הבית לחרדת אלהים על לא דבר? אַים איפוא גנביך? אין זה כי את צלך אתה, בן בליעל, ראית כגנב!…

– אל נא, ר' מררי, באפך תכחשני, ענה הנער. לא משוּגע ולא שכּור אני; אף לא צל בורח ראיתי כי אם בשׂר ודם ממש. אני בצאתי אל האכסדרא נגשתי אל עגלת-הצב לקחת חבילת השחת המונחת שם; ויהי אני נגש מעבר מזה והנה איש קופץ מעל העגלה מעבר הלז, והוא חציוֹ ערוֹם וחציוֹ לבוש, וימהר לרכוס את בגדיו התחתונים ולשׂוּם את בגדו העליון עליו. ובהקפצו מעל העגלה נגע בשלשלאות הברזל, ולקול צלילם נעוֹר גם הכלב ויחל לנבּוח. והאיש אשר ראיתי חטף צרור קטן מעל העגלה וינס דרך שער האיתון והצרור בידו. את כל זאת ראיתי בעיני ולא בחזון, בעליל ולא בחלום.

נגשנו אל שער האיתון ונראה כי הפתח הקטן באמת עומד פתוח, תחת אשר סגרוֹ בעל המלון בידו והבריח אותו בבריחו מלגיו, ועקבות מצעדי גבר נראו על הקרקע.

– מי ישן שם בעגלת-הצב? שאל בעל-העגלה את פי נערו.

– לכלוכית שפחת ברוריא שוכבת שם, הסיח הנער לפי תוּמו.

בדקו את הדרך מן הפתח עד העגלה ויראו והנה בגד של ארבע-כנפות נופל על הארץ נאחז באופן בציציותיו. וירם ר' גרשון את הבגד ויאמר: הכּירו נא למי הפתילים האלה?

ויכירוֹ המלמד ויאמר: הטלית הקטן של הירושלמי הוא.

ויגשו אל העגלה ויראו והנה השפחה שוכבת פרקדן וישנה שינת מרמוטא ומַשמעת קול נחירים חזק מאד. וינסו להעירה ולשאול את פיה אם היה בזה איש, אולם היא התהפכה על צדה ותגער בם בזעף ותאמר: הניחו לי לישון, ולמה נועדתם עלי ותפריעוני משנתי? – וירפו ממנה וימששו את העגלה ואת החפצים אשר בה, ויאמר הנער: לא נגרע דבר; אין זה כי אם הירושלמי היה בזה ולקח את צרורו והלך לו.

וירב בו המלמד ויאמר: לא היה בזה הירושלמי; הוא יצא מזה מדי בואנו הלום ואני הלכתי עמו לשלחו; וגם למה פשט את טליתו הקטן מעליו, ואיכה ילך ד' אמות בלי ציצית?

– כל זה קשה בעיניך, אמר לו “המגיד” בלזוּת שׂפתים, יען כי מלמד אתה ואוהב להקשות קושיות ולהעמידן בתיק"ו, ולדידי לא קשה מידי, ובודאי היה בזה הירושלמי אשר בא אִתכם, ואם יצוא יצא בתחלה עמך הלא שערי תשובה לא ננעלו ויכול לשוב הלום לאיזה צורך, ואת טליתו פשט מעליו בוַדאי כדי שלא יבואו ציציותיו ויטפחו לו על פניו, כמו שקרה בשכבר הימים לחסיד אחר…

עודם נצים והנה נשמע קול המון גלגלים ומרכּבה מרקדה באה ותעמוד על פתח שער האיתון; שפרה וברוריא שבוּ מבית הרופא, ותשמענה את קול האנשים בדברם ותשאלנה מה היה הדבר ויגידו להן, ותאמרנה: “בשובנו ראינו את הירושלמי אשר נסע אתנו הולך לקראתנו מדרך בית-המלון וצרורו בידו”.

אז נמנו וגמרו כוליה עלמא כי הלכתא כדר' גרשון…

שאלתי את פי שפרה מה ענה אותן הרופא ומה דבּר בם, ותאמר לי כי כדבריה כן הוא: לנער היוּלד לא אוּנה כל רע, כי את ברוריא אחזה קדחת קלה ומזה נתקלקל חלבה וימר לחך התינוק; ויתן לה סמים למרפא וגם קרנא דאוּמנא נתן לנו להיניק ממנו את הילד חלב פרה מבוּשל, עד אשר תרפא אמו ותעבור הקדחת ממנה.

שבנו כולנו איש על מקומו, כי שׂוּמה היתה בפי העגלונים ללון פה הלילה ולבלי רדת במורד ההר באשון חושך פן יקרנו אסון.

– מה יקחך לבך על דבר הירושלמי? ענה ואמר יצחק אלי בשובנו אל חדרנו. הלא הוא האיש העוצם עיניו מראות ברע ואינו מסתכל בנשים!

– הנה גם בפעם הזאת לא הסתכל, עניתיו אני, כי לא היה אור באכסדרא וימש חושך; ובוַדאי בשביל כך ברח בהחבא כשיצא הנער והעששית בידו, גזירה שמא יסתכל.

החנוָני עלה על משכבו ואשמע את שׂפתותיו מרחשות.

– מה אתה מתפלל? שאלתיו. הלא כבר קראת קריאת שמע!

– קורא אני ד' מזמורים הראשונים שבתהלים, ענני ולא יסף לדבר עוד.

––––––

עוד לא עלה השחר ואני עודני שוכב על משכבי ושמוּרות עיני אחוזות בחבלי שנה ואשמע את שכני, את יצחק החנוָני, מתנפל אל החדר וקורא: אהה, הנה מַתּלָאָה!

פקחתי עיני ואראה והנה הוא עומד על סף החדר לבוש בגדיו, ראשו פרוע ופניו זועפים כאיש אשר קרהו אסון.

– מה זה? קראתי אני בבהלה, מה היה ומה קרה לך כי כה נפעמת? האם לא הועילו ח"ו ארבעה מזמורי התהלים?

– אין זאת… גמגם הוא בכבדות פה.

– או אולי תפשׂוּ את הירושלמי?

– אף אין זאת, השיב החנוָני אשר בין כה שבה רוחו מעט לנדנה. כל כי האי ריתחא לרתח רחמנא ובשביל כך לא אצא להפגין בלילות.

– על מה איפוא אתה נאנח? נתתי אף אני עליו בקולי. הגד, אם ידעת בינה!

– נמכרנו, ידידי, נמכרנו כאיש אחד חברים, כולנו, כל בני השיירא הבאים מלבנה…

– נמכרנו? איכה נמכרנו ולמי נמכרנו ומי מכרנו? האם לעבודת הצבא נמסרנו או לעבדים ושפחות נמכּרנו?

– אִלו לעבדים ולשפחות נמכּרנו החרשתי, ענה יצחק ברוח נכאָה, אבל לגרשון בעל-העגלה נמכרנו, מררי מכרנו. העגלות אשר באנו בהן הולכות לשוב ללבנה ואנחנו מזה והלאה נסע בעגלות דבני גרשון.

– מררי מכרנו! קראתי אף אני בחימה ואקפוץ ממשכבי כאִלו נשכני פרעוש, החמסן הזה הוציא מאתי אמש את יתר שׂכר הנסיעה. פּתּני וָאֶפּת, ואני לא ידעתי כי ערום יערים. מי יודע אם נתן את הכסף בעד מחצית הדרך וגרשון ואם מסר לו את חפצי מן העגלה?

מהרתי ואצא אל האכסדרא וארא והנה הנערים עוסקים בפריקה וטעינה, עושׂים עקירה מעגלה זו והנחה בעגלה האחרת, ומררי עומד על גביהם ומנצח על המלאכה.

– ר' מררי! קראנו כולנו בבת אחת. האמת הדבר כי מכרתנו וכי בעלוּנוּ אדונים זולתך?

– ומה בכך? ענה הוא בקורת-רוח.

– הכי חפצים ומטלטלים אנחנו כי תוציאנו מרשות לרשות ואת פינו לא שאלת? הוספנו לדבר עמו קשות.

– איזה נפקא-מינא לכם? הוסיף הוא להצטדק. זה דרכנו מעולם כשנפגוש איש באחיו נושׂאים משׂא ונפשות אדם מחליפים אנחנו נשׂואינו ומרויחים בזה איש חצי הדרך; ולנוסע אין חלוק בזה והרי הוא כמחליף “אנסיכה” ב“אהללה”. ומה איכפת לכם באיזה עגלות תשבו, אם בעגלות בני מררי או בעגלות בני גרשון? הלא כסוסַי כסוסיו ואַתם אל מחוז חפצכם תבואו בשלום.

– אכן מאתי הלא קבלת את כל כסף המשׂא. ההודעת לחברך מחשמונה כי איננו נושה בי מאומה? ואיה מטלטלי, ואיה המרצוף אשר לי?

– הרגע וָדום, בעל הקורדיקין, ענני הוא, לא יפול משׂערות ראשך ארצה. הכל כאשר לכל מסור לר' גרשון. הכסף העליתי לו בחשבון וגם מטלטליך תקבל מידו במלואם, לא יגרע דבר. גם הגד הגדתי לו כי בן יקיר אתה לאביך, רך ויחיד לפני אמך, ובאֶברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, כאשר בהיותך עמדי; ומה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרדת?

ברגע הזה בא גם גרשון אל האכסדרא ויאמר: מה קול ההמון ברעה?

ויספר לו מררי כי אין רוחנו נוחה בחליפין.

– ומה להם כי נזעקו? אמר הוא. הנה נא ידעתי כי גם עליך התאוננו רע ולא נחה דעתם בנסיעתך, ועתה אם רע גם אני בעיניהם הלא רק מרעה אל רעה יצאו, ואותי עוד לא ידעו אם תהי להם הגלות אצלי קשה משלך. מי האיש אשר איננו חפץ לנסוע עמדי ילך וישוב לביתו עמך או תחתיו ישב פה במקהלות עד אשר יבוא סיסרא ויסע עמו ברכבת הברזל אשר לו.

שמענו דברי “המגיד” הקשים כגידין ונראה כי לא נוכל לדון עם שתקיף ממנו ונהי כאלמים כולנו ונט שכמנו לסבול את אשר נטלו עלינו.

יא

“מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו!” אמר עלינו בעל-העגלה “המגיד” בהוציאו אותנו מרשותו של מררי והכניסנו לרשותו. אהה, כי במהרה בקרוב ידענוהו ונודע לנו מה רע ומר היו חלופינו בגולם זה. נודע לנו מה צדקו דברי המשל האומר:

בִּנְפוֹל אֲדוֹנִים קָשִׁים

אַל נָא תִּשְׂמַח נַפְשֶךָ,

כִּי לֹא יָדַעְתָּ אֶת הַחֲדָשִׁים

אֲשֶׁר יַרְכִּיבוּ לְרֹאשֶׁךָ.

מררי היה בעל-עגלה פשוט אשר ידע נפש בהמתו, המה הסוסים והנוסעים ההלכו אתו, ולא הלך בגדולות ובנפלאות ממנו. אם ההכרח הביאו למרר את חייהם ולזרוק בם מרה לפעמים, הנה עיניו היו תמיד על דרכיהם ושמר רגלם מלָכד. נפשנו היתה מרה לנו על כי אבד לנו זמן רב בדרך, כי בשלשה ימים מיום צאתנו עשׂינו רק חמש פרסאות, יען כי הדרך המקולקל אכף על בעל-העגלה לשלח את סוסיו פעמַיִם הלוך ושוב להוציא את העגלות מטיט היון; לי לא מתקו בתחלה רגבי הנופת אשר רפּדוני בהם, לא ערבה לנו להתגלגל שעות ארוכות בבתי-המלון הצרים, אכן כל אסון וכל פגע רע לא קרנו. לבי היה עלי דוָי על הקורדיקין שלי כי נגוֹאלו בטיט, על מהתלותיו של מררי אשר התל בי יען כי אמי מכרתני והורתי הסגירתני בידו. אכן כל רעה לא אוּנה לי ואהי שלם עמו בגופי ובממוני וכל חבל לא השתכחת בי; ואולם בעגלות, או, כמו שהוא אומר, “בגלות” של גרשון מצאונו רעות רבות ומכאובים גדולים מאלה, פגעים רעים אשר נגעו אל עצמנו ואל בשׂרנו.

התמורה הראשונה לרעה היתה כי העגלה אשר בה הושיבנו היתה מקורה על פני כוּלה והאויר אשר בה היה שׂם מחנק לנפש האנשים אשר לא נסו בו. כתיבת כח הצפה על פני המים היתה העגלה ההיא בעיני. כולנו כאחד, כל הנוסעים אשר ישבו בשתי העגלות של מררי באנו בה חברים, זכר ונקבה, ויסגור ר' גרשון בעדם את הפרגוד החפות, והוא נוסף עליהם בתוך העגלה ויקטר את מקטרתו ויעלה עשן מכלה עינים ומעורר גועל נפש. אנכי הייתי כשוכב בראש חבּל וָאֶתחַל מחלת הים ביבשה. פעמים אחדות יצאתי מן העגלה חוץ להקיא, וגרשון רואה ומהתל בי ואומר: “ילד שעשועים, עולל טפוחים; לא נסה לצאת בדרך; ביבשה מחלת הים תתקפהו!” – ככל אשר מסר לו על אודותי מררי חברה. נוסף לזה היה גרשון בעל-העגלה מדמה בנפשו כי באמת בעל תורה הוא והיה בכל הדרך כרוך אחרי מחשבותיו בדברי תורה ומוסר את ההנהגה בידי נעריו, ואם יתאונן איש מן הנוסעים רע באזניו והשיב לו באיזו אגדה ובזה יוצא ידי חובתו.

ביום החמשי בשבוע, השמש יצא על הארץ ואנחנו יצאנו ממקהלות בעגלה הקטורה של גרשון “המגיד” ונלך אט, כי שׂם העגלון המנהיג את העגלה חסום בפי האופנים למען אשר תתנהג העגלה בכבדות ברדתה במורדות ההר, לבל ישטפו הסוסים במרוצתם והפכו את העגלה על פיה. אנכי אשר לא יכולתי שׂאת את האויר בתוך העגלה פנימה, ישבתי על מושב החוץ אצל הנער הנוהג בסוסים, אכן גם שם לא הונח לי, כי צחנת הסוסים עלתה באפי ותבחל נפשי. ארבעה עשׂר המילין אשר ממקהלות לתחת עשׂינו בחמש שעות ונבוא לתחת כשתי שעות אחר חצות. שם עמדנו כארבע שעות ונאמר לעבור על פני תרח ולבוא למתקה ללון שם, ולמחר ביום הששי לעת הצהרים חשבנו לבוא לחשמונה. אבל יד מקרה רע היתה בנו ותקלקל את מחשבתנו. כשלשה מילין מתרח המקום מקום מדרון, ויהי בהגיע העגלה לבית גלגול ויטבּע אחד האופנים בטיט ותהפך העגלה על צדה. ותהי צעקה גדולה בין היושבים בעגלה. ברוריא התעלפה ויוציאוה ויניחוה על מצע של מחצלאות וחבילה של שחת בצדי הדרך, ושפרה אשת החַיִל שקדה עליה ותוציא מצקלונה צלוחית של פלייטון להשיב את נפשה. יצחק החנוָני נפגע פגיעה רעה, כי אחת החבילות אשר היו בעגלה נפלה עליו בהמוט העגלה ופגעה בירכו, וַתּקע כף ירכו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ושאר הנוסעים – מהם אשר נפגעו פגיעות קלות, ומהם אשר יצאו נקיים, אבל כולם כאחד לבשו חרדות ויעמידו קול זועות, ותהי מהומה ומבוכה. אנכי הייתי בין הנצלים, כי ישיבתי על מושב החוץ היא הצילתני, כי בהפוך העגלה צנחתי ממושבי ואפול לארץ ואתגולל ברפש, אבל כל פגע רע לא קרני וכל חבל לא השתכחת בי: וילאו העגלונים להוציא את העגלה מן המהמוֹרה אשר נפלה בה ולא יכלו; ובין כה היה לילה, ליל חושך אפלה, ולעת ערב היה קור וקפאון והטיט שעל הדרך קרש ויתכסה בגליד דק וחלק, ויהי דרכנו חושך וחלקלקות. וירא בעל-העגלה אותו ברע וַיתּר את אחד הסוסים וירכב עליו וימהר עד תרח, ויבהיל את בעל האכסניא דשם, אשר בעלי-העגלות קראו לו בשם ר' תרח, כאשר ידענו, ויבוא הוא ואנשיו עמו בפנסים ובמוטות וחבלים, וגם הם לא עצרו כוח להעלות את העגלה ולהעמידה על מכונתה. ויוציאו את הנשים ואת האנשים הנפגעים, וישׂאו במוטות ובמַטות של חבלים ויביאום העירה; והאנשים הבריאים, אשר לא נפגעו ואשר לא חפצו ללון בעגלה עד אור הבוקר הרכיבו העגלונים על הסוסים אשר התירו ממוסרותיהם ויקחום אתם לבוא העירה, והעגלה נשארה על אֵם הדרך כאניה תקועה בשן סלע בלב ים, ושומרים הפקיד בעל-העגלה עליה לשמור אותה ואת החפצים אשר בה כל הלילה מפני הגנבים. גם אותי, אשר התמלטתי מתוך ההפכה בעוֹר שני, הרכיבו העגלונים על סוס לבוא אחריהם העירה. עתה היתה מבוכתי! על סוס מעודי לא רכבתי לא בבית אבי ולא בבית רבי, זולתי בילדותי בשׂוּמי את מקל אבי רכוּבי וַיהי כסוס בעיני; וגם בהיותי עוסק בבית ר' זבולון ראש-הברזל בסוגיא דהיה רוכב על גבי בהמה, – גם אז בהמה בעיני לא ראיתי. והסוס אשר הושיבוני עליו לא היה עליו לא אוּכף ולא אפסר, והוא דל בשׂר וחוליות השדרה שלו כחַדוּדי חרשׂ. וייעצוני העגלונים לאחוז ברעמה, הוא השׂער אשר בקדקוד הסוס, לבלי אפול ארצה; ושׂערות הסוס רטוּבות וחלקות ואצבעותי עשׂויות כיתדות מקור וקרח, והסוס דוהר דוהר ולא עצרתי כוח להחזיק בו, ואני יושב על גבו כאיש אשר חרב מונחת לו בין ירכותיו. לעתות בצרה אלה זכרתי את מושבי על חלות הדבש בעגלת ר' מררי. מה טוב ומה נעים היה שבתי אז לעומת שבתי עתה, ואני גם אז התאוננתי ולא ידעתי כי נכונים לי רגעים מרים ורעים מאלה. בראותי כי אצבעותי קפאו מקור ולא אעצור כוח להחזיק בשׂערות ראש הסוס, ועוד מעט ונפלתי ארצה, וַיִמָלך עלי לבי ואשכב על גב הסוס מוטל ופני למטה ובשתי אֶזרועותי חבּקתי את צוַאר הסוס ואאמיצהו אל לבי. כאשר יחבּק איש וידביק אליו אוהב דבק מאח. בדרך זה נמלטתי מנפול מעל הסוס, וגם מן המכות אשר הוּכיתי בבית סתרים מאחורי הונח לי מעט, אבל כנגד זה נגעו בי העצמות היבשות במקום אחר מצד פני, ותהי לי המכה פנים ואחור. והסוסים אשר הנערים העגלונים רוכבים עליהם דוהרים בכל עוז, וסוסי דוהר אחריהם, מדלג על הגבאים ומקפץ על האבנים; ואשוב ואזכור לטוב את נסיעתי עם מררי. אז נרגנתי עליו כי מתנהל הוא בעצלתים ותתאַו נפשי לנסוע, כאשר אמר הוא, ב“קפיצת הדרך”. ועתה – הנה טעמתי טעם “קפיצת הדרך”, עד כי חשכוּ עיני וכלוּ כליותי בחיקי! ובזאת עוד לא כלתה הרעה ולא מלאה סאַת צרותי ותלאותי! ברכבי על הסוס אשר טלטלני טלטלה גבר נשמטו הקורדיקין מעל רגלי ויפלו לארץ ויאבדו. גם אז זכרתי את מררי ותשוח עלי נפשי! עליו קצפתי על כי נגואלו קורדיקי בבוץ וטיט חוצות, ועתה אבדו לי כלי חמדה אלה עדי אובד, ואין אומר השב!

ככה באתי אחרי מרכּב שעה קטנה לבית-המלון של ר' תרח בתרח, כוּלי כפתור ופרח: מוּכּה ונגוּע מפנים ואחור, מגולל ברפש מכף רגל ועד ראש, חלוץ הקורדיקין וחשׂוּף-שת, חציי חי וחציי מת.

אהה אמי, אמי, מי יתן והיית בזה עמי, וראית את בנך את יחידך אשר אהבת, אשר הפקדת עליו בהלה ותביאיהו לחסות תחת כנפי בעל-העגלה, – לו ראית עתה מה נעשׂה בו ומה הגיע אליו, וידעת היום והשיבות אל לבבך כי פסוק “אל תבטחו בנדיבים” נאמר בכל מנהיגי הדור, וגם המנהיגים אותי בעגלות, לא יצאו מכלל זה שבכללות.

יב

שמו העצמי של בעל האכסניא בתרח לא נודע לי עד היום. שמוע שמעתי את בעלי-העגלה קוראים אותו “ר' תרח” ואקראהו כן גם אני; וכששאלתי את פי ר' גרשון “המגיד”: למה נקרא שמו של בעל האכסניא “תרח”, ענה ואמר לי: “מפני שטרחן גדול הוא”. כי בעל האכסניא היה אדם זריז – או כמו שגרשון המגיד אומר “טרחן גדול” – זאת ראינו בעינינו, שאלמלא הוא כמעט היינו בכל רע. הוא ובני ביתו הם שעמדו לנו לעזרנו בצר לנו. את ברוריא המתעלפת אשר הביאוה בין החיים ובין המות השכיבו במטה ויחמו לה חמים ויהיו זרוע לשפרה אשר שקדה עליה עד שוב רוחה אל קרבה. ליצחק החנוָני הבהילו רופא והוא בדק אותו ולא מצא בו שבר רגל וכל מום רע, כי עצם הקוליס נקעה כמעט. וישיבה הרופא אל מקומה ואחרי שׂוּמוֹ עליו תחבושת של גפּסיס אמר כי יוכל לעשׂות דרכו הלאה. גם לי נתן הרופא אספלנית על גב המכה; ור' תרח עזר לי לנגב את בגדי המגוללים בטיט ולשפשפם ולנקותם, גם קורדיקין חדשים של גומי שלח לקנות לי במקום הקורדיקין של עוֹר האובדים. – בהיות הבוקר הזעיק בעל האכסניא אנשים רבים מן השוּק, ונושׂאי סבל, וישלחם למקום המהפכה ויוציאו את העגלה והביאוה אל בית-המלון. בשׂכר טרדתו המרובה פתח ר' גרשון עוד הפעם ודרש בשבח בעל האכסניא באזני כל הנצבים עליו ואמר: “למה נקרא שמו תרח? לפי שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי”. כשוב העגלה מהרו ויאסרו את הסוסים ונצא לדרך. שנים עשׂר המילין מתרח למתקה עשׂינו בלי פגע בארבע שעות ונבוא למתקה בתחלת השעה האחת עשׂרה בבוקר. שם נפרד מעלינו המלמד וישב אל ביתו. שמה מצאה ברוריא מרכבה וסוסים שלוחים מאת אביה לשׂאת אותה להביאה אליו לאחוזתו, ותפּרד ברוריא באהבה רבה מעל שפרה ותשב היא ובנה ולכלוּכית שפחתה עמה על המרכבה לשוב לבית אביה. – ממתקה עד חשמונה נשארו עוד כשמונה עשׂר מילין והדרך דרך מישור ועוד היה היום גדול לנו לבוא שמה, אכן גרשון המגיד נתן אל לבו לשבות במתקה ולבוא לחשמונה ביום הראשון, וכל תחנוּנינו ובקשותינו לא הועילו לנו להעבירו מדעתו, כי אמר כי הוא והאנשים אשר אתו והסוסים עיפים וצריכים למנוחה ארוכה. והוא לא ידע כי ביד אשה ימכור ה' את בעל “סיסרא-תורה”, והיא תפיר עצתו ותקלקל מחשבתו. כשמוע שפרה את הדבר הרע הזה אשר “המגיד” אומר לעשׂות ויחר אפה, ותקם ותלך אל נציב העיר אשר היה ממכּריה, כי גם הוא בכל עת בוא אשתו עד המשבר היה קורא לה לבוא אליה; ותספר לו שפרה את כל המוצאות אותנו בדרך, וכי גרשון בעל-העגלה אומר לשבות במתקה בעוד היום גדול לבוא לחשמונה. בעוד רגעים אחדים בא נציב העיר אל בית המלון אשר סרנו שמה, ורצוּעה מעורות אֵילים מאָדמים כפוּלה ומכוּפלת בידו, ויקרב לגרשון ויאמר אליו, בעופפו רצועתו על פניו:

– שמע נא, גרשון! הנה נא שמעתי את כל המעשׂים אר נעשׂו בדרך וכי אתה אומר לשבות שבּתּך פה במתקה. הרואה אתה מה זה בידי? לכן דע לך כי אם לא תאסור תיכף ומיד את הסוסים להביא את הנוסעים עוד היום לחשמונה וצויתי למתוח אותך על עגלתך ולהלעיטך מן האדום האדום הזה עד שיכלו שׂפתיך מלאמר די.

פה נסתתמו טענותיו של “המגיד” ולא מצא לא פסוק ולא אגדה להשיב להנציב על תוכחתו. באזנים מקוטפות עמד לפני הנציב וידע כי יש גבוה מעל לגבוה וכי יש “גלות” גם לבעלי-עגלות, ועל כרחו ענה אמן ויצו לנעריו לאסור העגלות; ועוד לא כלתה השעה האחת עשׂרה ואנחנו השׂרידים הפליטים מן השיירא אשר יצאה בעגלות בני מררי שבנו וישבנו רוַחים בעגלות בני גרשון ונסע ונלך לחשמונה. אמת כי בהיותנו בדרך נקם “המגיד” נקם כבודו המחולל מאת שפרה וירב בה ויקראֶה שבעים ושבע פעמים “פריצתה” ו“מוסרת”. אך היא לא שתה לבה אליו ואל דבריו, והסוסים כפי הנראה ראו גם הם את תנופת הרצועה ביד הנציב, כי שׂמוּ רגליהם כאַילוֹת ולא נכשלו בהליכתם ונבוא לחשמונה בעוד היום גדול, בעוד לא עלו החשמונאים מן הרחצה.

כנסיעת נפּוליון בנוּסו מרוסיא בדרך זו אשר עברנו בה כן היתה גם נסיעתנו. בשיירא גדולה יצאנו מלבנה שׂמחים וטובי לב ופליטים באנו לחשמונה. איברים איברים נשארו מן השיירא בערים אשר עברנו בהן, והשׂרידים אשר שׂרדו אל חשמונה היו מוּכּים ומעוּנים ויאכל חצי בשׂרם.

יג

התדמה הקורא כי עתה כבר כלוּ צרות נפשי בנסיעתי וצרת נפשך בקריאת ספּורי זה? אם ככה אתה אומר, טעות היא בידך. עוד לא בא הקץ לעמל נפשי ותלאות חדשות משכּחות את הראשונות נקרו ויאתיוּ לי; ואני לא אעזבך עד אם כלית לשמוע אותן עד תוּמן. אפס כי אותן אספר לך בקצרה, לבלי תקוץ נפשך היפה בספּורי והיה לך לזרא.

אני בבואי לחשמונה סרתי אל בית דודי הזקן ר' אברהם, כאשר פקד עלי אבי. כבר ידענו כי דודי זה, אף על פי ששמו גדול כשמות גדולי ספרד, היה בעל בית קטן בחשמונה והיה סרסור אצל הסוחרים, וגם עסקי אבי בחשמונה היו נחתכים על פיו. הוא קבּלני בסבר פנים יפות ויאמר כי מחכה הוא זה ימים לדוגמאות הסחורה אשר אני מביא בידי, כי נפש הסוחרים כלתה אליהן והוא, הסרסור בדבר, הבטיח להם כי בוא יבואו ולא יאחרו. כשמוע דודי מפי את כל התלאה אשר מצאתני בדרך אמר כי מחר, בשבת הגדול, אבוא עמו לבית-הכנסת ויקנה לי מפטיר ובעלותי לתורה אברך ברכת “הגומל”; ובין כך שלח את נערו משרתו להביא את מטלטלי מן העגלה מביתו של גרשון, ובעודנו מדברים והנער שב ריקם ודבר בפיו כי בעל-העגלה איננו נותן את צרור חפצי, כי עודנו נושה בי מַשאת מאומה. השתוממתי על הדבר הזה ויחר אפי ואחגור שארית כוחי ואלך לבית בעל-העגלה והנער המשרת אתי, ואדבר עמו תוכחות ואומר:

– איכה לא תבוש לדבּר כדברים האלה? הלא במעמד שלשתנו אמר לך מררי כי שלמתי לו במלואם את שני השקלים אשר פסקנו בעד הנסיעה.

– אמת הדבר, ענה הוא לי בקרת-רוח; מררי אמר כי לקח מאתך שני שקלים; אבל האמור תאמר “חסון כאלונים” לנסוע שבוע תמים בעד כסף נמאס, שני שקלים? הוסיפה עוד שקל אחד, ואם לא – צרורך לא יזח ממקומו.

הוספתי לריב בו ולדבּר עמו תוכחות, אבל הוא לא ענני דבר על כל תוכחותי וריבות שׂפתי ויהי כמחריש. ראיתי ונוכחתי כי אין תחבולה אחרת להוציא חפצי מתחת ידו בלתי אם להכּנע מפניו ולתת שאלתו ואוציא את כיסי ואתן לו את השקל האחד אשר היה בו, ואומר:

– ראה גזלן, כי את שקלי האחרון אני מוציא מן הכיס ואתה גוזל אותו מידי על חנם.

ואולם הוא גם מפני תוכחתי הנמרצה הזאת לא נחת וגם את פניו לא עוָה ויאמר אלי בלעגי שׂפה:

– הלא בר אוריין אתה ותדע כי אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, ואיכה אמרת להיות נגאל מן “הגלות” של בעלי-העגלות בטרם תוציא הפרוטה האחרונה מן הכיס?

הוא מסר את מלתחתי ואת המרצוף אשר דוגמאות הסחורה בו ליד המשרת ונמהר לשוב לבית דודי. אנכי פתחתי את המלתחה להוציא לי משם חליפות שׂמלות ודודי התיר בין כה את הפתיל הצמוד אשר על פי המרצוף וירא והנה בו חריטים שונים, וכתוב עליהם מחיר כל חריט וחריט, ויתפלא דודי על המקחים כי אינם כפי השער הקבוע בעת ההיא; ויפתח את החריט האחד, ובפתחו עמד מרעיד ויקרא בקול חרדה: מה זאת? עפר תחוּח!!

חרדתי אליו כצפור ואשׂים עיני בחריט וימת לבי בקרבי ויהי לאבן: החריט מלא עפר ואבני גיר מנוּפצות. ונפתח גם את החריט השני, גם את השלישי, והנה כולם עפר ואבק, אין בם גרגירי זרעונים, אין גם אחד.

– מה זאת עשׂה אלהים לי?! שאגתי מנהמת לבי.

אין זאת כי אם בטעות נתחלף מַרצופך במרצוף אחר בהמיר העגלות דבני גרשון ובני מררי, בקש דודי לנחמני ממעשׂי ומעצבון ידי.

– יוכל היות! עניתיו כאיש נדהם אובד עצות.

– אבל למה זה מלאו את החריטים עפר? מי זה יעשׂה פרקמטיא בעפר תחוּח? הוסיף דודי להתפלא. או אולי לכתחלה עשׂו אתך בערמה כדי לרמותך לגנוב את שׂקך מבלי משׂים? ולמה להגנבים מרצופך, ומה יעשׂו בהדוגמאות והסחורה אין בידם?

ככה נשׂא ונתן דודי עם עצמו מדי הוסיפו לחַפשׂ במרצוף ולפתּח את החריטים איש אחרי אחיו; ופתאום קרא: ראֵה זה גליון מונח פה בין החריטים וכתוב עליו בחרט אנוֹש וחותם גדול בו! – ויפתח דודי את הגליון וישׂם עיניו בו ויאמר: עתה ידעתי פשר הדבר! העפר הוא עפר מארץ-ישׂראל, כי כתב הכשר על זה מאת אחד הרבנים מונח בתוכו. אולי היה בתוך הנוסעים איזה שד"ר אשר הביא למכור עפר מארץ-הקודש?

לדבריו אלה זכרתי את הירושלמי ונפקחו עיני לראות אור. זכרתי כי שני המרצופין, שהיו דומין זה לזה, היו מונחים בעגלה אחת ונקבעה בלבי הדעה כי הירושלמי בהקפצו לרדת מן העגלה בהיותו במקהלות תפס בטעות את המרצוף שלי, ובחָפזוֹ לא השגיח בזה.

ספּרתי הדבר לדודי ויסכים עמי כי בוַדאי כך הוה עובדא; ויאמר:

– עתה אין טוב לנו בלתי אם להביא את עפר הקודש אל גבאי גחש“א ולתתו לו נדבה לדבר מצוָה, ותהי זאת להירושלמי לכפּרת עווֹן, וגם לנו לנחמה קטנה במבוכתנו שבאנו בה ע”י טעות זאת.

מדי דבּר דודי את דבריו אלה נתתי עיני בכתב ההכשר, ואומר:

– אהה דודי, דודי! תנחומין של הֶבל תתנחם. גם לנו לא תהי זאת לישועה, וגם עווֹן הנפש החוטאת ההיא לא יכוּפר בזה, כי עוד תגדל חטאתו כעבות העגלה.

– במה? ומדוע? שאל דודי.

– הנה על המכתב חתום שם הרב ר' זבולון ראש-הברזל מלבנה, ואני יודע ומכיר היטב כתב ידו של הרב. החתימה מזויפת והחותם מזויף ואין ספק כי גם העפר איננו עפר קודש כי אם חול.

– אבל ראה נא גם ראה, התאמץ עוד דודי; והלא עפר לבן הוא ומראהו כמראה עפר ארץ-ישׂראל ממש!

– גם מזה אין ראיה, השיבותי לו. יש גם בסביבות עיר מולדתי הרים אשר עפרות נתר וגיר להם, ומראהם לבן, אשר על כן נקראה העיר ההיא לבנה.

– נניח דבר זה עד לאחר השבת; ואתה, בני, מַהרה קודם שיחשוך היום וכתוב מכתב לאביך והוֹדע לו את אשר קרך וכי אבדו הדוגמאות אשר נתן על ידך וימהר וישלח דוגמאות אחרות, כי הסוחרים מיחלים להן והדבר נחוץ.

עשׂיתי כדבר דודי ואערוך מכתב לאבי ואשלחהו על הבי-דואר באותו יום, ובשבוע השני בא אבי בעצמו לחשמונה והביא דוגמאות אחרות ותקן את אשר קלקלתי אני מחוסר זהירות וזריזות. ובשובנו לביתנו אמר אבי אלי בתוכחת מגוּלה מאהבה מסוּתּרת:

– בני, בני, מה תהי עליך, ומה יהי חלקך בחיים? לרבנות לא תכשר, לפרקמטיא לא תצלח; מי יתן וידעתי למה נוצרת?

––––––

אהה אבי אבי! אִלו זכרת את עליצותי בקראי “ברכי נפשי”, ואלו היה לך לב מבין להתחקות על שרשי נפשי, כי אז ידעת למה נוצרתי ומה כוחי; כי בעל דמיון אנכי, ונוצרתי להיות מחבר חבוּרים, חורז חרוזים ומספר ספּורים. ואולם אתה בתום לבבך ובנקיון רוחך, לא ידעת מימיך, ולא עלה על-לבך מעולם, כי יש פרנסה ואוּמנוּת כזאת בעולם!

המונים המונים לבית הכנסת, כי חזן יתפלל בבית הכנסת! ימים רבים לבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן. אחד היה ר' גרונם אשר הרנין לב שומעיו בנגוּנו וירעיש ה ע ו ל ם בשאגתו. סוּלם היה מוּצב בגרונו וקולות אלוהים עולים ויורדים בו, מקול ענוֹת גבורה חזק מאד עד קול ענוֹת חלוּשה ודממה דקה מן הדקה. והיה כאשר ירים ר' גרונם את בוהן ידו הימנית ויתקעה בפיקה שבגרונו וירעם בקול גאונו והאופנים ברעש גדול מתנשׂאים והתרוּעות והשברים יוצאים צנוּפים ודחוּפים, אז שומעיו יאמרו לו: “קול רעם בגלגל”! וכי ישפּיל שאגתו עם אָרבות ידיו והיה קולו כקול יונה מנהמת, צפצפה שׂמוֹ, ושמע השומע ואמר: “עוף השמים יוליך את הקול” !

כל ישׂראל יש להם חלק בחזנות ולכל אחד ואחד אם רב ואם מעט נטיה טבעית וכשרון לזמרה ונגינה. כהרבה תכונות אחרות שבני ישׂראל מצוינין בהן נקבעה גם התכונה הזאת בנפשם בימי צר ומצוק, לרגלי הקורות אשר העיקו עליהם בקורות בית הבד. צא ולמד, מפני מה בני ישׂראל מברכין מאה ברכות בכל יום ומתפללין יותר משאר בני אדם? מפני שכיון שראו יד האומות הולכת ומתגברת וידם הולכת ומתמוטטת וראו ההיכל חרב ולאומה אין תקומה מפני הצר הצורר, הסיחו דעתם מהיכל האבנים ההרוּס ויעזבו את אבניו ואת עפרו וינצלו את קדושתו, וישׂאוּה בלבם בכל המקומות אשר באו שם ובכל הגויים אשר נפוצו בהם. ובכן בנה כל אחד ואחד מישׂראל במה בעצמו ומקדש מעט בבתי נפשו, שמה לא יבואו זרים ולא יעדו עליו פריצים וחללוהו, ובאשר יבוא שם הוא נושׂא את מקדשו אתו – וזו כוחו לאלהוֹ! ומפני מה בני ישׂראל אוהדים זמרה ורצים לבית-הכנסת לשמוע קול חזן ומשוררים יותר משאר בני אדם? מפני שכּשם שעשׂוּ להיכלם כך עשׂוּ לשירוֹת ההיכל ולזמירות ישׂראל. מיום שנשתתקו הלויים בדוכנם ונדמו שירוֹת ההיכל ונתּקו המיתרים על הכנורות ונתלו הכנורות על הערבים, מיום אשר “שאֵלוּנו שוֹבינו דברי שיר על אדמת נכר”, למן היום ההוא שׂמנוּ את שירותינו בלוענו ונתקען עמוק עמוק בגרוננו לבלי ישמעו מעל לגבול ישׂראל, וככה חדרו ונקבעו השיר והזמרה בנפשם ובאו לחלבם ודמם; ועל כן כל אחד ואחד מישׂראל יש לו חלק בחזנות, ואם אין כוחו בפיו לנגן מאליו אזנו עשׂויה כאפרכסת לשמוע קול חזן משורר בבית-הכנסת, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'.

איו לאיש ישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת. במקום צר זה ימצא בן האשה הישׂראלית את כל צרכי החיים ותענוגות בני האדם אשר יבקשו וימצאו בני עם אחר על ארץ רבה. למיום ידע הנער קרוֹא אבי ואמי עד שמעוֹ שם “אבי זקני” מפי יוצאי חלציו בני שלשים ובני רבּעים. חצר בית-הכנסת הוא המקום הממציא לו כל צרכיו וכל חפציו. בחצר הקטורה ההיא ישׂחק הילד ב“סוסים” באחזו בכנף בגד חברו ו בציצית הכנף וינשׂא על כנפי רוח, מדלג על ערמת הזבל ומקפץ בבצאת מי-שופכין, הלוך ודלג וקצה חלוּקו סרוּח לו מאחוריו כזנב מבעד לחריץ מכנסיו הפתוחים לכל עת מצוא, בין לעת שנצרך הוא לנקביו או שנצרך להם רבּוֹ כדי להכותו שוט על ירך. בחצר ההיא יתגדל ויתחנך בן האיש הישׂראלי וילמד את כל תורתו: שם במרחץ אשר בחצר בית-הכנסת ירחץ בשׂרו ובמקוה אשר שמה יטבול; בבית מחראות הקהל ינקה את עצמו ובצנורות המים המקלחין שם ירחץ את ידיו לברך ברכת “אשר יצר”. על ערמת האשפה הצבוּרה בטבּוּר חצר בית-הכנסת יעמוד החתן תחת החוּפה ויקדש לו כדת משה וישׂראל את בת-זוגו המיועדת לו מ' יום קודם יצירתו; שם ילמד האב המטוּפל את ידיו לקרב בצאתו לטרוף בדי גוּרותיו ולהילחם על נפשו ונפשות בני ביתו, ושמה יוּבא, אם יזכה לכך, כשוך חמת המלחמה והוא יבוא שלום וינוח על משכּבו מנוחת עולמים. בית-הכנסת הוא בית האוסף וחדר העצרה ליום מועד ומקרא העדה. בית-הכנסת הוא התיאטרון אשר אליו ינהרו העם ביום מועד ושבת לשמוע מנגינות חזן נוסע עם להקת משורריו. בית-הכנסת הוא הכּלוּבּ ובית-המרזח, שמה יכינו סעודות המצוָה ביום סיום והתחלה, ביום חג כל חברה וחברה. בית-הכנסת הוא הזירה אשר בה נכנסין האַטליטין, הם טובי העיר ותקיפי הקהלה, להתגושש ולהאבק ברדפם אחרי כבודם כבוד, כבוד המקום אשר שם ישבו לפני האלהים, כבוד עליָתם לתורה מוקדם או מאוחר, כבוד קריאתם פסוק ב“אתה הראֵית” ופתיחת הארון וכדומה. – אין לו לישׂראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת!

אמת כי בימים האחרונים נתקלקלו הדורות ונתמעטה הדמות, עתה ילחכו הקהל מפינכי ההשׂכלה המדומה כלחוֹך השור וילמדו אל דרך הגויים אשר סביבותיהם לעשׂות כמקולקלים שבהם. עתה התיאטראות והקרקסאות מלאים כילק בני אברהם יצחק ויעקב אשר אמרו נואש לקניגיא של לויתן ולא יוסיפו לחמוד להביטו; חבוּרות חבוּרות יטיילו בגנות ופרדסים לראות בבנות הארץ המחוללות בכרמים, יסתכלו ב ק נ ק ן ובמה שיש בו וישמו קול באשה ערוָה ועגבים מפי בנות הערלים; חבוּרות חבוּרות יאחרו בנשף בבתי הכּלוּבּ המלאים משׂחקים ומשׂחקות, אשר אנשים ונשים יושבים שם בערבוביא, ומשׂחקים שקלפים ובקוביא, וימהרו משם לבתי המחול אשר הבאים שמה שׂמים כלי גבר על אשה ושׂמלת אשה על גבר ומתחפשׂים באֲפֵר ובמסוה עד דלא ידעו בין ארור המן לארורה זרש. אוי לדור שכּך עלתה בימיו! כי מן העת ההיא גלה כבוד מבתי-כנסיות ובתי-מדרשים; בחצרות בית-הכנסת יעלו עשׂבים מאין עובר ושב, ובין כתלי בית-המדרש בת קול יוצאת ומנהמת כיונה: אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!

ואולם בימים הראשונים ובשנים קדמוניות בטרם פשׂה הנגע בקירות בית ישׂראל לא היו ימים טובים לישׂראל בבלטרימנץ כימים הטובים אשר היה ר' גרונם עובר בהם לפני התיבה. בית-הכנסת היה מלא מפה לפה פעם בפעם וכל קהל ישׂראל עומד ופיו פתוח ורירו נוטף מרוב מתיקות והתפעלות הנפש. וגם משאר בתי-התפילות הגדולים עם הקטנים נהרו העם לשמוע איזה ניגוּן נתחדש היום בבית-הכנסת. הזריזין היו מקדימין להתפלל כותיקין וסעדו לבם, אחר יעבוֹרוּ בסך רב וימהרו להקדים לבוא אל הרנה ואל התפלה אשר ר' גרונם נושׂא בעדם, לבלתי יִדח מהם נדח ולבלי יפול מנגוּניו צרור ארצה. שם שמעו שיר וזמרה כנפשם שׂבעם וגם שׂמוּ בכליהם, כי בצאתם למדו לנגן אחרי ר' גרונם את נגוּניו איש כאשר יוכל, החנוָני בחנוּתו והעגלון על סוסו, הסנדלר על סדנו והחייט על שולחנו.

ומשמת ר' גרונם ערבה כל שׂמחה בבלטרימנץ וקדרוּ המאוֹרות. כי כמות כל אדם מבני אוּמנתו מת גם ר' גרונם בחצי ימיו לא מיתה דחופה ולא מיתה חטופה כי אם מיתת כל אדם כמותו, חציה מחמת לקוי הריאָה וחציה – מחמת רעב. וזה הדבר אשר מת ר ' גרונם בשני מיני מיתות: ראשי עדת ישׂראל בבלטרימנץ, אשר נפש ר' גרונם וסגוּלתו הנפלאה יקרו בעיניהם, יראו פן יאכל ר' גרונם לשׂבעה ויאַבּד לב מתנה אשר חננו ה' ופן ישמן ויעשׂה פימה עלי כסל ואז יֵעשה גם קולו גס ועב, על כן נתנו לו פרנסתו רק בצמצום ולא בריוַח, בצער ולא בנחת; כי שלשת השקלים אשר שקלו לו מדי שבת בשבתו מקוּפת הקהל לא הספּיקו רק להאכיל את חצי בשׂרו ובשׂר נפשות ביתו; ולא עמדו לו לר' גרונם להציל אותו ואת כל ביתו מחסר וכפן גם עשׂרה הנערים השובבים אשר היו באים לביתו לקחת לקח מפיו; ושתי האוּמנוּיות הנקיות, החזנות והמלמדות, גם יחד לא נתנו לר' גרונם לחם לשׂבעה.אמת כי חפץ פרנסי הקהל הצליח בידם; ר' גרונם לא שמן ולא עשׂה פימה עלי כסל כי אם, להפך, בשׂרו כּחש משמן ושוּפו עצמותיו; גם קולו לא נעשׂה עב וגס, כי, להפך, שח ושפל מזמן לשמן ומשנה לשנה, ובאחת השנים בכלות הימים הנוראים ממחרת יום הכפורים, אחרי אשר שׂמַח ר' גרונם אלהים ואנשים בתפלותיו ובזמירותיו, הרגיש פתאום כּאֵב חזק בגרונו ויחל – להקיא דם; ולא הועילו העלוּקות אשר הושיב לו על צוָארו רפאל האומן המקיז דם ולא חתוּלי הזבוב אשר באספּמיא אשר הדביק לו מתחת לזרועותיו על צלעותיו. ר' גרונם הלך ודל ומחתלו הלכה הלוֹך וגבוֹר מיום ליום ומחודש לחודש. הרופא אשר בא לראותו אמר כי לקה בריאה וכי מחלתו אנוּשה ואין לו תקוָה להרפא בלתי אם ילך למעינות הרפואה אשר במדינות הים. אבל גם מן החזנות גם מן המלמדות לא עשׂה ר' גרונם יתרה די הוצאת הדרך הרחוקה, וראשי העדה הסתפּקו בגמלם חסד עמו לתת לו כל ימי החורף משנה שׂכרו לבל יחסר לו לחמו הצר, אחרי אשר מחלתו קפּחה את פרנסתו האחרת ולא נתנה לו לעסוק עם תלמידיו. ולבסוף, מה יעשׂה ר' גרונם במדינת הים? המבּלי אין קברים בבלטרימנץ ילך למות במקום שאין מכירין אותו ואת פרשת גדוּלתו, ובבוא יומו גם קבוֹר לא יקבּרוהו לפי ערכו וכבודו ! ובאמת כן היה הדבר: כאשר שבק ר' גרונם חיים לכל חי, בראשית ימי האביב בשנה ההיא, קברוהו בני עדתו בכבוד גדול, בכבוד אשר לא היה נעשׂה לו במדינת הים, והרב הספידו כהלכה וספּר בשבחו והמליץ עליו את הכתוב “רוממות אֵל בגרונם”. האם אין די לך בזה, ר' גרונם נעים זמירות בלטרימנץ? האם עשׂה נעשׂה לך יקר וגדוּלה כזה לוּ עזבת עיר מושבך ותלך למוּת על אדמת נכר בתוך עם אשר לא ידעוך?

ר' גרונם מת בדמי ימיו ואשתו וילדיו נושׂאים חרפּת רעב, אבל זכרו וזכר נגינותיו חיים וקיימים בקרב בני ישׂראל בבלטרימנץ, עוד עד היום ילדים וילדות בשׂחקם ב“סוסים” ברחובות העיר דוהרים ורוקדים בנגון “כשם שאני רוקד כנגדך” אשר היה שר ר' גרונם; עוד עד היום גדליה החייט הקטע באַמצו את הכפתורים במכנסים אל עבר פניהם ינגן בקול מתוק וערב כקול ר' גרונם בשעה שהיה מעביר הקריאה וקורא פסוק “כפתורים היוצאים מכפתור”; “עוזר” המלמד בהכּותו את צעירי הצאן אחור יספּור להם את מכותיו בנגון “קול מבשׂר מבשׂר ואומר” ששמע מפי ר' גרונם בשעת חבּוט ערבה; ירחמיאל החנוָני, אשר פשט את הרגל ונעלם מעיני העדה בשמיטת כספים, בדרך בברחו מפני נושיו שמענוהו מפכּח את צערו בנגוּן “ברח דודי” אשר חדש ר' גרונם בחג הפסח האחרון. גם על המיניקות ועל השפחות שפך ר' גרונם את רוחו, ובישנן את ילדי בעלות-בתיהן תצלינה אזנינו לזמרת “שושנת יעקב” או “היום תאמצנו”; גם “הילני” הגויה, הבאה ביום שבת להסיק התנורים ולהיטיב את הנרות, גם היא יודעת פרק בשיר מזמרותיו של המנוח, וביום השבת בפתחה בשיר פיה בטלטלה את החמין ידמה לנו כי נפתחו שערי גן עדן וריח שׂדה אשר ברכו ה' נודף בכל נאוֹת יעקב ושׂפתותיו של ר' גרונם דובבות בקבר.

ואולם כשם שהריח הנודף מקדרות החמין לא ימלא את הבטן החסרה, כך לא מלאו שריקות עדרים אלה את האוזן אשר שכתה לשמוע את הנגונים יוצאים מפי ר' גרונם, בנעימותם וצביונם. ימים על שנה עברו, חגים ינקוֹפו ומקום ר' גרונם עודנו יפּקד. בימים הנוראים ובימי החג נמנה לרדת לפני התיבה בבית-הכנסת הגדול – ר' ברוך המנקר. ר' ברוך זה היה זקן אם כי לא רגיל; זקנו היה מגוּדל אבל פרקו בשיר לא היה נאה; בבדיקת הריאה היה מדקדק כחוּט השׂערה אבל בקריאת עברית לא היה מדקדק כל צרכו. ובכל זאת עברו שנים רבות ואין איש מראשי העדה שׂם על לב לבקש להם חזן אחר תחת ר' ברוך, כי היה ר' ברוך ירא אלוהים מרבּים – ושני בשני להרב. בראשית המנוֹת המנקר במקום ר' גרונם היה העם כמתאוננים, וביחוד רגזו והתגעשו החייטים ומשמשיהם; ובשבת פ' לך לך, שבת קבועה לחברת חייטים, באו בהמון רב לבית-הכנסת ועכּבו את הקריאה והעמידו קול זוָעות, כי זכרוּ את מחמדיהם בימי קדם, בעת אשר היה ר' גרונם מתפלל בשבת זאת בבית-הכנסת הגדול לכבודם ולכבוד חברתם. אבל פרנסי הדור והרב בראשם ידעו בפעם ההיא להשׂיאם לדבר אחר ולדחותם בקש; וכמעט נשתקע הדבר ונשכּח מלבם לולא בא לפתע פתאום מקרה אחד אשר לא קוָה לו איש ולא יִחל לו בן אדם, ויעורר נשכּחות ויטל בצנצנת המים – סער גדול עד לב השמים.

המקרה הגדול ההוא היה, כי ליום השבת נחמו דשנת תרר"ם – לא ידענו באיזה אלף – בא לבלטרימנץ חזן נוסע מדאַלהינוב, הוא וקהל עוזריו אתו, וישבּות שם.

החזן אשר בא לשבּות בעיר בלטרימנץ היה מפורסם בעירו ושמו הלך לפניו למרחקים. אמת כי לא כשם אשר הניח אחריו ר' גרונם בבלטרימנץ, כי לא כל הרוצה לטול שם גדול כר' גרונם יבוא ויטול, והחזן הנוסע הזה היה צעיר לימים – להבדיל בין החיים למתים – מר' גרונם ז"ל, אף שונה ממנו בזה – כי התיחשׂ על בני הנעורים, בני הדור החדש.

באמרנו כי החזן האורח התחשב על בני הדור החדש אל נא יעלה על לבב הקורא לחשוב, כי נטה החזן אחרי בני דור פרוּץ זה בלשונו, במלבושיו או במעשׂיו וישׂט, חס ושלום, מאחרי מנהגי אבותינו הקדמונים. הס מלהזכיר! לא מניה ולא דכוָתיה! היהיה כזאת בין חזני ישׂראל? אפס כי בשתים אלה נדמה החזן אל בני הדור החדש: האחת, כי לא נקרא בשם “יחזקאל”, אשר קרא לו המוהל בשעה שהכניסו לבריתו של אברהם אבינו, כי אם בשם אשר קרא לו סופר הקהל בשעה שהכניסוֹ לספר הפקודים – הוא שם משפחתו “סאלאווייציג”; והדבר השני שבּו היה חזן דנן מצוּין מחזני הדור הישן הוא – שהיה יודע לקרוא נגוּנים כתובים מעל הספר לפניו. והנה לדבר השני לא שׂמו בני ישׂראל את לבם כלל, לפי שהתקיעות המרוּקמות על היריעה לא נתּנו לקרוא לכל אדם ואין בהן משום חכמה יוָנית ; וכדי שלא יהיה מכשול ועוון גם בדבר הראשון השׂכּילו להוסיף על שם המשפחה שלו את מלת המין “דער” וקראו לו “דער סאלאווייציק”, בלו' “הזמיר הקטן” או בלי אותיות המקטינות “דער סאלאוויי” – הזמיר; ועל ידי זה הסבו את שם המזפחה, שיש בו משום חוקוֹת הגויים, לשם הכּנוּי שאין בו משום חוּקותיהם, ונהגו בו להקל.

לאחינו בני ישׂראל סגולה מיוחדת לקרוא לאשר יקראו שמות וכנויים מתאימים לטבע הנפשות או המושׂגים מתּחלת בריאתם. אולי מוֹרשה היא בידם מאביהם אדם הראשון שידע לקרוא שמות לכל נפש חיה ולכוון לדעת קונו. גם שם “הזמיר” אשר קראו בני עדתו לר' יחזקאל נאה לו והוא נאה לשמו, כי כזמיר גם הוא יפה קול מטיב נגן, וצנפות כדוּר בגרונו כאשר בגרון הזמיר; וגם הוא יחָבא כל ימי החורף במקום מושבו בסתר קנוֹ ובהגיע ימי האביב והחום יתעורר, ופרשׂ מוטות כנפיו כזמיר לשוט בארץ ולשורר.

ויהי בהשמע בבלטרימנץ בערב שבת נחמו תרר"ם כי “הזמיר” הגיע וכי ביום המחרת יתפלל בבית-הכנסת ותהום כל העיר עליו, בכל המנינים ובכל בתי-התפלות השכּימו להתפּלל עם הנץ החמה והקדימו לסלק התריסין מן התנוּרים ולאכול את החמים הטמוּנים נא, בטרם שהגיעו לגמר בשוּלם, ואחר מהרו המונים המונים לבית-הכנסת. ויהי בית-הכנסת מלא מפה לפה אנשים ונשים מכל פנות העם ויגדל הדוחק מאד. עד השעה השניה אחר חצות האריך “הזמיר” בנגינותיו אשר הקרו כמים שאין להם סוף, וההמון נמוג מרוב מתיקות, לא תמלא אוזן משמוע. אמת כי המתפללים התדירין בבית-הכנסת אשר לא סעדו לבם ישבוּ על מקומם כאִלו חרב מונחת בין ירכוֹתם והכרת פניהם הזועפים ענתה בם כי לא נחה דעתם בחזן המאריך לבשתם ולבושת קיבתם, ויהיו שיריו להם – שירים על לב רע; אבל לכל תכלָה יש קץ ובכן בא הקץ גם על נגינות “השמיר”, וכשוך חמת המתפללים אחרי שברם רעבונם בחמין שנצטננו ושנתבשלו יותר מכפי צרכם לא יכלו לעשׂות בנפשם שקר מבלי להודות גם המה כי – פלאים נגינות “הזמיר”.

כל היום ההוא היתה היער בלטרימנץ כמרקחה; מזקן ועד נער, אנשים ונשים ישׂיחו בחזן ובנגינותיו, וביחוד שׂשׂו ועלזוּ בכל לב כעלות המנחה בבית-תפלתם של החייטים אשר אָצל גדליה הקטע מרוחו עליהם, ורבים מהם נסו להוציא את הקולות ואת השברים כאשר הוציאם “הזמיר” ולא יכלו.

ממחרת השבת יצא “הזמיר” בלוית ראש עוזריו לסבב על פתחי נדיבי העיר, כאשר יעשׂו כל החזנים המחזירים בעירות לאסוף נדבות די צרכם לשקוד על דרכם הלאה. אבל חייטי בלטרימנץ גמרו אומר לעצרו ולא נתנוהו לעבור בלתי אם יתפלל בשבת הבאה בבית-תפלתם על פי גורלות. וכאשר נאות הזמיר להצעתם נכנסו גבאי בית-התפלה של החייטים בעובי הקורה, והקטע יצא בקב שלו ויחלק גורלות לכל החפץ לשמוע אל הרנה ואל התפלה, וירבו הקופצין.

במרוצת ימי המעשׂה בקר “הזמיר” בבתי “פני העיר” ומנהיגי הקהלה וימצא חן בעיניהם ויקח לבבם בראותם כי בר אוריין ובעל נימוס הוא; וביחוד נטו אחריו רבים מבני הנעורים, יען כי ינגן במישרים על פי חכמת המוזיקה החדשה וישורר דברים שבכתב מעשׂה ידי החזנים המפורסמים זולצער, וויינטרויב ומרעיהם אשר בא שמם עד בלטרימנץ.

גם בשבת השנית משך “הזמיר” לב שומעיו בקולו ויקח נפשות בנגינותיו. אז באו גבאי בית-הכנסת לחייטים בעצה עם אחדים מבני הנעורים בני עשירי העדה להשתדל למנות את “הזמיר” לחזן קבוע בבלטרימנץ, ויבואו וידברו לפני פרנסי הקהלה לאמר: עד מתי תהיה עדת ישׂראל בבלטרימנץ בלי חזן? הנה הקרה ה' לפנינו את “השמיר”; אל תתנו לו לעבור שמא יקדמנו אחר; עצרוהו ויהי חזן לנו ככל קהלות ישׂראל. הנה הימים הנוראים ממשמשים ובאים ובעל-תפלה אין לנו כדרך כל הארץ ולמה אתם מחשים?

כזאת וכזאת דברו האנשים באזני ראשי עדתם. אולם ראשי העדה בידעם כי לא יהיה הדבר הזה לרצון בעיני הרב החרד לטובת שאר-בשׂרו המנקר בדאו תואנות שונות לדחות את הפוצרים בם כל ששת ימי המעשׂה, ובבוא השבת כעלות תפלת השחרית פרצו החייטים ומסיעיהם בבית-הכנסת הגדול ויעמדו על פתח ארון הקודש ולא נתנו להוציא את ספר התורה, וידברו משפטים את גבאי בית-הכנסת וראשי העדה הנועדים ויקראו קול גדול: הבו לנו חזן ככל הקהלות אשר סביבותינו; הבו לנו את “הזמיר” לחזן כי אותו אנחנו מבקשים, ואם אַין – לא מתים אנחנו ונדע את אשר נעשׂה! – ותהי המהומה רבה.

ראו ראשי העדה כי אין מנוס וידברו על לב המתפרצים לשבות מריב ומהפריע את העבודה ואת התפלה, ויבטיחום כי ממחרת ביום הראשון יתאספו בחדר הקהל להמתיק סוד על דברת החזן.

ויצאו החייטים ביום ההוא ושׂפתיהם מלאות תרועה. אף הקם הקימו ראשי העדה את דברם ולמחרת היום התאספו בחדר הקהל, שמה גבו עדות על אודות הנהגת “הזמיר” היושב אתם כשלשה שבועות, וכל הנשאלים העידו עליו פה אחד כי איש תם וישר הוא, ירא אלהים מרבים ובמצוותיו נזהר מאד. וכראות הרב וראשי העדה כי אין מקום לפסול את החזן גמרו לבטל רצונם מפני רצון עדתם ולקחת את “הזמיר” לחזן קבוע בבלטרימנץ. ולתכלית זו מלאו את ידי גבאי בית-הכנסת הגדול לקחת דברים עם “הזמיר” ולשמוע מה בפיו ומה ידרוש בשׂכרו, ונמנו וגמרו להתאסף עוד הפעם ביום השלישי בערב לכלכל במשפט את פרטי הדבר ואם לא ימצאו מניעה יגמרו את הדבר בכי-טוב, באותו היום שהוכפל בו כי-טוב.

באספה השניה ביום השלישי נתברר הדבר כי “הזמיר” מתרצה לשרת בקודש בקהל בלטרימנץ, אבל לא בשׂכר אשר קבּל עד כה המנקר כי אם ידרוש שׂכר משנה. המנקר קבּל שלשה רוּ"כ לשבוע, והוא ידרוש ששה ומניה לא יזוע. אז קם שאון ומריבה בין הנאספים. מצדדי המנקר הרימו ראש ויאמרו כי אין יד העדה משׂגת לשלם שׂכר גדול כזה לחזן, כי הקהלה דלה וכסף המשנה מאַין ימָצא? ומצדדי “הזמיר” מבני הנעורים הראו לכסף מוצא ממכס הקמח המוּרם מן העדה לצרכי צבור. כנגד זה טען הרב שאין לקחת לצורך זה ממכס הקמח מושם – שאין משנין ממצוָה למצוה, ומכס הקמח היא צדקה שנגבית לפרנסת הרב ומורי ההוראה ולא לפרנסת חזנים ועוזריהם. ותרב המהומה והצעקה מפה ומפה. אלה מזה קוראים: אם לא תתנו ממכס הקמח אז נבטל את המכס מעיקרו וגם לנו גם לכם לא יהיה, כי לא בדינא דמלכותא אתם גובים אותו. ואלה מזה צועקים: מוסרים, דלטורים! למסור ממון ישׂראל אתם חפצים! להרגנו אתם אומרים! לקעקע ביצתם של ישׂראל קמתם היום תרבות אנשים חטאים! היה לא תהיה!!!

ותהי המחלוקת קרובה להתפרץ, לולא העיר ה' את רוח גדליה החייט ויקם על רגלו האָחת ויאמר: שמעוּני, רבותי, אם לא תואנה אתם מבקשים לדחות אותנו בקש ככל אשר עשׂיתם זה ימים ושנים, ואם באמת ובתמים תלכו אתנו, הננו יכולים אנחנו חברת חייטים דק"ק בלטרימנץ לתת מכיסנו, מהכנסות בית-תפלתנו, שלישית משׂכּורת החזן לשנה, ושתי הידות תתנו אתם מקוּפּת העדה, רק בתנאי שהחזן יהיה מחויב לעבור לפני התיבה בבית-תפלתנו, בית-תפלת החייטים, בכל שנה ושנה בשבת פ' לך לך.

כל חברה וחברה שבקהלות ישׂראל יש לה בין שבתות השנה שבת מיוחדת שהיא כעין יום גנוסיא של החברה. בשבת כזאת כל הכבוּדים והעליות שבבית-הכנסת שייכים לחברי החברה ואין לאחרים חלק עמהם. מנהג ישן ותקון גדול הוא ומועיל מאד לחזוּק החברות; ואם לפעמים הוֹוה בית-הכנסת לבני הקהלה כתיאטרון, שבת כזאת היא להם כעין – ביניפיס. השבתות ההנה נחלקות לכל חברה וחברה על פי המאורע המסוּפּר בסדר היום. על פי זה שבת פרשה וירא היא לחברה “בקור חולים”, לפי שבא הקב“ה לבקר את החולה; שבת פ' חיי שׂרה ל”חברה קדישא" משום קנין מערת המכפלה וקבורת שׂרה. ומקום שנהגו – לחברה שדכנים משום מעשׂה דאליעזר ורבקה; שבת פ' בהעלותך לחברה מנורה, ומקומות שנהגו – לחברה קברנים, משום מי שאמר לשמן וידליק יאמר ליין וידליק, ומַרגלא בפי אותם האנשים האוהבים לחקור ממסך לאמר “מזגו המנורה” במקום שאדם אומר “מזגו הכוס”, וכן שאר שבתות השנה לשאר החברות – נהרא נהרא ופשטיה. וענין זה דבר נכבד הוא בקורות ישׂראל, וראוי הוא שאחד החוקרים בקדמוניות ישׂים אליו לבו ויאסוף את המנהגים השונים וירשים כסדר אצל כל שבת ושבת של מי היא וטעם הדבר ונמוּקו בצדו. והנה בק“ק בלטרימנץ שבת פ' לך לך שייכת לחברת חייטים, כמו שאמרנו; ואני שמעתי ולא אבין טעם הדבר ואשאל את החכמים ואין מגיד לי; עד אשר זמן הקב”ה אותי לפונדק אחד עם גרשון המגיד לבעלי-העגלות ואשאל אותו לאמור: ילמדני רבי, מה ענין שמטה אצל הר סיני ופרשת לך לך לחברת חייטים? ויענני: בני, מקרא מלא אנחנו דורשים: הבט נא השמימה ו ת פ ו ר הכוכבים ¹. נענעתי לו בראשי וקראתיו רבי אלופי ומיודעי. והנני נותן המציאה הזאת במתנה להחוקר אשר יבוא לחקור על אודות החברות ושבתותיהן בכל קהלות ישׂראל.

יהיה איך שיהיה וראשי הקהל בבלטרימנץ הסכימו להצעת גדליה הקטע, כי לימינו עמד ר' בצלאל החנוָני המוכר כל מיני מטוה אשר גדליה מביא אליו קונים ומניח ברכה אל ביתו, ויגמרו הדבר בכי-טוב ויכתבו אמנה עם החזן “הזמיר” וימנוהו לחזן בבלטרימנץ ויקבעו לו את שׂכרו אשר שאל, שתי הידות מקופת הקהל והשלישית מבית-מדרשם של החייטים. המנקר וסיעתו שׂמוּ בעפר פיהם וגדליה הקטע יצא מלפני האספה בגרון נטוי ובעינים רמות, והעיר בלטרימנץ צהלה ושׂמחה.

אבל, קוראי היקר, לא לעולם חוסן ושׂמחת בני חלוֹף עדי רגע! גם מצהלות לוקחי החזן בבלטרימנץ לא ארכו ונצחונם לא הביא להם פרי תנובה. אמת כי מן האספה יצאו וחפצם בידם, אבל שואה ממרחק באה עליהם פתאום אשר לא ידעו, ומקרה לא ידעו שחרו הכּה את מגדלם הפורח באויר רסיסים. ראו גם בני בלטרימנץ ויתבוננו כי יש סבּות קטנות מביאות תולדות גדולות אשר לא ראו מראש כל חכמי לב, כי כעצמים בבטן המלאה כן המעשׂים ברחם העתידות. אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ואם ה' לא ימַנה חזן שוא שקדה חברת החייטים!!

אחרי אשר נגמר הדבר והזמיר נמנה לחזן קבוע בבלטרימנץ וכתב מפורש נתּן לו כתוּב וחתוּם מאת כל ראשי העדה וטובי העיר, נטל הזמיר רשות מאת הפרנסים המשמשים לשוּב לזמן מועט אל העיר אשר ישב בה בתחלה, למכור חפציו ולגמור חשבונותיו ולהביא משם את ביתו זו אשתו. וזמן נתּן לו כחודש ימים בתנאי שלא יאחר לשוב מיום ערב שבת פ' נצבים, כדי שיוכל לרדת לפני התיבה ביום א' דסליחות.

ההצלחה שׂחקה להזמיר ולא קרהו כל אסון וכל מכשול בלכתו ובשובו; לא עמד לו שׂטן ומונע ולא ירט הדרך לנגדו. בעלי חובותיו לא עצרוהו ויאמינו בו כי שלם ישלם להם את נשיָם, כי שמעו את השׂכר הגדול אשר הוא מקבל בעיר מושבו החדשה – ששה רו“כ לשבוע מלבד חלקו ברח”ש ובדמי רגל ובשאר הכנסות “כלי הקודש”; אנשי קהלת דאַלהינוב גם הם לא קצצו את עבותות העגלה בצאתו ולא עכּבוהו מלכת אל המקום החדש אשר אוָה למושב לו, בראותם כי אזלת ידם מתת לו את אשר יתנו לו בני בלטרימנץ, ולמה יעברו על “אל תמנע טוב מבעליו” בעת אשר אין לאל ידם לעשׂות? גם סמאל לא קם לו לשׂטן בדרך, לא הפסיקוֹ נהר ולא נתבצבץ לפניו הר ולא נפלו עליו לסטים מזוינם. בעל-העגלה אשר שׂכר לו נשׂא אותו כעל כנפי נשרים ואת אשתו ואת הנפש אשר עשׂה לו ואת מטלטליו וכל הכּבודה אשר לו וינהלהו בדרך בלי שום מכשול ופגע ויביאהו לבלטרימנץ שלם בגופו שלם בממונו למועד הקבוע בערב שבת פ' נצבים, שהיא השבת לפני א' דסליחות, בעוד היום גדול ובעוד הספיקה השעה לאשת החזן לצאת לשוק ולאטליז ולהכין הכל לצרכי השבת; וכבר התברך “הזמיר” בלבבו כי בא אל המנוחה ואל הנחלה וכי איתן מושבו ושׂם בסלע קנוֹ – ואולם…

פה יעמוד הקורא פתח “האולם” משתּאה לי, מחריש לדעת מה אפוא קרה להזמיר בהגיעו לחוף מבטחות, אחרי אשר עבר שלום ורעה אליו לא תאונה בכל הימים אשר היה בלב ים וחתר אל היבשה? הוא הדבר אשר אמרו החכמים: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך!” האושר הוא כדרור לעוף וכצפור לנוד. יש אשר יתברך האדם בלבבו כי תפשׂהו והנה הוא בידו, והעיף עיניו בו ואיננו וכילק פשט ויעף.

עוד לא הספיק בעל הכנפים להגיד דבר ולבשׂר בכל חוצות בלטרימנץ כי “הזמיר” הגיע, והנה נראו ביום השבת שמשי בית-הכנסת באים בחפזון ויוצאים בבהלה מבית הרב, ועדים נקראים ומעשׂים מתנים, ומלאכים יחפזו אל כל פנות העיר ויבהילו להביא את פנות העם אל הרב. וקול דממה דקה מתהלכת בין בעלי-הבתים, אלו לאלו מתלחשים, אלו לאלו ממללים: “אף אמנם הזה יעבור לפני התיבה? לא נהיה כזאת בישראל! חלילה וחס מנגוע בנחלת ה' קהלה קדושה כקהלתנו ומהעמיד צלם בהיכל?” ועוד מעט נשמע בין החיים לאמר: נמצא פסוּל בחזן החדש! לא יוּכל לעבור לפני התיבה!

עוד היה הדבר בעיני רבים כחלום הנצרך לפתרון. שמועה שמעו כי נמצא פסול בחזן ולא ידעו מה הוא. ומדוע נמצא הפסול עתה בשובו ולא נמצא בהיותו פה ראשונה? ואחרים באו מאחורי הפרגוד וילאטו דבר כי לא בחזן עצמו נמצא הפסול כי אם – באשתו. וגם בזה נחלקו הדעות: זה אומר יוצאנית היא, פדרנית היא, קולנית היא; וזה אומר כי יוצאת היא וראשה פרוע; ואלו ואלו מודים כי מנויה וגמורה בסוד ראשי העדה לבלי תת להזמיר לעבוד לפני התיבה בימים נוראים, אף כי להיות שליח צבור קבוע בקהלה הקדושה בבלטרימנץ.

לעת ערב היה אור והוברר הדבר כשׂמלה. תיכף אחר תפלת מעריב נאספה אספה רבה בבית הרב, שם גבוּ עדוּת מפי שׂרה מוכרת הדגים כי ראתה את אשת החזן בבואה בערב שבת לקנות אצלה דגים – נושׂאת נעלי-יד; ומאיר סגן השמש העיד גם הוא כי גם בבית-הכנסת ביום השבת באה אשת החזן ונעלי-יד על ידיה, וכמדומה לו שגם בעת התפלה לא פשטה אותם; והרב גלה דעתו כי – איש שאשתו יוצאת בנעלים על ידיה לא יוכל להיות שליח צבור בקהלה קדושה בישׂראל.

שמעו בני בלטרימנץ המהדרין ויפול לבם ולא קמה באיש רוח להפּך בזכות החזן, כי נבלה עשׂה בישׂראל להלביש את אשתו נעלי-יד כבנות עמי הארץ. אמת כי החייטים המשתתפים בפרוטה מצאו את לבבם להגיד לטובי העיר: “רבותינו, וכי חָבין לאדם שלא בפניו? קראו לו ושאלו את פיו, אולי יבטיה שמהיום ולהבא לא תהא אשתו יוצאת בנעלי-יד”. אמת כי הרב והפרנסים נושׂאי כליו נאוֹתוּ משום דרכי שלום לעשׂות את דבר החייטים, אבל “הזמיר” חשב את גוף הדבר לו לעלבון ולפחיתת הכבוד, ולא לבד שלא נתרצה להבטיח אלא שגם מחמת צערו לא משל ברוחו ויענם קשה לאמר: “רבותי! ומה אכפת לכם במה אשתי יוצאה ובמה אינה יוצאה?! הן אותי מניתם לחזן ולא את אשתי; על מעשׂי ועל פועל ידי תצווּני אבל בדברים שביני לבן אשתי אין אתם רשאין להתערב”.

מדוע אמנם אשת החזן יוצאת בנעלי-יד ולא שלפה אותם לא בשוק-הדגים ולא בבית-הכנסת? מדוע העיז החזן פניו כנגד “פני העיר” והטיח דברים כלפי האנשים אשר אליהם היו עיניו נשׂואות וחייו תלויים בהבל פיהם, ולא בטל רצונו מפני רצונם בדבר קטן כזה! שאֵלה זאת לא נתבררה כל צרכה. יש מפרשים הדבר בדרך פשט, שהזמיר היה מזחוּחי הלב ואיננו נוח לעבור על מדותיו, ויש מפרשים אותו בדרך סוד ואומרים כי אשת החזן היתה – רחמנא ליצלן – מוּכּת שחין על ידיה והיתה מתביישת לגלות דבר זה אפילו לצנועין. ומי החכם אשר יתברך בלבבו להציל דבר אמת ומתוך כל השמועות אשר מעבירים עם ה'?!

בין דין לדין ספת ההיא עלובתא ובלטרימנץ נשארת בלי חזן קבוע. בבוא הזמיר וביתו לבלטרימנץ לא היה גדליה החייט צוּר מעוזו בביתו, כי יצא לעשׂות מלאכתו באחוזת אחד “הפריצים” אשר בקרבת העיר, וגם בצלאל החנוָני ראש המדברים לבני הנעורים הלך בדרך מרחוק ליריד של לייפציג; ושאר מצדדי החזן אשר לוקחו ראשיהם מעליהם לא עצרו כוח לעמוד בפני “פני העיר” התקיפים, והמה מהרו ויפייסו את “הזמיר” בדברים ויתנו לו ממכס הקמח מנה אחת אפּים להוצאת דרכו ולכפּר את פניו ויאיצו בו למהר לעזוב את העיר, לבלי יסכסך את בני הקהלה איש באחיו לבלע נחלת ה' עיר ואם בישׂראל. והזמיר בידעו כי איש אשר איננו מרוצה לעם לא יוכל להיות לחזן בישׂראל אמר בלבו: “לפני התגלע הריב נטוֹש!” וישׂא בשׂרו בשניו וינער חצנו מבלטרימנץ ויצא עוד בלילה ההוא לדרכו לשוב אל עירו אשר יצא משם, כי שם לא בא עוד אחר תחתיו והוא ידע כי בני עדתו יקבלוהו בסבר פנים יפות ואמר: טוב ארוחת ירק ושלוָה בה מקהלה מלאה זבחי ריב. וביום א' דסליחות שב וירד לפני התיבה בבית-הכנסת בבלטרימנץ – ר' ברוך המנקר שאֵר-בשׂר הרב, והוא גם עודנו עומד שם לפני ה' עד היום הזה; ואף כי קולו אינו נעים ופרקו בשיר איננו נאה אבל פרקו “בשיעור” נאה, ואשתו יוצאת לא לבד ביל נעלים על ידיה כי לפעמים גם בלי נעלים על רגליה, ולא היה לשׂטן פתחון פה לקטרג על תפלת בעלה, לפני פמליא של מעלה.

אמת כי דבר החזן “הזמיר” ושלוּחיו הביא תוצאות רעות ושעות רעות לקהל עדת ישׂראל בבלטרימנץ; כי בשוּב גדליה החייט ובצלאל החנוָני העירו את רוח סיעתם ויתעוררו לצעוק חמס על “פני העיר” ולדבּר אתם משפטים. ותפרוץ המחלוקת לירחים ושנים, ולרגלי המחלוקת רבּו המסירות והדלטוריא ורבים מ“פני העיר” נתפּשׂוּ למלכות ונתבּעו לדין, ומכס הקמח נתבטל וקופת הקהלה נתדלדלה ולרב ולמורי-ההוראה אין שכירות, – אבל כל זה איננו נוגע לנו ולספּורנו. עלינו רק להודיע כי עד היום קהלת ישׂראל בבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן; וכי שאוֹל תשאלו בבלטרימנץ: על מה נעשׂה ככה בעירכם? מדוע אין לכם חזן קבוע ובעל-תפלה כבכל קהלה וקהלה? מדוע מכס הקמח לא יעשׂה אצלכם צמח? ומדוע ל“כלי הקודש” במקומכם חוסר לחם ונקיון שנים? וענו ואמרו לכם: – “בעבור נעלים!”.

¹

החורף בשנת תר"ח היה כבד בארץ.

גם עתה בימינו אלה אשר מעגל הברזל יחבּק בזרועותיו עולם והיו מוּטות כנפיו גם מלוֹא רוחב ארצנו, והולכי ארחות ינשׂאו בעשן רכבּוֹ ספוּנים במרכבות סגורות, וקו ינטה וקצה השמים עד קצהם והיה בדבּר המדברים רגע בכל הארץ יצא קולם ובקצוי תבל מליהם, – גם עתה עוד לא נצלנו בארצנו מצנים פחים ומכל תלאה בדרך, ועת חורף מצפון בא בה והגה ברוחו הקשה אוצרות שלג וגנזי קרח וקפאו הנוסעים בלב המרכבות אשר תרפינה גלגליהן וממקומן לא תמוּשינה, מכונת הקיטור תעמוד תחתיה ורעמה והתגעשה ולא תוכל מלט משׁא, וקו המדבר קולו כקול קורא במדבר יקרא לעזרה ואין, – אף כי בימים ההמה ובעת ההיא אשר כוח הקיטור לא נהיה ומעגל הברזל לא נהיה וקו המדבר טרם יהיה בארץ, מה רע ומה מר היה אז גורל הולכי על דרך, עוברי בעמק הבכא! כל מי שיצא לשוּק ראה את עצמו כאִלו עלה לגרדום; בכוָנה יתירה היו בעת ההיא הולכי דרכים מתפללים תפלת הדרך, ובכוָנה יתירה היו אומרים ג' פעמים בכל יום "אשרי יושבי ביתך "!

בעצם החורף הקשה ההוא, בראשית ימי שבט, ראינו המון אנשים באים בשערי העיר פאניוויז אשר בקאָוונאָ המדינה ומגמת פניהם אל בית פקידות העיר אשר נקרא בימים ההם בשם בית משפט לעם הארץ ( Земскій Судъ ). והאנשים לובשים בגדי אנשי חיִל בלים ומטולאים ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם ותרמילם על שכמם. שמה במסדרון בית המשפט עומדים המה צפופים מן הבוקר עד הצהרים יום יום, עוטרים אל בעלי הפקידות המבקרים את כתביהם והכותבים את שמוֹתם על ספר אתם. האנשים ההמה הצובאים פתח בית הפקידות כל רואיהם יכירוּם כי אנשי חיִל המה השבים לצבא העבודה אחרי שלוחיהם. הימים ימי מלחמה, כי נמצא קשר בעמי ממלכת אוסטריא. ההגרים קמו וימרדו באדונם במלך אוסטריא ותהי ידם בעורף אדוניהם. ראה ניקולוס קיסר רוסיה ויאמר לצאת לעזרתו כי איש בריתו הוא. ויצו על צבאיו להחלץ למלחמה, והנה אנשי הצבא שבים איש ממקומו אחרי שבתם הביתה אם רב ואם מעט, והנם באים לבית-הפקידות להכתב במספר שמות איש על דגלו באותו לצבאותם. כל זאת ראתה עיננו ותבן לה, אבל זאת נפלָאת בעינינו ובעיני כל הרואים, כי בתוך המון האנשים הצובאים פתח בית הפקידות נראה איש עברי שׂב וזקן כבן שבעים, חלש ורפה-כוח. כפוף ורועד בכל עצמותיו, לובש סחבות ומלחים, מקלו ותרמילו בידו ועמו אשתו זקנה לימים כמוהו וגם היא פרוּפה ורעוּלה בסחבות ומראֶה מורה מאד. גם המה יבואו בתוך הבאים נצבים יום יום במסדרון בית-הפקידות. מה משפט האיש הזה ומעשׂהו? הגם הוא אחרי בלותו נקרא לבוא לצבא המלחמה? הגם אשתו באנשי החיל ועל ההגרים היא יוצאת?

נכספה נפשי לדעת מה משפט העברי הזקן ומעשׂהו במסדרון בית-הפקידות, ואשאל את פי אחד ממיודעי אשר היו לו מהלכים בבית-הפקידות וידיו רב לו לעיין במכתבים, וזה אשר ספּר לי ואספּרה גם אני:

שלשים שנה לפני זה, בקיץ תקע“ח, שב הקיסר אלכסנדר הראשון מחוץ לארץ אל ארצו ואל ממלכתו. הקונגריס בוויען – אשר עשׂה סדרים באירופה, תחת השמות והמהפכות אשר שׂם בה נפּוליון במלחמותיו – כלה את מלאכתו, ומלכי הברית בעלי הקונגריס שבוּ איש למקומו ואלכסנדר הלך בראשונה לונדונה, לראות את געאָרג מלך בריטניא ומשם שב אל עיר מלכותו אל ס”ט פיטרבורג ומשם אמר ללכת בקיץ תקע“ח לווארשא, בירת המדינה החדשה אשר נספחה על ממלכת רוסיה, לשׂוּם כתר מלכות פולין בראשו ולהראות פנים את מלך אוסטריא ואת מלך פּרוסיא אשר באו שמה לפקד צבא מלחמה. דרך המלך מפיטרבורג לנפות המערב נסב וירד בימים ההמה דרך ריגא, ווילנא. בלכתו על דרכו זה מריגא בא אלכסנדר ואחוזת שׂריו אתּו לבירז עיר מצער היושבת על גבול קוּרלאנד וליטהויען. העיר ההיא וכל סביבותיה היו בימים האלה קנין האצילים הפולנים בני טישקעוויץ; ואולם מאות שנים לפני זה היתה העיר ההיא אחוזת הנסיך יאַגעללאָ, המושל אז בליטהויען. עוד עד היום נראו בבירז חרבות היכל עתיק יומין, הוא היכל יאגעללא, וסביב להיכל שׂרידי דיק וסוללות ותעלה חפוּרה אשר נכזבו מימיה, כי בירז בישיבתה היתה עיר מבצר לנסיכי ליטהויען, אשר בה התבצרו נגד צבאות האשכנזים המשׂתערים עליהם מעבר קורלאנד ובראנדיבורג, היא פרוסיא. והנה במרוצת המלחמה אשר נלחמה רוסיא בנפוליון וצבאיו, אשר פשטו על הארץ בשנת תקע”ב, נוכחו שׂרי צבאות רוסיא בעלי תכסיסי המלחמה לדעת כי צורך גדול לבנות מבצר באחד המקומות אשר על גבול נפות המערב, להגן על הדרך העולה אל עיר הממלכה, כי ערוַת הארץ שמה. כי בימים ההם המבצרים דינאבורג ובּבּרוֹיסק טרם יהיו בארץ ולולא הנהיג נפּוליון את מחנהו למאָסקוי וישׂם אל פיטרבורג פניו ויט בכוח על ריגא העיר הבצורה האחת על דרכו, כי אז לקחה כנטות ידו ויבוא אל עיר הממלכה כמבוא עיר מבוקעה; על כן אמרו מתי סוד הקיסר המפקדים צבא מלחמה לקדם פני הרעה לימים יבואו ולבצר את הדרך העולה מגבול ים אל עיר הבירה, ויהי את לבם לחדש גם את מבצר בירז ולהשיבו לאיתנו הראשון, והקיסר מדי עברו דרך שמה ללכת לווארשא אמר לסוּר לבירז לראות בעיניו את הארץ.

אחרי אשר עשה הקיסר חפצו בבירז השכּים בבוקר הוא ושׂריו ההולכים אתו לעשׂות דרכם הלאה. הדרך הכבוּשה מבירז לווילנא תלָפת דרך ערי המבצר פאָסוואָל ופומפיאַן עד פוניוויז ועד ווילקומיר, אבל יש דרך אחרת קצרה הימנה, אף כי בלתי כבושה וסלולה כמוה והיא בקו ישר דרך וואָבאלניק והיער המשׂתּרע עד מקום הרצים (פאסטטאציאן) סצענסטליווקה אשר מעֵבר לשערי פוניוויז על הדרך העולה ווילקומירה. והקיסר אלכּסנדר אץ לבוא ביום ההוא להנכס טוביאני אשר על הדרך העולה ווילקומירה, היא אחוזת האפרתים מאָריקאָני בימים ההמה, כי כן מנהג הקיסר פעם בפעם בעלותו בדרך זו – ללון בטוביאני. ויוָעץ אלכסנדר וישלח את אחוזת שׂריו ומשרתיו והכבוּדה אשר אתם ויעברו על פניו בדרך הכבושה הארוכה לבוא ווילקומירה; והוא והשליש אשר הוא נשען על ידו ישבו במרכבה מרקדה וקלה רתומה לארבעה סוסים ואיוואַן רכּבו הנאמן נוהג בסוסים ולשׂמאלו ישב אחד ממשרתי הקיסר רואי פניו. ארבעתם יצאו מבירז אחרי סעדם את לבם פת שחרית וילכו בדרך הקצרה אשר אמרנו ויאמרו לבוא לטוביאני לעת האוכל בעוד היום גדול. והקיסר לא שלח מפקידי המקום לפנות דרך לפניו, כי אמר: אַל יוָדע לאיש כי בא אנכי. ויסעו.

כחצות היום עברו את העיר וואָבָלניק וישׂימו פניהם אל יער הבציר המשׂתּרע בין וואבאלניק ובין סביבות פוניוויז דרך שתי פרסאות. במקום ההוא הארץ ארץ כּבוּל ובלילה שלפני זה ירד מטר גשם מן השמים ויהפוך את כל הדרך ההוא לעריבה של בצק. רגלי הסוסים הטבעו בבוֹץ עד למעלה מקרסוליהם ובכל זאת ימשכו האבירים בכוחם וברעש וברגש יגמאו ארץ, כי רוח איוואַן תניחם וזרועו מושלה בם. ובכן באו בשעה השניה אחר חצות כעשׂרה מילין מעבר לוואבאלניק ויבואו ביער אשר על הדרך ופתאום נשמע קול שברים. הסוסים עמדו על מקומם כמסמרות נטוּעים והמרכבה התהפכה על צדה, כי נשברה אחת מידות האופנים. ותטבּע המרכבה בטיט.

רגע אחד נתן הקיסר בשׂחוק קולו וישׂחק על משבּתם; כי מקרה כזה חדש הוא לאלכסנדר. באירופא התהלך לארכה ולרחבה, בימי צר ומלחמה, ולא קרהו כזאת, ויקרהו זאת בארצו ובממלכתו בשלום ובשלוָה. ואולם כאשר קפץ המשרת מעל מושבו ויתבונן בינה אל שבר העגלה ויודיע כי נשבר קוטר המרכבה ובלי עזר חרש-ברזל לא יוכלו למוש ממקומם, אז החל הקיסר ושלישו לחשוב מחשבה כעת מה לעשׂות ומאין יבוא עזרם. ויעמדו על רגליהם במרכבה וישקיפו על פני הככר והנה המקום מקום שמם, שמים זועפים על ראשיהם וים טיט היון מסביבם; ויראו והנה מבעד סבכי היער על הדרך מהם והלאה נשקף כבית מלון אורחים בודד במועדו הרחק ממושבות בני אדם, ומן הבית יצא איש כבן ארבעים, לבוש מעיל שחרחר ירקרק וארוך עד קרסוליו, מצנפת עגולה על ראשוֹ כגגית כפויה, פאותיו ארוכות וזקנו מגודל. כל רואיו יכירוהו אי מזה עם הוא.

האיש הזה היה צבי מוואבאלניק, מחזיק בית-המלון אשר ביער. ובראותו בעד החלון את אשר קרה בחוץ על אם הדרך למרכבת הנוסעים יצא נצב על פתח בית-מלונו לראות מה יֵעשׂה בם. ויראוהו הנוסעים וינופף הקיסר ידו וירמוז לו ויגש אליהם ויאמר אליו בלשון פולנית:

– יהודי החביב, הלא תראה כי קרנו אסון, כי נשברה מרכבתנו בארץ-כבול זאת, ועתה אולי ידעת ויש בקרבת המקום חרש-ברזל אשר יוכל לתקן את הקוטר השבור.

ויבט היהודי ויתבונן על מקום השבר ויאמר: אדוני, חרש חכם אין בכל המקום; כשנים שלשה מילין מזה יש כפר קטן ובכפר חרש-ברזל; אבל הוא לא יוכל לתקן את שבר מרכבתכם; ועוד הֲלוֹ תעָגנו עד אשר יבוא, ובטרם נקראהו ונשובה אליכם ורד היום, וגם הוא יעשׂה מלאכתו כיום תמים.

– הבה אפוא עצה ודבר הלום, מה נעשׂה כיום ונחָלץ מן המצר?

– אין טוב לכם, אדוני, בלתי אם שׂוֹם תשׂימו מוטת עץ תחת מוטת הברזל השבורה לארכה ונחזקנה בחבלים אל המוטה אשר על גבה ואז תוכלו לשׂרך דרככם לאטכם עד בואכם אל בית הרצים, ושם תמצאו חרש-ברזל חכם אשר יתקן את שבר מרכבתכם על נקלה.

– אבל מי יחַזק את מוטת העץ תחת מוטת הברזל השבורה, ולנו אין כל?…

– בדבר הזה אוּכל אנכי, אדוני, להיות לכם מביתי לעזור, אני ומשרתי חוטב עצי. חכו נא כמעט רגע, אלכה נא עד כה ואקרא לנער ואשובה אליכם.

כמעט רגע שב היהודי ונערו חוטב עציו אחריו וקרדומו בידו ומוטת עץ על שכמו; ואיוואן הרכב ומשרת הקיסר עזרו וירימו את האופן הטבוע בבוץ וישׂימו תחת השבוּר מוטת עץ לארכו ויחזקוהו בחבלים חזק ואמיץ מאד, וכעבור חצי שעה נתּרו הסוסים ממקומם וישׂאו את המרכבה וילאו. לנער משרת בית-המלון נתן הקיסר שקלי כסף אחדים על טרחו ועל עמלו ואת שם היהודי בעל-הבית צוָה הקיסר לשלישו ויכתוב בספר זכרון לפניו ויאמר כי ישלח לו משׂכּורתו מביתו. והיהודי לא ידע ולא עלה על לבו מי הוא האיש אשר עשׂה עמו היום וידמה כי אחד משׂרי פולין הפרתמים הוא ההולכים במקום הזה הלוך ושוב איש אל ביתו ואל אחוזתו. ושׂמח וטוב לב על אשר אִנה המקרה לידו להיות לעזר לאחד השׂרים, אשר הבטיח לגמול לו חסד לעת מצוא, הרים היהודי את מצנפתו ויברכם וילכו מאתו בשלום.

עברו שלשים שנה כימי דור אחד. במשך הזמן ההוא לא עמדה מרכבת השמש וגלגליה לא רפו במרוצתם. הימים וקורותיהם עברו מאליפות ומרובבות על ראשי בני חלוֹף. הנחלים הלכו אל הים ובתים ומשפחות רבות נאספו אל אבותם. נאסף אל אבותיו גם השׂר הנוסע אשר נשברה מרכבתו אל פתח בית-המלון ביער וואבאלניק; בא קצו בעיר רחוקה מביתו ומעיר מושבו וכבר קם אחר תחתיו וישפוך ממשלתו על הארץ. צבי מוואבאלניק עודו בין החיים, אבל פקודת כל הארץ נפקדה גם עליו; כבר זקן ויבוא בימים, זקנו השחור נהפך ללבן ועיניו כּהוּ מראות; עמו זקנה ובלתה גם אשתו עקרת ביתו אשר היתה עזר כנגדו בכל הדרך הגדול והנורא אשר עבר בו. ובזקנם וירוששו וימעטו וישוֹחו מעוצר רעה, כי קורות כקורות בית הבד עברו על צבי וידכאו לעפר נפשו בתוך שאר אחיו בעלי משלח ידו. בשנת תקצ"ה נתּנה הדת לגרש את היהודים מן הכפרים ולאסור עליהם למכור מיני משקה בבתי-המלונות אשר על הדרכים. לרגלי הפקודה הזאת הכרת מפי צבי אוכל לעת זקנתו ויטוש את בית-מלונו אשר ישב בו עשׂרות שנים על יד אחד מבני הנכר ויקבע לו מקום לשבתו בבית קטן וצר בקרבת בית-המלון ההוא; שמה מכר מיני מזון לעובר ושב וימצא לו מזה לחם צר לנפשו ולנפש אשתו. וברבות הימים אזל כוחו גם לפקח על משלח ידיו זה וימשוך ידיו ממנו, ויצמצם את מקום דירתו הוא ואשתו במקצוע החדר אחורי התנור; לא נשאר להם מכל מעמדם שהיה להם בימי קדם בלתי אם עז חולבת וממנה פריָם נמצא, כי מחיר חלב עזם היה המקור האחד לפרנסתם. וכן שכב צבי רוב יומו למַעצבה אחורי התנור; זכרונות ימיו הראשונים כחלומות חזיוני לילה עברו משׂכיות לבבו, ובתוך זכרונותיו אלה יש אשר רוח על פניו יחלוף ותמונת השׂר אשר עבר עליו לנגד עיניו ודממה וקול ישמע את הבטחתו אשר הבטיח לו. נעימים היו לו לצבי הרובץ בין הכּירים זכרונותיו אלה כמראה הקשת אשר יהיה בתוך הענן, אבל מנוגה הקשת לא יהיה דשא בארץ ושלל צבעיו לא ביד יוקחו. וברוב שׂרעפיו בקרבו ישעשעו את נפש צבי מזמורי תהלים או פרק משניות אשר יהגה בם יומם ולילה ויחכה מיום ליום לביאת השמש מבית-דין של מעלה להוליכו בדרך כל הארץ. ולא עלה על לבו ולא שער בנפשו כי עוד בוא יבוא לקרוא לו – שמש מבית-דין של מטה.

ביום סגריר אחד בראשית שנת תר"ח נפתחה דלת הבית אשר במקצועו גר צבי ואשתו, ושומר הכפר בא ויקרא: צבי! קום ורדה מתנורך כי קרוּא אתה אל שׂר בית-הפקידות בפוניוויז.

ואזני צבי כבדו מזוקן, לא הכּיר את קול הקורא ויתחזק על ראש משכבו וישאל: מי אתה קראת לי? הנני!

– אנכי סטיפאן שׂר העשׂרות! ענה השוטר. הטרם תכּירני, צבי! קום ושׂא רגליך ולך לך לפוניוויז אל שׂר בית-הפקידות, כי דבר לו אליך.

שמע צבי ויבּהל ולא קמה בו רוח! שׂר בית-הפקידות יקראהו אל עיר המחוז! מעולם לא היה לו דבר עם שׂר בית-הפקידות, כי היה ירא את בעלי הפקידות ובורח מפניהם כמפני האש, אף כי עתה אשר דבר אין לו עם איש זה כמה ולא יביט אדם עוד עם יושבי חלד. לא עשק ולא רצץ, לא צעק ולא צעקו עליו חמס לפני שׂר בית-הפקידות ולמה זה יקראהו? אין זה כי אם טעות הוא בידי השוטר, ובין צבי לצבי נתחלף לו.

– אדוני השוטר, חנן צבי בקולו, אל תטריחני לעת זקנה, ככלות כוחי אל נא תנידני בדרך רחוקה כזו.

ולסטיפאן שׂר העשׂרות לב רך כדונג וחומל דלים, ובהריק צבי אל כפו את האגורות האחדות אשר נשארו לו בכיסו סר מעליו ויניחהו לנפשו ויענה לשׂר בית-הפקידות כי לא מצא את צבי בביתו; ויוֹשע את צבי ביום ההוא.

עברו כשני ירחים ימים ויוסף שׂר בית-הפקידות לצווֹת את שׂר העשׂרות לשלוח את צבי מוואבאלניק אליו. ויבוא שׂר העשׂרות שנית ביתה צבי ויגד לו את מצוַת שׂר בית-הפקידות. שמע צבי ויוסף לרגוז תחתיו.

– ולמה אנכי מובא אל שׂר הפלך? – שאל צבי בחרדת לבו.

– לא ידעתי גם אני, אמר שׂר העשׂרות, כי לא פורש הדבר במכתב אשר קבלתי ושם נאמר כי דבר מלכות לו אליך והוא דבר סתר.

כשמוע צבי כי “דבר מלכות” אליו ויחרד חרדה גדולה עד מאד, ויאמר צבי בלבו: אך העלל העלילו עלי עווֹנות חרב וחייבתי את ראשי למלך, ועל כן אנכי מוּבא לפני נציב הפלך להתנפל עלי ולעשוֹת אותי כלה בחטאתי.

ויוסף צבי לחלות את פני השוטר ויבך ויתחנן אליו לבלי ירגיזהו ממנוחתו ולבלי יענה שארית כוחו בדרך רחוקה בימי סגריר אלה; ויוציא צבי את כרו מתחת לראשו ויעביטהו ביד בעל בית-מלונו לכפר את פני השוטר בכסף הפדיון. והשוטר טוב הלב נפתה גם הפעם לבכי צבי וישׂים את דמעתו בנאדו ויענה לשׂר בית-הפקידות כי צבי חולה ולא יוכל לענות כוחו בדרך בימי הגשמים.

ואולם שׂר בית-הפקידות לא שקט ולא נח וַיוסף לכתוב אל השוטר וידבר אתו קשות ויגער בו ויאמר: ראה כתבתי אליך שלישים, ועתה אם לא תשלח את צבי מוואבאלניק אלי כבוא הספר הזה לידך גרש אגרשך ופקודתך יקח אחר.

ראה השוטר כי רעה נגד פניו ויבוא ויעמוד לפני צבי ויאמר, כי עתה חזקה עליו מצוַת פקידו ולא יוכל למוּש צוָארו ממנה, על כן אנוּס צבי לרדת מתּנוּרוֹ ולעלות לראות את פני הנציב, ואם לא – ישלחהו בחזקה.

ראה צבי כי אין מפלט ויט שכמו לסבול את אשר נטל עליו וירד הוא ואשתו וימכרו את עזם במחיר אשר נתנו להם למצוא כסף להוצאות דרכם וילבש את סחבותיו, ויקל מקל בידו וילקוטו שׂם על שכמו וישׂם שם את לחם צידם אשר הצטידו לדרכם וביום אחד מימי שבט, בזמן שהגוף נהנה מן הגוף, בזמן שהחורף ישליך קרחו כפתּים ולפני קרתו מי יעמוד עזב צבי ככפיר את רבצו ויצא הוא ואשתו ללכת רגלי עירה פוניוויז, ויבואו עיר פוניוויז בימי אספת אנשי הצבא המוּפטרים לביתם המוּשבים עתה איש על דגלו ועל מחנהו.

ובכן ראינו את צבי ואשתו עומדים במסדרון בית הפקידות, לבוש בגדי מלחים וארכובותיו דא לדא נקשן מקור ופחד, כי טרם ידע על מה הוא מובא בית-הפקידות, כי מרוב עבודה וטרדתם באנשי הצבא לא יכלו בעלי הפקידות לעיין בדברו ויענוּהו תמיד לך ושוב ומחר נשמיעך פשר דבר.

יום ילד יום ולכל מחר יש מחרתו; ככה הלך צבי המוּדח ועלוב הנפש חמשה ימים רצופים וישקוד על דלתי בית-הפקידות; ביום החמישי מצא ראש הסופרים לו ידים לעיין בדבר צבי ויוציא מכתב מגנזי לשכת הסופרים ויקרא מעליו באזני צבי לכל הנצבים עליו כדברים האלה לאמר:

“ביום… בחודש… בשנת תקע”ח בלכת הוד מלכות הקיסר אלכסנדר הראשון למסעו דרך היער אשר על יד העיר וואבאלניק נשברה מרכבתו בדרך ויעזור לו היהודי צבי מוואבאלניק מחזיק בית-המלון בדרך ההוא; ובכן הואיל הדר מלכותו לשלוח דברו זה להכיר תודה להיהודי צבי מוואבאלניק על פעולתו ועל עבודתו".

שמע צבי ולא הבין ויהיה הדבר בעיניו כספר החתום, כי בימים האחרונים גם לא זכר עוד את דבר השׂר אשר עבר על ביתו וישכחהו, וכבר אבד עליו כלח ולא עמד טעמו בו להוקיר את ערך התודה המוּבאה לו בשם מלכּו; וגם מה יעשׂה כיום בהכרת תודה זאת? והוא מבית-מלונו גורש זה רבות בשנים ונוּטל מבית חייו, כר משכּבו נתוּן בעבוֹט, עזו מכורה לצמיתות, רוחו חוּבּלה ימיו נזעכו ומה יעשׂה כיום בהכרת תודה ודבר שׂפתים, אף כי באה לו בשם מלך אדיר כעשׂרים ושלש שנה אחרי מותו?

ככלות ראש הסופרים לקרוא פקד על צבי לחתום את שמו על הספר לפניו ויחתום צבי את שמו בכתב עברית ובידים רועדות; ובאמור שׂר בית הפקידות אליו כי יוכל לשוב לביתו, דלו עיניו למרום ויאמר: ברוך שפטרני והוציאני מן הבית הזה בשלום בלי פגע, ויצא צבי ואשתו לחזור על הפתחים ולגווֹע ברעב ובחוסר כל, וישׂמח בהיות לו נפשו לשלל.

הדבר אשר ספּרנו בזה איננו פרי כחש ויליד הדמיון, כי אם מעשׂה שהיה ושקרה במציאות. לא ידענו מדוע בושש דבר המלך לבוא, ומדוע אחרו פעמיו שלשים שנה תמימות? כפי הנראה לא היה זה בימים ההמה מן הדברים המפליאים; כי השומעים את הדבר הזה אז לא התפלאו על התמהמה הדבר לבוא, כי אם דרשו וחקרו לדעת הסבּה אשר הניעה את נציב הפלך למהר הדבר ולהאיץ בשׂר העשׂרות לכלותו; ובזה נתחלקו אז הדעות לשתים. יש אשר אמרו כי לרגלי המלחמה אשר משמשה ובאה אמרו כי בוא יבוא אחד הפקידים הגבוהים לראות את הארץ ולבקר את מעשׂי פקידי המלך, ועל כן מהרו לגמור את הדברים העתיקים ולהוציא ישן נושן. ויש אשר אמרו, כי יען אשר התעתד בית-הפקידות להשתנות מעיקרו לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת באה הפקודה לגמור את כל הענינים אשר עוד לא נגמרו עד כה ולגנזם בגנזי הכתבים; ובהחל בעלי הפקידות לבער את הענינים הרבים אשר השׂתרגו עלו שמה מצאו גם את הפקודה על דבר צבי מוואבאלניק וימלאוה ככתוב. ויהי איך שיהיה ותודת אלכסנדר הראשון נקראה באזני צבי מוואבאלניק כדין וכמשפט, אף כי שלשים שנה אחרי עשׂות את פעולתו ועשׂרים ושלש שנה אחרי מות המכיר טובה.

מן העת ההיא עברו עוד שלשים שנה ימי דור אחד. דור הלך לעולמו ודור אחר בא על מקומו. צבי מוואבאלניק איננו עוד בין החיים, גם בית-מלונות אשר גם שם אולי כבר נכחד מן הארץ; עתה לא יעברו עוד הולכי ארחות דרך היער אשר על יד וואבאלניק ולא תתמהמהנה פקודות המלך בלכתן שלשים שנה תמימות; גם סדרים חדשים וטובים נעשׂו בארץ ובית-הפקידות שנה את פניו ואת שמו ותחת היותו נקרא אז בית משפט לעם הארץ ( Земскій Судъ ) הנהו נקרא עתה בית-פקידות השוטרים Юлицейское Управленіе. אבל עוד חיים בקרבנו היום אנשים אשר עין בעין ראו את צבי מוואבאלניק בבואו לפני שׂר בית-הפקידות ובצאתו, ועוד מונח עד היום הכתב הנוגע לדבר הזה בגנזי הכתבים (ארכיון) אשר לבית-הפקידות ההוא והחפץ להתחקות על שרשי המקרה הזה משם יחפשׂ ולקחוֹ.

א. בשפלה תשפל העיר

העיר בית-חורון אשר אנהגך אביאך היום אליה, קוראי הנאמן ההולך אחרי בכל אשר אלך, איננה העיר העתיקה בארץ אחוזת אבותינו על גבול אפרים ובנימין אשר בנתה שארה בת אפרים ושב ובנה אחריה שלמה המלך, כי אם עיר חדשה בגבול מושב בני ישראל בארץ מולדתנו. כבית-חורון הישנה כן גם בית-חורון החדשה יושבת במורד הר תלול ונחלקת לשתי ערים סמוכות ונראות זו לזו. העיר האחת הנקראת בית-חורון עליון מַגבהת לשבת בראש ההר, כחייט שעלה לגדוּלה היושב בכותל מזרח, ומַשפלת להשקיף על אחותה הכורעת לרגליה בתחתית ההר ונקראת בית-חורון התחתון. מדוע נקראה בשם בית-חורון העיר הקדמונה? אם מאשר היו בה חורי עפר הרבה או מאשר היו כל יושביה חורים. או אם מאשר החורים ישבו בה לפני? פשר הדבר הזה לא אדע, יען כי מעודי לא הייתי בעיר ההיא; אבל בעיר בית-חורון החדשה אשר בשעריה אתה עומד עמדי היום, הקורא, בה הייתי ונהירין לי שביליה כשבילי דאַשרי ואוּכל להעיד כעד ראיה ששמה נאה לה והיא נאה לשמה, לפי שרוּבּה כּכוּלה מלאה חורים אשר יתחבאו שם בני ישראל. אמת כי בעיר העליונה יתנוססו בתי אבן אחדים בעלי קומה ובעלי צורה בנויים לתלפיות מעשׂי ידי אמן: בבתים ההם ישבו “פני העיר”, הם הקצינים אשר שׂמלה להם; אבל בתי מספר ההם בטלים בששים בהמון בתי החומר אשר בעפר יסודם הנמשכים כקני עופות בצלע ההר מזה ומזה ויפוצו לרגליו. ואִלו היה בית-המקדש על מכונו וכהנים בעבודתם היה הכהן הגדול מתפלל גם על יושבי המקום הזה שלא יֵעשׂו בתיהם קבריהם.

במורד הר בקצה העיר התחתונה נמצאה ברכה קטנה המספקת מים לכל יושבי העיר, כי משם יעלו שואבי המים את מימי הברכה בחביות, בעגלות או בדליים במוטות על כתפיהם והביאום בכל בתי העיר. אל הברכה ההיא בנות אנשי העיר יוצאות לכבס את חתולי ילדיהן ולטבל את כליהן. על יד הברכה חצר קטורה או קרפף שהוקף לדירה מלא בנינים שונים, בניני עץ ובניני חומר, בתי מעון לעניי העם, כי יושביהם רובם שואבי המים אשר שתוּ קן למוֹ סביב הברכה, כי ממנה פּריָם נמצא. הברכה הקטנה הזאת נקרא בפי אנשי המקום בשם הגדול “ברכת המלך” וגם “ים המלך”. במה זכתה ברכת הכובסין זאת לשם גדול ונכבד כזה? על שם איזה מלך נקראה אחרי אשר לא היתה בית-חורון מעודה עיר מלוכה ולא ישב מלך בתוכה? על זאת יעמדו משתאים כל התרים וכותבי הארץ ולא ידעו פשר דבר; ועוד יוסיפו להתפלא כי גם הקרפף המוקף וקבוצת בתי ההרס אשר בתוכו יקרא בשם הכבוד “חצר המלך”; וגם בית הרחיִם על שׂפת הברכה נקרא גם הוא “רחים של המלך”; ולא עוד אלא שגם מין ריפות וגרשׂ כרמל אשר יטחנו ברחיִם ההם נקרא ריפות המלך וגריסין של המלך; ולא עוד אלא שגם בית-הכנסת העומד בחצר יקרא אף הוא “בית-הכנסת של המלך”. אולם אם נפלא הדבר בעיני חכמי האומות יודעי גלילות הארץ לא נפלא הוא בעיני בני ישׂראל באי שער העיר בית-חורון, כי – סוד ה' ליראיו. ועל כן כולם יודעים למגדולם ועד קטנם כי “המלך” אשר השכּין את שמו במקום הזה הוא – ר' מלך הקבלן אשר העמיד את בית-הרחיִם על שׂפת הברכה והקיף את הקרפף דיורין והעמיד בית-הכנסת בתוכו, ולכן נקראו גם הברכה גם הקרפף גם בית-הכנסת על שמו בישׂראל עד היום; ולפי שהרחיִם ההם היו מוציאים מין מיוחד של ריפות וגריסין טחוּנים היטב כזרע גד לבן, נקראו גם הריפות ההנה על שמו: “ריפות המלך”.

ר' מלך זה היה בשעתו אחד מעשירי בית-חורון והיה עוסק במלאכות הממשלה ומספיק קמח ללגיונות המלך החונים בבית-חורון וסביבותיה, ולצורך זה בנה את בית-הרחיִם על שפת הברכה התחתונה והקיפה דיוריון לגור בם האנשים העושׂים במלאכתו כי רבים הם. ימים רבים הצהילה ההצלחה פנים לר' מלך ואז היה ביתו פתוח לרוחה ככל נדיבי עם אלהי אברהם אשר בטוב להם לא ישכחו את אחיהם האביון, ויהיו עניים בני ביתו והוא נותן לחם לרעבים ומשפחות רבות מתפרנסות על ידו במלאכתם אשר הם עושים אתו. בימים הטובים יסד ר' מלך גם את בית-הכנסת לחברת שואבי המים וטוחני הקמח אשר ישבו במקום ההוא. ויהי שמו מבורך בפי כל וישאר לברכה לדור אחרון. ואולם לא לעולם חוסן בין עשירי ישׂראל, כי לא שורש בארץ עשרם, על כן אין מזלם קבוע והגלגל לעולם חוזר: ויש אשר יהפך לילה וידכּאוּ וירדו מעשרם ומגדולתם. ראה ר' מלך כי השעה משׂחקת לו ויוסיף לשלוח ידו בעסקי קבלנות אחרים ובאחד מהם נכשל כי הפסיד בו הון רב. קבל ר' מלך מאת הממשלה לבנות בית-סוהר בעיר טראסקון, אחת מערי השׂדה אשר בנפת בית-חורון, ולא השׂיגה ידו להשלים הבנין כאשר נטל עליו ונאנס לפשוט את הרגל לנושיו ולהבריח את התשלומין; ואז לוקחו מאתו בתיו ובית-הריחיִם בבית-חורון התחתון, אשר עשה אותם לאפותיקי ולערבון בידי הממשלה, ונמכרו במעמד של פומבי לאנשים שונים; והוא יצא נקי מנכסיו ומת בעוני ובדוחק ובניו יצאו ונתפזרו איש אל עבר פניו ולא נשאר בבית-חורון בלתי אם זכר ר' מלך על הקרפף אשר הקיף לדירה ועל בית-הכנסת אשר יסד, על בית-הרחיִם אשר העמיד ועל הגריסין הנטחנים בם.

במורד הקרפף הנקרא בשם הגדול “חצר המלך” בתוך שאר בתי הרס אשר התעתדו לגלים נשקף בית אחד גדול מעט במדתו מן הבתים אשר סביב לו. בתמונתו החיצונית אין הבדל בין הבית הזה ובין יתר הבתים, כי גם גגו רעוּע ועשׂבים עלו בו, גם חלונותיו שבוּרים ובמקום שברי הלוחות החלונות פקוּקים בכרים ובלוֹיי סחבות; גם כותלי הבית עקומים כגב בעלי חטוטרת וקורותיו השחורות מזוקן יש מהן שקועות ומראיהן עמוק משאר הקורות. רצפת הבית בפנים אינה ישרה כרצפת שאר הבתים הבנויים באנך ובקו המדה, כי אם הולכת בשפּוּע הלוך והשפּל ממפתן הבית עד הכותל השני לעומת פניו. או שקרקע הבית לא היה מתּחלה מיוּשר על המחוּקה והבונים לא עמלו בו לישרו ולהחליקו בטרים רצפוּהו ויכסוּהו קרשים, או כי התמוטט יסוד הבית אחרי כן ויט מעט אל צדו האחד ועמו שקעה ונתעקמה גם הרצפה. אם כך ואם כך נראה עין בעין כי האדריכל אשר בנה את הבית לא היה חכם גדול בחכמת הבנין, כי מלבד המעוּוָת הזה אשר הזכרתי היו לבית עוד מגרעות אחרות סביב. את התנור העמידו לא באמצע הבית כי אם סמוך אל אחד מכותליו החיצונים וע"י זה לא היה חום התנור מספּיק לחמם את בית-מדות זה כולו, ומחצית החום עלתה השמימה ואבדה בתוהו; וזולת זה עשׂה האדריכל את התנור קטן מכדי מדת הבית והשפתּיִם אשר בין התנור ובין הקיר רחבי ידים; וקרע לו חלונים לא במרחק שוה ואיש מאחיו על פני כל קיר הבית, כי שלושת חלונותיו הקטנים היו מצומצמים בצד אחד בקרן מזרחית דרומית, וקרן מזרחית צפונית היה קרן אפל ולא זרחה השמש עליו בלתי אם משמשות הצוהר הקטן אשר מעל למשקוף הפתח: וגם הצוהר הזה היה שקוּף אטוּם בזכוכית כהה ירקרקת ודרך בו יחדור בבית אור קפאון אשר לא יתן ליושבים בו להכיר בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב.

אל הבית הזה ירדו במדרגות אחדות, כי רצפת הבית שפלה ממעבה האדמה מסביב; ופתח הבית אשר דרך בו יבואו קטן וצר והמשקוף נמוך ושפל, והנה כל הבא אל הבית יכוֹף כאגמון ראשו ועבר שלום, ואשר לא ידכה ישוֹח ופגע בו המשקוף וישׂים לו אות על מצחו לזכּור את מצות חז"ל כי אסור לילך בקומה זקופה.

הבית אשר אתה מָראה בזה, הקורא, איננו בית-דירה של קבע לדיורין, כי אם תעיף עיניך בו ובכלי תשמישו אשר בתוכו ונוֹדע לך רגע אחד מה הבית הזה ומה מטרתו. הבית הזה בית-הכנסת ומקדש מעט הוא, והוא הנקרא בית-הכנסת של המלך, לפי שידי ר' מלך כוננוהו בשכבר הימים, אף על פי שעתה הוא בית-תפלה לחברת שואבי המים. בבואך הביתה תראה את הבימה והשולחן לימינך באמצע הבית ואת ארון הקודש והעמוד הנשען אליו אל מול פניך בצד מזרח; וסביב הקירות מזה ומזה ספסלים מחוּבּרים אל הקיר לשבת עליהם המתפללים, איש ועמוּדו לפניו; ומשׂמאל הבית אצל התנור עומד שולחן ארוך כשולחנות החייטים וכרעיו מתחת עשוּיות כעין בדי המספּריִם, ומשני צדיו מזה ומזה ספסלים מטלטלים ועל דף השוּלחן מלמעלה מצוּמדות בשני טוּרים לארכו שפופרות של פחי ברזל מלאות סביב חֵלב מהוּתך ונקפא. השפופרות ההן מנורות הנה, בתים לנרות החלב אשר יתקעום בם השמש בהתאסף בני החברה אל השולחן הזה אשר לפני ה' לשמוע אַלשיך ועין-יעקב מפי ר' יצחק מטראסקון –המגיד אשר מנוּ להם להגיד להם דבר ה' בשעה שהם בטלים ממלאכתם.

אין לך בעולם ציור יותר מהודר במסגרת יותר מכוערת מן הציור הזה שנגד עינינו. ראֵה נא אלה הפנים כעלה נבל וכפשתה כהה, לחיים צומקות ויצוריהם כצל כולם, ובעיניהם – נר אלהים בוער באש יקרות ונותן נשמה ורוח באף המתים-החיים האלה. האנשים האלה עובדים כל היום עבודה גדולה, עומסים בסבל להעלות ההרה את החביות ואת הדליים להספיק מים לכל בני העיר וברגעי מנוחתם המנויים לא יבואו בבתי מרזח לפכּח צערם ולחַזק כוחם בכוס יין מלא מסך, כי אם ילכו לבקש את ה' לחַזק את לבם באלהים. מה רמה ונשׂאה התמונה הזאת ומה דלה ושפלה מהסגרת אשר סביב לה! כל חיי האנשים האלה, עָניָם ומרוּדיהם בביתם במאכלם ובמלבושיהם וגם העוני והמסכנות אשר שתו קן למוֹ במקום קדוש זה – כשאלה בתוכחות על עווֹן יקראו אל אלהים בחזקה: " זו תורה וזו שׂכרה?!". אכן הכי בגלל זה יִדל כבוד התמונה המפוֹארה, יען כי שׂמוה במסגרת מכוערה? יבוא היוצר וצר וצור ויתבע עלבונה מידיד עושׂי המסגרת!

במוֹרד הבית לרחבו בקרן מזרחית צפונית עומד ספסל אחד משונה מעט בתכוּנתו ובתבניתו משאר ספסלי העץ המהדרים את בית אלהים, זה שכּל הספסלים עשויים מקרשים מהוקצעים במעצד ומחוּברים לכרעיִם זקופות' שש כרעיִם שש כרעיִם לאחד ככרעי החרגול, שתים מעבר מזה מימין ושתים משׂמאל ושתים באמצע, ומקום מונח לספסלים בין הדף האופקי לרצפת הבית, והספסל הזה העומד בקרן מזרחית צפונית עשוי כמין תיבה ארוכּה, צלעותיו סגורות והדף העליון אשר עליו יסוֹב על צירים, יסגר ויפתח. הספסל הזה איננו רק מושב לשבת עליו כי גם מטה לשכב בה; ובלשון חכמים נקרא ספסל כזה בשם – דולפקי.

בשעה הזאת שאנחנו מביאים את קוראֵנו אל הבית הזה הדולפקי, הוא הספסל העומד בקרן האפלה, פתוּח וכרים וכסתות מוּצעות בו אשר לא ידעו מעגילה ולא עלה עליהם הכובס מימיהם. סביב הדולפקי עומדת מחיצה מטלטלת להגן מפני הרוח הקר הנושב מן הפתח בהפּתחוֹ, ובדולפקי מוּטל איש זקן חולה חולי כבד מאד. פניו רזים ודלים, בשׂרו כחש ושוּפו עצמותיו; שערותיו הלבנות פרועות כאניצי פשתן סביב מצחו המכוסה מלמולי זעה קרה; עיניו האדמדמות הטרוּטות סגורות עד חצין כאִלו מתנמנם הוא ונוטה לישון; שפתותיו הירקרקות כשעוָה רועדות לרגעים וקול אנחה חרישית יוצא מביניהן.

הנני רואה את הקורא הקפּדן משתאה לי מחריש לדעת מה לזקן וחולה אנוּש זה ולבית-הכנסת? המבלי אין בית-חולים בבית-חורין כי הביאו את הגוֹוע הזה להתהפך בציריו על משכבו ואולי גם למות בבית-הכנסת במקום קדוש על פני כל העם? או אולי משום עגמת נפש הביאוהו הלום כדי שיראהו העם ויבקש עליו רחמים?

כי יפּלא בעיניך, קורא היקר, הדבר הזה – אל יפּלא. הזקן השכיב-מרע אשר לפניך – הוא שוכב חולה בביתו, על מטתו, כי שם ביתו והוא התושב האחד הדר בבית הזה דירת קבע, הוא ר' יצחק מטראסקון מגיד מישרים בביהכ“נ לחברת שואבי המים בק”ק בית-חורון התחתון. ובשמעך את השם הגדול הזה הארוך כאורך שמות גדולי ספרד אל נא תבּהל מפניו ואַל יעלה על לבך לחשׂוב כי מגדולי ספרד ר' יצחק זה ומשם בא לגור לבית-חורון ועל כן קופה של תוארי כבוד תלויה לו מאחוריו, כי ר' יצחק דנן בימי גדולתו היה מלמד בטראסקון ונחשב בין המלמדים היותר חשובים; ובעת אש בנה ר' מלך הקבּלן בהרשאת הממשלה את בית-הסוהר בטראסקון לקחהו אתו אחר כבוד לבית-חורון ללמד תורה לשני בניו, אשר מקודם לזה כבר עמלו בם כל גדולי המלמדים מבית-חורון העליון והתחתון ולא הועילו מאומה; וישלך ר' מלך את יהבו על ר' יצחק מטראסקון אשר יצאו מוניטון שלו כבעל פועל גדול. וכאשר מך ר' מלך ומטה ידו בעסק הקבלנות ולא השׂיגה ידו להשלים את הבנין כאשר קבּל עליו וביתו וצרו ובית-הרחַים שלו, אשר עשׂה אותם אפּוֹתיקי למלכות, לוּקחו מאתו וירדו לטמיון ור' מלך יצא נקי מנכסיו ובניו יצאו באשר יצאו לבקש להם לחמם איש באשר ימצא – אז כלשל עוזר ונפל עזוּר ונעשׂה ר' יצחק למגיד בבית-הכנסת לחברת שואבי המים וטוחני הקמח בבית-חורון התחתון, והיה מגיד “עין יעקב” פעמַים ביום, בבוקר בבוקר בסוף האשמורה השניה לטוחני הקמח, לפי שאז הם מביאים שקיהם המלאים בר לבית-הרחַים ובטרם יטחנו אותו לקמח הם נאספים לבית-הכנסת לשמוע דבר ה' מפי המגיד עד הנץ החמה, ולשואבי המים אשר מלאכתם נעשׂית בשעות הבוקר היה המגיד מסַדר שעורו ב“עין יעקב” בין הערבּיִם בין מנחה למעריב. אלה ואלה היו נועדים לפניו מדי שבּת בשבתן בימות החמה קודם תפלת שחרית ובימות הגשמים אחרי סעודת ערבית והוא היה קורא ומתרגם להם סדר פרשת השבוע עם פירוש אַלשיך. זאת היתה חובת המגיד, ובשׂכר זה היה מקבּל מאת אנשי החברה פרס קבוע שהיה די לו לשכור מקצוֹע באחד הבתים הקרובים ולקנות לו כף חרובין שבּו היה מתפרנס מערב שבת לערב שבת; כי צרכי ר' יצחק היו מועטים, ומלבד ימי תעניות צבּוּר הידועים היה ר' יצחק מתענה גם בכל תעניות הצדיקים, בכל ימי הסליחות ובעשׂרת ימי תשובה, בבה“ב ובשובבי”ם ת“ת, בט”ו כסליו ובז' אדר, בשעת עצירת גשמים ובשעת רבּוי גשמים; ובימים שלא היה מתענה היה מסתפק בכף חרובין, כמו שאמרנו; וליום השבת היה קרוּא תמיד לאכול על שולחן גבריאל הסיידן. הוא גבריאל אשר זכר את ר' יצחק עוד מימי גדולתו. כי בבנות ר' מלך את בית-הסוהר בטראסקון קבּל גבריאל הסיידן עליו לסוּד אותו אחרי הבּנותו ואחרי הטוֹח, ולרגלי זה היה גבריאל יוצא ונכנס בבית ר' מלך ורואה את ר' יצחק יושב ומלמד תורה לבני הגביר; וכשנהפך הגלגל על הגביר ועל ביתו ור' יצחק ירד גם הוא ממדרגה אחת קטנה ונעשה ממלמד – מגיד, שמר לו גבריאל הסיידן את הברית זאת החסד ויקראהו לאכול על שולחנו תמיד בשבתות וימים טובים.

ככה חי ר' יצחק המגיד מטראסקון חיים של טובה, חיים של חלוּץ עצמות במשך עשׂר שנים, עד אשר בשתים שלוש שנים האחרונות נהפך הגלגל לרע על בני בית—חורון התחתון וירדו רבים מהם מנכסיהם וממעמדם ועמם ירד גם ר' יצחק המגיד עוד מדרגה אחת.

“עוד מדרגה אחת!” יקרא קוראי המשתומם. עד מתי עד אנה ירד היורד? הכי יש עוד בעולם מדרגה יותר שפלה מן המדרגה אשר עמד עליה המגיד הזה מטראסקון?

יש יש, ידידי הקורא! מאד עמקו אשפות האביון וכי יחל לנפּוֹל נפוֹל יפול מבלי מעצור. עת תשׂחק לאדם השעה – מעלותיו הררי אל, ועת יבעתוהו כמרירי יום – מורדותיו תהום רבה. סבּת השעה הדחוּקה אשר עמדה לבני בית-חורון תחתון היא התגברות ההשׂכלה והתפשטות חרושת המעשׂה בין בני האדם. דבר שהוא לשאר בני אדם עליה היה להם ירידה להתכלות. כי נמצאו אנשים אשר חפרו תעלות ושיחין והמשיכו את מי הברֵכה התחתונה בביבין אל העיר העליונה והביאום בצנורות בבתי העשירים אשר השיגה ידם לשלם בעד זה במיטב כספם; ובהפּתח הצנורות ההם מסתתמו צנורות הפרנסה לשואבי המים, כי לא היו לעשירי העם עוד צורך בהם ומצאו חַית ידם רק בבתי העניים והבינונים. וכן קרה גם למשרתי בית-הרחַיִם כי בא איש אחר והעמיד רחַיִם של קיטור במגרש העיר העליונה ועל ידי זה מעטה המלאכה בבית-הרחַיִם של “המלך”; ומשתי אלה נתדלדלה קוּפּת החברה ולא השׂיגה ידם לשלם למגידם גם הפרס המצומצם שהיה מקבּל עד כה, ונמנו וגמרו לקפּח מהיום ולהבא את שׂכרו ולתת לו תחתיו מקום דירה באחת הפּנות בבית-הכנסת בעצמו ולהאכילהו לחם על שולחן “בעלי-הבתים” בית איש יומו. ככה יגור ר' יצחק מראשית ימי החורף במקצוֹע צפוני-מזרחי בבית-הכנסת במטת הספסל, הוא הדולפקי אשר העמידו שם לצרכו. לעת האוכל, אם לא היה היום ההוא יום תענית להמגיד, תשלחנה הנשים הרחמניות או תבאנה בעצמן אשה יומה את ארוחת המגיד אליו לבית-הכנסת, כי זקן האיש ורפה כוח מלכתת רגליו ללכת פעמים שלוש אל בתי בעלי-הבתים המפרנסים אותו, זולתי בשבתות וימים טובים היה בא לסעוד על שולחן גבריאל הסיידן כמקדם, ובזה יהדרו אנשי הקהלה את פני הזקן וישׂימו פדוּת בינו ובין שאר הבחורים והלומדים העניים הנהנים גם הם מיגיע כפם של העניים שאינם לומדים.

ואולם בימים אחרוני האחרונים ירד המגיד גם מגדולתו זאת. גג בית-הכנסת היה מלא בקיעים ואיננו עומד בפני הגשמים ויד החברה שנתדלדלה לא השיגה לתקנו ולחַזק את בדקיו; וגם להכין להסקת בית-הכנסת די צרכוֹ לכל ימי החורף לא השׂיגה ידם, ולכן היה חיים השמש אנוּס לצמצם בעצים ולהסיק את התנור לסרוּגין, ובהיות המגיד זקן בא בימים אחזתּו צנה ויחַל. בתחלה היתה מחלתו קלה ואמר בלבו גם הוא גם הגבּאים גם כל הבאים לראותו אך חולי הוא וישׂאנו, ובכל פעם ופעם כשהיה הצבּור נכנסין להתפלל היה מתחזק וקם ממשכבו וגם קורא לפניהם את שעורו כפעם בפעם, ואולם זה כחמשה ימים תקפה עליו חולשתו עד כי ראוהו מתפלל גם שמונה-עשרה מיוּשב; אז ידעו הגבּאים כי חולה מסוּכּן הוא וישכּיבוהו על משכּבו ויעמידו את המחיצה סביב מטתו לבלי תשלוט בו רוח סוֹעה וסער; ויצוו את השמש להסיק את התנור בכל יום, ובכל זאת לא התעודדו לקרוא אליו רופא, כי מי ישלם לרופא בעד טרחתו? והרופא לא ילך לרפאות חנם אין כסף; ובכן הסתפקו לרפּאוֹתו בסגוּלות שונות. אביגדור האומן מקיז דם הושיט לו ביום הראשון אפיקטויזין ולא הועיל להפיק טוי זן, לפי שהיו בני מעיו של החולה ריקים ולא היה בהם כל מיני זן. ביום השני הושיב לו אספלנית של חרדל על קבּוֹרות ידיו ורגליו; ביום השלישי באה מאטלע אמו של חיים השמש ותלחש עליו באמרה כי עין רעה אכלתהו; ביום הרביעי הביאה לו קמיעא עשׂויה מדפתרא בתבנית לביב משולש וכתוב עליו השם עבּרא-בּד-עבּרא המסוגל לקדחת רביעית. ואולם כל זה לא הועיל למחלתו; ובראות הגבאים ואשת גבריאל הסיידן בראשם כי החולה כאשר שכב לא יוסיף לקום והקדחת תאכלהו כאכול קש לשון אש נמנו וגמרו סוף סוף לשלוח את אביגדור האומן לקרוא לו את הרופא – מאַריץ פיילכענטהאל.

ב. הוא מרומים ישכּון

מאַריץ פיילכענטהאל הוא הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון. המעשׂה אשר אני מסַפּר היום קרה לפני שלושים וחמש שנה, בעת אשר רופא יהודי היה עוד דבר יקר וחזון בלתי נפרץ ולא נראה בכל גבול ישׂראל רק אחד במדינה ושנַים בממלכה. גורל חכמת הרפואה בקרב בני ישׂראל כגורל בני ישׂראל בקרב עמים רבים. עד כמה נחרבה ונבנתה, גלתה והוחזרה ליושנה. בתחלה לא היו רופאים לישׂראל, לפי שנאמר להם “אני ה' רופאך”. נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, וראה הכהן את הנגע, והסגירו הכהן, וטהרוֹ הכהן, וטמאוֹ הכהן. כי יצא הקצף החל הנגף, ויתן את הקטורת ותעצר המגפה, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. ובהתפקד העם למלחמה רואים אנחנו בם רוכבים ופרשים ורגלים, שולפי חרב ונושקי רומי קשת, אבל רופאי חולים וחובשי נפצעים איננו רואים; ובלי ספק מספר הנפצעים היו החללים הנופלים במלחמה, כי כל פצע וחבּורה ומכה לא זֵרו ולא חבשו, ואיש שכב ולא יקום כי אין רופא להקימו. לאסא מלך יהודה בחלותו ברגליו נחשב לעווֹן “כי לא דרש את ה' כי ברופאים”, וכשגנז חזקיהו ספר הרפואות הודו לו חכמים, עד שבּא דבי ר' ישמעאל ותנא: ורפּא ירפּא – מכאן שנתּן רשות לרופא לרפּאות. מני אז הותרה הרצועה ונעשׂית חכמת הרפואה חביבה על חכמי ישראל ואסרו לדור בעיר שאין בה רופא, והגיעו ימים אשר מספר הרבנים היו הרופאים, כי בעת שהיתה התורה להם לעטרה להתגדר בה היתה חכמת הרפואה להם קרדום לחפור בו. עד שבאו צרי עין הצוררים לישראל וחלקו על דבי ר' ישמעאל ואמרו שלא ניתן רשות לרופא לרפּאות, וגרשו את חכמי ישׂראל מהסתפּח בנחלתם זאת וסגרו לפניהם את בתי החכמה וגנזו מפניהם את ספרי הרפואות. וכן היה האור גנוז מפניהם ימים רבים ועתּים רחוקות עד אשר הפך אלהים אל העמים לב אחר, לב בשׂר תחת לב אבן, ולא הגיפו עוד הדלתות לפני נערי בני ישׂראל ולא סגרו להם כל בית-ספר מבּוא; אז שבו היוֹנים אל ארובּותיהם ובני ישראל אל בתי החכמה והמדע מַשׂאת נפשם. ואולם בשוּב היוֹנים אל ארובותיהם תהי ראשית מלאכתם לחפור אוכל לנפשם; גם בני ישׂראל בשוּבם אל גן העדן אשר גוֹרשוּ ממנו בעטיו של נחש, בסור הכרובים ולהט החרב המתהפכת מעל פתחוֹ, נתנו אל לבם באכלם מעץ הדעת לשמור את דרך עץ החיים, להיות להם פרי עץ הנחמד להשׂכּיל – טוב גם למאכל. ראו בני ישׂראל בעיניהם אשר בראשם כי כל עצי עדן – עצי יער הם להם ולא ישוו למוֹ זולתי העץ אשר עלהו לתרופה הוא יהיה פריו להם גם למאכל; על כן בראשית בואם אל הגן עלו כולם בעץ הזה ויאחזו בסנסניו. בארצנו נסתלקו הכרוּבים מעל פתח הגן לפני שנים ארבעים וחמש, על כן היה בימים, אשר בו קרה המעשה אשר אני מסַפר היום, רופא יהודי דבר יקר וחזון בלתי נפרץ ומאריץ פיילכענטהאל היה הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון התחתון והעליון.

מי היה מאריץ פיילכענטהאל, מה שמו בלשון הקודש, אֵי מזה בא, מי היו אבותיו ומה משפחתו בישׂראל – את זאת לא ידע איש בכל בני חורון, אף כי מאד נכספה וגם כלתה נפשם לדעת כל אלה. כי בימים הרחוקים ההם לא היו עוד תעלומות סתרי כל חי גלויים וידועים לכל החפץ לדעתם כאשר בימינו אלה; בימים ההם רכב הברזל המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות איננו, הטיליגרף והטיליפון, אשר עתה בכל הארץ יצא קוָם ובקצה תבל מליהם, טרם יהיו בארץ, גם כתבי-העתים, אלה בעלי הכנפים המוליכים את הקול, לא נראו עוד בכל גבול בני ישׂראל להשׂבּיע נפש בני ישׂראל השוקקה במאד מאד לדעת כל חדש תחת השמש. אמת כי רוחות מסַפרות היו באות ומגלות אוזן היושבים לפני ה' בבתי-כנסיות ובתי-מדרשים ובת קול יוצאת ומַכרזת להם מעשׂי עולם ושמועות רחוקות, ובין ההיכל ולבּימה יספרו הבחורים איש אל רעהו חדשות חדשות מחדשות שונות ובין קבּלת שבת ל“ברכוּ” ישׂיחו גם בעלי-הבתים בהוָיות העולם; אפס כי כל אלה לא היו רק נבואות קטנות והשערות תלוּיות בשׂערות ולא הניחו את רוח החפצים לדעת דבר אמת לאמתּו, כי גם בימים ההם כבר נמצאו בעמי אנשים אשר נפקחו עיניהם ואזניהם לדעת כי – אין משגיחין בבת קול וכי הרוחות המסַפרות השוא ידבּרו, ומיום שנאמר “מיום שחרב בית המקדש נתּנה הנבוּאה לשוֹטים” באה השמש על הנביאים ובושו החוזים מלהתנבּאות, ואבדה ונכרתה גם האמונה בנבואות קטנות. לפני שלוש שנים בבוא הרופא היהודי ראשונה לשבת בבית-חורון היה הוא לשיחה בין יושבי בית-המדרש ויושבי קרנות. בתחלה נחלקו פרחי ההוראה: הרואה את הרופא היהודי איזו ברכה מברך עליו – ברכת שחָלק מחכמתו או ברכת משנה הבריות? כי יותר שהיה הרופא חכם היה גם משונה מכל הבריות, כלומר מכל היהודים היושבים בבית-חורון. זקנו היתה גדועה; מַדוָיו כרותים בחצי עד שתוֹתיו: דבּר ידבּר אמנם יהודית אבל בלעגי שׂפה ובלשון אחרת ידבּר וקורא קמץ במקום פתח ופתח במקום קמץ. כשוֹך המחלוֹקת הזאת ופסקו שמשוּם ספק כל הבא אל הרופא לספוֹר לו את אגורות כספו יספור בלא ברכה, התחילו להתחקות על שרשיו, על מוצאו ומקורו: מאַין בא? מה משפחתו? ומה שמו בישׂראל? – שהוא בא מטפּה סרוחה ואיננו חוטר מגזע משפחה מיוחשׂת – דבר זה לא היה מוּטל אצלם בספק, כי מי מאצילי בני ישׂראל ערב את לבו בימים ההם לשלוח את בנו אל בתי-הספר? ואם כן לא יוּכל הרופא להיות בלתי אם מבני העניים ובוז משפחות. וזולת זאת חזוּתו של הרופא ומנהגיו עם הבריות העידו בם לבלי לשוּם במורם קנוֹ אש ממנו יצא האפרוח הזה. פיילכענטהאל איש כבן שלושים שנה היה איש בריא מאד, לחייו מלאות ואדמדמות ובריאות בשׂר; ומי בבני התענוגות אשר ידי אמות רחמניות טפּחום ופנקוּם מנוֹער יערוך לו? מי ידמה לו בבני אלים, אשר זה כל כבודם ותהלתם להיות ילדיהם רכים וצנומים, דקים ככפוֹר ועינם כעין הבדולח? גם מנהגו לא היה מנהג תלמיד-חכם, דבּוּרוֹ לא היה בנחת עם הבריות, וביחוד עם בני דלת העם, כי אהב לדבּר עמם גבוהה גבוהה ולהוציא עתק מפיו. “מה שמו בישׂראל?” הנקל היה להם לדעת דבר זה אִלו היו שומעים את השם אשר בו יקָרא לעלות לתורה– אבל עד כה לא ראה איש את פיילכענטהאל עולה לתורה וגם לא ידע את בית-הכנסת אשר הוא מתפלל בו; ובעלי לשון הרעה הוציאו את דבּתו כי איננו נכנס להתפלל רק ככהן גדול – אחת בשנה ביום הכפּוּרים, וגם אז הוא יוצא קודם קריאת התורה שחרית ושב אחרי הקריאה במנחה. ומה הוראת השם מאָּריץ ומאַין נגזרה המלה הזרה הזאת? ראש הישיבה אומר כי הוא קצור הם “עם-הארץ”, אבל דבר זה לא נתקבל על דעת בני הישיבה, כי היתּכן להיות איש קורא לעצמו בשם חרפּה ובזיון כזה? ולא עוד אלא שרבּים מבני העיר, אלו העשירים אשר היה להם שׂיג ושׂיח עם הרופא והם יודעים ומכירים אותו מקרוב ולא מרחוק, יתנו עֵדיהם כי הרופא היהודי איננו עם-הארץ, וכי הוא להפך יודע ספר ובר אורין, ובסוד שיח רואי פניו הקרובים אליו לפעמים מפיו דברי תורה יהלוכו ומלין דרבנן יתמלטו, אשר על כן היה הרופא פיילכענטהאל בראשית שבתו בבית-חורון כחידה סתומה בעיני יושבי הקרנות וחובשי בית-המדרש, וגם האנשים המעלים פילא בקופא דמַחסא וכל רז לא אנס להם, היודעים לפרש כל כלומר ברש“י וכל ודו”ק במהרש"א, גם הם נלאו למצוא את פתרון החידה הזאת ולא יכולו.

ופיילכענטהאל בעיני עצמו לא היה חידה, כי נפשו היתה יודעת מאד את אשר לפניו ואיכה יהלוך עם החיים המתהלכים אתו בבית-חורון. מראשית בואו לשכוֹן כבוד בעיר הזאת שׂכר לו בית מדות במרומי העיר העליונה, בית אבנים חזה לו וימַלאהו כל יקר ושׂכיות החמדה. הבית מלא כלים יקרים, מטות ושולחנות וכסאות מעץ שמן מהוּקצעים מעשׂה חַרשים כולם, מצוּפּים משי ברקמה; מַראות גבוהות כקומת איש וסגורות במסגרות מָזהבות עומדות בין החלונות. על חלונות הבית הפונות אל הרחוב הוריד יריעות שש, מעשׂה אורגים חורי ודקות כקורי עכביש ועליהן מרוקמות מקלעות פרחים ופטורי ציצים; ועל הפתחים קלעי משי ברקמה במראה צפּוּי הכסאות. זה הוא החדר הראשון – חדר קבלת הפנים אשר לו. והחדר השני, חדר היחוד, גם הוא חדר רחב ידים ומלא חפצים יקרים ומסולאים מן הקצה אל הקצה. בין החלונות לרוחב החדר עומד שולחן גדול מצוּפּה בגד כליל תכלת ועליו על רקוע שיש טהור כלי המכתב מזכוכית מלוטשת כעין הבדולח, ומעשׂי צעצועים וכלים מכלים שונים מנחושת מוּצהב ופעמון זהב בתוכם מלאים את השולחן; ושולחנות ומסעדים וכנים ובסיסים בכל פנות שאתה פונה בחדר ועליהם כמכוֹנות ממכוֹנות שונות ובקבוקים וצנצנות מלאות סמים, ומדוּכות ומכתּשות וספות ומזרקות ויעים ומנקיות ופוֹתות ומלקחים וצבתים וכל כלי ברזל עשות להעלות אונקלי ולהחזיר את השבר ולהכין תחבושת וחתּוּלים, וכאלה רבות. אל הקיר אשר לנוכח פני איש בבואו עומד ארון עץ אגוז מפוּתּח ומהוּקצע מגיע עד תקרת הבית, וארבע דלתות לארון על גלילי עץ שמן, ממוּלאות לוחות זכוכית שקוּפים אטוּמים, ובעדם נשקפו על פני כל שׂדרות הארון ספרים רבים בתכריך ארגמן וגביהם מצוּפים זהב. ועל יד הארון על כן אבן גזית עשׂוּי לדבר עומדת גוּלגולת אדם נוראה למראה, חלקה למשעי בקרחת ובגבּחת, עיניה נמַקו בחוריהן והנה פתוחות וצופות כאִלו שאול ואבדון נשקפים מבּעדן. איש אשר לא נסה לראות כזאת יתנודד בראותו בה.

על דלת פתח הבית מחוץ קבוע לוח נחושת קלל וחקוק עליו שם הרופא וכנוּיו ורשימת השעות הקבועות בכל יום לקבּל חולים בביתו. ועל יד הפתח מצלַה לצלצל בה, והיה בבוא איש ומשך במצלה ופתח לו את הפתח שומר הסף לבוש בגד שרד, ופשט את בגדיו במסדרון הבית וישב לו בחדר הראשון לחכות להרופא בין כל חוֹכי לו עד אשר יגיע פרקו, ואז יקָרא ויכּנס לפנַי ולפנים לחדר היחוד.

זאת תורת הבית אשר בו מרוֹמם ישכון הרופא היהודי פיילכענטהאל וזה דרך קבּלתו את חוליו הבאים לשאול בעצתו אליו אל ביתו. ובצאתו שער עלי קרת לבקר את חוליו בבתיהם גם אז בסוּפה ובשערה דרכּו ביקָר ופאֵר יתראה. מעולם לא ראוהו הולך ברגליו כי אם תמיד נוסע במרכבה, בכרכרה גלויה בימות החמה ובעגלת צב בימות הגשמים, רתומה לסוס אביר ורכב לָבש בגדי חופש נוהג בו.

את כל הכבוד הזה יָגע ועשׂה לו פיילכענטהאל מראשית בואו לבית-חורון בעבוּר יראה העם את כבוד עשרו ואת יקרת תפארת גדוּלתו וגם בו וחכמתו יאמינו לעולם. כי ידע פיילכענטהאל מאד את רוח בני העם בערי השׂדה בימים ההם ואת מחשבותם על הרופאים הרופא השוכן בהיכל עונג ונוסע במרכבה – רופא מומחה הוא בעיניהם, וחלו פניו רבים וּשׂכרו אתו ופעולתו לפניו; והיושב במעון צר והולך ברגליו – לו הם אומרים: מה יושעינו זה?

למוֹתר יהיה לי להגיד כי כל מה שעמל פיילכענטהאל עם הצבור לא עמל לשם שמים כי אם כדי להעלות מהם שׂכר הרבה ולמַלאות כיסן, והאמת בחוץ תקרא כי פיללכענטהאל היה חַרש וחושב במלאכה הזאת. דרך הנהגתו עם הבריות שמענו מפי חובשי בית-המדרש ודבריהם מקצתם קרובים לאמת. הוא היה מחלק את כל העם לשלש מפלגות: לנדיבים, לצייקנין ולעניים, וקו המדה היה לו – השׂכר אשר היו שוקלים על ידו. עם העשירים הנדיבים דבּר חלקות ודברי רצון; בבואם אליו לשאול בעצתו לא נתנם לשבת ולחכות, כי אם הותירם לטוב ויבכּרם על פני האחרים המיחלים לו, לקבּלם קודם להם אף על פי שלא הגיע פרקם, או כי קבּלם לבדם בביתו בלא עת, לא בשעות הקבועות: ובבואו אליהם אל ביתם לא הסתכל בכל רגע ורגע במורה-השעות ולא היה נבהל לצאת, כאשר היה עושׂה בבתי העניים; ועם רבּים מהם התרועע וכרע וכאח עמם התהלך. – עם הצייקנין שבהם היה מדבר בגאוַה ובגודל לבב ולפעמים גם זורק בהם מרה; ועל בני דלת העם ועל העבדים והשפחות הבאים לקרוא אותו היה גם צועק בקול ומבטא דברים קשים כדי להביא מרדוּת בלבם. חוק חק לו פיילכענטהאל לבלי ירפּא לאיש חנם, וכל הבא אליו לשאול בעצתו, יהיה מי שיהיה, לא יראה פניו ריקם. העשיר הבא אליו לא ימעיט לו משקל כסף, והקורא אותו אליו ישלם שנַים או יותר; ואפילו עני שבישׂראל לא יפחות לו ממחצית השקל בקע לגולגולת; ולא בוֹש לעת הצורך מתּבוע בפה את שׂכרו, אם ראה שהוא ממון המוטל בספק; ואשר לא יתן וקדש עליו מלחמה לכל הנצבים עליו ויקרע את העלה לתרופה אש כתב וישלחוֹ מעל פניו בחרפה, וכל העם ישמעו וייראו. וכי יוכיחהו איש מקורביו על אבירוּת לב כזאת היה מַרגלא בפוּמיה תמיד, אסיא דמגן מגן שוייה. וכן היה רגיל על לשונו להשמיע תמיד: כבד את רופאך עד שתצטרך לו. ומי מן השומעין ערב את לבו להתנגד אל הכללים הגדולים האל הנאמרים בגמרא? ואלה הם דברי החכמים ומילי דרבנן אשר הראו ליושבי הקרנות עין בעין כי הרופא בר אורין הוא, כאשר אמרנו למעלה.

יודעי נסתרות – הם נערי החייט אשר תפר בגדים להרופא – גלו הרז לברואים כי שני כיסים של עור היו תפורים לו בבגדו העליון, עמוקים ויורדים עד ברכיו. בם היה זורק את אגורות הכסף ואגורות הנחושת אשר היה קובץ על יד מאת החולים אשר הוא בא אליהם לראותם, ובמלאת הכיסים ומהר אל ביתו ויריקם אל הארגז וישוב לסובב על החולים עד אשר ימלאו הכיסים שנית ושלישית, ככה יעשׂה פיילכענטהאל כל היום.

לא היתה תחבּוּלה אש ר שׂגבה ממנו לצבור כסף ולאסוף הון. במרוצת הזמן בא בקנוניא עם הרוקחים המכינים סמי הרפואה והיה לוקח מהם רבּית קצוצה מכסף פדיונם בעד הרפואות, וכל המַרבּה לתת לו היה הוא מַרבּה לשלוח אליו לקחת מסַמי רפואותיו באמרו כי סַמיו טובים משל אחרים; ובבתי החולים העשירים היה כותב במתכוין רפואות יקרות ומצוה לקחתן בבתי-המרקחת בעלי בריתו כדי שירויחו מהן הרבה. ואוי לו למשרת באחד הבתים האלה אשר לא שמע בקולו והלך ולקח בבית-מרקחת אחר אשר לא צוָה הרופא! כי אז בבוא ביום השני היה קוצף קצף גדול על האשמים בדבר ומקלל אותם בקללות נמרצות, ויש אשר בקצפו היה מנפּץ את צנצנת הרפואות אל קרקע הבית וקורא כי מות בה. ומעֵין זה היה עושׂה אם לא מלאוֹ ספקוֹ באחד הבתים במשכורתו, או אם קרהו איזה פגע רע או איזה מקרה בלתי טהור קטן או גדול וכל דבר אשר לא יִישר בעיניו והוציא את כל רוחו בלי מעצור, והתקצף וקלל ושפך חמתו על כל הבא לפניו ראשונה, על כל עובר לו יהי.

ואם יתפלא המתפלא איכה יכול רופא גס רוח כזה להצליח בדרכיו ולמשוך אחריו רבים להתרפאות אצלו, ולמה לא עזבוהו וילכו אחרי רופאים אחרים? המתפלא על זה אות הוא לו כי לא ידע את נפש המון בני ישׂראל בערי השׂדה לפני כמה עשרות שנים. עלובי הנפש ההם הסכּינו כל ימיהם להשתחווֹת שבע השתחוָיות ולהתרפס לפני כל נושׂא כובע אדום וכפתורי נחושת קלל, ולכן לא הבאישה גסוּת הרוח של הרופא את ריחו בעיניהם ואל נקעה נפשם ממנו; ונהפוך הוא, כי הוסיפו עוד לכבדו ולירוא מפניו, באמרם אל לבם: מדחציף כוּלי האי שמע מינה גברא רבּה הוא. ההנם הולך הוא מגוּלח זקן וקצוץ בגדים ומדבּר פתחין במקום קמצין? – בודאי קרוב למלכוּת הוא! ובהיות פיילכענטהאל עונה לקוראיו בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה, ובהיותו דובר עמהם בשפתם ובלשונם והם שומעים את דבריו בלי מליץ בינותם, נוסף לזה, בהיותו גם יודע את אשר לפניו ומצליח ברפואותיו, ועל כל אלה – בהיותו סוף סוף הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון התחתון והעליון וישׂראל אף על פי שחטא ישׂראל הוא, על כן דבקו היהודים אחריו להתרפאות על ידו, עד כי כמעט לא היה בית ישׂראל בבית-חורון אשר לא היה פיילכענטהאל רופא את חוליו.

זה הוא מאריץ פיילכענטהאל הרופא היהודי אשר שלחו גבאי בית-הכנסת של שואבי המים וטוחני הקמח בבית-חורון התחתון לקרוא לו לבוא ולרפוֹא את מגידם ר' יצחק מטראסקון השוכב חולה נוטה למות אתם בית-כנסתם.

ג. זכרונות משלי אפר

בדיוטא התחתונה שבתחתונות הזאת, בעמקי הדולפקי אשר בירכתי בית-הכנסת העומד במורד החצר אשר בתחתית בית-חורון התחתון, מתהפך בציריו על משכבו ר' יצחק המגיד מטראסקון ונושׂא את מכאוביו ברוב כוח ובסבלנות עזה כגבּור למוּד מלחמה מנעוּריו, אשר ביום נפלוֹ לא יצעק ולא יאָנח ולא תבוא דמעתו. איזה דרך עבר רוח הגבוּרה ואומץ הלב על הזקן ורפה כוח הזה, אשר בעודנו בריא היה מראהו כקנה רצוץ וכפשתה כהה אשר אם יעבור זבוב והדפוֹ ממצבו? הן אמת כי כל ימי העני המדוּכּא הזה היו ימי מלחמה; אבל לא מלחמת תגרה ותחרות האוזרת את הנלחמים בגבוּרה ולאין אונים עצמה תרבה, כי אם מלחמת העומד על נפשו, מלחמת נס ונמלט הנלחם לחוֹם ונסוֹג אחור, אשר כל פסיעה ופסיעה נוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו. מקור גבוּרת צדיק תמים זה באמונתו ובבטחונו באלוהיו. יודע הוא אשר לפניו ולאן הוא הולך, יודע הוא כי הצור תמים פעלו לא יתן חסידיו לראות שחַת. לא למקום רמה ותולעה הוא הולך, לא בתוהו יעלה ויאבד; נאסף הוא אל עמיו, בא הוא אל אבותיו בשלום. הן הוא משוֹש דרכו! שם ישוב ויראה את כל מחמדי לבבו אשר כולם קדמוהו במות וישאירוהו ערירי בעולם השפל והאפל הזה זה שנים רבות. שם ישוּב ויראם ויחדה בשׂמחה את פניהם ויתעלס אתם באהבים. שם יקדמו ישרים את פניו, יביאהו בקהל חסידים ובמושב זקנים יושיבוהו. שם על שולחן בן ארבע רגלים, על השולחן אשר לפני ה‘, בסוּכּת עורו של לויתן יאכל לשׂבעה מנה יפה מבּשׂר לויתן. אמת כי בשׂר הדגה הזאת המלוּחה ומוּנחת מששת ימי בראשית ממולח מעט יותר מן הראוי, אבל מי ימנעההו מלשבּור צמאונו מקנוקנות היין המשומר ולשתות ממנו לרוָיה?! ובשׂר שור הבּר? וגדפא ואטמא דהני אווזי דקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו? האם לא טוב טוב כל זה אפילו מן המקפה של גרוסות ודשושות אשר אשתו של גבריאל הסיידן שופתת לו מדי שבּת בשבתו? אמת גם זה כי המתפלספים אומרים כי אין בעולם הבא לא אכילה ולא שתיה; אבל מי יאמר שהלכה כמתפלספים? והלא ר’ יהושע בן לוי אשר עלה שמים וירד מסַפר לנו שבעיניו ראה את רשב"י “יתיב על תלת עשׂר תכטקי פיזא”, וכלום יש לנו עדות נאמנה יותר מעדוּתו של עד ראִיה כזה? ולכולא עלמא אין ספק ששם ימצא מנוחה שלמה מן הדלף הטורד היורד מן המַעזיבה שנפחתה ומן הקור והצנה השׂורר בבית-הכנסת אף על פי שיסיקהו עתה השמש בכל יום בקש ובגבבא, וגם מן הפשפשים והפרעושים אשר שתוּ קן למוֹ בנקיקי הכותל ובסדקי הערֵבה אשר הוא שוכב בה מקופל ומוּנח כעובּר במעי אמו.

הנה גם עתה הוא מתחיל לטעום מעט מטעם גן-העדן ולשׂבּוע בהקיץ מן התענוגים הצפונים לו שם, תענוג בשׂר ותענוג רוח. מה ינעם לו לראות את רחמי בני הקהלה החרדים עליו ודואגים לו אחת שבע על אשר עד כה; כמה בעלי-בתים חשובים ונכבדים יבואו יום יום לקיים בו מצוַת בקוּר חולים, ואין ספק שבחשק כזה ואולי עוד יותר מזה יבואו לקיים בו גם מצוַת הלוָית המת, אם חס ושלום נגזרה עליו שלא יקום מחָליו זה. ואל תדמו בנפשותיכם כי בלב הזקן המדוּכּא הזה עבר ובטל חוש אהבת הכבוד ואין לו שום דמיון כלל ממנו. לא כן הוא הדבר; גם נפשו תערוג ללוָיה גדולה, גם לו יש קורת רוח בידעו כי עשה יעשׂו עמו החסד של אמת ויחלקו לו במדה גדושה את הכבוד האחרון. וכמדומה לו שבאחת מן השעות הטובות, אשר רפתה מעליו יד הקדחת ורוחו הצלולה שַבַה אליו, שמע מאחורי הפרגוד המקיף את מטתו – את הצבּוּר מתפללים וקוראים תהלים בעד רפואתו, ולבו נכוֹן ובטוח שלאחר מאה שנים, ואולי גם פחות מזה, יאמרו אחריו קדיש, אחרי אשר אין לו בן, וילמדו גם משניות על סדר ראשי התיבות של שמו. אלה המה התענוגים אשר נשמתו מתענגת עליהם, ולא נופלים מהם גם תענוגי הגוף אשר סובביו ממציאים לו לעדנוֹ ולפנקוֹ בעת הזאת. הן עתה כלו לו ימי הצומות וסגוּפים. “מלכּה” אשתו של השמש מכינה לו יום יום נזיד גריסין מגריסי “המלך”; “דוואָשע” אשת הסיידן שולחת לו מביתה מאשר הכינה ליום תנאֵי בתה מעט אתרוג ומעט קרושטומולין מטוגנים בדבש להשיב נפשו; ובהביא דוואשי את דבשה ומַלכּה נכנסת והמרק החם המבושל בחמאה בידה – ריח גן-עדן נכנס עמהן והחולה טועם טעם אחד מששים (ואולי עוד יותר) מטעם עולם-הבא. וזה יום או יומַים אשר איננו מרגיש גם את עקיצות הפרעושין והיתושין, שכניו הרעים אשר הרגיזוהו וימררוהו כל ימי חּליוֹ הראשונים, ועתה אחרי אשר לא נשאר בו קורטוב של דם אחד עזבוהו וירפו ממנו. האין זה לו אות אמת כי כבר רצה אלהים את מעשיו, כי “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו – לרבות פרעושין ויתושין”.

מלבד התקוה לעתיד לבוא ומַעדני המלך וכל תענוגות בני אדם אשר הקיפו עליו עתה, עוד החיו את רוחו ויחַזקו את שארית כוחו זכרונות מאז, מימי חייו הראשונים – “ימי נוער, ימי תקוה, ימי חלומות נאים”. בפאת מטה ובדמשׂק ערשׂ הוא שוכב והוזה. חיים השמש ואשתו מלכה ואמו מטאלע שומרים לראשו חליפות. לרגעים יבואו מאנשי המקום זה בכה וזה בכוה לשאול בשלומו או להניח איזה ברכה ומַתּת אל ביתו! ובבוא איש וקם השמש וקדם פניו ויוֹר לו באצבעו אל פיו לאמר:" הס, אל תשמיע קולך כי – ישן הוא וייקץ".

והוא לא ישן אף אם שמוּרות עיניו אחוזות. כחלומות עפים, כצללים נסים חולפים ועוברים זכרונותיו לפניו; לא שלמים ותמימים יצאו, כי אש הקדחת המסכסכת בראשו מהבהבת אותם, על כן הם יוצאים מקוטעים ושבורים, שׂרופים באש וכסוחים; – זכרונות משלי אֵפר! ואולם גם באכול האש בבתי נפשו עוד נשארו בו שׂרידי ידיעה והכּרה פנימית ועקבותם נודעו על פניו; ובעלות על לבו זכרון טוב ופקודת ישועה ורחמים יצהלו פניו ונהרו; ובזכרו דבר עצב או מקרה בלתי טהור והנה פניו זועפים.

זוכר הוא את ימי ילדותו, ראשית רשוּמי כוח זכרונו. זוכר הוא כי את אביו לא יזכרו אבל תמונת אמו נצבת לנגד עיניו כמו חיה. “חיה”! כן, כשמה כן היא; חיה היה שמה ואשה חיה רבת פעלים היתה. עניה היתה בנכסים אבל עשירה באהבתה אליו, כי רך ויחיד הוא לה וכבבת עינה נצרתהו. פרנסתה היתה ממסחר עוופות וכן קראו לה “חיה האַוזית”, כלומר הסוחרת באַוזים. וכך היתה עושה: היתה קונה בשוק אוָזים ובני-אוָזים רעי המרעה ודקי הבשׂר ומפטמת אותם עד שישמינו ומוכרת אותם חיים או שחוטים לבעלות-בתים. ולרגלי מסחרה זה היתה סובבת כל יומה בשוָקים וברחובות לקנות ולמכור, ובלילות היתה יושבת לאור הנר ומורטת נוצות ומוציאה גם אותן לשוק למכור למַלאות בהן כרים וכסתות. משׂכרה זה הקטן החיתה חיה את נפשה ואת נפש בנה וצמצמה פרוטה לפרוטה לשם שכר למודו לפלטיאל המלמד… לא, לא לפלטיאל כי אם לר' פלטיאל המלמד, כי ידעה אמו כי איצעלע בנה “נער טוב” הוא ולא נתנַתהו לאחד המלמדים הפשוטים כי אם לר' פלטיאל המלמד המפורסם ולא הסה עיניה על שׂכר הלמוד אשר היה הוא לוקח יותר משאר המלמדים. זוכר הוא את פניה היפות בהרכינה את ראשה אליו לסרקו ולרחצו, להלבישו ולהנעילו ולשלחו אל – החדר. באהבה רבה היתה מלפּפתו ומעטפתו בימות הגשמים שלא תאחזהו צנה ושׂמה לו בחיקו ככר לחם קטנה ובתוכה זנב דג מלוח או אָסוך חמאה כביצת החרגול לסעודת הצהרים, ותולה לו בימי החוף נר של חלב בחגורתו אשר במתניו, ובימות הקיץ מַענקת לו לפעמים פרוטה אחת או שתים לקנות לו מפרי העץ. זוכר הוא בזכרון טוב כי פעם אחת הניחה לו בצלחתו עטוף בנייר נקי – קורקבן של אַוז צלוי!

זוכר הוא… כמה שנים היו לו אז איננו זוכר, אבל זוכר הוא כי עוד לא היה מניח תפילין, וכבר היה בקי בכל סדר נשים וגם למד אבן העֵזר…. בעת ההיא לקחתהו אמו מן החדר ותתנהו אל הישיבה, כי קצוֹר קצרה ידה משלם את שׂכר הלמוד, כי בחורף שלפני זה מצאוה צרות רבות ורעות: יותר מעשׂרים אַוזי מַרבּק מבכוֹרות אוָזיה ומחלביהן נמצאו – טריפות. מדוע נתרבו הטריפות בחורף ההוא? אם באמת היתה אז מגפת האוָזים או מאשר קם בעת ההיא על טראסקון מורה-הוראה חדש אשר חפץ להראות את עושר כבוד תורתו ואת יקר תפארת חומרותיו – את זאת איננו זוכר, אבל זוכר הוא כי מאד המו מעיו לו על אשר לא היה הוא אז בקי בהלכות טריפות במקום הלכות אישוּת, כי אולי היה מוצא צד הכשר וכוחא דהתירא להציל את אמו העניה מרעתה. – ותדל “חיה האַוזית” בעת ההיא עד מאד; ובגלל זה היתה אנוסה לקחת אותו מן החדר ולהעלותו אל הישיבה. מאליו מובן שלא נתנה את בנה לישיבה של מטה כי אם לישיבה של מעלה, וגם לא לישיבה של מעלה כי אם לישיבה של ר' מעלה, היא הישיבה היותר חשובה והיותר מפורסמת בעיר. אבל גם שם חלילה וחס לה לתת את בנה את יחידה אשר אהבה את יצחק לצפות לשולחנם של אחרים, כי את שארית כוחה חגרה ואת הפרוטה האחרונה מן הכיס הוציאה לתת לבנה היושב לפני ה' לאכול לשׂבעה ולמכסה עתיק.

אבל מדוע זה פני אמו הטובות והיפות הולכות מיום אל יום ודלוֹת? מדוע קומטו ולא עת? מדוע קפצה עליה זקנה והלבּינו שערותיה. הכי יש להזמין קפיצין כי מקפּץ הוא על השנים ומדלג על החדשים ועובר בטיסה אחת עשׂרים שנים בעשׂרים ירחים? – בזכרון הזה רגז החולה ופניו חָורו מאד ועל עפעפיו עלתה צלמות. השומרים לראשו זעו גם הם ויחרדו אליו, אבל בשמעם קול אנחה חרישית יוצאת מעומק לבו נחוּ שקטו על מושבותם, כי ראו כי עוד נשמת רוח חיים באַפיו. זכר החולה כי בשנה ההיא החל לאמור קדיש אחר אמו אשר לוּקחה מעל ראשו בלא עת בדמי ימיה. אז בא גם הוא במספר הבחורים העניים “אוכלי הימים”, אבל בהיותו מבּחירי בני הישיבה וכבר יצא שמעו לעלוּי, היו נותני לחמו רבים ולא ידע מחסור בימיו.

והנה עברה העננה מעל מצח החולה ופניו צהלו, זכר את ימי שבתו בבית חותנו על סיר הבשׂר אוכל ויושב לפני ה' ועוסק בתורה. זוכר הוא איזה הדרך עלה והגיע למרום הצלחה זאת: ר' גימפל מחזיק בית-מלון-אורחים על הדרך העולה לגבול פרוּסיא, איש עתיר נכסין רחים ומוקיר רבנן, בא לטראסקון עיר ואם בישראל לבקש לו חתן לבתו שהגיעה לפרקה; ויסר אל הישיבה של ר' מעלה, ויהלל ראש הישיבה אליו את הבחור יצחק ויאמר כי ראוי הוא תיכף ומיד להיות רב מורה- הוראה בישׂראל. וישׂא יצחק חן בעיני ר' גימפּל ויקחהו לו לחתן רק בתנאי שישבע לו שלא יקבּל עליו רבנוּת בימיו כי אם יאכל עמו להם על שוּלחנו כל ימי חייו, כי חפץ ר' גימפּל להיות חתנו – גדוֹל מרבּן שמו. וישבע לו יצחק על הדבר הזה. – עודנו זוכר את חליפות הבגדים בגדי המשי ומצנפת הזנבות אשר נתן לו מחוּתּנו ביום בוא אליו בפעם הראשונה לבקרו. עודנו זוכר את יום התראותו פנים ראשונה את כלתו – כלה נאה וחסודה; זוכר את יום חתונתו ושׂמחת לבו; גם הדרוּש אשר דרש בעת המשתה עוד לא נכחד ממנו; עמודיו עשׂה “חטין שירדו בעבים”, רפידתו – “שיראי פרנדא”, מרכבו – “שור הנסקל” ותוכו רצוף – “מכליא קרנא”. לזכרונות האלה עמדה על לחייו החִורות כעין בהרת אדמדמת משמחה ומטוּב לב. הימים ההם היו באמת הימים הטובים בכל בכל ימי חייו, ימי הנוער והתקוָה והחלומות הנאים! אולם מדוע זה תעבור האדמומית פתאום מעל לחייו ונהפכו כל פניו לירקון? זכר ר' יצחק את ימי עניוֹ ומרודיו הארוכים והרבים אחרי הימים הטובים המעטים; זכר כי אחרי ימי “החסין שירדו כעבים ושיראי פרנדא” באו ימי “מכליא קרנא ושור הנסקל היוצא ליהרג”. הבטח הבטיח לו חותנו ארוחת תמיד כל חייו! היוכל איש יהודי להבטיח לכל ימי חייו? היש לו לעצמו בטוחות ליום מחר? היודע הוא מה ילד יום ואם לא בן לילה יקוֹט כסלוֹ ויבוֹש ממבטיו הוא וכל הבוטחים בו? – שבע שנים תמימות ישב ר' יצחק בבית חותנו על התורה ועל העבודה ועל סיר הבשׂר, ותכלינה שבע שני השׂבע ותחלינה שני הרעב לבוא. איה בית חותנו ואיה ארוחת התמיד כל ימי חייו? הה, פקודת כל ישׂראל נפקדה על חותנו! באה הפקודה להוציא את כל היהודים ממושבותם במרחק חמישים מילין מן הגבול ור' גימפל יצא בראש גולים. ובהגלוֹתוֹ הורַס ביתו כבית עכביש; הנושים נקשו את כל אשר לו והוא יצא נקי מנכסיו וילך הוא והטף אשר ברגליו אל ארץ אחרת; ור' יצחק שב לאל העיר אשר יצא משם במקלו ותרמילו, ועוד זה כל ישעו וכל אשרו כי בנים לא היו לו, כי אשתו החולה ורפת כוח היתה יולדת וקוברת.

החולה ירגז ויתהפך מצד אל צד; הקדחת תגבר בו ומוח ראש יִקד כיקוֹד אש וישליך מעשׂים ומאורעות כפתּים, זכרונות כאֵפר יפזר. אשתו הרכה והענוגה יושבת על כיור אש בחנות קטנה ומוכרת מיני מזונות, והוא יושב אחרי התנור וכירים בבית מדרשו של החסיד… אשתו מוּכּת שחפת נופלת למשכב יורקת דם ומתה… הוא נעשׂה – מלמד. מדוע לא נעשׂה רב ומורה-הוראה? אם משמרוֹ את השבועה אשר נשבע לחותנו, ותלמיד-חכם שנשבע אפילו על תנאי חייב לקיים, או מפני שלא בחרה בו שום קהלה לרב עליה? את זאת לא יזכור. זוכר הוא כי ארכו שנות מלמדוּתו הרבה מאד כעשׂר שנים ויותר. תלמידים יוצאים ותלמידים באים ועניותו לעולם עומדת. בכל זמן וזמן חייו תלויים מנגד. בקיץ יאמר מה יתן חורף ובחורף – מה יתן קיץ. זוכר הוא כי חדרו הלך הלוֹך ודל ותלמידיו הולכים וקטנים. בתחלה למד גפ“ת ואחר כך התחלת גמרא ואחר כך נעשה מַקרי דרדקי. זוכר הוא את היום אשר בא ר' מלך אליו ויקחהו לבית-חורון; זה היה אחרי השערוריה אשר נעשׂתה בחדרו על ידי הריש-דוכנא מענדל. – את השערוריה ההיא הוא זוכר בכל פרטיה ודקדוקיה, לפי שהיא אָכלה חצי בשׂרו ובגללה כמעט קרבה לשחת נפשו. מענדל זה היה אחד משארי-בשׂרו הרחוקים, יתום מופנה משני צדדדיו, אין לו אב ואם, והוא נער חרוץ וזריז ומתפרנס מיגיע כפיו. כמה מלאכות ואוּמניות ידע הנער החרוץ הזה?! ל”ט אבות מלאכות עם תולדותיהן ותולדות תולדותיהן; כל ימות השנה היה סובב בעזרות בבת-כנסיות ובתי-מדרשים ומוכר ציציות וגם קושרן ותולה אותן לכל מי שנפסלה ציציתו. בחנוכה היה מוכר נרות חנוכה של שעוָה ויצק גלילי עופרת ובדיל לצחק בם בפורים היה נושׂא “משלוח מנות”, בפסח היה יוצק מים על ידי העורכת ומקטפת בבית אופי המצות; בל"ג בעומר היה עושׂה קשתות וחצים, ובתשעה-באב חרבות עץ לנערים; באלול היה תוקע בשופר ובערב יום הכפורים מסייע לשמש בית-הכנסת להלקות את בעלי-הבתים; בערב החג עושׂה מיני ציורין והדוּר לנוֹי סוּכּה, בחג נוֹשא ארבעת המינים לברך עליהם ועושׂה דגלים ונסים לשׂמחת-תורה. כל הנערים ידעו את מענדל ויאהבוהו, כי על כל שׂכיות החמדה אשר היו לו היה יודע לספר ספּוּרים ערבים ומילי דאגדתא המושכים את הלב. זוכר ר' יצחק את היום אשר בו ראה את מענדל ראשונה בקנותו מאתו חבילה של ציציות כפולות שמונה; וייטב הנער בעיניו וכשמעו כי עצמו ובשׂרו הוא לקחהו אתו לו לריש-דוכנא. שלש שנים עשה מענדל עמו בחדרו ורוחו היתה נוחה הימנו, כי הילדים אהבוהו ותדבק נפשם בו ובשעה שהיה לפעמים ר' יצחק מניח אותם ויוצא היה מענדל משעשע אותם ומתעסק בהם והם אינם פורעים פרעות לשמצה בין שכניהם. ויהי היום ואחת השכנות עלתה על עלית המקרה לבקש את תרנגלתה האובדת לה ותבוא ותפתח את הדלת בלאט ותרא את מענדל יושב וקורא בהחָבא בספר קטן מלא אותיות זרות ומשונות, ותבין כי ספר טריפה- פסול הוא ותצא ותסַפּר לחברתּה בשוק וחברתּה לחברתּה ופתאום עברה הרנה במחנה כי בחדרו של ר' יצחק מלמדים לילדים – דברי מינוּת. ויגיע הדבר לאזני ר' יצחק ויחרד האיש וילָפת ויתן אל לבו לחקור ולדרוש היטב ויעשׂה בערמה, וכדין מסית ומדיח שמערימין עליהם, פתח את ארגז הריש-דוכנא בסתר, ואהה – אמת נכוֹן הדבר, נעשׂתה התועבה הזאת בביתו! בארגזו של מענדל מצא חבילה של ספרים חיצונים כתובים בלשון אשכנזית של הגלָחים. ברגע ההוא נגזרה הגזירה מאת ר' יצחק להתעלם מבשׂרו ולגרש את מענדל מביתו ולא תחוס עינו עליו. ובשוב מענדל החדרה והוא לא שמע ולא ידע את כל אשר נעשׂה, ור' יצחק קם בחמתו ויגיח אליו לעיני כל תלמידיו ולעיני השכנות הנצבות עליו ויכהו על הלחי מכה רבה ויתן עליו בקולו קול עז: צא טמא, שקוּץ משוֹמם! את ביתי אתה מטמא, אל תוסיף הצג כף רגלך על סף ביתי!!

הזכרון האחרון הזה, המאורע הנורא אשר קרה לו לפני עשׂר שנים ויותר עם מענדל ריש-הדוכנא שלו, הרגיז כל כך את לב החולה עד כי בעלותו על לבו נדמה לו כאילו עתה המעשה ההוא נעשׂה. ויחרד וילָפת ויתחזק וישב פתאום על המטה וילטוש את עיניו הטרוטות ויחל לקרוא בקול פחדים את הקריאה אשר קרא אז על מענדל הנגרש. כשמוע שומרי החולה אותו קורא: “צא טמא, שקוּץ משוֹמם!” ותאחזם פלצוּת ותסמר מפחד בשׂרם: “אהה, קראה מטלע, אויה לי כי נדמיתי כי את הבעל – דבר ראו עיניו!” ומַלכּה חרדה אליו, אל החולה, להרגיעו ותדבּר אליו דברים טובים, דברים נחוּמים: “אלהים עמך, ר' יצחק, מה לך כי נזעקת? הלא אין איש אתנו בבית! שוב וּשכב!” בדבריה אלה התאמצה היא וחיים אישה עמה להניחהו על משכבו ולמחות את אגלי הזעה הקרה אש פרצו על מצחו. לקול הזעקה פרצו ובאו רבים מן העומדים בחצר אל הבית, כי אמרו: המגיד מת, מצוָה להיות בשעת יציאת הנשמה. וברגע הזה נשמע ממרחק קול שוט וקול רעש אופן ואביגדור האומן מקיז דם פרץ גם הוא אל הבית בחפזון ויקרא אל הנצבים שם: “פנו מקום, פנו מקום, פנו מקום! הרופא בא! הרופא בא!”

ד. עשיר ורש נפגשו

לא על נקלה צלחה בידי גבאי בית-הכנסת להביא את הרופא אל מגידם החולה. ממעלה בית-חורון העליון עד מורד בית חורון התחתון דרך רחוקה היא. מפני מה נקוד על ה' של רחקוה? סמויה לה' מהכא! לאמור לך לא שהדרך היתה רחוקה אלא שהוא היה רחוק, כי בלי חפץ ובמוראים גדולים היה פיילכענטהאל בא למבואות האפלים האלה. יודע הוא שבחצר “המלך” במורד העיר התחתונה גרים בני עניים שמהם לא תצא משׂכּוּרתו שלמה, ואיש לא יביא בפריוֹ אלף כסף; ולא עוד אלא כשהרופא בא אל חדר החולים אשר בשכונה ההיא ויצאו מן הבתים ומן החצרות הקרובים אל החולה כל איש מכאובות וידוע חולי, כל אשה קשת רוח והטף והגר ההולך בקרבם, זה בא בכנו וזה בא בבתו וזה יוצא בשן ועין וכולם יסבּוּהו כדבוֹרים ויקראו בחזקה: אנא רפא נא לי! ושׂכר לא יהיה לו בעמלו כי בידם אין לפורטה, אפילו שוה פרוטה. מלבד הטעם הזה התלוּי בכיס היה עוד טעם אחר התלוי בלב אשר בשבילו הלך פיילכענטהאל בלי חמדה למשכּנות מסכּנוּת אלה; הוא בעצמו היה מבני עניים ומַרבית ימי נעוריו נבחן ונצרף בכוּר עוני, ומתחתיו צמח וכוחו ועוצם ידו עשׂה לו את החַיִל לעלות מאשפות ולשבת עם נדיבים, על כן בזה ושקץ ענוּת העניים המרודים ולא יכול לראות חייהם המרים, שבשפלותם זכר גם את עניוֹ ומרוּדיו אשר היו בימי קדם, ימי הרעה אשר אין לו בהם חפץ. על כן השתמט תמיד בכל אשר יוכל מבּוא בעמק עכוֹר זה לראות צאן ההרגה; ושלש שנות שבתו בבית-חורון לא ראוהו בחצר “המלך” – בלתי אם שתים או שלש פעמים.

כבוא אביגדור האומן לקרוא לו היתה שאלת פיילכענטהאל הראשונה: מי ישלם?

– גבאי בית-הכנסת ישלמו, ענה אביגדור בקידה ובהשתחויה.

– גבאי בית-הכנסת רבּים הם וקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא, ענה הרופא. הן לא בפעם אחת ולא בשתים ירָפא החולה; מי ידוע אם לא ימים ושבועות ימשכו בטרם אקימהו ממשכבו, הכי אוּכל ליגע לָריק? או אם אחזיר אחרי כן על פתחי הגבאים להיות להם כנושה וכל אחד מהם ישלחני אל חברו לאמר: לך אל הזרזיר, לך אל הארנבת!?

אביגדור האומן ידע את נפש הרופא הרחבה ולא התפלא על דברי חן אמרות טהורות אלה ולא ענהו רק על אחת מני שאלותיו הרבות.

– לדעתי, ענה אביגדור בנחת, לא תמשך עוד מחלת החולה לימים ושבועות…

פיילכענטהאל התבונן בפני אביגדור ויבן אל מה ירזמון מליו ויבוש מקשי-לבו וישנה טעמו ויאמר:

– ומי הוא החולה אשר אליו אני קרוא?

– אדם קדוש, אדם צנוע הוא, ענה אביגדור; יקר בעיני כולנו המותה לחסיד זה ובמותו יתאבלו העם עליו מאד.

פיילכענטהאל החשה רגעים אחדים ויוציא את מורה-השעות מחיקו ויבט בו ויאמר: לך הגד אל גבאי החודש – השומע אתה? אל גבאי החודש! מי הוא גבאי החודש עתה שם?

– כמדומה לי, ענה אביגדור, גבריאל הסיידן…

– כי עתה לך אמור אל גבריאל הסיידן כי יחכה לי בעוד שתי שעות על פתח חצר “המלך” וגם אתה שם עמוֹד עמו.

– כדבריך, אדוני הרופא, כן יהי, ענה אביגדור ויפן לצאת; וכהפנותו את שכמו הוסיף פיילכענטהאל בשׂפה רפה: אין רע אם תאמר לסיידן כי פחות משקל כסף לא אקח בעד כל פעם אשר אבוא אל החולה.

אבידור יצא ושׂחוק בזיון וקצף על שׂפתיו; ויאמר אביגדור בלבו: כן, כן, אדוני הרופא! הכּוֹן והכן לך כיס עמוק ורחב לשׂים בו את השקלים. “בעד כל פעם!” ספק גדול בידי אם תרבינה הפעמים אשר תבוא לראות את השכיב מרע הזה, אשר הוא כבר חציוֹ בשׂר וחציו אדמה ואינני יודע אם יוציא את השבוע הזה.

עברו כשתי שעות ופיילכענטהאל נראה באמת מרחוק יורד במורדות בית-חורון התחתון וסובב את הברכה לבוא עד שער חצר “המלך”; והוא יושב על מרכבתו כפעם בפעם, נשׂא על סוסו האביר כעל עב קל. אבל הדרך היורדת לחצר “המלך” איננה דרך המלך כי אם הדוּרים ומהמוֹרות בצאת וגְבָאִים, ובמקומות רבים היא משׂוּכת הדק, כי בימי ר' מלך התחילו לתקנה ולא כלוּ. והכרכרה בהנשׂאה תחוג ותנוע כמו על שׂבכה תתהלך ותטלטל טלטלה גבר את היושב בתוכה ויהי כמפזז ומכרכר בעיני רואיו. ופיילכענטהאל יושב מלא חימה ומקלל דרך לא סלולה זאת.

– הס, הס, טריפון, עצוֹר לי לרכוֹב! הוא מהסה את רכּבו לרגעים – נהג ולך לאִטך כי גם את מרכבתך תשבור בישימון דרך זאת.

– בדרך משׂוּכת חדק אין ללכת אט, ענה הרכּב, פן יאָחז הסוס בסבך ברגליו ותעצר המרכבה.

– כי עתה עמוֹד וארד מעל המרכבה, צוָה פיילכענטהאל, כי טוב לי לטבוע בבוץ מלהיות נדון ברסוּק אברים.

– ימאסם אלוֹה! – קרא ברדתו מעל המרכבה ובהשקיעו את רגלו באחד הגְבָאים. כעטלפים בחוֹרים התחבאו, תחת שוֹאה התגלגלו!

כן אהב פיילכענטהאל לחרף ולגדף את מערכות ישׂראל באזני טריפון עבדו הרוסי, למצוא חן בעיניו וכדי להוציא מלבו שאדונו גם הוא איש יהודי כשאר היהודים.

וגבריאל הסיידן ואביגדור האומן עומדים על פתח שער “המלך” כאשר פקד הרופא; וכראותם את פיילכענטהאל בא בוער ממרחק רץ אביגדור אל בית-הכנסת לבשׂר לחיים השמש את בוא הרופא, כאשר שמענו, ומשם שב לקבּל הוא וגבריאל את פני האדון אשר הם מבקשים. ברגע הזה נגש פיילכענטהאל רגלי אל שער הקרפף חצר המלך ומנעליו ושוּלי מכנסיו מלוכלכים ברפש וטיט; ויחרדו גבריאל ואביגדור לקראתו ויקראו לו לשלום.

– שלום?! שלום?! ענה הרופא חציוֹ כמהתל וחציוֹ כזועם; אין שלום בעצמי מפני דרכיכם הרעים, רוצחים! כמעט הייתי בכל רע בתוך רחובות קריה; כמעט לשׂעיר עזאזל דמיתי והתפרדו כל עצמותי. ישָׂתרו לכם עפוֹלים! אנה נחבּאתם לשכּוֹן, העמקתם לשבת! דמיתי כי אל קצוי הרים ארד, עד עמקי שאול קראתוני. איה בית-כנסתכם ואיה מגידכם האהוב והחביב הנחמד והנעים?

הנשאלים הורו לו מנגד באצבע אל אחד הבתים אשר בירכתי החצר.

– שם בשפּוּלי החצר על-יד ערמת הזבל? קרא הרופא. עוד לי לעבור אלת כל הקטפרס הזה ואני כבר מלוכלך כחזיר! האין פה בית אשר יש בו יעה או מַגרפה או סמרטוט או אלוּנטית כדי לנגב את מנעלי ולהעביר את החלאה מעלי?

– סורה נא, אדוני, רגע אחד אל מסדרון הבית הלזה מימין, אמר גבריאל, ושם אצוה לשרתך באשר תחפוץ. סמרטוטין תמצא בזה ככל אוַת נפשך.

– ומי יגור בבית הזה? שאל הרופא.

– ומי לא יגור בבית הזה. ענה גבריאל; זרח החיים ופנחס הסבלן, שמשון טוחן הטאבאק ומאיר השומר בלילות; גם לאה העגונה, גם יענטע המוכרת שוּמן. הכל שבע משפחות בבית אחד. כולם עשירים גדולים מגבירי ישׂראל!

פני הרופא צהלו מעט ממַהתלות גבריאל ויסר אל מסדרון הבית ויביאו לו מַטאטא ויגרד בו את רגליו להעביר את הטיט מעליהן ואביגדור מקנח בסמרטוט את שוּלי מכנסיו. והנה נפתחה הדלת ואשה עיניה לובשת בלויי מלחים נגשת אליו ותאמר? אדוני הרופא, יגָלו נא רחמיך על מדותיך ותכּנס עמנו אל ביתנו. בני הקטן מוטל בעריסה והוא חולה זה ימים שלשה. אנא רפא נא לו!

עב הענן שב אל פני הרופא ויקרא בזעף לבו: מה? בנך חולה? כמעט ראית את הרופא נעשׂה בנך חולה! ומה עשׂית לוּ לא באתי הלום היום, ואִלו לא טבעתי במי מַדמנה וסרתי אל מסדרון ביתך להנקות?

האשה העלובה לא ענתה דבר כי אם עמדה דומם ועיניה זלגו דמעות.

– אדוני הרופא, אמר גבריאל בלָאט, האשה הזאת – ביילא המטבלת. בנה באמת חולה זה ימים. הואילה נא סוּרה ושׂים עיניך עליו. הלא רגע אחד הוא!

– האם תוסיף לי עוד רבע שקל. שאל פיילכענטהאל גם הוא בחשאי.

גבריאל הסיידן נענע בראשו מלמעלה למטה, לאמר": הן! הרופא נכנס והאומן אחריו וגבריאל הלך לבית-הכנסת לחכות שם עד בוא הרופא. בין כה נשמע הקול בחצר “המלך” כי הרופא בא וכי סר אל ביילא המטבלת ויוָעדו יחדיו מיושבי החצר אל מסדרון הבית כל איש או אשה אשר בו נגע או אשר חולה וכואב בביתו, ויבואו האנשים על הנשים לשאול את פי הרופא. עברו רגעים עשׂרה והרופא יצא המסדרונה והאומן אחריו והנה המסדרון מלא מפה לפה, ויקרא בקול גדול: אבדתי אבדתי. עלי היו כוּלנה!

– אדוני הרופא! התנפלו אליו כל הנאספים איש מעֵבר פניו; אנא רפא נא לוי! “חולה מעים, לא עליך, אני!” – “שן רועה לי ותדד שנתי מעיני!” – “כף רגלי צבה כי עלה בה חוֹח!” – ויגיחו אליו מכל צד זה בכה וזה בכה.

– גשו הלאה, ריקים ופוחזים! קרא הרופא אליהם בקול נגיד ומצוה. אני ידעתי את דרככם ומזמות עלי תחמוסו, שמעו כי באתי ויקראו עלי מלא; ולמה לא שלחתם לקרוא לי מביתי?

– עניים מרודים אנחנו, ענה אחד מתוך הקהל, ואין סיפּק בידינו לכבּד את כבודך כראוי לך.

– ועתה כי על כן באתי ברפש חצרכם תחפצו כי ארפּא את כוּלכם, חנם, אין כסף. הרוֹמו מעלי ותנו לעבור, אסיא דמגן מגן שויה!

עניי ישׂראל כשהם נעלבים אינם עולבים לעולם, שומעים חרפתם ואינם משיבים. אף כי דחה הרופא את מבקשי פניו בשתי ידיו וגם חתה גחלים על ראשם בכל זאת לא המרו את פיו, ובקראו אליהם לפנות לו דרך נסוגו אחור בפחי נפש ויתנו לו ידים לעבור; והוא מהר לעבור ביניהם וילך מהרה בפסיעות גסות אל בית-הכנסת ואביגדור האומן אחריו. – כגשת הרופא אל בית-הכנסת נפתחה הדלת לפניו ואביגדור הרופא קרא מאחריו: “אדוני, הרכין ראשך כי המשקוף נמוך”! – אבל פיילכענטהאל בזעפו ובמהרו ללכת לא הספיק לכוֹף קומתו כראוי ויגע במגבעתו אל המשקוף ותפול מעל ראשו ותצנח לארץ.

וימהר אביגדור ויזנק מאחוריו וירם את מגבעתו מעל הרצפה, ובין כה לא נזהר הרופא ברדתו מעל המדרגות ויכשל במדרגה תחתונה וכמעט נפל גם הוא לארץ, לוּ לא מהר חיים השמש לקראתו ויתפשהו בזרועו לתמכו ולא נתן למוט רגלו, כי כן נסה לעשׂות כזה עם ברוך החזן בשעה שהוא אומר “ואומרים ברוך” והוא סומך אותו תחת מרפקו להרימו מבלי שיזוז ממקומו. – מאליו מובן כי כל ההרפתקאות הקטנות האלה העלו את חמת הרופא עד להשחית, וכעט אמר לשוב בדרך אשר בא בה לולא ראה באותו רגע בימין גבריאל הסיידן חתיכת נייר לבן מקוּפלת ויבן כי בה מונח הכסף המתוּכּן להבליעו בכפו בצאתו, כמו שעוֹשׂים בנוהג שבעולם לכל הרופאים כדי שלא לביישם בפני הנצבים עליהם. כראותו זאת נח מעט קט מזעפו; אבל לפטוֹר אותם בלא כלום אי אפשר, ויגער בם לאמר:

– ימח שמכם, בני אדם יושבי חושך וצלמות! למה תשׂימו דמים בביתכם? מדרגות נכונות למועדי רגל, משקוף עשׂוי לרוצץ גוּלגלות! יקחכם אופל אתכם ואת החוֹר אשר נחבאתם בו! איה החולה? הדליקו את הנר! – – –

כבוא הרופא אל בית-הכנסת היה החולה נרדם וישן כי עיפה נפשו מזכרונותיו משלי האֵפר; וכאשר גבר עליו זכרונו האחרון – הוא המאורע אשר קרה לו לפני עשׂר שנים ויותר עם מענדל ריש-הדוכנא שלו ונדמה לו כאִלו המעשׂה ההוא נעשׂה עתה לנגד עיניו ויחגור שארית כוחו ויקרא בקול פחדים: “צא טמא, שקוּץ משוֹמם!” – אחרי הקריאה הגדולה הזאת ואחרי אַמצוֹ כוחו מאד שב ונס לחו ושארית כוחו עזבתהו ויפול על המשכב ותרדמה גדולה נפלה עליו, עד כי דמוּ סובביו כי מת הוא, וכבר נוֹעדו עליו אחדים מן השכנים החרדים על המצוָה להיות בשעת יציאת נשמה: ואולם בהתפרץ הרופא אל הבית ויעמד קול שאון החל החולה הנרדם מעט מעט להנער ותשב רוחו אליו.

חיים השמש מהר למַלאות פקודת הרופא וידליק נר במנורת נחושת ויאר את הדרך לפני הרופא אל אחורי המחיצה, אשר שם החולה מוטל על ערשׂו ערשׂ-הדוי. הרופא התאפּק לבלי דבר אל החולה ברוגז קולו ויגש ויצנח על המטה ויאמר: מה לך, זקן נכבד, כי הֶחלית? מה יכאב לך? הבה הראה לי את לשונך! תנה ידך לי ואמוש את דופקך!

החולה שב והתחזק וישב כמעט על ראש המטה; אבל את לשונו לא הראה ואת ידו לא הושיט להרופא, כי לטש עיניו לו ויסתכל בפניו, וכמו רגע נהפכו פני החולה כמו אש ויחרד ר' יצחק חרדה גדולה עד מאד ויתן בקולו קול עז: “מענדל!!”

– “רבי!” קרא הרופא אף הוא בקול פחדים ופניו הלבינו כמת מחרדת נפש ומתמהון לבב.

כל הנצבים עליהם השתוממו לקול הקריאות האלה ויתמהו איש אל אחיו כי – יען אשר לא קראו את ספוּרי זה לא ידעו פשר הדבר; ואולם הקורא אשר קרא את הפרק הקודם בספורי נכוֹן לבי בטוח כי הוא ידע את פתרון החידה הזאת ויבין דבר מתוך דבר – כי מאריץ פיילכענטהאל הרופא הוא הוא מענדל שהיה ריש-דוכנא בחדרו של ר' יצחק מטראסקון – הוא ולא אחר.

– – – – – – – –

ככה נפגשו עשיר ורש בפעם האחרונה בימי חייהם! העשיר אשר במרומים ישכון וזורק מדה בכל בני העיר הוא אשר עמד לפנים לשרת את פני הרש אשר שלָחתו מעל פניו בחרפה ואשר הוא מוצא עתה בדיוטא התחתונה בשפלת העיר ברגעי חייו האחרונים! אמנם כן הוא, התמלטו מפי מלים “רגעי חייו האחרונים” ולא אוכל להשיבם אחור, ידידי הקורא. ידעתי כי גם אתה כמוני ככל איש יהודי רחמן אתה ומעיך כמעי יהמו על גורל הצדיק הזה האובד בצדקו; ומאד נכספה וכלתה גם נפשי להקימהו מחָליוֹ, להוסיף ימים על ימיו ולשׂמחהו כימות עניתיו – אבל מה אעשׂה וכבר נגזרה גזרה ואין להשיב. פסא די ידא כתבה, ודנא כתבא די רשים: מנא מנא תקיל ופרסין! ימי ר' יצחק חרוצים; המטה אשר עלה עליה לא ירד ממנה, כי – מות ימות.

רגעים אחדים עמד הרופא תחתיו כתומר מקשה ויחשוב מחשבות על דבר הגלגל החוזר בעולם ועל דבר עליונים למטה ותחתונים למעלה, אולם לא דבּר דבר לבלי הוסיף להלאות את החולה בשאלותיו, כי ראה כי קשתה המחלה עד לאין מַרפּא. ולא יכול עוד להתאפק ויתן את קולו בבכי לכל הנצבים עליו: אוי לי, רבי, שראיתיך בכך! אולם רבּוֹ לא שמע עוד את קול בכיתו כי תקפתהו חולשתו ויתעלף. וכל הנצבים עליו כשמעם את הרופא אביר-הלב בוכה עמדו מרעידים ויבכו גם המה ותבכינה כל הנשים ויהי כל הבית לחרדת אלהים. ויתאפק הרופא ויצא אליהם ויהס את העם ויאמר אל גבריאל הסיידן: דואג אנכי פן אֵחרתם לקרוא אותי. אבל לא נאמר נוֹאש כל עוד אשר רוח חיים באפו. כל אשר בכוחי לעשׂות אעשׂה. ואתה אביגדור, זאת עשׂה: רכב על מרכבתי ולך מהרה אל בית-המרקחת והביאה משם יין קונדיטון וימרחו בו את החולה ותשוב רוחו אליו ואז תתן לו את הסמים אשר אכתוב לו לפניך בזה, ומשמר תשׂימו עליו כל הלילה להשקותו את הסמים מפקידה לפקידה לחַזק את כוחו העוזב אותו. ומנוחה שלמה ודממת השקֵט תהיה לו מסביב; אל תאָספו הלום להתפלל ואל תשמיעו קול שאון בבית ובחצר, כי בנפשו הוא. מחר בבוקר אשובה הלום ואחוזת מרעי הרופאים אתי ונמתיק סוד יחדיו נדעה מה נעשׂה לו.

לדברים אלה יצא פיילכענטהאל וכל הנאספים יצאו אחריו, לא נשאר בלתי אם חיים השמש ואשתו השומרים לראש החולה. בפעם הזאת יצא הרופא בקומה כפופה אף כי איש לא הזכירהו, ולא נגע בראשו במשקוף, אף לא שׂם לבו אל גבריאל הגבאי לקחת מידו את שׂכרו אשר אתו. בצאתו החוצה צוָה פיילכענטהאל לרכּבו להוליך את אביגדור מהרה אל בית-המרקחת ולשוּב אליו לקחתו הביתה. “ועד שוב הרכּב – הוסיף פיילכענטהאל בשׂומו אל גבריאל פניו – הבה אבקר את הנשים הצובאות ואת ילדיהן החולים. לכה נא עמדי”.

כל השומעים השתוממו לראות כי הרופא נהפך פתאום לאיש אחר. מרצון עצמו בקר את החולים העניים ויכתוב להם עלים לתרופה; ויהי המעט לו כי לא דרש ולא לקח מאתם מאומה בשׂכרו כי גם התוה תו על עלי התרופה לתת להם מבית-המרקחת שקוּי וסמים למַרפּא חנם אין כסף. ובשוב אביגדור ויין הקונדיטון בידו שב הרופא אל מטת החולה ויעזרוֹ להפוך משכבו ולמרוח ביין את כל בשׂרו, ולא מש משם עד שוב רוח החולה אל קרבו – אז שב ויצו עליהם במפגיע לבלי ירגיזוהו ולבלי ישמע קול שאון והמולה מסביבו, ואחר יצא וילך וישב אל ביתו.

בלילה ההוא נדדה שנת הרופא. בראותו את ר' יצחק, שאֵרוֹ האחד הקרוב אליו, אשר בימי ילדותו היה לו כאָב ובביתו מצא שנים רבות מנוח לכף רגלו ושם חדל להיות נער משוּלח ונעזב ויחל לבוא באנשים, בראותו את האדם המעלה והצדיק התמים הזה נעזב ומוטל בדיוטא התחתונה שבתחתונות וגוֹוע בלא יומו מעוֹני ומחוֹסר כל – נהפך לבו בקרבו וגם בלילה לא שכב לבו. ביום השני למחרתו אסף שלשה מראשי רופאי העיר ויחדיו המתיקו סוד על מטת הגוֹוע. בבואם מצאו את החולה עודנו חי, כי אחרי החתּוּלים אשר שׂמו לו שב רוח אפו אל קרבו, אבל רוח בינתו לא שב וכל הלילה היה הוזה וחוזה משאות שוא ומדוחים ממשׂאת הקדחת הקודחת בקרבו. כשעה וחצי ישבו הרופאים אל מטת החולה, דבּרו הרבה בשׂפת רומי ומאומה לא הועילו. נמנו וגמרו כי חסרון כלכלה טובה בימי חָליוֹ והדירה הסרוּחה שהוא מוטל בה הם המה שהוציאו את האדם הזה מן העולם, ואִלו היה בית-חולים לבני-ישראל בבית-חורון והיו מביאים את החולה שם בעוד מועד, קרוב לוַדאי שהיה קם מחָליוֹ זה; אבל עתה עבר הזמן כי כבר החלה הגסיסה. פיילכענטהאל יצא אבל וחפוּי ראש כי מרה לו נפשו מאד על נפש יקרה זאת, וכאשר שאֵלוּהו הגבאים בצאתו מה דבּרו הרופאים ומה יעצו עקם עליהם את תשובתו ואמר כי מעתה יוכלו לבוא ולהתפלל בבית-הכנסת כאשר עד כה. הגבאים הבינו אל מה ירמזון מליו ובראותם כי הרופאים נואשו – הם לא נואשו, ויחליטו לנסות עוד את התחבולה האחרונה אשר יש להם לעתות בצרה כאלה. וכעלות המנחה ביום ההוא התפללו בעד החולה וקראו נדבות השמיעו, כי כל איש אשר יקר בעיניו המותה להמגיד יבוא וינדב לו איש מחייו כפי נדבת לבו. לב התמימים האלה היה בטוח כי צדקה כזאת בוַדאי תציל ממות וכי סופרם של בני מרום יושב וכותב וסופר ומונה אם הרגעים והשעות והימים אשר כל אחד ואחד מתנדב והקב“ה יצרף את הפרוטות לחשבון גדול ויוסיף שנים על שנות החולה. ויהיו העם מַרבּים להביא. זה מנַדר מספר רגעים וזה איזה שעות, וזה גם יום או יומים או גם חודש ימים. ויהי בעת העם עומדים בתפלה ומתנדבים איש יומו ואיש מספר רגעיו והנה ירוחם שואב המים בא ושואג בקול: " ר' יצחק מנדר אנכי לך עשׂרים שנה!” – “ירוחם! האם יצאת מדעתך? אמר אליו גבריאל הסיידן. מאין לך הפזרנות הגדולה הזאת? האם חייך עליך למעמסה?” – “לא משֶלי, ענה ירוחם, אני נותן כי אם משל אשתי הארורה, תקצורנה שנותיה!” – ואולם גם הסגולה הבדוקה הזאת לא הועילה הפעם וגם בצדקתו של ירוחם לא ירוחם ר' יצחק. עוד בלילה ההוא בא קצו. שעות אחדות לפני יציאת הנפש שב רוח בינתו אליו ויתודה על חטאותיו וכעלות השחר עלתה רוחו הטהורה אל האלהים אשר נתנה.

למותר יהיה לי להגיד כי עוד ביום ההוא קברו אותו המקברים, וכי קברו אותו במעלה הקברים, וכי כל בני העיר התחתונה והעליונה הלכו אחרי מטתו; אבל לא למוֹתר יהיה להגיד כי הרופא מאריץ פיילכענטהאל, אשר עד עתה נו-דע לכּל כי שמו העברי הוא מענדל, אמר קדיש על קברו, וכי מן העת ההיא נהפך פיילכענטהאל לאיש אחר; לא נהג עוד ברמה ולא היה נבהל להון ולא הוביש עוד פני דלים הבאים לבקש עזרה מאתו. ולא עוד אלא שהשתדל ויסד בבית-חורון התחתון בית-חולים לעניי ישׂראל ויקרא את שמו “בית-יצחק” על שם ר' יצחק המגיד; ועל יד בית-החולים יסד בית-מקלט לזקנים ודלים ויקרא לו על שמו “מעון-דל”.

ככה המסבּות מתהפכות והמעשׂים נעשׂים תחת השמש! זה בא ללמד ונמצא לַמד, וזה בא לרפוֹא ונמצא נרפּא. פיילכענטהאל בא לרפּוֹא את החולה ולא רפאהו והוא בעצמו נרפא ממשוּבתו. גם זו לטובה!

א

כתבי־העתים – המה משנה ספר החיים. כל מכתב־עתי אשר הבין דרכו וידע את מקומו לא יוכל לברוֹר מן המעשׂים אשר יֵעשׂו כטוב בעיניו, את הטוב יקבּל ואת הרע לא יקבּל. לא יוכל לעטות כולו אור כשׂלמה ולהניס את הצללים הנמשכים אחרי האור. כי אם ככה הוא עושׂה הרי הוא מזייף את ספר החיים ואיננו רק בכלל אוחזי העינים, המושכים את לבות הילדים הקטנים עם הגדולים, אבל הנפש היפה לא תאמין בהם ולא תמצא קורת רוח בלהטיהם. לא יוכל מכתב־עתי לאסוף בחפניו רק ניר נאה וצחצחות, לדבּר רק צוף דבש אמרי נועם, לצייר רק ניר נאה ובריות נאות, להביא לקוראיו רק קטורת סמים דקה השולחת את הזמורה אל אפּם. משנה ספר החיים הוא והחיים – “ים זועף” והמו גליו תמיד ונשׂאו על גדותיו שפע ימים ושׂפוּני טמוּני חוֹלו, יש – זהב ורוב פנינים ויש אשר יגרשו מימיו רפש וטיט. התעשׂה מכוֹנת הצייר רמיה לצוּר ליושבים לפניה קלסתר פנים מיוּשר על המחוּגה טוב ויפה מאשר הוא? הצורה השלמה לא תגרע המגרעות ולא יחסר כל בה מאשר לאדם מבּריאתו. לא יהפוך כושי עורו ואיש בוֹהק חברבּוּרותיו, ולא תכּחד היבּלת מעל פני האיש אשר זרחה במצחו.

ועוד בה אחרת. כתבי־העתים יכתבו לא לנו לבדנו, לא רק לבני הדור ההולך. המה הדור אשר בו יחצבו כל עלילות בני האדם לזכרון לדור אחרון; ויבוא היום אשר כל מעשׂה קל ודל הרשום בכתב אמת וכל מקרה קטן שבקטנים אשר היה לעולמים יצטרף לחשבון גדול. ומה יענו בנינו אשר יקומו אחרינו בהביטם בראי מזוּיף כזה את חיי אבותיהם הראשונים וראו כי לא היה בהם לא יצר הרע ולא מעשׂה שׂטן, לא משוּבת פתיים ולא זדון עריצים, לא משלוַת המַתעים ולא מיסורי הנתעים, הלא ישתוממו על המראה ויאמרו: הנה אנחנו כבני אדם, ומה היו הראשונים? מלאכים או – חמוֹרים?!

ולמה נרגז תחתנו ויפּול לבנו בשמענו אחת הנה ואחת הנה נבלה נעשׂתה בידי בן אשה ישׂראלית? הראיתם מימיכם אדם ילוּד אשה כולו מקשה אחת זהב טהור, שראשו נמלָא טל אורות ולבבו כלב אלהים ובהיכלו כולו אומר כבוד? הראיתם עיר שכּוּלה כהנים, עדה כולה קדושים, עם עצום אשר לא יעשׂה בו אחת מכל חטאות האדם אשר תעשׂינה? אמנם כן אנחנו נבחרנו מכל העמים, אבל הלא לא נפלינו מכל האדם; ולמה יבוֹש ישׂראל בסיגיו ויחפור מבּדיליו – וזה כל האדם? ולמה נכסה לבוש על חמס וכבוד על קיקלון – ומכסה פשעיו לא יצליח? גם בנו שולט יצר הרע, גם בנו יש קנאה ושׂנאה ותחרוּת ובחרוּת, גם בקרבנו ימצאו אנשים חלשים חטאים ורמאים; ובואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הם היו הבריות אומרות: קטן היהודי מחברו לפי שיצרו קטן הימנו!

צלוחית של פלייטון העמדנו לנו על יד שולחן המערכת. בה נלקט מעת לעת ומפּקידה לפקידה מכל הבא לידנו, את כל הדבר הקל הצף על פני ים החיים בין שיהיה חלזון וכרוּם ימא או שחלת ואלמוּגים ובין שיהיה חלבּנה ומלח סדומית וירוֹקה שעל פני המים. אשרינו אם ירבּו הבסמין וימַלאו צלוחיתנו צרי ודבש נכאת ולוֹט; ואוי לנו מפני הבוּרסקין אם יגדל באשם ותעל צחנתם…

– – – – – – – –

שני בורסקין כאלה באו (כאשר יסַפר לנו מה“ע [מכתב העתי] “פ”ב גאזעטא” בגליונו מיום 26 מארט נו' 60) ביום 10 מארט, י' ניסן, העבר לבית ה' אנשיל קובצקי בזה וצרור מכתבים מרבנים בידם כמנהג הנוכלים המחזירים בעיירות. מן המכתבים ההם ראה ה' קובצקי כי האנשים העומדים לפניו שניהם מעיר מאהילוב (לא נאמר איזו מאהילוב), שם האחד ר' יוסף מרגלית והוא רב מופלג ושם השני ר' אהרן סלוּפעק והוא יפה קול ומיטיב נַגן. וישׂמח קובצקי עליהם כמוצא שלל רב, כי “מנין” אצלו בביתו ויקרא את סלופעק לעבור לפני התיבה בימי הפסח. בתחלה סרב לו סלופעק, באמרו כי קרוּא הוא להתפלל אל הבאראן גינצבּוּרג; ויפצר בו קובצקי ויעתר לו סלופעק, אבל בתנאי כי יתן לו בשׂכרו ארבעים רוּ“כ וישלמם לו מראש, כי, לפי דבריו, בהיותו בדרך גנבו מאתו את בגדיו ואת מנעליו ואין לו במה להתנאות בימי החג. וקובצקי איש טוב ונדיב לב ויצו ביום ההוא לתפור לסלופעק בגד חדש ומנעלים חדשים קנה לו וגם את ארבעים הרוּ”כ שלם לו מראש כאשר דרש. ועל דבר מרגלית לָאַט סלוּפעק באזני קובצקי, כי איש אלהים קדוש הוא עושׂה נפלאות ומַשביע רוחות, ויאמן לו קובצקי ויקרא גם שניהם לאכול אתו בימי החג. בליל פסח הראשון בשבתו על “הסדר” אמר קובצקי לסלופעק: הבה השמיענו את קולך ושירה לנו איזו מלתא מעליתא. וַיואל סלופעק, אבל מרגלית היושב אל השולחן סַר וזעף כאיש תפוּשׂ במזמות עמוקות גער בו פתאום לאמר: אל תשורר! ובראותו כי סלופעק לא יאבה ולא ישמע לו ומתעתּד לשיר, גער בו שנית בחמה: “יען אשר לא תשמע לי תיבש לשונך בחכּך ונאלמתּ!” הדבר יצא מפי מרגלית וסלופעק נפל מלוא קומתו ארצה, כי השבץ אחזהו ויאָלם. ראו בני הבית ויתמהו איש אל רעהו ותהי עליהם חתּת אלהים. – ממחרת היום ההוא בהתאסף העם לשמוע אל הרנה והחזן עודנו כאִלם ולא יפתח פיו. אז הבין קובצקי כי גנבו את לבבו ויקרא לשוטר העיר. כבוא השוטר נפתח פתאום פי סלופעק החזן המדומה ומרגלית איש המופת החל להתחנן ולבקש רחמים. ואולם הרמאים נתנו בפלילים בחדר שופט השלום אשר בחלק העיר השמיני ויצא דינם להשיב בראשם את אשמם את ארבעים הרוּ"כ לקובצקי ולשבת על תרמיתם חודש ימים במאסר, ואחר ימסרו בידי הפוליציי לשלחם את העיר!

הא דרככם בראשכם, אורחים פורחים! גם חַיִל בלעתם הקיאותם גם כתר ערוּמים לא תכתירו, כי ערמתכם זאת לא מבטנכם הוצאתם, כי כבר חזו אותה ספריא וכתבו כתביא רמ“א גינצבורג ז”ל בשירו “תקון לבן הארמי” וה' בהרב בספּוּרו “קללת אלהים” הנדפס ב“ראזסוויעט” שנה שעברה מנו' 16 והלאה, ואִלו קרא אותם ה' קובצקי לא נלכּד בערמת הרמאים. ומה לכם רמאֵי עיר אחרת לחרוד אלינו מארץ רחוקה, המבלי אין בקרבנו בקרב עדתנו שארית ישׂראל אשר לא יעשׂו עולה ואין בפיהם לשון תרמית? דרשו מעל מה"ע Лучъ {שנה זאת נו' 5) וקראו כי איש עשיר אחד הדר בין החולות¹

והוא גבאי בבית תפלתו וגבאי דחברה קדישא נתן עיניו בשפחתו וידבּר על לבה להשמע לו; ובראותו את העלמה דואגת לאחרית הדבר הבטיח לה כי אם יהיה אחרית לדבר יגרש את אשתו העקרה וישׂא אותה. וכאשר לא ארכו הימים ונתגלָה כי יש אחרית, התנכל המפתּה להפטר ממנה בהביאו את דבּתה רעה לפני שׂרי העיר ויתנוה בבית האסורים, בבית החולים אשר שם. אמת כי האיש העשיר אשר שחט את כבשׂת האיש הרש יכחש ויאמר כי את שפחתו נתנו בבור שוטרי העיר עצמם, ומה שכרסה בין שניה – שמא באמבטי עוּבּרה; ויזמן לדין את המו“ל מה”ע Лучъ לפני שופט השלום ושמה נתגלה הדבר, כי את הסוד הזה גלו להמו"ל שלשה אנשים עברים אחרים ובתוכם גם גבאי בקוּר חולים, והגבאי דחברה קדישא שב וקבל על העֵדים אשר קמו בו, והדבר נמסר ליד החוקר־דין ועוד יבוא לפני בית־המשפט גָלוּי לכל העם לכבוד הנשפטים ולכבוד בית ישׂראל כולו. ולוּ נמצא איש אשר יגיד לבעלי הדין כי עתה אחרי אשר קדשוּ שם שמים בפרהסיא באופן נעלה כזה פקעה חובתם לעסוק בצרכי צבּוּר ולהיות גבאים – מטעם שהעוסק במצוָה פטור מן המצוָה.

כל זה מן הדברים שנתגלו לנו לפי שבאו לידי פומבי, וכמה מעשׂים טובים כאלה נשארים “תחת הפּקק” ואינם גלויים וידועים רק ליודעי חן. ואם באמת גדלוּת אדם תעיד בגודל יצרו, מי לנו גדול מאותו חסיד שפרשׂ כנפיו על אמתו אשר ילדה תאומים. ויבא החסיד את הילדים אל בית גדוּלי אסוּפי מן השוק, ויקבּל על עצמו לשלם בעד גדוּלם שלשים רוּ"כ לחודש. ולא ארכו הימים ויחדל מלשלם ויאמרו פקידי בית האסופים להביא את הילדים בדת כל הארץ. והחסיד לא שת לבו לזה ויאמר: יעשׂו בילדים מה שלבם חפץ ואני לא אוסיף לשלם. אז באה אם הילדים לפני אחד הרבנים ותגלה לו את סודה ותבקשהו לדבּר על לב בעל ביתה לשלם בעד גדוּל הילדים – כי גואל הדם הוא – למען לא יוציאום מקהל ישׂראל, ואם לא – תביא את הדבר בפלילים ונתגלתה חרפתו בקהל. ובהשתדלות הרב נתקיימו שתי הנפשות ההנה בישׂראל וגם על אֵם הילדים פרשׂ הנדיב את כנפיו וישׂיאנה לאיש ותמצא האשה מנוּחה בית אישה – והכל שריר וקיים ואין מכלים דבר בארץ. ובואו ונחזיק טובה לגדול הדור זה שהאפיל בטליתו וכסה על חמסו ולא נתן לשם שמים להתחלל גם על ידו.

ואם בחסידים ואנשי חַיִל יראי אלהים נפלה השלהבת מה יעשׂו אזוֹבי קיר, הם העם המתאַוים מבני הדור החדש הנודעים מעיקרם לשכחי תורה והולכים בשרירות לבם? על כן לא נפלאת בעינינו בקראנו זה לא כביר בכה“ע כי איש יהודי היה בפ”ב ושמו ה… ס… מתושבי שווייץ יליד העיר ט… בנפות המערב בארצנו, ויהי לסרסור בין הסוחרים המביאים סחורותיהם מחוץ למדינה; וזה לא כביר נתפשׂ בגנבה גדולה בבית תרומת המכס (צאלל־הויז) אשר בזה, ונגלָה כי במשך כמה שנים היה בעצה עם פקידי בית־המכס הקטנים ויהי מביא סחורה שלא נטלה תרומתה, ובכן העביר על המכס עד כדי מילליאן רוּ"כ. וכבר הובא האיש הזה במאסר, ובקרוב יעמוד לדין ויוָדעו פרטי הדבר. ומה יעשׂה בן יקיר כזה שלא יחטא? הן גם הוא איננו עץ יבש, ולא יוכל לשכּוֹן חררים במדבר ולהפוך כעני בחררה; חפץ הוא לראות חיים, לאכול בטובה ולשׂמוח עם שׂרים זהב להם. ובכן לקח לו בית מדות ועליות מרוּוָחים, גם כלי בית יקרים וחמודים היו לו ותענוגות בני האדם, ואשתו עדתה זהב וכסף ומלבושה שש ומשי ורקמה, אין בית משׂוֹשׂ אשר לא באו שם וכל אשר שאלו עיניו לא אָצל מהם. ויהי כי קצרה ידו מעשׂות יומם ויעשׂ לילה, ויעזוב אָרחות יושר ללכת בדרכי חושך. ואיש אשר יצרוֹ גדול כל כך, האם לא אדם גדול הנהו אף הוא?

והנה כל גדולי ישׂראל אלה בלי ספק יודעים, אם על פי עצמם, או מפי השמועה, כי המלאכים הטובים ומליצי היושר העומדים על עמנו וחצוצרות התרועה – הם כתבי־העתים – בידם, בהוָדע להם את הגדולות אשר עשׂו ימהרו חומתה וירימו כשופר קולם ויקראו בקול גדול באזני כל הארץ לאמר: אלה מעשׂי בני ישׂראל, יראיו חסידיו ומשׂכּיליו! ויקימו לנו מטע לשם ויעירו ויעוררו לנו את האהבה בלב עם הארץ ובלב הממשלה. וזה החילם לעשׂות את עשר יעשׂו. כי על מעשׂים אחרים אשר יעשׂו אנשים מקרב עמנו לא יקראו המליצים ההמה את שם ישׂראל מפוֹרש ושׂוֹם שׂכל, אף אם יהיו המעשׂים ההם טובים ומתוקנים ושמעם בולך בכל הארץ.

ראו נא, הביא לנו איש עברי, אַנטוֹקוֹלסקי שמו, את צלמי מסכותיו ויציגם בשער לעין רואים. כל העם מקצה ינהרו לראות בם וכל יודעי חכמת חרושת יוֹדוּ כי חכמת אלהים בקרב היוצר וצר צורות אלה. מעשׂי ידיו אלה עשׂו לו שם בכל העולם והיא היתה חכמתנו ובינתנו לעיני העמים בהקבצם למקום המערכה בפאריז, וממליצי יושר ההמה אדם לא זכר את האיש המסכן.

ה' פאליאקאוו נדב מאתים אלף רוּ“כ לכונן בית מעון לתלמידי האוּניוורזיטעט; כ”ה אלף רוּ“כ להחזקת בני עניים שמהם תצא תורה; ל' אלף ללמד תורת ישׂראל בבתי הספר הכוללים. ה' ג”ב [גינצבורג] נדב כמה עשׂרות אלפים גם כן למעשׂי צדקה כאלה ונדבות ישמיעו ליסד בית ספר ללמוּד אוּמנוּת לבני עניים מבני ישׂראל אשר בזה. גם בערי השׂדה יכוננו בתי אוּמנוּת וקוֹלוֹניות ללמד לבני יהודה מלאכה ועבודת האדמה. היערכו כל נדבות נדיבי עמנו ועלילות המתוקנים שבהם לעומת הנזק אשר יביאו לנו המקולקלים שבהם המטים עקלקלותם, ההולכים בשרירות לבם איש אחרי בצעו? היכפּרו מעשׂיהם הטובים ונדבותיהם הרבּות את חטאת בנים סוררים לבלי יִזרו את פרשם על פני כל העם? ואם עד שהמלך במסבּו נרדם יתן ריחו, היהדוף הוא מפניו את צחנת טמאי הנפש אשר יעלו להבאישנו ביושבי הארץ?

יצאו אנשים בני בליעל מקרבנו ויספחו על זדים ועושׂי רשעה הפורעים פרעות בארץ. מתי מספר המה בני פריצי עמנו, נער יכתבם ונער ימחם מכּתב ישׂראל, ועל כל עם ישׂראל היה הקצף. רוח העם אשר אנחנו יושבים בקרבו הולך וסוער וגם רוח המושל יעלה עלינו. קוינו לישועה ולחסדים גדולים ותקוָתנו מַפּח נפש ושמועות יבהלונו ממרחק כי את בני ישׂראל הצפופים במושבותם ירגיזו ממקומם. כי חנפי לב ישׂימו אף וזבובי מות יבאישו שמן רוקח!

על כן כל איש מישׂראל אשר יצרו גדול משל חברו, שׂימוּ לבבכם ודוֹמו, כי לא אך את נפשכם אתם קובעים כי אם את הגוי כולו. בראותכם את יצרכם מתגבר עליכם לעשׂוֹת איזה דבר מגוּנה, זכרו את אחיכם הנקיים אשר ישׂאו אתכם והתאוששו. זכרו כי פרי מעלליכם תאכלו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. אם כהנה וכהנה תסתירו פנים ותעשׂו מעשׂיכם בחשאי, סוף סוף יכריזו עליכם בקולי קולות; אתם הנקו לא תנקו ונשׂאתם עווֹנכם ושמכם יעמוד לאָלה ולקללה בקרב עמכם אשר אתם שׂמים על לא חמס לשמצה בקמיהם.

ב

ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת־קול יצאה ואמרה: “בת החסיד ר' שמואל בן שלמה מאָרשאַ לבנו של הבאראן הירש בפאריז ובת ר' סענדר דיוּמא (Alexandre Dumas) לבן בנו של התוספות יו”ט מאריץ ליפפמאנן!" כשנשמע דבר זה בין החיים התחילו הבריות מלגלגין ואומרים: אין מסתכלין בבת קול; בלי ספק ערבּוב דברים יש כאן וצ“ל: בת החסיד לנכד התויו”ט ובת דיוּמא להבאראן הירש. אבל בימים האלה גדלו הבנות והגיעו לפרקן ונתגלָה שאמת היה בפי הבת־קול ולא נפל מדבריה ארצה.

כולנו יודעים את החסיד ר' שמואל מאָרשאַ המקובל המפורסם המומחה בקפיצת הדרך, הוא ר' שמואל פאליאקוו אשר על־פי השבּעוֹתיו “כל גיא ינשׂא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוֹב למישור והרכסים לבקעה”, הבונה בקצות ארץ מעגלותיו ויקפּל את הארץ תחת הנוסעים ויקצר להם הדרך, עד אשר אם ישוּלח איש יהודי מאָראָל בערב־שבת בשעת מנחה גדולה עוד תספיק לו השעה לבוא לביתו בדראהיצין ולטבול במקוה לפני הדלקת נר של שבת. החסיד הזה ארשׂ את בתו הבכירה לאחי הבאראן הירש, אשר גם הוא עוסק בהשבּעות כאלה ועשׂה כמה קפיצות הדרך באוֹסטריא ובתוגרמה. הוא הבאראן הירש אשר הרים לפני שנים אחדות נדבה להחברה כי“ח מילליאן פראנק לקרן קיימת ופירותיהם יאכלו בתי הספר אשר יסדו ידי החברה הנ”ל לבני ישׂראל באזיא ובאפריקא כפי אשר נמנו ויקראו בשמותם ב“המליץ” בשבוע העבר. לפי דברי הברלינר בּאָרזענצייטונג (שנה זו נו' 166) נעימה ומועילה ההתקשרות הזאת לא רק להחתן והכלה כי אם גם לעולם המסחר ועֵסק בנין מסלות הברזל. כי עד כה היו שני הבונים המפורסמים האלה מתנגדים (קאנקורענטען) ונחרים זה בזה. כשגברה יד רוסיא על תוגרמה במלחמה האחרונה והורידה לארץ נצחה וכרתה עמה את הברית בס“ט סטעפאַנאָ. אז היה לה' פאליאקאוו פתח תקוה שבנין מסלות הברזל בחצי האי באלקאן ימסר לידו; אבל כאשר בטלו מלכי אירופא את דברי הברית בס”ט סטעפאנא והקימו תחתם את דברי הברית בברלין, אז גברה תקוַת הבאראן הירש שהעסק הזה יבוא לידו, כי ממלכת אוסטריא עמדה לימינו; ובכן יצאו שני גדולי הדור אלה נצבים איש לקראת רעהו בבנין המסלות בבוּלגאריען, בסערבּיען וברומעניען המזרחית. ועתה תקנה ברית השדוּך הזה מה שקלקלה הברית בברלין ובין שני המחותנים לא תהיה עוד תחרוּת וקנאה, ועליהם הכתוב אומר: ורב שלום בניך; אל תקרי בניך אלא בוניך. לפי דברי המ“ע הנ”ל ירבה ה' פאליאקאוו מוהר לבתו עד כדי ששה מילליאנען פראנק. וכתבי־עתים אחרים יסַפּרו כי עשׂה הבאראן הירש לכבוד הזווּג משתּה גדול ויאמר להנות את קרוּאיו ואורחיו בדבר יקר וחדש אשר לא עלה על לבם. ויקרא לפאַטטי המשוררת המפורסמת לבוא ולשורר בביתו בנשף חשקו. ופאטטי זה שתים עשׂרה שנה לא שוררה בבית יחידים בפאריז כי בתיאטראות היא משוררת; ופעם אחת עלה על לב אחד מעשירי פאריז, לקרוא אותה לשורר בביתו, ותדרוש מאתו חמשה עשׂר אלף פראנק, ולא אָבה האיש. מאת הבאראן הירש דרשה פאטטי עשׂרים אלף פראנק ויתן לה ויבקש מאִתּה שתשמור את הדבר בסוד עד נשף המשתה לבלי יוַדע לקרואיו, כי חפץ שיהיה הדבר בפתאום. ויהי ביום המשתה בבוקר ויבוא לפני הבאראן חוכר התיאטרון אשר פאטטי משוררת בו ויודיע לו כי על־פי האמנה הכרוּתה בינו ובין פאטטי אין לה רשות לשורר בשום מקום בלי רשיונו והוא לא יתן את הרשיון לזה חנם אין כסף. ובאין ברירה נאלץ הבאראן לכפּר גם פניו וישלם גם לחוכר פאטטי בעד רשיונו עשׂרת אלפים פראנק.

וכשם שנתקיימו דברי הבת־קול בזווּג זה, כך נתקיימו גם בזווּג האחר. השמעתם קוראַי את שמע האיש אלכסנדר דיוּמא? בלתי ספק שמעתם וידעתם כי האיש הזה מגדולי סופרי צרפת בזמננו הוא וחוֹבר חברים מחוּכּם בפאריז. והאיש בעל דעות חפשיות ורחוק מכל דעה קדוּמה, לא יפליא בין עם לעם ולא יבכּר אמונה אחת על פני רעוּתה, וכן כל בני ביתו. הוא בעצמו קתולי ואשתו רוסית ממשפחת נארישקין ואת שתי בנותיו הנמצאות לו לא הביא עד כה בשום אמונה, כי אמר: תגדלנה הנערות ובחרו להן אלהים ואנשים כאשר עם לבבן. ועתה בחרה אחת מבנותיו, קאלעטטא שמה, לה לאיש את מאריץ ליפפמאנן, איש יהודי; אביו עשיר גדול ושותף לבית המסחר אללגערי הנודע בפאריז, ובנו החתן ממוּנה מאת הממשלה על בית מלאכת הנשק בס“ט עטיען. דיוּמא נותן לבתו נדוניא שלש מאות וחמשים אלף פראנק. בתו לא תקבל את אמונת אבותיה וגם הקדוּשין לא נעשׂו כדת כהני הקאתולין. לא ידענו אם אמת היה בפי הבת־קול שהחתן הוא מבני בניו של התוי”ט, אבל דבריה בכלל, כאשר תראו, באו ונהיו ולא נפלו ארצה.

מלבד שני המקרים האלה אשר נתנו לבנות פאריז ענין לענות ולשוֹחח בו, ומלבד המַחלוֹקת בין הממשלה ובין היזוּאיטים אשר יצאה ללהב ותעיר את כל העיר כמרקחה, קרה עוד מקרה אחד אשר היה למלה בכל בתי פאריז הגדולים ויגדל המונה של עיר. לפני חדשים שנַים בא לפאריז הרב המפורסם ר' ישראל סאלאנטער מקאוונא וישב שם ולא נוֹדע לאיש מה חפץ הרב ההוּא ומעשׂהו בפאריז ואנה פניו מוּעדות. רבּים מַאחיזים את ביאת הרב בהמקרים שהזכרנו למעלה, וגם בזה נחלקו הדעות. יש אומרים, שהרב הוא הוא הבת קול שהכריז על בת פּאליאקאוו לאחי הבאראן הירש, והוא בא עתה על שׂכרו; ויש אומרים, שהרב בא להכניס בברית את בתו של דיוּמא ולסַדר הקדוּשין תחת חוּפּתה כדת משה וישׂראל; ואחרים אומרים שנקרא הרב לפשר במילי דשמיא בין הממשלה בצרפת ובין הקלעריקאלין. אבל כל הדעות הללו לא נראו לנו; ויותר קרובה אל האמת נראה דעת האומרים שהרב בא להחזיר עטרת התורה ליושנה בצרפת, ליסד מחדש את ישיבות בעלי התוספות בפאריז ובאורליינש ולהכין פאבריק גדולה לעשׂיית ציצית מראשית הגז כפול שמונה משזר. בעלי הדעה הזאת מסַפּרים ג“כ – אבל אין אנו אחראין לדבריהם – שכבר פנה הרב בבקשתו לטוֹל רשות מאת הממשלה ליסד את הישיבות ההנה על־פי פקודת הממשלה מיום 29 מאַרץ העבר וגם הציע לפני המיניסטר שעל המסחר את התועלת המרובה אשר תגיע לארץ צרפת מן הפאבריק אשר הוא מיסד, אשר תוציא ותרבה בעולם מין סחורה חדשה אשר לא נמצא עד כה להמכר בשוק בכל ערי המסחר בצרפת, והוא ערב בדבר שהפועלים אשר יעשׂו מלאכה בפאבריק שלו לא יעשׂו כמעשׂה הפועלים ברובאיי וברייהמס, לא יתקוממו ולא יתגודדו ולא יפריעו את מעשׂיהם ויהיו כמופת לרבים באמונתם ובחריצותם. כפי הנשמע, יש להרב ההוא תקוה שחפצו בידו יצלח והוא אומר ליסד חברה של שותפים (אַקציאָנאָרע) אשר ייסדו יחדיו את בית המלאכה ההוא. ואעפ”י שרבני צרפת לא מצאו קורת רוח במעשׂיו ויצאו כנגדו, בכל זאת הוא מקוה שתהיה ידו על העליונה, אחרי שלרבני פאריז באה הפקודה מאת שׂר העיר שאין להם להתערב בעניני תלמוד תורה, כאשר באה ע"ז הידיעה בהמליץ בשבוע העבר.

עיניך הרואות, קוראי היקר, כי בפעם הזאת מלאו הבסמין את צלוחיתנו מבית נכאתם וישׂימו קטורה באפך ויתנו מַעדנים לנפשך. מעצמך תבין כי חבּוּרו האחרון של דיוּמא אשר הזכרנו, הנקרא “קאָללעטאָ ליפפמאנן”, הוא הוא מהפך בזכותו של ישׂראל. ומה יעשׂו כנגד לויתן זה דגי רקק כראהלינג ומארר וטרייטשקע ושטאָקקער וכנותהון? ואם יהיו כל ספריהם וספרוֹ של ליוּטוֹסטנסקי עמהם בכף אחת וחבּוּרו האחרון של דיוּמא בכף השנית הוא מכריע את כולם; ואם לא יכריע הננו להוסיף עליו עוד את ספרו של הגראף בראניצקי, אשר כפי ידיעתי לא ידעתו עוד, הקורא, ולא שמעת את שמעו עד היום.

הגראף בראניצקי אחד מאצילי פולין וגדולי עשיריה, אשר מת זה לא כביר בעיר קאהירא במצרים, כתב ספר ויקדישהו לשם שאֵרוֹ הקרוב לו הגראף צאצקי מלאך האפיפיור בפאריז. הספר ההוא עשׂה רעש גדול בין מרוֹמי עם פולין. בספר ההוא יַראה המחַבּר שספר התורה, התלמוד וספרי הברית החדשה משולבים ואחוזים איש באחיו ומשלימים איש את אחיו, עד כי יוכלו להחָשב כספר אחד בעל חלקים רבים. בהקדמתו לספרו זה יטיל המחַבּר מעליו את כל הדעות הקדומות אשר יתחנכו בהן אנשים כערכו מקטנותם ויאמר בהתגלוּת לבו כי עווֹן פלילי הוא להפר האחוָה בין המחזיקים בספרים ההמה וכי האחוָה הזאת היא מחוּיבת ספרי השתלמות בני האדם בזמננו, כמו שהמצאַת הקאָמפּאַס ואבק השׂרפה והדפוס הביאו בשעתם לגלוֹת אמריקא ולבטל המסחר בנפש אדם, וכמו שמסלות הברזל והטיליגרף והטיליפון בזמננו מולידים בהכרח התקרבות העמים: “ראה ראינו, יאמר המחַבּר, כי היהודים עזרו להרחבת המדעים והמסחר וכל חרושת מעשׂה וכי יצאו מקרבם אנשים אשר השׂגיאוּ פעלם גם בעניני הממשלה במדינות וממלכות שונות, ואיככה זה נראה ברעה אשר ימצא אותם ולא נעזרם להרים קרנם בכבוד בין העמים והממלכות? עוד זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי: כי האמונה באל יחיד ומיוחד התקועה בלב האומה הישׂראלית בעצם טהרתה וחוקיהם הרחוקים תכלית ריחוק מחוקי עובדי האלילים כבריח ארמון הם כנגד האמונה ברשוּיות רבּות והשקיעה בתענוגי העוה”ז. על כן חוב על כל אחד ואחד להכיר פעלי היהודים ולהוקיר חייהם; וביחוד מוטל החוב הזה עלינו הפולנים אשר בארצנו הם יושבים בהמון רב יותר מבשאר הארצות. וזה הדבר אשר הביאני לכתוב את הספר הזה ולהקדישהו לשמך ולזכרך, אחי ושאֵרי, כי מלאך האפיפיור אתה".

כצאת הספר הזה לאור בקש המחַבּר את חתן אחיו הגראף טאַרנאָווסקי, והוא פרופיסור באוניוורזיטט בברסלוֹי ומוציא לאור שם מ“ע חדשי בל' פולין, לגלוֹת דעתו במכתב עתו על אודות הספר. טארנאווסקי דחה אותו בקש באמרו כי אך למוֹתר הוא לדבּר בספר כזה אשר לא יפעול לא על היהודים ולא על הנוצרים להשיבם מדרכם, ונוסף לזה שרצון כל בני משפחתו שלא לדבּר בספר הזה. אבל לא ארכו הימים ובאחד מכה”ע הפוֹלנים נדפס מאחד היזוּאיטים מאמר מסַפּר בגנוּת הספר מבלי נקוֹב את שם מחבּרו. אז פנה בראניצקי שנית אל טארנאווסקי ויבקש להודיע ברבים מי הוא מחבר הספר, כי הוא לא יבוֹש מפּעלוֹ מעשׂה ידיו וכל חפצוֹ שידע העם את דרכו ומחשבותיו; וגם הפעם השיב טארנאווסקי את פניו ריקם ולא נתן לו את שאלתו. אז שב בראניצקי אל קסת הסופרים ויעתיק לל' פולין את הספר “פתח תשובה” לר' גבריאל בן יהושע ע“ד הרדיפות וההריגות אשר נעשׂו ביהודים בשנת ת”ח ות"ט בימי המלך יאָהאַן קאַזימיר. הספר ההוא נדפס באַמשׂטרדאם בשנת 1653 ובראניצקי העתיקוֹ לל' פולין ויקדישוֹ לשם הגראף טארנאווסקי להכעיסו במעשׂה ידיו.

גם לספר ההוא כתב המחבר הקדמה ארוכה; בה יציע את מעמד היהודים בפולין בימי המלך קאזימיר, יספר את העושק והמרוּצה אשר עשׂו להם בקחת מהם את זכוּיותיהם אשר היו להם מימי קדם, יוכיח כי משפחות בני פולין היותר נכבדות ממקור ישׂראל יצאו, יען כי בדורות הקודמים כל איש מישׂראל בפולין אשר המיר את דתו נחשב על בית האיש אשר הביאוֹ בבּרית ויתילד על משפחתו לבית אבותיו. “אל יפלא אפוא בעיניך טארנאווסקי בני, יאמר בראניצקי, כי אע”פ שאני ואתה מבני בניהם של אצילי פולין הקדמונים אנחנו, בכל זאת נוזלות בעורקינו טפּות אחדות מדמו של אברהם“. המחבר יסַפּר שהמשורר מיצקעוויץ אמר לו לאמר: “אבי – מאַזוּר ואבי אבות אמי היו יהודים ואני מתגאה ביחוּשׂי זה”. – “ובכל הרדיפות והתלאות (יוסיף המחבּר) אשר נשׂאו וסבלו היהודים בפולין הועילו הרבה להצלחת הארץ בהרחיבם את גבולות המסחר וכל יגיע כפים. ואני בעיני ראיתי בהיותי בגאליציא כי עוד עתה ישׂנאו הפולנים את הרוססים והיהודים תכלית שׂאה אע”פ שמקרבים אותם בשעת דחקם. אשרך ארץ שרוח הסבלנות שׂוררת בך בלי מצרים! כי במקום שעסקי הממשלה אחוזים בעניני האמונה, שם אי אפשר בלי רדיפות. ככה היה גם בספרד ועל כן ירדה הארץ ההיא פלאים”. “לוּ חיִינו אני ואתה – יוסיף בראניצקי – בימים ההם בספרד כי אז חיית אתה בטוֹב ואכלת את טוּב הארץ ואותי – שׂרפו באש על המוקד בתוך שאר הכופרים”.

ספרי בראניצקי נמכרו ונתפשטו בהמון רב בין מרומי עם הארץ בפולין.

אם את שמע הגראף בראניצקי לא שמעת ואת ספריו לא ידעת, אולי ידעת, הקורא, את ספר דניאל דירוֹנדא מעשׂה ידי אשה חַכמת לב באנגליא הנקראת דזאָרז עלליאָט? הספר הזה הוא ספּוּר נשׂגב ונעים ובו חמשה כרכים, ומהיותו בן חמשה כרכים לא אוּכל לאסוף אותו כתוּמו בצלוחיתי ולתת לפניך בזה את כל הכתוב בו. רב לי אם אגיד לך כי כותבת הספר מנבּאה לעתים רחוקות ומציירת לפנינו כאִלו בן דוד בא ואסף נדחי ישׂראל והקים את הסוּכּה הנופלת וכי רוב היצוּרים הפועלים בספר הזה מבני ישׂראל לוּקחו. מאליו מובן, שנושׂא הספּוּר הוא ציור דמיוני וחלום חזיון לב, אבל דבריו כתובים באהבה וברשפי אש, רוח חן ותחנונים שפוכה על פני כל הפועלים ילידי דמיונה, על צד תשׂאם ועל ברכּים תשעשעם. דעת מבקרי הספר שבראש הפועלים בספר הזה דניאל דירוֹנדא מצוירת תמונת ר' בנימין הישׂראלי המכוּנה לארד ביקנספעלד, אשר גם הוא בנערוּתו עסק בחלומות כאלה, כידוע מספּוּרו דוד אלרואי, ואולי גם הרה והגה בלבו את פתרון החלום. מי יודע… הלא לאלהים פתרונים כאלה! וכי יפּלא בעיניך, הקורא, כי אנשים גדולים חכמים וידועים עוסקים בדמיונות ומַחלמים חלומות כאלה – אַל יפּלא. כי ידוֹע תדע שבני אנגליא קרובים לאורחא דמהימנותא יותר משאר אומות העולם; נפשם קשורה בכל עוז בספרי הקודש, קורות עם ישׂראל בשנים קדמוניות יקרות ונכבדות בעיניהם ולבם יחוּש עתידות לו יותר מאחרים. על כן בסַפרם חלומות כאלה ימצאו להם שומעים ובעלי החלומות לא יהיו כמתהוללים בעיני הקהל. והנה לא לערוֹך לפניך תוכן הספר שנדפס לפני כמה שנים באתי היום, אבל באתי לברכך בברכת מז“ט ולהגיד לך כי מחַבּרת הספר, אשר לא דזאָרז עלליאָט שמה כי אם מיסס ליוּאיס שמה, והיא אלמנה מאישה סיר דזארז ליוּאיס, עשׂתה גם היא כמעשׂה בת פּאליאקוו ודיוּמא וביום השמונה עשׂר לחודש דא מאי שבה ונשׂאת לאיש להשׂר קראָסס, אע”פ שכבר מלאו לה ששים שנה והוא צעיר ממנה לימים הרבה. רק באנגליא ארץ הפלאות יעשׂו נפלאות כאלה. בארץ אחרת לא היה איש ממקור ישׂראל וכותב ספרים מקורות ישׂראל עולה לגדוּלה ונשׂא מעל כל השׂרים ולא היתה אשה רואה בחלום את שיבת ציון וכותבת טובות על עם ישׂראל מוצאה לה חתן – במלאות לה ששים שנה לשנות חייה. האף אין זאת, ידידי הקורא?!

ג

צלוחית של זכוכית אני ומאד אתירא ממגע ידם של גסי הדעת שאינם יודעים להשתמש בכלי זכוכית. כמה יגיעות ייגע בי המזגג עד אשר יעשׂני כלי! יחוגג וימוגג יפתּח וילטוש ויקציע אותי מבית ומחוץ ויתן עיני כעין הבדולח וישׂימני כראי מוּצק כמים הפנים לפנים. וזה בא ויסתכל בי ויראה כי פניו רעים לא תואר ולא הדר, וידבּר אלי באפו ובחרונו יבהלני. אדם כשר! בעוּתיך צמתוּתוּני, אבל אני מה כי עלי עברה חמתך? הלא על קדקדך חמתך תרד. הצרעת זרחה במצחך ועלי יזעף לבך? ואני אינני רק ראי מלוטש עושׂה אמונה, את אשר אֶראה אַראה ואין ברוחי רמיה.

בעל הצלוחית הקודמת (נו' 7) ספּר מעשׂה ברב אחד שהלך להביא קוּלטוּר מסאלאנט שבליטא לפאריז של צרפת ואמר שבּיאת הרב נושׂא הקולטור לפאריז הגדילה המונה של עיר וגלה השערות שונות על מטרת הרב ומגמת פניו בנסיעתו. עליו יצאו מערערין ושמענו תלונת רבים מגוֹר מסביב על כי שלח פיו בקדוש ישׂראל. אחד מן המתלוננים מן האנשים שפגיעתם רעה, גער בנו לאמר: “הכי צדיק ורבּן של חסידים הוא הרב כי כהתל באנוֹש תהתלו בו?” אבל זולת גערתו זאת בלהבי אש לא מצאנו שביב אור במשפטו, לא באר ולא הצדיק את מטרת הנוסע כדי להראות שעל חנם תלונתנו עליו. ועד זה מדבּר והנה בא אחד ככותב מפאריז (ב“המגיד” מיום 16 יוני נו' 24) במכתב ארוך ובלהג הרבה וגם הוא ברוב דבריו לא ברר את תכלית נסיעת הרב ואת פרטי המעשׂה שהיה ורק דבר אחד הצלנו מפיו כי לא כאשר אמר בעל הצלוחית הקודמת כן היה; שבעל הצלוחית אמר שביאת הרב לפאריז הגדילה המונה של עיר, והוא, הכותב בהמגיד, אומר “אין קול שאון בעיר גם לא קול צוָחה ברחובות קריה”! בדבר הזה נאמנה עלינו עדוּתו והננו מבטלים את דברי בעל הצלוחית מפני דבריו, וברוך יהיה כי הרגיע לבנו אשר היה חרד לשלומה של הריפּוּבּליק בצרפת. – ולבסוף שמענו אחד קדוש מדבּר (ב“הלבנון” מיום 18 יוני נו' 45) עיר וקדיש אשר מעודו במושב לצים לא ישב ולא שׂח שׂיחה בטלה כל ימיו, והוא בא ללמד על הרב סנגוריא ואינו מרגיש שהוא מלמד עליו קטגוריא; לפי שאנחנו “המכירין את הרב לאיש שוקט ובוטח ורחוק ממדת הקנאין הפוגעין פועלי פּרוֹפּגנדא” בקשנו לו צד זכות שבוַדאי לא מעצמו עשׂה מעשׂה כי אם אחרים השיאוהו לכך, והוא אומר שלא אחרים (רבים) היו עמו באותה עצה כי אם אחר, איש אחד; ולא זכינו להבין במה יפה כוחו עתה אם בעצת יחיד הלך לכפּוֹת את ההר על קהלה שלמה? ומתוך דברי בעל המאמר נראה שגם הוא איננו מצטער הרבה על אשר לא הצליח חפץ הרב הפּרוֹםגנדיסט; ולא נדוּן עמו בזה שאִלו עלתה בידי הרב ליסד בפאריז קהלה כמנהג רוּ“פ [רוסיא ופולין] אם היה זה “ריאַקציוֹן”… או “פּרוֹגריסט”, כי בדבר הזה לא לנו המשפט כי אם לאחינו ב”י [בני ישׂראל] בצרפת בעצמם, אשר זה כמאה שנה מתערים הם כאזרחים רעננים בארץ מולדתם ולא יחסר להם דבר בלתי אם – מנהגי רוּ“פּ. ולו גם יהי כדבריו שאחינו פליטי רוסיא הנמצאים שמה אינם לע”ע לא צרפתים ולא רוססים ובשבילם חרד הרב כדי “לפדות את נפשם”, גם בזה עוד ספק הוא בידנו אם שוה תקוּן הדור ההולך בנזק הדורות העתידים לבוא, כי בלי ספק בניהם אשר יקומו אחריהם יהיו יהודים צרפתים גמורים אם לא יטעינו עליהם בריחַים ובחָזקה מנהגי המקום שיצאו משם. והנה להציל עוד את כבוד הרב הנוסע נוסיף מה ששמענו מפי איש נאמן רוח ויודע דבר, שלא לטובת אחינו הצרפתים ולהנאתם שאין אנו אחראין להם שקד הרב, כי אם לטובת אחינו ב“י בארצנו וראש מגמתו היה להושיב בפאריז איש בקי ומומחה בטיב גטין. כי ידוּע הדבר שעל פי דינא דמלכותא אין “גרוּשין בין איש לאשתו בצרפת, וגם כל איש מישׂראל שמה דינו כדין שאר בני הארץ וכיוָן שנשׂא אשה לא יוּכל שלחה כל ימיו; ולכן אין בצרפת רבנים מסַדרי גטין לפי שאין צורך להם בזה. ומכיון שנתרבּו שם ב”י יוצאי פולין ורוסיה אשר רבים מהם יעגנו את נשיהם ועלוּבות נפש ההנה מחזירות על בעליהן ומבקשות לקבל גט פטורין מאתם ואין מסַדר, על כן היה בלב הרב הנוסע להושיב שם רב בקי כדי שיוכל לסַדר לעת הצורך גטין כשרין, אע”פ שיהיה מוכרח לעשׂות זאת בסתר לפי שדבר זה מתנגד לחוקי המדינה. על תקוּן גדול זה בוַדאי יברכוּהו טובים, כי עי"ז היה מחַיה נפשות רבות מבנות ישׂראל בארצו, ואולי ממילא נמצאו גם מבני הארץ ההיא אנשים אשר בטבּעת הקדוּשין טבעו בטיט והשתמשו במקרה זה להתפתח מן האזיקים אשר שׂמוּ עליהם לכל ימי חייהם.

אבל איך שיהיה, אשרינו וטוב חלקנו שלא היה “קול שאון בעיר ולא קול צוָחה ברחובות קריה” לרגלי ביאת הרב בפאריז; כי לא כך היה מעשׂה ברב אחר שבא לעיר אחרת, כמסופר במה"ע גָאלאָס (מיום 5 יוני נו' 155). ואלה דבריו הקצרים והנמרצים:

“בימים האלה בא לעירנו וויניצא בסתר הצדיק המפורסם ר' איציקיל מסקווירא הנוסע ועובר עתה בערי נפות דרומית מערבית להעלות מס על ישׂראל. עם הצדיק תבוא אחוּזת משרתיו עושׂי דברו, קהל גדול גבּאים שמשים וגזבּרים. במשך שני ימים אסף הצדיק כארבעת אלפים רוּ”כ וביום השלישי צוָה האיספּראווניק וישלחוהו את העיר".

את הצדיק הנזכּר בזה, אשר בעווֹנותינו הרבּים לא עלתה בידו לאסוף רק כארבעת אלפים בשני ימים וביום השלישי – על קיצו ועל קצירו הידד נפל, – את הצדיק העלוב הזה ידענו מאז היטב. הוא ר' יצחק מסקווירא, אחיו של אהרנ’טשע מטשערנאבּל, ר' משה’ניא מקוֹרוֹסטישוֹב, ר' יעקב ישׂראל’ניא מטשערקעס, ר' אברמ’יניא מטריסק, ר' נחומטשע ממאקארוב, ר' דוד’אניא מטאלנא ור' יוחנטשע מראחמיסטריווקא, בני הטשערנאבּלער. ר' איציקיל זה הוא הטוב שבצדיקי וואָלהין ואוקריינא, חכם בהוָיות העולם ומסביר פנים להשׂכלה, ובלתי ספק יודע הוא כי דינא דמלכותא האוסרת על הצדיקים לסובב בערים לגזוז את העדרים דינא הוא, אבל – על פת לחם יפשע גבר. בצאת הגזרה על הצדיקים להכּבד ולשבת בביתם ישבו בראשונה תחתם ויחכּו עד אשר יבוא העם אליהם לדרוש אלהים, איש ופדיונו בידו; ובראותם כי אינם רואים סימן ברכה בעמלם, כשל כוח סבלם, וינַסו לשלוח את סגניהם ואת גבּאיהם תחתם אל גדרות הצאן, להעיר רצון. אבל – אוי לאותה בושה! – ידי הגבּאים והסגנים היו במַעל, גם גנבו גם כחשו גם שׂמו בכליהם, ואדם גם צדיק אין בארץ אשר יעשׂה טוב ולא יחטא, בראותו שוֹרו טבוּח לעיניו ואדמתו לנגדו זרים אוכלים אותה. על כן התעוררו לשׂוּם נפשם בכפּם ולעלות בכבודם ובעצמם לגזוז את הצאן. וכדי לגנוב דעת השוטרים שומרי הרפתים יעשׂו בערמה ויבואו בעיר כרבנים או מגידים, ובטרם יוָדע הדבר לשׂר העיר כי עור המגיד מכתיר את הצדיק, כבר כלתה הגזה והשׂה הפּזוּרה עומדת פשוֹטה ועוֹרה, מצמרה ומעוֹרה. וכך קרה גם בוויניצא, להצדיק ר' איצא; ומה ממנו יהלוך אם ביום השלישי אזל, אחרי אשר בלעוֹ נשאר בפיו ולא השיב את הגזלה אשר גזל?!

נחכה לראות כמה יתנו בני וויניצא לישוב א“י, לישוב ב”י בארצנו ברוסיה, למַזכרת כְּרֶמיה ולשאר הדברים הטובים הנעשׂים בימינו לטובת הכלל, אחרי אשר ידם מַשׂגת להתפרק ולהביא בשני ימים ארבעת אלפים כסף לטובת איש פרטי אף כי צדיק בן צדיק הוא!

והנה אם גדלה הצוָחה אשר היתה ברחובות וויניצא ביום הוצאת הצדיק – מן הצוָחה אשר היתה בפאריז לרגלי ביאתו של הרב שאיננו צדיק, כמוה כאין היא לעומת הצוָחה אשר היתה בשוּקי אַמשׂטרדם ביום עש“ק פ' נשׂא (9/21 מאי) בלי שוּם צדיק ושוּם רב. מה”ע “נאוואיע וורעמיא” מיום 7 יוני יסַפּר לאמור:

“במושבות ב”י באמשׂטרדם היתה מהומה גדולה. בעלי פקודות העיר אסרו עליהם להציג סחורתם באמצע הדרכים ובתוך רחובות כאשר הסכּינו לעשׂות, ולא שמעו היהודים הסוחרים בקולו ובבוא שוטרי העיר לסַלק התריסין ולסגור חנויותיהם ביד חזקה נוֹעדו עליהם ויתגרו בם מלחמה עד שפך דם. האנשים דחפו את השוטרים למרתפי הבתים והנשים מעל הגגות שפכו עליהם קתונות של שופכים וישליכו עליהם מכל הבא לידן, והשוטרים שלחו לנשק ידם ויקצור ביהודים; ותהי המבוסה ארוכה עד רד היום, ורק בשעה העשׂירית בערב שקטה העיר בעזרת אנשי חיל רוכבים בסוסים אשר באו לעמוד לימין השוטרים. שוטרים אחדים ופקיד אחד בתוכם נפצעו. כמאה וארבעים (140) איש מן הנועדים על הפּוֹליציי הוּשׂמו במאסר". עד כאן לשונו הזהב.

והנה למה“ע הזה “העומד על בני עמנו” די לסַפּר בקצרה כי באה ונהיתה שערוּריה בקרב ישׂראל כדי לרווֹת נפש קוראיו דשן, ואנחנו נבוא אחריו ונסַפר מה היה הדבר: בעיר אַמשׂטרדם יש חלק מיוחד אשר בני ישׂראל יושבים בו מראש מקדמי הדורות, והסוחרים המוכרים מיני מזון וכל סחורת יד מעמידים חנויותיהם וקופות הרוכלין בראשי הרחובות ובאמצע צדי הדרכים וחוסמים את העוברים. ועל כן יצאה הפקודה מאת בית־פקודות העיר זה כמה שנים לאסור על הסוחרים לגדור את הדרכים בסחורתם ולפנות להם מקום מיוחד למסחרם במקום הנקרא “לעפראֶטצענגראַכט”. והנה המקום החדש עוד לא נפנה ולא הוּכן לצרכו ולראש שוטרי העיר החל להאיץ בהיהודים לפנות את הרחובות. ויפנו היהודים בבקשתם אל בית הפקודות להניחם על מקומם הראשון עד אשר יבּנה ויכוֹנן המקום החדש, כי המקום האחר אשר חפצו לתת להם להעביר שם את מסחרם לפי שעה לא ישר בעיניהם ולא נמצא דרוּש לחפצם; אבל בית הפקודות לא נמצא לבקשתם ויצו לראש השוטרים לנקות את הרחובות. ויהי ביום הששי, ביום אשר רחובות היהודים מלאים אדם כילק והמסחר שופע, באו שוטרי העיר לעשׂות משלחתם. ויהי ריב בין השוטרים ובין היהודים הסוחרים, ומיץ ריב הוציא מכּות ומהלוּמות, וכל יושבי חלק העיר היהודים וגם נוצרים נלוו עמם ויעמדו לעזרת הסוחרים הנרדפים כנגד השוטרים; אז היתה המבוּסה שלמה ורבּים מזה ומזה נפצעו באמת, עד אשר באו הרוכבים בסוסים ויפיצו את ההמון. רק ארבעה עשׂר (14) איש נתפּשׂוּ (ובעל הנאווי וורעמיאַ פורתא לא דק והוסיף מדיליה, כדרכו). רב העדה הד”ר דיננער בא לפני ראש העיר פאָן טיענהאָפען, וראש העיר קבּלוֹ בסבר פנים יפות ונגמר הדבר ביניהם שהסוחרים והרוכלים יפנו רק שלשה רחובות והנשארים ישארו תחת ידם כמקדם. ראש העיר צוָה ויוציאו את ארבעה עשׂר הנתפשׂים והרב קבּל על עצמו להטות את לב הסוחרים לשמוע בקול פקידי העיר ולפנות את שלשת הרחובות בשלום וברצון; וכן נעשׂה. כל כה"ע היוצאים באַמשׂטרדם מצדיקים את היהודים ומחייבים את פקידי העיר אשר באו עליהם בטרוניא לקפּח את פרנסתם.

והנה במקום אשר נדאג לאחינו הרחוקים בארץ אחרת, אשר אכף עליהם ההכרח למרוֹת פי ממשלת ארצם ולעמוֹד על נפשם, טוב לנו לשׂמוח באחינו הקרובים היושבים בארצנו בעיר טערעספאל בפלך שעדליץ, על כי ישבו כאחים יחדיו עם אנשי החיל המחזיקים משמר בעיר ההיא. כי זה אשר יכתבו לנו משם: בחג השבועות העבר בשעת התפלה בביהמ“ד הגדול, בעת אשר נשמע בעזרת ישׂראל קול הכהנים קוראים “יברכך”, נשמע מעזרת הנשים קול ארבעים אנשי חיל עולים ויורדים בפסיעות גסות ומונים את מספר צעדיהם: Разъ, два; раэъ, два אכן נודע הדבר כי זה כשנה (!) בא לגיון בעיר ונתנו לו אכסניא – בביהמ”ד בעזרת הנשים. ויהי כשמוע אנשי החיל כי הכהנים עולים לדוכן עלו גם הם לדוכנם ללמד את רגליהם למשטרם; ולא עוד אלא שלפני סיום התפלה בא אחד מאנשי החיל לקחת אש למקטרתו – מן הנרות הדולקים על הבימה (?).

האמת נגיד כי קשה עלינו להאמין שיעשׂה בארצנו חלוּל קודש כזה, שיהיו אנשי חיל גרים בבית הכנסת במשך שנה תמימה! היתּכן שאין בעיר טערעספאל מפרנסי הקהלה איש אשר ידע כי ע“פ חוקי ארצנו בתי כנסיות ובתי מדרשים פטורים מחובת אכסניא ללגיונות? אבל מזה שפרנסי הקהלה לא ידעו מה הם חייבין וממה הם פטורין אינו ראָיה, לפי שיש עוד הרבה דברים אשר אהב”י (אחינו בני ישׂראל) אינם יודעים אותם. הרי לפנינו ידיעה אחרת מעיר מירגאראד (בפלך פאלטאווא) כי בבוא שמה השמועה ע“ד עלילת הדם אשר היתה בקוטאיס נסתפק גבאי דביהכ”נ דשם, ר' אייזיק פעדערסקי שמו, אם באמת צריכים או לא צריכים היהודים דם נוצרים לחג הפסח ושאל ע“ז את פי הרב דשם, ר' עוזר רבקינד; ואם כי ענהו הרב כהלכה, בכל זאת הוסיף עוד להסתפק בדבר ותמך יתדותיו בדעת רופא נוצרי ד”ר קאשינסקי אשר אמר לו, כי יש בישׂראל כת מיוחדת המשתמשת בפרפרת זאת למצות. ואם הפרנס דמירגאָראָד לא ידע אם יאכלו או לא יאכלו בני ישׂראל דם אדם למה זה יפּלא בעינינו אם גבאֵי ביהכ“נ בטערעספּאל לא ידעו כי מקום קדוש פטור מאכסניא של אנשי חיל? על כן מעמידים אנחנו את המודיע מטערעספּאל בחזקת כשרוּת שלא יודיע מלתא בדוּתא לגמרי, כי במלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, ולא כל אדם זוכה למה שזכה ה' שמ”ק סגן הרב דאוֹדיססא.

ומזה באים אנחנו לדון שמקרי החיים כדברי התורה עשירים במקום זה ועניים במקום אחר. כי אִלו קרה לב"י באמשׂטרדם מה שקרה בטערעספּאל והיה לגיון אנשי חיל עומד בבית כנסתם ביום המבוטח, היו עוזרים להם כנגד שוטרי העיר; ולבני ישׂראל בטערעספּאל היה זה לא לעֵזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה, יען כי שלמים הם עם הפּאליציי, אין מנַקה רחובותיהם ואין מַכלים דבר בארץ.

ובכן רואים אנחנו עולם הפוּך מאשר דמינו לראות עד כה: נחלתנו אנחנו שפרה מנחלת אַחינו בארצות אחרות; המה יקנאו בנו ואנחנו לא נתקנא בהם. בני ישׂראל בהולאנד מבולבלים ומדולדלים ואנחנו יושבים שלוים ושקטים; בני ישׂראל בצרפת בחשכה יתהלכו, צלמות ולא סדרים בהנהגת קהלותיהם, ואנחנו נשׂא לחם קוּלטוּר על כתף רבנים וקרנַים מידנו להם. ברוך שהגיענו לזמן הזה!

– – – – – – – –

ד

שמעתי עליך, ידידי הקורא, לאמור דוּ פרצופין נבראת ולפנים ולאחור תסתכל ותערב עליך לדעת כל אשר נעשׂה בסביבך, ככל אשר יעשׂה בְכָה ובעמך. אם ככה אתה עושׂה, תמים דעים תקָרא ונוֹכח האמת דרכך; כי המעשׂים אשר יֵעשׂו לא על משפחותם לגוייהם יתילדו, כי אם על שם עושׂיהם יקראו בתכוּנתם. אין היצר הטוב בן־ברית והיצר הרע אינו בן־ברית; יצר לב האדם רע או טוב מנעוריו. ובכן כי תראה בן נכר עושׂה טוב הדבק בו ובדמותו, ואם יצאו אנשים בני בליעל מקרבּך שׂטה מעליהם ועבוֹר. אם איש מקרב אחיך שותה כמים עולה אל יפול לבך ואם בן עם אחר יעשׂה כמתכוּנתו או יגדיל ממנו המזמתה אל תזוּח דעתך עליך, כי אם ככה אתה עושׂה חסר־לב תקרא ומתלמידיו של סובאָרין אתה.

מה גדלה צרת נפש סובארין על כי אוזאטיס לא ממקור ישׂראל יצא! השמעת את אשר עשׂה בן בליעל זה (כלו' אוזאטיס, לא סובארין )? אם תהיינה כל חטאות בני האדם אשר נעשׂו למיום החל האדם לחטוא על הארץ בכף אחת וחטאת אוזאטיס בכף שניה – היא מַכרעת את כולן. הלא שמעת את שמע שׂר הצבא סקאָבּעלעוו אשר עשׂה גדוֹלות בארץ בוּלגאריען ונפלאות על יד פּלעוונא, המכּה גם עתה את אויבי מלכנו בערבות אכאל־טעקי קדמת הים הכספי, – הוא הרים את האיש אוזאטיס להושיבו עם מבחר שלישיו ויקרבהו כמו נגיד וישׂימהו בין העומדים לפניו, ויקדמהו ברכות טוב ואותות כבוד ויקר ויעלהו במעלות גבוֹרי הצבא, וכרע וכאח התהלך עמו ובכל ביתו נאמן הוא. וככלות המלחמה והבולגארים יצאו מתחת יד מוניהם ויהיו לעם ולממלכה וממשלתנו בחרה מפּקידי צבאה אנשים לשׂוּם סדרים ומשטר בממלכה החדשה ויבוא גם אוזאטיס בתוכם, בארץ ההיא הגדילה פעליה גם אֵם שׂר הצבא סקאָבּעלעוו, אָלגאַ ניקאָלאַיעוונאָ שמה, מטרוניתה נכבדה בת ששים וארבע, מבנות מרומי אצילי רוסיא. בתה האחת נשׂואה להגראף אַדלערבערג שׂר ההיכל והשניה לאחד הנסיכים הגדולים. ולאָלגאַ סקאָבּעלעוו אחוזות נחלה ונכסים גדולים בארצנו ובית חמד בפאריז; אך היא עזבה את ביתה, נטשה את נחלתה ותלך לנוע בבולגאריען לרפּא את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלתה המלחמה בה. ותכוֹנן שם בתי חולים רבים ובתי מקלט ליתומים לאסוף בם את הילדים האומללים אשר לוּקחו אבותיהם מעל ראשיהם בימי המלחמה, ובתי גמילוּת חסד לעזור לכל אשר מטה ידו בצוֹק העתים, עוד אמרה לכוֹנן בית חולים על יד מַעבר שיפקא ואחר תשוב ותנוח בביתה בפאריז אשר הכינה לה; אבל אלהים יעץ אחרת ולא נתנה לשוב בדרך אשר באה בה! בלכת אשת חיל זאת למסעיה בארץ ההיא, אשר איננה בטוחה מפחד אורב ושודד בדרך, הלך אוזאטיס זה אִתה להגן עליה ולהיות שומר לראשה, כי בו בטח לב ממשלתנו ולב בנה הגבור איש חסדו, ויפקידו אותה בידו; ויהי ביום 6 ליולי העבר, בצאתה את העיר פיליפּוֹפּוֹל, אך הרחק הרחיקה ללכת כשתי פרסאות מן העיר ותבוא בין מַעבּרות ההרים ויקם עליה איש הבליעל הזה (אוזאטיס) וארבעה אנשים ריקים ופוחזים ההלכו אתו וירצחה נפש, אותה ואת בני לויתה, כי ראה באמתחותיה כלי יקר ואבני חפץ ועשׂרים וחמשה אלף כסף במזומנים ויחמוד את הכסף בלבבו ויוריד את שׂיבתה בדם שאוֹלה ויהרוג את הנפשות ההולכות אתה, לא נשאר בחיים בלתי אם הרכּב מנהל הסוסים, אשר גם הוא נפצע פצעים גדולים ונאמנים, ועל ידו נוֹדע מי הרוצח. כהשמע הדבר בפיליפּוֹפּוֹל שלחו אחרי הרוצחים לתפשׂם, ויהי כראות הרוצח אוזאטיס כי הדביקוהו הרודפים וישלח יד בנפשו, ועוזריו פועלי האָון הֶרה נסו וימלטו. אבל הדין יקוֹב את ההר וגלתה הארץ את דמיה. נציבי הארץ ההיא מהירי משפט חוקרים ובודקים עד מקום שידם מַגעת למצוא את החייבים ולגלוֹת את כל פרטי הרציחה הנוראה הזאת אשר תסַמר שׂערת כל איש בשמעו. הנסיך צערטוּלעוו ראש קאנסוּלי רוסיא ברומעניען המזרחית הוא החל לדרוש בדבר ומרוב שקידה ועגמת נפש חלה, ויבוא הקאנסול מאַדריאַנוֹפּוֹל, ה' איללאריאנאוו, תחתיו. הנרצחה הובאה לארצנו ותקבר באחוזת נחלתה, וזקני העיר פיליפּוֹפּוֹל גמרו להקים מצבת שיש לזכרה במקום הרצח; ובכל בתי החולים ברומעניען ובבולגאריען, מקום אשר באה שם אלגא סקאבעלעוו בחייה לבקר את החולים, יעמידו את פסלה חצוּב מאבן שיש בקומתה ובצביונה לזכרון לדור אחרון.

חמס ושוד, רציחות ושפיכות דמים אינם חזון יקר תחת שמי ה' למיום אשר שלט האדם באדם לרע לו, ולא על זה צללו אזני אירופא ורעשה כל הארץ; אבל תועבת אוזאטיס עולה על כל התועבות הרעות אשר נעשׂו ולא על נקלה נמצא בכל עלילות בני האדם מעשׂה כזה לרוֹע. איש נחשב לנדיב ולשוֹע, איש ממרום עם הארץ מלומד ומגוּדל מנעוריו בתור האדם המעלה, איש אשר לא פעם ופעמַים הערה למות נפשו למצוא כבוד גבּורים במלחמה, איש כזה נהפך פתאום לנבל ובליעל אשר אין דומה לו, שוכח טובת איש חסדו וכל תגמוּלוֹהי עליו, מועל מַעל בפקדון אשר הָפקד אתו, ושופך דם נקיים ותמימים – לשלול שלל ולבוז בז! איש חגור כלי מלחמה קם מן המארב על אשה רפת כוח אשר הפקדה בידו להיות מגן לה ושומר לראשה! על זה יחרד השומע וישער שׂער בראותו את המקור המָשחת הנפתח בנפש איש כזה, במדדו את התהום הרבּה הרובצת לפתח לב האדם; אז ידבּר באפו כדבר המושל:

"נוֹרָא הַכְּפִיר כִּי יִרְעָב וּפְרִיץ חַיוֹת בּעֵת זַעְמוֹ

וּמִשְּׁנֵיהֶם נוֹרָא הָאָדָם – בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ".

בהשמע תועבת אוזאטיס נערו כל השומעים חָצנם ממנו לאמר: לא לנו הוא ולא מקרב עמנו פרח הזדון הזה, כי בן עם אחר הוא, השם אוזאטיס איננו שם המצוי בין הרוססים, על כן נתקשו כתבי העתים בתחלה לבאר אֵי מזה עם הוא. “מי יודע – ענה ואמר בעת ההיא סובארין – אם לא מזרע היהודים הוא?!” כמה ככרין דנרד היה המן הרע הזה נותן למי שבא להראות שבדמי אוזאטיס נמצא רק נטף אחד ממקור ישׂראל! אבל למגנת לבו לא עלה דבר זה בידו וישב על עֵקב בשתו: חקרו ומצאו כי אוזאטיס לא רוססי ולא יהודי כי אם מבני התערובות, אביו יוָני ואמו אשכנזית או שוועדית. אבל אין הקב“ה מקפּח שׂכר כל בריה ואפילו בריה פחותה כסובארין. הקים לו ה' נבלה בקרבנו, בקרב אחינו יושבי עיר הבירה, אשר הרבה יש בה מעֵין הנבלה אשר עשׂה אוזאטיס, כי גם פה מעל איש מַעל בפקדון אשר הָפקד אתו, גם פה קם איש זרוע באגרוף רשע על אשה עזובה ואין מושיע לה; היא הנבלה הגדולה אשר נעשׂתה פה בשבוע העבר בבית טבילת הנשים, כפי המסופר במה”ע 146 № Нетерб, Газета.

בית הטבילה הזה הוא הנבנה מחדש בשנה העברה בהשתדלות אחדים מעשירי קהלתנו בבית וויאזעמסקי ברחוב אבוכאווסקי, ובזמנו הודענו את פרטי הדבר ב“המליץ”. כעשׂרת אלפים רו“כ הוציאו על “המקוה " ויכוננוה בכל פאר ויופי. החדרים בבית הרחצה נקיים והמקוה מעוּלפת אבני שיש טהור, גם כלי בית טובים ויפים שׂמו בתוכם, ככל הראוי למקום של פומבי בעיר המלוכה. שׂכר הטבילה משלושים קאפ' ומעלה עד רוּ”כ מכל אשה בעוּלת בעל, וכלה כשהיא נכנסת לחופה משלמת לפעמים עד עשׂרה רוּ”כ. זה כשלושה שבועות באה אל בית הרחצה הזה אשה צעירה לימים אשת ה' מ. ותגש אל הגובה (קאססיער) היושב שם לקחת ממנו ביללעט בעד שלושים קאפּ' לבוא בחדר הגדול אשר שאר הנשים רוחצות שמה. ויסבר הגובה פניו אליה ויאמר: בחדר הגדול נאספו נשים רבות ויושבות שם צפופות; איעצך אפוא, סורי נא אל החדר המיוחד הזה, שם אין אשה בלתי אם אשתי הרוחצת גם היא שם. ותשמע האשה בקולו ותט החדרה אשר אמר לה; ויהי כהפשיטה את בגדיה ויבוא הגובה אליה פתאום החדרה ויסגור הדלת בעדו ונעל; ובעוד רגע נשמע מן החדר קול אשה צועקת מרה וקוראת לעזרה. לקול הקורא באה אחת השפחות ותנַקש על הדלת ואין פותח. ומבעד הדלת נשמע קול הקורא הולך ושפל כאִלו הוּשׂם מחסום לפי הקורא, ושאון אנשים מתגוששים ונאבקים וקול כגוף כבד נופל ארצה. בעוד רגעים אחדים ראתה השפחה את הגובה יוצא בחפזה מן החדר ראשו פרוע, על פניו נכּרוּ שׂריטות צפרנים ונשיכות שנַים; ובחדר ראתה את האשה מ. שוכבת על הארץ ערומה ומתעלפת, ויביאוה מבית הרחצה אל בית החולים. לפי דברי מ“ע הנ”ל הגובה הזה ידוע מכבר לאיש שטוף בזמה ולא פעם ופעמים מצא נגע וקלון על מעשׂה עגבים ועתה השתדלו מיוּדעיו ועלתה בידם להסתיר הדבר ורק הרחיקוהו ממשמרתו בבית הרחצה.

שמענו את דבר התועבה הזאת גם בטרם באה ונדפסה במה“ע הנ”ל, אפס כי לא חפצנו להיות הראשונים לפרושׂ את השׂמלה המגוללה בדם לפני זקני העיר; אבל אחרי אשר נוֹדע הדבר ונגלָה קלוננו ברבים עצוֹר במלין לא נוּכל גם נחנו. ידענו את העמל אשר עמלו ראשי עדתנו עד אשר תקנו את התקון הגדול הזה. עוד הד“ר ניימאנן ז”ל יגע הרבה בדבר לנקות את המקוה ולהוציאה ממקום הרפש והצחנה ולא עלתה בידו, עד אשר התעוררו בשנה העברה יחידי סגולה, למי זהב התפרקו ויצא הדבר הטוב הזה. ידענו לשם מה התנדבו הנדיבים, לא לבד לשם נקיון, כי אם גם לשם קדוּשה וטהרה, להיות הדבר נוהג כשורה ובסדר נכון – ועתה זה פריה? מה יועילו אבני שיש טהורות ומַראות מלוּטשות ואדרות יקר אם רוח הטומאה מרחפת על פני המים ובבית הטבילה נמצא שרץ כזה המטמא במגע ובמשׂא! תחת יד מי המַכשלה הזאת ובצואר מי תלוי הקולר כי נעשׂתה נבלה גדולה כזאת לנגד השמש ועושׂה הנבלה לא ישׂא את עווֹנו? בחשבון הקהלה הנדפס זה לא כבּיר קראנו כי מלבד שני הרבנים המקבּלים פרס מקופת הקהלה ישנוֹ יש אחד מיוחד להשגיח על בית הטבילה וגם הוא יקח משׂכּוּרתו שלמה מאוצר העדה כאחד הרבנים – ואיכה נעלם דבר זה מעיני העדה האלה? ועל מה ישגיח המשגיח? אין לנו הצדקה לדרוש שיושיבו בבית הטבילה סריס כשעשגז, או אדם קדוש כרב גידל אשר הבאות לטבול תהיינה בעיניו “כקאקי חורי”; אבל עליהם היה להזהר שלא יביאו תושלמי לשוֹבך של יוֹנים; והגובה אשר הושיבו המה, ידוע מכבר לרודף זנונים ולא פעם ופעמַים הכּוהו ופצעוהו בית מאהביו, כאשר אמרנו. ואם נכשלו בבן אדם שאינו מהוּגן למה תחוס עינם ויכסו על חמסו עתה ולמה לא תגָלה חרפת הנבל בקהל ונשׂא את עווֹנו בפלילים? איש אשר מעל בפקדון אשר הָפקד אתו, איש נפרד לתאוָה אשר שלח רסן מפניו ויבוא בזרוע עוז על אשה רפת כוח לכבוש אותה ולענוֹתה, איש אשר טמא או חפץ לטמא אשה בעולת בעל ולאסרה על בעלה, – האם קטן עווֹנו מעווֹן אוזאטיס הרוצח? אם קבע אוזאטיס את נפש האשה אשר הָפקדה אתו, הגובה הזה קבע את כבודה ואת כבוד הגוי כולו! ואיך נשׂא פנינו אל סובארין ומה נדבּר ומה נצטדק בקומו אתנו למשפט? אוזאטיס בא על שׂכרו והשיב את רוחו המזוהמה אל השׂטן אשר נתנה ולא יוסיף לחטוא ובן נעוַת המרדוּת הזה יצא נקי, יען כי מיוּדעיו הסתירוהו בסתר כנפיהם, ומי יודע אם לא יבואו מחר הכרובים הסוככים האלה והשיבוהו על כנו כמשפט הראשון, או ימַנוהו לגבאי דחברה קדישא, או גם לפרנס הצבּור, אשר לבשתנו ולחרפתנו יש גם בהם (הגבאי הידוע) העושׂים מעשי זמרי כאלה. רועֵי ישׂראל, את מי אתם רועים ומה אתם רואים?!

אם קוֹרת בית הבד הזאת תלויה בין עינינו היעמוד לבּנו להוכיח לאחרים על הקיסם אשר בין שניהם? מקרעמענטשוג כותבים אלינו מיום א' יולי כדברים האלה: “בא אלינו אברך אחד לבקש בעירנו את ההצלחה אשר לא מצא בעיר מולדתו. אף באה אליו ההצלחה בדמות עלמה עוגבת אשר בזרועותיה השכיחתהו את עמלו ואת ביתו זו אשתו ושני ילדיה אשר עזב בחוסר כל. אבל לא ארכו ימי השכחה, כי לתקופת השנה בראותו את אהובתו “וכרשׂה בין שניה” זכר את אשתו וישׂם אל לבו לעשׂות אִתה בערמה; ויכתוב אליה מכתב מלא דברים טובים דברים נחומים, ויתנצל לפניה על שתיקתו הארוכה, באמרו כי מים בואו למקום מושבו החדש חלה את חָליוֹ ועל כן לא פקדה לא בכסף ולא במכתב, אבל עתה כאשר היה מחליו עוד מעט וישלח לה את אשר ישלח לכלכל את מחסורה. אף מלא האיש את דברו וכעבור שבועים ימים קבּלה האשה מודעה מבית הרצים אשר בעירה, כי נתקבל על שמה תכריך יקר, ותמהר האשה בית הרצים ותקבּל את התכריך ותפתח ותראהו והנה – פסת קלף לנגד עיניה ועליו כתובות בכתב אשורית – י”ב שורות. ותרא האשה ותתחלחל, אבל לא סר מעליה רוח בינתה ותמהר מבית הרצים אל בית תחנות מסלת הברזל וַיִקר מקרהָ לעת צאת המרכבה ותרכב על כרוּב ותעף ותבוא ותתצב פתאום לעיני אישה – כבר אינש עם ענני שמיא אתי. מאליו מובן כי הדבר בא לפני הרב ושם הודה הבעל את מַעלוֹ אשר מעל וכי סופר סת“ם כתב לבקשתו את הגט שלא בידיעת בי”ד ושלא ברצון אשתו. “הגט פסול – פסק הרב – והיא אשתך היא כדת משה וישׂראל”. – “אם כן אפוא, אמר המגרש, ישיב לי הסופר את חמשת עשׂר הרו”כ אשר שלמתי לו בעד סדוּר הגט“. הבהילו את הסופר אל בית הרב והכריחוהו להשיב את הכסף אשר לקח; ובכן שב האיש אל כספו והאשה אל בעלה, ועל הסופר גזרו “לשמור מזוּזות פתחים”, כלו' לסבּב על פתחי בתי העיר לבדוק את “המזוזות” אם כשרות הנה, ורשות נתונה לו לקבּל בעד כל בדיקה ובדיקה חמשה קאפּ' כדי להחיות את נפשו, ובדרך הלוּכו עליו להשגיח על יושבי הבית לבלי יתערב מין בשאינו מינו(!)”. סוף דברי הכותב אינו מבורר לנו היטב ורק מכלל דבריו אנו למדין שנאסר על הסופר לכתוב גטין וסת“ם, אע”פ שבפירוש איננו אומר דבר זה. אם כה ואם כה רואין אנחנו שרבני קרעמענטשוג העמידו דבריהם על דין תורה ומדדו לעושׂה העול במדתו, ולא כרבנינו אשר הוציאו את עושׂה הנבלה נקי מבית הרחצה ויכסו לבוש על חמסו.

שוב יסַפרו לנו מפליסקאוו (בפלך קיוב) מעשׂה בחסידי “סאדיגורא” שנאספו לסעוד סועדת מצוה בשביל חתונתו של בן הרב שהיתה בשבת פ' בהעלותך. אספו נדבות וקבעו את הסעודה במקום קדוש בבית המדרש ושם אכלו ושתו עד הקאה ועד הכּאה, כי במלאות ספקם בטעם היין החלו להכות בבקבוקים הריקים את חלוני בית המדרש וישברו שבעה חלונות.

הוללות ושאָט נפש כזה נסינו לשמוע מאצילי הפולנים הפּרתּמים בהקבצם יחד לבית מרזח למשוך ביין את בשׂרם; אבל לראות חסידים רוגמים בבקבוקיהם את חלוני בית המדרש דבר חדש הוא בעינינו. אמת כי נעים לנו לשמוע כי גם אתה, ישׂראל, תשׂמח אל גיל כעמים, אבל צר צר לנו לראות כי זנית מעל אלהיך ותלמד אל דרך העמים לעשׂות כמקולקלים שבהם. ממעשׂים כאלה והדומים להם רואים אנחנו כי המדות הטובות שהיו ישׂראל מצוינים בהן הולכות ומתמעטות גם בין היראים, אשר מהם יצאו לנו משגיחי בתי הטבילה, סופרי סת“ם וחסידי סאדיגורא. גם האנשים האלה לא יחפצו עוד לחיות חיי צער, חיי סגוּפים, וכי תבוא איזו הנאה גשמית לידם לא יחמיצוה, בין שתבוא להם בהיתר ובין באִסור. התנצלו בני ישׂראל את עֶדים, את הטהרה והפרישוּת וההסתפקות ויראת החטא אשר היו תפארתם לעיני העמים. חַפּשׂו בנרות בכל מושבות ישׂראל אם תמצאו בימים האלה איש אשר “ישב אשערי דטבילה ולא מסתפי מיצר הרע”, או אשר “ישב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים”. שמענו זה לא כבּיר כי נמצא גבּור הכובש את יצרו כזה, אבל לא מבני ישׂראל הוא. האיש הזה הוא הרופא טעננער בניו־יארק באמריקא אשר קבּל על עצמו לשבת ארבעים יום רצוּפים בתענית, כדי להראות לחכמי הרופאים עד כמה יוכל האדם להשאר בלי אוֹכל ומזון. בפיו דבּר ובידו מלא. מיום העשׂרים לחודש תמוז לא בא אוֹכל אל פיו עד יום השבת י”ח אלול בחצות היום, אשר אז מלאו ארבעים ימי תעניתו. ארבעה רופאים בקרוהו יום יום לנסות את מעמד בריאותו, למוֹד את חומו ומרוצת דמו וכוח דופקו ולשקול משקלו עד כמה יקל מיום ליום. ומדאגה בדבר פן יערים ויקח אוכל אל פיו בסתר העמידו עליו שומרים סביב כל היום וכל הלילה והוא לא ידע. השומרים ההם ישבו בבית הקרוב והשגיחו עליו דרך קני־הרואים אשר בידם. בכל יום ויום היה המתענה רוכב בסוס ויוצא לשׂוּח בחברת רופאים אחרים, וביום השלושים וארבעה עזבהו כוחו ולא יכול עוד לרכוב. כאשר ארכו ימי רעבונו ולשונו בצמא נשָתה השקוהו הרופאים מעט מים מסוננים במשׂורה, אבל ביום השלושים וששה לתעניתו לא יכול קורקבנו הנכוָץ לקלוט גם את המים וכבלעוֹ אותם כן היה פולטם ויקיאם; ולבלי יגבר החום אשר בקרבו ותתקפהו קדחת המוח שׂם בימים האחרונים חתּוּלים וספוֹגים רטובים על פניו ועל ראשו, ורחץ את רגליו באמבטאות של חרדל כדי שתגבר עליו השינה. וכן נשׂא וסבל טעננער את תעניתו וימלט וישאר בחיים; בכל ארבעים ימי תעניתו קולו לא פסק ודעתו היתה צלולה. ובכל יום ויום היו ידיעות יוצאות ע"י הטלגרף לכל קצות אירופא להודיע לכל באי עולם את מעמד המתענה ביום ההוא. ככלות ארבעים ימי התענית ביום השבת העבר בקשו הרופאים העומדים עליו תחבולה להשיבו מעט מעט לאיתנו לבלי יבוּלע לו בבוא אוכל אל פיו אחרי תעניתו, וגמרו להכין לו מרק מקורקבני אפרוחים רכים ולפרנסהו במרק ההוא במשך ימים אחדים. ואין איש בכל הרופאים מסוּפק כי ישוב טעננער אל כוחו ואל בריאותו כבתחלה.

הלא הוא הדבר אשר אמרנו: המעשׂים הטובים והרעים לא על משפחותם ואוּמותם יתילדו. שומר הנשים אצלנו בן ברית הוא ושומר האשה סקאבעלעוו שאינו בן ברית, ולא ידענו מי מהם גדול מחברו ביצרוֹ. לא ידענו ג“כ למי היתרון אם לחסידי סאדיגורא השותים שכּוֹרים בית אלהיהם לשם רבם, או להד”ר טעננער היושב ארבעים יום בתענית לשם החכמה והדעת; וכן לא ידענו הדין עם מי: עם הרב דק“ק מיצד אשר בצד סלאנים המחמיר ומלקה איש ואשתו ע”פ עלילות דברים אשר שׂמה להם שכנתם, או עם רבני ק“ק פ”ב המקילים, אשר לא ראו חובה במעשׂה שומר בית הטבילה.

ה

מש ההר מעל ראשי וצור לבבי נעתק ממקומו: הימים הנוראים עברו והגיעו ימים שאין השׂטן שולט בהם. הה, מה נוראו הימים הנוראים וכמה קשים הם לישׂראל! שוֹטטו בחוצות ברדיטשוב וראו כי כל העיר כמרקחה. פיק ברכים וחלחלה בכל מתנים. כל קומה כפופה וכל גרון נחר וכל עין כהתה, כי לילות רבים שנה לא ראתה. טיט היון מתחת ודלף טורד מלמעלה, וצללים בורחים ושַמשים פורחים כל היום וכל הלילה. קול הקורנס דופק על הפתחים ועל החלונות הולך מסוף העיר ועד סופה וקול גלגל חמה המנסר ברקיע אינו נשמע מפני קול המונה של עיר: בעלי הבתים משכימים עך קריאת הגבר ויורדים לטבול וסרוחי טבולים ממהרים לבית התפלה, ובעלות הבתים משכימות אל אטליז הבשׂר ואל שוק הדגים ובמזל דגים ממהרות לשערי טבילה; והשפחות והטבּחות רצות בקול צוָחות משפחות משפחות לחדרי השחיטה ולשוק הירק, ושואבי המים יחָפזון כמראה הברק, ובמהרם יכשלו בהליכתם וישפכו את המרק מן הכדים ומן האוֹבות בתוך רחובות; והחזן ומשורריו יסַדרו את תפלותיהם, והתוקעים בשופרות ינסו את שופרותיהם, וילדים בוכים וחתולים מיללים – כי הימים הנוראים באו לעיר.

הימים הנוראים באו, הקיץ הקץ על ימי הקיץ. ימי האביב והקיץ, עלומי הטבע, נעורי הבריאה, ימים טובים אַתם לתבל וכל צאצאיה! בכם ירננו כל עצי יער וגבעות גיל תחגורנה; לבשו נהרות רוחציהם ועמקים יעטפו יוצאי בבר; ישׂמחו השמים וכל צבאם ותגל הארץ ומלואה; ואני – כצל בנטותו נהלכתי ושׂמחה רחקה ממני; ברכי כשלו מצום ובשׂרי כחש מחרבוני קיץ. ימי הקיץ, ימי עונג וחלוּץ עצמות לכל באי עולם, ירחי שוא ולילות עמל המה לי. בראשם יעברו חלוצים ימי הספירה ובתוך יעבורו תלתא דפורענותא, ימים האסורים ברחיצה בנהר אף אם היום בוער כתנור, אסורים בתספורת אף אם שׂערי כנשרין רבא, אסורים בשׂמחה ובנשׂוּאין אע"פ שבּתי בגרה; ואחריהם תחנה עלי מחנה הימים הנוראים למען למוג לב ולרפות כל ידים, ויום ה' הגדול הוא המאסף לכל המחנות. – כמה קשין הימים האלה לישׂראל ומי מכלכל בנפש שקטה את עת בואם?!

אך לא לכל ישׂראל יכבּד המשׂא הזה במדה אחת ובקצב אחד. שלוּמי אמוני ישׂראל אשר ישרה נפשם בם ונאמנה את אֵל רוּחם, להם לא יהיו הימים האלה לאבן מעמסה ולא ישׂרטו בם שׂרטת. הנה נא כוחם באמונתם ואונם ברגשות לבם. חום לבם בקרבם ושלהבת־יה הבוערת על מזבחם הפנימי יעירו ויעוררו את האהבה עד שיחפצו בלב טוב למַלאות את כל אשר הימים האלה נוטלים עליהם: כחמוֹר גָרם יעבדו בפרך לשׂאת את משׂא ההוצאות הכפוּלות ומכוּפלות בחודש הזה; כאריות יתגברו לקום לילות רבים תכופים לראש אשמורות; בחפץ כפּים יתופפו על לבם ממול פניהם בהתוַדות על עווֹנם, ובחפץ לבב יתנו את גוָם לאחרים להלקותם במקום שאין ידם מַגעת וישלמו במיטב כספם בעד המכות אשר יוּכּו ביד מאהביהם אלה; כשׂחוק להם לשבת יום תמים צפופים וכפופים על המקום הקבוע לתפלתם בחום לוהט ובאויר מחנק, לעמוד יחפים על חלוּקי נחל וחדודי חרשׂ, להתענות בנשימה אחת מערב עד ערב או כל עשׂרת הימים כסדרם. האנשים ההמה נסו במסות כאלה, בכוּר הברזל באו וימלטו. זו כוחם לאלהיהם!

אבל למי אוי למי אבוי, למי הימים האלה משׂא לעיפה? להאנשים אשר רפו מוסרות האמונה בלבם ותשקע האש; להאנשים אשר הסכינו ליהנות מן העולם הזה והנאתם תמתק בפיהם. מפּלגא ולעילא הם דאהורמין ומפּלגא לתתא דאהורמיז; את יצרם הם עובדים ואת אלהים המה יראים. כל ימות השנה הם נמשכים בזרמת מי החיים, הולכים בדרכי לבם ובמראה עיניהם, אבל לבם נוקפם וכליותיהם תיסרום כי על כל אלה יביאם האלהים במשפט. בנפשות האנשים האלה יעשׂו הימים הנוראים רושם, ויביאו חתּת אלהים על ראשם, והשבּיתו חגם ומשׂושׂם.

תמונה לנגד עיני. הנה נא ידעתי אשת יפת תואר צעירה לימים אוהבת חיים מיראת שמים, והיתה לובשת שָני עם עדנים ככל חוקות המאָדע – ויוצאת בחוטי שׂער. בכל ימות השנה היתה מסַלקת את הפאה הנכרית למעלה ומסתירתה תחת הצניף אשר על ראשה, ומשנכנס אלול היו חוטי השני מבצבצין ויורדין בכל יום ויום יותר ויותר על פדחתה וכשהיה מגיע ערב יום הכפּוּרים היו יוצאין ונופלים על פניה עד גבות עיניה, – ובמשוך היובל אחר תפלת נעילה המה יעלו למקומם הראשון.

שוב מעשׂה בחסיד אחד שהיה שטוף בצחוק הקַרטִי ולא היה שׂחוק בעולם שלא עמד עליו, והיה כל ימות השנה יושב כל יומו ומשׂחק ומלתחתו טעונה אלומות שונות של לוחות המשׂחק, אלומות בנות נ“ב לוחות לבד ואלומות בנות ל”ב וכ“ד לבד, אלומות כל שׂחוק ושׂחוק לבד, וכשהיו מגיעים הימים הנוראים היו האלומות נעלמות והמלתחה מתמלאה ספרי מוסר וספרי יראה, ס' לקוטי צבי וס' שערי ציון וס' חוק לישׂראל וכדומה והיה עוסק וקורא בהם כל ימי התשובה, וכיון שבירך על המאור במוצאי יוה”כ שבה מלתחתו ונתמלאה לוחות המשׂחק וספרי המוסר נתּנו לגניזה. לירא שמים זה נתחלף פעם ס' “מסלת ישרים” לרמ"ח לוצאטטו בס' “אלה בני הנעורים” לר' אפרים לוצאטטו והיה מתוַדה מתוך ספר מוסר זה בכוָנה גדולה וקורא:

כָּל תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ אֲנִי הִכַּרְתִּי

יוֹם בָּא בְּצֵל בֵּיתִי כְּמוֹ אוֹרֵחַ,

וָאֶחֱזֶה כַּסְפּי כְּצֵל בּוֹרֵחַ

וָאֹמְרָה: אָרוּר צְחוֹק הַקַּרְטִי…

שוב מעשׂה בחסיד אחד שכל ימות השנה לא היה נזהר בתערובות וכשהגיע יום הכפּוּרים היה מתכוין לסעוד סעודתו בכשרוּת.

רבּוּ כמו רבּוּ אנשים כאלה אתנו ולהם נשבר לבי נכמרו נחומי, כי מי יחוש משׂא הימים הנוראים חוץ מהם? ברדיטשוב היושבת תחתיה בברדיטשוב תשׂא ותסבול את מַהפכות הימים האלה ואת תחלואיהם אשר חלו בה בשכם חמוֹר גרם, אבל ברדיטשוב היושבת בתוככי פטרבורג אנינת הדעת היא וימי מספר אלה יעכירו את רוחה ויאספו את שלומה. רגיל הוא חסיד זה שעלה לגדוּלה שתהיינה ציציותיו נגררות על גבי כרים וכסתות ועתה הן באות וטופחות לו על פניו; רגיל הוא לשוב כעלות השחר מבית המשׂחק לביתו ולנוח ביקר כרים על מטתו, ועתה אנוס הוא לעשׂות שתי שליחוֹת, ללכת מחַיִל אל חַיִל – מן הכלוב אל הסליחות. ומה אם גם רק יום או יומים יעמוד בבית אלהים מה יתן ומה יוסיף לו זה ומי ישיב לו את השעות האובדות אשר היה יכול לבלות ביתר נחת וביתר תועלת?

השׂמתם לבכם אל האנשים האלה הבאים מכל משכנות יעקב מנפות המערב, לבקש את אליהו הנביא בקרית מלך רב? הראיתם את דרכיהם ועלילותם, במקום שאין מכירים אותם? כל יִשעם וכל חפצם למַלאות בתיהם שלל ונפשם מאכל תאוה; איש איש מהם חפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב, על כן לא יבּצר ממנו כל מזמה ולא זילא מלתא לשקול אגרא: עגל הזהב אלהיו והבאָרזע המזבח אשר לפניו ישתחוה; מי באֵר זה ישתה לשכרה ולחם כזבים לא ימַלא פיהו חצץ. כאריה בסובכו יארוב לחטוף וגזל הנאכל איננו קשה בעיניו. כי יביאו לו שטר פסול וסחורה שלא נטלה תרומתה אין רע, וכי ישׂכּרוהו להיות מרגל חרש, מוֹסר ודילטור אין רע. אם על ככר לחם יפשע גבר, על ככר כסף וזהב לא כל שכּן! איש כזה אם תשׂחק לו השעה יעתק גם גָבר חַיִל והיה מתתיה בן ברוך למאטווי באריסאוויץ ולובש הסחבות והמלחים ילבש בגדי מלכים, יאכל למעדנים כמלך במסבּו, ויהלך במראה עיניו ובדרכי לבו, וברבות הימים יבנה היכלו כמו רמים, ואכל ושׂבע ודשן ורוָה נחת, וישכח את אלהיו בשמים ואת עמו בארץ מתחת. ואם לא יצלח חפצו בידו ונגלָה תרמיתו כי כחש בעמיתו – ופשט את הרגל לברוח עד יעבור זעם, עד אשר יוכל לשוב אל נכליו עוד הפעם. ואת מעשׂי האנשים האלה יתלו שׂונאינו מנַדינו בצואר כולנו ואמרו: זה כל העם הזה ואלה מעלליו, אל תחוסו ואל תחמולו עליו.

בכתביו של “הלץ הידוע” מצאנו דברי פיוטין שמציירין לנו דמות דיוקנם של אותם האנשים בקומתם ובצביונם; והננו נוטלין רשות מאת הרב הדומה למלאך ה' צבאות היושב במאינץ ומצודתו פרושׂה עלינו להביא בזה את דברי ליצנותא אלה; ואע"פ שיש בהם דברים שנפשו היפה לא תהי סובלתן, בכל זאת מצאנו לנו צד היתר להביאם, לפי שהם נאמרים בלשון שאין מלאכי השרת נזקקין לה ולפי שבימים האלה אין השׂטן שולט ולא תארע מזה תקלה לאיש. ואלה דברי הפיוט:

אִיתַי גּוּבְרִין יְהוֹדָאִין דְּמִן בְּנֵי גָלוּתָא

מָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא וכו'

כל יודע ח"ן יבין רזין דרזין ומסתורין טמירין אלה, וידע כי הדברים נאמרים בנשמתן דאזלין ערטילאין ומרחפות בעולם התוהו, הן הנה הנשמות הטהורות אשר ראינו בימים האלה פורחות בחצרות אלהינו שוממות וקודרות מאימת יום הדין, מפּחד הימים הנוראים.

נהירנא כד הוינא טליא והייתי מתרשל ממחרת יום הכפּוּרים לקום ממטתי היתה אמי מעוררתני ואומרת: “התגבר כארי לעבודת הבורא!” – אמי מורתי, הייתי מחנן קולי בהתהפכי אל צדי השׂמאלי, הבי נא לי עוד מעט תנומות, מעט חבּוּק ידים לשכב. הן הימים הנוראים עברו, אתמול התפללתי דיי כל היום וכל הלילה; ומה יום מיומים? – “ברי, בר נדרי! – אמרה לי האם – האלהי הימים הנוראים אלהים ולא אלהי כל ימות השנה? היום השׂטן עולה ומקטרג לפני כסא הכבוד ואומר: אתמול נדחקו בניך בבית הכנסת ומלאו בתפלותיהם אזניך כאפרכסת, והיום הם מתרשלים לקום ממטתם; הלא יראתם כסלה והבל תשובתם?!” אני בעניי לא ידעתי מה אשיב על תוכחתה, כי לא ידעתי אז כי בימים אלה אין השׂטן שולט; ועל כן קדמתי היום, אחי ובני עמי הנענים והנדכאים מפּחד הימים הנוראים, להודיע לכם כי הימים הנוראים עברו והגיעו ימים שאין השׂטן שולט בהם, ובכן אל יכּכם לבכם ואל תשמעו לקול אמכם התעוררת אתכם. שובו תמימים למנוחתכם, מַלא תמַלאו כל משאלותיכם, תשבּיעו בצחצחות נפשכם, ויהי נועם ה' עליכם, ונודעו בגויים פעליכם, ובזה תשובבו גלות אחיכם.

מחרת יום הכפּוּרים.

ו

החודש יפנה, העלה האחרון יצא ויפנה, – כלתה השנה!

השנה כלתה אך לא מלאה. שׂ מרם עיניך, ידידי הקורא, וראה במקום חמשים ושתים שבתות השנה מנו לך ארבעים חסר אחת. גם השנה הזאת גם ההולכת לפניה שנות בצורת היו לי ולא נתנו לי לשׂוחח בך כנפשי שׂבעי. בשנה הראשונה זנבוני וישׂימוני בלי תכלית, ובשנה הזאת נשׂאו את ראשי מעלי והנני בלי ראשית².

בלי ראשית ובלי תכלית – מתואריו של הקב“ה הן, אבל בן תמותה אשר יחסרו לו שני קצותיו אלה לא תואר ולא הדר לו; הן גם אין קהלה קדושה בישׂראל אשר אין בה כפּה ואגמון ראש וזנב, אף כי מליץ אחד כמוני קצר ימים ושׂבע רוגז. אפס כי לא בי האשם תלוי ולא מליצך פשע בך, קוראי; עת ופגע קרני – הן עת ופגע יִקרה את כולנו! רוח רעה עברה בי ויתז מעץ הארץ עלים אחדים ואשר בידו נפש כל מ”ע ורוח כל מו"ל הדיקני וישׂימני בלי ראשית ובלי תכלית, ולו העוז והמשׂרה ואין מידו מציל. אולם הימים ההם נפלו ולא יעלו על לב. מה שהיה לא יהיה עוד, כי רוח אחרת עברה על הארץ ובני רשף לא יגביהו עוּף. והנה על מספר חדשי אשר לא מלאו לא אתעצב ולא תתעצב גם אתה, ידידי הקורא! כי מחורבני זה הלא נתמלא כיסך ונקיים אנחנו איש מאחיו; אבל תקוָתי אשר לא מלאה ולא נהיתה – עליה לבי דוָי, כי היא מעוּוָת לא אוּכל לתקוֹן וחסרון לא יוכל להמנות!

קוה קויתי כי בשנה הזאת שלום יהיה לנו מכל עברינו מסביב, ויהודה וישׂראל ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אוכלים ושותים ושׂמחים, וגם אני ואתה נשב תחת גפננו ותאנתנו ונשׂחק בלויתן ונראה חלומות באספּמיא, ואנכי אהיה מַלעיטך כבקר רק בשׂורות טובות ישועות ונחמות. אבל אוי ואבוי כי שנת הפקודה הזאת שׂמה גפני לשמה ותאֵנתי לקצפה, תקוָתי היתה מַפּח נפש ואשר לא יגורתי ולא עלה על לבי באה ונהיתה!

הנה כל הגויים יושבים שלוים ושקטים ובני ישׂראל מבולבלים ומדולדלים, מחוץ תשכּל שׂנאת שׂונאיו ומחדרים קנאת קנאיו. הצרפתים גרשו את היזוּאיטים ובקרבנו הם יושבים וטוֹוים את קוּריהם ומבקעים את ביציהם ומכסים דמעה את מזבח ה'. האב הקדוש ברומי עושׂה שלום עם האפיקורסים שכפרו בו, בראותו שהשעה משׂחקת להם ומסתיר את חרמיו ונדוּיו ומודה שאלמלא בא חיל איטליא לכבוש את רומי היו הבריונים שבּה מורדים בו ומהפכים את העיר לתל עולם. והקדושים אשר בקרבנו מוציאים כלי זין אלה מאשפתם שהעלתה חלודה ונלחמים בהאפיקורסים שביהודה ושׂמחים על מדת הדין שפגעה בהם.

לא בירושלים היא מריבת העדה ומלחמת היהודים איש באחיו, ולא מעֵבר לים הגדול קמו יוצאי ירך הפלשתים הקדמונים והרבנית מבריסק בראשם להשפיל לעפר כבוד ישׂראל ולהכרית לו אחרית ותקוָה; כי קרוב אלינו הדבר ובארץ גרמניא שכנתנו הנשענת לגבולנו קמו פלשתים חדשים לקצות ביהודים על השׂכלתם ועל הצלחתם – ורבני ישׂראל עוזרים עליהם! בת ציון יושבת גרמניא אשר רבתה וגדלה ותבוא בעדי עדיים, אשר בה התפאר והתקנא ישׂראל יושב ארצנו ותהי כמופת לרבים, אשר עלתה במעלות החכמה וההשׂכלה עד הגרם העליון, אשר מלאה את חובותיה לארץ מולדתה כאחד מבני אשכנז הנאמנים – הנה היא מושלכת עתה פשוֹטה ועוֹרה מרמס לרגלים וכחוץ לעוברים; כל אוכליה לא יאשמו וכל החפץ ימַלא את פיו וירוק בפניה ונקה מעווֹן. שמונה עשׂרה רבּוא מלאכי חַבּלה עומדים עליה לשׂטנה ויציצו מעיר ועיר ומכל פנות העם כעשׂב הארץ, ומה יעשׂו לה מתי מספר מלאכים המליצים אשר בראה לה במעשׂיה הטובים? שמענו דברי החכמים הישרים בלבותם מבקשים צדק ומשחרים מוסר, אבל מדבריהם כגחלי אש לא יִמס הקרח הנורא – הוא לב האספסוף הפרוּע המבקש שלל ומשחר לטרף. כהני הדעת יטיפו אמרי בינה, צדק ומשפט ומישרים, וכהני הדת יפיחו אש קנאות, ישפכו בוז על נדיבים ויַתעו את העם בתוהו לא דרך. בבתי החכמות יקראו לשלום ובשוָקים וברחובות למהלומות ולמלחמה. בליל (לא) טו“ב דעצעמבער נאספו כשלושת אלפים אשכנזים ערלי לב ותהי ידם בעורף היהודים הבאים בתוכם ויכום ויגרשום מבית אסיפתם ועיני השוטרים רואות; ובמה הונח להנעלבים מעצבם ומרגזם, אם פקידי בתי הספר פטרו אחר כן את הינריצי המורה, ראש המדברים באסיפה ההיא, ויהדפוהו ממצבו?! בליל התחדש השנה התגעש העם בברלין ויעברו בסך אלפּים וחמש מאות איש ברחובות העיר ויתגודדו נוכח היכל הקיסר ויקראו בקול גדול: הכּוּ ביהודים, אל תחמולו! אף צא טמא קראו למוֹ; ומה יושיענו זה אם ששה ימים אחרי כן שב בית מועצות העיר ברלין ויבחר באחינו היהודי שטראססמאן ליושב ראש ואת ווירכאוו המדבר טוב על היהודים למשנה לו?! החכמים והנבונים, הטובים והישרים בלבותם מעטים הם במספר לעומת ההמון הרב אשר נעוֹר מרבצו ע”י מחרחרי הריב למַלאות נפשו נקם וחוריו טרף. היהיו מתי מספר כמופת לרבים? היעצרו דברי חכמה וענוַת צדק בעד פרא אשר שוּלח חפשי וערוֹד אשר נתּקו מוסרותיו? ומי יודע מה ילד יום? אולי בקרוב תבהלנו השמועה כי קם העם בברלין ויתן למשסה יעקב ובתיהם לבוזזים!

הנה זה הבל וחלי רע הוא, ורעה עוד מזאת כי גם העברים נצים והנרדפים נפרדים, וגם השעה המתרגשת הזאת לא תביא חכמה בלבם להיות לב אחד להתאחד. ראשי בית יעקב שם פונים איש אל עֵבר פניו: הראש האחד יפנה אל דרך תבונות, אל ארצות החיים, ישית לבו למסלה דרך בה ילד וידבּר – דברי טעם; והראש השני פונה אל ארץ שועל על גיא הצבועים המדברה ויאמר – מן השמים ירחמו! שש מאות איש מבחירי ישׂראל בברלין חכמיו וזקניו וסופריו וסוחריו נאספו וישׂימו להם ראש אחד לָבוֹר להם דרך ישרה לעמוד בפני הקמים עליהם ולהדוף את אויביהם מפניהם; ראשי אגודת קהלות יהודי אשכנז בלייפּציג כתבו חזון באר היטב במועצות ודעת מה יעשׂה ישׂראל להסיר ממנו עקשוּת פה, לעקור את הטינא מלבם של אומות העולם ולהשבּיח שאון עמים שאון גליהם, – ואשרי הדור אשר ישמע לדברי חכמה ומישרים אלה לטוב להם ולבניהם אחריהם לחיותם בימים הבאים, – ולעומתם נמצאו אנשים אחרים מקרב ישׂראל אשר לא דרכיהם דרכם ולא כמחשבותיהם מחשבותם. עיר וקדיש נחית מווירצבורג ומוכיח לרשעי ישׂראל מוּמם ודן עם ראי בית יעקב בברלין ובלייפציג לבטל דבריהם ולהפר עצתם (איזר. באטע נו' 47, 51), והאב הקדוש היושב במאינץ ענה אחריו אמן והוציא עֶנציקליקא, שהוא כעין כתב נדוּי ושמתא, כנגד ההשׂכלה אשר יצאה מברלין וירגיז את עצמות מענדעלסזאהן מקברו ויאמר (איזראעליט נו' 52) כי אין ישׂראל נרדפין בזמן הזה אלא מפני שהם מקילין במצווֹת ואינם נזהרין בשמירת שבת ובמאכלות אסורות, ומדמה את דורנו לדורו של אחאב ושל אנטיוכוס ושל האיליניסתין באלכסנדריא של מצרים, ולפי דבריו לא בא שטאָקקער וסיעתו אלא כדי להשיב לבם של ישׂראל לאביהם שבשמים; ומסיים את דרוּשו במשל המדרש: למלך שהיה לו גן והיה מסוּיג מכל פנותיו והושיב שומר על פתח הגן וכו'. – והנה הדברים האלה לא נאמרו בדרך דרוּש בעלמא כדרך הדרשנים, או המוציאים לאור מ“ע אשר כל איש מהם חזון לבו ידבּר, השומע ישמע והחָדל יחדל, כי הדרשן ממאינץ אומר להדפיס את דרשתו זאת בכמה אלפים עקזעמפלארין ולהפיצם בכל גבול ישׂראל ולאמור להם: קבּלו דעתי. ולפלא בעינינו, למה לא זכר הדרשן קודם כל משל אחר מדחז”ל (סנהדרין ק"ה): “משל לשנַים שהיו בעדר והיו צהוּבין זה לזה. בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו הזאב”. והנמשל הוא, שבשעה ששכן רע מתגרה בנו אין ראוי לבעל שׂכל בריא למרמי תיגרא בביתיה ולריב עם אשתו בדברים שבינו לבינה. ובכלל אין דבריו ראויים להשמע ולא דעתו להתקבל, לפי שהנחותיו אינן צודקות ומתאימות עם המציאות. הנדון אינו דומה לראיותיו שהביא וגזרה שוָה שלו איננה מופנה מכל צד, לפי שבימינו אלה אין איש קם עלינו להעבירנו על דת בהכרח, וגם רפואתו ספק הוא אם בדוקה ומומחית היא אם לא. כמדומה לי שאפילו אם ישובו עתה כל יהודי ברלין בתשובה שלמה ויתחילו לטמון חמין כשרים לשבת, וטרייטשקע ושטאֶקקער והענריצצי ופאֶרסטער בעצמם יהיו נוֹשׂאים להם את קדרות הריפות ואת המולייתא כדוריתא וריחם יהיה נודף מסוף ברלין ועד סופו ועולה באף כל האנטיסימיטין – כל זה לא יועיל להוָתם ושׂוטניהם ומקטרגיהם לא ישובו מחרון אפם, בלתי אם ישובו גם היהודים בעצמם אל הגהעטטא ואל המבואות המטונפים ויטמינו את עצמם בגפת ובזבל כימי קדם ויתיאשו מכל זכויות האזרחים ויפקירו את נכסיהם ויחזרו לסחור בבלויי סחבות וישובו אל המעמד הנפלא ההוא היאה לישׂראל כוַרדא סומקא אסוסא חִורא. וגם אז ספק הוא אם יניחו את ישׂראל לשבת בשלוה, כי מי כהרב היושב במַגנצא יודע מה שעשׂו אבותיהם של האנטיסימיטים לאבותינו בני קהל מגנצא, ומה שנעשׂה בספרד ובשאר המקומות אשר הוֹרגנו שם כל היום ונחשבנו כצאן טבחה מאות שנים רבות לפני השׂכלת ברלין, בעת אשר היו עוד כל הקהלות קדושות ועמנו כולם צדיקים וריח ריפוֹרם לא עדת בהון. ואיך לא שׂם הרב הדרשן אל לבו כמה מן ההפסד והסכנה יש בדבריו אלה, שאם יבוא אחד מן אלפי העקזעמפלארין, אשר הוא אומר לחַלק ולהפיץ באשכנז, לידי שטאֶקקער וסיעתו יהיו מסתיעין בדבריו ואומרים שרב בישׂראל מודה עליהם ששלוּחיו של מקום הם ומה שעשׂה אליהו והמכביים בשעתם, שטאֶקקער וחבריו עושׂים בזמננו. והנה הדרשן שואל: “מדוע ישׂנאו אותנו כל העמים?” זכורני כי שאלה כזאת שלוחה לצד אחר נשאלה בשירי אחד המשוררים אשר נשׂא חזונו על רדיפת ב”י בספרד, מפי ריבה אחת שנהרגה בעלומיה על קדוּש השם ובשעת מסירת נפש היא שואלת:

"הַגִּידִי לִי אִמִּי עַל מָה אֵל יִרְדְּפֵנוּ?

מָה אָוֶן פָּעַלְנוּ וּבְאֵיבָה יֶהְדְּפֵנוּ?

מַדּוּעַ מִכָּל הָעַמִּים בָּחַר רַק בָּנוּ

מַטָּרָה אֶל חִצָּיו וּלְמִפְגָּע לוֹ שָׂמָנוּ?"

אכן מי עמד בסוד ה' ויקשב את דברו ומי האיש אשר יוכל לתת תשובה נכוֹנה על שאלת הריבה הקדוֹשה הזאת, כהאב הקדוש במאינץ בעצמו, אשר בכל עת ובכל שעה יוכל לעלות למרום ולשמוע מסתורין של הקב“ה. אבל על שאלתו הוא: מדוע ישׂנאו אותנו העמים? הלא היה יכול למצוא תשובה ברורה בדבריהם של המקטרגים שנדברו בפומבי בבית הקרוּאים בברלין ביום כ' וכ”ב בנאוועמבער על הצעת האנעל, ושנכתבו אח“כ במאמריהם ובכתביהם של שׂוטני ישׂראל בכה”ע. טענותיהם הראשיות הן, שהיהודים אוכלים ואינם עושׂים, עוסקים רק במסחר ובקנוניות הבּאֶרזע ובשאר פרנסות קלות ומפקיעים את עצמם מן העבודות הכבדות ששאר בני האדם טעוּנין בהן, ועי“ז עושׂים עושר שלא במשפט ועל נקלה ובעשרם יתגאו ויפסיעו על ראשי העם ויתנהגו בלוּקסוּס נפרז לנקר עיני הבריות וינהיגו קלוּת ראש בדברים הקדושים בעיני בעלי אמונה אחרת ועושׂים מהם שחצים, וכדומה. אין אנחנו טוענין למסיתין אלה, אבל לא נעשׂה בנפשנו שקר לכחד שיש בדבריהם קורטוב אחד של אמת, וגם חז”ל אמרו (שמות רבה פמ"ב): “ג' חצופין הם כו' באומות – ישׂראל”, והכל יודעים שבשביל זה נרדפו אבותינו גם בספרד והאברבנאל ז“ל עמד וצוַח ככרוכיא על זה, וגם ראשי ב”י בברלין ובלייפציג אשר הזכרנו למעלה מודין במקצת ומעריכים על הצורך הגדול לתקן הדבר לימים יבואו ומקיימים בעצמם מודה ועוזב ירוחם; אבל הדרשנים ממאינץ ומווירצבּוּרג הולכים לשיטה המתנגדת ורוצים לכסות פשעינו – ומי יודע אם יצליחו?

והנה אין לכחד שבין כך וכך רדיפה כוללת כזאת שנעשׂית בפומבי על היהודים בימינו אלה היא מן הדברים המתמיהין ויכלה להקרות לדעתנו רק בקרב עם שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חורין כעם אשכנז. לפי שבעם שכולו בן חורין כעם צרפת, בריטניא ואמריקא לא היה עולה מעולם על הדעת דדמא דידיה סומק טפי ויש לו רשות לעמוד על דם רעוֹ, לפי שהוא מיוצאי ירך חם או יפת; ובארץ אחרת לא היתה הממשלה מַנחת לעשׂות נבלות כאלה. ידוּע כי לפני שנים אחדות התהוללו הגריכין בחוצות אודיסא וישלחו ידם ביהודים והממשלה עשׂתה עמהם כאשר יעשׂו בנערים שובבים: שלחה אנשי צבא והכו את פורעי הפרעות שוט על ירך בראש הומיות – ותשקוט העיר.

ואתה, ידידי הקורא, בשמעך היום כי יש קיסם בין שני אחינו יושבי אשכנז, אל תדמה בנפשך כי כבר הוטלה הקוֹרה מבין עינינו אנחנו יושבי הארץ הזאת. באמוֹר צוררי ישׂראל באזכנז לאחינו שם, כי בני ישׂראל בוררים להם רק פרנסות יפות וקלות, הם מראים עלינו, על ב“י יושבי רוסיא, העוסקים באומנויות ובמלאכות ובכל עבודות פרך. כדבריהם כן הוא; יש ויש בנו בכל מושבותינו כל בעלי אומנויות ונושׂאי סבל, האוכלים לחם בזיעת אפם ונהנים מיגיע כפם, אבל לדאבון לבנו הפרוץ מרובה על העומד ואפרים רועה רוח ורודף קדים, פרנסתו איננה מצויה וחייו תלואים לו מנגד וההכרח יביאהו לעבור חוק ולפרוע מוסר, כי על פת לחם יפשע גבר. מה בושנו ונכלמנו בימים האחרונים האלה לשמוע קשרים של רשעים גנבים וחומסים ועושׂי כל עָול נדוֹנים בבתי המשפט בערי הבירה פ”ב ומאסקוי. בפ"ב נמצאו חבורות אִשוֹת זמה מבנות ישׂראל אשר זו דרכּן לשלוח את צעירותיהן על גפי מרומי קרת, לעשׂות ככל הכתוב בס' משלי סי' ז' ולצודד נפשים לפורחות ובסור הפתאים האלה אשר יצרם תקף עליהם אל ביתם ואל קוּבּתם יבואו שותפיהן בסתר ויגנבו את כספם אשר בחיק בגדיהם. שלש חבורות כאלה נתפּשׂו בגנבתן ויצאו חייבין בדין. במאסקו נמצא קשר גנבים אשר הריקו את כיסי בני העם ביד חרוצים ובתחבולות שונות, וכולם היו יהודים ואשה יהודית שלטת בהם, עד כי נתפרסם שמה בכל העיר וסביבותיה בשם “שיינדלע יד־הזהב”. וזה לא כבּיר נגלָה תרמיתם ונדונו ונשלחו לארץ גזרה ביד פשעם. וכן מודיעים ממאסקוי כי ממספר שלושים ותשעה מַלוי ברבּית על מַשכונות הנמצאים שם, האוכלים את שאֵר דלת העם ועורם מעליהם יפשיטו – שלושים וששה יהודים. והנה להוי ידיע למר בר רב אשי היושב במאינץ שטמאֵי הנפש האלה רובם מן השומרים שבת והאוכלים כשר ומדקדקים במצווֹת ויושבים לפני ה' בבית הכנסת בצד מזרח, ובכל זאת לא ימנעו מלהתגאל בתועבות כאלה, לתת לחרם יעקב וישׂראל לגדוּפים; ומזה ראיה שלא בשמירת השבּת ובמאכלות כשרות תליא מלתא. אִלו קרה זה בגרמניה היו שׂוטני ישׂראל תולין את קלקלתם בצואר הגוי אולו, ובצדקת משפטי ארצנו ימַקו החטעים האלה בעווֹנם ואנחנו נקיים. ומאַין רבתה בנו הרעה הזאת, אם לא מן החינוך המקולקל שהיינו נוהגין בו עד כה, שהיה אצלנו המדרש עיקר ולא המעשׂה, שהיינו משגיחין רק בלמודיות ולא במוסריות והיינו דואגים רק לרבּוי בנים ולא ללמדם אוּמנות ופרנסה נקיה; ובגדלם וצרכיהם נעשׂים מרובים, נעשׂים פניהם כפני הכלב ולא ישובו מפני כל ולא יבּצר מהם מזמה כדי להחיות את נפשם; ומקרא מלא עומד ומהפך בזכותם: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב.

אבל לא נזכיר לגנאי את אבותינו המולידים אותנו ואת מלמדינו אשר גדלונו ונקוה כי יבואו ימים טובים מאלה לישׂראל גם בארץ האחרת גם בארצנו. הלא שמעת, ידידי הקורא, את שמע החברה אשר נוסדה להרבות בבני ישׂראל יושבי ארצנו ידיעת האומנויות ולהעמידם על הקרקע, למען לא יהיו מוכרחים בימים הבאים לשלוח בעולתה ידיהם. נכוֹן לבי בטוח כי כבר הבאת את נדבתך למצוָה רבה זאת, ואם עוד לא הבאת ידעתי כי פתוֹח תפתח את ידך והענק תעניק להחברה את מסת נדבת ידך ככל אשר ברכך ה' אלהיך לבלי יפקד שמך בכתב בני ישׂראל המביאים גאולה לעולם.

קשה היה עלי, ידידי הקורא, להשמיעך את כל הדברים הקשים כגידין האלה ומה גם לנגוע בקצה עטי בכיסך, אשר אולי לבך תלוי בו. וקשה עלי עוד יותר הפרידה ממך, כי הנני שׂם קץ לשׂיחתי עמך בפעם הזאת ומי יודע אם נשוב ונשׂוחה יחדיו, כי לא ידעתי אם חדשת בריתך עמי ותשוב תביאני אל ביתך בשנה החדשה הבאה. אבל תקוָתי תנחמני כי עוד נשוב ונשתעה יחד, כי אם לא אבוא בצל קורתך אתה, אבוא בבית שכנך הקרוב אליך או הרחוק ממך, ושם תמצאני ושם תשמע קולי, כי כן דרך הקוראים מאחב“י להשתמש בשל אחרים והחזיקו שבעה אנשים במ”ע אחד אשר לא השתתפו בו בפרוטה. ואני תפלה כי ההופך ים ליבשה, יהפוך לנו לטוב את השנה החדשה, ויצילנו מחוץ מכל שׂטן ורשע, ומבית מעֶנציקליקא ודרשה, ואז אשמיעך רק שמועות טובות והשׂבעתי בצחצחות נפשך ולא אראך קשה, ושמעת ותחלצנה עצמותיך ותדושן כשור מריא וכעֶגלה דשה, ובטוב לך ייטב גם לי ידידך ועבדך הנכנע דקאי אעיברא דדשא.

המליץ³

ביום האחרון משנת 1880.

ז

אם בעל נפש אתה, ידידי הקורא, שנס מתניך וקום הרקיע עמי לשחקים ונעברה בטיסה על היָמים ועל היַמים, על המשפחות ועל הממלכות. כצפרים עפות כן נדא על חוג הארץ ויושביה יהיו בעינינו כחגבים; נרדוף ונשׂיג את אלפי השנים אשר עברו ויחָבאו בסתר עליון המשוּאות נצח ונרא את הימים המונחים מקופלים בטליתם ברחם הרת עולם; נסתכל מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

אבל איזה הדרך נעלה על במתי עב להשקיף משמים אל בני אדם? אם מגדל נבנה לנו וראשו בשמים, יראתי פן כמקרה בוני המגדל הראשון יקרנו גם אנו ואני אין נפשי כי תתבולל שׂפתי ולא תשמע מה אדבּר, ואם נפוּץ איש מעל אחיו יצר לי מאד, ידידי הקורא, כי נפשי קשורה בנפשך ופרידתך מעלי תוריד את עולמי ביגון שאולה. אם אשתמש בשמות הקדושים ואומר שם ונוקי בין שמיא וארעא – אינני יודע אם ראוי אתה לכך שיֵעשׂה לך נס ויסורו השמות הקדושים למשמעתנו. אני לעצמי כבר נסיתי בימי חיי לעשׂות כזאת ולא עלתה בידי. כאשר הייתי בימי חָרפּי אז היה לי עֵסק בנסתרות ודבר בפמליא של מעלה (אם לא תגלה רז זה ליצורים אָגלה אזנך בדבר: בבוא עתי עת דודים ואֵפן כה וכה לראות בבנות האדם את אשר אבחר לי נתתי אל לבי לעלות למרום ולשאוֹל מאת אכזריאל הממוּנה על הכרוז את שם בת פלוני אשר יעד לי מ' יום קודם יצירתי ואיה מקום שבתה). בימים ההם עוד תומתי בעצם תומה ואמונתי בקדושים אזוֹר חלצי, ובחפצי לעלות למרום דרך אמונה בחרתי, דרך הקודש יקרא לה:

עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וָאָצוּם הַפְסָקָה

וּבְמִקְוֶה כָּשֵׁר, חֶצְיוֹ מֵי־רַגְלַיִם,

טָבַלְתִּי שַׁ"י טְבִילוֹת וָאֲחַלֵּק צְדָקָה

וָאֲכַוֵּן בַּתְּפִלָּה אֶת לִבִּי לַשָׁמַיִם,

וָאֶזְכּוֹר בְּסִלּוּדִים אֶת שֵׁם הַקְּדוּשָׁה…

אַךְ הַשֵׁם כְּמוֹ הֶגֶה פָּשַׁט וַיָּעֹף,

וַאֲנִי כִּכְלִי מָלֵא כְלִמָּה וּבוּשָׁה

נִשְׁאַרְתִּי עַל עָמְדִי מַר רוּחַ וְזָעֵף:

אוֹ כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֵּהוּ, לְעֶלְבּוֹנִי,

אוֹ כִּי נִלְאָה הוּא לָשֵׂאת כֶּבֶד עָוֹן כָּמוֹנִי.

רע ומר היה לי לראות ביום ההוא כי אבדו עשתונותי וַתּכלה באפס תקוָתי, לאני עודני מחזיק בתומתי ולא חרף לבבי לשׂוּם תָהֳלה בקדושים וָאומַר: רגלי חסידים אשמור ללכת אורח לצדיק מישרים, והוא מלאכיו יצוה לי ועל כפים ישׂאוּני:

הָלַכְתִּי אֶל עִיר לִמְקוֹם צַדִּיק קָדוֹשׁ

וּבְיָדִי פִּדְיוֹנִי כִּיס מָלֵא וְגָדוּשׁ,

אַךְ אִשָּׁה עֲקָרָה שָׁם עִמִּי נִקְרָתָה;

וַיְהִי בְּהִסְתַּכְּלוֹ בְּצוּרַת הַמַּטְבֵּעוֹת

וַיְבַלְבֵּל הַצַּדִּיק בְּטָעוּת הַקַּמֵּיעוֹת

וָאוֹלִיד בָּנִים, וְהִיא – שָׁמַיְמָה עָלְתָה.

בראותי כי גם קבּלָתי גם נתינתי לא עמדו לי בשעת דחקי נוכחתי לדעת כי בדרך הקודש לא אגיע למחוז חפצי ואתמכר לאחוז בדרך תבונות והוא דרך חול:

בָּנִיתִי לִי מִגְדָּל בָּאַוִּיר פֹּרֵחַ,

עָשִׂיתִי לוֹ צִנָּה, קִיטֹר מִלֵּאתִי,

וָאֵשֵׁב בַּצִּנָּה שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ

וּכְנֹאד בְקִיטֹר מִן הָאָרֶץ נִשֵּׂאתִי.

אָרוֹמָם, אֶנָּשֵׂא – הַס כָּל הָאָרֶץ!

עַל בָּמֳתֵי עָב אָנִי, חִישׁ אֶהְיֶה שָׁמָּה…

אַךְ חִישׁ גָּז הַקִּיטֹר, גָּז וַיִּתְפָּרֶץ,

נִבְקַע הַמִּגְדָל וָאֶפֹּל הַיָמָה;

כִּמְעַט שֶׁטָבַעְתִי וְהַדָּגִים בְּלָעוּנִי

לוּלֵא הַדַּיָּגִים בָּאוּ וַיְדִיגוּנִי.

הרואה אתה, הקורא, כי כל הדרכים האלה לא יתּכנו ועומדים בחזקת סכנה, על כן לא אעלך בדרכי עוצב אלה, מדאגה מדבר פן תאונה אליך רעה, ויש דרך אחר לפני, דרך ישר לא נכשל בה. בלי ספק ספּרה מינקתך גם לך כאשר ספּרה מינקתי לי כי לעתיד לבוא מתקבצין כל האומות וישׂראל עמן על שׂפת נהר דינוּר כדי להכּנס לגן עדן. לפני אומות העולם נטוי על הנהר גשר של ברזל ולפני ישׂראל גשר של נייר; הללו הולכין בגשר של ברזל ונופלין והללו בגשר של נייר ועוברין. על גשר של נייר זה אנהגך אביאך, ידידי הקורא, על כתף בעל הכנפים המגיד דבר אשׂאך, על גב אותיות פורחות נפרח באויר, שפופרת הטעלעסקאפּ נקח לנו אשר המסתכל בה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ואפרכסת הטעלעפאן – אשר התוקע לתוכו קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בלהטי מעסמער נקסום ונורידה לנו את הרוחות המסַפרות ובמכונה גאלוואנית נדובב שׂפתי ישנים והלשונות המלחכות את העפר.

חזק ויאמץ לבך – הננו עולים! הארץ תמוג תחתנו, ימים ונהרות תחת רגלינו; טבעו גויים, מטו ממלכות, שאו ערים וימח כל היקום. היצורים כצל כולם, אין דמות ואין תבנית ואין פנים מפנים שונים; יש רק חמרי היסודות והאיתנים מוסדי ארץ. אפס כי לא ארבעה יסודות אנחנו רואים, כאשר נסינו לשמוע מימי נעורינו, כי אם חמשה: אש רוח מים עפר – ויהודים. זרע היהודים הוא זרע חומר; הוא היסוד החמישי במעשׂה בראשית. כשם שאי אפשר לעולם בלא ד' רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישׂראל. אין כנף בארץ אשר לא באו בה נדחיו ואין גוי ומשפחה אשר לא התערב בו זרע הקודש. מי מנה עפר יעקב המפוזר בכל הרוחות שבעולם ומי ספר את רובע ישׂראל למן היום אשר בא סנחריב ובלבל את האומות ומימות אנשי השם עזרא ונחמיה עד “בני בלי שם” בימינו, אשר אלה ואלה יתאוננו על היהודים המושיבים נשים נכריות ויולידו בנים?

הבה השפופרת ונתבונן היטב אל היסודות האלה. מה נשתנו בתכונותיהם איש למינו מקצהו! יש אש לוהט ויש אש נוֹגה, יש רוח משחית ויש רוח חיי נשמות, יש מים חיים ויש מים מאָררים, יש עפרות זהב ויש עפר מות. אך שונים שונים מהם חלקי היסוד החמישי; באשר נמצאהו נראה כי לא ראי זה כראי זה. היהודים אינם רק עם מפוזר כי אם גם מפוֹרד בין העמים, מפוֹרד עד קצה, מפוֹרד בלי תכלית.

הביטה אל קרן צפונית מזרחית. בקרן זוית זו התורה מונחת ומחצית כל זרע יעקב יושבים שם צפופים מחוּבּרים בטבּוּרם כחיה אל ד' האמות הידועות. מלוא אורך טבּוּרם ירעו רוח וירדפו קדים. חייהם תלוּאים להם מנגד כי לא שורש בארץ גזעם; הסתכל בפניהם: מרעיהם כשבּלים מעמק הרפאים, צנומות דקות ושדוּפות קדים. לשון עלגים בפיהם ולב ארנבת בקרבם וחותם העבדוּת ושפלוּת הנפש על מצחם. זה הוא כבוד בית ישׂראל.

אל תבט אחריך פן תהיה לנציב מלח, בראותך בכל ארצות המערב שארית ישׂראל מתאמצים למחות ביד חזקה את צלם אלהיהם מעל פניהם. כדגי רקק הולכים הם לתוך פיו של לויתן להיות לברוֹת לו. יהודי צרפת ואשכנז, אנגליא ואיטליא, עודרים בכל מאמצי כוחם להיות צרפתים ואשכנזים, אנגלים ואיטליאנים ולחדול מהיות יהודים, לשון ארצם בפיהם ומנהגיה בידיהם, בשלומה להם שלום ובכל צרותיה להם צר. שכחו צוּר מחצבתם ותוּפר האחוָה ביניהם ובין אחיהם יושבי ממלכה אחרת.

הזהר פן תגוֹף באבן רגליך! הננו עוברים על הררי עד, על שן סלע מצוּק וראשו מגיע השמימה. “כתורן נראה לי על ראש ההר, כנס על הגבעה; כרסיסי אניה שבורה טבועה בארץ אנכי רואה”. – היטבת לראות! פליטת האניה הראשונה היא אשר בנו בני האדם, פליטת תיבת נח: על הרי אררט אנחנו עוברים! פקח עיניך וראה גדוד אנשים רוכבים בסוסים, כולם אחוזי נשק מזויינים מכף רגלם ועד קדקדם; פני להבים פניהם ולבם כלב הארי וכצבאים על ההרים למהר. כולם גבורים מלומדי מלחמה, אותם לא ירדוף קול עלה נדף ולא יבריחם כלב נובח. מי המה אלה? הטרם תראה כי חקוק על מצחם – ישׂראל?! יהודים גם הם, יוצאי ירך היהודים, גולי שלמנאסר. מן היום ההוא קפאו על שמריהם ובגולה לא הלכו; מחוץ לא שכּלה אותם חרב ומחדרים – אימה. על כן עמד כוחם בם וריחם לא נמר; תור האדם להם ויִראָה להם וגובה להם, אבל חכמת ישׂראל מה להם? את התלמוד לא ידעו ואת דת הרבנים לא ישמורו; רק תורת משה הביאו בידם ועל פיה לבדה יחיו: האף אמנם יהודים הם ככל משפטם ותקוָתם?!

מעֵבר לנהרי כוש נשוב ונראה את היסוד החמישי הזה כמו פולח ובוקע בארץ. הפלחים או הפלשים גם הם ממעי יהודה יצאו אף כי בכפם כמעט לא דבק מאום מתורת היהודים, כי גם ספרי הקודש אין בידיהם במלואם, גם שׂפת אבותיהם שכחו ורוחה זרה להם. יוצאי ירך האיליניסתין הם ומאלכסנדריא של מצרים יצאו לגור ארצה אַבּיססיניען; וכבר אבותיהם הראשונים השכינו יפיפותו של יפת באהלי שם ותהי להם התורה המתורגמת יוָנית במקום התורה הכתובה עברית, ובכן כבה נר אלהים על ראשם, ורוחו אשר עליה ודברו אשר בפיה מש מפיהם ומפי זרעם ומפי זרע זרעם עד ימינו.

בנקרות כל אומות העולם ובסעיפי כל משפחות האדמה בא האבק הדק הזה ולא נודע כי בא אל קרבנה. במלוא רוחב ארצות מלך הצפון ישבו שומרי שבת מחללו; מי יערה מקור תולדותם ויכוֹנן לחֵקר אבותם והעתים אשר עברו עליהם? להאַפגאנים אומרים שׂרידי עשׂרת השבטים הם האובדים בארץ אשור. בארץ סינים המוקפת חומה קודם לימות יהושע בן נון יחיו אנשים הנזהרים מלאכול את גיד הנשה. בהגָלוֹת הארץ החדשה נמצאו עקבות היהודים בין יושבי הארץ ההיא הקדומים; איזה רוח נשׂאם שם וישליכם אל ארץ לא ידעה אנוֹש? שׂא עיניך וראה כי גם בארצות הצירים אשר עלימוֹ יתעלם קרח, גם בערבות הירח והכוכבים וכל צבא השמים אשר עתידים בני האדם באחרית הימים לעלות ולהבקיעם אליהם במגדליהם הפורחים באויר – גם שם מוכנים ומזומנים שׂרידיי עם עולם זה להגָלוֹת בהגָלוֹת העולמות הנעלמים ההם לעיני כל חי.

שׂים אזנך כאפרכסת ושמע את הלשונות השונות העולות על שׂפת העם הזה המוּכּה לרסיסים. שׂפת בוני המגדל בבקעת שנער היתה שׂפה ברורה, שׂפת רננות, לעומת ריב לשונות זה. כי יפגשו שבעה אנשים יהודים משבע ארצות לא ישמעו איש שׂפת רעהו אם אין המליץ בינותם. הטה אזנך ושמע את תפלותיהם ותחנותיהם: אלה יתפלו מן הכָּלבּוֹ ומסדוּר בית רחל ואלה מחקו מתפלותיהם כל שׂריד ופליט ותקוַת הגאולה ותקומת האומה. אלה יתוַדו בסדר א"ב על עווֹנות ופשעים אשר גם לא ידעו ולא עלה על לבם, ואלה לא יתוַדו גם על עברות שהם דשים בעקבם ויכסו פשעיהם כעבותות העגלה וכקורת בית הבד. אלה יקראו בשם דיקרנוסא ופצפציה ותרטיאל ושאר שמות מלאכים זרים לא שערום אבותיהם, ואלה (הפלשים) גם שם הקדוש והנכבד לא ידעו. וכל המלאכים, שהם פועלי תפלות, ייגעו לריק ויעמלו לבהלה ולא ימצאו ידיהם להעלות לפני כסא הכבוד את כל התפלות העולות לפניהם, לפי שהן נאמרות בשׂפות אשר לא ידעו ובלשונות שאינם נזקקין להן.

מה תהי אחרית אבק דק זה אשר כל הארץ הוא מלא, מה תקוַת אֵפר המַקלה המפוזר לשבעה ימים ולשבעים ושבע ארצות? היאָספו הדקים האלה והיו לבשׂר אחד? הילוּקטו לאחת אחת העצמות המפוזרות לפי שאוֹל? התחיינה העצמות היבשות האלה ויבוא בהם רוח ועמדו על רגליהם??

יש בין בני האדם חכמים הרואים את העבר, אנשים אשר עיניהם באחוריהם, נביאים למפרע אשר בסוף מעשׂה יתנבאו ויגלו עליו את מחשבתם תהלה. אם אומרים: “הכל צפוי”, “רגלוהי דבר נש אנון ערבין ביה”, “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, “ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”. וכי יקום איש על רעהו ורצחוֹ נפש יתנבאו ויאמרו כך שמעו מאחורי הפרגוד; ואם נדחה יד הרוצח בגרזן והחטיא המטרה, יאמרו כי לא הכריזו עליו מלמעלה. אם יעלה בידי השדכן לזוג זווּג – הם הם הבן והבת אשר הכריזה עליהם הבת־קול; ואם יפשוט אבי הכלה את הרגל ולא ירצה את מעות הנדוניא יאמרו כי לא כיון השדכן לדעת הבת־קול. חזון שוא כזה נשמע גם על גורל עם ישׂראל ועל תעודתו. כי מטה ידו באשמת מאַשרים מַתעים וידל ישׂראל מאד והנה הוא מורדף בלי חָשׂך, מוּכּה ומעונה ואין מושיע יאמרו הנביאים ההם – והאנטיסימיטים מסכימים לדבריהם –: יאי עניותא לישׂראל! ובראותם אותו מפוזר ומפוֹרד בין העמים זה אלפי שנים וידיהם לא תעשׂינה תושיה, להתאַחד לאֶחד, יאמרו כי לכך הוא נוֹצר, כי שלח ה' את בנו בכורו ישׂראל בדרך עוצב זה ויטלטלהו טלטלה גבר אל ארבע כנפות למען ישׂא נס דתו לגויים ותורת אלהיו לכל העמים. מנחמי הבל, שקילו טיבתכם ושדו אחיזרי! אם יגרשני אבי מנחלתו למה זה לי בכוֹרה? ומה יתן ומה יוסיף להקרא בשם “עם סגולה” לעם בזוּז ושסוּי, עשוּק ורדוּף כל הימים?!

ואולם בלשון אחרת ידבּרו על העם הזה חכמי לב אשר עיניהם בראשם, אשר לא יפגרו ללכת כנמוּשות אחרי המעשׂים שכבר נעשׂו כי אם דעתם תעבור לפניהם והם רואים את הנולד. הם אומרים: “הרשות נתונה והכל לפי רוב המעשׂה!” “תושיע לך ידך ואלהים יושיעך!” “לא לחנם קם העם הזה וחיה בכל התלאות הנוראות אשר מצאוהו בימי ענן וערפל בכל המקומות אשר נפוצו שם. אין זה כי אם יש תקוה לאחריתו ותקוָתו לא נכזבה”. והנה הם אומרים להושיב ארצות נשמות לעבדן ולשמרן ולרעות בשן וגלעד כימי עולם. אלה אומרים לברוא לוז של שדרה שממנו תציץ האומה. היצלחו? הימצאו כל אנשי חַיִל ידיהם ללוש בצק מאבק דק נדף אל כל רוח אשר יבש כחרס לחוֹ ולשדוֹ נפהך בחרבוני גלות שלמה, ארוכה ששים וששה דורות מדה?

הבה השפופרת ונסתכּל מה לפנים. הנה עם יוצא ממצרים, עם בזוּז ושסוּי אשר עבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, גוי אובד בעבדותו ונפשו קשורה בקשורי הבצלים והשוּמים אשר האכילוהו חנם מעניו ומעבידיו. שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף יוצאים עמוסים לעיפה משארוֹתם על שכמם. יוצאים ביד רמה ובאים ויורשים משכנות לא להם, דורכים על במתי ארץ ועושׂים ממלכה חזקה ומקוממים גוי איתן ומתמלאים רוח כביר אשר יפעמם עד סוף כל הדורות.

מי יודע? אולי גם יבּצר מהם לעשׂות עתה את אשר כבר עשׂוהו? לא כימים הראשונים הימים האלה לבית ישׂראל. לא שש מאות אלף עתה מספר העם היוצאים, לא בחלקת ארץ קטנה כאדמת גושן ישבו יחדיו, לא בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשׂדה יעבודו ולא באבטיחים וקשוּאים ובבצלים ושוּמים נפשם ישׂבעו. רבוא רבבות מבני העם הזה נטושים על פני כל הארץ, רבים מהם עשׂו עושר ויבנו למוֹ היכלות ויאכלו את טוּב הארץ, לא יקוּצו בתענוגות בני האדם ולא זרו מתאוָתם: הילך לבם לעזוב בתים מלאים כל טוּב ואוצרות כל כלי חמדה לבנות חרבות למו על אדמת הקודש לרצות אבניה ולחונן עפרה? ממצרים נגאלו ישׂראל בזכות שלא שנו את שמותם ואת בגדיהם ואת לשונם – ועתה בני ציון היקרים המתימרים בהשׂכלתם מחַקים כקופים את העמים אשר סביבותיהם וזה כל כבודם ותפארתם אם לא יכירום רואיהם כי הם זרע ברך ה‘, וילמדו לשונם לדבּר איש כלשון ארצו וכלשון עם ועם ולשונם תמַק בפיהם; ומי יהפוך להם לב אחד לאהבה את עמם ומקור מחצבתם ולהתפאר בו נגד כל הגויים, מי יברא להם ניב שׂפתים להיות להם שׂפה אחת ולשון אשר תהלך בארץ – אחרי אשר לשון אבותיהם בעודנה חיה קצרה מהביע את כל מעלות הרוח אף כי אחרי מותה? הנה אלה המה הזריזים שבהם אשר לא פגרו מלכת אחרי תקופת הימים; והאנשים הנחשלים היושבים על הכלים? קשיוּת ערפם תהיה לצוּר מכשול על הדרך לעבור גאוּלים גדול יתר מאד מקלוּת דעתם של המתיאשים מן הגאולה. יוצאי מצרים נשׂאו את משארוֹתם צרוּרות בשׂמלותם ויאפו את הבצק ויאכלוהו ויקל להם ממשׂאם, ועתה הם עמוסים המשׂא אשר שׂם על שכמם ר’ שׂמלאי, אשר לא יקל ולא ימעט כי אם עוד יגדל וירבה במצווֹת התלויות בארץ. רחב הזונה אשר היתה ביריחו החביאה אז את המלאכים אשר שלחנו, ועתה הרבנית מבּריסק היושבת בירושלים תרדוף באף את מלאכינו ותתן אותם לחרם ולגדוּפים בקרב הארץ. בני דור המדבר אז היו גם הם קשי עורף, דור סורר ומורה אשר המרו אמרי אל ועדת עליון נאצו, ויסב אותם משה דרך המדבר כימי דור אחד עד תומם ואת בניהם הקים תחתם אשר שמעו בקולו וימַלאו אחריו; ודור המדבר עתה בעלי נסיון המה, ראו את הנעשׂה לדור אבותם ויחכּמו ולא יתנו עוד לגואליהם ומושיעיהם לחנך את בניהם על פי דרכם ולהקים להם דור חדש כלבבם, לא יתנו לפתוח בתי ספר ללמדם להועיל ולא ישלחו את עויליהם שמה ללמדם דעת ודרך ארץ. הנה הם באים בארץ, אנשים כדיסקין ישבו בראש הסנהדרין והיה הבית־יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם דבר ארצה; ושבו ארבע מיתות בית דין לגבולן ומלקות ומכת מרדוּת לאיתנן; ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל ונדמו קוי הטיליגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים בקרב עם היושב על טבּוּר הארץ. התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו אלה, אם תעמוד לאורך ימים??

“הנני שולח לכם את אליהו הנביא… והשיב לב אבות על בנים!” “אליהו אינו בא אלא… לקרב המורחקים… להשווֹת המַחלוֹקות… לעשׂות שלום בעולם”, אבל מה יעשׂה מלאך הברית זה וכבר גדרוּ הרבנים הדרך לפניו מצד אחד וקבעו מסמרות בדבר “אפילו אם יבוא אליהו ויאמר אין שומעין לו”? אם יעשׂה הטוב והישר בעיניהם, יבוא שלום; אבל מה יושיענו זה? ואם ימרה את פיהם לכל אשר יצווּהו “ייתיוהו וימחוהו שתין פולסי דנורא”. ולא עוד אלא שנכונו לו שפטים יותר גדולים ונוראים מידיהם. הנה “אשתו של אליהו אסורה לזרים”, והיה אם יאמר “ההוא סבא” לעשׂות דבר שלא כרצונם ותלו עליו את ביתו זו אשתו והטעינו לו רחַיִם אשר לא ימיש משם צוארו. היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו לימים אשר הוא עושׂה?!

(הסוף יבוא לכשיבוא אליהו)

ח

כששׂמתּי את הפקק על פי צלוחיתי האחרונה ואמרתי “הסוף יבוא לכשיבוא אליהו” היתה כוָנתי כאדם שאומר “יהא מונח עד שיבוא אליהו”, כלו' עד סוף כל הדורות, ולא דמיתי ולא עלתה על לבי כי מלאך הברית הזה אשר זה אלפי שנים אנחנו מחכים לו בכל יום שיבוא והוא לא יבוא, אשר בכל דור ודור זה כמה מאות דורות בהכניסנו את בנינו לברית מכינים אנחנו לו כסא לשבת ואחרים ישבו במקומו, אשר בכל שנה ושנה זה אלפי שנים אנחנו מוזגין לו כוס בערבי פסחים ופותחין לו הפתחים וקוראין לו בקול גדול: ברוך הבא! והוא לא ידרוך על מפתן ביתנו ולא ישתה את יינו, – לא דמיתי ולא עלתה על לבי כי בפעם הזאת ימהר היהודי הנצחי הזה ויבוא ויביאני לעשׂות את חובתי ולקיים את הבטחתי, ולמזוג שנית ולמַלאות את צלוחיתי.

ביום הראשון לחג הפסח העבר – הבוקר היה בוקר לא־עבות. רוח צח נשבה ותטהר את פני הרקיע. השמש אשר הסתיר פניו ממנו כל ימי החורף הארוך יצא על הארץ בגבורתו ויאר פניו אלינו כאיש אשר אמו תנחמנו. הסתיו עבר, השלג חלף הלך לו, כי כבר התפללנו תפלת טל ופסקנו לאמר ברכת הגשמים. כחצות היום בשובי מבית התפלה ואסור אל חדרי מצאתי את אשנבי פתוח, כי פתחתהו המשרתת לטהר את האויר, ועל השולחן צרור מכתבים אשר הביא שליח בית הדוהר כפעם בפעם. וארא במכתבים והנה מכתב אחד על גביהם שונה בתבניתו משאר המכתבים. המכתב הזה היה כתוב לא בדיוֹ ובסַממנים ולא על נייר שאנחנו משתמשים בו, כי אם בטללי אורות על גויל־רקיע דק כדוֹק שבעין ועינו כעצם השמים לטוהר. על גב המכתב חָרוּת חותם בית־הדוהר בתמונת מגן דוד בעל שש קצוות ובזויותיו רשום כזאת “מלכות השמים, ירושלים של מעלה, א' אפריל. במרכבות השמש עד אופק הארץ ומשם ע"י שפנינא”. הסתכלתי במכתב המשונה הזה והשתוממתי. מעולם לא קבּלתי מכתב זר כזה. בתחלה דמיתי כי המכתב בא מארץ כינא הנקראת גם היא “מלכות השמים”, ואולם בראותי את יום צאת המכתב ממקומו זכרתי כי יום הראשון לחודש אפריל הוא ראש השנה לשקרנים וללצנים וָאומַר אל לבי אין זה כי אם מעשׂה אחד הלצים הבא להתלוצץ ולשׂחק בי. הפכתי את המכתב אל צדו השני וראיתי חותם תכנית כליל יופי כמראה אבן ספּיר דמות ארבע חיות וטבוע עליו בחומר קדמון: “אמת חותמו של הקב”ה". כראותי זאת היתה אתי רוח אחרת, כי ידעתי שאין הלצים מזכירים שם שמים על מעשׂיהם ולא ירהיבו עוז בנפשם לזייף גושפנקא דמריה עלמא ואפתח את המכתב ואמצא כתוב בו כדברים האלה:

ירושלים של מעלה, א' אפריל בחצי הלילה, שנת “אמת וצדק”.

להאֵזוֹב אשר בקיר בית ישׂראל!

מכתב מאליהו הנביא.

עתה באתי משוּט בארץ ומהתהלך בכל הבתים אשר בני ישׂראל יושבים שם. כפעם בפעם ראיתי את ראשי האבות לבני ישׂראל לבושי לבנים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ואַמהותיהם והבחור העני אשר בבתי מדרשיהם, יושבים כבני מלכים על מטות כבודות מוּצעות ושולחן ערוך לפניהם ומפות לבנות פרושׂות ונרות ופנסין דולקין ופניהם מאירים ושׂמחים כבשעת יציאתם ממצרים. והשולחן מלא ברכת ה' בקבוקים וכוסות מלאים יין וקונדיטין, ולחם עוֹני וביצים שלוקות וזרועות צלויות וחזרת ועוֹלשין ותמכא וחרחבינא, ככל אשר נסיתי לראות בכל שנה ושנה. אבל בפעם הזאת מצאתי בין ראשי בשׂמים אלה דבר חדש אשר לא ראיתיו עד כה: ריח צלוחית של פלייטון עלה באפי. הריחותי בו וראיתי כי עשׂוי הוא כעין החרוסת, מעורב וממולח ממינים שונים זכר לטיט; ראיתי כי אתה הוא הרוקח אשר רקח את המרקחת הזאת ושלחתה בכל גבול ישׂראל בערב פסח עם דמדומי חמה כדי לעטר בה את שולחנם ולהוסיף אגדה על ההגדה. ואם כי (האמת אגיד ולא אכחד, כי אין משׂוא פנים לפנינו בעולם האמת) לא כל שמניך טובים לריח ומתוך צלוחיתך נדף גם ריח חלבּנה, לפי שיש בה גם דברים כגחלי אש אשר אתה חותה על ראשי צדיקים וטובים ויש בצלוחיתך גם עקיצת עקרב ולחישת שׂרף עד כי לא נזהרת מלפגוע גם בכבודי ולסַפּר באזני הפרחים שלא יישנו את דבר השתין פולסי דנורא שקרה לי רק פעם אחת וכבר נשכח מן הלב, ולא עוד אלא שלקחת לך רשות להגיד לאדם מה שׂיחי ולסַפר גם דברים שביני לבין אשתי, – אפס לפי שרואה אנכי אל לבך שכּוָנתך רצויה ומחשבתך לשם שמים ולא מגאוָה וגודל לבב דבּרת את דבריך, כי אֵזוב אתה ורוחך נמוכה ושפלה ורק האהבה לעמך וקנאתך לארץ אבותיך שׂמו את הדברים בפיך, על כן אמרתי הכל מחוּל לך ובאתי במגלת ספר זה כתוב אליך להסר ספק מלבך ולהעביר היאוש מדעתך.

בתחלה אומַר לך כי טעות היא בידך בדמותך כי משיא אנכי את נפשות בני ישׂראל על שקר ואינני בא אליהם בשעה שהם מחכים לי. עיני בשׂר לא יראוני אבל בכל המקום אשר יזכירו את שמי אבוא אליהם ואברכם ואשׂים להם שלום. אדרתי אשר נפלה מעלי ביום הלקחי מעל ראשם היא להם עד היום למכסה עתיק, למחסה ולמסתור מפני הצרים הצוררים להם בנכליהם כל הימים, והיא שעמדה להם להכות את המים הזדונים העוברים על נפשם בכל דור ודור ולעבור בחרבה, ורוחי אשר שׂמתי על תלמידי בני הנביאים היא מרחפת על בני עמך עד כה, תקומם עדתם ולא תתן למוט רגלם. בכל מקום שאתם מכניסים את בניכם לבריתו של אברהם אבינו אנכי בא כמסתיר פנים ובידי צרי גלעד ארץ מולדתי להעלות להכואבים ארוכה ומַרפא, כי לולא כן כי אז אבדו עניי הצאן אלה בתחלואיהם והיו מתים חמרים חמרים באשמת המוהלים אשר לא יבינו דבר בתחבושת הפצעים וחכמת הרפואה מה להם. גם בערבי פסחים רוחי מתהלכת בתוככם להביא ברכה אל ביתכם ולגלות לכם עתרת שלום בקרב ביתכם ומשפחתכם להחליץ עצמותיכם לקראת המצות והמרוֹרים המוכנים לכם בכל ימות השנה.

מתי אבוא ואֵראה אליכם להושיע לכם תשועת עולמים? אין לאֵל ידי להגיד לך, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. וגם אין הדבר תלוי בי, כי אנכי רק שליח התלוי בדעת שולחו וכי יבוא היום לחננכם וירום האל לרחמכם ושלחני והלכתי. רק אחת ידעתי כי מנויה וגמורה בסוד אלהי כל העמים לבלי ישבות ישׂראל מהיות גוי בארץ; ועיניכם הרואות כי אלפי שנות רעה לא הכחידוכם, נהרות לא שטפוכם ולהבה לא בערה בכם, וידעתם היום והשבוֹתם אל לבבכם כי לפני שמש יִנוֹן שמכם ולא יכּחד ולא ישמד שם ישׂראל מתחת השמים לעולם.

ואתה, בן אדם, על מה אתה נאנח? על רבים מבני עמך אשר תקצר נפשם בעמלם ועיניהם תכלינה מיחל והנה הם מנַתקים את תקוַת תקוָתם ומתיאשים מן הגאולה? בנים זרים האומרים לאבותיהם לא ידענום ואת אחיהם לא יכירו, רכי לב העוזבים את אדני נסם ובורחים ממקום המערכה בחרפה לנפול אל האויב? אמנם רע ומר הדבר הזה וחבל על דאבדין, אבל בשביל זה אל תתיאש ואל תאבד תקוָתך. כזה וכזה יפלו עלים בלים בסער ביום סוּפה! האדם עץ השׂדה. כי יזקין בארץ שרשו ורוח סערות תסערהו מסביב אז הנטישות היבשות תשברנה והרוחות ישׂאום אל ארבע רוחות השמים. הבזאת יכּרת העץ ולא יחליף, ויכּחד מן הארץ? כל עוד אשר שרשו לא ייבש ולא ימות גזעו, מריח מים יפריח ויחדש כנשר נעוריו, עלהו יתן בעתו, יעשׂה ענף ונשׂא פרי. והיה בעת אשר תקום הסערה לדממה ותשקוט מעליכם המלחמה אז יתבררו ויתלבנו ויִצָרפו רבים, ונסוגו אחור סיגיכם ויבּדלו כל בדיליכם.

על העשירים אתה נאנח, האמונים עלי תולע ובצרת עמם להם לא צר, היושבים בהיכלי שן ואוכלים למעדנים ולא יזכרו מרחוק את עמם וירושלים לא תעלה על לבם? הטרם תדע כי האנשים האלה בצע המה מעודם, אחרי בצעם לבם הולך ולכל משׂא נפש אשר לא ביד יקחו לא ישיתו לב. באשר ייטב להם שם ארץ מולדתם, והאנשים אשר ימַלאו את תאוָתם הם עמם ונחלתם. השמר והשקט ויהי לבך בטוח כי אם ירחם ה' את עמו וטוב לישׂראל ונוספו גם הם עליו והתענגו מזיז כבודו ולא ידח ממנו נדח ולא תאבדנה לו גם נפשות פורחות אלה.

ראית את כל ישׂראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה ולא אדונים להמה. איש אל עֵבר פניו ילכו יאחזו במנהגי המקום אשר הם גרים שם, ילמדו את לשונם ובאשורם תאחז רגלם. גם על זה אל יפּול לבך ותקוָתך לא תכּרת. עד כמה פעמים המיר ישׂראל את לשונו ואת דרך חייו בכל המקומות אשר עבר שם ובכל זאת לא נכחַד קיומו ורוחו עומדת בתוכו. גם מכל הגויים אשר נפוצו בם יביאו בני ישׂראל אבני פנה להקים את סוּכּתם הנופלת, אבנים למוסדות ואבנים לבנין וגֵבים לספוּן. והיו בכם יושבי אהלים ורוכבים בסוסים, תופסי קסת ודורכי קשת, אכּרים ויוגבים ועושׂי מקנה וקנין, כי לא על אחת מהנה יקום גוי כי אם על כל פנות אלה יעמוד העם, יחיה ויאוּשר בארץ.

מחמלתך על עמך ומקנאתך לארץ אבותיך על כן בסוּפה ובשׂערה דרכך וכל דבריך כגחלי אש. גם אני בנערוּתי קנוֹא קנאתי לאלהי ישׂראל ותאחז במשפט ידי להכרית את הבעלים מן הארץ, וגם עלי קמו מרעים וימררו את חיי עד כי שאלתי את נפשי למות; אז עבר ה' על פני ויַראני את דרכיו כי לא ברוח ולא ברעש ולא באש ה' כי אם – בקול דממה דקה. מדוע לא זכרת את הדברים האלה ולבך לא תשית לדעתם?

שומע אנכי אותך מתאונן עוד על המשׂא לעיפה, משׂא דבר ה' אשר עמסו על שכמכם מרבּה להכיל, אשר דכּא לארץ חַיתכם וכבודכם לעפר השכּין. לא ידעתי מה המשׂא הצרוּר בשׂמלתכם על שכמכם; לא ידעתי מדוע רחבו ונסבו צדקותיכם כהררי אל ומשפטיכם כתהום רבה. בימַי נקל היה לעבוד את אלהים ולשמור משמרתו. דבר ה' לא היה למשׂא כי לא כבד משׂא הקודש על נטל החול, וצרכי החיים וחפצי שמים בד בבד נשׂאו, איש באחיו יגשו יתלכדו ולא יתפרדו. עוד אבינו הראשון צוָה את בניו ואת ביתו אחריו כי "דרך ה' לעשׂות צדקה ומשפט ". הנביא הראשון אשר הכין בית הנביאים בניוֹת ברמה אמר כי “שמוֹע מזבח טוב להקשיב מחלב אַילים”. ודוד מלכנו, מושל באדם צדיק זה, אשר דבּר בעדותינו נגד מלכים ולא בוש, הנה שומעים אנחנו את דבריו ורואים את מעשׂיו מתוך מזמורו: ה' מי יגור באהליך מי ישכּון בהר קדשך. אחד מתלמידי הבאים אחרי הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשׂות משפט ואהבת חסד והצנע לכת. והשני קצר עוד ואמר: וצדיק באמונתו יחיה. האם יִכבּד זה על אדם תמים דרך או אם יפלא ממנו לעשׂות הדבר הזה? ואם בימים האחרונים הרבו חוּקים לא טובים ומשפטים לא יחיה בם האדם – האותם תיראו או מפניהם תחילון לימים הבאים ולעתים רחוקות אשר אתם מקוים? זכוֹר ימות עולם, בינה שנות דור ודור, בשבת ישׂראל על אדמתו הוא ובניו על ממלכתו, הנהיה כדבר הזה? מי החיים העצומים בעת אשר ישטפו ויזרומו לא יתנו להקים מעצור לפניהם ולגדור אָרחם לבלי יעבורו, ורק בעת אשר יכּרתו ממקורם וידעכו ממקומם אז יתלקטו ערמות העפר ויעבטון אָרחותם. התורה לא נתּנה חתוּמה ולא נתּנה למלאכי השרת. בכל דור ודור קם שופט ונביא בישׂראל, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אליו שמעו העם ומפיו בקשו תורה המה החוּקים והמשפטים אשר יעשׂה אותם האדם וחי בהם. לוּ קמה מלכוּת ישׂראל עד היום כי אז לא רחַב הפרץ בין חכמת ישׂראל ובין חכמת כל האדם כיום הזה, כי זקני ישׂראל וחכמיו ושופטיו נועצו לב יחדיו לבלי הנזר מהליכות העולם וצרכי הזמן אשר הם חיים בו. וכן בטוח לבי כי גם באחרית הימים כאשר ישובו מי החיים לאיתנם ושטפו ועברו ביהודה והרסו כל יאורי מצור ואגמי נפש. והלכו בית יעקב באור ה' ונחה עליו רוח אבותיהם הראשונים רוח עם חי, רוח ממלכה מתנהגת במועצות ודעת, ומלאה ארצו דיעה כמים לים מכסים, ואז יבושו מעצתם כל מורדי אור ונַעוי לב יהיו לבוז, כי רק בחרבות שממה תתפּשׂ השׂממית ובחוֹר עפר וכֵפים יקננו העטלפים.

על כן אל תיראו ואל תערצו מפני מהרסיכם מחוץ ואל תערצו מפני מחריביכם מבית. אלה ואלה יכרעו ויפולו ובני ישׂראל הדבקים באלהיהם ובעמם יקומו ויתעודדו. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח עצה וגבורה; לא ברעש וברוגז תגמאו ארץ כי אם בארך אַפּיִם ובממשל ברוח. היבּנו חרבות עולם פעם אחת או אם יקוממו שממות ששים דורות ביום אחד? מעט מעט תגוֹרש חית השׂדה וענן כבד לא ישכּים וילך עד נכוֹן היום.

גפן אדרת ישׂראל, שרשיה נטשו עד שרשי הים וצמַרתה עברה גבעות עולם. הביטו וראו ופקדו גפן זאת ולעלים בלים לב אל תשיתו. תפולנה הנובלות ותשברנה הדליות היבשות, אם רק מצבת בה – זרע קודש מצבתה. ילמדו בניכם לשונות כל הגויים ויבואו בצל קורות כל הארצות, אבל אל ישכּחו גם את לשון אבותם וידעו את הקורות אותם. ישנו את פניהם ויחַלפו את בגדיהם כטוב ביניהם רק את נפשם שמרו ולבבם הכינו. יעבור בשׂר קודש מעליהם אך רוח קדשם אל תקחו מהם.

הנה נמצאו אנשים האומרים לקום ולבנות החרבות ולהושיב הנשמות ומארץ תפתח הטובה על עם ישׂראל. שׂמח לבי ויגל כבודי כי בחרו בארץ מולדתי להעלות בצרי גלעד ארוכה לשבר בת עמי. על כן עליכם כותבי העתים להעיר את האהבה בלבב בני ציון הנדהמים ולא להרפות ידיהם בפחד שוא ובמוראים גדולים כאשר עשׂית אתה בצלוחיתך. כתבי העתים הם הם השופר הגדול אשר בו יתּקע לחרותכם. אם יצלח חפצכם זה בידיכם, ואם קרובה ישועתכם לבוא וצדקתכם להגַלוֹת – זאת לא ידעתי גם אני, כי בצל שדי נצפנו העתים וגם יודעיו לא חזו הימים אשר הוא עושׂה; ואני רק מלאך אני הנאמן לבעל מלאכתו ואיננו מהרהר אחר מדותיו. רק אחת ידעתי וזאת היא תנחומותיכם כי במספר השנים אשר כבר עברו קצרה מדת גלותכם אשר נגזרה עליכם בראשונה.

ואתה אל תסתום הדברים ואל תחתום הספר, ישמעוהו רבים ויקומו לעזרת עמם בגבורים; כי אם לא אתם לכם – מי לכם? ואם לא עכשיו – אימתי?

אליהו מתושבי גלעד.

אלה הדברים אשר קראתי במכתב אשר הביאה לי היונה. ואני טרם אדע אם באמת מכתבו של אליהו הוא – כי לא ראיתי את כתב ידו מעודי – או אם בא אחד הלצים ויהתל בי. לא אכחד כי לבי מפקפק מאד בשמעי את אליהו מדבּר כדבּר אחד המתחכּמים בדורנו, בראותי אותו מונה מספר הימים למספר חדשי העמים. ומי נתן לו רשות לכתוב בליל פסח אחרי אשר כבר קדש היום? כל הקושיות והאבעיות האלה יוכל לתרץ רק התשבי הזה בעצמו בשובו עוד הפעם אלינו, ועד העת ההיא לבי מהסס אם המכתב איננו מזויף מידי אחד מליצני הדור. ובכל זאת שׂמתי הדברים לפניך, ידידי הקורא, שמעֶנה ואתה דע לך, כי לא בן חורין אני להבּטל מן החוב הזה אשר נטל עלי.

ממחרת הפסח.

ט

ימים על שנה לא שׂמתי את צלוחיתי לפניך, ידידי הקורא, לא הוגעתיך בלבונתי ולא הריחות בריח ניחוחי. לא במרד ולא במַעל עשׂיתי זאת כי פקודת כל הארץ עלי נפקדה וכמקרה כל המון בית ישׂראל בשנה הזאת קרני גם אני. גם עלי באו השודדים בצהרים, הכּוּני פצעוני, החריבו את ביתי, בוֹססו נחלתי, חללו יצוּעי, קרעו כסתותי לפורחות וכל כלי בית אשר היו לי שברו כשֵבר נֵבל יוצרים, ובתוכם – גם את צלוחיתי של פלייטון.

אמרתי ארדה בית היוצר ואקחה לי צלוחית חדשה וארקח רקוחי ואעשׂה לאחַי מטעמים כאשר אהבתי, ואולי גם כאשר אהבו המה, אבל רוח מבינתי ענני: העת לנו עתה לזני מרקחים ולתפנוקי מלכים? אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה ולא אחר התענית. וכי לצלוחית של פלייטון אנחנו צריכים? לנאד של דמעות אנחנו צריכים, לנאד כמו הים, לשׂוּם בו את דמעת כל העשוּקים אשר נעשׂו תחת השמש ואין להם מנחם; ומה יתן ומה יוסיף עוד שתי דמעות לים הגדול? החסר קינות בית ישׂראל? וכלום לקינתי צריך העם האוכל לחם דמעה ושותה דמעות בשליש, העם אשר כולו ייליל יורד בבכי, אשר כולו – סמל הקינה?!

על כן כל הידים תרפינה ותופשׂ הקסת לא יעמוד. אנוּש שברנו ולא ישמע לקול מלחשים חוֹבר חברים מחוּכּם. אִלו הייתי מלא עינים כמלאך המות וכל אחת מהן כגלגל עינו של עוג מלך הבשן וכולן שותתות מים יומם ולילה – גם אז אין די לספוד לצרה ולבכותה. כי לא רק את בית חמרי החריבו השודדים ולא רק יגיע כפי היה לבז, כי גם בבתי נפשי שׂמו לדברים בטלים, וכל דבר חפץ וכל משׂא נפש אשר טפּחתים ורבּיתים כל ימי חיי – אויבי כלם.

כל מי שאין לו דבר חפץ אשר אליו הוא נושׂא את נפשו חייו אינם חיים, בין שיהיה החפץ מחפצי שמים בין מן החפצים שאסור לטלטלם בשבת. ההולך במדבר ויש לו מחוז חפץ ימצא כוח במתניו ואונו בשרירי בטנו להדיק תחתיו כל חתחתים בדרך עד הגיעוֹ למחוז חפצו; אבל גבר אשר דרכו נסתרה, ההולך בדרך לבטלה ואיננו יודע לאן הוא הולך ולמי הוא עמל ומה הוא מבקש, הרי זה תועה בתוהו יליל ישימון, בצהרים יתנגפו רגליו על הרי נשף ובחלוּקי הנחל תמעדנה קרסוליו. ומה אני ומה חיי אחרי אשר זמותי נתקן וחפצי נפוצו וכל משׂאות נפשי היו למשׂאות שוא ומדוחים, ויִכלו באפס תקוה כנאדות נפוחים?!…

כמה חלומות טובים והרהורים טובים שעשעוני מימי נעוּרי וישׂימו לפני את הארץ כעדן וערבתה כגן ה'! המה החליצו עצמותי ויתנו לי כוח אבנים לרדוף ולעדוֹר בלא לב ולב, ויתנו לי אֵבר כנשרים לדאות ולהתנשׂא על עמק הבכא ועל כל מכשוליו וחתחתיו. ואולם כמראה הקשת אשר יהיה בענן אחר הגשם כן הלכו חזיונותי הלוך ונמוג במשוך ימי חיי, עד אשר באה שנת הפקודה הזאת ותמחה את רקמת הצבעים מחה והפוך על פניה ולא נשאר בכל שלל הצבעים קו אור אחד אשר אומֵר כי הוא זה אשר אליו אנכי נושׂא את נפשי…

מנעורי גדלוני לרב, הביאוני אל בית רבי ואל חדר תורתי; בכירה זאת שהסיקוה בקש ובגבבא טמנו אותי בגפת והלעיטוני כבקר כותח הבבלי. דבר לא היה לי עם כל החיים המהלכים תחת השמים ולא היה לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. חזי הוית די כרסון רמיו ואני יושב ומורה הוראות בישׂראל; לי עמי ייחלו וידמו למו עצתי; שׂפתי ישמרו דעת אלהים ותורה יבקשו מפי. אין העולם מתקיים אלא בהבל פי וכל הגה מפי יצא קדוש יאָמר לו, כי דברי להם כדבר אלהים וגזרתי גזרת עירין ומימר קדישין. ופתאום דבר אלי יגונב ותקח אזני דבּת רבים מגורי מסביב: “פרא אדם הוא ואינו מן הישוב. הלזה תקראו עם חכם ונבון? לא בינת אדם לו ובגויים לא יתחשב”. שמעתי ותרגז בטני ואתּנה לבי לדעת חכמה ונאחזתי ברשת אשר כל באֶיה לא ישובון ופירשתי להבלי העולם הזה. אז גז חיש חלום רבנותי והיה כלא היה. וחבל על מרגלית טובה כזו שאָבדה מן העולם! כמה מעלות טובות והנאות טובות היו מגיעות לישׂראל על ידי אִלו לא נטו אשוּרי מי הדרך אשר התוו לפני. יודע אנכי את נפשי מאד. מתלמידיו של שמאי אנכי, קנאי וקפדן ומחמיר ומדקדק עם בריותי כחוט השׂערה. אִלו הייתי לרבּן של כל ישׂראל הייתי מַרבה להם תורה ומצווֹת והייתי עושה גזרות לגזרות וסיגים לסיגים, הייתי אוחז בשיטתו של הרמ“א האומר בצדקתו וביושר לבו: “לפי שאין אנו בקיאין… לפיכך נהגו להחמיר”, ולפי שרבּוּ מאד הדברים שאין אני בקי בהם היו גם חוּמרותי מרובות כמים שאין להם סוף. הייתי אוסר למשל כל ביצה שנולדה בחול גזרה משום ביצה שנולדה ביו”ט; הייתי גוזר על חמץ בכל ימות השנה אטו חמץ בפסח; הייתי אוסר להשתמש בבע“ח בכל ימות השבוע גזרה משום שבת; הייתי אוסר פת ישׂראל גזרה משום פת פלטר, כחל משום בשׂר בחלב… וכיוצא בזה הרבה, ועי”ז הייתי פודה את ישׂראל מכל צרותיו. כי הנה עתה כשנתדלדל ישׂראל ומטה ידו ע"י החומרות והאִסורים העמוסים עליו זאת נחמתו בעניוֹ כי “יאי עניותא לישׂראל”, אנכי בחוּמרותי וגזרותי הייתי מביא אותו לידי עניוּת ודלוּת כזאת שלא היה מתירא עוד מפני הסיקריקין ומפני לסטים מזוין ושאינו מזוין, לפי שעני החשוב כמת אין צריך לשמרו מפני העכברים הרשעים, כי “בדליכא לא קא מיירי”; ואם עד כה נעשׂה ישׂראל כגוף חנוּט שאינו מרגיש לא רמה כמת ולא מחט כבשׂר החי, אנכי הייתי עושׂה צוָארו של שיש, שלא היה שולט בו סייף, ומצחו נחושת, שלא ידע בושת.

כל הטוב הזה ניטל מן העולם בעֶטיו של נחש. הנחש השיאני ואוֹכל מפרי עץ הדעת. רוח תזזית נכנסה בי ותוציאני מתוך ד' אמותי ותניחני בתוך הבקעה והנה היא מלאת חמדת כל הגויים ותענוגות בני האדם. אור שבעת הימים כשחר פרוּשׂ על ההרים, כל אדם יחזו בו, יביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפּרו. אמרתי באוֹרם אראה אור גם אני והייתי כאחד האדם המעלה והשׂכּוֹתי מעלי את תלונות שכני ולא יאמרו לי עוד פרא בודד הוא, וכרֵעַ כאח עמי יתהלכו. אבל הוי על כל שכני הרעים! בהיותי הולך חשכים הייתי נבזה בעיניהם נמאס, תעבוני רחקו ממני, – עתה בראותם אותי קצוּץ פאה ומגוּלח זקן וכרוּת מַדוה בחצי עד שתוֹתי, בשמעם אותי מבטא בשׂפתם והוגה דעות כמוהם, תכלית שׂנאה שׂנאוני, לאויבים היו לי. זכורני את שכני האחד, רובע־הקב שמו, והוא פקיד שתות טובל חמש טבילות ביין, כשהיה פוגע בי קודם שנהפכתי לאיש אחר היה מקדים לי שלום ומתענג על מתק שׂפתי הערלות ולשוני המגומגם, ולאחר המהפכה היה עובר על פני בחימה ומעיניו גחלים יהלכו. עם יענקל מחזיק בית המרזח, שהיה בא אליו דרך אחורים עומד כעבדא קמי מאריה וכורע שלש קריאות ושבע השתחוָאות, היה יושב ומרבה שׂיחה ומטייל ארוּכות, ועם יעקב המורה, שהיה נכנס דרך הפתח לפנים ומדבּר אליו כבן אדם דומה לדומה, היה מדבּר מעוּמד ועונה בקצרה על הן הן ועל לאו לאו כאִלו כפאוֹ שד.

ראיתי כי חפצי זה בידי לא יצלח ולוּ גם אהיה משׂכּיל בכל דרכי כדוד לא אמצא חן בעיני שכני, כי כרוב חכמתי יִרב כעסם ובהוסיפי דעת יוסיפו מכאוב, ואומַר אל לבי: “למה זה הבל איגע? האנשים ההם אינם שלמים אתנו; קרבות יחפצו וקרבתך לא יחפוצו. החפץ להם כי תצדק ומה בצע כי תתם דרכיך? חדל איפוא מבינתך ויגע להעשיר, כי הכסף יענה את הכל וכל הרע לאיש מתן”.

ובכן לא ארכוּ ימי שמושי להשׂכּלה וחבל גם על מרגניתא דלית לה טימא כזאת שלא נתנה לבריות ליהנות מאורה. אִלו הייתי בא בהשׂכּלתי לגמר בישול ונצטמקתי ויפה לי, הייתי מאיר עיני המשׂכּילים בתקנותי והייתי לריפוֹרמֵטוֹר, והייתי מתיר להם הרצועה, כלומר שתהא פרתם כפרתו של ראב“ע יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת, והייתי מתיר להם אם לא משהו חמץ בפסח לכל הפחות משהו מצה בערב פסח, והייתי מַנחיל לכל אחד ואחד מהם ש”י עלמות של הפקר שאותם הם מבקשים. כל התרי“ג מצווֹת שנתּנו למשה מסיני הייתי כחבקוּק מעמידן על אחת והיא המצוָה הכתובה בתורה “ושמור את נפשך מאד” והשנויה בנביאים “ומבשׂרך לא תתעלם”. בבית הכנסת הייתי מעמיד טיליפון והיה כל אחד מהם יושב בביתו ומשׂחק בקוביא והדבּוּר נכנס לתוך אזניו כעין סילון והוא שומע כשהש”ץ מתפלל. והייתי בודה להם בשם “קנוגיא של לויתן” שׂחוק קַרְטי חדש בכ“ב חבילין של קלפים כנגד כ”ב אותיות שבא“ב, כדי שעי”ז לא ישכח הא"ב מפיהם ומפי זרעם וזרע זרעם; והייתי מהפך להם לשׂשׂון ולשׂמחה את ימי הצומות ומחַדש להם הימים הטובים שהיו לישׂראל שבהם היו בנות ישׂראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחוּר שׂא עיניך וּראה! וכיוצא בזה הרבה מן הדברים שהעם המתאַוים משתוקקים להם והיו עושׂים בגלוי ובהיתר מה שהם עושׂים עתה באיסור ובצנעא, וכל זה נשתקע ונאבד מן העולם בשביל פגיעה הרעה שפגע בי שכני הרע.

אבל – אחת דבּרתי ולא אשוב, זמוֹתי ולא נחמתי. הנַחתי גם את התורה גם את ההשׂכּלה בקרן זוית ושלחתי ידי בפרקמטיא. שבתי על עווֹן אבותי הראשונים, עשׂיתי לי עגל הזהב ואמרתי: אלה אלהיך ישׂראל, אשר יעלוך מטיט ביון ויצילוך מכף כל הקמים עליך; ושיר חדש שרתי לו לאמר:

מָעוֹת, צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ!

תִּכּוֹן בֵּית רְכוּלָתִי, וּלְךָ תּוֹדָה אֲזַבֵּחַ;

וּלְעֵת יָכִין מַטְבֵּחַ, הַצָּר הַמְנַבֵּחַ,

אֶמְצָא מָנוֹס בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כִּבְקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.

פתחתי לי חנות לתלפיות ושׂמתי כדכּוֹד שמשותיה; הייתי לרוכל במכלוּלים בגלוֹמי רקמה ובחטובות אֵטוּן. סוחרים בעמים פתחו לי מאבוסיהם ושלחו לי מַערבם מרחוק וסחורת ידם מקצות הארץ. ותמלא חנותי גנזי ברוֹמים במרכּוּלתי ויהיו מזוַי מפיקים מזן אל זן; וימלא ביתי כסף וזהב ותענוגות בני האדם. ותצא אשתי בלבוש מלכות תכלת וחוּר וצמידים על ידיה ורביד על גרונה. ותמלא נפש שכני קנאה וצרוּת עין ויתנכלו עלי להדיחני משׂאתי. וישלחו בי בני פריצי עמם וישוֹסו את חנותי ויחריבו את ביתי וישׂימו את כל אשר לי לדוֹמן על פני האדמה, ויוציאוני נקי מנכסי ויטשוני ערוֹם ועֶריה כאשר יצאתי מבטן אמי.

נפוּגותי ונדכּיתי עד מאד בראותי כל חפצי נפוצים וכל מאויי לבי מתים על פני. גם תורתי וגם חכמתי לא הצילוני משׂנאת הבריות ולא הועיל גם הון ביום עֶברה, ומה בצע בחיים אשר אין בהם חֵפץ? קודר הלכתי כל ימי ועל עפעפי צלמות, ומי יודע מה היה עלי ומה נעשׂה בי לולא נמצא דבר חפץ אחר אשר נתנו לי לענות בו; ויהי לי לישועה, כי בו החלפתי כוח ותשב אל קרבי תקוָתי וחפצי בחיים.

בעיר המלוכה קראו אספה להתיעץ על אודות התּלאה אשר מצאַתנו ולדעת מה יעשׂה ישׂראל בצוֹק העתים האלה. בני עירי בחרו בי לשלחני אל האספה ואני לא סרבתי להם והלכתי בדיצה ובחדוָה. ולמה לא אלך והם נתנו לי מקופת הקהל שלש מאות כסף שׂכר הליכה, וימי האביב היו על הארץ, והמסע נפשי ישובב ינחני במעגלי ברזל. אף אמרתי זה ינחמני ממעשׂי ומעצבון ידי; אלכה לי אל הגדולים בבני עמנו, אהנה מזיו השכינה השרוּיה ביניהם, אתענג לראות נדיבות לבם וידם החזקה, אשמע את חכמתם, אראה עין בעין את כבוד עשרם ואת ההוד והדר אשר ישוו עליהם שׂרים ויועצי ארץ. ראיתי פה את אחי בשפלוּתם ובחורבנם, אשור ואראם שם בגדוּלתם ובבנינם; ובשובי אביא לבני עירי בשׂורות טובות ישועות ונחמות, ולאשתי – מזמרת עיר המלוכה בגדי צבעונין ורקמות. על כן שׂשׂתּי כגבּור לרוץ אורח, הלכתי בדיצה ובחדוָה ושבתי – אבל וחפוּי ראש. כי גם משם יצאתי וידי על ראשי, כי מאס ה' במבטחינו ולא יצליחו לנו.

ראיתי גדולי עשיריו ורבניו חכמיו וסוחריו כל “דגל הזהב” יושבים על מטות זהב ומדבּרים דברים כתפוחי זהב, אבל שבתי וראיתי כי אין בכל להגם הרב ממש אפילו שוה פרוטה. ראיתי כי קוּריהם לא יהיו לבגד ולא נתכסה במעשׂיהם. קצוֹר קצרה ידם מפדוּת ואין בם כוח להציל. לא יושיעונו בעת רעתנו זאת ולא יקדמו פני הרעה לעתיד לבוא. לא יהדפו מפנינו את הצר הצורר אותנו מחוץ ולא יגהו המזוֹר המכלה כליותינו מבית. שכנם הפּקיד יבּיט יראה בם כמו שהיה מבּיט עלי שכני הפּקיד, וביניהם לבין עצמם יעשׂו חונף ומרמה וידבּרו בחלקות ובמשׂוא פנים ולא יגלו על עווֹננו להשיב שבוּתנו. יש אמנם בם אנשים חכמים היודעים את נגע לבבנו ובמה ירפא לנו, אבל יראים הם לדבּר מפני מי שגדול מהם במנין ובושים איש מחברו לפי שהם חושבים שכּמו שגם אויל מחריש חכם יחָשב כן גם משׂכּיל מחריש חסיד יחָשב. על כן יגורו דבריהם מפני איש ובין דין לדין ספת ההיא עלובתא. אספה באה ואספה הולכת והנגע עומד בעינו. פוסק אני באמצע הפרק הזה – מפני הכבוד, כי מה ימריצני אם אֶקוֹב בחוֹח את מכּת לבבנו האנושה? אבל כל שער עמי יודע מה הגיע אלינו מן האספות, כי בהבל באו ובהבל הלכו והצל לא הצילו את עמם. איש אחד היה בתוך הנאספים נבון דעת וישר נפש ואהבתו לעמו היתה עזה כמות, ובראותו כי נוֹחלה אבדה תקוָתנו נשבר לבו בקרבו ותשוּח עליו נפשו ועל פני כל אחיו נפל. ואני – זכרתי כי שלוחי מצוה אינן נזוקין ואתאפק ולא גָועתי כמוהו ושבתי בשלום אל בני עירי השוממים המיחלים לתשובתי ובמחיר מיטב כספם הבאתי להם את התשובה הקצרה והנמרצה: אחַי, אל תבטחו בנדיבים! נוסו מַלטו נפשכם איש באשר יוכל, כי אין מקוה!

“נוסו!”… אך על מי ננוס ואנה נברח ואֵי מקום למנוחתנו?

הָהּ, קֵן יֵשׁ לַיּוֹנָה, בַּיִת לַגָּבֶר.

סֶלַע לַשָּׁפָן – לִיהוּדָה רַק קָבֶר!…

אכן התקוה עשׂויה כתקוַת חוט משזר מעשׂה עבוֹת, לולאותיה אחוזות אשה באחותה ובהנתק האחת השניה תעמוד נגדה, אבדה תקוָתנו לאַחינו פה בארצנו ומעפר אחר צמחה. קול שועת בת עמי נשמע בארץ מרחקים, מקצות כל הארץ חרדו לנו חרדה גדולה, גשמי נדבות הניפו עלינו ויפתחו לנו פתח תקוה לצאת מעמק עכוֹר. ברחמים גדולים יקבּצונו, אָרחות ימים יעבירונו, יביאונו אל ארץ טובה, ארץ בלתי אוכלת יושביה. שם ינוחו יגעי כוח, יאכלו לחמם בלי דאגה ומימיהם בלי שממון ישתו, חמס ושוד לא ישמע על פניהם תמיד, חולי ומכה, גזל משפט וצדק לא יהיה במדינה ההיא ולא ישׂימו פדות בין “עמי” ובין “עמך” ובין האזרח והגר. שמעתי ותחי רוחי ואמצע חפץ בחיים: אכן יש אלהים בלבות בני האדם ולא אבד חסיד מן הארץ. אמרתי, אצא גם אני בראש גולים, אעבּרה נא ואראה השמים החדשים והארץ החדשה; שם אולי ארדוף ואשׂיג את חלום ימי נעורי ומשׂא נפשי אשר פשט ויעף. אמת כי חרפּה שברה לבי לחזור על הפתחים ולקבּל נדבות, כי בן בעלי־בתים אני מעודי והנשים הזקנות אמרו עלי גם כי מבני מלכים אני, אבל ההכרח לא יגוּנה ולא יבוזוּ לאיש אשר בהונות ידיו ורגליו מקוצצים בלקטו תחת שולחנם של אחרים למלא נפשו כי ירעב. עשׂיתי לי כלי גולה ועברתי את הגבול כמתגנב ובאתי עד בראדי. שם עמדתי מרעיד כי ראיתי – תמונה לנגד עיני: חמשה עשׂר אלף צללי בני אדם אנשים ונשים עוללים ויונקי־שדים נטושים על פני השׂדה, נושׂאים חרפּת רעב וכל יד עמל ותלאה. אנשי גאולתנו, נדיבי עמים ועם אלהי אברהם אשר נאספו מכל קצות הארץ להושיע לבני אביון, קצרה ידם לתת די מחסורו לכל ההמון הרב הזה ולשׂאת אותו בחיקו כאשר ישׂא האוֹמן את היונק. ובכל יום ויום מַרבּים העם לבוא; ומה אלה לעומת כל המון ישׂראל הנשארים וכל המחנה הכבד ההולך אחריהם? ראו האנשים הטובים את צלם בלהות זה אשר עשו להם ידיהם וייראו. ומה יעשׂו אם יהפך עליהם המון רב כזה, אם כל דגי הים יאָסף להם ומצא להם? ואם ממון קורח יבזבזו עליהם ומצא להם? לא ארכו הימים ותעבור הרנה במחנה הגולים: עמדו, עמוֹדו, כי אָפס כסף! והושיבו מצרפים ומטהרים לטהר את בני הגולה ולזקק אותם כאשר יזקקו את העם היורדים למלחמה. כל איש בחור וכל בן חיל, וכל איש יודע לעשׂות במלאכה ולעבוד את האדמה יאספו אליהם, והנחשלים ישיבו על עקב בשתם בדרך אשר באו בה. נטפלה להם גם הממשלה באוסטריא מדאגה מדבר פן יבואו הנחשלים ההמה להשתקע בארצה ורבּה עליה חית השׂדה, ותעמד משמר על הגבול וחוסמת היא את העוברים, ואת הזריזים אשר הקדימו לצאת תשיב אל ארץ מכוֹרתם אשר הקיאתם.

אני – אסתניס אני מטבעי ומפונק מנוער; מלאכה ואוּמנות לא למדתי ותפוֹשׂ מחרשת לא ידעתי, ובשאלם אותי מה מלאכתי ואומַר להם עושׂה צלוחיות של פלייטון אנכי, וישׂחקו עלי האנשים ויאמרו כי בעולם המעשׂה מעֵבר לים אין חפץ בדברים של תוהו כאלה, ולא קבּלוני. ובכן נשארתי בין הנחשלים ואהי ברעה ובצרה גדולה. לאמריקא אין חפץ בי, ולארץ מולדתי לא אוּכל לשוב, יען כי התגנבתי לצאת בלי רשות והארץ ההיא בריחיה בעדי לעולם. הייתי תלוי בין השמים ובין הארץ, נדהם ואובד עצות ולא ידעתי מה אעשׂה; ובעודני מַשמים ומתאבל על חפצי לבי הנפצים אל כל רוח והנה הוערה עלי רוח ממרום וכיונק מארץ ציה עלה על לבי חפץ אשר כל חפצים לא ישוו בו. וָאומַר אל נפשי: אם הארץ אשר גרתי בה אני ואבותי מאות בשנים תקיאני וארצות אחרות לא יקבּלוני, אין טוב לי כי אם אלך ואשובה למקומי אל ארץ אבותי הראשונים, אתקע לי יתד נאמן במקום קדשנו; שם לא יאמרו עוד הגויים כי גר אנכי עמם, כי אם תושב ככל אבותי. כשנקבעה הדעה הזאת בלבי זלגו עיני דמעות משׂמחה וגיל, ואהי כעובר ים בהגיעו לחוף מבטחים. חלום נעורי, חלום כל ימי חיי! כן בקודש חזיתיך; האמנם עתה מצאתיך? האמנם נכון הדבר מאת האלהים וממהר האלהים לעשׂותו? הקשבתי ואשמע מה יאמרו הבריות והנה קול מתנבאים במחנה המנבּאים לנו אחרית ותקוָה: עלו ורשו את הארץ והפכתם ערבתה לעדן וצוריה יצקו עמכם פלגי שמן. הנה אָליפהאנט מפנה דרך לפניכם וממשלת תוגרמה פותחת לכם את שערי ארצה. עלו ורשו ואל תחמיצו את השעה, כי אם לא עכשיו אימתי?! – בתום לבבי ובנקיון רוחי האמנתי לדברי השירה הזאת, יען כי נכספה וגם כלתה נפשי להם, ובחום לבי בקרבי החלותי לראות מופתים בשמים ובארץ כי נגלו עקבי דמשיחא, ומבּשׂרי חזיתי זאת, כי כלתה פרוטה מן הכיס וכל הנשמות שבגוף. ובכן נשׂאתי רגלי ואלך ארצה בני קדם, ובידי אין כל בלתי אם כוָנתי הרצויה, ובכיסי אין לפורטה אפילו שוה פרוטה. ימים רבים עניתי בדרך כוחי ובצום נפשי עד בואי לקושטא עיר מלכות התוגר; שם האכילוני עם אלהי אברהם וישלחוני ובכוח האכילה ההיא באתי אל ארץ משׂא נפשי. כבואי התנפלתי מלא קומתי ארצה ואֶשק את אדמת אבותי, אך היא לא נשקתני; רציתי אבניה, חוננתי עפרה, אך זכרתי כי לא על אבני קודש לבדן יחיה האדם, וילוּד אשה לא עפר לחמו. נשׂאתי עיני אל ההרים והנה התקלקלו; תוגרמה לא פתחה לי את זרועותיה והתרים העוברים לפני נסתרו. בקשתי עקבות המשיח ועקבותיו לא נודעו. אמנם ראיתי מסביב עניים וחמורים, אפס כי חמורים רוכבים על עניים ראיתי ועני רוכב על חמור לא ראיתי. והנה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים: רחלים מאתים מבכּות על בניהן העטופים ברעב בראש כל חוצות; וקול העתוּדים העולים על הצאן עונה להן: מנעו קולכן מבכי ועיניכן מדמעה. בעת הזאת אין תקוָה לאחריתם ושבו בנים לגבולם אל הארץ אשר יצאו משם ויחכּו עד אשר תגיע שעת רחמים ועת רצון. – שמעתי ואֵרא כי לא אני לבדי הייתי כחולם כי גם רבים אחרים היו כחולמים, ונַחלמה חלום כולנו בלילה אחד וכולנו רואים עתה את פתרון החלום ואת שברו.

ככה גז חיש גם ראש חפצי זה אשר אליו נשׂאתי את נפשי ואליו התפללתי כל ימי חיי. לילה גנבתּו סוּפה. ושנת המאֵרה הזאת בלעה ולא חמלה את כל מאוַיי לבי ומשׂאות נפשי. בה ראיתי כי גם תורתי גם חכמתי בגויים לא יתחשבו, כי לא יועיל לי גם הון ביום עֶברה; בה אבדה ונכרתה מלבי האמונה בעשירי עמי ובאהבת האדם לאדם; גם את ראש תקוָתי זאת קטפה ותשׂים לאַל אחד מעיקרי אמונתי ותפלתי תהיה לחטאה.

אחרי כל הדברים והאמת האלה העוד תשוב תתפלא בי, ידידי הקורא, כי זה ימים על שנה לא שלחתי את הזמורה אל אפך ולא הגשתי את צלוחיתי של פלייטון לפניך? ראיתי את כל חפצי נהרסים וכל מעשׂה ידי טובעים בים – ואני אומר שירה?!

ערב ת“ב, תרמ”ב

י

אני טרם אכלה למלא את צלוחיתי האחרונה ולשפוך בה את כל נפשי לפניך, ידידי הקורא, והנה זה בא ויגע על פי ויאמר: כלה דבריך וצא. בפעם הזאת לא אחד משכני הרעים, אנשי הדמים פועלי הפּוֹגרוֹמים, שבר את צלוחיתי, כי אם פגע רע אחר והוא – מסַדר האותיות בבית־הדפוס, אשר כל העוסקים בכתבי־העתים, כמוציא לאור כסופר כקורא, כולם הנם בידו כחומר ביד היוצר. הוא בא ואמר: “רב לך, אל תוֹסף דבּר. פריסת מלכותך ויהיבת לאחרין”. ואני עוד מלאתי מלים ובטני כאוֹבות, כלומר כבעלי אוֹב המדבּרים מבטנם; ואולי היה הרקיע לגויל ואני יושב וממַלל יומם וליל אין אני מספיק להעלות על הגליון את כל אשר עלה על לבי למיום אשר באו בנחלתי גויים, ושׂמו את ביתי לעיים. ונפשי יודעת מאד, ידידי הקורא, כי כשם שלא אלאה אני לדבּר כך לא תמלא אזנך משמוע, כי הדברים היוצאים מלבי יוצאים גם מלבך וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף ולכל בית ישׂראל חבריו.

הֲכִי רַק אֲנִי הַוָּתִי אָבֶן?

הֲלֹא כֻלָּנוּ מַכְאוֹבֵנוּ נָחוּשׁ!

כִּי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֵב לוֹ אָבֶן

וּבְעֹרְקָיו מַיִם וּבְשָׂרוֹ נָחוּשׁ?!

על כן אמרתי: ה' אשר הצילני מפגע רע, אשובה אל המקום אשר שם עמדתי ואוסיף לשׂוחח את דורי את אשר נשׂאתי ואסבול ואמלט בימים הרעים, ואת אשר אקוה ואוחיל בימים הבאים.

אני עודני מתהלך ערוֹם ויחף רעֵב וזעֵף על אדמת הקודש ואשמע אחרי קול קורא: “שוב אל ארצך ולמולדתך כי לא יוסיפו בני עַולה לענוֹתך. חדל הברד והקולות. הימים הראשונים יפלו ולא יקומו ומצהרים יקום חלד”. ויפג לבי מהאמין לשמועה הזאת. איזה הדרך נהפך פתאום הגלגל ויעלנו מבירא עמיקתא לאגרא רמא? מי הפך להאנשים ההם לב אחר, לב בשׂר תחת לב אבן? מי הפך את הגוֹזֵל לגוֹזָל ואת בני היוָנים לבני־יוֹנים? אין זה כי אם נביאי השקר ונביאי תרמית לבם יוסיפו להשלות את נפשותינו לתת אותנו ביד מבקשי נפשנו להשמידנו, ואני בבואי לשוב אל ארץ מולדתי יתפשׂוני השומרים הסובבים על הגבול, ידינוני כדין בורח ויחַיבו את ראשי למלך. הלא טוב מוּתי פה על אדמת הקודש עם קברות אבותי ממוּתי על אדמת נכר, אשר אולי לא תתן לי לישון במנוחה גם שנת עולמי ואחרי בלותי תשליכני מקברי כנצר נתעב. ומה אני חסר בזה? הקצוֹר קצרה יד בני הגולה לפרנס עוד בטלן אחד בארץ הקדושה? או כי תרע עינם של ראשי הכוללים באחיהם האביון מלתת לו את חלקו בחלוקה דרבנן? הס מלהזכיר! שארית ישׂראל לא יעשׂו עולה כזאת! ואני ארגיש בנפשי כי אם יתנו לי דריסת הרגל בתוכם אחריתי ישׂגא מאד ואמנה גם אני בין האמַרכּלים בקרב ימים, ויהיו לי בתים ושׂדות וכרמים, ואבנה ביתי כמו רמים. וכי נופל אנכי מר' רפאל ביפו הגבאי של הכולל הו“ד, שלקח לו מלוא חפניו קרני הוד, ויש לו בתים ביבשה ואניות בים ורחַיִם של רוחות, הכל מפסוֹלתן של לוחות? ומדנקטינן: “מזל מַעשיר – מזל מַחכּים”. כלומר מי שיש לו ממון בכיס יש לו חכמה בטוחות, אקוה שבעזרת מרקוליס שׂר של מרכולת אלהי הבשׂר לכל רוחות, אמצא לי עסקים נאמנים וספּיקוּלאציות בטוחות, למשל אקנה לי בא”י את כל נחלי הבתוֹת ואת כל הערבות והשוּחות (התוגר ימכרם לי בזול לפי שכּלתה אצלו פרוטה מן הכיס ואסתרא מלגינא), ואם פדויי ה' ישובון בקרוב ובאו ציון ברנה, אז אתן את האבנים ככסף וכל גבולי לאבני חפץ, ואמכרם לעולי הגולה בכסף מלא כי לקנותם כל אחד יהי קופץ. ואם ח“ו – אל תפתח פה לשׂטן! – לא ירחם ה' את עמו והניחם בארץ שביָם ושׂה פזורה ישׂראל יוסיף להיות כצאן ההרגה וכל מוצאיהם יהרגום ולא יאשמו ורבּו חללי ה‘, אז אקח את רגבי אדמתי ואשחקם כעפר ארץ והיה לאבק בכל גבול ישׂראל ואמכרנו במשקל בכסף ובזהב להניחו כסם חיים על עיני הפגרים, והיה לי עפרי לעפרות זהב ונחלתי לנחלה בלי מצרים. היש לך בעולם עסק טוב קרוב לשׂכר ורחוק מהפסד יותר מזה? – ומלבד ריוַח רוחני, כי אלמד שם את לשוננו הקדושה על בוריה בסגנונה האמתּי וברוחה הטהור. כי כן דרכי מעודי בלָמדי איזה לשון משבעים הלשונות הייתי הולך למטרפולין של אותה האומה ששם משתמשים בלשון זו בחרדל ובכל הפרפראות; ואיה אפוא ישתמרו חוקות שׂפתנו בכל דקדוקיהם ופרטיהם ורוחה עומדת בעצם תוּמה ובמשמרת הטהרה אם לא בירושלים?! צאו וראו בכתבי־העתים היוצאים בעיר האלהים; מה טובם ומה יפיָם! מה נעים נאומם, מה צחה ומזוקקת לשונם ומה ישר ונאמן מהלך הגיונם! פתחו לי “שערי ציון” מכל הבא לידכם וראיתם ושׂשׂ לבכם – לשון עברי כסף נבחר, אמרות טהורות צרופות בעליל מזוקקות שבעתים, ואמרתם: אך בתוככי ירושלים ימהרו לדבּר צחות כאלה, אכן לשקר עשׂו עט הסופרים בארצות גלותנו, וחכמת מה להם בשׂפתנו. הנה לפני נו’ 20 מיום כ”ז סיון. בראש מאמרו כתוּב פעמַים: “מה טיבו של עיבור זה” ואנחנו בני הגולה – שרי לן מארן – היינו רגילים לכתוב “מה טיבו של עוּבּר זה”. עוד נאמר שם “ישטפם שבּוֹלת הרעב”. ואני בעניוּת דעתי מעולם לא שמעתי שיש שבולת לרעב, וכן הייתי חושב תמיד ששבולת מין נקבה ולא מין זכר. עוד שם: “האדון… חושב כי נשלח מאנשים…” ואנחנו היינו אומרים בלי ספק “כי שלוח הוא”, שלפי ידיעתנו הקלושה בשׂפה הקדושה הנפעל מפּעל זה איננו בנמצא. עוד שם: "ביסמארק חולה הנהו וישמור את מטתו ". אלמלא הייתי בתחלה במטרפולין של גרמניא ולמדתי לשונו של ביסמארק לא הייתי יודע מה בעל המאמר הזה סח והייתי שואל: למה ביסמארק שומר בעצמו את מטתו? המבלי אין זאנדארמען באשכנז? והלא אלף אלפים גבורים סביב לו מגבורי גרמניא אשר שמרו עד כה את משמרת הרהיין המה ישמרו עתה את מטתו של ביסמארק, ולמה ישמרנה הוא בעצמו ובכבודו? – וכשם שהייתי לומד צחות אצל בעל “שערי ציון” כך הייתי מסַגל לי השיטה ההגיונית החבוּיה בצל “החבצלת”. כי שמה ראיתי עניים מהפכים בחררה ונוטלים גחלת במקום החררה וידיהם תכוינה. ראיתי נמושות מהלכות ללקוט בשׂדה אחר אבל אינם מלקטים “לקט” כי אם מלקטים “קציר”, ועוד יִתרה יעשׂו כי את השבלים הרקות יגישו והמלאות יסיעו. אם בעל נפש אתה, ידידי הקורא, ושעתך פנויה קום וחַפשׂ בצבּוּרי עליו הנה והנה, ותמצא ככל אוַת נפשך כהנה וכהנה, כי אני עודני שרוּי בצער ולבי לא ילך לקושש קש ולדוש תבן במוֹ מַדמנה.

הרואה אתה, ידידי הקורא, כי גם נפשי גם בשׂרי נכספו לחצרות אלהי ובכל זאת לא ערבתי את לבי להשתקע בארץ הקודש. הידעת משום מה? – מיראתי את הרבּנית מבריסק! שומע אני אותך, ידידי הקורא, מצחק ואומר: גברא דנשי קטלוהו לית דין ולית דיין! כן דבּרת, אבל מדבריך לא יתחלפו סדרי בראשית ולא ישתנו הדברים מהוָיתן. לכל בריה שבעולם, אם פחותה ואם מעוּלה, יש חולשה טבעית שאין היצור ההוא שליט בה לכלוֹא אותה. אימת מפגיע על ארי, אימת כלבית על לויתן, התינוק מתבעת מאור הלבנה, השׂטן מקול בוּך שופר, הרידקטוֹר מיום גמר חתימה, ואנכי מתירא מפני הרבנית מבריסק. שאלתי את אנשי המקום מי הוא היושב על כסא דוד ועל ממלכתו, מי השׂר והשופט בארץ? וכשָמְעָתי כי הרב היל“ד הוא השׂר ואשתו אשת לפידות היא שופטה את ישׂראל בעיר ההיא נערתי חצני ואומר: אפּלה נא ביד הקאזאקין וביד הרבנית מבריסק אל אפּוֹלה! ובכן שׂמתי נפשי בכפי לשוב אל הארץ אשר יצאתי משם, אל רובע־הקב שכני, ויעבור עלי מה. בהקריבי לגשת אל הגבול ומרחוק הקאזאק נראה לי רוכב על סוס וכידונו על שכמו ורצועתו בידו הרגשתי כי יראה ורעד יבוא בי וארכובותי דא לדא נקשן. החלותי לקרוא בלחש את הכתוב “והוא רחום יכפּר”, כי כן נסיתי לקרוא את הפסוק הזה בראותי את הרצועה בידי השמש בעיוה”כ. אבל בעוד שעל השמש לא היתה קריאת הפסוק פועלת ולא כלום, אני הייתי קורא והוא היה עומד ומצליף, היתה פעולתה על הקאזאק גדולה מאד, ממש כפעולת הפ' “ויהי נועם” על השׂטן בשעת סתימת השופר. כי כשם שאני רוקד כנגד הלבנה ואיני יכול לנגוע בה כך רקד הקאזאק כנגדי ולא נגע בי לרעה ועברתי שלום.

אחרי שובי נודעתי כי פקודה באה לשומרי הגבול להעלים עינם מן השבים מגלוּתם לבלי יוסיפו להגלוֹתם. נודע לי גם כי בתי הדינין החלו לעשׂות משפט לעשוקים וליסר את השובבים כרעתם, שהרי אינו דומה משפט הרשעים בבאלטא ובקישינוב למשפטם בקיוב וביעליסאוועטגראד, וכמה רחוקים דברי הקטיגור בשנה הזאת, העולים בקנה אחד עם דברי הסניגור, מדברי הקטיגור בשנה העברה שיעץ לנו כעושׂה שלום לפסוע שלש פסיעות לצד מערב. סבּת התהפכות הגלגל לטוב, יאמרו, היא התחלפות השׂרים בפמליא של מעלה, כי “מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים” ושׂנאת הבריות לישׂראל לא נהיתה וקצף ההמון כקצף על פני המים והכל תלוי ברוח היורדת ממעלה. רוח זלעפות נשבה בו ויתגעש ורוח נדיבה עברה בו והיה כלא היה. ואע“פ שעל בתי־הדינין אצלנו אומרים שעומדים הם ברשות עצמם ואינם (תולין) [תלויים] בדעתם של אחרים, והדרא קושיא לדוכתיה: מעיקרא מאי קא סברי והשתא מאי קא סברי? אבל גם שומרי משפט חכמים הם יודעי ח”ן ומבינים ברמזים, ובלי ספק רמז מצאו ודרשו כי מכאן ולהבא יִקוֹב הדין את ההר ודיוֹ לחכימא ברמיזא. ובא האות והמופת כי בפעם הזאת לא היה רוח שקר בפי נביאי השלום וכי באמת שָלמו ימי אבלי ולא יוסיפו עוד להכּותי עד עידן ועידנין.

האנשים אשר כל ימיהם טובים אינם יודעים טיב עונג יו"ט ואשר לא נגעה בו יד אדם מעודו לא ידע מה טוב ומה נעים בהגָדע שבט המכה. לכן שׂמח לבי ויגל כבודי כי בשׂרי ישכּון לבטח. אשרַי, מה טוב חלקי ומה נעים גורלי! לא עוד יתנו גֵוי למכּים ולחָיי למורטים! שׂישׂו בני מעי, שׂישׂו! וכי תאמרו: מה נאכל? אַל תעצבו. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והמכין לעורב צידו ישַׂגב אביון מעוני, ולא יתן לעולם מוֹט לצדיק כמוני.

הדברים האלה עלו על לבי בדרך בלכתי מן הגבול עד אשר נכנסתי לחורבה של ביתי. כי כצפור נודדת מקנה ובחלוֹף הסתיו תשוב אל קנה הראשון המשולח ונעזב, כן איש נודד ממקומו עוד תערוג נפשו לשוב למקומו הראשון אף כי ביתו נחרב והיה למעי מפּלה. בעמדי על משוּאות ביתי מסתכל במהפכה הנוראה אשר הפכו בו הזדים באפם ובחמתם ומחטט בערמת העפר, אשר בה קבורים ובאו כל חפצי המנוּפּצים, חפצי כפּי וחפצי לבי, בעתתני רוח רעה וכמעט הייתי לאחר יאוש. זכרתי את כל מחמדי אשר היו לי בימי קדם, את כל מחמַל עיני ומשׂא נפשי אשר המתיקו לי מרירוּת מי החיים ועתה היו כלא היו – ותשתוחח עלי נפשי. ופתאום שמעתי בת קול יוצאת מהר חורב ומנהמת כיונה, מתופפת על לבבי ואומרת:

"אִישׁ נָבוּב כִּי יִקְרֶנּוּ אָסוֹן

יִכְרַע תַּחְתָּיו יִמַּס בִּיגוֹנוֹ,

וְאִישׁ נִלְבָּב כָּאַלּוֹן חָסוֹן –

וְהוּא רוֹכֵב עַל אֲסוֹנוֹ".

כנבואה קטנה נפל הפסוק הזה לתוך פי ויהי צרי גלעד לשבר לבי ושמן שׂשׂון לרוחי הנכאה. מי האיש הסכל אשר יאמר לכּל כי לבו חסר וכי “איש נבוב” הוא? ולכן אע“פ שמעוֹדי לא רכבתי ע”ג בהמה שנסתי הפעם את מתני ואעל וארכב על “אסוני” ושׂמתי רוחי בלחייו ומתגי בשׂפתיו, וכשראיתיו תחת רגלי היה לבי בטוח כי לא יקרני עוד בדרך. ולפי שרבים הם אתנו היום אשר הלכו לבקש שלטון ומצאו “אסון” על כן איעצם לקחת מוסר השׂכּל זה ולעשׂות גם הם כמוני לעלות ולרכּב על “אסונם” והיו למעלה ולא יהיו למטה, והובישו רוכבי סוסים, בין מבני הרוסים, ובין מבני עם “עמוסים”.

כשוב רוחי אל קרבי סַבּוֹתי אני את לבי ממה שהיה ופניתי לראות מה אעשׂה בימים יבואו ואיזה הדרך שאָבור לי למצוא לחם ביתי. צופה הייתי במעשׂה בראשית ובכל המעשׂים שנעשׂים תחת השמש וראיתי כי ע"פ החינוך אשר חנכוני אבותי ורבותי הנני איש אשר לא יצלח לכל מלאכה. נתיבותי עקשו לי והעמידוני במבוי שאינו מפוּלש שמכניס ואינו מוציא, ומי יוכל לתקוֹן אשר עותו? מי ידביק שתי רחמים זו בזו ויכניס בזו ויוציא מזו, ומי יוליד אדם ילוד פעם אחרת ויחנכנו מחדש על פי דרכו? כאשר יצאתי מבטן אמי כן אשוב ללכת וכאשר גדלוני בימי נעורי כן אהיה עד זקנה ושׂיבה. מכל עלילות בני האדם ותשומת ידם לא הניחו לי בלתי אם שני דברים להתגדר בם, והם – תורה וסחורה. וחכמת הנסיון הזהירתני ונזהרתי שאם אעסוק בשתי אלה אעסוק לא כמו שעסקתי בהם עד כה. אם אעסוק בפרקמטיא לא אסחור עוד במכלוּלים ובגנזי ברוֹמים וכל דבר המושך עליו עין רעה וקנאת הבריות, ולא אמַלא את ביתי כסף וזהב ותענוגות בני האדם, ואשתי לא תצא בלבוש מלכות ועיר זהב גדולה ותכריך בוּץ וארגמן; ואם אעסוק בתורה לא אעשׂה את תורתי רק קרדום לחפור בו ולא עטרה להתגדר בה. ובכן גמרתי בלבי לבקש אוכל לנפשי בשתים דרכים, שתים שהן אחת: לעשׂות סחורה בסחבות ומלחים ולהיות מחַבּר מחזיר על הפּתחים.

סחבות ומלחים לסחורתי היו לי די והוֹתר. הן כל יגיע כפי ועמל נפשי ואדירי כל חפצי בם היו לשבבים. השמים כעשן נמלחו לי והארץ כבגד תבלה. תורתי נעשׂית קרעים קרעים, והשׂכּלתי – נסע יִתרה בה ונתּקה מעל המסכת; כל הון ביתי קרעו השודדים ביום אפם, אמונתי תקוָתי ותום דרכי היו כמוץ לפני רוח, וגם אני בעצמי ובבשׂרי מן הצרות הרבות והרעות אשר מצאוני הייתי כגבר אין אֱיָל ונעשׂיתי גל של עצמות. על כן היום בפתחי את חנותי החדשה היה לאֵל ידי למלאותה סחבות ומלחים ממינים שונים, חדשים וגם ישנים. פתחתי לי חנות קטנה בקרן זוית באחד מן המבואות האפלים ושׂמתי עליו נס להתנוסס, וכתבתי על הנס – בצבע שחור על גבי צבע לבן, זכר לחורבן – לאמר:

חנות של סמרטוטין

של

אלכסנדר זיסקינד ווינבערג ⁴

אל הבור ואל החנות הזאת ישב אדם כציץ נובל, מוכר בגדים בלויים ונפסדים והוגה דעות וסודות שנתבקעו כנאדות. אשתי יושבת אתי ועוזרת לי במסחרי. ההתחלה היתה קשה לה מאד לפי שלא נסתה באלה, כי בימי גדולתה הסכינה להתהדר בכ"ד מיני תכשיטין ולהתעדן כבת מלכים; אבל כבת ישׂראל אמתּית היודעת כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד הצדיקה עליה את הדין, הרכּינה את ראשה והטתה שכמה לסבול את אשר נטל עליה.

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֵן נָאוֹת!

בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הַתְּלָאוֹת

הָיְתָה אִשְׁתִּי יוֹצֵאת בְּסַנְבוּטִין

וּבָאָה לְבָתֵּי תִיאַטְרָאוֹת

לִרְאוֹת קְנִיגְיָא וּמַזְמוּטין,

עַכְשָׁו הִיא מוֹכֶרֶת פֻּזְמְקָאוֹת

וּשְׂמָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת

בַּחֲנוּתִי שֶׁל סְמַרְטוּטִין.

קשה מזה פרנסתי השניה, שהיא עשׂית ספרים, לפי שלמלאכה הזאת לא הסכּנתי, ובהשׂכּלתי, כאשר ידע הקורא, לא הגעתי לגמר בישול; אבל הנסיון הורני כי לעשׂות ספרים אין צורך במדעים גדולים וביתרון הכשר חכמה. אם נבער אנכי מדעת ולא בינת אדם לי אוּכל כבעל הספר "רמה למת "⁵ לכתוב שורות קצרות אריח על גבי אריח ועֵקב בצד גודל ולאמור כי שירים אני כותב, או אוּכל כבעל הספר “קובץ על יד” לגבּב אמרים משל אחרים, בין טובים ובין רעים, ועשׂות מהם קונטרס, והיה לשם ואִבּנה גם אנכי ממנו. מתנדבים כאלה לא יחסרו לי לעולם, כי מי מבני ישׂראל היודעים קרוֹא עברית לא יתענג לקרוא מפטיר בצבּוּר ולראות את דבריו מעשׂה ידיו להתפאר קבועים בדפוס? ולקוני ספרי אחת היא את אשר יהיה כתוב בו כי לא הם לספרי צריכין כי אם אני למחירו. קראתי לחייט וצויתי לתפור לי מעיל ארוך מלא צלחות וחיקים עמוקים לשׂוּם בה את הספרים אשר אוציא לאור, ובלכתי לחזור על פתחי נדיבים ככהן המחזיר על הגרנות, לאסוף נדבות ולקבצה מתנות, אמַלא בקונטרסי את החיקים והצלחות, ממַסד עד הטפחות, ובעוד אשתי יושבת בחנותה ועוסקת בסמרטוטיה אנכי אהיה עוסק בסמרטוטי ואהיה כארגז מלא ספרים, מתהלך מבית לבית וחוזר בערים.

ועתה אתם, אחי וגואלי דורשי שלומי ומבקשי טובתי, הנכם רואים מה טוב חלקי ומה יפה ירושתי, ואני שמעתי עליכם לאמר כי עודכם מתרפקים על אהבתי, דואגים לאחריתי וחושבים מחשבות להרימני מאשפּתי, במטוּתא מכם הניחו לי ואשקוט על שמרי ואתפלש בעפרי. אל תרגיזוני לעלות מן המקום הזה למקומות אחרים, לא לאמריקא לרעות חזירים, ולא לארץ ישׂראל להנתן בחרם, ע"י תקיעת שופר וכלבים שחורים. אין ארץ זבת חלב ודבש כארצנו; היא נאה לנו ואנחנו נאים לה. ואם לפעמים יאכילונו את הדבש הזה יותר מדאי עד הקאה או עד הכּאה, אין בכך כלום, כי כזה וכזה תאכל קנאת איש מרעהו, ומה כל חיי האדם בארץ אם לא מלחמה מדור דור, עד תכלית חושך עם אור.

אולי שמעתם כי זה לא כבּיר עשׂו להם ראשי חוקרי הטבע בברלין והפרופיסור ווירכאף בתוכם לחם רב לנסות את כל מוצא פי ה' אשר עליו יחיה האדם ויאכלו לפת שחרית – ארבעים ושלש ביצי צפעוני. אמת שביצי צפעוני איננו מאכל תאוה ויש גם צפעונים ארסיים שהאוכל מביציהם ימות, אבל סוף סוף הלא גם הם נפשנו ישׂבּעו ומעינו ימלאו, וטוֹבוּ לנו ביצי צפעוני הזוחל על הארץ מביצי הנשר אשר ידאה בשמים.

יא⁶

בחרוזי אלה הגדתי לך את כל לבי, הקורא! כי אמנם אין לך מלאכה קשה כמלאכת הסופר לישׂראל בימים האלה. המשׂכּיל בעל הנפש היפה אשר כבודו יקר בעיניו ורגיל הוא שיהיו דבריו נקראים ונשמעים ומביאים הנאה לעולם – בעת הזאת ידוֹם ועל שׂפם יעטה. כי על מה ידבּר ויעיד וישמעו? הנה עם בני ישׂראל שרוּי בצער, בלהות יבעתוהו מסביב וחרב מונחת לו בין ירכותיו, ובמה יבוא לפניהם הסופר ויהיה דברו דבר בעתּו? אם ישׂא דעוֹ למרחוק, יעורר להם רפאים ויבּיע חידות מני קדם, יהיה בעיניהם כעושׂה חתונה על בית־הקברות בשעת החולירע. אם יבוא להגיד לעמו פשעם ולבית יעקב חטאתם, לא עת תוכחה ונאצה העת הזאת; התורה אמרה בבן־הכּוֹת: פן יוסיף להכּותו, והבריות אומרים: מי שמוטל אין מלקין אותו. אם ילך לפקוד את בני ישׂראל אחרי המגפה ולראות את אחיו איפה הם רועים, – על זה הזהירו חכמים: “אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו”, ואם יאמר לנחמם ולדבּר על לבם – “אל תנחמנו בשעה שמתוֹ מוטל לפניו”. ובמה ינחמם, ומה ידבּר ויחשׂך כאבם? רבים הם אתנו היום מנחמי עמל המרפאים את שבר עמם על נקלה ואומרים להם: מן השמים ירחמו! אבל האם אלו דברים של טעם הרופאים לשבוּרי לב ומחבּשים לעצבוֹתם? מה יתן ומה יוסיף באמור לי כל היום כי “נצח ישׁראל “, כי “עם עולם " הוא, אם גם כאֵבוֹ נצח ושממותיו שממות עולם! האין זה עוקצו של עקרב המונח באגדה הנוצרית ע”ד “היהודי הנצחי” המפרפר כל ימיו בין החיים ובין המות? כמדומה לי שאפילו הפרוש נקפי, המוריד כנחל דמעה בקראו את הקינות על הרוגי תתנ”ו ות”ח ות"ט ודומיהם, לא יחפוץ לכתּחילה למצוא את שמו נזכר בקינות ההן. עצה וגבוּרה יחכּו עניי ישׂראל מפי סופריהם. “הבו לנו עצה ודבר הלוֹם לדעת מה יעשׂה ישׂראל בימים המרים האלה”. ואנחנו – אבדה עצה ממנו נסרחה חכמתנו; כי מחוץ גדרו אורחנו, בנו עלינו ויקיפו ראש ותלאה ואין עצה ואין תחבולה לצאת מן המצר, ובקרבנוּ מסך ה' רוח עועים ורבצה בנו האָלה הכתובה בדור ההפלגה: “אשר לא ישמעו איש שׂפת רעהו”.

בכתבי־העתים נדפסים עתה מפקידה לפקידה הוכּוּחים שהתוַכּחו שלוחי הקהלות באספה אשר היתה בזה בשעה שבאו מים עד נפש. צאו וקראו אותם בשׂוֹם שׂכל והתבוננו בם בינה וראו אם לא בדור הפלגה אנחנו חיים. אע“פ שהוכּוּחים ההם נדפסים לאחר ששה חדשים ושלטו בהם ידי מגיהים לשׂרקם ולפרכּסם, בכל זאת אינם מַעלים חן ולא נמחו מהם עקבות שגוּש הרעיונות וערבּוּב המושׂגים אשר השׂתרר באספה ההיא. רואים אנחנו שכּל אחד ואחד מוצא את עצמו מחויב לדבר איזה דברים ולחווֹת איזו דעה ואיננו דואג אם קולע הוא אל השׂערה או אם יחטיא במטרה. זה שואל וזה משיב, זה טוען חטים וזה מודה בשׂעורים, קול דברים ולהג הרבה אנחנו שומעים וצירוף הדעות ובירור הטענות והבאת הסכּם בין המחוּלקים איננו רואים – זולתי קול. וזה מפני שבעלי האספה ידעו מראש שאין כוחם אלא בפה ושעוסקים הם בשאלות שאין פתרונן מסוּר בידם. ובאמת אחרי בלותם ימים ולילות במשׂאם ומתּנם באו לידי מסקנא שקוּריהם לא יהיו לבגד ושכּל התחבוּלות והאמצעים שהם מבקשים לא יעלו בידם, לפי שאין השעה ראויה לכך. והרי הדבר דומה לאספת העכברים שבאו להתיעץ כנגד החתול שפרץ בגבולם והחליטו לתלות זוג של פעמון בצואר החתול ונשמע קולו בבואו אל בתיהם לנגוֹף, אבל כאן התבוננו שכל אספתם היתה לַריק לפי שאין בכוחם למלא את החלטתם. והנה לא נוּכל לדון עם איש על אשר לא יוכל לדון עם שתקיף ממנו. אבל מעיקרא דדינא פירכא למה עסקו בעלי האספה רק בשאלות שאין פתרונן בידם והסיחו דעתם לגמרי מן הנעשׂה בקרב עמם וקהלותיהם? כשהתעוררה השׂנאה על אחב”י באשכנז לפני שנה ושנתים ונאספו ראשי הקהלות בברלין ובלייפּציג ותהי ראשית מלאכתם לשׂוּם עין על מעשׂיהם פנימה ולהורות לבני עמם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשׂה אשר יעשׂון בקרב ביתם ועדתם (עי' סאָקאָלאָוו “שׂנאת עולם” צד 56), ושלוחי הקהלות אצלנו יד שׂמוּ להם אל אֲזֵניהם וחפרו בה רק מחוץ למחנה והעלימו עיניהם שגם המחנה איננו טהור בתכלית הטהרה. או האם באמת נוֹאלו האנשים ההם להאמין כי כל הדברים הנעשׂים בקרבנו, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, כולם אהובים כולם ברורים ואין בהם נפתל ועקש? האם באמת טחו עיניהם מראות ולבותם מהשׂכּיל כי עניוּתו של ישׂראל ושפלוּתו וכל התלאות הנוראות המוצאות אותו אינן באות מסבּות חיצוניות לבד אלא גם מסבּות פנימיות שבטוּלן תלוי בנו, בעצמנו? החנוך המקולקל הנהוג אצלנו מדורי דורות, בין חנוך הקטנים בחדרים ע“י מלמדים נבערים, בין חנוך הגדולים בבתי־המדרשים ע”י המגידים והדרשנים, הוא היה בעוכרינו והביאנו עד הלוֹם, להיות בעלי הזיה וחולמי חלום. חסרון הכשרון ברוב בני ישׂראל לעבודת האדמה ולשאר עבודות המיגעות, שנתגלה בפומבי בשנה הזאת באמריקא ובא“י, איננו בא מזה לבד שלא היו לב”י קרקעות ושׂדות לעבדם, אלא גם מזה שמתּחלת החנוך מרחיקים את התינוקות מן ההתגוששות ומן ההתעמלות ומכל העבודות שמאַמצות את הגוף ומשנסות את המתנים. מבן ד' עד י“ח מתּישין כוחו וממזמזין מוחו של הבן בחדרי עפּוּש ובהלכות של עמעוּם, ומי”ח והלאה בחוּפת חתנים ובצער גדוּל בנים. ומלמדים ודרשנים עם תועי לבב ישתלו על לב שומעיהם את העיקר המפסיד, שכּל ישׂראל בני מלכים הם וזילא בהון מלתא לעסוק במה שהאכרים והיוגבים עוסקים⁷. צאו ושמעו באיזה כנוּי של גנאי יחרף הרבי את תלמידו שאין מוחו תופס את פלפולו אם לא בשם הכנוּי: אִכּר ויוגב? הכנוּיים “גוי, שקץ, שקצה” ושאר שמות הטומאה הרגילים בפי ההמון מביאים בלבות הילדים יוהרא ודמיון כוזב שאנחנו מחומר אחר קוֹרצנו ורוח יתירה בנו משאר בני האדם. עניותם ודלוּתם של המון ישׂראל, רוֹע מַראיתם ודקות בשׂרם אינם תולדות חסרון הריוַח ודוחק המקום לבד, כי אם גם תולדות יוקר המאכלים הכּשרים וכובד האִסוּרים היתירים. צאו ובדקו כמה עניים מתרבים למשל בימי הפסח וכמה כל קהלה וקהלה מוציאה בכל שנה ושנה על מעות חטים, ע“י הדקדוקים והחומרות היתירות שגבבו עלינו אנשים שאינם חסים על ממונם של ישׂראל. צר לנו פה המקום להביא את כל פרטי התקלות השונות שנתישנו ונתבצרו בחיי עמנו והועילו להוָתם הרבה, ונסתפק בדוגמאות שהבאנו. ולמה לא שׂמו בעלי האספה את לבם לדברים כאלה וכיוצא בהם אשר על ידי תקנתם היו מביאים לבני עמם לכל הפחות הצלה פורתא? “החליטו להשתדל בעד קיום המלמדים!” אבל האם נתנו לבם לתקן את המלמדים שיהיו ראויים לקיום ושלא יהא ההפסד יותר על השבח שהם מביאים לישׂראל? “החליטו להשתדל שיהיו מלמדים לב”י באי בתי הספר הכוללים את למודי הדת!” אבל האם התפשרו עם הרבנים מה יהיה כתוב בספרי למוּדי הדת לתלמידי בתי הספר הכוללים? הטרם ידעו כי רבנינו על עמדם יעמודו ולא רק בספרי “יסודי הדת” אשר חבּרו לנו המחַברים החדשים, כי גם בספר “חיי אדם” ובס' הרמב"ם אין אדם יוצא לדעתם ידי חובת תלמוד תורה. ולמה היו פני שלוחי הקהלות מוּעדות רק לחוץ ולא הסתכלו לפנים? השאלה הזאת תשובתה בצדה: שלש מדות היו בבעלי האספה. הגבירים והמלומדים שנתחנכו בקטנותם חנוך מתוקן וחיים חיים מתוקנים אינם יודעים ממציאות החסרונות והקלקולים; הרבנים והמשותפים עמהם בדעות אינם מרגישים שחסרונות וקלקולים הם; ועוד היו בתוך האספה אחדים שאין תוכם כברם אשר יראו אנשים ולא יראו אלהים, אשר בלי ספק ידעו את נגעי לבבנו וכחדום תחת לשונם מדאגה מדבר פן יאמרו עליהם כי מתקנים וכופרים הם. משתי הסבּות האלה לא הצליחו האספות ההנה ולא הביאו תועלת לישׂראל וכן לא תצלחנה ולא תביאנה תועלת גם האספות העתידות לבוא, ואפילו יורמו לפניהן המכשולים מחוץ, כל עוד שלא ישׂימו הנאספים עין על המכשולים מבית וכל עוד שיהיו מדמים שכּל המקוּבל הוא גם מתוּקן, וכל הנהוג מהרבה דורות אצלנו, יאות כמוֹת שהוא גם לדורנו.

אם מעט לך, ידידי הקורא, האות הראשון הזה שבדור הפלגה אנו חיים ואוסיפה לך עוד אחר. עוד תזכור את הנחשול הגדול אשר עמד בין הסופרים בגלל מאמר אחד שבא בחודש ניסן העבר ב“המליץ” (נו' 12) בשם “גאותנו ופדות נפשנו”. העת ההיא היתה עת צרה גדולה ליעקב אשר כמוה לא נהיתה מים שבתו בארץ הזאת. הרג ואבדן ובזה וענוי הביאונו לעזוב ארץ ולהשליך משכנותינו ולנוס באשר ננוס. ראינו את העם יוצאים דחופים ומבוהלים ועומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם איזה הדרך ילכו בו וימצאו מרגוע לנפשותם. אז בא בעל המאמר הנזכר, אשר לא קרא את שמו מפורש על מאמרו ובעד כוכבים יחתום⁸, וישפוט מישרים לאמור: אם חפצנו למַלט את נפשותינו ישועה ארעית מפני הצר הצורר אותנו אז טוב לנו ללכת לארץ נושבת כאמריקא אשר שם אדם משכים ומוצא הכל מוכן לפניו, ואם כוָנתּנו להושיע לעמנו תשוּעת עולמים אז שוה הדבר בצערו של דור אחד וראוי לנו לשׂאת כל יד עמל ותלאה ולעלות לארץ אבותינו בתנאי שנשתדל לצאת שם במשך הזמן מתחת ידי האפוטרופסות ולעמוד ברשות עצמנו כשאר העמים. אך ידוֹע נדע כי היציאה לרשות עצמנו גם היא לא תביא לנו ישועה עצמית בלתי אם נכשיר את עצמנו לכך ע“י תקוּן שיטת החנוּך ובטוּל המנהגים הנבערים והדעות הקדוּמות המתנגדים לישוּבו של עולם. המשפט הזה הוא פשוט כל כך עד שבאמת בעל שׂכל ישר כהד”ר שפירא, בעל ההנדסה היודע שב' פעמים ב' עולה ד‘, מה והסכים לדעה זאת והציע גם עצה טובה והגונה איך להוציאה אל הפועל. אבל פתע יצאו מערערין וחולקין על דברי בעה"מ [בעל המאמר] "גאולתנו וכו’" (בשביל הקיצור נכנהו בשם “בר כוכבא”). ה' ליליעֶנבּלוּם, אשר הוא בעצמו מכיר נחיצוּת התקונים ומאמין באפשריותם, נבהל להשיב ונכנס לתוך דברי חברו ואמר “כי לא עת לדבּר בדבר הזה לפי שאין מערבין שאלה בשאלה” (“המליץ” נו' 14), ואולם דבריו בטלין מתוך מאמרו השני של בר כוכבא “עזרה ועזרא” (נו' 13) שבּו הוא מקדים ומראה שאין זה ערבוב שאלה בשאלה, כי שתי השאלות כשאלה אריכתא דמיא ובכל זמן שהגיעה השעה לפותרן היו נפתרון בבת אחת; ותנא דמסייע ליה לבר כוכבא הוא הר“ש רובין האומר: “שאלת החיים הרוחניים ושאלת החיים הגשמיים שתיהן תלויות אחת בחברתּה” (“השחר” י', י"ב, 699). ה' לל”ב גם על הוֹדאתו במקצת לבר כוכבא שקל למטרפסיה מאת הרב משאלאט, שלדעתו שאלת התקונים איננה בעולם לגמרי וכל הבא לתקן הרי הוא מקלקל. והנה עדותו של הרב פסולה לפי שהוא מאלה שהמַכשלה הזאת יצאה מתחת ידם ואם כן הוא נוגע בדבר. אבל לדעת הרב הזה מסכימים גם סופרים בעלי דעה כמו הרד“ג במגידו והסופר המהיר ר' נחום סאקאלאוו ב”הצפירה“, שגם הם אומרים כמלתא בלא טעמא שאין צורך בתקוני תורה לפי שהכל מתוקן וטוב ויפה, ולבם הוא היודע אם באמת ובתמים או במשׂוא פנים אמרו מה שאמרו. לבסוף נטפל להם גם בעל ה”רוסקי יעוורעי" (נו' 34). אפס כי הוא נותן לדבריו טעם לפגם ואומר שבשביל כך אין לנו לדרוש תקונים בדת לפי שאי אפשר להוציאם אל הפועל. מזה משמע שבגופא דעובדא הוא מסכים שהתקונים נחוצים אלא שאין לאֵל ידנו להשׂיגם, ועל זה ישיב המשיב: ועליה אני דן; אם התקונים בעצם ובתכלית נחוצים צריכים אנחנו להשתדל שיהיה גם באפשריות להוציאם אל הפועל. והנה כל החכמים האלה אע“פ שהם נחלקים בדעותיהם, סופרים בעלי נימוס ובני תרבות הם, שואלים בענין ומשיבים להלכה, דבּורם כדבּוּריו של תלמיד חכם בנחת ובכובד ראש ואינם מתכונים לקפּח ולקנתר, והם חולקים ומריבים עם חבריהם “כשם שהכוכבים מריבים זה בזה” ואינם זזין משם עד שנעשׂים אוהבים זה לזה; אבל נמצאו גם בני דור הפלגה כאלה שבשעה שהם מביאים לחברם לבנה תחת טיט אף הם מתכונים לפצוע את מוחו. הראשון שבמין זה היה המתפלסף ה' אייזמאנן, בשעה שבא לחלוק על דברי בר כוכבא עבר בתחלה על הפסוק “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל והשתדל להסיר את המַסוה מעל פני בעל המאמר ואגב אורחא עשה מעשה נשים והפגיע כותל בכותל וטורא בטורא וטחָנן זה בזה בסברא, המנוקבת ככברה, וגבב דברים שאינם שייכים כלל אל הענין, לצרף את בעל הוואסחאד למנין, והוציא שם רע על בר כוכבא ועל הוואסחאד שכוָנתם לקעקע ביצתן של ישׂראל, ויצא מזה שבעל הוואסחאד בקנאוֹ קנאַת כבודי שפך קיתון של שופכין על בעל “המליץ” וזה השיב חרפתו אל חיקו וכל זה בעטיוֹ של ה' אייזמאנן. ואחריו החרה החזיק רש”י הורוויץ. עוּל ימים שראשו נמלא עוד טל ילדות, ואע”פ שמכשול עווֹנו של ה' אייזמאנן היה נוֹכח פניו יצא גם הוא בעקבותיו להלוך רכיל ולגלות סוד וקורא לבר כוכבא בשם “בן־פוטי”, כלו' שפיטם עגלים לעבודה זרה, ומוסר עליו מסירה, שהוא חותר חתירה, לקעקע את כל הבירה. והנה אין אנחנו יודעים אם קלעו השנַים האלה אל האמת ברמזיהם על בעל המאמר “גאולתנו ופדוּת נפשנו”, אבל מכיון שרואים אנחנו שחפצים גם הם להיות בנביאים צריכים אנחנו להקדים ולהזהירם שאין זה ממדתם של הסופרים בעלי תרבות ולאו אורח ארעא למיעבד הכי. הבאים בתוך קהל ועדה בסתר פנים הם משני מינים; יש ששמם פלאי ופניהם נשארים חבושים בטמוּן, ויש שהכל יודעים אותם מי הם ובכל זאת נוהגים מנהג כבוד ולא יגלו סודם, שהם רשאים ולא אחר, ובוַדאי טעמם ונמוקם עמם בהעלימם את שמם. והאנשים אשר שׂיג ושיח להם עמם ישפטום על פי דבריהם ומעשׂיהם ולא על פי שמם ותואר פניהם.

והנה אנכי אינני מבני עליה העוסקים בדברים שעומדים ברוּמו של עולם, כי במדור התחתון בשוּלי הגליון משכּני ומעפר אִמרתי תצפצף, בכל זאת לא אכחד כי לפי עניות דעתי הצדקה עם האומרים שבּקיעי חומת בית ישׂראל רבוּ וצריכים חזוּק ובדק הבית. לפי שעין בעין נראה שלא כימים הראשונים הימים האלה לנו, ולא הרי הדור הזה במנהגיו ובהשקפותיו על הדת ועל החיים כהרי הדור שעבר. המתנגדים אל התקונים בלי ספק יחזו זאת גם הם מבּשׂרם או מבניהם ובנותיהם או משאֵרם הקרוב אליהם, כי עתה בעווֹנותינו הרבים אין בית אשר אין שם שמץ פסוּל ונטיה ממנהג אבות; ולמה תסַמר שׂערת בשׂרם מפני המחשבה לאַשר ולקיים מה שכבר נמצא בפועל? צאו וראו, היו ימים טובים לישׂראל שכל הקורא “גאזעטען” היה נקרא “יוּנגאַטש” והיו יורדים עמו לחייו, ועתה – מה עלתה בימינו? הרי הרב משאַלאט בעצמו לא לבד שהוא מקוראי “המליץ” אלא שגם הרכין שמים, וירד לכתוב ולהדפיס בו פעם ופעמַים, את דבריו המחוּכמים המשיבים נפש ומאירים עינים.

והנה בגוף המחלוקת, אם תקוּן הדת קודם לישוב א“י או שהוא עירוב שאלה בשאלה? כבר קדמנו האי צורבא דרבנן האומר שמצווֹת בטלות לעתיד לבוא, ולפי שעה אין בזה נפקא־מינה לענין דינא, לפי שכבר בא השולטן ועשׂה פשרה בין החולקים וגזר שלא תדרוך כף רגל ישׂראל בא”י, ובזמן שאין ישוּב הארץ לכולי־עלמא אין צורך לתקון הדת; וכל ירא חטא הולך נכוֹחו יבוא שלום ינוח על משכבו. וגם אנחנו לא לחַדש מַחלוֹקת הסופרים הזאת באנו כי אם להראות כמה קשים הימים האלה לכל משׂכּיל על דבר אמת, שאי אפשר לו להוציא דבר מפיו שלא יתחברו עליו חולקים ומתנגדים כתרנגולין של בי בוקיא, ועל כן עצתנו לבעל המאמר “גאולתנו ופדות נפשנו” (יהיה מי שיהיה) לחדול משאלות כאלה המרתיחות את הדם והמעלות קצף. אם באמת הוא אותו האיש שעליו ירמזו בעלי הסוד אייזמאנן והורוויץ, הלא כבר מבשׂרו חזה כי “תקונים” אלה אינם מסוגלים לנשמה כמו “תקוני זוהר” והעוסק בהם מעורר קטרוג ודלטוריא ומוציא את האדם מן העולם לעולם אחר… אם מן הפרות הרוצות להיניק הוא ואיננו גבור לכבוש את יצרו יכתוב חדושי תורה ובאורי מקראות, קינות ותחינות וכיוצא בזה וימצא חן ושׂכל טוב בעיני הרב דשאלאט ובעיני ה' אייזמאנן וה' הורוויץ ושאר בחורי ישׂראל כמוהם, שלא טעמו טעם חטא מימיהם, כי האיננו רואה שבּת של מי היום? שבת של אלה הבלשנים האוהבים להחשיך עצה במלים ולהלאות אנשים בלהג הרבה. יהי אלהים עמם, ילכו בכוחם זה ויושיעו את ישׂראל מכל צרותיו.

P.S. יש שהעירו על אמרי בצלוחיתי הקודמת שהנפעל מן שלח אינו בנמצא, ובאמת נמצא: ונשלוח ספרים. והנה האנשים הטובים ההם לא דקדקו בלשוני. אנכי לא אמרתי שהנפעל “לא נמצא” כי אם “איננו נמצא”, כלו' שהוא יקר המציאות, וא“כ אין פירכא ממקום אחד, הידוע לכל תינוק המכה את המן. וגם על המקום האחד הזה נתחבטו המדקדקים; ומי שחכּו יבין טעם לה”ק יבין שאין לאמר על אדם שהוא נשלח אלא שלוח או שולח, וזה נמצא לרוב בתנ“ך. והנפעל הוראתו על השילוּח לחלוטין (פערשיקען). עי' פירסט – ואכהמ”ל. [ואין כאן המקום להאריך.]

יב

כשבא אברהם אבינו עם שׂרה למצרים ונסתכלו במשקע מי נילוס נודע לו כי אשתו – יפת מראה היא, “דמעיקרא לא הוָה ידע, דאפילו בדידיה לא אסתכל”. מעֵין זה קרני גם אני בימים האלה. מעודי לא נסתכלתי במראָה ולא ידעתי איזה קלסתר פנים יש לי, ובימים האלה בעשׂותי מלאכה על האבנַים למַלאות את צלוחיתי פליייטון נסתכלתי לא במי נילוס כי אם בדפני הצלוחית המלוטשת, וראיתי – לא כי יפה מראֶה אני כי אם להפך, שפנַי משונות במקצת מפניהם של שאר בני אדם. ששאר בני אדם הללו נובלין והללו נוצצין, הללו בוכים והללו שׂמחים, ואני נובל ונוצץ, בוכה ומשׂחק בבת אחת; כי התמונה אשר ראיתי בדפני הצלוחית היו לה – פנים שׂוחקים ודמעתה על לחיה.

נבהלתי מראות. האף אמנם בעל מום אני ופסול לנשׂיאת כפים? נסיתי להעמיד את פני ולא יכולתי. נתתי אל לבי לדעת ולהשׂכּיל מוצא הדבר וּראֵה זה מצאתי, כי לא מתּחלת ברייתי דו־פרצופין נבראתי, כי אם כשם שמלאכי השרת משנים שמותיהם על פי שליחותם כך פני משתנים לרגל המלאכה אשר לפני. בשבתי למלאות את צלוחיתי מיני עשׂבים וזני מרקחים והיה בבוא לידי כל עצי לבונה או שמן ורדין, המהנה את הנפש ופועל על הורידין, אז פני מאירים ושׂמחים; וכשיגיעו לידי חלבּנה או המים שאין מכניסין למקדש וריחם עולה באפי, אז אזורר עד שבע פעמים וריסי עיני נושרין מדמעות. ולפי שפיטוּם הקטורת נעשׂה ממולח הדק היטב ופושעי ישׂראל אינם נפרשין מן הצבּוּר, על כן גם פנַי – אור וחושך משמשים בהם בערבוביא.

למשל – לפני שנים אחדות קרה המקרה הזה בעיר אחת בארצנו שרוב יהודיה מחַקים מעשׂי יהודי אשכנז. כל בני הקהלה, חדשים גם ישנים, נוסדו יחד לבנות להם בית־הכנסת; ולפי שאי אפשר לאיזה צורך צבּוּר להעשׂות בלי מַחלוֹקת, על כן פרצה גם שם מַחלוֹקת בין ראשי הקהלה על אודות מקום מעמד הבימה. החדשים אמרו להעמידה אצל ארון הקודש והישנים חפצו שתעמוד באמצע. ויהי יב, ותעל שועתם אל הגוּבערנאטאר ואל המיניסטער עד מקום אשר כל עסקי בני האמונות האחרות נחתכים שם. ויצא דבר המיניסטער להשאיר לפי שעה את הבימה על מקומה עד אשר יאָסף וַעד הרבנים בעיר המלוכה ויפסוק הלכה למעׂה איה מקום הבימה אשר תעמוד בו בקביעוּת לעתיד לבוא. אחד מאנשי העיר, אשר ישב בעיר המלוכה לפקח על הדבר מצד תאֵבי החדשות, מהר והודיע ע"י הטיליגרף לבעלי בריתו כי כזה וכזה צוָה שׂר הפנים וכי פקידי העיר יבואו לבית־הכנסת לראות איפה תעמוד הבימה, והיה במקום אשר ימצאו את הבימה עומדת בבואם שם יניחוה על מכוֹנתה עד עת קץ; ולכן הוא מעורר את בעלי בריתו להשתדל שבשעה שיבואו בעלי הפקודות תהיה הבימה עומדת במקום אשר הם חפצים. וכן עשׂו. בשׂוּמי את צרור המור הזה בצלוחיתי היה לי נחת רוח לראות כמה אחי בני ישׂראל חרדים לבית קדשם ומחבּבין את המצווֹת, עד שגם בשביל דבר מועט כזה לא נמנעו מלהרעיש עולמות לטפס ולעלות עד המקומות הגבוהים ולא חסה עינם על טרחם ועמלם ועל ההוצאות המרובות; ואז היו לי – פנים שׂוחקים. אבל תוך כדי דבּוּר, בהשפילי לסיפא דקרא, נשתנו פני ובאה דמעתי. כאשר כלתה מלאכת הבנין העמידו הבונים על המגדלים אשר על גג ההיכל תמונות כוכב בעל ששה קצוות הנקרא “מגן דוד”, ולא היה מכל אנשי העיר נודד כנף ופוצה פה ומצפצף כנגדם, לא מצד היראים, שעליהם לדעת שאיסוּר העמדת פסל וכל תמונה גדול הוא מאיסור העתקת הבימה לצד מזרח, ובמקום שיש בו משום מַראית העין צריך עוד יותר להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ולא מצד החדשים, הנקראים על שם ההשׂכּלה ואִלו היו מתחַקים על שורש הדבר היה נודע להם שאין לתמונת “מגן דוד” שום קדוּשה ושום סימן של ממש לא בדת ישׂראל ולא בקורות ימיו. כל עיקר מוצאה של התמונה הזאת היא מאגדה ערבית, האומרת שתמונה כזאת היתה בחותמו של שלמה המלך ובכוחה שׂם באזיקים את אשמדאי שׂר השדים. משם לקחוה המקוּבלים הראשונים והביאוה לגבול ישׂראל, וגם המעוֹננים והמנחשים אצל הטייטאנים הקדמונים השתמשו בלהטיהם בתמונה הזאת, הנודעת אצלם בשם “דרואידענפוּסס”; אבל בספרי קדמונינו לא נמצא שום רמז וזכר שתהיה התמונה הזאת ממקור ישׂראל ושהיתה באמת מצוירת על מגנו של דוד או על מגנם של המכּביים, כמו שאחרים משערים. ובני הדור החדש אשר כל ישעם וכל חפצם רק להדמוֹת בכל מה דאפשר אל בני הנכר אשר סביבותם, לא נמנעו מלעבור על לאו מפורש בעשׂרת הדבּרות ולהעמיד תמונה על גג היכלם, כדי לרמות רגע אחד את עיני הרואים שלא ידעו מי הוא אשר שכּן שמו בבית הזה. האגדה אומרת, שאנשי העיר הנזכרת השׂיגו מבוּקשם זה וחפצם בידם הצליח, כי פעם אחת עבר אכּר נוצרי על פני בית הכנסת וירא את התמונה המבצבצת וידמה כי תמונה קדשו היא ויסר את מצנפתו ויתחיל לאמר קדוֹש קדוֹש קדוֹש, אבל פתאום הכיר בטעותו וירק ויאמר: “שרא לי מרי! צלם של יהודים הוא; שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!”.

כמה יגיעות יגעו משׂכּילי הרבים לפני דור אחד להטות את לב האבות שלא למנוע את בניהם מן ההגיון, ללמדם ספר ולשון המדינה, להביאם אל בתי הספר המתוקנים, הכוללים לכל בני הארץ או המיוחדים לבני ישׂראל לבדם. כאילן ששרשיו מרובין עמדו אז אחינו בני ישׂראל הכן על מקומם ולא אָבו לזוז אפילו פסיעה קטנה מפני רוח הזמן החדש; החזיקו בשיטת החנוך הישנה בשתי ידיהם; החדרים היו מלאים צאן אדם כילק והישיבות כגוֹב גובי. לא מש ספר התורה מפיהם ומפי זרעם והגו בו יומם ולילה וכל מילי דעלמא כלא חשיבין בעיניהם, וחכמה יוָנית וספרים חיצונים לא יבואו בקהל לנו. ועתה – לא עברו רק כימי דור אחד וצאו נא וראו מה עלתה בימינו. ברוב אונים ואומץ כוח צלחה להטות לב הממשלה לתת רשות ללמד בבתי הספר הכוללים לילדי ישׂראל את תורת דתם ואמונתם. כמה הוא שיעור למוד התורה הזה כנגד מה שהיו בני ישׂראל לומדים בספרי תורתם עד כה? הלא כמוהו כאַין ובטל כמעט במעוּטו; ועתה גם המועט הזה למשׂא עליהם ולא יחפצו בו. השמעתם את אשר נעשׂה באודיסא, עיר ואם בישׂראל זאת, כי נוֹעדו ראשי הקהלה לקבוע חוב לבני ישׂראל ללמוד את תורת אלהיהם ולא הסכימו האבות לזה, שלא להעמיס על ילדיהם יותר מדאי!! בכמה מבתי הספר יפטרו המורים את תלמידיהם היהודים בימי שבת ומועד לביתם לחוֹג את חגם ושבּתם ולבוא לבית הכנסת להתפלל והתלמידים לא יאבו ולא ישמעו להם: או שהם נכנסים לפנים משוּרת הדין ובאים בימים ההם לבתי הספר, או שהם מפנים לבם לבטלה ונוהגים שתי קוּלות, לבית הספר לא ילכו ולבית התפלה לא יבואו! כמה מאות בתי אבות תמצאו היום בקהל ה' שאין האבות מקפידין ללמד לבניהם לא רק תורת אלהיהם כי גם לקרוא שׂפת עֵבר ולהבין מעט במקרא, ואם ככה יהיה הדבר נוהג עתידה ח"ו תורה שתשתכח מישׂראל. ועתה מי החכם ויבין את זאת ויפתרנה לנו ונשמענה איכה שתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו יתלכדו ולא יתפרדו? על מה אבדה בימי דור אחד מלב בני ישׂראל האהבה לתורתם ולשׂפתם אשר מסרו את נפשם עליהן? ומה העם הזה אשר שׂמהו ה' למפגע לכל העמים ויהי עליהם למשׂא בגלל דתיו השונות מכל עם: האם באמת שומר תורה הוא, ירא אלהים מרבים ובמצווֹתיו חפץ מאד, או אם רק עם קשה עורף האוהב לדין עם שתקיף ממנו, ממאן להכּנע מפני השבט הנוגשׂ בו ומתרפס ברצון בסור שבט מכּהו? ומה העת אשר אנחנו חיים בה היום – העת לבכות היא או עת לשׂחוק??

בימים האלה חלה “היהודי הטוב” מל… את חָליו אשר מת בו. ואע"פ ששני רופאים מרופאי המקום היו סביב לו ושמרו את צלעו בכל זאת שלחו והביאו לו מעיר הבירה רופא מומחה, את הרופא ב. – בשׂוּמי את הידיעה הקטנה הזאת בצלוחיתי נראו פני כצוהלים ורחוקים מן העצבוּת. לא בשביל המחלה אשר עברה על נפש “הצדיק” צהלו פני, כי לא איש שׂמח לאֵיד אנכי וגם על התועים ומתעים הגורמים רעה והפסד מרוּבה לישׂראל אנכי מתפלל, לפי שנאמר יִתּמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים⁹. אבל נחה דעתי לשמוע כי איש כזה, אשר בידו מפתחות ממלכת השמים והוא עושׂה גדוֹלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, איש אשר בו יחסוּ עניי עמו ולו חסידיו יקוו כי יעלה ארוּכה להם וממכּותיהם ירפּאם, כי עיר וקדיש כזה נחית מן שמיא לדרוש בצר לו ברופאים ולבקש מזוֹר למחלתו, מפי רופא שהמיר דתו. אמרתי אני בלבי: עתה יפּלו הסַנורים מעל עיני האנשים ההם ונפקחו עיניהם לראות כי אויל הנביא משוגע איש הרוח, ושבו ורפא להם. אבל תקוָתי נשארה מֵעל בשמעי מפי הרופא את פרשת דבר מסעו ואת אשר ראתה עינו ותבן לה בלכתו ובשובו.

ששה ימים עשׂה הרופא ב. בדרך. בכל הדרך אשר עבר שם באו לבית נתיבת הברזל המונים המונים מאנשי המקומות ההם, אשר לבם חרד לשלום רבם, לראות בעיניהם את הרופא כי הולך הוא, וכן חָברו עליו בשוּבו בכל מעמד ומעמד לשאול את פיו לשלום החולה ולשמוע אם יש תקוָה. בל… הבירה פִּנו להרופא האורח ארבעה חדרים מרוּוָחים מלאים כל טוּב והעמידו משרתים לשמשו ומרכבה כבוּדה לשׂאת אותו. את החולה מצא הרופא לבוש בגדי משי מוטל על ערשׂו בבית מדות רם ונשׂא ורחב ידים מאד, והחדר מלא כל כלי בית יקרים ומסולאים וארגזים מהודרים מלאים ספרים ממסד עד הטפחות, כי הוא חדר היחוד וההתבודדות. המשרתים והגבּאים השומרים עליו שוכבים וישנים על הקרקע סביב מטתו, כי אין לשכב על מטה במקום שרבּם שוכב שם. הרופא ב., כאחד מבחירי הרופאים בעיר המלוכה, כל יקר ראתה עינו וגם הוא עשיר וגר בבית מלא כל הון, ובכל זאת התפלא על עושר בית הרבי ועל יקר תפארת גדולתו, על מאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיו ומשקו, כי כבית מלך ושׂרים הוא. הרופא ב. איננו “אסיא דמגן”, לו עבודה רבה בעיר המלוכה והוא רופא בבתי עשירים המַרבּים במחיר רפואתו, ואם לבו לקחהו לעזוב את עבודתו וללכת בדרך רחוקה ששה ימים בוַדאי שלמו לו סך רב והון עצום, ועל זה דוַה לבי וזלגו עיני דמעות. לא על אלפי הרו“כ שנתוספו בכיסו של הד”ר ב. דאבה עיני, כי אנכי אינני מן הצייקנין שעינם צרה בשל אחרים, אבל עד שוד העניים נפשי תשתּוֹחח, אשר מחלבם וצמרם, ממיטב חלבּם ודמם, עשׂה הרבי את כל הכבוד הזה; על ערלת לב הפתאים ההם בתוכי ישתומם לבי, הרואים עין בעין כי מוֹתר “הרבי” משאר האדם אַין, ובכל זאת הולכים אחריו בעינים עצומות ונותנים לו כבוד ועוז ככבוד אלהים. כמעשׂה החסידים בל… כן מעשׂיהם בכל מקום, כל כתה וכתה לרבה וצדיקה אשר מספרם רב מאד. הרבי ר' יוחנטשי מראכמיסטריווקי שׂם בשנה הזאת מס על קהל חסידיו שלשים וחמשה אלף רו“כ כדי לסלק את חובותיו, מלבד מס הפדיון אשר העלו לו בבואם לֵראות פניו ולהשתחווֹת לו בימי התשובה שעברו כבכל שנה ושנה. כפי הנשמע נדב אחד לזה סך עשׂרת אלפים רו”כ פעם אחת! וכל זה לטובתו ולהנאתו של איש אחד. ובצוֹק העתים שעברו עלינו זה מקרוב לא שמענו ולא ראינו כי באו מקהל החסידים נדבות כאלה לא להשדודים בימי הזעם ולא להגולים המשתוקקים לעלות לשבת בארץ הקדושה. כשמעך שמועות מפליאות כאלה יעלה על לבך שאין אמת בפי האומר שהביאו ליצר הרע של עבודה זרה ושחטוהו, וכי עתה יתחדשו עלינו ימי עבודת הבעלים אשר באמור הכהן אל העם: “למי זהב התפרקו!” – ויתפרקו.

מפני הפכים בנושׂא אחד כאלה, אשר מספרם רב בקרב עמנו עד כי אין לפורטם, ינע לבבי תמיד בין כעס ושׂחוק, וכנוֹע לבי ינועו גם פני ורגזו ושׂחקו ואין נחת. ובכן מתהלך אנכי תחת שמי ה' כבעל דו־פרצופין. כל רואַי יתפלאו בי, כי לא ידעו איזה פרצוף עיקר ואיזה טפל. האחד ישאלני: “מה לך, אזו”ב, כי פניך לא היו לך? הבוכה אתה או שׂוחק?" – לא ידעתי נפשי, אענהו; הטחול שוחק והדמעות נגרות. ואחרים יבואו ויוכיחוני וידבּרו אתי קשות: “מי גבר כאזו”ב ישתה לעג כמים?! ועל מי לא ישפוך לעגו וזעם לשונו?! אבל שׂחוק כזה מהוֹלל הוא, כי העת שׂחוק לנו עתה? אחיך כל בית ישׂראל נתונים בצרה ולבך יקחך להתל? הם אוררים יום ואתה עורר לויתן וכל עתוּדי ארץ לשׂחק בם, האם לא לועג לרש אתה וזורה מלח סדומית על מכּתנו האנוּשה?" גם להם אענה ואומר: "אחַי, לוּ יכולתם לראות ללב ולא לעינים כי עתה הייתם רואים כי גם בשׂחוק יכאב לבי. לא התוּלים עמדי כי אם חצי שדי עמדי, אשר חמתם שותה רוחי וקצפה עולה ועובד על דל שׂפתי. הטו אזנכם ושמעו לקול שׂחוקי אם לא תשמעו בו קול גנוחי גנח וילולי מילל. לא לרש אלעג כי אם לדל גאה, לרשים הבונים היכלי שן וסגוּלות מלכים לרבּיהם; לרשים המתגאים בענים ומשתדלים להנחילו לבניהם אחריהם. לא מלח אנכי זורה כי אם אספלנית אני מורח על המכּה. אמנם יש שאני בוטה כמַדקרות חרב, אבל החרב ההיא יש לה שני פיות; פיה האחד אולי ישׂרוט שׂרטת בבשׂר הנוגע בו, אבל פיה השני קורע סגוֹר לבי אני, נוקב ויורד ונוגע עד הנפש. יוּכל היות שהצדקה אִתּכם ואני מגדש הסאה ומקלקל השורה, אבל במטוּתא מכם שתאמינו שלא השׂנאה כי אם האהבה מקלקלת אצלי השורה; וטוב קלקול השורה הבא מתוך אהבה מהקלקול הבא מתוך שׂנאה, שזה האחרון אין לו כפרה ועל הראשון הכוָנה הרצויה מרצה.

יג

שלש שנים ערלים היו לי; לא יצאתי השׂדה ללקט אורות, לא רקחתי רקוחי ולא הבאתי את צלוחיתי לפניך, הקורא, להריח בה. ואני טרם אדע אם קשתה עליך פרישתי הארוכה או אם לא שׂמת לבך אלי וכמוני כאַין בעיניך; כי כשם שלא קבּלתי ממך שׂכר על הדרישה כך לא גבית ממני קנס על הפרישה. אכן אתה אֵל מסתתר ומַחשה מעולם עד עולם, ואיככה אוּכל וידעתי אם תערב לך מנחתי או אם קטורת תועבה היא לך.

הקורא! אני בבואי לדבּר שויתיך לנגדי תמיד ואתה לא נגלית אלי מענן כבודך; אדמך אכנך ולא ידעתיך. בחלום חזון לבי תמונתך על פני תחלוף – חיוָה דחילָה ואמתָנִי, מלאַת עינים סביב, בעלת ראשית רבים וזנבוֹת אין מספר; לשמע אוזן גם את קולך שמעתי כי קול המון הוא כקול שדי בדבּרו; אפס כי בהיות ראשיך רבים לא אכּיר מראך, ובהיות קולך קול המון לא לקחה אזני שמץ מנהו, מהמולה רבה ומריב לשונות.

אַיכּה אפוא, הקורא, אשר בשמך אני קורא? איפה תרעה איפה תרביץ ואי מקום מנוחתך? כי אבקשך בחוץ לא אפגשך וברחוב לא תתן קולך; אם אסַק שמים שם אתה? או אציע שאוֹל – הנך? או אולי אמת בפי המכחישים בך ואומרים: הקורא לא היה ולא נברא אלא – משל היה!?

אולם אם גם משל אתה, הקורא, משול תמשול בי, ואם גם לא נוצרת תהיה בעיני כאלו נוצרת. נפלאתה אהבתי לך ולא ישׂט מעליך לבי; פניך תמיד ילכו עמדי ואם תשמע ואם תחדל אדבּר דברי באזניך, כי נעום ינעם לי לדמוֹת כי יש עין רואה ואוזן שומעת מאמוֹר אל נפשי כי קולי – קול קורא במדבר!

ואולם – קשה עתיקא מחדתא! לפנים בבואי למלאות את צלוחיתי היו הדברים שׂמחים, מפזזים ומכרכרים בכל עוז לפני וכל ראשי בשׂמים נוזלים כמַעין המתגבר וממלאים את צלוחיתי על כל גדותיה, והיום – הנני עומד על צלוחיתי ופוסח על שתי השׂעפים: האמַלא אם לא אמלא, האגישנה לך או לא אגיש? ובמה אִכּף לך, הקורא, למצוא חן בעיניך? כי מי יודע התמורה אשר נעשׂתה בך בימים הרבים ההם; אולי שנה טעמך בחכּך ונמַר חוּש ריחך באפך; אולי תטעם עתה את המר מתוק והמתוק מר, והטוב בעיניך אז לא ייטב לך היום, והדבר אשר נתן מעדנים לנפשך לפני שלש שנים שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו עתה כי – חרם הוא?

– הס מלהזכיר! – שׂעפי ישיבוני. דע לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד ליתן את צלוחיתך. היהפוך יהודי טעמו ואיש ישׂראל תרגלתו בשלש שנים כשני שׂכיר? הן לא ככל הגויים בית ישׂראל ולא חייהם חייו. שכּל העמים חייהם מים חיים נוזלים מלאים תנועה תמידית וחליפות שונות, על כן יחליפו כוח וייטיבו פניהם. לכל העמים שופטיהם בראשיהם ומחוקקיהם במשענותם מצפּים אל יד דרך איזה דרך רוח הזמן וצורך השעה לתת לעמם חוקים טובים ומשפטים ויחיו בהם, ובכן ילכו חוקי העם וחייו תמיד יחדיו ומעלותיהם פונות קדים אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת. בין העמים ההם יֵעשׂו שנוּיים חדשים לבקרים: היום יהיה עם לא היה, ומחר יוָלד גוי פעם אחת וקם על רגליו וחיה; היום יאהב או ישׂנא גוי את גוי ומַמלכה את עם אחר וכמוץ עבר יום וגם אהבתם גם שׂנאתם כבר אבדה; היום יאָנק עם תחת יד נוגשׂיו והפך לילה ויגעשו עם ויסירו אַבּיר לא ביד. מה רבּו התמורות והחליפות אשר תֵעשׂינה בעמים שונים על פני תבל ארצה במשך שלש שנים! אלה הם החיים המהלכים תחת השמש! וחיי עמנו מֵי מקוה הם, מיום שהתכנסו במקום מדרון ועלו בם עשׂבים וירוֹקה שעל פני המים. חייו מחוץ וחייו מבית נטועים במסמרות, לא יזחו ממקום עמדם וכל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותם ממקומם; אלה מזה ואלה מזה הביאו את העם הזה למבוא שאינו מפוּלש שמכניס ואינו מוציא. גם מעלותינו גם מגרעותינו, גם טובתנו גם רעותינו על עמדן יעמודו ימים רבים ועתים רחוקות, ומה מלוא קומץ ימים כשלש שנים בעיני עם עולם זה אשר אלף שנים בעיניו כיום אתמול כי יעבור? על כן יהי לבך בטוח כי לא נעשׂה שום שנוּי בקרבנוּ ובמעמדנו במשך שלש שני השמיטה אשר שמטת בהן את צלוחיתך; מַלא צלוחיתך וצא וראית ונוכחת כי לא חוּדש רוח עמך בקרבו ולא שנה טעמו בחכּו, והסמים אשר הועילו לו והיו לו לריח ניחוח אז יועילו ויעלו לו לרצון גם עתה.

ככה השיבונו שׂעפי ואני האמנתי להם – כי מי לא יאמין לדברים אשר בהם הוא חפץ? אבל פתאום הקיצותי ואראה כי המעשׂים אשר נעשׂו תחת השמש לא דמו אל סעפותי וטעות היתה בידי בחשבי כי במשך שלש השנים לא נשתנה דבר בכל גבול ישׂראל.

הנה אנכי יוצא שער עלי קרת לבוא בגבול ישׂראל וצלוחיתי על שכמי; והנה פנים חדשות וסדרים חדשים בכל פנות שאני פונה. שוטרים מזוינים עומדים על הגבול, פניהם פני יהודים ולבושם מלבוש קאזאקים; רצועות של תפילין כרוכות על ידיהם ורצועות של מלקות בחגורתם אשר במתניהם. – “אֵל אלהי ישׂראל” – דמיתי בלבי – “אשרינו מה טוב חלקנו שזכו גם בני ישׂראל להיות קאָזאקים” וחפצתי לברך ברכת שהחינו, אבל זכות אבותי בוַדאי סיעתני שנצלתי מברכה לבטלה; כי אחד השוטרים העומד על המשמר קפץ ודלג כארי ויסגור את השער בפני ויקרא אלי בקול:

– הט כי לא לעבור! עמוֹד על רגליך ויעידו בך מי אתה; הלנו אתה אם לצרינו?

– איש עברי אנכי – עונה אני להם בשׂפה רפה – ובגבול ישׂראל אנכי בא, ולמה תעצרוני לבוא? הגם בגבול ישׂראל אסור מהיום לבן ישׂראל לבוא? ידעתי כי החוקים לפי שעה מיום ג' במאי אוסרים לבוא רק בכפרים – האם חל עתה האסוּר גם על הערים והכרכים?

– היש בידך מכתב תעודה? – הוסיף השוטר לשאול וינופף הרצועה אשר בידו ואָרחי גָדר לבלי אעבור.

– תעודות בידי בהמון רב, כנפשך שׂבעך! – עניתיו ותחי רוחי – הנה לך תעודה מאת הפריסטאוו שנכרת טבּוּרי ויכול אני ללכת יותר מד' אמות ממקום צמיחתי; הנה לך תעודה מן האוריאדניק כי אדם כשר אני ולא נתפשׂתי בגנבת סוסים; הנה לך תעודה מן הסבּארשציק כי שלמתי מסים וארנוניות בעדי ובעד שני בני שכבר מתו ובעד בן אשר לא היה עדנה; הנה לך שלש תעודות מאת המרימים אנשים לצבא משלשה מקומות: התעודה האחת אומרת כי גבר לא יצלח אני לעבודת הצבא, וזאת אומרת כי כבר כליתי שלש שנות עבודתי בצבא ונקי אנכי לביתי, והשלישית מעידה כי עוד לא הגיע פרקי לצאת לצבא עד השנה הבאה…

– וכל זה איננו שוה לנו – ענוני השוטרים, אשר בקרו את תעודותי, פה אחד – היש לך תעודה כי – עברי אתה!?

– אחַי ובני עמי! – דבּרתי אליהם רכּוֹת – הגם לזאת צריכה תעודה מיוחדת? האם אין בתעודות אלה סימנים מובהקים על זה? האם תשלומי מס ארבעה וחמשה, או הקראי לצבא בשלושה מקומות שונים ושלש שנים שונות – האם כל זה אין די להעיד עלי כי יהודי אנכי? וזולת זאת הכי לא תראו כי חקוּק על מצחי ישׂראל, או הכי לא תשמעו כי פי המדבּר אליכם בלה"ק?

– כל זה וכיוצא בזה איננו שוה לנו! – ענַני השוטר נמרצת – היש לך מכתב תעודה כי יהודי לאומיי אתה?

– מה? – שאלתי את השוטר הדובר בי ופי פערתי ואשאפה משממון ומתמהון לבב.

– היש לך מכתב תעודה על לאומיותך? – שב ושנן לי השוטר בשׂפה ברורה.

– סלחה לי, אדוני השוטר! – עניתיו בכובד ראש – המלה הזאת מוזרה לי ואיני יודע מה אתה סח.

– המלה הזאת מוזרה לך? – נתן השוטר עלי בקולו – המלה אשר שׂמנו לאות על ידנו ולזכרון בין עינינו, המלה אשר חַקוֹנו על דגל קדשנו, המלה הזאת מוזרה לך ועודך אומר כי הנך מדבּר עמנו בלה"ק!…

– אנא רחום כפּר! – התחננתי למשוֹפטי – יודע אני לה"ק מספרי המלים ומן הקוֹנקוֹרדאנץ; והמלה הזאת לא נמצאה לא בקוֹנקוֹרדאנץ ולא באוצרות השרשים: על כן היטיבה נא ברצונך ובאר לי את הוראת המלה החדשה הזאת אשר לא שמעתיה מעודי בבית אמי ובחדר תורתי.

השוטר שעה אל בקשתי ויורני ויאמר לי: לאומי – הוא איש האוהב עמו ומולדתו; ולאוּמיוּת היא האהבה אל עם מקור מחצבתו.

– אם כן לא נופל אנכי מכם! – עניתיו בקול רנה – ואת מי מבני ישׂראל אין כמו אלה? כי איה איש יהודי אשר לא יאהב את עמו ומקור מחצבתו אחרי אשר בגללם הוא נושׂא בחפץ לבב חליים רעים ונאמנים?! וגם אני – האם לא הוּכיתי בגלל אהבתי לעמי מכות גדולות ונאמנות בבית זרים וגם – בית מאהבי!?

– כל זה איננו שוה לנו! – יחד עלי התמלאו כל השוטרים – ומדוע לא תתן ברחובות קולך ובפתחי שערים בעיר אמריך לא תאמר? מדוע לא תקרא בראש הומיות כי לאומיי אתה ובקול כמונו תרעם?!

– מורי ורבותי! – שבתי דבּרתי אליהם תחנונים – הכי לא הרימותי קולי ואקרא קול ולא יסף כי אהבתי את עמי אהבת אמת, אהבה בלי מצרים, אהבה שאינה תלוּיה בדבר ושאינה מקלקלת השורה? הכי לא בכיתי לקשי יומו, לא עגמה נפשי לאחי האביונים?

עַד לִיבשׁ עֵינַי דִּמְעוֹתַי פָּרָצוּ,

שִׁנַּי חָרַקְתִּי עַד כִּי הִתְפּוֹצָצוּ!

את הים ואת היבשה הרעשתי, מסוף העולם ועד סופו הלך קולי, אזני שמים וארץ צללו לקול קריאתי – ואתם, שוטרי בני ישׂראל, לא ראיתם ולא שמעתם!!

– בחרוזים הוא מדבּר! בדחן הוא! – קרא ראש השוטרים – אבל כל זה איננו שוה לנו ואיננו נוגע לעניננו אם אין אתך תעודה על לאומיותך.

– תעודה כזאת אין אתי! – עניתיו בפוּגת לב – ואף לא ידעתי למי מקדושים אפנה לבקש לי תעודה כזאת בימים הבאים.

– כי עתה – ענוּני השוטרים קשות פה אחד – אין לך תקנה בלתי אם נקרע את סגוֹר לבך והוצאנו את קרביך ונצרף את כליותיך, אז נדע נפשך ונגלו לנו שׂפוּני טמוּני מחשבותיך.

– הנני בידכם, אדוני, לעשׂות בי כטוב בעיניכם. הנשמה לכם והגוף שלכם!

בפיהם דבּרו ובידם מלאו. אחד השוטרים נגש אלי והמַאכלת בידו וחבריו תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. לא הריחוּני כלאראפארם להפיל עלי תרדמה, ולא סכו את בשׂרי קאקאאין שלא יהא הכאב שולט בי, כי אם כמו חי כמו ער הפילוני לפניהם ויבתקוני בשׂכּינם ויוציאו את בני מעי, וראש השוטרים בחַן לבי נמלך בכליותי, ראה בכבד, ויפן אל מרעיו וימאר: רואה אני בלב מעֵין לאומיות אבל מראה שפל ממראה לאומיותנו, לאומיות שיש בה סירכא היא, לאומיות מזויפת! לוּ היה לבי בקרבי כי אז נפל או נמס למים או היה לאבן בשמעי מפי חוקרי טוּחות אלה כי – יש בי סירכא! והמה רחצו בנקיון כפם ובטרם יתפרו ויאַחו את הקרע בלבי העמידוני על רגלי ויחלו לדון אותי בדיני נפשות ולחקור היטב: מאין לי הלאומיות המזויפת אשר מצאו בסתר לבי, איפה זייפתיה ומי המסייעים בידי בדבר עברה זו.

– מורי ורבותי! – עניתי להם רתת בלב קרוּע ומֻרתח – ההרגשה הזאת, אשר מצאתם בי ואשר תקראו אַתם בשם לאוּמיות, לא מזויפת היא לא בידי ולא בידי אחרים. הרגשה טבעית היא לי וקבועה בלבי מידי יוצרי מיום עמדי על דעתי. אף לא שונה היא בעצם מן ההרגשה הזאת הטבועה בלבות שאר בני עמנו ובכללם גם בלבבכם; ואם בעיניכם נראה כי מראהָ שפל וכהה, אין זה אלא בשביל שהסתכלתם בה בעינים טרוּטות ובעששית שאינה מאירה, ועל כן סלחו לי אם אדוּן לפניכם בקרקע ואבינכם בינה למען תעמדו על שורש הדבר: ההרגשה הזאת אשר אתם מבקשים מכתב תעודה עליה מאת כל הבא בגבולכם, אשר אתם תקראו לה שם חדש לאוּמיוּת ובינינו נוֹדע לכל איש בשם אהבה לעמו, היא תכונה קבועה בנפש כל אדם וגם בנפש כל איש יהודי מתּחלת בריאתו. כל איש מישׂראל, מן המאן דאמר רצועות שחורות הלכה למשה מסיני עד המאן דאמר תורה בימי עזרא נתּנה, הוא לאומיי (אשתמש בלשונכם כדי שתבינוני היטב), שהרי הוא קורא בכל יום: אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה הוא מחכּה; שהרי הוא סובל על זה צרות ורדיפות, חרפות ובזיונות ואינו מתאונן; שהרי הוא רואה את בית ישׂראל חָרב ונופל ואיננו מתמַלט מתוך ההפכה. אפס כי ההרגשה ההיא בהיותה תכוּנה תולדתית פועלת היא בנפש בעליה ככוח טבעי ולא ככוח מוכניי, עד שהאיש המתפעל על ידה איננו מרגיש כלל את פעולתה ואיננו לוקח גדוּלה לעצמו להתגדר בה, כמו שלא ירגיש הבּריא את בריאותו ולא תתהלל היפהפיה הצנועה ביפיה. ואולם אתם הלבשתם את ההרגשה הזאת תמונה חדשה, אשר שאלתם מאת העמים סביבותיכם, ולכן לא תכירוה בראותכם אותה בלי מלבוש נכרי זה. גם בין שאר העמים, גם בקרב העם אשר בארצו אנחנו יושבים התגברה בימינו הלאוּמיות וכל אחד מהם ידגול בשמה ויבכּר אותה על פני העמים זולתו. כל איש רוסי מלידה ומבטן אוהב עמו וארץ מולדתו ומוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה למסור נפשו עליה, ואם כן כל הרוסים הם לאומיים, ובכל זאת נחלקים גם הם לשתי כתּות שונות במחשבותיהם ובעלילותיהם בלאומיותם. הכת האחת הם בעלי דעה, האנשים אשר פניהם למערב, מקום שהשכינה שם ושמשם יוצאת האורה ומבהקת לכל העולם; והם אומרים: “לא לחנם יגע פטר הראשון והעביד את עמו עבודה גדולה ובנה כרך גדול על שרטון שבּים וקרע לנו חלון באירופא, אלא כדי שנהנה מן האור הבוקע ועולה מן החלון הזה. רוססים אנחנו ורוססים נהיה אבל לא רוססים פראים כבני אַזיא שוכני ציר הצפוני, כי אם רוססים משׂכּילים, רוססים מגוּדלים כדרך בני אירופא. אם בעזרת הנותן תשועה למלכים רחבה ונסַבּה ארץ מולדתנו עד קצוי ארץ וימים רחוקים תַּדבּר עמים רבים תחתה, עלינו ללמד לבני אזיא הפרועים בינה וישוּבוֹ של עולם ולא ללמוד מהם מעשׂיהם המקולקלים והשחתת עולם”. ובני הכת האחרת הם קנאים גדולים ואומרים: “לא כי! קודם כל רוססים אנחנו וכל המנהגים הישנים ואפילו הטפלים שבהם קדושים הם לנו. השׂכּלת אירופא אינה אלא זהרורית המעַורת את העינים; ועל כן נתּנה ראש ונשובה אל רוססיא העתיקה כאשר היתה וכאשר חיתה לפני מלוך מלך פטר הראשון”. אקוה כי גם אתם, שומרי ישראל! תדעו מי המה ראשי האנשים האלה, כי הלא הם המה הקוראים לנו “צא טמא” ומביאים עלינו כל עקא וכל מַרעין בישין. ומה התמונה אשר הקנאים האלה נותנים ללאומיותם? לובשים הם עורות כבשׂים אשר לא עוּבּדוּ ושׂמים ברגליהם נעלים משוחים בעטרן ובזפת אשר לא הוּשחרו; מגדלים בלוֹרית, אוכלים כרוּב ומלפפונות, ושותים מי שלק וכותח הרוססי, ואומרים: אלה לאומייך, רוסיאה! עד כי היו בם אשר אמרו לאסוֹר על האכרים עובדי האדמה לזרוע ולהצמיח תפוחי־אדמה, מדאגה בדבר פן יתפשט הפרי הזה הבא מאדמת נכר וכלה גרש יגרש את הכרוב שהוא מאכל לאומיי. פרשת שני הדרכים האלה נראה גם בנו והיא המַפרדת בינינו, ביני וביניכם, אדוני השוטרים! האהבה לעמי, אשר רשוּמיה מצאתם בלבי, היא היא הלאומיות שלכם. גם אנכי כמוכם אחפוץ ברַוחתו ובישועתו ובשובו אל אדמתו… גם אני עשׂיתי ועושׂה ואעשׂה להחיות את העצמות היבשות כל אשר תמצא ידי בכוחי, אף כי לא ברעם וברעש ובקול המולה גדולה ואף כי אין בידי על זה תעודות כתובות והסכמות מרבנים. אפס כי אני סובר כבני הכת בעלי הדעה ואומר: “לא לחנם סבלנו צרות רבות ורעות כאלפּים שנה בגלותנו, ועמלנו ויגענו עם שאר העמים להגדיל השׂכּלת בני האדם אשר בה תלויה הצלחתם וטוּבם כל הימים; ועתה אם עולים אנחנו לא נעלה ריקם. נקח בידינו מזמרת הארץ הטובה אשר ישבנו בה, מפרי תבונתה, המשׂמחת אלהים ואנשים, ונטעה שׂוֹרק על אדמת אבותינו; נַשכּין יפיפוּתו של יפת באהלי שם ונרכיב זמורת זר זאת על גפן ישׂראל להיטיבה ולעדנה”. ואתם אומרים: “לא כי! בשוּמינו ובבצלינו נלך ונשובה למקומנו הראשון. שקר ההשׂכּלה והבל היופי! בני אזיא אנחנו וכבני אזיא נחיה!” אתם אומרים: “החובב עמו באמת וחפץ בקיומו עליו לחבּב את היהדות בכל פרטיה ודקדוקיה עם כל מנהגיה הישנים כמו שהם ואפילו הטפלים שבהם (כמו שנוהגין היום כל אומה ולשון)”¹⁰. נעשׂה זאת אפוא, אחַי, וננצל: נלכה איש לדרכו וגבר במסלתו נַעל; ובבואנו אל המקום אשר אמר לנו האלהים אני אשׂא ואני אסבול את ריח העטרן הנודף מסנדליכם וגם אתם אל נא ירע בעיניכם הזוהר המבריק ממנעלי המגוהצים.

את הדברים האלה דבּרתי בלב קרוּע ומעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת, ובעוד דמי שותת ויורד ארצה. והשוטרים השומרים את הגבול חזקו פניהם מסלע וישובו ויאמרו: כלה נבואתך וצא, כי כל זה הלכתא למשיחא היא; ועתה הגידה נא לנו מה הצלוחית הזאת אשר על שכמך ומה בתוכה? אולי סחורות אסורות אתה מביא בגבול ישׂראל.

– צלוחיתי עודנה ריקה, אין כל – עניתים אני – ובשביל כך אני הולך למלאותה בשדמות ישראל.

– ובמה תמַלאֶנה שמה?

– בכל אשר יַקרה ה' אלהי לפני!

– כי עתה לך ועבור – אמרו השוטרים ויפתחו את השער הסגור – אבל עוד אחת נעידה בך: שׂים בצקלונך כל אשר תחפוץ והביאה ללקוחותיך כל אשר יעלה המזלג, רק דבר אחד אל תוציא לשוק כי אין השעה חריפה לו עתה.

– ומהו הוא הדבר?

– תקונים!

– איזה תקונים?

– תקונים בדת ותקונים בסדרי החנוך ובהנהגת הקלות.

– ותקוני זוהר?

– אותם תוכל לעמוס בילקוטך כאשר תוכל שׂאת.

– ותקון ליל הושענא רבה וליל שבועות?

– כנפשך שׂבעך!

– ותקונים שהחסידים עושׂים בבתי תפלותיהם?

– ככל אוַת נפשך! רק הזהר שלא יהיו פגומים ומזוגים יותר מדי.

– יהי כן, אדוני, כאשר דבּרתם – עניתים בקידה ובהשתחוַיה – רוחכם הטובה תנחני באורח מישור.

ואחד השוטרים אשר נכמרו רחמיו אלי נגש אלי ויניח את ידו על כתפי ויאמר בלשון רכה שוברת גרם: ואני אעידך להביא בצלוחיתך – פירוש חדש על “אתה בחרתנו”.

– ובזה, לדעתך, תוָשע יהודה וישׂראל ישכּון לבטח? – שאלתי אני.

– אם יהיה בזה אך טוב לישׂראל לא ידעתי – ענני בהתגלוּת לבו – אבל לך בוַדאי יהיה טוב ואתה בוַדאי תשכון לבטח.

– ברוך אתה לה', אדוני, כי יעצתני וכי תדרוש שלומי וטובתי – עניתיו דרך השער הפתוח.

ועתה הנני שב אליך, אחי הקורא, וקנקני הישן מלא חדש בידי. שלום עליך, אל תירא ואל תחת, כי את עצת שומרי הגבול אמלא ולא ירָאה ולא ימצא בקנקני כל מַחמצת וכל דבר מר כי אם רק נופת צופים – וצפיחית בדבש. שלש שנים היו לו ערלים – ובשנה הרביעית יהיה כל פריוֹ קודש הלוּלים.

יד

קול צעקה מרומיניא וממאראקקא! כל העם מתאוננים, כל איש בוכה פתח אהלו: השׂיגונו כמים בלהות ובאו עלינו שעות רעות אשר לא ראינו כמוהן לרוֹע. רבּוּ משׂערות ראשינו שׂונאינו חנם; כל פה דובר נבלה ישליך עלינו שקוּציו להבאישנו ביושב הארץ; יד כל בנו, ראש וזנב כפּה ואַגמון יאכלו את ישׂראל בכל פה. כל הבארות אשר חפרנו סתמוּם פלשתים וימלאום עפר, ועוד הם אומרים לנו: לך מעמנו כי עצמתּ ממנו מאד. בכל המקומות אשר נלך שם לא יתנו מנוח לכף רגלנו, מן הכפרים יגרשונו ובערים יצרו צעדינו. ובכן הָכרת אוֹכל מפינו, שׂכר האדם לא נהיה ואיש בשׂר רעהו נאכלה. ובכן גָלה כבוד מישׂראל, גָלה כבוד התורה, האמונה אבדה ונכרתה, חכמת הסופרים תסרח והרבנות – מקבּרת את בעליה. לא היו ימים רעים לישׂראל כאלה!

אחי! מתחטאים אתם כבן שמתחטא על אביו וכיונק אשר פנקתּוּ אמו באהבה מקלקלת. ירא אנכי לנפשותיכם פן תחטאו בשׂפתיכם ומצאכם עווֹן על תלונותיכם, כי כל המתמרמר יותר מדאי הוא נתפשׂ בעווֹנו. שׂאו סביב עיניכם וראו תלאות גדולות מאלה המוצאות אתכם ותהי זאת תנחומותיכם. אין בעל החטוטרת מתנחם אלא כשהוא רואה חטוטרת גדולה משלו. שׂימו לבכם לכל הנעשׂה בארצות אחרות, וידעתם היום כי לנו הארץ הזאת כעדן וערבתה כגן ה'.

“שׂנאת חנם תסובבנו!” – אמת נכוֹן הדבר, נעשׂתה התועבה לישׂראל; אכן מה השׂנאה אשר ישׂנאונו בארץ הזאת לעומת השׂנאה אשר ישׂנאו אותנו באצרות האחרות?! פה ישׂנאו רק אותנו, את הגברים, אבל נשינו ובנותינו ואחיותינו לא ישׂנאו ולא יבוזו לאהבה אותן ולדבקה בהן. הלא שמעתם את האהבה העזה אשר אהב שׂר הגדוד מיכאנאוויטש את שׂרה בעקקער בת איש חַיִל פשוט? ובלחישה אומַר לכם כי במקום שיש עוד אהבה אפלטונית כזאת עוד לא אבדה התקוה כי תקום באחד הימים אסתרקה חדשה להצילנו מכל הקמים; אבל אוי אוי לאחינו ביני ישׂראל יושבי אוסטריא – הארץ המהוללה בסבלנותה ובהשׂכּלתה ובחופשה אשר נתנה לכל עמיה יושבי בצלה – כי שם לא ישׂאו פנים גם לנשי ישׂראל, לא יאהבו אותן ולא תחוס עליהן עין לחוּמלה עליהן. השמעתם את הריב אשר נפל בין ממשלת אוסטריה וממשלת ארצות הברית באמריקא בגלל – אשה ישׂראלית? אם לא שמעתם הבה אסַפר לכם הדבר:

נשׂיא ראש ארצות הברית באמריקא מנה את השׂר קאילאי לצירו ומלאך פניו בחצר קיסר אוסטריא, והשׂר קאילאי נשׂוּי אשה מבנות ישׂראל. ויהי בהוָדע הדבר ויבוא ציר אוסטריא היושב בוואשינגטון לפני באיארד שׂר החיצון האמריקאני וילחוש לו באזניו כי התמנוּת קאילאי לא ישרה בעיני ממשלת אוסטריא לפי שאשתו היא ישׂראלית. ואוסטריא חשבה בלבבה כי ממשלת אמריקא תשׂא פניה בדבר הקטן הזה ותמַנה שׂר אחר במקום אקילאי והדבר ישאר בסוד; אבל קלעוולענד נשׂיא אמריקא איש אשר אין משׂוא פנים לפניו ויען לציר אוסטריא כי מתפלא הוא הפלא ופלא על ממשלה נאוֹרה כאוסטריא כי תלך אחרי ההבל ויאחזוה צירים וחבלים מפני – אשר הציר; והוא, קלעוולענד, לא יוכל לשנות פני הדבר משום שזה מתנגד להחירות וההשתווּת הגמורה אשר כל בנין הממשלה באמריקא נכון עליה, ואם ימַנה עתה אחר תחת קאילאי יהיה הדבר לעלבון לקאילאי ולהעדר הכבוד לממשלת אמריקא; וגם לא יאמין קלעוולענד כי גם שאר ממלכות תבל הנאורות תסכמנה לזה לשׂוּם מדה שאינה מדה כזאת לקו במשׂאם ומתנם אשה עם רעוּתה, לדון לחוב את שׂרי המַלכות האחרים הבאים אליהן בגלל עסקי ביתם ומשפחתם אשר אין איש מן הצד רשאי להתערבם בם. – ככה השיב קלעוולענד ריקם את פני אוסטריא; ולא עוד אלא שהביא את הדבר לפני הקאנגרעס, היא כנסת הגדולה אשר על פיה נחתכים כל עניני המדינה באמריקא, והקאנגרעס הסכים לדברי קלעוולענד שאין למַנות ציר אחר במקום קאילאי. ועל דרך זה מה שהכניס ציר אוסטריא בחשאי יצא בקולי קולות ונתפרסם בכל העולם. עד היום הדבר עודנו תלוּי ועומד ואין לממשלת אמריקא ציר נאמן בחצר קיסר אוסטריא.

“מן הכפרים יגרשונו ובערים יצרו צעדינו!” אמת ויציב גם זאת! ידעתי מה שקרה למחזיק בית־המַשקים בכפר אחד, אשר לא חפץ לתת מַשקה לאחד האכרים בהקפה ובגלל הדבר הזה נמנו כל אכּרי הכפר וגמרו להגלותו גלות שלמה מן המקום ההוא אשר ישבו בו אבותיו ואבות אבותיו במשך כמה דורות; וגם מה שקרה לבעל הרחַיִם בכפר אחד, אשר הלך לכרך לימים הנוראים להתפלל שם בצבּוּר, ובשובו פגש בו השוטר ויודיע לו כי מכיון שעקר דירתו מן הכפר ההוא שוב אינו רשאי לחזור, ויטלטלהו טלטלה גבר אותו ואת בני ביתו וישליכם אל עיר אחרת כיום הזה; וגם מה שקרה בכרך פלוני, שלא נמנה בין גבולי ארץ־ישראל, כי גרשו משם בשנה אחת 854 נפש מישׂראל, ומהם שבעים וחמש נפשות שוּלחו בכבוד גדול בלוית שומרים לראשם; את כל זה וכיוצא בזה נפשי יודעת מאד. אכן הידעתם גם אתם כי מארץ רומיניא גורשו בלי דין ומשפט שנים עשׂר אנשים לא ממחזיקי בתי־מַשקים, כי אם רופאים ועורכי דין ומוציאים לאור כתבי עתים, לא מן האנשים העולים לכרך להתפלל בצבּוּר בימים הנוראים כי אם מן החכמים והמלומדים אשר אולי אינם באים להתפלל כלל אפילו בכל ימות השנה? הידעתם כי מארץ המתהללת בחכמתה ובהשׂכלתה כגרמניא גורשו ג"כ בלי דין ומשפט כשלשים אלף נפשות מבני ארץ אחרת, ובכללם כאלף ושלש מאות בתי אבות מבני ישׂראל אשר לא נגעו לרעה אפילו בפרעוש אשכנזי אחד, ולא היה פוצה פה ונודד כנף לטובת הנודדים האלה. “בחבורתם לא נרפּא לנו!” תאמרו לי. אמת ויציב גם זאת, אבל האין זאת חטוטרת גדולה מן החטוטרת אשר על גבּנו, ואם אין צרת רבים זאת לכל הפחות חצי נחמה לנו?

עודכם מתאוננים כי אבדה האמונה ונכרתה ואין יראת אלהים עוד בין בני ישׂראל. בזאת לא צדקתם אענכם ותלוּנתכם אין רגלים לה: כי לא כצעקתכם הבאה עשׂו! הן אמת רואים אנחנו בעווֹנותינו הרבים כי במקומות רבים סוּכּת האמונה רופפת ונוטה לפּוֹל, לפי שלא נזהרו בוניה ועשׂו את הגדר יותר מן העיקר ובשביל כך הוא נופל ומקצץ הנטיעות (ב“ר פי”ט), ובני פריצי עמנו מתגודדים ונעשׂים אגודות אגודות ומתנשׂאים להעמיד איש חזון לבו: פרילוקר וסיעתו בנו במה לעצמם והתירו להתפלל בפחות מעשׂרה, לפי שכל בני הכת שלהם אינם עולים למספר עשׂרה; בווארשוי מאה וחמשים איש מקריבים אש זרה ומקריבים קטורת תועבה היא לנו; בעיר המלוכה פשׂתה הצרעת גם בין יושבי הקרנות השוקדים יום יום על דלתות דוֹמיניק, ואפילו הסרסורים והמַלוים ברבית ושאר בעלי הבאֶרזע, אשר הם הם רועי הרוח ורודפי הקדים היותר גדולים שבעולם, גם הם נפקחו עיניהם לראות שרק אהבת העבודה תוכל לתת אותנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני סובבינו ולכן גמרו – להתיר לעצמם מאכלות אסורות ולאסור עליהם בשׂר כשר; אמת גם זה שבאמריקא נאספו זה לא כבּיר ל"ו צדיקים שבדור בכנסת גדולה בפיטסבורג והרב וויעזע מצינצינאטי בראשם וגרעו את מנין המצוות והעמידון על שמונה, ובכל מקום אשר עינינו צופות רואים אנחנו כי התורה נעשׂית כעיר פרוצה ורבּה העזובה בקרבה, כי מכוֹבד מַשׂאה כשל כוח הסַבּל ובני ישׂראל יוצאים ביד רמה, שוברים העוֹל ומנתקים המוסרות – בכל זאת אל יפול לבבכם לחשוב כי אבדה האמונה ונכרתה מתוך בני ישׂראל. שובו נא וראו באותה אמריקא ארץ החופש בעצמה עד כמה המצווֹת חביבות שם עד כי מתן שׂכרן בצדן ובעד שמירת שבת יתנו מטבע של זהב. אולי לא שמעתם גם את הדבר הזה, הבה אשמיעכם גם אותו.

במות השׂר גראנט, שהיה לפנים נשׂיא ארצות הברית באמריקא, ובני ארצו קברוהו בכבוד גדול בניו־יארק, ונקראו לבוא אל הלוָיה כל ראשי בני האמונות השונות, ובתוכם נקרא בתור שליח מאת עדת בני ישׂראל הרב ברוין Braune העומד בראש בית הכנסת Gates of Hope; ולפי שהקבורה היתה ביום השבת חפץ הרב ההוא ללכת ברגליו אחרי המטה ולא נתן לו הגענעראל האנקאָק מסַדר הלוָיה, שלא לבלבל הסדר, כי בסדר היום נקבע שכהני הדת יסעו אחרי המטה במרכבות. אז נער הרב את חצנוֹ ולא חפץ לגמרי לצאת אל הלוָיה משום חלוּל שבת. כאשר נוֹדע הדבר לקרובי המת חלו את פני האנקאק ויתן להרב רשיון ללווֹת את המת באיזה אופן שירצה. ויעשׂ כן הרב וילך ברגליו מבית מועצות העיר עד בית הקברות. וייטב הדבר בעיני בני העדה משלוּמי אמוני ישׂראל ויוָעדוּ יחדיו להודות להרב על אשר קדש השם ברבים; וביום ט"ו כסליו העבר באו אל בית־הכנסת אשר הרב ההוא מתפלל שם וימסרו לו מכתב תודה ומַטבעת זהב (מעדאיללע) עשׂוי לדבר. על המטבע מחוקה פתוחי חותם מעשׂה חָרש חכם צורת הרב ברוין כשהוא הולך אחרי המטה ואוחז את כנף מכסה הארון בידו; תחת רגליו כתוב “מבית העיר אל בית הקברות”, ועל ראשו חרותה הכתובת: “ברוך מקדש השבת!” המטבע מחוּבר אל פתיל משי ועליו מרוקמים באותיות זהב שמות כל המתנדבים נותני הדורון.

שׂכר טוב כזה לא נתּן לשומר שבת מחללו מימות יוסף מוקיר שבתא ואילך; ולוּ חכמו פרנסי הדור לתקן תיקון גדול זה גם אצלנו: לתת מטבע של זהב בעד קיום כל מצוָה ומצוָה כי אז רבּוּ בינינו יראי שמים ושומרי מצוָה מאַרבּה, ואני ערב להם שאפילו מחבריו של פרילוקער ומאורחיו של דוֹמיניק היו רבים רצים אחריהם. אבל פרנסי הדור אצלנו אינם חפצים בתקונים ורואים את הרעה במקום אחר. הם אומרים כי סבת ירידת האומה ורפיון האמונה היא נפילת הרבנוּת, ואִלו היתה הרבנוּת עומדת בתקופה כבירחי קדם והיה להרבנים העוז והמשׂרה להיות מכּין וחובשין, מנַדין ומשמתין וכופין על מעשׂה בית דין, כי אז לא היינו צריכים לא לתקנות וקולות ולא למטבעות של זהב והיו כל ישׂראל שומרים את התורה כהלכתה ומיד היו נגאלים. וירושלים הקדושה לנו לאות ולמופת, כי שם העֵז איש רשע המו“ל מ”ע “הצבי” – בפניו לגעור באנשים הנושׂאים ונותנים עם חברת המסיתים ומבקשים רפואה מיד הרופא שלהם, והאפיקורוס יחיאל מיכל פינס הרהיב בנפשו להוכיח לבני הגליל מומם על כי מתהוללים הם בהלוּלא דרשב"י כמעשׂה הדרוישים אשר להישמעאלים; וימהרו הרבנים ויגוֹרום בחרמם ויגזרו על שניהם נדוּי. וכבר ראינו את החוטא האחד את “הצבי” עטוּף שחורים ויושב בתענית ומקבל נזיפה (גליון י"ב, י' טבת), ובוַדאי ישוב גם החוטא השני במהרה בקרוב בתשובה שלמה ושב ורפא לו. הרואים אתם עד היכן הדברים מגיעים בהיות יד הרבנים תקיפה וזרועם מושלה להם?!

מודה אני לכם, מורי ורבותי, שהצדקה אִתכם, וכל אדם יודע שבכל הדברים שבעולם אִלו היה כך ולא היה כך – היה כך ולא כך; דרך משל: הכל יודעים שאִלו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם היו בכוריהם מתים ואנחנו נשארים בלי ממון, ואִלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה היינו עומדים בתוך הים ורגלינו טובעות בבוֹץ עד היום, וכדומה לזה. אבל החכמים שעיניהם בראשם דנין על כל דבר כמו שהוא עכשיו ולא כמו שהיה יכול להיות. נפילת הרבנות מכת מדינה היא עתה לא רק בישׂראל לבדו כי גם בין העמים האחרים. מי לנו תקיף גדול בין רועי האמונה שומרי הרוח כהאב הקדוש היושב אַפתחא דרומי? מה רב כוחו וגבורתו בשכבר הימים! עמים רגזו לקולו ומלכים תוּכּוּ לרגליו, והוא מקים מַלכין ומהעדא מלכין וכל אשר חפץ עשׂה בשמים ובארץ. ועתה – הימים הראשונים הטובים חלפו ואינם; הזמנים נשתנו והעתים נתחלפו. גבר אגרופן של האפיקורסים ולקחו מידו מלכותא דארעא, ומני אז נשאר רבן של כל הקאטוֹליקין כרועה בלי עדר וכמלמד בלי חדר. מלכותא דרקיע לבדה אשר הניחו לו לא הניחה את רוחו, כי ידע בַפַּש מאד כי טוב להיות אלהי הרוחות לכל בשׂר, אבל להיות אלהי הרוחות בלי כל בשׂר אין יתרון לבעליו. ומה עשׂה הרב הזה בצוֹק העתים האלה? בתחלה נסה לשפוך חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו ועל הממלכות אשר בשמו לא קראו ולהחריד אותם באבני אלגביש ובאש מן השמים, ובראותו כי אבני האלגביש ואש האוכלה אש נשארו באוצרות השמים ולא נתּכו ארצה, והגויים והממלכות לא פחדו ולא רהו ולא פנו לכלי זעמו ולקול רעמו, זכר את מאמר החכם בעל הנסיון: “אם לא תוכל לעלות ולרכוב על סוסך השוֹחַ ובוא אל בינות לרגליו אל תחת הסוס ועבור”. חמש עשרה שנה ישב אלהי הרוחות הזה על כסא כבודו מעוטר בערטתו המשולשת, עוטה כמעיל קנאה ומתעטף בחרון אפו הגדול ולא ידע איה מקום כבודו ומה מעשׂהו בתבל ארצה; ויהי מראה האפיפיור בימים ההם כמראה אחד הרבנים הקאזיאָנים אשר בקרבנוּ, כי יקחוהו החייטים והרצענים ויושיבוהו על כנוֹ ויאמרו לו: רבּנו אתה! רבּנו אתה! והוא לא ידע מה משפטו ומה מעשׂהו בקרב עדתו. עד אשר בימים האחרונים נפקחו עיני האב הקדוש לראות כי לא יוכל לדיון עם שתקיף ממנו ולא יוכל להלוך נגד החיים המהלכים; אז חדל רוגז וישלם עם האפיקורסים הקמים עליו, וימהר לקדם פני גרעווי בברכתו ברכת כתיבה וחתימה טובה לראש השנה וַידָרש לגרמַניא להיות עושׂה שלום בינה ובין ממלכת ספרד, ולא עוד ששלח לביסמארק אות כבוד ויקר – מגן ישוּע המשיח מעוטף ספירים, אף מכתב כתוב בעצם יד קדשו שלח לו – להאיש הזה אשר זה לא כבּיר קראהו בשם “אבי אבות הטומאה”; ולא עוד אלא שעשׂה את יום כריתת הברית בין גרמניא וספרד ליום טוב ומשתה, והקדוש הזה, השרוי כל ימיו בלא אשה ובלא שׂמחה, ראה באחרונה גם השׂמחה במעונו וינח לו מעצבּוֹ ומרגזו.

עיניכם הרואות כי גם הפורענות הזאת לא באה לעולם בשביל ישׂראל לבדו כי אם מכּת מדינה וצרת רבים היא, ואין טוב לאדם בלתי אם להתרפס ולהכּנע תחת יד המסבּוֹת התקיפות ממנו ולהשלים עם הדברים כהוָיתם אשר אין לאֵל ידו לשנותם. ערוּם ראה רעה והסכין עמה וישלם, ומַקשה לבו כן יאריך ברעתו.

עוד אתם מתאוננים כי – חכמת הסופרים תסרח; תלונה זאת, במחילה מכבודכם, אין בה אפילו קורטוב אחד של אמת. לא היו ימים טובים לספרות ישׂראל כימינו אלה: הסופרים יציצו מעיר ועיר כעשׂב הארץ ומוציאי כתבי עתים יעלו בכל הקריות ככמהין ופטריות. בראשונה היו הנערים שהגיעו לפרקם מתלמדים בסדוּר דרשה או חלוּק כדי לעשׂות להם שם בין השדכנים, והחתנים היורדים מעל שולחן חותנם נעשׂים מלמדים; והיום כל מי שמבקש תפקידו תופשׂ הקסת ונעשׂה לסופר, וכל מי שיש לו אשה ובנים ואין לו במה לפרנסם נעשׂה רידקטוֹר ומוציא לאור מכתב עתי בישׂראל. והשׂפה, שׂפת הקודש, עולה כפורחת, תתחדש כנשר ותשוב לימי נעוריה. אם לא תאמינו לי בדבר שׂפתים לבד הא לכם לדוגמא צוף דבש אמרי נוֹעם ממאמר אחד הסופרים החדשים אשר שלח לי לשׂוּמו בצלוחיתי; אפס קצהו אַראה לכם וכולו לא אראה לכם משום “דבש מצאת אכול דיך”. קראו נא את דבריו והתענגו עליהם וברכו ברכת תחית המתים על שׂפתנו ושׂישׂוּ אִתּה משׂושׂ כל המתאבלים עליה. ואלה דברי הסופר:

"רפואה ראדיקאלית כנגד מחלת האססימיליזאַציאָן.

“ההיסטוריא התגליוֹת תלמדנו שהפרוֹגריס הוציוויליזאציא האירופיית עומדים באוֹפּוֹזיציאָן עם האבּסקוּראנטיזמוס של האוֹרתוֹדוֹקסיא האזיית. והסבּה הפיזאלאגית של ההופעה הזאת היא שהטעמפּעראמינט של בני אזיא לפי התנאים האקלימיים מגבּרת בם את הסענטימענטאליסטעט בעוד שהציר הצפוני משליך קרחו כפתּים על בני אירופא ומגבּר בם את הפלעגמאטיזמוס”.

היש לנו הרחבת השׂפה גדולה מזו; ומה לעשׂות עוד לשׂפתנו ביום שידוּבּר בה?

ואם הרחבת השׂפה סימן טוב הוא לכל ישׂראל עוד יותר מזה ישׂמח לב כל חובב עמו על התרבּוּת כה“ע בינינו, כי זה יראה לנו עין בעין: א) כי חכמת ישׂראל רחבה ונסַבּה עד כי צר לה המקום להכּנס בכתבי העתים הנמצאים ותדרוש לחפצה חדשים לבקרים; ב) כי רבּוּ מאד בינינו חכמי לב וסופרים מהירים אשר יספיקו לפרנס את כל כה”ע בתנוּבות תבונתם ובפרי עץ דעתם ולא יאכילונו קוצים ודרדרים שהם מאכל גמלים; ג) כי יד עמנו מַשׂגת לכלכל את כל המון המולי"ם המרובים ועוזריהם ועוזרי עוזריהם. וגם זה לנו האות כי ישׂראל רק מתהלל בעניוּתיה לפי שיאה היא לו, אבל באמת אדיר הוא, ויבנה ביתו בקרוב.

ובכן ברכת ה' עליכם לשנת האזרחים החדשה, כל עורכי כתבי העתים הישנים והחדשים. יהי רצון שיהיו חותמיכם ככוכבי השמים וסופריכם כעפר הארץ; יהי רצון שתגיע עת רצון שיהיו כל עם ה' סופרים ולא יוסיפו מוציאי כתבי העתים לדאבה עוד במה למַלאות את גליונותיהם, ויהיו הסופרים משלמים להם בעד הדפסת מאמריהם ולא המולי"ם לסופריהם. והשוכן בתוך בני ישׂראל ישכּין בתוככם אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת ולא תבואו לקנטר ולקפח איש את חברו ולא לגנב דברים איש מאת רעהו ולא לעשׂות כמעשׂה שני הכלבים זרזירי המתנים, בעת אשר זרק להם הטבּח עצם מבית המטבּחַיִם. הלא ידעתם כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברי וברבות הטובה רבּוּ אוכליה.

ומדי דבּרי במגנבי דברים אשׂים פני אל הקוראים בבקשה אחת קטנה הנוגעת אל עצמי ואל בשׂרי. הנה נא ידעתם כי זה כמה פתחתי לי חנות קטנה ודגלי עליה “צלוחית של פלייטון”, והנה האחד הנקרא “ברקאי” ירד עמי לחיי ופותח חנות כזאת בצדי ואף הוא קורא לה “צלוחית של פלייטון”. על כן הנני מודיעכם כי סחורתו היא גרועה ומזויפת וסחורתי אני היא הטובה והמשובחת, ולמען תדעו להבדיל ביניהם שׂימו לבכם כי צלוחיתי הבאה לטהר טמאים עשׂויה מעץ ארז וקשוּרה בשני תולעת וחתום עליה שמי אזוב.

טו

ישנם בקרבנו אנשים, ולא מתי מספר הם עתה, אשר שׂחקה להם השעה בחייהם והספיקו להמלט מתוך ההפכה בעוד מועד, לפני שחת הזמן הרע הזה כל חלקה טובה בישׂראל בגפרית ואש אשר המטיר עליהם. הם האנשים אשר צלחה בידם להנות ממלוא הקומץ זכויות אשר נתּנו לנו בשעת רחמים ועת רצון וישׂימו בסלע ביתם ומושבם איתן; או כי כלו חוק למודיהם בבתי המדעים והם יושבים שלוים ושקטים בצל החכמה, או כי עשׂו עושר, במשפט או שלא במשפט, והנם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו בצל הכסף. כשהתרגשו השעות הרעות לבוא עלינו וַיוּגד להם לאמר: הנה אחיכם יעקב חולה, ויוָעדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו, כי כל איש מהם חפץ להראות לחברו כי נֶחלה הוא על שבר עמו ובכל צרתם לו צר; אבל המסוֹרה באה על זה: לוֹ כתיב – לא קרי. האנשים ההם עומדים רגל אחת בתוך גבול ישׂראל ורגלם השנית מחוץ לגבול: מחבּוּט הקבר הם יראים ואחרי יצרם לבם הולך; את התורה אינם יודעים ובטעמי המצווֹת הם מדקדקים; כל מצוה שהיא כמילתא בלא טעמא אינם נזהרים בה, אבל כל מצוָה שיש בה טעם אותה אינם מחמיצים. להתענות בעשׂירי אינם זהירים אבל על האכילה בתשיעי הם מקפידים; נרות חנוכה אינם מדליקים ובקוביא הם משׂחקים; את המן האגגי אינם מכים אבל את רקיקיו המשוּלשים הם אוכלים בכל אַוַת נפשם ומשלוֹח מנות מאת רעיהם הם מקבּלים; חמץ נוקשה מביתם אינם מבערים ואחרי התוּפינים הסגלגלים הם מבערים עד תומם. חבּה יתירה נודעת מהם בלילי שבתות וימים טובים להדגים הממולאים ולראשי לפתות המצומקים; לבוא לסעודת מצוה אינם מסרבים ואת כל הימים הטובים אשר לנו, את כל המועדים לשׂמחה חגים וזמנים לשׂשון הם זוכרים בזכרון טוב ופוקדים בפקודת ישועה ורחמים.

אנשים אחדים מאלה באו וישבו לפנַי ויאמרו לי: רבּנו, שאלה יש לנו אליך לשאול – שאלה דתית…

– שמענו עליך לאמר: חולק על רבנים אתה ואם כן יודע אתה את התורה כמוהם…

– מכאן אין ראיה – אמרתי להם – כל מנַקה ארוּבּוֹת וכל טוחה גגות יוכל להראות מקום שנפתחה המַעזיבה ועם זה איננו עוד לא בנאי ולא ארדיכל. “הבקורת קלה והאוּמנות כבדה”, יאמרו המושלים.

– אבל הלא יודע אתה לתרגם פסוק כצורתו? – שבו ושאלוּני היושבים לפנַי.

– לוּ יהי כדבריכם…

– כי עתה רב לך להיות לנו לרב, ומה גם כי שמענו עליך כי מקיל אתה ואינך מדקדק עם הבריות כחוט השׂערה; ואותה אנחנו מבקשים…

שׂחקתי אליהם על דבריהם אלה אשר השׂיחו לפי תוּמם וָאומַר: הבה, שאלו שאלתכם ואשמענה.

– אַחַי – עניתי להם – עד שאתם שואלים אותי באיזה אדר מַרבין בשׂמחה, שאלוּני אם מצוַת הרבּוּי בשׂמחה נוהגת בזמן הזה?

האנשים אשר באו אלי לקול השמועה כי מקיל אנכי וכוֹחא דהתּירא עדיף אצלי התפלאו לשמוע מפי דברים כאלה, שנראו להם כעין חוּמרא וגזרה שאינם יכולין לעמוד בה.

– האם הרבּוּי בשׂמחה היא ממצווֹת עשׂה שהזמן גרמא? – שאלני האחד.

– אמנם כן הוא – עניתין בכובד ראש – עת לשׂחוק ועת לבכּות. לשׂחוק בזמן הזה אמרתי מהוֹלל ולשׂמחה מה זה עושׂה. אדר יוצא ואדר נכנס והשׂמחה לא תבוא בביתנו ולא תדרוך בגבולנו; ומי יודע אם יביאו לנו זמן שׂמחתנו גם שאר החדשים ההולכים אחרי האדרים?! – זמן שׂמחתנו אתם מבקשים! השׂמתם לבכם אל אחיכם האובדים אם מוּעדים לשׂמחה וזמנים לשׂשון להם עתה? שׂאו סביב עיניכם וראו: השמים התקדרו עבים לכל מראה עינינו, וסביבנו נשׂערה מאד. כל יום ויום קללתו מרוּבּה משל חברו וצרות אחרונות אינן משכּחות את הראשונות. יתר הפרעות אכלו הגזרות ויתר הגזרות אכלו הגרוּשין – אכלו את יעקב ויכלוהו ויביאוהו עד דכּא וישפתוהו לעפר מות. מי ימנה לנו עפר יעקב ויספור את נדחי ישׂראל החדשים, הנדחים והמגורשים ממקומות שבתם באשר הם שם? מי יגיד לנו אֵיכה ירעו אֵיכה ירביצו את ילדיהם האובדים והנדחים אשר גורשו מן הכפרים או מן הערים הרחוקות בארץ רחבת ידים אל תחוּם היהודים האחד, באר צרה פחת ופח ופחד, ואיך התנגשו והוֹעלו שם יחד, כפיל בנקב המחט?! במה יחַיו את נפשם ונפשות בני ביתם כל הסוחרים הקטנים וסרסוריהם ומשרתיהם אשר מצאו חַית ידם בריוַח ולא בצמצום בכל המקומות אשר ישבו שם באיסוּר ולא בהיתר? כל חוכרי הנכסים אשר לא אִשרו וקימו להם את כתבי האמנה, מראשית השנה; כל מוכרי המַשקים אשר לא היו להם בתים קנין כספם, כל הרוכלים ובעלי המלונות ומחזיקי הרחַיִם ובתי משׂרפות היין ושאר משלח יד ויגיע כפים בכפרים ובערי השׂדה אשר הגלו ונסחו משם, אם בעֶטיוֹ של האוּריאדניק בעל הנפש היפה, או בהסכם ראשי האכרים אשר חדלו מתּת להם יין בהקפה? כל אלה באים לגור בערים ונוספים כסַפחת על יושבי הערים והכרכּים אשר גם מקדמת דנא ישבו שם בני ישׂראל דחוּקים וצפוּפים ואיש בשׂר זרועו אכלו. מה הם ומה חייהם, ומה כוחם ומה גבוּרתם להושיע לאחיהם האביונים? ועתה עוד יבואו ונוספו עליהם הגולים מפרוּסיא והנדחים מליפלאנד וקורלאנד, ואנה יעלו כל אלה ואֵי מקום למנוחתם? ולוּ גם ארץ צבי תחוּם מושב היהודים וכעוֹר הצבי תתמַתּח ותתפשט – התמצא להם לקבּל את כל הבנים השבים לגבולם? – הנה אתם, אדוני, הייתם מן הזריזים המקדימים, עברתם את הים ועליתם היבשה בעוד אשר נצבו כמו נד נוזלים; ומה יעשׂו עניי הצאן, התלמידים הבאים אחריכם אשר עודם עוברים בים או עומדים על שׂפתו מעֵבר הלז והים שב לאיתנו והמים הזידונים הולכים על כל גדותיו? חובלי הים, כל תופשׂי משוֹט, מעבירים את עם ה' רק אחד אחוז מן העשׂרים, והנשארים יטבעו בים או ישובו לעבודתם גושנה…

הנה קול שועת נדחינו ונפוצותינו גם מארץ מרחקים! מארבע כנפות הארץ זמירותם שמענו: עד אמריקא נסעו, באפריקא נגעו, עד אוסטרליא והודו נדדו ויצאו. למשוּאות נצח הרימו פעמיהם, אל אדמת הקודש שׂמוּ פניהם, לבנות הרבות עולם מגמתם ולקומם שממות דור ודור על אדמתם. באהבה עזה כמות אשר לא תשוב מפני כל מתרפקים הם על חיק הורתם להחיות ולהרך את לבה אשר מת ויהי לאבן; ביגיע כפּיהם יעדרו בהרי ישׂראל ובזעת אפּיהם יפקדו הארץ וישוקקוה להשיבה לתחיה למען תרצה את שבּתותיה אשר שבתה בהשמה מהם והם רצו את עווֹנם… אלה ואלה נפתּוּלי אלהים נפתּלים, עם אלהים ועם אנשים נאבקים; מי ישקול כּעשׂם ויתנה לנו צרות נפשם!? כמה מהם קוּמטו בלא עת; כמה יסבלו כל יד עמל וישׂאו חרפּת רעב בגויים אשר לא ידעו המה ואבותיהם? ובכל זאת, אַל תבכו להולכים ואל תנודו להם; המה נפלו בידי ה' ורחמיו על כל מעשׂיו; המה עוד ישׂאו קולם ירונו בגאון ה' כי יוציאם מן המצר ויעמיד במרחב רגלם. בכו בכה להנשארים הנחבּאים בחוֹריהם, אשר חייהם תלוּאים להם מנגד; כי אם יצאו השׂדה והיו לבז ולמשסה, ואם יאָספו העירה ומתו ברעב ובצחנה, בשפל קול הטחנה.

ולוּ רק אל עצמנו ואל בשׂרנו נגעה הרעה; לוּ רק נשסו הבתים ויגיע כפינו היה לבז כי אז לא היתה עוד תבוסתנו שלמה וירידתנו פלאים. מפני העוני והמסכנות לא יירא יעקב ולא ישתע ישׂראל. עשׂרות פעמים נסה בכוּר העוני ויבּחן ויצא חי וקיים ואף ישתבּח ויתפאר כי – יאה עניוּתא לישׂראל. ידענו את נפש ר' חנינא, המלאה רחמים וחנינה; מכף החרובים אשר הוא מסתפק בם מערב שבּת לערב שבּת יקטוף עוד מלילות אחדות לאחיו האביון וחי אחיו עמו. אבל אוי לנו אוי, כי נגעה הרעה עד הנפש! הצרות הרבות והתלאות הנוראות הרבּוּ בנו עווֹנות ופשעים אשר לא היו בנו מאז ומעולם: בקישינוב נתפשׂה להקת רוצחים ושודדים, ששה אנשים וכולם מבני ישׂראל, ונגזר דינם – שלשה מהם להתּלות על העץ והשלשה לעבודת פרך לחמש עשׂרה שנה. במחוז קאוונא נדונים תשעה אנשים מַבעירי הבּעֵרה וגם הם כולם מזרעא דיוסף קא אַתוּ. – מתי נראו, מתי נשמעו בקרבנו עווֹנות פלילים, עווֹנות חרב כאלה? איש מישׂראל, הרחמן מטבעו, הירא ורך הלבב מתּחלת בריאתו, הוא יקום רוצח יקטל נפשות נקיים, הוא ישלח אש בערי מושב לספּוֹת בתים על יושביהם? ומי הביאנו עד הלום, אם לא היד אשר הכריתה אוכל מפינו, כי – על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשׂה האיש הרואה את ילדיו גוֹועים ברעב לעיניו, שלא יחטא? ולוּ עוד זכוֹר יזכרו המנַדים אותנו ליום רע כי מידם היתה זאת לנו; אבל הם ברבות הימים ישכחו את הסבּות ויזכרו רק את המסוּבּבות ובשׂפתים דולקות ולב רע יקראו: אלה יהודיך, עם סגולה מכל העמים! שופכי דם ומַבעירי בעֵרה כולם; אין עושׂה טוב בהם, אין גם אחד!

את כל הדברים האלה דבּרתי כקורא עשׂרת בני המן – בנשימה אחת, עד כי יצאה נשימתי באחד; אז מצא אחד מן היושבים לפני, והוא עורך־דין, את לבבו לענות לי על תוכחתי ויאמר:

– רבי, טוענין אפילו לרוצחים! מקטרגינו אומרים כי אשמים אנחנו בנפשנו, כי יד החנוך הרע היה בעוכרינו; כי לא למדו אותנו בנעורינו חכמה הצריכה לשעתה או אוּמנות המפרנסת את בעליה וסוף אדם כזה שהוא מטיל את עצמו על הצבּוּר או שהוא מלסטם את הבריות.

– יש אמנם קורטוב של אמת גם בדבריהם – עניתי אחרי שוב רוחי אל קרבי – אין אני עז פנים וקשה עורף לאמור לפניך צדיקים גמורים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו, אבל אבותינו חטאו בשגגה בדרך החנוך אשר בחרו להם לבניהם, בנהגם את הצאן אחר המדבר וירחיקום מארץ נושבת, מן הדעת ומן המלאכה ומעבודת האדמה; אבל גם עליהם יש ללמד זכות כי לא מטובה עמדו על זה, כי גם בם היתה יד סבּות מכריחות להוליכם דרך זו הלכו, גם הסבּות ההן נסתבכו אח"כ בתולדותיהן עד כי לא נכּר כיום הזה אב לפני תולדה ותולדה לפני אב. ואולם לא עתה העת לנו לעסוק בענין הזה, לברוֹר האבות מן התולדות, ונחזור לעניננו אשר בשבילו באתם אלי ואומר לכם, אדוני, כי בין כך ובין כך לא זמן שׂמחה לנו עתה; עתה גם אדר היה לישׂראל לאב ומשנכנס אב ממעטין בשׂמחה.

האנשים שמעו את דברי ויביטו במורי־השעות אשר להם ויקומו וילכו איש לדרכו לשלום – אשר לתיאטרון ואשר לכלוב המשׂחקים ואשר לנשף־חשק איש בבית יודעו ומכירו.

הם יצאו ואיש אחר בא ויעמוד לפני, והוא צעיר לימים, עוד לא החל שׂער זקנו לצמח.

– מורי ורבי! – אמר אלי העֶלם – שאֵלה ובקשה יש לי אליך, אבל לא איש שׂפתים אנכי ולפני גדולים וזקנים ממני לדבּר לא נסיתי, על כן מצאתי את לבבי לשׂוּם את שאלתי ובקשתי לפניך בכתב; הואילה נא וקרא את המכתב הזה.

לדברים האלה הוציא גליון כפול מחיקו ויתננו על ידי; ואפתח את המכתב ואראה כתובים בו כדברים האלה לאמר:

"צעיר לימים אנכי ובן ברית להשׂכּלה. השׂכּלָתי נובעת ממקור הספרות והקוּלטוּר האירופית. באָקל, דרעפּער, שערר, הרחיבו את חוג בינתי והועילו להתפתחות דעתי; ביירון, הוּגא, גאָרדאָן, היינע – הרעישו את מיתרי לבבי בנועם זמרתם. בערנהארד, מאדזיוֹבסקה – העלוני לשמי־אושר רוחני באמרות פיהם הנשׂגבות; מאזיני, ווארעזי וזעמבריך הושיטו מגדנות מַעדנים לנפשי בצלצלי קולות־אל השוכנים בגרונם; מאטייקא, זמורקא וכיוצא בהם שפכו רוח חן עלי בקוי תמונותיהם. כללו של דבר, עבד הנני ליפיפוּתו של יפת והיא הכּתני בשכּרון. הגיתי אהבה – אך אהבה כללית, אהבה לכל בני האדם ולכל הנברא בצלם אלהים.

"פתאום והנה ריזיס ושבר ברוחי: הפרעות אשר פרעו בישׂראל בחמש השנים האחרונות נעשׂו כביכול שותפים להיוצר ובראו בריה חדשה, לאומית שמה. כדרך כל דעה חדשה רכשה לה גם היא פועלים לעזרה ומחזיקים בה. רובם נלוו עליה בלב ולב, בלי דעת היטב אנה פניה מועדות, ומעוטם – באמת ובתום לבב. גם בי נגעה הדעה ההיא בראש שרביטה, כי בתוך עמי אנכי יושב. ואשמע קול מדבּר אלי, קול עמי הקורא באזני: פנה אלי, חוטר גזעי! והושיעני; בוא באהלי שם “כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נַחלה מאד” (ירמיה).

"רגשותי אומרות “אמן” לקול הקורא, אך שׂכלי מתנגד בכוח ואומר: מה לך, בן־אדם, לעזוב ארמנות מבטחים, היכלי עונג בנויים בטוב טעם ודעת, בידי חכמי חרשים אנשי בינה ולרעות בשדמות ישׂראל המלאות רפש וטיט, קוצי המדבר והברקנים?! “דער מעֶנשהייט ווידרעֶ איזט אין אַייעֶרע האנד געגעבען – בעוואהרעט זיא!” (שיללער).

"ובכן אנכי עומד היום בעל דו־פרצופין, ולבי פוסח על שתי הסעפים, על אֵם הדרך אנכי עומד, שתי דעות בי – גדולה וקטנה, כללית ופרטית, נצחית וזמנית. אי לזאת לך ערוכה תפלתי; עוּץ עצה נכוֹנה ונאוֹרה באיזה אופן לפשר בין שתי הרוחות האלה הסוערות בקרבי. לוּ נגע הדבר בי לבד אז אולי החשיתי ונשׂאתי את מכאובי בלבי; אבל צעירי ימים כמוני מבני יהודים למאות, מסתכלים בעבר ובהוֹוה וקוראים ביאוש: “מה אנו ומה תהי עלינו?” ומחכים לפתרון.

11 – 21 יאנואר 1886".¹¹

* * *

מבּין שורות המכתב הזה, אשר בלשונו וכסגנונו אמנם נראו עדנה סימני נערוּת ודעות שלא בשלו כל צרכן, אבל תוכו רצוף אהבה עזה לעמנו ומקור מחצבתנו, שמעתי קול יוצא ממעמקי לב איש העומד במעמקי מים וקורא לעזרה. אף נדמה לי כי הקול לא קול בודד הוא כי אם קולות רבים, כקול המון בדבּרו. נשׂאתי עיני אל העֶלם הנצב לקראתי ואראה והנה נערים רבים מבני גילו עומדים אחריו, קהל גדול מאד – כל נערי ישׂראל המה, הספיחים והשחיסים העולים כיונקים לפנינו, אשר החרידום מגן עדנם אחרי טעמם מפרי עץ הדעת ולהט החרב מתהפכת לפניהם על דרך עץ החיים; והנם עומדים בפרשת דרכים ושואלים אנה יפנו ואנה ילכו.

– בני – אמרתי אליו בקול חרדה יוצא מעמקי הלב – שאלה גדולה שאלת, שאלה חמוּרה; שאלה אשר לא נשאלה עדיין בשום בית־המדרש ולא באה לפני כל רב ולא נמצאה בשום פוסק. שאלה חדשה – לא שערוה אבותינו. אבותינו בצאתם מרחם אמם, כי היתה דרכם מצוּינת לפניהם, היא המסלה העולה בית אל, דרך הקודש יקרא לה; ובדרך אשר הלכו המה היו מוליכים גם את בניהם וינהגו את הצאן אחר המדבר אל הר האלהים חורבה. המוהלים והמלמדים, השדכנים והבדחנים, המגידים והרבנים, השמשים והקבּרנים – אלה המה הציונים אשר היו נצבים להם בצדי הדרכים להורותם הדרך ילכו בה מן הבטן עד הקבר. לא היה להם בעולמם אלא ד' האמות של הלכה והמקום הקבוע לתפלתם; התורה והעבודה שבלב הן הנה היו כל תכליתם ומטרתם. למלחמת החיים לא למדו ידיהם בנעוריהם וכלי נשק לא הכינו להם בטרם צאתם המערכה בשׂדה, כי אמרו: “ה' ילָחם לנו! אל כל החיים יש – בטחון, ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני!” – גם לפני בניהם אשר קמו אחריהם היתה הדרך גלויה וידועה, מצוינת ומסוימת: כל ישעם וכל חפצם היה לצאת מן המדבר ולבוא לארץ נושבת. ובעוד המה עולים ואַתם צומחים אחריהם ללכת בעקבותיהם והנה העמלקי והכנעני חוסמים עליכם את הדרך, ויפול לבבכם ולא קמה בכם רוח ותאמרו: נתּנה ראש ונשובה המדבּרה. – הוא הדבר אשר אמר אלהים: “פן יִנחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה!”.

ואולם כתּרוּ לי נא זעֵיר, עמא פזיזא, הנסים מן המערכה! מה החרדה הגדולה הזאת אשר תחרדו? הטרם תדעו כי חרדת אדם יתן מוקש? אמת כי המלחמה חזקה עלינו ואנחנו נגפים; אולם גם בהנגף העם אַל נא יבּהל ברוחו להשליך נשקוֹ מעליו ולנוס בשבעה דרכים, כי לא לתשועה תהיה זאת לו כי לבושת וגם לחרפה. אחיכם הגדולים מכם בצאתם מן המדבר לבוא לרשת את הארץ נוֹאלו להתנצל את עֶדים מהר חורב, זה תקון זיניהון, מעליהם; התפרקו את הכתרים אשר קשרו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מהם ויאמרו: בכוח ידינו נעשׂה, עלה נעלה ורכשנו את הארץ. ואתם – מן המכה הראשונה נפל לבכם והנכם נסים ואין מפנה, נמלטים איש לאלהיו ומַקלכם בידכם. עודנו עומדים בקשרי המלחמה ואתם מרפּים את ידינו ומבהלים אותנו לאמור: לא, כי נוס ננוס. לוּ גם באה העת להפוך עורף ולהתחבּאות כמעט רגע, לא כגוי אובד עצות נסוג אחור כי אם בסדרים טובים ובמועצות ודעת, ולא בידים ריקות נשובה אל אהלינו כי אם נקח לכלינו מזמרת הארץ הנושבת והיה לנו למחיה בשובנו המדברה בארץ לא זרועה; כי מי יודע אם ישוב המן לרדת לנו מן השמים ואם לא תהיה נפשנו קצה בלחם הקלוקל?!

"עומד אני בפרשת דרכים ואיני יודע איזה הדרך אבחר: אם דרך “הקוּלטוּר האירופית” או דרך “הלאומיוּת”! אם לחיות חיי כל אדם “בהיכלות בנויים בטוּב טעם ודעת” או לרעות “בשדמות ישׂראל המלאות רפש וטיט!” – ידעתי בני ידעתי את ריב שׂרעפּך וּקרב לבך! אבל מי הגיד לך כי האדם והיהודי הן שתי בריות משונות זו מזו וכי הלאומיות הישׂראלית והקוּלטוּר האירופית המה שני הפכים בנושׂא אחד? שוגים ומַשגים השיאוּך וגם יכלו לך לאמור כי הקוּלטוּר האירופית, שאנחנו קוראים לה השׂכּלה, צרה היא לבת יעקב ונגע לבית ישׂראל. כזאת יאמרו אנשים אשר שמשו את ההשׂכּלה רק על מנת לקבל פרס ואהבתם אליה היתה תלויה בדבר, ומכיון שבטל הדבר בטלה האהבה; שהמה היו מקרבים אותה רק בשעת הנאתם ולכן לא עמדה להם בשעת דחקם, ולכן כחשו בה ויאמרו לא היא ולא תביא לנו טובה. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם! גם אבותינו הראשונים שׂמו יפיפוּתו של יפת באהלי שם ונתנו בכליהם מן ההשׂכּלה אשר היתה בימיהם, איש כאשר מצאה ידו. ולוּ גם יהי כדברי האומרים כי השׂכּלת בני יפת היא “פרחים שאין לה פרי”, הנה ישכחו כי אמנם יש פרחים בלי פרי אבל אין פרי בלי פרחים; ומה אפוא ימנענו להרכּיב זמורת זר זאת על גפן ישׂראל למען יהי לנו גם פרי גם פרחים ולמען יהיה עץ חיינו גם טוב למאכל גם תאוָה לעינים?! ההשׂכּלה איננה מוּשׂג עומד בפני עצמו, איננה חכמה ולמוּד ידוע. ההשׂכּלה היא ההליכה בדרכי השׂכל והידיעה לכלכל דבר במשפט, וזה הוא דבר הנחוץ ומוכרח לכל אדם, יהיה מי שיהיה, בכל מקום ובכל מעמד אשר יהיה בו. ההשׂכּלה היא המאור לעין, האויר הצח אל הנשימה; וכי נווֹת רועים אינם צריכים גם הם לאור ואויר כבתי מדות ועליות מרוּוָחים, איש לפי מדתו? ומי הגיד לך כי שדמות ישׂראל מחויבות להיות מלאות רפש וטיט? אם מבעלי הקוּלטוּר האמתּית אתה ואור ההשׂכּלה זרח עליך אז לאורה תלך חושך וגם בשובך למעונך הצר תדע לשמור אותו מרפש וחלאה, ואם יעשׂו גם אחרים כמוך ואיש איש ינַקה פתח אהלו והיה מחננו קדוש!

וכשם שהקוּלטוּר, שהיא ההשׂכּלה, מועילה ונחוּצה לכל איש מישׂראל ואפילו להלאומיי שבלאומיים, כך “הלאומיוּת”, שהיא הדבקוּת בעמו והחרדה לכבודו ולטובתו, מחויבת לכל איש מישׂראל בעל קוּלטוּר, ובשום אופן אינה מַזקת לו. ה“לאומיות” שלנו היא ארץ רחבת ידים מאד וגבולה מן הקו אשר נטה ר' שמלאי עד הנקודה אשר העמיד חבקוק. ראובן בן אבטולמוס, שהיה קרוב למלכות, היה מסתפּר קוּמי, ודוד, שמיכל אשתו היתה מַנחת תפילין והוא היה יושב וידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, “בא והעמידן על י”א". על כן גם היהודי המתהלך ברחבה בארחות הקוּלטוּר “לאומיי” הוא כל עוד אשר לא יעבור מן הגבול אשר גבל חבקוק והלאה.

אי לזאת, בני, הא דרכך בראש נתתי: טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך! צר לי כי בין ספרי בעלי הקוּלטוּר האירופית אשר מנית לא מצאתי גם את ספרי הקוּלטוּר הישׂראלית ממשה עד משה; כי בין כ"ד מיני התכשיטין אשר תתגאה בהם אינני רואה גם את עָדינו וכתרינו מהר חורב. הן טוּב האדם לא בידו, ועתותיו בידי שתקיף ממנו; לבו יחַשב דרכו וה' יכין צעדו. אבל באשר רוח ה' תניחך אל תרף מקחת את לבך לב העברי עמך (אך לא “לב העברי” של “הקטן עקיבה יהוסף מילדי אונגרין”). כי תשאל לעוברי דרך איזו דרך הישרה שידבּק בה איש מישׂראל בימינו אלה, הללו יאמרו לך: חבר טוב, והללו יאמרו: שכן טוב, ואני אומר לך: לב טוב; ואתה תחזה כי בכלל דברי דבריהם. והיה אם יהפך גלגל הזמן עליך לטוב וירוממך לרשת ארץ אז לב העברי ישמור עליך להחזיק במדות המצוינות שבני ישׂראל מצוינים בהן, לטוב לך כל הימים ולחן ולכבוד לבני עמך. ואם יובילוך רגליך לשוב לנאות יעקב ולשבת בתוך עמך – ולקחת מזמרת הארץ, מפרי עץ הדעת אשר קטפת אתך והיתה השׂכלתך נר לרגליך להאיר הדרך לפניך. אז יחדל קרב לבך ומוּסר כליותיך, ושׂרית עם אלהים ועם אנשים ותוּכל, כי יהודי משׂכּיל יצא את כולם.

טז

ערב פסח היו, יום אכזרי ועֶברה וחרון אף, יום מהוּמה ומבוסה ומבוכה בכל גבול ישׂראל. כל עיר כמרקחה, כל הידים תעיפינה, כל הברכּים תלכנה [מים] וכל פנים קבּצו פארוּר. האם לא כזאת תהיה המהומה והמבוסה בעמק יהושפט ביום אשר ישב שם ה' לשפוט את כל הגויים?!

כל הפתחים פתוחים, כל התריסין מסוּלקים, כל המטות והשולחנות והספסלים והמלתחות מוּצאים החוצה ומוטלים בצדי הרחוב איש לפתח אהלו, והאמהות והשפחות, שׂמלותיהן מפוּשלות בחצי עד שתוֹתיהן, כורעות כחויא וחבילי זרדין בידיהן והן מגרדות ומקרצפות פשוטי כלי עץ אלה בכל עוז עד שפך זעה עליהן. שׂטה מעליהן, קוראי היקר, ועבוֹר. “עוצם עיניו מראות ברע – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה”.

בין המשקוף והמזוזות יבכו החלונות, עיני הבית, על כבודם כי גלה, על עֶדים אשר התנצלו, הלוא היא שכבת האבק והרפש אשר יתעלם עליהם כל ימות השנה. ועתה הנה נערה שובבה נצבת שם על הזיז הבולט, שפה ומשפשפת אותם בסמרטוט ומַדחת אותם במים, והשופכין יורדין ושותתין כשני סילונות של דמעות נגרות. בשעת המגפה הזאת אל יהלך אדם בצדי הדרכים. נטה לך גם אתה, ידידי הקורא, ורד אל אמצע הרחוב פן יקרך כמקרה בן המדתא, בהרכּיבו את מרדכי באסרטיא דמתא, או יהיה בך הפך מן היבם של רבּה, בפרק “כיצד הרגל” ובפרק “הבּא”.

נטה לך ועבוֹר מי מַדמנה אלה ונבוא בית האופה. – השופט כל הארץ! הכי זה הוא המדור שבגיהנום שבּו אתה דן את הרשעים כל ימות השנה, ולפי שבניסן אין הרשעים נדונין והגיהנום פנוי השׂכּרת אותו עתה לירחמיאל האופה לשני שבועות לאפות בו את מצוֹתיו? הזה הוא כבשן האש, אַתּוּן נוּרא יקדתא, אשר צפנת לפושעים בך ליום אשר גם הוא בוער כתנור? וזה הזקן גל של עצמות העומד על פתח הכבשן, מצנפת בעל קרנים על ראשו, זקן דקה כזקן תּיש בסנטרו, מכנסים בלים ואנפילאות מטולאות על רגליו כרגלי העגל, ושבט ברזל ארוך קלוי באש בידו – הכי הוא יוצפערי־רו"ן¹²,

אחד השׂרפים המתפשטים מנהר דינוּר הממונה על האש של גיהנום לאַזר הזיקות ולהגדיל המדוּרה? והנשים הכשפניות האלה, בתולות השקמה אשר שלשה שבועות ימים שינה בעיניהן לא ראו ומסרק לא עלה על ראשן, וידיהן עסקניות יומם ולילה, אחת לשה ואחת עורכת ואחת מקטפת, ושאר העצמות היבשות והנפשות הפורחות המתנועעות כצללים בתופת הזה – הכי הן הנה אגרת בת מחלת ושמונה עשׂר רבּוא מלאכי חַבּלה שלה,שלכל אחת ואחת יש רשות לחבּל בפני עצמה?! הה, מה נורא המקום הזה! רוחו רוח זלעפות, אוירו שׂרפת נשמה! הבה, קוראי היקר, נחישה מפלט לנו ונצא מזה אל תחת שמי ה' פן תדבקנו הרעה ומַתנוּ.

נמלטנו כאוּדים מוּצלים מאש ויצאנו החוצה והנה – שלשים וששה אלף חלוצי כתף, קרועי בגדים אך לא מגולחי זקן, עוברים על פנינו. כולם פני להבים פניהם ועיניהם כברקים ירוצצו; כולם אצים רצים נבהלים נחפּזים, איש אל עֵבר פניו ילכו, ירוצו ולא ילכו, יעופו ולא ירוצו. אלה מביאים שׂקי קמח לבית האופה, שׂקים קטנים עם גדולים; ואלה נושׂאים דליי מים – מים שלנו; ואלה מביאים מאת מוכרי המַשקים כדי מי־דבש ובקבוקי יין צמוּקים – מים שלהם. זה בא בכדו וזה בא בחביתו, כי העני יוצא בקב שלו והעשיר בתשעה קבּין. זאת נושׂאת כוסות וקערות לבית הטבילה וזאת – תרנגולים וברבּוּרים לבית השחיטה. זה בוקע עצים וזה משחיז סַכּינים ומזלגות; זה נושׂא חסא וכוסברתא לכרפּס וזה מחַזר אחרי אגוזים לעשׂות מהם זכר לטיט. אחי האומלל! הנך כולך טובע בטיט, שוּלי מעילך מלאים טיט, נעליך וסנדליך מכוּסים בטיט, על כבודך קיקלון ועבטיט, ואתה מבקש לך זכר לטיט!?

הס, כי לא להזכיר! בעוד שעות אחדות ישב האיש הזה כמלך במסבּוֹ, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך השרת; אשתו כמלכה ובניו כבני מלכים סביב לשולחנו, יאכל לביבותיו וישתה כוסותיו ויחלום – כי בן חורין הוא; ומי אכזר כי יעורנו?

– – – – – – – –

זה בא בכדו וזה בא בחביתו ואני כפעם בפעם בא – בצלוחיתי. והנני רואה את פניך, הקורא, הזועפים ולבך חרד בראותך אותי בא אליך וצלוחיתי בידי בערבי פסחים. אתה כבר בערת את חמצך ונקית את ביתך, טאטאת את קוּרי העכביש מתקרת הבית ומקרני זויותיו, כסית את קרקע חדריך נסורת של חרשים, צחצחת ומרטת את הפוֹתות ואת כפות המנעול, ואם מתלמידיה של הרבנית מבּריסק אתה הלבשת את חתוליך פוזמקאות משום “שמא גררה חולדה”, ולבך נוקפך שמא לא הגעלתי והכשרתי אני את צלוחיתי, ומה גם שצלוחיתי היא כלי ראשון ומשתמש אנכי בה בכל השנה ברותחין, ושמא יש בתוכה חשש חמוץ, חמץ בעין או חמץ נוקשה, משהו או משהו דמשהו…

השמר והשקט, אחי, כל רעה אליך לא תאונה; כי כלום מגלגלין חוב ע"י זכּאי כמוני? האם לא שמעת כי בצאתי ראשונה שער עלי קרת וצלוחיתי בידי בא אחד מבעלי תשובה אשר בקרבנו וחתה גחלים על ראשי; על ראשי ממש – כי אני דר במדור התחתון והוא חתה גחליו במדור העליון. ומה האחד הזה מבקש? אם לא להכשיר את צלוחיתי ולהגעילה ברותחין כדין, כי כבולעו כך פולטו; ועתה העוד ספק בידך כי צלוחיתי כשרה ומוכשרה וראויה להשתמש בה בשל פסח? וגם מפני הדברים אשר בתוך צלוחיתי אל תירא ואל תחת. הן אמת כי הסכן הסכנתי להביא בצלוחיתי מכל פנות בית ישׂראל פתותי שׂאור שבעיסה ודברים שחמוּצם קשה וסוּרם רע, אבל הלא כמוך ככל קורא הנך אומר תמיד כי חמץ זה שאנכי מבער אחריו לא שלך הוא כי אם של אחרים, או גם של גבוה שאינו צריך בעוּר כלל, עתה על מה אתה נאנח? הלא “שלך אִי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה”! ואחרי כל אלה עוד אגלה אזנך, ידידי הקורא, להרגיעך, כי בפעם הזאת צלוחיתי ריקה אין כל; אין בה לא מעוּקצי ולא מדוּבשי, לא חמץ ולא מצה, לא חרוסת ולא מרור, לא הלל הגדול ולא הלל המצרי, לא סימנים של ר' יהודה ולא חד גדיא. בפעם הזאת לא באתי להקניטך בדברים ולקפּחך בדבר הלכה; יום טוב לי היום ובאתי לקרוא אותך לשׂושׂ אִתּי משׂושׂ ולסעוד אתי סעודת מצוָה. יום הוּלדתי היום – לא יום הוּלדתי ממש כי אם יום הכּנסי בברית, יום שבּוֹ באתי בקהל ישׂראל, שבּוֹ נקרא שמי בישׂראל “אזו"ב “; שהרי בעצם היום הזה, בי”ד ניסן לפני שלשת אלפים וקי”ג שנה נאמר לישׂראל ראשונה: ולקחתם אגודת אֵזוֹב. והיום אנכי נעשׂה בר־מצוָה…

רואה אנכי אותך הקורא משתומם ושואל: מה אתה סח? וכי אפשר שהיום אתה נעשׂה בר־מצוה? וכי רק בן י"ג שנה היום?

על זה אשיב ואומר לך: אנכי היום בן י"ג שנה כמו שהיה שאול בן שנה במלכו, כי כשם שלא ידעתי את שנותיו של שאול כך אינני יודע מספר שנותי; אבל אחר בא והעיד בדבר, וכך היה המעשׂה: אחד מאַחיך מקהל הקוראים, אדם כשר שאינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כשתהה על צלוחיתי וירח את ריח הניחוח, שלח לי את ברכתו ביום הפורים שעבר – זוג בתים של כסף לתפלין¹³.

והנה מה היתה כוָנת האיש הטוב ההוא במשלחתו זאת? אם לפי שידע כי ירא אלהים אני ויעשׂ לי בתים – למה לא שלח לי שני בתי גזית בעלי חמש או שש מַכפלות? אטוּ יראָתי מלתא זוטרתא היא ואיננה שוה מתּן שׂכר כזה? ואם חפץ שיהיה לי דבר חפץ לתתּוֹ בעבוֹט בבית נושה לעת רעה ועצבון – למה שלח לי דוקא בתי תפלין ולא עטרת זהב גדולה לטליתי, או מנורה של כסף להדליק נר של חנוכה וכדומה? אלא שמע מינה שהיום אני נעשׂה בר־מצוָה, שמע מינה. ולפי שידעתי, הקורא, כי בכוֹר אתה, שהרי בן ישׂראל אתה והקב"ה אומר בני בכורי ישׂראל, על כן אמרתי אקראך אלי היום לסעודת מצוָה כדי שתהיה פטור מלהתענות תענית בכוֹרים. ואגב כשנהיה מסוּבּין אל השולחן אשאלך מענינא דיומא שאלת “מה נשתנה” חדשה שלא תמצאֶנה בשום הגדה, ואפילו במובחרות שבהן שנדפסו בדפוסים הקדמונים ההדוּרים, שלא שלטו בם ידי הצינזוֹרים.

מה נשתנה גורלי אני האזוב מגורל האתרוג והלולב וההדס והערבה? הרי בתחלה נאמר “ולקחתם” בי ואח“כ בארבעת המינים, ועתה צא וראה את כל החרדה הגדולה אשר חרדו ואשר יחרדו בני ישׂראל בקיום מצוַת לקיחת ד' מינים. כמה פרקים וכמה הלכות וכמה ספרים נכתבו על אודותם! האתרוג, אע”פ ששמו לא נזכר מפורש בתורה, בכל זאת כמה ידקדקו בשעוּרו והדוּרו, שלא תהיה בו חזזית, שלא תנטל פטמתו, שלא יהיה נקלף או נסדק או נקב או חסר כל שהוא; כמה הם מדקדקים בלולב ובהדס ובערבה שלא יהיו יבשים, ושלא יהא נקטם ראשם או נפרדו עליהם. אנשי ירושלים היו אוגדים את לולביהם בגימניות של זהב. חסידים ואנשי מעשׂה עד היום אונסין את עצמן מן השינה ואוגדים את לולביהם בדחילו ורחימוּ ואומרים שד' המינים הם ד' אותיות של השם ובנענעם אותם הם משפיעים שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון. בשם “תמר” נקראו שתי נשים יפות מבנות ישׂראל; בשם “הדסה” נקראה בישׂראל המלכה הטובה אשר נתנה לנו את היום־טוב היותר טוב בכל הימים הטובים, ובשם “הדסים” יקראו הצדיקים שבדור. גם ערבי הנחל, שאין להן לא טעם ולא ריח, גם הן נחלו יקר וגדוּלה והנה הן מוּסַבּות שם ונקראות בשם הנכבד “הוֹשענות”; חבּוּט ערבה הוא מנהג נביאים וכוחו ככוח נשיקה מפי הגבוּרה המַמתּקת את כל הגבוּרות, עד כי גם אומות העולם אחזו במנהג זה ונושׂאים מוּרביות של ערבה ביום הגם שקוראים לו “יום של ערבה”, אפס כי החליפו את חבּוּט הערבה בנשיקה ממש. כמה ממון ישקיעו בני ישׂראל שנה בשנה בהביאם את אתרוגיהם מרחוק ולולביהם מקצות הארץ! כמה קבּין גאוָה ושחצוּת ויהירוּת ירדו לבית הכנסת בשביל אתרוג מהודר ולולב ירוק, שהעשירים מביאים אותם בקלתות של כסף והעניים בסלים של נצרים! כמה תגרנים וסחרנים בקרב בני ישׂראל עשׂו להם תשמישי מצוָה אלה קרדום לחפור בו ועושׂים במלאכת ה' זאת כמעשׂה ארץ כנען בערמומיות ובעקמומיות ובגניבת דעת! כמה קטטות ומריבות יוצאות מתוך סחר זה!

"בַּחֲצַר־סוּסָה אָסַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל

אֶתְרוֹגֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

בִּשְׁבִיל שֶׁדּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ

יִסְחַר בְּאֶתְרוֹגֵי קָרְפוֹ".

(מִסֵּפֶר “מִשְׁלֵי יְהוּדָה”

לְקוּחִים אֵלֶּה הַחֲרוּזִים).

וְהָרַב מֵאָרֶנְבֻּרְגְ רַבִּי יְהוּדָה

שָׁלַח לְאֶרֶץ הַחֲמוּדָה

מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים זוּזִים ¹⁴

* * * *

לְהָבִיא לוֹ מִירוּשָׁלַיִם

אֶתְרוֹגִים חֲבוּשִׁים וַאֲרוּזִים,

וְהַמּוֹכְרִים – יְהוּדִים וְלֹא דְרוּזִים –

טָעוּ בְמַערֶכֶת הַשָּׁמַיִם ¹⁵

קִבְּלוּ הַמָּעוֹת

וְשָׁלְחוּ בְטָעוֹת

בִּמְקוֹם אֶתְרוֹגִים – לוּזִים;

וּבְכֵן הִפְסִיד הָרַב ממוֹנוֹ

וְעוֹד יְסַקְּלוּ אֶת אֲרוֹנוֹ.

כל זה וכיוצא בזה הרבה נעשׂה בשביל ארבעת המינים שנאמר בם “ולקחתם” בשניה ולא נאמרה בם “אגודה”, ואגודתם עלי נוֹסדה, כי בגזרה שוַה ממני נלמדה; ואני האזוב, שאנמר בי “ולקחתם” בראשונה, ואנמרה בי בפירוש “אגודה”, ששמי מפורש בתורה ואין שום ספק שאני אני הוא שהתורה צותה על לקיחתו, שהרי בשמי זה¹⁶

נוֹדעתי בכל העמים ובכל הלשונות עד היום הזה, – אני נשכחתי כמת מלב. איש לא נקרא בשמי בישׂראל; אנשי ירושלים לא אגדו אותי בזהב וחסידים ואנשי מעשׂה לא יאגדוני בדחילו ורחימו. אֵזוֹב עזוּב אני, אין דורש ואין מבקש! מסים וארנוניות לוקחים מאִתי, בתרומה אנכי חייב ובקהל לא אבוא להם. נפשי יודעת כי אזוב כשר אני בלי שם לווי, והם מבקשים ומוצאים בי פסול, זה בכה וזה בכה: בעלי תשובה אומרים אֵזוב יוָן הוא, שהרי הוא הולך אחרי יפיפותו של יפת, והאנשים שאינם חוזרים בתשובה אפילו על פתחה של גיהנום אומרים אזוב מדברי הוא, שהרי הוא מדבר בלשון שוכני המדברות שאין בני הישוב נזקקין לה בזמננו; אלה ואלה ינעלו את דלתותיהם בפני ולא יתנו לי לבוא לביתם לטהר אותם מכל טוּמאוֹתם. בין דין לדין ספת ההיא עלובתא, היא כנסת ישׂראל, כי כמה מן התועלת הייתי מביא לישׂראל אִלו לא הייתי פסול בעיניהם; כמה היה נשאר בידם מממונם שהם מוציאים עתה במדינות הים אִלו היו יוצאים בי ידי חובת “לקיחה”. שהרי אני האזוב – לא בקרפוּ אני ולא מעֵבר לים אני. אזוב אשר בקיר אני; מבּקיעי כל הקירות ומרסיסי החרבות אני עולה, ואיה מקום בכל בית ישׂראל אשר אין בו בקיעים וחרבות? נקלט אני וצומח בכל האקלימים ובכל הארצות כזרע ישׂראל בעצמו וחי בכל הארצות ובכל רוחות השמים; פרחַי צבועים רקמתים, תאוָה לעינים; קנַי מלאים לרוב השמן הטוב, ריחי נודף כל הימים כריח ראשי בשׂמים, ובכל המקום אשר יבקשוני, שם בזול ובלי עמל ימצאוני.

ובכן – “מה נשתנה”?!

והנה קוראַי היקרים, שהנכם היום גם קרואַי היקרים, אתם יודעים כי על כל שאלות “מה נשתנה” יש לנו תירוץ מספיק אחד והוא “עבדים היינו”, ובו גם אתרץ לכם גם את שאלתי “מה נשתנה” החדשה. עבדים היינו לפרעה ובשביל כך נגרס במצוֹת שנינו זה ארבעת אלפים שנה, ונאכל מרוֹר כזית בלילי פסח אע“פ שמזונותינו מרוֹרים כזית בכל ימות השנה, ונעשה זכר לטיט אע”פ שטובעים אנחנו בטיט מכף רגלנו ועד קדקדנו, ונסתפק בארבע כוסות אע“פ שגם אלפי אלפים ורבּי רבבות כוסות לא יפכּחו את צערנו ולא ישכיחונו את רישנו, ונשב מסוּבּין על שולחננו אע”פ שאין אנחנו בני חורין אפילו לחלום שבני חורין אנחנו. – עבדים היינו לדעות קדומות, כי אנחנו העם הנבחר מכל האומות, כי צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי כולנו יפים ומום אין בנו; ובכן לא שׂמנו לבּנו להיטיב דרכינו ולא למדנו מאחרים, אפילו מעשׂים מתוקנים וכשרים; ובכן נשארנו בשפלנו ובעבדותנו, ונהי כטמא כולנו ובגד עִדים כל צדקותינו, ונהי חרפה בגויים לעג וקלס לסביבותינו. – עבדים היינו לתענוּגות בני האדם שדה ושדות, התנצלנו עֶדינו מהר חורב מַעלות הרוח וכשרון המדות, אמרנו ההשׂכּלה היא תפדנו מכף כל בני שחץ, ותצילנו מן הדחק זה הלחץ, ולא נצרך עוד לא אזוב ולא אתרוג ולא כרפס ולא יחץ, וכן זרקנו את התוך עם הקלפּה ואת הילד עם סיר הרחץ. ועתה הנה הכהן בא אל האיש המטהר ואגודת האזוב בידו, וענו ואמרו לו: התכּבד מכוּבד! כל העדה כולם קדושים, או: כולנו חכמים כולנו נבונים, אין לנו חפץ באזוב אשר נטעת שׂוֹרק, ולא צורך במי החטאת אשר אתה עלינו זורק. או כי יבוא ואבוקה בידו לבדוק בחוֹרין ובסדקין אשר בבית ישׂראל, לבער החמץ ולהשבּית השׂאור המעכּב, ואמרו לו בני הדור החדש: החמץ איננו שלנו כי אם של אחרים ואיננו בבל יראה ובל ימצא; ובני הדור הישן יאמרו לו: הרחק מן הכיעוּר! רואים כי בתירוץ “עבדים היינו” מתורצת היטב גם שאלתי “מה נשתנה”. בארבעת המינים נאמר "ולקחתם… ושׂמחתם " ובני ציון היקרים משתּה ושׂמחה קבילו עליהו; אבל האזוב אינו בא לשׂמח אלא לטהר, על כן כל אחד ואחד אומר לו: צא צא מזה מהר, טהור אני ואינני צריך לכפּרה – ואשליך אותו אל תוך שׂרפת הפּרה.

הקרוּאים קמוּ וילכו לביתם שׂמחים וטובי לב; לא ידעתי אם נחה דעתם בתירוצי על שאלת “מה נשתנה” או אם טוב לבם עליהם על אשר פטרתי אותם מתעניתם. ומי יתן והיו גם הקוראים שׂמחים וטובי לב כמוהם ביום החג הבא ואז אשׂמח בחגי גם אני הנעלב – אזוב.

יז

מכתב בא אלי בימים האלה מלא תוכחה ונאָצה. הידעתם על מה? על אשר בשׂרתי בקהל רב כי עתיד אני להביא את צלוחיתי לא פעם בחודש ושתים בשנה כאשר עד כה, כי אם מדי יום ביומו. מתּחלה דמיתי כי מכתב פלסתר הוא מאת אחד מבעלי אוּמנתי עושׂה צלוחיות כמוני והתוכחות והנאצות הן בשביל הסגת גבול ובשביל דיני חזקה ומַערוּפיא שעוד לא נסתבר ענינם בין הפוסקים האחרונים. ראיתי את החותם שעל גבי המכתב והנה הוא כדמות “ארבע־כנפות” בלתי מצוּיצת; אמרתי – לקפּחני ולהקניטני בא איש מַצוּתי ולהזכירני כי לא מבני בניו של בן ציצית הכּסת אנכי שהיו ציציותיו נגררות על גב כסתות, ולא מבני בניו של אותו חסיד שהיה זהיר במצוַת ציצית. הבטתי בשוּלי המכתב לראות מי הוא זה הבא על החתום – ויפג לבי כי לא האמנתי למראה עיני – “חוט השני " חתום עליו ובשם “כל ישׂראל” הוא כותב! אתם הקוראים הלא ידעתם את “חוט השני” כי בכל בית ישׂראל נאמן הוא וכבריח התיכון הוא מבריח את כל משכנות יעקב מן הקצה אל הקצה. בהוָלד בן ליהודה, הושיט ר' זרח את ידו מבטן אמו והנה “חוט השני " על ידו; כשגדלה בתו ובגרה ותבוא בעדי עדיים – כ”חוט השני” שׂפתותיה והיא לובשת "שני " עם עדנים; אשתו אשת החַיִל, אשר בזמירות נריע לה, כל ביתה לבוש “שנים”. כשישׂראל עושׂים משכּן ומביאים את התכלת ואת הארגמן ואת השש, ויבוא גם "השני " בתוכם. כשהם חוטאים – חטאיהם “כשנים “, וכשהם מטהרים – ולקחו למטהר עץ ארץ ואזוב ו”שני " תולעת. כשנכנסו בני ישׂראל מצאו את “חוט השני” מטפּס ועולה (שרי לן מארן!) גם בחלון ביתה של – רחב הזונה. סוף דבר, “חוט השני” נמשך כשתי ועֵרב בכל מַסכת ימי עמנו ובכל פנות שאתה פונה שם תמצאנו. לא אכחד כי גם לנו, המוציאים לאור את “המליץ”, קרוב האיש הזה, ממודעינו הוא. “חוט השני” הוא המקשר ומאַגד אותי, האזוב, עם הארז לאגודה אחת ולולא הוא בוַדאי נתפרדה החבילה ח”ו. והוא אצלנו מעין מאָלטשאנאוו של סוּבארין להבדיל: יודע הכל וסוקר הכל, טס בכל העולם בטיסה אחת כמלאך־המות בשעת המגפה ועושׂה כמה שליחוֹת בבת אחת; את כל הארץ הוא מלא ובכּל כאשר לכּל הוא שולח לשונו של זהוֹרית.

ובשביל כך כשראיתי אותו מדבּר אלי קשות היה במחשבתי תחלה להכחיד את מכתבו ולבלי הביאהו בקהל לנו; כי ידעתי את האיש כי בעל דמיון חזק הוא מאד: יושב הוא בעליתו ומדמה שהוא שט באויר; מדבּר בשם “כל ישׂראל”, ומלבו יוציא מלים. אפס בראותי חותם הפאסט “מארבע כנפות הארץ” על גבי אּגרתו אמרתי כל כי האי לא חשיד אינש לזייף גוּשפנקא דמלכותא, ואולי בפעם הזאת נכשל בלשונו והוציא מפיו דבר אמת, ובאמת “כל ישׂראל” מדבּר מתוך פיו. על כן זחלתי ואירא מחבוֹש דבריו בטמוּן; וגם אמרתי מה יועיל זה להוָתי? אם אני אכחד את דבריו, הנה מכתבי־עת רבים אתנו ב“ה כיום הזה וכולם שואפים כתבי סופרים כתנים, מצפים אל יד דרך למאמרים למַלאות בם משבצותיהם; ואם לא אקבּלו אני יקבּלוהו הם ואז משנה קלון אירש, כי גם תגל ערוָתי ותראה חרפתי וגם יאמרו לי כי נושׂא אני פנים לעצמי ואינני מקבּל תוכחה – על כן אמרתי אין טוב לי בלתי אם אשׂים את תוכחתו בצלוחיתי ואשׂים את תשובתי בצדה, כי במה נופל אנכי משאר המולי”ם הנכנסים לתוך דברי חבריהם ומפסיקים אותם בדבריהם, מבלי אשר יחשב להם זאת לעווֹן ולמעשׂה גוֹלם?

ואלה דברי המכתב אות באות בלי חסיר ויתיר:

"הגם שאול בנביאים? הגם אתה אזוב אשר ידענוך מתמול שלשום לאיש אוהב לראות את הנגעים, להסגירם ולהוציאם מחוץ למחנה למען יהיה מחננו קדוש ולא יהיה בו ערוַת דבר – הגם בך נתקיימה הא מילתא דאמרי אינשי: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”?! גם אתה נפלת כתוֹא מכמר, השיאוך וגם יכלו לך אנשי שלומך להביא לנו גם אתה את צלוחיתך מדי יום ביומו?! אזוב אחי! הלא ידעת כי אוהב דבק מאח אנכי לך ונפשי קשורה בנפשך, על כן שׂאֵני כי אדבר משפטים אתך היום, אוכיחך ואערכה לעיניך כי – הסכלת עשׂה.

“הנה נא הודעת לקהל הקוראים כי עתיד אתה להוציא את צלוחיתך מדי יום ביומו! למה לנו רוב דבריך והמית נבליך? למי כל החַיִל והחוסן הזה? ומה ישעך וחפצך, תכליתך ומגמת פניך בחדשה זאת אשר אתה עושׂה? למי תגיע מזה תועלת והנאה? אם את טובתנו והנאתנו, אנחנו כל קהל ישׂראל, אתה מבקש; אם חרד אתה לשׂוּם לפנינו יום יום לחם חם ביום הלָקחוֹ מן התנור, לשׂוּם לפנינו התבשיל בכלי ראשון כשמסלקין אותו מן הכּירה ומן הכופח בטרם שיצטנן – הלא ידעת כי דבר זה לנו מן המוֹתרוֹת ולא נסינו באלה. ונהפוך הוא, כי מיטב מאכלנו אשר נכבּד בו את היום המכוּבּד מכל ימים הם החמין שטומנים מאתמול ועולים על שולחננו אחרי שהצטמקו ויפה להם. למַשׂאך ומתּנך בעניני הקהלות ובשאלות החיים הנוגעות אל עצמנו ואל בשׂרנו די והוֹתר לנו אם תפקדנו פעם או פעמַים בשבוע, כי – תחום מושבנו קצר וצר וחוג השמים אשר על ראשנו זרת ארכּו וזרת רחבּו וגם הוא עבים לו ולא נראה את סביבותינו מד' אַמותינו והלאה צרכינו מעטים וחפצינו ומשׂאות נפשנו נער יכתבם: בישוב א”י החלו ובבקשת עגוּנה כלו, ושׂרפות אחדות ומחלקות הרבנים והשוחטים בתוֶך, וכן התמו. אם תאמר להרחיב גבולות משׂאך ומתנך, להשׂפּיק בילדי נכרים ולהודיענו למשל מי נשׂא הפרס במרוֹץ הסוסים, איזה ממיני קני־הרובים מובחרים וטובים ליודעי ציד, מי מפּקידי החיל עלה במעלות במשׂרת פקודתו, איכה ישׂאו את אותות הכבוד והענקים אשר יעניקו כל מלכי תבל ליחידי סגולה, איזו משוררת או מנַגנת נקראה לבוא לשרת בקודש לתיאטרון פלוני ואיזו לתיאטרון פלוני, – כל אלו הדברים והרבה הרבה מאד כיוצא בהם אינם נוגעים אלינו כלל ואין לנו חפץ בהם. על סוס לא נרכב ולצוד ציד להביא, השׂדה לא נצאה; את אנשי הצבא מבני ישׂראל לא מעלין ולא מורידין; לבתי תיאטראות וקרקסאות לא נבוֹאה וקול באשה ערוָה היא לנו; השׂהרונים והענקים בעינינו כחגבים, כי כל סימני הכבוד אשר בם נתפאר הם עליה טובה לתורה וכבּוּד בביהכ“נ, והשׂרידים היחידים בנו אשר ה' קורא לעמוד לפני שׂרים ומלכים ולקבּל אותותיהם אותות, רוּבּם בשם ה' לא יקראו וקרוֹא עברית לא ידעו; ולמי אפוא אתה עמל ומחַסר מכיסנו פרוטה יתירה? – אם דברי ריבות ומלחמות ותחבּוּלות מלכים והמדינות תודיענו – גם בזה כל מוֹתר אך למחסיר. איש ממנו יודע את נגע לבבו ועיניהו על דרכּהו; בעניני המדינות לא יתערב ולהתעבּר על ריב לא לו לבו לא ילך. וכי תעבור חרב בארצנו אז יודיעו לנו גם בלעדיך בהקרא מבחר בחורינו לצאת בצבא. אם בדברי מַהתלות ולצון תפקדנו לבּקרים, לפכּח צערנו ולנחמנו ממעשׂינו ומעצבון ידינו, – אחי, יש לנו רב; יהי לך אשר לך. אנחנו נבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים גם בלעדיך. אם לא התוּלים עמנו תמיד ובהמרותם תלן עינינו?! התוּלים – כאשר התל לבן ביעקב ופרעה במשה; התוּלים – הזורעים בדמעה כל מדרך כף רגלנו וממלאים פינו שׂחוק מכאיב לב ומביא חלחלה בכל מתנים! אם תחפוץ להקדים ולבשׂר לנו הגזרות המתרגשות לבוא עלינו – גם צרה זאת דיה בשעתה. למה לנו צלוחיתך ובשׂורותיך המוקדמות ואנחנו מפי האוּריאדניק נשמע בזמנן? או אם לנחמנו תחשוב בהקדימך להודיע לנו כי בארצות אחרות ירעצו וירוצצו את ב”י וכי גם מן הארץ הקרובה אלינו גרשו את אחינו – גם לידיעות כאלה לא תכלינה עינינו, ושמוֹע נשמע אותן בעתּן מפי המגורשים ההם בעצמם בבואם לשכּוֹן כבוד אתנו בתוך ד' אמותינו ולגווֹע יחד ברעב עמנו. כל אלה וכיוצא בזה הם דברים מיותרים ובלתי נחוצים לנו, כאשר אתה רואה; ולמה אפוא לנו הגליונים והסדינים אשר תפרושׂ לפנינו חדשים לבקרים מדי יום ביומו?

"אם את טובת שׂפתנו והנאתה אתה מבקש וכוָנתך לשם שמים להגדיל תורה ולהאדיר – גם בזה דרכך לא יתּכן. לא ברבות כמוּת הספרים תיטב איכוּתם וטובה משנה אחת קב ונקי משלושים כורים להג הרבה יגיעת בשׂר. הנך בא אלינו יום יום בגליון גדול. החשבת דרכיך במה תמַלא את אמתחותיך אלה בר? היעשׂה ה' ארוּבּות בשמים ודגן שמים יתן לך? או כי ישפוך את רוחו על הצאצאים והצפיעות וגם מהם יקח לכהנים וללויים במקדש שׂפתנו? הן בעודך ממלא היום את צלוחיתך פעמַים בשבוע רואים אנחנו בה לפעמים כי הדברים יגעים ואתה תגזור על ימין ועל שׂמאל למלאותה על גדותיה, ואף כי בהביאך אותה לפנינו כעוֹלת התמיד יום ביומו? ומה תעשׂה אז שלא תמלא מזויך תבן ומספוא מן הבא בידך? הן גם עתה שמעתי עליך ועל חבריך כי בהיות לכם חוֹסר דבר ונקיון גליונות ויצאתם החוצה ופגשתם תינוק יוצא מבית רבּוֹ ואמרתם לו: ינוּקא פסוֹק לי פסוּקך! והיה הפסוק אשר יפול מפיו לכם לנבוּאה קטנה והחלטתם הממנו ומלאתם בו מלוֹא האומר והנחתם אותו לפני הקהל למשמרת לדורותיכם; או כי תבואו אל בית הכנסת וראיתם נער שנעשׂה בר מצוָה קורא מפטיר ועבר שלום ולא נכשל בלשונו ואמרתם: נצלנו! בעל עברי אתה, סופר תהיה לנו! הבזה תרבו כבוד התורה ותתנו גודל לשׂפתנו? הן סוף סוף שׂפתנו איננה שׂפה חיה כשאר השׂפות המתהלכות בארץ, וגם גדולי סופרינו ההולכים ומתמעטים בתוכנו, אם יחפצו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן כראוי, מחויבים לעשׂות מעשׂיהם במתינות ובעיוּן ובשקוּל הדעת, וכשתהיו אצים בם לאמור: כלו מעשׂיכם! למען מַלא חוקכם יום יום ותוכן לבנים תתנו – הלא תוכֵן לבות הוא יודע אם חפצם בידם יצלח. לא כל היום יחרוש החורש לזרוע ולא בכל עת הצנורות פתוחים והשפע שופע; ואם לא ימצאו החוזים חזון, תהיו אנוסים לסַפּק אותנו מזון, פרי בוסר יוצא חפּזון, והיתה זאת לשׂפתנו לא לשׂובע כי אם לרזון.

"זכוּרני גם אני כאשר הייתי בימי חרפּי, בסוד אלוֹה עלי אהלי, בעוד חזיונות לבי עמדי וחלומותי ישעשעו נפשי, אז קנאתי גם אני קנאה גדולה לשׂפתנו להחיותה ולהיטיבה, להגדילה ולהרחיבה. “תחית השׂפה” היה חלומי בהקיץ והגיתי בה יומם ולילה. בשמעי את אבי קורא לעלים הכתובים עברית “שמות” ובראותי את אמי מרימה אותם בנפלם מן הארץ בחרדת קודש ומנשקת אותם מנשיקות פיה, אמרתי מי יתן ויבואו הימים ולא יקראו עוד לעלים עברית “שמות” ותחדל שׂפתנו מהיות לשון הקודש כי אם שׂפת חול, שׂפה, שישתמשו בה בני ישראל לכל צרכיהם כלשון עם ועם. אהה, כי תקוַת “חוט השני " באה ונהיתה יותר מאשר אִותה נפשו! זכיתי לראות עלים נדפסים בלה”ק כדי לצוּר על פי צלוחיתך; ועתה – מי יודע אם לא אזכה עוד לראותם ראויים שישתמשו בם גם תשמיש אחר?!… אהה, יותר מאשר בקשתי נתּנה לי; האלהים אשר קראתי ראיתי עולים מן הארץ ואחז בשׂרי פלצוּת!…

“אם את טובתך והנאתך אתה מבקש, להעלות גרה ולהגדיל שקל ולפעול אוצרות בלשון למודים – גם בזאת טעית בחשבונך טעות גדולה ומרה. אויבינו ומשׂטינינו הסיתוך בנו, השיאוך וגם יכלו לך לאמור: “לבני ישׂראל אוצרות חושך ומטמוני מסתּרים. כל הכסף והזהב אשר הוציאו אבותיהם ממצרים, כל ממונו של קורח ואוצרותיו של מונבז, צבוּרים ומונחים אִתם בהיכליהם בבתי הכנסיות בשערי גנוזים ובשופרות, עלה רש!” – ואתה שמעת ותאמן להם. אבל לוּ אתה שומע לי, הלא אוהב דבק אנכי לך ועל פניך לא אכזב: שקר האנשים ההם דוברים עלינו; לא תאבה להם ולא תשמע אליהם. גבּאי אנכי בעיר מולדתי, גבּאי ראשון בכל החברות ובכל בתי הכנסיות, ובגבּאותי אני נשבע לך כי אין בדבריהם אפילו קורטוב אחד של אמת. בכל מושבות בני ישׂראל בשכבר הימים כלתה פרוטה מן הכיס ואסתרא מן הלגינא. יתר הטכסא אכל מכס הנרות ויתר מכס הנרות אכל מכס הקמח ויתר מכס הקמח אכלו המַחלוֹקות. הגניזות מלאות “שמות” ובשופרות אין כל, בלתי אם מעט חומץ או יין כדי לצחצחם. מיום שפרצה ההשׂכּלה הפרוצה בינינו נתמעטו החרדים לדבר ה' ולכל מקרא קודש ירד שער העליות וכל תבואת בתי הכנסיות. סאה עליות בשקל וסאה פתיחות בשקל. גרון השמש יחר מקרוֹא ועיני הגבאים כלות מהביט על ימין ועל שׂמאל ואין מנענע בראשו ואין קונה. ומיום שאסרו על האדמורי”ם לסובב בכל גבול ישׂראל ורבּוּ השדרי"ם, אשר גם נפשם איננה יבשה וגם בנותיהם צריכות לנדוניא, נתרוקנו הקוּפּות ונתדלדלו הכוללים והיושבים לפני ה' בערי הקודש מקבלים מַעשׂר מן המַעשׂר וצועקים ואינם נענין. ועתה אנה אתה בא אחרי גזי המלך ואחרי הלקש והנמושיות? הכלה אתה עושׂה את שארית ישׂראל?!

“הנה אנכי בא משוט בארץ ומתהלך בה, הלא תראה כי מ”ארבע כנפות הארץ" אנכי שולח את מכתבי זה אליך ורוח כל עמנו דובר בי ומלתו על לשוני. אזוב ידידי, אתה וכל עדרי חבריך, התקוששו וקוֹשו! אל נא תשפיעו עלינו רוב טובה כי איננו יכולים לקבּל. טוב לנו מלוא הספל טל מבּארות בארות חמר. למה תעתירו עלינו עליכם והם לנו לא לתרופה? תחת הרימכם קרן שׂפתנו תשכּינו לעפר כבודה; כי מַק תביאו לנו תחת בושׂם ומַפּל בר תשבּירו. וגם אתם לביתכם לא תעשׂו מאומה והייתם חַטאים לה' ולישׂראל; והייתם למשל ולשנינה לכל העמים והלשונות, כי יצאתם לבקש מלוכה ולא מצאתם גם – אתונות.

"הכותב בשם כל ישׂראל חיים ווינטרויב

המכוּנה “חו”ט השני".

וזאת תשובתי אשר השיבותי לו, ג"כ אות באות בלי חסיר ויתיר:

לחו"ט השני באשר הוא שם בארבע כנפות הארץ!

טוב לי כי נקראת “חוט השני”, כי עתה לא יבּצר ממני לאמור לך: כחוט השני שׂפתותיך ומדברך נאוה. שמוֹע שמעתי תוכחתך ושאננך עלה באזני, אהיה תמים עמך ולא אכחד ממך כי מראשית גם אני כמוך דמיתי על דברת רבות מספר הקנוקנות שבצלוחיתי; אבל ימים באו והביאו לי לבב חכמה. יש דברים הרבה התקיפים ממנו ומעבירים אותנו על דעתנו. מה אעשׂה ומכת מדינה היא אצלנו והשעה היתה צריכה לכך שלא אפרוש גם אני מן הצבּוּר כדי שלא יפרוש הצבּוּר ממני. הלא ידעת את נפש אַחינו! אוהבים הם כל דבר שבמנין, וכל דבר שמנינוֹ גדול הוא יקר ונכבד בעיניהם וראוי יותר לברכה. אין ברכת המזון בשלשה דומה לברכת המזון בעשׂרה ולא ברכה בעשׂרה לברכה במאה ואלף ורבּוֹ! ואולם אחרי אשר נעשׂה מעשׂה הניחה לי ואומַר לך כי פחדך ומוראך נפרז הוא על המדה, כי צל הרים אתה רואה כאנשים. אחַוה לך דעי אף אני ואענה לך דבר – בלתי דבור על אופניו, לפי שכך היא דרכּה של תורה שאין בה מוקדם ומאוחר. ואתחיל מן הדבר היותר קרוב אל לבנו, – מן הממון, כי כל הלבבות תלויים בכיס, ואומַר לך כי אע“פ שאני אינני שט בעולם כמוך ידעתי גם אני כי קטן יעקב ודל, כי ממון של בית אביו כבר ירד לטמיון ועשׂה לו כנפים, וכל האוצרות שהוא גונז אינו למטה כי אם למעלה במקום שאין היד שולטת בהם. ידעתי גם אני כי כל מוציא לאור מכתב עתי בישׂראל לא יעשר ולא יקום חילו, לפי שאֶחיו מדמים בנפשים שכל מו”ל חכם הוא והכתוב עומד וצוֹוח “לא לחכמים לחם”; והלא נגד עינינו מו“ל אחד נכרת אשר במשך שלשים שנה הוציא מ”ע רק פעם אחת בשבוע ומת כמעט ברעב, וממילא משמע שהמוציא שש פעמים ימות ברעב מיתה משוששת. ומזה אתה למד כי מה שאני עושׂה אינו אלא אך ורק לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס; ואם כן בדבר הזה חשדת בכשרים והלואי שלא תלקה בגופך.

דאגתך השניה איפה אמצא לי סופרים מהירים אשר יספיקו לי די צרכי לשש הצלוחיות בשבוע – היא דאגת שוא. האם שכחת כי חצי יובל שנים עמדו בתוכנו שני בתי ספר לרבנים וזה כרבע היובל מוציאים פירותיהם שנה שנה שני בתי ספר למורים – היתּכן שכל אלה המורים והרבנים לא יכינו לדבּר כן בשׂפת מורינו ורבנינו? ועתה אשרקה להם ואקבצם וכולם יעמדו על הברכה אתי. עוד זאת: הלא ידעת כי עתה יצאה הגזרה על כל בני ישׂראל, “כל” לרבות הבנות, הבאים בבתי הספר הכוללים, ללמוד תורה; ובעיר אחת שמענו כי ראשי הקהלה הנוצרים שׂמו לחוב על ראשי בתי האבות היהודים ללמד לילדיהם תורתם, ובעיר אחרת נמצא איש אשר לא קיים בבנו מצוַת תלמוד תורה וענשו אותו עונש כסף ונתן בפלילים. האינך רואה כי אין לנו לדאוג דאגת מחר? עוד דור ומלאה הארץ דעה את תורתנו ושׂפתנו כמים לים מכסים, ונבּאו בנינו ובנותינו והסופרים יציצו מעיר ועיר כעשׂב הארץ – כי איה בישׂראל איש יודע ספר אשר לא ישתוקק לקרוא מפטיר ואשר לא יהרוס לראות מעשׂה ידיו בדפוס להתפאר?!

ואולם בדבר החמר אשר ממנו נכין מלבוש למכתבי־עתנו שגית מאד באמרך כי באר החמר אשר לנו באר צרה היא. נהפוך הוא. כל העמים והמשפחות חלקת מחוקקיהם קטנה משלנו. הם – כל חללו של עולם היהודים חסר להם. מלבד המאור הגדול שיגארין, שהיה בקי גדול בתורה כמו שהעיד עליו רב גדול בתורה כמוהו החונה בקהלה בלתי קדושה, ומלבד פטיש החזק מאלטשאנאוו, איש בריתך וגבר עמיתך שלמד תורה בישיבת וואלאזין – אין אִתם יודע עד מה מש“ס בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים ושאר ספרי רבנינו וחכמינו עד היום האחרון. כל חפצינו ומשׂאות נפשנו זרים להם; כל הנעשׂה בבתינו וברחובותינו לא יגיע לאזניהם. כי נעשׂה מקוה חדשה בעיר או יחַזקו את בדק בית המרחץ לא יוָדע מכל זה לאיש מהם דבר. כי יהיה ריב בין אנשים בבית הכנסת בשביל מעמד ומושב או בשביל פסוק שב”אתה הראית" והכּו איש את רעהו, או כי יהיה ריב בעיר בגלל שוחטים או בגלל חזן או בגלל שומרת יבם וכדומה, – כל עוד אשר לא יבואו הדברים אל השופט או אל פקידי המלכות כתבי־העתים ההם אינם יודעים מאומה.

הלא מלוא כל הארץ כבודך ובלי ספק ידעת וגם שמעת כי באוּטצהאָרן בקצה נגב אפריקא, אשר נמלטו שם על נפשם מתי מספר מבני ישׂראל מפני החורשים אשר חרשו על גביהם, כי גם בין הנסים והנמלטים האלה כבר פרץ ריב על אודות השוחט; ובקהל ישׂראל יושבי דענאווער בקוליראדא בקצה מזרח אמריקא הצפונית יצאה מַחלוֹקת השוחטים ללהב עד כי בשבילה נפלגה הקהלה לשלוש קהלות וביהכ“נ נמכר במעמד של פומבי, הוא וכל תשמישי הקדוּשה אשר בו. בלי ספק שמעת גם ריב הרבנים בעיר הנאורה אודיססא על אשר נועז אחד מהם לקיים נפש אחת מישׂראל ולהתיר לשוּק שומרת יבם, שלדעתו איננה זקוקה ליבּוּם, ובגלל זה כל העיר שם כמרקחה, וכבר רחבה המריבה ונסַבּה למעלה עד כי גם – אזלו ואכלו קורצא בי מלכא. הקראת מכל הגדולות והנפלאות האלה, אשר כמתכּוּנתן יעשׂה בכל גבול ישׂראל, דבר וחצי דבר בכה”ע של העמים? אפילו המו“ל מה”ע “נאָוואָסטי” שהוא בעצמו בן רב, לא ידע בכל אלה או עשׂה עצמו כלא ידע לפי שהוא בוש מחבריו, ובין כך וכך הן הן גופי תורה ודברים עיקריים אשר כל כבוד בית ישׂראל נשען עליהם. הנך רואה שלהם חסר עולם שלם ומלואו – עולם היהדות, ובכל זאת הם מוציאים כ"ע מדי יום ביומו, ואפילו שתי פעמים ביום, ותמיד יש להם במה למלאות הנייר שלא ישאר חָלק ואין פוצה פה ומצפצף כנגדם.

לא כן אנחנו, שלנו גדול משלהם. ב“י עסקנים הם ואין כל חדש תחת השמש אשר לא יכשר להם לדעתו. גם עם הדברים אשר אמרתי עמם אכּבדה. למה לא יהיה איש מישׂראל צריך לדעת הלכות נשׂיאת הענקים ורבידי הזהב כמו שהוא צריך לרוץ לקראת מלכי אומות העולם, כדי “שאם יזכה יבחין”? אם ידע פרטי עשׂיית הטיליגרף ידע אם יוצא הוא ידי חובת צורת הפתח; אם ידע פרק בהלכות צידה וכלי הציידין ידע פירוש המלה “נחשירכן” ודין זרק סכּין ושחט או זרק חץ והפסיק רוב סימנים; ואפילו אם יודיעוהו, למשל, כמה אזכרות עשׂו לנשמת חסיד מאומות העולם בעיר פלונית – גם מזה תצא לו תועלת, שמא לעתיד לבוא יתירו הדברים שהם משום חוקות הגויים וידע לנהוג בהם כשורה. וכן כל המעשׂים הנעשׂים תחת כל השמים, הקרובים והרחוקים, כגדול כקטן ישמעון בחמדה בני ישׂראל, כיושבי קרנות כיושבי בית המדרש והיה להם ענין לענות בו ולהפוך בו, ולפעמים גם ללמוד ממנו פשט במקרא ודבר הלכה, כי היכא דליכּא מידי דלא רמיזא באוֹריתא כך ליכּא מידי בעלמא דלא נַפקא מיניה אוֹריתא. כי יהיה ריב בין פעֶרוּ ובין לימא ירעיש בית המדרש ומלואו בשטאָקלישאָק. בטאַמאַטאַווא ילדה אשה תינוק שיש לו ב' ראשים ובעה מיניה פלימו מרבּוֹ באיזה מהם מניח תפלין. חטין ירדו בעבים בקאלקוטטא והרב בלאַפּאָטניצע יושב וכותב שו”ת [שאלות ותשובות] אם מביאין מהם שתי הלחם. פיל בלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי בהודוּ ותלמידי חכמים בכוּש יושבים ומפלפלים אם מוכשרת היא לקבּל טומאה או לא. הלא קראת בימים האלה בכה“ע כי באספמיא נולד לפני חודש ימים בן להמלכה וביגיעה רבה מצאו הרופאים לו מינקת לפי כבודו, ותיכף ומיד מהר סַאגאָסטא שׂר המלוכה והפקיד את הרופא רפאל אַלקאַדי־אי־בוּרילה שיהא מנקה שיניו של המלך יום יום, ולעת הצורך יושיב לו גם שן תותבת. והנה כל החכמים יודעי העתים נלאו למצוא פשר השאלה: למה לו להמלך בחתּוּליו רופא שינים ושינים אין לו? חכם אחד חריף אומר: כך היא המדה: ראה סאגאסטא כי לא נאה למלך ספרד להיות בלי שינים משום “מלך ביפיו תחזינה עיניך” ושלח את רפאל אלקאדי לרפּאותו ולהושיב לו שיני תותבת כדי שיהיה נראה כאדם עשׂוי ונגמר בשיניו כבן שנים הרבה; וחכם אחר פשטן אומר: הרופא אלקאדי קרובו של סאגאסטא הוא והיה סאגאסטא מתירא שמא יקדימנו אחר לכן קדם והקנה לו פירות שלא באו לעולם. וכשהגיע הדבר לבית מדרשם של הפרושים בקאָוונאָ, שראש הישיבה שלהם הוא אדם קרוב למלכות, פתח ר' יצחק ואמר: סאגאסטא מקרא אַשכח ודרש: וּלבן שנַיִם מחלב, סרס המקרא ודרשהו: וּלבן מחלב שנַיִם, כלומר שאפילו בן שעדיין הוא יונק חלב יוכלו להיות לו שינים; מכיון שנקבע לסאגאסטא דבר זה בלבו קרא להרופא וקבע לו פרס. – שוב מעשׂה בכפרי אחד וגוּנדוּרי שמו שהיה לו שׂדה ניר באיטליה אצל ניקלוזי העיר והוא אֵרשׂ לו אשה ולא לקחה לפי שהיה עני באותה שעה ולא היה לו במה לשלם רה”ש וכל“ז. ויאמר גונדורי בלבו: יקרבו ימי הבציר והיה בתבואות ונתתי בכסף ואז אשׂא את ארוסתי. ויהי בשבוע העבר ביום 13/25 מאי בהמטיר ההר עֶטנא גפרית ואש על ניקלוזי וסביבותיה ויהפכנה כמהפכת סדום ועמורה ותשחת גם חלקת גונדורי הטובה ונאכלה הקמה. וירא האומלל כי נוֹחלה אבדה תקוָתו ויפג לבו ויצא מדעתו. ויעל על עץ גבוה העומד בקרבת שׂדהו ויזעק זעקה גדולה ומרה, בין כה בא נחל הגפרית הבוערה ויגע בעץ ויהפכהו משורש ויפול על גונדורי אל תוך הנחל ויהי לנציב גפרית. וכשהגיע הדבר לבבל רבּתא שבארצנו שכל רבניה גאונים ומשׂכּיליה יראי אלהים מרבים אסרו ארוסתו של גונדורי לשוק לפי שטבע במים שאין להם סוף, ולמדו ג”ש [גזרה שוה] נציב מנציב: נאמר בגונדורי נציב גפרית ונאמר באשתו של לוט נציב מלח, ומה אשתו של לוט שאִלוּ לא היא כי אם בעלה היה לנציב מלח היתה אשתו אסורה לזרים ממה מצינו מאשתו של אליהו, אף ארוסתו של גונדורי אסורה לזרים ותרעה עד שתסתאב.

מכל הדברים והאמת האלה אתה רואה, “חוט השני” אוהבי משחרי מוסר, כי כדברי כן הוא. יד כותבי העתים העברים על העליונה. שלנו גדול משלהם. להם חסר עולם ומלואו; עולם היהדות חשך בעדם, ואנחנו – הלא כל הארץ לפנינו. ואפילו אם יתעורר בקרוב אחד מסופרינו להוציא מכתב עתי פעמַים ביום, שחרית וערבית, לא ימות גם הוא לשחַת, לא יכזבו מימיו ולא יחסר לחמו.

לכן אמור לבני ישׂראל אשר שלחוך: אל תראו! את אוצרותיכם לא נבוֹז. כי מי יעלה לנו השמימה ויורידם אלינו? ובארץ – עמידתכם דלים וריקים וערום לא יירא רעה, כי אם שודד יבואנו מה יפעל לו או מה מידו יקח? – את קרן שׂפתנו (אם יש לשׂפה קרן?) בעפר לא נעולל, כי בנינו אשר יקומו מאחרינו יהיו כולם למודי ה‘, וסופרינו יציצו מכל גמנזיום וגמנזיום כעשׂב הארץ; וקהל קוראינו לא ירעבו ולא יצמאו, לא רעב ללחם ולא צמא לשמוע דבר ה’, כי מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן; טוּב כל הארץ לפנינו הוא – נתּן להם מטל השמים ומשמַני הארץ, וניניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש צוּר.

יח

– שלום עליך, ר' אזוב! העודך חי? ברוך מחיה המתים! ואנחנו אמרנו נגזרת, לא יביטך אדם עם יושבי חלד. איפה היית בכל הימים הרבים ההם ומדוע הסתרת פניך ממנו? האם בין יורדי בור היית ועתה הָשלכת מקברך כפרעה שהיה בימי משה, או אם תרדמה נפלה עליך מעֵין תרדמתו של חוני המעגל, או אולי אל ה“פּריזיב” נקראת, כי תור עבודת הצבא הגיע, ועתה כלית עבודתך והנך שב מ“פּריזיוך”? האם בגפּך באת, או צלוחיתך בידך ותוסיף להביא לנו מריח שמניך ומפרי זיוך?

– עליכם שלום, קוראַי היקרים! אודכם ביושר לבב על כי לא שכחתוני וכי צפנתם זכרי בלבבכם; אך אל נא בנשיקותיכם תחנקוּני ובחבּוּק ידיכם תדיקוני. שׂׂמח אני לראות כי נפשי יקרה בעיניכם וכי כמה בשׂרכם לשמני ולרקוּחי; ואני, תהלות לאל עליון, עודני חי! לא ישנתי ולא נרדמתי, לא ירדתי דוּמה ולא קמתי; לצבא לא לקחוני, כי ככל סופרי ישׂראל בעל מום מצאוני, גבר לא יצלח למלאכה, אשר לא יעשׂו אתו ברכה. אפס כי זה הדבר אשר חדלתי מכם את מתקי ותנובתי הטובה: צלוחיתי כלי זכוכית לבנה היא עשׂויה להשתמש בה רק בצונן לסַממנין וזני מרקחים, והשעה הזאת שעת חירום ועידן ריתחא לסופרים. האוכלוסין מרובין וצועקים הב הב, והסיטונות והנחתומין מחויבים להספיק להם מזון ולהזיד להם נזיד דבר יום ביומו, ולתבשילין כאלה אין משתמשים בכלי זכוכית אלא ביורות הערביים. ואני מבית אַבטינס קא אתינא ורגיל אני לדקדק במעשׂה הקטורת, להחזיר אותה למכתשת כדי שתהא דקה מן הדקה ולפטם אותה עד שתצטמק ויפה לה, וכל זה היה אפשר בזמן שבעלי הספרוּת היו נוהגין מנהג תלמידי חכמים ועוֹנתם היתה מערב שבת לערב שבת, ואז היו גם הקוראים יודעים דרכי נועם ומתעדנין כבני מלכים וסכין עצמם בשמן המור ובתמרוקי הנשים, וכשהיה הרוקח בא אליהם ונתוֹן תמרוקיהם בעתּם ושמן משחתם בזמנו היו נהנין ממנו בלב תמים, ומברכין עליו כתקנת חכמים: “בורא עשׂבי בשׂמים”. עכשיו בשעת הבהלה, כשהסופרים מצויין אצל הקוראים כתרנגולין והטיילין בכל יום, לא יוכל עוד החבר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ותופשׂ הקסת לא יעמוד מקוֹצר רוח ומעבודה קשה. ולא עוד אלא שהקבלנים המספיקים המזון היוצא בחפזון קלקלו את הטעם הטוב בחך העם והרגילו אותו למצוא טעם במקק דספרי ובקולן של סופרים ולצאת ידי חובתו בעוֹלשין ובחרחבינא ובשאר ירקות, ויזידון את נזידם, מכל הבא מידם, ופרשׂו כאשר בסיר וכבשׂר בתוך קלחת, ואין עוד לעם צורך בסַממנין ובמיני מרקחת. והרובים שלא למדו על מעשׂה הקטורת מלקטים להם עשׂבים ומַרבים רקוּחיהם ובונים מגדלות מרקחים, ושׂמים מָשחתם בשמן מִשחתם, ומערבבים את הסַממנים ופוסלים את הקטורת, ונותנים בה חלבּנה במקום לבוֹנה, שבּולת שוּעל במקום שבולת נרד, קליפּה במקום קלוּפה, ומחסרים בה את הקושט לגמרי, לפי שכּל המריח בה מתעטש, ומַרבים בה מלח סדומית ואינם נותנים בה כיפת הירדן אפילו כל שהוא, ושורין את הצפורן, שהם שׂורטין בה איש בשׂר רעהו, במי רגלים במקום יין קפריסין עד שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה; וכל זה לפי שעושׂין עבודתם קבע כעבודת הקבלנים בגייסות הצבא, ומביאים קרבנותיהם נדר ולא נדבה.

על כן אמרתי אל לבי: בשעת פיזור כנס; בשעה שאתה רואה אחרים מפזרים צרכיהם לזרים כנס רגליך. ואגמור בלבי להתחבא כמעט רגע עד יעבור הזעם ולהחביא את צלוחיתי אל הכלים של פסח ולהשתמש בה רק בימים כאלה שבני ישׂראל מבערים את החמץ והשׂאור שבעיסה ומדמים עצמם לבני חורין ולבני מלכים, שאז אולי ישובו אוכלי ירקות ליהנות מעשׂבי בשׂמים ולהתעדן מזני מרקחים.

שבתי אני ונתוֹן אל לבי כי הצרעת הזאת אשר פרחה בספרותנו צרעת מַמארת היא. שעת החירום תהיה ארוכה ופולמוס הקולמוס ימשך לדור דורים; וכמה מגרעות רעות תביא לספרותנו ולשׂפתנו! הגשמים המרובים ישטפו ספיחי עפר ארץ או יביאו רקב בהם ויגדלו צמח בלי יעשׂה קמח. תמה אני אם מכל המון הכותבים, העולים עתה ככמהין ופטריות חדתין נבוט לצפרין, אם יעלה ויצמח מהם סופר מצוין אחד ממקצעות הספרות. כי לא כך היא דרכה של תורה ולא בדרך זו גדלו סופרים בישׂראל. לפנים היתה עבודת הסופרים אצלנו עבודה תמה, עבודת הקודש; החפץ למלא ידו בה היה מכין עצמו לזה בצנעא ובפרישוּת בקרב ביתו, קורא והוגה בספרים וממלא מזויו מזן אל זן, מזן התורה וחכמת ישׂראל ומזן חכמה חיצונית ובינת אנוֹש, איש על פי דרכו אשר אליו היו פניו מועדות, ולא היה אץ להשמיע בקהל קולו עד שתתבשל דעתו; ואין צריך לאמר כי היה שקוּד וזריז ללמוד את דרכי הלשון ושמוּשה על בוריה בכל דקדוקיה ופרטיה, וזריזוּת הביאה אותו לידי פרישוּת ופרישוּת לידי רוח הקודש. וכשהיה יוצא לחוץ להוציא דבר בדפוס היה בעיניו כעולה לגרדום או כנכנס למקדש והיה מכון את לבו לשמים, וטובל חמש טבילות במים. עתה רבּוּ בנוּ לבלי חוק, מושכי הרוֹק, הטובלים עטם בריר היורד על זקנם וכל הרוקין שבירושלים טהורים להם. כל זאטוטי בני ישׂראל הראויים לעלות לתורה “עם כל הנערים”, שעד כה היה כבודם כבוד בהרצאת הדרשה שסדר להם רבם, העומד על גבם, או בקריאת מפטיר בצבּוּר, בהכרעת קול ובנעימות הדבּוּר, עתה יצאו חוצץ כולם וימַלאו פיהם חצץ לחלק את שטוּטיהם ביעקב ולהפיצן בישׂראל ולאמר לכּל כי – סכלים המה.

גם הסופר אשר כבר ישבה באיתן קסתו ויפוֹזו זרוֹעי ידיו, גם הוא כעת לא יעמוד במַשבר בנים בעת יהפכו עליו ציריו ללדת ששה בכרס אחד; והיו תוצאותיו יוצאי חפּזון וילידי בהלה, אשר אין להם תפארת מעושׂיהם ולא תפארת לו מן האדם. כי לא במועצות ודעת יכתבו הסופרים כי אם בכשיל וכילפּות יהלמון כעושׂי מלאכה על האבנים; כי היתה התורה לפרקמטיא והספרוּת לעסק, והעסק יהוֹלל חכם ויאַבּד לב מַתּנה.

אם יארכו ימי הבהלה האלה ועלה כרם ישׂראל שמיר ושית וכסו פניו חרוּלים, גפנו תהי לשמה וענביו לבאוּשים; ומַטה האלהים יהפך לנחש, ולא יגמול עוד שקדים כי אם יעשׂה פרי כחש.

ועוד רעה אחרת, הביאה לנו זאת הצרעת המַמארת. טבעו של דבר הוא כי בימי מלחמות וקרבות, מקול הגפת תריסין וצחצוח חרבות, יתקלקלו המדות ויטמטמו הלבבות. גם בזאת היתה שעת החירום הזאת בנו לרעה: כי רבּוּ בין הסופרים בני עולה ואנשי חמס, מגנבי דברים וגונבי לבבות, עזי פנים לבושי להבות, צבועים ומכחשים, חוֹברי חבר ומנַחשים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים.

יש גנבים שונים בעולם. הגנב הבא במחתרת אות הוא לו כי עוד לא אבדה הבוּשה ונכרתה מלבו, ויהי כי יבוש מעשׂות מעשׂהו יומם ויעשׂ לילה. רוב גנבי יש להם “הן צדק”, כי עוד לא כבתה גחלת הרגש־הכבוד הנשאר בלבם; והיה כי ישבע לך גנב כזה בהן צדק שלו תאמין לו, ואם לא תאמין וחשב לו זאת לעלבון ולפגיעה בכבודו. איש צבא כי יגנוב ממך דבר והיה כי תתפושׂ אותו בכף ונמצאה בידו הגנבה, יאמר לך: הרי שלך לפניך, קח ולך. ולמי מהם ידמה כתבן פלוני בן פלוני המגבּב דברים מסופרים ומספרים ושולחם למכתבי העתים לגנוב דעת המוציאים לאור, ועוד יבוא לתבוע שׂכרו. ובאמור אליו המו“ל: אדם כשר, למה תהיה כאיש נדהם ותבקש שׂכרך והלא דבריך גנובים הם אתך מסופר פלוני ומספר פלוני? עוד יעיז פניו לבוא עליו בטענה: ומה בכך אם כבר קדמני אחר והלא מים גנובים ימתקו? ואני קניתים בשנוי, כי כל תיבה שצריכה למ”ד בראשה הטלתי לה ה"א בסופה.

יש גם עזי פנים שונים כמו שיש זונות שונות בעולם. יש זונות צנועות ויש זונות חצופות. הזונה הצנועה יושבת ככבודה בת מלך פנימה וכל מבקשיה ימצאוה; יושבת היא בקוּבּתה ומחכה עד שיבוא אליה אותו חסיד עטוף בציציותיו והיא מַעמדת לו סולמות של זהב והוא מביא לה תרקב של דינרין או נותן לה בערבון חותמו ופתיליו ומטהו אשר בידו; והזונה החצופה היא הסובבת בעיר בשוָקים וברחובות ומַטלת את עצמה על הצבּוּר. וכן יש עז פנים צנוע אשר מצחת הנחושת על רגליו, מעיז פניו בפני מי שגדול ממנו בצנעא, נועץ מחט בבשר החי כלאחר יד, בהדי שותא פילכא, ומסתפק בזה; השומע ישמע והחדל יחדל. ויש עז פנים חצוף אשר מצחת הנחושת על מצחו, כמו כתבן פלוני שהטיח דברים כלפי מי שזקן ורגיל ממנו ולא נתקררה דעתו בזה עד שפגע אותו בשוק והוסיף להתל בו כמתלהלה היורה זקים ואמר: “למה תקצוף על קולי, הטרם תדע כי עז פנים אני, והדוֹר ראוי לכך, כי בעקבותא דמשיחא אנחנו חיים שאז חוצפא יסגי ופני הדור כפני הכלב”. – והוא מדמה כי עז פנים האומר על עצמו “עז פנים אני” פקעה מניה עזותו.

ורבים וכן שלמים מן הגנבים ומעזי הפנים הם הצבועים וחנפי לב אשר בקרב סופרינו, ההולכים אל אשר יהיה ללכת רוח השעה המשׂחקת להם. יש בקרבנו למשל סופר אחד כוי, ספק חיה ספק בהמה, ספק צדיק ספק צבוע, ספק בעל תשובה ספק אפיקורוס בחשאי, ספק בשׂר ספק חלב, לפי שהוא תרוָד שמגיס את כל הקדרות. כוי זה משמש בד' לשונות וכולן בחרדל, לפי שבּלי חרדל ובלי תיקון לא יכין לדבּר כן באחת מן הלשונות. איש לשון זה אשר עוד לא עשׂה לו בית כי אם הנהו עוף נודד, קן משולח, מלחך פינכא ומלקט תחת שולחנם של אחרים, מדמה שכל דבריו כאש וכפטיש יפוצץ סלע; ומה הוא עושׂה? לוכד הוא שועלים בערמתו ומַפנה זנב אל זנב ושׂם לפּידים בין הזנבות וגץ יוצא מתחת הפטיש שלו ומעביר אש בלפידים ושולח אותם בשדמות ישׂראל לקדוח אש ולאַזר זיקות ולשלח מדנים בין אחים. זוהמא ליסטרון זה מטיל זוהמתו חליפות על כל אשר לא יתן על פיו, הולך מבית אל בית וממכתב־עתי למכתב־עתי ועוסק בחרחורי לשון והוא רמים ישפוט על כל אשר תחת כל השמים, ממיכאל שׂר גדול עד שלשול קטן שבּים ומדמה כי כשהוא מדבּר מלאכי השרת מתקבצין לשמוע וכל העולם שותק ומחריש וכל עוף הפורח נשׂרף בהבל פיו. ואולם מי החכם ויכיר אותו, לא יאמין בו עד יום מותו, אם כעת הוא מתראה כאדם קדוש הולך תום, מי ידע מה ילד יום? כי הרבה ראינו הפכפכים כאלה וחנפים, אשר היום התחשבו על העופות ומחר – על העטלפים.

רמשׂים רק באשפות ירמושׂו, שועלים רק בחרבות יקננו, ותרבות אנשים בני בלי תרבות כאלה ישיתו קנם רק אצל מזבחות הרוסים, רק בקרב גוי אובד מוּכּה לשבבים, רק בספרות כספרוּתנו השוכבת לארץ ומתפלשת בעפר ואפר. על זה הנביא עומד וצוֹוח: כשועלים בחרבות נביאיך ישׂראל היו!

ואנחנו – השלכנו יהבנו על חכמינו וסופרינו החדשים מקרוב באו ואמרנו בצלם נחיה, הם יבראו לנו עולם חדש בספרותנו, עולם שכולו מלא אורה וחיים; הם יחבּבו את שׂפתנו על בנינו ויפתחו להם כר נרחב וגן רוה לשׁוּח בה לרוח היום בנערם חצנם מעפר מות, בקומם מבּכוֹת על נהרות בבל; ועתה מעת אשר הפקידו עלינו את הבהלה נוֹחלה אבדה תקותנו זאת: אלף גליונות כתבי העתים היוצאים אצלנו שנה שנה, המה התכריכים לספרותנו המתה, ופרחי המחבּרים הכותבים שנה שנה הם המקבּרים המלוים אותה אל בית עולמה…

וחכמי ישׂראל בארצות אחרות, אשר רוּבם שכחו והשכיחו את שׂפתנו מקרב עמנו, המה יבוּזו וילעגו לפעולות סופרינו החדשים ולמעשׂה ידיהם ויהיו בעיניהם כחולמים. המה הסבּוּ את עיניהם ולבם אחורנית לימות עולם, לשנות דור ודור ומפקיעין מבלוֹיי מכנסי כהנים לנו חגורות לכסוֹת מערומינו. “חכמת ישׂראל בקדמוניותיו ורוח חייו בגנזי ספריו העתיקים!” – כן משפטכם, רבותי, אתם חרצתם. ואתם לא שׂמתם אל לבכם כי בדבּרכם את דבריכם אלה מאהבתכם ללעמכם משפט מות חרצתם עליו. כמוכם אמרו גם חכמי כל האומות המקניאים אותנו בלא עם, האומרים כי עם ישׂראל נפסל בחוץ למקומו וזמנו ופגוּל הוא לא ירצה. גם כל שׂונאי ציון האומרים לנו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישׂראל עוד, גם הם מודים כי בשכבר הימים היינו לעם, וכי היו לנו מחמדים בימי קדם; את המחמדים ההם יוקירו גם הם ויחפרום ממטמונים כדי לעטר בהם את בתי שׂכיות החמדה ואת גנזי הדברים העתיקים אשר להם, וכל ישעם וכל חפצם הוא כי לוּ היינו כולנו כיום הזה לדבר עתיק, לחנוט מצרי, לפסל יוָני, כי אז הוציאונו מתחתיות הארץ, העלונו מקרבנו ונתנו לנו שם ושארית בארץ וזכוּת לשבת אִתּם ככל אוַת נפשנו. כן דבּרתם כי “חכמת ישׂראל בקדמוניותיו”; גם חכמת כל עם ועם בקדמוניותיו ותפארת בנים אבותם, אבל בגל אבות לא נשכח הבנים, ומפני הכבוד אשר נכבּד ליקהת האם לא נכרות ברית לעינינו מהתבונן על בתולה. כל המביט מאחריו נעשׂה לנציב מלח; כל האומר כי חכמת ישׂראל רק בקדמוניותיו הרי הוא מכחיש עתידות האומה ומציאותה בעת הזאת ונוסף גם הוא על שׂוֹנאינו; וכל האומר כי כל קדמוניות ישׂראל חכמות הן – בן לא חכם הוא. ובאמת רבּוּ בינינו לעת כזאת גם פעוטות כאלה המתאבקים בעפר גנזי הספרים וכל הדבר הישן והבלוּי מרוב ימים אשר ימצאו יוציאוהו לאור היום ויוקירוהו מפז וידמו בלבם כי חכמת אלהים בקרבו; והמה שכחים כי בין עשׂרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות היה גם פי האתון, וכי לא כל הראשונים היו מלאכים ובני אדם ולא כל האחרונים חמוֹרים ובני אתונות. כשיבוא בעל המרתף לבדוק את מרתפו לא יוציא כל חדש מפני ישן בטרם שיִתהה על קנקנו, אע"פ שיודע הוא שיין ישן טוב ויפה מיין מגתּוֹ; אבל הוא גם ישיב אל לבו ויאמר: אסתכל בקנקן ובמה שיש בו, דלמא תקיף חמרא והוָה חלא, או שמא מלא אותו בעל החבית לכתחלה חומץ ולא יין.

דבר זה אולי נאה לבני עמנו בארצות אחרות, אשר שם כבר שכחו והשכיחו את שׂפתנו מפיהם ומפי זרעם ואבד להם המפתח אל בתי האוצר ויין ביקבים לא ידרוכו, אולם לא כן אנחנו עמנו – בארצנו, אשר עוד שׂפתנו אתנו וגנזי ישׂראל פתוחים לפנינו כפתחו של אולם. בימים האלה נפתח בלונדון חדר המשׂכּית, אשר בו ערכו דברים עתיקים מקדמוניות ישׂראל לראוָה בם. בין הדברים העתיקים היקרים באמת במציאותם, כמו כתבי יד עתיקים, תמונות ראשי העם ופרנסי הדורות אשר היו לעולמים וכיוצא בהם, נמצאו גם ספרי תורה ומגלות וכל תשמישי קדושה, תפלין ומזוזות, טליתים וציצית, שופרות וסוּכּה, לולבים ואתרוגים. נזכרנו כי מעֵין חדר המשׂכּית ואוסף קדמוניות ישׂראל כזה פתח לפני שנים אחדות גם ליוּטאסטאנסקי בפאססאזש אשר בפטרבּוּרג, והוא תלה על הקיר את עצמו (כלומר, את תמונתו) בקומתו ובצביונו כשהוא עטוף בטלית ותפלין, כופיא (יערמאלקא) בראשו וגמרא פתוחה לפניו, כדי לאמר להעוברים ושבים: זה הוא דמות דיוקנו של האיש הישׂראלי, כזה ראו והכּו! – היש מקום לחדרי משׂכּית כאלה בערי ליטא ובכל גבול מושבות היהודים בארצנו אשר כל הדברים והחזיונות האלה עין בעין נראה חיים וקיימים בקרבנו עד היום? האם לא השׂחוק יהיה לנו עורך מערכות קדמוניות ישׂראל כאלה בתוכנו? בצרפת ובאנגליא אשר שם חיו רש“י ור”ת וסדרו את תפליהם, שם התפלין נחשבים לדברים עתיקים ויוּצגו כחפצים יקרים בשער לעין רואים, אבל אנחנו האוחזים מעשׂה אבותיהם בידינו הנערוך לנו מערכות כאלה – וכל בתי המדרשים ובתי הכנסיות מלאים אנשים עטופים בטליתיהם, תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, שופרות ואתרוגים ולולבים בידיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזות בפתחיהם, וסוכּות בחצרותיהם ועל גגותיהם? והוא הדין בחכמת ישׂראל ובידיעת התורה. לא לנו ללכת לשמוע דבר ה' מפי רענאן ודעליטש ושאר חכמי אומות העולם המאירים עינינו בתורת ישׂראל ובקדמוניותיו. מה לנו לדרך מצרים ולדרך אשור לשאוב לנו מים מבּארות נשברים ועמנו מקור מים חיים, מַעין היוצא מבית אל אשר לא יכזבו מימיו?! אפס כי לא נשלח לשאוב לנו המים זקנים אשר לא עמד טעמם בם עם נערים אשר בטרם ידעו מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב וידלו לנו החספא ואת המרגניתא יניחו, כי אם אנשי רוח בעלי דעה והשׂכּל היודעים להבחין בין יום ובין לילה ובין זהרורית לגרוטאות של זהב, אנשים כאלה קוינו למצוא ברבות הימים בין סופרינו החדשים ותקוָתנו זאת האבידה לנו שעת הבהלה אשר קמה על ספרותנו, כי מיטב סופרינו עתה רוח יזרעו וסוּפתה יקצורו, צמח – בלי יעשׂה קמח; אולי יעשׂה – הרגעים הבאים יבלעוהו ועם שיהיו לאחרונה לא יהיה להם זכרון.

אולי בעבור שעת החירום והבהלה וחדל המטר הסוחף על ניר נאה זה תשוב רוח הקודש לפעם בלב סופרינו וקמו בקרבנו אנשים הראויים לאותה אצטלא ולאותה עטרה, ואז תבוא תקוָתנו ולא תכבה גחלתנו הנשארה.

יט

ה' ישמרנו משׂונאינו, ומאוהבינו יותר מכולם!

אני ידעתי כי רבּוּ צרי, רבים קמים עלי ואינם מוצאים קורת רוח מצלוחיתי. סַממני להם לא לרצון וקטרתי לא לריח ניחוח באפם, אבל מה האנשים ההם, שאין דעתם נוחה הימני, עושים? הם מסיחים את דעתם ממני, מניחים את צלוחיתי מיד ואינם תוהים על קנקני; ובעידן רתחא, כד חוורא כרבלתאדתרנגולא וקאי אחד כרעא, יתעברו בי שלא בפני ויצא עתק מפיהם ויקללוני קללה נמרצת, לאמר: תבואהו שוֹאה… או בלשון חסידים: יכּנס הרוח באבות אבותיו, כמה מן החלתית ומן החלבּנה יש בקטורת שלו! ובקללה זאת הם פוטרים אותי ומסיחים דעתם ממני ואינם מרגיזים אותי ממנוחתי, ואם כן הקללה תהפך לי לברכה והנשיכות לנשיקות.

לא כן אוהבי ורעי אשר ישרו דברי בעיניהם ובתעלולי נפשם חפצה. הם – אם לא יבואו דברי בעתּם, אם יפּקד מקום צלוחיתי, יאחזו בערפּי ויפצפצוני, לא יתּנו דמי לי ולא יניחוני לשבת בשלוָה. וביחוד יש ביניהם אחד, קרוב אל נפשי ואל לבי מן האחרים; הוא מקיים בי: בקרובי אקָדש; מדקדק עמי כחוט השׂערה, מספר צעדי יגידני, כמו נגיד יקרבני; שומר הוא מוצא שׂפתי וכל הגה מפי יצא; כל שגגה עולה לי בעיניו זדון, כל מבטא ודבּוּר אשר פצו שׂפתי ודבּר פי ביודעים ובלא יודעים, יזקוף עלי כחוב וגבה יגבה אותו ממני אפילו מגלימא דעל כתפאי.

אשתקד בשעה שהוצאתי את צלוחיתי לשוק הרוכלין בפעם האחרונה נזרקו מפי כדברים האלה:

“בשעת פיזור כנס. בשעה שאתה רואה אחרים מפזרים דרכיהם לזרים כנס רגליך. גמרתי בלבי להתחבא כמעט רגע ולהחבּיא את צלוחיתי אל הכלים של פסח ולהשתמש בה רק בימים כאלה שבני ישׂראל מבערים את החמץ והשׂאור שבעיסה” (“המליץ ש”ע [שנה עברה] נו' 76).

שלא במתכוין ושלא לשם נדר דבּרתי אז את הדברים ההם ובלבי לא היה עוד לשוב ולחפּשׂ את צלוחיתי בגג היציע ובגג המגדל אשר השליכוה שם, ואמרתי כיון דאדחי אדחי; ואנכי לא ידעתי כי האורב יושב לי בחדר, הוא האוהב אשר אמרתי, השומר פתחי פי ומתחַקה על שרשי רגלי. כמעט ראה ימי הפסח ממשמשים ובאים ויבוא עלי כנושה ויאמר: הא שטרך אשר כתבת וחתמת. הנה הימים באים אשר בם בני ישׂראל מבערים את חמצם; ועתה יבואו דבריך וכבּדנוך. הוציאה לנו את צלוחיתך ונריחנה!

היא היא המכה אשר הוּכיתי מאת מאהבי זה! בקשתי לישב בשלוָה והנה קפץ עלי רוגזו, התובע אותי לעמוד בדבּוּרי ולפרוע את חובי. ומה אעשׂה ואני עד כה לא פשטתי את רגלי ולא הברחתי תשלומין. נוֹקשתי באמרי פי ונלכּדתי, אין לי איפוא בלתי אם להתרפס ולעשׂות רצון רעי. ורעה לי עוד מזה כי הוכרחתי להכּנע לפני עקרת ביתי ולבקש ממנה לחפּשׂ ולהוציא את צלוחיתי בתוך שאר כלי הפסח, אשר היא מוציאה כעת מדיר העצים ומלול התרנגולין ומקרצפת ומגרדת ומצחצחת ומַכשרת אותם; ועי"ז באתי לכלל האנשים שחייהם אינם חיים, לפי שנעשׂית אשתי מושלת עלי. אם לא תאמינו לי, שמעו ודעו מי היא אשתי ומה תכוּנתה, וידעתם את גודל הרעה אשר הביא עלי האדם הכּשר ההוא ומה נאמנים פצעי אוהב.

אשתי בת טובים היא, אשה הגונה וחסודה, עסקנית ובריה נפלאה, אבל דא עקא כי מבני דור תהפוּכות היא, כלומר מן האנשים האוהבים להתנגד ולאמר ההפך ממה שאחרים אומרים, ולשאול תמיד: אדרבא, איפכא מסתברא! בילדותה למדוה תורה בבית אביה וגם מדברי חכמים דבק בה מאוּם והרי היא בעיניה כדבוֹרה הנביאה השופטה את ישׂראל וחפצה להיות רודה בקרב ביתנו, ולעשׂות סנדל שברגלה עטרה לראשי. משתדלת היא לקיים דברי הכתוב במלואם להיות עֵזר כנגדי, וזה דרכה כסל לה תמיד להתנגד לי, לחלוק על דעתי ולעמוד על דעתה, לדבּר ההפך ממה שאני מדבּר ולעשׂות ההפך ממה שאני מבקש. אם כה אומַר אליה: שׂימי לחם! והביאה מלח על השולחן, לפי שהוא ההפך ממה שבקשתי. פעם אחת אמרתי אליה: האין נתח בשׂר היום? ותגער בי ותאמר: בשׂר אתה מבקש, מאין אקח לך בשׂר, המן העֵדר או מן הרפת? שבר ברוח יש לי ואותו אוּכל לתת לך כנפשך שׂבעך. ככה תתן לי תמיד שבר תחת בשׂר, אפר תחת פאר, נגע תחת ענג, ואפילו בדברים שאין הבדל בהוראתם אשר ישרים הם או מהופכין, דרכּה להשתמש בנוסח מהופך מן הלשון שאני משמש בו. אם כה אומר: הנה הטבּח נושׂא כבשׂ על כתפו, תסתכל היא בעד החלון ותאמר: אמנם כן כשׂב הוא נושׂא לשחטו. אפילו בעת רצון בשעה שתופרת הבגדים מביאה לה בגד חדש ואני אומר לה: הנה הביאו לך שׂלמה חדשה, אף אז תשיב אמריה: האח, מה טוב ומה נעים, שׂמלה חדשה הביאו לי! ככה גם גבר בה ההרגל להתנגד לי ולהפוך את דברי עד שנעשׂה אצלה כטבע שני.

כשׂחוק לפעמים לראות כאשר אין לאֵל ידה להתנגד לי ולהפוך את דברי, כי יקרה שגם אחרי הפכת הדבר או המלה הנכונה עולה בקנה אחד עם כוָנתי, והיא מוכרחת בנפש מרה להסכים לי ולעשׂות חפצי. כן, למשל, בקשתי פעם אחת להביא לי קנקן מים. הסתכלה בקנקן ובמה שיש בו כה וכה תאמר: הפוך בו והפוך בו מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה ותמיד יצא לך קנקן מים. – שוב פעם אחת אמרתי: הדליקו את הנר כי – אתא ליל. בתחילה נסתה להתנגד לי ולאמר ההפך מדברי, אבל בראותה כי גם אחרי ההפכה יוצא לה אתא ליל, הרכינה את ראשה והדליקה את הנר והביאתהו לפני.

פעם אחת נסיתי לנַצח אותה בדבר הלכה ולהראות לה ע"פ דין תורה כי לי המשפט להיות הנגיד והמצוה בביתי, ולא עלתה בידי; כי אחד מאבות אבותיה היה דרשן ומגיד וממנו באה לה בירושה לעקם את הכתובים ולדרוש אותם כמין חומר עד שיהיו דרושים לחפצה. ועל כל ראיה וראיה שהבאתי להסתייע בה היתה לה תשובה בצדה לסתור את דברי.

אמרתי אליה: שונרתא, אוכמתא בת אוכמתא! (כך קורא אני לה בעת רצון כדי שלא תשלוט בה עין רעה) עד מתי את עוברת את פי ה' ותחפוץ למשול בביתנו, והלא בתורה כתוב מפורש: והוא ימשל בך?

אף היא השיבה אמריה לי: גברא כשומשמנא! (כך היא קוראה לי בלשון חבּה במה דברים אמורים במקום שיש ואל איך תשוקתך, אבל כשאין ואל אישך תשוקתך אין חל החיוב והוא ימשל בך. דא בדא תליא. האם שכחת מה שנאמר לאברהם אבינו: “כל אשר תאמר אליך שׂרה שמע בקולה”?

– ואַתּ האם שכחת כי אותה שׂרה עצמה קראה לבעלה אדוני, שנאמר “ואדוני זקן”?

– ואתה האם שכחת ששם נאמר ותצחק שׂרה בקרבה, והרי הכתוב עומד ומעיד שבצחוק אמרה מה שאמרה.

אם לא ילפינן בדברי תורה – הוספתי אני – נילף מדברי קבּלה שנאמר: להיות כל איש שׂורר בביתו.

– ומי אמר דבר זה? הלא מלך טפש אמרוֹ! וכי מביאין ראיה מן הטפּשין? ומי יודע אם לא גם בשביל דבר מגוּנה זה לא נזכר שם הקדוּשה בכל מגלת אסתר.

והנה אמנם כל השׂיחה ההיא אינה אלא דברים שביני לבינה שאין דורשים בה ברבים, ולא ספּרתים לך, הקורא, אלא כדי להעמידך על תכוּנת נפש זוגתי שזהו דבר הצריך לעניני. וחבל על כי לא קרה לחותנתי, אם אשתי, בימי עבּוּרה מעֵין הנס שקרה ללאה אמנו; שאִלו נהפכה הבת והיתה לזכר בודאי היה עוד מאור גדול אחד, בין המאורות הגדולים ברקיע שמינו, ולי אני עבדך לא היה ניטל המאור מן העולם. ומכיון שכך נגזרה גזרה עלי שאהיה בעל אשה שלמדה תורה, היודעת להפוך דברי אלהים חיים ולעקם את הכתובים, גמרתי שלא להתפלפל עוד עמה לא במילי דעלמא ולא במילי דשמיא ולנטות מפניה בכל אשר אוּכל. ומזה תבין כמה קשתה עלי למלאות פקודת אוהבי הנזכר הנושה בי לבוא לבקש מלפני אשתי להוציא לי את צלוחיתי ולהכשירה לפסח.

מאליו מובן כי אשתי זהירה במצווֹת היא ומדקדקת מאד בביעור חמץ. זה יומיים הרצפה בביתי מכוסה בנסורת של חַרשים, החוּלדה הולכת בפוזמקאות על רגליה (כי כך קבּלה אשתי מבית מדרשה של הרבנית מבריסק, משום שמא גררה חולדה), כל כפות הנעולים והפותות לדלתות ולחלונית ממורטים וממורקים ונוצצים כעין נחושת קלל. היום לעת ערב הסיקה את התנור וחתתה גחלים בוערות ללבּן את הכלים שצריכים לבּוּן ולהגעיל ברותחין את הצריכים הגעלה, והבית ימלא עשן וקיטור הכבשן.

– שונרתא! – אמרתי אליה בדברי חן ותחנונים – בקשה קטנה יש לי אליך, אם לא יכבּד עליך הדבר לעשׂותו.

– מה תאמר נפשך, שומשמנא? דבּר כי שומעת אני.

– בהוציאך את הכלים של פסח מגג המגדל לנקותם, אנא הוציאי נא גם את צלוחיתי ונַקי אותה מחלאתה.

– ולמה היא לך צלוחיתך ואתה הלא נטשת אותה למורש שׂממית ולקוּרי עכביש?

– אחפוץ למַלאותה קטורת סמים דקה ולהוליך אל העדה לעמוד בין החיים ובין המתים לעצור המגפה, כאשר נסיתי.

– כלך מדרך זו, שומשמנא! לא כימים הראשונים הימים האלה. הן רבּים עתה נושׂאי המַחתות והצלוחיות גם בלעדיך. חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת! הכּבד אפוא ושב בביתך ואל תוסיף ללכת ולעמוד בין החיים ובין המתים; כי החיים חיים גם בלעדי הקטורת והמתים אינם יודעים מאומה. את המגפה לא תעצור ורק עליך יהיה הקצף. ואני את צלוחיתך כבר נקיתי, מרקתי ושטפתי במים, כי יעדתיה לתשמיש אחר לימי הפסח.

– לאיזה תשמיש צריכה היא לך?

– לכוסו של אליהו הנביא.

– האם אין לך כוס אחרת זולתי צלוחיתי של פלייטון?

– כוסו של אליהו הנביא כוס של ברכה היא; והכוס אשר לנו קטנה היא, וכל שהכוס גדולה הברכה מרוּבּה.

שׂחקתי על תוּמת לבה של זוגתי, בראותי כי גם הפעם מהפכת היא הוראת הדברים ומערבת המוּשׂגים, ובאמרה “כוס של ברכה” נתחלף לה בין כוס שמברכין עליו ובין כוס שמביא ברכה; על כן הוספתי לנסות אליה דברים להעבירה מדעתה.

– שונרתא! – אמרתי לה – מערבת אַתּ את המוּשׂגים ומחלפת דבר בדבר. כוסו של אליהו מעמידין אנו על השולחן כדי שיבוא אליהו ויברך עליה ולא שהכוס מביאה ברכה.

– אנכי אינני מערבת ואינני מחלפת דבר בדבר – עמדה היא על דעתה – בשעה שאליהו בא לברך על הכוס הוא מניח ברכה אל תוך הכוס, ומן הכוס הברכה שופעת אל הבית, וכל שהכוס מרובה הברכה מרובה.

עודנו דוברים ונחלקים על דבר הוראת כוס של ברכה – ובפרוזדור הבית אשר השפחה עומדת ומגרדת שם שידה תבה ומגדל נפתחה הדלת ונשמע קול איש שואל:

– האם בעל הבית בביתו?

– לא ידעתי! – ענתה קצרה מקוֹצר רוח השפחה הטרודה בעבודתה – כמדומה לי שיצא דרך בית־המבשלות.

– מי הוא זה השואל לך? – קפצה ושאלה אשתי ותעשׂ אזנה כאפרכסת – לך צא לקראתו, הלא שמעת את הפּתיה אומרת כי אינך בביתך, ועתה ילך לו ולא יראך ואולי דבר לו אליך…

– שונרתא! – עניתי לה רכּות – מה תחרדי חרדה כזאת? דוד השמש הוא הבא, והוא לא ישוב ריקם עד אם עשׂה את אשר שלחוהו.

– איפכא מסתברא! – התרגזה אשתי ותשלשל את בתי ידיה המופשלים כדי לצאת בעצמה אל הפרוזדור לראות מי הוא הבא – מה יעשׂה השמש עתה בביתנו? האם ימי הסליחות עתה כי יבוא להעירך משנתך, או אם ימי החג ויביא לי ארבעת המינים לברך עליהם, או…

– בוַדאי הביא לי נר של שעוָה לבדיקת החמץ – אמרתי אני…

– לא, לא דוד שמש הוא – התעקשה היא ותשׂם פניה אל הפרוזדור – אבל ברגע הזה נכנס הוא אל החדר, ותרא אשתי ותעמוד כיתד על מקומה, כי הכירתהו.

– הצדקה אתך – נענתה בפנים מכורכמות – הפוֹך בו והפוֹך בו, מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה – דוד שמש הוא.

– מה תאמר נפשך, ר' דוד – שאלתי אני ואסתיר בחוּבּי את שׂמחתי על נצחוני. – האם נר של שעוָה הבאת לי לבדיקת חמץ?

– לא, ר' אזוב, ענה השמש – לקרוא את כבודך אל האסיפה באתי. אסיפה רבה נקראת היום בחדר הקהל.

– אסיפה? היום? בערבי פסחים? האם יצאתי מדעתך? הלא ימי חול המועד קרובים לבוא ואז אִספו אסיפות כנפשכם שׂבעכם. הלא גם הקלפי תהיה בחוה"מ…

– היום צוָה הרב לאסוף אסיפה מיוחדת, לפי שענין גדול עומד על הפרק – ענה השמש.

– איזה ענין? – שאלתי לתומי ואביט בפני אשתי כשואל שלא מדעת: האלך אל האסיפה או לא אלך?

– פרטי הדבר לא ידעתי – נענה השמש ויפנה שכמו לצאת – אבל שמעתי כי בשׂורות טובות ישוּעות ונחמות באו לישׂראל. אומרים כי ממון קורח ואוצרות מונבז נגלו לנו…

– בשׂורות טובות לישׂראל! הלא שמעת? לך מהר רדה אל האסיפה – האיצה בי אשתי – אך אל נא תוֹחר לשבת שמה, כי את אשר תשמע תמהר לבוא להגיד לי; הן כאשר יהלך איש על הגחלים כן אהלך עד בואך, מכליון עינים.

הדבר יצא מפיה וגחלים הבוערות אשר מלאו את התנור המוסק נפלו ונפשכו על רקוע הפח אשר על הרצפה לפני התנור, ואשתי והמשרתת מהרו יחדיו לאסוף את הגחלים המפוזרות ולהשיבן אל התנור.

– אל תפתח פה לשׂטן! – אמרה אשתי ברוגז קול – נוֹקשתי באמרי פי, נלכּדתי באמרי פי! אל נא יחשוב ה' לי עווֹן!

– הרגעי ודוֹמי! – אמרתי אני אליה להרגיעה, מדי שׂומי עלי את מעילי – הלא נתקיים בך מה שנאמר בצדיקים: “ותגזר אומר ויקם לך”, ולמה יזעף לבך?

* * *

בדרך בלכתי לחדר הקהל אמרתי אני בלבי: אשה תינוק ויצר לעולם תהא שׂמאל דוחה וימין מקרבת. מחשבה טובה השמיעה אשתי היום הראויה להצטרף למעשׂה. ולמה לא יהיה אצלנו כוס של ברכה, כוס של שפע, מעין כוסה של פנדורא אשר אצל העמים? מה היא כוסה של פנדורא אם לא כוס שכּל הדורונות יוצאים מתוכה? ולא יהא אליהו שלנו גרוע מפנדורא שלהם? הלא אליהו הוא מלאך הברית, מלאך השלום, המלאך הטוב המניח כל ברכה אל ביתנו, הבּא אלינו בכל ימי שׂמחתנו וחגינו, הבּא לקרב את המרוּחקין בזרוע ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע, אשר בו עינינו תלויות בכל עת צרה וצוקה ולו עינינו מיחלות כי יבוא ויבשׂר לנו בשׂורות טובות ישוּעות ונחמות. האם אין כוסו כוס מלא כל הדורונות? טובה עצתך, אשתי! לא עוד אמלא את צלוחיתי סמים להולכיה אל תוך הקהל. מאתים ומשים איש היום מקריבי הקטורת! תהי נא צלוחיתי כוס ברכה של אליהו הנביא להניח ברכה אל בתי בני ישׂראל.

* * *

בבואי אל חדר הקהל כבר היה החדר מלא והאסיפה רבה וקול ההמון ברעוֹ נשמע עד למרחוק. ביום ההוא הגיעה השמועה על דבר נדבת הבאַראָן הירש והרב אסף את האסיפה להוָעץ ולחווֹת איש דעתו כעת מה לעשׂות בכסף תועפות אלה.

– חמשים מילליאן! מאה מילליאן! מאה וחמשים מילליאן! – נשמע קול הנאספים הומה מכל העברים.

– מאה וחמשים מילליאן לכל ישׂראל, וחמשים מילליאן לנו לבד… – עשׂה פשרה בין הנחלקים הרב שהוא ישב ראש באסיפה. ועתה הבו עצה ודבר הלום מה נעשׂה בכסף. בדיני ממונות מתחילין מן הצד. מה דעתך בזה, ר' חיים סרסור?

ר' חיים סרסור, אשר היו לו שלש בנות בוגרות ולא היו לו עבדים לשחררם ולתתן להם, מלא את שני נחיריו אבק טאבּאק ויזורר ויאמר:

– לדעתי צריך לתת את הסך הזה להכנסת כלה.

– ולדעתי, נענה ר' אביגדור המלמד, מוטב שיקצבו מזה שׂכר למוד להמלמדים ולא יהיו המלמדים תלויים בדעת האבות ולא יהיו חייהם תלויים להם מנגד ולא תשתכּח תורה מישׂראל.

כל המלמדים אשר היו באותה אסיפה נענו בראשם לר' אביגדור ואמרו: כן דבּרת, יפה דבּרת, יישר כוחך שדבּרת!

לדברים האלה קם ועמד על רגליו אחד מן הנאספים לבוּש קצרים וזקנו עשׂויה ובתי זכוכית על עיניו. הכּרת פניו ענתה בו כי מן המשׂכּילים הוא. אף שמעתי כי לא בשם אשר נקרא בישׂראל ביום הכּנסו בברית יקראוהו, כי אם בשם משפחתו – הוֹצוֹפּלוֹץ.

– שקאָלעס! – קראו בקול גדול החייטים והרצענים אשר היו בתוך האסיפה – אין לנו חפץ בשקאלעס! ולמה לנו שקאלעס ובתי למוּד לבעלי מלאכה? האם אנחנו לא למדנו אוּמנוּתנו בלי שקאלעס ובלי בתי למוּד? המבלי אין בעלי מלאכה בישׂראל אשר ימותו גם היום הם ובניהם ובנותיהם ברעב ובחוסר כל?!

– אבל בתנאי שיהיו הקוֹלוֹניות נוסדות באה"ק – אמר אחד הצעירים לובש בגדי תלמידי בתי ספר הגבוהים – כדי שיהא הכסף לתועלת ישוב הארץ.

– חס ושלום! – נתן עליו בקולו ר' יצחק גבאי הממונה על קופת רמב“ן – לא תהיה כזאת בישׂראל! מיסדי הקולוניות באה”ק עוכרי ישׂראל הם; דוחקים את הקץ ועולים בחוֹמה. אין כוָנתם לשם שמים, כי אם בהפקירא ניחא להם, כדי להפקיע עצמם מן החוב של יו“ט שני של גלוּיות, ובין כך הם גורמים רעה רבה לישׂראל, לפי שהם מהפּכים בחררה עם היושבים לפני ה' ועוסקים בתורה ובאים למוּת באה”ק כדי להפּטר מגלגול מחלות. צאו וראו בכל קהלות ישׂראל כי מיום שצמחו הקולוניות נתמעטה החלוּקה ונתדלדלו הקופות ונתרוששו הממוּנים…

כזה וכזה דבּרו ורבו וקראו הנאספים, אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים; ואני יושב מַשמים בתוכם ואזני תחרשנה לקול הקורא.

– ולמה אתה מַחשה, ר' אזוב!? – פנה היושב ראש אלי בשאלתו – הלא לא לשמוע לבד כי גם לות דעתך קראנוך.

– רבותי – אמרתי להם – האם הכסף, חמשים המילליאן, צרוּרים ומסורים בידכם כי תריבו ותנצו היום על מה תוציאו אותם?

– יוּנח כי הכסף איננו בידנו – ענה היושב ראש ויחלק את זקנו – אבל הלא המנדב אדעתא דהכי הוא מנדב שתעלה נדבתו לטובתנו ולהנאתנו, על כן אנחנו נוֹעצים איזה הדרך הטוב שיבוֹר לו הנדיב…

– ואולי עוד יותר ממה שהרוַחת אתה בצלוחית של פלייטון שלך?

– בוַדאי יותר גם ממה שהרוַחתי. אבל צלוחית של פלייטון מאן דכר שמיה עתה, הלא כוסו של אליהו שמו!

– עתה תהנה לך כוסו של אליהו! – אמרה אשתי ותבט עלי בעינים רמות במנַצחת – הלא הוא הדבר אשר אמרתי כי כוסו של אליהו תביא לנו ברכה! הידעת מאין באו מאה וחמשים המילליאן, הסך הגדול הזה אשר לא ידענו ספורות לו?

– ומאין? – שאלתי ואביט עליה בתמהון.

– אנכי אגיד לך אם אתה לא ידעת – ענתה היא בלב נכוֹן ובטוח – הסך הזה הוא כל הממון שפסקו חז"ל עליו שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. כל הסכומים ההם המונחים נצטרפו עתה לחשבון גדול זה, למאה וחמשים מילליאן, ואליהו בא ומשיבם לנו ומניח אותם ברכה אל תוך ביתנו.

– אבל הלא שמעת כי לא אליהו הנביא נותן את הכסף כי אם הבאראָן הירש מנדב אותו משלו ולא משל אליהו.

– אי משום הא לא איריא – התאמצה אשתי לעמוד על דעתה – הדבר פשוט: כל ממון המוטל בספק הרי הוא מונח על קרן הצבי ומונח עד שיבוא אליהו, ועכשיו כשבא אליהו הוא נוטל מעל קרן הצבי את הקרן עם הפירות והוא עולה לק"ן מילליאן ומניח אותם ברכה אל ביתנו.

הסתכלתי בפני אשתי וארא והנה היא צולחת בתקוָתה ושׂומחת בחלקה אשר לה בברכה שהביאה לנו לדעתה כוסו של אליהו הנביא. לא אכזר אני לרושש את מגדליה הפורחים ובטלתי רצוני מפני רצונה; ומעתה צלוחיתי של פוליטון מלאה יין קונדיטון עומדת בין שאר הכוסות על שולחני ככוסו של אליהו הנביא. אם תניח ברכה אל ביתי, אם תביא לי אחוז אחד מחמשים המילליאן אשר להבאראָן הירש – לא ידעתי; רק את זאת ידעתי כי עתה אשתי היא המושלת בי וחיי אינם חיים, וכי היא המכּה אשר הוּכיתי מאת מאהבי זה.

ה' ישמרנו משׂונאינו, ומאוהבינו יותר מכולם!

כ

שבוּ ימי הקיץ, באו ימי היציאה לכפרים והישיבה בסוּכות. בני הכפרים יקומו גם הם בבוא הקיץ ויצאו השׂדה איש לעבוד עבודתו לחרוש חרישו ולעדור במעדר, ואנחנו יושבי כרכּים נצא השׂדה נלינה בכפרים לראות – כמה עצלים ונרפּים אנחנו לראות אחרים עושׂים במלאכה ואנחנו עומדים על גביהם ורואים את מעשׂיהם. ככל הגויים גם בית ישׂראל! גם הם זריזים ומקדימים במצוַת היציאה לכּפר, ויש מהם, והמה המרוּבּים, שהיציאה לכּפר חובה היא להם, לפי שבכרך ידקדקו עמם ביותר, יבדקו בספרי זכויותיהם ויעמידו אותם על שורת הדין, ויש אשר בערב יבוא איש לביתו שלום וינוח על משכבו ובבוקר יאמרו לו: טול וצא! אלמלא היו אחינו בני ישׂראל זהירים במצוה כל כך, היו בימי הקיץ הזה יכולים להפקיע עצמם מידי חוב זה ולפטור עצמם מן הסוּכה כדין מצטערים גמורים. כי בקיץ הזה נשתנו עלינו סדרי בראשית: השמש איננו יוצא מנרתיקו וחומו נדעך ממקומו; רוח צפונית מנשבת וממזָרים קרה תסַמר כל בשׂר. תקופת תמוז באה ואפילו חמרא קרירא ליה; האיש יוצא לשוק ומגז כבשׂים יתחמם, והטיילין בכל יום לובשים אדרת שער לא למען כחש, כי אם למען יחם להם ולבלי תאחזם צנה; והנשים יושבות ומבכּות את התמוז, כי מוכרחות הנה להסיק את התנורים וההוצאה על עצי ההסקה מרוּבה, והגשמים יורדים עד שתסרח המקפה. כללו של דבר, אין בין ימות הגשמים שעברו לימות הקיץ העומדים אלא שנוּי בגדים לבד, שהחורף היה משמש בבגדי לבן והקיץ משמש בבגדי צבעונין; ולא לחנם אומרים יושבי הכפרים לקיץ הזה כי חורף משוּח בששר ירוק הוא! כמדומה לנו שבימים כאלה אפילו המחמיר החדש, הרב הגאור ד“ר גאלדבּערג החונה בק”ק “זכרון יעקב”, שאומרים עליו כי חפץ הוא לעלות ולשבת על כסאה של הרבנית מבריסק, – אפילו הוא היה פוסק לקוּלא והיה פוטר אותנו מן הסוכה. אבל מה נעשׂה ובני ישׂראל זריזים הם ויסורים של מצוָה חביבים עליהם והנם יוצאים המונים המונים לעמק ירקרק החרוץ, הנחפה בכפוֹר הכסף, לבוא בנקרות האהלים ובנקיקי בתי הכפרים הבנויים חַיִץ, כדי לקיים מצוַת ישיבת כפרים בימי הקיץ.

גם אני האזוב אשר בקירות בית ישׂראל לא יכלתי לפרוש מן הצבּוּר, ובראותי המון בית ישׂראל הקטנים עם הגדולים, אדיריהם וצעיריהם, כנחלים נטיו ינהרו אל טוּב ה' הפרוּשׂ ככפור בנקיקי ההרים ובנקרות הצוּרים, לבשתי גם אני את בגדי החמודות אשר לי, בגדי החורף, וטענתי עגלה מלאה עצים להסקה ויצאתי את העיר, לא לפנות ח"ו את לבי לבטלה ולאמר: מה נאה ניר זה, מה נאה אילן זה, כי אם מטעם אחר פשוט, יען כי בעיר לא נשאר לי מנין יהודים לתפלה בצבּוּר. ובראותי כל אוהבי ורעי, שכני ושכנותי, דודי ודודותי, יוצאים את העיר נחילים נחילים, אמרתי אצא גם אני אחריהם למען אשר אהיה יושב בתוך עמי, מבין ומאזין את מעשׂיהם מביט ומקשיב לכל הדברים אשר ידבּרו; כי אם לא אוּכל בימי הקיץ המשוּנה הזה לרעות בגנים וללקוט שושנים, הלא מצא אמצא לי פקועות שׂדה למלא בם את צלוחיתי. וטוב לי לשבת בתוך קהל ועדה בכפר מכוּסה כפוֹר, מלשכוֹן ערים נכחדות וקרית תוהו ולשבת בבתי גזית אשר אין יושב בהם איש.

איפה ארעה ואיפה ארביץ בשנה הזאת? דבר זה לא אוּכל לגלות לך, קוראי היקר. סוד כמוס הוא אתי, וישאר בסוד משום מעשׂה שהיה. אשתקד, כמו שידעת גם אתה, קרה לי מקרה בלתי טהור זה עם אחד משכנַי יושבי הכפר. בשבתי בכפר בימי הקיץ ששים שכנים סביב לי מבני ישׂראל, ואני כדרכי יוצא לחוץ לשמוע מאי עמא דבר ומה הרוחות מסַפרות ונכנס ומסַפּר את דבריהם אל הקוראים, שמעתי אחד משכנַי דובר שקרים וגונב דעת הבריות בפחזותו ובשקריו, ולפי שנפש הסופר עשׂויה ככברה וכמַשפך שמכניס בזו ומוציא בזו, לא יכולתי להתאפק, ואסַפר דברי שכני ההוא לאחַי בחוץ למען אשר ידעו להזהר ולשמור את לבם וכיסם מלכד. והנה איש לא ידע על מי דבּרתי והעידותי ונשמת מי יצאה ממני בסַפרי להם את מעשׂה התעתועים ודברי הכזב; אכן שכני, בידעו את מקום שבתי, הכיר את פניו באספקלריא אשר בידי ויעשׂה כמעשׂה אותו הנער שבבית המרחץ ויצא ויכריז על עצמו כי הוא הוא המדוּבּר הנהו וישפוך עלי חמה אפו ועזוּז מלחמה וזרק בי פך של חרס מלא שופכין. והנה בעזרת ה' הפך נשבּר ואנחנו נמלטנו. האי חרגא דיומא דלא שמיה כלה כענן וילך ואנחנו בחמלת ה' עלינו חיים כולנו היום. בכל זאת, להשמר לימים הבאים מפּגע רע ומשכן רע כזה, נמלכתי בכליותי לבלי הזכיר את שם המקום אשר בו יצאתי השׂדה לשבת שם, למען אשר לא ידעו אחי ואחיותי, קרובי וקרובותי, שכני ושכנותי, על מי אדבּרה ואעידה וישמעו ולא יהיו דברי להם לחרפה ולקלס כהיום הזה.

הדבר האחד אשר אוּכל להגיד לך, חביבי הקורא, הוא כי המקום אשר בחרתי בו ואִיויתי למושב לי בימי הקיץ הזה הוא מושב קטן, כפר צר, ויהודה וישׂראל רבּים בו כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושׂמחים. קהל גדול באו הנה, מכל החי למינהו; בם משׂכּילים המתהללים בחכמתם ואומרים לאביהם ולאמם לא ידענום ואת אחיהם לא יכּירו, כי לא ישמרו אִמרת ה' ובריתו לא ינצורו; בם עניים המחזירים על הפתחים ועשירים הנועלים פתחיהם בפניהם ולא יתנו להם לדרוך על סף ביתם; בם חסידים ואנשי מעשׂה שציציותיהם נגררות על גבי כסתות ואינן באות וטופחות להם על פניהם; בם רבנים הנכנסים לרשות חבריהם ודוחקים את רגליהם ומרעישים העולם בשאגתם על הסגת הגבול וקפּוּח הפרנסה. הכּל כאשר לכּל כמו בכל הקהלות הקדוֹשות הגדולות. וכולם מבלים בטוב ימיהם ולילותיהם בנעימים, איש אל עֵבר פניו, איש כאשר תמצא ידו; חיים איש על פי דרכו ועושׂה כל אחד מה שלבו חפץ, ואפילו מה שאסרו חכמים בחדרי חדרים מתירים הם להם גם במקום מַראית העין ומדמים בלבם כי אין רואה ואין יודע וכי היזק ראיה לאו שמיה היזק.

לא ארכו לי עוד הימים מיום שבתי בנחיל של דבורים זה וכבר מלאו כסלי מדובשם ומעוקצם, וכבר שבתי וראֹה אותם עושׂים מעשׂי תעתועים ודוברים תהפוכות רע אשר כל השומע אותם ישׂחק עליהם ועל משוּבתם, ואמרתי אסַפּרה נא אותם כמו גם לך, אחי הקורא, למען תמַלא שׂחוק פיך גם אתה כאשר שׂחקתי על משבּתיהם אני. וכי תאמר אלי: “מה העבודה הזאת לך? הלא בין המצרים אנחנו עומדים וימים שבּם ממעטים בשׂמחה הימים האלה לנו, ואתה תביא לפנינו אנשים עברים לשׂחק עליהם! העת שׂחוק לנו העת הזאת? השכחת גם בלאו הכי כי אסור לאדם למלאות פיו שׂחוק בעוה”ז?" על זה אענה ואומר: אחי, כמוך כמוני ידעתי כי לא עת שׂחוק לנו העת הזאת, אבל – יש שׂחוק ויש שׂחוק. יש שׂחוק של שׂמחה והוא ודאי אסור בימים אלה, אבל יש שׂחוק מכאיב לב, שׂחוק הבא מתוך דמעות, והוא ודאי מוּתר בין המצרים ואפילו בט' באב. ידעתי גם כן כי אסור לנו למלאות פינו שׂחוק בעולם הזה, אבל העולם הזה שאני מתאר אותו לפניך בזה הוא מלא מעשׂים הפועלים על הטחול עד שהוא שׂוחק מאליו, וכיון שלא מנטוּלי הטחול אני, והשׂחוק בא בעל כרחי כשׂחוֹק הנכפין הבא מהתכוצות הורידין והשרירים, הרי אנוס אני ואנוס רחמנא פטריה.

ועתה הסכת ושמע שתי מעשׂיות אשר אסַפר לך כעת: מעשׂה בחסיד אחד ומעשׂה רב; ודי יהיו לך שני אלה היום ביום התענית כדי לצאת בהם ידי חובת “וכל עצביכם תנגושׂו”.

בשבבותי גר חסיד אחד, איש אמיד ועתיר נכסין, בעל חוטם ובעל כרס, וחקוק על מצחו “גבורה שבגבורה”. הוא לא גָלה מימיו למקום תורה, כי אם דר תמיד במקום אבנים טובות ומרגליות שהיה אביו סוחר בהן, ולא עצבוֹ מימיו לשׂאת עוֹל תורה, כי הנחילו בית והון, ומעשׂה אבותיו בידו, והשעה משׂחקת גם לו והוא מביט בפנים שׂוחקות על החיים וכל העתים והזמנים עת שׂחוק הם לו.

– מה הלכה נתחדשה היום בכתבי העתים? – שאלני שכני זה ביום אחד, בפגשו בי בגנת הביתן שבּוֹ מטיילים כל יושבי הכפר.

– דבר חדש גדול נודע היום בעולם – עניתי לו – מלך סרבּיא מגרש את אשתו…

– ואיזה גדלוּת אִיכּא בכך? – שאֵלני הוא – ואם האדמו"ר מתדמור ר' זלמן אהרון גרש את אשתו הרבנית, האם בשביל כך כתבו ספריא וספדו ספריא וכרוֹזא קרא בחַיִל והרעיש את כל העולם?

– שָאני האדמו“ר מתדמור – עניתי לו – שגרש את אשתו כדין, יען כי מצא בה ערוַת דבר, והרוקח רקח את כל המרקחה ועבר על האדמו”ר רוח קנאה, כי אשתו נפקדה לא מברכתו כי אם מברכתו של עיר וקדיש אחר.

– האפיקורסים בדו את הדבר הזה מלבם ושׂמו להרבנית עלילות דברים – הפסיק הוא את דברי.

– אבל – כליתי אני את דברי – ריב משפחה בין בני זרע המַמלכות הוא דבר יקר מאד, ועל פי רוב יסתירו הדבר ולא יפרסמוהו ברבים.

– כלך מזה – ענה שכני ואמר לי – אין זה דבר גדול וחדשה יקרה. הזולת זאת אין דבר בכה"ע?

– ווילהלם קיסר גרמניא הולך ובא אלינו לפטרבּוּרג, לבקר אותנו.

– דבר זה יש משום פרסומא! אורח הגון כזה בא, בוַדאי יכרו כרוֹת גדולות ויעשׂו נשפי חשק לכבודו ויבואו האנשים על הנשים לקנות אבני יקר ומרגליות, להעלות עדי על לבושם. ואתה הגידה לי מה יאמרו כתבי העתים, התהיה מלחמה על הארץ, אם לא?

– בזה אין להציל דבר אמת מפיהם; הללו אומרים כך והללו אומרים כך.

– מי יתן ותהיה מלחמה בארץ – אמר הדובר בי ובעיניו התנוצצו כידודי אש לוהט – אז יגדל המשׂא ומתן וירבו העסקים.

חרפה שברה לבי בשמעי דברי בלע כאלה יוצאים מפי איש זה, בעל בעמיו, אשר אין עיניו ולבו בלתי אם אל הבצע. התאפקתי מקצוף עליו ומגעור בו במקום עוברים ושבים שעמדנו בו, כי אמרתי הוֹכח במלים לא יסכון לאיש אבּיר לב כמוהו, ואשׂיאהו לדבר אחר וָאומַר:

– אכן ראֵה זו שמועה רעה באה, כי יחפצו לסגור את בתי הספר הגבוהים לפני בני ישׂראל מבּוא בהם איש…

– אטו תיוהא חזי מר בהא? – ענני הוא בשׂמחה גלויה – אנא תקנתא חזינא ביה. מי יתן והיה הדבר ולא ירבו האפיקורסים בישׂראל!

– אם ירבו או לא ירבו האפיקורסים ע“י גזרה קשה זאת לא ידעתי – עניתיו אני – אבל מסתפינא כי ע”י זה ירבו הבוגדים בעמם, כי מה יעשׂו צעירי הצאן אלה אשר גמרו חוק למודם בבתי הספר הבינונים בהסגר לפניהם דלתות בתי הספר הגבוהים? אנה הם באים? הלא אם לא יחפצו להשאר קרח מכאן וקרח מכאן אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להמיר דתם…

– ומה בכך? – ענה הוא בהתלהבות – ימירו וימירו כנפשם שׂבעם! ילכו באשר ילכו למוֹ; מנין יהודים ישאר לנו גם זולתם.

על הדברים האלה השתוממתי ויפג לבי עד כי כמעט לא האמנתי למשמע אזני.

– איכה! – קראתי גם אני ברגזה – אני כשאני שומע כי נפקדה צאן אובדת אחת מן העדר עלי תשוּח נפשי, כי הלא נפש אחת מישׂראל היא כעולם מלא ואתה, החסיד בכל מעשׂיו, תאמר לקעקע ביצתן של ישׂראל!

– ילכו להם באשר ילכו! – חזר הוא על דבריו בקשיות עורף – הנה בנו של איש אפרתי, אחד מאנשי שלומנו, המיר דתו.

– האם בנו של אפרתי המיר? – שאגתי מנהמת לבי.

– ולמה זה תתפלץ ותאחזך עוית? – ענה ברוח קרה והוסיף בפנים שׂוחקות – אפרתי המיר ומיד עלה לגדוּלה, ונעשׂה שוטר פה בכפר, וכשבאה השמועה לאביו לא חלץ נעלו ולא קרע בגדיו ולא באה דמעתו, כי אמר כמוני: ילך לו באשר ילך; יהיה לנו מנין גם בלעדיו.

– עתה ידעתי – עניתי לו – כי אם יחסרון העשׂרה הנותרים עוד שבעה גם אז לא תאנחו ולא תבוא דמעתכם, כי אז עוד ישאר לכם מזומן, ואתם הלא רק במזומן נפשכם חפצה.¹⁷

* * *

לדברים האלה פניתי מעליו בשאט נפש ומן אז והלאה לא יספתי דבּרו עוד לשלום.

כהפנותי שכמי מאתּו ואבוא באחד ממשעולי הפרדס ראיתי והנה חבר אנשים הולכים ונדברים חד את אחד ברעש וברוגז. רובּם פקידי הממשלה ושׂרי החיל, וגם אנשים מן המטיילים בגן נקהלו עליהם; ובתוכם איש יהודי לבוש בגדים כאשר לבֵשים בני הדור העבר. והוא איש מדה, דל בשׂר ולבן פנים; זקן קטן אשר שׂיבה מעט זרקה בו יקיף את פניו ופאות מעשׂה גלילים יורדות לו על שני צדעיו מזה ומזה. עיניו מפיקות פתיוּת וחוסר לב. הוא הולך נרעש ונפחד ושוטרים עוטרים אותו מסביב; שמעתי אחד השוטרים קורא בקול: מסטין בחבל אסוֹר! ופקיד השוטרים גוער ואומר: אל תבּהל ברוחך; בחבלים אין צורך לאסוֹר אותו, כי הלא מידנו ברוֹח לא יברח. אחר שׂם הפקיד את פניו אל הנתפשׂ ויאמר לפניו דברי כבּוּשין:

–… ועודך מתהלל כי רב אתה ומדברנותא דעמיה… בוז לך וחרפה לבני עמך כי ירכיבו אלפים ועירים כאלה אלופים לראשם… הלא ידעתי כי תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו…

הסתכלתי בפני הכבשׂה התּמה העומדת כמו תוך שבעים זאבים ונרתעתי לאחורי.

– אל אלהי ישׂראל! – קראתי בתמהון לבב – הלא זה הוא התלמיד־חכם אשר בשבילו הפיחו קריה ומַחלוֹקת פרצה בקהלה קדושה אחת לפני מספר שנים! הלא הוא מורה מורנו אשר נכנס לרשות חברו וירד עמו לחייו ומן המקפידים על הסגת גבול לא חרץ איש את לשונו ולא הרעישו אז עליו את השמים ואת הארץ ויצא החוטא נשׂכּר. עתה מה היה לו? הכי זכרו לו עוונות ראשונים ובשביל כך יתבעוהו עתה לדין?

החבורה עמדה לפני בית הפקידוּת ואנכי נגשתי אל אחד העומדים ואשאלהו בכובד ראש:

– מה קול השאון הזה? הגידה נא לי אדוני, אם ידעת.

האיש לא הכירני כי גם אני אחד מן העֵדר אשר הרועה האוילי הזה הוא מנהיגה ויען ויאמר לי בלעגי שׂפה:

– רבן של היהודים נתפּשׂ במעשׂה מגוּנה ויעלוהו לגרדום לעשׂות בו שפטים.

– ומה הדבר? האם נכשל ח"ו בעברה? – הוספתי לשאול.

– בלכתו לשׂוּחַ בפרדס בסביבות ארמון נסיך אחד מהגדולים אשר בארץ נצרך לקטנים ויעמוד ויעשׂה צרכיו נוֹכח אחד החלונות ויראוהו ויתפּשׂוהו על מדה זו שאינה מדה.

ולמה זה שמעתי את השוטר קורא: מסטין בחבל אסוֹר! אמרתי כי על דברי שׂטנה ומלשינוּת נתפּשׂ התפוּשׂ.

– השוטר הזה – באר לי האיש הדובר בי – אפרתי הוא ולא יכין לדבּר כן, ובחפצו לאמר: שׁבּוֹלת, יאמר: סבּוֹלת, ובחפצו לאמר: משׁתין, יאמר: מסטין. העלוהו לגרדום והשופטים ישבו לשפוט אותו. הקטגור למד עליו חובה ודרש שידינו אותו למיתה, כדין תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו שהוא חייב מיתה; אבל הרב למד סנגוריא על עצמו וטען שמה שעשׂה ברשות עשׂה ע“פ ברייתא מפורשת בבכורות מ”ד ואפילו אגודא דגמלא, ואפילו באונה, “ואימתי לא תהא תפלתך עקרה לפני המקום בשעה שאתה משׂים עצמך כבהמה” (שם).

השופטים הסכימו לדברי הנדון המשׂים עצמו כבהמה ולא דנו אותו למיתה כי אם נמנו וגמרו להוציאהו מן הכפר ולאסור עליו לבוא ולטייל מן היום ההוא והלאה בפרדס וכתבו בספר והעד עדים כי – תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו.¹⁸

* * *

ואני אמרתי אכתוב זאת זכרון בספר ואשׂימה כה נגד אחי, למען ידע כל ישׂראל מדן ועד באר שבע כי מה שמוּתּר בחדרי חדרים אסור משום מַראית עין, וכי יש עין רואה ואוזן שומעת והיזק ראִיה שמיה היזק.

כא

באו ימי אלול וקול השופר נשמע בבתי תפלותינו, היתּקע שופר בבית הכנסת ואיש מישׂראל לא יחרד? גם אני האזוב אשר בקיר ישׂראל הקיצותי לקול השופר והרהרתי בתשובה וזכרתי כי עוד לא עשׂיתי תשובה – ל“שני תולעת” רעי וגבר עמיתי, אשר שׂם את הפקק על פי צלוחיתי.

לא אתוַכּח בך, אחי “תולעת השני”, ולא אענך קשה, כי ידעתי כי אתה הצדיק ואני הרשע, ואם שבתי והבאתי צלוחית חדשה היום, ביום שהתחלנו לאמור “לדוד אוֹרי וישעי”, הנה לא באתי כי אם להודות על פשעי, למען ידע ישׂראל כי גם האזוב – מודה ועוזב. והנה אם נכשלתי בלשוני וספרתי בגנוּתן של ישׂראל שלא מחמת תוכחה, הנה כבר סר עווני על ידיך וחטאתי תכוּפר, כי באת אלי כאחד מן השׂרפים ובידך רצפה ותגע על פי; וגם קודם לזה שקלתי למטרפסי, כי – נבלעתי בארזא¹⁹.

וגם מתוך דבריך, אחי “שני תולעת”, יכול אני ללמוד צד זכות לנפשי ולפטוֹר עצמי מן הדין, כי הנך אומר כי הכל תלוי במזל, ואם כן לאו בר עונשין אני, כי מזלי גרים. אתה שבר־מזל אתה מסתכל באספקלריא המאירה ואנכי שנולדתי במזל רע מסתכל באספקלריא שאינה מאירה. אתה – תולעת שני אתה ולשון של זהוֹרית בפיך, ולכן לא יפּלא ממך לראות כל בית ישׂראל לבוש שנים וכל אחד מישׂראל אדמוני ויפה עינים וטוב תואר, אם יהיו חטאיהם כשנים אין רע בעיניך ואם יאדימו כתולע לדידך לא הוי מומא, ואני האזוב אשר בקיר בשפל אשב ולא אראה סביבי בלתי אם זוחלי עפר וחמת תנינים, ועל כן כל ימי רעים ונפשי עלי תשתוחח. אתה כי תשׂא מרום עיניך ותסתכל בעולמנו הקטן תראה אבני שיש טהור ואני אראה רק מים מים, – מים הזידונים, מי תהום רבה ונטוי עליהם קו תוהו ואבני בוהו ורוח אלהים איננה מרחפת על פני המים. לי גם כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם ולך כל רשעי ארץ וכסיליה יזהירו כזוהר הרקיע; אתה בכל פנות שאתה פונה ההרים ירקדו לך כאֵילים וכל עצי השׂדה ימחאו כף, ולי – מלאכי שלום מר יבכּיוּן והמזבּח מוריד עלי דמעות.

רכב וצלח, גבר צולח, גברא דמאריה סייעיה! ראה עולם שכּולו טוב בחייך ושלום על ישׂראל. ואולם הגידה לי, שאהבה נפשי, אֵיכה תראה באספקלריא המאירה אשר לך את הנבלה הגדולה אשר נעשׂתה כעת על אדמת הקודש ובירושלים, איכה תמתיק בפיך את הרעה היוצאת לכל ישׂראל מקשר המורדים והפושעים ב“זכרון יעקב”? הכי “הר הזהב” כולו מקשה אחת זהב טהור בעיניך? וזבובי המות המבאישים את שמן ה“רוקח”? והקמשונים והחרוּלים המכסים את פני ה“חבצלת”? אוי לי כי נדמיתי, כי עד היום נדמה לי כי בתוך עם טמא שׂפתים אנחנו יושבים ואת המלך ה' צבאות, אשר בשמו הם באים ואת קנאתו הם מקנאים, לא ראו עיני. אוי לי כי האספקלריא שלי שאיננה מאירה מראה לי את נפשות האנשים ההם בעצם חלאתם וזוהמתם, כי כל מה שהם עושׂים אינם עושׂים לשם שמים כי אם לטובת עצמם ולהנאתם, בשביל לגימא, בשביל הכבוד המדוּמה שהם רודפים אחריו, ובין כך הם מביאים רעה גדולה וקצף גדול על ישׂראל. הבריות ההן שאין להן עינים, העטלפים והחפרפרות באים לחפור להם פירות ושורש רתמים לחמם, ובין כך הם מקרקרים את קיר בית ישׂראל וחותרים חתירה, לקעקע את הבירה ולהרוס את יסוד ישוב הארץ, אשר ילדנו לנו בעצב ואמרנו זה ינחמנו ממעשׂינו ומעצבון ידינו. שנות מספר חלפו מעת אשר רוח נסע מאת ה' והשיב לב בנים אל אבותם ורעיון ישוב אה“ק החל לפעֵם במחנה ישׂראל. אתה “שני התולעת” עוד היית מקוּפּל ומונח אז במעי החלזון ולא יצאת עוד לאויר העולם ולא נשמע קולך אל הרי ישׂראל, ואני כעתה כן אז הייתי נכנס לעתים מזומנות בגבול ישׂראל וצלוחיתי בידי. אז פגעו בי קנאים, שוטרים נוטרים העומדים על הגבול, ומקלות לִבנה לחים ורצועות כשרות בידיהם ויעלוני לגרדום ויחקרו היטב וישאלוני: “הלנו אתה אם לצרינו? אם לאומי אתה ובישוב הארץ אתה חפץ כמונו למה אתה מחשה? קום קרא!” – ואתחנן אליהם בעת ההיא לאמר: “אחַי השומרים חומת ציון! הטרם תראו כי לאומי אנכי? האם לא תראוני שאני שחרחר והולך קדורנית? האם לא חקוּק על מצחי ישׂראל? אבל מה אקרא? לאומי אנכי אוהב שערי ציון כמוכם ואולי עוד יותר מכם, אף אם אשמור לפי מחסום ולא אתקע בשופר, חפץ אנכי בישובה של ארץ ישׂראל אבל לא מעטמכם; חפץ אני שיעלו אכּרים ויוגבים לעדור בהרי ישׂראל ולעבוד אדמת הקודש, אבל לא בשביל שיקיימו מצוַת ערלה וכלאי הכרם ושמיטה ותרומות ומַעשׂרות, כי אם כדי לתת לעניי עמנו מחיה ושארית בארץ ולהחיות להם לפליטה גדולה! לאומי אנכי, אעפ”י שהבימה לא תהיה עומדת באמצע ביהכ”נ כי אם בצד ארון ברית ה‘; חפץ אנכי שיהיו ב“י פרין ורבין על אדמתם אעפ”י שלא תהא המקוה נחממת בכל יום ויום… חפץ אני בישוב הארץ הנעשׂה בישוב הדעת, שיהיו הילדים מתחנכים כבני תרבות והאבות נוהגים כאנשים מן הישוב, כללו של דבר, חפץ אנכי שתהיה פדוּת אדמת הקודש שית יחד עם פדות נפשנו. אם ככה אתם עושׂים – אני שלכם וחלומותי שלכם, ואם לא – הניחו לי ואחריש באהבתי, ואשב בדד ואדום". ככה התחננתי אליהם אז במו פי והמה לא השגיחו בי ועשׂו בי שלא כדין, כי מתחו אותי על העמוד והלקוני על לאו שאין בו מעשׂה, על אשר לא צוַחתי ככרוכיא ולא תקעתי בשופר גדול לישוב אדמתנו. והנה אשר יגורתי בא לי ואשר התנבּאתי בא בא. בצירים וחבלים הטילה היונה, זו כנסת ישׂראל, את ביצתה הראשונה על אדמת הקודש; בעצבון ילדנו את מתי מספר הבנים השבים לגבולם; והבנים החרוצים והחלוצים ההם אשר עברו על פנינו לתקוע לנו יתד במקום קדשנו היו צפויים אל כל מחסור ופגע, יען כי אבותיהם המולידים אותם עמדו מרחוק ולא הספיקו להם פרנסתם ככל צרכם, יען כי ראשי הגולה רבנינו ומורינו לא היו עינם ולבם לתת לנו מחיה במקום קדשנו ושארית בארץ אבותינו כי אם – למצוא להם מקום לקיים המצוות התלויות בארץ; זה הוא העיקר הגדול להם והשאר טפל הוא להם; אם יקומו האכרים ותמצא ידם לחיות מעמל כפּיהם או אם לא יקומו ומתו ברעב או אם יפלו אל אוכלי לחם העצבים ונוספו על מקבּלי החלוקה – אחת היא להם, וכמעט היו האומללים האלה בכל רע לולא הקים ה’ לנו מושיע ורב מארץ המרחק, אחד מאדירי ישׂראל המַזיל זהב מכיס ומניף עליהם גשם נדבות לתמכם ולסעדם; ועתה הנה אנשים ילדי פשע זרע שקר באים לקעקע ביצתה של כנסת ישׂראל אשר ילדה בעוצב. הנה איש אחד שאיננו מן הישוב ומבעלי הדעה התמימה בא ואומר: לאומים תהיו אם תהיה הבימה עומדת באמצע בית הכנסת! קדושים תהיו אם תהיה המקוה נחממת בכל יום! אכרים ויוגבים תהיו אם תזהרו לעשׂות עירובין בכל מושבותיכם, אם תחמירו על עצמכם שלא לחרוש ולזרוע בשביעית אעפ"י שהרבנים התירו לכם איסור זה כהוראת שעה משום פקוּח נפשות! איש קנאי ונלהב כזה בא ויחרחר ריב וישלח מדון ויקירי ירושלים החפצים לבצוֹע בצע רע לביתם תומכים בידיו ומַרבים המבוכה ומסיתים את העם כדי להרוס ולהחריב את הישוב בטרם אשר קם על מכוֹנו; ואיה איפה עתה השומרים הקדושים ההם אשר עמדו כחומת אש סביב לגבול ישׂראל בשכּבר הימים? למה הם מַחשים עתה ולא יעוררו את רצועותיהם הכשרות על מהרסינו ומחריבינו, על עוכרי ישׂראל אלה?

מה תענה ומה תאמר על זה, אחי “שני תולעת”? קחה עמך דברים וטהר את השרצים האלה בק"ן טעמים אם תוּכל; אבל לעולם תהיה טובל ושרץ בידך, ולעולם יהיו האנשים ההם עוכרי עמם, אשר לא תתּוּם טוּמאתם וחלאתם לא תצא מהם. ובמה נפלינו אנחנו משאר העמים אשר תמצא ידם להושיע לנפשם בצר להם? מדוע האשכנזים ושאר משפחות הגויים, אשר נטעו להם מטעים על אדמת הקודש או בכל המקומות אשר הם באים שם, יושבים שלוים ושקטים וחפצם בידם יצלח? אינם מתקוממים לנַתּק את מוסרות פקידיהם ומנהליהם ואינם גומלים רעה תחת טובה למטיביהם ואנשי חסדם? הבה, אחי, אגיד לך פשר הדבר הזה ואתה תן תודה אם לא כדברי כן הוא.

כל הגויים ערלי בשׂר הם ומולי לב ובני ישׂראל מולי בשׂר וערלי לב. כל עמי הארץ אגודתם על ארץ יסדה ועמנו בונה בשמים מעלותיו. כל החי חי בעולם העשׂיה ואנחנו – בדברים הנוגעים לעצמנו שוכני בתי חומר גם אנחנו, אבל בצרכי הכלל רועי רוח הננו ומרחפים בעולם האצילוּת. כל בני האדם שקועים בהוָיות העולם ואנחנו שקועים בהוָיות דאביי ורבא, ולא רק בהוָיות כי אם גם בהזיות. כל העולם כולו עוסק במעשׂה בראשית ואנחנו עוסקים במעשׂה מרכבה. על כן אין לנו חלק בעולם השפל ולא נחלה בארצות החיים. על כן גם יאמר ישׂראל: אחור וקדם צרתּני – אחור במעשׂה בראשית וקדם בפורענות.

והנה ידעתי כי גם אתה, “שני תולעת”, מבעלי ההוָיות והפלפול אתה ואוהב אתה תמיד לאמר “אִפּכא מסתברא” ולא תאמין בשום דבר ואפילו במוּשׂכּל ראשון ובדבר שבירורו נכּר מתוכו בלתי אם יביאו לך על זה ראיות מן המציאות. הבה אעשׂה גם חפצך זה ואביאה לך ראיה מהימנא.

ידוע כי רעיון ישוב א“י ע”י אכּרים מבני ישׂראל מתהלך לא בקרב מחננו לבדו כי גם בקרב עמים אשר לבם טוב על ישׂראל. והנה המתוקנים שבהם עוסקים בדבר הזה בכובד ראש ובדעה צלולה, ויש מהם שאינם חסים על זמנם וממונם וטרחם לכתוב ספרים להעיר ולעורר את הקוראים על זה, כי עת לחננה כי בא מועד, ויש גם המַזילים זהב מכיסם ומעניקים מכספם ליהודים המתנדבים לעלות ולהשתקע בא"י לעבדה ולשמרה. הידועים מכבר גלויים וידועים לנו ואין לחזור עליהם, ולא נזכיר רק אחד מהם אשר זה מקרוב בא ונותן את נפשו על הדבר. זה אשר יכתבו לנו מאמריקא:

“כה”ע היו“ל בניו־יארק מביאים את השמוּעה מנסיעת הרב הדוקטור מארטין סיווירטהא משיקאגא לאירופּא בדבר ישוב א”י ושיבת ישׂראל לפלשתינא; אלה דברי מה"ע “קומירשיל־זוּרנאל” (מ"ע למסחר ומשׂא ומתן) מיום א' העבר (15 יולי):

“בין הנוסעים אשר יצאו היום מניו־יארק באנית הקיטור “אנקאריא” השבה לגלאזגאוו בשאטלאנד היה גם הרב דוקטור מארטין סיווירטהא משיקאגא ההולך להשתדל בדבר ישוב פלשתינא. הדעה הזאת כבר התפשטה הרבה בשני עברי ים האטלאנטיק; והוא מקוה כי הנסיעה לאה”ק תתרבּה כל כך עד כי תמצא ידו לחוג את חג חנוכת הישוב בימי הקיץ הבא.

ד“ר סיווירטהא איננו מחכה שחזרת הישוב לא”י תיעשׂה ע“י נסים ונפלאות, כי אם בדרך הטבע; ולפי חשבונו יעלה מספר היהודים האמתּיים רק לחלק ששי ממספר כל המושבים, וחמש הידות תהיינה מבני אמריקא ואנגליא. הדוקטור סיווירטהא התבונן ימים רבים בספרים וירד לעומק כוָנתם של ספרי הקודש בדבר היעוּד הזה, ותאר לו בחרט את מפת העיר ירושלים העתידה להבּנות לפי דברי הנביאים. הוא מקוה כי בהתאסף עם רב על אדמת הקודש אז יסכימו כל מושלי אירופא לכוֹנן בפלשתינא אומה העומדת ברשות עצמה שלא תהיה נוטה אחרי ממשלה אחרת (נייטראל) מעֵין הארצות שווייץ ובלגיא. הדוקטור אומר כי שטחה של פלשתינא גדול כשטחה של אנגליא ויתרון לה עליה באקלימה השוה לכל נפש, יען מזג האויר בפלשתינה מתחלק לכמה אקלימים וכל אחד יוכל לבחור לו את האקלים הנאות לו. לפי דעתו תוכל פלשתינא להתחרות בתבואות יבול הארץ עם מדינות נגב איטליה היותר פוריות, ונקל מאד להפוך גם את בקעת הנהר פרת, שהיא “ערשׂ בני האדם”, לאדמה פוריה, למען אשר תשוב ותהיה למרכז פעולת בני האדם כבשנים קדמוניות, ובבקעת פרת יש מקום רחב ידים לאלפי אלפים נפש אדם. הדוקטור יתעכב באנגליה מספר ירחים להשתדל להוציא את מחשבתו אל הפועל”.

“עד כאן דברי מה”ע “קוֹמירשיל־זוּרנאל”.

“מי הוא זה הדוקטור סיווירטהא משיקאגא המכוּנה בכה”ע בשם “רב”? – יוסיף הסופר הכותב את הדברים האלה אלינו – לא ידעתי. לפי דעתי איננו יהודי, כי הרבנים היהודים בשיקאגא נודעים לי בשמותם; כפי הנראה הוא נוצרי אדוק, ואולי יהודי שהמיר את דתו, כי כן יאהבו המומרים באמריקא לכנות עצמם בשם “רב”. גם מסגנון לשונו נראה שאיננו יהודי, שהרי הוא אומר שמקוה הוא שרק ששית התושבים יהיו יהודים עיקריים, וחמש הידות יהיו אמריקנים ואנגלים".

עד כאן דברי הסופר הכותב אלינו מניו־יארק. והנה יהיה מי שיהיה הד“ר סיווירטהא הזה הנוסע משיקאגא לאנגליה להשתדל בדבר הישוב, בין שהוא מי שהיה בן ברית ובין שאינו בן ברית, בין כך ובין כך אחד מחסידי אומות העולם הוא אדוּק ברעיון הזה ולבו טוב על ישׂראל וכוָנתו לטובה; ועתה השאלה נשאלת מעצמה: מה בין חסיד אדוק זה של אומות העולם, ובין חסידינו ואדוקינו העומדים מרחוק ואינם מסייעים לאחיהם הנאנחים ונאנקים בעבודתם הכבדה בהרי ישׂראל? ואולם התשובה על השאלה הזאת עומדת בצדה מתוך דברי מה”ע שהבאנו: “הד”ר סיווירטהא איננו מחכה שהחזרת הישוב לא“י תיעשׂה בדרך נס כי אם בדרך הטבע”, וחסידינו ואדוקינו מחכים שהחזרת הישוב לא“י תיעשׂה דוקא בדרך נס ע”י “בר אנש עם ענני שמיא אתי” וע"י “עני ורוכב על חמור”, ובאופן אחר אין הגאולה גאולה כשרה, ובפרט כשהם רואים שהאפיקורסים משתדלים בדבר, הרי זו וַדאי מצוָה הבאה בעבירה. הוא הדבר אשר אמרתי, כי כל העמים אגודתם על ארץ יסדה וחיים בעולם העשׂיה ועמנו בונה בשמים מעלותיו ומרחף בעולם האצילוּת. החסיד הזה בעסקי עצמו בוַדאי הוא רעאַליסט גמור ומוצא תחבּוּלות שונות להרבות כבוד ביתו ואיננו סומך על הנס, ובדבר הנוגע אל הכלל יחיה באמונתו וישען באלהיו, למען הפקיע עצמו מידי החוב “ומבּשׂרך אל תתעלם”.

והתקלה היוצאת מזה רבּה וגדולה היא מאד; כי מלבד שעל ידי זה נעשׂה דבר הישוב לעיר פרוצה אין חומה וכל שוּעל ערוּם יעלה בפרצותיה לחַבּל אותה ולהשחיתה, כמו שאנו רואים ממעשׂה אנשי התככים בזכרון יעקב ובירושלים, עוד רע מזה כי רעיון ישוב הארץ ושיבת ציון נעשׂה לשנינה בקרב הסופרים המתחילים להציגו למשל ולשׂחוק בספריהם. נודע בגרמניא הסופר והמשורר ראָבּערט האמערלינג, אשר זה כוחו בשירי התּוּלים, וזה מקרוב הדפיס שיר התּוּלי גדול בן עשׂרה פרקים, בשם “האמוּנקוּלוּס” כלומר “אדם קטן” או “גולם”. בשירו זה יעורר המשורר שוט לשונו החדה כחרב פיות על כל המעשׂים הגדולים הנעשׂים עתה תחת השמש ע"י בני דורנו זה המתפּאר בהשׂכּלתו ובחכמתו, ומראה כי סוף כל המעשׂים האלה הבל הוא, בהבל באו ובהבל ילכו ואין תקוָה לאחריתם. האדם הקטן או הגולם אשר יצר לו המשורר שולח ידו בכל עלילות בני האדם, נעשׂה סַפרא וסַייפא, סוחר ובעל עסקים, בונה מסלות ברזל ומגדלים הפורחים באויר, מיסד בתי אוצרות ובתי חרושת מלאכה, חופר אוצרות ממטמונים, ממציא המצאות חדשות, מגלה ארצות חדשות, עושׂה מלחמות ולוכד ערים – בכּל כאשר לכּל הוא עושׂה חַיִל והשעה משׂחקת לו בראשיתו, ואחריתו כיום מר, כי לבסוף הוא יוצא נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. בפרק התשיעי “האמונקולוס” זה שׂם אל לבו להחזיר עטרת ציון ליושנה ולהשיב ישׂראל לנויהם. כי, כמו שאמרנו, הדעה הזאת עומדת כעת על הפרק וממַלאה חללה של עולם בין האנשים המבקשים להם גדולות לעשׂות להם שם. לתכלית זאת הוא מתגייר, נכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישׂראל “ידידיה אפרים” (המשורר רומז בזה על לעססינג שנקרא בשם זה); היהודים מאמינים בו ונשמעים אליו, והוא מוציאם מן העמים ומקבּצם מן הארצות ומיסד ממלכה חדשה בירושלים – ממלכת יהודה. ואולם כמעט הוא מגיע למחוז חפצו ועולה על כסא המלוכה – היהודים מורדים בו, כי אינם חפצים לקבּל עוֹל מלכותו עליהם, מורידים אותו מכסאו ותולים אותו על העץ, והיהודי הנצחי (אחשורוש) מציל אותו מידם.

זה הוא בקיצור תוכן ענינו של השיר ההתּוּלי הזה, והקורא אותו יאמר: כעין נבואה קטנה נפלה לתוך פיו של המשורר האשכנזי האמערלינג ונבּא מראש את אשר יקרה ב“זכרון יעקב” בקרב הימים. אולם מהרסינו ומחריבינו בזכרון יעקב מהרו במרידתם, כי הלא עוד לא שבה העטרה ליושנה ואפילו ריש גרגותא עוד לא הקימו להם מבני ישׂראל בארץ אחוזתם.

על זה דוָה לבנו על כי הספרות ההלָצית אחזה ברעיון ישוב הארץ ותשׂימהו לה לענין לענות בו. אין דבר בעולם מזיק ומשחית לדעות ולשיטות כמו השׂחוק וההתּוּל. הסַטירה – סתירה היא לכל הבנינים. ד’איזראעלי ודיראָנדאָ עסקו ברעיון הזה בכובד ראש והמה העלוהו על לב הסופרים ויחלו להעלות עליו עור ובשׂר; ומכיון שאחזה בו הסַטירה והחלה להתנהג בקלות ראש ולעשׂותו למשל ולשנינה בפי יושבי קרנות היא תוכל להורידו לדיוטא התחתונה, להשיבו לעפרו ולהעבירו ולבטלו מן העולם.

הא לך, אחי “שני תולעת”, תשובתי על תוכחתך המגולה; בחננה ואתה דע לך, אם תשובה הגונה היא שתקבּלה ממני ברצון ישׂמח לבי גם אני, כי אז אדע כי מקום גבוה נתבצר לי שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו; ואם תשובתי בלתי הגונה היא ותטרפנה לי בפני, אות הוא לי שאין מספיקים בידי לעשׂות תשובה – ואני כאשר אבדתי אבדתי!

כב

נפלאות עוד יעשו בארץ ובל יפלו יושבי תבל בימינו אלה מן הימים הטובים ההם אשר בם היה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלהים יורדים ומתהלכים בקרבנו לבקר את חולינו ולפקוד את עקרותינו ולאכול חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב על שולחננו. בצלוחיתי האחרונה ספרתי לך, הקורא, דבר פלא כי בעל דו פרצופין אני ושנים פנים לי, ועתה שבתי וראה פלא גדול מזה כי לא גוף אחד לי כי אם בעל שלשה גופים נפרדים אני, מתהלכים איש אל עבר פניו תחת שמי ה'. הנה נפשי יודעת מאד כי אני הוא המדבר הנני, ורגלי אינון ערבין בי שאני הוא המהלך על כנפי רוח בכל נאות יעקב ומלקט עשבים ²⁰למלאות צלוחיתו של “המליץ”, ועתה שמעתי אומרים שנתגלו עוד שני “אזובים”, אחד בעיר מיר ואחד בק“ק ווילנא ושניהם אוחזים בצלוחית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. ומאשר ידעתי ששארית ישראל לא ידברו כזב ואין בפיהם לשון מרמה על כן אני מאמין באמונה שלמה שנעשה לי נס ונהייתי לבעל שלשה גופים. וכמו שאדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא כך אני יושב כאן ומטייל במיר ובווילנא. לכן שמח לבי ויגל כבודי וברכתי ברוך שעשה לי נס. כי לא אכחד ממך, הקורא, כי בימים האחרונים כבד ממני המשא אשר עלי וכשל כוח סבלי למלאת את תפקידי. אע”פ שרצון נותן התורה הוא שיהיה האזוב מטהר המצורעים וכל טמא לנפש ושש ושמח אני לעשות רצון קוני, בכל זאת לפעמים תקצר נפשי בעמלי ואשיב אל לבי הן הקטן שבצמחים אני ומה כחי כי איחל לשאת את טומאות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאותם? והמצורעים וטמאי הנפש אשר לא יערב להם בגעת האזוב בנגעם יתנו עלי בקולם כקול עברים נצים “מי שמך?”, “כל העדה כולם קדושים, ואם יש בם פסח או חולה אין רע, ומי בקש זאת מידך לגרד השחין ולתת שרט לנפש?”. ועתה כי שמעתי כי לא בגפי אבו ובגפי אצא, כי עוד שני איקונין שלי, שני אזובים כמוני, מלוין אותי, חיתה רוחי, ואבליגה כי טובים השלשה מן האחד והאזוב המשולש לא במהרה ינתק.

ועתה שני אזובי, אחי ורעי, צללי על יד ימיני, הבא נחלקה המלאכה בינינו למען ידע איש איש את אשר לפניו ולא נהיה איש לאחיו לפוקה ולמכשול על הדרך אשר אנחנו הולכים עליה. מנויה וגמורה, מסוד חכמי יצירה, שאין בעולם שני יצורים, חוץ משני שעירי יום הכפורים, שיהיו שוים מכל צד ופאה, במראה ובקומה ובדעה. ואם בשאר בני האדם כך על אחת כמה וכמה בבני ישראל שכולם למודי ה' ובני מלכים וכל אחד ואחד מהם הוא בעל דעה בפני עצמו: הדעות ההנה מתנגדות זו לזו, ואם יאמר האחד כה אין ספק שהשני יאמר ההפך. למשל, אם אחד מן היהודים, יאמר כי התישים נקודים, יאמר השני עקודים והשלישי ברודים, ואם יבטא האחד שתי מלות ויטעימם במהפך פשטא, ובא רעהו וחקרו: הכי השתא? איתימא אפכא, וצריך להטעים במרכא טפחא. ועל כן אין לך בישראל שום דבר שבמנין, בין בצרכי צבור ובין במקנה וקנין, שיעמדו באספה אחת על עיקרו של ענין. ועל כן לא יפלא בעיני כי כמעט אפצה פי ואגלה דעתי ככל אשר תתן בלבי אהבתי לעמי ואהבתי את האמת, מקצות הארץ אלי יחרדו ויסטרו על פי זה בכה וזה בכה, ומכולם אין שנים מתנבאים בסגנון אחד ואין שתי דעות עולות בקנה אחד. בצלוחיתי האחרונה נגעתי ברמז בצדיק אחד ודברתי משפטים עם תלמיד אחד שלא שימש כל צרכו שצריך ללמוד ובא ללמד ומתעטף בטלית של חכם מומחה שאינה הולמתו, ולא עברו ימים מועטים וסנגורים באים ללמד זכות על הנעלבים ההם אשר מימם לא דלחתי ושמותם לא הזכרתי. האחד, חסיד מפינסק, בא להצדיק את הצדיק, וזה לשונו הזהב אות באות ומלה במלה: “אף אם מצאתי (בהמליץ) מאמרים אשר נגעו בהדת העפתי עיני מהם, כי אמרתי מאמר ההומוני: “השר יסע – והכלבים ינבחו”, ואמרתי אין בר בלא תבן ואין מכ”ע בלא שארלאטאנים. אולם מאז עד עתה לא יצא עוד חונף ומתעה לנבל את פיו כמו “האוזב” בצלוחית של פלייטון אשר באמת צלוחית של צ… (בלי ספק רצונו לאמר: “של צדיקים”) הוא. עתה לא אוכל התאפק מבלי השב לשקץ משומם כהאוזב זה (שכח להוסיף “ימ”ש!") אשר פער פיו לבלי חוק לנבל את הגאון כו' כו‘“. פה הוא עושה כמעשה הכסיל בבית המרחץ והוגה את שם הצדיק באותיותיו, ובכל זאת הוא מבקש להדפיס את מכתבו בלי שום שנוי. והנה קנאת החסיד הזה מובנת לי לפי שאיש חסיד הוא ומורא רבו עליו כמורא שמים, אבל גם התלמיד שאמרנו קנה לו חבר המקנא לכבודו וש”ץ (מראסטקאוו) שמו. הש“ץ הזה יורד לפני התיבה ומוכיח אותי על שאמרתי לתלמיד צא ולמד, וכדי להקניטני בדברים הוא קורא עליו את ההלל הגדוֹל ומכנה אותו “המשכיל הנעלה החוקר השנון” ואומר לו כדברי מלאך האלהים: “לך בכחך זה והושעת את ישראל!” – עלובה העיסה שהסנדלר נחתומה ועלובה האומה שכל מגבב דברים זרים לא לזרות ולא להבר הוא “משכיל נעלה וחוקר שנון” והוא ילך להושיעה מכל צרותיה. ולא עלי לבדי עברו חרוֹניהם של המקנאים כי גם המגיה אשר העיר דברים אחדים באמת ובצדקה על מאמרי (נו' 38) גם הוא שקל למטרפסיה מהאי צורבא דרבנן (רש"ף מבריינסק) דלא ידע מאי דקאמרי רבנן. המגיה אומר שברוריא דביתהו דרבי מאיר לא ידעה דקדוק ובין חַטָאים לחֲטָאים נתחלף לה. ויצא רש”ף לרגליו להציל את כבוד ברוריא מידו באמרו כי לא ראה המגיה את דברי רש“י במקומו האומר “קרי ביה חטאים”; והוא בעצמו איננו רואה כי סנגוריא שלו קטרוג הוא, כי ראיתו נותנת רק שרש”י ידע דקדוק המלה, כמו שבאמת נראה בפירושו לפסוק זה בתהלים ק“ד ל”ה, ושגם הוא הרגיש בטעותה של ברוריא והשתדל ללמד זכות עליה בדרך דרשה. אבל אם הרש"ף איננו מבעלי השכל העקום בעל כרחו יודה שהתנצלות גרועה היא לאמר שפלוני דרש בדרך אל תקרי כדי להקשות: והלא תשובתו בצדה: אל תדרוש ואל תקשה. ועוד, איזה העדר הכבוד יש בזה לדביתהו דר’ מאיר שלא ידעה דקדוק? כמדומה לנו שאפילו דביתהו של הרב מבריסק בימינו והרב בעצמו ועוד הרבה מגדולי ישראל עמו לא לבד שלא יראו בזה שום פגם ועלבון לעצמם אלא שגם ישתבחו ויתפארו בזה שלא עסקו בחכמה חיצונית זאת ומנעו את עצמם מן ההגיון ²¹.

והנה לא חוטם אחד ולא חך אחד לכל הקוראים, כי בעוד שהנזכרים למעלה אינם יכולים לשאת את ריח צלוחיתי ובעלותו באפם יזוררו עד שבע פעמים מבלי אשר יפקחו את עיניהם, אחרים מתענגים על ריח הניחוח וטעמו יבוא כשמן בעצמותיהם. במקום שזה אומר שצלוחיתי צלוחית של צ… זה אומר כי לא בא כבושם הזה. אחד שחותם את שמו “ציץ יבש” כותב אלי מעל ים השחור כדברים האלה: “אין בפי די מלים להודות לך על נועם מדברותיך אשר התענגתי עליהם ואשר כמדומה לא בא כבושם הזה עוד: הרחתי נרדך ותאורנה עיני, לקחתי ואכלתי הצלוחית עם הפלייטון ותהי בפי כדבש למתוק”. השני הכותב “מעיר החרס” וחותם “1814” דורש את שמי אזו"ב נוטריקון לשבח ואומר: “בצלוחיתך אפס זולתך ואין בלתך, אתה זהב ו אני בדיל”. השלישי הכותב מיום 30 סעפטעמבר, תחלת דברי פיהו כזה: “מר למתוק תשים לי צלוחיתך, נעימות תשביעני אף בעידן ריתחא… ואת כל מגדיך חנוני רוכל, תמיד אני אוכל ושב אוכל”. ואחרית פיהו: “לכן בלבי אני מרגיש חובה, להגיש לך תודה ולהכיר טובה ותשלם לך שפתי, תודתי וברכתי, בעד טובת הנאתי!”.

הרי לכם שלשה כנגד שלשה; הללו פוסלין והללו מכשירין, הללו אוסרין והללו מתירין. ואחרי אשר לא כל המחשבות שוות על כן לא יפול לבי מקול מחצצים בין משאבים ואתמוך בדברי רבנו המורה לצדקה הידועים האומר: “אני האיש אשר כשיציקהו הענין ולא ימצא תחבולה ללמד את האמת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים אני בוחר לאמרו ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא”. ואולם לפי שלא אוכל לבדי להטפל בעשרת אלפים סכלים ואין בלשוני מענה לההופכים פרי צדקה ללענה, ולא אעצור כח לענות כאוַלתו לכל מי שמוחו רופס ושכלו אינו תופס, על כן שמח אנכי כעל כל הון על שני המלאכים ששלח הקב“ה ללוותי, על שני האזובים החדשים אשר צמחו, האחד במיר והשני בווילנא; כי המה יהיו לעזר לי במלאכתי והוקל מעלי בנשאם אתי. על כן מהיום והלאה נחלקה המלאכה בינינו איש איש באשר נכון לו. יבוא האזוב מווילנא, שהוא בודאי מבני בניו של המתנגד הגדול הגר”א ז"ל, ויריב ריבי עם החסיד מפינסק, ויבוא האזוב הבחור העני העולה בכותלי בית המדרש במיר וישיב לנדן ברק “החוקר השנון” שהוא בחור עני בדעת כמוהו, ואני רב לי אם אקבל תוכחה מפי מי שיודע להוכיח ואסביר דברי לבעלי הנימוס והסברא הישרה.

אחד מבעלי דעה כזאת אשר גם לו לא ערבו דברי לצון, וצלוחיתי לו לא לרצון, הוכיחני אף הוא על מעשי ועל פועל ידי אף שקד ומצא לי מין “תשובה” וסיגוף כדי להחזירני למוטב; אבל דבריו נאמרים בלשון רכה וכדברי חכמים בנחת וגם הסיגוף אשר ברר לי לענשי סיגוף יפה הוא ומעיד עליו כי איננו חפץ במיתתי כי אם חפץ הוא בתקנתי. האיש הזה הוא אדם ישר, שעסקיו בעצי שר, בעל תורה ובעל לשון ובעל מידות נאות, והוא מבני בניו של בעל הטורים ומעשי אבותיו בידו לעסוק בצירופים וגימטריאות. והוא כתב אלי כדברים האלה: “רחימא יקירא, רואה אני באספקלריא המאירה (האיש הזה אוהב לכתוב בחרוזים, לפי שהם מצלצלים כזוזים), שהנשמה שלך טהורה היא ועשירה, ויש בה ניצוץ מנשמתו של רבי משה קורדוירא, והנך מאותן העוברים שבמעי אמם אמרו שירה, ואולם מחמת שיושב אתה בעיר המעטירה, בהאי קרתא רבתא דמקתריא פלמירא….. לכן נדבק גם בך שאור שבעיסה, כל חמיעא וחמירא, והנך עוסק בליצנותא דאסירא, ובכל מיני לצון וסטירא, עד שכבר מסרו עליך מסירה, כמדומה לי במ”ע הצפירה…… ואם לא תמהר לצאת ממקום הסכנה, שוב חס ושלום לא תהיה לך תקנה; על כן באתי אני אוהבך ומוקירך, לתקן את נשמתך מירכה עד פרחה, לטול ממנה הבועא ולמעך הסירכא, והנני מזהירך, לבלי תוסיף לעסוק עוד בתיקונים, ולשלוח חצים שנונים, לבני אדם שבעיניך הם אינם הגונים. ידעתי כי בשעה שאתה מסתכל במעשי הדור המקולקלים, רואה תלי תלים של הבלים, של עשרת אלפים הסכלים, ושל הצבועים המנוולים ואלופינו המסובלים, תבער כמו אש קנאתך ולא תוכל להאָלם, ואז אש מפיך תאכל ויהלכו גחלים; אבל הן לא שמשון אתה, לאחוז בזנבות כל השועלים, ולבער אותם מכל הכרמים המחובלים; ובין כך אתה פוגם בכלי המחזיק ברכה לישראל – שהוא השלום. על כן כלך לך ממצות “הוכח תוכיח” שהיא מצוה הבאה בעבירה. ולדעתי אין לך תקנה יותר טובה וכשרה, לצאת משערי טומאה לשערי אורה, אלא לפרוש מהויות עולם ולעסוק בסתרי תורה, לפי שהעסק בגימטריאות וצירופים, סומך נופלים וזוקף כפופים, והוא טוב לנשמות וטוב לגופים, יותר מתעניות וסיגופים. ולפי שאינני מסופק שדברי אלה יעשו על לבך רושם, על כן הנני שולח לך חידה קטנה אשר לא בא עוד כזה הבושם. השתדל לפתור אותה כי על ידי העיון בה תזכה לעמוד בסוד קדושים, ואז אנהגך אביאך מן הקל אל החמור, עד אשר תכנס למקום שלא יוכל לעמוד שם אפילו צדיק גמור“. עכ”ל מכתבו ואלה דברי החידה:

אִם תִּרְאוּנִי אַחֵר תִּרְאוּ

אַךְ תִּרְאוּנִי הִנֵּה תִירְאוּ

רֹאִי יִזְעַק אָז נִבְהָלְתִי;

וּכְבֶן־עָתְנִיאֵל אִם אָבֹאָה

אָז אֵין פַּחַד, אֵין כָּל שׁוֹאָה,

אֵלֶיךָ, רֹאִי, אָז נִמְשָׁלְתִי.

הרואים אתם, אנשי מצותי, איכה אדם מבין – יודע לכלכל דבריו במשפט ולדבר דברים הנכנסין אל הלב! כי באמת לא טעה הכותב הזה בחשבונו ודבריו עשו בי רושם גדול. קבלתי עלי את הדין ונתתי אל לבי לגלות מסתריו ולפתור חידתו; וכדי למוד לו מידה במידה, שלחתי לו הפתרון בזאת החידה:

הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵשׁ הוּא פַּרְנַס חֹדֶשׁ

הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁ חֶבְרַת תַּלְמוּד תּוֹרָה

וּפוֹסֵעַ בְּגַאֲוָה עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ

וּמַטִּיל עַל הַצִבּוּר אֵימָה יְתֵרָה.

ובכן צבת בצבת עשויה וחידה בחידה נפתרה. וכדי להראות למוכיחי בשער שמקבל תוכחות אני וחביבים עלי יסורים ושנשמתי עודנה מסוגלת לעסוק בדברים העומדים בכבשונו של עולם, הנני שולח לו גם אני חידה אחת ממין הנקרא בלשון יודעי חן “פאלינדראם”, ואבקשהו לפתור אותה לי גם הוא:

שִׁשָׁה פָּנִים לִי שׁוֹנִים מִכָּל עֵבֶר:

פֹּה מָעוֹן אֲנִי לִבְהֵמָה וָגֶבֶר

וּפֹה אַשְמִיעַ קוֹל קוֹרֵא בַּכֹּחַ

וּפֹה בִּלְשׁוֹן כֶּלֶב אוּכַל לִנְבּוֹחַ.

מִזֶּה דַם הָאָדָם אַזִּיל כַּפֶּלֶג

וּבְלִי דָּת וָדִין מַטְבֵּחַ אָכִינָה

וּמִזֶּה אָדִיחַ דָּמִי בַּשֶּלֶג

וּכְלִבְנַת צֶמֶר אָז אֶטְהָר אַלְבִּינָה.

ואתה, הקורא, אם חפץ אתה לעמוד בסוד מסטורין אלה ודעתך קצרה, בוא בשערי “המליץ” לשנה האחרת כבוא תשובת בעל החידה הראשונה ואביאנה לך ואשמיענה. ועתה לך לקץ השנה לשלום ושא אתך ברכתי לראש השנה למלכים המתחדשת עלינו. יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנת רחמים ועת רצון, שנת גזירות טובות לכל ישראל, שנה שבה יקיצו בני עמנו משנתם ולא יוסיפו ללכת אחרי ההבל ולרדוף רוח, שנה שתתהפך להם לשנת העובד המתוקה, שנה שלא יהיה בנו לא פולמוס של קולמוס ולא פולמוס של גייסות, שלא יפילו סופרי ישראל פרי עטם ושלא יפילו בני המן עלינו גורלות, והיתה לנו שנת טובתנו זאת שנת עולם ולא נוסיף לדאבה עוד.

אזוב

תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים. לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח התרדמה, כי בפתאום היה הדבר: השבץ אחזני ואפול על פני וארדם. הרגשתי כי אפפוני חבלי מות אבל נר אלהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמַי עמד, רוחי כלה, דופקי לא ידפוק, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו, גרוני מחר ולשוני מודבק מַלקוֹחַי, אבל עוד חוּשי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער.

זכרתי כי בעת נרדמתי היה החורף על הארץ ורוחות אעות יצאו מאוצרותיהן לדכּא תחת רגלן כל סדרי בראשית; זכרתי כי קול פחדים היה באזני וסביב בעתוני בלהות וליוצא ולבא לא היה שלום מפני פחד פתאום ומשוֹאת אשעים כי תבוא; זכרתי כי נכספה וגם כלתה נפשי אז להחָבא כמעט רגע במשכּן מבטח ובמנוחה שאננה עד יעבור זעם. האומנם אשר בקשתי בא לי ומפני הרעה נאספתי? האומנם מת אנכי ולא אחיה ובצל שדי אתלונן? אבל הלא שומע ויודע ומרגיש אנכי את כל הנעשׂה מסביבי! ואולם מי יודע אם לא כן הוא דרך המות; אם לא גם במותו ישמע וירגיש האדם וידע את כל אשר נעשה?! נורא הרעיון ומי יכילנו! אבל מי לידנו יתקע אם לא כן הוא? הן עוד החיים בחיים לא מת מהם גם אחד, ומיד ירד שאוֹל ויעל להגיד לאדם את אשר היה בו אחרי מותו?!

לבי ער ושומע את גרי ביתי ומיוּדעי נאספים מסביבי משתאים ומבקשים לדעת אֵיכה היה הדבר, יד מי היתה בי ומי רצחני נפש. שמעתי אותם מסַפּרים עי כלב שוטה נשכני ומשתדלים לתפוס את המזיק ולהאכילני מחצר-כבד שלו; שמעתים מטפּלים בנבלה זו ימים רבים ונפשי תשתוקק להרגיעם ולאמר לבם כי חי חי עודני, אבל נאלמתי לא אפתח פי – ואני ישן.

לבי ער ושומע בבוא בני החברה הקדושה, השׂמחים כי ימצאו רעיהם קבר, להתעסק בי, ובלי ספק כבר עשׂו אתי כמשפט, לולא עמד שוטר העיר בפניהם ולא נתנם לגעת בי, באמרו כי עוד לא מלאו שלשת הימים מעת יציאת נשמתי. שמעתי גם בבוא הרופא וימשש את כל אברי ויאמר כי עדיין ספק הוא בידו אם מת אנכי ואולי ישן אני ואיקץ, ולא שׂם לבו אל דברי הגבּאי אשר הראה לו סימן מובהק על מיתתי, כי לא תנוע נוצתי. כל אלה שמעתי ואתאַוה להתערב בדבריהם ולשׂוּם קץ למַחלוקתם, אבל הדבּר אין בי – ואני ישן.

ובכן היה לבי ערף שומע ויודע את כל המעשׂים אשר יעשׂו ונפשי תערוג להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש, להשמיע קולי אל הרי ישׂראל, להשתתף עמהם בכל פעליהם, להתערב בשׂמחתם ולבכות בבכותם, אבל הנני מוטל כאבן שאין לה הופכים – ואני ישן.

לבי ער ושומע גול שריקות הסער המתגורר, כי עוד לא נחו הרוחות הרעות אשר התרגשו לבוא לעולם; עוד זדים ועושׂי רשעה יוסיפו על חטאתם פשע, ישׂימו שמות בארץ ויניעו עמודי התוך אשר ישוּבו של עולם נשען עליהם; עוד דבר באופל יהלוך, קטב ישוּד צהרים וחמס בארץ וכושל על כושל. ימי מספר אחרי נרדמתי שמעתי מרחוק קול רעש גדול אדיר וחזק יוצא ממחילת עפר, קול שובר מטילי ברזל ומחולל מרכבות מלאות נוסעים, כי איש קשה ורע מַעללים חפר לנפשות נקיים וישׂם מלכּוּגתו עלי נתיב. ועוד לא יסף הקול ההוא ואשמע קול אחר קרוב אלי נורא ואיום מן הראשון, ואף הוא יוצא מבטן הארץ; ויתפוצצו יסודות צורים ויילילו קורות היכל וינוּעו אַמוֹת הספּים מפני הרעש, ואחריו קול אנקת חלל רב ועצמות נשברות וגויות מפרפרות ודם אדם שוקק בין עיי מפּלה. שמעתי קול פחדים זה יוצא מסוף העולם ועד סופו מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות; ומזלעפה אשר אחזתני חפצה שׂערת בשׂרי לסַמר, אבל שׂכרותי היו כדרבונות וכמַשׂמרות נטועים ממקומן לא תמושינה; חפצתי לפתוח פי ברצח ולקרוא קול גדול: חמס ושוד! אבל שׂפתי היו סגורות וגרוני סתום – ואני ישן.

לבי ער ואני שמעתי דבּת רבים מעוללים עלילות ברשע על עם ה' ועל בית ישׂראל כי חברים המה לאנשי משחית. ידעתי כי הדבּה הרעה הזאת דמות לה כמדות חמת נחש הנושך עקבי איש וארסו הולך ומתפשט בכל האברים, ויבוא רקב בעצמי ותחתי רגזתי ובכל אוַת נפש חפצתי לנתּק חבלי שנה מעיני ולהרעים בקול גדול על המלשינים מפיחי ארץ בשקריהם לאמר: "שקר שקר שקר אתם דוברים על גוי צדיק שומר אמונים ותפל אתם טחים על בית ישׂראל כולו! בני פריצי עמנו פריצי חיות המה האומרים לאלהיהם לא הוא ואת אביהם לא לא ידעו ואת אחיהם לא הכירו וישׂראל עם עני ודל גוי שוקט ובוטח מעולם, גוי נוטה שכמו לסבול כל יד עמל ותלאה ומצפּה לישועה עם ענני שמיא; לא בצואר עתק ידבּר ולא בנשק יבעיר אש, ארחות פריץ לא ישמור ועם שונים לא יתערב, כי אם יחיל דוּמם עד בוא מעליה שעת רחמים ועת רצון. “העריצים ההמה לא לנו הם כי אם לצרינו!”. חפצתי להרים קולי ולקרוא אבל כוח לא היה בי, לשוני לחכּי דבקה – ואני ישן.

לבי ער ושומע קול שועת בת עמי מארץ מרחקים: שׂר וגדול נפל בישׂראל; כּרֶמְיֵה נסח מכּרם יה ותרץ גוּלת הגוֹלה. ואפרים עודנו עשוּק ורצוּץ משפט ובטרם יגָאל גאולה שלמה פשט ועיף הכרוּב הסוכך עליו ונַעלה מלאך מליצו.

שמעתי קול נכאים זה יוצא מקרב רבּוא רבבות לבות נשברים ונפשות נענות, ואתאַוה גם אני להשמיע קול בכיי ולהרעיף רסיסי דמעות רותחות על גדיש חדש זה; אבל דמעותי קפאו בגוּלות עיני, קפאו ולא נתּכו, ואנחתי נשארה כסַכּין בלוֹעי – ואני ישן.

לבי ער ושומע קול מלחמה בשער בסופרים; נחלי דיוֹ נגרים וקסתות תרטשנה ומגלות עפות וספרים נכתבים ולהג הרבה יגיעת בשׂר. בני אשכנז בן יפת יצאו חוצץ על בני עֵבר בן שם ויקראו עליהם מלחמה – מלחמת הרג ואבדן. ובשלמה הסער? ישׂראל עושׂה חַיִל באשר יפנה ובכל דרכיו משׂכּיל; בכל חכמה ומדע, בכל מלאכה וחרושת ובכל משלח ידים ידו רמה, ויקנאו בו בפלשתים ערלי הלב ויקדשו עליו מלחמה. “אוי לנו כי נדמינו!” יחננו קולם בני יפת, וקנאתם בוערה בם כנחל זפת – “בני שם” עשׂו להם יד ושם, לכל לראש יתנשׂאו עד אפס מקום וארחנו גדרו ולא נעבור; “הבה נתחכּמה להם ונעמוד בפרץ, פן ירבו והכחידונו מן הארץ”. שחקתי בלבי ואמרתי: הרפּו נא, בני יפץ או בני חם, באשר אתם שם! דבר זה לא חדש הוא, כבר היה לעולמים. הן קולכם הוא הקול אשר שמענו זה מאות בשנים, קול אספסוף משחר לטרף, המתנפל על בתים מלאים לָבוֹז יגיע זרים, קול נוסעי-הצלב ההולכים בשם אלהיהם להפיל חלל ולשלול שלל, קול כמרים (קטולים) מַתעים את העם בנכליהם ומסיתים אותם ביהודים לאמור: חרוב והחרם לכריח ניחוח לה'! ולמה, גבורים בוֹסים, מקנאתם אתם בושים, ולמה תתחמקו ותשׂימו סתר פנים להונות בני אדם? לא תאמרו עוד על היהודים אנחנו קמים, כאשר אמרו אבותיכם בשכּבר הימים, כי חראתם פן יאמרו לכם ערלי לב אתם ואדונים קשים, ותרדפו נקיים על אמונתם וכן לא יעשׂה, ותבדו לכם רדיפות מוסַבּות שם – “נגד בני שם”*, כאִלו תרדפו את אנשי עֶברתכם לא על מעשׂיהם ומחשבותיהם, כי על הדם הנוזל בעורקיהם, לא על דתם ואמונתם, כי אם על תואר פניהם וצורתם. אבל אתם מאין, בני יפת, ופעלכם מאפס, כי סוף סוף הלא לשלול של ולבוֹז בז מגמתכם, ובמה נפליתם מאבותיכם הפראים, אשר ישבו על ראש דרכים במצודות סלעים, ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך? ולמה לכם לחַלל שם החכמה ולתפושׂ בכף עט שקר סופרים, ואתם על חרבּכם תחיו ובאגרוף אשע תשענו. כוֹתּו אפור עטיכם חרבות וקסתותיכם לקשתות, עזבו ערים ושענו ביערים בנקיקי הסלעים ועל ראשי הכּפים! – כל זאת אמרתי אני אל לבי, אבל דברי לא יצרו מדלתי פי החוצה, כי שׂפתי היו סגורות ומסוּגרות – ואני ישן.

כזאת וכזאת הציקתני רוח בטני כל הימים אשר הייתי ישן שנת לא-רצון; לבי ער ויודע כל הנעשׂה ואשמרה לפי מחסום כי נטל עליו. לא אליכם מכאוב כמכאובי, כל קוראי דברי, כל אשר נגעה אהבת עמו ומולדתו בלבבו!

אני שכבתי ואישנה חמשה חדשים, והנה – הסתיו עבר, החורף חלף הלך לו. היום אנחנו יוצרים לחודש האביב. האדמה פשטה את תכריכה והנהר השליך מעליו קרחו כפתים; ויראו אפיקי מים וָיגלו עשׂבות הרים. רוח אחרת נשבה על הארץ, רוח צח שפיים, רוח חן ותחנונים. גם רוחי שב אל קרבי, חַמותי ראיתי אור; נמוג דמי ויזל, וימַסו אסורי מעל ידי; חם לבי בקרבי ובהגיגי דבּרתי בלשוני; פתחתי שמוּרות עיני והנה יודעי ומכּירי עוטרים עלי, חברים מקשיבים לקולי. חי חי אנכי עמכם היום; היום יפּתח פי ואדבּר ולא אַאלם עוד; אף כי עוד כמשׂא כבד יכבד עלי המשׂא אשר חזיתי וקרן החזות הקשה עוד תגח ותפצע את לבי. אבל ברוך ה' שהחייני והקימני! ומי יודע אם לא רק בחלום חזיון לבי חזיתי כל אלה ובעלילות לא נעשׂה מזה דבר? הכי הקיצותי היום ביום הראשון לחודש אפריל “ראש השנה לשקרנים”, לאמר כי חזון שקר חזיתי ומשׂאות שוא בעתוּני? מי יתן והיה כדבר הזה! מי יתן והיה חלומי כולו דברים בטלים ומבוטלים! מי יתן והיה… אהה, תפלת שוא! כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשׂה מה שהיה כלא היה?!

שאלה גדולה יש לי להציע לפני גדולי הדור, שאלה שהיא עומדת (לפי המבטא הרגיל בפי פרחי הסופרים אצלנו) “ברום עולם היהדות”, שאלה אשר בפתרונה יפתרו לנו כל הקוּשיות ויתוֹרצו כל האבעיות שכל המפרשים מתחבטים עליהן בשאלה החמורה הנקראה “שאלת היהודים”.

אולם אני מי אביא את שאלתי ומי יפסקנה לי? האביאנה לפני וַעד הרבנים המתאסף מפּקידה לפקידה על יד המיניסטוריום לענינים הפנימים בארצנו? אמת כי בית דין מומחה גדול מזה בכל דבר הנוגע לדת ישׂראל אין לנו, אשר בידו מלכותא דרקיעא וגם מלכותא דארעא והוא באמת מפשר חלמין ומשא קטרין ומפליא לעשׂות. עוד זוכרים אנחנו למשל את פתרונו הנפלא אשר פתר בשנת תרמ"א את שאלת רבּוי הנשים, פתרון שממנו יצא לנו שגם משה ותורתו את וגם רבנו גרשום והחרם שלו אמת; שרבּוי נשים מוּתר ורבוּי נשים אסור! שכל האומר “ראובן שנשׂא ב' נשים חטא” אינו אלא טועה, והמוסר את ראובן בשביל זה לסרדיוט גם הוא אינו טועה. הלא לאלהים פתרונים כאלה! ולמה לנו בית דין טוב ממנו היודע לפסוק שאלות באופן ששני זרזירים ישנים על דף אחד ושני הפכים בנושׂא אחד, וגר זאב עם כבשׂ ונמר עם גדי ירבּץ – והכול על מקומו יבוא בשלום?! אבל מה שעשׂה והוַעד ההוא מתאסף רק אחת בשתים שלש שמיטות, ובימים רבים כאלה – צבוע נעשׂה עטלף, וחוֹח נעשה שד; ומי יודע אולי אציע את שאלתי לפני הוַעד היושב ומפקח על “שאלת היהודים”? אך הה גם דרך זה לא יתּכן, כי שאַלתי כתובה בלשון שאין מלאכי השרת כאלה נזקקין לה, ועוד שהוַעד אוהב ימים לראות טוב, וכבר סח לי אבי אבא שגם בימיו היה וַעד כזה יושב וידיו מלוכלכות בדם ושפיר ובשליא ובכל הני מלי מעליותא ששאלת היהודים מרוקמת מהן, וכשתפתר שאלתי לא יהיה עוד מקום לשאלת היהודים ושנות הוַעד תקצורנה; ומי זה ישלח יד בנפשו לאבּד עצמו לדעת בשעה שהוא יכול להאריך ימים בטוב ובנעימות ברוב עוז ושלום?!

על כן ראיתי ונתוֹן אל לבי כי אין טוב לפנַי בלתי אם לתת את שאלתי במכתב עתי “המליץ” לעיני כל ישׂראל. הנה בימים האחרונים זכינו לראות כי רבני ישׂראל שׂמים לבם בשאלות הבאות במכתבי-העתים. רב אחד שאל בה“מליץ” כהוגן וארבעה רבנים דבּרו תורה וענו אותו כהלכה; מי יודע אולי אבּנה גם אני מםה וישׂימו לבם גם לשאלתי ומני לעתיד לבוא, אגב נתקן גם תקוּן גדול שיהיו הרבנים משתמשים בכתבי-העתים ולא יוסיפו לחבּר ספרי “שאלות ותשובות” חדשים, למכשול ולפוקה לפני ה' בבתי המדרשים.

השאלה הגדולה שאני אומר להציע היא פשוטה וקלה: לדעתי פטורים אנחנו בזמן הזה מן החוב “לבסומי בפוריא עד דלא ידע”, לפי שגם בכל ימות השנה אנחנו בבחינת “עד דלא ידע”!

כאן אני רואה את הקורא האסתניס יהלוך עלי אֵימים: מה אתה דובר, איש טמא שׂפתים? – יתן קול דברו – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך! אנחנו, בני ציון היקרים בני יהונדב בן רכב, נזירי אלהים מן הבטן, אנחנו בכל ימות השנה בבחינת “עד דלא ידע”?! הטוב טוב לך בני בקבוק, בני חם, כוש ומצרים, המתגוללים בבצאת, בראש כל חוצות? – אַחַי! עונה אני להם בעצבת לב וברוח נכאה, צר לי כי התמלטו מפי מלים אשר לכם לא לרצון ודברים לא ערבו לכם; אבל היוצא מפי אדם לא ישוב אחור, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. גם אני אעזבה עלי שׂיחי, אדבּרה במר נפשי, אומַר אל בת עמי: שכוּרת ולא מיין אַתּ; שכּרון ויגון תמלאי, כוס שמה ושמה העמוקה והרחבה תשתי כל ימיך, מראשית השנה ועד אחרית השנה, מן הבטן עד הקבר; על כן תשכּרי תהי נעלמה, על כן אינך חַיבת לבסומי בפוריא, כי כל ימות נשנה אַתּ במעמד “עד דלא ידע”.

ואתם בי אמי הנחרים בי, שובו נא אל תהי עולה ושובו עוד צדקי בה. שוטטו בחוצות כנסת ישׂראל ודעו נא וראו ובקשו נא ברחובותיה, היאָמנו דברי אם לא. חַפּשׂו בכל פנות העם ופלסו מעגל רגליהם, מן המַסַד עד הטפחות, מחדר המלמד עד חדר הקהל, מן המגיד עד הרב, מן המשׂכיל עד החסיד, מנושׂאי הסַבּל עד אדירי הסוחרים – כולם שכרו ולא יין, נעו ולא שכר; כי נסַך החנוך הרע עליהם רוח תרדמה מקרב, ומזל הרע מסך בם רוח עועים מחוץ, ויהי העם כהלומי יין וכחולמים בהקיץ; או כי נקשיח לבנו מהל המעשׂים ולבנו לא נשית לדעתם, או כי נחפשׂה דרכינו ונחקורה ובל נדע מה… ואם בדברים בעלמה לא תוָסרו יבואו מעשׂים שהיו ויענו בכם:

שכני הקרוב טריפון הנגר יוצא מבית המרזח והוא שותה שכּור ואין מעמד, מכליב הוא ברגליו על הרצפה וארכובתיה דא לדא נקשן; והנה נמוטו פעמיו ויפול מלא קומתו ארצה וישתטח בפישוט ידים ורגלים על יד עמוּד הטיליגרף העומד ברחוב אצל פנה; ויאחז בעמוּד ויקם ויעמוד על רגליו והשוטר הסובב בעיר נגש אליו, ענק ופנק קדלו ולא נגע בו לרעה. שאלו את השכּור הזה האוחז בעמוד אשר בידו לאמר: מה זה בידך? וענה ואמר לכם: טיליגרף. ואחי הרחוק ר' טרפון השמש בקונסטנטין-ישן, יין ושכר לא שתה וכל משרת ענבים לא באה אל פיו והנהו מטפס בעמוּד ומותח את חוט הברזל לכאן ולכאן, והנה נגש השוטר הסובב בעיר ומותח אותו על העמוּד ומלקהו. שאלו נא את נזיר הזה: מה הקו הנטוי על ראשך? וענה ואמר: עַרוּב!

מי משניהם תחמידים יושבים לפני רבּם בבית-הספר, שלשתם בני ברית, חיים וחאצקיל, והאחד יורקמי שאינו בן ברית, והם קוראים קורות בני ישׂראל בספר התורה: ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. “מנַין הכירה בו?” שואל הרב כדי לחַדד את תלמידיו. “שראתה אותו מהול”! קפץ וענה חיים. “שוטה שבעולם”! גער בו הרב שגם הוא אינו בן ברית. “אנכי ידעתי, נענה ברוך, לפי שראתה שכינה עמו!” – שכינה עמו? שאַלו רבי בנחת, ואי זה מקום שאין בו השכינה? והלא מלא כל הארץ כבודו כתיב. – “אנכי ידעתי! נענה חאצקיל, לפי שמחזירתו על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן”. – “והלא זה היה לאחר כך! השתיק הרב גם אותו, הגד אתה, יורקמי, אם ידעת!” – “לפי שראתה אותו מושלך ביאור!”, ענה תוך כדי דבּוּר יורקמי, שלא ידע שיש דעה שאף על עמו גזר.

הגידו לי, שאהבה נפשי, מי מארבעה אלה במעמד “עד דלא ידע”?!

מעַבר הרחוב מזה באולם הגדול אשר בבית הגמנזיום יושב אחד המורים ודורש ברבים. לא תלמידיו הנערים יושבים כעת לפניו כי אם אבותיהם המולידים אותם; כי לא יום מימי המעשׂה היום, ולא יום בוא התלמידים בבית-הספר, כי אם יום חג, יום שבּוֹ בני העם בטלין ממלאכתם. המקולקלין שבהם הלכו לבתי המרזח והמתוקנין שבהם נאספו ובאו לשמוע לקח מפי המורה המטיף בימי חג ומועד דברי מדע והשׂכּל לבני ההמון; והנה הוא קורא לפניהם מסעות הוּמבאָלדט או אראגאָ ומסביר להם את מעשׂה הטיליגרף והטיליפון ואת כוח העַלעקטרי ומבאר את דבריו במסות ונסיונות ע"י מכוֹנה קטנה העומדת לפניו על השולחן. ומעַבר הלז בבית המדרש הגדול בני ישׂראל עומדים צפופים ודחוקים, זעת אפם תבוא כגשם להם ולפניהם על העמוּד, אחוריו אל היכל ה', עומד מפזז ומכרכּר המגיד מקעלם ומסַפּר להם איך ההוא טייער אמר תא ואחוילך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, ומצייר להם תכנית שבעת מדורי גיהנום על פי ספר “שערי גן עדן”, ומלא אזניהם תמים דעים מספר “מפעלות אלהים” ועוד ועוד כיוצא בהם, עד כי אחדל לספוֹר עי אין מספּר.

מי משני אלה הם בבחינת “עד דלא ידעי?”

לפני שנים אחדות, בהתחולל עלינו השעות הרעות, נאספו ובו אל מקום אחד כשלושים אנשים מבני עמנו כולם שלוחי הקהלות, ראשי אלפי ישׂראל המה, וכל אחד ואחד היה שקוּל בעיני עצמו כנגד ששים רבּוא. “בשביל מה באתם?” שאלתי אותם בבואם – “אין אנו יודעים ולא כלום! השיבו לי בהתגלות לבם. ריקם באנו וריקם נשוב ללכת”. ומה עשׂו בשלושים ימי אסיפתם? בכל יום ויום מתוַעדים ויושבים כחצי גורן עגולה, נושׂאים ונותנים, בונים והורסים, שואלים ומשיבים; עד אשר דבּר כל אחד ואחד מהם תשעה קבין של טפלות ואז ראו והתבוננו כי הגיעו “עד דלא ידעי”.

החלו ימי המבוּסה והמנוּסה. קול נסים ופליטים נשמע מכל עברים. איש אל עֵבר פניו הלכו, ואין מוציא ואין מביא ואין מאסף ומקבּץ לנודד. אז קמו אנשי חיל משׂרידי המחנה ויאמרו: “פליטים מחרב, הִלכו אל תעמדו! זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם!!” וישמעו אליהם רבּים ויאמרוף הננו ועלינו! והנם עולים; ציון ישאלו, דרך הנה פניהם. והנה אחיהם הקופאים על שמריהם, אשר לא נגעה בם הרעה, עומדים בצדי הדרכים ומעליבים בם לאמר::למה זה אתם עוברים והיא לא תצלח!" – ואולם שאלו נא את פי אחינו מנדינו אלה השאננים בארצותם והבוטחים בזכויותם: הביאו עצה אחרת, עשׂו לפיליה תוּשיה! וידעתם היום והשיבותם אל לבבכם כי אין מַענה בפיהם, כי אבדה עצה מבנים אלה נסרחה חכמתם, כי הנם גם הם בבחינת “עד דלא ידעי”.

מעיר ועיר יציצו כעשׂב הארץ בני הדור החי הבא אחרינו. מהם צדיקים באמונתם יחיו קופצים כבני בנימין בים והמים להם מימינם ומשׂמאלם; מהם אשר לבם לשׂמאלם עולים בדרך כל הארץ ואורח לא ישובו יהלוֹכוּ; ומהם אשר עינים בראשם וכבר ידעו איזה הדרך יחָלק אור וחושך איה מקומו, עומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם: מה יענה הנשאל לשואלים אלה כי יבין ואין מַענה?! מקצה אחַי אלה באו גם לפני וייחלו למו עצתי; ואני – ימים רבים החשיתי וכאַבי נעכר, כי לא היה בלפי נכוֹנה להשיבם, ובראותי כי לפטר בלא כלום אי אפשר לי, עניתים תשובה שאינה מַספקת, תשובה שלא תביאני למקום שבעלי תשובה עומדים, וזה יען כי בושתי וגם נכלמתי להודות להם כי – הנני בבחינת “עד דלא ידע”.

“רבּה ור' זירא עבדו סעודת פורים באהדדי, איבסום. קם רבּה שחטיה לרבי זירא”. ועתה צאו וראו כמה תמצאו בקרבנו אנשים השוחטים איש את אחיו בכל ימות השנה. זה פותח לו חנות בצד חנותו של חברו; זה יורד עמו לחייו; זה אכל קוציה בי מלכא, ורבים כיוצא בהם; וכל זה כי ה' אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש והננו כל ימות השנה במעמד “עד דלא ידעי”.

– ולוּ יהי כדבריך, ישאלוני הקוראים, מה עזרת ללא כוח ואיככה תפּתר,שאלת היהודים" בשאלתך זאת?

אחַי! הכי לא נפקחו עיניכם לראות דבר פשוט, דבר מחוּור כשׂמלה כזה? אם באמת יפסקו רבנינו שאין חובת “לבסומי בפוריא” נוהגת בזמן הזה, לפי שכנסת ישׂראל היא,שכוּרת ולא מיין" ונמצאת תמיד במעמד “עד דלא ידעא”, תפול מאליה כל “שאלת היהודים”, כי הכלום שואלין ודרשין בהלכות אנשים שהם במעמד “עד דלא ידעי”? והלא גמרא ערוכה היא (ערובין ס"ה): “אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר: לכן שמעי נא זאת עניה ושכוּרת ולא מיין”.

(משלוח מנות לר' אהרן לוריא מאת – רבו אלופו ומיוּדעו)

בין העבירות שכל אדם מישׂראל דש בעקביו בימינו אלה חושב אנכי גם את העבירה על מצוַת “לבסומי בפוריא”. מאז ומעולם לא ידעו בני ישׂראל לקיים מצוַת “לבסומי” כהוגן, ומימַי לא ראיתי איש ישׂראל יוצא לשוק כשהוא “מבוסם”. ואפילו בימים האחרונים אשר למדו אחינו הרבה לחַקות מעשׂי שכנינו ולעשׂות כמקולקלים שבהם ולהדמות להם במנהגיהם ובמדותיהם, מדה שאינה מדה זאת לא דבקה בהם ולא תדבק לעולם. ואע"פ שמן הדין היה שבני שם יקחו פי שנים בנחלת אביהם נוטע הכרם הראשון, אכן כפי הנראה העבירו את נחלתם זאת לאחיהם הצעירים מהם, לבני חם ויפת, יען כי הרגישו בנפשם כי הם לא לכך נוצרו.

שוֹטטו ברחובות כרך גדול שברומי ביום שׂמחתם ובמועדיהם, קלנדא סטורנליא וקרטסים, בשעה שהם מביאים אדם ומלבישים אותו בגדי אדם הראשון, וראו כמה מחבּבין הם מצוַה זו וכמה זהירין וזריזין הם בקיומה; ופנו וסעו לכם לרחובות היהודים ביום שׂמחתנו ומועדינו, ביום שׂמחת תורה ובפורים – מה דמות תערכו להם? שׂימו אלה נוֹכח אלה, העמידו עטרת גאוּת שכּוֹרי אפרים כנגד פחת אחד שכּוֹריהם הקטנים – הלא היה נהיה בעיניהם כצפרדעים, שהם, כידוע, נזירי אלהים מן הבטן וכל משרת ענבים לא ישתו. דרשו מעל כתבי עתיהם וקראו בימי אסרו־חגיהם, או ביום גנוסיא של “אמתלאי בת כרנבו”, ברחוץ הליכם בחמאה ומור יצוק עמהם פלגי יין, – כמה חללים הפילה השתיה כדת, כמה הם הנזוקים והנפצעים, הנהרגים והנטבּעים על “קדוּש שעל הכוס”! אראה בנחמה אם לא ראיתי בימים ההם שאין אומרים בהם תחנון, איש אחד נוסע ברחוב העיר ונהדר בכבוד על המרכבה ונופל פתאום ממרכבתו אפּים ארצה ומפצח חוטמו ומצחו עד שפך דם וכאשר שכב לא הוסיף לקום, ולא נשמע קולו ולא היה פוצה פה ומצפצף. ושובו וקראו בימי שׂמחתנו ובמועדינו בכתבי העתים לבני ישׂראל, אם תמצאו איש נוקף אצבעו או אשר נמוטו פעמיו בטעם היין; אם תראו טפת דם או תשמעו קול מחרף ומגדף, זולתי דמי הסופרים ועורכי כתבי־העתים וגדוּפוֹתם איש את אחיו, וגם זה לא מטוּב לב כי אם מכּאֵב לב ומשבר רוח. אחת היא על כן אמרתי כי אנחנו לא לכך נוצרנו, כי אין בנו גבּורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר. מאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, סבירא ליה כמאן דאמר אדם הראשון מין היה. מנויה וגמורה בסוד “מכניסי יין ומוציאי סוד” כי היהודי בריה בפני עצמו הוא ואיננו יודע למשוך ביין את בשׂרו, כי רבצה בו האָלה הכתובה "שתו ולא לשכרה; וראיתי למפרש קדמון אחד שהוא מפרש פסוק “ואת דתי המלך אינם עושׂים (אסתר ג', ח), כלומר והשתיה כדת (שם א' ח)”. וזה אחד מן החסרונות שבני ישׂראל מצוינים בהם לרוע, ואל יהי החסרון הזה קל בעיניך שתקלה רבה באה לו לישׂראל על ידו.

אני הגבר באתי לבקש מאת אחד השׂרים באחת הערים לתת רשיון ליושבי העיר היהודים לקבוע מקום לתפלתם באחד הרחובות אשר בני נח ובני לוט מרוּבים בה, ולא נעתר לי השׂר באמרו: איככה אוּכל ועשׂיתי כדבר הזה? הנה עם בני ישׂראל נפשם יבשה ואין בה לחלוחית כל שהיא והאי גברי “רטוב” הוא לפני שש וקודם עלות השחר; מחצית השקל אשר ירויח איש מישׂראל די לו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו מערב שבת לערב שבת, והאי גברא יביא את מחצית שקלו אל בית היין. ועתה הגע בעצמך כי כשיחול יום הראשון ביום השבת והיהודי יצא אליבא ריקנא לבוש מחלצות מבית התפלה, והעמוני או המואבי, בני לוט דודנו, יצא שתוּי מבית המרזח, האם תהיה פגיעתם פגיעה תמה? האם לא תהיה יד איש ברעהו?

שמעתי את טענתו זאת ונסתתמו טענותי, השתחויתי ואומר: אדוני תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ומה יש לי עוד צדקה לזעוק אל פני אדוני?!

כל איש מישׂראל היודע לתרגם פסוק כצורתו ובקי במלין דרבנן (ואת מי אין כמו אלה?) הוא יודע כי אשם נזיר איננו בא אלא מאשר חטא על הנפש, לפי שציער את עצמו מן היין; וגם יודע כי “צער קשה יין מפכּחו”, ומקרא מלא הוא: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכּח רישו. ומי כעמנו בני ישׂראל, עם עשוּק ורצוץ כל הימים, הנצרך לרפואה בדוקה זאת – להפגת צער ולפכחוּת, אבל מה יעשׂו עניי הצאן אלה והם מנעוריהם מצוּוים על עבודה זרה בכלל, ובכללה גם עבודת בכּחוס ¹.

יודע אני כמה אנשי מעשׂה מבני ישׂראל אשר נתנו אל לבם לתקוֹן המעוּות ולמנות החסרון הזה ולא עלתה בידם.

איש חסיד היה, בר אוריין וזהיר במצווֹת, שהיה מצטער כל ימיו על שאינו יכול לקיים מצוַת “לבסומי בפוריא” כהוגן. מה עשׂה? נסה למשוך ביין את בשׂרו ולתת בכוס עינו כל ימות השנה והיה שותה כוסו שחרית וחוזר ושותהו ערבית כדי להתרגל בעבודה. לא היו ימים מועטים ואחזה בו אשתא צמירתא ויפול למשכב. נכנס אצלו הרופא ואמר לו: אל תאכל צונן אל תשכב בטחב. נענה החולה ואמר: רבי, והטפּה המרה מה דינה?

– איזו טפּה מרה? – שאל הרופא בתוּמו, ובמחשבתו עלה שהחולה מדבּר בחוּמו וכבר נדמה לו שמלאך המות עומד עליו וטפּה של מרה תלויה בחרבו.

– הטפה המרה, באר החולה דבריו בדעה צלולה, דכל בר נש קורא לה יי"ש.

– יי“ש! קרא הרופא, חס ושלום; לא מניה ולא מקצתיה; היי”ש מוסיף הבל…

– והלא אני שמעתי מפי מומחה, פצר בו החולה, כי הטפּה המרה מצננת וממעטת בהבל?

– הטפּה המרה, נענה לו הרופא בצאתו מעם פניו – מצננת רק לשעה אחת, ואחר כך היא מתלקחת ומוסיפה הקדחת.

החולה נמלך בכליותיו ואמר: אם אמת שהיין מצנן וממעט הקדחת אין טוב לי בלתי לשתות כוסו בכל שעה ושעה. וכיון שליכּא מידי דלא רמיזא באוֹריתא נפק דק ואשכח אסמכתא לדעתו בפסוק: “סַמכוני באשישות כי חולת אהבה אני”. מה עשׂה? שלח והביא לו בקבוקי יין והעמידם למראשותיו סמוך למטתו למען יהיו עשׂוּיים לו למשמש בהם בכל שעה. למחרת כשבא הרופא אצלו מצא אותו מת מוטל על הקרקע ובני החברה־קדישא מריקים את הבקבוקים אשר לא הספיק הבר־מינן להריקם בחייו. אז הבין הרופא כי באמת נזרקה “הטפּה המרה” באותו חסיד וימהר לקבּל משׂכוּרתו ויצא.

וככה מת אותו חסיד וגוַע בעווֹנו ומצוָה זו לא נתקיימה בידו.

ולא רק שׂדהו של זה היחיד נסתחפה וחפצו לא הצליח בידו, כי עוד יודע אנכי מעשׂה שגם תפלת הצבּוּר נטרפה ולא נתקבלה אעפ"י שהכתוב אומר: “הן אֵל כביר לא ימאס”.

בעיר ואם בישׂראל אחת חָברוּ להם כמה אנשים מדקדקים במצווֹת ויסדו חברה מיוחדת לאותה תכלית עצמה שהיתה בדעת החסיד – ללמד בני יהודה השתיה כדת, כדי שיהיו פטורים מאשם נזיר, כדי שיוכלו לקיים דין “לבסומי בפוריא” ככל משפטו וחוּקתו. להחברה ההיא קראו חברה “תיקון” והיו לה חברים ושמשים וגבאים כבכל החברות, וכתבו להם תקנות ועשׂו להם פנקס ועשׂו להפנקס שער מהודר ומצוּיר בסיקרא, הכל כמנהג וכדין. גם שבת מיוחדת – שבת פרשת נח – קבעו להם בבית המדרש כיום גנוסיא של חברתם. וביום הכּניסה טרפו בקלפי ומנו להם לגבאי את נח בעל המרתף שידעו בו שאיננו מבני יונדב בן רכב ולקבל אַלפא חַמרא שתה. פעם אחת נכנסו חבריו לבקרו ומצאו אותו כשהוא ישן, לפי שבּו ביום מלאו את מרתפו והוא בדק בשתי שורות על פני כל המרתף, ואותו היום יום “יעלו שמים ירדו תהומות” היה. כיון דנשב זיקא ואתא מיטרא ונשמע קול הרעם בגלגל וינועו אמות הספּים וייקץ נח מיינו מקול הרעם; ועל זה אפקוהו מבי־מדרשא והעבירוהו מגבּאותו, לפי שאמרו אם מקול הרעמים אתה מתעורר משנתך, אות הוא לך כי אינך מקיים מצוַת השתיה כדת וכדין ואינך ראוי לאותה אצטלא.

מה שקרה לאותה חברה קרה גם לבני מדינה שלמה אחת בכרכּי הים. באותה מדינה ישבו בני ברית ושאינם בני ברית בערבוביא והיו צהובין זה לזה. ויאמרו בני הברית איש אל רעהו: “מה אנחנו יושבים פה כעם לבדד ישכון ובגויים לא נתחשב? אזלית לקרתא הלך בנמוסיה! הבה נרדה ונבלה שׂפתנו ונשנה שמותינו ומנהגינו, ומה ראינו שכנינו עושׂים נמהרה ונעשׂה כמוהם”. ויתערבו בשכניהם וילמדו מעשׂיהם; ויבואו אתם לבתי המרזח ולבתי תיאטראות וקרקסאות בכל יום של כנופיא ויום הכניסה, וידחו חנוכה לקלנדא ויקדימו פורים לסטורנליא, וילמדו דין השתיה כדת אין אונס, ויתירו להם יינם משום בנותיהם ובנותיהם משום דבר אחר. וגם השכנים שאינם בני ברית הצהילו פנים אליהם ויאמרו להם: אַחינו אתם! ובטעם היין נרדמו בני הברית ושנתם ערבה להם וישכחו אי מזה באו, ולאן הם הולכים, ולפני מי הם עתידים ליתן דין וחשבון, ויחלמו חלומות נאים והרהורים נאים ויראו הדס בחלום וידמו כי נכסיהם מצליחין להם וירושה נופלת להם ממקור אחר; ויראו בחלום כי נכנסים הם לכרך ועולים לגג, ויהי לבם בטוח כי חפציהם נעשׂו להם וכי כבר עלו לגדוּלה. ופתאום – נשב זיקא ואתא מיטרא ומקול הרעם בגלגל הקיצו הנרדמים. אז נהפך לשכניהם לב אחר ויאמרו להם: אם מפני הרעמים אתם מתעוררים משנתכם אות הוא לכם כי עוד לא עצם מעצמינו ובשׂר מבשׂרנו אתם, כי עוד לא למדתם דין השתיה ודתיכם עודן שונות מכל עם, ועל כן אינכם ראויים עוד לאותה אצטלא להיות כאחד מאתנו. ובו ביום הוציאו את החולמים מבית מדרשם והורידו אותם מגדוּלתם.

ושני שכנים קרובים היו באותה מדינה, דרים בקרפיף אחד נוחים זה לזה ואין ביניהם אלא יוד זעירא שנסתרסה. שם האחד הירשא והוא בן ברית, ושם השני הרישא והוא אינו בן ברית. והרישא לא היה באותה ישיבה כשהוציאו את הירשא מבית המדרש; ויהי ממחרת וירא הרישא את פני הירשא והנם זועפים, ויאמר הרישא להירשא: מדוע פניך רעים?

– חלמא בישא חזאי! – ענה הירשא בעצבת לב וברוח נכאה.

– הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשׂרך – יעץ הרישא לשכנו – קומה ונרדה בית היין. הלא ידעת כי “צער קשה יין מפכּחו”. ולא עוד אלא שיום הפורים מחר וחייב אינש לבסומי בפוריא!

– הנח לי! ענה הירשא בזעף לבו, נשתנו העתים ונחלפו הזמנים. לבסומי בפוריא היה טוב כד רחמתין הוה עזיזא, השתא דלא עזיזא רחמתין אפילו פוריא בת שתין גרמידי לא סגי לן.

הוא הדבר אשר דבּרתי, כי על שאר העבירות שאנחנו דשין בעקבינו נוספה בימים האלה עוד עבירה אחת, שאין אנחנו יכולים לעשׂות חובתנו ולקיים כדין מצוַת – “לבסומי בפוריא”.

מתנובות שדי / י"ל גורדון

צאַרסקאיעָ, ד' תמוז.

קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ, וביחוד להמוצאים כתבי-עתים חדשים לבקרים, אשר זאת חובתם ויעשׂוה לשבת כל היום, “כל” – לרבות גם מקצת מן הלילות, כפוּפים כאגמון על שולחנם ולעסוק בצרוף האותיות כבצלאל בן אורי בשעתו. ואולם בצלאל בצל אל היה, והיה וישב סתר עליון ונסתר מחרבוני קיץ ובצל שדי התלונן מן היום הבוער כתנור, והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעלית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הואמן הבוקר עד הערב צפוּף וכפוף, וכיון פתיחן ליה בעיליתיה והוא שואף ובולע את האֵדים והנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של העיר: קול שוֹט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרּבה מרקדה וקול מַקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים או אשר יחַזקם כלכ אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבונים עולה תמיד באזניו ומן המלט והמַלבּן יכסהו אבקם. כל רוח על פניו לא יחלוף בלתי אם רוח הקודש שהוא מדמה שהיא שוֹרה עליו בכתבו, ולפי שהיא באה מעל שׂפת נהר די-נור לכן גם רוחה רוח זלעפות, ותחת להניף טל אורות עליו להשיב נפשו היבשה היא מוספת הבל על הבלו ותלהטהו מסביב עד – שפך זיעה עליו. מסופק אני אם חיות הקודש, אשר מזיעתן יוצא נהר די-נור, מזיעות כמו שמזיע הסופר האומלל הזה המחוּיב למלא בכל יום ויום גליון גדול מזן אל זן בלשון החיות ההנה. לדעתי לא נאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” אלא במוציא מ“ע יומי בלה”ק. וקרוב לשמוע שגם אדם הראשון, שאליו נאמרה קללה זאת בתחלה, היה מו“ל מכ”ע יומי בלה“ק ורזיאל המלאך שכתב לו את ספרו ס' יציאה הוא היה גם סופרו ועוזרו במכתב-עתו, וכותביו וחותמיו וקוראיו היו מלאכי השרת וכל בני פמליא של מעלה, בראש השנה יכתבון וביום צום כפוּר יחתמון, כי אדם אין בארץ לחתום על מכתב עתו ולקרוא בו; ומכאן סתירה למאן דאמר שאדם הראשון בלשון ארמי ספר, שהרי אין מלאכי השרת נזקקין לל' ארמית. ואולי זה גם סוד ויתפרו עלה תאנה, שהוא רומז אל העלים וגליונות של מה”ע; ומכאן סתירה למאן דאמר שאין עלה הנאמר בתנ“ך אלא העלה היוצא מן העץ ולא היוצא מן הסמרטוטין. ומכיוָן שבאנו לידי כך נוסיף ונאמר כי כל זה היה קודם שאכל אדם מעץ הדעת¹, שאז היה הוא “מסוף העולם ועד סופו” והיה יכול להביא במכתב-עתו את כל המעשׂים שנעשׂו תחת השמים; וכשראתה חוָה כי אישה המו”ל לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשׂכּל הסיתה אותו וגם יכלה לו בעטיוֹ של נחש – שלא היתה דעתו נוחה כתבי העתים ומסום הדברים – לאכול מפרי העץ, וכיון שנפקחו עיניו לדעת טוב ורע בחר להיות איש עובד אדמה מהיות תופר עלי תאנה וסופר מ“ע יומי. – והנה כל זה מניח אני לחוקרי קדמוניות ולחופרי מטמנים לברר וללבּן הדבר, וכשיעלה בידם בזמן מן הזמנים למצוא את גן העדן שנעלם מן העין, יחפּשׂו שם ובודאי ימצאו את עלי התאנה, הוא מה”ע שהיה אדם הראשון מוציא לאור ונראה מה היו חלומותיו. ולדידן די לנו לפי שעה שהוכחנו כי מה שנאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” בכולב במ"ע יומי הכתוב מדבר, וכי לסופר כזה קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ ויפה לו ישיבת כפר בנאות דשא על מי מנוחות, אשר שם הוא מתהלך במרחב-יה על כנפי רוח ובצל שדי יתלונן. שם ישמע שׂיחת עצים ועשׂבים, שׂיחת בהמות וחיות, אבל בלי שאון והמוּלה כי אם – כדברי חכמים בנחת נשמעים; שם גם צפור תבנה בית ודרור קן לה אבל לא תניף עליהם ברזל וקול מקבות והגרזן לא נשמע בהבּנוֹתם; שם ימצא אחרי הצחנה ריח ניחוח, ואחרי ענני האבק ירקרק חרוץ, ואחרי הרעש דממה דקה, והנה ה' עובר ויָאצל מרוחו עליו… ומלבד רוח הצח והצחצחות אשר ימצא הסופר בנאות שׂדי אשר ישיב את נפשו הנַהלאה ועצמותיו יחליץ, הנה עוד דבר טוב אחד יש לו בישיבת כפרים, כי תקל לו את מלאכתו ותפרוק מעליו את אחריות בעד מה שהוא כותב, ובבואו להרבות להג לפני הקוראים ולהאכילם “מתנובות שׂדי”, כמו שאני עושׂה היום, והיה אם יכּשל בלשונו ויקש בשנונו ויאמר פיו דבר שלא כדין או שלא כרצון הקוראים, יש לו פתחון פה בתוכם להתנצל ולאמר: הרחק מאדם העיר אני יושב, את ספרי נהחתי בעיר, או: לא היה הקוֹנקוֹרדנץ לפנַי לעיין בו, וכדומה מן התשובות היפות פוטרות את הסופר מלדקדק בדבריו ומלהשמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו; ונסלח לו על שגגתו, כי אין שגגת בן-כפר עולה זדון.

ולא לסופרים לבד ולא בימי הקיץ לבד קשה הישיבה בכרך גדול שלנו, כי גם לכל ישׂראל בכלל ובכל ימות השנה קשה יהישבה בו ונוח להם הישיבה בכפרים במסבי העיר. כי הנה פקידי הכרך מדקדקים עמם כחוט השׂערה, מעמידים כל דבריהם על שורת הדין ומחמירים מאד בפסקיהם, כמו שמחמיר למשל בפסקיו (מובן מאליו שאומר אני “להבדיל באלף אלפי הבדלות”!) המרא דאתרא בק"ק קטנה כשהוא רוצה לעלות ממדרגת “המאור הגדול” ולהגיע למדרגת “גאון”; ואולם סביביו לא נשׂערה מאד, כלומר פקידי הכפרים והפרוָרים אשר סביבות הכרך ויוצאים מעבּורה של עיר, אינם מדקדקין כל כך ומקילים בדבר (לא ידעתי על מה הם סומכים), כמו שמקילים לפעמים גאונינו האמתּים בהיות בם הרוח להראות גדולתם וידם החזקה בתורה, וכי – אם הראשונים היו כבני אדם גם הם אינם חמורים.

והנה בטרם אוסיף לדבר הנני לבקש את חברי העורכים כה"ע בלבשון שמלאכי החבלה אשר לנו (כסובארין וחבריו) נזקקין לה שלא יעתיקו את דברי אלה למכתב עתם, פן יוָדע למעלה וישמעו המחמירים ויבואו על המקילים בטענותיהם והקיפו אותם כתנור של עכנאי, ובין דין לדין ספת ההיא עליבתא ותקשה על אחינו ישיבת הכפרים, וכאשר יגיפו הדלתות בעדם מבּוא העירה יראו אותם ברע, כי אין מפלט להם להחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, ומנוס אבד מנחם.

מסבּי עיר המלוכה אשר שם בני העיר יוצאים לשבת בימי הקיץ רבים הם. לעיסנאי ואודיעלנאיא (אשר שם בית המשוגעים) וההר החלק ואזערקי ושובלאבא ופארגאלאבא עד מעֵבר לגבול מדינת פינלנד בצד אָסתן, וליגאבא ואראניענבוֹים וקראסנאיע ופטרהאף וגאטשינא מצד השני, וצארסקאיע רטערלאבא מצד השלישי, ועוד ועוד ועוד הרבה מאד; מי יוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא? בתחלה היו אחינו בני ישׂראל בוחרים במקומות שאינם יוצאים מעבּורה של עיר, ואִוו למושב להם בליעסנאי והמושבות הקרובים הדומים לו והויו באים שם בהמון רב ושׂוכרים את מבחר בתי הקיץ. ובשביל כך לא היה חן המקום על שאר יושביו ושלטה בם עין רעה והתחילו לדקדק עמהם. ואז החלו להתפזר ולהתפשט בשאר מסבּי העיר כקוי העגוּל הנמשכים מן המרכז לכל צד. ועוד סבּה אחרת היתה לפזוּרם זה ולהזרותם במושבות אחרים, אבל אותה אגיד לכם בלחישה, והקורא האסתניס יכניס נא אצבעותיו לתוך אזניו כדי שלא ישמע דבר מר זה, שהוא, לדאבון לבנו, אמת מוחלטת עם כל מרירותו: אחינו בני ישׂראל בעצמם צהובין זה לזה ואין רוחם נוחה בבואם הרבה במקום אחד. כל אחד עינו צרה בחברו ואיש ברעהו יהתלו, איש איש מהם יתאונן רע: “הוי על כל שכני הרעים! מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם ברדיטשוב קטנה!” וכל אחד ואחד אומר בלבו: “צר לי המקום לשבת פה. יקרבו ימי הקיץ הבא ואמלטה מזה ואלך אל מקום אחר. לשנה הבאה במקום פלוני או במקום פלוני”. ובשנה הבאה הוא הולך באמת לגור במקום אחר; אבל גם “שעניו הרעים” כן ידמו ולבבם כמו כן יחשוב וגם הם יתמלטו מן המקום הראשון ונהונהרו אל מקום אחר, עד היות המקום האחר שהלכו לשםש כמקום שיצאו משם – “מעיןברדיטשוב קטנה”. ויהי מקרה האנשים האלה כמקרה אותו חסיד שתקף עליו יצרו והלך לעשׂות מעשׂה זמרי ביום שדבר שבצנעא נוהג בו, באמרו אל לבו: הלא ביום הזה חייבים אנחנו בחמשה ענויים ובודאי לא אפגוש שם שום איש מיוֹדעי ומכירי. אבל יודעיו ומכיריו חשבו גם הם חמותו וכל אחד ואחד אמר בלבו: אין רואני! וככה נזדמנו כולם לפונדק אחד וכשהגיע זמן קריאת שמע של שחרית עמדו והתפללו שם בצבּוּר.

כששׂמתי אל לבי גם אני לצאת השׂדה ולשבת בכפר אִויתי למושב, לי את עיר השׂדה צארסקאיע סעלא הרחוקה מן העיר מהלך חצי שעה במסילת הברזל, וזה מפני שני טעמים: הטעם האחד והוא העיקר, שבמקום הזה אחוז זכרון יקר ומעשׂה רב מקורות עמנו, כי בעיר השׂדה את היה יוצא לרעות באחו הקב המאור הגדול (ואולי עתה כבר לגאון שׂמוהו!) בעל “פרי יצחק” בשבתו על כסאו, כס הרבנות, בעיר המלוכה, ופה נפגשו הוא והקיסר המנוח ז“ל ונדברו יחד דברים העומדים בכבשונו של עולם, כמסופר מכבר ב”המליץ" במקום אחר². על כן אמרתי, אצאה נא גם אני בעקבות האדם הגדול הזה אשר לפני מלכים התיצב ומקום רגליו אכבּד, שמא בזכותו תשרה גם עלי רוח הקודש, כי במקום אשר אִוָה אדם שכמותו למושב לו בוַדאי שם “השכינה שכנה לו”. – ונטעם השני והוא הטפל, כי אחינו השׂר הנדיב בעל המסלה המאחזת את שתי הערים האלה, מאהבתו את משפחות הסופרים, הוא מחלק להם מניות לנסוע גבר במסלתו הלוך ושוב בכל ימי הקיץ חנם אין כסף; והוא לא יפלה בין עם ועם, בין בני שם ובני שם ובני חם, וגם הכותבים מימין לשׂמאל, הם בעיניו כסופרי חול, ומשפיע הוא חסדו זה ואמונתו – גם על הסופרים מקהל עדתו.

גם בזה אחַלה את פני הסופרים השומעים את דברי לבלי יגלו את סודי זה בקהל רב, כי הנה שמעה אזנם כי ליוטאסטאנסקי שב ובא לכאן ותלמודו בידו. ושמע הוא, ושמע גם סובארין ובורענין ומאלטשאנאב אשר למד תורה בוואלאזין ונתנו עלינו גם זה האיש רכב עמנו ופרשיו, גם הוא ילך עם שוא, ויחשוב את היהודים לאנשים, ואת מכתביהם לחכמי חרשים, ובאברתו יסך להם ותחת כנפיו יחסו סלה, ויתן גם להם חעבור ברכבו ובפרשיו חנם אין כסף לצארסקאיע-סעלא".

מפטרבורג תצא המרכבה לצארסקאיע בכל שעה ושעה בצמצום, זולתי בשעה החמישית אחר הצהרים שאז היא מאחרת לצאת כעשׂרים רגעים, גדי שיהי סיפּק ביד יוצאי הבאָרזע לבוא אל התחנה לעת צאת המרכבה; וכן נקראת המרכבה הזאת על שמם: מרכבת הבאָרזע וכל אחד מאַחינו החפץ בדרך הלוכו לצארסקאיע להתפלל מנחה בעשׂרה איעצהו לעשׂות דרכו במרכבה הזות, לפי שבה סרסורי הבאָרזע שרובם מבני ישׂראל הם, יוצאים ושבים איש לביתו; והיה כל מבקש אותם יכירם על נקלה בסימנים שבני ישׂראל מצוינים בהם, כי מלבד שעל פי רוב חקוק על מצחם ישׂראל, אלא שגם זה דרכם למו דרך בת עמי חצאת חוץ כולם בגנופיא אחת ולשבת בעגלה אחת ובקרן זוית אחת ולדבר חד את אחד בהמולה גדולה ובקול רם, באזני כל העם, ואז גם בחתּוך לשונם ובענין שׂיחתם, כל רואיהם יכירום מי הם ומה פרנסתם.

גם הדברים האלה נקראים ולא מתרגמים, פן ישמעו אחינו אלה הרחוקים ממנו בכליותיהם, אשר כה“ע לבני ישׂראל אינם קוראים וללה”ק אינם נזקקים, פן ישמעו את דברי אלה והתאנפו בי על אמרי כי עד השעה השיית הם מאחרים להתפלל תפלת מנחה, בעוד שחסידים ואנשי מעשׂה כמוהם בודאי מקדימים להתפלל מנחה גדולה קודם שהם יוצאים לעסקיהם, משום דילמא מטרדו.

אשתקד ישב בצארסקאיע אחד מקוראי “המליץ” בשנ שעברה נו' 86. אז היתה גם עלי הישיבה במקום הזה, שאיננו מקום תורה יותר ערבה ונעימה, לפי שהיינו משׂוחחים לפעמים איש את רעהו בדברי תרה וחכמת ישׂראל. בשנה הזאת הלך האיש היקר הזה למרחוק – עד שוויץ בא, עד איטליא הגיע; ובשבוע העבר הגיעתנו השועה הרעה כי הלך בדרך עוד יותר רחוקה – בדרך אשר לא ישוב ממנה. האיש הזה הוא לעאן ראזענטהאַל היוצאים בעיר הבירה השמיעו את שמועת מותו, כי גדול שמו בין הסוחרים בהיותו אחד מראשוני המיסדים בתי אוצרות בעיר המלוכה לפני עשׂרים וחמש שנה. האיש ההוא היה רחים ומוקיר רבנן; בימי בחרותו נמנה בין משׂכילי עיר מולדתו ווילנא אשר יצק מים על ידי גדולי סופריה; בראשית ימי עמידתו הרביץ השׂכלה בבריסק דליטא, אשר שם נשׂא לו אשה, ומיום עלותו לעיר הבירה הרביץ השׂכלה בכל ישׂראל במלוא רוחב ארצנו, כי הוא היה אחד ממיסדי חברת “מַרבי ההשׂכלה בין ב”י ברוסיא“. וגם עד זקנה ושׂיבה (כי בן שבעים היה במותו) לא הסיח דעתו משׂפת עֵבר ולא חדל מלחבב ולקרב את סופריה ודורשיה. פעולותיו אשר פעל להשׂכיל להיטיב לבני עמו ולהרים קאן שׂפתנו הקדושה הלא הן כתובות על ספר חשבון החברה הנזכרת אשר הדפיס על הוצאותיו (החלק השני ממנו עוד לא נשלם). וגם בהיותו רחוק מאתנו וימיו קרבו למות לא חדל מקרוא כה”ע לבני ישׂראל ומהתענג על הדברים הטובים אשר מצא בהם. כחודש ימים לפני מותו כתב לאחד מסופרי “המליץ”, אשר פרי עטו מתק לחכו, את הדברים האלה, אשר אולי גם דבריו האחרונים אשר כתב בשׂפה הקדושה:

“ברוב עונג קראתי דבריך המסולאים מפז. קנקן מלא מים מאררים שפכת על ראש החוטאים הדורסים ברגל תפארת לשוננו הקדושה. יישר כחך, איש המעלה! מכרכי הים אברך אותך ואהללך כי יצאת בשבט סופר כזה”.

מַרגלא בפומהון דאינשי: קין המסיים מסיים אלא מתוך דברי מיתה. והנה הגעתי גם אני לדבּר בענין מיתה ועל כן אסיים דברי הפעם עד שובי שנית להביא לפני הקורא “מתנובות שדי” אם יגזור ה' בחיים.

ב

צארסקאיע, י"ח תמוז.

עוד הפעם קוטף אני בידי, מלילות מתנובת שׂדי, וקושר מהן כתרים, לקוראי היקרים. אמנם ידעתי כי צמח השׂדה אשר אני מביא בפעם הזאת לפניך, ידידי הקורא, לא יתן ריח ניחוח באפך ולא מעדנים לנפשך; אבל האם רק את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל? לבריאותך לא יזיק ואת אוַת נפשך לאוכל לא יחבּל; תעוה מעט פניך ותזורר ותעטש פעם ופעמַים, אבל עטישותיך תהל אור והשומע יאמר לך “אסותא”! ו“לחיים”!

שוטטו בחוצות מארסקאיע והביטו נא וראו ברחובותיה; האם נוע התנועעה הארץ ורגזה תחתיה? כי הנה בכל רחוב פצתה האדמה את פיה כפי איש דובר נבלה, וקרביה ופרשה הריקה ותעל צחנתה ובאשה עלה, וחוסמת היא את העוברים או גרש תגרש אותם כלה, ואל יד כל בית מונחת ערמת רפש ומעי מפלה; ואנשים כנמלים יחטטו בבטן האדמה ויחפרו בעומק מחלת עפר ותעלה. – “מה הדבר אשר אתם עושׂים, חפרפרות בעלי שתים!?” – תעלה אנחנו חופרים להמשיך מן הברֵכה העליונה את המים, ועלו בצנור דרך הכותל והקיר, בובאו בכל בתי העיר, והיו לכם לשתות ולרחצה לרוָיה. ראֵה זה חדש הוא אשר בעיר הזאת עוד לא היה!

כן דבּרתם, אחַי; אבל הגידו נא לי במחילה, למה לא קדמתם לחפור את התעלה והמחילה, ולכלות את המלאכה, בעודנו יושבים בבתינו בעיר הממלכה, כאשר יעשׂו בארצות אחורות, בכל המקומות אשר יבואו לשתות מי בארות, כי יבחרו להם למלאכתם ימים, בשלהי סיתוא ובימות הגשמים, ויחַזקו את בדקיהם ויעשׂו כל צרכיהם, בטרם יבואו האורחים אליהם. ואני – גר עמכם אנכי, ויצאתי השׂדה לשאוף רוח צח ולהחליף כוחי, השנה אני כאן ובשנה האחרת אל מקום אחר אנוע, ומה לי ולצרה הזאת ומדוע? האם בשביל שישתו האורחים הבאים אחרי מים טובים, אני אשׂא ואני אסבול צחנתכם וכל ימי יהיו מכאובים?

והנה עוד צחנה אחרת עולה באפי ועוד סרחעודף: הצבּעים טחי הגגות ימשחו בששר את קירות ביתי וריח שמניהם נודף, ואני לא נזהרתי ונסמכתי אל הקיר בידי, ואטנף את בגדי. אחַי הצבּעים, אמרתי אליהם, שמעו נא עדי, האם כל זה מתענוגות האדם הוא ומתנובות שׂדי? מדוע חכּיתם למשוח את בתיכם, עד בואי אני אליכם? וכי בשביל שאורחיכם הבאים, יתענגו על שלל צבעים, יהיו כל ימי רעים, אריח בריח שמניכם ואטנף את בגדי הנאים?

ככה התאוננתי רע באזניהם ואיש אין אלי פונה, דבּרתי ולא שמעו שאלתי ואין עונה; ובעוד אני עומד על ערמת בוץ ורפש שחורים כזפת, ומתבונן ביפיפותו של יפת, פתאום שמעתי קול מאחרי דובר, והנה אחד משכני עובר. שכני זה, ידעתיו, הוא אחד מבני ציון היקרים, אבל נפלאים מעשׂיו ודרכיו זרים. הוא לא יכול לחיות בשלום עם שכניו יושבי הדאטשא, ותמיד יחפוֹשׂ עולות וימצא תנאות לבוא עמהם בריב ובמצה. הוא לא יכול לשמוע כל צלצלי שמע, לא מלמל כלי שיר ולא מלמל חרוזים, זולתי צליל השקלים והזוזים, וכשמעו אותי מדבר, נכנס לתוך דברי ונתן עלי בקולו קול עז: “מה… קול החרוזים הזה אשר באזני? הלא אמרת מתנובות שׂדי תאכילנו, בנאות דשא תרביצנו ועל מי מנוחות תנהלנו, ומה לךכי פנית לבך לבטלה ותבוא להראות לנו כוחך במליצות רמות ובהשתפכות על דרך החרוז?”

– שכני חביבי, עניתי לו, הרשני ואומר לך קודם כל במחילה מכבודך כי – כדבּר אחד מעמי הארץ תדבּר כן בשׂפתנו הקדושה. אם נגעה לשונך עד³ “הנפש” ושמטת אותה מאחרי המלה “השתפכות”⁴ אל דרך לשונות הגויים למדת; אבל בשום אופן לא יתּכן לאמר: “השתפכות על דרך החרוז”, אחרי אשר אמרת “על דרך השיר” החרשתי, עכשיו שאתה אומר “על דרך החרוז” נוקשת בארי פיך, ומי יתן החרש תחריש ותהי לך לחכמה. ובכל זאת עשׂה אעשׂה גם את חפצך, כי איש מנוחות אנ וחפץ לשבת בשלוה עם שכני והנני יורד מעל במת המליצה הרמה ואדבּר את דברי בשׂפה קלה ובדברים ברורים ונכונים, כאשר אהבה נפשך.

פניתי מעליו והנה שכן אחר נצב לקראתי והוא מבני צוען הבלתי יקרים, לגוּנאב שמו, והוא גר ברחוב האוּרווֹת ולו חצר סוסים ומרכּבות, והוא מספיק מרכבה וסוסים לכל יושבי העיר החפצים חצאת ולשׂוּח בשׂדה לרוח היום, ובצוארי סוסיו תלןיים פעמונים ומצלתּים ובעברם ברחובות העיר יצלצלו פעמוניהם כאִלוּ מכריזים על עצמם לאמר: אין כמונו בכל הארץ! וגם לי התחייב להעמיד בכל יום בבוקר סוס לרכבה. והנה מראשית בואי לא נחה דעתי בו ובסוסיו, כי היו סוסותיו רעות המראה ודקות הבשׂר, והבינותי כי הצדיק הזה איננו יודע נפש בהמתו וממַלא הוא את בטן סוסיו קש ותבן, ושבּלי-שוּעל רקות ושדופות קדים; ובימים האחרונים עברו שבועות אחדים ולא שלח לי את סוסיו יום יום כל עיקר, ותחת זה שלח לי ביום האחרון עדר סוסים חבוּשים וארוּזים יחד למלאות לי את מספר הסוסים החסרים. לגוּנאב! אמרתי לו, מה היה לך ומה הגיע אליך כי לא עמדת בדבּוּרך ולא מלאת את חובתך וסוסיך לא באו אלי יום ביומו? ומה אעשׂה כיום בעדר הסוסים אשר שלחת לי פעם אחת? – אדוני, ענה לגוּנאב ואמר לי בכובד ראש כאיש הדובר אמת, בפעם הזאת עלי למורת רוחי לבקש סליחה ומחילה מכבודך. במשך הימים האחרונים, לדאבון נפשי, לא היה משלוח הסוסים מסודר כראוי. אבל יאמין לי אדונ הנכבד כי כמוך גם אני מצטער על המַכשלה הזאת, כי כלום אדם לוקח כסף ואינו מַרצה את סחורתו? אבל הרכּב הנער אשר לי הוא אשם בדבר, כי שותה שכּור הוא והעבודה רבה עליו ואין ידו מַספקת להביא את הסוסים לאשי יומו, ועוד דברים אחרים אשר לא אוּכל לדבּר בהם בפומבי נתנו אבני נגף על דרכּי בימים האלה. על כן למען שׂים קץ לכל המכשולים והמעצורים האלה גמרתי לעשׂות איזה שנויים באורוָה שלי, ומעתה יהי לבך סמוך ובטוח כי יבואו סוסי אליך דבר יום ביומו ולא יהיה עוד מקום לך להתלונן עלי.

שמעתי את דבריו אלה בפנים שׂוחקות, כי ידעתי כי כל האדם הזה כוזב וכל האמתלאות והסבּות אשר הוא מסַפּר ואשר הוא רומז עליהן לא היו ולא נבראו, אלא מלבו הוא בודה אותן כדי לגנוב דעת הבריות, ואמרתי: הפּתי יאמין לו ואשר עיניו בראשו יחדל; ערומים בדעת יחָלצו ותפאים יעברו ויענשו.

אלה הם התענוגות והמַעדנים אשר אנחנו מוצאים בנאות שׂדי בצאתנו להשיב נפשנו: בוֹרות פתוחים ברשות הרבים מקיאים רפש ועבטיט, גונין שונים מבאישים את האויר, שכנים רעים וסוסים רעים, מלבד גשמים תכופים וימי סגריר אשר לא יתנו לאיש לצאת מפתח ביתו החוצה. ובכל זאת אַחינו יושבי עיר הבירה חושבים את הישיבה בסוכות בימי הקיץ להם לחוב גמור ולמצוַת עשׂה שהם נזהרין בה ומדקדקין בעשׂיתה יותר משאר כל המצווֹת; ואפילו עני שבישׂראל שלא יהיו לאשתו לכשיטין ומרגליות?) ויטע אהלי אַפּדנוֹ באחד הפרוָרים ומגרשי העיר, ואפילו אם יקרה, כמו בשנה הזאת, קייטא קשיא מסיתוא, בל תהי מצוַת סוּכה זאת קלה בעיניהם; ועינם לא תחוס על טרחם ומשׂאם לטלטל את כלי ביתם, ועל ההוצאה היתרה לשלם כסף שנה, שׂכר דירה בעיר ושׂכר דירה בשׂדה. צא וראה עד כמה אחינו אלה מחבּבין את המצוָה הזאת! כמה הם מרננים ומתרעמים על ההוצאה היתרה להכין כלים מכלים שונים, כלי בשׂר וכלי חלב בכל ימות השנה וכלים חדשים לפסח, אין צריך חאמר לשׂכּור להם לפסח דירה חדשה, כמו שהיו אבותינו הראשונים עושׂים בשעה שיתה ידם תקיפה; כמה אניני נדעת האלה יראים וברחים מפני הישיבה בסוּכה בעיר בימי החג, שמא תאחזם צנה, שמא יקפא התבשיל; ובהיע תור ישיבת הדאַטשאַ יעזבו את בתיהם המלאים כל טוּב אשר בעיר, אשר שם כל כלי הבית עומדים על מכוֹנם, ועצים להסקה להם מן המוכן, ומים לשתיה ולחמין ולאמבטאות נצבו כמו נד ונוזלים מן הצנורות בחדר המבשלות ובחדר המשכב לכל צרכיהם, ויוצאים לשבת בדירת עראי וישלמו דמי דירה שנית, ויטלטלו את מטלטליהם ואת כל הכבוּדה אשר ברגליהם, או יכינו להם כלי בית חדשים לשם דאטשא, מימיהם בכסף ישתו ועמיהם במחיר יבואו, וכל זה לא לטורח ולא למשׂא להם ואין פוצה פה ומצפצף; והזריזים שבהם מקדימים לצאת בטרם הסתיו עבר והשלג חלף לו, ובעוד אשר החורף ישליך קרחו כפתים וכל עתי השׂדה יעמדו בשלכת; והנה הם מסיקים את תנוריהם ומתעטפים באדרותיהם, שינינם דא לדא נקשן וילדיהם הרכּים הצאצאים והצפיעות לבוּשים שנים ומתכסים בבגדים למען יחם להם – והם חונים על פני השׂדה ויושבים בסוכות ומחמירים על עצמם כל כך עד שאפילו המצטער אינו פטור מן הסוכה. אשריך ישׂראל, מי כוך עם זהיר במצווֹת? אפילו ריקנין שבך מלאים מצווֹת כרמון!

מלבד המקומות אשר נקבתי בשמות במאמרי הראשון, נמצאו עוד מושבות רבים אשר בני עיר הבירה נחתּים שם בימי הקיץ, – מעֵבר לגבול מדינת פננלאנד. המדינה הזאת הסמוכה אל עיר הבירה מהלך שעה אחת קטנה במסלת הברזל יוצאת מכלל שאר מדינות מַמלכת רוסיא ועומדת כמעט ברשות עצמה כממלכה בקרב ממלכה. לה חוקים ומשפטים מיוחדים, שׂריה ופקידיה מקרבּה יוּקחו, שׂפתה שׂוררת בארצה וכל הלמוּדים בבתי-הספר וכל המעשׂים בבתי הערכאות נאמרים וכתבים בלשונה ובכתבה. לה מטבעות מיודות עוברות לסוחר וגם שער מטבעות רוסיה אִמה שונה הוא בה מכפי שהוא מעֵבר לגבולה והנה הוא עולה ויורד כמו בארצות אחרות אשר ממשלה אחרת להנה ולך אחר בראשן. לה מסים וארנוניות מיוחדים וב=גבול מיוחד המתאר בין מחוז פטרבּוּרג ובינ הועובר בתחנת מסלת הברזל ביעלא-אסטראב, אשר שם יחפּשׂו את אמתחות הנוסעים וימששו את כליהם להרים את תרומתם מכל הדברים אשר המס נגבה מהם. גם אנשי המלחמה ילידי ארצה היוצאים לצבא נבדלים לגדוד בפני עצמם ואינם נפזרים ומתערבים בין המחנות ונגדודים כילידי שאר מדינות המלך. לה סינאט מיוחד וושופטים ויעצי ארץ מיוחדים, אשר על פיהם יִשק כל עמם ועל מעשׂיהם נחתכין. רק מלך אחד להם עם שאר ישובי ארץ רוסיא, – קיסר אוסיא הוא מלכם והוא גם מונה במספר כנוּיי הכבוד אשר לו את השם “הנסיך הגדול למדינת פיננלאנד”. – ככה היתה לפנים גם מדינת פולין הנספחה אל ארצות ממשלת רוסיא ע“פ הקאנגרעס בוויען. גם היא היתה עומדת ברשות עצמה, מתנהגת ע”פ חוקים מיוחדים, ופקידיה ושופטיה מקרבה יצאו, וגבול היה בינה ובין שאר מדינות רוסיא, עד אשר נכנסה בבני פולין רוח תזזית וירימו יד במלך, אז היתה תבוסתם שלמה; בשנת 1830 החלה ובשנת 1863 כלתה, ויצא מבת פולין כל הדרה, נפלה ולא תוסיף קום, בטלו חוקיה והוסג גבולה ותהי כאחת משאר מדינות הממלכה – הנה כי כן יבורך עם ירא ה' ומלך ועם שונים לא יתערב, וזאת פעולת בני פיננלאנד הנאמנים מאת מלכם ואדונם; יען וביען כי באמונה הם עושׂים אתו למיום אשר באו לחסות תחת כנפי מלכי רוסיא, לכן שומר הוא להם את הברית ואת החסד והנה הם יושבים שלוים ושקטים, אין נוגע בזכויותיהם כמלוֹא נימא ואין מַכלים דבר בארץ.

אל גוי שליו זה, אל משכּנות מבטחים אלה, יחישו מפלט למו רבים מבני המטרפולין בחרבוני קיץ, כי הארץ ארץ יערות וצלתה מרוּבה מלחתה וכשרה היא לסוּכה. גם מבני ישׂראל יבואו שמה בין הבאים, בראותם את הארץ כי נעימה אבל האם יראו שם גם מנוחה כי טוב ומניחים אותם לשבת בשלוה? אחד מאַחינו, מן המאושרים הנהנים מן הזכויות אשר נפלו להם בגורל בימים הטובים אשר היו לפנינו, והרשות בידו לשבת במלוא רוחב ארצנו כטוב בעיניו, הלך גם הוא שמה בימי הקיץ הזה וישׂכור לו נוה שאנן לשבתו בכפר תריאָקי אשר על שׂפת הים. ויהי אחרי שׂכרו את הבית ואחרי תתּוֹ את שׂכרו ויוּגד לו לאמר: לגלת סתרים באה מאת נציב הפלך אשר בוויאבּרג, האוסרת לאיש אשי מבית ישׂראל לשבת בארץ ההיא יותר מחודש ימים; ולדאבון לבנו ימי קיץ אצלנו מנשכים מעט יותר מחודש ימים. מה עשׂה האיש ההוא אשר מזלו ע“י שנוּי מקום? הלך ושלח טלגרמה בת חמשים ושבע תיבות לנציב הפלך בוויבּרג כדברים האלה: “הנה שמעתי אומרים כי יש פקודה האוסרת לבני ישׂראל לבוא לשבת בפנת פיננלאנד יותר מחודש ימים, ואני שׂכרתי לי בית דירה שמה לימי הקיץ; על כן אַחלי אדוני יודיעני נא אם האִסוּר ההוא חל גם על האנשים מבני ישׂראל אשר על פי דתי המלך הכּלליים רשות להם לגור בכל ארץ רוסיא כטוב בעיניהם”. ותבוא אליו תשובת הנציב לאמר: “אם בחפצך עלה ושב בבית אשר אִוית למושב לך, ופקיד המקום יאמר לך את אשר תעשׂה”. האיש עלה וישב בבית אשר אִוָה למושב לו ופקיד המקום לא אמר לו ולא כלום, וגם הוא לא שאלהו, כי אמר כמאמר ההמון: “אין מעירים את המכשפה הזקנה בשעה שהיא ישנה”⁵ ובלבו דמה כי נשתקעו הדברים ולא יאָמרו עוד. ויהי כי ישר בעיניו הבית אשר הוא יושב בו בקיץ הזה, ויאמר לשׂכרו גם חשנים הבאות להיות חזקה בידו שלא יקדמהו אחר. ובבואו לפני בעל הבית לדבּר עמו לחש לו בעל הבית באזניו, כי קבּל נזיפה מאת פקיד המקום על אשר להשׂכירו לו לימים הבאים. ועתה האיש הזה אשר לפי דתי ממשלת רוסיא הוא נחשב כאזרח גמור ורשות לו לבוא ולהשתקע בכל אשר יחפוץ ודתי פיננלאנד לא יכּירוהו כאזרח הארץ, האיש הזה אומר לבוא לפני נציב הפלך בעצמו לבקש מלפניו הרשיון, כי דבר זה מסור רק בידו. כי הנה מקדמת דנא יש דין מפורש בדתי פיינלאנד כי “אין רשות לצוענים וליהודים לגור בארצם”; אין בין הצועני והיהודי אלא שהצועני אסור לעבור גם את הגבול ולדרוך אפילו פסיעה גסה בארץ ההיא, – ובנוגע ליהודים הדבר מסור לנציב הפלך. והנה ימים רבים ועתים רחוקות היו נציבי הפלכים מעלימים עיניהם מן הדבר, והיהודים היו באים וישובים ואין מוחה בידם, אבל מכיוָן שנתרבו שם הפנים החדשות האלה בפנים המדינה, ואחדים מהם שלחו ידם בעסקים המבאישים את ריחנו והמביאים עלינו קללת כל הארץ (כמו שבא על אודות זה ב“המליץ” בעתּו לפני שנים אחדות), התעורר נציב הפלך לגדור גדר בפני ההורסים אליהם לבוא לקבעו מועד לישיבת ב”י בארצם – [חודש] ימים, וכיון שיצא הגזר איננו מבחין בין חייב לזכאי ובהדי הוצא לקי כרבא.

היוצא מדברים אלה, כי במרום סמוך ונראה למטרפּולין שלנו יש מדינה אחת קטנה ומַצעירה אשר בה יצֵרו צעדי היהודי יתא מאשר בשאר מדינות המלך, כי אפילו למי שיש לו רשות ע"פ דינא דמלכותא לגור בכל הארץ לא יתנו לו לשבת בתוכם. כי כשם שיש לפיננלאנד גבול מיוחד ומטבעות מיוחדות, כך יש לה שאלת היהודים מיוחדת, שהיא נוגת בה חומרא יתירה ופוסקת לאיסור אפילו בדברים שגדולים וטובים ממנה נהגו להתיר.

עיניך רואות, הקורא, כי צמח השׂדה אשר הבאתילפניך היום לא יהיה לך לצבי וכבוד, פרי ארץ פיננלאנד – לגאון ולתפארת לפליטת ישׂראל. אולם הכי את הטוב תקבּל ואת הרע לא תקבּל? המרור הזה לבריאותך לא יזיק ותאוַת-אָכלך לא יחבּל, על כן לך אכול בשׂמחה לחמך וּשתה בלב טוב יינך, והיו לך אשכּלות מרורות אלה כחרדל הבא לפרפרת הצלי, יעשׂה אותו יותר חריךף בטעמו ויותר קל להתעכל. ונקוה כי בפעם האחרת תמצא ידי להביא לך מתנובות שׂדי פירות מתוקים למנה, שראויים לאכול אותם בראש השנה.

ג

צארסקאיע סעלא.

אַתם היושבים בכרך, ספונים בבתי האבנים ובתוך אבני אש תתהלכו, הנאנחים ונאנקים מחום היום, מאבק הדרכים, מן האדים הנפסדים ומקול המונה של עיר המלאה תשוּאות, מקנאים אתם בנו יושבי הכפר ומדמים בנפשכם כי אנחנו בעדן גן אלהים הננו, ישובים באבלינו ועטרות פרחים בראשינו ונהנים מזיו הקיץ ומרוח צח שפיים. אבל לוּ יש נפשכם תחת נפשנו וראיתם כי לחומותיכם אשר אתם חולמים עלינו השוא ידבּרו. אל תדינו את חברכם עד שתגיעו למקומו. אם בעיר יאכלכם החורב, פה בכפר יאכלנו הקרח, אם שם אתם מזי-חמה ולחומי רשף, מאו אלינו השׂדה ותהיו תחלוּאי-קרח ואחוּזי צנים כהים. כי נשתנו עלינו בשנה הזאת סדרי בראשית והטבע כאשה הומיה וסוררץ מסבּות מתהפך בתחבולותיו בקיץ הזה על פני תבל ארצה. ירח זיו היה לנו לירח בול; מאז הבוקר עד הערב הוא משיב הרוח ומוריד הגשם וכל ימי הקיץ כיום המעוּנן אריכתא דמיא.

יש אמנם בין שכני יושבי הכפר אנשים השׂמחים בחלקם, מקבּלים גם את הרע מאת האלהים ואומרים גם זו לטובה! יודעים הם לשׂמוח ולמצוא מעדנים ותנוגים לנפשם גם בדלף טורד, גם בימי סגריר כאלה. אם לא יוכלו לצאת בבּר מהתענג ומרוך מדאגה מדבר פן יגאלו רגלם בבוץ ונעליהם המגוהצים ברפש, אם לא יוכלו להתהלך בחוץ, לרעות בגנים וללקוט שושנים, לרעות בירקרק חורץ הפּרושׂ על פני השׂדה, יושבים הם סגורים ומסוגרים בחדריהם באחוזת מרעים עליזי לב כמוהם, ובמקום נאות שׂדי וירק דשא פרושׂ לפניהם “השולחן הירוק” והם יושבים עליו מסוּבּין וטורפים בקלפים ומטילים גורולות. ובהתהלכך ברחוב הכפר ואל דרך ביתם תצעד וצללו אזניך לקול הקורא: אחת, אחת, ואחת, אחת ושתים! שתים בצלמים, שלש בעוזרדין, וכן מצליף ועולה עד תום כל גוני הקלפים כולם. האנשים ההם מתפללים על הגשמים, ושואלים מה' מטר בימי שבתם בכפר, למען אשר יוכלו לשבת ספוּנים בבתיהם ושׂחקים בקלפים בכל עוז, למען אשר לא יצטרכו לצאת ולטייל בשׂדה ולפנות לבם לבטלה ולאמר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. האנשים ההם בשאר ימות הקיץ שׂמחים בחלקם זה ומתענגים על רוב שלום ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של השולחן הרבוע; אבל בום הששי העבר הנהפך גם שׂשׂונם ליגון, ובכל הדברים הטובים והנחומים אשר דבּרתי על לבם לא נחמתים ולא שׂמַחתים מיגונם.

בקרבת ביתי אשר אני יושב בו יושבות שתי משפחות מבני ישׂראל מבני שתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו. בני המשפחה האחת – חסידים ואנשי מעשה, אשר העולם הזה דומה בעיניהם כפרוזדור לפני טרקלין והם מכונים תמיד את לבם לשמים ולבם בטוח לשבת בסוּכּת עורו של לויתן; ובני המשפחה השנית הם מן המשׂכּילים אשר לבם נוקפם שמא לא יזכו לשבת עם האושפיזין, על כן הם באים לבתי תיאטראות וקרקסאות ומתיאשים לראות בקניגי של לויתן. הצד השוה שבהם ששניהם עושׂים את הפרוזדור לטרקלין, אוכלים ושותים בטוב ונהנים מן העולם הזה – אלה בברכה ואלה בלא ברכה. ואעפ"י שהאנשים ההם בני שתי קצווֹת רחוקות הם, לא כמחשבותיהם מחשבותיהם ולא כדרכיהם דרכיהם, – אלה לא שנו את לשונם ואת שמותם ואת בגדיהם וחקוּק על מצחם ישׂראל, ואלה קדרו את האזכרות ומחקו את מלם האלהים מעל פניהם ולא נכּרו בחוצות כי זרע ברך ה' הנה, בכל זאת רוחם לא זרה איש לאחיו ויודעים הם כי אנשים אחים הם וממַקבת בור אחד נוּקרו, וכי אלה גם אלה אין להם חלק ונחלה בארצות החיים ולא זכות וצדקה לשבת ולגור במקום אשר הם יושבים שם, ועל כן לעת הצורך הם באים אלה באלה ומתערבים אלה באלה ואיש את אחיו יעזורו בכל אשר תשׂיג ידם. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! האף אין זאת, אחי הקורא?!

ביום צום החמישי העבר שחל להיות באחד בשבת, בשעה השניה אחר חצות היום, אני מתהלך לאטי בקרב חוצות הכפר תפושׂ במזמות עצב. העבים דלפו מים על ראשי ונפשי דלפה מתוגה מתּגרת היום המר ההוא, ואשמע מאחד הבתים מבעד לסבכי חורש מצל קול שׂחוק וקול מצהלות משׂחקים וקול קורא בכוח: ארבעה בצלמים! חמשה בפעמונים שלים קטן! שלים גדול! ⁶ – הסבּותי את פני ואראה והנה שני שולחנות ערוכים עומדים באמצע הבית ואנשים מבני ישׂראל גדלי פאה וארוּכּי זקן יושבים עליהם מארבּעת רבעיהם, טורפים בקלפי ומטילים חלשים ורושמים בנתר ומתקצפים וגוערים איש באחיו ואיש ברעהו. ובעל הבית, איש חסיד שמן ובריא מאד, ישוב ומשׂחק עמהם, והוא לבוש בדים, כי מחום היום פשט את מעילו מעליו ולא נשארו עליו בלתי אם מכנסי הבד וכותנתתו הלבנה וטלית כשרה מדוּבּראוונא מצוּיצת ארוכּה ומַגעת עד קרסוליו.

– אל אלהי ישׂראל! אמרתי אל לבי, הלא אלה שלוּמיך ואמוּניך המה חסידים ואנשי מעשׂה המדקדקים עם אחרים כחוט השׂערה, ועתה ביום צום ואֵבל זה אשר קראת בו לבכי ולמספד וקבעת אותו בכיה לדורות – יראָיך ישׂחקו בקלפים וחסידיך ירננו!

עודני מדבּר אל לבי והאיש לבוש הבדים הביט אלי ויקרא: בן כפר, למה אתה עומד אחר כתלנו? גשה הלוֹם ושב לימיני!

– רבותי, אמרתי להם בכובד ראש בבואי החדרה, מה לכם כי נזעקתם לשׂחוק היום, האם שכחתם כי יום צום היום?

– ומה בכך? שאלני בעל הבית, האם שׂחוק הקלפים בכלל חמשה ענוּיים הוא?

– לזה ידאג ר' שמילקע, ענה אחר מן המשׂחקים, יען כי השעה משׂחקת לו והוא מרויח, אבל אנחנו שהפסדנו – איזה “כל עצביכם תנגושׂו” אִיכּא הכי?

– אם הקב"ה יושב בכל יום ומשׂחק עם לויתן, למה לא נצחק גם אנחנו? והלא מחוּיבים אנחנו להדבק בו וללכת בדרכיו! – ענה עתק ר' שמילקע אשר דס לבו וזחה דעתו עליו לפי שראה את ההצלחה עומדת לימינו.

– אבל מתי החלותם לשׂחוק? שאלתים, בראותי חשבונות רבים כתובים על השולחן לפנים בנתר.

– אמש תיכף אחר ההבדלה ישבנו אל השולחן ועוסקים אנחנו כל הלילה, אמר האיש לבוש הבדים. הלא יום ראשון היום ואין הנחנו הולכים העירה, כי אין עַסק ואין צשׂומת יד היום בין הסוחרים.

– ומתי קראתם קינות?

– בבוקר קמנו והתפללנו וקראנו הקינות ואחר שבנו למלאכתנו.

– ומה עביד קוב"ה בהאי שעתא, נעניתי להם, בודאי יושב ואומר: נצחוני בני! נצחוני בני!

בעודני ישב לפניהם ראיתי והנה מעֵבר רחוב השני בא ונגש אליהם איש קצוּץ פאה וזקן גרוּעה, והוא הולך בגלוּי ראש כאיש שר נבהל לצאת מביתו בהחפזוֹ. האיש הזה הוא אחד משכני המשׂכּילים היושבים אתי בכפר; ובוא ויעמוד בפתח הבית ויאמר:

– שכנים חביבים, הנה אנחנו ישובים בביתנו שלשה כאחד ואין בנו כדי “מנין” לערוך שולחן לפנינו; אולי יש אתכם “יד יתירה”, איש אשר איננו עוסק, יבוא נא אלינו השלשה ויטל שׂכר כנגד כולם.

– עד שאתה קורא אחד מאתנו לצרפו למנין אצלכם, ענה בעל הבית בחַלקו את הקלפים למסוּביו, יבוא נא אחד מאתכם אלינו כדי שיהא לנו מנין עשׂרה ונקרא “וַיחַל”.

– “ויחל?” – שאל שכני המשׂכיל. מה יום מימים?

– האם שכחת כי היום תשעה באב הוא?

– תשעה באב היום? – שב ושאל המשׂכיל; ואם כן מחר פורים!?

הרואה אתה, קוראי היקר, את החינו אלה, שהם אנשים משתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו, איכה הם קרובים איש אל אחיו בפיהם ובכליתיהם וחיים באהבה ואחוָה ושלום ורעוּת, ולעת הצורך הם באים אלה ומתערבים אלה באלה ואשי את אחיו יעזורו להצרף למנין לכל דבר שבקדוּשה. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

ככה ידעו האנשים המאושרים ההם להפוך להם את הקללה לברכה; כי בעוד שהגשמים מזלפין עד שתסרח המקפה ורחובות העיר נהפכו לעריבות של רפש וטיט, הם יושבים באהליהם ספוּנים, מבלים בטוב ימיהם ולילותיהם בשׂחוק. אשריכם ישׂראל! אשריכם ישׂראל!

אולם גם האנשים הצדיקים והתמימים האלה נלאו לקבּל את אוב הטובה אשר השפיע הקיץ הזה עליהם עד אשר יצא מאפם ותהי להם חזרא. ביום הששי העבר, כ"ט אב, 7 אויגוסט, ביום ההוא אשר פקד ה' על צבא המרום במרום, בצאתי בבוקר מכפר מושבי לבית נתיבת הברסל ללכת העירה פגשתי את שני שכני הטובים, את החסיד ואת המשׂכיל גם יחד, ואראה והנה פניהם זועפים.

– מדוע פניכם רעים היום? שאלתים. האם לא קרה אתכם אסון ח"ו?

– איכה לא יחר לנו ולא ירע לבבנו, ענוּני הם; ונפש מי לא תקוּץ בקיץ הזה אשר כל ימיו רעים ולא יכּלא הגשם מן השמים, כאִלו צרר מים בשׂמלה וישפכם על פני הארץ?

– ומה יום מימים כי תלינו עליו?

– הלא זה הדבר אשר עשׂה לנו היום, נוֹעדנו אחוזת מרעים יחד להיות ערים כל הלילה, למען אשר לא נעבור זמן לקוּי חמה. כל הלילה לא נתַנו שֵנה לעינינו, ויהי בבוקר ונצא החוצה והנה היום יום המעונן, השמים התקדרו עבים ומטר מתך ארצה, אין חמה ואין לקוּי וכן נגוזו ועבר…

– ובמה עסקתם כל הלילה, האם קראתם תהלים או תקוני זוהר, כמו בליל שבועות והושענא רבה?

– מאליו מובן כי היינו כל הלילה מסובין אל השולחן הירוק…

– כי עתה הלא ימא הפסדכם בשׂכרכם, אחי היקרים, ולמה חרה לכם ולמה נפלו פניכם?

ברגע זה נשמע צליל הפעמון והמרכבה מעֵבר מזה מבוא פאוולאווסק הקרובה לבוא ונפרד איש מעל אחיו בחפזון. אני רץ והם רצים; אני רץ אל הקרון אשר למחלקה השלישית והם רצים לשבת המרכבה המחלקה הראשונה. ובכל הדרך נצטערתי בצער שכני אלה אשר בכל חייהם יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, כל חפצם נתּן להם, ואין מחזה יקר ודבר שעשועים בארץ אשר לא יבואו לראותו ולהתענג עליו ועתה – נוֹחלה אבדה תקוָתם, כי יום המעונן הקדיר העליהם את קדרות השמש ולא יכלו לראות מראות אלהים אלה…

צר לי עליכם, אַחַי; ה' ינחמכם גם בעצבונכם זה כאשר נחם אתכם בשתשעה באב בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, וימר להשיבכם אל העיר ואל הכּלוב, ואולי גם ירא בעניכם ויקדיר לכם את השמש בצהרים, ואז תחזו גם מחזה שדי זה ולא יחזר כל לכם בימי חייכם.

קימו וקיבּלו עליהם היהודים כותבי העתים לשאול ולדרוש קודם כל חג בהלכות החג, כמו שנוהגים בכל תפוצות ישׂראל הרבנים בפלפוליהם, המגידים בדרשותיהם והחזנים בנגוּניהם. העמדנו עלינו מצוות לכתוב לימים נוראים דברי כבּושין כהמגיד מקלעם, ולימי הפורים דברי שׂחוק וקלות ראש כאליקום הבדחן, ולתשעה באב קינות ובכיות כ“גיסא המגדת”. המנהג הזה כיון שנקבע אצלנו נעשׂה דין, ככל מנהג ישׂראל, או טבע שני ככל הרגל, ושוב אין המו“ל יכול להפקיע את עצמו מידי חוב זה, ומחוּיב הוא להתלוצץ בפורים אעפ”י שלבו אולי דוָי מחמת מעוּט החותמים לשנה החדשה, ולקונן ולבכות בט' באב אעפ“י שאולי לבו טוב עליו, לפי שעלתה לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה; שאלמלי יפתח הקורא את גליון מה”ע ולא ימצא בו הלצה לפורים או קינה לתשעה באב יהיה בעיניו כאִלו ערכה לו אשתו סעודה, בהושענא רבה בלא “קראֶפּלעך” ובפורים בלא “המן-טאשען”, שאז דינה כאִלו הקדיחה תבשילו ויכול להוציאה בלא כתובה.

ואולם הידוֹע ידע אותו האיש הקפּדן כמה יגיעות יגעה זוגתו עקרת ביתו עד שהמציאה לו את המַטעמים ההם אשר אהבה נפשו, את המאכלים הלאומיים שאינם יורדים מעל שולחן כל הנקרא יהודי, בין שעודנו מחזיק באמונתו בין שכבר הרפּה ממנה? היצטער החסיד מן החסידים הראשונים, בשבתו בליל הושענא רבה בסוכה לאגוד אגודות ההושענות ולקרוא משנה תורה ותקוני זוהר, או החסיד מן החסידים החדשים היושב כל הלילה בכּלוּב לחַלק אגודות הקלפים ולמשמש בכיסו בכל שעה – היש לו צער בעלי-חיים עם אשתו ובתו ושפחתו שאינן נותנות כל הלילה שנת לעיניהן ולעפעפיהן תנומה, אחת עורכת ואחת מקטפת ואחת מדבקת את הלביבות ולבן נוקפן שמא לא יהיה ח“ו הדבק טוב ותתמזמז הלביבה ויצאו מעיה? היצטער הקורא המתעדן הלוקח את גליון מכתב העתי אחרי אכלוֹ לשׂובע ואחרי שתותו לרוָיה לראות מה ידבּר הסופר בהלכות החג שהוא עומד בו – היש לו צער בעלי-חיים עם הסופר ההוא, הידוֹע ידע כמה יגיעות יגע בטרם המציא לו מַעדני יום-טוב אלה אשר הוא מתענג עליהם? קשה גורלם של הסופרים, המחויבים לעסוק קודם כל רגל בהלכות אותו הרגל, מגורל הרב והמגיד והש”ץ, שעומדים גם הם לפלפל ולדרוש ולנגן מענינא דיומא; שהם משכּימים ומוצאים הכל מוכן לפניהם: הרב יעייל בקופא דמחטא בשבת הגדול דהאי שתה את אותו הפיל עצמו שהעלה בשבת הגדול דאשתקד, ויעקור ויטחון בשבת תשובה זאת את ההרים שעקר וטחן בשבת תשובה שעברה; ואם חל שבת הגדול להיות בתשרי ושבת תשובה בניסן יהפוך הסדר וידרוש בשבת תשובה בסוגיא דחמץ נוקשה ובשבת הגדול בענין שׂאור שבעיסה, שהרי ענינם אחד הוא, וכן יעשׂה גם המגיד בבית מדרשו, הקורא האידנא לפני הקהל “אמר רבי יוחנן” שהוא קורא לפניהם בכל ט' באב וט' באב מימות ר' יוחנן ואילך. והחזן – מה נעים גורלו ומה יפה ירושתו! אותם הפיוטים ואותן הקינות שקרא והרצה לפני הצבּוּר אשתקד יקרא גם בשנה הזאת וישוב ויקרא גם בשנה הבאה ובכל השנים הבאות אחריה עד סוף כל הדורות. אשתקד הרצה “טלטל פניקטי נתרזים” או “ענק פנק קדלי” והשתא ישוב ויחזור עליהם; אשתקד הפגין בהשתפכות על דרך החרוז: “אריד בשׂיחי, בשׂיחי לגוחי, לגוחי בשׂיחי” או: “הייתי דמוית, גולה כנוית, וסורה גנוית”, והאידנא ישוב וירצה אמרות טהורות אלה והעם יענה אחריו כהד הרים ולא יבקש מאתו חדשות, לא בפיוטיו ולא בסליחותיו ולא בקינותיו; ואדרבא, כל מה שהפיוטים נתישנו וטעמם פג וריחם נמַר הרי הם משובחים, וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה – זה הש“ץ, שלא לבד נוסחאות הפיוטים והקרובות ערוכים ושמורים ומסודרים לפניו מימות שמעון הפקולי ור' אלעזר הקליר, אלא שגם הנגוּנים שבּם הוא מנגן אותם כהדא מנגינא מקוּבלים ומסורים בידו מהר סיני וממהרי”ל ז"ל, ואין לשנות בהם אפילו צפצוף כל שהוא.

לא כן הסופר הכותב בכתבי העתים. עליו להביא בכל פעם ופעם לחם חם ביום הלקחוֹ, ויין חדש מגתּו, שהלחם היבש אין שיני הזקנים מוצאות בו קורת רוח והיין הישן אין רוח הצעירים נוחה הימנו; כי אם, חס ושלום, ימצא בדבריו איזה דבּור ישן אפילו כביעתא דצלצולא, הנה פתע יקומו נושכיו ויִקצו מזעזעיו והיה לברות למו, כי יקראו אחריו מלא ויתנו עליו בקולם: “ראֵה, אתה אומר זה חדש הוא? כבר היה לעולמים במקום פלוני ובספר פלוני” ויריעו עליו כגנב.

הנה עלי לכתוב היום קינה חדשה ולהוריד דמעות חמות אשר עוד לא נשמעו ולא נראו בכל קינותינו ובכל נאדות דמעותינו, ומאין אקח קינות חדשות ודמעות חדשות וכל מקורי הדמעה דללו וחרבו וכל מי-ראש אזלו ונזלו בשכבר הימים? הן אמנם השׂטן העומד על ישׂראל לשׂטנו עומד על ימיני לעזרני בדבר הזה. “מלאך רחמים” זה בראותו איש רובץ תחת משׂאו ושערי דמעות ננעלו, מוכן ומזומן הוא בכל עת לעזוב עמו ולחַדש צרותיו, לפתוח לו שערי דמעות כמַעינות תהום רבה לכסות דמעה את מזבח ה' ולהרים בכי ואנקה עד לב השמים. גם עתה צרות רבות ורעות מתחדשות ובאות עלינו לבּקרים, צרות חדשות בלתי משכּחות את הראשונות, ואִלו ראשנו מלא דמעה כים ולשוננו קינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים לבכות ולקונן על אחת מאלף אלפי פעמים הרעות אשר מצאו את אבותינו ואנו. אבל הדא עקתא, כי כל הצרות אשר ימצאונו צרות רבּים הן ויש בהן חצי נחמה; כי נחלק העם לחצי וחָלק לבם: הללו אומרים פורענות זו שבאה פורענות היא, והללו אומרים גאולה וישועה היא, הללו בוכין והללו שׂמחין, ואני פוסח על שתי הסעפּים ולא אדע נפשי אם לבכות עם אלו או לשׂמוח עם אלו, אם מזמור לדוד או קינה לדוד מיבעי ליה?

האבכה על אשר מפני חטאינו גָלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים… לא לחיות בשלוָה ובכבוד ככל העמים היושבים על אדמתם, כי אם… לעשׂות את קרבנות חובתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם? האבכה על זה – ואני רואה את הרב מקוּטנא ואת הרב מפּיאטרקוב באים למושבות בני ישׂראל החדשים על אדמת הקודש, אשר טפּחנו ורבּינו בזעת אפינו ובדמי לבבנו, ומלמדים לאכרינו וכורמינו הלכות כלאי הכרם ודיני שביעית ותרומות ומעשׂרות, ובלי ספק למדו או ילמדו אותם גם דיני הקרבנות ומנחתם ונסכּיהם לעשׂותם; והרי מצווֹת התלוּיות בארץ שבו אלינו כקדם, וכלום אנחנו חסרים דבר, ומה יש לנו עוד צדקה לזעוק ולבכות? מעתה הלא ראוי שצום החמישי יהיה לנו לשׂשׂון ולשׂמחה, כי מחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו הסיר.

האבכה על הצרעת הנושנת האוכלת את שאֵר עמי יושב ציון, על חמס השד“רים ומַעשקות האמַרכלים, הבולעים את “החלוקה” כתנין וכבולעם כך אינם פולטים, ממלאים כרסם מעדניה, נוטלים חלק בראש ובסוף ופני עניים יחפרו? על טפשוּת לב מנהיגי הדור שם, העושׂים באף ובחמה נקם את כל החפץ להשׂכּיל ולהיטיב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בחנוך בניו, הגוזרים חרמות ושמתות על בתי הספר ועל המורים ותלמידיהם ועל כל הנוגעים בם ומחזיקיהם? האבכה ותבוא דמעתי על כל אלה – ומנהיגי הדור אומרים כי כך היא המדה: את נדבות ידי נדיבינו יקבּלו ותנובת כפם יאכלו, ונדבות פיהם לא ירצו ולתבונות כפיהם לא יתבוננו! והאַמרכלים והגזברים והשד”רים כולם אנשי קודש הם לנו, צדקתם כהררי אל וציציותיהם נגררות על גבי כסתות, ואיככה אחשוד בכשרים שמא אלקה בגופי ואבוא לידי נסיון ואתמנה גם אני לממונה ולאמַרכל, ומי יודע אם אעמוד בנסיון ולא אהיה ח"ו גם אני – נתקל פושע?!

האבכה על נגע הצרעת הנושנת אשר נראה מחדש בקירות בני ישׂראל, על הפרץ הרחב אשר נבעה בחומה בלתי נשׂגבה זאת, – על מריבת העדה בקוֹלוֹניא “ראשון לציון”, העומדת ומַכרזת עלינו, כי אין אנחנו מסוגלים לשוּם משטר וסדר ואין אנחנו ראויים להיות בני חורין ועומדים ברשות עצמנו; כי גם שבט הנוגשׂ לא יועיל להוָתנו, כי לשוא הכּו אותנו – מוּסר לא לקחנו ובאשר נלך שם נקח אתנו את מרינו ואת סרבנּותנו ואת הנטיה למַחלוֹקת בעד ביצה שנולדה, אתרנגולא ואתרנגולתא, בעד עליה שמנה ורזה? גם הקינה הזאת לא תהיה קינה חדשה והדמעות דמעות חמות, כי כבר באה דמעתנו על זה, וכבר קפאו התהומות בלבנו ונצבו כמו נד נוזלים – וכל עושׂה רשעה עודנו מחזיק בטומאתו, אכל ומחה פיו ואמר לא פעלתי אָון.

או אולי אעזבה את אחי הרחוקים ואשׂים פני אל אחי הקרובים ואבכה על כי יכבידו לנערי ישׂראל תאֵבי חכמה ומבקשי מדע לבוא בבתי המדעים ומדרשי החכמה בארצנו, כי בערי הבירה יקחו מהם רק שלשה למאה, ובכרכּין המוקפין חומה מפני בני ישׂראל רק חמשה למאה, ובערי הפרזות רק עשׂרה למאה, ושאריתם לאַל יהיו, בהבל יבואו ובחושך שמם יכוסה? איכה אבכה על זה והדבר הזה הוא לשׂמחה ולשׂשׂון לזקנינו ולגדולינו, למלמדינו ולראשי ישיבותינו כי יאמרו: עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ! עתה יציצו החדרים מעיר ועיר כעשׂב הארץ ומלאו הישיבות “בחורים עניים” כרמשׂ לא מושל בם, וחזרה העטרה ליושנה ותמה ההשׂכּלה מקרב ישׂראל ומשׂכּילים עוד אינם.

האבכה על שאר הצרות אשר תכפו עלינו ועל הרדיפות המתחדשות עלינו בכל יום ובכל שעה, על מַשׂטמת האנטיסימיטים ועֶברתם כי קשתה, על המכות אשר הוּכּינו בידי בעלי האגרופין, על בני הכפרים הנאלצים לעזוב מושבותיהם, על סופי בתי הערכאות הנדחים, על פליטת בני ישׂראל הנסים ונמלטים אל ארבע רוחות השמים, על התורה המשתכחת מישׂראל, על בני הדור החדש המגודלים בנעוריהם ללא אלהים אמת וללא תורה ואמונה וללא דעת שׂפתנו וקורות ימינו, על המון המשפחות ובתי האבות העוזבים אותנו ללכת באורח לא ישובו… ומספרם הולך ורב מיום ליום? האבכה על דברים קלים וקטנים כאלה בעוד התורה המשתכחת מישׂראל, על בני הדור החדש המגודלים בנעוריהם ללא אלהים אמת וללא תורה ואמונה וללא דעת שׂפתנו וקורות ימינו, על המון המשפחות ובתי האבות העוזבים אותנו ללכת באורח לא ישובו… ומספרם הולך ורב מיום ליום? האבכה על דברים קלים וקטנים כאלה בעוד אשר גדולות ונצוּרות נעשׂות בנו וישועתנו קרובה לבוא, כי הלא שמעתם אם לא ידעתם כי הנה המלכים – מאן מלכי רבנן – נוֹעדו חָברו יחדו לגדור גדר ולחַזק את בית ישׂראל לכל אשר ימצאו בדק. נמנו וגמרו, כל מי שיש לו חנות של כרכשאות ושל בשׂר יבש אסור לחברו לפתוח חנות אחרת בצדו. וכל שוחט שלא סר סכּינו אצל הרב שאינו רוצה בו, ואפילו אתמחי גברא קודם לזה ואפילו סר סכּינו אצל רב אחר שהוא רוצה בו – שחיטתו נבלה, מפני שהרב יכול לאמר: דין אהני לי והדין לא אהני לי! מי לא יראה בתיקון הגדול הזה אתחלתא דגאולה וכי הוא יפדה את ישׂראל מכל צרותיו? אמת כי תיקון זה לא ירים את קרן ישׂראל, אבל בלי ספק ירים את מחיר הכרכשאות והבשׂר היבש; אם ריוַח והצלה לא יעמוד ליהודים, אבל ריוַח גדול יעמיד לבעל הטכסא; אם לא ינעל התיקון הזה דלת בפני פריצי עמנו שלא יאכלו משחיטתו של תרפים, ימנע אותם לכל הפחות שלא יאכלו משחיטתו של ר' יהושע ליב ומכרכשאותיו של ר' ד… הזקנים המַמרים שלא קבלו פני רבּם ברגל. ומהיום והלאה לא תהיה עוד הפּרצה קוראה לגנב, ואם יבוא ר' ד. או ר' יהושע ליב לשחוט ואתא הרב ושחט לשוחט דלא זבין אבא בתרי זוזי חד גדיא, חד גדיא!

---

“וישלח… אל הכהנים… ואל הנביאים לאמר: האבכה בחודש החמישי? ויהי דבר ה' אלי לאמר… הצום צמתוני אני?… משפט אמת שפוֹטו וחסד ורחמים עשׂו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם”… (זכרי' ז', ב-י).

עיר ואם בישׂראל היתה “קרית ספר” בהיותה שתולה בנוה במרום הרי יהודה. מבורכת ה' ארצה ממגד שמים מעל ומברכות תהום רובצת תחת. עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, גוּלות עלית וגוּלות תחתית הרוו את הארץ והולידוה והצמיחוּה ונתנו זרע לזורע ולחם לאוכל וצל שׂדי למחסה ולמסתור. שם פרחה הגפן, הבשילו אשכולותיה ענבי חמד הנותנים תירושם לשׂמח אלהים ואנשים. שם הנצו הרמונים המלאים עסיס כריקנין שבּנוּ מלאים מצווֹת. שם כרים נרחבים לובשים צאן ובקר, עמקים עוטפים בר ויער בציר ישית כליל צלו בתוך צהרים ומפיל תרדמה על אנשים, ובו חלומות יעופו וחזיונות ידוֹדון ידוֹדון. שם ירננו כל עצי היער, כי בענפיהם יקננו כל צפור כל כנף וירנינו מוצאי ערב ובוקר. והעיר יושבת בראש ההר נחפה מירקרק חרוץ ויהי מראהָ כמראה צמרת ארז אדיר, כמקלעת סנסני יער תמרים, על כן קראו לה סַנסַנה.

כל זה היה ממגד ארץ ומלואה: ורצון שוכני סנה היה לאצול על העיר הזאת ברכה מרוּבּה גם ממגד שמים. העיר רוּבּה כהנים, כי לבני אהרן הכהנים נתּנה לנחלה, אף קרבת חברון, עיר מושב “המלך המשורר” וקרבת הרמה, עיר בני הנביאים, לה טוב, ונחה עליה רוח ה' רוח כשרון ודעת, ויהי אוירה מַחכּים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. מלאכת יושבי העיר היתה מלאכת שמים וממַעין יוצא מבית אל שאבו להם מי חייהם: הכהנים היו תופשׂי התורה, שׂפתיהם שמרו דעת ותורה בקשו מפיהם, וכהניה לא במחיר יורו ולא בשוחד ישפוטו, כי מה הם בחנם אף אחרים בחנם. גם משפחות סופרים ישבו בעיר, תִרְעָתִים שִמְעָתִים שׂוּכָתים, מושכים בשבט סופר חַקים טופסים ומכינים מגילות של קלף צבי למכרם בכסף לאשר לו חפץ בהם; וחנויות פתוחות להם אל שוק העיר מלאות מגילות עפות וכל זני ספרים לכל צרכי ישׂראל המרוּבּים. ותהי העיר הזאת לישׂראל לשוק הסופרים והספרים, כדמות העיר לייפּציג לבני אשכנז בימינו. על כן קראו לעיר ההיא קרית ספר.

אנשי העיר ידעו כי מלאכת שמים בידיהם ועבודת הקודש על שכמם וכי ה' שואל ממנו… הצנע לכת, וכבודו הסתּר דבר, על כן היו צנועים במעשׂיהם ותמימים בכל דרכיהם, כל העדה היו כולם קדושים ואנשיה אנשי מדות. הגדולים שבהם לא דבּרו ממרום ולא זרקו מרה בצעיריהם; פרנסיה לא פסעו על ראשי עם קדוש ולא הטילו אימה על הצבּוּר; גבּאיה וממוּניה מחַלקי החלוקה ידעו הגבול בין שלי ושלך ולא שלחו ידם לתוך כיסם של אחרים; המשׂכּילים היו מזהירים ככוכבים ולא היו מריבים זה עם זה ככוכבים: סוחריה היו ישרים וכִנעניה שׂונאי בצע, משׂאם ומַתּנם היה באמונה ודבּוּרם בנחת עם כל הבריות. החכמים לא קראו בחוץ וברחובות לא נתנו קולם. כל כבודם היה פנימה וכל מבקשם ידע, כי בביתם ימצאם; בראש הומיות לא צוחו הסופרים ככרוכיא וכרוֹזא לא הוָה קרי בחַיִל: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כל מבקש דבר ה' יבוא אל אשר יבוא, ושמע תורה מכּהן ודבר מנביא ועצה מחכם ולקח לו ספר ומגילה מן הסופר ומן הסוחר, אשר יבחר בו כטוב בעיניו. אין פרץ ואין צוָחה ברחובות העיר ולא נשמע קול זעקה ברחובותיה. כל בניה היו למודי ה' ורב שלום בניה.

וכטהרת העיר ופנת יקרת יושביה מבית כן היו טהורים ונקיים גם מחוץ ונזהרים בכל מה שאמרו חכמים משום מַראית העין. בכל עת היו בגדיהם לבנים, לא נמצא רבב על בגדם ושמן משחת קודש על ראשם לא חסר. גם בתי העיר היו נקיים וטהורים, בנויים אבני שיש טהור, אבנים שלמות אשר לא הניפו עליהן ברזל, ותוכם רצוף אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת; ושומרים הפקידו על העיר להיות סובבים בשוָקים וברחובות לכבּדם ולהרביצם ולהדיח חלאתה מקרבּה; וכל הבא אל העיר נדמה לו כאִלו בא הוא למקום קדוש, כאִלו נכנס לפנַי ולפנים אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, על כן קראו את שם העיר דביר.

ובצאת מבת ציון כל הדרה, ירושלים עיים היתה וכל ערי קדשנו היו מדבר, נשארו לנו לפליטה גדולה זאת העיר קרית ספר ולה היתה כל חמדת ישׂראל. העיר הזאת המשוּלשת בשמותיה ומשוּלשת בקדושתה היתה לעיר מקלט לנו ונס שמה – לא כל רוצח מכה נפש, כי אם כל נגוּע מוּכּה ומעוּנה. והיה כל איש מצוֹק וכל מר נפש, אשר יציק לו אויבו בדרך החיים ואָרחו גדרוּ ולא יעבור ונס אל עיר קדשנו ותפארתנו זאת וחיתה נפשו. שם ישב בסתר עליון בצל עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ובא ביער כרמלה לרדוף אחרי חלומותיו ולרעות חזיונותיו. וממַעין היוצא בית אל ישתּה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד.

ואולם כל זה היה בשכבר הימים, בכל ימי שבת בדביר הכהנים בני אהרון אשר להם נתּנה העיר לנחלה, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריהם ואשר ידעו את מעשׂי אבותיהם הראשונים. ויקם דור אחר אחריהם, ופרחי כהונה באו לשבת בקרית ספר אשר לא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם. המה הביאו בידם איש את מנהג המקום אשר יצא משם ויטעהו שׂורק כולה זרע שקר בעיר האלהים סלה. המה שׂמו את קרית ספר לעיר מקלט לנוס שמה כל רוצח מכה נפש, כל גנב ושודד ולסטים מזוין, גונב כסף וזהב או גונב לבבות ומגנבי דברים, כל איש מתחפּשׂ באֲפֵר על עיניו וסתר פנים ישׂים, כל איש בוגד ונמכּר לעקר והלך ואחז בקרנות המזבח והיתה לו קרית ספר למקלט מגואֵל הדם וגם לא יעמוד לפני העדה למשפט, באמור להם השופטים: איכה יהיה האיש הזה טמא נפש ושבע תועבות בלבו והוא יושב בבית ה' ומסתופף בהיכל קדשו; או איכה יהיה האיש הזה נופל אל הכּשׂדים ועינו נגרה ולא תפוג על שוד בת עמו?

בני משפחות סופרים חדשים אלה באו לקרית ספר מכל שערי ציון המצוינים, משער הסוסים ומשער הצאן ומשער החרסית והאשפות. כל אחד מהם בא ומנהג המקום אשר יצא משם בידו ויהפכו את שער הסופרים לשער הדגים ולאטליז של טבּחים. עין ראתה ותעידם כי לא לשם שמים באו סופרים חדשים אלה כי אם לשם פרקמטיא ולבצוע בצע לביתם, ויפתחו להם חנויות איש בצד רעהו, וישׂימו בם מגילות של דפתרא ושל דוכסוסטוס במקום מגילות של קלף, וימַלאו את בתי מרכּוּלתם צלצלי שמע וכסף סיגים וכל מעשׂה צעצועים בשביל הפרחים שלא יישנו ובשביל הפראים אשר אינם יודעים להבדיל, בין הכסף והבּדיל; והנה הם יוצאים נצבים איש פתח חנותו לרגל ולחפוֹר את בית שכנו הקרוב אליו, להסתכל בצפרניו ולהוציא בלעוֹ מפיו, ולשמור את צעדי העוברים והשבים למשכם ברשתם. הנה איש יורד שער הסופרים ופתאום על ימין ועל שׂמאל פרחח יקומו והחזיקו בו שבעה אנשים לאמר: פרוטה לך, קונה תהיה לנו! זה מושך אותו לכאן וזה מושך אותו לכאן. פרחי כהונה מַכּין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: “אישי כהן גדול, סורה אלי; מה תאמרה נפשך ואתן לך? תפלין או מזוזה, ציציות כפולות שמונה, לולב וערבה, כל תפלה כל תחינה?” ומעֵבר מזה יתפשׂהו בבגדו אחד מצעירי הצאן מבני תרעתים ויקרא בקול גדול: “דודי, אל תשמע לו ואל תאבה לו; לולב וערבה שלו פסולים, נקטם ראשו, נפרצו עליו, סורה אלי, דודי, אל תעמוד. הא לך ציצית מראשית הגז, תפלין – דמארי עלמא”. ובא השלישי ויכריע ביניהם: “ר' יהודי! – יקרא – בפאותי ובזקני נשבעתי לך כי פיהם דבּר שוא וימינם ימין שקר; תולים הם קלא אילן לשם תכלת, וכל כתבי הקודש שלהם מטמאים את הידים, כי כתבם – מין”. עוד זה מדבּר וזה בא וקרא באזניו קול גדול: “רבי ומורי! מה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכוּת ותעשׂ! אולי מעתּיקות בני ישׂראל תחפוץ לשׂוּמן בבית נכוֹתך? יש תחת ידי חבילה של ציצית מציציותיו של בן ציצית-הכּסת, קחנה נא, כי לא אַרבּה במחירה, או אולי יערבו עליך ציציותיו של אותו חסיד שבאו וטפחו על פניו בשעה שעשׂה אותו מעשׂה? יש אצלי זוג של תפלין של מתי יחזקאל – או אולי יערבו עליך יותר התפלין שהניחה מיכל בת שאול? הכּל כאשר לכּל יש תחת ידי, רבי ומורי, הרחב פיך ואמַלאהו!” – “ערוֹם יערים, דודי! – יענה שכנו לעוּמתו – בכספך הוא מתנקש – כל אלו הדברים העתיקים מזויפים הם; תמול הם עלי ארץ. סורה אלי, דודי, אל תעמוד, על פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים; דודי, צפנתי לך!”.

ככה יעשׂה לאיש אשר ינסה עתה הצג כף רגלו בשער הסופרים. והאיש משתאה להם מחריש לדעת מה יעשׂה ה' בו: האם יצא שלום מביניהם או יצא בשן ועין וברסוּק אברים? ובין כך הוא ממשמש בכיסו כל שעה אם עוד צרוֹר הכסף בחיקו, כי נדמה לו, כי לא לשוק הסופרים בקרית ספר הוא בא, כי אם התעו אלהים אותו למערת פריצים, בקרית יערים, אשר שם שודדים בצהרים מאָרבים לו בדרך לפשוט את בגדיו ולהוציא את הפרוטה האחרונה מן הכיס. בהתמלט האיש בעור שיניו ובא אל ביתו וספּר לאשתו ולכל אוהביו: כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, פריצי חיות התנפלו עלי בתוך רחובות; ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם! ואם איש הוא הירא את דבר ה' יכּנס ביום הכניסה לבית הכנסת וברך ברכת הגומל; וכאשר יובילוהו רגליו שנית דרך שער הסופרים ועבר עליו הרחק כמטחוי קשת ויברך ויאמר: ברוך שעשה לי נס במקום הזה!

ולא זו בלבד יעשׂו תגרי קרית ספר, כי יש אשר יתגרו איש באחיו גם בעת אשר אין איש עובר עליהם ואין קונה; אם כדי להקים שאון בעיר והמוּלה במחנה למען דעת כי עוד בני משפּחות סופרים חיים ולא נכחַד קיומם, או יען כי ארכה להם השעה וקצרה נפשם מאֵין עובר ושב והבטלה מביאה אותם לידי שעמום. אז יצא אחד מהם על גב האיצטבא אשר בין החנויות לרגל ולחפור את חנותו של חברו, ובהדי שותא פלכא יוציא מפיו דבר או חצי דבר אשר לא כרצונו. והשכנים עזי נפש לא יוכלו התאפק, נשמתם כנחל גפרית וקנאה קשה כשאול ערוכה בכּל ושמורה בלבם כתפתה ערוּך מתמול שלשום, והיתה המלה אשר נזרקה מפי האחד כניצוץ בנעוֹרת, ועלתה עליו חמת שכנו עד להשחית ומדד לו שבעתים אל חיקו, וקללוֹ באביו ובאמו וגלה שוּליו על פניו והערה את ערוָתו וערוַת משפחתו עד דור אבות אבותיו. והשמיעו זעקה בבוקר ותרועה בעת צהרים ונוֹעדו עליהם רבים ואמרו: לכו ונרד שער הסופרים ונראה תרעתים שמעתים ושׂוּכתים נצים ורבים. ויש אשר יקומו הנערים וישׂחקו לפניהם לא בדבר שׂפתים לבד, כי גם במשלוח ידם. זה יורה לו באצבע וזה ירד ללחייו; זה צרם לחברו באזנו וקם עליו חברו לקפּח את שוֹקיו; והחזיקו איש בצד רעהו וידו בזקן רעהו למרטה, והתגוששו והתאבקו והתפלשו בעפר אלה עם אלה; וכל העם רואים את הקולות ואת התורה מתפלשת בעפר, קטן וגדול שם הוא יחד על עפר נחת, ורגז ושׂחק ואין נחת.

ולא זו בלבד יעשׂו התגרנים מבני משפחות הסופרים לתפּשׂ כשׂממית בידים את כל אשר יעבור עליהם בדרך ולהגָלוֹת לעיני העבדים והשפחות כהגָלוֹת נגלוֹת אחד הריקים, כי עוד יעצו עצות מרחוק ויחשבו מחשבות לצודד נפשות מארץ המרחק, שמעו כי יש משפחות סופרים בכרכי הים הקובעים פרס למַערוּפיא שלהם; זה יחַלק להם גורלות לעבור במסלות הברזל חנם אין כסף, וזה ישלח בים צירים ומלאכים קלים לגלות ארץ חדשה ועפרות זהב לה ומבטיח לקוראיו חלק ב“עולם הבא” הזה. ראו משפחות הסופרים בקרית ספר ויעשׂו גם הם כמוהם; ובבוקר לא עבות אחד נמצא כתוב על דלתות חנותו של אחד התרעתים לאמר:

"מי לה' אלי!

“מי בכם מכל עמו החפץ לעלות לירושלים אשר ביהודה יסור נא אלי לשמור מזוזות פתחי, לשקוד על דלתותי יום יום; והיה בכלות השנה יקבּל מאתנו – אם זקן הוא ועולה לארץ הצבי להפּטר מחבּוּט הקבר ומגלגול מחילות – “יוקס”, שהוא שטר המחאה אצל האמרכל הממונה על הקוּפה לקבּל כל ימיו מן החלוקה כך וכך גרוש לשנה; לא גרוש ספרד ולא גרוש רומיניא, כי אם גרוש תוגרמה שהוא כסף עובר לסוחר; ואם נער הוא אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו יקבּל מאתנו חלקת שׂדה באחת הקוֹלוֹניות לעבדה ולשמרה”.

כמעט נפלה הברה בעיר לאמור: התרעתי קבע פרס למַערוּפיא שלו וכה וכה ידבּר, והנה נמצא ביום השני כתוב על התריסין אשר על חנותו של אחד השמעתים כדברים האלה:

"אזהרה ומודעה רבה!

"אל תשמעו אל דברי התרעתי האומר לתת לכם חלק בחלוקה וחלקת שׂדה באדמת הקודש. מַשלה הוא אתכם על שקר; הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי קוּפה של תבן היא כי בקקוה בוקקים, המה הידים שהיו ממשמשות בה, והציגוה כלי ריק וגם הקנו את פירותיה שלא באו לעולם לימים רבים ולעתים רחוקות; וממשלת תוגרמה אף היא חוסמת היא את העברים העוברים, וכל באיה ישובון על עקב בשתם. על כן שבו איש תחתיכם, אל יצא איש ממקומו כי היא לא תצלח. ואתם בואו חסו בצלי, הסתופפו בביתי ובקרו בהיכלי והיה מתן שׂכרכם בצדכם, כי כל אשר ישמרו את חנותי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בסוף השנה:

כלה נאה וחסודה

וגם כסף אשקול לה כמוהר הבתולות".

את קול הקריאה הזאת שמעו הצעירים הרוָקים ויאתיוּ כפרץ רחב אל בית השמעתי; אכן הזקנים הניעו עליו כמו ראשם וינערו חָצנם ממנו באמרם: מה לנו ולצרה הזאת? הנה ריחַיִם על צוָארנו מאז, ועל הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אחי, יהי לך אשר לך!

באותו יום עצמו העביר גם אחת השׂוּכתים קול קורא בקרית ספר ברחובות העיר וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים האלה:

"יש קונה עולמו בשעה אחת, “מי פתי יסור הנה לעזוב חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? הכלה הנאה והחסודה אשר יבטיח להם השמעתי חשודה היא בעינינו, כי עין לא ראתה אותה ומי מנה את כסף הנדוניא שלה? ומי לידכם יתקע אם תאבה האשה ללכת אחריכם? על כן פנו אלי והוָשעו כל ענוי ארץ. כל איש אשר תדרוך כף רגלו על מפתן חנותי במשך שנה תמימה מבטיח אני לו שהוא בן עוה”ב, והנני מתחייב לתת לו:

חלק לעוה“ב מנה אחת אפּים, אתכתכי דהב פיזא בסוּכת עורו של לויתן עם בשׂרו של לויתן ושל שור הבּר, ועם גדפא או אטמא מאַוזיו של בר בר חנה, עם כוס יין מלא מסך מן היין המשומר בענביו דנטיר בי נעותה, הכּל כאשר לכּל כדחזי ובתכלית הכּשרוּת בהכשר הרב הגאון אב בית דין דמתא מחסיא.”

אל הרשת הפרוּשׂה הזאת מהרו ונוֹקשו ונלכּדו בה הזקנים, אשר העולם הזה חשך בעדם והם נושׂאים עיניהם ליום שכּוּלו טוב; ואולם הצעירים הניעו עליו במו ראשם ויאמרו: מה לנו ולהבטחתך, וכי לה אנו צריכים והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! ואנחנו אלה פה כולנו היום עודנו חיים בעולם הזה. ארחא רחיקא וזודין קלילין. ולמה נדאג דאגת מחר לאחר זמן וחיינו תלואים לנו מנגד עתה בכל עת ובכל שעה; בערב נאמר מה יתן בוקר ובבוקר נאמר מה יתן ערב ולא נאמין בחיינו".

וגם השׂוּכתי בראותו, כי לא נעשׂתה עצתו וכי בעוונותינו הרבים מעטו בימינו הקופצים על חלק לעוה"ב, התעודד ויעביר שנית קול בכל מושבי בני ישראל לאמר:

“בית מרכולת השׂוּכתי, אשר בקרית ספר, עתיד לשלוח על הוצאותיו מַלאכוּת תרים דורשי קדמוניות וחופרי מטמונים לחפור את הארץ ולהפכה, ולמצוא את הארון ושני לוחות הברית אשר נגנזו בימי יאשיהו. מי בכל עמנו אשר קדמוניות ישראל יקרוֹת בעיניו הוא יוכל להשתתף עמנו בפרוטה ע”י עשׂותו מקנה וקנין בבית מרכוּלתנו, ויקח חלק ונחלה במציאה היקרה הזאת אשר לא תסוּלה בכתם אופיר, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

אוי לי אם אומַר, כי גם על ההבטחה הנפלאה הזאת יצאו מערערים ומפקפקים. אחד מקטני אמנה שאל את פי השׂוּכתי: מה טיבו של ענין זה? וכי ללוחות האבנים אנו צריכים, והלא מכתב האלהים אשר היה חָרוּת על הלוחות הורדנו משם והנה הוא חָרות על לוח לבנו ולבב זרענו. ולא נכחד כי בימינו אלה גם האותיות שבלוחות בנס הן עומדות, ולמה לנו הלוחות בעצמם, ומה יושיעונו אלה?

– האם שכחת, ענה השׂוכתי הערום הדובר בו, כי הלוחות של סנפירנוֹן היו וכי לא נתעשר משה אלא מפסולתן של לוחות?

– כי עתה תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ענה המפקפק וילָוה על השׂוכתי לשית ידו עמו.

הה, לא ארכו הימים וכל המגדלים האלה הפורחים באויר נפלו ונשברו ועמם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמקתא גם כל הנפשות הפורחות אשר עלו במגדלים ההם. התוגר סגר את ארצו בפני האורחים אשר אינם קרואים; הכלה אשר להשמעתי היתה נאה וחשודה ובידה אין כל מאום ולא שׂמחו עליה גם הצעירים וינערו חצנם ממנה, ומלאכי השׂוּכתי שבוּ ריקם, והלוחות של סנפירנון לא הביאו בידם. אז נוֹעדו כל הנתעים איש לפתח בית מַכּרו המַתעה אותו, ויקראו בקול גדול:

למה-רֵק השאת את נפשותינו על שקר במודעתך?! ויקראו שמה “רק-למה” Reclame עד היום הזה.

אנכי לא לאדם שׂיחי, ובדבּרי את דברי אלה לא שויתי כל איש לנגדי, וכל תמונה על פני לא תחלוף, הן גם אני אחד מבני משפחות הסופרים אני ולא פעם ופעמַים נתמכתי גם אני בחבלי חטאתי זאת, ועברתי על מצוַת “יהללך זר ולא פיך” וספּרתי בשבח עצמי כדי לתפּושׂ את הקוראים בלבם. אפס כי בראותי את התהפוכה החדשה, אשר נעשׂתה בקרבנו, עצוֹר במלין לא יכולתי ואשפוך נפשי במאמרי זה על כי גלה כבוד גם מקרית ספר ופנה זיוה פנה הודה פנה הדרה; סוחריה מנעוריהם איש לעברו תעו, איש לבצעו מקצהו; הובישה הגפן ובטלו האשכוליות; ירד יער הבציר ונסו הצללים; שער הסופרים נהפך לשער האשפות או לשער הצאן; נשבת מטהרו ורוח אלהים עלה מעליו; קנאת הסופרים המַרבה חכמה נהפכה לקנאת איש מרעהו המַרבּה מזמה וערמה; חכמת הסופרים נסרחה ויאַבּדו לב מַתּנה, וכרם בית ישראל כולו עלה קמשונים כָּסו פניו חרולים, ולא יעשׂה עוד פרי קודש הלוּלים. וקרית ספר קרית מועדנו לא עוד תקָרא “דביר” כי אם “דָברו” יהיה שמה, כי שם ירעו כבשים כדָברם וכעדר בתוך הדָברו תהימנה רחובותיה.

¹

דבר אחד לדור

אם אמרתי אסַפּרה לדור תולדותי והעתּים אשר עברו עלי, לא כל קבל די רוח יתרא בי אעשׂה זאת, ולא בהשיאי את נפשי כי גדוֹלות עשׂיתי בחיי ומעשׂי יהיו יקרים בעיני הבאים אחרי. רוח אחרת היתה אתי בזה: לידתי וגדוּלי היו בזמן חלוּף השיטוֹת בגדוּל הבנים, בזמן שעמדו בני ישׂראל בארצנו על הפרק לעבור מאורח עולם אשר עד כה אל דרך כל הארץ אשר ידרכו בה כל מתי תבל. אני ואנשים אשר כגילי היו הפליטים אשר נכרתו על הפרק הזה, בהנתק כפות רגלם מאורח עולם ואל דרך החדשה לא באו.² ובסַפּרי את חנוּכי וקרב־לבי אני אסַפּר כמו גם חנוּכם וקרב לבם המה. עוד זאת: ימי שני מגוּרי מלאים נדודים ורוגז. מיום עמדי על רגלי לבקש אוכל לנפשי הלכתי מעיר לעיר וממקום למקום אחר. אחת לשבע שנים הקדוש־ברוך־הוא החליף עולמי. בשנת תרי“ג באתי לפוֹניוויז ובשנת תר”כ לשאוועל, ומשם לטילז בשנת תרכ“ו, ומשם בשנת תרל”ב לפ"ב [לפטרבוּרג] ³ . בדרך הלוּכי ראיתי מקומות רבים ומנהגיהם ונפשות רבות וחסרונן ומעלות רוחן, וספּוּרי יהיה קבוּצת תמונות שונות מרוקמות על היריעה. קורותי המוֹצאות אותי – הציור ואני היריעה לציורי, והרואה המבין אל פעוּלות הצייר לא יראה אל פּסת הבד המשוּחה בששר, כי אם אל התמונות אשר עליה. ועוד בה שלישיה. אני בגולה בארץ נוֹד. בני עמי נחרו בי, שׂמוני מטרה לחצם. רוֹב רבוּ החסידים ועם הארץ את המשׂכּילים וראשי הקהלה בעיר הבירה, בבוא יום הבחירה לבחוֹר מורה הוראה לעדתם. ראשי העדה המשׂכּילים ידעו את זמנם ומקומם ויבחרו להם איש אשר לו צורת אדם מחוץ ולב יודע צרכי עמו מקרב; ולא פנו אל רהבים ושׂטי כזב אשר חמדו להם רב מוסיף הבל לשמצה בקמיהם. ובראות החסידים והיראים כי ידם על התחתונה במריבת העדה שׂמוני לסבּת מַפלתם, דרכוּ קשתם דבר מר כנגדי, וילשינו עלי במקום סתרים ויטו בשוחד לב אחד מפּקידי המלכות, ויביאו עלי ועל בני ביתי שואָה לא ידעתי. ארבעים יום וארבעים לילה ישבתי אני וביתי בבית הבור מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. וראשי העדה והמשׂכּילים הנשענים על ידי, אשר מכל תכוּנות עם מַחצבתם לא נשאר להם רק מורך לב ואהבתם לנפשם, עמדו מנגד ביום נכרי ולא נמצא איש בהם פוצה פה ודובר דבר להושיע משׂוטני נפשי. זקני העיר רואים כי נמצא בגבולם חָלָל, חלל של רשות, יודעים המה מי הכּהו, במה הכּהו ובשלמי הכּהו, יודעים הם כי בשלהם נעשׂתה השערוריה הזאת, ולבּם לא יחרפם, וכליותיהם לא תיסרום; אין קורא בצדק ומתעודד להחזיק בי ואין רוחץ פיו על הדם הנקי אשר נשפך בקרבם.

ויראי־האלהים המלשינים, בצדקתם או בעווֹנַי הרבים, כונו בהיות בעיר המלוכה מהוּמה ומבוּכה, ובכן יצא הקצף ונתחייבתי חובת גלות והושלכתי אני ואשתי אל ארץ גזרה, מקור חיי דלל, קני משוּלח ונעזב, אפרוחי כעוף נודד, ואני ואשתי החולה בתוך הגולה.

ובאולונצק המדינה, / אשׂא על קני קינה,

במקום מקלטי פוּדש, / כי הוֹרס וכי הוּדש.⁴

והנה בימי צר ומצוק כאלה, בהיות העת הבּאה מלאת מרוֹרות, כלוֹת עינים ומדיבת נפש, והעתידה לבוא נעלמה מעיני כל, אין טוב לאדם כי אם לשׂים אל העבר פניו, ושם נחמתו בעניוֹ. שמה – הכל צפוּי בעליל, אין חזון וחלומות והרשות נתונה לבחון בני אדם ולדין דין אמת. גם לי היא לישועה ולשעשועים, בימי עוצב וגעגועים. ומתי מצאתי לי שעה פנויה לחַיות את זכרונותי מערמי הצבוּרוֹת במשך חמש עשׂרות שנים אם לא בימי מנוחתי אלה, מנוחה בעל כרחי, מנוחה בלי שלום ושלוָה והשקט וָבטח, מנוחה בלתי שלמה שאינני רוצה בה.

עוד תקוָתי בי כי יצא כנוגה צדקי ותוּמתי קרובה להגלוֹת; ואשוב ואבנה חרבות, ושבוּ בנים אל אבות.

ובצאתי מאולונצק המדינה, / עוד אשׂא אלוּמותי ברנה,

מקום גלות פוּדש, / וכבודי עמדי יחודש.

תמוז תרל"ז⁵

א: הילדות והשחרות

כִּי נִרְאֶה בְעַפְעַפֵּי־שָׁחַר,

אָז נֵדַע מַה־יֵלֶד יוֹם:

יוֹם עָנָן אוֹ יוֹם צָחַר,

רוּחַ צַח אוֹ תַּלְאוּבֹת חֹם.

וְכִי נִרְאָה בְעַפְעַפֵּי יָלֶד,

מִי יָחוּשׁ עֲתִידֹת תָּבֹאנָה⁶

אִם מִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד,

אוֹ עֵת רָעָה בוֹ נָכוֹנָה?

כפי שלמדתי מדברי אמי ז“ל נולדתי ביום כ”א כסלו תקצ“א. ודבר זה לא בפירוש אמרה לי אֵם, כי אם מכלל דבריה למדתיו. פעם אחת אמרה לפי תוּמה כי בעת מרידת פולין (בקיץ שנת 1831) הייתי בן חצי שנה, ובפעם אחרת, בבוא זמני להניח תפלין, עשׂתה סעודת בר מצוה בליל מוצאי שבת ד' חנוּכּה שהוא כ”ח כסלו, ואמרה שהוא היום שבּו נכנסתי לברית. מקום מולדתי היא העיר ווילנא ונולדתי שם בבית ר' ברוך רינדזוּנסקי, הנקרא אז בפי כל “ברוך הסופר”, כלו' סופר הקהל, הוא בית החומה העומד עד היום ברחוב ס"ט יערזי על יד בית התפלה לקטוֹלין. כשנה אחרי הוָלדי העתיקו הורי את משכּנם משם לבית ליובאַנסקי, אשר קנהו אחרי כן טאַנסקי, העומד גם כן ברחוב ההוא בקרבת הבית הראשון, וישבו שם כשמונה שנים.

את אבות אבותי לא ידעתי אף אחד מהמה, כי בצאתי מרחם אמי לא היה איש מהם בחיים. רק מפי השמועה ידעתי כי אמי, פריידה שמה, היתה בת ר' שמואל השוחט בעיר מצער אָסטרין בפלך הורדנה, ותמיד התפארה ביחוסה זה. מפני שהשו"ב נמנה גם הוא על קהל כלי הקודש בכל עיר ועיר, ואם רבנן מַלכי, השוחט – לדעתה – קרוב למלכוּת הוא. בווילנא היו לאמי ארבעה אחים, ושם משפחתם דראָזניס, ואחות אחת; כולם עסקו במסחר, החזיקו חנויות ויולידו בנים ובנות. לפני היותה לאבי לאשה היתה אמי נשׂוּאה לאיש אחר אבל ילד לא היה לה מאישה הראשון. בבית אבי היתה אמי הראש ועקרת הבית, כי היא היתה בעלת דעה וקשה כארז ואבי היה רך כקנה ושומע בקולה בכל אשר תאמר לו. והיא היתה אחת מנשי החיל אשר בהן יתפאר ישׂראל: אשה כשרה וצנועה ויראת־שמים; מפקחת על פרנסתה, מגדלת בניה וצופיה הליכות ביתה. הכרת פניה ענתה בה כי בימי נעוריה היתה יפת תואר ובריאת בשׂר. תפלוּת⁷) לא למדוה אבותיה, וכל תורתה היתה לסַדר התּפילוֹת ולקרוא ספרי עברית־אשכנזית; והנסיון המלמד להועיל למד לשונה לדבּר כן בשׂפת רוסיה ופולין ככל הדרוש לצרכיה ולחשוב על פיה חשבונות ומספרים עד להפליא, עד כי פעמים רבות הראתה כוחה בזה נגד אנשים ותמשוֹל.

אבי נקרא אשר בן דוב בן מרדכי ממיעֶדניק, עיר קטנה בפלך ווילנא בגליל אָשמיאַנאַ. כפי ששמעתי מאבי, היתה העיר הזאת נחלת הנסיך ראדזיביל ואביו דוב, או אבי אביו מרדכי, היה נשׂוּא פנים בעיני אדוני העיר. שם המשפחה גאָרדאָן, כפי הנראה, לא היה לאבותי הזקנים, ואבי רק הוא התיחשׂ על המשפחה הזאת ונקרא על שמה בשנת 1818 בצאת דבר מלכוּת על כל היהודים להקרא בשמות איש על משפחותם; ויבחר אבי בשם המשפחה הזאת, יען היה קרוב להם מצד אמו, כפי שהגיד לי, ובבואו לווילנא בימי שלוָתו קרבוהו בני המשפחה ההיא כמו נגיד, כי “נגיד” היה בעת ההיא. גם את הורי אבי לא ידעתי, כי לא מצאתים בחיים, אפס כי לאבי אבי היתה בווילנא אחות ושמה רחל אשת ליב קורנסקי, היא אֵם אָשר, אבי כל בני קורנסקי הנודעים במעשׂיהם המקולקלים. ולאֵם אבי היה בווילנא אח, אדם צדיק, אדם צנוע, והוא שמש ראשון לחברת גחש“א [גמילות חסד של אמת], ושמו ר' אברהם, הוא אבי ר' בצלאל אבי חיים זלמן אָליהשוויץ הנקרא חזא”ל.

אבי היה איש משׂכּיל ומלומד בדורותיו, שנת מולדתו היא שנת תקנ“ו למב”י [למספר בני ישׂראל] או 1796, השנה אשר בה נולדו ניקוֹלאי הראשון קיסר רוסיה וגם ווילהעלם הראשון קיסר אשכנז. לאבי היה לבב חכמה וכשרונות טובים לקבּל דעה והשׂכּל. מבּלי מורה ומלמד – כי מי הורה בימים ההמה דעה לנערי בני ישראל בארצנו? – למד לשון פולין ולשון רוסיה על בורין. בדבּרו בשׂפות האלה לא הכירו בו כי איש יהודי המדבּר, כי דבּר צחות כלשון עמו ומולדתו, אף כתב בשתי השׂפות ההנה כמשפט בלי שבּושים, אף כי לא למד דקדוקן מתוך הספר. גם בלשון עֵבר היה מהיר לכתוב בלשון נקיה והיה אוהב לקרוא ספרים ומכתבים כתובים על טהרת הלשון. בנערוּתו הסיקוהו גם בגפ"ת, ועודני זוכר כי מסכת ביצה כולה היתה שגורה על פיו, ולא פעם ופעמַים בחנני בתלמוד בבואי מבית רבּי. ידע פרק בשיר וקולו היה ערב והיה עובר לפרקים לפני התיבה, אף היה מנגן מאליו בכנור וזה היה כל שעשועיו בשעות הפנאי. מטבעו היה איש טוב מאד, איש אמת וצדק, איש אמונה ומאמין לכל אדם, נוח לבריות ומעביר על מדותיו יותר מדאי, עד כי מעלתו זאת היתה לו תקלה, כי השתמשו בה רמאים ובני אדם שאינם מהוגנים ויבוזו את רכושו וירוששוהו ויציגוהו ככלי ריק לעת זקנתו; כי האמין בהם והמה בגדו בו וירמוהו.

במלאת לאבי י"ג שנה, השׂיאוהו אבותיו אשה, אשר לא כלבו; ואם כי ילדה לו האשה ההיא בת, בכל זאת לא גר עמה רק זמן קצר ובבואו באנשים ויצא מתחת ידי הוריו שלח מעל פניו את האשה אשר השׂיאוהו בעל כרחו ויקח לו אשה אחרת אשר חשקה נפשו בה. וגם בגלל הדבר הזה יצא לו בימים ההמה שם “משׂכּיל וברלינר”. כי הנהיה כדבר הזה בישׂראל בימים ההם לקחת עוּל ימים אשה לו לאשה באהבתו אותה?!

בימים ההם, בפשוֹט הצרפתים על הארץ ובהדוֹף אותם הרוסים אחור ויכּתוּם עד חרמה וירדפו אחריהם עד מעֵבר לגבול ארצם, היה איש יהודי מספיק תבן ומספוא לסוסים, לכל גדודי הרוכבים הרוסים. שם האיש ההוא שלמה פּוֹמירנץ מאַנטוֹפּוֹל, והיה האיש ההוא נושׂא חן בעיני שׂר הצבא המצבּיא את חיל הרוכבים; ויקח פּוֹמירנץ את אבי – והוא נער כבן שבע־עשרה שנה יודע ספר ולשון המדינה ומשׂכּיל בספרי החשבונות, ודבר זה יקר בין בני ישׂראל בימים ההמה – ויקחהו פּוֹמירנץ וישׂימהו אל משמעתו למחַשב חשבונות ולמפקח על המביאים והמוציאים את המספוא. אז עזב אבי את מקום מגורי אבותיו ויעתק משכנו לווילנא ואז מצא לו ידים להפיק את זממו אשר זמם ויגרש את אשתו הראשונה אשר לא מצאה חן בעיניו וישׂא לו אחרת, עלמה יפת תּואַר אשר אהב.

לא היו ימים טובים לאבי בכל ימי חייו כימים האלה אשר עשׂה את פּוֹמירנץ: ימי האביב והאהבה, התענוג והשׂמחה. כל ימי חייו היה מסַפּר באזנינו, באזני בניו ובנותיו, זכרונות וקורות שונות מן הימים ההמה, וספּוּריו אלה נתנו מַעדנים לנפשו. מספּוּריו אלה ידעתי כי שלמה פּוֹמירנץ זה עלה וירד פעמים רבות בסוּלם ההצלחה, פה יעני ופה יעשיר; וסוף־סוף כלה את חייו במסכּנוּת ובחוסר כל. ועודני זוכר מימי ילדוּתי בבוא אלינו איש זקן רע פנים ורפה כוח מאד, לבוּש בלוֹיי אדרת שׂער בחרבוני קיץ, ואמי שופתת לו סף חמים ופת לחם לסעוד לבו. הוא היה ר' שלמה פּוֹמירנץ. מספּוּרים על אודותיו אזכיר בזה ספּוּר קטן אחד, אשר ממנו תראה כי דרכי אחינו בני ישׂראל בימים ההמה לא גבהו מדרכיהם בימינו אלה ומדרכיהם בדור המדבר בימי העֵגל ומחולות. עוד בימי המלחמות הראשונות לפני פשוֹט הצרפתים על הארץ היה ר' שלמה זה עוסק בעסקי קבּלנות לצרכי הצבא. באחד מן העסקים האלה אבד עשרו בענין רע ותמט ידו וידל מאד; אז כל האנשים אשר עשׂו עמו בעסקיו בימי עשרוֹ והשכימו לפתחו בשעת הנאתם, פנו לו עורף ולא פנים ולא עמדו לו בשעת דחקו. כל אשר מצא און לו רדה דבש ממַפּלתו והעשירו מקרני הודו ומשברי לוחותיו, ואותו השליכו אחרי גוָם ולא יספו לדעתו. ואולם לא ארכו הימים והצלחת ר' שלמה שבה לעלות במעלות אשר ירדה, אז שנו גם מיוּדעיו מלפנים את טעמם וישובו להתרפס לפניו כי ראו כי ברכה בו. ביום חג השבועות שנת תקע"ג באו לבקרו בביתו אשר הכין לו בווילנא. כראות ר' שלמה בעד החלון את האנשים באים צוָה ויציגו על השולחן את ארגזו ארגז הכסף ובבוא לפניו האנשים וישתחוו לו ויברכוהו, ענה אותם לאמור: “שלום בואכם, אַחַי הנכבדים! אבל הלא לא אלי באתם להשתחוות, כי אם לפני המזבח הזה תשתחוו”. ובראותו אותם נכלמים צוָה ויורידו את הארגז וייטיב פניו אליהם ויקבּלם וישב לדעתם ולשית ידו בעסקים עמם.

האשה השניה אשר נשׂא אבי ילדה גם היא לו בת, היא גאָלדע־ראַשי עד היום הזה. אבל אשתו אהובתו זאת לא האריכה ימים ותמת על פניו בעודה באִבּה. ויתאבל עליה כל ימיו. וגם אחרי כן בנשׂאו את אשתו השלישית, היא אמי, לא חדל מלהזכירה לטוב לפעמים ומלסַפּר בשבחה גם באזני אמי; כי ידע כי כלום אשה מתקנאית בירך חברתה שכבר מתה ועברה ובטלה מן העולם? לאבי היה בווילנא אח אשר היה בו הפך מטבע אבי, כי היה איש נכלים ולחם סתרים ינעם לו; ולא היו לו מהלכים בביתנו, כי אבי שׂנא אותו ולא יכול דבּרוֹ לשלום; ואחות אחת אשר חיתה כל ימיה בדוחק ומתה בעוני.

מימי ילדוּתי הראשונים, עד בואי החדרה אל רבי, לא אזכור דבר. אדע כי אמי לא היניקתני חלב שדיה, כי נתנו אותי למינקת אשר שמה כשם אמי פריידה אשת נחום החייט. ועד היום לא אדע הסבּה מדוע לא היניקתני אמי בעצמה כאשר עשׂתה לשאר ילדיה הבאים אחרי, ואני הייתי יחיד ובן יקיר לה. [ראה להלן, עמ' רעט בתוספת].

הדבר הראשון אשר אזכור מימי ילדותי הוא כי באחד מימי חוה"מ פסח, אחרי מלאת לי בחנוּכּה שעברה ארבע שנים, בא אלי איש מדה קצרה, בעל שׂער אשר שׂיבה זרקה בו, ויגע על לחיי בחבּה יתירה ויאמר: בני, התחפוץ ללכת אל החדר? התחפוץ ללמוד?

אני אז כבן ארבע שנים וארבעה חדשים וכבר ידעתי קרוֹא עברית כתקונה. לא אזכור מי למדני זאת, ובלי ספק היה בא אלי אחד הצעירים מעוזרי המלמדים (ריש דוכנא) ללמדני בבית הורי, כי יחיד ורך הייתי לפני אמי ולא נתנַתני ללכת החדרה בימי החורף; אפס זכור אזכור כי אבי היה מקפיד מאד להבחין בין ימין לשׂמאל ובעצמו למדני לבטא בשׂפתים שין ימנית ושׂין שמאלית עד אשר היה המבטא הזה שגור בפי. לא אזכור גם כן מה עניתי להשואל על שאלתו האחפוץ אם לא אחפוץ ללכת החדרה, אבל אזכור כי בראשית ימי הקיץ החלותי ללכת אל החדר וללמוד חומש אצל רבי הראשון, ר' ליפא.

פה בפתח דברי מקום אתי להקדים ולאמר כי במרוצת ימי חיי אין לי בדרך כלל פתחון פה להתאונן רע על ההשגחה ועל ההצלחה, כי על פי רוב הסבירה פנים אלי ולא חדלה מהגן עלי גנוֹן והציל. אמת כי לא עליתי על במתי ארץ ולא הגעתי למרום קץ האושר כגדולים אשר בארץ המה ואדירים אשר כל חפצם בם נעשׂה, רב־לי כי במשך ימי חיי עד היום לא אוּנה אלי רעה גדולה ונגע לא יוכל להרפא לא קרב אל אהלי. יש אשר לא כגמוּל הוּשב עלי ולא האכילוני פרי חטאת נפשי; ויש אשר עמדתי במקום סַכּנה (והרפואה קדמה למַכּה) וההצלחה נשׂאה פנים אלי ותּנצל נפשי.

האות הראשון אשר עשׂתה ההצלחה עמי לטובה הוא כי בבוא עתי עת למודים נפלתי בידי אדם כר' ליפּא מלמדי הראשון. כל שער עמי יודע איזה הדרך יקימו אחינו בני ישראל מורים ומלמדים לבניהם. כולם יודעים ומודים, שאין העולם מתקים אלא בהבל פיהם של תינוקות של רבן ואין חולה על זה ואין דואג שלא יהיה ההבל הזה הבל הבלים. כל הרוצה ליטוֹל את השם מלמד בא ונוטל, וירבה לו תלמידים בעקיפין ובדברי פיוסין; אבל אין מי מבחין בין מלמד טוב לרע, אין בודק ומנסה אותו אם כדאי והגון הוא למלאכת שמים זאת בידיעותיו ובמדותיו, אם יש לו שיטה מסודרת בלמוּדו, אם איננו קפּדן וקצר רוח ואם יש בו מן התכוּנות הדרושות לפדגוֹג אמן ולמלמד להועיל. הכל תלוי במזל ובמקרה.

ר' ליפּא נעשׂה מלמד ואנכי תלמידו יען כי אשתו היתה קרובה ושאֵר בשׂר לאבי. ממילא משמע שכתב היחשׂ איננו כתב סמיכוּת וקרובי האשה לא יוכלו לפעול על האיש להיותו מלמד טוב ומועיל אם איננו כדאי והגון לכך מבריאותו וחנוכו. אבל – הוא הדבר אשר דבּרתי, כי על־פי מקרה נזדמן לטובתי ולהצלחתי⁸, שר' ליפא היה באמת מלמד טוב ופדגוֹג אמן בדורותיו. ואספר תולדותיו בקצרה.

ר' ליפּא זה היה אחד מתלמידי ר' חיים מוואָלאָזין המובהקים. ולא עוד אלא שבנערותו יצק מים ממש על ידי הגאון ר' אליהו מווילנא, כלומר שבהיותו בן י"ג שנה היה נער משרת את פני הגאון ויוצק מים על ידיו בשעת נטילה. בבחרוּתו נכנס לישיבת ר' חיים והיה מבּחירי תלמידיו. ויהי היום ויבוא איש עשיר אחד מבני הישוב אשר לו בת שהגיעה לפרקה ויבקש את ר' חיים לתת את אחד מתלמידיו הטובים לבתו לאיש, כי ככה יעשׂה לפנים בישׂראל. ויעתר לו ר' חיים ויתן לו את ליפּא.

בעבוֹר מספר השנים אשר אכל ר' ליפא (ואשתו והנפש אשר עשׂו) לחם על שולחן חותנו, כנהוג, נסה לשלוח במסחר ידו. לרגלי מסחרו הובילוהו רגליו לערים שונות ולארצות אחרות ויביט אדם עוד עם יושבי חדל מלבד האדם אשר ראה בישיבתו, וכפי אשר ספר לנו לתלמידיו לא אחת ושתים, בא פעמים רבות עד בּראָד, היא בּראָדי אשר בגאליציון. אולם לא ארכו לר' ליפּא ימי שלוָתו. אשתו הראשונה מתה עליו ועזבה לו בן יחיד, משה יקיר שמו. שנים אחדות ישב ר' ליפּא פנוי, עוסק במסחרו ומלמד תורה לבנו יחידו. ואולם בראותו כי ביתו נוטה לנפול מאפס עצוּר ועזוּב נוֹעץ וישׂא אשה שנית היא קרובת אבי, ותלד לו שתי בנות את חוואָליש ואת פרוממע. לעת זקנתו ירד ר' ליפּא מנכסיו וגם אשתו השנית לא האריכה ימים ותמת עליו בעוד בנותיה קטנות וישאר ר' ליפא אלמן דטפלי תליי ביה; אז נוֹעץ וישלח את ידו במלאכת שמים ויעשׂה את תורתו אוּמנותו ויבוא לווילנא ויהי – למלמד.

ואבי אשר ר' ליפּא ובנותיו נחשבו על קרוביו פרשׂ כנפו עליו ויקרבהו ויתן לו אותי, את בנו יחידו, ללמדו תורה, וימציא לו עוד תלמידים אחדים בני בעלי־בתים אשר בקרבתנו. ולמען לא ירחק ממני הדרך ללכת אל החדר יום יום בעודני רך וקטן נתן אבי לר' ליפּא מעון לשבת בחצר הבית אשר גרנו שמה, כי שׂכר אבי את כל בית ליוּבאנסקי ויכן בו בית מלון אורחים, וממנו פריוֹ נמצא.

בעת ההיא אשר ראיתי את ר' ליפּא רבי ראשונה היה הוא כבן חמשים ומעלה; בשׂער ראשו וזקנו זרקה שׂיבה; הכּרת פניו הרזים והחורים ענתה בו כי איש מכאובות וידוע חולי הוא. עיניו כעין התכלת מפיקות חסד וטוב לב; מהלָכו במתינות ודבּוּרו בנחת. קומתו בינונית. כתפיו הרחבות ועבי גביו יעידו כי היה לפנים בעל כרס ובעל בשׂר, אפס כי היתה בו יד הדאגה ועמל החיים וַתּדקהו, ומעוני ומרוב דאגה פניו קוּמטו ולא עת ובשׂרו כחש משמן.

מישיבתו של ר' חיים בוואָלאָזין אשר הלך בעקבות רבו הגר“א, ואולי גם מנסיעותיו אשר נסע לרגלי מסחרו בארצות אחרות ויראה מעשׂיהם, למד ר' ליפּא להקים לו בתלמודו שיטה קבועה ולנהל את תלמידיו צעירי הצאן בדרך ישר מן הקל אל החמוּר לפי שקוּל דעתם. כמעשׂה שאר המלמדים המתחילים מן הגמרא לא עשה, כי אם בתחלה למד לתלמידיו תורת ה' מפורש ושׂוֹם שׂכל על־פי הפשט; וכאשר סיימנו חמשה חומשי תורה שבנו לחזור עליהם עם פירוש רש”י ובאותו זמן בעצמו קראנו נביאים ראשונים וס' תהלים, ורק אחרי אשר כלינו את חמשת חומשי התורה שנית עם פירוש רש“י הגענו להתחלת גמרא, וגם אז לא הלעיטנו כבקר כי אם האכילנו את המן הזה מעט מעט למען יהיה נבלע באברינו הרכּים. ויחד עם שעורנו בגמרא לא גרע חוקנו גם בשאר ספרי הקודש. נוסף לזה למדנו ר' ליפּא כתיבה תמה (קאַלליגראַפהיע) וגם – ראשית כללי הדקדוק כפי אשר השׂיגה ידו. וזה דבר מַתמיה ופלא גדול אם נזכור את הזמן אשר בו נעשׂה הדבר הזה – שהוא סוף המאה שעברה. ומפאת שדקדוק הלשון מצד עצמו איננו דבר המושך את לב ילדים צעירים כגילנו התחַכּם ר' ליפּא וימצא לו תחבּוּלות להביא את החכמה הזאת בלבנו כשעשוּעים; וזה אשר עשׂה: לקח לו פסות נייר או קלף ויכתוב לנו את כללי הדקדוק אשר היה לנו לשנן בכתב אשורית, כעין מגלה קטנה. ובזה היה לו לעֵזר בנו משה יקיר, אשר היה מסַדר אותיות בבית דפוס עברי וידע לכתוב כתב אשורית. ועתה הגע בעצמך את שׂמחת הילד הקטן כבן שש או כבן שבע בהנתן לו מגילת קלף קטנה כעין מזוזה ועליה כתוב באותיות מרובּעות אחה"ע מן הגרון, וכו' וכו‘! המגלות העפות האלה היו לנו לשעשועים יום יום ומדי שׂחקנו והשתעשענו בם קראנו את הדברים הכתובים עליהם ונאכלם ויבואו כמים בקרבנו. – גם בלמדו אותנו מלאכת הכתיבה דקדק ר’ ליפּא עם תלמידיו ויקפיד מאד שתהיינה האותיות יפות ומתוארות כבמחוּגה. זכורני שאני בכתבי לא הייתי מדקדק בכתיבת הו‘, ויגער בי רבי ויאמר: אל יהי דבר זה קל בעיניך! אפילו ו’ וי' שבא”ב צריכות עיון והשתדלות שתהיינה כתובות כראוי.

ר' ליפא לא זרק מרה יתירה בתלמידיו ולא הרים ידו עליהם להכותם, כי ידע דרך עמו להטותם אל משמעתו על־ידי עונשין קלים הפועלים על הלב ומעוררים מוסר כליות וכלימות. או כי יעמיד את הנער בן־העונשין על יד הדלת כשומר הסף ויתן מטאטא בידו, או כי ישׂים מגבעת נייר משוחה בפיח הכבשן על ראשו. ואם יהיה בן הכּות הנער, כי יהיה גדול עווֹנו, גם אז לא יסרו בשוֹטים ולא הכהו על ירך כי אם צרף מחשבה למעשׂה מנשׂוֹא לו, וזה הדבר אשר עשׂה: ספסל מיוחד היה לו מוכן לפורענות זאת. אורך הספסל כמלוא קומת הנער, ועל קצה הספסל גומא קטנה ושחורה מכוַת אש; והיה אם בן הכות הנער והפילו ר' ליפא על הספסל לפניו ובא חוטם הנער המוטל במקום הגומא שנעשׂתה פחם, ועל ראש החוטם תהיה צרבת המכוה כעין כתם של פחם; ואף כי לא הוּכּה הנער ובשׂרו לא הוּדש בשוטים, אבל כל רואהו ביום ההוא יחשוב כי הוּכּה שוט על ירך ובז לו ולעג לו והנער ישמע מוּסר כלמתו והיתה לו לחרפה כל היום. ככה יעשׂה ר' ליפא כל הימים.

חמש שנים, שהם עשׂרה “זמנים”, עשׂיתי בחדר ר' ליפא ורק פעם אחת נלכּדתי בעווֹני והוטל עלי העונש הנזכר, שהוא היה החמוּר שבעונשין. ומעשׂה שהיה כך היה. בבית דירתו של ר' ליפא, שהוא גם חדרנו, היה תנור של לבנים רחב ובלתי גבוה, באופן שמגב התנור עד תקרת הבית היה מקום מונח, והיינו אני ועדר חברי עולים ורובצים שם בעתות הפנאי. באחד מימי החורף ואני אז כבן שבע כבן שמונה לא היה רבנו בביתו וחוואליש בתו הבכירה, שכבר בגרה והגיעה לפרקה, יושבת על יד השולחן העומד אצל התנור ומורטת נוצות משברי כלי החרס אשר לפניה. חברי רובצים על התנור ואני שט ורץ בחדר הנה והנה, מדלג על הכסאות ומקפץ על השולחנות. ותבוא בי הרוח לעלות על התנור דרך השולחן ובת הרבי. ואשׂים רגלי כאילות ואנַתּר על השולחן ואדרוך ברגלי האחת על ראש בת הרבי וברגלי השניה על התנור ואעל. וחברי רואים ושׂוחקים כי שׂמתי את חוואליש להדום רגלי ולסולם לעלות בו. כשמוע הרבי בשובו את מעשׂה התעלולים הזה ויחר אפו, ויאמר ליסרני בשוטים ויפילני לפניו על הספסל המוכן לפורענות זאת; אף הוא היה מכון לשׂוּם את חוטמי במקום מכוַת האש עד כי נכתּם עווֹני על ראש חוטמי, ובעוד אני שוכב למַעצבה על הספסל חשׂוף שת וחברי עומדים עלי מימיני ומשׂמאלי נתן לי רבי ס' שמות וצוַני לקרוא בקול גדול פירוש רש"י לפסוק “לא תעלה במעלות על מזבחי”⁹. ויהי אנכי שוכב וקורא בקול בוכים: “ומה אבנים” וכו' וכו'. ככלותי לקרוא העמידני ולא נגע בי לרעה בשוט אשר בידו. אפס כי הכתם על ראש חוטמי נשאר כל היום ההוא והיה כל הבא אל הבית ואמר: בוז לך, לעג לך, מוּכּה שוט על ירך!

שלשה תלמידים היינו אצל ר' ליפא לומדים בכת אחת. בהיות ר' ליפא אסתניס וחלש לא הרבה לו תלמידים, כי אם הסתפק בשלשה בני בעלי־בתים אשר השׂיגה ידם להרבות בשׂכר לימוּד בניהם. השלשה היו אני וזאב בן פייוויש עושׂה שכר שׂעוֹרים, ואליהו בן זלמן קולקין מוכר עצים. חברי זאב היה בן גילי ונער בעל כשרונות טובים מאד. אבל הוא היה גבּן וידוע חולי וימת בדמי ימיו בן חמש עשׂרה שנה. אליהו קולקין היה נופל בכשרונות משנינו, והוא כביר לימים ממני כשנה וחצי; הנה הוא עתה רופא חולים בעיר הוֹרוֹדנא. אנכי הייתי בעל כשרונות, וביחוד היה לי כוח זכרון חזק מאד אף כי שכלי לא היה חד ומעמיק חקר. רבי אמר עלי שאנכי ספוֹג שסופג את הכל. בעשׂרת הזמנים אשר למדנו אצל ר' ליפא קראנו חמשה חומשי תורה עם פירוש רש“י ותרגום אונקלוס פעמים רבות וכמעט כל ספרי נביאים וכתובים עם פירוש מצ”ד [מצודת דוד]; בשנה השמינית לימי חיי אחרי אשר כלינו פעם שנית הח"ת [חמשה חומשי תורה] והיינו בקיאים בהם היטב הביאנו רבנו מעט־מעט במצולת התלמוד; למדנו אצלו מסכת ביצה וכתוּבּות בשלימות ופרקים מקוטעים ממסכת פסחים. מסכת כתוּבּות עם כל דקדוקיה ופרטיה למדתי בהיותי כבן תשע שנים.

כמלאת לי שבע שנים סיימנו חת“ת עם פירוש רש”י ות“א; ובחנוכה בשנה ההיא שנת תקצ”ח עשׂו אבותינו שלשתם יחד משתה גדול בבית אבי, משתה סיום חת“ת. כשלושים אנשים נקראו אל השולחן ודודי ר' אברהם איש זקן ושׂבע ימים ישב בראש. זכוּרני כי אותנו, את שלשת בעלי־השׂמחה, הושיבו על שולחן מיוחד על מטה מלאה כרים וכסתות; והחדר היה מלא אור גדול וקרקע החדר מצוּפּה נסרי עץ וחול לבן. הקרואים המסוּבים על שולחנם הציעו לפנינו שאלות רבות, ואנחנו ענינו להם איש ממקומו. בראשית המשתה דרש¹⁰ , ואגיד להם בעל פה פרשה מ”ט בס' בראשית, שהיא ברכת יעקב, עם תרגום אונקלוס; ויתמהו האנשים על זכרוני. וזכורני גם מקרה קטן מעורר שׂחוק אשר קרה לי בערב ההוא. בהנתן לפני הקרואים אַוזות צלויות אש, נתנו לנו בחלקנו את הקורקבנות מן האַוזות, לאיש ממנו קורקבן צלוי. ואני בתפשׂי בכף את הקורקבן הצלוי אשר שׂמו לפני לאָכלוֹ והנה דודי ר' אברהם אשר כבר כלה לאכול את חלקו דרוֹש דרש מאתי להגיד לו באר היטב את פירוש רש“י על פסוּק לא תענה על ריב לנטות. בהחילי להגיד דברי רש”י נשמט הקורקבן מידי ויפול לארץ ואנכי מהרתי וצנחתי מן המטה אשר ישבתי עליה אל תחת השולחן לבקש את הקורקבן הנופל, ואהי מחפשׂ את הקורקבן ואומר דברי רש"י מתחת השולחן. וישמעו האנשים ויתנו בצחוק קולם, ור' אברהם דודי שׂחק גם הוא, נגש אלי וישקני נגד כל היושבים משׂמחה ומטוּב לב¹¹ .

בשנת תקצ"ז ילדה אמי בת שנית, היא אחותי לאה. וכבר היתה לי אחות בכירה ממני ושמה נחמה, ובהקשותה בלדתה קרא אבי עמי מזמורי תהלים הקבועים לתפלה בעד היולדת. וקריאתי זאת הועילה לאמי מאד, כי בעודני קורא המליטה אמי. ויהי בשמעי את קול הילדה ואקרא בתוּמי באזני הנצבים עלינו: “הוי, חָתוּל מיללת!” ואהי לשׂחוק.

בשנה שלאחריה, היא שנת תקצ"ח, בירח טבת או שבט נולד אחי אברהם. ואז חדלתי מהיות בן יחיד להורי.

בהיותי כבן שמונה שנים בשנת תקצ“ח קנה לי אבי ספר תנ”ך דפוס לונדון בכרך אחד וישלם מחירו י“ב זהובים פולין שהם א' רו”כ ושמונים קאפּ'. הוא הפעם הראשונה אשר החלו ספרי תנ"ך דפוס לונדון לבוא בארצנו. ואשׂמח על המתנה הזאת שׂמחה גדולה ואהי מהפך והוגה בו בשעות הפנויות בשובי מן החדר הביתה. וביחוד ערבה עלי לקרוא בספרים החדשים אשר לא קראתים לפני רבי, אף כי לא בכל מקום עלתה בידי להבין את אשר אני קורא.

בקיץ תקצ"ט לפני מלאות לי תשע שנים יצאתי מחדר ר' ליפא. אזכור כי ר' ליפא בעצמו אמר לאבי לבקש לי מלמד אחר טוב ממנו, ולא אזכור אם מחמת חולשת בריאותו לא עצר כוח לעסוק רק עם ילדים קטנים, או אם בהיותו כשלשים שנה סוחר וטרוד בעסקיו שכח לעת זקנתו תלמודו אשר הביא בידו מישיבתו של ר' חיים. איך שיהיה, ודבר זה יעיד על תוּמַת לב ר' ליפא וצדקתו.

מחדרו של ר' ליפא הוצאתי בקיאוּת לא־קטנה בתנ“ך. כתבתי עברית בכתב יפה; יכולתי לכתוב בלי שבּוּשים אם יקרא איש מפיו אלי, כי נסני בזה ר' ליפא, אף זכרוני עמד לי וכל מלה אשר ראיתיה פעם אחת עמדה בקומתה ובצביונה לנגד עיני – אף כי ידיעתי בדקדוק היתה דקה מן הדקה, כי מלבד הכללים הראשונים בנקוד ונטית איזה בנינים על־פי לוח הפעלים מן “המסלול” לא למדנו רבּנו דבר, ואולי לא למד גם הוא. וידיעתי בתלמוד הגיעה עד כדי “לקרוא” ולהבין מעצמי “עמוד” אחד בשבוע; וזכורני כי בזמן האחרון קראתי לפני רבנו מס' כתוּבּות עם כל פרטיה ודקדוקיה, כי בדבר הזה לא יצא ר' ליפא מכלל בני דורו ולא שׂם אל לבו איכה תפעל שיטת “פתח פתוּח” ו”דם מפקד פקיד" על כוח דמיונם של ילדים בני תשע ובני עשׂר שנים.

בצאתי מחדרו של ר' ליפא נתפרדה החבילה ביני ובין שני חברי הנזכרים אשר הלכו לבקש תורה מפי מלמדים אחרים. האחד מהם זאב… מת בנערותו כמו שכתבתי, ולהשני הייתי מוֹדע ואוהב נאמן כל ימַי. בשנה האחרונה לשבתי בחדרו של ר' ליפא נוסף על חברי עוד נער אחד ושמו משה בן דוד החייט, הוא הנודע אחר־כך בשם משה רייכרסאן.

בצאתי מחדרו של ר' ליפא החלותי להתהלך מחדר לחדר וממלמד אל רב אחר; ואזכור כי בכל החדרים אשר התהלכתי שם לא מצאתי קורת רוח כמו מרבי הראשון. המלמד אשר באתי אליו אחרי צאתי מתחת יד ר' ליפא היה חסיד – לא אזכור שמו כעת – וקפדן גדול. נוסף לזה היה איש בריא מאד, לו זרוֹע עם גבוּרה, ויראנו מפניו כמפני הארי; והיה כאשר פיו למהלוּמות יקרא לא נותרה בנו נשמה. רבי זה גר גם הוא בקרבתנו – בשנה ההיא העתיק אבי משכנו לחצר צבי אייזינשטאט אשר ברחוב הגשר, הנקרא עוד, עד לא נעשׂה בו מרצפת אבנים, רחוב החזיר. אשת הרב החזיקה חנות ממכר כל אוכל נפש, וגם היא היתה אשה גדולה ובעלת כוח וקולה כקול המון כקול גבר בדבּרה וגם מפניה יראנו, כי גם ידה נחתה בנו לא פעם ופעמַים. אזכור כי פעם אחת בלכתי החדרה ביום הששי בבוקר ראיתי כי החנות סגורה על מסגר, ובבואי עם חברי החדרה יצא הרבי לקראתנו וישלחנו הביתה לאמר: “היום נקיים אתם לביתכם; לא תלמוֹדו!” – הסבּה היתה, כי ביום ההוא בבוקר המליטה אשת הרב בת. שׂמחנו על זה, כי אמרנו אך שכוֹב תשכב היולדת ימים או עשׂור במטתה אשר עמדה בחדר למודנו ואנחנו נהיה חפשים כל הימים ההמה. אבל תקוָתנו נשארה מַעל. כי ביום הראשון בבוקר שלח הרבי לקרוא לנו, ובבואנו ראינו כי החנות פתוחה ואשת הרבי כבר ירדה ממטתה ויושבת בחנות. מאד חרה לנו על אשת החיל הזאת וקללנוה במַדענו קללה נמרצת.

לא אזכור מי היו חברי בחדרי זה, וגם אחרי־כן לא יספתי לראותם ולדעתם; רק אזכור כי היו גדולים וכבירים ממני לימים והמה החלו ללמדני משוּבת הנערים פורעי מוסר. רק “זמן” אחד בקרתי בחדר הזה ולמדתי מסכת פסחים ופרשת השבוע בשבועה.

מחדר רבי החסיד באתי לחדר אחר, גם־כן בקרבתנו ברחוב הגשר. את שם הרב החדש לא אזכור; ורק אזכור כי במספר חברי היה נער אחד בן שמונה־עשׂרה יעקב שמו וכבר היה “חתן” והיתה לו כלה בשווינצאן; הוא החל להודיעני “למה כלה נכנסת לחוּפה”. ויהי היום ואנחנו יושבים לפני רבּנו ועוסקים בשעורנו במס' ב"ק [בבא קמא], וכשהגיע הרב למקום “אמר רבא” הידוע (דף י"ט?) חפץ לעבור על מקום הטנופת הזה בחפזון ובמנוסה, אז לחש לי חברי יעקב לאמר: שאל ויבאר לנו מאמרו של רבא. אני בתוּמי שמעתי בקולו ואפצר ברבּנו לפרש לנו את המאמר; וכתשובה ברורה הכני הרב על לחיי ויאמר: “שקץ, קרא וָלך! – כי תגדל תדע”. וכן היה. גדלתי וידעתי כי יעקב חברי מיראתו לשאול בעצמו את פי הרב וישאלהו על פי.

יעקב חברי זה מת קודם שנכנס לחוּפה ושמואל אחיו נשׂא את “כּלתו”.

יעקב חברי זה היה בן ר' נחמיה בנו של ר' אהרן הסופר דגחש“א [דגמילות חסד של אמת]; ועל ר' נחמיה זה אמרו שהיה סופר ומליץ בלה”ק, והוא איש עשיר ופזרן. ויהי ביום הפורים ויאמר רבּנו לשלוח לר' נחמיה מכתב מליצה למען ישיב לו מנה אחת אפּים. ויקראני אתו ביום תענית אסתר אחר חצות לחַבּר אתו את המכתב, כי כבר נודעתי לו לבקי בתנ“ך. דעתו של רבי, שכל תקפּו של מכתב מליצה אינו אלא שיהיה כתוב בסגנון קשה להבין ובמלות זרות, ואני מבקיאוּתי בתנ”ך ידעתי אֵי זה מקום המלים הקשות. לקחתי את התנ"ך, פתחתי בו ס' איוב ולקטתי לאחד אחד והבאתי אליו כל הדבר הקשה כמו המלות המרוּבּעות: פרחח, רטפש, פרשז, המאמרים הקשים: לפיד בוז לעשתות שאנן, ודומיהן. וכן הייתי הולך ומלקט באמרים בס' איוב, והוא חורז אותם בטורים על חוטי רעיוניו, עד שגער בי רבי ויאמר: עד מתי אתה מגבּב לי דברים רק מס' איוב; נקח גם את ס' משלי. עשׂיתי כדבריו ויצא לנו מכתב המליצה.

בבוא יעקב החדרה אחר הפורים, שאלתיו אם מצא המכתב הזה חן בעיני אביו; ויענני יעקב בפנים שׂוחקות על משבּתי כי אביו צחק על המכתב ההוא, באמרו כי אין זה מכתב מליצה; כי כל עיקרו של מכתב מליצה הוא שיהיה כתוב בשׂפת ברורה למען ירוץ הקורא בו. – הרבה למדתי מרבי ומחברי יותר ממנו.

בזמן שאחר זה היה לי עוד רבי אחד, ר' אייזיל המגיד שמו, והוא היה “מגיד מישרים” באחד מבתי המדרש. את הרב הזה אזכור כמו שאזכור את פרתו של ר' אלעזר בן עזריה, ברצועה שבין קרניה. כי לפדגוֹג אֹמן זה היו רצועות מרצועות שונות, רצועות פשוטות ורצועות כפולות ומשוּזרות להנות בהן את תלמידיו. בין חברי בחדרי זה היה בחור אחד בן י“ח או י”ט שנה ושמו יוסף, גס מוח וקשה ההבנה מאד, ורבי היה קורא לו “ערל ראש”, וכמעט בכל יום ויום היו רצועותיו חורשות על גבו¹² . ומלבד זה היה מוחץ רקתו בעבי גבי ס' מהרש“א מהר”ם שי" כרוך בקרשים, מכל הבא בידו. אבל כל זה לא הועיל לפתּח את מוחו וסוף־סוף נעשׂה סנדלר ואנכי ראיתיו אחרי כן מוכר מנעלים בשוק ופניו העידו עליו כי היה עני מדוּכּא. כפי הנראה לא למדוהו רצועות הרבי גם להשתמש ברצועות על הסדן כראוי. – עוד חבר אחד היה לי בחדר ההוא וגם הוא כביר ממני בשתים שלש שנים, שמו שאול והוא בן לאיש כוֹרך ספרים; והוא נער בעל כשרונות טובים וחד השׂכל מאד. בגדלו אחז באומנוּת אביו ויהי אמן טוב וגם משׂכּיל יודע ספר.

בקיץ שנת תר“א, או תר”ב, היו לי שני מלמדים בזמן אחד. המלמד אשר לקחני בחוה"מ פסח היה גם שדכן ולרגלי פרנסתו זאת נסע לחג השבועות לארץ רחוקה ומסרני או מכרני אותי ואת עדר חברי, אשר לא אזכור איש מהם, למלמד אחר. ובכן היו לי במשך חמשה זמנים ששה מלמדים, לקיים מה שנאמר: מכל מלמדי השׂכּלתי.

במשך הזמנים האלה למדתי כשנה וחצי כתוֹב עברית אצל ר אהרון יאנאטהאנזאן הנקרא שקודר, הוא ר' אהרן בנו נתן אשר הצבתי ציון לנפשו במליץ שנת 1868 נומ' 34. האיש הזה נודע אחר־כך למליץ. הוא מחבר הס' “כלי שיר” (ומכּתב ידו גנב חאשקעס מיטב שיריו בספרו “כנור וָנבל”). ואף־על־פי שעיקר חובתו היה ללמדני יפי הכתיבה אבל אזכור כי היה משתדל לערוך לפנַי תמיד כתבים מעשׂי ידיו ערוכים על טהרת הלשון, ובלי ספק הועילו גם המה להעיר בי את רוח השׂפה ולהביע בה את רעיוני¹³ .

עד שנת תקצ“ח היה אבי במעמד טוב, כי רבים מאצילי פולין אשר מהם פריוֹ נמצא היו סרים לבית מלונו, כי אהבוהו על ישרת לבו ועל אמון רוחו ועל דבּרוֹ צחות בשׂפתם. אזכור ואזכיר מקרה אחד אשר קרה בימים ההם והוא יעיד על ישרת לבב אבי ונקיון כפיו. פעם אחת סר אלינו ללון איש פולני, אשר לא ידעוֹ אבי תמול שלשום. ויקח לו חדר מרוּוָח בחצר וישב שם ימים אחדים ויפן ויצא לדרכו. אמי היתה נוהגת פעם בפעם בצאת האורחים מחדריהם לבוא בעצמה ולבקר בחדר אם הכל על מקומו בשלום בטרם תבוא השפחה לטאטא ולנקות; ויהי בבואה הפעם אל החדר אשר גר בו הרופא ותמצא מראשותי המטה כיס של עור (ארנקי) כבד בכסף וּבזהב; ותבוא ותגד לאבי. ויספרו את הכסף ויהי שם כשמונה מאות רו”כ אדרכמונים ויחביאנוּ עד דרוש האובד אותו, כי לא ידע אבי אנה הלך ויבקשהו. עברו יומַים וכבר בא אורח אחר ויחַן בחדר ההוא. ביום השלישי והנה האיש בא רוכב בסוס ויבוא אל אמי ויבקש את מפתח החדר אשר גם שם, ותגד לו אמי כי אורח אחר בא על מקומו בחדר ההוא, וכאשר שאל אבי לחפצו ענהו כי בדרך במלון בפתּחו את ארגזיו ראה כי אבד לו כיסו כיס הכסף ואינו זוכר אנה הוא בא, אם בדרך נשמט מידו או בהיותו בווילנא ובלכתו כה וכה בעסקיו. וכמה היה כסף בכיסך? שאל אבי; ויאמר האיש: ויאמר האיש: כזה וכזה היה כסף בכיסי. ויוציא אבי את הכיס וימנה את הכסף וימלאהו אל יד בעליו. והאיש משתאה ומחריש בשׂמחת לבו, ויודה לאבי את חסדו ואמונתו וישב אל ביתו שׂמח וטוֹב לב. כשבוע אחרי הדברים האלה באו שלשה יהודים מראשי עדת ישׂראל בווילקומיר. וישאלו לאבי לשלום ויודו לו בשם כל בני עדתם על עשׂותו באמונה את האיש ויקדש שם ישׂראל ברבים. ויסַפּרו האנשים לאבי, כי האיש ההוא הוא רופא העיר בווילקומיר והיה מיצר לישׂראל תמיד, כי שׂונא הוא אותם מעודו. ואולם מיום המעשׂה נהפך לבו לטוב להם באמרו כי מצא גם בין היהודים אדם כשר ונאמן רוח, אשר לא פלל ולא עלה על לבו מעולם, על כן יִנחם על שנאת החנם הכבושה בלבו אל כל היהודים ולא יוסיף שׂנוא אותם כל הימים.

משנת תקצ"ט והלאה החל אבי לרדת ממעמדו. בזמן ההוא ירדה גם כל העיר ווילנא פלאים, כי העלתה עליה חמת הקיסר ניקוֹלי לאין מַרפּא, בגלל הקשר אשר נמצא בין בני פולין בשנה שלפני זה, בהיות ניקוֹלי בווילנא ויברח משם לילה בהחבא; הוא הקשר הנודע בשם קשר קאנארסקי. אז באו על שׂרידי פולין הוֹוָה על הוֹוָה ולרגלם שוּדדה כל הארץ. בעת ההיא סוּגר האוניווירזיטט בווילנא, יצא ממנה הקוֹממיסַריאט; פסקו אספות האצילים בעלי־הנכסים (סיים) ונגזר על בניהם הזכרים שיהיו כולם יוצאים לצבא איש אחר אחיו בהגיעם לפרק. ועוד העיקו עליהם בגזרות קשות לכלוא את רוח המרד המפעמם תמיד. ובצוֹק העתים לאצילי הארץ נהפך הגלגל גם על בעלי־פרנסה כמו אבי אשר מהם פריוֹ נמצא. מאין עובר ושב היו חדרי בית מלונו שוממים ובאשר פנה השׂתכר אל צרוֹר נקוּב. בשנה ההיא עזב אבי את בית טאַנסקי וישׂכּור לו ברחוב הגשר את בית אייזינשטאט הקטן ממנו. בבית ההוא ישב שנתים ימים, ואז העתיק משכנו לבית שאדורסקי אשר נוכח בית תפלת הקתּדרא בואכה אַנטוֹקוליה; ובבית הזה אשר ישב בו אבי כשמונה שנים (תר“ב – תר”י) אבד לו יתר הונו ויבוא עד משבר לחם. בשׂכרו את הבית פרצו דין ודברים בינו ובין האיש (צבי אייזינשטאט) אשר היה גר שם עד כה, ויהיו נדונים בבית מועצות האפוטרופסים אשר מידו שׂכרו את הבית; ואף כי אבי זכה בדין והבית קם לו, אבל בענין רע זה אבד לו כל כספו, כי הדיינין ענו הדין במשך ששה חדשים ומצצו את לשד בעלי־הדין. ונוסף לזה עליו היה לפייס סך מסוים לאייזינשטאט, ונאנס לקחת כסף בהלוָאה ולשלם רבּית. וכמעט החל להחליף כוח ולהשיב רוחו אל נדנה קרהו מקרה לא טוב אחר: חומת הבית אשר ישבנו בו נבקעה ממול פניה, ומדאגה בדבר פן תפול החומה תחתיה, צוו שׂרי העיר ויהרסו את בית החומה ואבי בנה לו בחצר בית קרשים ארעי ונשב שם…

בימים ההמה נתן אבי את אחותי הגדולה נחמה לאיש למיכל גארדאן. שלש שנים ומחצה נמשכו בין התנאים והחתונה, אשר היתה בערב פסח שנת תר“ב, ואני אז בן י”א שנים וארבעה חדשים. מיכל זה בן אהרון דוד (מחבּר ס' “אפיק נחלים”) בן מיכל גארדאן הנקרא בווילנא מיכל קרוינֶעס, אחי ר' ישׂראל גארדאן אשר היה בווילנא לרב מאת הממשלה. שבע שנים ישב מיכל זה בביתנו ויאכל לחם על שולחן אבי עד מות אחותי זו אשתו בשנת תר"ט. וההתקרבות הזאת פעלה פעולה גדולה עלי ועל דרך חיי כאשר אסַפר לקמן.

מיכל זה¹⁴ נחשב בזמנו על עוּלי הימים המשׂכּילים בווילנא אשר פנו מאחרי התלמוד ויתנו את לבם לדרוש בחכמה ולכתוב צחות בשׂפ“ע [בשׂפת עבר], כנר לרגלם היו הסופרים הידועים רמא”ג ואדם הכהן¹⁵ . [ראה תוספת, עמ' שמז!]

בחוה“מ סוּכּוֹת שנת תר”ב, לפני מלאת לי שתים־עשׂרה שנה, ראיתי איש אחד, עודו צעיר לימים כבן עשׂרים ושמונה, בא אל אבי ויתלחשו על אודותי; אחר נגש האיש אלי וישאלני על דבר למוּדי בתלמוד ויבחנני בעל־פה, ויהללני אל אבי, אבל שׂם תהֳלה בדרך אשר אחזו בה מלמדי. ואף־על־פי שלא הגידו לי את דבר משׂאם ומתּנם אבל מזלי חזי לי שהאיש הזה הוא יהיה מלמדי לזמן הבא, וכן היה.

ביום (ראש?) החודש חשוָן לקחני מיכל גיסי (לבקשת אבי אשר היה טרוד בעת ההיא), ויוליכני אל פּרוַר העיר אַנטוֹקוֹליה ויביאני ביתה רבי החדש, הוא האיש אשר ראיתי בביתנו בימי החג. הבית אשר הוּבאתי בו היה בית הרב המפורסם בזמנו ר' יצחק סירווין, הנקרא המגיד מסירווינט או המגיד מאַנטוֹקוֹליה. ולר' יצחק הזה שני בנים, האחד אליהו אליעזר שמו, זקן ממני כחצי שנה, ואביו יקראהו “זייזינקע”, השני עזריאל, צעיר לימים ממני כחצי שנה, ואביו קרא לו “זאזינקע”. לשני בניו אלה לקח ר' יצחק מלמד מיוחד ומובחר במינו – הוא האיש אשר היה בבית אבי, – את שמו לא שמעתי מעודי ולא אדע עד היום, כי היה נקרא בפי כל “המגיד מקארעליטש” או “המורה־הוראה מאַנטוֹקוֹליה”. לא ידעתי אם היה לרבּנו זה אשה ובנים או לא, אבל אנכי לא ראיתים ולא שמעתי על אודותם כל ימי לָמדי אצלו, במשך שלשה “זמנים”. את המגיד ה“קארעליטשי” הזה לקח ר' יצחק הנ“ל לביתו ויהי גר שם ואוכל לחם על שולחנו ובלי ספק קבּל גם שׂכר למוּד במזומנים ללמד תורה לשני בניו הנזכרים, וכדי להרבות בשׂכרו נתּנה לו רשות לקחת על שני תלמידיו עוד אחד מן החוץ מבני “בעלי־הבתים”, בתנאי שיהיה הנער “נער טוב” והגון להיות חבר לאחד מבניו של ר' יצחק, ויצא הגורל עלי. עוד היה לר' יצחק בן שלישי “מיישא” שמו, אבל הוא צעיר מכולנו ולמד בחדר אחר אצל מלמד אחר, כי עוד לא הגיע לידי כך ללמוד תורה אצל הקארעליטשער. כשבועיִם ימים אחרי־כן (כבוא 29 סעפטעמבער ראש השנה לדירות בווילנא) העתיק ר' יצחק משכּנו אל “העיר” ברחוב אשכנזי בביתו של ר' חיים נחמן פרנס, וישב שם במקצוע החצר משׂמאל בקומה השניה מעל לדירתו של המגיד מווילנא ר' וואלף (או ר' פייוויל, לא אזכור); ואהי מהלך יום יום מביתנו אל חדרי בבוקר ובערב, ונער משרת הולך עמי לשלחני ומביא לי את ארוחת הצהרים. אותי הושיב הרבּי עם עזריאל, בנו של ר' יצחק הקטן, ואליהו אליעזר למד בפ”ע [בפני עצמו]. אנכי עם עזריאל למדנו מסכת ב“ק מתחלתה ואליהו אליעזר למד מפרק הכּונס, כי חמשה פרקים הראשונים למד הוא בזמן העבר. והנה בשלשת הזמנים אשר עשׂיתי בביתו של ר' יצחק למדנו את שלשת הבּבוֹת, וצריך להודות על האמת שרבּנו זה עשׂה מלאכתו באמונה ולמדנו להועיל, והזמן הזה היה אמנם “תור הזהב” בכל ימי עסקי בתלמוד והיה היסוד אשר עליו נבנתה סוּכּת ידיעתי בתלמוד הנופלת. – אצל הקארעליטשער למדנו רק גמרא לחוד. פעם אחת השמיע אבי את חפצו שאלמוד גם “פסוק”, ובערבי שבתות “קריאת התורה”, ויהי כשמוע ר' יצחק את הדבר הזה ויצחק ויאמר אלי: “אולי יחפוץ אביך שתלמוד ג”כ “חיי־אדם?” אנכי לא הבינותי אז את העוקץ הטמוּן בתשובתו של ר' יצחק, אבל אבי שמע ולא עמד על דעתו, כי כפי הנראה היה רוחו נוֹח מאד מזה שזכיתי ללמוד תורה בביתו של ר' יצחק והיה לו לכבוד. ולמַלאות חסרון זה פּקד אבי עלי לקרוא מקרא בעצמי בשעות הפנויות והיה הוא בעצמו מעביר עמי את “הקריאה” בערב שבת אחר חצות. כפי שאזכור היו כשרונותי טובים מכשרונותיו של חברי עזריאל (אמת כי היה צעיר ממני כחצי שנה, כאמור). פעמים רבות הוכרחתי להיות בעזרו כדי שיבין את שעור ה”קריאה" אשר נטל עלינו רבּנו. ובזה נראה נשׂיאוּת פנים של אלה האנשים לבניו של ר' יצחק, שלא הושיבו אותי בישיבה עם אליהו אליעזר הגדול ולמד יותר ממני, אשר לא הייתי נופל בכשרונותי ממנו, והייתי לומד ממנו, כי אם הושיבוני אל הקטן כדי שילמד הוא ממני, וגם זולת זה ראיתי פעמים רבות עין בעין שהמה מבכּרים את חברי על פני, וכשהיה ר' יצחק מנסה את בניו או כשהיה מראה אותם לאחרים הבאים אחריו (יותר משאר אנשים היה בא אל ביתו ומנסה את בניו ר' ישׂראל סַלנטר) היה לוקח את בניו אליו אל חדרו ואנכי הייתי נשאר לבדי בחדר הראשון ואין שומע אותי. בפעם הראשונה כשבא ר' ישׂראל סלנטר נסה את שלשתנו יחד ובחפצו היה שנעמוד מעצמנו על איזה קושיא הנמצא בתוספות. ואהי אנכי הראשון אשר עמדתי על הקושיא. וכפי הנראה לא ישר הדבר בעיני ר' יצחק, כי שוב לא נסה אותי ר' ישׂראל, וכבואו לוּקחו הנערים אל חדר אביהם, ושם נסום. ואף כי בעת הזאת לא גמלה דעתי עוד לדעת ולהבין פשר הדבר הזה, בכל זאת הטילו על ידי כך קנאה בלבי ויהי ריב ביני ובין חברי. וביחוד היתה מריבה וקטטה תמיד ביני ובין עזריאל, כי אליהו אליעזר טוב המזג מעזריאל והייתי חי עמו בשלום יותר משל אחיו. ויהי בהיות בינינו הרוח הרעה היה כלי זיני תמיד עלי לנקום בהם, והוא כוחי וידיעתי במקרא. כי הנערים האלה אשר התעתּדו מקטנותם להיות גדולי ישׂראל לא הבינו במקרא ולא ידעו קרוֹא פסוק כצורתו ויהי הדבר הזה להם לפעמים לפוקה בשעת קריאת השיעור בגמרא; ואף־על־פי שעל האגדות המלאות “מקראות” היינו מדלגים לפני רבּנו או עוברין עליהן בנשימה אחת, אבל כשהיה איזה פסוק קשה להולמו מבצבץ בתוך דבר הלכה היה להם כפטוּרא בפי ושט, והיה אם היתה השעה שעת רחמים ועת רצון¹⁶ הייתי מבאר להם את הפסוק, ואם היתה השעה שעת מלחמה, הייתי “אוגר את דברי”. זכורני כי לא בארתי לעזריאל את הפסוק “אם תבעיון בעיו שובו אתיוּ”, ובשביל זה לא ידע במקום ההוא את פירושו של רש"י, ורבּנו אשר לא התבונן אל סבּת הדבר קצף מאד על עזריאל וגם הכּהו על הלחי; ותהי זאת נקמתי ממנו. ושוב קרה כדבר הזה בעת שלא היה רבּנו בחדר ונתקשה עזריאל ולא ידע פירוש הפסוק; והימים ימי מלחמה בינינו, וישאלני ולא הגדתי לו ויתן את קולו בבכי כי ירא מפני הרבי; וישמע ר' יצחק ויצא מחדרו ויבאר לבנו את הפסוק, ומתוך זה עמד על עיקר הדבר ויתן את לבו למַלאות את החסרון הזה וללמד לבנו מעט מקרא, לא לשם מקרא כי אם לשם גמרא; ואחרי אשר ראה כי אני לא נתקשיתי במקום ההוא ושמע מפי בניו כי אנכי בקי במקרא, בחָנני ונסני במקומות רבים בספרים שונים ואצא זכּאי. וישאלני עם איזה פירוש למדתי מקרא, וכאשר שמע כי למדתי מקרא עם “מצודת דוד” וייטב הדבר בעיניו וימַלא את ידי ללמד לבניו מקרא בשעה שאינה לא יום ולא לילה, כלו' בין מנחה למעריב. וינעם עלי מאד בראותי כי לכל הפחות בדבר אחד עליתי על חברי, אחרי אשר בשאר הדברים שמוני “כיהודה ועוד לקרא”.

כבר העירותי כי בחדרי זה למדתי שנה וחצי והייתי בא בשעה התשיעית בבוקר ויוצא בשעה התשיעית בערב; ואם־כן כל הזמן ההוא כמעט לא היו עיני אבותי צופיות על הליכותי; ובחדרי היה רבי רק מלמדי תורה אבל לא משגיח על מעשׂי והנהגתי, בעוד אשר חברי היו בביתם תחת עין אביהם ואמם, הייתי אני כאסוּף מן החוץ ואין רואה ואין יודע; וזה אמנם לא נשאר בלי רושם עלי ועל נפשי.

ר' יצחק היה גדול בעיני היהודים ונודע בשם “המגיד משירווינט”, ושמו זה מעיד עליו כי היה לפנים “מגיד” בעיר קטנה סירווינט אשר על הדרך העולה מווילנא לווילקוֹמיר. אבל בווילנא לא היה לא מגיד ולא רב ולא מורה הוראה כי אם דיין או “בורר”¹⁷ בדיני ממונות, והיה כל הדבר הקשה והביאו אליו והוא היה מתוך בין הצדדים. בזמני בא לפניו דין ודברים שהיה (כמו שאמרו אז) בין “היורשים מהורודנא” והיו באים אל ביתו בלילה כמה פעמים בשבוע במשך חורף אחד עוד ארבעה בוררים, ור' יצחק היה החמישי המכריע. בין הדיינים היו ר' יאשיה זעלקעס, אבי ר' שלמה זאלקינד המשורר והמורה בבי“ס הרבנים, ור' מרדכי מסמַרגאָן ושמות השנַים הנותרים לא אזכור; וכשהיו נאספים היו מביאים לפניהם בכל פעם ופעם יין ודגים מלוחים ופרפראות שונות והיו סועדים לבם ומעיינים בדבר כל הערב; וכן היה הדבר נמשך כמעט כל החורף. וכאשר שאלתי את חברי מי הוא העורך השולחן בכל ערב (כי ידעתי כי יד ר' יצחק איננה מַשׂגת להעלות לפני אורחיו מַעדנים ומטעמים כאלה בכל פעם ופעם) ויאמרו לי כי כל זה נעשׂה בהוצאת בעלי־הדין; וכאשר שאלתי: עד כמה בערך יעלה העסק אשר עליו הם דנין אמרו לי כי העסק עולה עד שלשים אלף רו”כ. בערב אחד בסוף החורף נאספו כל הדיינים ובעלי־הדינים והיה השולחן ערוך כשולחן שלמה בשעתו ונרות רבים דולקים, ועל־ידי־זה היה גם לנו חג קטן כי נתבטל למודנו, כי גם החדר אשר ישבנו בו אנחנו היה מלא אנשים; והגידו לי שהוא יום הפסק דין. בערב ההוא בא שמה גם “נחום הטוען” שהיה גם כן מפורסם בשעתו, ושמעתיו מדבּר וטוען הרבה.

והנה השׂכר אשר השׂתכּר ר' יצחק מדינים כאלה היה רק שׂכר ארעי, ובמשך שנה וחצי אשר עשׂיתי בביתו לא אירע עוד עסק גדול; אבל שׂכרוֹ בקביעות היה לוקח ממעות ארץ־ישׂראל (כי היה שד"ר, או כמו שהיו קוראין אז “משוּלָח”) חמשה רו"כ לשבוע. ובכל יום החמישי כשהיו מביאין לו “השׂכירוּת” על־פי רוב במטבעות נחושת, שרוּבּן היו פסולות ולא היה חותמן ניכּר, כמו שהיו מוציאין אותן מן הקופסאות, היתה אשת ר' יצחק נותנת לי למנות את הכסף ולבקר בין טוב ובין רע, כי אנכי הייתי בעיניה כבקי בהוָיות העולם וכיודע בטיב מטבע.

אשתו של ר' יצחק – הענע פריידה היה שמה – היתה אשה כשרה ויראת שמים וטובת המזג מאד ואוהבת בניה כבבת עינה ושומרת אישה מכל משמר, כי אסתניס וחלש היה, ואנכי אהבתיה וכבּדתיה מאד ולא קרה מעולם שלא נשׂאתי פניה ולא בטלתי את רצוני מפני רצונה אם בקשה דבר. ועל כן אהבתני גם היא ואהי לה כבן. וכל הימים אשר עלה זכרונה על לבי אחרי־כן היתה בעיני כאחת הנשים הנזכרות בספרי־קודש אשר בנו את בית ישׂראל. וטוּב לבה ואהבתה אלי הצילוני פעם אחת מרעה ומצרה גדולה, כלו' ממכות חדרי בטן. ומעשׂה שהיה כך היה. באחד מימי החנוכּה בשנת תר"ג, הוא “הזמן” האחרון אשר למדתי בביתו של ר' יצחק, לעת ערב יצא הרבי באשר יצא ויעזבנו לנפשנו “לחזור” על למודנו ואיש לא היה אתנו בבית זולת אֵם הילדים אשר שכבה בחדרה על מטתה. ויהי כאשר כּלינו את משנתנו וָאומַר אל חברי: הבה נשׂחקה במנענעים (качель), וישמעו לי. בחדרנו עמד אל מושב הקיר ספסל אשר היינו יושבים עליו לפני רבנו והוא דף מוּנח על שלשת גזרי עצים עבים. ונַעמד את הספסל בתוך החדר ונוציא את שני גזרי העצים מתחת שני הקצווֹת. ויעמוד זייזינקע על הספסל מקצה מזה וזאזינקע עמד מקצה מזה ואנכי בתוך כמטוּטלת עומד ומניע, מעלה ומוריד ברגלי את הדף וחברי, אשר גם משׂחק כזה לא ראו מימיהם, מפזזים ומכרכרים בכל עוז על הדף, מתענגים כמלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אבל פתאום זז זאזינקע ממקומו בהנשׂאו למעלה ותמעד רגלו ויפול ויפגע בגבּחתו אל קצה הדף ויפצע את ראשו; ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד. ותחרד אמו לקול זעקתו מחדר משכבה ותרא והנה בנה פצוע, זב דם, וַתּבּהל מאד, כי אמרה מת הוא. וברגע באפה התנפלה עלי לכלות חמתה בי, כי לבה הגיד לה כי אני הוא מסַדר הדבר הנני, אבל בהביטה בי ותרא כי פני חָורו כמת ונשמה לא נותרה בי מפחד לבבי נכמרו רחמיה גם עלי ותרץ ממני ותמהר אל בנה להרגיעו ולהסוֹתו, כי יראָה פן ישוב אישה הביתה והוא איש חלש וחולה נוח לכעוס ויבולע לו ויבולע גם לי. ותמהר ותמשח על הפצע לחם רך אשר לעסה בשניה, ותרחץ את דמו, ותחבוש ראשו במטפחתה, ולמען הרגיעוֹ ולמען הפיג את פחדנו שלחה אל בית אברהם בן ר' חיים נחמן ויביאו לנו קלפים (карты) – כי בבית ר' אברהם פרנס כבר פרצה הקלפה ונמצאו ניצוצי טומאה כאלה – ותסר מתוכם את הטלמסאות ואת כל הגליונים אשר שתי וערב בהם ותתן לנו לשׂחק בהם, עד שוב הרבי. היא הפעם הראשונה אשר שׂחקתי בשׂחוק הקרטין בימי חיי.

זייזינקע, או אליהו אליעזר, היה מטבעו מתון וטוֹב המזג, אבל קשה עורף מאד, והיה בהקשותו את ערפו וחפצוֹ לא נתּן לו היה מתמרמר מאד ונושך מרוב כעס את צפרניו עד שפך דם עליהם, כמו שהיה עושׂה נפוֹליוֹן הראשון בשעתו – ולא אדע מי למד ממי. ברגעי שגעונו אלה לא עצרה גם אמו כוח להעבירו מדעתו. ולדוגמא אזכיר מקרה קטן. לי היה כובע שׂער בעל אזנים, כאשר נשׂאו אז אבותינו בימי החול בחורף ואני הייתי לובש אותו אפילו בימי הקיץ. וייטב הדבר בעיני זייזינקע וישׂם לו לחוק בלכתו לפנות לצרכו לשׂוּם את כובעי בראשו, ואנכי הייתי נותן לו את חפצי זה תמיד כל הימים אשר הלך אתי בשלום ובמישור. בית המחראות אשר היינו יוצאים שמה בחוץ היה באחד המבואות האפלים אשר בקומת הבית העליונה, עד כי גם בעצם היום הלכו שמה לאור הנר, וידלק זייזינקע את פנסו ללכת לצרכיו ויאמר אלי: תנה לי את כובעך. אבל הימים ימי מלחמה בינינו ומקרה לא נזדמן לידי לנקום נקמתי, ויהי בבואו לבקש את כובעי וָאומַר בלבי: כאן מצאתי מקום לגבות את חובי, ואשיב את פניו ריקם, אבל הוא התעקש ויחל לדרוש את הכובע מאתי ביד רמה ובקול נוגשׂ. הוא דורש ואני יושב ואינני נותן. הנר דולק לפניו והוא עומד ונושך את אצבעותיו ומַשהה נקביו וקורא בקול גדול: “הבה לי הכובע ואם אַין…” ואנכי שׂמתי את כובעי תחת ירכי ואשב עליו ולא שׂמתי לבי אל שועתו ואל דמעותיו. ותבוא אמו ותדבּר על לבו: לך בני לדרכך בלי הכובע! אבל הוא באחד לאמר: לא אלך! הבה לי הכובע… הכובע… ואם אין… לא אלך. ויתמרמר אלי לקחתו ממני ביד חזקה. ותרא האשה כי מתאמץ הוא לבלתי לכת בלי כובע ותשׂם פניה אלי בדברי חן ותחנונים: “עבוֹר נא אתה אתה על מדותיך, בני, הלא חכם אתה ממנו! ומה ממך יהלוך אם תתן לו את כובעך כפעם בפעם? הטרם תדע כי משוּגע הוא; עוד מעט וקרה לו אסון מסלון החוזר”. ואשמע בקולה ואקח את הכובע ואזרקהו זרוֹק בפניו; והוא לקח וישׂם את כובע הישועה בראשו כמנצח וילך. כעבור רגעים אחדים שב והכובע אין אתו. איה כובעי? שאלתיו. “איננו!” – אמר לי ברוֹע־פנים – “לא תוסיף לראותו עוד עד עולם!” אז הרימותי אני את קולי ואקרא. ותבוא עוד הפעם אמו לנסותו בבקשותיה להשיב לי את כובעי, אבל הוא באחד: הכובע איננו. ותשב האשה ותדבּר על לבי: בני, הלא עוד היום גדול ואינך הולך עוד לביתך; כבוא מועד שוּבך הביתה ישיב לך את כובעך. אבל בא הערב ויהי לילה, המשרת בא לקחתני הביתה וזייזינקע איננו מגלה את סוד המקום אשר שׂם שם את הכובע, ויבקשוהו ולא נמצא ויתנו לי כובע אחר ואלך הביתה בפעם הזאת. אבל גם ביום השני וביום השלישי לא השיב זייזינקע את הכובע. ורק כעבור ימים אחדים באו לנקות את ארוּבּות העשן ויוציאו מן הארוּבּה את כובעי מגוֹאל ומגולל בפיח התנור, עד כי פנה זיוו, פנה הודו, פנה הדרו.

לר' יצחק היו שתי בנות: האחת נערה בתולה (כפי שהגידו לי) כבת שש־עשׂרה אבל היא ישבה בבית אחת משארי־בשׂרה בעיר מצער פאדזעלווע, וכל ימי בואי ביתה ר' יצחק, במשך שנה וחצי, לא באה אל בית אביה אפילו פעם אחת, לכל הפחות אנכי לא ראיתיה. בת ר' יצחק השניה, “בריינה” שמה, כבת כ"ה עד שלשים, היתה אשה מתגרשת מאישה ויושבת בית אביה כנעוּריה.

זכורני כי בעת סדוּר גרושיה נקראתי אני לבית ר' חאצקעלע (יחזקאל לאנדאָ) מסַדר גיטין בווילנא, אשר היה גר גם־כן בבית ההוא, וישאלני מה שם המתגרשת (כדין ששואלין בתינוקות), ואִלו היו שואלין אותי בלי שום כרכורים הייתי משיב בלי ספק כמו שהיו קוראין אותה בביתה בריינע, אבל הוא הוסיף לכרכר ולשאול: “בריינע או ברוינע”? ועל־ידי זה הביאוני בספק, ויהי גם האורים־והתומים שלהם פוסח על שתי השׂעפים ולא הצילו מפיו דבר אמת.

אזכור עוד מעשׂה נערוּת זה. האשה בריינה הנ“ל אחר שלוּחיה ישבה פעם אחת בחדר למודנו אל השולחן ותמרוט נוצות משברי כלי חרס אשר לפניה. אין איש אתנו בחדר, לא ידעתי אנה פנו כל האנשים, השעה שעת הצהרים, ואנכי יושב וסועד לבי בצהרים. ולפני מונחים לחמניות עגולות ( Крендели ) הנקראות “בּעֶגוּל”. ותבוא בי רוח שטוּת ואקח אחת מהעגולות ואשים על שן קדרת הנוצות העומדת לפני בריינה וָאומַר בפה מלא המלות הנוראות אשר בהן תלויים חיי רבים מבני ישׂראל ואָשרם: “הרי את מקוּדשת לי וכו'”. לא אזכור כעת אם חפצתי לקדש לי את בת ר' יצחק הגרושה או את קדרת הנוצות, בין כך וכך לא היה זה זווּג עולה יפה כי אני אז בן שתים־עשרה שנה ובריינה כבת שלשים, והקדרה כפי הנראה עוד זקנה ממנו לימים. כשמוע רבי את הדבר הרע הזה ויכבּדני במתנת ידו הפתוחה והרחבה, ואנכי נתתי את קולי בבכי לאמר: ומה בכך אם קדשתי את קדרת הנוצות? הנני נכון לגרשה. אחרי־כן שמעתי את רבי ור' יצחק מתלחשים על אודות הדבר ובלי ספק היו ביניהם שו”ת [שאלות ותשובות] אם קדוּשין תופסין בקדרה של נוצות או לא.

והנה כל מעשׂי תעלולים אלה והרבה כיוצא בהם באו ב“זמן” השלישי, אחרי אשר הייתי כבן בית בביתו של ר' יצחק ופחדם ומוראם ירד מעט מעל ראשי וגם רוחי החל להנעֵר ולא יגורתי עוד מפני האף והחמה. אין ספק כי ר' יצחק ורבי ראו בזה סימנים מובהקים כי יוצא אנכי לתרבות רעה, ולא שׂמו האנשים התמימים האלה אל לבם איזה הדרך היה לי לבוא ל“תרבות טובה”. אבל מקרה בלתי טהור אחד קרה, גדול ונורא בעיני רבותי אלה מכל הקודמים, והוא כפי הנראה, גם מלא את סאתי לסגור בעדי בזמן הבא ביתו של ר' יצחק. ביום אחד מימי החורף תר“ד, אחרי שכבר נעשׂיתי בר־מצוָה, נכנס ר' יצחק פתאום לביתו (שלא כדין תלמיד חכם) וירא והנה פסת גליון קצרה וארוכה בידי והגליון כתוב מזה ומזה – שורות קצרות. מה זה בידך? קרא ר' יצחק בחרדה גדולה ויקח את הגליון מידי בחזקה. לוּ מנה ה' דג גדול לבלוע אותי ברגע ההוא! לוּ פצתה האדמה את פיה תחת רגלי! אבל לאו בכל יומא מתרחש ניסא ואהי עומד לפניו שח עינים וחפוי ראש וארכובותי דא לדא נקשן כאיש מט להרג¹⁸ ולקוּח למות. על הגליון היה כתוב “שיר”. השיר הזה מעשׂה גיסי מיכל גארדאן אשר שר על ה”חורף“, בתבנית “שיר האביב” לר' אפרים לוצאטו ו”הקיץ" לבן־יעקב, והתחיל בחרוזים אלה:

הן החורף השודד,

עוֹין יפעת הטבע,

על כל עמק וגבע,

ידו חֵמה שולחת.

והנה אם יתחבטו עתה יודעי שׂפת עבר להבין איכה זה “יד חמה שולחת” אני אז בתוּמי לא נתחבטתי על דבר קשה זה, אחרי אשר בא ר' יצחק סירווינט והושיטו לי בקנה, כי פתאום ראיתי והנה “ידו חמה שולחת” ויכני על הלחי פעם ושתים ויקרא: שקץ משוּקץ! תועבה תביא אל ביתי! בשירים ובמליצות אתה עוסק! ויקרא את השיר לשתים־עשׂרה רבּוא קרעים ויִזר על פני הרוח.

כל היום ההוא הייתי כגנב הנמצא במחתרת; בוֹשתי וגם נכלמתי להרים פני אל רבי ואל חברי, גם מלאכי הטוב הענע פריידה הסתירה פניה ממני – ולא נועזה לנחמני ולהמליץ טוב בעדי, כי גדול עווֹני מנשׂוא. ורבי הקאַרעליטשער דבּר אלי דברי כבוּשין, ביני וביני דבריו שמעתי כלאחר־יד כי ר' יצחק נתן עיניו בי וחפץ לקחת אותי חתן לבתו, ועתה – היה לא יהיה הדבר, טרפתי נפשי בכפי, ודמי בראשי.

אם אמת דבּר רבי כי עתה מי יודע אם לא היתה זאת הטובה היחידה והמיוחדת אשר גמל עלי גיסי מיכל גארדאן בכל ימי חייו!

בחורף ההוא מלאו לי י“ג שנה ונעשׂיתי בר־מצוה. במוצאי שבת חנוכּה בשנה ההיא עשׂו אבותי משתה, סעודת בר־מצוה, ואנכי דרשתי את הדרשה אשר שׂם רבי בפי. והוא היה “הדרן” על מס' בבא מציעא ותוֹרף הדרשה היה פרכא ותשובה על השיטה מקוּבּצת. הקרובים אשר באו אל סעודת המצוה, לפי שאזכור כעת, היו: רבי הקאַרעליטשער וחברי עזריאל עמו (אליהו אליעזר לא בא), אליעזר בנו של ר' ברוך רנדזונסקי וגיסו מרדכי בן ר' יעקב הרב מטראק, והוא עודנו גר בימים ההם בבית חותנו. ר' זאב רוזינטהל, סוחר עצים (הוא גר בשכונתנו), ולו עין אחת ובת אחת, וישׂם את עינו האחת בי לקחת אותי לחתן לבתו האחת, כי יצא שמי לתהלה (כל זה נודע לי אחרי־כן, כמובן מאליו). איש זקן אחד ושמו ר' יצחק הנקרא “המגיד משווינצאן”, והוא יושב בבית־מדרש הקטן אשר ברחוב שער המים ומגיד לאנשי בית־המדרש, ואוכל על שולחן אבי בשבתות ובמועדים, והוא גם הוא הסב את עין ר”ז רוזינטהל עלי, ויהי המתוך בדבר, אהרן־דוד גארדאן (מיכל בנו גיסי). כמדומה לי שגם ר' ליפא מלמדי הראשון, אשר היה עתה מלמד (בתלמוד?) תורה, היה בתוך הבאים ועוד אחדים אשר לא אזכרם. אזכור כי בבוא העת להניח תפילין נתתי אל לבי להיות ירא שמים ויהודי כשר ונעשׂיתי בעל־תשובה, אף־על־פי שלא אזכור מה היה פשעי ומה חטאתי קודם לכן. בהניחי בפעם הראשונה את התפילין בכוָנה עצומה ובקול בוכים, ומיכל גיסי עומד מאחורי, כמפיסתּופל הידוע ושׂוחק על תּוּמתי; ובעוד אני עומד בתפלה בלב נשבר ונדכה ומתיז היטב את המלות “קבּל ברחמים וברצון את תפלתנו” שמעתיו אומר:…! (הנקודות האלה תורינה שם חרפות שלא נתּן לכתוב)ׂ יבוא היום ותהיה גם אתה מתרשל בתפלה. ברגע ההוא מלאתי עליו חמה ומי יתן לי מבשׂרו לא שׂבעתי; אבל בעוה"ר [בעווֹנותינו הרבים] פתח פיו לשׂטן ונבואתו הקטנה נתקיימה בי. וזכרתי זאת במקום הזה לפי שבשעת סעודת הבר־מצוה שלי אירע מקרה לא־טוב אשר נתגלה אחר־כך, שהיה כסימן רע ליראת חטאי. ומעשׂה שהיה כך היה:

אני בעודני דורש את דרשתי בהתלהבות עצומה, מפרק קושיות ומשבּר תירוצים, נוֹעֵץ סוף המסכת בראשה וראשה בסופה, מכניס בזו ומוציא בזו ומעיל פילא בקופא דמחטא, והדברים המה כבשעת יציאתם מפי רבי, ואזני אבי ואמי ומינקתי (כי גם היא היתה בין הבאים) שומעות ומלאות נחת, ופני ר' זאב וואלף, היושב ממוּלי ומגרם כנף אוָז הצלויה, צוהלים משׂמחה (אף כי לא הבין דבר מכל מה שדרשתי כי היה אדם פשוט), ועינו האחת מַבטת בי בנחת ומאירה כשמש, ור' יצחק השווינצני היושב על ימינוֹ מביט בו בעינים חודרות ומראה התפעלות גלויה לכל היושבים, – בעצם הרגע הזה נתקעה עצם בגרונו של הבן יקיר אליעזר רנדזונסקי ויחָנק. מובן מאליו שברגע הזה שבקו לולי עלמא את דרשתי ואזלו בתר הנדון בחנק¹⁹ להצילו. ותהי מהומה גדולה בבית ותחרדנה הנשים ותתרוצצנה הנה והנה, עד אשר באה אמי וככר לחם גדולה בידה ותך בכוח בככר הלחם אשר בידה בגבו ממול ערפו ותצא העצם מגרונו וירוַח לו. אז אורו עיני האנשים וישובו לפעלם ולעבודתם בסכינים ובמזלגות אשר בידם. אבל דרשתי נפסקה ולא שבה לקדמתה, כי בחפצי לשוב ולהחל במקום אשר עמדתי קראו היושבים ובראשם מחוּתּננו אהרן־דוד: “רב לך! אל תוֹסף דבּר, כיון שנפסק נפסק. אכול גם אתה והתענג ביום שׂמחתך”.

בעת ההיא לא שׂמו לב לדבר, אבל עתה אני רואה עין בעין המקרה הזה בסעודתי ביום שנעשׂיתי בר־מצוה²⁰ אות היא כי לא רצה האלהים את תשובתי ואת נדרי אשר נדרתי לי בלבי ובאה נבואת מיכל גיסי ויראת־חטאי לא נתקיימה בידי.

כאשר פתרתי כן היה. החורף הזה היה האחרון לי בבית ר' יצחק סירווינט. משם יצאתי ותלמודי ג' בבות בידי, והייתי בקי בהם דף על דף עד שכמעט לא שכחתים עד היום. משלושת בני ר' יצחק נשאר בחיים רק האחד הבכור, והוא ר' אליהו־אליעזר הממלא עתה מקום אביו בווילנא ונחשב לגדולי רבני ישׂראל בזמננו. והוא נשׂא לאשה את בת ר' ישׂראל סַלנטר. אותו ראיתי פעם אחת אחרי עבוֹר עשׂרים ושמונה שנים, כמו שאסַפר להלן במקומו. אחיו עזריאל נשׂא לו לאשה את בת ר' יעקב הרב מבויסק ומת בדמי ימיו, ואחיו השלישי מיישא היה חתן לבת ר' שמעון זרחי הרב מטויראָגען ומת קודם שנכנס לחוּפה.

ואף־על־פי שהייתי בי“ג שנותי בקי בג' בבות בכל זאת לא הייתי בקי היטב בדינין והנהגות ופעם אחת קרה שטעיתי בדיני הנחת תפילין ואהיה לשׂחוק. אז גלה אבי את אוזן רבנו הקארעליטשער כי לדעתו טוב שילמד לתלמידיו פסקי דינין והנהגות על־פי השולחן ערוך או ה”חיי־אדם" למען ידעו את המעשׂה אשר יעשׂון. הקארעליטשער הביא את דברי אבי אל ר' יצחק סירווינטר, ור' יצחק זה לעג על דעת אבי ואמר: הנה אביך חפץ שתלמוד "חיי אדם "; ראֵה כצאתך מן החדר הזה תעזוב את הגמרא ותעסוק בחיי־אדם. כראות אבי כי לא נעשׂתה עצתו בחדרי שׂם הוא בעצמו את לבו למַלאות החסרון ויתן לי את השולחן־ערוך אורח חיים והחיי־אדם ואני קראתי אותם בעצמי, כי כבר מצאה ידי לבוא עד תכוּנתם, ובעת התפלה קראתי את דיני ההנהגה בסדוּר דרך החיים, ולפני כל חג חזרתי יחדיו עם אבי על הלכות החג בשולחן־ערוך או בחיי־אדם.

כשתים־עשׂרה שנה אחר־כך, ואני יושב בפוֹניוויז ומורה דת לילדי ישראל בבית הכנסת אשר להממשלה, בא ר' יצחק סירווינט בדרך הלוּכו לקבּץ מעות ארץ־ישׂראל לפוֹניוויז ויתאכסן בבית קרובתו חיסע אשת ר' יחיאל; שמה בקרתיו וראיתיו בפעם האחרונה לימי חייו; וישאל למעשׂי וָאומַר: “מורה בבית הספר אנכי”. – “חיי־אדם תלמד!” ענה ואמר בשׂחוק והתּוּל גלוי לעינים. גם את שאר גדולי לומדי ישׂראל ראיתי – נוהגין קלוּת ראש בחיי־אדם, ואומרים עליו שהוא ספר כתוב לחייטים ולרצענים. וזה היה משתי סבות, הא' שהיה הר"ר אברהם דאנציג מאחרונים שבאחרונים ורבים מן המלגלגים עליו ידעוהו פנים בפנים ואין נביא רצוי בארץ מולדתו (נ"א: סייח על אבוס בעליו לא יקרא חמור). והב' שנתקבל הספר הזה לספר הדת בבתי־הספר מן הממשלה שהיו שׂנואים בעיניהם.

ואולם בכל דור ודור היו גדולי הרבנים נוהגין שׂחוק וקלות ראש בספרי פסקי הדינין שנתחברו בימיהם, וזה יען שלדעתם ספרים כאלה ראויים להנתן רק לפני ההמון הרב, אבל רב ההמון וכל למדן אין צורך לשאוב מימי תורתו מבּארות נשברים אלה אחרי אשר לפניו נגלו מַעינות תהום רבה הוא התלמוד. והר“י מינץ (שו“ת סי' ט”ו) אומר: יש מהרבנים שאינם רוצים אפילו לקרות בטור אורח חיים ונותנים טעם שהבעלי־בתים לומדים אותו. עי' החלוץ ב' תרי”ג במאמר “דבר בעתו” ליה“ש צד 53 בהערה, ובעל המאמר מוסיף: כי מטעם זה שהרחיקו רבני דורו של מהר”י מינץ את טור א“ח [אורח חיים], מאסו רבני הדור בשעתם את הבאה”ט, ואיזה מרבני דורנו תרע עינם בסדר דרך החיים. ע“כ. אבל למורת רוח הרבנים וגדולי הלומדים ספרים שיש להצבּוּר צורך בהם מתפשטים ומתקבלים בכל גבולות ישראל, וכן קרה גם לס' ח”א [חיי אדם] למורת רוח ר' איצעלע סירווינטר ושאר גדולי ווילנא. ושמעתי שכאשר הדפיס ר' אברהם דאנציג את הח“א ראשונה לא נמכרו ספריו, ובשביל כך מכר אז זכות ההדפסה לר' זימל המדפיס בעד חמשים רו”כ, ומן אז והלאה נדפס הספר במהדורות רבות ונתפשט בכל גבולות ישׂראל, עד אמריקה בכלל, ונמכר במספר רבּי רבבות עֵקזמפּלארן.

בקיץ שנת תר"ד למדתי תורה אצל הרב ר' טוֹדרוס, אחיו של ר' יחזקאל מרא דאתרא ומסַדר גטין בווילנא הנודע בשם ר' חַצקילי. מחברי בחדר ההוא אזכור רק שנַים, את יוסף בנו של ר' יעקב פיעֶסקין ובנו של ר' שמואל קולקין, את שם האחרון לא אזכור – ועסקנו אז במסכת חוּלין²¹ .

החורף לשנת תר“ה היה לי זמן שמיטה. כי לא שׂכר עלי אבי מלמד כי אם נתן לי חדר מיוחד בביתנו והניחני לנפשי ללמוד תורה ממקום שלבי חפץ או לחזור על הראשונות. בביתנו גרה בעת ההיא נערה בתולה קרובת אבי והיתה גם היא יושבת בחדרי תופרת או מורטת נוצות ומפנה את לבי לבטלה. בחורף ההוא היה בא אלי מורה שעות, היימאן שמו, ללמדני שׂפת רוסיה; הוא החל להיות מורי בשׂפה הזאת; והיה בא שעה ליום וקבּל שׂכרו רו”כ וחצי לחודש. וכפי הנראה לא נחה דעת אבי בפעולתי אשר פעלתי בלמוּדי בזמן ההוא כי שב בקיץ הבא ויקח לי מלמד ושמו ר' ליב לופצקער; והוא מלמד בביתו של ר' אברהם בן ישׂראל גארדאן, אשר היה רב מאת הממשלה בווילנא, לבנו של ר' אברהם, יהודה שמו, ואתנו עוד נער אחד ושמו שמואל מאַנאַשעוויטץ. לא אזכור באיזה מסכת עסקנו בזמן ההוא, אבל אזכור כי הזמן ההוא היה האחרון ל“שנות חדרי”, כי בצאתי בסוף הזמן מן החדר לא יספתי לראותו עוד עד עולם.²² ; ²³ .

––––––––––

[כאן באו רשימות קצרות בסוף כתב־היד, כתובות בעפרון; ונתּנו בזה כמו שהן רשומות בגוף כתב־היד:]

בן ששים ואחת שנה אנכי היום, ואני עומד על נהר כבר, כבן עשתי־עשׂרה שנה.

הארדוף ואשׂיג בטפחות ימַי הנשארים את חמשים השנים ואת התמורות והחליפות השונות אשר עברו בהן על נפשי?

לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבּטל ממנה.

יוצא ירך מלך קפריסין.

פגשתי ברמ"א גינצבּוּרג במלון בעיר הקטנה פאָדבּראָדז, הוא נסע לשווינצאַן – ויצרוֹם לי בלחיי.

קהל המשׂכילים בני הנעורים קרוב לשנת 1848. בית האד“ם מיכ”ל. זק"ן. שולמאן. דיק. פלונגיאן.

––––––––––

(קטע מתוך כת“י של “על נהר כבר” שהיה בידי יצחק יעקב וייסברג ופורסם ב”לוח אחיאסף" לשנת תרנ"ט).

מימי ילדותי הראשונים, עד בואי החדרה אל רבי, לא אזכר דבר. אדע כי אמי לא היניקתני חלב שדיה כי נתנו אותי למינקת, אשר שמה כשם אמי פריידה אשת נחום החייט, ועד היום לא אדע הסיבה מדוע לא היניקתני אמי בעצמה כאשר עשתה לשאר ילדיה הבאים אחרי. אעפ"י שאני הייתי בן יחיד ובן יקיר לה אם כי לא הייתי בנה בכורה – כי בת היתה לה זקנה ממני בשש או בשבע שנים. בהשערה לבד אוכל לבאר לי את הדבר הזה, כי בהיותי תינוק יונק שדים היו הימים ימי חירום ומלחמה בעירנו, ימי מרידת פולין הראשונה, ולפי שאבי היה מחזיק בית משקים ובית מלון לנוסעים ואמי היתה השלטת בביתה והעושה בכל עסקיה היו בודאי ידיה מלאות עבודה והיתה חסרה לה המנוחה והשלוה הנדרשת לאשה בהיניקה את בניה. בבית מינקתי נשארתי עד מלאת לי שתי שנים, ואמי היתה מספרת כי מינקתי בעת שהיתה יוצאת לשוק ומניחה אותי לבדי, מדאגה מדבר פן אבכה ואזעק בקול גדול, היתה מאכלת אותי לחמניות של דבש טבולות ביין שרף כדי להפיל עלי תרדמה ולישנני; ואני הורגלתי כל כך למאכל תאוה זה עד כי בשנה הראשונה בשובי לבית אמי היתה אמי גם היא מוכרחת להאכילני לחם אבירים זה עד אשר שינתה את ההרגל הזה מעט מעט, ואולי בשביל זה נשארתי כל ימי נזיר מן היין, וכל משרת ענבים ומשקה משכר לא בא אל פי, כי בילדותי הרכיבו בי שתיית היין, כמו שמרכיבין לתינוקות אבעבועות כדי לשמרם מן האבעבועות הטבעיות.

את ספרי “על נהר כבר”, אשר בו יש את נפשי לסַפּר לדור את תולדותי והעתים אשר עברו עלי, החלותי לכתוב בשנת תרל“ט, בהיותי במצור ובמצוק בארץ נוד, ולא ידעתי אם יקרא דרור לי ואחרי מתי עוד. אז היתה כתיבת זכרונותי לי לשעשועים ולמשיבת נפש, כי לולא זאת אז אבדתי בעניי ממגנת לב ומקוצר רוח. ואולם בימי גלותי ההם לא עצרתי כוח לכתוב רק את הפרק הראשון “הילדוּת והשחרוּת” וגם אותו לא עד תוּמו. ובשובי בסוף השנה ההיא אל ביתי ואל משפחתי שבו אפפוני תשואות עיר המלוכה וטרדות החיים ולא פניתי עוד אל זכרונותי מימים עברו, כי היה לבי אל ההוֹוה וחש עתידות לו. ככה עברו כשתים עשׂרה שנה עד סוף שנת תרנ”א, אשר אז הוּכּיתי במכאוב אנוּש ויסורים באו עלי ויזכירוני כי הגיעה העת לפשפש במעשׂי; ובהקל לי מעט ממחלתי שמתי לבי לשוב אל מלאכתי ולכתוב זכרון בספר את קורותי ואת כל המוצאות אותי למשמרת לבנַי ולבּאים אחרי. אכן בחלק הראשון עמדתי בסוף ימי הילדוּת, בהיותי כבן עשתי עשׂרה שנה. ועתה הגעתי לימי זקנה והרי אני כבן ששים ואחת; ובשובי אל מלאכתי זאת, לבי נוקפני ¹ואומר: “התרדוף ותשׂיג בטפחות ימיך הנשארים את חמשים שנה החסרות, שנות השמיטה אשר שמטת אשר בהן רוב פעולותיך וראשי התמורות אשר עברו עליך?” ואומַר אל לבי: “השמר והשקט, לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. כל אשר בכוחך לעשׂות – עשׂה, ואל תדאג דאגת מחר, כי אם יקפּד האורג את חייך בטרם תשלם מלאכתך עוד יהיה החפץ לבאים אחריך לרשום בספר הזכרון, הלא גם שברי לוחות היו מונחים בארון”. ולמען תהיה מלאכתי זאת קרובה אל השלמות בכל מה דאפשר, בין אם אזכה להשלימה ובין אם יפסיקוני באמצע, נועצתי לחתור אל המטרה אשר לפני בשלשה דרכים: א) להמשיך מעט מעט בחוברת הראשונה את ספּורי על אודות ימי ילדותי, עד צאתי מבית אבי לבקש אוכל לנפשי, שהוא הגבול אשר גבלתי במחשבתי לחלק הראשון הנקרא “הילדוּת והשחרוּת”. ב) את קורותי והעתים אשר עברו עלי מיום בואי באנשים ועמדי ברשות עצמי לכתוב בחוברת מיוחדת לא בתור ספּוּר משוּלב והולך למישרים, כי אם בתור “זכרונות מקוטעים, רשומים לסירוגין, כפי אשר יעלו על לבי”, ומהם אקח, או יקחו אחרים אחרי, את המקרים הבודדים לתת אותם בספּוּר תולדותי איש במקומו בין חוליא לחוליא, באופן אשר יהיה הספּוּר מתמלא מחוליותיו, וקרבו החוליות אחת אל אחת והיה לספור אחד שלם או קרוב לשלם. ג) ומהיום, מראשית שנת תרנ"ב והלאה, לרשום את כל מעשׂי הגדולים עם הקטנים ואת כל אשר יקרה אותי בשארית ימי, זכרון בספר “דבר יום ביומו”. כי מי בז ליום קטנות? הן לא ידע האדם את מעשׂיו אשר הוא עושׂה ואשר יעשה לו, איזה מהם יכשר להניח אותו למשמרת לדורותיו. יש דבר יקר לפני איש ופעלוֹ מאָפע, ויש בז לדבר, כי כמוהו כאין בעיניו, ואחריתו ישׂגא וינחהו בדרך עולם.

א: ראיתי את פני מונטיפיורי

ביום ב‘, ט’ תמוז תרל“ב, נשמע אצלנו כי סיר משה מונטיפיורי בא לפטרבורג להתיצב לפני הקיסר. בו ביום באנו, אני והד”ר ניימאן, וגלינו את אוזן ה' ג“ב ²(האראץ) ראש הפרנסים בקהלתנו, כי מן הראוי לקבל את פני האורח ההגון הזה בכבוד, ואולי יש לעשׂות איזה הכנות לזה. מובן מאליו, כי גם הג”ב מצא את הדבר כשר וישר, אפס כי אמר לשאול בתחילה את פי אחד השׂרים המפקחים על עסקי חוץ, אם לא יהיה הדבר למורת רוח להממשלה. בין כה מלא ידינו לשאול בראשונה עפ“י הטלגרף את הרב אַדלר ³, אם אמת השמועה על דבר בוא רמ”מ [ר' משה מונטיפיורי] אלינו. ונשאל, ויען הרב אַדלער בו ביום כי אמת הדבר, כי ביום הראשון בשבוע ההוא יצא רמ“מ באניה וביום ו' בא לפ”ב ויסר אל בית המלון לקליי אשר ברחוב האוּרות הגדולה, הוא הבית הנבנה אח"כ מחדש ויסבּוּ את שמו לבית מלון אירופה עד היום הזה.

וה' ג“ב התראה פנים – כמדומה לי – עם השר האמבּורגער העומד על יד הנסיך גוֹרטשאקוֹף, ויען לו כי איננו רואה בזה כל מאומה אם נכבד את אחד מבני בריתנו הנודע לשם במפעליו הטובים; ולמה ירע זה בעיני הממשלה? – אז מלא הג”ב את ידי להתוַדע כמה יש בלב רמ“מ להתעכב בעיה”מ [בעיר המלוכה], ומתי יוכלו אנשים מבני ישׂראל לבוא ולהתיצב לפניו ואם יקבּלם. בעצת הג“ב חכּיתי שנַים שלשה ימים עד אשר ינוח השׂר ובני לויתו מנדודי הדרך, וביום השני באתי אל הד”ר לעווי ⁴ואשאלהו כאשר צוַני הג“ב, ויענני הד”ר לעווי: כי בטרם יתיצב השׂר לפני הקיר“ה לא ידע אל נכון כמה יתעכּבו בזה ואם יקבּל השר אנשים מבני ישׂראל. קבּלת פני השר בהיכל הקיר”ה נקבעה ליום הרביעי בשלש שעות וחצי אחר חצות היום.

יצאתי מלפני הד“ר לעווי והוא לא מצא חן בעיני, כי לא היה בעל סבר פנים יפות ודבּוּרו לא היה בנחת עם הבריות כדין ת”ח [תלמיד חכם], כי נסה לדבּר בקול נגיד ומצוה, במרוצה ובחפזון כאיש קצר רוח אשר אין נפשו אל הדובר בו.

שמעתי כי ביום השבת אסף השׂר אל חדרו מנין אנשים להתפלל, וכי בתוך הבאים היה גם החייט פנחס בן חיים ראזינבּערג, אשר התפאר כי יודע השׂר אותו פנים בפנים, והוא גם הביא את שאר המתפללים מן הקרובים אליו להראות לעיני השׂר כי הוא מדברנא דעמיה, כדרך כל הקופצים בראש. לבסוף ספּר לי הד“ר לעווי, איך נפל הדבר ואיזה יחס והכרה היתה בין השׂר ובין החייט; ומעשה שהיה כך היה: באחוּזת השׂר הולכת עמו תמיד אשה אחת (שכחתי את שמה) שהיא צופיה הליכות ביתו ומעמד שולחנו בהיותו בדרך. השׂר נוסע במסלת הברזל במרכבה ממחלקה הראשונה ובני לויתו במרכבות המשנה כלו' מן המחלקה השניה. באחת הנסיעות נזדמן הדבר כי אשתו של ראזינבּערג ישבה במרכבה אחת עם האשה הנזכרה, בת־משק בית השׂר, ונדברו יחדו, וזה כל שורש דבר בקרבת ר”ב [ראזינבּערג] אל בית השׂר. כשמוע ר“ב כי הרמ”מ בא לפ“ב. קדמו הוא ואשתו ובאו אל האכסניא והציעו להיות לעזר בהכנסת צרכי שבת, והאשה הנזכרת קבּלה את הצעתם ונסתייעה בם. זולת זאת חשב ר”ב לו לצדקה את אשר בנה בימים ההם מַעקה על גג אחד מבתי הכנסיות אשר בעיה“ק ירושלים (תבנית המעקה ההיא יצוקה ממתכת עומדת בבית ר"ב בבּיאה במקום רואים לראוָה בה לכל באי ביתו), ודמה בלבו כי בגלל זאת יש לו הזכות להתחשב בין מיודעי השׂר ורואי פניו; ובאמת החלו, הוא ואשתו, לבוא יום יום אל בית המלון קליי ור”ב פצר בהד“ר לעווי להציג אותו ואת אשתו לפני השׂר, עד אשר התלוצץ בו לעווי (כך שמעתי מפיו) ויאמר לו: “אדוני ר”ב! הנה אשתך עודנה צעירה לימים ויפת תואר, איעצך לבלי תוסיף קחת אותה עמך לבית המלונות אשר שם מצויים בני אדם שונים”. ההבין ר"ב את הרמז הזה או לא הבין, אכן מכיון שלא נתרצה לעווי להציגם ביחוד לפני השׂר, כלא את רגליו ולא בא אליו עוד.

עוד איש אחד נדחק ונכנס והתיצב לפני השר אעפ“י שלא היה כדאי והגון לכך, יען כי נפשו לא מטוֹהרה ולא בא לפני השר בלתי אם על מנת לקבל איזה פרס ממנו אע”פ שהתחסד ושם על פניו מסוה של “אדם כשר” ושל “עברי אדוק”. האיש הזה ש.מ. ⁵חבּר בעת ההיא ס' דברי ימי רוסיא בלה“ק כי וַעד החברה להרבות ההשכּלה מלא את ידו בדבר ונתן את שכרו. הכתב־יד נמצא אז תחת ידי להגיהו ולתקנו, במצוַת ראשי הועד. ויהי היום ויבוא ש.מ. אלי לפנות ערב ויבקש מאתי לתת לו את הספר לימים אחדים; ועל שאֵלתי: למה לו זה? ענני כי חפץ הוא להתיצב לפני השׂר מונטיפיורי ולהראות לו את הספר מעשׂה ידיו להתפאר, ובוַדאי יקבּל על זה מאת השׂר מתנה הגונה. אנכי עניתי, כי הס' הוא קנין החברה ונתן לי מאת ראשי הוַעד ואחריותו עלי ואין לי רשות להוציאו מרשותי אפילו לשעה אחת, והשר מ”מ גם לא יקרא בספרו… ואם לא סגי לו בלאו הכי, יפנה אל ה' ג“ב או ר”ט ⁶ואם יתנו לי רשות אז נתון אתן לו את הכתב־יד. ואולם ש.מ. פצר בי ובקשני לתת לו לכל הפחות את החוברת האחרונה (כל הספר כולו היה כתוב בשבע עשרה חוברות), ששם ידובּר על אודות מונטיפיורי ופעולותיו הגדולות. בדבר הזה לא השיבותי פניו, ונתתי לו את החוברת. מה עשׂה עוד? הלך וישב לפני הצייר (פוֹטוֹגרף) והכין לו צלם דמות תבניתו ובידו הימנית כעין לוח או ספר, וכתוב עליו באותיות גדולות: “עברי אנכי “. וכל זה כדי למצוא חן בעיני השׂר התם ומתמם עם תמימים, למען תפוֹשׂ אותו בלבו (או יותר נכון: בכיסו). והנה כל יודעי האיש הזה יבינו מעצמם, כי כל זה היה רק אחיזת עינים בעלמא, כי כן דרכּוֹ תמיד, ובגלל כן בוֹז יבוּזוּ לו ועל חכמתו וידיעותיו הרבות יאמרו כי הוא יין מפואר בכלי מכוער; ואולם עוד הוסיף יוסיפו לבוּז לו בשמעם את אשר הגיד לי אח”כ אחד ממיוּדעיו (משה פראזער), כי ביום שלפני בוא מ”מ לפ“ב ישב ש.מ. זה לפני בראפמאן הידוע, והתיעץ עמו אם להמיר דתו או לא. ובראפמאן יעצוֹ לבלי יעשה את הדבר (בואו ונחזיק טובה למאהבנו זה על כי בעֶטיוֹ לא אבד שַמָש גדול כזה מישראל!) באמרו: כי גם הוא מתחרט על מה שעשׂה. ובצאתו מלפני בראפמאן שמע ש.מ. כי הרמ”מ בא, ויתמַכּר לעשות מעשה תרמית ההוא אשר אמרתי.

השׂר נתקבל מאת הקיר“ה בשעה הקבועה, ביום הרביעי בשבוע, כשלש שעות ומחצה אחרי חצות. ביום החמישי למחרתו, בשעה העשׂירית, שבתי ובאתי לפני לעווי לשמוע מפיו אם יקבּל השׂר את שליחי הקהלה. לעווי קבּלני גם בפעם הזאת בתחילה בפנים בלתי יפות; החדר בו קבּלני, הוא גם חדר המשכב אשר לו, היה בערבוביא ולא סדרים; המטה היתה עדיין בלתי מוצעת, גם העביט של שופכין עוד עמד תחת המטה ואגן מי הרחצה אשר התרחץ בו עמד במקצוע החדר. לעווי אמר לי כי השׂר, אחרי הראותו אמש את פני הקיר”ה, גמר אומר לבלי לקבּל שום איש ולבלי להתעכב בפ“ב אפילו שעה אחת יתירה, כי עוד ביום ההוא עתיד הוא לרדת באניה המַפלגת בים בשעה הראשונה אחר חצות, וכבר הם מצטיידים ומקפלים בגדיהם וכל חפציהם לצאת לדרך. אז אמרתי: אם לא יקבּלנו השר בתור שליחי צבּוּר לכה”פ [לכל הפחות] אבקש לקבּל אותי כאיש פרטי, יען אני הוא האיש אשר כתבתי את המאמר על דבר בוא השר לווילנא בשנת תר“ו, הוא המאמר הנדפס במה”ע פ“ב לפיליפּזאָהן. לדברים האלה הצהיל לעווי את פניו ואמר לי בדברים יותר רכים: “זכותך זאת היא שעמדה לך להתיצב לפני השׂר, על כן הואילה נא וצא רגע למסדרון הבית וחַכּה שמה עד אשר יפנו וינַקו את החדר ואביאה את השׂר הלום”. עשׂיתי כדברו, ויהי אנכי מתהלך במסדרון הבית הנה והנה, והנה גם ה' גינצבּוּרג בא להתיצב לפני השׂר, כי שמע גם הוא כי יוצא הוא עוד היום לדרכו. עצרתיו רגעים אחדים במסדרון עד אשר נקראנו אל ה' לעווי החדרה, וה' לעווי יצא ויבא את השׂר עמו, ידו תחת אזרועו, כי זקן האיש וכבד. זכרתי את מונטיפיורי בראותי אותו רגע אחד בווילנא בשנת תר”ו בצאתו ממרכבתו הוא ואשתו נ"ע לבוא לנשף החשק אשר הכין להם הגענ. גוּבּ., ואני אז נער כבן שש עשרה עומד בתוך הקהל ברחוב העיר. אז הלך מ. בקומה זקופה, לבוש בגדי השׂרד, בגד ארגמן, ומשכמו ומעלה, גם יותר מזה, היה גבוה מיהודית אשתו, כי הוא היה איש מדה, והיא בינונית; ועתה עיני ראתהו – והנה קומתו כפופה ועל גבו ממול ערפו כחטוטרת קטנה, עקבות עשׂרים ושש שנה הנה, אשר עבר הזמן על טוב צוארו ויעקשהו.

מ. בא החדרה שׂמח וטוֹב לב; על ראשו היה כובע מוקף פתיל מוצהב, כאשר ישאו חובלי הים, ובבואו אלינו הסיר הכובע ביד ממהרת כעוּל ימים, ויושט את ידו את הבאראן ג“ב, אשר אותו הציג לעווי לפניו ראשונה. וידבּר אתו אנגלית ולעווי מתרגם אשכנזית, ויספר השׂר לה' ג”ב את דבר הראָיון אשר התראה אתמול פנים את הקיסר, ויהלל את הקיסר על מדברו הנאוה ועל דרך הנהגתו את הנדברים אתו, ויאמר כי “דז’נטעלמאֶן אמת הוא ומדבּר אנגלית כאיש אנגליא מלידה ומבטן”. ה' ג“ב ענה למ. דברים אחדים של מה בכך. אחר בקשו ה' לעווי לשבת על הכסא ויציב אותי לפני השׂר, ויאמר כי אני הוא האיש אשר ספרתי לדור בחוברת נדפסת את דבר בואו לווילנא ושבתוֹ שם בשנת תר”ו. ויתמה אלי השׂר ויאמר: הכי אפשר דבר זה ואני צעיר לימים בשנה ההיא! אין זה כי אם אבי כתב את המאמר ההוא. השר מ. בתומו דמה, כי כתבתי את המאמר בשנת היותו שם, ואני אז באמת עוּל ימים; ואולם אני חברתי את המאמר בשנת 1864, כשמונה עשׂרה שנה אחרי כן.

אנכי מסרתי להשׂר את השיר אשר כתבתי על בואו לפ“ב (הלא הוא נדפס בס' “כל שירי” ח"א עמוד 117–19) וחפצתי למסור לו לזכרון גם את ספרי (משלי יהודה ושירי יהודה). את השיר קבּל השׂר וימסרנו ללעווי ואת הספרים בקש לשלוח לו ע”י פאסט, לבלי ירב המשׂא עליו.

אחרי כן דבּר אלינו השר עוד דברים אחדים, ויאמר כי שׂמח הוא שׂמחה רבה לראות ההבדל הגדול במעמד אחב“י ברוסיא בין שנת תר”ו ובין השנה שאנחנו עומדים בה עכשיו (תרל"ב). בבואו ראשונה לפ“ב בשנת תר”ו פגשוהו מבני ישראל רק אנשי חיל פשוטים, ועתה יקבּלו פניו ראשי הקהלה ופני העדה אנשים משכּילים. ולא עוד אלא כי רבּים מבני הנעורים שוקדים על דלתות בתי החכמה הגבוהים, משתלמים בחכמות כלליות ואינם שוכחים גם את עמם ואת מולדתם ואת שפת אבותיהם. לדברים האלה הוציא השׂר מחיקו את צלם דמות תבניתו של ש.מ., אשר הזכרתי, ויאמר: מה נאוה המראה ומה שמח לבי לראות איש אשר גמר למודיו במדרש החכמה והוא כותב ספרים בלה"ק, מתגאה במקור מחצבתו, כי חקוּק על לוח תבניתו: “עברי אנכי!” –

ב: ש"ב [שאר בשרי] ר' ישׂראל גארדאן וביתו

בצאתי מווילנא, בשנת תרי“ג, לנסוע לפאניוועז להיות שם מורה בביה”ס, באתי להפרד מאת שאֵר בשרי הר"ר ישׂראל גארדאן. הוא ברכני בשלום בסבר פנים יפות ונשק לי על ראשי ואמר: “בני, ראויה היא פרנסתו של אדם שיתפלל בשבילה תפלת מנחה אחת!” – והוא מעין מה שאמר היינריך הרביעי: – Paris vaut bien une messe. והנה אני לא אזכור אם שמעתי בקולו ומלאתי אחר עצתו, אבל ידעתי איש אחד ממַכּרי שלקח לו עצה כזאת לקו וחפץ לתפּוֹש לב הקהל במנחה, ולא עלתה בידו. ספּרו לי על יַבְנָה, כשבא לקאוונא ועמד על הבחירה לרבּנוּת, היה מתפלל כמה פעמים תפלת מנחה ביום אחד, בכל מקום אשר יקראוהו למנין ילך ויתפלל, כדי שיאמרו הבריות: ירא שמים גדול הוא! ובכ”ז כשבאתי לקאוונא בשנת 1867 מצאתי כי כל העדה קמים עליו ומשתדלים להדיחו מכסאוֹ. והרי לך שגם המנחה לא תועיל לו לאדם.

ר' ישׂראל גארדאן שהזכרתי, או כמו שהיה נקרא בווילנא בפי ההמון ר' ישראל קרוינעס, היה שם רב מטעם הממשלה בטרם נבקעו ביצי בתי־ספר הרבנים ויצאו אפרוחיהם – הם פרחי הרבנים המשׂכּילים. בבית בנו ר' אברהם למדתי תורה עם בנו של ר' אברהם זה, יהודה, בקיץ שנת תר"ד אצל מלמד הנקרא כמדומה לי “ליב לופצער”.

ועוד פע"א [פעם אחת] בימי חיי נזדמנה לי לזכור את בית קרובי הרחוקים האלה לעת רעה ועצבון. יהודה הנזכר הוליד בן פריץ ושמו מרדכי, אשר נטה אחר תורת הנפתלים, אנשי ההרס מבקשי שתּוף הנכסים והמשפחות, בשנות השבעים למאה הזאת. וילך לברלין לשמוע דרשת הסאָציאַליסט בּעבּל, ובשובו משם עוד הוסיף על חטאתו פשע, כי מכר את תעודת המסע אשר לו לאיש רוסי אשר היה בין המורדים במלכות, והאיש ההוא בכוח התעודה ההיא עבר את הגבול וימלט. ומרדכי נתפשׂ והושם בבית האסורים בשנת 1879 ונשלח לסיבּיר; וכשנתפּשׂתי גם אני בשנה ההיא, יחסוּ אותו לי לאח ותלו גם מעט מקולרו בצוארי. ואני ראיתי את הפרחח הזה בבית האסורים בפעם הראשונה בימי חיי! הוא נשׂא לו לאשה את בת המנוּוָל חיים קאָיראנסקי, הנודע בווילנא במעשׂיו הרעים, וגם היא הלכה עמו בגולה, והיא הרה ללדת, ותמת בדרך כי נהפכו עליה ציריה ותקש בלדתה.

ג: שיר של פגעים

המשורר אד“ם הכהן היה איש קנא וקפדן גדול וחרד על כבודו, הוא הטה חסד רק לפרחי המשׂכּילים אשר הכירו כוח גדולתו והיו נכנעים לפניו, אבל המשׂכּילים מבני גילו אשר אמרו להשתווֹת אליו לא נשׂאו חן בעיניו, ואם נגע איש מהם אל עצמו ואל בשׂרו כמלוא נימא, שפך כאש חמתו עליו ולא ידע חנוֹת. מאליו מובן, כי כל כוחו לא היה אלא בפה מדבּר בשׂנואי נפשו באזני באי ביתו ובעֵט סופרים אשר כתב עליהם לפעמים שירים סַתּיריים אשר לא באו בקהל לנו. חץ שחוּט היה לשונו אם בדבּוּר ואם בכתב, והאיש אשר משך אפו עליו נעשׂה ככברה על ידי אבני הבליסטראות והחצים השנונים אשר הביא בכליותיו. בני דורו בווילנא זוכרים בוַדאי את השיר של פגעים בלשון יהודית המדוּבּרת “אבא גבאי” אשר ערך כנגד הגבאי דגחש”א [דגמילות חסד של אמת] אבא פרוּכט, על אשר לא עסק בקבורתו של ר' נח בלאך בכבוד הראוי, אשר ראשיתו היה כזה:

"אַבּאָ איז ניט דער טאַטע

וואס פערקויפט סאַלאַטע

וואָס געהט מיט’ן קאסוק

וואס קען ניט קיין פּסוק…"

וכן גם את דרשתו אשר דרש ביום השלשים אחרי מות גינצבּוּרג ⁷אשר יסדה על הפסוק “ויבוא הנער המגיד”, ומלא אותה חדודין על המגיד דמתא ר' פייבול על אשר לא הספיד כהלכה את גינצבּוּרג בשעת הקבורה; הלא היא כתובה על ספר “קינת סופרים”, אבל לא כל איש הקורא אותה מעל הספר יבין את חדודיו ואל מה ירמזון מליו. שיר של פגעים אחד ממין זה נשאר בזכרוני עד היום בשלמוּתו, וכותב אני אותו זכרון בספר לבלי ישכח לגמרי, כי כתוב הוא על טהרת לה“ק ורוח האד”ם נוססה בו. ושיר חוּלין של משורר חכם כזה טעון שמירה לדורות.

בשנת תרי“ב בא לווילנא המשורר גאָטלאָבער להדפיס את ספרו “הנצנים”. אם סר לראות את האד”ם בביתו או לא – לא ידעתי, אכן זאת ידעתי כי רוח קנאה עברה בין שני המשוררים ולא יכלו לדבּר איש את אחיו בשלום. אל כל משׂכּילי ווילנא הנותרים בא גאטלאבער ולקח מאתם הסכמות, מאיש כגבורתו, ככל אשר הן נדפסות בראש הספר בשיר או בדבּור פשוט. וירע הדבר בעיני האד“ם, כי ידע כי משׂכּילי ווילנא מהללים את גאטלאבער לא מאהבתם אותו באמת כי אם להקניט אותו, את האד”ם, על כן כתב “שיר של פגעים” זה, אשר בו הפגיע את עווֹן כּוּלם ופגע גם בגאטלאבער גם באנשים אשר סמכו את ידם עליו. ולקוראים העתידים לבוא, אשר השיר הזה יהיה להם כספר החתום, אנכי אבאר את רמזיו: בשם העורב הוא מכנה את אב“ג בעצמו אשר באמת היה לו אז דמות כמראה עוף דורס: שׂערו על ראשו ועל לחייו (כי היה גלוח זקן) היה שחור ונטוע כמסמרות, חוטמו חד ומעוקל כחרטום של צפרים, שתי עיניו היו נשקפות מבעד לבתי הזכוכית, כשתי בנות העלוקה האומרות: הב הב. במלות: “נצני יער” נרמז שם ספר “הנצנים”. שר"ט הוא ר”ת שמעון ראזנטהאל, שפיפון רומז לשמואל יוסף פין; הרוב"ץ – לאליעזר ליפמאן הורווויץ; מבי"ן ר“ת מרדכי בינעס, הוא הנדפס בראש הספר ההוא. כל האנשים הנזכרים סמכו ידם על ראש אב”ג ועל כולם סמכה חמתו של האד"ם. וזה גוף השיר:

עָמַד הָעוֹרֵב עַל נִצָּנֵי יַעַר

וַיִּתֵּן קוֹלֵהוּ קוֹל אוֹמֵר “קְרָא!”

וַהֲמוֹן יַנְשׁוּפִים זָקֵן וָנָעַר

עָנוּהוּ וּבְקוֹלָם מַהֲלָלְךָ נִקְרָא.

אַל תַּאֲמִין עוֹרֵב כִּי גַדֶּלְךָ בָאוּ

הֵן אַךְ הִתְפָּאֵר כָּמוֹךָ יָצָאוּ,

וּכְקוֹלְךָ גַּם קוֹלָם שֶׂרֶ"ט לָנֶפֶשׁ

עַד כִּי כָּל שׁוֹמֵעַ יֶאְטַם אָזְנֵהוּ,

כִּשְׁפִיפוֹן הָרוֹבַ"ץ תּוֹךְ בֹּץ וָרֶפֶשׁ

כָּל הָרוֹאֶה בוֹ יִתַּר אֶל אַחֲרֵיהוּ.

אֵיךְ מַשְׁתִּין בְּקִיר יַמְטִיר שִׁיר בַּסֵּפֶל

וּבְפִי מֵבִי"ן כִבְעִיר אֵין רֶסֶן כֶּפֶל.

מדי דבּרי בהאד“ם ובהנהגתו את המשׂכּילים בני דורו, אזכיר כי אנכי הייתי בר מזל ועמי התנהג תמיד בחסד ובאהבה רבה. ימים רבים הייתי נכנס בביתו, בהתרועעי עם בנו מיכ”ל ז“ל לפני צאתו לברלין להתרפא בשנת 1848, והאד”ם היה רואה אותי יושב במסבּת בנו ומרעיו ומעולם לא נסה אלי דבר; וגם אנכי לא הרהבתי עוז בנפשי לשׂאת פני אליו ולדבּר אתו, כי היה מוראו עלי תמיד ומפני שמו נחַתּי. ועתה שערו נא את שׂמחתי כי בשובי יום אחד בימי הקיץ תר“ח לביתי אמר לי אבי ז”ל: בא הלום “בערל מיכאלישקער” ויבקש אותך לבוא אליו מחר בבוקר. מובן מאליו כי ביום הקבוע ובשעה הקבועה לבשתי את בגדי, בגדי שבת החמוּדוֹת, ובאתי אליו; הוא גר אז בשוק הסוסים בחצר בלאָך. וזה הדבר אשר הניעהו לבוא אלי ולבקשני בבית אבי: מיכ“ל בנו היה אז בברלין, ואביו גמר לגרום לו שׂמחת פתאום ולהדפיס קובץ שיריו בלה”ק אשר נמצאו באמתחתו בביתו. השירים ההם לא היו עדיין מוכשרים ומתוקנים לדפוס, כי היו כתובים בקולמוס ראשון ובלתי מוגהים; והאד“ם שם את לבו להגיהם ולתקנם כדבעי, אפס כי השירים היו כתובים בכתב מטושטש ובאותיות פורחות (ונחוץ היה בתחלה להעתיקם בכתב נקי ולסדרם על גליון חדש), כי לרגלי מחלתו היו ראשי אצבעותיו של מיכ”ל עשׂויים כיתדות וכתב בכתב גרוע מאד אשר לאו כל אדם היה יכול לרוץ ולקרוא בו, ואנכי אשר כרע כאח התהלך עמי והיה מראה לי תמיד את כתביו לקרוא בם, נסיתי לקרוא את כתב ידו במרוצה ובלי קושי, ודבר זה היה ידוע להאד"ם, קראני מבית אבי ומלא את ידי לעשׂות עמו ועם בנו החסד הזה ולהעתיק את השירים המחוקים והמטושטשים על גליון חדש בכתב נקי. מובן מאליו כי חשבתי לי את הדבר הזה לכבוד גדול וקרבתי אל המלאכה בשקידה רבה ואעשׂ אותה בחפץ כפי.

האד“ם נתן לי מקום מיוחד בחדרו והעמיד לי שם שולחן וכסא וכל צרכי הכתיבה. ובשעות הבוקר, כשהאד”ם לא היה בביתו כי אם בבית ספר הרבנים, הייתי בא ויושב אל שולחני ומעתיק וכותב שעות אחדות ויוצא ומניח את אשר כתבתי, והאד"ם בבואו היה מעיין ורואה את אשר כתבתי. ולמחרתו הייתי יושב וכותב, וכן נמשך הדבר ימים אחדים, כי היו הכתבים רבים, הלא המה השירים הנדפסים בספר “שירי בת ציון”.

ויהי היום ואנכי יושב בחדרי בבית האד“ם ועושׂה את מלאכתי, ואיש אחד בא ויחכה לשוב האד”ם אל ביתו ואשר אני לא ידעתי מי הוא, נצב עלי ורואה את מלאכתי. ובעוד אני כותב והוא עומד ומביט, שב האד“ם ונכנס אל חדרנו, ויען האיש העומד על גבי ויאמר אל האד”ם: “הנער הזה ממהר לכתוב בכתב יפה בלה”ק“. “הנער הזה, אתה אומר, ממהר לכתוב בכתב יפה?” – אנא אחריו האד”ם בכובד ראש ובקול תמיהה קיימת – “הנער הזה הוא ליב גארדאן והוא מבין ויודע היטב בשׂפת קדשנו. הגע בעצמך, אנכי בקשתי מאתו להעתיק את כתבי מיכ”ל אל הנקי למען אוכל להגיהם ולתקנם כראוי להשווֹת המשקל ולהסיר השוָאים הנעים מראשי התיבות, והנה אני בא אחריו יום יום וקורא את אשר העתיק ומוצא כי בדרך הלוּכו הוא בעצמו תקן את כל המקום אשר יש שם בדק וכמעט לא נשאר לי אחריו לעשׂות מאומה“. – זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי את האד”ם מסַפּר בשבחי בפנַי ויהי לי הדבר לקורת רוח ולשׂכר טוב בעד עמלי ועבודתי בהעתקת השירים.

שוב פעם שנית התעורר האד“ם מעצמו לסַפּר בשבחי בדפוס ואנכי לא בקשתי מאתו. זה היה בשנת תרט”ז, אני יושב אז בפאניוועז ומורה לילדי ביה“ס, וכבר היה לנגד האד”ם קינתי על מות מיכ“ל אשר קראתי לה שם “אוֹפל בת ציון” (היא הנדפסה אח“כ בספר “כל שירי” ח”א בשם “הוי אָח!”). בשנה ההיא הוציא אד”ם לאור את ספרו שש“ק ח”ב ושלח ספר אחד לי במתנה. ויהי אנכי קורא והולך לתומי ומוצא בהערות (עמוד 241) את הדברים האלה:

“ועוד נשא עליו קינה זה רעוֹ אשר לא נודע עוד בעם חין ערכו בצחות ובמליצות ורב כוחו בדברי שיר בלשוננו, האברך השלם מו”ה יהודה ליב גארדאן מורה בביה“ס בעיר פאניוועז. הוא חבּר על מותו מאמר נכבד באורח שיר ובדרך חזיון מאד נעלה”…

לא אכחד כי הדברים האלה הרהיבוני והמציאה הזאת שבאה לי בהיסח הדעת נתנה שמחה בלבי, והוא שלם לי כפעלי ומעשׂה ידי אשר עשׂיתי עמו בשירי בנו, כי בהדפיסי בשנה שאחרי כן את ספרי אדו"מ, קבּל הוא על עצמו את ההגהה ותקן בו מלות אחדות.

ד: דברי השׂטנה

אלה דברי השׂטנה אשר כתבו עלי שלוּמי אמוּני ישׂראל בשנת תרל"ט, ויחַיבו את ראשי למלכות:

א) כי מחלק אני פרס לתלמידים אשר הם בקוֹשרים;

ב) כי בשם הגביר ה' גינצבּוּרג אנכי מאסף נדבות מכל תפוצות ישׂראל ונותן את הכסף המאוּסף לאוצר הקושרים;

ג) כי בעד מנוי בפ“ב הרב ממאהילעוו (ז. דראבקין או לנדוי), לקחתי שוחד חמשת אלפים רו”כ ונתתים אל אוצר הקושרים;

ד) כי בא אנכי בכתובים עם ראשי הקושרים היושבים חוץ למדינתנו;

ה) כי עוסק אנכי בצרכי הצבּור שלא באמונה, כי אם גונב ממון מקוּפּת הקהל ושׂם בכלי.

את זאת הודיע הגענעראל גוּבּערנאטאר גורקא, במכתבו מיום 31 אפריל, להגראף איגנאטיעוו היושב ראש בסוד שׂרי המלוכה (אבי איגנאטיעוו שהיה אח"כ לשׂר הפנים ויבא צרה גדולה על ישראל), והוא הודיע זאת לאחי אברהם. והשעה שׂחקה אז להמלשינים, כי עת רעה היא והארץ נתּנה ביד כל שׂטן מקטרג; כי ילשינו על איש, לא יחָקר ולא ידרש כי אם דנו אותו לאלתר לחובה; וכן לא חקרו ולא דרשו אודותי, ובליל שה“ג [שבת הגדול], 13 מאֶרץ, באו לבושי התכלת וחפּשׂו בביתי ומששו את כל כלי, ואף כי לא מצאו כל דבר רע, בכ”ז הובאתי אני ואשתי ובתי הצעירה ובני בבית האסורים, שמה ישבנו אני ואשתי (לילדי קראו דרור בליל פסח הראשון) ארבעים יום וארבעים לילה, ואחרי כן שוּלחנו לגור בנפת אלאנעצק בעיר הקטנה פודאֶש, שם ישבנו מאה ועשׂרים יום ואחר נתּן חוּפשנו לנו, כי בהשתדלות אחי (יזכרהו אלהים לטובה) שב הג"ג (הגענעראל גוּבּערנאטאר] גורקא ותהה על משפטי וביום 13 יולי יצא צדקי מלפניו והודה באזני המיניסטר כי שגה בשפטו אותי, וישנה את דיני לטוב.

ביום 26 אוגוסט שבתי לפ"ב, אבל אחַי ובני עמי אשר יעצו להדיחני משׂאֵתי עוד לא שׂבעו מבשׂרי ויצאו כנגדי חלוצים בתנואותיהם ובעלילותיהם, ויקחו בשוחד שוה כסף את לב השקרן המפורסם השטוּף בזמה אשר ישב אז ראש בקהלה ושערורית עשׂתה מאד בת ישׂראל… ותחת אשר פקידי המלכוּת, בראותם את שגגתם, החזירו עטרה ליושנה, אחי ובני עמי טרפו לעד אפם ויוסיפו עוד על חטאתם פשע ועל דלטורא ומלשינות הוסיפו עוד תֶבֶל ומאז לא יבואו בקהל לנו. ויתר דברי הנבלה הזאת הלא הם כתובים על ספר דברי ימי חיי אשר לא יראו אור בלתי אם אחרי מותי.

ובכן הראו קנאי עמי שנשיכתם נשיכת שועל, כי לא הקשה איש אליהם וישלם. עלבוני מחוּל להם וימי אשר הקצירו יפלו. ואני תפלה, כי לא יחשוב ה' להם עווֹן, כי אם יִמוֹל את ערלת לבבם ולא יוסיפו להונות את אחיהם בכזבים ובעלילות שוא, ולא יוסיפו לזבוח זבחי אדם לאלהיהם.

ה: שעה אחת של קורת רוח

… בקיץ תרל"ו הלכתי במצוַת הרופאים למאריענבּאד. היא הפעם הראשונה אשר עברתי את גבול ארץ רוסיא והצגתי כף רגלי על אדמת נכר.

גמרתי בלבי להתעכב ימים שלשה בברלין לראות את שׂכיות החמדה בעיר ההוללה הזאת, אשר החלה אז לעלות כפורחת אחרי בלעה חמש רבּוא רבבות מחיל הצרפתים. אפס כי לא לתועפות ארמנותיה ומצבות עוזה כלתה נפשי; לא אכחד כי גם אחרי רואי כל הנצורות והגדולות אשר בקרבה לא לקח לבי שמץ מכל הדרה זולתי הפרדס אשר בפרוַר שארלאטטענבּוּרג ומצבת קבורת המלכה לוּאיזע אשר בו. כי מה המה בתי ברלין והיכליה בעת ההיא, פשוטי קירות אבן, לא כחל ולא סרק ולא פרכס, לעומת בניני תלפיות וארמנות פטרבּוּרג? מה הבית בקצה שׂדרת האלונים אשר הקיסר ווילהלם יושב בו, בנין חלק למשעי שׂרוק ואמוץ, אשר בראותי אותו גם נפל הטיח מעל הקיר ממול פניו, לעומת “היכל החורף” אשר לנו הרם ומתנשא שוכן שחקים? ומה רחוב האלונים הכפופים והיבשים אשר בהם יתפאר כל איש ברליני, לעומת רחוב־נעווסקי הרחבה והעשירה; ומה מי השפרעע הדלוחים ההולכים לעומת מי נעווא העצומים והרבים?! אנכי לא לאלה כלו עיני. נפשי גרסה לתאוָה לחמודות ישׂראל אשר בעיר ואֵם זאת הרת השׂכּלת עמי ותקנתו. פחד ורחב לבבי בזכרי כי רגלי עמדה בארץ המישור, בארץ אשר בה עמלו ראשונה מתקני דרך בת עמי ויפסלו להם אורח החיים וירימו המכשולים מבית ומחוץ; בעיר מגורי מענדעלסזאהן וכל הדור ההוא, בארץ מולדת חכמת ישׂראל, בעיר אשר נפתולי אלהים נפתלו משׂכּילי ישראל עם נפתלים ונַעוי לב וגם יכלו. הן כל אלה שמעה אזני ממרחק ועתה כי באתי עד הלום אֵיכה לא אראה עין בעין? הלא טוב מראה עינים מהלך נפש!

ומלבד התשוקה הזאת שאיננה תלויה בדבר, אשר רק תאוַת נפשי היתה ומשׂא לבי מימים רבים, היה לי גם דבר חפץ לראות איכה יתנהגו אחינו המשׂכּילים והמתוקנים ההם בעסקי קהלתם ובצרכי הצבּוּר, איכה ירעו איכה ירביצו רועי ישׂראל בעיר הזאת את צאן מרעיתם, כי אמרתי תורה היא וללמוד אני צריך את כל הדברים הטובים והסדרים הישרים אשר עשו הם ואשתדל לעשׂות כן גם אני בקהלתנו בפ"ב אשר אך החל החלה אז לצמח ולהכות שורש בארץ.

קודם כל באתי אל אולם הקהל אשר שם בית וַעד לפרנסי הקהלה ושם המזכיר וסופר הקהלה ה' ווערטהיים. כשמעוֹ כי חברו ובן אומנתו אני וללמוד מאתם באתי קבּלני בסבר פנים יפות; ושם נקרה בשעה ההיא גם פרנס הראש ה' מייער וישׂא גם הוא פניו אלי, ויראוני האנשים הנכבדים ההם את כל תכונת ההנהגה אצלם, מוצאיה ומבואיה, ויפתחו לפני ספרי חשבוניהם ופנקסיהם, ויראוני את החדרים והאולמות אשר בהם ישבו גבאי שאר החברות, ויאמרו לי: פה חברה גבאי צדקה גדולה, ופה בית וַעד לגבאי ח"ק [חברה קדישא]; פה האולם אשר בו יאָספו הבוררים בעת הבחירות, וכן התמו.

אנכי מראשית דבּרם בי ראיתי כי עמלי בפעם הזאת הוא לריק, כי אנחנו בקהלתנו בארצנו לא נוּכל להקים עוד סדרים ישרים כאלה ולהתנהג כמנהגם, לפי שספר תקנותיהם מאוּשר ומקוים מאת הממשלה וטוּבם בידם וכל חפציהם נעשׂים על פי עצמם וזר לא יתערב בתוכם; גם מקור הכנסות הקהלה הוא מקור לא אכזב, מים נאמנו, כי איש איש מבית ישׂראל אשר ידוּר בברלין דירת קבע מחויב לשלם מדי שנה בשנה מכסת כסף לצרכי הקהלה כפי אשר ישיתו עליו פרנסי הקהלה ע"פ הערכה; ולזה יש להם שמאים ורואי חשבון מיוחדים אשר זה חובתם ויעשׂוה – לערוך לעת צאת השנה את חשבון ההוצאות הנחוצות להקהלה בשנה הבאה ולפי חשבון זה יטילו על אנשי העדה לשלם איש כאשר תשיג ידו, כאשר ישיתו עליו השמאים אשר יעריכו כל אדם כפי מעמדו ומשלח ידו במשפט צדק, והתשלומים האלה חוב הוא ולא נדבה, ואם לא ישלם הנערך ברצון ונתן בפלילים. והדבר הזה הוא העיקר שהכל תלוי בו; ומכיון שאצלנו חסר היסוד אי אפשר לבנות הבנין. על כן גליתי להם את נגע לבבי ואצא מעם פניהם סר וזעף, כי אמרתי: למה אני עמל ומאבּד זמני וזמנם לָריק והיא לא תצלח לי?

מעין זה קרה לי גם במקצוע אחר. ידעתי כי רבני אשכנז נתנו אל לבם להגיה ולשנות את נוסחאות התפלות וביחוד את הפיוטים, הסר משם כל נקוּד וטלוא שׂרוּע וקלוּט, כל אשר איננו עולה יפה עם עבודת האלהים המתוקנת לפי רוח היום וצרכי בני עמנו בזמן הזה; שמתי אל לבי להתבונן ולתור בספרים ההם למען אדע את הדרך אשר הלכו בה ואת המעשׂה אשר עשׂו. כנסתי לי שלשה מחזורים מן האחרונים, של אויב (ברלין 1866), של גייגער (1870) ושל יואל מברסלוי (1872); תהיתי על קנקנם וראיתי כי איש מהם חזון לבו ידבּר. עיקר הטעם לתקנותיהם הוא רצונם להרחיק את בקשת החזרת הקרבנות שאינם חפצים בה והחזרת מלכות ישׂראל שאינם מאמינים בה; ובמקום הכתוב אצלנו למשל במוסף יוה“כ והביאנו לציון וכו' ושם נעשׂה לפניך את קרבנות חובותינו וכו‘, – יואל כותב: "שים אהבה ואחוָה בקרב פזורינו וכו’ וקבּל ברצון ניב שׂפתינו במקום קרבן… שהקריבו אבותינו לפניך” וכו' – ואויב כותב: “וקרבנו לעבדך באמת וראו כל אפסי ארץ ישועות אלהינו ונודה לשמך ברנה ובשׂמחת עולם וקבּל ברחמים וברצון ארשת שׂפתנו כקרבנות שהקריבו לפניך אבותינו” וכו'. ושניהם מביאים פרשת הקרבנות האמורה בתורה; אבל גייגער דולג עליה לגמרי ומביא רק את הפסוק ובעשׂור לחודש עד ועניתם את נפשותיכם. וכן מחקו כל הזכרת קרבנות בכל מקום, ולפיכך כרע נפל שדוד תחת סכינם הודוּי “ועל חטאים” כולו. בודוּי על חטא השאירו רק א"ב אחד. כל חמתם סמכה על “כל נדרי” והעבירוהו ובטלוהו מן העולם. יואל השאיר עוד במחזורו “זכר לחורבן” בהעמידו במקומו תפלה חדשה אשר בדה מלבו, המַתחלת “כל פשעי”, וזה לשונה:

“כל פשעי וחטאי עמך בית ישראל נא כפר עליהם ותאמר סלחתי כדברך. יסעד ויבטח לבנו מיום כפּוּרים זה עד יום כפּוּרים הבא עלינו לטובה. כולנו שבים אליך, כולנו עומדים לפניך מתנחמים מתוַדים נכנעים ונדכאים, לא בגאוָה ולא בגודל לבב, נא אל תטשנו, נא אל תכלימנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך”.

רואים אנחנו בפיוט זה התאמצות מחַבּרו לחקות את סגנון כל נדרי בתמונתו החיצונית, ואולי כדי שיהלמנו יפה הנגון המקובל; אבל מחסרון ידיעתו בלה“ק לא נמלט המחַבּר משגיאות: “כל נדרי ואסרי” נאמר בנפרד וה' יואל אומר בסמיכות, ואין בסגנון לה”ק היפה שני נסמכין אל סומך אחד, כי אז הנסמך השני צריך לבוא בכנוי והיה צ“ל כל פשעי עמך בית ישראל וחטאיהם וכן המבטא “ויבטח לבנו” הוא גרמניזם, ויותר ראוי לכתוב ויחזק לבּנו. המלות “לא בגאוָה ולא בגודל לבב” נראות כמיותרות אחרי אמרו “נכנעים ונדכאים”. – גייגער ואויב קצרו לגמרי את אזכרת “כל נדרי” והעמידו תחתיו שיר בלשון אשכנז המתחיל “אָ טאַג דעס הערן, דו נאַהסט”. אין לכחד כי מזמור זה, אשר ינגנו אותו בנגון יפה ויזמרו לו במנים ועוגב, חודר הלב ומעורר הנפש. גייגער מחק לגמרי גם את “העבודה”, לפי שלא חפץ להשאיר דבר המזכיר את זכר ציון והעבודה במקדש, ואויב ויואל השאירו את ודוּיוֹ של הכה”ג [הכהן הגדול]. את הפיוטים שאחר העבודה שבהם יש השתפכות הנפש על אורך הגלוּת והצרות, מחקו כולם לפי שראו את עצמם כאלו כבר נגאלו. אם לא היו חוזרים מדעתם זאת גם בימינו ימי האנטיסימיטיזמוס, לא אדע, וגם לא לבקר את מעשׂי המתקנים ההם עד גמירא כוָנתי בכך כי אם להגיד כי גם בזה לא מצאתי קורת רוח לנפשי, והמתקנים אשר יעמדו לנו בארצנו יוכלו אמנם להסתייע במלאכת חבריהם הקודמים לפניהם אבל לא ללכת אחריהם בעינים עצומות כי תקוּניהם עודם צריכים תקוּן.

בליל שבת בקרתי את ביהכ“נ הגדול הבנוי לתלפיות ברחוב אראניענבּוּרג. הוא באמת בנין נפילים, היכל כולו אומר כבוד, והמגרעת האחת בו היא כי עומד הוא במקום צר ובית בבית יגיעו בו משני צדדיו מזה ומזה, מאפס מקום מונח ביניהם, אשר על ידי כן יגרע שׂיאו ותמעט יפעתו. אולם ההיכל, המתנשׂא מרום ונשׂא וגבוה מאד לנוֹגה ברק אלפי שלהבות המאירות מן המנורות היורדות מן הכפה ומן הפנסין המתחבאים בין מזוזות החלונות ונוצצים מבעד לשמשותיהם בעלי גונים שונים, יפיל אימה ופחד על המתפלל אשר יהיה בעיניו כחגב לעומת הענקים האלה ויכון את לבו לשמים. שם שמעתי את מקהלת המשוררים מקבּלים שבּת תחת יד מנהל התיאטרון לעוואנדאווסקי, ובמקהלה ישוררו בחורים ובתולות יחדיו וגם ביניהם יש אשר לא מבני ישׂראל, כי גם בת שומר הסף, והוא איש נוצרי, שרה במקהלה ההיא. ובכלות התפלה בצאתי, והוא הלבישני את מעילי, שמעתי אותה יורדת מן הדוכן ומתאוננת באזני אביה לאמר: “הוי, אבי, אבי! היום יצא ה”שמע ישׂראל” לא תואר ולא הדר לו". אמרתי אני אל לבי: הכי כבר נתקיימו בנו דברי הנביאים: “ונבּאו בניכם ובנותיכם, וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי, ורחוקים יבואו ועמדו בהיכל ה', וגם מהם אקח לכהנים וללוים”?! אבל בכל אופן מעודו לא חלם המקובל ר' שלמה אלקבּץ כי פזמונו לכבוד המטרוניתא שבת מלכתא ירונן ויוּשר בתוך עלמות אַילות אהבים ויעלות חן מנהגות בקול יוֹנים ומלבּבות בעיני יוֹנים!

ביום הראשון, שהוא יום השבת שנדחה, לבני כת האָלדהיימער, באתי אל היכלם, שגם הוא נבנה בהוד והדר אף כי קטן הוא מהיכל רחוב אראניענבּוּרג. שתי שׂדרות ספסלים עומדות בהיכל מזה ומזה והבאים בתוך יעבורון. מימין יושבות הנשים ולשמאל האנשים, כי בבית תפלה זה יבואו להתפלל האנשים על הנשים, הדומות כפי הנראה בעיניהם כקאקי חורי. האנשים יושבים גלויי ראש. פניהם אל הדביר, הוא ארון הקודש בכותל המזרח על בימה גבוהה ונשׂאה מאד. על הבימה עמדו שני ראשי המורים בבית הכנסת הזה בהיותי שם, שניהם גלויי ראש: ד“ר ריטעער וד”ר פאפער. אחד מהם עבר לפני התיבה והתפלל בל' אשכנז, והשני פתח את הארון והוציא ממנו ס"ת וקרא בו שלשה פסוקים מסדר היום, פרשת כי תצא, ותיכף השיב הספר למקומו ושׂם פניו אל העם ודרש מענין הפרשה באשת יפת תואר, להראות יפּוּי כוחה של תורתנו היודעת לכלוא את רוח אנוש ולכבוש את יצרו אפילו בשעת חירום שאז העולם נעשׂה כהפקר, והתורה צותה אם יראה איש ישׂראל בשביה אשת יפת תואר אין לו רשות לבוא אליה ולבעול אותה תיכף, כי אם ישים חחים באף יצרו ומתג בשׂפתי תאוָתו ויתאפק ירח ימים.

מספר בני הקהלה הזאת אשר בנו להם במה לעצמם עולה עד כדי אלף נפש; כל צרכי הצבּוּר להם מיוחדים משאר אחיהם היהודים, זולתי ביה"ק [בית הקברות] משותף להם.

משם הלכתי לראות את ביה“ק הישן מקום שם קבר הרמ”ד ז“ל. ביה”ק ההוא עומד ברחוב היידע־רייטען ⁸. בימי הרמ“ד היה מחוץ לעיר, ואחרי אשר רחבה ונסבה עיר ברלין ביה”ק ההוא נמצא עתה באמצע העיר ומוקף דיורין מסביב. ממול פניו בנוי בית אבנים בעל שלש קומות ושם בית מחסה לזקנים עניים, ומשגיח על הבית הד“ר אליעזר לאנדסהוּט בעל סדוּר “הגיון לב”, והאיש חכם ובקי דגול בספרי ישׂראל וגם רחים ומוקיר רבנן, והוא כבד אזנים; ויקבּלני בפנים יפות אף החילונו לשׂוחח בדברי תורה; אפס לא ארכה שׂיחתנו כי נחר גרוני מקרוא, אף אמרתי לו כי קצרה לי עתי כי עוד ביום ההוא עתיד אני לנסוע לדרכי; ויובילני דרך הפתח הפנימי, ובעברי את הסף והנני עומד בחצר הקברות. ונלך לימין במשעול ההולך לאורך הגדר ובהגיעי לחצי השורה הראשונה עמד ויוֹר לי על קבר אחד, וארא והנה אבן גזית מרובעת מונחת על הארץ במעמד אופקי ועליה חרותות המלות: פ”נ החכם משה מדעסא. יותר לא ראיתי או ראיתי ושכחתי. מדי דבּרי אתו והנה איש אחד בא דרך הפתח אשר באנו בו, איש זקן מאד, קצר הקומה ודל הפנים, והוא לבש בגדי השׂרד אשר ילבשו המשרתים במלכות, וענקים ורבידי זהב ואבנים יקרות רבים תלויים לו על לבו ממול פניו. ויחרד לאנדסהוּט לקראתו ויקבּלהו בקידה ובהשתחוָיה ויובילנו אל תוך השׂדרות מבינות לקברים בעבר החצר השני, ואני נשארתי לבדי עומד על קברו של מענדעלסזאהן, “מאור הגולה” באמת, עומד תפוּשׂ במזמות לבי על האי שופרא דבלי בארעא, ואומר אל לבי: זה כל האדם הגדול הזה, וזה קברו כקבר אחד מבני העם לא כחל ולא שׂרק ולא פרכס ⁹. בצאת האיש הזקן שב לאנדסהוט אלי ויאמר: הידעת מי האיש הזה אשר היה פה? הוא געהיימראטה פריעדלאָנדער, בנו של ר' דוד פריעדלאָנדער, והוא פקיד שומר אוצרות הספרים בחצר הקיסר, מַקריא ספרים באזני הקיסרית אוֹגוּסטא; והיום יום מות אביו ויבוא לפקח על קברו, וכן יעשה שנה בשנה.

ביום ההוא נזדמנה לי להיות גם בשדה הקברות החדש אשר מחוץ לעיר על הדרך הנקראת “שאָנהויזער אַללעע”, כי ביום ההוא הובילו לקברות את החכם לעבּרעכט הידוע במאמרים מחוּכמים על קדמוניות ישראל במה“ע “אריענט” ובהוצאתו את ספר השרשים להרד”ק. כל גדולי חכמי ישׂראל ונכבדי הקהלה בברלין הלכו ללווֹתו והרב אויב הספידו ויקברוהו במעלה הקברים ב“שורת הרבנים” אצל קברו של גייגער. ראיתי את בית הקברות, הוא האוהל, כדי להשווֹתו אל הבית שנבנה בשׂדה הקברות החדש בפ“ב שנפתח בשנת 1874; והנה בברלין הבית הוא בנין אבנים בן קומה אחת ושם דירה לשומר הקברות וחדר הטהרה, וממול פני הבית הפונה אל הקברים אכסדרה פתוחה אשר בו יעמדו המלוים בשעת ההספד, וגם בזה ראיתי כי אין הנדון דומה לראיה, שאצלנו לא היינו יכולים לבנות על ביה”ק החדש בנין עראי ופתוח כעין אוהל כי אם בנין חזק ובית סגור מכל עבריו, כדי שיוכלו המלוים לנוח בו מעט מרוב הדרך, לפי שביה"ק רחוק מן העיר מהלך אחת עשׂרה ווערסט, ולהיות עליהם סתרה מפני הרוחות המצויות שם המנשבות מצד הנהר נעווא, אחרי אשר הגדר אשר סביב השׂדה איננו גבוה ¹⁰.

אחרי הקבורה עברתי בין שׂדרות הקברים וראיתי אנשים רבים נודעים למרחקים ובכללו את קברו של מאיר־בעער באחוזת קבר בני־משפחתו אצל קיר החומה. ומדי עברי בין הקברים נחו עיני על מצבה גבוהה אחת שעליה חקוקה כתוֹבת גדולה בחרוזים בלה“ק, והוא דבר יקר שם, שע”פ רוב הכתוֹבות קצרות ובלשון אשכנז; קראתי (שרא לי מארי!) את הכתב שעל גבי הקבר ובקראי את שני החרוזים הראשונים האלה:

א יכה ב מקום ר פאות ה מות מ צאת

ברלין המעטירה להרפא עת באת

זכרתי את הדברים ההמה ויהיו בעיני כידועים לי מכבר: צרפתי את ראשי החרוזים וראיתי כי קבר אחד ממכירי מנכבדי עיר שאוועל ר' אברהם קאָפעלאנסקי אשר מת בברלין ונוסח המצבה אני כתבתיה לפני שנים רבות לבקשת בני משפחתו.

והנה כל מה שראו עיני עד כה בברלין לא היה לי לעונג ולמשיב נפש. העלמות בנות אֵל נכר, המשוררות במקהלת בית הכנסת ואומרות כי ה“שמע ישׂראל לא תואר ולא הדר לו”, לא לקחו את לבי; בבית תפלת בעלי כת האלדהיימער מצאתי אבני גיר מנוּפּצות מדת ישׂראל; פריעדלאנדער היושב בחצר המלכות ומבקר את קבר אביו – גם הוא אחת מן העצמות היבשות אשר לא לנו הן עוד; ראיתי עוד שׂרידי תפארת ישׂראל במות יקברו… הריסות וחרבות, מות וקברים… כל אלה למסוֹס נוסס ולא למשׂוֹשׂ לב לכל רואה בם; אבל “שעה אחת של קורת רוח” אשר היתה לי בברלין – אותה מצאתי לא בבתי התפלות הבנויים לתלפיות ולא בחצרות המות המלאים “גדולים מתים”, כי אם במקום אחר, בבית החכם ר' יו"ט ליפּמאן צוּנץ, אשר באתי לראות פניו ביום השבת כחצות היום.

צונץ היה דר בבית קטן על יד השוק הנקרא “קאפפענמארקט”, ובמדרגות מספר במעלות של עץ הפונות אל הרחוב יעלו אליו. עליתי ואמשוך את הפעמון לשׂמאל הבית ואשה אחת כבת ארבעים וחמש ¹¹פרועת ראש ושׂערותיה צהובות מעורבות בלבנות, פניה מלאות נקודות ובהרות – בוהק הוא – פתחה לי את הדלת מעט אבל לא נתנתני לבוא החדרה ותשקף אלי מבעד לחור הדלת ותאמר:

– מה חפצך, אדוני?

– האם ד"ר צוּנץ בביתו? – שאלתי.

– אבל מה חפצך, אדוני, הגידה לי! – שבה ושאלה מבלי תת לי לדרוך על סף החדר.

ראיתי את פני אשה הומיה וסוררת זאת כי נכוֹנה היא לנעול הדלת בפני, על כן בטרם עניתי לה על דבריה שנית מהרתי ושלחתי ידי מן החור וָאומַר:

– תני לי בראשונה לבוא החדרה ואחר תשאלי מי ומה אני; וכי כך מקבּלים אורחים בברלין?

לדברים האלה משכתי את הדלת אלי בחזקה ואדחק להכּנס, אף היא כפי הנראה בוֹשה מעט ונכלמה ממעשׂיה ותשב אחור ובבואי במסדרון הבית בטרם פשטתי את מעילי מעלי ראיתי והנה איש זקן קטן הקומה ודל פנים, זקנו גדועה למשעי ושערות ראשו החורות כצמר נקי תלויות לו אחורי אזנו, והנהו עומד נכחי בחדר השני על יד הפתח הפתוח מביט אלי בפנים נזעמים מחריש לדעת מה ידבר בו האיש הבא אל ביתו כשודד בצהרים.

– האם הד"ר צונץ בביתו? – שבתי ושאלתי שנית.

– אני צונץ, ענני, ומה חפצך בביתי, אדוני.

– חפצי בביתך אמנם כבר נתּן לי, עניתיו, ומעתה אוּכל לשוב אחור וללכת בדרך אשר באתי בה. איש יהודי עובר אורח אנכי ומארץ רחוקה אני בא, ומדי עברי דרך העיר הזאת אמרתי איכה אבוא לברלין ואת פני צונץ לא ראיתי? ואתאפק ואעל אליך.

– גשה אפוא הלום ובוא החדרה, אמר ופניו לא היו לו עוד, והגידה לי מי אתה ומה שמך?

ובדבּרו לא חדל מלהסתכל בי ובאצבעות ידי, ואומר אל לבי: אך כשודד בצהרים עודני בעיניו ומסתכל הוא אם אין חרב בידי להמיתו.

קראתי בשמי לפניו והוא העביר את ידו על מצחו כמבקש לזכור נשכחות, ויאמר:

– שמעתי, שמעתי, בין הכותבים אתה; כתיר לי זעיר ואחַוך את אשר כתבת…

בראותי כי מקשה הוא לזכור חשתי לעזרתו ואומַר בשׂחוק:

– לא חוקר ולא בוקר אנכי; פייטן אנכי וחורז חרוזים. ואִלו הייתי מבני דורו של הקליר היה צונץ בקי בפיוטי ויודע לצרף את כל אותיותיהם, עכשיו שמבני דורו של צונץ אני, אין אחריותי עליו ואיננו נזקק לדעת את פיוטי ולזכור את שמותם. ואלה שמותם.

קראתי לפניו בשמות את הספרים אשר הוצאתי בדפוס עד העת ההיא. אף הוא הצהיל פניו אלי ויאמר:

– אמנם כן, ידעתי, ידעתי; ברוך אתה לי כמזכיר נשכחות! וזה לך האות כי באמת זכרתיך ואת מעשׂי ידיך כי דין ודברים היה לך זה לא כבר עם זה האיש “משה ש…” על נַצלוֹ את ספרך… ואת פיך לא שאל. הלא אתה הוא הכותב ועורך מכתבים תמיד במה“ע צד”י, אם לא אשגה?

– בדבר הזה לא שגית, אדוני, עורך אני לפעמים דברים של מה בכך במכתב עתו של פ'. – ובדבר הטענה אשר באתי על ש… ילדוּת היתה בי והעזתי פנַי נגדו, כי הלא עלי לדעת כי ספר הנדפס הרי הוא כמיצר שהחזיקו בו רבים, וכזה וכזה יקח הלוקח ממנו, כי הלא אין ברית כרותה בין ממשלת ארצנו ובין ממשלת ארצך לגדור גדר בפני העולים בפרצות…

צונץ הביט עלי בעינים חודרות לראות אם בתום־לב למדתי זכות על האיש אשר הוא זכר אותו ראשונה, או אם התוּלים עמדי בהצדיקי את הלוקח לו משל אחרים ושׂם בכליו לאמר: זכאי הוא לפי שלא היה הבית שמור והארגז סגור.

– אבל למה נעמוד על רגלינו, אמר אלי בחפץ גלוי לחדול מן הענין הזה ולהשיא אותי לדבר אחר – הואילה ושבה לכסא ונשׂוחח כשעה זעירה, כי על כן באת בצל קורתי, ואני הנני רואה כי איש אתה אשר שׂיחתך תערב עלי.

ובדבּרו הראה לי בידו על המטה העומדת מאחרי השולחן אל הקיר והוא ישב אל הכסא העומד בראש השולחן.

כהפנותי שכמי לגשת אל המטה ראיתי כי “בעלת האוֹב”, אשר עמדה עד כה בסף הדלת ושולחת בי את חצי עיניה הרעים, חמקה עברה אחרי ראותה כי לא גזלן ולא לסטים מזוין אני וכי כלי נשק בידי אין.

– אשריכם המשוררים, אמר צונץ אלי אחרי ישבי על המטה אל מושב הקיר – אשריכם המשוררים וכותבי צחות (בעללעטריסטען) בימינו, כי בשוטכם בפרדס הספרוּת ואחר כל “ירוק” תדרושו לא תעלימו עיניכם גם מעלה נבל, המה ספרי החוקרים חקרי קדמוניות, בדעתכם כי בכל מקום תמצאו מעט דבש ומעט נכאת למגדנותיכם ולמטעמיכם; לא כן אנחנו המכוננים לבנו לחקרי ימות עולם ולבינת שנות דור ודור, אנחנו נוציא חדש מפני ישן וכמעט נקשיח לבנו כלה למפעלות הדור החי ואפילו למתוקנים שבהם, כמו ששכחתי אני למשל את ספרך אתה אשר כתבת.

דברים חלקים מחמאות ורכים משמן אלה נאמרו, כמובן, מפני דרכי שלום ודרך ארץ, כמבקש להיטיב את הרעה אשר הרע לי ולכפר פנַי בעד העלבון אשר דמה בלבו כי עלב אותי יען אשר לא ידע את שמי ולא היה בקי בספרי אשר כתבתי.

– אם לעשות נחת רוח לי אני עבדך אדוני דובר כדברים האלה, עניתי לו – אחלי קבּל נא תודתי על כוָנתך הרצויה; אבל אם לדין יש תשובה. ידעתי משוררים גדלים ומפורסמים אשר לא לבד שלא שׂמו לבם לחקור קדמוניות, כי גם הדברים הגלויים וידועים לכּל נעלמו מהם והם טועים בם כמקל הזה של סומא.

– ומי המה, לדוגמא, המשוררים הגדולים והמפורסמים האלה אשר אתה אומר?

– לדוגמא אזכיר לפניך את היינריך היינע חברך מנעוריך, המיחס בשירו “שבת מלכתא” את “לכה דודי” לר' יהודה הלוי, בעוד אשר גם העלמות הנכריות, אשר שמעתי אמש משוררות את הפזמון ההוא בבית כנסתכם, יודעות בוַדאי כי ראשי הבתים בשיר ההוא הם “שלמה” ולא “יהודה”.

צונץ שׂחק אלי ויאמר: מי שׂם לבו לדבר הזה ומי ילך לבקש ידיעות דברי ימי ישׂראל בשיריו של היינע? ואני גם לא באתי עוד במגע ומשא עמו בימיו האחרונים.

מענין לענין נתגלגלה שׂיחתנו ובאה לכתב היתדות של האשורים הקדמונים. אז אמרתי לו: הרשני נא, רבי ומורי, ואשים לפניך השערה אחת קטנה שעלתה על לבי בענין זה, ואתה בחן נא אותה אם יש לה יסוד אם אין.

הצעתי לפניו את ההשערה, כי ספרי אשור הכתובים בכתב היתדות הם המה הנזכרים בספר קהלת (י“ב י”א) בשם “דברי חכמים כדרבונות וכמַשׂמרוֹת”, וכי מחַבּר ס' קהלת, שחי לדעת קצת מן החוקרים לא קודם מזמן תלמי מלך מצרים, רמז בזה על בית אוצר הספרים הגדול אשר אסף המלך החכם הזה באלכסנדריא ואשר בלי ספק היו שם גם “אסוּפות” (כלו' קבוצים) של לוחות או “עלים” (בעלי אסופות) כתובים בכתב הקוים או היתדות ואוצרים בתוכם חכמת הכשׂדים; ובקש לו קהלת למצוא דברי חפץ כאלה שהם – דברי חכמים נטועים כדרבנות וכמשׂמרות על עלי האסופות הקובצים ההם ¹².

צונץ שמע את דברי והחריש רגעים אחדים ואמר: הדבר האחד אשר אוכל להגיד לך בענין הזה הוא כי חשבון הזמנים איננו מכחיש את השערתך זאת, כי בשום אופן לא נתחבר ס' קהלת קודם זמנו של תלמי.

עודנו מדברים והנה נשמע קול הפעמון וקול צעדי אשה נשמע בפתח, ותסר בתחלה אל בית המבשלות וכעבור רגעי מספר באה אל החדר אשר אנחנו יושבים בו. האשה כבת ארבעים גדלת קומה ובריאת בשׂר, והיא עודנה טובת תואר לפי מספר שנותיה, ענוַת חן שפוכה על כל יצוריה ופניה מפיקות חכמה והשׂכּל. ברגע הראשון הכרתי כי אשה כבודה מבנות מרום הארץ נצבת לפני.

כבואה חרד צונץ לקראתה בפנים מסבירות ויקדמנה ברכות טוב; אף היא הצהילה פניה אליו ותשאל לשלומו, ותגש אל החלונות ותבט אם סגורים הם ואם אין רוח בחדר אשר אנחנו יושבים בו. צונץ הציגני לפניה ויקרא בשמה לפני: אשת הפרופיסור לאַזאַרוס! סוֹעה

את שמע הפרופיסור לאזארוס ואשתו שמעתי עוד קודם לזה. ידעתי כי הוא מורה פילוסופיה באוניווערזיטעט ברלין וכי גם היא אשה חַכמת לב מן המפורסמות וביתה בית וַעד לחכמים כביתה של הענריעטטע הערץ בשעתה; ושם לאזארוס היה רשום בפנקסי לבקרהו בהיותי בברלין אם תספיק לי השעה. על כן שׂמחתי לקראת המקרה הטוב אשר קדם פני ויתן לי את חפצי בהיסח הדעת. לאזארוס ואשתו היו אוהבים דבקים לצונץ, מכבּדים ומעריצים אותו בגלל חכמתו הרבה, ומיום שנתאלמן ונהרס ביתו היו המה דואגים לו ושוקדים לשמור את שלומו וטובתו לבלי יחסר לו דבר; והאשה הכבוּדה הזאת היתה באה לעתים אל ביתו לפקח על עניניו ולראות אם הכל נעשׂה יפה. וכן באה גם בעת אשר הייתי אני יושב לפני צונץ.

היא הושיטה לי ידה לברכני ותבקשני לשוב לשבת על מקומי, ואף היא ישבה על הכסא אל מול פני. בשמעה כי מבירת רוסיא אני בא וזה ראיתי את ברלין ראשונה ותהי ראשית שאלתה אם מצאה העיר ברלין חן בעיני.

אמרתי לה בהתגלוּת לבי כי העיר בעצמה, שהם בתיה ובניניה, לא החרידוני ולא שתו מורא לי, יען כי בניני פטרבּוּרג גדולים וטובים מהם; אבל אנכי לא לבניני תלפיות שׂמתי לבי כי אם לאנשי המעלה היושבים בה, אשר לשמם ולזכרם היתה תאוַת נפשי מרחוק. במרוצת דברי אמרתי לה כי יש עם לבבי לבקר גם אותה בביתה לראות את פני אישה ולהוַדע אליו.

– צר לי כי המקרה ימנעני מנחת רוח זאת לראות אותך בביתי, אמרה היא בשׂפתים נוטפות נופת – היום אנחנו יוצאים לשבת בשׂדה; בביתי אשר בעיר כל כלי הבית חבושים וארוזים וסוּגר כל חדר מבּוא, והנה אישי יבוא הלום בקרוב ותראהו ותכירהו; ואולם אם יובילוך רגליך דרך לייפציג, סורה נא אלינו לבית הקיץ ונחזה בשמחה את פניך, כי בקרבת העיר ההיא אנחנו יושבים בימי החופש.

מובן מאליו, כי מרגע בוא האשה הכבודה ההיא חדלנו לדבּר על קהלת ועל כתב היתדות ונחל לשוחח במילי דעלמא. וכעבור רגעים אחדים נשמע קול שעטת פרסות סוסים ורעש המון גלגלים ומרכבה מרקדה עמדה על פתח הבית. היא הביטה בעד החלון ותאמר: הנה אישי בא. ויבוא ה' לאַזאַרוס, והוא איש במבחר שנותיו, כבן ארבעים ועוד, בעל קומה יותר מבינונית, איש תואר ויפה פנים, זקנו מגודלת ועשויה במספרים, דבּוּרו בנחת כדבּוּרו של תלמיד חכם אמתּי, מנהגי בעלי הנימוס בכל הליכותיו ותור האדם המעלה במצעדיו. בבואו הביתה השגיח בתחילה בעינים מפיקות אהבה רבה וחבה גדולה ויתירה בפני צונץ וישאל לשלומו, ואחר שׂם עיניו בי ואשתו מהרה לקרוא בשמי לפניו ותאמר כי איש עברי מילידי רוסיא אני, בא מפטרבּוּרג והולך לחלוץ עצמות למקומות מַעיני הרפואה.

– יהודי רוסיא! – אמר ה' לאזארוס כמדבר אל לבו, אחרי תקעוֹ כפו לי לברכני וישב אל הכסא לפנינו. מה יהמו מעי להם מדי זכור אזכרם עוד! מי יתנה תוקף מפלתם ושפלותם, ומי החכם אשר יגיד איזו מהם גדלה – שפלוּתם החמרית או שפלוּתם הרוחנית?! כמה לילות עמל וירחי דאגה מנו לי!

– בהיות לפני שנים אחדות שנת בצוֹרת בגבולכם, הואילה מ' לאזארוס לבאר לי את דברי אישה, נהרו מבני ישׂראל המונים המונים מארצכם דרך ארצנו למדינות הים. בעירנו נקבע אז ועד לתמוך בידי הנודדים האלה ואישי היה ראש הוַעד.

– נפשי יודעת מאד את חסדכם ואמתכם אשר עשיתם אז את אחיכם האומללים, עניתי אף אני חלקי, כי גם בעיר השׂדה אשר ישבתי אני אז נקבע מטעם שׂר הפלך וַעד עסקנים ואנשי מעשה לפקח על צרכי העניים, ואני ישבתי בראש הוַעד ההוא, ויודע אני את כסף התועפות אשר עפו אלינו למשען העניים בכל שבוע ושבוע מן הארץ הזאת. גשם נדבות הנפתם עלינו ונחלתנו הנלאה אתם כוננתם!

– אבל לו ידעתם את טרחם ומשׂאם אשר נשׂאנו פה בעברם עלינו תמיד! הוסיפה היא. יחד באו גדודים כשטף מים רבים ויסוֹלו אלינו אָרחם. ביתנו היה בעת ההיא כעיר נצורה; מן הבוקר עד הערב סבּונו גם סבבונו אנשים ונשים יהודים מרוּדים איש ושאלתו בפיו ובקשתו בידו, כולם מחכים, עד שוב אישי מן האוניווערזיטעט הביתה ובשובו לא נתנוהו עד בלעוֹ רוקו. אישי שׂם לבו וכל מַעיניו לחלכאים אלה וכמעט עסק עמהם יותר מאשר עם תלמידיו באוניווערזיטעט.

– אכן עם כל עמלנו וטרחנו הלא היה גורלנו יפה מגורלם! נענה ה' לאזארוס בינתים בפנים שׂוחקות.

– אזכרה מקרה קטן מן העת ההיא אשר עד כה לא אוכל להסיח דעתו ממנו, הוסיפה היא לסַפּר מבלי לענות על דברי אישה. דירתנו היתה אז בבית ראַדזיוויל וגם ביסמארק גר אז בבית ההוא. אנחנו יושבים בצלע הבית מזה והוא יושב בצלע הבית השני מזה ובמעלות שונות יעלו אלינו מן הרחוב. ויהי היום וגרם המעלות העולה אלינו ממול הרחוב מלא יהודי פולין, והיום ההוא יום גנוסיא של ביסמארק היה ובביתו עשׂו הכנות לקבל פני הקיסר אשר אמר לבוא לאכול אתו לחם בצהרים, והמסעד אשר על פתח ביתו כלול בהדרו במרבדים ובבגדי צבעונין ומשרתים לבושי שׂרד עומדים ממעל לו, ומרכבות כבודות באות והולכות. כמה התחננתי אל העניים הצרים על ביתי לבוא אל החצר הפנימית ולחכות שם, והמה לא שמעו לי ולא קמו ולא זעו ממקומם. כי אמרו ערוֹם אערים, ומדי היותם בחצר יצא אישי דרך פתח הבית אל הרחוב וימלט מהם. מה נורא היה המראה לראות העוני בשבט עברתו מעֵבר מזה, ועושר כבוד מלכות ביקר מעֵבר מזה. עושר וריש נפגשו נצבים איש לקראת רעהו!

– האמת נתנה להאמר, מלא לאזארוס את דברי אשתו, כי עניי ארצך כגודל עניותם כן גדלה גם עזוּתם וגסוּת רוחם. הם לא יבואו כעניים בני טובים בבקשה ובתחנונים ובצניעות, כי אם בעקיפין ובטרוניא יבואו, בקרדומות יעלו כחוטבי עצים.

– מנהג בני ארצם בידם, אמר צונץ בשׂחוק על שפתיו, כי כן אהבו גם הם תמיד לבוא על עמים אחרים ובארצות נכריות בחַיִל ובכוח, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– יש לי ללמד זכות עליהם, אמרתי חציי בשׂחוק וחציי בכובד ראש. העניוּת והאונס מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת הבריות. האנשים ההם מרי נפש וקשי יום הם, ומפני מדת הדין הקשה שפגעה בם אינם מאמינים שיש מדת רחמים בעולם, על כן לבם נוקפם בבואם פתחי נדיבים שמא לא ימצאו את הפתחים ההם פתוחים לפניהם לרוָחה, ולכן הם באים בחוזק יד כבעלי אגרופין; ואולי גם הצדקה אִתם… הוספתי. הגעו בעצמכם, אדונַי הנכבדים, כי גם אני עבדכם באתי אל הבית הזה באגרוף ובחוזק יד, כמנהג בני ארצי אשר אתם אומרים; ולולא עשׂיתי כזאת מי יודע אם היתה לי השעה הזאת של קורת רוח אשר עשׂיתי בחברתכם הנעימה ואשר לא אשכחנה כל ימי חיי…

לאזארוס ואשתו תמהו אלינו, כי לא ידעו אל מה ירמזון מלי; וצונץ מהר להוציא אותם ממבוכתם בהצהילו פניו ויאמר בשׂחוק:

– פי אורחנו הנכבד ענה בו, כי אמנם כן כמעט בחוזק יד בא אל ביתי; בערטהאַ לא חפצה לתתו לבוא הביתה עד אשר יאמר מה חפצו אלי, והוא נדחק ונכנס…

– וגם אתה אדוני, כפי הנראה יראת מפנַי בבואי, כי ראיתיך מביט עלי ועל אצבעות ידי, ואין זה כי אם חפצת לראות אם לא בכלי נשק באתי ולהרגך אני אומר…

ה' לאזארוס הבין כרגע את אשר נעשה ויען ויאמר:

–אחַוך אדוני, כי ידידנו הנכבד הד"ר צונץ מתירא מאד מפני המחַבּרים המקדימים לפתחו פן יכפו עליו את ספריהם כגיגית, והוא כבר מלא כרשׂו מעדניהם כל ימי חייו עד אשר יצאו מאפּיו ויהיו לו לזרא. וזה הדבר אשר בדק בידיך אם אין אתך מן הספרים אשר כתבת; ובראותו כי ידיך ריקות אין כל בוַדאי קבּל אותך בסבר פנים יפות. האף אין זאת?

צונץ מלא פיו שׂחוק על דברי לאזארוס ולא ענה מאומה. ולאזארוס קם ממקומו ויאמר אל אשתו: הגיעה השעה לנו לשוב לביתנו. ואתה אדוני, שׂם פניו אלי, היה שלום וברכה. אם תספיק לך השעה לבוא לבקרני בבית הקיץ בימי החופש ינעם לי לראותך עוד הפעם ולטייל עמך ארוכות; ולפי שעה ערבה עלי לראות בפעם הראשונה בימי חיי איש יהודי בא אלינו מארץ רוסיא לא כמבקש חסד וכמחזיר על הפתחים.

– האמינה לי אדוני, עניתיו, כי גם עלי יערב הדבר הזה מאד.

מ' לאזארוס נענעה לי בראשה, כי כפי הנראה מצאה תשובתי חן בעיניה. ובדברים אלה נפרדנו איש מעל אחיו.

כשבע שנים אחרי כן, בשנת 1883 הלכתי עוד הפעם לחו"ל ונתעכבתי בברלין יום אחד. היום היה יום סגריר ומטר סוחף נתך ארצה. בלבי היה לבוא עוד הפעם לראות את צונץ. אפס כי לא ידעתי אם עודנו יושב בבית ההוא אשר בקרתיו בו ראשונה, והדרך מבין המלון אשר סרתי שמה אל הקאָפפענמארקט רב מאד ויראתי פן יהי יגיעי לָריק ושכר לא יהיה לי בעמלי. על כן בבואי לאכול פת שחרית בבית אחת האכסניות הכּשרות, אמרתי לשאול את אחד היושבים שם לסעוד איה בית מגורי צונץ לעת כזאת. בבית האוכל ישבו כמאה ועשׂרים איש לפני שולחנות ערוכים, כולם לבושי מחלצות וגדועי זקן וטובי מראה, והכרת פניהם ענתה בם כי מבּעלי תרבות ומן המשׂכּילים המה. ואפנה אל אחד היושבים אל השולחן אשר לפני ואשאלהו אם איננו יודע איפה גר כעת צונץ.

– צונץ? השיב לי הנשאר בקצרה. מי הוא זה ואי זה הוא? לא ידעתי!

– מה האדון הזה מבקש? שאלהו איש אחר היושב על ידו.

– מבקש הוא איש אחד ששמו צונץ.

– איזה צונץ? שאלני השני. צונץ הסנדלר?

– לא, עניתי בשפה רפה, את הדאקטאר צונץ אנכי מבקש.

השני מסר את דבריו אל שכנו הקרוב אליו; וזה השלישי ענה אף הוא חלקו:

– צונץ, רופא חולים? רופא כזה לא שמעתי מעודי.

וככה הקיפה שאלתי את כל השולחנות ואת כל המסובּין ואיש מהם לא ידע מי הוא צונץ ואיפה הוא גר. זולתי זקן אחד ענה ואמר בקול רם:

– בוַדאי אחרי צונץ מעתיק התנ"ך האדון הזה ידרוש, כמדומה לי שכבר מת.

הכל יודעים שנבואת השוטה הזה לא נתקיימה אלא לאחר שתי שנים ומחצה.

¹

I עלילת שאווליאני ופגיעתה בי

עלילת שאווליאני או, נכונה מזה, האשמה שהאשימו את יהודי שאווליאני ברצח ילדה בת־אכרים, כדי להשתמש בדמה, — אירעה, כידוע, בחורף שנת 1861.

בסתיו שקדם לכן העליתי למשרת מורה בבית הספר העברי בשאוולי². שאווליאני — עיירה במחוז שאוולי, פלך קובנה — היושבת במרחק שלשים וחמש פרסאות, בערך, מעיר המחוז, היא אחוזת נחלתו של בעל נכסים פולני אחד, שימיוֹט שמו. על אחוזה זאת נחשבו גם שני כפרים, שהיו רחוקים זה מזה מרחק של פרסה ומחצה.

בינואר שנת 1861 נעלמה באחד הכפרים האלה ילדה קטנה בת־אכרים. כאשר הוּשׂם לב לדבר והחלו לחפּשׂ אותה, אמר אחד האכרים, שביום העלם הנערה שמע קול בכיתה בדרך בין הכפרים האלה, שעברו בה אותה שעה שני יהודים בעגלות־חורף עם מצלות. וכלום אין טבע הדברים מחייב, שהיהודים אלה הם שחטפו את הילדה והובילוה אתם לצרכי דתם! לשכת האחוזה לא בוששה להודיע על המאורע, ברוח זו דוקא, לפקידות הפּאליציי, אשר חשה להתחקות אחרי שני היהודים ההם ולשׂימם במאסר. אלה היו שני תגרים שותפים, שסחרו בפרי יבול האדמה שבמקום הזה, ואמנם כן נסעו ביום הנמהר ההוא לשאווליאני ולכפרים הסמוכים, למקנת פשתה. אחד מהם היה בן העיירה שידלאוו, מחוז ראסייני, והחזיק שם בית־אכסניא; את השני לא אזכור, הם עמדו לבוא בקשרי־משפחה — בן האחד אֵרשׂ לו את בתו של השני ובשעת כלולות בניהם נתפסו ונאסרו. הביאום לשאווליאני, מקום שם נאסרו גם יהודים אחדים מתושבי המקום. מן השעה הראשונה נתנו פנים לענין לא של האשמה במעשׂה־רצח סתם, אלא של רצח לצרכי־דת. כלומר לשם שמוש בדם הנרצחת. בדקו בבית הכנסת בשאווליאני והוציאו מתוך הארון את בקבוק היין, השמור שם ל״קדוּש״, חשדו כי דם הוא וצרפוהו לפרשת החקירה בתור ״הוכחה ממשית״. אף בשידלאוו, בעת החפּוּשׂ בפונדקו של הנאשם, קראו למביני דבר כי יבחינו בנתחי הבשׂר המלוח, שנמצאו בדוּד, אם אין בהם בשׂר גוף אדם.³

על כל הדברים האלה נודע לי רק באורח מקרה. על דרכי מראסייני התעכבתי לשעה קלה בפונדק אחד ואשמע איש צבא משוחרר, יהודי בן שאווליאני, מסַפּר את הדבר לבעל הפונדק. אני חקרתי מפיו לפרטי הענין ולמסבּותיו וכשעמדתי על כל חשיבוּתו, פניתי אליו בשאלה: ״האם יש רב לקהלת שאווליאני?״ ״ודאי יש — השיב הלה — הלא הוא הרב ר׳ שמואלקה״. ״אם כן, — אמרתי אליו, — הואל נא ומסור לרבי שמואלקה שיבוא מיד לשאוולי, כדי להודיע לנכבדי העיר על פרטי העלילה, אשר, כפי הנראה, ממנה תוצאות קשות מאד״. שליחות זו נתמלאה. ור׳ שמואלקה בא אמנם לשאוולי ונכבדי היהודים בשאוולי, העולים בהשׂכּלתם על יהודי שאווליאני, נכנסו בעובי הקורה.

בעת ההיא היה יוצא באודיסה מכתב־עת ליהודים בשם ״ראזסוויט״ (השחר), בעריכת אָ. א. רבּינאוויטש. אני הודעתיו על אודות המאורע הזה. מכתבי מיום כ״ד בפברואר נדפס בגליון 44 של ״ראזסוויט״. מכה״ע שבעיר המלוכה עטו עליו והענין עורר את הרוחות. היתה אז תקופת הרוח הנדיבה שנשבה בחוגי הצבּוּר הרוסי, בראשית שנות הששים, ומעשׂי התגוללוּת כאלה, דברי תפלוּת ואיבה, אי־אפשר היה שלא יהדפו אחור. כשהגיע המאורע המעציב מפי מכה״ע לאזני השׂרים הגבוהים, התערבו אלה בדבר במהירות נמרצת. ובטרם כלה חוקר בית הדין לברר את הענין כהלכה, וכבר חש לבוא הלום מקובנה מטעם שׂר הפלך הפקיד הממונה לענינים מיוחדים מיכנאוו; ובטרם ילמד זה לדעת את הענין על בוריו, והנה טסים ומגיעים מווילנא, בפקודת הגיניראל־גוברנאטאר, השליש טולסטוי ו״היהודי המלומד״ ל. א. ליבנדה. בני משק־אחוזתו של שימיוט נבהלו מאד וראו צורך לעצמם לעבור ממלחמת־תגרה למלחמת־מגן. ראשית כל באה מצדם הערה במכה״ע, שיהודי שאווליאני נאשמים לא במעשׂה רצח לצרכי דת, כי אם ברצח סתם ולחנם הקים איפוא המורה היהודי גארדאן את כל הרעש הזה. הם הדגישו את יהדותי ברצונם לבטל בזה את חשיבות הודעתי. אולם מכה״ע עמדו לימיני וב״דואר הצפוני״ שבעיר המלוכה נדפסה תשובה ללשכת האחוזה, והובא שם דבר החפּוּשׂ בארון־הקודש ובדיקת הבשׂר בדוּד, ראיות חותכות המוכיחות כי חפּשׂוּ לא רוצחים סתם, אלא אנשים שהרגו נפש לצרכי דתם. גלוּי הדעת של ה״דואר הצפוני״ הובא גם בשאר מכה״ע שבעיר המלוכה.

ובינתים קרה כדבר הזה. פעם אחת, בבוקר יום הששי (בשביעי במרץ, כמדומה) בא אלי יוסף לוּנץ⁴ – שהיה בעת ההיא תלמיד המחלקה השביעית של הגמנסיה והיה שומע מפי לקח בתורת לשון צרפת — ויסַפּר לי, כי זה עתה בא רץ משאווליאני לבית הרב ר ' מיכאל קיטאי ויבשׂרהו כי גוף הילדה הנעלמת נמצא בו ביום בכפר דירוואנישי, בתוך ערמת שלג מאחורי גדר בית הוריה. אין זאת כי טבעה אז בשלג, וכשהפשיר נגלתה גופתה. ידיעה זו היתה רבת־ערך כל כך, עד כי אי־אפשר היה להחמיצה ולא להודיע עליה מיד למכה״ע. לאחר שמסר היהודי השליח את הבשׂורה לרב קיטאי, נסע מיד חזרה, כדי שיגיע לשבּת לשאווליאני. מטעם זה לא יכולתי לדבּר אתו פנים אל פנים ולא היתה לי ברירה אחרת אלא להודיע את הדברים כפי שקבּלתים מפי לוּנץ, שעליו יכולתי לסמוך בהחלט. מכיון שהדואר משאוולי, מפאת העדר מסלת־ברזל, היה יוצא רק פעמַים בשבוע, בששי ובשלישי בשבת, ואני לא רציתי לאחר מועד צאתו, הושבתי מיד את לונץ אל השולחן ואכתיבהו את הידיעה, לשלחה אל מכה״ע ״ראזסוויט״ ואף אמנם נדפסה שם מיד. בקרב הימים נמצא, שידיעה זו, אשר התאימה בכל פרטיה לתעודה האוֹפיציאלית של החוקר, נבדלה בפרט רק אחד, והוא: בציוּן הזמן שבּו חל עצם הדבר. לפי כתב־החקירה חלה העלאת הגוף לא ביום הששי הנקוב על ידי, כי אם כעבור שבוע בדיוק ביום הששי הבא. כיצד נפל הבדל זה אבאר להלן; אוּלם הפרט הזה, החשוד מאד לכאורה, נתן נשק חדש בידי מנהלי האחוזה להלחם במתנגדיהם.

מכיון שגם חוקר בית הדין, גם הפקידים המיוחדים, אשר נשלחו, לא מצאו כל עווֹן ביהודים, ביחוד מאחר שגוף הילדה נמצא בתוך ערמת שלג, פנתה הנהלת האחוזה ישר לשׂר־המשפטים בכתב תלונה על החקירה ודרישה הנעשׂית שלא כדין ובמשוֹא פנים, כביכול. בתלונה זו ציינו שלשה אלה כראשי הפושעים: הרב לעדת שאווליאני ר ' שמואלקה, בתור כהן הדת, אשר שחט את הקרבן, ואני כשותף למעשׂה היודע את הסוד. כראיה לדבר הובא ההבדל שנפל בין הודעתי ובין הכתוב בפרשת־החקירה בדבר יום העלאת הגוף; את החלוּק הזה בארו המתאוננים בזה, שאני והרב לעדת־שאווליאני נדברנו להמציא את הגוף למקום המיועד שבוע קודם לכן, אלא שיהודי שאווליאני הספיקו לקיים את המוטל עליהם רק כעבור שבוע, לבסוף פוגעת התלונה גם בפקיד לענינים מיוחדים מיכנאוו, מאחר שלשכת האחוזה הסבּה תשׂומת לבו לפרט זה המכשילני — אִי־התאמה בקביעת הזמן — ותבקש לתבוע אותי לחקירה, אך הוא לא שם לב לדבר כלל וכלל ויניחני בשלום. בזה ראו המתאוננים משׂוא פנים מצד מיכנאוו והביעו חשדם, כי היהודים קנו את לבו בשוחד.

נִפלה היה גורלו של כתב־תלונה זה. המיניסטר הריצהו כמו שהוא במקורו לקטיגור שבקובנא יחד עם פקודת סתר להודיע ישר לפטרבורג על מצב הענין כהוָיתו בצירוף מסקנא שלו. הדבר נעשׂה בהעלם מדעת הגיניראל־גוברנאטור, באשר ההתאוננות פּגעה באחד הפקידים הנמצאים ברשותו. הקטיגור מצדו המציא בסוד את התלונה לאב בית־דין שבשאוולי ודרש להביא לפניו את הידיעות הנחוצות. ובימים ההם התלקח המרד הפולני בכל עוזו. במקום הפקידים הפולנים נתמנו בכל מקום אנשים רוסים מתוך הפלכים שבפנים המדינה, שמן הנמנע היה להקפיד בשעת בחירתם ונטלום מכל אשר באו ונקבצו ראשונה. וכר קרה, שימים מועטים לפני המסופר העבירו את אב־בית־הדין של שאוולי, שהיה פולני, ממשמַרתו ונתנוה לאיש רוסי, והוא היה שותה לשכרון, המבלה כל ימיו בבית המרזח ומניח את לשכתו לדאגת מזכירו הפולני, אשר כהן גם בימי זה שקדם לו. כשהגיע דבר־הסתר מאת הקטיגור אל אב־בית־הדין שהיה אותה שעה הלוּם יין, עיין המזכיר בתעודות, תפס מיד פשרו של דבר והביא את פרשת־הדברים ישר אלי. יצא, שענין הנעשׂה בהסתר מדעת הרשות הגבוהה שבמקום זה נתּן לידי הנאשם גופא. תשובת אב־בית־הדין היתה קושט דברי אמת ברוח הוגה טובות לנאשמים. הענין נמסר מחדש לחקירה נוספת לידי חוקר חדש, פאשין שמו, שנשלח הלוֹם זמן־מה לפני כן מפטרבורג. הוא הראשון אשר גבה חקירה מפי בדבר ההבדל שבין הקוֹריספּוֹנדנציה שלי ובין כתב־הרשות. אני עניתי, כי לא אזכור עוד, מאחר שעברו מן העת ההיא למעלה משנתים. ואף אמנם לא זכרתי אם טעיתי אני בכתיבת היום או שהיתה זאת טעות הדפוס. הוא גם לא עמד יותר על שאלה זו, שנראתה בעיניו נעדרת חשיבות והסתפק רק במה שרשם את דברי עדוּתי בכתב־החקירה.

רק באורח מקרה נתבאר פשר ההבדל. נתגלה הדבר שלא מצדי היה כאן משגה, אלא סלוּף דבר אמת מצד האנשים העושׂים בדבר. ומעשׂה שהיה נתגלה כך: בקיץ שנת 1863, כמדומה, בא החובש הישיש משאווליאני לשאוולי אל ראש הכנסיה הקתוֹלית וישׂיח לפניו כי הנה כבר בא בימים ועל כן יש את נפשו להתוַדות לפניו ולגולל מעל לבו את כובד החטא הרובץ עליו. הוא הוא הראשון, אשר בהפשיר השלג, ראה בכרסם חזיר את גופת הילדה המבצבצת מתוך גלי השלג ויסַפּר את הדבר בלשכת האחוזה. זו חששה פן ישמידו החזירים את הגופה ותפקוד להעלותה ולהביאה לתוך אחד הדירים. ואף אמנם קרה הדבר ביום הששי ההוא אשר הודעתי עליו. ביום המחרת נשלחה הודעה בענין זה אל הפריסטאוו אשר בשאדאוו; זה מצדו הודיע על כך לחוקר בית־הדין שנעדר מביתו בגלל חקירה אחרת ולא יכול להגיע לפני יום השלישי. ביום הרביעי יצא יחד עם הפריסטאוו לשאווליאני והגיעו לשם ביום החמישי לפנות ערב. כשהוגד להם כי החלל מוטל בדיר, פקדו ראשית כל להשיב אותו לתל־השלג ולטמנהו שם למען יוכלו להעלותו באורח אוֹפיציאלי מן המקום אשר בו נמצא, כמקוּבּל לפי החוק. אותו חובש הוא גם שהשיב את החָלל למקומו; העמידו משמר־לילה ולבּוקר, כלומר שוב ביום הששי (השני), העלוהו באורח אוֹפיציאלי ויערכו את הדברים בספר. הנה באופן כזה מתברר דיוק היום שרשמתי במכתבי. כי היהודי השליח הביא את הידיעה אלינו ביום הששי הראשון ובכתב החקירה נרשם היום שבּו חלה העלאת הגוף בפעם השניה מטעם הרשות.

על כל הדברים האלה רצה החובש להתוַדות לפני הכומר, אך הלה מאן לקבּל פניו ויגזר עליו שתיקה. נכנם החובש אל הרב קיטאי ויסַפּר לו את פרטי הדבר ויוסף לאמור, כי מוכן הוא להודיע על כך אף לגיניראל־גוברנאטור, אבל אין לו נייר של גושפנקא ולא כסף לדמי־דואר ואף לא איש אשר יביע את דבריו בכתב. הרב שאל בעצתי. אני יעצתי לו שלא יתערב בעצמו בדבר, למען לא יבואו לפקוד עליו את העווֹן כי מסית הנהו, מוטב שישלח את החובש אל פרקליט (אל י. נחימסון) אשר יוטל עליו לכתוב את כתב־ההודעה חנם אין כסף ואשר יתן גם את הסכום הדרוש להוצאות־הדואר. וכך הוָה. הודעת החובש ודאי צורפה אל פרשת החקירה ומטעם זה לא נתנו עוד, גם החוקר גם השופטים, כל ערך לסתירה אשר נפלה. המשפט כולו נמסר, כידוע, ל״רצון האלהים״, לפי הנוסח העתיק שהיה מקוּבּל בלשון־המשפטים, לפני מתן ריפוֹרמה.

II פגישותי עם י. בראפמאן⁵

בשעה שכתבתי את מאמרי ״קהלות ישׂראל״, שמצא מקום במכה״ע ״דיען״, שנת 1869 (נו' 27–28) כדי לשׂים לאַל את ספרו של בראפמאן בשם זה, עוד טרם הכּרתי את בראפמאן פנים אל פנים. ראשונה נזדמנתי אתו אחרי כן בווילנא בבית יהושע שטיינברג⁶ והרושם שהשאיר בי היה בלתי נעים. בבית שטיינברג נאסף בערב ההוא חבר רעים ועל פי בקשת בעלת הבית קראתי לפניהם את שירתי ״פרידת אֵם״ (״דער מוטטערס אבשיעד״), שנדפסה בפעם הראשונה במכה״ע ״קול מבשׂר״ ונכנס לקובצי ״שׂיחת חוּלין״. תוכן השירה הזאת היא, כידוע, פרידת אֵם מן הדור הישן מעל ילדה אשר נתּן לעבודת הצבא; השירה חוּבּרה כמתכוֹנת ״שיר הערשׂ״ ללירמענטאוו ונערכה לפי מנגינת השיר הזה. הדברים נגעו בלב השומעים ואחדים מהם גם הזילו דמעות. בין האורחים היה גם בראפמאן. הוא קרא: ״אמנם יפה הדבר גם נעים, אבל אני לא הייתי מתיר שירה זאת ואת מחַבּרה הייתי תובע לדין. שירים מעין זה רק מעוררים את רוח הקנאוּת בעם״. שטיינברג, שהיה אף הוא צינזוֹר, נכנס עמו בוכּוּח והוכיח שאין הצדק אתו לפי דיני חוקת הבקורת; אך בראפמאן לא ותּר על דעתו, שעשׂתה רושם קשה על לב האורחים והשבּיתה הלך־רוחם העליז.

בחורף שבת 1871/2 יצא לאור בווילנא ספרי ״עולם כמנהגו״ שתכנו מאורע נתעב מחיי החסידים. באביב בשנה ההיא כתב אלי יהושע שטיינברג, שבראפמאן, אשר קבע בעת ההיא את מושבו בפטרבורג וכהן שם בתור צנזור בלשכה העליונה לעניני דפוס, הלשין עליו, על אשר התיר להוציא את ספּוּרי, שבּו אני כאִלו נותן דופי בדת הנוצרית. בעת ההיא עמדתי אף אני להעתיק מושבי פטרבורגה ואכתוב לשטיינברג, כי במקרה אם אימת סכנה מרחפת עליו, הרי אני נוטל את האחריות כולה עלי. אך הוא השיבני, כי בינתים הוא כבר יִשב את הענין לאשורו ואיננו חושש עוד לכל תוצאות שהן.

הגעתי פטרבורגה בחמשה עשׂר ביוני שנת 1872. כשבאתי בליל שׂמחת תורה לבית הכנסת לתפלת ערבית, אמרו לי שהפראפעסאר קאסאוויטש⁷ נמצא פה ורוצה להכיר אותי פנים. יצאתי אתו לחדר שני ויסַפּר לי, כי בגלל הפולמוס בין הצנזורים בדבר ספרי ״עולם כמנהגו״, שלחה הלשכה העליונה, דרך הדעפּארטאמענט האסיאטי, את הספר אליו לעיין בו ולחווֹת את דעתו. הוא העתיק את כל הספוּר ללשון רוסיא והביע דעתו, כי לא לנזיפה ראוי המחבּר, כי אם להפך, לכל מיני שבחים וקלוּסים. וכל כך התפעל למקרא הספּוּר ההוא, עד כי בהוָדע לו שהמחבר יושב בפטרבורג, בקש הזדמנות להתוָדע אליו פּנים אל פנים וחפצו זה הביאהו בערב ההוא לבית הכנסת.

את פרטי הענין אִשרו לי בקרב הימים הצנזוֹר מרגאלין⁸ ואיש אחד בשם זעגעקראנץ, שכּהן בלשכה העליונה. הם גם הוסיפו, כי בגלל המפלה הזאת, שנחל בראפמאן, העבירו אותו ממשמרתו בלשכה העליונה, שלא נתנה עוד אמון בו. בקשתי כי יראוני את כתבי־הענין ואת העתקת ספּוּרי מעשׂה ידי קאסאוויטש. זעגעקראנץ הבטיח למלא את בקשתי, אך הכתבים לא נמצאו עוד בבית הגנזים. מרגאלין וזעגעקראנץ חשדו בבראפמאן, שהעלים בגנבה את כל פרשת הענין ההוא.

בפטרבורג פגשתי ראשונה את בראפמאן בלשכת הבקורת. הוא אמר לעכּב את הוצאת הספר ״דברי ימי רוסיה״ בשׂפת עבר אשר חוּבּר על ידי ש. מנדלקרן בהצעת חברת ״מַרבּי השׂכּלה בישׂראל״ ונדפס בוורשא. בראפמאן מצא פסול בקטע אחד הנוגע לתקופת מלכותה של המלכה אננה יואנובנה. מכיון שכתב־היד הוּגה ונרצה מטעם הצינזורה בפטרבורג גופה, הלכתי להתאונן בלשכת הבקורת ואמצא שם את בראפמאן. הוא הצטדק בזה, שפרק זה הוּתּר לא על ידו, כי אם על ידי המבקר זייברלינג. על זה העירותי, שלי אין כל נפקא מינה בדבר מי קרא את הפרק, אך מכיון שהרשיון כבר נתּן בשעתו, יש להוציא את הספר לאור. יושב ראש הלשכה לבקורת, פעטראוו, הסביר לי, שרשות לצינזור לאסור בשעת צאת הספר מקום פלוני ואלמוני, אשר בראשונה התיר אותו. דבר אחד יכול הוא לעשׂות על פי תלונתי והוא, לחייב את הצינזור לשלם בעד הדפסת הדף המוחרם. מאחר שהוצאות ההדפסה עלו רק לשקלים אחדים, נמנעתי מזה ואסכים להוציא לפועל את ההדפסה השניה על חשבון ועד החברה האמורה. בראפמאן נסע אתי משם אל לשכת הבקורת לספרי לשונות־חוץ, אשר שם היה עלי לקבּל את הספרים. בדרך התחלתי להוכיח אותו על פניו בגלל התואנות לאין שעור שהוא מתאַנה, ולראיה הבאתי את מנהגו עמי ביחס לספרי ״עולם כמנהגו״. על זה השיב:

— וכי אי אפשר לראות בדבריך את הכוָנה שראיתי אני בהם?

— שמעני יעקב אלכסנדראוויטש, — אמרתי לו קצת בזעף, קצת בבדיחוּת — התינח, אם אתה בחבּוּרך מפרש דברי סופר עתיק פלוני ופלוני, כאשר יעלה ברצונך. הרי יודע אתה יפה, שהסופרים ההם לא יבואו עמך בדין כי סלפת כוָנת דבריהם. אך אם אתה אוחז במנהג זה ביחס למחַבּר חי ועודך מתעקש בדעתך בפניו, — לכך דרוש — אם ניחא לך ואם לאו — אומץ לב מיוחד!

בקרוב היתה לי שעת ההזדמנות לבוא עמו במגע ומשׂא קרוב יותר.

בפברואר שנת 1874 עמדו יהודי פטרבורג לחנך בית־עלמין חדש. ליום הפתיחה ערכתי תכנית שלמה גם חבּרתי תפלה מיוחדת בלשון הקודש ובהעתקה רוסית ואמסור אותה לדפוס. הענין היה דחוף, ופתאום הודיעוני כי הצנזור מעכּב את צאת החוברת. והצנזור היה בראפמאן. בערב נסעתי ואסור אליו לדבּר עמו בענין זה. נמצא שרצה לעכּב את החוברת בגלל קטע אחד, שתכנו הוא תפלה לשלום נשמתם של הנפטרים מבין הנכרים. הוא קרא לזה צביעוּת, וכי ברוח העם העברי הוא להתפלל על הנכרים?

— אלא מאי, — השיבותי, — וכי לא התפלל שלמה המלך, בחנכו את בית המקדש, לשלום הנכרי שלא מעם ישׂראל?

— כן עשה שלמה המלך — ענה בראפמאן — אך אתה היודע שהיהודים שלנו אין דעתם כך.

— אפשר היהודים שלכם, יהודי פינסק וסלוּצק — החזרתי לו — לא כן היהודים שלנו אשר בפטרבורג. ולוּ גם לא שׂררה דעה כזו בין היהודים הרי אנו רוצים ללמדם דעה זו. איך שהוא, — הוספתי בעוז, — לא נתּן ענין זה לצנזורה לענות בו ואין אתה רשאי לעכּב בגללו את צאת החוברת.

יתּכן, שטענה אחרונה זו היא שעמדה לי ובאמרו: ״האלהים עמך״, נטל את העט ויחתום על החוברת.

קמתי וָאומַר ללכת, אך הוא עצר בעדי ויאמר:

— מה הבהלה הזאת לך? האם רק לשם העסק באת, כאִלו אין אבו מכירים איש את רעהו משכבר הימים ואי אפשר לך להסב אתי בביתי על כוס תה?

קשה היה לסרב, הלכתי אחריו לחדר האוכל. רק שנינו היינו. בשעת משתה התה פתח בשׂיחה ארוכה ובה התאמץ לבאר לי פשר יחסו ליהודים וסבּת איבתו אליהם. לפי דבריו הרעו לו פעם היהודים בסלוּצק, כמדומה — ״עד הנפש״. ילדוֹ מת עליו ולא היה לו במה לשלם דמי קבורה ונשאר חייב; והנה, בעוד הוא נוהג מנהג אָבל, יושב על הקרקע ומבכּה אבדתו, באו אליו בשם הגבאי של ״חברא קדישא״ ונטלו ממנו בלי רחם איזה כלי בעבוֹט להבטחת החוב. אז נשבע שנקוֹם ינקם על מעשׂה אכזרי זה. ״ואולם — הוסיף לאמור — במה שגליתי מסתריהם ופגעתי בהם לא היתה כוָנתי לעשׂות נקמה בהם ולהוציא דבּה עליהם, אלא לתקוֹן את המעוּוָת ולעקור מן השורש את מדותיהם הרעות. ״בספר הקהל״ שלי — זה עצם לשונו — רק הוֹכחתי את כל הרע שבמנהגי ישׂראל עכשיו. אתם כולכם ראיתם, עד מה האמינו לדברי ומה הרושם שחולל ספרי. והנה כיום נוטה דרכי לעֵבר אחר. אם עד עתה הוכחתי את הרעה הבאה בעֶטים של היהודים, הרי בשעה זו אני מציב לי תעודה להוכיח באיזו דרכים אפשר להסיר מעלינו את הרעה הזאת. ובי הדבר תלוי. יש בידי לאחוז בדרכּי הראשונה ולהוכיח, כי העצה האחת להפּטר מן היהודים היא לדכּאם בלבד. ויכול אני, להפך, להורות, כי העצה הטובה ביותר היא — לפזר אותם בין עם הארץ ולהתיר להם לכוֹנן מושבם במלוא רוחב ארץ רוסיה כולה. אתם הָראֵיתם לדעת, כי הממשלה מַטה אוזן קשבת לעצותי; כדאי היה לכם שתשׂימו לבכם לדבר הזה. ויפה היו עושׂים יהודי פטרבורג לוּ בקשו לפייס אותי בעד כל התלאות והצער שגרמו לי בני־אמונתם״.

הרמז היה שקוף למדי, אך אני עשׂיתי עצמי כלא -מבין לרעוֹ. שמעתי ספּוּרו ואחריש.

— למה זה תחריש? — פנה אלי ישר.

— ומה אדבּר? — השיבותי — שומע אני לשׂיח נפשך ומשתתף בצערך, אך במה אוּכל להושיעך?

— במה? הכיצד? הלא אתה מכהן בכהונת מזכיר לגינצבוּרג ⁹ וחובתך המלאה היא למסור לו את דברי.

— אַ! — אמרתי — הרי זה ענין אחר. לא אכסה ממך כי אני בעצמי מתנגד הנני לדרכים כאלה. לדידי, מוטב לנו ליהודים להתענות ולצפות עד אשר האמת מארץ תצמח וידונו בנו דין צדק חנם, מאשר נקנה הנחות וזכויות בכסף. ואולם אין אני רשאי להתנהל לפי השקפותי אני בענינים הנוגעים לכלל. אם באָמנה אתה מטיל עלי את התפקיד הזה, וַדאי שחובתי היא למסור את הדברים במקום הדרוש. האם תואיל לפרש ביתר בהירוּת שאלתך ובקשתך מה היא?

— כלה עשׂו בי היהודים — התאונן בראפמאן — בשחפת הכּוני. אני רוקק דם ולא אאריך ימים עוד על האדמה. חפצי, כי ינתן לי לבלות את שנות חיי האחרונות במנוחה. אגב אהיה פנוי אז להמשיך את עבודתי בספרוּת ולהשיב בספרי הבא על השאלה אשר ב״ספר הקהל״ הנחתיה לפי שעה ללא פתרון, היינו: איך להפטר מן הרע הכרוך ביהודים? יכול אני כיום ״להסב פנַי אחורנית״ ולהוכיח כי הדרך היחידה היא ליַשב את היהודים במלוא רוחב המדינה כולה ולהרחיב את זכויותיהם בתור אזרחים.

כראיה לדבר שהוא נכון לקום עתה כדורש משפט צדק לישׂראל, ספּר בראפמאן מקרה זה אשד קרהו בזמן האחרון לרגל המלאכה שהוא עושׂה. כידוע, נתכנס בעת ההיא בפטרבורג סוד־מומחים שדנו בשאלת חובת הצבא. למועצות אלו נקראו בתור יודעי דבר שלשה אנשים הבקיאים בעניני־היהודים. הבאראן ה. גינצבּוּרג, זייברלינג ובראפמאן. ויהי היום — כך ספּר לי בראפמאן — ובאחת הישיבות דנו בשאלה אם תנתן ליהודים הזכות לעלות במעלה בהשלימם עבודתם בצבא. רוב הנועצים נטו לקיים זכות זו בידיהם. אז קם גיניראל זקן אחד ויקרא: ״האם אנשים הנוקטים כלל זה בידיהם: פשוֹט עורו של המת והחי ובלבד שתקבּל ממון, — המה יהיו לאוֹפיצרים רוסים?״ היהודים שהיו באותו מעמד לא ידעו או לא מצאו בפיהם — לדברי בראפמאן — להשיב על תנואתו של גיניראל זקן זה; רק אני לבדי קמתי ואסביר לחברי הקאמיסיה את עצם תכנו של הפתגם התלמודי (״פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות״) המדריך את האדם לטוב ולא לרע — לבל יבוּז לכל עמל אף אם הוא בזוי ביותר, ובלבד שיפרנס את נפשו ביושר ולא יצטרך לבריות.

אני מלאתי את בקשתו של בראפמאן ואמסור את דבריו לה. גינצבּוּרג. הוא השיבני, כי בקיץ כשיהיה בפאריס יודיע על כך לאביו. לא אזכור עוד אם שב לדבּר עמי בענין זה בבואו מפאריס; אך ידוֹע אדע כי כל תוצאות לא היו לדבר ולא זכה בראפמאן לתשובה.

¹

(שנת תרנ"ב)

יום ג' צו"ג [צום גדליה].

גבאי בית הכנסת שבו ושלחו לי פייסין למעמדות בביהכ"נ לי ולאשתי לכל ימות השנה כמו שהם עושׂים בכל שנה ושנה. חבל כי לא אוּכל להנות מחסדם זה, כי מצוַת הרופאים עלי חזקה לעקור רגלי מכל מקום של כנופיא משום רוחות מצויות ומפני דוחקא דצבּוּרא. ה' הטוב יכפּר בעד זה, כי הלא בתורתו כתוב: ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

יום ה' כ"ז תשרי.

בימי החגים לא הייתי בביהכ“נ משום דוחקא דצבּוּרא. היום הלכתי שמה לתפלה בעד הנס אשר קרה להקיר”ה ביום זה לפני שנתים ימים במסלת-הברזל. הבארון ג“ב² הסתכל בי וכפי הנראה לא הכירני, יען כי בימי חליי צמחה זקני ופני שוּנו מאד. בעמדי בפרוזדור ולובש את בגדי נגש אלי ד”ר קאנטאר (לפנים מו"ל “היום” ועתה רב בליבּוי, ובא הלום בעסקי קהלתו) ויושט לי את ידו וישאל לשלומי נגדה לכל הנאספים, כאִלו לא היה מעולם שום טינא בינינו… ומי אשר ידע את אשר עשׂה לי קאנטאר בצרוף… עוזרו בשנת תרמ“ז, אשר כתבו עלי מרורות במ”ע “היום”, הוא בודאי ישתומם על התמורה הזאת, כי מאז עד היום לא קרבנו ולא דבּרנו איש אל אחיו. ידעתי כי המחלה המסוּכנת אשר עברה עלי היא הפכה את לבו אלי כמקדם, וכן שמעתי מפי חתני קאפלאן כי בשעת קבורת באַנק — ואני אז בביה“ח בברלין — נגש אליו הצ”ב הצבוע ואמר לו כי אע"פ שהיו דברים ביני ובינו בכל זאת מצטער הוא מאד על המחלה אשר עברה על נפשי. זה דרכם כסל למו לאחינו בני ציון היקרים, כשאדם בריא ושלם והשעה משׂחקת לו הם מתקנאים בו, ימררו את רוחו וירדו עמו לחייו, ובשמעם כי מצאהו אסון, ואין עוד מקום לקנאה, הם באים לנוּד לו ולנחמו, ובפרט כשימוּת ועבר ובטל מן העולם, אז הם נזהרים מאד לקיים בו מצוַת הלוָית המת ולגמול לו חסד של אמת. רחמנים בני רחמנים, שקילו טובתכם ושדו אחיזרא!

יום ג' ט"ו חשון.

מ.מ. מארגאלין, המגיה הראשי בבית-המערכת אשר לנו³ שב ממאסקווא והביא לי ברכת שלום מאת מזא"ה.

יום ד'.

לבקשת ש. א. ווענגעראוו, המוציא לאור ספר שמות כל הסופרים אשר כתבו אם הרבה ואם מעט בשׂפת רוסיה, חבּרתי בקצרה תולדות המנוח משה ברלין לתתו בספרו. ווענגעראוו חתם את שמי על מאמרי, אף כי אנכי לא חפצתי בזה. באמת לא היה ברלין סופר בלשון רוסיא, והמאמרים המעטים והקצרים שבאו בשמו בדפוס (כמו “התלמוד מבוגולמינסק”) נכתבו על ידי אחרים; אבל ווענגעראוו אומר כי אין לו עסק בנסתרות כאלה והביא גם את ברלין בקהל סופרי רוסיא. — ווענגעראוו זה הוא בן לווענגעראוו אפאַניסי (חנן) פקיד-הבאַנק במינסק, שהיה לפנים מנהל מכס-היין בפאָניוועז, בהיותי יושב שם גם אני; ובנו זה שמעון, גמר למודיו פה באוניווערזיטעט ושרת עד כה בבית-הפקידוּת אשר על מסלת-הברזל ליבּוי-ראמען, וזה כמה שנים החל להוציא את ספרו הנזכר. עתה הוא משתתף בעריכת הענציקלאָפעדיע. לפני שנים שלוש המיר את דתו לפי שאהב אשה בת אֵל נכר והעמיד עמה ולָדות. והוא נכבּד ונשׂוּא פנים בין סופרי רוסיא, ובימים הבאים יצא לו שם גדול. אחותו נשׂאה ללודוויג סלאָנימסקי, בנו של חז"ס בעל “הצפירה”, אחד מראשי העוזרים בבית-מערכת החדשי “וועסטניק יעווראפּי”. לודוויג זה מצד למודיו הוא יוריסט והיה לפנים עוזר לאחי אברהם, אפס כי לא היתה לו לא נטיה ולא כשרון להיות שתדלן בין עורכי הדיינין, על כן שׂם אל הספרה פניו וממנה פריו נמצא. וגם הוא גם בני ביתו אינם עוד לנו… ובכן גם האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ה' על שארית עמך!

יום ה', י"ח חשון.

היום מלאו עשר שנים לחג היובל אשר חגגו לי חובבי שׂפת עֵבר בשנת תרמ“ב לפי מלאות כ”ה שנה להדפסת ספרי הראשון אדו"ם. לחשבון הנוצרים היה אז יום 31 אקטאבער, והיום 7 נאוועמבער — הבדל 8 ימים ביניהם, וכאז כן עתה יום החמישי בשבוע היה. כחמשים וששה איש מכל פנות העם ישבו אז מסוּבּין אל השולחן בבית חרנס, בעל האושפיזא הכשרה (הלא הם באים על החתום על מכתב התהלה אשר מסרו לי ביום ההוא) לתת לשם ולתהלה סופר עברי ומשורר חורז מימין לשׂמאל, — אף מנות יקרות הגישו לי, עט זהב וגביע-כסף (ובני ריגא מלאו אחריהם זר של דפני עשׂוי מכסף טהור ומגלת תודה כתובה על קלף) — דבר אשר לא היה לעולמים למיום קום מושך בשבט סופרים בישׂראל. וכי תתמה על החפץ, אתה הקורא את דברי אלו בדורות הבאים, עוד תשוב תתפלא יותר בשמעך כי בין האורחים אשר נקבצו ובאו ביום ההוא לכבּד את המשורר העברי היו אנשים רבים אשר לא ידעו קרוֹא עברית כהלכתה ולתרגם פסוק כצורתו, ואשר מעולם לא קראו דבר וחצי דבר מכל אשר כתב בעל-החג. אפס כי השעה היתה צריכה לכך להחיות רוח שפלים ולהחיות לב בני עמנו הנדכאים, בראותם כי דל כבודנו בגויים ושעות רעות מתרגשות לבוא עלינו ולנו אין שיור רק השׂפה הזאת ופליטת סופרינו, על כן אמרו החרדים לכבוד עמם: הבה נבחרה לנו איש ונשׂים אותו על נס להראות לעיני העמים כי גם לנו סופרים ומשוררים אשר חקר כבודם כבוד גם לנו; ויעל הגורל עלי. ויש אשר כוונו בכבוד הזה אשר חלקו לי להיטיב את הרעה והעוול הגדול אשר עשו לי מתי מספר מחרחרי ריב ממנהלי הקהלה ואשר בגלל זה לא נקראו אל המשתה אף כי זה דרכם להדחק וליכּנס בכל מקום של כנופיא. — כמה שנויים עברו במשך עשׂר השנים האלה על בני החבורה ההיא, אשר ישבו בנשף-חשק זה כשבת אחים יחד! חרנס ובית-מכּלתו (כלו' בית-האוכלין שלו: מַכּלתו מן “מַכּוֹלת” כמו מַרכּלתו מן מרכּוֹלת) נכחדו מעיר הבירה; הוא שוּלח בעד פשעו אל ארץ-נוֹד, אשתו מתה מעוצר רעה ויגון ובנו — נהפך אל הרודף. ומן האורחים הבאים אל הסעודה, כמה מהם עברו מן העולם (כמו הרצ"ה רבינאוויץ, הרב בלאך… זכרם לברכה), מי יעני (כמו ר"ד מאליס, אשר לא השׂיגה ידו אחרי שנתים ימים לשלם את נדבתו אשר נדב לצורך הדפסת הספרים) ומי יעשר (כמו ר"א אֶפרוֹן, אשר בא אז אלי במרכבה ויהי לי לשושבין לקחת אותי לבית-הסעודה, וגם חכּה לי על פתח בית-הסַפּר עד אשר עשׂיתי את זקני, ועתה עלה במעלות ונעשׂה בעל-הבירה ואני עושׂה עמו במלאכתו). כמה ממכבּדי בעת ההיא נהפכו לי לאויבים ולא השיבו ידם מנאץ את שמי ברבים (כמו הצ"ב ופראָזער וקאנטאר). אמנם כן: “Tempora mutantur et nos mutamur in illis”, לאמר: סובב, סובב הולך רוח הזמן ועל סביבותיו שב גם רוח בני אדם!

בו ביום.

היום קראתי ב“הצפירה” כי בן-יהודה בירושלים נתאלמן. אשתו היתה בתו של שנ“ה יאָנאָס במאסקוי. מרדכי בן הלל הכהן המודיע זאת מהלל אותה כאשה כשרה מאד, וביחוד יוקיר את דרכּה על כי למדה לילדיה לדבּר בלה”ק מקטנוּתם ושׂפת-עבר היתה המדוּבּרת בביתה.

יום ו', י"ט חשון.

ר"מ לעווין שלח לי היום את החלק השני מס' “תולדות מַרבּי השׂכּלה” אשר עד כה לא ראיתיו, קראתי בו אחת הנה ואחת הנה, ומצאתי דברים מתמיהים הרבה, ביחוד בדברים הידועים לי היטב, בהיותם נוגעים אל עצמי ואל בשׂרי, בין בשבתי בערי-השׂדה וכותב מכתבים אל הוַעד, ובין אחר כך כשנעשׂיתי למזכירו ולצופה הליכותיו.

חיי ר“ט⁴ הרצופים אל הספר כתובים כפי הנראה על ידי קאַנטאָר; בסגנון לשונו אכּירנו ובדברי החנופה והפרכוס לפאר שם ר”ט יותר מן הראוי. בעמוד XIII אומר הכותב: “התעכבנו מאד על הדברים האלה” — מבטא זר לקוּח מלשונות העמים; בלה"ק יאָמר: “הארכנו מעט בדברים האלה” וכדומה.

המכתבים הבאים בחלק הזה, שהוא רק כעין גב של חומר לגבי החלק הראשון, לוּקטו לאחד אחד, בלי ברוּר ומצוּי את הראוי לפרסם ממה שאינו ראוי. למשל, מודיע הוא שתבעתי בפה שׂכר מאמרי שנתקבל בדפוס בהמאסף שלהם (עמוד 187) או כמו שהמעתיק כבד-הפה כותב: “גמול בעד עמלי”, שהוא דבר שבצנעא, שאין לקהל הקוראים צורך לדעת אותו, ובפרט אחרי שלא שלמו לי את השׂכר ההוא. וממין זה הוא גם מה שהוא מפרסם על ש"י אבּראמאָוויץ ועל יהושע לעווינזאָהן, שבשעה שנתפשׂתי למלכות בשנת 1879 מהרו הם לבקש למַנותם על מקומי (עמ' 208), — דבר שאיננו נותן כבוד ל… אלה הממהרים לבקש טובה לנפשם מצרת חברם, בטרם ידעו איך יפול דבר. וזולת זה תמה אנכי, איכה מצאו שניהם את לבם לבקש להם עבודה זאת, והם לא ידעו לכתוב ולדבּר בלשון רוסיא.

האיש המעתיק את המכתבים, שרובם נכתבו מעיקרם בלשון אחרת, איננו סופר מהיר וכוחו בלה“ק איננו רב; העתקתו מראה כמלאכת אחד הצעירים המתחנכים בעבודת הספרות. ר”ט בעצמו מודה על זאת בהקדמתו לחלק א' ואומר: “איזה מקומות (?!) נכתבים בשׂפה בלתי צחה וברורה”, ומבאר כי הסבּה לזה היא “כי לא הצליחה בידו (צ"ל צלחה) למצוא בפה (צ"ל פה) איש היודע על בוריה שׂפת רוסיא ולהעתיק ממנה על טהרת לה”ק — ואולם לאחר זמן מצא איש כזה, אבל ההעתקה כבר נעשׂתה ומקצתה גם נדפסה ואי אפשר היה לתקן המעוּוָת. בעת הדפסת חלק ב' שלח ר“ט אלי על ידי גדליה דודו את הקונטרס השני אשר בו (עמוד 24) נדפסה העתקת מכתבי אל הוַעד ובקש מאתי להגיה את ההעתקה ולתקן את שגיאות המעתיק. אנכי תקנתי אפס מקצתה והסירותי השבּוּשים הגדולים ביותר, וכלה לא יכולתי לתקן והעירותי אוזן ר”ט על פחיתוּת ההעתקה בכלל ובקשתי מאתו להעיר כי המכתב כתוב מאתי בלשון רוסיא ונעתק ללה“ק על ידי אחר (את מכתבי אל ר“ט השיב לי ר”א הורוויץ, גיסו של ר"ט אשר מצאוֹ בין כתביו, הנהו נמצא בצרורות-כתבי), והוא עשׂה את בקשתי בזה שהציב ציוּנים בדמות כוכבים בראש כל מכתב שנכתב בעצם בלה”ק.

עוד הרבה יש להעיר על הספר הזה שאיננו אלא כעין פרגוד על פני האמת לבלי תראה בעצם תבניתה; אפס כי לא פה המקום לבקורת כזו ואחשׂוך אותה למקום אחר.

יום ו', כ"ו חשון, 15 נאוועמבר.

כל ימי השבוע הזה שכבתי על מטתי, כי הוכחתי במחלת האינפלוענציא. בצאתי בליל מוצ“ש העבר מבית חתני הרופא, אשר ביום ההוא (9 נאָוועמבר) היה יום הוּלדתי, ואֵחר אצלו עד ראש האשמורת התיכונה, אחזתני צנה ואֶתחָל. הרגשתי עקת החזה והגרון וכאב ראש כבד מאד ואומַר בלבי, אין זה כי התחדשה המחלה הנושנת ופשׂתה הסַפּחת ועלתה ודבקה בחלקי הגוף העליונים, אכן הרופא הרגיעני ואמר כי האינפלוענציא היא. היא המחלה החדשה המתהלכת עתה בארץ והרופאים לא ידעו מה היא ויקראו לה אינפלוענציא. כן אָרחות הרופאים בכל מחלה מַמארת המתחדשת בין הבריות, בטרם אשר יעמדו על תכוּנתה על פי סימניה ותוצאותיה במשך שנים הרבה. אזכור כי בשנת תר”ח בהיות החוֹלירע בווילנא פעם שניה (בראשונה היתה בשנת תקצ"א) חלה בה וגם מת בה יעקב יאָג (יכעס), והוא גר אז בבית הרחַיִם אשר לו במגרש פּאָפּלאווי, ושני גדולי הרופאים אַביכט וגראַז באים אליו יום יום לרפּאותו. הרופאים האלו שניהם היו פולנים, הראשון זקן בא בימים ונשׂוא פנים, מראשי המורים בבית חכמת הרפואה שהיה לפנים בווילנא, והיה מחזיק ברפואה בשיטות הישנות ומלעיב ברופאים הצעירים המשתדלים להמציא שיטות חדשות, והשני, גראַז, היה רופא צעיר לימים מתגדר בידיעותיו בהמצאות החדשות ובכללן גם בתחבּוּלה חדשה ברפואת החולירע, שהיה מתפאר כי עמד על יסוד המחלה ושרשה. ויהי היום ושני הרופאים הולכים לבקר את יאגיכעס כפעם בפעם וגראַז מםַפר באזני אַביכט את תוצאות מחקריו בסיבת המחלה ותכונתה ואת הרפואות החדשות אשר המציא כנגדה; ואביכט שומע ושותק. ויהי הם באים עד שער העיר, והנה פרה פסקה להם הדרך והיא הולכת הלוך וגעה; ויאמר אביכט לגראז: הידעת, חברי, את אשר נעשׂה? נקח גם את הפרה אתנו אל מטת החולה, כי כמונו כמוה יודעים מה היא מחלת החולירע ובמה תרפא. — מעֵין זה אומרים עתה הרופאים על דבר האינפלוענציא.

היום קמתי ממשכבי, אכן מצוַת הרופאים עלי חזקה לבל אצא החוצה עוד ימים אחדים.

במשך ימי חליי קבּלתי מכתב מקיעוו מווייסבערג וממז“ח. זה האחרון יבקש מאתי לשלוח לו מפרי-עטי ל”גן פרחים" הרביעי, והראשון ימליץ בעדו. שלחתי לו שני שירי אַל מאקמאת: “הכל תלוי במזל” ו“דבּוּר מפוצץ” ועוד שיר אחד אני כותב כעין שיר פטורין לאחד ממכרי אשר עלה לאמריקא.

לעת ערב בא אלי פתאום סירקין (יה"ס) ממינסק, וישב לפני כשעה זעירא. הוא מהר לצאת לראות את אמו ואחותו, כי רק היום בא, והבטיח לשוב ולסור אלי מחר או ביום הראשון.

מו“ש, כ”ז.

יה“ס בא תיכף אחר חצות וישב אתי עד פנות היום ויסַפּר לי את כל המוצאות אותו בפאריז, אשר נקרא שמה מאת הבארון רוטשילד החפץ למלא ידו להיות הוא סוכנו האחד לקנות קרקעות באה”ק ולמכרן לישׂראל. ספּר לי את כל התואנות והעקיפין אשר בקשו רבני ישׂראל וגדוליו בשמעם כי את יה“ס הפלה הנדיב כאיש אמונים לו, כי האנשים ההם הם רק רודפים אחר הכבוד ומתקנאים בירך חברם; וכל מה שהם עושׂים אינם עושׂים לשם שמים אלא כדי לקחת גדוּלה לעצמם. ככה בשמעם כי יה”ס הולך התעוררו הרב רש“מ והד”ר הילדסהיימר ללכת גם הם מעצמם, והם בלתי קרואים, וכמה כרכורים כרכרו עד אשר נקראו לבוא אל האספה בפאריז בישיבת חברת כי“ח. כמה נאמנו דבריהם ז”ל: “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”.

מדאָליצקי קבּלתי ספּוּרו “מבית ומחוץ”, וכתובים עליו החרוזים האלה:

קבּל מנחתי,

איש דגול מרבבה,

בה תראה דמעתי,

מרוב יגון ודאבה.

על שבר אוּמתך

לה שרת שירתך

אריד אהימה

וקנים אעורר

ואוסיף עוד דמעה —

על מחלתך, משורר!

דברי עצב שוברי לב ומחליאי נפש יסַפּר לנו המחבר. מעשׂי אכזריות אשר יעשׂון רק בגוֹב אריות, בהררי נמרים. אין ספק כי מבשׂרו חזה כל אלה ועליו עברה רעתם. קובע הוא להם מקום בבוּקארעסט ומניח לנו לדרוש סמוכין.

קורא הוא לפנינו בשם רומינים ומכון לאנשים משאר מינים. “צדקה עשׂה הקב”ה שפּזרן לבין האומות", וצדקה הוא עושׂה להם שהוא מעמיד עליהם שׂונאים ונוגשׂים בכמה ארצות בבת אחת, שאלמלא כן לא היה ביכלתנו לכנות באריות ולסַפּר מעשׂי אכזריותם לדור בשנוּי השם ובשנוּי מקום.

יום א', כ"ח חשון.

כליתי לקרוא ספרו של דאליצקי וכתבתי לו באגרת-פתוחה את הטורים הללו (בשנוי מעט מן הכתוב כאן):

שכני בחצרות אלהים, חברי בהיכל שירתנו הנחמדה,

קבּלתי ספרך בתודה וקראתיו במגנת-לב וברעדה.

אִלו עברה עליך אחת מני שבע מן הדברים שבּגוֹ,

והרי אתה בעיני כשדרך, כמישך או כעבד-נגוֹ,

כי בשמעי ספּוּריך סמר מפּחד בשׂרי,

ראיתי גם הדמעה אשר בכית על צוארי

בשמעך את קרני, כי תקפתני מחלתי;

ואהה כי עוד אוסיף דמעתי ארייוך,

באמור לך כי גם היום לא באה רפואתי,

כי עודני עומד בין חיים ומות בתוך.

יום ב' כ"ט חשון.

היום קמתי ולבשתי בגדי ונסעתי לבית-הרידאקציה אשר אני עושׂה שם במלאכתם אף-על-פי שהרופא העיד בי לבלי אצא עוד מפתח ביתי, יען כי יום המעוּנן הוא וערפל כסה פני העיר. בנסעי בעגלה נדמה לי באמת כאִלו רוכב אני על עב קל, כי באמת היה ענן לבושם וערפל חתולתם ולא יכול הרואה לראות כפסיעה גסה לפניו. מרגיש אני כי צאתי לחוץ לא הזיקה לי.

הפרופסור בראַנדט, אחד מעורכי הלקסיקון אשר לנו, מת מיתה חטופה, ביום השלישי העבר עוד בא לבית המערכת, ועוד ביום החמישי ראוהו ברחוב, ואתמול ביום הראשון עבר ובטל מן העולם. מה בין האדם בחיר היצורים ובין זבוב מות? אין ביניהם ולא כלום!

יום ד‘, 20 נאוועמבר, א’ כסלו.

היום קרואים אנחנו לאכול בצהרים לבית בתי הצעירה החוגגת היום את יום הולדתה. היא אמנם נולדה ביום כ“ב כסלו, ואם כך לפי חשבון הלוח העברי יהיה יום הוּלדתה בעוד שלשה שבועות, ואולם בעת שנשׂאה לאישה לפני עשׂר שנים חל כ”ב כסלו ביום 20 נאוועמבר ואישה הרופא המקפיד מאד, ככל בני דורנו הצעירים, ללכת בחוּקת הגויים, החליט וקבע את חגיגת יום הוּלדתה ביום 20 נאוועמבר. והנה אשה ברשות בעלה היא וגם אבותיה המולידים אותה בכלל, והוא בעל הבית ואשר יחפוץ יעשׂה, אף-על-פי שעל ידי זה אשתו מַקדמת להזקין בכדי שלשה שבועות קודם זמנה.

יום ה‘, ב’ כסלו.

היום אכל אצלי פת שחרית יה"ס ושהה אחר כך כשתי שעות. נדברנו על ענין ארץ ישׂראל שהוא נכנס בו בראשו ורוּבּו. אמרתי לו כי אם יקבּל הצעת הנדיב הידוע להיות המוציא והמביא בדבר הזה, אז אהיה אני בעוזריו ובתומכי נפשו בכל אשר אוּכל. לפי שעה החלטנו להוציא “מאַסף” אשר כסף פדיונו יבוא אל אוצר הישוב. אנכי קבּלתי עלי סדוּר המאמרים והגהתם, ולו יעצתי לבוא בתחילה בכתובים עם שאר ראשי חובבי ציון לשמוע מה בפיהם, אם לפי דעתם אחרית לדבר ושוה לעמול עליו. נראה מה יהיה חלומנו זה.

הראיתי ליה“ס את מכתב מזא”ה והוא ספּר לי פרטים אחדים על אודות האיש “אשר גינצבערג” הנזכר שם, כי איש משׂכּיל הוא, יודע הרבה לשונות אירופא ולה“ק על גביהם, והמעלה היותר גדולה וחשובה שבּו היא — כי בן עשירים הוא. וזה הדבר אשר ספּר לי יה”ס על אודותיו — דבר יקר, כולו אומר כבוד לו וראוי לכתבו זכרון בספר לדור יבוא: אביו היה חוכר נכסיו של איגנאטיעוו (שׂר הפנים לפנים) וכשהוציא איגנאטיעוו את החוקים הנודעים בשם “חוקי מאַי”, האוסרים על ישׂראל חכירת מקרקעי וכל מטלטלי דלא ניידי, אמר להתקשר עם חוכר נכסיו זה, שהביא לו הנאה מרובה ורוחו היתה נוחה הימנו, בשטר אמנה על חכירת הנכסים לזמן ארוך כדי שלא ישלטו בו חוקי מאי. ה' גינצבערג האב, בעצת בנו הנזכר, לא קבּל את ההנחה אשר אמר איגנאטיעוו לעשׂות לו כיוצא מן הכלל ולא חתם על שטר ההתקשרות. האין זה מעַין מעשׂה הרדי"א בשעת גירוש ספרד? ישׂמח האב בבן מבין והבן באב מקשיב כזה! אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!

לקחתי דברים עם יה“ס גם על אודות יעב”ץ המתחיל להרביץ תורה בקולוניות שבארץ ישׂראל. עוד בהיותי בברלין קראתי את חוברות “הארץ” אשר הוציא וייטיבו בעיני מאד. הסופר הזה שׂפתנו אתו כשׂפת הסופרים הגדולים, ומאד שׂמחתי לראות כי בקרב הכפרים והמושבות הנוסדות באה“ק ואכרים ויוגבים מבני ישׂראל נמצא איש כזה מרביץ חכמת ישׂראל ומרחיב שׂפתנו לבלי תשכח מפיהם ומפי זרעם. ויהי הסופר יעב”ץ בעיני כשמואל הרמתי בזמנו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים. אפס כי שיטתו בסדר הלמוד ובחנוך הילדים אשר הוא שׂם לפני המורים והמלמדים שם לא ישרה בעיני, כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרוש להם ספרי הקודש על דרך הדרוּש, ולדעתי דבר זה בגרסא דינקותא מזיק מאד, כי נוח הוא לעקם את השׂכל הישר אצל התינוקות שמוחם רופף. מנויה וגמורה בסוד חכמי אמת, כי אחת מראשי הסבּות להתגבּרות ההזיה והאמונות התפלות בקרב בני ישׂראל ומזה לעניוּתם ולשפלוּת מצבם — היא התפשטות חלומות האגדה והקבּלה בתוכם. כמעט כל חיי האומה, השקפותיה על תבל ומלואה, כל מעשׂיה ומנהגיה, בקשותיה ומנהגיה בבית האלהים, הכל כאשר לכּל מיוסד על משלי האגדה והדרש ועל רמזי הקבלה ונטוּע בנפשם בכוח הדמיון וההזיה, ולא בשקוּל הדעה וההוָיה. ראשית חטאת היא לנו כי בילדותנו, בשעה שדעתו של האדם עוד לא נתבשלה להבחין בין אמת למדומה, יערבבו בו את הפשט עם הדרוּש ויתלו לילדים הרכים קלא-אילן לשם תכלת, ולכן כאשר נגדל ונבוא באנשים הננו כפראים בתוך היושב, עינינו עצומות מלראות דברים כהויתם ומקבּלים אנחנו את דברי מגידינו ומקוּבלינו כמשמעם וחושבים את משליהם ורמזיהם לדברים ממשיים ולמעשׂים מן המציאות. לתקון המעוּוָת הזה מן הראוי לעשׂות בזה“ז [בזמן הזה] עם האגדה כמו שעשׂו רבני צרפת בימי הרשב”א עם הפילוסופיה, היינו: לאסור את האגדה והדרוּש על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שקוּל הדעת, לערך עד י“ח שנה, כדי שידעו להבחין בין מדומה לאמת ובין מה שנאמר בדרך משל לדבר הקיים ונמצא במוּחש. על כן מוצא אני שיטת יעב”ץ מצד זה למקולקלת ומַפסדת. בתחילה היה עם לבבי לכתוב אליו להשתתף במלאכתו בחוברותיו אשר הוא מוציא במחלקות הטובות והישרות בעיני ולהתנגד לו במקצוע זה שאמרתי; אכן אחרי כן שבתי וראיתי גם משאר מקומות בספריו כי האיש הזה קאָנסערוואַטור גמוּר הוא, והעינים אצלו לאחור ולא לפנים. אז שבתי מדעתי ואמרתי בלבי: לא ידון רוחי באדם הזה עד אשמע על אודותיו דעת אחרים היודעים אותו אם בעל-נמוס הוא ותלמיד-חכם אמתּי המסוגל לשמוע גם דעות המתנגדות לדעתו. היום הצעתי כל הדברים האלו לפני יה"ס… שבתי בהחלט מדעתי לבוא עם האיש הזה בדברים, וחשׂכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפנַי מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו. ואולי אעשׂה זאת בהמאסף אשר אנחנו אומרים להוציא אם יקום ויהיה הדבר.

בו ביום.

לעת ערב קבּלתי מכתב מישׂשכר בער הלוי הורוויץ — הוא האיש המטפּס ועולה על ידיו ועל רגליו בהר שׂפת קדשנו וחפץ להיות בעל כרחו משורר בישׂראל — בו יודיעני כי ערך מכתב ארוך נגדי על מכתבי עם התקונים שנדפס ב“גן-פרחים” השלישי ושם ידבּר עמי תוכחות על סימני גסוּת הרוח הנראים לו במכתבי ההוא. עניתי כי המכתב ההוא נכתב ונשלח לא לשם פרסום, כי אם לאיש פרטי, והאיש ההוא מסר אותו לדפוס שלא מדעתי, ואם יש בו עווֹן, הקולר תלוי באיש ההוא אשר שלח ידו בפקדון.

יום א‘, ה’ כסלו.

שלחתי מכתב לקיוב ובו שיר “תשליך” ומאמר “ישן נושן”, כולל תשובותי על השׂגות קאפלאן (ז"ל) על ספרי “משלי יהודה” משנת תר“ך. בסוף המכתב הוספתי שיר קטן “שנוּי השם” (מעניני דיומא), גם הודעתי למז”ח כי י“ב הורוויץ עתיד לבוא בתוכחות עמי ע”ד מכתבי הנדפס ב“גן פרחים” ג'.

יום ג‘, ז’ כסלו.

היה אצלי יה“ס ונפרד מעלי, כי ביום מחר השלישי הוא יוצא לשוב לביתו. רשמתי לפניו ראשי התנאים על דבר המאסף, שאנחנו אומרים להוציא לטובת יא”י [ישוב ארץ ישׂראל]. מסרתי לו אחוּז אחד מספרי “כל שירי” להובילו שי לר' מיכאל ערלאנגער בפאריז כקרבן תודה בעד טרחו ועמלו לטובת אחינו.

שלשום ביום א' ערכתי מכתב להבאראן ג“ב, בו העירותיו על העזובה הרבה בקרב קהלתנו, שחבריה הולכין ומתמעטין ואין משתדל להרבות צבאם; העוסקים בצרכי הצבּוּר עושׂים מלאכתם בשפלוּת ידים, בביה”כ בנו חרבות למו וקירותיה הגבוהים והשוממים קורעים לב שמים וצועקים עלינו אל האלהים ובחברת גחש"א [גמילות חסד של אמת] בעלי האגרופין פושטין את עוֹר העם; הכל כמנהג הישן בשאר קהלות ישׂראל. ביחוד העירותיו על רוע מזלם של הצעירים מבני עמנו אשר גמרו למודם בבתי המדעים ומפני רוע גזר הדין המתוח עלינו בעת רעה ועצבון זאת אינם יכולים לפרנס עצמם מפּרי תבונתם אשר רכשו להם ומפני הדחק רב ביניהם העוזבים את עמם, ויעצתיו להושיב וַעד אנשים מפקחים אשר אליהם יוכלו הצעירים לפנות בצר להם והם יעזרום למצוא חַית ידם בהמליצם טוב בעדם לפני בעלי העסקים המבקשים להם פועלים עוסקים במלאכתם, ויבואו לעשׂות איש במקצוע שלו.

ידעתי כי שׂחתי את דבר על אוזן לא שומעת, כי ה' ג"ב מהתענג וממורך לב, פן יאמרו חטאת “הקהל” דבקה בו, לא ישמע לי ולא יעשׂה דבר לטובת צאן אובדות ההן, ואכן עשׂיתי את שלי והוא — אם ישמע ואם יחדל.

יום ד‘, ח’ כסלו.

זה שני ימים לא הייתי בבית המערכת לעשׂות מלאכה, כי מחלתי החדשה, השאת בבית-השחי למעלה מן הארכובה הימנית פשׂתה ונתפשטה והכאב גדל מאד, עד כי לא אוּכל לעמוד על רגלי הכן. נראו כי צדקו דברי הרופאים האומרים כי המחלה היא מחלת הסרטן, אם כי הקרבן אשר הקרבתי על מזבחו של בערגמאן⁵ היה מנחת-שוא.

יום ה‘, ט’ כסלו.

בא אלי מכתב מעיר וויניצא אשר בפאדאליען מאיש הנקרא בן-ציון מאירואוויץ האומר כי בן י“ט שנה הוא ומלאכתו מלאכת שו”ב. במכתב גליונות אחדים מלאים שירים כתובים דק אל דק באותיות זעירות צפופות וטרופות, והוא מבקש רחמים להגיד לו אם יש לו כשרון ודעת להיות משורר. קראתי שתים שלש דלתות וראיתי תיכף כי שיריו הם ממין השירה של עובּרין שבּמעי אמם; מלים וחרוזים ורוח אין. אפס כי מאשר ממכתבו נראה כי שׂפתנו אתו ואם יעשׂה בה יצליח, לכן יעצתיו להגות בספרי הסופרים והמשוררים הטובים (אשר רשמתי לפניו) ואמרתי כי יש תקוה לאחריתו.

יום א', י"ב כסלו.

קבּלתי מכתב מוו“ב וממז”ח. רואה אני כי האנשים האלה בני עמא פזיזא דמקדמין פומיהון לאודניהון; עונים הם בטרם ישמעו ויבינו את אשר ידבּרו אליהם. על שאלותי לא מצאתי במכתבם מַענה, כי אם הרבו דברים בענינים שאינני נזקק להם כלל. על הודעתי למז“ח כי י”ב הורוויץ עתיד לתבוע אותי לדין, מז"ח מבקש מאתי להיות פשרן בינו ובין הורוויץ זה, המתעבר בו מסבּה אשר לא ידעתי ולא יכולתי להבינה מתוך מכתבו. וכי בעל דין נעשׂה דיין?

נבהלתי לקרוא היום בה“וואָסחאָד”, כי יונה גרשטיין שחל“ח [שבק חיים לכל חי]. כתבתי מכתב לפרידלאנדער ושפכתי שׂיחי לפניו על מות מכירי מנוער זה, רעי וגבר עמיתי, מי שהיה אתי פעמים רבות בעבודת הספרוּת וצרכי הרבים. גרשטיין ידע דקדוק לה”ק על בוריו וטעם השׂפה עמד בו בעצם תוּמו, אפס כי היה עצל במלאכת הסופרים ולא אהב לכתוב הרבה. בהדפיסי את ספרי “משלי יהודה” היה הוא מגיה את הגליונות ומלבד אשר הסיר את שבּוּשי הדפוס, תקן גם כמה שגיאות בלשון אשר שגיתי אני בעצמי. בשנת תרל“ד העתקנו יחד חח”ת [חמשה חומשי תורה] — היא ההעתקה הנדפסת בהוצאת החברה להרבּות ההשׂכּלה. בהיות גרשטיין בשנה ההיא בפ“ב התאכסן אצלי בביתי, ובהיותי אני אחרי כן בווילנא סרתי לביתו. אמת כי בשנת תרל”ט כאשר פסקה עבודתי בצרכי הצבּוּר נתּקו הקשרים אשר חבּרוּ אותנו ונתרחקנו איש מעל אחיו, בכל זאת לא חדלתי מלכבּדו על טרחו ועמלו לטובת בני עמנו יושבי עיר מולדתי. את כל זאת הגדתי במכתבי אל פרידלאנדער, אשר גם היה מיוּדעו מנוער (כמדומה לי גם חברו בבי"מ הרבנים) וגרשטיין היה מבאי ביתו ומידידיו הנאמנים עד יומו האחרון. גרשטיין היה זקן ממני ארבע שנים.

כתבי לוו"ב בקיוב מענין הכתוב למעלה.

יום ב'.

מסרתי למ. ד. גינצבורג, ההולך בשבוע זה למינסק, אחוז אחד מספרי “כל שירי” מהדורא טובה בכריכה יפה לתתו ליה“ס אשר הבטיח לי לקחתו אתו לפאריז ולמסרו להבאראן רוטשילד כמנחת תודה על כל תגמוליו לבני עמנו. להבאראן כתבתי מכתב קטן (בכתב רש"י) ושׂמתיו בראש הספר. — במכתבי ליה”ס בקשתי מאתו בהיותו בפאריז לבוא אל הר“ר שניאור זק”ש לפקדהו בשמי בשלום ולשאול אותו באיזו שנה ובאיזה גליון ממ"ע “המגיד” נדפס מכתבי הגלוי אליו על דבר שירי בן גבירול.

בן-אחותי רפאל כ"ץ שגמר למודי הרפואה בחארקוב כותב כי יבוא אלינו בעוד שני שבועות.

יום ג', י"ד כסלו.

שלחתי מכתב ללנדוי להדפיסו ב“וואָסחאָד” להכחיש מה שנאמר בו בגליון הקודם כי חח"ת העתיק גרשטיין עם לעוואַנדא, והודעתי כי אני הייתי שותף לגרשטיין במעשׂה ההעתקה.

נקראתי למחר לסעודת גחש“א בחדר הקהל אשר אצל ביהכ”נ. עד כה היו קובעים הסעודה בבית הגבאי… ובשביל כך נמנעו רבים לבוא אל הסעודה, כי אמרו מה לנו בבית איש אשר איננו ממכירינו. עתה כפי הנראה השׂכּילו זאת, כי סעודת הצבּוּר צריכה שתהיה קבועה בבית הצבּוּר. לוּ הייתי בריא בוַדאי הייתי הולך שמה כדי לדבּר באזני ראשי החברה דברי כבוּשין על דבר העושק והמרוצה הנעשׂה בחברתם בהעלותם את מחיר הקברים למעלה ראש; אכן חולה אני, ומצטער פטור מן הסעודה…

יום ו', י"ח כסלו, 6 דעצעמבר.

היום בא אלי הרר“א קויפמאן. ראיתי כי פניו נפלו והוא סר וזעף ואשאל פשר הדבר, ויאמר כי בשבוע העבר היה חולה שלשה ימים. הוא ספר לי כי המיניסטר דורנאָבאָ הניא הצעת אוּאַייט מלאך הירש לפטור את בני ישׂראל היוצאים (לבלי שוב עוד) מעבודת הצבא. “חפצים אתם — אמר המיניסטר אליו — לקחת לכם את הבחורים אשר יצלחו למלאכה ולעזוב לנו את הנמושות, סבי דאזלי אתיגרא; קחו לכם אתם את הזקנים והניחו לנו את הצעירים אשר עוד כוח בהם לצאת לצבא לעבוד עבודת המלכוּת”. — והלא הבטח הבטחת לי כי תסכים הממשלה לזאת! — השיב אוּאַייט. — “ומה אם הבטחתי? ענה השׂר: אתמול הבטחתי והיום היתה אתי רוח אחרת. ולו גם היה הדבר נגמר ונקבע לחוק, לאחר זמן היינו מפירים את החוק, לוּ ראינו כי הוא גורם היזק להממלכה”. — הרא”ק הבטיח לי כי הדברים האלה הם קוֹשט אִמרי אמת ודברים כהוָיתם. אוי לה להודאה גלויה כזאת שאין בה בושה וכלימה מפי שׂר וגדול אשר על פיהו יִשק כל עם הארץ. מודה הוא בפה מלא ולא בוֹש כי אין עיניהם ולבם בלתי אם אל הבצע. עוֹל מלכות הם נותנים עלינו, משפט וצדקה לשבת בארץ ולאכול יגיע כפינו אינם נותנים לנו; ועוד המה אומרים לנו כי מנצלים אנחנו את עם הארץ.

שכחתי לרשום במקומו כי יה“ס בהיותו פה הגיד לי גם הוא על דבר עצה אחת אשר הציע אוּאייט לפני הממשלה ולא נתקבלה. הוא בקש לתת להבאראן הירש רשות ליסד על הוצאותיו בארץ רוסיא קולוניות לחנך בהן ילדי ישׂראל וללמדם מקטנוּתם עבודת האדמה, ולא נענתה לו הממשלה. יה”ס שׂם לפני אוּאייט למסור את דבר יסוּד הקולוניות לידי היהודים בעצמם והירש יתמוך בידם בכספו. אואייט הבטיח לשׂוּם הצעת יה"ס באזני הבאראן ולהמליץ טוב בעדה. והנה אחרי אשר אין הממשלה פוטרת את היוצאים מידי חובת העבודה בצבא אין עוד חפץ ותועלת ביסוּד קולוניות כאלה, כי לחניכי הקולוניות לא יתנו לצאת מן הארץ ואם יצאו בהחבא הלא ימנו אותם במספר הבורחים מעבודת הצבא ואחרים מבעלי הזכויות יצאו תחתם וקרוביהם ישלמו כסף ענושים.

הוא אשר המקונן עמד וצווח: השׂיגוּה בין המצרים! גדר מזה וגדר מזה ואין פתח תקוה לצאת מעמק עכור זה.

מהרתי והודעתי את החדשה הזאת ליה"ס, למען דעת.

לכ"ץ כתבתי לנסוע לוואַראנעז, כי שם מקור נפתח לפרנסתו.

יום א', י"ט כסלו.

היום נדפס בה“וואסחאד” מכתבי אל המו"ל.

יום ב'.

קבּלתי מכתב מפרידלאנדער ומאת המו"ס פונק. הוא דורש את ספרי על ניר פשוט, ואני כבר הודעתי לו כי אינם עוד. מחיר הטובים קבעתי 2,60 בלי כריכה והמשלוח על חשבוני.

יום ג', כ"א כסלו.

יום הוּלדתי היום, בו ימלאו לי ששים ואחת שנה. לעת ערב באו אלי ילדי כוּלם ורבים ממכירי. בתי הבכירה הביאה אתה את ילדיה, בנה ובתה; ועל זאת גדלה שׂמחתי כי זאת הפעם הראשונה אשר הילדים הרכים האלה באים אלי בערב. בראותי ילדי אלה וילדיהם המגודלים בדרך השׂכל ובהתבונני אל מעמדם ואל כל אודותם משׂמחי לב אודה ה' בכל לבי על כי זכּני לכך לעת זקנתי לראות בטוב יוצאי חלצי ולשׂמוח בהצלחתם. גם בכל המוצאות אותי בימי חיי הפלה אלי חסדו עמו ולא כגמול עלי השיב. נפשי יודעת מאד כי כמה פעמים חטאתי וישר העויתי, אם מנטיה רעה או מפני הדחק, ויצאתי נקי ולא נתפשׂתי בעווני והגעתי לימי זקנה בשם טוב ואקוה בשם כזה גם להפּטר מן העולם, למען לא יבושו בני בי ולא יִכּלמו מעווֹנותי.

כלום אב מעיד על בניו ואני לא אמנע מלחַווֹת דעתי על יוצאי חלָצי, כי לא לאדם דברי כי אם לאלהים והוא בוחן לבבות ויודע אם באמת ובתמים אני חורץ משפטי……….. ………. ………… ………….

בו ביום.

כה“ע מודיעים כי מת הד”ר פינסקער באודיסא. אדם גדול נפל בישׂראל, אשר עוד גדול ערכּו בצוֹק העתים האלה, בימים שאין אנשים עמדים על עמם. הוא היה ראש המעירים והמעוררים את עמנו להושיע ידם להם. והוא ישב ראש בחברת חובבי ציון; ועתה מי יבוא תמורתו, ומי יודע איזה בן אדם בלתי הגון יקפוץ בראש למלא מקומו? לדעתי ראוי היה ר' מנשה מרגלית לבוא תחתיו.

יום ד', כ"ב כסלו.

באחד ממכתבי הודעתי בדרך אגב ל… כי “כפי הנראה מלאכתי אצל ר”א אֶפרון תכלה לראשית השנה הבאה ואז אהיה נכון לביתי לעסוק הרבה בדברי תורה“, ולא ידעתי כי השׂיחה התמה הזאת… תהיה לו למכשול עווֹן לעשׂות דבר אשר לא יעשׂה. הוא החליט(?) ממני ידיעה זאת וכתב לאֶפרוֹן מכתב בו יבקשהו להביא את בנו תחתי לעשׂות עמו במלאכתו. היום בשובי ממלאכתי הביתה מצאתי את בנו יושב בביתי והוא הודיע לי את מעשׂה אביו וגם נוֹעץ בי איך ומתי לבוא לפני אפרון למַלאות דברי אביו גם הוא. השתוממתי על דבריו ואמרתי לו כי אביו טעה בדברי, כי מעולם לא נפטרתי מפקודתי זאת ומקומי לא נשאר פנוי, אפס כי המלאכה אשר היתה בתּחלה תחת ידי מרוּבּה הלכה ונתמעטה, לפי שלרגלי הסדרים החדשים שנקבעו בבית המערכת אחרי מות אנדרעעווסקי נתפרדה העבודה ההיא ובאה בידי אנשים שונים הנמצאים ועומדים בבית המערכת; ואני בראותי כי מלאכתי מתמעטת דמיתי כי עד אחרית השנה תכלה מאליה כלה ולא יהיה לי עוד שום ענין לענות בו. זהו הוא באוּר דברי במכתבי אל אביו, אבל מעולם לא נפטרתי ולא אפּטר ממלאכה המפרנסת אותי, יען יודע אני את הכלל הגדול: “פּשוֹט נבלתא וכו'”, וגם אפרון לא ירחיקני כל זמן שתהיה לי עבודה כל שהיא אצלו, יען כי רוחו נוחה במלאכתי ואין לו שום סיבּה להביא אחר תחתי; ואם כן ממ”נ [ממה נפשך] אין מקום להשתדלות… כי או שלא תהיה מלאכה ואין צורך בפועל כלל, או שתהיה מעט או הרבה ואז הפועל הקודם נכון להשאר על משמרתו. — … הצעיר הסכים לי ומדבריו שמעתי כי מבין הוא כי אביו עשׂה מעשׂה שלא כהוגן להפוך בחררה עם האיש היושב בטח אתו והתנצל לפנַי בעד אביו ובקש שלא ירע הדבר בעיני. והנה לא אכחד כי רע עלי המעשׂה, אף-על-פי שאקוה כי תקלה לא תצא לי מזה, אפס כי צר לי כי אדם כשר וישר לב כ… נתפּשׂ בעוון קפּוּח פרנסת חברו. הה"ד [הדא הוא דכתיב]: אל תאמינו ברֵע!…

יום ה', כ"ג בבוקר.

ברגע הזה קבּלתי מכתב מ… ובו אין שום רמז רמיזא על מכתבו לאפרון; ומזה נראה כי חפץ הוא להסתיר הדבר ממני. ובזה עוד יגדל עווֹנו נגדי. מהרתי וכתבתי אליו תיכף לברר ולצרף הדבר, לבלי תהי טינא בלבנו איש אל אחיו.

בו ביום, בערב.

מכתב מווייסברג. השירים והמאמרים אשר שלחתי לשׂימם ב“גן פרחים” מונחים תחת ידו, יען כי הדבר עודנו מוטל בספק אם ידפיס מז"ח את הגן הרביעי, אם לא. כפי הנראה אין כסף לאדון הזה.

יום ו', ערב חנוכה בבוקר.

מכתב לווייסברג, תוכו רצוף שיר “ארץ חדשה” ובית חדש אל השיר “הכל תלוי במזל”, באוּר השם “שׂר הנרגל בבית המשתאות” אשר וו"ב טעה וקרא “שיר הנרגל”.

בו ביום, בערב.

מכתב מאת ר“א הורוויץ מאַרקאַשאֶן בנגב צרפת. — באו אורחים ונשתעשע יחד, והם אחי אברהם, כ”ץ, פעריל, בתי הצעירה ואישה הרופא, ר“מ זקש ואשתו ועמם באה נערה אחת מבנות יהודי אשכנז ושם משפחתה שערשעווסקי; אביה הוא אחד מגבאי הצדקה באיידקוּהנען ומפקח על עניני הגולים מארצנו דרך העיר ההיא. ר”מ זקש הנזכר הוא בנו של אברהם אחי ר' שניאור זקש, והוא עורך דין וסניגור יושב פה בעיר המלוכה. — למחר קרוּא אנכי לבית ר' אהרן קויפמאן לנשף חשק. בלבי היה לבלתי לכת בדרך רחוקה כזו, ומה גם כי שם יאחרו לשבת ודבר זה מזיק לבריאותי; וכן כתבתי אליהם כי ספק בידי אם אבוא או אחדל. ואולם עתה עלי להראות לרא“ק את מכתבו של ר”א הורוויץ, כי שם ידבּר גם על אודותיו, ואם כן אין טוב לי כי אם הלוך אלך שמה לשעה זעירא.

מו"ש.

ב“הצפירה” (נומ' 275) נדפס היום הפך מן הדברים אשר הגיד לי קויפמאן, והוא כי הצעת אוּאַייט נתקבלה בכל פרטיה ובכללם גם בנתינת רשות לשלוח מן הארץ גם לצעירי היהודים החייבים עוד לעבוד בצבא. הדבר צריך בירור. — לבית רא"ק לא אלך, כי אשתי חלתה.

יום א'.

מכתב מרפאל כ“ץ ותשובה אליו תיכף ומיד, — לר”א קויפמאן עם מכתב הורוויץ והידיעה מן “הצפירה”.

המלה “מתרפקת” (שה"ש ח‘, ה’) אין לה רעיה בכה“ק. מן המפרשים על פי אומדנא בלבד זה בכה וזה בכה. רש”י והראב“ע מבארים אותה מל' ערבי בהוראת חבוֹר ודבוֹק, ועמם יסכימו גזניוּס ופירסט, וזה האחרון מושך אבירים בכוחו כדרכו, ומחבר הפ' רפק עם דבק, אבק, חבק. התרגום אומר “מתפנקין”. ספוֹרנוֹ קרא כפי הנראה מתדפקת בד' ולפי זה הוא מבאר: מכה את עצמה. הבאוּר אומר גם כן מתחבּרת ומשענת (צ"ל נשענת) על דודה, בלי נתינת טעם. ולכולם (זולת הר"ע ספורנו) קשה, והלא המשורר הוא בעצמו הדוד, ואיך הוא רואה אותה עולה מן המדבר נשענת על דודה? על כן עלה בלבי אולי יש לפועל זה, הבודד בכה”ק, קרבת בשׂר עם הפועל הארמי פרקד ושה“ת פרקדן בהפּוּך האותיות, ויהיה פירושו ממש בהיפך שהיא עולה מן המדבר לבדה ומתרחקת והופכת את פניה מאת דודה ומראה לו את ערפּה, לפי שיש בלבה איזה טינא עליו, כדרך הרעיות שהן רגזניות וקפדניות. וכעֵין אסמכתא לדבר אני מוצא בב”ר [בבראשית רבּא] פ' מ“ה: כדי שהיו מתרפקות על בעליהן, שבנוסחאות אחרות גורסין מתפרקדות (עי' ערוּך), וצ”ע [וצריך עיון]. (אחרי העיון חוזר אני מזאת ההשערה, ומוצא אותה רחוקה וזרה. בפועל “התרפק” מוצאים אנחנו האותיות השרשיות של השם מַרפק, שהוא הזרוע, אצילי היד; ואם כן התרפק הוראתו השעֵן על הזרוע).

יום ג', כ"ח כסלו.

קבּלתי מכתב מ… הוא מתנצל על אשר כתב לאפרוֹן ואת פי לא שאל. — ב“הצפירה” נומר 276, מודיעים מירושלים כי המורים במושבות החדשות נאספו לפקח על סדר הלמוד בבתי הספר. יש את לבי לכתוב להם ולהזהירם משיטתו של יעב"ץ.

יום ד', כ"ט כסלו.

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, לרבות — פרעושין ויתּושין. מה“ע “נאווּ וורעמיא” שהוא מנקר כיתוש במוחם של קוראיו בחרופיו את מערכות ישׂראל, מספיד היום את הד”ר ל. פינסקר ומזכיר תולדותיו שהם מעשׂיו הטובים, את פעולותיו בחכמת הרפואה ואת חסדיו הטובים אשר גמל ליושבי אדעססא העניים והחולים. מאליו מובן שהנבל הזה נזהר בנפשו מלהזכיר גם ברמיזה קלה כי פינסקער יהודי הוא, וגם מעשׂיו בקרב אחיו ופעולתו בדבר יא"י אין להם זכרון.

כתבתי שני מכתבים גלויים: לסירקין ולא"י שפירא.

יום ה, ר"ח טבת.

הייתי היום בבית המערכת ושהיתי שם שתים שלש שעות ולא עשיתי דבר, כי אין מלאכה מוצאת לי. כפי הנראה אהיה מוכרח לעזוב לגמרי את אפרון ואת מלאכתי אצלו, כי רואה אנכי את פניו כי זה הוא חפצו. זמן פנוי הרבה לי עתה, ולצאת ולבוא לא תתנני מחלתי; ולמַלאות שעותי הפנויות נתתי אל לבי לעסוק בדברי תורה, כלו' לחזור על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים, לא כדי ללמוד מתוכם דברי הלכה ודין שאין אני נזקק להם, כי אם לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב ידים זה. משׂכּילינו הקיצונים המבזים את התלמוד ואומרים לא-הוא ואין לנו כל חפץ בו, טועים מאד. חומר רב ויקר עֵרך נמצא בו לתולדות עמנו ולהרחבת שׂפתנו, וכל אשר לא עסק בתלמוד ובשאר ספרוּת הרבנוּת לא יוכל להיות סופר מושלם וחכם אמתּי בישׂראל.

יום ו'.

אמש עשׂה עמי כל הערב פיינבערג והודיע לי פרטי כל השתדלות אואייט לפני שׂרי הממשלה ונסיעותיו אשר נסע עמו במושבות בני ישׂראל, וגם דבר בוא אל ארץ רוסיא מלאכי הממשלה מוואַשינגטאָן אשר שלחַתם לתוּר ולדרוש אם באמת מוכרחים הם בני ישׂראל העניים להמלט משם מפני היד השלוחה והזרוע הנטויה עליהם, אשר אז פתוֹח תפתח את ארצה להם והענק תעניק להם מקופת הצדקה אשר לה עד אשר יעמדו על רגליהם וחיו, או אם בורחים הם מהתענג ומרוך, יען כי נרפּים הם ואינם חפצים לעבוד, ואז תסגור את שעריה לפניהם ולא תתנם לבוא ולהרבות בקרבה עניים מרודים האוכלים ואינם עושׂים. בדבר השתדלות אואייט אמר לי פ“ב [פיינבערג] כי כל חפצו נעשׂה וכל אשר בקש נתּן לו. גם שׂר הפנים גם שׂר המלחמה, גם שׂר האוצרות וגם ראש המפקחים על האמונות והדעות פּאָבּעדאנאסצאָוו הסכימו לתת לבני ישׂראל רשות לצאת ביד רמה אל אשר יוליכם הבאראן הירש. ועדים קבועים יהיו יושבים בעיר המלוכה ובשאר ערי המרכז אשר בני ישׂראל יושבים שם צפופים לפקח על היוצאים ולסדר את יציאתם. בין היוצאים יהיו גם הצעירים, ויציאתם תפקיע אותם מידי חובת העבודה בצבא, ולא יבואו אחרים תחתם ולא ישלמו קרוביהם בעדם כסף ענושים; אפס כי על אנשי הוַעד להודיע בתחלת חודש מארץ למרימי אנשי הצבא אשר בכל עיר ועיר את שמות בני ישׂראל הצעירים העתידים לעלות בשנה ההיא מן הארץ. תחת יד ה' פ”ב נמצאו העתקות תשובות שׂרי המלחמה והאוצרות על שאלת שׂר הפנים. — ובקרב הימים יציע שׂר הפנים את הדבר הזה בסוד כל שׂרי המלוכה הנותרים, אשר אין ספק עוד כי תצא הסכמתם, ומשם תעלה ותבוא ההצעה לפני הקיר"ה ותהי לחוק לישׂראל בארצנו. (ובזה דברי הרא“ק אשר הודיע לי ביום ח”י כסלו בטלים ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין). — עם מלאכי אמריקה הלכו מזה בתור מורה דרך העורך דין פאול לעווענזאהן ועוזר-עורכי הדין סליאָזבערג. ה' פיינבערג אומר כי מלאכי אמריקא ראו את עוני עמנו בשבט עברתו כי מורא הוא ופעל עליהם פעולה עזה ונמרצה; והמה עוסקים כעת לסַדר את כל אשר ראו ולכתוב בספר ובקרוב ישׂימו את תוצאות נסיעתם זאת לפני הקונגרס בוואשינגטאן, והם אומרים כי בבוא דברם לידי פרסום תצלנה אזני כל הארץ לכל המוראים הגדולים אשר יודיעו ויסַפּרו כעַדי ראיה.

אתמול בא אלי מכתב בלה"ק מנערה בתולה אחת מצאַריצין אשר במחוז סאראטאָוו… — היא מודיעה לי מעט מתולדותיה, כי אחרי גמרה למודיה בגמנזיום זה כשנתים נתנה את לבה ללמוד שׂפת עבר, ושירי וספרי אשר קראה מצאו מסלות ללבבה, ובשמעה אחרי כן כי חולה אני דואגת היא לי ומבקשת מעמי להודיע לה מה שלומי. היום עניתי לה. מכתבה ערוך בטוּב טעם ודעת ובלי שגיאות בלשון. נעים מאד לראות כי שׂפתנו הולכת ומתפשטת בקרב בנות עמנו.

יום א‘, ג’ טבת.

גם לכתוב את המוצאות אותנו דבר יום ביומו, לא דבר ריק הוא ולא מלאכה קלה היא, כי מכיון שעשׂה לו אדם דבר זה קבע הרי הוא כעוֹל על צוארו וכמשׂא כבד יָכבּד ממנו. יש אשר מעצלוּת ושפלוּת ידים לא ישׂים לבו גם לקורות כקורות בית הבד אשר בין עיניו ויש אשר מענוּי הבטלה וחוסר עבודה יתבונן גם לקסמין דקים ויקושש קש וגבבא; או כי ירעה רוח וירדוף קדים וילך לעסוק בדברים מופשטים ועיונים אשר אין להם שורש וענף בדברי יומו ביומו.

יש מַקשין: “אם כל התינוקות חכמים מאַין באו הטפּשין לעולם?” — שאלה זו תשובתה בצדה: הטפשין הם תינוקות חכמים, כלו' אנשים שגדלו בגופם ולא גדלו בשׂכלם וכשבאו בימים נשארו ביחס השׂכל במעמד תינוקות. כל התינוקות חכמים וטובים בעיני אבותיהם המולידים אותם, ואשמים בדבר הפדגוֹגים והאוֹמנים אשר לא השׂכּילו לפתּח כוחות הנפש של אותו התינוק החכם בד בבד עם כוחות גופו שנתפּתחו. הטבע חלק לו מנה יפה בכשרונות, והחנוך הרע היה בעוכריו.

רבים מַקשין: הנה הכתוב אומר: “ושמעו כל העמים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”, ועתה אנחנו שומעים שם ישׂראל מנואץ בפי כל העמים אשר סביבותם האומרים להם כי בנים סכלים הם — ואיה אפוא הבטחת משה רבנו? גם בזה אשמים הפדגוגים שעמדו לאותו תינוק. תורת משה — שהוא החומר הקדמון והתכוּנה הטבעית בדיוֹקן אוּמתנו — נתנה לו באמת חוּקים ומשפטים אשר “הם חכמתו ובינתו לעיני העמים”, אבל חכמה ובינה זאת היתה מַספּקת כל זמן שהיתה האומה במעמד תינוק בין שאר העמים שהיו גם הם תינוקות, ולא היה להם לא כשרונות שׂכליים טובים ולא נטיות מוּסריות טובות כמו לאותו תינוק. אבל אותן התינוקות גדלו והיו לאנשים ובה במדה שהתפתחו כוחות גופם התפתחו והשתלמו גם כוחות נפשם וחסרון הכשרונות שהיה בהם מתחילת בריאתם נתמלא על ידי שקידה והתמדה בלמודים שלמדו מקצתם מאותו תינוק ומקצתם מעצמם; ואותו תינוק נשאר תינוק גם בגדלו, כי מוריו ופדגוגיו לא השתדלו להתאים את כוחות נפשו עם כוחות גופו שהתפתחו ולעשׂותו מוּכשר לקבּל את השנויים שנעשׂו במעמדו, כי אם שׂמחו ועלזו בכל לב על כשרונותיו הטבעיים ועסקו בו בקטנות ובמעשׂי נערוּת, על כן אומרים כל הגויים עד היום כי “נער” ישׂראל.

ומה כל החרדה הגדולה והמורא הגדול אשר הפדגוגים ההם יראים וחרדים מפני כל תקון בדת? העיקר הגדול “לא יחליף האל ולא ימיר דתו” וכן “שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת” לא יתבטל על ידי איזה תקונים ושנוּיים לטוב כפי צורך ותנאי החיים שנתחדשו, לפי שתקון איננו חלוּף ותמורה. הפעלים החליף והמיר הוראתם חליפין דבר בדבר, אבל לא הטבת אותו הדבר בעצמו. הכתוב אומר בבהמת קדשים “לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב”. היעלה על הדעת שאסור להלעיט ולהרביק אותה כדי שתבריא ותשתנה לטוב? וגם חז“ל פרשו לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשלו, אבל לעולם בבהמה אחרת, ולא לתקן אותה בהמה עצמה ולשנותה לטוב. “בחמישית התורה חוזרת לחידושה ומתחדשת לישׂראל” (שהש"ר [שיר השירים רבּא] פ' התאנה), וכן בילקוט ישעי' רמז תכ”ט: “הקב”ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח“, שהוא מתנגד בעצם להעיקר שקבעו בתפלה: “שלא תהא תורה חדשה מאת הבית”ש” [הבורא יתברך שמו]?!

והנה החרדים אשר בקרבנו הבורחים מפני תקון כל שהוא בדת כמפני הארי אינם חרדים על דברי התורה בעצמה כי אם על דברי התלמוד וחומרותיו. וזה לפי שהתלמוד בעצמו גדר בעדו ואמר “שהחמירו חכמים בדבריהם יותר משל תורה”. שהרי הרבה מדיני התורה נשתנו וגם נתבטלו לגמרי על ידי חכמי התלמוד, ודבר אחד מדיני התלמוד, ואפילו מה שתלמיד בלתי וָתיק חדש מעצמו, איננו מתבטל על ידי רבנינו ופוסקינו החושבים עצמם ביחס אל הראשונים כחמוֹרים בפני בני אדם, וסומכין על המשנה שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין — שגם אינם מבינים אותה על בוריה ומגלין בה פנים שלא כהלכה, כמו שהראו בעליל חכמי דורנו. די לנו במקום הזה בראיה אחת לקוחה מן המאורעות היותר קרובים אלינו בזמן. כמה כרכורים כרכרו הרבנים לפני שנים אחדות קודם שהתירו את אכרינו וכורמינו החדשים באה“ק לעבוד אדמתם בשנת השמיטה, ואין ספק כי לאחר איזה שנים תתחדש המחלוקת בדבר ומי יודע אם לא ינצחו אז האוסרין את המתירין, אף-על-פי שגוף אִסוּר שמיטה בזה”ז [בזמן הזה] הוא ספק דרבנן, כמו שהעידו על זה הרבנים המקילים, וכן יודעים אנחנו כי כבר עלה על דעת החרדים לחדש מצוַת ערלה וכלאֵי הכרם ושאר המצווֹת התלויות בארץ, ובודאי גם הפרשת תרומות ומעשׂרות בכללם, אף על פי שעוד לא נתּנה לנו הארץ לנחלה, ובזמן הבית מצאנו: “יוחנן כהן גדול (הוא יוחנן בן שמעון חשמונאי) העביר הודיית המעשר” (מעשר שני ח, ט"ו), אף על פי שהוא מצוה המפורשת בתורה, וטעם הבטוּל הוא לפי שבימיו לא היתה הארץ נחלקת לשבטים ולבני לוי היו גם כן שׂדות ובשביל כך לא היו מפרישין מעשׂר ראשון והמביא מעשׂר שני לירושלים לא יכול לאמור “וגם נתתיו ללוי” (דו“ד ח”א, 125). האין זה מופת חותך וראיה מנקרת את העינים עד כמה רבנינו נזהרים יותר בדיני התלמוד מאשר היו חכמי התלמוד נזהרים בדיני התורה?!

ומה הוא בגופא דעובדא התלמוד שאנחנו נזהרים בדבריו יותר מבדברי משה רבנו ושאנחנו מוסרים את נפשנו עליו וסובלין כל מיני ענויים וגזרות קשות במשך הרבה דורות, וכל הנוגע בו כנוגע בבבת עינו? לדעת העם ההולכים בחושך (אלו בעלי תלמוד — מדרש תנחומא) התלמוד הוא למעלה מן החיים. עץ חיים הוא למחזיקים בו וכל איש אשר יקח מפריו ואכל וחי לעולם, והחיים הם עץ יבש אשר פריו לא יתן ועלהו יִבּוֹל וכל אשר יעשׂה לא יצליח. ולדעת רואי השמש גלויי העינים התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת ישׂראל כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשׂר שמן לקיימו לימות החורף; וכשהגיע זמן הסעודה מי פתי יעלה את הבשׂר המלוח כמו שהוא בלתי אם מרק ושטוֹף במים תחלה והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח. התלמוד הוא החתוּלים וזני המרקחים אשר בם חנטו את ישׂראל בשעת גסיסתו להעמידו לדורות; אבל כשיגיע זמן תחית המתים (שרשוּמה נכּר מעט בזמננו) איכה יקום המת ויחיה בלתי אם הסירכם מעליו את חתוּליו ומוסרותיו ותמרקו את מעיו מכל מעשׂה מרקחת והבאתם בו רוח ויחיה?

האף אמנם יכולים אנחנו להתנהג על נהרות אירופא ושאר ארצות הישוב על פי המנהגים שנקבעו על נהרות בבל, ואם באמת תוצאות החָכמות והלמוּדים בימי עולם ובשנים קדמוניות ההן מספיקות לזמן שאנחנו עומדים בו ומתאימות עם מעמד החָכמות עתה? יקר לנו התלמוד כספר עתיק יומין, כאוצר נחמד לקורות ימינו ולהרחבת שׂפתנו (מובן מאליו, אחרי הברור והנפּוּי בי"ג נפות), נכבּד ומאד נַעלה הוא לנו כאספלנית שהיתה על גבי המכּה והועילה הרבה לשמור את בריאות החולה — אבל אם שׂום נשׂים לנו את התלמוד וכל דקדוקי העניוּת אשר בו וכל מה שהוסיפו וגבבו עליו הפוסקים האחרונים ממעוּט ידיעה או מרבּוּי אמונה — למורה דרך לאומתנו מכל פנות שהיא פונה לבלי סוּר ממנה ימין ושׂמאל, כי אז נהיה כהולכים אחרי עמוּד הענן לילה ונהיה נבוּכים בארץ, המדבר יסגור בעדנו בריחיו לעולם ואין לנו תקוה לשוב לעולם עלי אדמות, לחיים של חלוּץ עצמות.

הידעתם מי המה המתנגדים היותר גדולים לעשׂות תקונים בדת? הם האנשים אשר התירו לעצמם הרצועה שלא ברצון חכמים ופרקו מעליהם לגמרי עול תורה ועול מצווֹת. חבר היה לי בבית עבודתי שהיה יושב עמי בחדר אחד וכשהיה אוכל פת שחרית וסועד את לבו במאכלות אסורים היה ממלא פיו תהלות היורה דעה ומתוַכּח עמי ואומר: אין אנחנו צריכים למתקנים ותקונים; הנח להם לישׂראל והם יתקשטו מעצמם. — שיטת האנשים האלה ונמוקם היא מעֵין השיטה הידועה: שבקיה לרויא דממילא נפל. לא אכחד כי יש גם מן הרבנים החרדים הנוטים לסברא זאת. בראותם כי הדור פּרוּץ ואיש הישר בעיניו יעשׂה, אינם נותנים את לבם לתקן תקנות מועילות להקל מן העוֹל כדי שלא תהא הדת כאבן מעמסה, כי אם אומרים: הכל הולך אחרי המנהג. לשנות דבר ולבטל איזה דין אין הרב רשאי, אבל כשהצבּוּר בעצמו עובר עליו ומבטלו אז נעשׂה מנהג, ומנהג ישׂראל תורה הוא, ואז יוכלו הרבנים לסמוך ידיהם על ראש המנהג ההוא. לדעתם בדרך זו נעשׂו כל השנויים והתקונים בדת גם בימים הקדמונים. היִצדקוּ הדוברים כזאת? אוי לו ליושב בית שנפחתה המעזיבה והאדריכל איננו נותן אל לבו להכין אותה ולסַעדה ואומר: תפול מאליה ולא תהיה בה סכנה. אוי לו לאב שבּתו בגרה והגיעה לפרקה והוא איננו משחרר עבדו ונותן לה והיא מבקשת תפקידה ומשׂיאה את עצמה…

בכל זמן ובכל מקום קמו בתוכנו מערערים על חומרות הרבנים ועל האזיקים אשר הם שׂמים בצוארי האומה; אפס בצוֹק העתים והרדיפות התמידיות הם גרמו להנרדפים להתרחק מן החיים ולהסגר במחַשכּים במצולות בתי הסוהר אשר בנו לו בוניו אֵלו רבניו, על כן נשארו המערערין תמיד במעוטם ולא השגיחו בם כל עיקר. נודע בימי התנאים אלישע בן אבויה אשר דחוהו בשתי ידיהם וירחיקוהו מעל גבול ישׂראל; בימי רבא מצאנו דבי בנימין אסיא הוי אמרי מאי אהני לן רבנן (סנה' צט:). כנראה היה גם ר' ירמיה ממתנגדי הפלפול של הבל ודקדוקי העניוּת, אפס כי הוא היה ערוּם ועשׂה בדעת, לא התנגד בפירוש כי אם התלוצץ והלעיב בם (ע' זבחים כ"ו) עד שהרגישו בו והוציאוהו מבית המדרש (ב“ב, כ”ג). ובתקופת הרבנים: ר' יהודה בן בלעם שכתב שיר תלונה על הרבנים, ר' חיים גליפפה מפמפלונה (אשר על אודותיו אדבּר במקום אחר), ר' יהודה אריה די מודינא, ר' אהרן חורין רב באַראַד (ביחוד בספרו “ילד זקונים”).

יום ב‘, ד’ טבת.

קבּלתי מכתב מרבניצקי ובו השיר “סוד העבּוּר” להגיה. הוא מבקש עוד שיר; וכן מודיע כי נכון הוא להדפיס ח"ש מספרי “כל כתבי”. — בו ביום קבּלתי מכתב גם מווייסבערג, בו יודיעני כי קבּל מכתבי האחרון עם השירים.

יום ד' (חג הלידה של אותו האיש).

קבּלתי ספר “מירושלים” ליעב“ץ שלוּח אלי מאת ה' שפירא מווארשוי. עברתי על טוּב מאמריו וייטבו בעיני מאד. רואה אני כי הוא הוא ספר “הארץ” ובלי ספק נשתנה שמו מאיזה טעם התלוי בחוקי ממשלת תוגרמה, שכּן שנה בן-יהודה את “הצבי” ל”האור" בשביל כך; ומה שנדפס “מירושלים” בווארשוי ולא בירושלים כחוברות “הארץ” הוא בלי ספק מאיזה טעם התלוי בחוּקי ממשלת רוסיא, כדי להקל על הבאת הספרים לארצנו אחרי שנדפס ברשיון הצינזוֹר. והנה ספרותנו העלובה עומדת בשתי רשויות ונותנים על הסופר חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם.

יועש"ק, ח' טבת.

שלחתי שני מכתבים, אחד לרבניצקי עם השיר “הבת השובבה” והשני ל“הצפירה” עם המאמר “מרפא לשון”. בתחלה חשבתי לשלוח מאמרי זה ליעב“ץ לתתו באחת ממחברותיו ואחרי כן שבתי ממחשבתי זאת. — הביאו לי שני גליונות “המליץ” שבּם נדפסות תולדות מיכל גארדאן מאת ווייסבערג. ווייסבערג עורך דבריו במועצות ודעת ובלשון למודים המושכת את הלב. מיכל כלה ימיו בעוני ובמסכּנוּת בבית החולים בקיעב! בקיעב יגור אברהם קופּערניק ולו שם בית ועסקים גדולים והוא נמנה בין העשירים ובעלי הצורה שבעיר. לפני שנים אחדות כתבתי אליו להיות למיכל זה למגן ולעמוד לו בשעת דחקו, וענני כי צוה אל אחד מעושׂי דברו בעיר השׂדה אשר היה מיכל יושב בו להלווֹת (או לתת במתנה, לא אזכור) לו סך כסף ידוע, ויותר לא יוכל לעשׂות לטובתו; וגם עתה בבואו אל קצו ויכלו בבושת ימיו בעיר אשר קופערניק יושב שם ובביה”ח אשר הוא עומד בראשו ובכל זאת לא עשׂה ק. דבר לרוחתו. (אחרי כתבי את דברי אלה הובא לי, ביום ד' י“ג טבת, 1 יאנוואר 92, “המליץ” נומ' 293 וראיתי להיפך כי ה' וו”ב [ווייסבּערג] מסַפר בשבח ר' אברהם קופערניק כי עמל וטרח הרבה לטובת ידידו מנוער זה; והרי אני מבטל את תנואתי זאת והיתה כלא היתה). וגם קבורה בכבוד לא היתה לו. זכרתי ימים מקדם בעודני נער בווילנא; ראיתי את קופערניק ראשונה בבית רצ“ה קאצענעלענבּאָגען אשר גם מיכל היה יוצר ובא שמה. מיכל היה נצר מגזע משפחה מיוחסת, בן בנו של אחי ר' ישׂראל (קרוינעס) גארדאן הרב דווילנא מטעם הממשלה, ואברהם בן אהרן חָרש נחושת, על כן קראו שמו קופערניק. בתחלה היה שמו קוּפּפער (נחושת) ואחרי כן בהחילו לעלות במעלות שחד את אחד הנצבים על ספרי הפקודים ויוסיפו לו “ניק” על שמו ויצא לו שם כשם התוכן הגדול קופּערניק. ומי מלל לנו אז כי הגלגל יהפך תהפוכה רבה כזאת, וימי מיכל יכלו בבושת על פני אברהם קופערניק! — אמת כי האנשים אשר עיניהם בראשם ראו גם אז אחרית טובה לאברהם קופערניק, כי היה איש חרוץ, כביר כוח לב ונודע בין משׂכּילי ווילנא גם אז כיודע לכתוב כן בשׂפת רוסיא, דבר יקר מאד בימים ההם (כמדומה לי שקופערניק היה או חפץ להיות שתדלן ועורך הדיינים), ומיכל כשאר פרחי המשׂכּילים אז בלה ימיו בכתיבת חרוזים ומליצות, בטיולים ושה”י פה"י; ועל כן אין עוד לתמוה על החפץ ועל התמורה ההיא. קופערניק יצא מווילנא בתחלת ימי חכירת מכס היין ויהי לראש המוכסים בקיוב, וידיעתו שׂפת רוסיא היא שעמדה לו, ושם עשׂה חיל ועושר וישתקע בעיר גם בכלות חכירת המכס, ועשרו הוא שעמד לו להיות לראש ולנגיד. — אמנם גלגל חוזר הוא בעולם!

החיים יסבּו על אופנים שונים וידות כל האופנים וחשוּקיהם — כסף.

בו ביום.

באתי לראות את ה' שמילג. גם הוא נחשב למשפחת הסופרים, אף כי יבכּר פריוֹ רק לעתים רחוקות. עוסק הוא במקצוע הפילוסופיא הדתית. לפרנסתו הוא מלמד הדת לילדי בני ישׂראל המתלמדים בבתי הספר אשר לקהלת האשכנזים בזה. גם נכדי יעקב, הלומד בביה“ס “אננענשולע”, נמנה בין תלמידיו. ה' שמילג אמר לי כי הנער הזה, שהוא בעל כשרונות נפלאים, נראה בימים האחרונים כמתרשל בלמודיו ומתרפּה במלאכתו. החלטנו כי סבּת הדבר שהוא קורא בביתו ספרים הרבה שאינם נכנסים לחוג למודיו והוגה בידיעות מופלאות ונשׂגבות מילדים אשר כגילו. ובאמת הוא קורא ספרים בידיעות הטבע והתכוּנה וכדומה. ה' שמילג אמר לי כי כבר קרה מעשׂה בבית הספר שלהם כי תלמיד אחד, ג”כ בעל כשרונות גדולים (וגם הוא יהודי בנו של…) והיה ראש וראשון בין חבריו, החל להגות בספרי פילוסופיא ועל ידי זה נחשל בלמודיו ופגר ללכת אחרי מוריו בביה"ס, ופקיד בית הספר הוכרח להוציאו מבית הספר. — מהרתי והודעתי דבר זה לחתני והזהרתיו להיות לאַט לו לנער ולמנוע אותו מן ההגיון במופלא ממנו, ולפי שהנער מַתמיד גדול וקשה יהיה עליו כעת להמנע מן הקריאה, על כן צריך להזהר להרגילו מעט מעט בשביתת המלאכה לבלי תביא הבטלה אותו לידי עצבוּת.

מו"ש.

קראתי היום בספר “פאליטישע געשיכטע דער געגענווארט” להפרופיסור ווילהלם מיללער משנת 1890 ומצאתי בו דברים אחדים הנוגעים בקורות בני עמנו בארצנו. עמוד 258 הוא מסַפּר את דבר האספה אשר הקהיל הלורד-מאיאָר החדש Savory בלונדון לטובת יהודי רוסיא הנרדפים ברוסיא והעמידו דבר לבוא במכתב בקשה לפני הקיסר אלכסנדר השלישי. בתחלה חשבו לשלוח את הבקשה על ידי מַלאכוּת מיוחדת, ואחרי כן נמלך לבם עליהם וישלחו אותה בדרך הקבוע (לא נאמר אם על ידי פּאָסט או על ידי צירי אנגליא ורוסיא) ואולם הקיסר מאַן לקבּל מכתב הבקשה וישיבנה בדרך אשר באה אל הלורד מאיאָר אשר בלונדון. — ובעמוד 263 הוא אומר: “על היהודים (ברוסיא) נגזרו גזרות קשות ויצרו להם בבחירת מקום שבתם ומשלח ידם וגם סגרו את בתי הספר הגבוהים לפניהם. מכּרכּים רבים וביחוד מערי המבצר גרשום כלה, ויש גם אשר גורשו מגבול כל ארץ הפּראַוואָסלאַווית. ולפי שבין הניהיליסטים נמצאו אחדים מן היהודים או מי שהיו יהודים, מצאו צוררי היהודים להם תואנה לחַיב את כל היהודים כמורדים במלכות או כמסַיעים ידי המורדים, והטו את לבב שׂרי הממשלה לחשוב תועה, כי אם ישרשו את היהודים תשוֹרש גם רעת הניהיליסמוס מן הערץ”.

יום א', עשׂרה בטבת.

מכתב מרפאל כ“ץ מווילנא; בו יודיע כי הולך הוא ומחר יבוא הלום. — לעת ערב בבית עמנואל לעווין אשר מלאו לו היום ע”א שנה. — שמעתי שם כי העורך דין ליאקוב מת אתמול מיתה חטופה.

יום ב', י"א טבת.

ב“החלוץ” (ב' 41) נאמר: “בשו”ת הריב“ש מובאת הצעת חכם א' פנפלוני שמהראוי לעשׂות איזה שנויים כפי צורך העת. ואף שהריב”ש דוחה אותו בקש, מי יודע אולי אם לא נטרפה השעה ע“י הגירוש, היה משׂים לבו לזה”, — החכם הזה הוא ר' חיים גליפּפּא Gallipapa מפּמפּלונה בעל “עמק רפאים”, חי בזמן הריב“ש (ר' יצחק בין ששת), שמזכירו בתשובותיו (שנ"ד) כזקן ממנו וקורא לו גברא דכולא ביה, גבר חסיד, קופת הרוכלין, בוֹר שאינו מאבּד טפּה, ומשיג עליו שהוא מקיל בהוראה. והרר”י אברבנאל מזכירו בהקדמה לס' “משמיע ישועה”, ביחד עם בן בלעם ור' משה הכהן, וקורא את כולם “מורדי אור ורועי כסילים”, יען אשר אמרו כי מקצת הנבוּאות לס' תהלים נאמרו בבית שני; וגם את הראב“ע הוא כולל עמם. בשם אביו של ר' חיים יש חלוּק דעות: פירסט ב”ביבליוֹתיקה יוּדאיקא" כותב בן ראובן, ובן יעקב ב“אוצר הספרים” כותב בן אברהם; והר“ר יחיאל מיכל זקש (“אריענט” 1840 נומ' 21) בהערה כותב ג”כ ב"ר (בן ראובן?).

היום בחצות היום בא כ"ץ.

יום ג', י"ב טבת, ערב שנת 92.

לעת ערב היינו בבית מַקסים⁶ וכחצות הלילה ברכנו את השנה החדשה על כוס יין. גם בתי הצעירה ואישה היו אתנו שמה וגם הילדים הקטנים אחרו בנשף וישבו אתנו. כ"ץ מתפעל והוא מלא שׂמחה ונחת רוח בראותו את ילדי אלה ואת דרך חייהם ושלום ביתם…

יום ד'.

היום כתבתי חרוזים אחדים בל' אשכנז לשוררם ביום א' הבע“ל בנשף חשק בתי, הוא יום מלאות עשׂר שנים לחתונתה. כ”ץ נכוֹן להכין נגון לחרוזים ההם (כי יודע נַגן הוא מעט) וגם אשת הד"ר בלאָך אשר בביתם הוא מבקר תעזרהו בזה, כי היא יודעת נגן היטב ומחבּרת נגונים (היא בת הד"ר טראכטענבערג מווילנא).

יום ה'.

מכתב מיה“ס ותשובה אליו. מכתב שני מהעלמה… מצאריצין, המודיעה לי פרטי תולדותיה ומַבטחת לשלוח את לוח דמות תבניתה. ר”א אֶפרוֹן (האב) בא אלי לעת ערב ובהדי שותא ספּר לי מה ששמע מפי אחד ששמו… שהיה גר לפנים בצאריצין, כי… אבי הנערה הוא איש עשיר באמת ואחד מפני העיר שם, אפס כי הוא רע-עין (להיפך ממה שבּתוֹ אומרת עליו) והנערה באמת מַשׂכּלת ויודעת שׂפת עבר, אבל בביתם יש מלמד והוא הוא המתקן או המגיה את אגרותיה בלה“ק. עכ”ל [עד כאן לשונו]… לא אכחד כי גם לי נראה במכתבי הנערה… כי “יד ישׂראל באמצע” לפי שהיא משתמשת בלשון חכמים, אשר הנערות שאינן לומדות תלמוד לא תוכלנה לדעתה.

יום ו', ט"ו טבת.

היום יום מות אבי ז“ל בשנת תרט”ו. והרי עברו ל“ו שנים, ואני אמרתי אז “בוא אבוא אליך, חיש יומי יפוח” — ועודני חי. — היום בא אלי הענקל (הערמאן) אשר שלח אלי לאנדוי⁷ לעזרהו במאמרו אשר הוא כותב בבקורת ספרו של דימינסקי⁸. נתתי לו כלבבו ובארתי לו את כל אשר שאל. הוא איש נוצרי, בעל האמונה הלוּטהערית, וגמר למוּדיו באוניווערזיטעט במחלקה לחכמת בני קדם; יודע הוא לקרוא עברית ובקי מעט גם בספרות התלמודית. — מכתב גלוּי מאת מזא”ה בתשובה על חרוזי אליו; וגם הוא כותב בחרוזים.

מדוע לא יוכל היהודי להיות גם אדם ככל האדם וחובב ציון אף חובב עמים?

מוצאי שבת.

מכתב מווייסבערג. הוא שב ומודיע לי כי רבניצקי דורש מאתו את שירי וכי שירי אשר בידו נקראים שמה בכ“י; קראָם קאַראַסיק, ר”א שולמאַן, יהל“ל, בענדערסקי ועוד ועוד. קצתי בחיי מפני משׂא ומתן זה. וכל זאת באַתני בעָטיוֹ של ווייסבערג זה, אשר הוא אמנם כוָנתו לטובה, ולרגלי זה האיש מז”ח, אשר מימי לא חפצתי בו לשית ידי עמו, וו"ב פתּני וָאֶפּת, חזקני ויוכל.

היום שׂם ווענגעראָוו לפנַי לחבּר להם מאמר להענציקלאפעדיא ע“ד הגאון ר' אליהו מווילנא; והקצה לזה עשׂרים שורות. נערתי חצני ממנו ולא קבּלתי את הצעתו, כי אין נזק הזמן וטרדות המלאכה שוה בשׂכר המועט אשר אקבּל בעד זה; וגם על זה חרה לי כי בתולדות גדולי ישׂראל ובמאמרים הנוגעים לחכמת ישׂראל הם מתרשלים בבקשת העוזרים, ממעטים בשׂכרם ואינם מקפידים על טיב הענין. זה כמה אמר לי ווענגעראוו זה, כי יש הצורך לכתוב תולדות ר' בנימין מטוליטולא Вениамин Тудельский עד כה לא ידעתי אם ערוּך להם מאמר זה ומי כתבו ומה טיבו; וככה הוא עושׂה גם עתה בתולדות הגר”א; מזכיר הוא על אודותיו אגב אורחא ובדרך העברה, ולבו בל עמו. ילך לו לבקש מחַבּר גם למאמר הזה באשר יבקש ואני אין נפשי אליהם.

יום ב', י"ח טבת.

אמש היה נשף-חשק ומשתה גדול בבית בתי הצעירה, יום מלאות עשׂר שנים לחתונתה. כחמשים איש ואשה באו אל המשתה, מלבד ילדים וילדות בני מכיריה אשר עשׂו שם כל הערב עד האָסף הגדולים. הגדולים שהו שם כל הלילה עד השעה השביעית בבוקר. על ארבעה שולחנות שׂחקו בשׂחוק הקלפים והנשארים בלו שעתם במזמוטין ורקודין. בשעה השניה ישבו לאכול. בשעת הסעודה נשׂא הד“ר… כוס של ברכה לחיי בעלי הבית ואגב דרש דרשה ארוכה בשבחי כמשורר בלה”ק, אשר הוא לא הבין דרכה ולא קרא אף שורה אחת בשירי, כי לא ידע אפילו אות אחת בא"ב. אנכי בנשׂאי את כוסי דבּרתי את החרוזים האלה בלש' אשכנז מעורבים במלות עבריות:

Im schön geschmückten Saale

Beim voll gespielten Mahle

Sind wir Freunde alle, —

Es labe hoch die Kalle!

Ist der Wein geflossen,

Haben wir ihn genossen,

Sind wir gute G’nossen,

Es lebe hoch der Chossen.

Doch bleibet Freunde feste

Auch spä ter, nach dem Feste

In aller Tage Reste

Es leben hoch die Gäste!

כל השומעים תקעו כף הריעו “הידד” בקול רנה.

בקומם מעל השולחן אחרי אכלם ואחרי שתה התחפּשׂו רבים מן הקרואים אנשים ונשים בבגדי צבעונין עשׂויים מניר וזהרורית של גוָנין הרבה, אשר הכינה אשתי לדבר ועשׂתה אותם במשך שבועות רבים, ויצאו לחול במחולות. וקודם כל בא רפאל, לבֵש בגדים כספרדי, וישר לפניהם את השיר האשכנזי אשר שרתי לכבוד היום וינגן ביד על השביעית (כנור בעל שבע[ה] מיתרים, כשמינית בעל שמונה). אנכי ואשתי יצאנו לשוב לביתנו בחצי השעה החמישית, והנשארים עשׂו שם עד השעה השביעית.

רבניצקי שלח שנית את השיר “סוד העבּוּר” להגהה ותיכף השיבותיו לו. הוא שׂמח שׂמחה גדולה על השיר “הבת השובבה” וייטב בעיניו מאד, והוא לא ידע כי דבר סתר לָאט בשיר ההוא, וכי רומז הוא על מעשׂה שהיה; ובודאי לא יעמדו גם הקוראים על הדבר. הוא שב ומציע לפני את דבר הדפסת “כל כתבי” ח"ב ושואל לתנאַי. ואולם עוד חזון למועד.

בבוקר הייתי בבית אֶפרוֹן ולא מצאתיו. בקשתי מאתו, במכתב אשר הנחתיו על שולחנו, להודיעני ביום מחר: באיזו ימים בשבוע חפץ הוא שאבוא לבית המערכת, מה תהי מלאכתי שמה, זולת עריכת המכתבים ללייפציג, שהיא איננה מרובה, וכמה בלבו לגרוע משׂכרי אשר הייתי מקבּל עד כה.

היום בא מכתב פתוח מווייסבערג. בו מודיע כי מסר את השירים להצינזוֹר ואחר ישלחם לרבניצקי.

יום ד', 8 ינואר.

אֶפרוֹן השיב לי היום במכתב, כי מלאכתי בבית המערכת תוכל להיות רק עריכת המכתבים לחו“ל ולא יותר, וקוצב שׂכרי רק שש מאות רו”כ לשנה — חמשים רו"כ לחודש.

יום ו', 10 ינואר.

שמַי יתקדרו עבים. מחלתי מתחדשת; השאת בבית השחי פשׂה תפשׂה, וגם הכאב גדל, ובפרט בצאתי ברחוב. ובעת רעה ועצבון זאת גם פרנסתי נפסקת. לקחת את השׂכר המועט, אשר אֶפרוֹן אומר לתת לי, לא יתנני לבי, כי כמוהו כאין לעומת צרכי, ולמה אתבזה לקחת מאתו מאומה? טוב לי להתפטר לגמרי מעבודתי. חפצתי לקחת דברים עם ד. פ. ולא מצאתיו, כי יצא לרגל עבודתו לווילנא ומשם לאָדיסא.

בכה“ע פרצה בימים האלה מחלוקת וריבות שפה במחנה הרבנים בעצמם. רבני ארצנו והג”ג רי“א ורש”מ בראשם העמידו קול זוָעות וכתבו מחאות וגדוּפים ושמתות נגד אחב“י יראי חטא מיוצאי רוסיא אשר אִוו למושב להם עיר לונדון, ולפי שמצאו שם כי הוראת הרב דשם הד”ר אדלער איננה מַספקת ליראת חטאם והבשׂר הנשחט על ידי שוחטים שקבּלו סמיכות מאת המד“א [המרא דאתרא] בלונדון איננה בחזקת תכלית הכשרוּת בעיניהם, העמידו להם שוחטים חדשים בסמיכוּת הרב אשר העמידו עליהם מקרב עדתם למרוֹת רוח הרב דלונדון ושלא כדתי המדינה דשם, ומזה יצאה מַחלוֹקת שם והתושב דוחק רגלי בעל הבית, וקהלת ישׂראל בלונדון נעשׂתה לשתי קהלות, ויש לחוש פן ירחב הפרץ ורבתה השׂנאה על גולי רוסיא שבכל מקום שהם באים הם מביאים את הקלקלה אתם, אף על פי שעל פי דינא דגמרא לכאורה הדין עם המחמירין, שהרי ההולך ממקום למקום נותנין עליו חוּמרי המקום שיצא משם גם כן, בכל זאת רבני מדינתנו צועקים אוי, אבוי ואללי על החרדים ההם “המחמירים יותר מדי בדברים של מה בכך” ומכנים אותם בשם של גנאי “מזיקי הדת” (במ' מחזיקי הדת). הה”ד [הדא הוא דכתיב]: זורע עמל יקצר אָון! האנשים מחרחרי הריב בלונדון הם המה בעלי הכת “מחזיקי הדת” אשר בגאליציען ו“מצדיקי הרבּים” אשר בקאוונע וסביבותיה, אשר יצאו לריב עם המשׂכּילים לפני עשׂרים ושלשים שנה ויוציאו את עליהם הנדפים מלאות [ים] חרפות וגדוּפים על המשׂכּילים בכללם ועל ר“א מאפו ז”ל ועלי הצעיר בפרט, ואשר כנגדם כתבתי אז את קונטרסי “בינה לתועי רוח”. האנשים ההם מבית מדרשו של רי"א וחבריו ומבית מדרש הפּרוּשים אשר בקאוונא יצאו כענן לכסות את עין הארץ, ועתה מוריהם ומחזיקיהם בעתּים ההמה נצבים לריב עמם ומשתדלים להשקיע את אש קנאתם אשר הם נפחו בם. האמור יאמר לב הצדיקים ההם להם כי — פרי מעלליהם יאכלו וכי במה שחטאו בו הם נדונין?

בין כך ובין כך בואו ונחזיק טובה להקנאים החשכים ההם, כי אולי תתגלגל לנו על ידיהם הזכות, כי תפּקחנה עיני רבנינו לראות מה רע ומר אחרית האמונה הטפלה אשר הם זורעים על שדמות עמנו כי מתחַיבים הם בנפשם ובנפש אומתנו בשׂוּמם לפּידי אש בזנבות שוּעלים מחבּלים הפושטים בכל גבולי ישׂראל ושולחים אש בקמה ומבערים מגדיש ועד כרם זית. — חבּרתי על זה משל ספּוּרי בשם “אחזו לנו שועלים”.

יום ב', כ"ה טבת, 13 ינואר.

בלילה העבר מת הנסיך הגדול קוֹנסטנטין ניקוֹלאיעוויטש. הוא היה בין שׂרי המלוכה בעל דעות חפשיות, רודף השׂכּלה ואוהב כל אדם; בימי אחיו אלכסנדר השני היה הוא יושב בראש סוד הממלכה, מצביא צבאות הים ומנהל עסקים רבים וגדולים מעסקי הממשלה, וכשבת בן אחיו על כסא המלוכה ונשתנה[תה] השיטה, ירד גם הוא מגדוּלתו ונתרחק מעיר המלוכה וישב רוב ימיו בהיכלו בקרים, ורק לפני שנתים ימים, כחלותו, הובא הלום לאחוזתו בפאוולאָווסק, אשר שם מת. כבר אמרתי כי על הנסיך המנוח היה חביב כל הנברא בצלם ולא הפלָה בין עם לעם ובין דת לדת, הזכויות המעטות אשר נתּנו לנו בראשית ממלכת אלכסנדר השני בעֶטיוֹ נתּנו לנו. אני הכותב הייתי עד-ראיה איכה ידע האדם הגדול הזה להתנהג עם כל אדם בעניווּת ובנימוס. באחוזתו פּאלוולאווסק, בגינת הביתן ינגנו בקיץ בכל ערב וערב מקהלות משוררים ומזמרים בפה ובכלי, והמון רב מיושבי עיר המלוכה באים שמה לשמוע ולשׂוּח. גם הנסיך בימי בריאותו היה בא לעתים בלתי רחוקות לשמוע בנגוּנים ומקום מיוחד היה לו לשבתו על ספסל תחת אֵלָה עבוּתּה בקרבת האצטבא שהמנגנים עומדים עליה. פעם אחת באה אשה יהודית, פשוטה מבנות ההמון, אשר לא ידעה את מנהג הנסיך, ותשב על הספסל במקום המיועד לו. ויבוא הנסיך ושלישו אשר הוא נשען על ידו, וויצע-אדמיראל… עמו, ויהי כראות הנסיך אשה יושבת על מקומו, לא הכלימה ולא דבּר דבר אף כי אין ספר כי הכּירה אשר היא יהודית, כי אם הלך הוא ושלישו סביב מנגד הקף את המַעגלה כמה פעמים, ועינו צופיה אם לא התעוררה האשה מעצמה להניח מקומה; ובראותו כי יושבת היא וממקומה לא תזוע, נגש השליש וישב גם הוא על הספסל בצד האשה והנסיך עבר על פניו; והשליש לקח דברים עם האשה בלאט מבלי השמע קולו אל העומדים מסביב, ודבּר עמה דברים שונים וכמו אגב אורחא גלה את אזנה כי המקום אשר היא יושבת עליו הוא מקום מוקצה להנסיך הגדול. אז הבינה האשה מאליה את אשר לפניה ותקם ממושבה ותלך לה, ובשוב הנסיך על תקופתו מצא את המקום פנוי וישב במקומו כפעם בפעם.

שלחתי מכתב לאֶפרוֹן ובו רמזתי לו כי השכר אשר הוא קובע לי איננו מניח את דעתי, לפי שאיננו מספיק הרבה לפרנסתי וגם איננו לפי כבודי.

יום ו', כ"ח טבת.

אתמול נסע מזה כ“ץ; הוא שב לחארקאוו ע”מ לחזור ולקבוע ישיבתו בפ"ב. אנכי שלחתיו בדרך עד בית הנתיבות, שמה פגשתי אחדים ממכרי ובכללם את נאטאנזאן, חתנו של מאיר פרידלאנד. הוא מאיר פרידלאנד אשר היה אחד מגדולי הגבירים בזה, ובהיותו (…) ירא שמים אדוק וזהיר במצווֹת יצא לנגדי בשנת 1879 והקים עלי את ראשי הקהלה, ועתה נהפך גם עליו הגלגל ומלבד שירד ממעמדו ויצא מבית-הדרו עוד הוא נתבע לדין מאת שׂר המלחמה ועתיד לשבת על ספסל הנדונים. נאטאנזאן זה הוא אחד מבני ביתו אשר נמלט מתוך המהפכה. — ספּרו לי אתמול מקרה אשר קרה בביתו זו משפחתו, וארשמהו פה לזכרון כמופת לרבים להיותם זהירים: לנאטאנזאן בת כבת שמונה עשׂרה והיא יושבת עם אמה בברלין. בימים האלה קרה לה כי הרגישה באצבע אחת בידה כאב עצום, ותרא כי האצבע החלה לצבות, וכל התחבולות אשר נסו בביתה ובבית המרקחת לא עמדוּ לה להקל כאבה, ותלך אל הרופא; וישאל הרופא לסבּת המחלה, אם לא נתחב לה קוץ או מחט באצבעה ותאמר כי לא ידעה; ויתן לה הרופא סמים וחתוּלים ויצו אותה לבוא אליו שנית ביום מחר. ותבוא אליו ביום השני והנה שתי אצבעות ידה צבות; אז גזר הרופא לעשׂות לה נתוח בראשי אצבעותיה, ולא זזה משם עד אשר יִשנה בעזרת חלאָראָפאָרם ויכרות את שתי צפרני האצבעות החולות ויבתר גם אותן בתוך, ואז נוֹדעה לו סבּת המחלה הפתאומית הזאת: העלמה ההיא קנתה לה מגרדת קטנה לגרד ולנקות בה את הצפרנים, והמגרדת היתה עשׂויה משׂער חזיר חולה, ובלי משׂים דקרה את בשׂרה בשׂער הטמא ההוא ותּרעל כמעט את דמה; ולולא מהרה אל הרופא כי אז היה הארס שותת בכל גופה ומביא אותה בסכנה גדולה. כארבעה ימים שכבה כן אחרי הנתּוּח בבית החולים אשר להרופא ורפא לה.

— אֶפרוֹן עד היום לא השיב על מכתבי ולא קראני לבוא אליו לעשׂות במלאכתו כאשר כתב אלי בראשונה. זה לי עשׂרה ימים בבית המערכת לא הייתי. האמנם הגיע הדבר לקצו ומלאכתי עמו פסקה ולא תתחדש עוד? ועוד בחודש הזה עשׂיתי במלאכתי שני ימים וגם מַפתח השולחן אשר לי בבית המערכת נשאר בידי ובשולחן מכתבים וחשבונות נחוצים לו. הכי ככה ישתקע הדבר בינינו ולא נבוא עוד לידי משׂא ומתן?

באה “הצפירה” גם היום (נומ' 12) ומאמרי “מרפא לשון” איננו; גם על מכתבי הגלוי לא מצאתי מענה. בלי ספק טרודים הם מאד. — ערכתי מכתב ליה“ס במינסק ולוו”ב בקיוב.

סו“ש, כ”ט טבת.

מכתב גלוי מחז“ס. בו יודיעני כי סקאָקאָלאָוו חולה ומוטל על ערשׂו זה כמה שבועות, ועל כן בקשו את מאמרי ולא מצאו. יבקש מאתי לשלוח לו את מאמרי שנית. — העתקתי את המאמר “מרפּא לשון” ושלחתיו לו שנית. — מכתב בטוח לפונק עם הקוויטינג מ”נאדעזדאַ".

יום ד‘, ה’ שבט.

ר“י פרידלאנדער במכתבו לפני ימים אחדים מבקש מאתי להיות לעזר לאיש אחד,… שם משפחתו, אשר כלה חוק למודו בביה”ס לציירים בווילנא ובא לפ“ב להשתלם בחרושת הציור. עד כה לא בא האיש ההוא אלי. את זאת הודעתי היום לרי”פ והוספתי כי אני קצרה ידי מעשׂות הרבה לטובת בחירו; אבל החָרש המפורסם אנטאָקאָלסקי הוא כעת בפ"ב, ישתדל אצלו להמליץ טוב בעדו ואז יוָשע תשועת עולמים.

ואנטאקאלסקי זה — היה בילדותו תלמיד בביה“ס הנמוך (ממדרגה ראשונה) בווילנא, במקום אשר ר' מרדכי פלונגיאן היה מורה; ולפי שקלקל שם את הספסלים והשולחנות שהקציע אותם במקצוע וכרתן[ם] באזמל אפקוהו מבי מדרשא כתלמיד שאינו הגון (כך ספּר לי הר“מ פלונגיאן, אע”פ שאנטאקאלסקי בעצמו בספּור תולדותיו שהדפיס ב“וועסטניק יעווראפּי”, כמדומה לי, לא הזכיר דבר זה) — ומי מלל אז כי הנער המשוּלח הזה יהיה יוצר פסל חָרש חכם, נקוב-השם בכל העולם כחד בדרא, כי מלכים ורוזנים ישכּימו לפתח ביתו לראות במלאכתו אשר הוא עושׂה על האבנַים, כי הוא ייצר את פסל איוואן גראָזני ואת פסל ישוּע הנוצרי, אשר קיסר רוסיא יקנם בכסף מלא ויעמידם בבית שׂכיות החמדה אשר לו? איזה דרך עברה רוח חכמה וכשרון המעשׂה הזה על נער עברי אשר בחדר תורתו ובבית תפלתו בת קול מהר חורב יוצאת ומַכרזת לו תמיד “לא תעשׂה לך פסל”, בו בקול גדול ומפגיע שהיא קוראה “לא תרצח” ו”לא תגנוב“? כשהראה הקב”ה לאדה"ר [לאדם הראשון] דור דור וסופריו דור דור וחכמיו והראה לו את ר' עקיבא דורש כתרי אותיות ובשׂכר זה בני עם לועז סורקים בשׂרו במסרקות פיפיות, האם הראה לו אז בדורנו זה את אנטאקאלסקי יושב ופוסל אנדרטיא של ישוע ועמים לועזים קושרים לו בשביל זה כתרים ומפארים שמו עד קצוי תבל? ואם הראהו לו, למה כתב בתורתו “לא תעשׂה לך פסל”? מי עמד בסוד ה' ויגלה לנו רזי עולם אלה?

מה"ע “נאוואָיע וורעמיאַ” בבשׂרוֹ את ביאת אנטאקאלסקי אומר כדרכו: “אנטאקאלסקי שלנו”, כלו' הרוסי, ונזהר בלשונו להזכיר אשר הוא יהודי, כדרך כל האנטיסימיטים אשר את הטוב המרוּבה שבּנו יקבּלו להם ואת הרע המועט לא יקבּלו. וזו היא הקללה האמורה בפרשת תוכחות: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”.

את האנטיסימיטים, ילדי דורנו, נוּכל לקרוא בלה“ק קצרה בשם “אַשמים”, לפי שאות “א” בנוספת בשמות ופעלים הלקוּחים מל' יוָנית מורים על שלילת הפעולה והפך הדבר, ורבותינו ז”ל השתמשו הרבה במלות כאלה כמו “אַסתניס” שפירושו בלתי בריא וכיוצא בזה, ויהיה “אַשם” מלה מורכבת מן “א” ומן “שם”, כלומר “מתנגד לבני שם”; ואז יש להדגיש הש' ולנקד “אַשם, אַשמים”, כדי להבדיל בין שם חדש זה ובין שה“ע אָשָם ושה”ת אָשֵם.

היום נקראתי מאת ה' אֶפרוֹן לבוא לבית המערכת בשעה השלישית. נראה מה יהיו חלומותינו, מה ידבּר בי ומה ישיב על תוכחתי?

יום ה‘, ו’ שבט.

השכמתי ונפל פסוּק “לא תעשׂה לך פסל” לתוך פי ונצנצה בי כעין נבואה קטנה שבוַדאי הראה הקב“ה לאדה”ר את דורנו זה ואת חכמי החרשים יוצרי הפסל אשר בקרבנו, ובשביל כך הוסיף בלאו דלא תעשׂה פסל המלה הקטנה “לך”, שלכאורה היא מיותרת אלמלי עשׂית פסלים בכלל היתה אסורה; אלא ילפינן לך דפסל מלך דחמץ, שלך אי אתה עושׂה אבל אתה עושׂה של אחרים; וילפינן סמוכין לא תעשׂה לך פסל ולא תשתחוה להם ולא תעבדם, לאמר לך על מנת להשתחווֹת להם ולעבדם אי אתה עושׂה אבל אתה עושׂה על מנת לעשׂות בהם פרקמטיא. והנה בדורות הראשונים שהיו הבריות בעלי אמונה בכלל, מאמינים במציאוּת בורא ושוקדים לעבדו ולהשתחווֹת לו היה מקום לחוש שמא יעשׂה פסל לשם עבודה זרה; עכשיו שהדור פרוּץ ומחוּסר אמונה לגמרי, את ה' אינם יראים ואת אלהי הארץ אינם עובדים, פקע האִסוּר הזה לגמרי ואַיתוהו ליצה“ר דע”ז [ליצר הרע דעבודה זרה] ושחטוהו, והותרה הרצועה, ובשביל כך אפילו שלוּמי אמוני ישׂראל מן העשירים הפּרוּשים או המתראים כפרוּשים משכּינים בביתם אנדרטיות וטלמסאות אע"פ שמזוזות בפתחיהם אינם קובעים, ואת הגוי כולו הם קובעים.

והנה כל אלה אינם אלא דברי נביאות, כלו' דברי חלומות שאינם מעלין ולא מורידין, ואולם לנגד זה ארשום בכתב אמת דבר תמוּה שעשׂה בימים האלה אחד ממכירי, המראה בהיפך ממה שאמרתי כי עוד לא אבדה האמונה מלבות בני דורנו, ואפילו הפושעים שבהם עוד לבם רד עם אלהי אבותם ועם קדשיהם נאמן.

ביום שבת העבר (ר"ח שבט, 18 ינואר) מלאו לעורך-דין טראכטענבערג (הערמאן איסאַאַקאָוויטש) כ“ה שנה מיום חתונתו (אם הוא גם יום שׂמחת לבו, לא ידעתי!) ויעשׂ משתה והלוּלים. אבל הידעתם באיזה אופן חגג את חגו זה? כאחד משלוּמי אמוני ישׂראל! כתב ס”ת והקדיש אותו לביהכ“נ (בזיטאָמיר, עיר מולדתו) ובנשף בערב יום במו”ש העבר באו לביתו הרב דראַבקין והחזן ומשורריו ויחוגו את חג חנוּכּת ספר התורה ככל משפטו וחוּקותיו, בנגינות ובמזמוטין, בהקפות ורקודין, אע“פ שאח”כ, כמובן מאליו, קמו לאכול מאכלות אסורות וישבו לצחק בצחוק הקלפים. וכי תאמרו מדוע אתמַה על החפץ הזה? שמעו והתמהו גם אתם. יודע אני את האיש הזה ואת הליכות ביתו זה עשׂרים שנה. בבואי לפ“ב בשנת תרל”ב היה ט“ב [טראכטענבערג] אחד מראשי המזכירים (אָבּער-סעקרעטאר) בסינאט וגם אחד מפרנסי הקהלה וגבאי בביהכ”נ. ביום הכפּוּרים תרל“ג בהיותי עומד בתפלה בביהכ”נ ראיתי הנה ט“ב עומד מאחורי, קולו לא ישמע וגם שׂפתיו אינן נעות וָאומַר בלבי איננו יודע להתפלל על פה, ואשׂים לפניו את המחזור אשר לי; ולא קבּלוֹ ויענני: אינני יודע לקרוא עברית! ובראותו את תמיהתי הוסיף ואמר: “עליך לדעת כי אני נשארתי יהודי ע”פ מקרה, כי בעיר הקטנה ההיא אשר בה נולדתי לא נמצא בעת הוָלדי כהן נוצרי להטבילני”. (אביו היה רופא ובחפצו היה להוציא לכתחלה את בנו הנולד לו מתחת סבלות עבודת אלהי ישׂראל, ולא מסתיעא לו מלתא). וגם אחרי כן ראיתי את דרכיו והליכותיו בביתו ובגדוּל בניו ולא נמצא בם אפילו משהו ממנהגי ישׂראל, ובניו לא למדו קרוֹא עברית ולא ידעו לא תולדות עמם ולא עיקרי אמונתו, חגיו, חדשיו ושבּתיו; ואיש כזה מביא סופרים ועֵדים ומעיד על עצמו: פלוני מאמין באלהי ישׂראל! האם לא דבר תמוּה הוא בימינו אלה? זה הוא שהכתוב אומר: “נורא אלהים ממקדשיך אֵל ישׂראל הוא נותן עוז ותעצוּמות לעם”. הן הן גבוּרותיו, הן הן נפלאותיו.

וגדולה מזה ראיתי באחי אברהם. בנערוּתו היה טוב לב ורך המזג מאד; אח אוהב ובן מקשיב וגם יהודי דבק בעמו, ושוקד ללמוד לה“ק וחכמת ישׂראל. עוד בהיותו במחלקות האחרונות בבי”ס הרבנים ואני משתדל אז להיות נמנה משגיח בית-ספר ומורה לשון רוסיא, הציע הוא להיות אני כותב אליו רוסית והוא יכתוב אלי עברית, ושמוש זה יהיה לתועלת לשנינו, כי הוא יתקן את סגנוני בלשון רוסיא ואנכי אעמידהו על שגיאותיו בלה“ק; וגם בשנה הראשונה בפ”ב עוד לא רחק מעל גבול ישׂראל ויהיו צרכי עמו קרובים אל לבו ולא הסיח דעתו מהם. בשנת 1862 כתב מאמר גדול על דבר התקנות הנחוצות בבתי הספר לב“י והגישו לשׂר ההשכלה. המאמר ההוא מצא חן בעיני השׂר ונדפס במה”ע החדשי להשׂכלת העם (בשנה ההיא), ולא עוד אלא כשבאו הרבנים אשר נכנסו בשנה ההיא לישיבה בפ“ב לפני השׂר ובקשו מלפניו לסגור את בתי הספר לא שמע להם השׂר והשיב להם כי אין דבריהם מסכימים לדברי בעל המאמר הנ”ל. וכשנאחזתי בשנה ההיא במַחלוקת של סופרים בכה“ע בדבר עלילת הדם בשאַוולאַן⁹ לא עמד אחי זה מרחוק כי אם כתב מכתבים ומאמרים בכה”ע כנגד המחַיבים בוֹדי העלילה. ואולם הישיבה הארוכה בעיר המלוכה בקרב בני עמים אחרים הפכה אותו משורש, ובבואי בשנת תרל“ב לעיר המלוכה מצאתיו נהפך לאיש אחר; בצרכי הקהלה לא התערב ולטובת האומה לא שׂם לבו; ולא עוד אלא כשהחל סובאָרין לחתות גחלים על ראשנו היו נאצות “נאָוו. וור.” שגורות על פיו, ולא פעם ופעמַים רבתּי עמו בחזקה בשביל זה. ומי יאמין כי גם האיש הזה קדש שם שמים ברבים והקריב קרבן גדול על מזבח אלהי ישׂראל. לפני שנים אחדות נפקד בסינאַט מקום סגן הקטגור בלשכת דיני ממונות, וזקני הסינאַט ופקידיו נתנו עיניהם באחי למַלאות ידו בפקודה הזאת, וגם השתדלו בעדו בכל יכלתם באמרם כי רק הוא ראוי לאותה איצטלא ואין טוב ממנו; אפס כי השׂר פּאָבּיעדאנאָסצעוו, אשר גם הוא ידע את אחי כמלומד גדול בדיני ממונות (כי השׂר ההוא היה מורה דיני ממונות באוניוורזיטט במאָסקוי בהיות אחי שומע שם בלמודים, וגם אחרי כן בהדפיס אחי את ספריו והקריבם להשׂר ההוא קבּל מאתו תודה בכתב) אמר: “יודע אני את ה' א. ג. כי מומחה הוא לאותו דבר, אבל טוב היה לוּ נודע יום אחד — אשר איננו יהודי”. וצריך אני עוד להוסיף כי בזמן ההוא היתה השעה דחוקה לאחי, בכל זאת לא הלך לבו לשמוע בקול המדיח ההוא, אע”פ שאִלו שמע לו היה יוצא בין רגע מן המיצר ועולה למדרגה גבוהה. הרי לך שישׂראל אע“פ שחטא ישׂראל הוא ות”ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, — הרבה אנשים ראיתי אחרי כן בשנות הרדיפות שלא עמדו בנסיון; והאלהים נסה את אברהם אחי וימצא את לבבו נאמן לפניו.

בו ביום.

מכתב מרפאל כ“ץ מחארקאוו. ביום א' הבא עתיד הוא לצאת משם ולבוא אלינו להשתקע בפ”ב.

יועש"ק. ז' שבט.

גם היום השכמתי ונפל לתוך פי דבר חדש זה: הזיה נגזר מן הוזים שוכבים (ישעיה נ"ו, י') כמו הויה מן הוה (נחמי' י‘, ו’). ופירוש הזיה דברי חלומות, ממש ההיפך מן הויה ומעולם לא היו שני שכנים צהובין זה לזה כאֵלו.

אחרי כתבי זאת עיינתי בספר הערכין. אצל קאָהוט ולעווי לא נמצא ערך זה כלל. רש“י בישעי' כותב שאין לו דמיון. גיזיניוס ופירסט מוציאים אותו מן הערבי; וכפי הנראה גיזיניוס מכוון ג”כ למה שאמרתי, שהוא אומר וכן בל' התלמוד. וצ"ע עוד.

מוש"ק, ח' שבט.

ב“הצפירה” מיום אתמול נדפס מאמרי “מרפא לשון” (בנומ' 19) והיום בנומ' 20 בא סופו. את מאמרי האחרון כנגד הרבנים לא ידפיס סלאנימסקי, אשר על אודותיו כתב אלי במכתבו הגלוי. כפי הנראה נפל לבו ויירא מפניהם. אמרו לי כי החסידים גזרו על מכתב עתו חרם; וכמאתים עֶקזמפּלרים הוּשבו לו. —

היום יום מות הבארון יוזיל גינזבורג. מחר תהיה אזכרה בביהכ"נ.

אתמול בערב קראתי את שירי החדש “נהרא נהרא ופשטיה” באזני ר“מ לעווין וייטב בעיניו ויצחק הרבה מאד; ואגב העירני כי מעין זה קרה להרב בעל “שאגת אריה” שהיה רב בוואָלאָזין והתיר שם בוּקא דאַטמא (דשף מדוכתיה, שבו נחלקו רב מתנה ורבא בגמ' חוּלין), ועד היום נוהגין שם היתר בזה; ומשום יצא והיה לרב במינסק, וגרשוהו בבזיון ויצא משם על עגלה שמוציאין בה זבל (!) ואח”כ היה לרב במיץ. יש בלבי לכתוב על אודותיו שיר ספּוּרי, וצריך לאסוף ידיעות פרטיות על חייו ועל כל המוצאות אותו, שמו היה כשמי: ליב בן אשר (הוא נקרא אריה, ואני קורא לעצמי יהודה; אכן שמנו העצמי אחר הוא). כתבתי על אודות זאת ליה"ס במינסק.

יום ג', י"א שבט.

ביום א' הייתי בביהכ“נ לאזכרת ר' יוזיל גינצבורג. הרב אלשוואנגער גלה דעתו כי לא בשביל בוקא דאטמא נבאש בעל “שאגת אריה” בבני קהלתו, כי אם בשביל סירכא הסמוכה לדופן שהכשיר. — ר”א קויפמאַן שב וכפה עלי הגהת העתקתו את התהלים, והביא לי י"ח מזמורים הראשונים. אֵל אלהים ה', עד מה נבער האיש הזה מדעת, והוא מדמה תמיד כי מחדש חדוּשים הוא; ובאמת ממַשש הוא כאשר ימַשש העור באפלה ולא ידע בין ימינו לשׂמאלו. עד חמש פעמים תקנתי את העתקתו והגהתי את שגיאותיו והוא ישוב יחדש את שגיאותיו הראשונות או יבדה לו חדשות, ובכולם אין ממש. הנחש הקדמוני השיא את האיש הזה להסתפח אל משפחת הסופרים ולשלוח ידו לעשׂות במלאכה, אשר אין לו בה ידיעת בית רבו. אכן רוח עועים הוא באיש הזה!

היום כתבתי את השיר: “אחזו לנו שועלים”. ערוּך הוא על מריבת רבני ארצנו עם חבריהם הרבנים המקדיחים תבשילם עתה בלונדון וחפצים להנהיג במקום שבאו לשם את חומרי המקום שיצאו משם, עד שגם רבנים מורדי אור כרי“א וכמאהליווער ולפידותזאָן מכריזין כנגדם וקורין להם “מזיקי הדת”. מן הראוי היה לפרסם את השיר-המשל הזה עתה, אבל איפה אדפיסנו? “הצפירה” בודאי לא תערוב את לבה לאספו, אחרי אשר גם מבלעדי זאת נתּכה חמת רבני החסידים על חז”ס בגלל אשר כפר בנס חנוכה ומשתדל לקרבו אל הטבע.

לעת ערב.

היום באה ב“הצפירה” ידיעה כי ישיבת וואָלאָזין נסגרה מטעם הממשלה יען כי ראש הישיבה לא נאות לקבוע בישיבה למודי חול. איה אפוא געטץ הבא על מקום רש"י פין, אשר בצאתו מזה התפאר כי הוא יציל את הישיבה? ואיככה לא עלתה בידו להטות את לב ראשי הישיבה למלאות את חפץ הממשלה הטוב והישר ללמד לבני הישיבה שׂפת המדינה ויסודי הידיעות הכלליות… כפי הנראה עשׂתה הממשלה את הישיבה המורדת באף ובחמה, כי גזרה על התלמידים לצאת מן העיר במשך שני ימים, ואם לא — ישולחו משם כאסירים בסך אנשי צבא; והימים ימי קור גדול ואין ספק כי רבים מן התלמידים לא יספיקו להצטיד בזמן קצר כזה ויצאו בעירום ובחוסר כל.

יום ה', י"ג שבט.

אתמול אכלתי לחם בצהרים בבית ר“א קויפמאן ונשארתי שם כל הערב עד חצות. שם נוֹדע לי הד”ר בלאָך מווילנא. — היום בבוקר שב רפאל כ"ץ מחאַרקאָוו.

יום ו', י"ד שבט.

יה“ס מודיע לי כי “דורשי ציון” שׂמו עליו ללכת בקיץ הבא לא”י לפקוד את נחלתם אשר קנו שם ולשׂים בה סדרים. הוא קבּל על עצמו את הדבר, אבל טרם צאתו הבטיח להיות בזה ולהתראות עמי.

יום ב', י"ז.

השם “טל אורות” עולה בגמטריא תרנ“ב; אם נוציא את המאסף בשנה זו — הרי לנו לפ”ק מוכן ומזומן.

הייתי היום בבית הדיסקאָנטאָ-באַנק ושם נקרה לפנַי אֶפרוֹן וישאלני מדוע לא אתראה, וכי דמה כי בוא אבוא ביום השבת. האיש הזה ערוֹם יערים. בתחלה גמר בעצמו לבלי אבוא עד אשר יקראני, ועתה הוא שואל מדוע לא באתי. הפכפך וזר דרך האיש הזה, מחר אבוא אליו ואשתדל לברר הדבר, כי עד מתי אהיה בעיניו כמתעתע?

יום ד', י"ט שבט.

אֶפרוֹן שב ונתן לי עבודה ועל דבר מַשׂכּוּרתי לא דבּר בתחלה דבר, כי אם נתן לי כרוּך בתכריך סך ג' רו"כ בעד יאנואר. אנכי שבתי ואמרתי לו כי אין רוּחי נוחה מזה ובשׂכר כזה לא אעשׂה עמו במלאכתו והצעתי לפניו לקחת מאתי את הפנקסים והאגרות אשר תחת ידי; אכן הוא אמר כי ימלך בכליותיו להמציא לי לי עוד עבודה למען יוכל להוסיף על שׂכרי. גמרתי בלבי לחכות עד סוף פעברואר.

היום בא מכתב מוו“ב מקיוב ע”ד שירי ומאמרי אשר תחת ידו. יודיע כי חלק אותם לחצאין, את החצי נתן או יתן למז"ח והחצי שלח לרבניצקי; הצינזוֹר מחק שורות אחדות בשירי.

יום ה‘, כ’ שבט.

כתבתי לוו"ב [ווייסבערג]: הוספת בית חדש לשיר “הכל תלוי במזל”; פירוש “לא אליכם”; שיר ההתּוּלי “גם זו לטובה” — לרבניצקי: תקונים בשיר “תשליך” במקום השורות אשר פגל המבקר ומחקם[ן].

מכתב מר“א קופּרניק, הוא ינוּד לחליי ובדרך אגב יאמר כי יש עם לבבו להשלים ביני ובין “המליץ”. דבר זה יפּלא בעיני מאד. מה חפץ האיש הנכבד הזה בהצעתו זאת? האמור יאמר לרפּאני על ידי זה מחליי ע”פ הרעצעפּט של הגמרא: “מי שנשכוֹ כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו”? או אם יאמר להשיבני על ידי זה אל הספרות העברית אשר חדלתי מתת לה את תנובתי זה כמה? גם זו טעות היא בידו, כי אפילו אם יתן לי צ“ב [צדרבוים] מלוא ביתו כסף וזהב לא אוסיף תת לו אפילו אות אחת. ותמה אני איכה עלה דבר זה על לב קופרניק. אין זה כי אם וו”ב, שהוא סוכן “המליץ” כעת, הסיתו בי. ירח מנחה ומעריב!

יום ו'.

קבּלתי מאת… מצאריצין את לוח תמונתה כאשר הבטיחתני. הודיתי לה במכתב היום ובו אמרתי כי על פניה נודעו עקבות צנעוּת ותוּמת לב ומעיניה יציצו דעה וטוּב לב. מי יודע אם עמדה לי חכמתי ברשמי הפרצוף ואם קלעתי אל המטרה.

לר“א קופרניק עניתי רוסית ואמרתי לו כי על שאלתו אשיבנו אחרי הודיעוֹ אותי לאיזה תכלית הוא משתדל לשׂום שלום ביני ובין צ”ב ואיזה תועלת יקוה מזה.

קבּלתי שש חוברות הוצאת בן-אביגדור הנמכרת במחיר חמש פרוטות כל אחת. הוא מחַקה מעשׂי הסופרים באשכנז בעלי ה“פפעניג-מאגאזין”. בין שש החוברות — שלש הן מעשׂי המו"ל בעצמו: א' וב') אהבה וחובה; ג) “לאה מוכרת הדגים”. המחבר הוא צייר טוב וחָרש חכם, יודע היטב לחקות את המציאות ולרקום על היריעה תמונות חיות. ספּוּריו פועלים על הלב וחבל שלשונו וסגנונו בלתי מנוּפּה היטב, וכיון שספריו נכתבים ונדפסים בעד ההמון יש לחוש לשבשתא כיוָן דעל על. — הספּוּר “יזכור” לדוד פרישמאן סגנונו טוב ויפה, אין בו נפתל ועקש, כי פרישמאן זה הוא סופר מהר ובעל דמיון חזק; אפס כי… שירתו בת שובבה, מתחמקת ומדבּרת ברמיזות ובדברים מקוטעים כדי להרבות געגועים עליה. היא מאותן בנות החן שבעל החוברות קורא להן “עגבניות” (?). — החוברת החמשית “כנור ישורון” — שירים מאת שמואל ליב גארדאן מקאוונא. השירים אינם מן המובחרים ומעידים על בעליהם כי לא צלחה עליו רוח השיר האמתּי. מלאים הם מבטאים נאים ומלות מצלצלות, אבל רעיונות טובים מעט בם, וביחוד יש בם חוסר ההוָיה האמיתּית (היסטארישע וואַרהייט), ועם כל זאת איננו מן הגרועים שבמשוררים המציצים כעשׂב בימים אלה, ואיננו נופל גם מיצחק רבינוביץ ומליטעווסקי ואפילו מצוריהו הלוי.

היום בבוקר בא פתאום אלי יה“ס. הוא בא מריגא ויסר הלום לימים אחדים. לפי שעה לא שמעתי מפיו חדשות נכבדות, כי שני אנשים אחרים באו וישבו לפני וישיאוני לדבר אחר ולא הספיקה לנו השעה להרבות שׂיחה. הוא הגיד לי כי המאמרים הבאים בכה”ע על דבר פעולות “דורשי ציון” וחקוּק עליהם “פאריז” — כולם ממינסק הם באים, ופאריז אינה אלא כסוּת עינים להם, לפי שהחברה במינסק איננה מקוימת מאת הממשלה וכל מעשׂיה בסתר.

יום א', כ"ג שבט.

המאמר “בנימין מטוליטולא” להעניציקלאָפעדיא כתב האַרקאַווי.

אתמול בא אלי מיודעי ל. פּערל ועמו איש אחד מווילנא, זירמונסקי שמו, ויבקשו מאתי להשתדל לפני החָרש אנטאָקאָלסקי שיקבּל את בת הגענעראל ווערעווקין החפצה להתיצב לפניו להכירו פנים בפנים, כי גם היא פוסלת פסלים ולמדה את החכמה הזאת אצל הפרופיסור רעפנין. אנכי לא נרציתי להם להמליץ בעדה לפני אנטאקאלסקי אחרי אשר לא ענני על מכתבי אשר כתבתי אליו בשנה העברה לפאריז בבקשי מאתו פרטי ימי חייו ורשימת מעשׂי ידיו לשׂוּם בהענציקלאפעדיא; ועל כן שלחתי אליו את חאנוּק. היום בא חאנוּק ואמר כי אנטאקאלסקי שאל מי היא האשה החפצה לבוא לפניו והוא, חאנוּק, לא ידע לקרוא אותה בשם, ועל כן לא נתרצה א. לקבלה, ואגב אורח התנצל לפניו על אשר לא ענני על מכתבי בשנה העברה, באמרו כי מכתבי הגיע אליו בהיותו בדרך ולא מצא לו ידים לענות לי, ובשובו הביתה אבד לו מכתבי ולא יכול עוד לענות. הבלתי מאמין להתנצלות זאת לא יחוּש, אכן די לו כי ראה את עצמו מחויב להתנצל; ואני גם לא מלאתי את יד חאנוק להזכירני אל אנט. והוא עשׂה זאת מדעת עצמו. — היום שבו ובאו אלי פערל וזירמונסקי, וגם חאנוק היה אצלי, והחלטנו כי ילך שנית אל אנט. ורשמתי לו שם האשה החפצה להתראות עמו פנים: מאירא וולאדימיראָוונא ווערעווקין, והוא שׂר המצודה פּעטראַפּאַוולאָווסקי פה.

יום ב', כ"ד שבט.¹⁰

כתבתי לבן-אביגדור. בקורת פרטית, אשר אותה הוא מבקש מאתי, לא כתבתי לו, אבל יעצתיו להוציא לפעמים גם מן הספרים הישנים ממין זה שכּלוּ מן השוק. — רבניצקי שלח לי השיר: “הבת השובבה” להגהה, ובמכתבו מודיע כי לא יוכל להדפיס את השיר “תשליך” מפני שאני מספּר בשבח ארץ החדשה, ולא בשבח א"י, וגם המאמר “ישן נושן” לא ידפיס, שכבר עבר המועד.

יום ג', כ"ה שבט.¹¹

השיבותי לרבניצקי את השיר “הבת השובבה” ובמכתבי בטלתי את טענותיו נגדי ונטלתי מאתו הרשות להדפיס השיר; ובו ביום שלחתי את השירים “תשליך” ו“שנוּי השם” ל“הצפירה”. את מכתבו של רבניצקי שלחתי לוו“ב למען יראה כי הכשילני… יה”ס בא והתפטר מעמי, כי נכוֹן הוא לשוב לדרכו בקרב הימים. — הוא הודיעני כי בשבוע הבא ישוב הלום אוּאַייט לדפוק את שׂרי הממשלה לגמור ענין יציאת היהודים מזה. — לרבניצקי כתבתי כי כפי הנראה אוירא דאָדעסא מטמטם; כי כשם שלל“ב [שליליענבלום] בימיו בבקרו את “כל שירי” הרבה תשעה קבין של דברי הבאי וכשם שהוא, רבניצקי, וחבריו לא הבינו את העוקץ הטמון בשיר “סוד העבּוּר”, כך לא עמד הוא עתה על עיקרו של שירי “תשליך”, כי אני אינני בא להבחין בין א”י ואמריקא ולהכריע אם טובה אמריקא לפליטת ישׂראל, כי אם אומר אני שמעשׂה גלוי הארץ החדשה באותו זמן עצמו כשגרשו את ישׂראל מספרד הוא אצבע אלהים וכעין רפואה למכה, להיות למגורשים מקום מקלט מוכן לנוס שמה.

יום ד'.

העלמה ווערעווקין לא באה לפני אנטאָקאָלסקי ושלחה איש עתּי היום בבוקר להגיד לו אשר לא תבוא. אנטאָקאָלסקי אמר לחאַנוק, אשר ישב אז לפניו: “למה איפוא השתדלת?” לדעת חאנוק חשב אנטאקאלסקי דבר זה לו לעלבון ולפגם כבוד, אחרי אשר השכּים בבוקר ולבש את בגדיו כדי לקבּלה בסבר פנים יפות והיא לא באה. ולדעתי יפה עשׂתה העלמה ההיא, כי מעשׂה אנטאקאלסקי לא יתּכן, בדחותו את קבּלת פנים לעלמה כבוּדה בת אחד השׂרים הגדולים — לשלשה ימים ובקבעו לה את השעה בבוקר בשעה העשׂירית, אשר אז אין עוד דרך בנות האצילים לצאת. כפי הנראה, לא נתנו הורי העלמה לבתם ללכת אליו ביום ובשעה הקבועים, כי ראו בדרך הנהגתו כעין יוהרא וגסות רוח; ומי יודע, אם לא אמרו בקרב ביתם: יהודי אע"פ שהגיע לגדוּלה יהודי הוא!

יום ה', ז"ך שבט.

מכתב מוו“ב; בו יודיע כי הד”ר בנדרסקי כעת בפ"ב ויבוא לראותי. — בערב מכתב שני (גלוי) מאתו, בו יתאונן על הבקורת הזעומה (ב“וואָסחאָד” לח"י ינואר) על ספרו “די פרויענפראגע”.

יום ו'.

מכתב לוו“ב, בבטול בקורתו של דובנאָוו ובבאוּר שמוש המלה “העתקה”. חפצתי לשלוח לו השיר “אשה מלומדת”, ויבוא ר”א קויפמאן ויטרידני ושלחתי המכתב בלתי נשלם. — לעת ערב בא מכתב מישׂשכר בער הורוויץ, בו ישוב ויודיעני כי מדפיס הוא (ב“גן פרחים”) מכתב בתוכחות והשׂגות עלי. המכתב כתוב בלהג הרבה ובערבוב דברים. חוששני לו שנתמזמז מוחו או שהזקין ודעתו נטרפה מעט, כי דבריו שלא כדברי בעלי הדעת השלמה.

יום ג‘, ג’ אדר.

שלשום בא מכתב מאת איזידוֹר לוריא (אחי אהרן לוריא מפינסק) מליבּוי, בו יבקש להציע לפני ה‘… שדוּך עם בת… מליבּוי, דרשתי מאת הכותב להודיע לי פרטי השדוך: כמה ימי שני המדוברת, כמה לה מוהר ומתן, ואם אפשר גם לשלוח לי את לוח תבניתה, כי ה’… אע"פ שנותן עיניו גם במשפחה הוא מקפיד גם על שאר המדות שמנו חכמים בכלה נאה וחסודה.

אתמול שלח לי לנדוי בעל ה“וואסחאד” להגיה מאמר מסודר בדפוס בלשון רוסיא מאת המנוח אליהו שערעשעווסקי (בנו של ר' אידל בעל “כור לזהב”). היום קראתי את המאמר ונבהלתי לראות בו דברים, שאם יתפרסמו יוכלו להביא רעה גדולה ושׂטנה רבה על ישׂראל. המאמר עוסק בהצעת דיני ישׂראל ביחס לאו“ה [לאומות העולם] (ע“פ התלמוד והרמב”ם) ומראה כי דינים אלה קשים וחמוּרים בעבירות שבין ישׂראל לישׂראל, אבל בעבירות לאומות העולם הם נוחים וקלים ואינם עונשים את העובר, עד כי ישׂראל שהרג את העכו”ם ואפילו את הגר תושב במזיד אינו נהרג ובשוגג אינו גולה, וכיוצא בזה עוד בדיני נפשות ובדיני ממונות הראויים להביא קצף גדול על ישׂראל ועל תורתם, אלו יגיעו לידי פרסום בלשון המדינה. העירותי על זה אוזן לנדוי ויעצתיו לדון את המאמר בגניזה, כי מארה בו. אם ישמע ואם יחדל?

היום קבּלתי מכתב מאת וו“ב מקיוב בהחזרת מכתב רבניצקי והוא, וו”ב, מתנצל על כי פצר בי לשלוח דברים הרבה לרבניצקי ומבטיח להשיב להמציא לי את מכתבי היד אשר נשלחו לאדיסא. — וו“ב מודיע כי ר”א קופרניק חולה עד כי לא נתנו לו לבוא לפניו.

יועש"ק, ו' אדר.

ראיתי היום בכה“ע מתוַכּחים ע”ד מקור המלה הארמית “כּרן” (תרגום של “עצם” היום). לעווי באוצה“ש [באוצר לשון…] שלו מסכים לדעת הרמב”ן ושד“ל שהוא כמו קרן, בחלוף ק' בכ', וכן אומר גם בעל “נתינה לגר”; ומי יתן וידעתי למה נצרך החלוּף הזה, אחרי אשר המלה “קרן” נמצאה גם בארמית, ולמה נקדוה בדרך זר “כרן יומא” ולא “כרנא דיומא”, כמו קרנא דמשחא, ומדוע לא תרגם במלה זאת את הפסוק “קרן עוֹר פניו” (שמות) ששם ודאי היתה המלה הזאת במקום הראוי לה? על לבי עלה לאמור כי המלה “כּרן” היא המילה היוָנית chronos שפירושה “זמן”, ומבטא זה מיוחד לסגולות לשון ארם לאמור “בזמן היום” במקום אשר יאמר העברי “בעצם היום”, והשבעים מעתיקים בעצם היום הזה (בראשית י"ז) en to Kairo שהוא נרדף עם chronos בהוראת זמן. ואם תשאלני איזה הדרך בא מלה יוָנית ללשון ארם? אף אתה אמור לי איזה הדרך בא השם היוָני Sylphe, שבּו נקראו הרוחות המסַפרות, אל לבן הארמי אשר קרא לאחת משפחותיו זלפה? ואיזה הדרך באה המלה היוָנית Pelex, שהוראתה פלגש, ללה”ק? ואם תמצא לאמור כי פלגש היא מלה עברית ומן העברים באה אל היוָנים באמצעות הכנענים, כדעת פירסט, אף אני אומר לך כי פירסט תלי תניא בדלא תניא. אין ספק כי הפלגש היא מולדת היוָנים ולא העברים: א) מחמת שבא"ב היוני יש אות “קסי” ובעברית אין אות כזה ותחתיו יבואו שני אותיות ג' וש‘, והשם המרובע הוא זר בלשון עברית וחשוד שבא מן החוץ, והב’) מחמת שאף על פי שלאבותינו הראשונים היו זולת נשיהם גם פלגשים, שהתורה לא אסרתם, עם כל זה לא היה הדבר הזה פרוּץ אצלם כמו אצל היוָנים, אשר שם כידוע היה כוחא דהתירא עדיף, והנשים הזונות והפלגשים היו מתערבות בצרכי הצבּוּר ועושׂות מעשׂיהן בפרהסיא ולא התבוששו; ואם כן עיקר מולדת הפּלגש בהכרח בין היוָנים ולא בין העברים.

עוד יש לי השערה אחרת שהמלה “כרן” היא המלה הרומית cras, הבאה להורות זמן קבוע, כמו cras erimus (אווידיוס), futurum cras (אצל האָראַציוס); השערה זאת צריכה עוד חקירה ודרישה.

רפאל כ"ץ בן אחותי יצא מביתי ושׂכר לו מעון בפני עצמו, שני חדרים ברחוב הקטניות בבית 32; והוא נתקבל לעוזר הרופאים בבית החולים של אגאַוולי.

יום ב‘, ח’ אדר.

אמש בא מכתב מחז“ס. בו יודיע כי הצינזור פסל את שני שירי ולא יוכלו לבוא ב”הצפירה“. …הוא מבקש ממני לשלוח לו שיר ליום מלאת לו פ”ב שנים ביום כ"ד אדר. איזידוֹר לוריא שב וכתב על אודות השדוך ל… אגב יודיע כי אחיו אהרן עתיד לבוא לכאן לחג חתונת-הזהב של זוקאָווסקי.

קשה לסופר עברי ישיבת כרכּים כפ“ב. כי אכתוב איזה דבר בלה”ק, אם שיר חדש או חדוש-תורה, ורוצה אני להראותו לזולתי לשמוע דעתו, אין בכל מכירי וסובבי (וגם הקרובים אלי בכלל) איש אשר יבין לרעי ואוּכל להמלך בו. או כי עמי הארץ גמורים הם, או כי רוחם זרה לשפת עבר ולא יחפצו לדעתה. בשעות כאלה אנכי יודע היטב טעם הכתוב: “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני עמי”.

יום ב‘, ח’ אדר.

ה‘… רוצה להתחתן עם ה… מליבּוי. היום הודעתי זאת במכתב ללוריא, — אתמול נקראתי לחתונת-הזהב של ה’ זוקאָווסקי, אבל לא הלכתי שמה. — אמש בא וישב לפני ה…. ואשתו. האוּמללים האלה עודם שרויים בצער וממאנים להנחם על אבדן בנם יחידם אשר אהבו כנפשם ואשר טבע בנהר בקיץ העבר בשבתו בכפר בבית דודתו אחות אמו. הם ספּרו לי כי כל תנחומותם לעת כזאת היא שעוסקים בספרי הספּיריטיזמוס ומקהילים קהלות בביתם בכל יום ב' בשבוע ומעלים להם את הרוחות ודורשים אל המתים. מסַפּרים הם נפלאות מחזיונות הרוחות הבאות לישיבותיהם ומסַפּרות עמהם בלתי נראות על ידי נדנודי השולחנות ודפיקותיהם. דכּאי רוח אלה מאמינים בחזונות אלה אמונה שלמה ומוצאים בם מעט צרי למכתם האנוּשה. ספּרו לי כי הרוח הבא אליהם תמיד לשׂוחח בם, על שאלתם מי הוא, קרא את עצמו: “אפיק” ואמר כי בהיותו בחיים היה פילוסוף יוני קדמון, ופעם אחת הודיע להם כי בישיבה העתידה לבוא לא יוכל להתגלות אליהם, כי אם ישלח תחתיו את אחיו. ובאמת באחת הישיבות הבאות בא רוח לסַפּר עמם ואמר כי הוא “טוביה אחי אפיק”. הם שאלו אותי אם לא אדע מי הוא “אפיק” ואם היה איש כזה בין חכמי יוָן. אנכי לא חפצתי לבטל את חלומותיהם, שבהם הם משעשעים את נפשם, ולא שׂחקתי על דבריהם, כי אם חפּשׂתי בזכרוני אחרי איש כזה ואמרתי כי “אפיק” לא אדע אבל היה אצל היוָנים איש משורר וחכם ששמו “אביקוס”, שמת גם הוא מיתה משונה ונהרג ע“י רוצחים ביער. הסכימו כי הוא הוא ונשמתו היא המתגלה להם. עוד ספּרו לי כי פעם אחת נתגלה להם בישיבתם רוח בנם האובד. על שאלתם מי הוא ומה שמו בחיים, ענה ואמר להם על ידי דפיקות השולחן, ועל השאלה איכה מת ועבר מן העולם היתה התשובה: טבע במים. על השאלה, היזכו הם לראותו בעולם הבא, ענה ואמר: “אנחנו נצחיים”; עוד שאלו: במה יוכל לנחם את הוריו המתאבלים עליו? ויען ויאמר: “לי טוב!” — את אופן שׂיחתם עם הרוחות ספּרו לי כזה: על שולחן אחד מונח לוח ועליו כתובים כל אות הא”ב (הרוסי) ותחת כל אות ואות מספר (ציפפער) סדוּרי ידוע, הינו תחת אות א' מספר 1, תחת ב' — 2, וכן עד גמירא; ובבוא הרוח להשיב על שאלתם אז השולחן השני, שעליו הם מסוּבּין, מתנועע ועושׂה דפיקות ברגליו. כל הדפיקות התכופות רומזות אל אות יודע, דפיקה אחת היא אות A, שלש דפיקות — אות B וכן כולם; פיסקא בין הדפיקות רומזת להפסק בין האותיות. והיושב אל השולחן האחד רושם את מספר הדפיקות ואחרי-כן הם מצרפים את האותיות למלות ומוציאין מהן תשובת הרוח. — הם קראו גם אותי לבוא פעם אחת לישיבתם ואז בעיני אראה ובאזני אשמע ולבבי יבין את מפעלות הרוחות המסַפּרות, כי לא דבר בטל הוא.

כבר אמרתי כי לא מלאני לבי לסתור את דבריהם ועשׂיתי את עצמי כמאמין לכל דבריהם, גם הבטחתי לבוא אליהם בישיבתם ביום מן הימים; ולפי שעה דברתי להם דברים נחומים, דברי כבוּשין; שׂמתי לפניהם דברי דוד המלך במות בנו: “אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, ודברי חז"ל: כל המתמרמר על המת יותר מדאי וכו', ובארתי להם ענין צדוּק הדין ופסוק “הצור תמים פעלוֹ כי כל דרכיו משפט”; וכמוה כמוהו שמעו לדברי בשׂוֹם שׂכל, כי גם לו היו כל הדברים ההם חדשים אשר לא ידעם, כי לאו בר אורין הוא, ולבסוף יעצתים לקחת לביתם יתום לגדלו, ובזה ימצאו נוחם לנפשם כאשר יגדל הילד ויהי להם לבן.

בו ביום.

הייתי בבבית זוקאווסקי (חיים דוב שמו) לברכו בברכת מז“ט לחתונת הזהב אשר לו. — קבּלתי קארעקטוּר משירי “הכל תלוי במזל” מביה”ד [מבית הדפוס] של שעפטעל מברדיטשוב; תקנתיו והשיבותיו תיכף.

יום ב', שושן פורים.

ביום ג' העבר לעת ערב בא אלי הד“ר בענדערסקי לראותני; גם הא' לעווין ואשתו ישבו לפני. ה' בענדערסקי בא הלום לשׂוּם לפני חכמי הרופאים את מאמרו (דיססערטאציאן) אשר ערך בחכמת הרפואה ולהתפלפל עמם במעמד של פומבי כדי שיתקרי חכּים (דאקטאר). את המאמר הזה כבר ערך לפני חכמי האקאדעמיע גם בשנה שעברה ורבו עליו ובטלוהו, לפי שבּו הפך בזכות דעת אחת של חכמי ישׂראל ונתן לה את היתרון על דעת חכמי או”ה במקצוע אחד, וגם בפעם הזאת אמר לעמוד על דעתו זאת. ואנכי אמרתי שלא מחכמה יעשׂה כזאת ויעצתיו שלא יתעקש ולא יתגרה בחכמי האקאדעמיע לבלי ישוב לצאת מן המערכה וידיו על ראשו; והוא שמע בקולי והבטיח למחות במקום ההוא את שם “ישׂראל” מן המאמר שלו, ולהזכיר את דעת החכמים ההם סתם. שׂמתי לפניו את מחשבתי בדבר הדפסת כל כתבי אשר חפץ אני לשתף את ה' וו"ב במלאכה, שיהיה הוא הבורר את המאמרים מה לקרב ומה לרחק, ומסדרם ומגיה אותם בדפוס ומכריז עליהם ונושׂא ונותן עם המדפּיס ועם כל הקוראים, ויהיה נוטל שׂכר בעד טרחוֹ ועבודתו. ה' בענדערסקי הסכים לי בדבר הזה והבטיח לבוא עוד הפעם אלי ואז נשתדל לבוא בענין הזה לידי גמר.

ביום הרביעי לערב נקראנו לבית באגוסלאווסקי, וביום החמשי לבית הד“ר פינקעלשטיין. ביום ו', 28 פברואר, היה יום הולדתה של אשת ר”א קופמאַן ונקראתי לבוא שמה בערב ולא הלכתי, כי לא הייתי בקו הבריאות. ובא אלי אֶפרוֹן (אברהם), גם בתי הבכוֹרה ורפאל כ“ץ היו אצלנו. בליל מו”ש באתי אני ורפאל לבית הכנסת לשמוע המגילה. הצגתיו לפני רבים ממכּרי שם. — הד“ר הרקווי הסביר פניו אלי והבטיח לתת לי אחוז אחד מספר האגרון לרס”ג אשר הוציא לאור זה מקרוב. ואגב הודיע לי כי בשגגה מיחסים לרס“ג את ההלצה “הקראים אינם מתאחים”, כי לא מפי הקדמון הזה יצאה כי אם מפי איזה רב אחרון שהיה בוַעד ד' ארצות. ע”פ דבריו עשׂיתי הערה לשירי “דבּוּר מפוצץ” מקום שנאמר שם “לפני שנים אלף” — כי בשגגה הוא. שם הודיעוני גם כן כי ראשי הקהלה נמנו וגמרו לשוב ולבנות בקיץ הבא את ביהכ“נ העומד בלתי נשלם בבנינו ולחנכו לימים הנוראים הבאים. הארדיכלים העוסקים בבנין מנו וכלכלו את ההוצאות הנחוצות לגמור הבנין (בלי הדוּר חיצוני ובלי צפּות את הגג והמגדלים זהב) עד כדי ארבעים ושבעה אלף רו”כ. המפקחים על מעשׂה הבנין אספו מבני הקהלה סך חמשה עשׂר אלף, והבאראן גינצבורג הבטיח לתת להם בהקפה שלשים וחמשה אלף (יש אומרים כי פאָליאקאָוו משתתף עמו בהלוַאה זאת) — מי יתן ויהיה הדבר. — מבית הכנסת הלכנו לבית בתי הצעירה ועשׂינו שם כל הערב.

ביום הפורים בבבוקר הלכתי לראות את ה' דוד פיינבערג באכסניא “גראנד האטעל”. מצאתיו בחדרו ואיש אחד, קאנטאָראָוויץ שמו מיעקאטערינאסלאוו, יושב לפניו; גם אחד הקולוניסטים ממסבי העיר בא לפניו. בלבי היה לשמוע מפיו אם פתוח יפתחו בקרוב הועדים לכלכל את דברי הגלוּת והיציאה לארגנטינא כי מקוה אני למצוא שירות ומלאכה בועד המרכזי, תחת עבודתי בבית מערכת הענציקלאָפעדיע אשר פסקה לי. ה' ד“פ אמר לי כי מצד ממשלתנו לא תהיה שום מניעה ליסוד הועדים, אפס כי הבאראן הירש איננו אץ לעשׂות הדבר, לפי שבארגנטינא עוד לא נעשׂו כל ההכנות הנצרכות לקבּל אורחים, באשמת הד”ר לעווענטהאל, אשר עסק בדבר בשפלוּת ידים. עתה כאשר יבוא שמה מנהל אחר, ה' גאָלדסמיט, יתקן המעוּוָת; אכן לזה נצרך זמן מארבעה עד ששה חדשים, ולכן מן הצורך לדחות לזמן כזה גם את פתיחת הועדים, לבלי השלוֹת על שקר את נפשות העם המתאַוים לצאת במוצאי גולה, כי ירבו לבוא לפני בעלי הוַעד בעוד אשר לא תהיה לאֵל ידם להסיעם ולהביאם אל המנוחה ואל הנחלה אשר הם מבקשים. ה' ד"פ הראני מכתב כתוב אליו בדבר הזה מאת ה' זאננענפעלד, הוא מנהל עסקיו של הבאראן הירש. — לפיכך נמנעתי לגמרי לדבּר עם ה' פ. בדבר הנוגע אלי, והוא אמר כי אחרי אשר יִפּנה מעט מטרדותיו יבוא אלי לראות אותי בביתי. כפי הנראה תקוָתי לוַעד הגולה מוטלת בספק ספיקא.

לעת ערב באנו לבית בתי הבכירה ואכלנו שם לחם ועשׂינו כל הערב, כי היום חגגה את חג הוּלדתה. — ביום הפורים בא אלי ה' לעאָן ראבינאוויץ, העורך וכותב מאמרים ב“המליץ”. מה הניע אותו לבוא אלי ולהתוַדע עמי אחרי אשר זה כשנתים הוא יושב כאן, בשכנוּתי, ולא בא לפני? פשר דבר לא ידעתי. ראשית דברו היה גלוי דעת כנגד ה' חז“ס, הרב ומתוַכּח כעת עם הרבנים המחמירים בדבר נס של חנוכה ומצה אפויה במלח; וה' רבינאוויץ אשר שכח את מאמר הכתוב “האחד בא לגור וישפוט שפֹוֹט” חרץ משפטו כי לא צדק החז”ס בריבו וכי לא עתה העת לעסוק בתקוני הדת, אחרי שהאומה שרויה בצער ונתונה בצרה גדולה. ראיתי כי דעת צ“ב מדבּרת מתוך גרונו, אשר זה דרכּו תמיד להתחפּשׂ במסוה הזהירוּת במצווֹת לא באמת ולא לשם שמים, כי אם למען תפוֹשׂ את בני עמנו בלבם. אנכי השתדלתי להבין להדובר בי ההבדל בין התקונים בעיקרי הדת ובין הטפּוּל בדברים קלים שהחז”ס נוגע בהם בדרך הלוכו; וכן הראיתי לו את שגיאתו כי התקונים בדת אינם מועילים לתקנת מעמדה החמרי של האומה, וגליתי לו בדברים קצרים כי שפלוּתנו ומעמדנו הרע בקרב עמים רבים והבזיון אשר יבזו לנו והשׂנאה הכבושה לנו בכל הארצות, שמזה יסתעף בעצמו גורלנו הרע ועניֵנו המורה מאד, — כי כל זה באתנו מטפּשוּתם של מורי השקר והמאַשרים המתעים אשר שׂמוּ תפל לעיקר והושיבונו במחשכים כמתי עולם. ולבסוף רמזתי לה' ר. בדברים רכים כי לא לו הצדקה לחרוץ משפט גמור בדבר, אחרי אשר הא' חז“ס גדול בחכמה ובשנים גם ממנו וגם ממני וגם מה' צ”ב בכבודו ובעצמו.

היום ביום ט“ו אדר קבּלתי מכתב מאת ה' לוריא מליבוי, בו יודיעני כי שׂם את דבר השדוך לפני ה'… וכי זה האחרון כתב לפ”ב לה‘… לדרוש מה טיבו ומזגו של ה’… — כתבתי מכתב התנצלות לה' חז“ס והודעתי לו כי לא אחבּר שיר ליום הוּלדתו, כי בזה אגרום לו רעה ולא טובה, באמור יריביו אנשי מַצוּתו עליו כי נטפל לעת זקנוּתו לאדם שכבר הוחזק אצלם לכפרן. — את השירים “תשליך” ו”שנוי השם" שלחתי לברלין לבעל “המגיד”.

יום ג', ט"ז אדר.

שמועה רעה נתפשטה היום בעיר והחרידה לב כל אחד מישׂראל: בית מסחרו של הבאראן גינצבורג עכּב את תשלומיו, לאמר: פשט את הרגל. מהרתי לבוא לבית הדיסקאָנטאָ-באַנק ושם נוֹדע לי כי אמת נכוֹן הדבר. הסבּה לזו — הפסד מרובה שהפסיד ביתו בפאריז בעסקים שונים וביחוד בהלוָאה של זהב בשלשה למאה .(3% золотая рента) אמרו לי כי היום היה בית גינצבורג בזה מחויב לשלם שש מאות אלף רו"כ, ואף על פי שבעסקיו מונחים סכומים גדולים מאלה אבל הם מפוּזרים ומפוֹרדים ולא היה ספּק בידו לקבצם ליום זה הקבוע לתשלומין, והיום בשעה השמינית בבוקר גמרו להודיע כי אין ידם מַשׂגת לשלם. עוד אמרו לי כי גינצבורג ערב בעצמו בעד בית השטרות אשר לו בסך ארבעה מילליאָן; ואף על פי שלפי זה עודנו עשיר גדול, אחרי אשר רכושו שמין בכמה עשׂרות מילליאן, אכן בית מסחרו פנה הדרו וירד מגדולתו. עד כמה יגיע מזה נזק מוסרי וחמרי למעמד הקהלה בזה ולמעמד כל בני עמנו יושבי ארצנו, אשר גינצבורג היה להם לראש ולמעוז ביום צרה — ימים יודיעו.

בקרני היום ר' שלמה זק"ש מדינאבורג.

יום ה', ח"י אדר.

קורא אנכי כעת ס' האגרון לרס“ג אשר הוציאו הרקאווי לזכרון הגאון. שלשום הייתי בביבליותיקה של הקיסר נתן לי הרקאווי אחוז אחד במתנה. עד כה מצאתי להעיר: א) על שער הספר נדפס “ושארי כת”י” וצ“ל: “ושאר”; ב) במבוא, דף ל”א הוא אומר שהקדמונים קראו לפאַפּירוס אגמון, אחו או גוֹמא; ועי' שם בהערה ג‘. והנה זה החכם החוקר הכל וסוקר לא ראה מה שהבאתי בהערות לשירי “אסנת” (כל שירי יל"ג, ע' 204) מדברי טריסטראם האנגלי שהמלה גומא לקוחה מל’ גפטית שכן נקרא בל' ההיא הצמח פאפירוס; ג) שם, עמוד נ“ח הערה נ' למלות רס”ג: “ועליו תעתיקו כל לשונות הארץ” הוא מעיר: “פה נמצא הפעם הראשונה שמוש מלת העתקה בהוראות תרגום מלשון אל לשון, ומר' סעדיה למדו כל הבאים אחריו לציין את התרגום במלת העתקה, כי להעתיקו (משלי כ"ה א') עכ”פ הוראה אחרת“. להוסיף דבריו אלה על דברי בענין זה במכתבי לוו”ב מיום ו' כ"ח שבט.

יום ו', י"ט אדר.

יה“ס בא אלי היום. מאליו מובן כי עיקר שׂיחתנו הארוכה היה על דבר מפּלת בית גינצבורג, אשר דמינו חָסנוֹ לעולם. — כעֵין לעג לרש בא אלי היום מכתב מאת רייכערסאהן אשר בו יודיע כי שלח אחוז אחד מספרו “תקוּן משלים” לג”ב ומבקש מאתי להשתדל שם שישלחו לו את מחירו. העלוב הזה לא ידע כי לא כימים הראשונים הימים האלה. מהרתי והודעתי את זאת לרייכערסאהן והעירותיו לשלוח ספרו לרא“ק ולר”ל פרידלאנד. — גם מוו"ב מקיוב קבּלתי מכתב גלוי ועניתיו היום במכתב סגור. — לנדוי שלח לי היום להגיה את מאמרו של הענקעל בבקורת ספרו של דימונסקי — פועל בטל אני לו העוֹשׂה מעשׂהו שלא על מנת לקבל פרס. הענקעל אַרכן הוא בלשונו ואף על פי שמאמרו מסודר היטב ובטוּב טעם, אכן הוכחה אמתּית אין בראיותיו לפי שחסרה לו ידיעה עיקרית בספרי התלמוד והפוסקים אשר על אודותם הוא בא לדון.

מוש"ק, פ' פרה.

אמש היו אצלי אורחים כפעם בפעם. עתה בכל בית ובית מישׂראל, כששנַים נכנסים לישיבה עיקר שׂיחתם היא במפלת בית ג“ב. ר”א זלקינד אומר כי הוא הפסיד אלף ומאתים רו“כ על ידי ירידת שטרות ידועים; וא”כ מפלת בית ג“ב איננה אלא גרמא בנזקין שלו. ואולם כל מי שהניח את מעותיו בבית האוצר הזה לפקדון איננו מתנזק ואיננו מפסיד אפילו פרוטה, לפי שכּל הפקדונות מונחים ועומדים וכל הבא לקחתם נותנים לו מיד. כה”ע מודיעים כי ביום הראשון אחרי פרסום המהפכה, הוא יום ד' העבר, הושבו פקדונות מן הבית ההוא על סך ששה מילליאן. טערק, חותנו של ר“י ז”ק, בא גם הוא בתוך הבאים ביום ההוא והוציא את פקדונו וגרובע — שותפו של ג“ב — אמר לו: “עניים נשאר, אבל כנים אנחנו ובהון זרים לא נגע”. אמרו עליו על גרובע שהפסיד במהפכה זאת שני מילליאן וחצי. אשת לעווין (עמנואל מנחם) ספּרה לאשתי כי ביום השלישי אחרי אשר צוָה הבאראן להודיע כי בית אוצרו נחרב ונסגר, בא וראה את אישה יושב בחדרו, ויפול על צואריו ויחבּקהו ויודיע לו את הגלגל החוזר אשר נהפך על ביתו, ולעווין ממגנת לב לא עצר כוח ויתעלף. לעווין זה, שהוא עתה כבן ע”ב שנה, הוא מזקני משרתי בית ג“ב ובא על עבודתו אצלם עוד בהיותם בקאמענעץ. — יה”ס אמר לי (ודאי מפי אחיו ישׂראל, שהוא הסופר בבית ג"ב) כי מעמד ג“ב התמוטט לא השתא ולא בפתע פתאום היה הדבר. כי זה כמה שנים היו העסקים רעים קרובים להפסד ורחוקים משׂכר, ורק בשנה הזאת, כשהפסיד ביתם בפאריז חמשה מילליאן בענין רע, נבעה הפרץ. בבית האוצר אשר להם היו ארבעה שותפים: האראץ גינצבורג ואחיו שלמה (בפאריז), אַדאָלף גרובע ואשה אחת אשר לא נקראה בשם (היא אשת אורי גינצבורג שפרשה מבעלה וחיה בדרעזדען ולה 71/2% בעסק בית השטרות). לג”ב הרבה עסקים גדולים ונכסים דלא ניידי, שממון רב שקוע בהם והם מספיקים לשלם את כל חובותיו במלואן, אפס כי לעת כזאת הממון המזומן חסר, ועל כן נרתק חבל הכסף ונרץ הגלגל אל הבור.

יום א', כ"א אדר.

אתמול קבּלתי להגהה את שירי “ארץ חדשה” הנדפס בברדיטשוב, והיום השיבותיו להם. — כתבתי מכתב גלוי לוו“ב כי בשירי “דבור מפוצץ” יש לי להעיר הערה נחוצה. — חז”ס שב ובקש לכתוב לו שיר ליום הוּלדתו (בלי ספק כתב את מכתבו השני לפני קבּלוֹ את מכתבי מיום ב' העבר), אבל מה אעשׂה והשכינה איננה שוֹרה עלי כעת ונפשי איננה מתעוררת לאמר שירה. ביום הוּלדתו יש בלבי לשלוח לו טלגרמא.

בו ביום לעת ערב.

הייתי היום בבית ר' ישׂראל ז“ק והוספתי לשמוע דברי עצב מדיבי נפש מאד על שבר בית ג”ב… תסַמר שׂערת בשׂר כל השומע.

יום ב', כ"ב אדר.

אמש קבּלתי להגהה גם שני השירים “דבּוּר מפוצץ” ו“תשליך”. היום בבוקר הגהתים. אל השיר הראשון ספחתי בשוּרה “גדע ממני שבט לפני שנים אלף” הערה זאת: “זהו על דעת המיחסים את ההלצה הנזכרת לרס”ג; ואולם לא אכחד כי יש מחליטים שהדעה הזאת מוטעת היא וההלצה מאוחרת בזמן ויצאה מפי אחד הרבנים בוַעד ארבע ארצות“. גם את המקומות אשר פסל הצינזור בשירי “תשליך” תקנתי. ובעוד אני כותב ומגיה בא לי גם מכתב גלוי מאת מז”ח, בו יודיע כי גם את המכתם “שנוי השם” והמאמר “ישן נושן” ידפיס, ואחרי הדפסת הספר הנוכחי אשר הוא קורא לו “פרחים ושושנים” יקרב להדפיס גם את “גן פרחים” הרביעי (מי יאמין לו בזה?). וו“ב העיד עליו כי כיסו ריק ומאין יקח לו תועפות כסף הנדרש להדפסת שני ספרים זא”ז [זה אחר זה]. היעשׂה לו אלהים ארוּבּות בשמים ויניף עליו גשם נדבות? או העת עתה לעמנו לפזר שארית כספו ופרוטותיו האחרונות למקנה ספרי מליצה, ועליהם מתחולל הסער מארבע רוחות השמים ולכל או“א [אחד ואחד] מהם אשר יש לו אסתרא בלגינא, עליו לשמרה כבבת עיניו לעת רעה ועצבון כשתפול עליו פתאום. כי מי ידע מה ילד יום, ולנו אין יום שאין קללתו מרוּבּה משל חברו? מלבד הצרות הראשונות אשר השׂיגונו בין המצרים ומביאים אותנו להמלט איש על נפשוֹ ולנוס איש אל עבר פניו, עוד שעות רעות מתרגשות לבוא עלינו וגזרות קשות מתחדשות לבקרים. ערי המקלט אשר הבאראָן הירש פותח לנו בירכתי ארץ, עוד אינן מוכנות לקבּלנו ויציאתנו מפה נדחית לחדשים רבים. ביום שהוכפל בו כי טוב העבר השׂיגתנו רעה כפולה ומכופלת בנפול בית גינצבורג וברדת מגדולתו נדיב ועושׂה חסד זה, אשר בצלו חיינו ועליו השלכנו את כל יהבנו. עוד ביום השני לפני פרסום שבר ביתו מלט בחכמתו את היהודים (בני ערים אחרות) היושבים בריגא ואת הרב ר' משה שפירא בראשם, אשר אמר הגוּבּרנַטוֹר זינאָוויעב לנשלם מנחלותיהם ולשלחם מן העיר, ויצילם ה' ג”ב ברחמיו וברוב חסדיו, בבואו לבקש בעדם לפני שׂרי המלוכה הגבוהים מעל הגבוה ההוא. ועתה בבוא על בני ישׂראל שוֹאה אל מי ינוסו לעזרה ומי יעמוד להם בעת צרה? הה שבר גדול נשברה בת עמי בשבר בית ג“ב, מכה נַחלה מאד, נחלה בלי מצרים! — אתמול אמר לי ר”י ז"ק כי בקרוב עתידה לצאת פקודה רעה חדשה להדיח את כל הפקידים מבני ישׂראל העומדים לשרת בעבודת הממשלה; וכי לאחד מהם, הוא מאַרק (מרדכי) שאפיר, העומד על משמרתו בסינאַט, כבר הורו ברמיזה (קשה ככורמיזא) להתפטר בעצמו מפקודתו. — הה, תכפו עלינו צרות, רעות עברו ראשינו!

יום ג'.

ע“ד שבר בית גינצבורג וההפסד המרובה המגיע מזה לכלל בני ישׂראל לא דבּר לנדוי בגליון ה”וואסחאד" האחרון דבר ולא נגע בו אפילו באתא קלילא. רבים יתפלאו על זה.

יום ד'.

קבּלתי מכתב מאת איזידוֹר לוריא, בצרוף מכתב… על שמו, בו יודיעני כי… נותן לבתו נדוניה חמשת אלפים רו“כ ומחכה לביאת… לראות את בתו. לוריא מבקש מאתי להודיע לו ע”י הטלגרף את יום צאת… למען יקדם פניו בבית הנתיבה. ואגב ירמוז כי משני הצדדים תהיה משׂכּוּרתי רק תודה לבדה. שאלתיו היום אם לא אהיה מחויב גם לכתוב להם המזמור לתודה, כשם שהוא דורש שאוציא מכיסי על דעפּעשען ושאר הוצאות? ואם באמת, כמו שנראה מדבריו, משני הצדדים אין לחכות למשׂכּוֹרת אחרת זולתי תודה וכל טרחם ועמלם של המשתדלים וההוצאות על שליחת מכתבים ודעפּעשען — הכל כאשר לכּל רק לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה?

כתבתי מכתב ל… לשלוח חמשים רו“כ לתמיכת אחותו… האומרת לצאת למדינת הים ואנחנו גמרנו לאסוף עבורה ממאתים וחמשים עד שלש מאות רו”כ —… זו מילדת היא והתפרנסה עד כה בצמצום מעמל ידיה, בבואה ליַלד גם בבתי נכרים; ואולם עתה כגבוֹר השׂנאה והקטרוג על ישׂראל חדלו היולדות הנכריות לקרוא אותה אליהן ונתקפחה פרנסתה. בלי ספק נודע לשכנינו הרוסים המשנה (ע“ז כ”ו) “בת ישׂראל לא תיַלד את העכו”ם“, מפני שמילדת בן לעבודת אלילים — ונזהרים לקיימה. על כגון דא הכתוב אומר: גולל אבן אליו תשוב. — גם ליה”ס כתבתי בדבר הזה.

יום ה'.

מברלין מודיע לי ד“ר גרינהוט כי פוּכּס מו”ל “המגיד” חולה זה שלשה שבועות וכי המכתם (“שנוי השם”) נדפס בגליון לשבוע העבר ואת השיר (“תשליך”) ידפיסו בהוספה לגליון הבא, אפס כי מפחדים הם מפני הצינזור ומבקשים לתקן הבית “שנת מזרה לישׂראל” וכו‘. הרגעתים במכתב גלוי כי השיר היה לעיני הצינזור בקיוב והבית ההוא לא נפסל וכי בדברים הבאים נדפסים מחו"ל נוהגים הצינזורין להקל. — עוד יכתוב כי שלחו לי את כל גליונות “המגיד” לשנה הזאת, ואולם אני עוד לא קבּלתים ובלי ספק מונחים הם תחת יד הצינזור. (קבּלתי מכתב גלוי מרייכערסאָן) בסוף המכתב ה’ פוכס מוסיף שורות קצרות אחדות בעצם ידו, וזהו סימן טוב כי מחלתו לא קשתה.

בו ביום.

החילותי לקבּל נדבות בעד… חתני קאַפּלאן נתן כ“ה רו”כ. סרתי אל בית ר“א ז”ק. אשתו קבּלתני בסבר פנים יפות בהיכלה אשר כולו אומר כבוד ושׂוחחה עמי כשעה שלמה בעסקי הצבּוּר בכלל ובמאורע היום (הוא שבר בית גינצבורג) בפרט. נדבה נתנה לי רק עשׂרה רו"כ, ואני קויתי לקבּל מאה. עודני פוסח על שתי הסעיפּים אם להניח את נדבתה תחת ידי או להשיבה לה. אמת כי בתתה לי אמרה כי לא כימים הראשונים הימים האלה.

שלחתי הערה קטנה ל“הצפירה” כי ספר כתאב אלכפיה להר“א בן הרמב”ם נדפס בכ"ח השני (וויען תקצ"ו) כולו או מקצתו.

מוש“ק, כ”ז אדר.

הגיעוני גליונות “המגיד” מראשית השנה. בנומ' 11 נדפס מכתמי “שנוי השם”. הצינזור בקיוב מחק ממנו ב' שורות, וכיון שנדפס בחוץ לארץ נכנס בשלום בלי פגע. בנו' 10, במאמר הנקרא “שערי תשובה” (עמוד 75), מצאתי דבר תמוה זה הנוגע אלי; שם נאמר:

“להמשורר חלזון בב—ט: לפי דבריך היית אתה מורה למשוררנו יל”ג נ“י; אך ראה זה פלא: רבי לא שנה חייא מניין ליה!… שירים כשיריך הם לצבי תפארת הסל אשר תחת שולחננו, ואם תתפאר בכבוד יל”ג, עצתנו אמונה כי תלמד להבין את שיריו היקרים ואז תבין בעצמך ערך שיריך ".

אינני יודע בשום אופן לכון מי הוא הרמוּז במלות “חלזון בב—ט”, בכל אופן אין איש (לכהפ"ח בין החיים) אשר יאמר כי הורני דרך השיר או לכתוב עברית בכלל. אם אין האיש ההוא שקרן מוחלט, אשער כי כוָנתו אולי לאמור כי היה מורה ליל“ג, כלומר בבית יל”ג, ואולי הוא המלמד אשר החל ללמד את בני תורה בטעלז ואשר נסה אח“כ לכתוב מאמר מליצה ב”המליץ" ולא קבּלתיו לדפוס (את שמו שכחתי).

יום ה‘, ג’ ניסן.

אתמול שב ובא לפני הד“ר בענדערסקי והצעתי לפניו את דעתי על דבר הוצאת “כל כתבי” אם ע”י מו“ס או ע”י אגודת חובבי הספרות, אבל בתנאי שר' יצחק יעקב ווייסבערג יעסוק בדבר בתור מצרף ובורר, ויטול שׂכר. — בפעם הזאת לא העתיר עוד בענדערסקי עלי דברָיו בדבר המחשבה הזרה אשר בני קיוב בדו מלבם לשוב ולקרבני אל הצ“ב למען אשר אשוב ואכתוב ב”המליץ". לא ידעתי איזה רוח שטוּת עבר עליהם לשׂוּם לפני כדבר הזה אשר לא יקום ולא יהיה.

היום נדפסה ב“הצפירה” נומ' 64 הערתי הקטנה לאלכסנדראוו כי הספר כתאב אלכפאיה לר“א בן הרמב”ם נדפס בכ“ח השני. — מברדיטשוב קבּלתי הקאָררעקט ממאמרי “ישן נושן” ואולם הכ”י לא הגיע לידי, ובלעדיו אי-אפשר לי להגיה את המסודר בדפוס שנזדקרו בו שגיאות רבות.

יום ב', ער"פ.

כעשׂרה ימים שכבתי במטה ולא אחזתי עטי בידי. ביום ה' ג' ניסן הרגשתי כי פשׂתה השאת בבית השחי התחתון השׂמאלי וגדל הכאב מאד. הלכתי ביום ו' אל הרופא הפרופסור פאוולאָוו ויבדקני וימצא בי דלקת השרירים ויצוני לנוח על משכבי שני ימים ולהניח על מקום השאת מטליות מחממות. אגב אמר לי כי אין צורך לעשׂות נתּוּח בפעם שניה. ואולם שני הימים נמשכו ויהיו לשמונה, כי רק אתמול החלפתי כוח לקום ממטתי ועוד לא מלאני לבי לצאת החוצה; ואף כי רפה הכאב בבית השחי, אולם מרגיש אנכי כי עוד הנגע עומד בעיניו ולרגלי כל סבּה קטנה תוכל המחלה להתחדש.

בטרם נפלתי למשכב הייתי אצל אֶפרוֹן אשר לא נקראתי לבוא לעשׂות עמו במלאכה זה יותר משלשים יום. בלבי היה להתפטר כלה מעבודתי המצערה ולעזוב את בית-מלאכתו לבלי שוב אליו עוד, אבל הוא לא נתנני ללכת ואמר: מאי איכפת לך אם תרויח כמה מאות רו“כ בשנה? רבות עמלת בראשית המלאכה ועתה כי מעטה העבודה, די לי אם תכתוב לי איזה מכתב פעם או פעמים בחודש ותטול שׂכר. — בימי מחלתי בקרוני רבים וגם קבּלתי מכתבים שונים. — ביום השבת ה' ניסן כלה בענדערסקי את מלאכתו באקדמיא וקבּל כתר דאקטאר, וביום א' בא אלי להפּרד ממני, ואני שוכב על ערשׂ דוָי. הוא לא דבּר עמי על אשר נדברנו עד כה וגם אני לא הזכרתיו ויהי כמחריש. אחכה לראות אם זוכר הוא את אשר שׂמתי לפניו ביום ה' ג' ניסן על דבר וו”ב והדפסת כל כתבי, ואם ידבּר בזה בקרוב.

מוש“ק, חוהמ”פ.

קבלתי מאת קאמינסקי מחבּרתו בל“א [בלשון אשכנז] “הגאונים” ומאת אברהם סלוצקי “שיבת ציון” והשבתי לשניהם. קאמינסקי בדברו על רס”ג איננו מזכיר לגמרי ס' האגרון והגלוי. בל“ס לא ראה עדיין את מחבּרת הרקאַווי. אבל גם בא”ה [באומות העולם] ס' האגרון היה נודע. — ספרו של סלוצקי לדעתי אחר לבוא, אחרי אשר כבר נסתיימה שאלת יא"י ואין עוד מערער עליה.

יום ה', כ"ד ניסן.

ביום שביעי של פסח הגיעה לידי המחבּרת “פרחים ושושנים” למז“ח. השתוממתי לראות שם מכתּבי אשר כתבתי לוו”ב ביום כ“ו חשוָן העבר, והוא לא שאל את פי וימסרנו לדפוס, ובמכתב יש דברים אחדים שהרשיתי לעצמי לאמרם רק במכתב פרטי אבל לא לפרסמם בדפוס, כמו מה שאני אומר שם “הנהו בריוני דהוו בשבבותיה את רבן דקרו”. והנה לא אמרתי זאת על עצמי, אלא אדעתיה דווייסברג שקרא לי במכתבו אלי “רבּן”, אבל קהל הקוראים אשר לא ידעו את זאת הלא באמת ובצדקה יוכיחוני על תואר הכבוד הזה שאני לוקח לעצמי ומתעטף באצטלא דרבנות. בכלל אין למחברתו זאת של מז”ח ערך רב בספרותנו, כי מלאה היא דברים של מה בכך, דברי שטוּת, ובפרט מאמריו שלו בעצמו הם הבל הבלים; אכן גם הוא לא יגע להעשיר את ספרוּתנו בספר חדש טוב, כי אם רק להיות לו בית אחיזה ופתחון פה לשוב ולחזור על פתחי הנדיבים לקבל נדבתם, כי זה כל האדם הזה! ה' ירחם על ספרותנו העלובה, כי רבּוּ בקרבּה לעת כזאת סופרי אליל טופלי שקר כאלה המעוללים בעפר קרן שׂפתנו ומכפּישים אותה באֵפר.

בעד… אספנו מאתים וארבעים רו“כ. היום קניתי לה בעד מאה וחמשים רו”כ (פחות 70 קאפ.) חמשה עשׂר ליטרא שטערלינג. עתידה היא לצאת לדרכה ללונדון ביום א' הבע"ל.

בו ביום.

עלובה היא כנסת ישׂראל פה בעיר המלוכה וכפי הנראה קרוב לבוא עִתה וימיה לא ימָשכו. גם עד כה בנס היתה עומדת, ועתה בנפול בית גינצבורג נפל וישבר עמוּדה הימני, תומכה ומחזיקה בעתים הרעות. דראַבקין בדרשתו ביום א' דפסח הזהיר את העם על זה ועורר אותם להתאחד ולהרבות צבא החברים המשלמים. אבל מדוע התעורר לדבּר דברי כבוּשין אלה עתה ולא קודם לזה? הכי רק יען כי בעמוֹד ג“ב לשלם את נדבתו לצרכי הקהלה מדי חודש בחדשו פסק המעין אשר ממנו קבּלו את שׂכרם משמשי הקהלה המקבּלים פרס? וכי בדברים בעלמא תוָסד קהלה? ומדוע החרישו ולא דבּרו דבר וטמנו יד בצלחת ולא עשׂו מעשׂה גם דראַבקין וגם מזכיר הקהלה ווינער במשך השנים הרבות אשר הם עומדים בראש ההנהגה? מדוע לא השתדלו אז להרבות מספר החברים המשלמים לקופת הקהלה, אשר יש ויש בעיר המלוכה כמה מאות משפחות ובעלי-בתים אשר היו מרימים את נדבתם בחפץ לבב לוּ קראו אותם להשתתף בצרכי העדה? ובמי הקולר תלוי אם לא בצוארי האנשים אשר עשׂו מלאכתם בשפלוּת ידים ואולי גם ברמיה, וידאגו רק לטובת עצמם ולהחזקת הקהלה לא דאגו ולא שׂמו את לבם ותלו עצמם תמיד באילנות הגדולים, בג”ב ובפאָליאקאָוו ובוואַרשאַווסקי ודומיהם, אבל האילנות ההם מעט מעט נפלו ונגדעו ועתה בנפול גם המשען האחרון (הוא בית ג"ב), בראותם כי הרעה נוגעת אליהם, אל עצמם ואל בשׂרם, עתה הם מרימים קול זוָעות ומתנבאים על חוּרבן הקהלה. אומרים עליו על ווינער שהיה מוציא על ביתו בכל שנה ושנה מעשׂרת אלפים עד שנים עשר אלף רו“כ, ואע”פ שאינני מאמין לזה ומוצא בזה גוזמא רבה, אבל בעיני ראיתי את מעמד ביתו ולחם שולחנו כי כאחד הגבירים מתנהג; ואִלו גם רק החצי הוא מוציא ממה שאומרים — רשאי כל אדם לשאול מאין יקח לו את ההוצאה המרובה הזאת? ולכאורה אין תשובה אחרת בלתי אם כי שלח ידו בקוּפּת הקהלה; יש אומרים כי נהנה מפסולת בנין בית הכנסת (והוא שותף בזה עם הארדיכל…); ויש אומרים כי בכפיו דבק מאום מקופת גחש“א, אשר הגבאים בימים האחרונים פושטים עוֹר העם מעליהם ולוקחים סכומים גדולים בעד קבורת המתים ואומרים כי בזה יד הגבאי… עמו במעל, אשר באמת קנה לו בית, שההמון קורא לו “בית הקברות”. שמעתי כי המגיד דאַנציג בספרו מוכיח לגבאי גחש”א על פניהם כי לא באמונה הם עושׂים, וכי הגבאים ענוהו ב“המליץ” וסתרו את דבריו. אנכי לא ראיתי לא את תוכחתו ולא את תשובתם; אבל ממה שהבאנו וממאי דעמא דבר נראה כי יש ממש בדבר, כי — קול המון כקול שדי.

יום ד‘, א’ אייר.

אתמול נסעה יצאה מזה…, ובו ביום הודעתי זאת לאחיה. — אתמול קברו את ר' מרדכי האַלבּערשטאַם מאודיסא; הוא האיש אשר לפני שנה מתה עליו אשתו ואנכי כתבתי לו את נוסח מצבת קבורתה. עוד ביום ה' העבר פגשתיו ברחוב נעווסקי והוא רענן וטוב, והיום נודע לפתע פתאום כי יובל לקברות מביה“ח מאַרינסקי. הייתי ללווֹתו; ושם באו כל באי הבערזע היהודים וגם אחדים מראשי השוּלחנים. גם ר' אברהם ז”ק בכבודו ובעצמו היה בין הבאים; גם אשתו באה אל הלוָיה. הוא במרכבה לבדו והיא במרכבה לבדה, כי זה ימים רבים אין שלום ביניהם, כי הוא לעת זקנתו אשה בת אֵל נכר הטתה את לבבו והוא עשׂה לה בית בפני עצמה ויש לו ממנה בנים. על כן גם שמעתי אומרים כי גם הוא ימוּך ומטה ידו, כי ההוצאות לשני בתיו מרובות. אשתו היהודית לבד מקבּלת להספקת ביתו שלשת אלפים רו"כ מדי חודש בחדשו — ומי יודע כמה מקבּלת האשה האחרת למען תחיה בריוַח ולא בצמצום היא ובניה? בשעת הלוָיה אמרו כי המנוח מת לפתע פתאום ביום הראשון העבר בלכתו ברחוב העיר, ואספוהו כמת מצוה לבית הפקידוּת ומשם אל בית החולים הנזכר, עד אשר נודע מי הוא.

יום ה‘, ב’ אייר.

אתמול מתה האשה אלכסנדרא בת ר' אברהם פרץ, כבת שמונים שנה. הוא אברהם פרץ הידוע, חתנו של ר' יהושע צייטלין, אשר בא משקלאָוו לפ"ב עוד במאה העברה בסוף ממלכת יעקאטערינא, והיה מכיר ומוֹדע להמיניסטר ספעראַנסקי בימי אלכסנדר הראשון (עיין מאמרי הרוסי על ביאת היהודים ראשונה לפ“ב ב”וואסחאד" שנה ראשונה), וקבּל הוא וכל בני ביתו את אמונת הנוצרים על פי שיטת לוטהער.

יום ב‘, ו’ אייר.

היום באתי לבית המערכת, ואני לא נקראתי לבוא שמה זה שלשים יום, והודעתי לבראָקהויז את צאת החלק העשתי עשׂר. ההוצאות עלו עד שלש מאות ושמונה עשׂר אלף וההכנסה מאתים וששים אלף רו“כ; פחות ההכנסה מן ההוצאה חמשים וחמשה אלף. — שם שמעתי שמועה רעה כי ווענגעראוו (אפאַנאַסי, חנן שמו בישׂראל), דירעקטור הבאנק במינסק, מת פתאום. המנוח הוא מחוּתּנו של הר”ר חז"ס בעל “הצפירה”, כי לודוויג בנו (אחד מראשי העוזרים בכה"ע “וועֶסטינק יעֶווראפּי”) לקח את בת ווענגעראוו. גם בת ווענגעראוו ואישה וילדיה, גם בנו של ווענגעראוו, סעמיאָן, כולם עזבו את אלהי ישׂראל. סעמיאָן זה, בנו יחידו של המנוח, נסע אתמול למינסק לקבור את אביו. היתנו לו להתעסק בקבורתו, היתפלל קדיש על קברו, והוא משתחוה ומתפלל (אם מתפלל הוא בכלל) לאל אחר!

יום ד‘, ח’ אייר.

כה“ע מודיעים כי אתמול שקלו וטרו בסוד שׂרי המלוכה ע”ד יציאת ב"י מרוסיא לארגנטינא. גמר הדבר לפי שעה עוד לא נודע.

מווילנא מודיעים כי אתמול נגמר הדין על הנשים אשר עסקו במיתת הילדים וכולן נדונו לעבודת פרך מעשׂרים עד שש שנה. — הבאים אחרינו יתפלאו על מעשׂה בית-דין זה. הממשלה בעצמה משתדלת להמעיט את מספר היהודים היושבים בארצה, בין ע“י חוקים קשים ורדיפות שונות ובין ע”י יסוּד ועדים להגלותם גלות שלמה למדינות הים — השופטים השופטני האלה באים ועונשים קשה נשים מבנות ישׂראל שעסקו גם כן בהמעטת מספר בני ישׂראל. האין זה מעשׂה לסתור? פרעה שהיה בימי משה בודאי לא היה מחייב בדין את הנשים האלה, כי אם להיפך היה נותן להן שכר על מעשׂיהן. האף אין זאת בני ישׂראל?!

היום יום מות ר“ש פאליאקאוו הייתי בביהכ”נ לאזכרת נשמתו. הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט! לאנשי חיל רבּי פעלים כפאליאקאוו וכר“י גינצבורג אנחנו עושׂים אזכרת נשמות, ואנשים מעורבים בדעת כר… ואנשי דמים ומרמה כצ”ב חיים וקימים ובאים לביהכ“נ להתפלל בעד נשמתם, הכי נפלה ולא תוסיף קוּם קהלת ישׂראל בפ”ב!!

ב“הצפירה” נ' 85 שהגיע היום, סופרו יעקב גאָלדמאַן מירושלים, בדבּרו על אודות חגיגת יובל ארבע מאות שנה לכניסת ישׂראל לתוגרמא (אחרי גרוש ספרד), מצטער על כי לא מסרו לי לכתוב שיר נאה לכבוד החג הלאומי הזה, יען כי השיר שחבּר לצורך זה הרב דקונסטנטינופול לא ישר בעיניו. תמה אני על האיש התם הזה, כאִלו כל הפיוטים שאחב“י (ביחוד עפ"י מנהג אשכנז) מתפללים ומזמרים בבתי כנסיותיהם אינם ממין זה — חסרי טעם וריח לה”ק וטעונין שמן ולבונה!

יום ה', ט"ו אייר.

כל השבוע לא לקחתי קונטרסי זה בידי, כי הָחליתי ונפלתי למשכב. ברוב כח ערכתי מכתב לסלוצקי ושלחתי לו ח“א כ”כ [כל כתבי]. בשבוע זה קבּלתי גם “הפרדס”. המו“ל שלחוֹ אלי מכורך, וזאת גם היתה סבּת התאחרותו לבוא, ואני לא התבוננתי על זה בתחלה והייתי כמתרגן. ב”פרדס" נמצאו דברים אחדים טובים ונכוחים למבין. שיר “צדוּק הדין” ליהל“ל טוב ויפה בסגנונו, אפס כי ארוך הוא יותר מדי וזו היא קלקלתו; מובחר ממנו השיר השני “שׂמחה ושׂשון ליהודים”. מצא חן בעיני גם הספוּר הדמיוני של לעווינסקי “מסע לארץ ישׂראל בשנת ת”ת לאלף הששי”. דבריו ערוכים בטוּב טעם ודעת וכל ערי ישׂראל וכל מנהגי האומה בעת הרחוקה הזאת הכל על מקומו יבוא בשלום; ורק ירושלים, כפי הנראה, לו לאבן מעמסה, כי לא ערב את לבו לקחתה בחזקה מידי שאר האומות אשר גם להם קדושה היא, וגם לא מלאוֹ לבו לעשׂותה למיצר של רבים ולהפקיעה מקדושתה; והנה הוא אוחז את החבל בשני ראשיו. הוא איננו מרגיש כי החבל הזה הוא החבל אשר בו תחנק שאלת א“י לישׂראל אפילו אם בכל שאר הפרטים תפתר חלומו הוא. — שאר המאמרים שבאו ב”פרדס" רוּבּם דברים של מה בכך.

בחוב' ה“וואסחאד” שנתקבלה בשבוע הזה יש מאת פרוּג שיר “ארזי הלבנון” המוּקדש לשמי. הוא בשירו זה מקונן על אבדן כל ארזי הלבנון — כל חמוּדותינו שהיו לנו בימי קדם; ולא נשאר לנו בלתי אם ארז אחד — הוא השׂפה וגם הוא קרוב לבוא קצו, לפי שב"י אינם לומדים את שׂפתם וסוף סוף עתידה שתשכח מישׂראל. היא הקינה אשר נשׂאתי אני בשירי “למי אני עמל” לפני עשׂרים שנה ועוד. — באותה חוברת “וואָסחאָד” בעצמה נמצא גם מאמרו של הענקעל בתשובה לדימינסקי, והוא רב בו גם את ריבי, אכן עצומותיו וטענותיו בזכותי לא היו שגורות על פיו בכתבו. ויותר ממה שהוא טוען נגדו היה יכול לטעון לוּ ידע שורש דבר כראוי. אכן הוא אמר כי חלק המאמר, שבּו הוא מדבּר על אודותי, עוד יבוא לפנַי בטרם שידפס והבטחתיו למלאות החסר, ואולם המשך המאמר לא בא אלי ולא ראיתיו קודם שנדפס ועל כן לקה בחסר מעט.

מכתב גלוי מווייסבערג. הוא אומר כי שירי הנדפסים ב“פרחים ושושנים” ייטבו בעיני הקוראים יותר מן השירים אשר ב“פרדס”.

יום ו', ט"ז אייר.

מכתב שני גלוי מוו“ב. תשובה אליו ובו משפטי על ה”פרדס".

אתמול מת פקיד העיר גרעסער. — במכה“ע “איסטאריצ. וועסטינק” בחוב' מיום א' מאי אשר יצאה היום במאמר הסופר שובינסקי יספּר כי הפקיד הראשון אשר נתמנה בפ”ב אחרי הבּנוֹתה בימי פטר הראשון, אַנטאָן דעוויער, היה מזרע היהודים, מגולי פּוֹרטוּגליא שנתישבו בהולנדיא והתנצרו, ופטר הראשון ראה אותו ראשונה על אחת האניות בנסיעתו לאמשטרדם, ודעוויער נער משרת באניה ההיא, ויראהו פטר כי נער חרוץ ומהיר במלאכתו הוא ויישר בעיניו ויקחהו אתו ויקרבהו אליו ויגדלהו וינשׂאהו, וכאשר יסד את העיר פ"ב על מכוֹניה מנה אותו לפקיד העיר (ביום 27 מאי 1718) וימסור את עתותי העיר הבנויה מחדש בידו לשכללה ולפארה ולשמרה ולשׂוּם סדרים בה; ודעוויער מלא רצון מלכּו ועשׂה תפקידו באמונה ותהי יראתו על פני יושבי העיר למקטן ועד גדול; ותעל העיר תחת ידו כפורחת.

יום א', ל"ג בעומר.

במה“ע “נאוו.” נדפס היום ניקרולוג הרופא היהודי באָריס אוסיפאָוויץ קאָטעלאנסקי, אשר מת ביעקאטערינבורג בשבוע העבר. הכותב ממלא פיו תהלתו ואומר כי יקר כמוהו איש רופא מומחה, מלוּמד, שקוּד על מלאכתו ועל למודיו, עוזר דלים ורופא אותם חנם בכל עת ובכל שעה. — כשאנחנו לעצמנו ידענו כי אנשי חסד כאלה אינם יקרים כל כך בקרבנו, אכן יקר הוא החזון לראות כה”ע מספּרים בשבחם בחייהם ובמותם.

רבים קוראים את שירי “הבת השובבה” ואינם מרגישים כי נשׂואו הוא מעשׂה שהיה (שקרה לי בשנת תרל"ט) עם בת ישׂראל (….. ) אשר כרעה נפלה בחיק עמק-השושנים (המנוח רוזנטהאל) ובגלל כן נהפך הוא לי בן לילה מאוהב לאויב ובשובי מגלותי לא נתנני לשוב על כני ועל משמרתי והעליל אח“כ לפני גינצבורג ופאָליאקאוו כי אינני נצרך לעבודת הצבּוּר הזאת, כי כנסתי לי שלש מאות אלף כסף וכדומה, ובהשתדלותו בא על מקומי לזמן קצר… זה בעצמו; ואולם התועבה הזאת נגלתה בשער בת רבים ועלתה על שׂפת לשון ודבּת עם והגיעה גם לאָזני הבאַראָן גינצבורג, אשר אמר בפה מלא לקראסנאסעלסקי (וזה האחרון מסר לי) כי יודע הוא את הנבלה הזאת אשר עשׂה ר”ט [רוזנטהאל] וכי יד אשה באמצע. ולזאת כוַנתי באָמרי “בוססה שושניו וצעיפה קרעה” — "גם מעמק שושנים פנה הדרו וכו' ". ואולם הקוראים הולכים לתומם כאִלו אין בשיר בלתי אם רעיון מָפשט לקוּח מתכוּנת עמנו בימים ראשונים. — אחרי כל אלה בעל כרחך תאמין שיש בדברי תורה זולת הפשט גם רמז וסוד, אשר לא רבים יחכמו להבינם!

יום ב', י"ט אייר.

היום בשעה השלישית אחרי הצהרים גָועה בשנת פ“ה לימי חייה האשה ראָזא סירקין, אמם של ז”ק (אברהם וישׂראל) ויהושע העשיל סירקין.

יועש“ק, כ”ג אייר.

בלבי עלה להוציא בשותפות עם פרוּג קינות לתשעה באב בהעתקה ללשון רוסיא בשירים; אפס כי המדפיס (בעהרמאנן) אומר כי לא יספיק להוציא את הספרים לאור עד ת“ב הבע”ל, כי הזמן קצר. לפי שעה חדלנו ממחשבתנו זאת. פרוג אמר לי כי גלה את מחשבתנו זאת למשׂכּילים אחדים בבית מערכת ה“וואסחאד” וכולם שׂמחו על זה והחליטו כי ירבו קופצין על הספר הזה אפילו זולת ת"ב.

ראיתי היום ה“המליץ” הודעה מאת הירש פיליפאווסקי מווירבאלליען המבקש לקנות ספּורי מעשׂיות בזארגאָן ולה"ק ולשלחם לאמריקא; כתבתי אליו את המכתב הזה:

“קראתי את הודעתו בכה”ע לב“י והנני להודיעו כי נמצאו תחת ידי כמה עשׂרות עקז. מן הספרים: 1) כל כתבי יל”ג ח“א (כולל י"א ספּוּרים) 224 עמודים, מחירו ברוטא על נייר פשוט 75 קאפ. ועל רעגאל 1 רו”כ; 2) “עולם כמנהגו”, ספר ראשון, 48 עמודים, 25 קאפ; 3) “שׂיחת חוּלין”, ליעדער אין דער פאלקסשפראכע, 104 עמודים, 40 קאפ. אם לא פחות מחמשים עקז. מכל אחד אנכּה לו 33%, בתנאי שישלם במזומן או שישלח דמי קדימה והשאר בנאכנאהמע. המשלוח יהיה על חשבוני. יש אתי גם מספרי “כל שירי” בד' חלקים על נייר מהודר (הפשוטים כבר כלוּ מן השוק) עוד כמה מאות עקז', אבל כנראה אין לו חפץ בספרים כאלה".

יום א', כ"ה אייר.

בא לידי ס' משלי, מתורגם (לל' רוסיא) ומבואר מחדש ע“י פומפיאנסקי. אם תבקש לך, הקורא, בספר הזה גדולות — אל תבקש. חידות מני קדם לא פתר לנו המחבר. הפסוקים הקשים כמו שהיו כן נשארו סתומים וחתומים; ולעומת זאת יש דברים הרבה, גם בתרגום גם בבאור, ודאי מוטעים, כמו למשל בפרשה כ”ו בבאורו על הפסוקים ד' וה' והוא משתדל לתרץ הסתירה בין שניהם, והנה מלבד שבעיקר הדבר אין כאן שום סתירה, שהמשורר נותן דבריו לשעורין, כלו' יש שמוטב לבלי ענות ויש שצריך לענות, — עוד ה' פומפיאנסקי טועה בזה שאינו מבחין בין אַל ובין לא, שהמלה אַל היא לצווּי או בקשה; ולפי באוּרו היה צ“ל “לא תען”. וכן באוּרו בפ' ח' צולע על ירכו, שאין המשל דומה לנמשל, שבמשל צרור האבן בטל במעוטו, ובנמשל להיפך. — יש שגיאות גם בתרגום וחטאים כנגד לשון רוסיא, כמו ו', כ”ז — зaгребать огонь пазухою הוא מלתא בלא טעמא וצ“ל Въ пазуху. ל‘, ח’: не удѣли меня бъдностыо או צ”ל не удѣли мнъ бъдностъи אוне надъли меня бъдностыо והרבה כיוצא בזה משני המינים. וביחוד יתפלא הקורא המבין על המבאר עד כמה העלים עין מתורתם של המבקרים החדשים עד שהוא מחזיק בתומתו ומיחס את הספר קהלת לשלמה כדבר ודאי (בבאורו על הפ' הלא כתבתי לך שלישים).

לה' ישׂראל ז“ק, שהיה בעל החשבונות אצל גינצבורג, פקדה הפּאָליציי לצאת מפ”ב במשך שבעה ימים. כשל עוֹזר ונפל עזוּר! עתה למשרתי ג“ב אין עוד רשות לשבת בעיר הבירה! אומרים כי ז”ק זה יתמנה לדירקטור הבאנק במינסק במקום ווענגעראוו.

יום ב'.

הייתי אצל ז“ק. הפאָליציי לא עליו לבדו גזרה לעזוב את העיר, כי אם על עוד שלשה אשר גרו פה בתור משרתי ג”ב, ובתוכם האשה בערטענסאָן. ז"ק בקש ארכא לארבעה חדשים.

יום ד', כ"ח אייר.

אתמול אכל אתנו לחם בצהרים חתני מאַקסים ובנו יעקב. — בעת האוכל בא גם פרוּג ואחרי כן גם דאָליצקי הבא ממאָסקוי. פרוג לקח את ספר משלי לפומפיאנסקי לבקרו בה“וואָסחאָד” ומסרתי לו גם את הערותי עליו. וכן נתתי לו לבקר גם את הספר “Aus dem Orient” להאשה מייזעלעס-שליט ומסרתי לו את הערותי גם על הספר הזה. — דאָליצקי האנוס לצאת ממאָסקוי, אשר גר שם תשע שנים והתפרנס הוא ובני ביתו, הולך לרדת לאמריקא. את בני ביתו (אשה ושבעה ילדים) הושיב בווארשוי עוד לפני ארבעה חדשים, ועתה הוא הולך לראותם בטרם יצא למדינת הים. — הוא נתן לי את ספרו “ניב שׂפתים”. קראתי בו זעיר שם זעיר שם ומצאתי סגנונו טוב ויפה ולשונו עט סופר מהיר, ותמהתי לראות אותו כותב: “דברים בוטים”, והוא טעות אשר דבקה בו מאת צ“ב בעל “המליץ” שמשתמש תמיד במבטא זה, לפי שנאמר במשלי יש בוטה כמדקרות חרב, והוא מדמה שמלת בוטה הוראתה דוקר, ובאמת בוטה הוא בנין קל מן לבטא בשׂפתים (כמו דובר מן מדבּר), וא”כ איזה טעם יש בריר חלמוּת זה: “דברים בוטים”?! לא ידעתי מי שמפרש המלה הזאת באופן זה ומאין באה לו לצ"ב השגיאה הזאת?

יום ב', י"א סיון.

חולה הייתי; ובימי חג השבועות גם לבית אלהים לא עליתי. — קויפמאן אכף עלי עוד הפעם להגיה ולתקן את תרגומו. זאת היא הפעם השביעית אשר אנכי צורר מים בשׂמלה, כי הוא ממשש כעור באפלה וכותב כחולם חלום ומאתי יבקש פתרונים לחלומותיו אשר רוּבם דברים בטלים, ולו אין ידיעה של בית רבו בדקדוק, לא בלה“ק ולא בל”א [בלשון אשכנז], ולפעמים יעלו על לבו מחשבות של עמעום ורעיונות עמוקים והוא משתדל לפרש את הפסוקים על פיהם; ואם אומר לו כי דבר זה אי אפשר לאמרו, יִרב בי ויפלפל עמי ויתאמץ לשׂוּם את העקוֹב למישור. ככה נתפלתי אתו נפתוּלי אלהים במשך שלש שנים; אני מתקן את התרגום והבאור והוא מקלקל; עד כי קצה נפשי במלאכה הזאת ואומר למשוך ידי ממנה; ואולם הוא פצר בי עד מאד להגיה ולתקן אך הפעם, וגם נקב את שׂכרי מחדש מאתים רו“כ. נתרציתי לו בתנאי שלא יתערב עוד בדבר ולא ישוב להגיה את הכ”י אחרי תקוני, כי אם אנכי אכין הכל ואמסור לדפוס; מכל מחשבותיו ובאורים הזרים אָבוֹר דבר המתקבל על הדעת שאפשר להצדיק אותו על פי חוקי הדקדוק וההגיון, וכל דבר שאי אפשר לאמרו אזרה הלאה. — הוא נתרצה לי גם בדבר הזה ואנכי שבתי להתבונן בתרגומו ובבאוריו בינה יתרה לתקנם ולשכללם כמשפט; כתבתי את התרגום בעצם ידי ובדרך הלוכי כתבתי גם את ההערות בלה“ק. ככה באתי עד היום עד סוף מזמור י”ח, והרבה דברים טובים ונחוצים עלתה בידי להביא אל התרגום ואל ההערות. ועתה עמדתי מכתוב, כי שלחו לי מאתו רק קונטרס אחד המגיע עד סוף מזמור י“ח, והוא הלך לאחוזתו לראות במעשׂי הפועלים שמה ואמר כי שוב ישוב לחג השבועות. ממחרת החג כתבתי לו מכתב והודעתי לו דרך עבודתי במלאכתו ובקשתי מאתו לשלוח לי את יתר הקונטרסים וספרים אחדים הנוגעים בדבר; וקראתיו לבוא אלי למען אשׂים לפניו את דרך עבודתי וכל מה שחדשתי, אף היה בלבי ליעץ לו למסור תיכף את הכ”י לדפוס חוליות חוליות — והנה עברו ימים אחדים והוא לא בא וגם מענה ממנו לא מצאתי. אתמול נודע לי כי בדרך אחזתו צנה ושב לביתו חולה, והוא שוכב כעת בבית-החולים וחליוֹ כבד. ולדאבון לבי לא תתנני מחלתי לבוא אליו לבקרו. והאיש זקן (כבן פ"ו שנה) וכבד מאד. ומי יודע סוף דבר? — מפחד אני פן יבוא יומו בטרם יצא ספרו בדפוס, והדבר הזה הוא משׂא נפשו ואדיר חפצו בחיים!

אתמול הגיעני מניו-יאָרק גליון מ“ע נקוב בשם “העברי”. המשלח הסכּיל לשלחו במעטפה סגורה בתמונת מכתב ולא הדביק עליו מאַרקין כל צרכם ותבעו ממני ושלמתי נוספות 20 קאפ. היום כתבתי אל המו”ל (כתריאל שרהזאָן) מכתב גלוי והודעתיו לבלי יוסיף לשלוח בדרך זה, כי לא אקבּל; גם העירותי על הסגנון הגרוע אשר במכתבו העתי. למשל הוא אומר: נחשוב לנחוץ “לשלוח לפניו” דברים אחדים — והוא העתקה מן הגרמני “פארויס-שיקען”, ובלה“ק יאָמר “להקדים”; וכן הוא אומר: לערוך מ”ע למען אחינו, במ' בעד וכדומה.

יום ה', י"ד סיון.

שלשום בקרתי בבית רא“ק, לדעת שורש דבר מחלתו ומה מעמדו עתה. המחלה הוא רפיון כוחות הנפש (מַאַראַזמען) ושגוּש הדעת, כמו שהיא נמצאת בזקנים. היא המחלה אשר מפניה ירא האיש אשר ערך התפלה: “אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני ורוח קדשך אל תקח ממני”. גם שכיב מרע דנן עסק הרבה בתפלה זו ולא עלתה לו. בלכתו בערב חג השבועות העבר מאחוזתו “קלאַד” לשוב לביתו ליו”ט אחזתו עוית בבית הנתיבה “ליוּבאַן” וישנה טעמו ויתהולל לעיני כל הנצבים שמה; ויבהילו אליו רופא ויראה כי ברע הוא ויודיע לבני ביתו הלוֹם, והמה מהרו אליו וישׂאוהו במטה ויוציאוהו מבית הנתיבות ויביאוהו אל אחת העגלות אשר יובילו בהן כל משׂא ויביאוהו העירה וישׂימוהו בבית-החולים אשר לקהלת האשכנזים אשר על האי “וואסילי” ושם הוא מטל על ערשׂו ואשתו שוקדת עליו כל היום וגם בלילה שנה בעיניה אינה רואה. ספּרו לי כי בתחלה היתה דעתו טרופה לגמרי ולא הכיר איש מן הבאים לפניו, ועתה הונח לו מעט ודעתו שבה אליו קמעא קמעא, והנה הוא מתחיל להכיר את מיוּדעיו ולהשיב דבר על אָפניו לשואליו. אשתו ספּרה לי כי הרופאים חפצו לנסותו עד כמה רוח בינתו שבה אליו וישׂימו לפניו לקרוא בספרים ובכתבי העתים, ואמר: לא ידעתי ספר, או כי יקרא שתים שלש מלים ויגעה רוחו. מה עשׂתה היא? לקחה אחת מן החוברות אשר תרגומו על תהלים כתוב עליהן והראתה לו ושאלה: הידעת מה זאת? מיד אורו עיניו וענה ואמר: ידעתי! אכן היודעת אַתּ למי צריך לשלוח את הקונטרסים האלה? — “לגארדאן!” ענתה היא. — “כן, כן, לגארדאן” שנה הוא את דבריה פעמים אחדות; וכשנתנו לו לקרוא בכ"י, קרא בו כאִלו היה כתוב רוסית, ובאמת הוא כתוב גרמנית. — מזה נראה עד כמה הכּה רעיון העתקת התהלים שורש בלבו!

הנסיעה הקטנה לבית קויפמאן, על האי, הזיקה לי, כי אחזוני צנים ואתחל יומים.

אתמול כתבתי אל אשת קויפמאן ושאלתי את פיה, אם לחדול לגמרי או לפי שעה ממלאכתי בתקון העתקת התהלים או לכלות המלאכה ולמסור הספר לדפוס בלעדיו, כי כך התניתי עמו לבלי יתערב בדבר, עוד בהיותו בריא, והוא נתרצה לזה אם כי בעל כרחו. אם תסכים אל ההצעה האחרונה אז עליה לפתוח לי מקור על סך שש מאות רו“כ, כי כן אני משער שהוצאות הדפוס תעלינה עד כדי ארבע מאות רו”כ ומאתים הבטיח לי. וכעת אני מחכה לתשובתה ואצפּה לראות דבר מה תענני.

יום א', ח"י סיון.

אפרים דיינארד מניו-יאָרק הודיע לי כי עתיד הוא להוציא מ"ע בשם “ציון” וקורא אותי להיות בעוזריו וגם חולק לי כבוד בהבטיחו לחכות בהוצאת החוברת הראשונה, העתידה לצאת בחודש מאי, עד אשר יבואו דברי אליו אם אשלחם תיכף ומיד אחרי קבּלי מכתבו. ואני עדיין מפקפק ופוסח על שתי הסעיפּים אם אשלח לו דבר מה אם אחדל. יש עם לבי לשלוח לו דברים אחדים משירי “שערי גנוזים” אשר לא יוכלו להיות נדפסים רק בארץ ההיא החפשה מן הצינזור; אכן — אין נפשי אל האיש הזה וירא אני מגשת אליו… שרא לי מארי!

יום ב'.

פרוּג הביא לי את הס' “דאס הייליגע לאנד” בלשון המדוברת מאת פלעקסער. שם ראיתי העתקת שירי “במצולות ים” מאת זאַמאָשטשין, והוא אומר בהערה כי נתתי לו רשות להעתיק וגם מביא ארבע שורות שהעתקתי בעצמי. כל זה חדש הוא בעיני, כי אינני זוכר דבר וחצי דבר מזה; לא אזכור מתי כתב אלי זאַמאָשטשין, אשר גם לא ידעתי מי הוא, וגם לא אכיר את השורות אשר הוא מיחס אלי, אם באמת כתבתי אותם ומתי, ואיה כתבתים. אין אני ערב את לבי להכחיש את האיש הזה העומד ומעיד על דבר זה בפומבי; אבל מעיד אני עלי שמים וארץ כי אינני זוכר דבר מכל אשר הוא מספּר, וגם בקראי את העתקתו אינני זוכר אם היתה לנגד עיני בזמן מן הזמנים ואם קראתי בה אפילו אות אחת. והוא דבר תמוה מאד; האם כה גברה עלי השכחה?"¹²

יום ג‘, כ’ סיון, 2 יוני.

כתבתי היום לדיינארד כי נכוֹן אנכי לעשׂות עמו במלאכתו בתנאי: א) שישלם לי בעד כל שורה שירים 10 ופראזה 5 קאָפ‘; ב) שתהיינה הוצאת השלוח על חשבונו; ג) שמכל שיר ישלח לי שתי העתקות על נייר דק במכתב סגור. — בפעם הזאת שלחתי לו להדפיס שני השירים “אפרים מתנודד ורוה”ק מרעים" ומחירו זקפתי עליו במלוה; ועוד שלחתי לו השיר “דור תהפוכות” למבחן מן השירים “שערי גנוזים” לר’ יהודה הלוה. ועוד התניתי עמו שבּל ישנה בלי רשותי אפילו אות אחד, אפילו נקודה אחת.

יום ה'.

מכתב גלוי לוו“ב ע”ד משׂאי ומתּני עם דיינאֵרד. — אתמול מכתב גלוי לשעפטעל בקיוב המבקש מספרי למכירה. הודעתיו כי הפשוטים אזלו ואין לי רק מתי מספר מן המהודרים, והודעתי לו את מחירם.

יום א', כ"ד סיון.

אתמול היתה בזה אשתו של החולה רא"ק והודיעה כי לקחוהו מבית-החולים והנהו כעת בביתו. חליו בעיקרו איננו חולי הגוף כי אם חולי הנפש; זכרונו עזבהו כמעט לגמרי, עד כי גם שכח תמונות האותיות ולא ידע קרוֹא ספר. דבר אחד הוא זוכר ולא ימוּש מזכרונו ומפיו, והוא — העתקת התהלים; ובשוב רוחו אליו מעט שאוֹל ישאל עד היכן הגיעה מלאכתי בתקון העתקתו ובהגהתה. אנכי יעצתי לאשתו לגשת אל ההדפסה, אחרי אשר מלאכתי תגמר בקרוב ומידי תצא ערוכה בכּל ומוכנה לדפוס. כי סוף סוף ראוי הספר לראות אור כי נמצאו בו דברי חפץ אחדים; ולהחולה תהיה מזה נחת רוח גדולה בראותו כי סוף סוף חפּצו נשלם. ואולם היא עודנה פוסחת על שתי הסעיפּים אם לתת את הכסף הנדרש להוצאת הדפוס או לחכות עד הרפא אישה רפואה שלמה. הבטיחה להודיע לי תשובה ברורה אחרי אשר תמלך בבניו.

היום בא לידי “המגיד” נו' 20 וראיתי שם מכתב איש אחד רי“ל הערצער (שכבר הלך לעולמו) לאיש אחר מרדכי עהרענפרייז, תלמיד פילוסופיא בברלין (את שניהם לא ידעתי ולא שמעתי את שמם בלתי היום) ובו נמצאו כדברים האלה: “גם אני נהניתי משירי גורדון עשׂר פעמים¹³ יותר משירי ויזל, אבל אפוּנה אם גורדון היה לגורדון לולי (צ"ל לולא) ויזל קדמהו וכו', גם בשירי אד”ם הכהן אין עוד טעמם בם ולא אתענג עוד עליהם כמו בעת קראתים בפעם הראשונה טרם לקחו שירי גורדון כל לבי, האם בעבור זה חדל אד”ם הכהן להיות משורר נשׂגב?" — בעל המכתב שופט במישרים, והיה יכול להוסיף על ויזל גם את האד“ם ולאמור מי יודע אם היה גורדון למשורר לולא קדמוהו ויזל ואד”ם הכהן. וכן צדק משפטו על הרנה“ו באמרו: “בכבוד הרנה”ו אל תגע ואל תביט עליו בגאוה ובוז; רוח משורר נשגב נוססה בו וגם “שירי התפארת” אשר קדושתם אולי לא תטעם (צ"ל תנעם) עתה לחכך בזמנו ובעתּוֹ גם משוררי עמים אחרים היו ספּוּרי קודש רוח החיה באופניהם”, עכ“ל [עד כאן לשונו]. שׂפתים יִשק בעל המכתב על דבריו אלה. עד הרנה”ו היו שירי לה“ק רק שירות היכל, קדשים שנאכלים רק לפנים מן הקלעים; מעט שירי החול אשר נשארו לנו לפליטה מאת המשוררים הקדמונים, כמו ר”י הלוי, עמנואל די רומי, ושאריתם, היו גנוזים בכ“י ולא ראו אור הדפוס ובני ישׂראל הסתפקו בפיוטים וקרובות וזמירות שהיו נקראים בבתי הכנסיות; ורנה”ו היה הראשון אשר פתח את דלתות ההיכל ולבש שירי קודש בגדי חול. “שירי תפארתו” הם המעברה מן הקודש אל החול; בשיריו אלה עודנו עומד ברגלו האחת על אדמת קודש; אבל הוא הקל לבאים אחריו להשיב את עטרת שירת ישׂראל ליושנה, לשׂאת חזון ולנאוֹם נאוּם על כל הנעשׂה בארצות החיים מעבר לשערי ההיכל ושערי המחזורים והלאה.

והנה נעים לאיש לשמוע בעודו בחיים דברים טובים כאלו על אודותיו; אבל הדברים הנעימים האלה המתוקים לנפש אינם מרפא לעצם, כי לא יגהו ממני מזור; לא הקלו את חליי ולא העלו ארוכה למחלתי. כאז כן עתה ארגיש כאב בחלחולת ושרירי בטני צבים; הופרה האביונה וסוגרו דלתים בשוק. כפי הנראה מחלתי זאת גם תבצעני.

יום ב', כ"ה סיון.

היום בחפּשׂי בצרור כתבי נפל לידי מכתב הרר"ש בערענפעלד מבעלי-גראדע מיום 5,17¹⁴ פעברואר 1890. בו יודיעני כי מעתיק הוא לל' אשכנז אחדים מספּוּרי, ואלה הם: א) “העצמות היבשות” (בשם צוואנגס-טויפען); ב) “רחמי אם” (מוטטערליעבע); ג) “שניהם כאחד טובים” (צוויי עהרענמאֶננער); ד) “בעבור נעלים” (געשטאָרטע פריידע), (ניכט צוטרעפפענד); ה) “מעלות ומורדות” (האהען אונד טיעפען), ולכולם יחד בשם יקרא “גהעטטאבילדער אויס רוסלאנד”. עד כה לא נודע לי דבר על אודות מלאכתו זאת, אם העתיק את הספּוּרים או לא; כפי הנראה חזר ממחשבתו. והנה ידידי זה חש לקרוא שם לבנוֹ בטרם נוֹצר בבטן, והילד בלתי נוֹלד ולא נוֹדע בלתי אם שמו. ואם עד כה שמענו כי יש בעולם רק בני בלי-שם (איוב ל' ח'), עתה ידענו כי יש גם שמות-בלי-בן.

יום ג', כ"ו סיון.

יש אשר שׂכלו של אדם וזכרונו יתחבט למצוא פשר איזה דבר ולא יועל למצוא, ובא המקרה והושיטוֹ לו בקנה. היום בהוסיפי לפשפּש בצרורות המכתבים מצאתי מכתב אלי מאת יצחק ליב הערצער מלעמבערג כתוב ביום 22 אוגוסט 1887, בו יודיעני כי העתיק לשׂפה המדוברת (זארגאן) את שירי “קוצו של יוד”, ונפקחו עיני לראות מי הוא האיש רי“ל הערצער אשר דבריו מובאים ב”המגיד" נו' 20 (כרשוּם אצלי ביום שלשום), ומאד אצטער, כי כבר הלך לעולמו, כנראה מן המאמר ב“המגיד”. ואגב נתבאר לי גם כן מדוע לא נדפסה העתקתו הנזכרת, אחרי אשר בקש ומצא מאתי רשות על זה; וגם דלתות אחדות כתבתי על ראש העתקתו, כאשר בקש ממני. — עוד מכתב שני מאתו אלי מצאתי כתוב באקטאבער שנה הנ"ל. וכל זה נשכח מלבי! רואה אני כי קבּל פּוּרה את תפלתי אליו וימלא בקשתי יותר מאשר יחלתי לו.

יום ה'.

אתמול בא אלי איש זר, פנים חדשות אשר לא ראיתי מעודי. שמו… מזגעֶרז, בעל בית מלאכה לעשׂות פתילים ממשי. הוא בא לכאן לרגלי מסחרו, אבל מהיותו בר אורין ומוקיר רבּנן שׂם אל לבו לבקר אגב אורחא גם את סופרי ישׂראל היושבים בזה. ראיתי בידו כתב מליצה מאת סאָקאַלאוו להד“ר הרכבי אשר גם לפניו הוא אומר לבוא. האיש… עודנו צעיר לימים, לפי ראות עיני פחות מבן שלשים, והשתוממתי לשמוע כי הוא בעל אשה ולו שבעה ילדים. הוא קרא הרבה ספרי מליצה ונסה גם למשוך בשבט סופרים; לפני הראה את בקיאותו הגדולה כי ידע כמעט על פה כל אשר יצא מתחת עטי, לא לבד שירי הנאספים בספרי כי גם את מאמרי ב,המליץ” ידע וזכר עד אתא קלילא. שׂיחתו נאה וערבה ודבריו בנחת ובהשׂכּל. הוא הבטיח לבוא אלי עוד הפעם באחד הימים לעת ערב לשׂוחח ברחבה בדברי סופרים. לפי דבריו כתב הוא אלי לפני שנים אחדות ואנכי עניתיו ואִמצתי את לבו למשוך בשבט סופרים כי יש ממנו תקוה. אנכי לא אזכור את משׂאי ומתני עמו, ואין לתמוה על זה, כי בעת ההיא — בהיותי עורך “המליץ” — ברבים היו עמדי.

היום השכמתי ונפלו לתוך פי חרוזים אלה כעין מליצה חידות (אפאָריזמען) על דרך המאַקאַמען:

א. טובה חכמה עם נחלה

אך לא עם מכּה נַחלה.

ב. טובה חכמה בכיס מחכמה בטוחות,

לכסיל תתן כבוד ולרך-לב בטוחות.

יום ו', 12 יוני.

היום מלאו עשׂרים שנה תמימות למיום בואי לפ“ב ביום 12 יוני 1872. — היום מלאו גם חמש עשׂרה שנה לחתונת בתי הבכירה. בכל שנה ושנה היינו הולכים אליהם לחוג עמם את החג הזה וגם את יום החמשה עשׂר ליוני, שהוא יום הוּלדת נכדי יעקב, ובשנה הזאת לא נסענו אליהם, כי יושבים הם בכפר טריאָקי דרך שתי שעות במסלת הברזל ועוד כברת ארץ גדולה בעגלת בני הכפר בדרך לא סלולה. ולא עצרתי כוח לנסוע אליהם היום ובגללי לא נסעה גם אשתי. שלחתי להם ברכתי ע”י בתי הצעירה בחרוזים בל"א.

בו ביום.

באני מכתב מפינס בעל “שירי ההגיון”; על הערתי כי “דכי” איננו ברבים הוא מראה בצדק כי גם אני כתבתי “דכיי זהב נדו” (בשיר חרבן ירושלים). נמצאתי וגם נתפּשׂתי! ויש לתקן בשירי “רצי זהב”. והתימה כי לא עמדתי על זה מעצמי אחרי אשר כלל זה קבוע אצלי מכבר, ובנוסח מצבת ר"מ פלונגיאן נזהרתי וכתבתי: מרגשתי דכי (ביחיד). אתיא כמאן דאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

מו"ש.

קבּלתי היום תשובה מאת דוד פיינבערג אשר בקשתי מאתו לשׂוּם לב אל רא“י שפירא למנותו בועד הגולים העתיד להפּתח בווארשוי, כפי אשר בקש מאתי האיש הנ”ל. ה' פ“ב מתנצל כי לא ענני עד כה יען כי בכל יום ויום היה נכון לבוא אלי לבקרני, אפס כי לא יכול למצוא שעה פנויה כי טרוד הוא, ואולם בטרם צאתו מזה יבטיח לבוא לראות פני. ע”ד שפירא הוא אומר כי בווארשוי לא עוד בקרוב יפּתח הועד, ואולם בהגיע התור לזה יהיה האי“ש נגד עיניו. מהרתי והודעתי זאת להאי”ש. — גם לפינעס כתבתי היום והודיתי לו כי נמצאתי וגם נתפּשׂתי מאתו במלת “דכיי” וכי פסלתי אותו במומי. בדבר שאלתו אנה יפנה אנה ילך להשתלם במדעים, יעצתיו ללכת לוויען אשר שם יפּתח בי“ס רבנים חדש, ושעת פתיחה בנוהג שבעולם היא שעת רחמים ועת רצון ואין מדקדקין כ”כ עם התלמידים; ובפרט כשהתלמיד בא לכאן ותלמודו בידו, מורי למודי עברית נושׂאים לו פנים ומקילין לו עוֹל הבחינה בחכמות חיצוניות. יעצתיו לבקש לו מאחד מחכמי ווארשוי מכתב מליצה להררא"ה ווייס (בעל “דור דור ודורשיו”).

הגיעני מכתב שני מאת שרהזאָן בניו-יאָרק, ועמו מכתב מליצה מאת זעליקאָוויץ, לעשׂות עמו במלאכתו במה"ע. ואולם כבר השיבותי פניו במכתבי הגלוי ואמרתי כי אין נפשי להתחבּר לסופרים אשר לא ידעו כתוֹב עברית. בלי ספק מכתבי ההוא עתה בידם, וכתב אשר נכתב ונשלח — אין להשיב.

יום א'.

ה“הצפירה” היום נו' 129 נדפסה התחלת תשובת יעב"ץ אלי על מאמרי על אודות ספרו “מירושלים” בנו' 20.

יום ג‘, ג’ תמוז.

זה ימים וירחים, מעת אשר תקפה עלי מחלתי וכבדו ידי מזוקן, לא אשיר עוד בכל עת ובכל שעה שירה חדשה כאשר הסכּנתי בימי נעורי בהיותי בריא וסוד אלוֹה עלי, כי אם מפשפש אני במעשׂי הקודמים וממשמש בצרורות מכתבי ומתפרנס מן הישן; ויש דבר אשר דנתיו בגניזה מהיותו קטן בעיני, עתה חביב הוא אלי כדבר יקר עתיק יומין ואני מוציא אותו מקרן האפלה ומעמידהו בקרן אורה. וזה אמנם לאוֹת כי דללו וחרבו מעיני בי, שחו בנות השיר ופסקה הנבואה; ורק לפעמים רחוקות תפעמני רוח כהה מחוללת חרוזים דקים ושדוּפי קדים, או כי יפול פסוק לתוך פי כעין נבואה קטנה. כדבר הזה קרני היום. בלי ספק עלתה המחשבה האמורה בזה על לבי בהיותי על משכבי, והיום השכמתי ונפלו לתוך פי החרוזים האלה:

כשאדם נער — כל מַעיניו כחוללים בו שרים,

והוא הורה והוגה מלב דברים יקרים;

הזקין — ביום ההוא אבדו עשתונותיו,

והוא ממשש בכתביו ומוצא רוח מאוצרותיו.

בין השירים העתיקים אשר כתבתי בימי נעורי נמצא שיר גדול בשם “מלחמת דוד בפלשתים”, אשר כתבתיו לפני ארבעים שנה ועוד. בימים ההם קראתי את השירים הגדולים של טאססאָ ושל אַריאָסטאָ וחפצתי לעשׂות כמוהם בלה"ק וכתבתי את שלשת הפרקים הראשונים וחדלתי. ועתה רואה אנכי כי מעשׂה נערוּת הוא אשר עליו אבד כלח, וראוי לשׂרפו או להוליכו לים המלח.

יום ה', י"ט תמוז.

כלי יקר אבד לי היום; וי לי לחסרון כיס! בהעתקתי את ס' קהלת לשׂפת רוסיא העתקתי את המקרא “גם את העולם נתן בלבם” (ג י"א) понятіе о въчности вложил Онъ въ сердце ихъ; ושׂמחתי מאד על הפירוש הנאה הזה, ולפני שבועות אחדים קראתי את ההעתקה ההיא באזני הר“ם לעווין וגם הוא הלל אלי את הפירוש הזה כדבר נפלא, והיום מצאתי כי הקדימני בפירוש זה דעליטש בספרו “ביבלישער קאָממענטאַר, 4-טער באַנד: האָהעס ליעד אונד קהלת” (לייפציג 1875, עמוד 264), שעמד על זה אחרי כרכורים רבים, אע”פ שיש הבדל דק בין פירושו לפירושי, שאנכי אומר שהקב“ה הטביע בלב האדם את מושׂג הנצחיות בבריאה ובטבע אבל באופן שעם כל זה לא יוכל האדם להשׂיג לא את הראשית ולא את התכלית בזמן ובמקום ובכל מעשׂה האלהים; ואם כן סוף הפסוק מבואר היטב. ודעליטש אומר שהקב”ה נתן בלב בני האדם החפץ לעשׂות מעשׂיהם לדורות הבאים אחריהם, desiderium aeternitatis, והוא מתקשה בבאור סוף הפסוק שאינו עולה יפה עם ראשיתו.

בו ביום.

אתמול היה אצלי ר' אהרן קויפמאַן אחרי חיוֹתו מחליו; הוא ואשתו באו. אכן ע"ד העתקתו את ס' תהלים לא דבּרתי עמו. והיא אמרה לי כי בנו הבכור מיעץ להדפיס הספר בווילנא, והוא טעות. בווילנא אין דפוסים בל' אשכנז. בין כך וכך הדפסת הספר עודנה מוטלת בספק; ואני עמל בו וכבר באתי בתקוני עד חצי הספר (שיר ע"ג).

בשבוע העבר בא לפנַי מכירי מאז, אחד הסוחרים או הסרסרים, שלעזינגער שמו, העוקר דירתו מפ“ב והולך להשתקע במאָסקוי; ובתוך שאר דברים ספּר לי כי שׂר העיר (פאָליציי-מייסטער) במאָסקוי, שלח לקרוא אליו את הרב מינאָר והודיע לו כי הממשלה לא תתן רשות לפתוח את ביהכ”נ החדש אשר בנו במאָסקוי. מינאָר טען כי הבנין נעשׂה ברשות ואם כן אין להם זכות וצדקה לאסור את פתיחת ביהכ“נ; ולא הועילה לו טענתו, כי השׂר ההוא הראה לו שהפקודה ההיא באה מאת הג”ג [הגנרל גוּברנַטוֹר] (שהוא אחי הקיסר) בהסכם עם שׂר הפנים. וכאשר בקש מינאָר שיתן לו העתקת משנה (קאָפּיע) הפקודה ההיא, לא נתן לו, וגם לקרוא אותה שנית לא נתן לו באמרו: די לך במה שקראתי באזניך; ודרש מאתו לחתום את שמו על הגליון לעדה כי קרא את תוכנה. אם אמת הדבר הזה בכל פרטיו לא אדע; אבל כך ספּר לי שלעזינגער כדבר ברי.

קבּלתי מכתב מפרידלאנדער מווילנא. כפי הנראה הם מסלקים ידיהם מה'… ולא יוסיפו לשלוח לו עוד תמיכה מדי חודש בחדשו כאשר עד כה. היש להם צדקה לעשׂות כזאת, והם בעצמם שלחוהו הלום והטילו אותו עלינו לסמכו ולסעדו?

יום א', כ"ב תמוז.

בליל שבת העבר באו לבקרני ה' דוד פיינבערג והד“ר קאַצענעלסאָהן ודבּרנו הרבה על אודות יציאת ב”י לארגנטינא ויסוּד הועדים העתידים להפּתח. שׂמתי לפני פיינבערג את הצעתי שאנשי הוַעד בשלחם את הגולים לעבוד את האדמה, ביסדם מושבות וקולוניות לתת לחם לרעבים, ושמרו גם כן את רוח עם ישׂראל אשר נשׂאהו עד כה על כנפיו בכל העתים והמצוקות אשר עברו עליו ולא נתן לו לנפול עד הדיוטא התחתונה כמו האכרים עובדי האדמה ודלת העם משאר הגויים והקים לנו מתוכו אנשי שם רבים העוטרים את ישׂראל בתפארה עד היום. על ראשי הוַעד לפקוח עיניהם לא רק על פרנסת הגולים ומאכל קיבתם כי גם על מוסרם ומזון נפשם, לשׂוּם סדרים בחנוך הילדים הקטנים עם הגדולים, שיהיו הקטנים מחונכים בבתי ספר מתוקנים בדרך השׂכל ויראת שמים כאחד, רחוק גם מן הכפירה ומן ההזיה, ושיהיו הגדולים אחרי עבודתם הכבדה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשׂדה מוצאים להם מנוחה להשיב את נפשם בקרב ביתם ומשפחתם או בבית אלהים לשמוע דברי חכמה מפי מורים ומגידים משׂכּילים, לבלי יעשׂו כמעשׂה האכרים בני עמים אחרים לבוא אחרי עבודתם בבתי מרזח למשוך ביין את בשׂרם ולעשׂות כל תועבה. — העירותי את אוזן פיינבערג כי מכל האנשים הבאים לשבת בסוד הוַעד הראשי אין אחר אשר ישׂים לבו לזה לשמור את רוח עם ישׂראל ומדותיו וכשרונותיו הטובים, ואדרבא כי יש מהם אשר גם יתנגדו לזה ויכחישו במציאות כשרונות טובים ומדות טובות מיוחדות לעם ישׂראל וכל ישעם וכל חפצם רק בהצלחת הגוף והבשׂר ולנפש ולרוח לא ידאגו מאומה, אשר על כן אין לסמוך עליהם, ויש לחוּש כי העם אשר יבראו לנו המה יהיה באמת “עם הארץ” ודבקו בו כל המדות המגונות אשר עד כה הצילנו ה' מהן. — דברי אלה נכנסו (כפי הנראה) בלב השומעים. הד“ר קאצענעלסאהן תקע כפּו לי ואִמץ את ידי, ופ”ב [פיינבערג] בקש מאתי לשׂוּם את דברי אלה בכתב למען אשר יציע אותם לעת מצוא לפני הבאראן. —

בו ביום, לעת ערב.

זרוק חוטרא לאוירא

אעיקריה קאי —

גם זה האי"ש שפירא

תגרן הוא כדבעי!

בתחלה עמד עמי על המקח בעד שארית ספרי “כל שירי” שהוא אומר כי איש אחר קונה אותם מאתי (עד היום לא קרא את שמו), לאחרי אשר פרע ומצץ דמי המילה (במחילה מכבוד הקורא!) עד נטף דם האחרון והביאני לידי כך שנרציתי לנַכּות להקונה מחצית המחיר במקום ארבעים למאה אשר אמרתי לתת לו, ועשׂה זה גם ע“י מעשׂה שלא כהוגן, כי הראה להקונה האלמוני את מכתבי שבּו כתבתי כי נכוֹן אני לנַכּות לו, לשפירא בעצמו, מחצית המחיר אם יהיה קונה הכל — עתה הוא מסיר את המסוה מעל פניו ובא לפני באגרת פתוחה, בה הוא דורש דמים גם בעד סרסרותו (הוא חפץ ליהנות מפירות שעוד לא באו לעולם, כי עוד לא נגמר המקנה עם פלוני האלמוני) ומזכיר כי בקרוב יגיע זמן הפרעון שלו בעד השט”ח האחרון, ומחליק לשונו ואומר לי דברי חנופה כי “חכם אני כמלאך אלהים”, וכוָנתו כי אוַתּר לו את פרעון השטר האחרון (העולה לארבעים וחמשה רו"כ) בשׂכר סרסרותו (בעניין שעדיין לא נגמר, כמו שאמרתי). על זה חרה אפי בו ועניתי לו קשה היום במכתב גלוי, כתוב בו כדברים האלה (בקירוב):

“אם חכם אני לפי דבריך כמלאך אלהים, למה שכחת כי מלאכי השרת אינם נזקקין ללשון ארמית ואתה בחרת לך לשון ערומים ותעשׂה עמי כמעשׂה דודנו אשר בקש לעקור את הכל! בתחלה לא דבּרת דבר כי מבקש שׂכר סרסרות אתה כי אם מצית את חלבֹּי ודמי בכל יכלתך לטובת איש אשר לא ידעתיו, עד כי גם גלית לו את הסוד אשר לָאטתי עמך במכתב כי נכון אני לתת נכיון עד החצי ולשׂוּם ריוַח בין זמני הפרעון, מה שעשׂיתי רק לטובתך ולהנאתך; ואתה אחרי אשר כפית עלי את מכתבי ההוא והוצאת מיץ דמי לטובת האיש האחר, תשוב למעך את שדי (בדמוֹתך כי יוסף מוקיר שבּתא אנא ויש לי דדים במקום בינה) להוציא מיץ חלב גם לך לבדך, ואני אמרתי כי סרסור נקי כפּים כביסמרק אתה בדבר; כי לוּ ידעתי אז כי סרסור בא בשׂכרו אתה ותדרוש שׂכר טרחך, כי אז לא הייתי מתרצה בשום אופן לתת להקונה נכיון גדול כזה; וגם עתה לא אוסיף לנַכּות מן המחיר אשר קבעתי אחרונה אפילו שוה פרוטה; על כן הבטיח להקונה ארבעים למאה, כאשר קבעתי מראש, ועשׂרה למאה הנותרים יהיה לך בשׂכרך. ואלה המה דברי האחרונים בעסק הזה אם יקנה הקונה ואם יחדל”.

הוא הדבר אשר אמרתי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי! לא כהוגן ולא ביושר עשׂה שפירא עמי בדבר הזה, כי אִלו הודיע לי מראֹש כי מבקש הוא ריוַח גם לו לעצמו, באמת לא הייתי נרצה לתת להקונה עשׂרה למאה הנותרים והייתי מוַתּר אותם לו לשפירא; ועתה גרם לי היזק משנה ובודאי לא יבוא העסק לידי גמר כלל בשביל זה ולשפירא לא היה לעשׂות עמי רמיה כזאת, ביחוד עתה אחרי אשר עשׂיתי עמו חסד והטיתי אליו את לב פיינבערג כבקשתו, אשר אמנם לא הזכרתי במכתבי אליו אפילו באתא קלילא, כדי שלא לבישו אבל מצדו הלא היא כפית טובה.

יום ב', כ"ג תמוז.

מכתב מה' שאליט מקארלסבאד. בו יודיעני כי התוַדע שם אל הד“ר קאהוט בעל “ערוך השלם” והוא התאונן באזניו כי ספרו איננו מוצא לו מהלכים ברוסיא. השיבותי לו באותו יום ובארתי לו סבּת הדבר, ויעצתיו למַנות לו סוכן מיוחד למכירת ספריו ברוסיא, וקראתי לפניו בשם האי”ש בווארשוי למַנותו סוכן.

יום ג', כ"ד.

איש אחד הנקרא בשמו “בן-דוד” (אומרים לי כי שמו האמתּי הוא קיבריק מאדעססא), שכּפי הנראה הוא בן תורה ולשונו בלה“ק לשון סופר מהיר, מבקר כעת במה”ע “הצפירה” את ה“פרדס” של רבניצקי ובהגיעו בנו' 148 לשירי הנדפסים שם הוא אומר על שירי “הבת השובבה” — כי “אין בו מתוֹם” (כוָנתו כי איננו כולל דבר שלם ומופנה מכל צדדיו) וכפי השערתו אינו אלא חלק קטן או “פּרוֹלוֹג לאיזה פוֹעמא אלליגוֹרית “; ועל השיר “סוד העבּוּר”, על החרוז “שני אדר כמונים מביאים אדרכמונים” הוא אומר שאינו אלא קאלאמבּוּר יפה ותו לא מידי. והנה אף כי בלעגי שׂפה ובלשון אחרת ידבּר האיש הזה את משפטו, עם כל זה יש טעם לדבריו, ואע”ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. השיר “הבת השובבה”, אף על פי שאינו “פּרוֹלוֹג לפוֹעמא אלליגוֹרית”, יש בו באמת רמז למעשׂה שהיה פה בפ”ב בשנת 1879 “בבת ישׂראל” (…) אשר כרעה נפלה בחיק “עמק השושנים” (הוא כעת שוכן עפר ושרי לי מארי!) וקרעה את צניף הצניעוּת והאפיל הוא תחתיו בטליתו עליה ובשׂכר זה נמנה אביה למזכיר הקהלה במקומי (כידוע לרבים מבאי שער עירי ובכללם גם להבאראן גינצבורג); ובשיר “סוד העבּוּר” אין העוקץ נעוּץ בלשון נופל על לשון “אדרכמונים” כי אם במאמר “ישׂראל מונה ללבנה”, ועיקר שחרבונה הדובר טוב על היהודים מכחיש לגמרי מציאות העשירוּת אצל רוב ישׂראל, שוַיזתא, זה שׂונא-ישׂראל הקטן בנו של שׂונא-ישׂראל הגדול, מאמין בה באמונה שלמה. ולפי שוַיזתא עומד על דעתו ומביא ראיה מזה שראה בעיניו על שולחנו של ישׂראל הרוכל בשעה שהיה מונה ללבנה טורים טורים של אדרכמונים, לא ראה חרבונה דרך אחרת לפניו לענות כאוַלתו להמן הקטן הזה בלתי אם במלתא דבדיחותא, שעל ידיה הוא נראה כמקיים דעתו ובאמת הוא מבטל אותה, באמרו כי לפי שישׂראל מונה ללבנה לכן יצא לו בסוד העבּוּר אדרכמונים משני חדשי אדר שמנה, ואם כן לכאורה הוא מודה שיש לישׂראל אדרכמונים, כדי לפייס דעתו של וַיזתא, אבל אוי להם לאדרכמונים כאלה שאינם רק לשון “הבאי ומלתא דבדיחותא בעלמא” ואין בהם ממש ולא ביד יקחו להוציא אותם לשוק. והנה “ישׂראל הרוכל” אָת ודגם הוא בפי חרבונה לישׂראל סבא, שגם הוא רוכל בעמים וגם הוא מונה ללבנה וגם עשרו הוא דבר הבדוי אשר לא בכף יתּפשׂ, ואיננו כסף עובר לסוחר אף על פי שבשבילו יקנאו בו רבים. ובאמת האם לא השׂחוק הוא לכל בר דעת: ישׂראל סבא, הרוכל הגדול בעל רבּוא רבבות ראשים, המחַזר בעיירות זה אַלפּים שנה, שהוא מסתפק בעשירות מדומה הבאה לו מצרופים ורמזים “מפּסוֹלת הלוחות וסוד העבּוּר”. מה יעשׂה הזקן-הנער הזה למשל באליהו מלאך הברית אשר באה על אודותיו ההבטחה כי בוא יבוא אלינו לפני בוא יום הגדול להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ואשר אליו יקוה כי בוא יבוא אלינו עם משיח בן דוד ויבשׂר לנו בשׂורות טובות ישועות ונחמות? מה עשׂינו לו להביאנו אלינו מסתר עליון מצל שדי אשר שם יתלונן עם שאר האנשים אשר עלו חיים לגן עדן? האם בחבלי אדם משכנוהו, האם בתחבולות עשׂינו להביא עלינו את הישועות והנחמות אשר אנחנו מיחלים להם[ן] על ידו? לא מניה ולא מקצתיה! בק“ק צרופים של שמו שאנחנו מהגים ומצפצפים בכל מו”ש אנחנו מדמים להביאו אל ביתנו; באגדות ובספּוּרים בדויים נגנוב את לבות ילדינו בהבטיחנו אותם כי בוא יבוא אל ביתנו רואה ולא נראה בכל ערבי פסחים ובכל יום הכּניסה לבריתו של אברהם אבינו! האם אין גם זה אחיזת עינים בעלמא, כמו שאמר חרבונה לעשׂות לוַיזתא? ומה אמונתנו ומה תקוָתנו בביאת המשיח בעצמו ובתשועת עולמים לעמנו האומלל, האם התעוררנו עד כה לעשׂות איזה דבר בפועל ולבקש איזה תחבולה ממשית להצלת האומה? רבנינו וגדולינו, בעלי הנגלה והנסתר, הסתפקו בהמצאת צרופי שמות ופרטים ורמזים שבן-דוד יבוא בשנה פלונית לפי שפרט זה ולפ"ק זה עולה כך וכך (דרשו מעל ספרי הזוהר ונבואת הילד והמקובלים השונים ומצאו לפ"קים וגמטריאות “טורים טורים המונים”) המורים על שנת ביאת בן-דוד לדעת רבנינו המורים. ועתה יאמר נא מבקרנו בן-דוד, האין גם זה רק “קאלאמבּוּר יפה ותו לא מידי?” ואם כן אפוא האין האמת כדעת חרבונה מליצנו שכל עשרם של ישׂראל אינו אל קאלאמבּוּר ותו לא מידי? אמנם כן, כל עשרנו וכל תקוָתנו אינם אלא קאלאמבּוּר, ולדאבון לבנו קאלאמבור גם בלתי יפה, כי אם קאלאמבור של קלוּת דעת ושל הוללות וסכלוּת, שבכמוֹתם מישנים את הפרחים ותו לא מידי.

יום ד'.

"כל איש אוהב הרע

אך לא איש אוהב הרע"

היום השכמתי ונפל פסוק זה לתוך פי; ופרושו: כל איש אוהב את רעהו, אבל לא האיש האוהב להרע

יום ה'.

קוני שארית ספרי המה שני בני ווילנא, ושפירא מווארשוי הוא איש הבינים. היום בא מכתב מכולם ועדיין הם טוענים לפְחוֹת להם חמשים רו“כ. ופוסקין דמים בעד מאתים בלתי מכורכים וחמשים מכורכים בס”ה חמש מאות רו“כ, שני רו”כ בעד כאו"א [כל אחד ואחד]. שפירא מדבּר על לבי להתרצות להם באמרו כי השעות רעות וממכּר הספרים מתנהל בכבדות. אמרתי גם אני בלבי: לא אשחית בעבוּר החמשים, ונרציתי להם.

איש אחד כבשׂ (Кевесъ) שמו מווילנא, האומר כי המנוח גרשטיין היה דודו, מבקש מאתי לכתוב נוסח מצבה על קבר המנוח. כתבתי אל פרידלאנדער היום, ואגב בקשתי מאתו לענות לכבשׂ כי קשה עלי הדבר מפני מחלתי ולהשתדל לפטרני ממלאכה זאת.

מו"ש.

אתמול בערב שב ובא אלי הד“ר קאצענעלענסאהן והתפלפל עמי בדבר הצעתי לשמור את רוח עמנו בין הקולוניות העתידות להוָסד בארגנטינא, כרשוּם אצלי ביום א' העבר. הד”ר קאצענעלענסאהן אדם כשר הוא ובעל כשרונות וידיעות רבות ולבו נאמן עם עמו, ובכל זאת חוששני לו שלא יספיק להעמיד הדבר הזה ולהביאו בלב חברי הוַעד. משום שני דברים לבי מהסס: הא' הוא חסר, כפי הנראה, בדברים כאלה חכמת בעל הנסיון ואיננו יודע לכלכל במשפט בהצעתו לפי הוַעד דבר כזה שהוא קשה ומסוּכּן משני צדדיו, מצד א' שלא יראו בני העם העומדים לצאת לארגנטינא כי מיסדי הקולוניות אומרים לנגוע לרעה בדברי תורה ולהעביר את האכרים והיוגבים על דתם, ומצד שני, שלא יחשוד אותם הבאראן הירש שחפצים הם לשקוד ולשמור את כל הבלי השוא והדעות הקדומות שנשתרשו בעמנו בדורות הקודמים, לתת אותנו לשמצה. והב' שקאצענעלענסאהן איננו חפשי מן הרדיפה אחרי הכבוד וכפי הנראה חפץ הוא להיות דן יחידי בדבר זה שיהיה נקרא על שמו, לפי שבטענותיו עמי ענה ואמר כמה פעמים כי ספק בידו אם יתרצה הבאראן הירש להצעתו זאת; ואני הזכרתיו כי פיינבערג, שהוא הפועל היותר גדול בענין זה, ירד לסוף דעתי והבין הדבר על בוריו, ולא ערבב מנהגים קלים פורחים באויר עם עיקרי הדת, ובשביל כך הסכים עמי כי בלי תקון גדול כזה אי אפשר, ועליהם להטות לב אנשי הוַעד שיחד עם האכרים עובדי האדמה והארדיכלים והמודדים ושאר בעלי בינה אשר ילכו לארגנטינה ימַנו שם איש משׂכּיל פדגוג אמן ומורה צדק אשר יפקח על חנוך הילדים ועל השׂכּלת הגדולים ועל יסוּד בתי ספר וסדוּר בתי העבודה בבתי כנסיות, הכל בדרך הממוצע שהוא דרך ה', מבלי לנטות אל אחד משני הקצווֹת; ואם יגמר הוַעד בעד דבר זה ויקבּלו, אז אין ספק כי יסכים לזה גם הבאראן הירש, כי אי אפשר שיהיה בלבו להכחיד את שם ישׂראל מן העמים המשׂכּילים ולהפר את כשרונותיו ומדותיו הטובות שבּם הוא מצוּין עד כה נגד שאר גויי הארץ, או גם להשכיחם את תורתם ואת הלמוד בבתי הספר ועבודת האלהים בבתי התפלה; הפרטים האלה יֵעשׂו אח"כ, אחרי אשר יקבּל הבאראן את הכל ויעמידהו בקולוניותיו לחוק; ובקביעת הפרטים יעסקו גם אנשי הוַעד בזה, וגם ימַנו שם בין העומדים בראש הקולוניות איש חכם אשר בידו ימסרו את הנהגת הסדרים האלה על פי ראשי התנאים אשר יקבע הוַעד.

כל זה השתדלתי לבאר לקאצענעלענסאהן והתפלפלתי עמו עד כי נחר גרוני והרגשתי כאב בין צלעות לבי. כמדומה לי שהמשׂא ומתן בענין זה יוכל לגרום היזק לבריאותי, וטוב טוב לי אם אמשוך ידי מהם ואחדל מלהתפתל בם ומהתעבר על דבר אשר לא יוכלו או לא יחפצו להבינו על בוריוֹ.

יום ב‘, א’ דר"ח אב.

כתב אלי יה“ס ממינסק כי זה שני שבועות שב ממסעו והיה בערי הממלכות ווינא, פאריז, לונדון וברלין, והתעכב ביחוד בפאריז, והיה ארבע פעמים בבית הנדיב הידוע והנדיב הגיד לו את כל לבו. יה”ס מבטיח להודיע לי את פרטי הדברים פנים אל פנים במהרה בקרוב. יה"ס מסר להנדיב את “כל שירי” ומכתבי, והנדיב מלא ידו לתת לי בשמו תשוּאת חן. — כתב אלי גם סלוצקי מנאוואגראד-סעווערסק.

יום ג‘, ב’ דר"ח אב.

כתבתי ליה“ס תשובה על מכתבו. שׂמחתי גם על זה כי קבּל הנדיב את מנחתי ולא שפך קיתונו על פני. — הודעתי לו את הדברים אשר היו לי עם חברי הוַעד לארגנטינא, העירותי את לבו על סלוצקי, כי אם ימסור הנדיב לידו, ליה”ס, את הנהגת ישוב א“י, יהיה סלוצקי לו לעֵזר טוב ולתועלת רבה. — הודעתי היום את הדברים האלה גם לסלוצקי. ומי יתן ובא הדבר וקם, להיות עסקי ההנהגה הראשית מסורים בידי אנשים כשרים וישרים, זריזים וחרוצים כיה”ס וסלוצקי!

אמת כי לא בקשתי שׂכר מאת רוטהשילד ולא על מנת לקבּל פרס שלחתי לו את ספרי, ואולם גסוּת הרוח הוא מצדו כי לא כבּדני אפילו באות אחת אם בעצמו או ע“י שליח והסתפק בזה כי מלא את ידי יה”ס על פה להודות לי. במכתבי ליה“ס אמרתי כי גם מונטיפיורי ז”ל לא הרבה לי מתן על ספרי זה, אכן הוא הודה לי בכתב והודיעני כי מסר את ספרי לביה"מ שלו בראמסגאט, ששם רבנים יושבים ולומדים תורה, ולפי זה יש לי תקוה כי באחרית הימים, בשובי גם אני להיות קדמון, יתעורר איזה רב, תופשׂ תורה בראמסגאט, ויפסוק איזה הלכה כמוני; אולם מה אוחיל ואצפּה מספרי אשר שלחתי לרוטהשילד? אם לא רק זאת, כי בבוא האנארכיסטים לבוֹז בז בהיכלי העשירים ולקחת חלקם בנכסי בעלי ההון, והיה בבזזם את היכלו של רוטהשילד ויגיעו אל ספרי ימשכו ידם מהם באמרם: C’est de l’hebreu pour nous וככה יהיו ספרי לרוטהשילד לשלל.

יום ה‘, ד’ אב.

אתמול היה אצלי ר“מ לעווין, וספּר לי לתוּמו כי אחד ממשמשי הקהלה, כ”ץ שמו, אסף עד כה אלף ומאתים רו“כ משל אחרים ומשל גבוה וברח לאמריקא. — את השמש הזה ידעתי מקדמת דנא בעוד הייתי מנהל עסקי הקהלה. אז הוגד לי כי כ”ץ זה איננו נקי כפּים ואיננו מקפיד על שלי ושלך, וכי בביהכ“נ לאנשי הצבא סעמיאנאווסקי שבר את קופות הצדקה וגנב את כל אשר היה בתוכן. השמש ההוא שרת בבית דראבקין ושׂכר נטל מידי מקופת ח”ק [חברה קדישא], כי כן היה הדבר נהוג עוד מימי ניימאן; וכשמעי את הנבלה אשר עשׂה אמרתי לדראבקין לשלחו מעל פניו, כי כפיו נגואלו בכסף הקדשים; ולא שמע אלי דראבקין והחזיקו אצלו (כפי שהוגד לי, לפי שהיה שאֵר בשׂרו), על אפי ועל חמתי. וזה פריוֹ! והנה אין להתפלא על אדם פשוט אם שלח ידו בגזל צבּוּר, אבל על דראבקין, שהוא רב, יש להתאונן כי נשׂא פנים לקרובו אעפ“י שנזהר על ידי כי מועל בקדשים הוא! ואין אפוא להתפלא אם ע”י סדרים כאלו נחרבה הקהלה כוּלה והיתה למעי מפלה. — הנה גם המזכיר הבא על מקומי, וויענער, עזב את העיר הוא וביתו ויצא לחו“ל, לפי דברי וויינשטיין, לבלי שוב עוד! וכאשר שאלתי במה יתפרנס בחו”ל, הוא ואשתו וששת ילדיו, אמר וויינשטיין כי הוציא אתו סך גדול, ובדרך רמז אמר לי כי בסכום הכספים לבנין ביהכ“נ חסרים חשבונות על סך מאה אלף רו”כ, ור“א קויפמאן אמר, כי חושש הוא שמא שלח הבורח ידו בכסף החברה גחש”א. — כמה עלובה הנהגת הקהלה וכמה עלובים הפרנסים העומדים בראשה שדברים כאלו יוכלו להעשׂות בה ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ עד אשר ימך המקרה והשתוֹת יהרסוּן, ונפל הבית כולו, כמו שקרה באמת.

אמרו לי כי הבאראן האראַץ גינזבורג בעברו על פני דמות תבנית אביו התלויה על הקיר בחדר משׂכּיתו אמר אל ההולכים אתו כי חרפה תשבּר לבו בעברו על פני אביו, בזכרו כי הוא בזבז מה שאביו צבר. מי יגיד לנו אם יגפנו לבו גם בעברו על פני חומת ביהכ“נ אשר בנו להם ב”י בפ"ב חרבות, ואם מוסר כליותיו אכזרי הוא בזכרו את הריסות העדה כולה אשר הוא ברפיון ידיו ובמשׂוא פניו לאנשי עולה שודדי יום ולכל עושׂה מלאכת הצבּוּר רמיה הביא אותה עד הלום? שרי ליה מאריה; אדם טוב וישר הוא וסר מרע, אבל להיות ראש הגולה ומדברנותא דעמיה איננו כדאי והגון, כי איננו יודע לא למצוא לו תחבולות להנהגת הצבּוּר וגם לא לבחור לו אנשים הגונים ומוכשרים להיות בעוזריו. הוא רק בעשרו נסמך, ובוטח בעשרו הוא יפול.

תשעה באב.

אתמול בערב נאספו בביתי אחדים ממכירי באי ביתי; ואנכי קראתי באזניהם את המגילה איכה בהעתקתי ללשון רוסיא, והשומעים נשׂאו ונתנו בטיב ההעתקה והעירו מה שהעירו במקומות אחדים; ואח“כ קרא פרוּג לפניהם שיר ומאמר ג”כ בל' רוסיא מענין היום.

אתמול ביום ערב ת"ב גרש ג… בעל האפותיקי את אשתו, ונתן לה את כתוּבּתה עשׂרת אלפים כסף. אחי אברהם השתדל בדבר ועמד מצד המגורשת.

יום ו', ע"ש נחמו.

היום מלאו שלשים ותשע שנים ליום חתונתי.

יום א', כ"ח אב.

זה יותר משבוע ימים שכבתי על ערשׂ דוָי. המחלה התפשטה למטה מן הארכוּבה, וקשה עלי לעמוד על רגלי ולשבת. גם ראשי כבד עלי מאד ולפעמים לא יתן לי לישון בלילה.

המו"ס… מווילנא רמני. בשעה שכתב כי לא יפדה הספרים עד אשר אתן לו הטבה, כבר היו הספרים פדויים ולקוחים ורק בערמומיות בא עלי. על כן עניתיו היום כי כשם שבמכתבו יש אבק רמאות כך יש בתביעותיו אבק גזל וחלילה לי מהביאו לידי מכשול ועווֹן כזה.

ה' פרידלאנדער מודיע כי ר' אייזיק מאיר דיק, שהוא כעת בן שמונים ושבע שנה, חלש וכואב עד כי לא יכיר עוד את הנדברים אתו, וגם אין לו במה להתפרנס. ה' פרידלאנדער משׂים לפני להשתדל לפני הוַעד דחברת ההשׂכּלה לעזור לו. — והוא לא ידע כי הועד בעצמו צריך לתמיכה ועֵזר אחרי אשר נלקח ראשו מעליו. — אמש כתב אליו (וגם ליה"ס) רפאל כ"ץ בשמי והודיע להם כי אני חולה ולא אוּכל לכתוב בעצמי.

יום ד', ר"ח אלול.

ב“המליץ” מיום א' וב' העבר נדפסה מודעה על דבר מיתתו של הד“ר מאַליס, ושם נאמר: “בבוקר יוציאו שאריתו ללווֹתו” וכו‘. כפי הנראה לשון עלגים זאת באה מאת הח’ ה'… שהיה לו לכתוב: יוציאו עצמותיו (כמו ויקח משה את עצמות יוסף) או פשוט: ילווּהו לבית עולמו, והוא התחכם בלי ספק להעתיק במלה זאת את המלה הרוסית останки והנה כי צ”ב לא הרגיש בסכלוּת זאת לא יפּלא בעיני, כי הוא בעצמו עלול לשגיאות של עמי הארץ כאלה; אבל תמיהני על פראָזער כי לא עמד על זה בשעת ההגהה. הכי נתקלקל גם בו טעם לה"ק באופן כזה? ומי יתן ויודיעו המכַתּבים ההם איפה מצאו המלה “שארית” בשמוש זר כזה, ואיכה יבארו והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים — האם גם כן בהוראה זאת?

…“בשבתנו בבית אייזענשטאדט ברחוב הגשר ארש אבי את אחותי נחמה לאיש – למיכל גארדאן, אשר יצא טבעו אחרי כן בשיריו בלשון העם שנתפשטו בין ההמון; הוא היה בן אהרן דוד (מחבר ס' אפיק נחלים) בנו של מיכאל גארדאן הנקרא בווילנא מיכל קרוינעס, הוא אחי ר' ישראל גארדאן, אשר היה בווילנה לרב מאת הממשלה. מיכל זה נמנה בין עוּלי הימים המשכילים בווילנא, אשר זאת היתה כל השׂכלתם, כי פנו מאחרי התלמוד ויתנו את לבם לכתוב צחות בשפת עבר; ולפי שרובם היו משכילים הלומדים מאליהם (אוטאדידאקטען), מורים ומנהלים לא היו להם ובבתי הספר לא באו, על כן לא נתקיימה השכלתם בידם; לא למדו שום חכמה מן החכמות על בוריה, לא סיגלו להם לשון מן הלשונות החיות למשוך בה בשבט סופרים; אף לא למדו איזה אומנות נקיה ומשלח־יד להתפרנס בו; כל כחם היה על דרך השלילה לסור מן הדרך, אשר דרכו בה אבותיהם המולידים אותם; ואולם על דרך החיוב לא עשו מאומה, ומסילה חדשה בחיים, המוליכה אל מטרה טובה ממנה, לא סלו להם, על כן גם כלו בהבל ימיהם ושנותם בצער ובדוחק, מהם נעשו מורי שעות, מהם חנוונים וסוחרים קטנים, ומהם היו רועי רוח ורודפי מקרים שונים כל ימיהם. מיכל דנן היה כאחד מהם. גם הוא הסתפק בזהרורית ההשכלה ובקליפתה, ואל תוכה לא ירד, לשון וחכמה יסודית לא סיגל לו; זולת לשון עבר, אשר בה מיהר לדבר צחות, לא ידע לכתוב בשום לשון. וכן כלו ימיו בטלטולים ונדודים, ויעבור מעיר לעיר ומפרנסה לפרנסה, ויבא לשרת במכס היין, ויהי לחנווני, ולבסוף נעשה מלמד וימת בבית החולים, אשר בקיוב, בשנת תרנ”א, י"ג טבת, כבן שבעים שנה.

…"אני חייתי עמו, מיום דעתי אותו, באהבה ואחוה וריעות כל ימי חיי; זולתי בשבתו בבית אבי, ואני אז נער קטן, היו בינינו סכסוכים ומריבות בגלל דברים של מה בכך. השפעתו עלי ועל התפתחותי היתה אמצעית, כלומר הוא לא השפיע עלי בעצם, לא לימדני שום דבר ולא השתדל להשכילני ולחכמני, כי אם ממילא בראותי אותו עוסק בעניני השכלה, זולת התלמוד, ובראותי מן הצד את פרחי המשכילים אשר היו באים אליו, נטה לבי מעצמו אחרי ההשכלה ולמודי הלשונות, וכפי שאזכור היתה עין מיכל צרה בשלי, וכשהיה מוצא דבר כתוב בידי בלשון הקודש, או בשמעו אותי קורא והוגה באיזה ספר השכלה היה מלעיב בי ושוחק עלי, כדי לרפות את ידי; ובגלל זה הייתי משתדל לבחור לי מקצועות אחרים, בלמודים, מן המקצוע שהיה הוא עוסק בו.

…"זוכרני כי פעם אחת נתתי את לבי ללמוד על בוריה לשון ארמית, לפי שלשון הקודש נחשבה בעיני כמונופולין שלו; וכן החילותי ללמוד שפת צרפת, לפי שהוא עסק בלשון אשכנז, וספרי שיללער היו נושרים מחיקו, וכיוצא בזה הרבה.

…“בחרף שנת תר”ו, בעשרה בטבת, נאספו [חברי מיכל] בבית מיכל בקומת הבית העליונה, אשר ישבנו בה, לכבוש את התענית עמו בבית – ואני יושב בחדר הראשון וקורא “שירי תפארת” לרנה“ו (לר' נפתלי הירץ ויזל), ושארי חזא”ל עומד ושומע את קריאתי, והאורחים נכנסים בלאט, אחד אחד, ועוברים על פני לבוא אל חדר היחוד, כי אני עוד לא באתי לכלל הגדולים, על כן בבואם ביום צום למצא חפץ ולנגוש עצבותם הלכו הם בעצמם ואותי לא קראו. אני ישבתי בתענית עוד ביום ההוא, והנה אחד העוברים נכנס, וטרם עברו, לבוא בחדר הכמוס, הסתכל בספר שאני קורא ויתמה לראות ספר שירים, וישאל את חזא“ל: האם יודע הוא את אשר יקרא או הוא כקורא בתורה? – הנער הזה מבין היטב את אשר לפניו, ענה חזא”ל, ויעל מעלי ויכנס עם הדובר בו אל חדר היחוד. האיש אשר דיבר את הדברים האלה היה – זאב קאפלאן, וזאת היא הפעם הראשונה אשר ראיתיו בימי חיי, אני אז כבן חמש עשרה והוא כבן ח“י או י”ט, כי השנה ההיא נשא אשה. ומי האמין לשמועתנו לו הגידו לנו את אשר יקרה לשנינו באחרית הימים, כי נקרב איש אל אחיו ונהיה לבשר אחד…

…“בראותי כי בעסקי בלה”ק אני דוחק רגלי מיכל, נתתי את לבי ללמוד שׂפת ארמית, אבל גם בזה מצא לו בית־אחיזה להלעיב בי ולהתלוצץ. פעם אחת ירדנו שנינו ממעלות הבית, אני עובר לפניו והוא הולך אחרי, ויהי בהיחפזי לרדת, נכשלתי ואפול ארצה פרקדן; ובקומי, ראיתיו הולך ותר מקום נפלי, ואשאלהו לאמר: מה אתה מבקש? ויענני: תרגום, שאני עוסק בה.

“בשנה הנ”ל, בהיות מונטיפיורי בווילנא, פנו עניים רבים אליו במכתבי בקשה לתת להם עזר כסף. הבקשות היו נכתבות בלה"ק. מיכל ערך הרבה מהן, לכל הבא ומבקש, בסגנונים שונים ובמליצות שונות. פעם אחת נזדמן הדבר שבאה אשה עניה אחת לכתוב מכתב בקשה ולא היה מיכל בביתו, ונעתרתי לה אני וכתבתי בקשה קצרה. וכשבא מיכל וראה את הבקשה, שדא בה נרגא וגלה בה מגרעות; אחת מהן אזכור עד היום, אני כתבתי: “אני אמתך פלונית פורשת יד שטוחה”; וילעג הוא ויאמר: “אם פורשת למה שטוחה ואם שטוחה למה פורשת? היינו הך! יוכל היות כי צדק במשפטו, אעפ”י שיש להצדיק את הנער שבכפל ענין זה היתה כוונתו לאמר: פושטת את ידה הפתוחה לקבל כל מה שיתנו לה.

אני הצדקתי עלי את הדין כי לא מלאני לבי להתריז נגדו; ולא נזכרתי גם לשאול אותו מה בין “פורשת יד שטוחה” (שכתבתי אני) ובין “יד חמה שולחת” (שכתב הוא).¹

…"שוב פעם אחת כשהייתי בן שבע־עשרה שנה, ואני כבר החילותי לצאת ולבוא בין בני הנעורים המשכילים, הייתי מטייל עם מיכל ברחוב אנטאקאל על יד גן המלך, והוא מספר לי את פרשת גדולת המשוררים לעבינזאהן, אב ובנו, ואת כל תוקף כשרון רוחם, ואשאלהו בתם לבבי איזה הדרך יבא לאדם הכשרון להיות משורר, ובאיזה מידה שלמות זאת נקנה, ויענני, כי כשרון כזה איננו נקנה בדרך מן הדרכים, אם איננו לאדם מתחילת בריאתו, כי מתת אלהים היא. אז לא יכלתי להתאפק, כי הציקתני רוח תשוקתי, וארהיב בנפשי עוז ואשאלהו: ומה דעתך על אודותי? היש בי כשרון זה? – ויענני תשובה נמרצת: “לא מיניה ולא מקצתיה!”

"ראיתי להזכיר בזה המקרים האלה, לפי שידעתי כי בימי זקנתנו, אחרי אשר יצא לי שם כמשורר ומיכל בעל כרחו ענה אמן, התפאר הוא באזני רבים, כי הוא תיכן את רוחי להיות מליץ ומשורר – ואולם המופתים שהבאתי מעידים כי התהלל במתת שקר. אין להכחיש כי חנותו בביתי אבי השפיעה עלי במידה ידועה והטתה אותי לדרך ההשכלה, אבל זה נעשה ממילא, כי בראותי אותו עוסק במליצה ושיר נמשכתי גם אני אחריו לעשות כמוהו. ולפי שהיה מביא מן החוץ ספרי השכלה שאולים והייתי משתמש בם גם אני, אם בגלוי או בסתר, בידיעתו או שלא בידיעתו, ולפי שהיו משכילי הדור, בני גילו, באים אליו לפעמים ונודעתי ונתחברתי להם גם אני, כל זה בדרך אגב, אכן הרימותי ידי כי לא אזכור גם פעם אחת, אשר הורני מיכל איזה דבר בפועל, והדריכני בדרך תבונות.

…“ביני ובין מיכל גיסי לא היה שלום אמת כל ימי שבתו בית אבותי, והוא ישב בביתנו כשש שנים, משנת תר”ב עד תר"ח, אשר אז מתה עליו אשתו, היא אחותי נחמה; בין שאר הסיבות אשר הביאו רוח רעה ביני ובינו, היתה גם קנאתו בי, בראותו כי עושה אני חיל בלימודי; וביחוד צרה עינו בי, על כי מסלסל גם אני לשון עבר ועוסק בספרי הקודש.

…“אזכור ואזכיר כאן שנים שלשה מקרים קטנים, אשר לא נמחו מלבי ואשר יעידו על אמיתת דברי אלה: בקיץ שנת תר”ד או תר“ה הביא מיכל אתו ספר “שירי שפת קודש” להאד”ם, אשר הובא בעת ההיא לווילנא כפרי חדש מלייפציג. אנכי כבר שמעתי את שמע הספר ההוא, ואהי משתוקק לראותו ולקרא בו, אכן לקנותו לא השיגה ידי, כי היה מחירו 75 קאפ', – סך אשר כל ימי היותי בבית אבי לא היה כמוהו בידי. ויהי היום ואנכי בא מחדרי לאכול בצהרים, ומיכל לא היה בביתו, מה עשיתי? גנבתי את הספר מן המחבוא, אשר החביאו שמה, ואלך ואסתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצרנו, ברחבה שאחורי הבתים; ואשכב על ירק הדשא ופני למטה ואקרא בו, בעיון רב, ולא שמעתי צעדי איש הולכים וקרבים אלי.

ויהי אנכי קורא את השיר “המשורר” ופתאום נפעמתי לקול קורא: “הנה הנהו!” פניתי למעלה ואחרד חרדה גדולה, כי ראיתי מיכל עומד על גבי אשר לקחתי את הספר מחדרו ופיו לא שאלתי. כראותו את חרדת לבי המו מעיו לי וישאלני רכות: האם בין תבין את אשר אתה קורא? – ולמה לא אבין? עניתיו, הכל כאשר לכל אבין! – כי עתה הגידה פירוש השורות האלה, אמר לי בהראותו באצבעו על השורות:

וּמַה הוּא בִלְעָדָיו וּבוֹ כֹּל בָּנוּ

וּכְלִי מַגְדִּיל יוֹתֵר מִי יִתֵּן לָנוּ?

הגדתי לו תיכף פירוש השורות ההן, באר היטב, בתנופת בוהן ידי הימנית, ובניגון שהייתי מנגן מקומות קשי ההבנה בש"ס. בראותו כי טוב פתרתי, לא דיבר דבר, כי אם לקח את הספר מידי והלך לו בפחי נפש, כי קנאת ידיעתי אכלתהו.

גם הוא לא הרגיש אז וגם אני לא הרגשתי עד היום, כי עם המשורר אד“ם הפליט פה פשיעה גסה כנגד שימוש הלשון. המלה “בלעדיו”, שהוא משתמש בה בזה, במובן “כשהוא לעצמו” (שהאשכנזי אומר “אַן אונד פיר זיך”, והרוסי сам по себе ), אין לה כלל הוראה זאת בלה”ק, כי הוראתה היא שלילת העצם המדובר; ולמושג הנצרך לו כאן יאמר “לבדו”, ובהיותו נזהר מן השוָאי"ם בראשי המלות היה יכול לאמר “בלבדו” (כלשון חכמים), אבל בשום אופן לא יתכן לאמַר “בלעדיו”, שהוראתו היפך המבוקש.

וגם אני נמשכתי אחריו ונכשלתי בלשוני ואמרתי, בשירי “שני יוסף בן שמעון”, (כל שירי כ"ד ע' 102² ), “ומה כלך ישראל כלך בלעדיך”. מה נאמנו דברי חז"ל שבשתא כיון דעל על. והנני מתקן בזה את שגיאתי זאת, לקיים מאמרם: שבשתא ממילא נפקא.

…"עוד אזכור כי פעם אחת הרגשתי בלבי תשוקה עזה לכתוב איזה מליצה, אשר היתה כאש עצורה בעצמותי ובקשתי לי מקום סתר להעלותה על הגליון. נחבאתי במרתף, ששם היו עומדות חביות ריקות מהופכות וקרקעיתן למעלה, ושם על אחת החביות שפכתי את שיחי על הגליון ואיש לא ראני. אכן רוחי הציקתני לשמוע משפט איש מבין על מליצתי ההיא, שהיתה ראשית בכורי פרי עטי. הבלגתי על מורך לבי ואַראה אותה למיכל, והימים ימי שלום בינינו; ויעט בה בשאט נפש וימלא פיו שחוק.

תנובת עטי ההיא, בעונותי הרבים, לא נתקימה בידי, אבל אין ספק כי היה היה בה כדי למלאות שחוק פי הקורא אותה". –

(במהדורה המודפסת הופיעה כאן יצירה נוספת: “צלוחית של פלייטון (פלייטון נוסף)”, שנשמטה בטעות והוספה על ידי המדפיסים באיחור. במהדורת פרויקט בן־יהודה, צירפנו אותה במקומה, כפלייטון כ"ב לעיל.)