בעזבי את אולם בית-המדרש-העליון אחרי צהרים, בכלות שיעור המורה, נפגשתי עמה, היא נתנה לי שלום ואני החזרתי לה שלום, בלבי היו שמורים דברים אחדים בעדה, אבל היא מיהרה לדרכה; איזה ענין היה לה. עודני עומד ורואה את צלה, שבוי מהודה, מעין מחשבה באה בקרבי: לגבי אנשים שכמותי, אמרתי, האהבה היא רק הכנעה… אם נאבה ללכת בקומה זקופה גם לאשה לא נשתחוה.. הצורך לבקש עזר בנפשות אחרות ובחיים של אחרים בא אך מבלי-יכולת לעמוד בפני עצמנו…

ואותה המחשבה ההרגָשית קיבּלה אצלי מיד צורה הגיונית. הנני מצטער על אשר מיהרה ללכת, אבל אני מצָרֵף לי את הדברים האלה: כל החיים הרמים מושכים אותי אחריהם; אילן נאה, ניר נאה, אשה נאה עושים רושם בי ומכּולם רוחי נהנה. הרשמים הללו המה רק חזיונות, באים זה אחר זה או זה בצד זה; והנה לא טוב הדבר, להכריע את הנפש רק לחזיון אחד בחיים ולהמליך עלינו רושם אחד. גם האהבה בכללה היא רק חלק מחיינו, אבל לא כל החיים. – בעזוב אדם את הכל ויתדבק רק בחלק, הרי הוא כמעט חוטא לטבע, השואף לַכּל…

אני הולך לאט מזה וחושב את מחשבותי אלה. – השמש יורדת מבלי דעת מה יבדיל את החלק מן ההכּל ומוחי עובד כדרכו. מלא יצאתי מבית-המדרש וריקם שבתי לחדרי. בשבתי על הספסל מאחוריה הייתי מוכנע מחִנה, ועתה דוּמם אני יושב כמנַצח…

                                                       *

לבי נַתון למַשבר שבישראל סבא ולהעוצב שבתולדתו הארוכה, לנכאים שבגלותו ולחורבנו של עולמו.

יש אשר תהיה עלי הרוח: הנני חי במצור ירושלים. האויבים מקיפים מכל צד; ואני בראש בריוני אלחם מימין ושמאל ונקם אקח. אֵל נקמות אלהי!

והנה באות עלי גם הסערות האחרות שבחיים. אני מרכין רוחי לשמוע הֵד נפשות חיות. וגם אני אוהב…

הארץ שאני יושב בה היום ארץ מבורכת היא, בה הררי-אלף וגבעות עולם, סלעי מגור ונחלים רבים; ואני – אני נושא את העצב מבית אבי בחיקי, נפשי שוממה מהדברים שאכלו מיטב נעורי, רוחי נאכל מסֵבל הירושה…

רק לאהוֹב עוד אוכל, לאהוב את צללי הנשים, עוד בטרם ידעתין. בטרם התקרבתי לנערה וסמל נפש אחת – אהבתיה למפרע, נפשי מלאה אהבה מופשטת לכל אלה הנפשות הרכות, –

העלמה שהזכרתי שחורה ונאוה היתה. בעיניה נראָה עולם מלא – גם כשרונות לה. היא יתומה באין אב ואם, ורחם ארחמנה.

מַסתרת היא את חייה הצרים בבית, בחדרה היא יושבת יחידה, ועם רעותיה לא תתחבר.

בעזבי את חדרי ובצאתי החוצה כבר ירד היום, אבל צל ראשי ההרים יֵרָאה; והאֹדם הכהה הולך ומאפיל באורו הנדהם.

מה אנו ומה חיינו מול חיי הטבע. חיים שלֵוים בכל מכמני אין-סוף, ואנו אין-אונים.

רוחי מפליג שוב כדרכו. קוממיות הוא הולך, ובדמיוני לי הגבורה והיכולת להשיג את הכל ולכבוש את הכל, אבל קומתי אינה זקופה כרוחי… הָנֵי נשי אינן רואות לפנים… וגם נערה זו אינה רואה בי רק איש קטן-קומה בא הֵנה להשתלם בלימודים. היא אינה מבינה לענינים הנשגבים המרחפים על שפתי ואינה נפעמת מחלומות בסתר לב.

אני חפץ לפתוח לה כל אשר בקרב נשמי. חפץ אני לגלות לה את מכמני הרוח וכל הרוּם שבעולם. הנני אדון הכל על ידי יחסי לכּל. גם ההרים והגבעות, השמים ורוּם השמים, התּולדה ומסתרי התולדה – את הכל אני נושא בחיקי, שירת כוּלם אני מקשיב, ובידי לרומם אותה להעשיר את נשמתה… אבל היא רק תלמיד בן-ספר תראה לפניה ההולך את דרכו.

לפעמים אני חושב אותי אדוֹן לה. רק אני אדע את עושר רוחה, רק אני אוּכל לשיר שירתה, שירת הנפש והוד הנפש… אבל אני בעיניה רק איש מתחיל בספריו ומסיים בספריו. גם בעושר לבבה היא אינה מַאמנת, לא תדע את עצמה.

חלומותי אני לא נתנו לי היתרון בעיניה ושאיפותי הגדולות לא תוֹעלנה לי.

ועצוב אנכי בגלל הדבר הזה, מלא אני צער וחימה. בחדר היא יושבת, ואנכי יושב בחדרי. אני אוהב אותה באהבה של עושר הנפש, והיא יכולה היא גם להשיב אהבה ולא תדע מני…