א 🔗
אני הולך לבדי, הרחק מאדם העיר, הרחק משאון החיים והמוֹנם, ואני מקשיב להוד השמים ולאור-יקרות של בין-הערבּים. חפשי אני בעת כזאת לחשוב ולהרגיש. הנני שלי, חלומותי שלי וכל העולם שלי. עומק השלוה אשר מסביבי, הדממה אשר בצללי ערב, מסירים מעלי את דברי החול, את החיצוניות שבחיים; ואני נקי לי וללבי ולכל אשר לי.
הנה לפני כברת-ארץ ירוקה, הנה המון אילנות מלבלבים, הנה המגרשים הנאים הנשקפים למרחוק, ועל הכל פרוש צל החיים הטהורים.
ויש אשר מבלי משים הנני נדחה מכל אשר מסביבי, אני נסחף למערכות זכרונותי… ומחזות רבים עולים בי.
הנה חלומות הנֹער, המקרים והמעשים, המלחמות הנפשיות והשאיפות, המחשבות והדחיות והמאורעות והגלגולים… הנה פלוני ופלונית; הנה אהבה ואיבה, כליון-נפש וצער. ולמה כל הסער הזה? בשלמי הייתי את אשר אני? ממי באים החיים ומהוּת החיים?
הִיקָבצו-נא ופתרו לי את חידות החיים וחידת חיי. הגידו נא לי: למה אני חי, ומה הוא החי? הגידו נא לי, מה טיבו של אדם בתוך הנקודה הקטנה שהוא חי בה, נקודה המתנועעת בין שני חלקי אין, עבר ועתיד? –
וכל השאלות והתמיהות הללו אינן מזיזות את הוָית בר-נש ממקומה וגם את ההוָיה שבי. אני שואף רוח, ואני שלֵו ולבי שלֵו.
לא! הנני עושה שקר בנפשי. בתוך השלוה אשר בלבי מתגנב דבר-מה. אשוּרנו וקרוב…
מה נשתנה אצלי? שואל אנכי את עצמי זה ימים. איה רוחי רועה עתה? איפה אני?
אֵלי, אֵלי! אני אוהב!
מרגיש אנכי בקרבי כעין נטיה עזה אל נפש שמחוצה לי, נפש חיה יחידה…
הנני שלה והיא אחת מבנות הארץ.
היא אינה יפה ביותר, אבל לה הקסם הלוכד נפשות, והיא מאירה עד הנפש… עיני תכלת לה וחוט של חן מתוח עליה.
תמיד היא לבושה שחורים ועל פניה כמו תלין עננה, אבל עיניה מביטות ישר אל העולם.
היא סמל הסדר. גם קולה מתאים לרוחה… חן גם במהלכה. נאצלה היא ברוחה, תרַחם ותחוס על דל. בת תרבות היא, דורשת מדע ודעת, שלֵמה היא את הטבע. לחוף הים נולדה – ובמעמקי לבבה יושב מעין שר של ים…
אין אני אוהב אותה במובן השגור, רק מאירה לי, היא מאירה לי בצלה… היא אינה אשה, אור היא, היא החיים.
בעת שאני רואה אותה, אני מתפלל שיהיה חלקי עמה.
ואני תפילה. אבל אין אני יודע אם הנפש הזאת שומעת ויודעת את תפילתי, אין אני יודע את אשר יֵעָשה תחת קלעי נשמתה. – –
מה זרות הן תהלוכות החיים! אני יושב משמים על יד שולחן מלא ספרים וקברי מחשבות, ורוחי נתון לה ולעולמה… ואולי באותה שעה היא יושבת בודדה על יד שולחנה ולבה מרגיש איזו ריקות… אבל לוּ ידעה כי בירכתי העיר יושב בן-אדם ששוגה בה, לוּ ידעה מה היא לנפש אחרת.
ולבי אומר לי שהיא אינה יודעת, הנני מרגיש את אורה המחַדש את נעוּרי ואיני יכול להתקרב אליה; כמעט מתבייש אנכי להביט בהודה.
היא טהורה ונשמתה טהורה. ובשעה שאנכי שומע אותה מדברת, כאילו שומע אני שיחת כוכבי ליל.
הנני אוהב אותה.. ולפעמים אני שואל אותי: מה היא האהבה?
ב 🔗
זה ימים אני שומע קול במחנה: עם ישראל שרוי בצער! נכאים באזני. את חטאי אני מזכיר. זמן רב לא חשבתי בעולמו של עמי והסחתי דעתי לדברים אחרים, לדברים שאליהם רוחי שואף. חשבתי אותי רחוק מבני שבטי, והנה ננערתי משינה ארוכה…
לפתע כל העבר הארוך שלנו עם כל צבעיו השונים חי בקרבי, והוא ממַלא אותי.
בכל פינה שאני פונה, בכל קרן-זוית שבנפשי, הנני שומע קול יעקב, אני מרגיש את הנחותיו ותקוותיו ואדע את הצער אשר בתקוותיו.
עַם כּלו בא עד מַשבר וחולם חלום שיבתו שקוע ברחשי האהבה.
הנני בעל נפש מבקשת אַרחה, לי תחסר נפש… והנה נפש אחת והנפש הזאת אינה מישראל…
אהבָתי גדולה אליה, איני יכול לחיות בלעדיה; אבל חבלי העבר מטפחים על פני…
הכל שומם, בי ובכל אשר מסביבי; רק אור אחד אני רואה, רק ניצוץ אחד, והניצוץ הזה בא מחוץ לתחום…
אני מקלל את יומי, אני מקלל את העולם בשביל גורלי. הבו לי את חיי, את אור נשמתי, את המאור לחָשכּי.
אני שואף אליה, אליה, אליה אתגעגע… כליון-נפש גדול ימלא כל אשר בי; ופתאום אני רואה את התהום ביני ובינה ואני נסוג אחור.
קשה עלי לעצור בעד אהבתי העזה; אבל הנה דמות דיוקנם של אבותי משנות דור ודור…
ג 🔗
אחרי שלוש שנים.
בא האביב בכל תוקף אורו, והוא מחַיה את כל היקום.
כגוף רוחני בעל-כנפים הוא מרחף על כל חללי העולמות ומעורר אותם לצאת ממחבואיהם.
האילנות מלבלבים, הארץ עוטה לבוש ירקרק, השמים וכל צבאם מזהירים והאויר טהור כבימי מַתַּן העולם.
הכל מתחדש ומתעורר. על הכל מנשב רוח יוצר.
ואני יושב בדד בחדרי בירכתי העיר ההומיה. הרחק מאדם העיר אני יושב. חלוני פתוח למגרש רחב, רק צל אילנות למולי ואני עצֵב לפרקים עד תהום הנפש.
כל אשר עבר עלי עובר לפנַי בחזון, ואני רואה בחיי רק שגיאה ותעיה ארוכה.
הכל דוחה ומענה אותי, נדחה מעָון לצדק ומצדק לכשלון; ואני כבר עיף מן תלאובות החיים.
ולבכות אני חפץ. אני חפץ לאסוף הכל סביבי ולעשות מספד כתנים.
והאביב פורש כנפיו גם ממולי. השמש תשלח קויה…
זה ימים שאני בונה עולמות ומחריבם, מחריב ובונה; אני נוטע אילנות בקן תקוותי ועוקרם, עוקר ונוטע.
הנה רק שלוש שנים עברו מאז, הרבה השתנה אצלי ועל הכל שפוכה רוח אחרת.
אני מרגיש עתה בי לפעמים רגשות מעין אדם הראשון ומעין האדם האחרון. ובדו-פרצופים אני מתעמל להקיף את העולם ואת החיים.
על יד השאלות והתמיהות, הספקות וההרהורים, שהם עצם חיי, אני עוד נטרד מעניני חומר, –
את אלהים אני מבקש, תוכן לחיים אני מבקש, במרומים נפשי מרחפת; והנה גם עניני ארץ, הא לחמא עניא…
יש רגעים, שאני נתון בהם כֻּלי, ובם מעֵין אורך-ימים. אני מרגיש אותי כמו רחוק מעצמי, רחוק ממלחמת החיים שלי, רחוק מתלאותי.
כמו יד נעלמה באה ומַרעדת אותי. אני מַכּיר את היד הרַכּה הזאת ואני רואה את אורה למרחוק.
כמו נפש נאלמת עומדת מול עיני; וכל אשר בי משתחוה לרוח קָדשה.
לי היו אז ימי יערות ונחלים בהררי-אלף, והימים ההם חדלו ועברו, חדלו ועברו…
איזה רֵע מאז הניח פתקה במבוא הבית ובה כתוב לאמור: “היא יצאה מדעתה”.
ד 🔗
באחד הכפרים בין הררי-אלף היא יושבת בבית-האוסף לחולי-הרוח. יתומה ועזובה היא וחסו עליה “אנשים זרים”, לפנות לה מקום מנוחה לשממון נפשה.
שם היא יושבת זה ימים רבים באין מרפא.
עוד חִורוֹן-היופי שוכן עליה, עוד עיניה מביטות למישרים ועוד ידיה הלבנות מזהירות.
כאִלמת היא ועושָׂה כל אשר מצַוים עליה, אבל יחידה היא בחֵן עצבונה.
היא אוהבת לשבת על יד החלון, שממנו נראים ההרים עם שלג עולמים, ויש שהיא מסתכלת בידיה שעה, שעות.
היא עושה רושם כנזירה מתהלכת בין אלהים דוממים.
יתומה היא בבית-האוסף, ואני יתום גם בחוץ.
את חיי המיתו בקרבי, את חיי היחיד שלי וחיי הצבור שבי… כל מזימותי ירדו אחת אחת, ואני מלא רק שברי נשמה. צערי גדול מנשוא, חיי אינם חיים בלעדיה.
“למיני נפשות רמות כאלה – כתבתי לאחד מרעי – אין מקום לחיות בימינו אלה. תנו להן מצוות גדולות או עברות גדולות. תנו להן תוכן לחיות. תוכן רוחני לחיות תנו להן, לבל תיכשלנה בדרכן”.
בהיפרדה ממני– הוספתי לכתוב לו – נגלתה לפנַי בכל יפיה ותוּמת נפשה. מַשמים עמדתי לפני ההוד השפוך עליה, מבלי דעת מה אוֹמַר ומה אדבּר, רק בשפת שיר השירים אפשר היה לדַבּר אליה…"
“כדאי הדבר ללכת ד' מאות פרסה על מנת ליהנות מזיוה ולהתקדש בצלה, ואני ידעתי אותה ואחר-כך יצאתי באשר יצאתי”.
“ואולי היו אותו יום ואותה שעה, שבה התגלתה לפני, היום היחידי והשעה היחידה בחיי, שבה יכולתי למצוא את הפתרון לחיי…”
“אנכי ערֵב בעדה ובעדי”.
ה 🔗
לאחר זמן…
יש שאֵל זר יבוא אלי, והוא יסיתני לחַדש את ימַי ולבקש לי מקלט. הנני נודד כצל ממקום למקום, שמים חדשים גם ארץ חדשה לא יועילו לי.
ויש אשר אומַר לא מַתּי, לבדד אחיה ואגדיש הכל לזכרונה.
לרעי אני כותב אז: “כל הדברים נשתנו וכל אשר קפא בי מתעורר”.
“יש לי הצורך לחיות כנזיר או כחוטא, יש לי הצורך ללכת אל ירכתי הארץ ולנטוע לי אוהל בין שאר החי למינהו”.
“כל הדברים משתנים בגעתם בי”; “ילכו באשר ילכו, ואנכי לבדד אשכון”.
ועוד אני כותב לו:
“לבדד אנחנו נשכון… חיינו בהוֹוה עדי אוֹבד, על שכמנו שנות דור ודור…”
“כל מחשבה שנחשבה אצלנו, כל רגש שנרגש אצלנו, כל דעה קדומה וכל נחלת-אבות, הרי יש להם טענות עלי לדעת אותם ולהכיר אותן”.
“לא את יגוני לבד אני נושא בי. לא רק כיבוי נרי מעסיק אותי, כי אם כיבוי כל הנרות משנות עולם…”
"שני פרצופים למַטבע של אלהי אבותינו: זקן בצד זה ובחור מצד זה. אבל אנחנו נַזקין עוד בטרם ירד עלינו טל-ילדות?.
האילנות מַשירים את עליהם, דומיה מסביב, ואני יושב משמים בחדרי.–
היא היתה ראשיתי ואחריתי… גז נגהה… וגם לא יכולתי להשתמש באורה…
אנכי לא יכולתי להתחיל בחיים, מפני שאחרון הנני…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.