ואני אז חתן צעיר לימים יושב בבית חותן עשיר בעיר מצער ברוסיה הקטנה.
והעיר ההיא – בעלת דו-פרצופין: מחציה ולמעלה עלי גבעה גרים ברוָחה מי שאינם מבני-ברית, ומחציה ולמטה, בעמק, היא מושב בני-ישראל, היושבים צפוּפים בבתיהם, בבתי-מדרשיהם ובחנוּיותיהם, שסובבים מגרש-שוק-גדול, שאל הללוֹ עיני כל העם נשואות…
והשוק הוא כברת-ארץ מלאה תיבות וקרשים, שם גם אהלים נטוּיים.
איכרים עוברים עם עגלות טעונות וריקות, מכל זמרת הארץ ופירותיה פרוּשׂ על הקרקע ומסביבן נשים קונות, נערים בטלים הולכים אנה ואנה, באמצע המגרש שוק, גם אבן ואיפה.
ועל החנוּיות, המקיפות את השוק כשוֹבך בצד שובך, אין שלטים מודיעים טיבן ושֵם בעליהן; ויהודים אזורי אבנטים עומדים על הפתחים וקוראים באזני כל עובר:
“בוא אלי! אלי תבוא! סורה אל חנותי!”
כה הם עומדים מדי יום ביומו, הם עוסקים במשא-ומתן כדאתמול, כמתמול שלשום; הכל הם עושים כמו שעשו אבוֹתיהם ואבות אבותיהם; מבלי שיעלה על לב אחד מהם להרהר אחרי מעשיו ולחשוב אחרת… גם איש מהם לא יעבור את המעבר מעיר התחתונה אל העליונה, שבין שתיהן נהר מפליג, כמציב גבולות עמים. – – –
ולפנות ערב, כשמוֹנים את דמי הפדיון והפּרוּטות מועטות, מעין אימה נופלת על הגופים הללו; והם מתלחשים בקול נמוֹך עם נשותיהם, כאילו טבעה ספינתם בים…
ובבוא הליל, בנוח התורה ודרך-ארץ יחד, וגם תפילת ערבית כבר תּמה, כמו איזה הד עצב מפלס לו שם נתיב. –
עוד לא הגעתי בימים האלה לשמונה-עשרה שנה.
נער הייתי ממשפחת גדוֹלים, ורוּח אחרת אתי…
בלכתי מבית חותני לבית-המדרש ובראותי את שדרת החנויות ואת פני החנוָנים באו ללבבי רגשות בל ידעתים ונפשי שואלת…
וגם בבית-האלהים האנשים העומדים מסביב לי לפעמים זרים לי…
הנני יושב וקורא בספרים, ואני מביט בעד החלונות לאויר הרחב ולגוֹבה השמים…
בבוקר, בלכתי להתפלל בעלות השחר, ואני קמתי זה עתה, הכל כמו הולך לאט, כאילו מרגיש העולם, כי אין לו כל צורך למהר לכתו…
ולאן אני הולך? לאן אני והם הולכים, למה כל המעשים והמִצוות וכל הזריזות היתירה?
מה נתּן ומה נוסיף לריבון כל המעשים, לאלוֹה כל הדורות?
ויש שבעצמי עיני אני רואה את הדורות, את כולם אני רואה, ועינים אין מספר מביטות אלי בעוז, בתחנוּנים.
ואני עני ממעשׂ, אדם שיסודו מעפר. – –
ביום השבת בערב, בהתאסף כל העדה בבין הערבּים בבית ה' להתפלל תפילת ערבית, איש איש שקוע בעולמו ושפתיו מלחשות לפני אדון השבּת ואדון החוֹל, אז לבי ישאני למרחוק ואני עומד נבוך ונדהם…
ויש שאני דואג לבני עמי ורחם ארחמם, אתרגז לחזון מאַשריו המתעים, אשר לא הבדילו בין אור לחושך.
אבל מדוע לא ינַתקוּ בני-יעקב את החבלים בבת-אחת? מדוע יציב גבולות עמים?
אני מפחד לאחוֹז בקרנותּ כסא הכבוד, לשאול מה למעלה… ולא אחדל לשאול בסתר לבבי.
היודעים המה מזה? היודעים בני עירי כי מקצץ אנכי בנטיעות? היודעים הם שבאשר יאמּינו המה לא אאמין אני ושמפקפק אנכי בכּל?
אבל אֵל דעות ה' וממנו הלא צריך אנכי לירוא. הוא אמר – ואיך לא אקיים? הוא ציוה – ואיך לא אעשה?
שובו, בנים שובבים… גם אנכי אשוב. לא עוד עכשיו, אבל לאחר זמן אשוב, מראשית השבוע הבא, מראש-חודש, מראש-השנה…
אני יושב בצהרים בדממת היום אל המרבד הרך בבית חותני והנערה היפה, והיא אשת נעורי, תופרת בבד, יושבת אצלי ומביטה אלי ואני רחוק מֶנה, מבית אביה וממולדתה…
אין אני יודע מה עמדי, גם לא אבין מדוע לא תספיק לי אהבת הנפש הזאת; לבי ונפשי נשואים למקום רחוק…
אני מפליג בספרים, הוגה אני בספרי יראים ובספרי מחקר, אולי אלי דבר יגוּנב, אולי אמצא שמץ מן אותו דבר אשר אבקש, אבל אני מתיגע לשוא…
הנני עולה במחשבותי שמים, יורד תהום. כאילמים הכל בעיני. כולנו רחוקים זה מזה, אין לנו שייכות זה לזה.
מדוע אנחנו חיים? למה נברא העולם? מדוע אנו שואלים ומבקשים כל הימים? מה תכליתנו ולאן פנינו מועדות? שברי מחשבות ורגשות שונים עולים ומכסים את נפשי, ואני כחולם בהקיץ.
רק את הירח אני אוהב, את הכוכבים, את הליל ואת העצב שבליל, רק אז ינוח לבי.
וגם ימי החרב המתהפכת אני זוכר: ימי גרש אלהים את האדם והיה כאלהים. – –
אני אוהב את רעיתי והוריה רחוקים מלבי. כל יושבי העיר הם לצנינים בעיני. אני שונא את האנשים הרודפים את “ההשכּלה בת השמים”, ואני אויב למאורינו וגדולינו, שהעמיסו עלינו את ההלכות הרבות ואת כל החוקים המעיקים.
צר לי הבית, צר לי המקום.
אני יוצא אל המעקה של בית חותני אחרי ארוחת-הערב ואני יושב על הספסל, ותיכף תבוא בי השאיפה לצאת מפה ולעזוב את הכל. –
וקול דק של רעיתי ישָמע מהבית לאמור: בוא הביתה, נתנאל, האויר קר…
לבי הולם; כאיש כבד-עוון אסתכל בפניה, בתומה אינה יודעת דבר והיא מנשקת אותי על מצחי ואומרת: אל נא תרבה מחשבה, אל נא…
ויש אשר בבוא השבּת, אחרי אשר כבר רחצתי, החלפתי שמלותי, אז רוח חדשה תתעורר בקרבי, אשכח לשעה את ספקותי, תמיהותי ושאלותי, ואני ונפשי כתינוקות של בית רבן.
המנורה מעל התקרה מאירה את האולם הגדול בבית חותני, השולחן מכוסה לבנים וכלי-הכסף עליו נוצצים. חותני לבוש משי שחוֹר מטייל לאורך ולרוֹחב החדר ואוֹמר “שלום עליכם!” בהרחבת הדעת וגם אני עונה לעוּמתוֹ, ורעיתי שומעת כל הנאמר. מסַפּרים אנו בשבחה.
עקרת היא רעיתי, עקרת היא באותו בית, באותו רחוב, באותה עיר, ברחבי העולם.
נרות של הבתים הסמוכים חודרים אלינו בעד החלונות ומעוררים בי איזו נגיעה, לא אדע שחרה.
וכרגע אני מרגיש חום-נפש, רעיתי עומדת לימיני ומלחשת לי דבר באזני…
דמעות-אהבה בעפעפי, דמעות גיל.
אבל הנה עוד הפעם ינוח עלי רוח עצב, רוח-בדידות. בבית-המדרש, בליל החמישי לשבוע
עת אנחנו עֵרים כל הלילה על גלי הספרים המתים… לבי מתגנב מתוך החבורה ונודד למקום רחוק, אל מקום לא ידעתי… ושממון מוזר בא בקרבי וממלא את נפשי.
אין אני יודע מה לי. לא אדע לסַמן את אשר יחרש לבי. אבל אחת יודע אני: צר לי המקום…
דיוֹקנה של רעיתי, עיני-התכלת שלה, קסמה אינם דיים להשתיק את שאיפותי.
יש לי חיים רחבים, אבל לי יחסרו חיי-מחשבה ואויר-המחשבה.
רגע אחרי חבקי את רעיתי אני חותר תחת מסתרי עולם, תחת סתרי יה…
בחוג של אהבה ועושר נתון אני. כל אשר אשאל לא ימנעו ממני, אבל חפץ הדעת לא ישתוק בי.
מה אנו ומה חיינו? מה הוא העולם ומה האלהים? מה המה אורייתא וישראל? זאת הגידו לי וקחו לכם כל אשר אתם נתתם לי… בררו לי את ספקותי, פתרו שאלותי ואז לבי ינוח, אשוב למנוחתי.
היש באמת מעשים טובים ורעים? היש אלהים צופה ומבּיט וגם כורת ברית? הגידו-נא לי זאת, תנו לי ספרים שיאירו לי זאת…
והנה שמעתי כי מעבר לנהר, ברחוב הגויים, יושב בן-ישראל מוחרם מאֶחָיו, מַחֲוִיאֵל עושה-שכר שמו. בביתו אוכלים ושותים בגילוי-ראש, אשתו יוצאת פרועת-ראש, בניו למדו בבית-ספר ובנותיו פורטות עלי מִנים, – אפיקורס גמור הוא האיש הלז, אבל הוא מושלם וידען.
וידעתי גם ידעתי, כי באחד הימים אעבור את הגשר ואבקר את אנשי הבית הזה.
בנפשי היה הדבר. –
באחד מלילות הקיץ היה, אחרי תפילת ערבית התחמקתי לצאת מבית-המדרש, סבבתי את הרחוב והגעתי אל הגשר.
לאט אני עובר עליו, והמים מתחת והשמים ממעל כמו מביטים עלי.
הנני כבר בגבעת העיר העליונה, ואני נפנה אל העיר התחתונה… כבית-מועד לכל חי נראים לי הבתים מרחוק.
רגש עוז בא בקרבי, לדעת שאני הולך עתה ממצבות אוֹפל למקום אור; אבל שם בעמק הלא יושבת רעיתי, משאת נפשי. –
אני מתחזק… אני הולך הלאה. מנוחה. בתים לבנים מתנוססים בתוך גינות על פני הגבעה.
וממעל להם בית-תפילה עם מגדל גבוה עומד בשלוָתוֹ, ומעלות-אבן מסביב לו.
לאט אני הולך הלאה. שם בקצה הרחוב יגור מחויאל. ואור חודר בעד חלונות הבית. לבי יַך…
אני עומד בפתח איזה רגעים, איני מרהיב בנפשי לפסוע על סף זר… אני מושך בפעמון, זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי למשוך בפעמון.
נערה שחורה ונאוה פתחה את הדלת. הנני בבית פנימה. ועוד בטרם אגיד את שמי ידעו מי אני, וכבר אמרו שבאיזה יום מן הימים אבוא אליהם.
כל בני-הבית הושיטו לי את ידם בחיבּה וקיבלו אותי כמוֹדע וכאח. – אני יושב על המרבד ועיני משוטטות. כלים נאים, תמונות נאות, ספרים יפים עומדים בארון. לבי התרחב למראה המשפחה הזאת והחיים הללו. הושיטו לי חמין בצלוחית טהורה ואשתה. אני שותה בגילוי-הראש בפעם הראשונה בחיי, ואיזה עוז רוחני אני מרגיש.
עיני אֵם הבית מביטות עלי ברחמי-אם. ומחויאל, נשיא-הבית, מדבּר.
ברגשי חיבּה הוא מדבר, הוא שופך חמתו על בני-ישראל הדרים בעיר הזאת, שבחשכה יתהלכו…
ואני מוסיף עליהם ואומר: אל עקרבּים אנכי יושב; איני יכול שאת את האמונות התפלות ואת מנהגי העם, איני יכול עוד. – החוצה אלך, הרחק הרחק, ואלמד דעת ותבונה. עד אז לא חשבתי מחשבה כזאת כלל…
מחויאל ובניו אומרים: לך לך מעמך ומבית חותנך אל ארץ רחוקה! והנערות אומרות: שב בזה, צר לנו על רעיתך.
עוד רב המועד. לבי לא ידע שליו. הגיעה השעה העשירית. עלי לשוב הביתה. ואני קם ללכת.
“לראיון במהרה”.
דופק אני על חלון חדרי: “בת-שוֹע, בת-שוֹע, פתחי לי!”
“הנני, הנני”.
כמתבייש נכנסתי. הנני מגמגם ואומר: “איחרתי לבוא – התוַכּחתי עם חברי, השיחה היתה ארוכה”. – – –
“מדוע איחרת? – דאגתי לך, דאגתי…”
רוֹך נפשה נגע עד מיתרי לבי, ומרגיש אני מוּסר-כליות.
“למה איחרת?” הוסיפה לאמור, “הורי דאגו לך וגם כעסוּ עליך”.
“אין דבר”, עניתי אני.
“יש דברים בגוֹ”, נפלט מפיה, “הנני רואה כעין רוח זר בקרבך. אוהב אתה אותי. יודעת אני זאת; אבל איזה דבר מושך אותך למקום אחר. – חושב אתה יותר מדי, וקורא אתה בספרים יותר מן השיעור. איני יודעת מה אתך, אבל יודעת אנכי שבאשר ילכו אבותי וכל יושבי עירנו לא תלך…”
“מדוע שותק אתה? למה לא תצדיק את עצמך? מי יתן ותהיה לי מה שהנך לי. לא תדע יסורי נפשי”.
“יסורים אני גורם לך, אישון עיני?”
“אמנם כן, את לבבי אתה קורע. אין אני רוצה במחשבות ובספרים, אשר הם מסיחים את לבך מאתי… מדוע לא תספיק לך אהבתי? מדוע אינך עמדי?”
“נתנאל יקירי, שוב אלי, שוב אלינו, שוב אל עמך ואל תורתו. הנח את הספרים הזרים; עשה זאת למעני”.
אני שומע המית לבה… אני נופל על צוארה וקורא: “לא אוכל להמית בקרבי מחשבותי! לא אוכל!”
“יכול תוכל, אם תרצה זאת באמת”, מתחננת היא, בשימה ידיה על צוארי ותומכת ראשה בראשי, “אנכי אהיה עמך תמיד. סַפּר לי כל מה שבסתר לבך. אנכי אסייע לך, נֵר נשמתי”,
ואני איני יכול לענות אותה דבר…
ירחי עמל עברו עלי בבית חותני.
חותני, חותנתי, רעיתי, שכנינו הקרובים מדברים על לבי ובני העיר מספרים איש לרעהו: כי אנכי, בן למשפחת רבנים, נוטה לצדי הדרכים..
מה להם ולי? מה אתן ומה אוסיף להם באמונתי? – אבל הם אחראים בעד מחשבותי אני.
אלפים שנה של “אני מאמין”, של דורות מתים וחיים על קדושת השם, ואני איני מאמין – איני מאמין בּכּל.. המה הרבים ואני לבדד אשכון. –
חותני יריב עמי וחותנתי תריב אתי. ובשעה שהם עולבים אותי, רעיתי יושבת ובוכה לאמור: “מה אתם חפצים ממנו?”
והלא הם שואלים ממני רק מילתא זוטרתא: ליראה את ה' וללכת בדרך אבותינו… טוב הארץ הם נותנים לי; ומדוע לא אעשה למענם את הדבר הזה – לחדול מהגות בספרים חיצונים?
הנני כאכזרי בעיניהם, כאיש שהולך לשחת בשרירות לבו. גם ברכּות בתחנונים אלי ידברו: “שובה לה' אלהינו! היה עברי ככל העברים והגה בספרים קדושים לכל העם”, ואני זה דרכי לשתוק ושלא לענות דבר, –
“רוח שטות נכנסה בו – קליפת המינות היא חזקה…”
לבי לא יֵרך, לא אַרפה ממחשבותי. ורק פעם אחת בא עלי הרוח להטות אותי אליהם… ועוד היום הדבר הזה כמו חי לנגד עיני, –
באשמורת השניה בלילה, בסוף הקיץ, והנה קול מעיר, קול בא מחוץ: “קומו קומו לעבודת הבורא!”
ליל ראשון של סליחות היה, ועלינו ללכת לבית-האלהים, לשפוך שיח.
גם רעיתי התעוררה משנתה ותשם בגדיה עליה ותאמר: “קום נתנאל! נלכה! הזמן קצר”, חותני וחותנתי כבר היו מוכנים לצאת.
עזבנו את הבית, ואנו ממששים ברחובות האפלים. רוח קר נושב, רעיתי ההולכת לצדי נשענת עלי. וַתשם כפה בכפי… אהבה, רחמי אהבה אני מרגיש בקרבי אליה.
והנה אנחנו עומדים במגרש בתי-הכנסיות, שכּולו אורה, רעייתי ואמה פנו אל עזרת הנשים, ואני וחותני נכנסנו לבית-המדרש, אשר שם מקומנו.
מלא הוא בית-האלהים מִמְתַנִים בקל עצב. ועל יד העמוד, לפני ארון-הקודש הפתוח, עומד איש עטוף בטליתו, קורא לאל שדי, והקהל עונה לעומתו בקול נכאים:
“שמע קולנו ה' אלהינו חוס ורחם עלינו!”
“אל תשליכנו לעת זִקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו”.
ואת הזִקנה אני רואה על פני האנשים, על הקירות, על מנורות-הנחושת האילמות, על הסליחות הישנות ועל נטפי-החֵלב שלהם. עוצב ויגון ממלאים את ההיכל.
פחד חדש בלבי, אנחת-אלהים. נדמה בעיני, כמו קם זה העם עתה מבית-הקברות; קמנו כולנו, ואנו מתפללים לאל רחוק, גם הוא מלא עצב.
ביד חזקה נדחפתי מעולמי אני, שהייתי שרוּי בתוכו, לעולם עתיק, גם קדוש.
אני מרים ראשי מול עזרת הנשים. ואשמע קול-דמעות, הנה שם רעיתי, בה אחשוב. אני שב אליה ואל אלהי אבותיה…
אני עמל לעשות את הטוב והישר, והמה מסייעים לַבּא לטהר ומקרבים אותי.
ליל ראש השנה. היתה באמת כמו שנה חדשה לנו, שנה של שלוה. בנים שבו לגבולם…
רעיתי הצוהלת בשמלת-המשי הצהובה, שלבשה לכבוד החג, מפיקה הוד. ואנכי, לבוש בגדי-משי שחורים, יושב על צדה לפני השולחן המכוסה לבנים, בהדרת-קודש. כאח וכאחות אנו יושבים, ואנחנו שולבים ידינו תחת השולחן. ביד אחת אנו מוסרים זה לזה רגשי חיבּתנוּ, את הנעורים שלנו, וביד השנית אנו מקבלים מהוריה את חתיכת-הפת מסולת נקיה הטבולה בדבש, – –
מנוחה. כל העולם שרוי בנחת.
בלילה ההוא ככלה בנעוריה היתה רעיתי בעיני. – ישבנו בחדרנו לבדנו והנר הדולק על השולחן, המפסיק בין המיטות, מפיץ אור כהה, ולפתע הנני מתבייש מפני הנוער. – לא אדע לתוּמי איך יתירו לנו, נער ונערה, לשבת בחדר לבדם; איך יתירו לנו להתיחד, מבלי אשר ירננו אחרינו, כנהוג בישראל…
והן לפני הנישואין, הלא למשל ולשנינה היינו לו הרהבתי רק לדבּר את כלתי בגלוּי.
“היודעת את”, לוחשות שפתי, “היודעת אַתּ, אהבתי אליך היא בלי אומר ודברים…”
אני מחבּק אותה וארכין פי לפיה. היא משתמטת ואומרת: הלא, ימים נוראים' לנו עתה…"
חפץ אני להגיד לה, כי אותם הימים אינם נוראים כלל… אבל אני חס על שלוַת תומתה ואני מסתיר דברי בקרבי.
“נתנאל! המאמין אתה בשכר ועונש?” אומרת היא, “המאמין אתה כי כל מעשינו בספר נכתבים?”
“אבל בת-שוע! מה לך לדעת זאת?” מעמיד אני את פני כמתפּלא.
אני נופל על צוארה. אחבקה ואחנק את מחשבותינו. נשיקה ארוכה, אביב החיים…
השלוה שבה לבית חותני, אבל הכּל כדממה לפני הרעש. גם דודה של רעיתי, שמואל הזקן, אינו מתוַכּח עמי כדי להחזיר אותי למוּטב, אינו עמל עוד להראות כי חלילה לנו לפקפק בדברי “אור החיים”, שיעקב אבינו ועשיו הרשע בריבם על אודות הבכורה היו פליגו במחלוֹקת הרשב“א והר”ן… לפנַי פתוחים הספרים הגדולים, מכורכים בעור אדום, שנדפסו על ידי האחים הקדושים שפירא, שגם למסַדרי-האותיות היה גילוי אליהו.
חושבים בבית כי שבתי מדרכי; ואני חוזר אל ספיקותי ושאיפותי… בני הקריה מכינים עצמם ליום הגדול, אנכי עמהם ולבי בל עמם… בסתר נפשי הנני כופר בכל התפילות ובכל המעשים הללו, ואיני מאמין כל עיקר…
במחשבות זרות אני הולך לבית-המדרש, אתעטף בטליתי ואסתכל בסידור… אני הכופר רוחץ את ידי לסעודה ואיני מאמין בנטילת ידים… אני נושא כובע על ראשי כל היום ואני זוכר אותן השעות שהלכתי בגילוי-ראש, בבית המשפחה המשכּלת.
הלאה מחשבות! סורו מני!
איני יכול שאת עוד את משא הקהל הזה, לא אוֹבה במנהגים אלה ובמעשים אלה…
מדוע שמו חחים בדעותינו? מדוע ציוו עלינו גם דעות ומחשבות, מחשבות ומעשים? מדוע אוסרים עלינו את החיים וממיתים בנו את החפץ להתענג?
רק ספרים כתבו, ספרים רבים כתבו בכל דור ודור, איש איש קיבל מזה ומסר לזה, אבל אין אני מאמין בהם ובספריהם כל עיקר! איני מאמין בכּל!..
מחשבות כאלה קיננו בלבי כל ימי התשובה.
אני כועס עלי ועל אחרים; הכל ערֵב בעיני בעד האמונות התפלות, בעד מעצורי אור ההשכלה – בת השמים…
רק עַם חכם ונבון העם הזה – והם הולכים חושך ולא אור. הם בתוהו לא-דרך ילכו, באופל הבּערוּת.
שובו, שובו! הקיצה, עמי!
בליל יום-הכיפוּרים, בהתאסף כל העם למקטון ועד גדול בבית-המדרש, בני-העדה, עטופים בטליתותיהם ותכריכיהם, עומדים ומתפללים; בעמוֹד שני זקנים לימים וספרי-תורה בידיהם על יד העמוד ומתירים להתפלל עם העבריינים על דעת המקום ועל דעת הקהל, תשוקה זרה בערה בקרבי, להרים טליתי אף אני מעל ראשי ולקרוא בקול גדול יהודית: “הקיצה, עמי!”
כל הלילה הארוך והיום הארוך שלאחריו נלחמתי בנפשי. עצרתי ברוחי הסוער.
בשחרית, במוּסף ובמנחה העזתי להסתכל במתפללים כבתוֹעי-רוח זה עידן ועידנים… אבל הנה הגיעה שעת ה“נעילה”, ואפחד גם אני.
חרדת בין-הערבּים, כמו חרד העולם ואופל מדכּא בא מאת העומדים צפופים ומתפללים, איש על יד איש, ספסל בצד ספסל, הנשים בוכות בקול. חבלי-עולם, כל אשר סבל בן-אדם ישראלי, הצער אשר בגלוּת הנצחים ומצוֹר הנפשות גם הן, כמו ניעוֹרוּ הכל משנתם, כמו נקהלו לעמוד על נפשם, כמו מרגישים המה את הקץ…
איני האיש שהייתי תמול, לבי מקשה, ולבכות אני חפץ, על חיי, על ימי נעורי…
ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! וקול תקיעה ארוכה נשמע…
איני יכול לעשות שקר בנפשי, איני יכול!
ילכו המה באשר ילכו, ואנכי במשאות לבי אלך; יחשבו הם מה שיחשבו, ואנכי אהגה רק במחשבותי, ושלי רב משלהם. –
אני קורא שוב בספרים חיצוניים. ובבית-המדרש, אחרי התפילה, בהתאסף כנופיה קטנה סביבי לתהות על קנקני, גם אגלה את לבבי…
ועוד הפעם התחדש ריב הדעות במשכּני.
חותנתי עמדה לרוב לימיני ותתעמל להשתיק חמת בעלה, לאמור: עוד נער הוא, יגדל ויהיה לאיש והיה כאחד מאתנו. וחותני באחת: כל באיה לא ישובון! ופעם אחת קרא בפנַי ובפני רעיתי ואמר: “הרואה את האיש התם הזה? הרואה אַתּ אותו שקוע במחשבותיו? והיה אם לא יעזוב באחרית הימים את עמו ומולדתו ולא ילך לחוץ-לארץ, להשתלם בלימוּדים בבית-מדרש-המדעים – אז אחייב את ראשי!”
ולשמע המלים “בית-מדרש-המדעים” נפל פחד בבית. נאלמה חותנתי, נאלמה דומיה. רעיתי כמעט התעלפה מרוב חרדה וגם אנכי השתוממתי…
בלילה הזה חלמתי והנה אני בארץ נכריה, לבוש אני מלבושי נכרים ומדבּר בלשון הגויים… אני שוקד על דלתי בית-ספר גבוה ולומד חכמות ומדעים עמוקים. משנים הם אַרחוֹת החיים והעולם, ואני אדם אחר לגמרי; גדול פי-שנים אני מעתה… ועל מצחי איזה סימן לא יכול להימחות…
עם כתמי זה גוּדלתי, אני מפיץ מדע ברבים, ואני דורש על גוי ואדם יחד… והנה הוגד לי כי אשה צעירה שואלת עלי… היא באה וכורעת לרגלי…
הקיצותי, כבר היום גדול, השמש זורחת במלואה ובחדרי כמו נעשה איזה דבר. רעיתי קמה ותלך. –
באה האָמה העבריה ואמרה לי כי בעל-העגלה כבר שאל עלי.
“איזה בעל-עגלה?” עניתי משתומם.
“זה הנוסע דרך עיר אביך”, ענתה לאמור.
בנתי את הדבר ופני נפלו… אבל הנה אזרתי חיל והחילותי להכין את כלי לדרך. תכריך לבן פרשתי על הארץ ועליו הנחתי את מלבושי וספרי. ואחר-כך קיפלתי את המכסה ותפרתי את הקרנות מכל צד.
האמה עומדת על יד הדלת ורואָה אותי כורע על הארץ ותוֹפר…
יושב אני על צרורי מַשמים, והנה נאמר לי כי בעל-העגלה כבר מחכה בחוץ. קמתי באיזה פחד, שמתי את שמיכתי עלי, עטפתי צוארי באדרת ואני עובר מחדרי דרך האולם הגדול.
חותני צועד לאורך החדר בפנים זעומות, ורעיתי יושבת בקרן-זוית מבלי דַבּר דבר. ניגשתי אל חותני והושטתי לו ידי לפרידת-שלום, והוא לא החזיר לי שלום… ביקשתי לומר איזו מלים לרעיתי, וכמו מחנק בצוארי ואֶגלי דמע בעיני. האָמה נשאה את חבילתי החוצה. אך רגעים עברו ואני יושב על העגלה הרתוּמה לסוּסים שנַים שונים במראיהם. –
העגלה עוברת את הגשר, כבר עברנו את העיר העליונה. אנו בדרך-המלך, ורוח מנשב באילנות הנטועים לשני צדי הדרך.
בלבי שממון ורגשי נכאים.
“שלמה, שלמה!” נשמע קול ממרכבה דולקת אחרינו, “עצוֹר סוסיך, חכה, עמוד!”
אני נפנה לאחורי ואני רואה את סוסי חותני מרחוק.
בעל-העגלה עוצר בסוסים, המרכבה שמאחרינו עומדת גם היא, שלמה ירד מעל מושבו, הלך אל מקום המרכבה השניה והתלחש עם היושב בה.
רבע שעה עבר, בעל-העגלה שב, הוא לקח את חבילתי ונשאה אל המרכבה ויצו גם עלי לרדת. מבלי משים אני יושב במרכבה וחותני יושב על ימיני. העגלה שבה יצאתי נוסעת הלאה. חותני מדבּר עמי רכּות, רכות הוא מדבּר: “הלא כבן תיחָשב לנו, הלא אוהב אתה את בת-שוע, ומדוע תרחיק ללכת? לאן תלך? אל אביך העני וּלאֵם חוֹרגתך תלך, לריב אתּה ואת ילדיה? בקרוב הן תגיע לשמונה-עשרה ועליך לחשוב לתכליתך…”
והוא מוסיף לאמור: “כמה עשינו בעבורך, כמה עמלנו בגללך מאז אירשת את בתנו, ואז אמך עוד היתה בחיים וחיבּבה את בת-שוע כאישון עינה… זכוֹר אותה, זכור את אבותיך הקדושים, זכור מי אתה, ומי המה המשכילים שעמהם תארח לחברה”, –
ואני איני עונה דבר, כמשתומם אשמע את כל האמרים האלה, הוא שם את ידו על צוארי ואני משתמט מזה.
“מה לך?” שואל הוא אותי, “הרואה אתה, שם בצדי הרחוב יגוּר האחר, מַחויאל עושה-השכר”.
“מדוע תקללו את האדם הזה” שואל אני.
פניו נשתנו.
“אני הייתי אצלו ונוכחתי שעוול נעשה לו, כן, עוול נעשה לו”. –
“אתה היית שם…”
“כן”, אני משיב וארכּוּבוֹתי נקשו.
“לו ידעתי זאת לפני שעה”, קרא והפנה ראשו הצדה. ואנחנו עוברים את בית עושה-השכר.
“במטוטא”, אומר אני לחותני, “צו על הרכּב שיעצור רגע”.
“מה לך פה?”
“עלי לרדת לרגע”.
הרכּב עוצר. קפצתי מן המרכבה ורצתי לבית מַחויאל ונעלמתי כרגע.
לקול הקורא אחרי לא הקשבתי.
בבית עושה-השכר קיבלו אותי בסבר פנים יפות. מדברים על לבי ומפיחים בי רוח אומץ וגבורה. מקַוים הם שיכול אוכל, ואעשה חיל בלימודים ואהיה תפארת לבני-אדם.
שלושה ימים חגוֹתי בבית הזה חג החירות, הבת נטתה אלי חסד ואת רעיתי שם מעבר לנהר אזכור.
ובלילה האחרון יצאתי את הבית וירדתי על הגשר. והנה עוד הפעם ראיתי את העיר התחתונה לרגלי, עם יושביה, הרחוקים ממני מהלך איזה דורות… רק אורות כהים נוצצים משם, מכברת האופל…והמה מעוררים בי רגשי צער וחימה גם יחד…
אני שונא את האנשים הללו, אותם ואת בתיהם, בתי מדרשיהם וספריהם. לא אסלח, לעולם לא אסלח לקנאים האלה, שגדרו את הדרך בעדי. – ושם באופל הנה נפש תמה, אהוּבה, דמעות בעיני.
אני שם פני אל הבתים הישנים, הנושאים בחיקם את כל הספרים, האמונות והמחשבות, שהיו לי לרועץ, שגדרו את הדרך בעדי ובעדה…
“אל נקמות! אל נקמות!” נפלתי על פני ואבך…
א
אם ייסר ה' את בן-אדם ויראהו את עצבון בדידות החיים, אז ירחיקהו נדוֹד מעיר מולדתו, מערש נעוריו. – אִמרו ארץ אבות, אִמרו גָלוּת; המקום אשר בו יעזוב הנער רחם אמו ויפקח את עיניו להביט על סביביו, נושא הוא בחיקו וברחשי לבו, כאשר ישא את זכרון אביו ואמו, כל הימים. יבואו על האדם כל גלגולי החיים וּתלאותיהם, ילמד לדעת את החזיונות הקשים בעולם ובחיים, אויר מולדת יושב בסתרי הנשמה, כאור הליל בחידוּש הלבנה או כטוהר הבתוּלה, אשר לא ידעהּ איש. ומי שאצלו אין הדבר כך, יעזוב את הוד רגשי נוער אלה, ישכחם ויסירם מלבו, נפשו בת-בליעל היא, או אין אלהים כל מזימותיו. – –
שלוש ערים יכולות להיחַשב כעיר מולדתי. בראשונה יצאתי לאויר העולם, לשניה לקחוני הורי לשבת בהיותי בן-שלוש; ובבואנו להשתקע בעיר השלישית, הרי אני בן-חמש, וכבר אני יודע לסַפּר לחברי, בעת שישבנו על ערימות חול ובנינו לנו מערות וגשרים, כי אני עולה מדי ערב בערב השמימה ואראה ואדבר את שלמה המלך…
את אברהם אבינו ואת שרה ידעתי פנים אל פנים, כאשר ידעתי את שכני אבי. בעת התיצבה מרים על היאוֹר, לדעת מה יעָשה למשה, נדמה לי כי אנכי עומד על יד ימינה, והיא מַחלקת ראשי ושואלת אותי לשם אבי. ואת יהושע בן נון עברתי את הירדן וַאשא גם אני אבן קטנה בידי אחורי המחנה. התוֹלדה הכתובה בספרים היתה חיה לנגד עיני, כחלקי העיר שבה נגור. – ובבוא אלינו איש ספרדי מארץ רחוקה ומצנפת אדומה על ראשו ומדבּר בלשון-הקודש, נדמה לי כאילו מתהלך אנכי בחוצות ירושלים ומתקוטט עם ערבי. אל תראוּני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש. רחל מבכה על בניה. אֵלוני מַמרא. המקראות המקוטעים לא משו מחזון עיני. ובתת לי האָמה חתיכת לחם משוּח בחמאה, אמרתי לה: בּתיה, אני הולך אל ארץ מדין לדבּר את הקֵיני.
אֶראֶלים גברו על המצוּקים! נעתקתי משמשון הגיבור, מיהודה וממלכי ישראל, בלָחמי גם אני את מלחמתם וָאהי נושא כליהם, ואלך אחר זה לשמוע תורה מפי רבי טרפון ורבי עקיבא… במה אשה יוצאת? ובמה בהמה יוצאת? שוֹר הנסקל – ועבד ששיחררו רבו, משניות אלה למדתי בגמרא ארוכה ב“חדר” הצר של בית רבי במרתף הבית, והייתי שומם ממראה עיני. חמישה ימים בשבוֹע עבדתי בגופי ובמוחי בכל הָנֵי ההלכות הקשות, וביום הששי הנני חפשי, ואלך בערב לשמוע את החזן המקבּל את השבת פעם בבית-הכנסת ופעם בבית-המדרש. הנני מזמר עמו ואני רואה אותי עומד לפני העמוד… “ארבעים שנה אקוּט בדור”. קולי מתרומם, בדמיוני כמו כל העם מתקבצים לשמוע רינתי ואני עולה על מעלות הארון. – –
ויהי בוקר ויהי ערב, הגיע קץ העשרת הראשונה לימי חיי. שכינתא בגָלוּתא, אמי מתה בעשרים ושמונה לימי חייה, ואני ועוד ילדים שנַיִם נשארנו יתומים. לבי, שהתמוגג בבואי למקרא “וישא קולו ויבך”, לא הרגיש אז רק איזה תמהון וצללי נפש כיסו אותו. גם את הנרות, אשר הדליקו למראשותי אמי בשכבה על הארץ, ואת המיטה של חבלים אני זוכר. נדמה לי שמלאך-המות הוא איש טמא ומכשף. הוא השטן, הוא עמלק, הוא – נַחבּי בן וָפסי. אותו שם, שעלה בי מימי המקרא, די היה להפיג את צערי.
ודמיוני מושל ממשלה בלי מצָרים. פעם מצאתי, בלכתי אל בית-הריחים של רוּח במגרש הפנוּי בהיקף העיר, שמונה אלפים ושש מאות ושבעים ושלושה רו"כ. לא כך! תשעה-עשר אלף ושלוש מאות וחמישה מצאתי אז ובניתי ישיבה בגן ותלמידים עשרה יושבים לרגלי… פעם הייתי רבי יהוּדה החסיד והייתי מתגולל בשלג, כדי לקדּש עצמי לקוני ולהכין אותי להשגת שיחת חיות ועופות… ופעם ציירתי לי כי גם אבי מת, חפשי הנני לנפשי מעוֹל החדר ואני מלמד את ידי להכות בקוּרנס על ברזל מלובן אצל פלוני הנפח, שרגיל הייתי להתגנב אליו ולראות עבודתו, בכל רחבי העיר ירחמו אותי כיתום באין אב ואם, ועל לבי עולה רעיון משחית להצית אש ברחוב אחד, ועלה הלהב המלהיב-עין השמימה; והם לא ידעו כי ידי עשו זאת. שכינתא בגָלוּת! יושב הקדוש-ברוך-הוא בשמי מרומים והשכינה לבושה בגדי אַלמנוּתה. כשאהיה גדול בימים אכתוב ספר ואהיה נמנה בין חוֹברי חֶבר…
“מעשה בבת-מלך שנשבתה… והלך המלך ופדאָה… בת-המלך היא הנשמה… השביה היא היצר הרע… והמלך הוא היצר הטוב…” בדברים כבושים אלה הכין אותי אבי ל“בר-מצוה”. ואני אמנם שמחתי ביום הנחת תפילון על החדשה ועל התמורה, – ובערב ההוא נשאתי עיני… לא בת-מלך היתה, כי אם אשה כבת שלושים, יפה ועשירה ויושבת לבדה. ובשלוֹח אותי אבי אליה, ללוות מאתה עשרה שקלים ליום השבת, ואיש אין בבית הנאה, חיבקתני בעלת-הבית ותנשקני. אש זרה! כנדהם הייתי כל היום ההוּא. חפצתי לצעוק ולהשתולל ברחובות. ובצאת השמש שמעתי קול מנגינה עמוקה עולה מרחוק. בשופר כי יתָּקע, ירננו עצי היער, הרים יִרקדו כאֵילים. מי נתן לשור-הבּר חילו לצחק עם לויתן? מי יגער בים ומלואו? – – –
הלא רק מסַפּר אנכי היום, אבל הרשו לי לציין בזה תורה אחת בתעלוּמת הנפש: האדם הוא סכום החטא והאש העצורה בעצמותיו. זה המקור לידי האדם, העושות תושיה במחשבה, בשירה או במעשה, להער או להיטיב. מהאש הזרה יבואו רוב הגעגועים, המעַבּרים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המית החיים.הצדיקים והחושבים המה, לרוב, רק גלגולי רשעים. חידה היא בעיניכם, שמרו על נפשותיכם…
ארור היום אשר בו צררה אותי ההשכלה וגדעה את היער שגדל בי, עם יערות הדורות, אמנם מלא הייתי בנפשי מהוֹללוּת וחשבון, והקשבתי ליהוּדי הנוער, גם בעת הייתי עוסק בתורה. בצהרים הייתי נשקע בספרי ובערב התבוננתי לבהמות-שדה, השבות מן המרעה, עת האמנתי במופתים ובשידוּד-המערכות הייתי בדמיוני גם אני כאחד הגדולים, ודי היה לצום שלושה ימים ושלושה לילות, כדי להחליף שו“ת עם השמים. – התקדשתם נאמר. ומי זה מונע בידי להיות כאחד מן הקדושים או גם להיות חבר ל”מפָרשי הים"? שאפתי לגדולות, ומי זה מנע אותי לרמות את אבי ולהגיד שאני הולך אל הקלויז ללמוד, ולטייל בתוך כך עם רעי שלוש פרסאות הרחק מן העיר, עד בואנו אל הכפר מחנַים, בין ההרים. משיח עדיין לא בא, אבל לתקוע בחליל בשכבך על יציע דשא, או לדלג על הסלעים, הוא בודאי טוב ונעים.
וההשכלה אמרה: והתחזקת והיית לאיש וידעת כי הדרכים, שבם תלך אתה ואבותיך, מהבל המה כולם יחד ופעולתם מאֶפע. ההשכלה פקדה עלי ללמוד בחכמת-הטבע ולהיות כופר בעיקר. בתחילה נפל עלי פחד וָאהי בעינַי כאיש שאבד עֶדיו מעליו. – אחרי-כן העזתי לחשוב שבאמת אני הרואה והם, היהודים, מוכים בסנורים. אחר-כך החילותי לחקוֹת מליצות בעל “אהבת ציון” ועיניתי את נפשי בדקדוק…
רעי אמרו שעלי לברוח לעיר גדולה ולהשתלם בלימודים. אבי יִסרני לא אחת ולא שתים. החילותי להריץ מכתבי-אהבה לנערה יודעת שפת-עבר, יושבת כשלושה מילים מאתנו, ואותה לא ידעתי. דברי ה“ראשית חכמה” ו“חיי אדם” שנוּאים היו לי. שנאתי את השבת, שנאתי את האנשים המתפללים, שנאתי את העברים בעלי המלבושים הארוכים. התבינו, המשכיל שמעון בן משה מוציא את עצמו בפנימיותוֹ מן הכלל, ובבית-המדרש הוא מניח תפילין ונוטל ידיו לסעודה. – זאת עשית אַתּ ההשכלה, לאורך נכשלתי ובספריך עיוַרתי את עיני…
וַאסַפּר לכם שיחה אחת, שהיתה ביני ובין אחד מקרובי, – מעשה שהיה כך היה. דוֹד אמי היה יושב בפרוַר העיר וסוחר הוא בעצים משכבר הימים, אנשים תמימים היו הוא ואשתו, ולהם בתולה מאורשה זה כמה ואינה יכולה להינשא: החתן חולה במחלת החזה; והרופאים שולחים אותו למקום רפואה קיץ בקיץ, כה חיכתה לו המיועדה בבית אביה עד עשרים ושבע שנה, לתוגת בני המשפחה, כי לא לכבוד היה להם הדבר, שתשב עלמה עד שילבין ראשה, וַיהי בראותם שאין מזור ותרופה לחתן, נמנו וגמרו להשיאה לו בכל אופן, באמרם: מוטב שתהיה בתנו אלמנה צעירה מלהיות בתולה זקנה. – יכולים אתם לשער רגשי המשתתפים בחתונה והד ה“כלי-זמר” בנפש העומדים תחת החופה. “מזל טוב” מעונן! לחַיי החתן נמקו ועיניו חיות עוד ומבקשות.
לי קרוב המשכיל, עד הימים האלה לא ראיתי איש נבון ובעל-עיון כמוהו. והוא מדבר גם על “החיים” ומביע לפנַי רוחו. בחדרו היפה, הפתוח לככר גדולה וירוקה, ישבנו ודיברנו. הוא שכב על המרבד ואני עמדתי למראשותיו ושמעתי שיחתו. בדברו אלי היה הדבר כאילו איזה הד פלאי בא ומפלס לו נתב בנפשי.
“עמנו תועה הוא מימים ימימה… הספרים שלנו עד ריב”ל לא ספרים הם… ימים יבואו ולא ישָאל עוד על כשרון הנער, עד כמה יודע הוא בתלמוד, ויחדל זה אצלנו לגמרי…"
גם אנוכי כופר הייתי בתורה שבעל-פה ובדברי סופרים, אבל שימים יבואו שלא נדע מהם כל עיקר, היה כפליאה בעיני.
ומאותה שיחה נולד בקרבי איזה רגש ממחרק. הוא מת בערב יום הכיפוּרים, חמישה ירחים אחרי חתונתו, ולי הניח את חידתו…
ספר “בית יהודה” נפל לי בירושה ממנו, ואקרא בו עד תומו ואקנא בחושב הגדול מחַבּרוֹ, שהיה כופר בעיני העברים וגר בודד מחוץ לעיר, הרחק מאחיו ובני עמו… לוּ היה עוד חי, כי אז נשאתי את רגלי ואלך אליו, לשַמש לפניו ולהיות תלמידו. ואני ידעתי כי כמקרה זה יקרני גם אני ואהיה באחרית ימַי איש זקן חולה, בודד במחשבותי ואגור הרחק מעמי. משה נתן את התורה וינבא לנו: ונֹשנתם בארץ… תנו לי לשבּר את הלוחות, תנו לי לשבת במורד ההר. –
והנער החושב כל זה הוא כבן שש-עשרה, גופו קטן ונפשו מלאה הד תולדה ומלחמת-אבות. את מספר הדורות הוא נושא בחיקו, ואת אלה למד בספר ושאב אותם מספר, לא השמים והארץ וכל צבאם היו אז לנגד עיני, כי אם אמונות ודעות, לא רחשי נוער, כי אם תוגת-השמנים.
שואלים: במה יזכּה הנער את אָרחוֹ? והנוער אצלנו כבר אחוז הוא בזִקנה, גֵו אין לנו, רק נפשות עתיקות-יומין… אין לנו תקוה במצור, אבל עבר יש לנו, והוא דורש קרבנות מחים ולבבות.
כשאני לעצמי לא התרחקתי מהיקף החיים אשר מסביבי. כי ישא השואב את דלי המים על שעמו; כי יגזור החוטב את העצים להסקה, עמדתי אצלם והתבוננתי אל מעשיהם.– אבל ספרי בית-אבא השיאוני שוב הלאה, הלאה… תוגת שאוּל, בעת נכנע בערוב ימיו לשאוֹל בבעלת אוב, פילחה את לבבי; וכשהכּה לב הורדוס עליו, אחרי הובילו את מרים אהובתו להורג והתגעגע אחריה עד מות, משוגע הייתי בצר נפשי… בדידות משה אביר הרועים, בעת בנה לו אוהל מחוץ למחנה וחשבוֹ אל אָרחוֹת העם הזה, שנלאָה לשאת אותו בחיקו, – היתה חיה לנגד עיני. ואתחנן בעת ההיא… אתה לא תעבור… וַימת משה… ולא ידע איש את קבורתו…
רעש גדול בכל העיר… בכל העיירות מסביבה, בכל בית ישראל, הרצים יצאו, מרכבות דוהרות, רוכבים על סוסים, דגלים וכלי-זמר. המונים נוהרים והשאון גאה יגאה משעה לשעה, מרגע לרגע. רבבות קולות, קול התופים יתערב בתרועת העם. שמעון בן משה רוכב על סוס אביר ופניו כפני נגיד עם. כל ישראל מדן ועד באר-שבע יצאו לקראתו, את חלומו ראה בחייו.
והנה תמונה אחרת: הוא נכנס בפרדס וקיצץ בנטיעות. ביקשו לדחפו, ויעבור הוא וזאטוטי בני-ישראל לעֵבר השני… הפעמונים במגדלי בתי-התפילה יצלצלו וישמיעו קולם. רוזנים ונסיכים וכוהנים גדולים מתכנשים לבית-הועד וּמַשק ההמון רב… סוּרוּ, מחשבות זרות! סוּרוּ מני!
שמעון בן משה עזב את עיר מולדתו ונוסע הוא בעגלה, היום רד. לכפר קטן היושב במורד הר באה. העגלון נכנס לבית-המרזח ושמעון יושב לו על שן-סלע לנוח, ולו הרגש כאילו עולם אחר יפָּתח לפניו. איה ראה את כל אלה בחזון? ואיך בא הדבר בלבבו? העגלון קורא לו לעלות על מקומו. הם נוסעים הלאה, וערפלי הליל באים ונכרכים בנשמתו ומלחשים לו שמועות לדרך… כל הימים אשר בילה בעיר מולדתו מתאספים בפינה אחת שבנפשו. הישמח על אשר יפָּרד מהם או יבכה? מה אבד בחייו? ומה מצא? עלם צעיר קם ונסע מבית אבותיו לבקש את העתיד ואת העבר יחד. בת-קול מנהמת מחרבות הר חורב ונכאי עמו עִמו. וקול קורא בו: לא אפנה ולא אשוב, כל עוד שלא יקום, כל עוד שלא יקום נִיר לבית דויד או כולנו נאבד תמוד נפשי או תחיה נפשי. היחיד יבקש לו מפלט וקול העם ברֵעה.
העגלון מעיר אותי, הנה אנחנו בתחניה. בעוד שעה וחצי ילך המסע במסילת-הברזל בואך קיוֹב.
ב
לך לך מארצך, ואקום ואלך מקיוֹב לבּרוֹדי, מבּרוֹדי להר-המלך, משם הלכתי לליפּסיה ומשם לבַּזיליה, נודד הייתי מגוי אל גוי, ישבתי על ספסלי בית מדרש המדעים, בטרם שידעתי את העולם ואת החיים, נפתלתי את העמל ללחם מבלי דעת מהיום למחר, מצאתי לי רעים ולא ידעתי מהו אדם.
את מסתרי הנפש חיפשתי בספרי המשוררים וחוקים לנשמה ביקשתי לי מפי חושבים. ישעינו היה לי כספר החתום ואחפש אחרי דברי דת-אל במחקרים. לוּ שאול שאלו אותי אז לאמור; מה חַפץ אתה ולאן פניך מוּעדות? לא ידעתי השיב. ואם יבוא איש לחדרי ויאמר לי: מה לך כל אלה, קום ועלה אל ארץ חדשה,שם תטע כרם או תזרע שדה – גם כן שמעתי לו. הד סער החיים בא ומנשב בקרבי מעל ערימת הספרים; ובשבתי לפנו ערב בחדרי לבדי, לבי הומה ומבקש חידות.
למַה נוצרתי? מה אני עושה עלי אדמות? הוי, זעם החירות! הוי, אולם בעל דוּ-פרצופים! כחלום בהקיץ היו לי כל הדברים שאני רואה וכעין תמיהה ארוכה היתה מלַוה אותי תמיד. מי ינבא לי מה יבוא ביום המחר? מי יפתור לי את האתמול? מי יקח אותי בידו וינחני למקום שאני שואף אליו?
תוגה חרישית מנשבת בעולם. הרחקתי נדוֹד ואיזה דבר אני נושא בי. כָּמֵה אני לפדוֹת את נפשי ובשביה אנכי.
אם שבעים או חמישים שנה יהיו ימי חיי האדם עלי אדמות, אם ארבעים או שלושים או גם פחות מאלה – אמר אחד החושבים – תעודתו הרוחנית ומעשהו בעולם, לפי אשר הִתְןְתָה לו ההשגחה, לא תפחת ולא תמעט. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד בשעה אחת את עולמו, אשר רכש לו כל הימים. שבעיתים יכּשל האדם וקם; ויש אשר יבקש האדם את אָרחוֹ בכל מה שלפניו ולא ימצא.
הפילוסופיה פתחה לי את דרכי. או ביקשתי למצוא בה את דרכי ואת חידת חיי. אם טיפלתי בהגיונות ובמחשבות, אם טילטלתי את עצמי בחללה של הוָיה, רק את חיי ביקשתי, ורוחי הסוער הוא השיאני לטפס ולעלות. עד ככר לחם באתי וידעתי עמל וצער, ואמרתי אעלה על במתי עב ואראה צפוּנוֹת. הוֹי, גאוַת אדם, הוי, גלוי עינים ונופל!
למרחק הדעות נשאַני לבי, חדרי היה מלא ספרי תעלומות עולם. ביקשתי מזימות לאָרחות חלד ואמרתי בזה תחיה ולא תמות, ואף אתה תחוֹק חוקים ותציב ציונים. צעיר בן עשרים ושתים מאפיל בטליתו על דברים רחוקים ממנו וחושב את עצמו בין בוני עולם. על פיסת נייר, שבאה לידי מאז, מצאתי כתוב: וסלחת לעוון הגיונך, כי רב הוא.
שבע פעמים יפול האדם ויקום.
אם יֵפת ה' ליֶפת, אם ישכון באהלי שם, דורות הראשונים ממלאים בעוזם את הדמיון בחזון; צרכי היחיד נאלמים דומיה, ואני שומע רק קולות ימים עבר. זכרוּ ימים עולם, בינוּ שנות דור ודור!
ואשמע את מפעלוּת דברי-הימים בכיבוּש והתעוררות גויים וממלכות, ואשמע תרועות שאון העמים. את יום ה' כי יבוא על כל בשר.
גם אל פקודת הצדקה אני מקשיב ואחוש מזימות שדי להיטיב לעניים ולהעביר דמעה. – – –
חרב כי תעבור בארץ, שיר תהילה ישירו לה ושלום יבקשו ענָוים ה' הוא איש מלחמה והוא גם יברך את העולם בשלום. שניוּת! שניות בעולם ובחיים, שניות אנו רואים במַלכוּתא דאַרעא ובמלכוּתא דרקיעא…
מימים ימימה ניתנים לנו התשובות והמעשים, השואל נותן עליהם את נפשו לשוא, מחליפים אנו את הפילוסופיה בספרי-התורות, קורות הזמנים – בדעות, נפשי שותתת, יתכווץ הלב. למדתי דעת הטבע, חשבון ודעת ביקשתי ורוחי לא מאה מנוח…
משוררי עולם ומבקשי נתיבות עומדים על דרכי. את שפתם אשמע ואת החידה לא אבין. לייאָמר: הרי שלך לפניך, ולבי לא ישקוט. יום ירדוף יום ושנה – שנה.
הקיץ יגדיל תמהוני וירחי חור. ירבו את בדידותי. אם לבדי אני נפשי מבקשת קרבה, ובבואי באנשים שִמשם לא יאיר. הליל ימלא אותי עצב וגם בבוקר צערי לא יפוג.
בחוצות קריה אני הולך ואטפס בדמיוני, אם אפגוש מַכּר ברחוב נלכה יחדיו ולא נשיח. מה יום מיומַיִם? מה לי עכשיו ומחר ותמול? כוּלם ישא הרוּח.
אמור אמרתי כי אל ארץ חדשה אלך ואשנה את מזלי – ותועה אני. אמרתי שבמלחמת הדעות אלבש עוז ואך נופל הנני.
לא עברתי את הירדן ועייף אני. רבות ביקשתי בעולם, ומה עלתה בידי? – –
חיי נמַקים. לי תחסר אחיזה בנפש ואחיזה בחיים. לי תחסר שררה על עצמי ושררה על דעותי. בשדמות אחרים רוחי יפליג. מוחי הוא מושב-זקנים.
בבית ששכרתי לי בו חדר לשבת חושבים אותי למוזר, ואני לא אשים לבי לזה. הכל מוכן והרשות נתונה ואת העולם אני נדון. את חיי לא תיקנתי, ואני עוסק ביצורי שדי.
נודד אני בשעה שנפשי מבקשת מרעה. נדחה אני ממקום למקום ומרגוע לא אמצא.
אני מתאמץ להשתקע בדבר אחד, ולבי הוא כמעבר למחשבות ודעות שלא קראתין. הנני מבקש את דרכי, וארא חורבות הר חורב וחרבות עולם. אם אקום ואלך לא אלך לבדי,ואם אשכב ביעותי עמי יבהלוני.
שם, בין שבטי-יה, חוּצבה נשמתי. נולדתי בין החומות…
קוראים לי שמעון בן משה. קראו לי בן-עמי, קראו לי בן-אוֹני. להשכיל יצאתי ולהרחיב ידיעותי, וכמו יד שלוחה לגרשני.
לשוא יגיעי, יגיע אבותי ויגיעכם אתם. קוראים אתם לתחית המתים, אולם חָצבו לנו קברות.
יאושי הולך הלוך וחזק. הנפש תתגעגע אל ההן, ולַאו היא אומרת. האהבה והרֵעוּת חסרות לי, וכה אני מרבה לשאול… החיים הבלתי-נתפסים ביד היה יהיו לעננים קודרים והגשם לא ירד.
אלף שנה כיום אתמול, ובעיני היחיד הד רגע לנצח. בחדרי אני יושב ואחבק זרועות עולם ולבי יהגה נכאים.
ואחוּד לכם חידת החיים. ממעמקים קראתי לה', ואין פותר.
קשר קשרתם עלי להממני ולדכאני. הוי, אלוהים אדירים. למה יצרתם את האדם לענותו?
שמענו לאמור כי לא על הלחם לבדו יהיה האדם; ואני אומר לכם כי גם הרוח הצק יציק לאנוש. שמעתם לאמר: עבדו וחיו, והחיים לא יבואו. – –
השבעתי אתכם רגשות נפשי: חדלו לענות אותי, חדלו למַגר ולנתק, חדלו לסעור. השבעתי אתכן, מחשבותי, לדעת, כי מה שהיה הוא שיהיה, ואתן חדשות תבקשנה.
ומי תיכּן לב האדם, כי יחדש את אַרחוֹ בכל פעם? מי יבהיק את הנר בנו ומי יכבּה את הנר?
שומם אני, שוממים אתם, כולנו שוממים אנו.
ג
תחיה! יאיר השמש. אלף שנה כאַין הנן מול אור הבּוקר וטהרת הבּוקר. לא חטאתי, לא עָויתי, לא פשעתי. מנוחה בלבי. מצאתי את אלהי ומצאתי את דרכי, – כל האומר מהבל הם כל בני-האדם אינו אלא טועה, כל האומר החיים יגעים אך טועה הנו, הקשיבו אל שירת היום, קחו מלוא חפניכם מהעולם הניתן לכם, אל אלהים שוכן בערבות, ואנחנו אליו נתפלל; יתגלה לנו בחזון, ואנחנו רואים מעשיו. אם מכמני האהבה היו לי למנה, אם הוד החיים חזיתי, אם מחשבות רמות נפלו בחלקי או דברי שירה, בכּל אני מכיר את מתנת בוראי, אליו אשתחוה.
בבוקר לא עבות אחד באו ניצני התחיה. הסער מתחולל, יהוֹם הרוח, אמרתי לא אוּכל לקום, והנה לי יד ושארית. – מהלי ראשונות ואחרונות? מה לי נטיעות שנטעו אבותי ושיטעו הבאים אחרי? – אנכי אהיה לבני דורי לפה ואמצא את הדיבּוֹר.
באודם-השמים נדמה לי כמו כל העולם כולו יהלום חלומו וכמו הכל מחכה אל הרינה ואל התפילה. פעם נשקעה נפשי בהד השירה ואיבּלע בהמית חלד, ופעם הייתי אני לכלי-שרת לכל אשר מסביב.
הזיה אתם אומרים, אבל את אשר הרגשתי אני לא תבטלו. דמיונות שוא בעיניכם הדברים, ואצלי הכל שריר וקיים, החלום והחיים, יש שעות לאדם שהעולם נכנס בו, יש שעות רמות שהאדם שומע אל לבו. – – –
יום נא ירדוף יום, ירח ירח ושנה שנה. הנני עולה ויורד, יורד ועולה, הגידו לי את קצי! הגידו לי מה יקרה אותי ואתכם? –
אני נושא חבלי-משיח בנפשי, לגאולה ופדות שאוף אשאף, לבי אינו ברשותי, בן-חורין אנכי ועבד גם יחד. נושא אנכי בלבי את האור – בעוד שהכל חושך מסביב.
לעוף אמרתי והנני קצוץ-כנפים. אחלום חלומות עמי ולבי ידָחה מקלע אל קלע. על פרשת-דרכים אנכי עומד ובידי אין להשמאיל או להימין.
קללת אלהים מאז רובצת עלינו, מתי נשמע את הברכה? השמים שמים לה' והארץ מלאה חתחתים, אם תבחרו בטוב או תרֵעו ומריתם, אין לשנות; צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
מאה ועשר פעמים ידעתי את הדבר הזה ובפעם המאה ואחת-עשרה יכאיב לי. אמרתי אשוב אל עמי ואל אלהי, וגם זה לא יקל לי. בכה אבכה על שברי.
על משכבי בלילות, עת ינום הכל מסביב, הנני נשקע בימי געגועי וחלומותי, מי יעצור אז בידי? מי יאמר לי מה תעשה? עשירים המה החיים, אבל נתונים אנו בכלוב… להאיר נוצרנו עלי אדמות, והאור יכּבה בכל פעם.
לי רֵע אשב עמוֹ, והוא מואס בחייו. מנסה אנכי לנחמו ולדבר על לבו, ובסתר ארגיש שלא כנים דברי, אמרתי לתאוה – הציתי בי אִשך! וגם החטא אינו מעוור, אין תוֹך בכּל.
לוחות ושברי-לוחות מונחים בארון, ויום יבוא וגם הארון ישבר. את נפשי אין אתם יכולים לקחת מני ואתם מהרסים את גוי.
יום לה' צבאות על כל גאה ורם, להשפיל ולגַדע. יום לֶעברת-יום לֶעברת-שמים על כל אדם בֶצלם יתהלך.
נוּדוּ לאדם, נוּדוּ למבוֹרך ולמקולל. אל תבקשוּני בשלֵוים, אל תבקשוני בחרבים. בשניהם תימצא נפשי, לשניהם איַחל.
והנה כי טוב מאד זה המות. אשרי לא ילדתוּ אמו ולא ראה את הארץ.
וינָחם ה'. ותינחם התולדה. קולר תלוי בנו מימי בראשית.
שני אנשים היו לי למעוז באחרית הימים, שפינוֹזה ואוּריאל אקוסטא. את גֵוי נתתי למלקים ולחָיי לכלימה. בשכבי לפני אסקופת בית-המדרש ובעבוֹר כל העם עלי וידרוך ברגליו, ניצב בי רוחי ואקח נקם בכּל.
משה קילל את עמו, אחיה השילוני קילל נשיא, ירמיהו קילל את השבטים ויתאנף ה' בכל הדורות.
עבדים היינו ועבדים נחנו, שלשלאות של ברזל ניתּנו ברגלינו, ואם גם נפרוק אותן, נכשלים אנו בלכתנו.
הנה שביל של אור ושביל של שלג, היכָּוה ונתקרר, ניכּוה ונתקרר. הכל הוא גיא צלמות.
משה כתב את ספרו ואת ספר איוֹב, וַיפתח איוב את פיו ויקלל את יומו. – –
ד
חי נפשי, אם לא ביד חזקה אשפוך עליכם את רוחי ונתתי לכם את אמָרֵי. שנות הדמיון עוברות וימים באים, שבהם יחדל האדם להילחם את רוחו ויחל לכבוש את החיים אשר מסביב לו ויתעמל לעשות נפשות למחשבותיו ולדעותיו. העולם אשר מחוּצה לנו לא נלוֹש מאותה העיסה אשר ממנה נלוֹשוּ נפשותינו. עיסה זו אחרת היא לגמרי.
מה היא השארת-הנפש, אם לא כיבּוּש-הלבבות? הדבר אשר יתן לנו ערובה כי נרנו לא יִכבּה הוא החפץ להאיר. אין בן-דויד של אדם בא אם לא ימצא את משנהו, את יורש נפשו ורוחו הוא. –
לא נירא מחָשכי תהום, אם נדע ששפתים תהיינה דובבות מחשבותינו. אמנם האפס יפתח לועו, ואיזה רגש מאתנו ימָלט והולך ומתנהל מלב ללב…
אחרי ימים ושנים של יגיעת בשר ורוח עולות תקוותי, בודד אני – אמרתי נגזרתי; ושבתי וראיתי כי רק ימי-צירוף היו לי ימי כעס ומרי.
הדת הנגלית היא המביאה לטהרת האדם וקרבתוֹ אל קוֹנוֹ. לא בעל-ההזיה שבי כה מדבר, כי אם בן-האדם הרואה תוכן חייו בטהרת הרוח והמעשים. ממלכת המחשבות והרגשות לא תספיק לי, רק אחת אבקש: ידי תהיינה נקיות ועל שפתי לא תעבור מרמה. אם אוֹמַר: היטיבו ושפּרו מעשיכם, ישכני נחש, אם אנכי אֶרע לעשות. טובלי שחרית היו אבותינו.
למה תקרע את נפשך? קום ועשה ויכוֹל תוּכל! אבל גם כרוֹז אחד אני שומע לאמור: את עצמך לא תיקנת ואתה בא לעורר את הלבבות? –
קשים הם דרכי החיים, ניטמטמו הדעות ונשתבשו המעשים. איש איש לדרכו הולך ואת האמת לא יבין ולא ישמע.
ושמטה הארץ, ושמטה ההטבה, ושמטה כל דעה ישרה. אין חֵפץ ואין אור.
מדוע ברא אלהים את האדם לשחת את דרכו? מדוע נתן לנו הטוב ונבחר ברע? מדוע אין צדק ואין יושר?
ברית כרת האל עם משפחות האדמה, והמה יעוותוּ משפט. מוזגים לבני-אדם את הכוס, והמה שופכים אותה על פניה.
הביטו, אם יש מכאוב כמכאובי.
מַהי היהדות? השאלה מנסרת תמיד, והתשובה שנתנה לנו התולדה היא מעיקה… לתקן עולם במלכות שדי באתם ואת עצמכם לא תיקנתם. לא הגלה הקדוש-ברוך-הוּא את ישראל בין העמים, אלא שיתוספו עליו גֵרים, וימים באים שבהם נִתּנה רא ונשוּבה. – מי ימצא את הנתיב?
החֵרשים שמעו והעיורים הביטו לראות, מי עיור כי אם עבדי וחרש כמלאָכי אשלח, מי עיור כמשוּלם ועיור כעבד ה‘. ראוֹת רבות ולא תשמור, פקוֹח אזנים ולא ישמע. ה’ חָפץ למען צדקו. והוא עם בזוּז ושסוּי, מי בכם יאזין זאת, יקשיב וישמע לאחור? יקשיב וישמע. – – –
ויגש אליהו ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? ולא ענוּ העם אותו דבר, לא עשו זאת אבותינו ואנו. יום לה' צבאות, אבל לא בא עוד, אֵל דעות ה' ואנחנו לא נדע…
ה
אהבה ומשטמה, שני היסודות הנפשיים האלה היו לבני ישראל לנחלה מאת מאוֹריו ומדריכיו, וינָחם משה, וינָחמו הנביאים, וכן כל אלה המעטים השרידים, אשר היו בכל הדורות.
הנַח לי ואכלה אותם, כה דיבר אֵל מוציא עמו ממצרים, כי לי בני-ישראל, עבדים הם ובנים.
ויבחר ה' בנו מכל העמים – ליסר אותנו, רצה האלהים לזַכּות אותנו ואנחנו כחייבים נתהלך.
תוגת-עולם מלַוה אותנו, מצטער הלב וחולם, שני אלפי שנה חבלי משיח, וזה עדיין שליף מְסָאנֵיה ולביש מסאניה.
ביקשו לרומם אותנו במחשבות ואמָרים, גם נכאי השירה לא נעלמו מאתנו, ליל ארוך, מתי יבוא בוקר?
כל ישראל ערבים זה לזה, וגדוֹליו המה רק אחים לצרה, ה' ילָחם לכם ואתם תחרישו, ה' מפוצץ את לבבכם ואתם אוחזים בקרנות המזבח.
שוֹמו שמים, תחרד הארץ, התקבצו כוּלכם לנוד לנו.
בלכתי לשוח עם אחד מרעי בגן הבירה, ופתחתי לפניו סגור לבבי, תשובה אחת בפיו: נלכה אל ארץ אבותינו וירשנו אתה!
לשֵמע הדברים האלה סר יגוני, וָאהי כמשתומם, ומאז גם אני בין החולמים.
בראותי בחוץ גדלי חיל צבא, התעוררו בי געגועים לדגלי ציון, כל אסיפת-עם עוררה בי רגשי-עם.
מה שהיחיד אינו יכול הציבור יכול; מה שהנשמה דובבת יהיה לקול תרועה, נלך ונעשה, נעשה ונלך. – –
נחמו, נחמו עמי, יאַמר אליכם, דבּרוּ על לב בני-ישראל וקראו אליהם, כי נמלאו צבאם, כי נִרצוּ.
למה תאמר יעקב ותדבּר ישראל נסתרה דרכּי, הרם את עיניך והחלף כוח, אל תירא עבדי יעקב, כי עמך הצדק. הראשונות הנה באו ואת אשר לוּקח מאתך אליך ישוב, שירו לה' שיר חדש!
ואמנם נשיר גם את השיר הזה על אדמת נכר, לירושלים נשא את עינינו ובגולה אנו נוטעים מטעים.
בית כי תבנה ממַסד עד הטפחות וידעת את מוצאיו ומבואיו, כי אתה תגור בו, אתה ובניך וכל אלה אשר ישאו את שמך אחריך. מחשבה בלבד מבלי מעשה אינה עושה כלום, ודמיון בלי רצון יהיה לרועץ.
העם יבָּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד, אל תנסו לדבּר רמות, הראוּני את מעשיכם.
וארא בחלומי: והנה כל המון בני-ישראל נפוצים הם על פני האדמה; הם ונשותיהם ובניהם מתפללים: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים
וארא אריות שנשרו שיניהם, וזאבי עֶרב נתעוּ אחרי הכבשה.
ואשמע והנה סער מתחולל, ואשמע את הרעמים ואקשיב על מִשברי הרקיע.
ברית כרת ה' לאברהם אבינו, שלא לכלותנו ולהביא אותנו אל הנחלה – והגלים ישטפונו כל הימים: אמרנו על פה נבוא – ועוד נוסיף נדוֹד.
לבנו הולך מדחי אל דחי, אחת דיבּר אלהים ושתים זו שמענו ובשלישית נקום ונחיה, יהוֹם הרוח.
ואיבה אשית בינך ובין האִשה. בוֹשתי לדבּר ולתאר, תבינו את המאורע.
בשעה שראיתי כליון עם ואדם, אמרתי גם אני עִקרו, חפצתי לבנות לי בית.
מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו; ואני הצתי אש בביתי, שלחתי משאות-נפשי מעל פנַי.
יהי רצון שינַצחו אראלים את המצוקים, ואני את שניהם החרבתי. – – –
זקנתי בלא עתי. נסחפתי אל אחת הכהוּנות, להיות עוזר בבית-אוצר-ספרים. יום יום אני עובד משעה התשיעית בבוקר עד השנית בצהרים, ואחר כך אצא אל חדרי אשר בפרוַר העיר. שם מיטתי, ספרי וכל עולמי.
בימי הנוער מדדה האדם מקנו, וגם בשבתו בקרן-זוית הוא בן העולם, בימי ארבעים וחמישים יִלאה האדם; נופל המסך או הקיר המבדיל.
אם אזכור חלומות והמית לבי רק אשתומם ולמריהם. מה לי העבר? מה לי ההוֹוה? כבתי-קברות לי הכל וגם שפת המצבה לא אשמע…
בעזבי את אולם בית-המדרש-העליון אחרי צהרים, בכלות שיעור המורה, נפגשתי עמה, היא נתנה לי שלום ואני החזרתי לה שלום, בלבי היו שמורים דברים אחדים בעדה, אבל היא מיהרה לדרכה; איזה ענין היה לה. עודני עומד ורואה את צלה, שבוי מהודה, מעין מחשבה באה בקרבי: לגבי אנשים שכמותי, אמרתי, האהבה היא רק הכנעה… אם נאבה ללכת בקומה זקופה גם לאשה לא נשתחוה.. הצורך לבקש עזר בנפשות אחרות ובחיים של אחרים בא אך מבלי-יכולת לעמוד בפני עצמנו…
ואותה המחשבה ההרגָשית קיבּלה אצלי מיד צורה הגיונית. הנני מצטער על אשר מיהרה ללכת, אבל אני מצָרֵף לי את הדברים האלה: כל החיים הרמים מושכים אותי אחריהם; אילן נאה, ניר נאה, אשה נאה עושים רושם בי ומכּולם רוחי נהנה. הרשמים הללו המה רק חזיונות, באים זה אחר זה או זה בצד זה; והנה לא טוב הדבר, להכריע את הנפש רק לחזיון אחד בחיים ולהמליך עלינו רושם אחד. גם האהבה בכללה היא רק חלק מחיינו, אבל לא כל החיים. – בעזוב אדם את הכל ויתדבק רק בחלק, הרי הוא כמעט חוטא לטבע, השואף לַכּל…
אני הולך לאט מזה וחושב את מחשבותי אלה. – השמש יורדת מבלי דעת מה יבדיל את החלק מן ההכּל ומוחי עובד כדרכו. מלא יצאתי מבית-המדרש וריקם שבתי לחדרי. בשבתי על הספסל מאחוריה הייתי מוכנע מחִנה, ועתה דוּמם אני יושב כמנַצח…
*
לבי נַתון למַשבר שבישראל סבא ולהעוצב שבתולדתו הארוכה, לנכאים שבגלותו ולחורבנו של עולמו.
יש אשר תהיה עלי הרוח: הנני חי במצור ירושלים. האויבים מקיפים מכל צד; ואני בראש בריוני אלחם מימין ושמאל ונקם אקח. אֵל נקמות אלהי!
והנה באות עלי גם הסערות האחרות שבחיים. אני מרכין רוחי לשמוע הֵד נפשות חיות. וגם אני אוהב…
הארץ שאני יושב בה היום ארץ מבורכת היא, בה הררי-אלף וגבעות עולם, סלעי מגור ונחלים רבים; ואני – אני נושא את העצב מבית אבי בחיקי, נפשי שוממה מהדברים שאכלו מיטב נעורי, רוחי נאכל מסֵבל הירושה…
רק לאהוֹב עוד אוכל, לאהוב את צללי הנשים, עוד בטרם ידעתין. בטרם התקרבתי לנערה וסמל נפש אחת – אהבתיה למפרע, נפשי מלאה אהבה מופשטת לכל אלה הנפשות הרכות, –
העלמה שהזכרתי שחורה ונאוה היתה. בעיניה נראָה עולם מלא – גם כשרונות לה. היא יתומה באין אב ואם, ורחם ארחמנה.
מַסתרת היא את חייה הצרים בבית, בחדרה היא יושבת יחידה, ועם רעותיה לא תתחבר.
בעזבי את חדרי ובצאתי החוצה כבר ירד היום, אבל צל ראשי ההרים יֵרָאה; והאֹדם הכהה הולך ומאפיל באורו הנדהם.
מה אנו ומה חיינו מול חיי הטבע. חיים שלֵוים בכל מכמני אין-סוף, ואנו אין-אונים.
רוחי מפליג שוב כדרכו. קוממיות הוא הולך, ובדמיוני לי הגבורה והיכולת להשיג את הכל ולכבוש את הכל, אבל קומתי אינה זקופה כרוחי… הָנֵי נשי אינן רואות לפנים… וגם נערה זו אינה רואה בי רק איש קטן-קומה בא הֵנה להשתלם בלימודים. היא אינה מבינה לענינים הנשגבים המרחפים על שפתי ואינה נפעמת מחלומות בסתר לב.
אני חפץ לפתוח לה כל אשר בקרב נשמי. חפץ אני לגלות לה את מכמני הרוח וכל הרוּם שבעולם. הנני אדון הכל על ידי יחסי לכּל. גם ההרים והגבעות, השמים ורוּם השמים, התּולדה ומסתרי התולדה – את הכל אני נושא בחיקי, שירת כוּלם אני מקשיב, ובידי לרומם אותה להעשיר את נשמתה… אבל היא רק תלמיד בן-ספר תראה לפניה ההולך את דרכו.
לפעמים אני חושב אותי אדוֹן לה. רק אני אדע את עושר רוחה, רק אני אוּכל לשיר שירתה, שירת הנפש והוד הנפש… אבל אני בעיניה רק איש מתחיל בספריו ומסיים בספריו. גם בעושר לבבה היא אינה מַאמנת, לא תדע את עצמה.
חלומותי אני לא נתנו לי היתרון בעיניה ושאיפותי הגדולות לא תוֹעלנה לי.
ועצוב אנכי בגלל הדבר הזה, מלא אני צער וחימה. בחדר היא יושבת, ואנכי יושב בחדרי. אני אוהב אותה באהבה של עושר הנפש, והיא יכולה היא גם להשיב אהבה ולא תדע מני…
א
אני הולך לבדי, הרחק מאדם העיר, הרחק משאון החיים והמוֹנם, ואני מקשיב להוד השמים ולאור-יקרות של בין-הערבּים. חפשי אני בעת כזאת לחשוב ולהרגיש. הנני שלי, חלומותי שלי וכל העולם שלי. עומק השלוה אשר מסביבי, הדממה אשר בצללי ערב, מסירים מעלי את דברי החול, את החיצוניות שבחיים; ואני נקי לי וללבי ולכל אשר לי.
הנה לפני כברת-ארץ ירוקה, הנה המון אילנות מלבלבים, הנה המגרשים הנאים הנשקפים למרחוק, ועל הכל פרוש צל החיים הטהורים.
ויש אשר מבלי משים הנני נדחה מכל אשר מסביבי, אני נסחף למערכות זכרונותי… ומחזות רבים עולים בי.
הנה חלומות הנֹער, המקרים והמעשים, המלחמות הנפשיות והשאיפות, המחשבות והדחיות והמאורעות והגלגולים… הנה פלוני ופלונית; הנה אהבה ואיבה, כליון-נפש וצער. ולמה כל הסער הזה? בשלמי הייתי את אשר אני? ממי באים החיים ומהוּת החיים?
הִיקָבצו-נא ופתרו לי את חידות החיים וחידת חיי. הגידו נא לי: למה אני חי, ומה הוא החי? הגידו נא לי, מה טיבו של אדם בתוך הנקודה הקטנה שהוא חי בה, נקודה המתנועעת בין שני חלקי אין, עבר ועתיד? –
וכל השאלות והתמיהות הללו אינן מזיזות את הוָית בר-נש ממקומה וגם את ההוָיה שבי. אני שואף רוח, ואני שלֵו ולבי שלֵו.
לא! הנני עושה שקר בנפשי. בתוך השלוה אשר בלבי מתגנב דבר-מה. אשוּרנו וקרוב…
מה נשתנה אצלי? שואל אנכי את עצמי זה ימים. איה רוחי רועה עתה? איפה אני?
אֵלי, אֵלי! אני אוהב!
מרגיש אנכי בקרבי כעין נטיה עזה אל נפש שמחוצה לי, נפש חיה יחידה…
הנני שלה והיא אחת מבנות הארץ.
היא אינה יפה ביותר, אבל לה הקסם הלוכד נפשות, והיא מאירה עד הנפש… עיני תכלת לה וחוט של חן מתוח עליה.
תמיד היא לבושה שחורים ועל פניה כמו תלין עננה, אבל עיניה מביטות ישר אל העולם.
היא סמל הסדר. גם קולה מתאים לרוחה… חן גם במהלכה. נאצלה היא ברוחה, תרַחם ותחוס על דל. בת תרבות היא, דורשת מדע ודעת, שלֵמה היא את הטבע. לחוף הים נולדה – ובמעמקי לבבה יושב מעין שר של ים…
אין אני אוהב אותה במובן השגור, רק מאירה לי, היא מאירה לי בצלה… היא אינה אשה, אור היא, היא החיים.
בעת שאני רואה אותה, אני מתפלל שיהיה חלקי עמה.
ואני תפילה. אבל אין אני יודע אם הנפש הזאת שומעת ויודעת את תפילתי, אין אני יודע את אשר יֵעָשה תחת קלעי נשמתה. – –
מה זרות הן תהלוכות החיים! אני יושב משמים על יד שולחן מלא ספרים וקברי מחשבות, ורוחי נתון לה ולעולמה… ואולי באותה שעה היא יושבת בודדה על יד שולחנה ולבה מרגיש איזו ריקות… אבל לוּ ידעה כי בירכתי העיר יושב בן-אדם ששוגה בה, לוּ ידעה מה היא לנפש אחרת.
ולבי אומר לי שהיא אינה יודעת, הנני מרגיש את אורה המחַדש את נעוּרי ואיני יכול להתקרב אליה; כמעט מתבייש אנכי להביט בהודה.
היא טהורה ונשמתה טהורה. ובשעה שאנכי שומע אותה מדברת, כאילו שומע אני שיחת כוכבי ליל.
הנני אוהב אותה.. ולפעמים אני שואל אותי: מה היא האהבה?
ב
זה ימים אני שומע קול במחנה: עם ישראל שרוי בצער! נכאים באזני. את חטאי אני מזכיר. זמן רב לא חשבתי בעולמו של עמי והסחתי דעתי לדברים אחרים, לדברים שאליהם רוחי שואף. חשבתי אותי רחוק מבני שבטי, והנה ננערתי משינה ארוכה…
לפתע כל העבר הארוך שלנו עם כל צבעיו השונים חי בקרבי, והוא ממַלא אותי.
בכל פינה שאני פונה, בכל קרן-זוית שבנפשי, הנני שומע קול יעקב, אני מרגיש את הנחותיו ותקוותיו ואדע את הצער אשר בתקוותיו.
עַם כּלו בא עד מַשבר וחולם חלום שיבתו שקוע ברחשי האהבה.
הנני בעל נפש מבקשת אַרחה, לי תחסר נפש… והנה נפש אחת והנפש הזאת אינה מישראל…
אהבָתי גדולה אליה, איני יכול לחיות בלעדיה; אבל חבלי העבר מטפחים על פני…
הכל שומם, בי ובכל אשר מסביבי; רק אור אחד אני רואה, רק ניצוץ אחד, והניצוץ הזה בא מחוץ לתחום…
אני מקלל את יומי, אני מקלל את העולם בשביל גורלי. הבו לי את חיי, את אור נשמתי, את המאור לחָשכּי.
אני שואף אליה, אליה, אליה אתגעגע… כליון-נפש גדול ימלא כל אשר בי; ופתאום אני רואה את התהום ביני ובינה ואני נסוג אחור.
קשה עלי לעצור בעד אהבתי העזה; אבל הנה דמות דיוקנם של אבותי משנות דור ודור…
ג
אחרי שלוש שנים.
בא האביב בכל תוקף אורו, והוא מחַיה את כל היקום.
כגוף רוחני בעל-כנפים הוא מרחף על כל חללי העולמות ומעורר אותם לצאת ממחבואיהם.
האילנות מלבלבים, הארץ עוטה לבוש ירקרק, השמים וכל צבאם מזהירים והאויר טהור כבימי מַתַּן העולם.
הכל מתחדש ומתעורר. על הכל מנשב רוח יוצר.
ואני יושב בדד בחדרי בירכתי העיר ההומיה. הרחק מאדם העיר אני יושב. חלוני פתוח למגרש רחב, רק צל אילנות למולי ואני עצֵב לפרקים עד תהום הנפש.
כל אשר עבר עלי עובר לפנַי בחזון, ואני רואה בחיי רק שגיאה ותעיה ארוכה.
הכל דוחה ומענה אותי, נדחה מעָון לצדק ומצדק לכשלון; ואני כבר עיף מן תלאובות החיים.
ולבכות אני חפץ. אני חפץ לאסוף הכל סביבי ולעשות מספד כתנים.
והאביב פורש כנפיו גם ממולי. השמש תשלח קויה…
זה ימים שאני בונה עולמות ומחריבם, מחריב ובונה; אני נוטע אילנות בקן תקוותי ועוקרם, עוקר ונוטע.
הנה רק שלוש שנים עברו מאז, הרבה השתנה אצלי ועל הכל שפוכה רוח אחרת.
אני מרגיש עתה בי לפעמים רגשות מעין אדם הראשון ומעין האדם האחרון. ובדו-פרצופים אני מתעמל להקיף את העולם ואת החיים.
על יד השאלות והתמיהות, הספקות וההרהורים, שהם עצם חיי, אני עוד נטרד מעניני חומר, –
את אלהים אני מבקש, תוכן לחיים אני מבקש, במרומים נפשי מרחפת; והנה גם עניני ארץ, הא לחמא עניא…
יש רגעים, שאני נתון בהם כֻּלי, ובם מעֵין אורך-ימים. אני מרגיש אותי כמו רחוק מעצמי, רחוק ממלחמת החיים שלי, רחוק מתלאותי.
כמו יד נעלמה באה ומַרעדת אותי. אני מַכּיר את היד הרַכּה הזאת ואני רואה את אורה למרחוק.
כמו נפש נאלמת עומדת מול עיני; וכל אשר בי משתחוה לרוח קָדשה.
לי היו אז ימי יערות ונחלים בהררי-אלף, והימים ההם חדלו ועברו, חדלו ועברו…
איזה רֵע מאז הניח פתקה במבוא הבית ובה כתוב לאמור: “היא יצאה מדעתה”.
ד
באחד הכפרים בין הררי-אלף היא יושבת בבית-האוסף לחולי-הרוח. יתומה ועזובה היא וחסו עליה “אנשים זרים”, לפנות לה מקום מנוחה לשממון נפשה.
שם היא יושבת זה ימים רבים באין מרפא.
עוד חִורוֹן-היופי שוכן עליה, עוד עיניה מביטות למישרים ועוד ידיה הלבנות מזהירות.
כאִלמת היא ועושָׂה כל אשר מצַוים עליה, אבל יחידה היא בחֵן עצבונה.
היא אוהבת לשבת על יד החלון, שממנו נראים ההרים עם שלג עולמים, ויש שהיא מסתכלת בידיה שעה, שעות.
היא עושה רושם כנזירה מתהלכת בין אלהים דוממים.
יתומה היא בבית-האוסף, ואני יתום גם בחוץ.
את חיי המיתו בקרבי, את חיי היחיד שלי וחיי הצבור שבי… כל מזימותי ירדו אחת אחת, ואני מלא רק שברי נשמה. צערי גדול מנשוא, חיי אינם חיים בלעדיה.
“למיני נפשות רמות כאלה – כתבתי לאחד מרעי – אין מקום לחיות בימינו אלה. תנו להן מצוות גדולות או עברות גדולות. תנו להן תוכן לחיות. תוכן רוחני לחיות תנו להן, לבל תיכשלנה בדרכן”.
בהיפרדה ממני– הוספתי לכתוב לו – נגלתה לפנַי בכל יפיה ותוּמת נפשה. מַשמים עמדתי לפני ההוד השפוך עליה, מבלי דעת מה אוֹמַר ומה אדבּר, רק בשפת שיר השירים אפשר היה לדַבּר אליה…"
“כדאי הדבר ללכת ד' מאות פרסה על מנת ליהנות מזיוה ולהתקדש בצלה, ואני ידעתי אותה ואחר-כך יצאתי באשר יצאתי”.
“ואולי היו אותו יום ואותה שעה, שבה התגלתה לפני, היום היחידי והשעה היחידה בחיי, שבה יכולתי למצוא את הפתרון לחיי…”
“אנכי ערֵב בעדה ובעדי”.
ה
לאחר זמן…
יש שאֵל זר יבוא אלי, והוא יסיתני לחַדש את ימַי ולבקש לי מקלט. הנני נודד כצל ממקום למקום, שמים חדשים גם ארץ חדשה לא יועילו לי.
ויש אשר אומַר לא מַתּי, לבדד אחיה ואגדיש הכל לזכרונה.
לרעי אני כותב אז: “כל הדברים נשתנו וכל אשר קפא בי מתעורר”.
“יש לי הצורך לחיות כנזיר או כחוטא, יש לי הצורך ללכת אל ירכתי הארץ ולנטוע לי אוהל בין שאר החי למינהו”.
“כל הדברים משתנים בגעתם בי”; “ילכו באשר ילכו, ואנכי לבדד אשכון”.
ועוד אני כותב לו:
“לבדד אנחנו נשכון… חיינו בהוֹוה עדי אוֹבד, על שכמנו שנות דור ודור…”
“כל מחשבה שנחשבה אצלנו, כל רגש שנרגש אצלנו, כל דעה קדומה וכל נחלת-אבות, הרי יש להם טענות עלי לדעת אותם ולהכיר אותן”.
“לא את יגוני לבד אני נושא בי. לא רק כיבוי נרי מעסיק אותי, כי אם כיבוי כל הנרות משנות עולם…”
"שני פרצופים למַטבע של אלהי אבותינו: זקן בצד זה ובחור מצד זה. אבל אנחנו נַזקין עוד בטרם ירד עלינו טל-ילדות?.
האילנות מַשירים את עליהם, דומיה מסביב, ואני יושב משמים בחדרי.–
היא היתה ראשיתי ואחריתי… גז נגהה… וגם לא יכולתי להשתמש באורה…
אנכי לא יכולתי להתחיל בחיים, מפני שאחרון הנני…
בארץ נכריה הוא יושב, הרחק מעמו ומולדתו, הרחק מאבותיו וממסורת אבותיו; הוא שוקד על דלתות בית-המדרש-למדעים כתלמיד שרק הדעת הגיגו, והגיוניו כל חיתוֹ.
עני הוא וחי בדוחק; אבל עשיר הוא בשאיפות רמות.
כל המחשבות שחשבו גדולי כל דור, כל הרכוש הרוחני של בעלי המחשבה והדעת נפתחים לפניו.
רק לבית-אוצר הספרים עליו ללכת, ושם הכל נתון לו, מכל אשר תשאל נפשו לדעת.
ובבית-מדרש-החכמה דורשים ושונים בכל הסִפרות והמדעים, בסתר הטבע והתולדה, האמונות והדעות…
שם יוכל אדם להשיג הכל ולדעת מה היא הנפש ומַהות הנפש.
הוא, שעד עשרים שנה ומעלה היה יושב רק בד' אמות של הלכה ועסק בלימודים שאינם מלמדים את האדם כלל… הנה יושב על פתחן של החכמות ומקשיב לכל הרמות והנשגבות שבהן.
מה שהיה לו נלקח מאתו והכל ניתּן לו מחדש… הוא אבד ומצא הרבה… את הכל סתר בעצמו, והוא בונה לו עתה דבר רם מעצמו.
הרעיון, שבידו להשיג כל המחשבות והדעות, יתן לו ולרוחו איזה מרגוע וחיזוק.
אבותיו בחושך התהלכו, בני עירו בחשכה יתהלכו, כל הספרים שלהם והמעשים שלהם פעולתם מאין, המחשבות שהם חושבים מהבל הנן; רק הוא, הוא מנחם לבית מֵאיר, בן-חורין גמר; לו עינים לראות ואוזן לשמוע, לו ניתּנו מכמני המחשבות ועולם המחשבות.
ילכו הם באשר ילכו והוא באשר ילך. הדעת יקרה מכל חללי עמו וקדשיו. הדעת היא יקרה לו מכל חללי העולם. לו יש הכל, הכל.
ימים באו, הוא למד הרבה וחשב הרבה, והחל עוד הפעם לאַבד מאשר מצא…
הוא החל לחדור מאחורי קלעי הדעת ותעלולי המוּשכּלוֹת. הוא החל לראות את חללי הדעת והתורות.
בסתר נפשו התחיל להרגיש שלחיים בעצמם יתרון על כל אלה. וראה ונוכח שגם בבתי-מדרש-המדעים נחנק כמו בבתי-מדרש-ההלכה.
לאט לאט הוא ראה שרק הספרים נשתנו אצלו, אבל גוף הדבר לא נשתנה… ושעדיין הוא תועה בנתיבות ישימון. – – –
מה תתנה לו ומה תוספנה לו הדֵעות והמחשבות, אם אינן אלא כצללים לגבי עיקרי החיים עצמם?
מה יתנו ומה יוסיפו לו כל הקוים והשרטוטים באין יסוד קיים לו בעולם?
נפשו היא לא מלֵאה, חייו ריקים, רק מוחו מלא. אין לו עם וצרכי עם, אין לו הורים וקרבת הורים, חסרה לו אהבה וקִרבת-נפש.
נכרי הוא שם ופה, נכרי הוא בעולם ובחיים.
לאזרח כֹּל היה חושב עצמו, ולו באמת אין כֹּל.
קברים רבים על דרכו בחיים מעבר מזה ומזה.
בבית אביה היא יושבת באחת מערי ישראל הקטנות, ונפשה שואפת אל שמים חדשים וארץ חדשה.
עושר הוריה מבדיל את אוירה מאויר שאר המבואות, והאור החודר בעד חלון חדרה היפה כמו ממרחק הוא בא.
בספר לא למדה ונחלת-אבות שבכתב אינה יודעת, מן המצוות פטורה היא. שם בעיר – החיים בלי חיים הם, בלי געגועים ובלי תנועה; והיא לא תדע מנוח.
ריקים הם כל רגעי החיים, שבהם אין נפשה פועלת, שבהם היא שוכבת בבטלה על מרבדה או יושבת בדומיה על יד חלונה.
את החיים לא תדע, רק מרגשת היא אותם בעיניה, כאילו כל אשר מסביב לה אינו כסדרו…
בעיניה לפעמים, כאילו היא אינה מכאן…
כל אשר היא רואה מתמיה אותה כדבר זר ומוזר… היא שונאה את כל השדראות הכפופות והפיאות הארוכות, את הזקָנים הבלתי-מסורקים ואת הבגדים הארוכים. היא מרגשת שאינה שייכת להם כלל. לה עולמות אחרים וחלומות אחרים… לה חלומות שעוד לא תדע אותם, נתיבות שלא ראתה אותן ואליהן היא מתגעגעת…
לרקד היא חפצה לפעמים, לקפץ ולדלג; כל אשר בה סוער, כל אשר בה מתעורר ומשתוקק.
ידיה היפות, הדר פניה, הוד שערותיה ימלאו גם אותה פחד נעים, כי תעמוד לפני המראה.
ובעלות הבוקר נפשה מתמוגגת; ובבוא צללי הערב היא יושבת דומיה ומחרשת, ואף אינה מחרשת.
היא שואפת להתפשטות ולהתנערות, שואפת למרחוק, שם מעבר לחיי הבתים בעירה, המעשים הללו ומיני החיים הללו.
למרחוק היא שואפת – ובבית אביה היא יושבת…
א
בכרך הגדול, בירת שלֶזיה, שוררת דממת צהרים של שבת שלהם. היום הוא אחד מימות החורף היפים העטופים לבנים כבארץ הצפון; וצל השבתון מתערב עם שלוַת הקור, הממלאה את נפש ההולכים לטייל לאורך תעלת הבריכה בנחת־רוח שאינה מצויה בשאר עתות השנה. ממעל לראשם משתרע מרחב תכלת הרקיע עם כתמי חכליליותוֹ, ולרגלם נוצצת שכבת השלג בין האילנות; ולנפשם בא אותו ההד של בטחון המצוי בשעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו…
מֵי התעלה שם בעמק, המבדיל את העיר העתיקה התיכונה מן הקיצונה, קפואים, ועל הקרח מחליקים במנעלי־ברזל צעירים וצעירות בשאון נעים ובחדוַת־ילדות משעשעת בתמה. דגלים בעלי צבעים, המתנוססים על כלוֹנסאות ארוכים לאות כינוס, נעים אנה ואנה, וקול תזמורת קטנה נשמע מהחלילים המחללים לפני מסך אוהל הכניסה בצד הגשר הנטוי ממעל. ושם, על הגשר, נשקפים מלמטה ראשי המחליקים, הרצים רצוֹא ושוֹב כהמון צללים חיים, סובבים וטופפים בקלות גוף ונפש.
יחידים המה מחליקים, גם זוגות זוגות, שלושה בשורה אחת, גם ארבעה וחמישה; מהם מחליקים לאורך ומהם לרוחב, מהם רצים במישור ומהם מעקימים וסובבים במעגלה במהירות נמרצה ובשירה של תנועת האברים… הידים משולבות והרגלים מחליקות, כמו מרחפות הן על שטח הקרח.
נער ונער יחליקו, נערה ונערה, תלמידים ותלמידות, צעירים וצעירות, ובין כּולם מרחפת כל האַחוה שבנוער ומעֵין הנצח שברגע… כולם הם בנים ובנות היושבים על שולחן אבותיהם, ובת־קולם שלוה מקדם קדמתה.
ושם בירכתיים נערה יפה מַחלקת לבדה, ובחנה השפוך עליה היא מעֵין תינוקת גדולה, שתי מקלעות שערותיה השחורות יורדות מתחת כובעה על מעילה הלבן, המכסה ברובו את שמלתה הכהה; ובפניה הכהים מעין הוד עצבון, המושך אליה את העינים. כל מחליק ושב הנפגש אתה שוהה להביט בחנה, ואלה הנשענים למעלה על כרכוב הגשר מביטים עליה, כמו איזה כוח נסתר עולה מלמטה למעלה.
הנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה, והנה קמה להתערב במירוֹץ עם המחליקים. כמעט לא נראתה עוד למרחוק, ועוד הפעם ניכּרת היא מאחיותיה בשובה ובשבתה להינפש.
לבדה באה, ולבדה תלך מדי שבּת בשבּתו.
וזה כשני שבועות אשר משכה אליה עיני תלמיד עברי שעזב את ארץ מולדתו ובית אבותיו וגָלה למקום חכמה.
זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית־מדרש־המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה הזאת. עני הוא וחי לפי דרכה של תורה… יומם ולילה הוא הוגה במדעים, חושב וקורא בספרים לדעת מדעי החיים, והחיים עצמם נוגעים אל נפשו רק למרחוק. המחשבות וההגיונות המופשטים בולעים כל התוכן, התשוקה לחיות, אשר בו. כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם.
רק לעתים רחוקות יורד הוא מעליתו החמישית שם תחת הגג והולך אל שדרת התעלה, או עומד הוא על גשר הבריכה, לראות בעוברים ושבים, המטיילים והמחליקים: לכאורה הוא יודע שהוא מפנה לבו לבטלה; אבל הלב הזה מתגעגע אז על איזה צל אדם ונפש אדם.
בין כל המטיילים אין איש יודע אותו, בין כל המחליקים והמחליקות אין מוֹדע לו ולכולם הוא זר, מוזר… רואה הוא שכּל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה, אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמַד, והוא שייך לאותם החכמות והמדעים, שורש נשמתו נמשך אליהם, נפשו שואפת אליהם ורוחו מבקש נתיבתם…
שם הוא שוכן ושם הוא לומד, שם יחשוב לו מחשבות והגיונות סותרים ועוקרים מחשבותיו שלפנים והגיונותיו שלפנים; ושם הוא חולם חלומות חדשים על קברות חלומותיו אשר מלפנים…
לפנים היה כולו רק בן לנחלת־אבות, והיה שומר משמרת אבות, ועתה יצא מחוּץ לתחומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות… הוא יצא מאפלה לאורה, מעבדות לחרות; ובן־חורין זה מתגורר בקרן־זוית דלה, לו לחם מעט וספרים הרבה…
ועתה משועמם הוא מהמית כל אותם הספרים והמחשבות המתרוצצות בו. מכל האין־סוף והעולם הרחב אין לו רק בגד מגין מעט מפני הקור וכליון־נפש מַרגשת את עקת הבדידות הקשה.
הוא כבר למעלה מעשרים, כבר ראה עמל וקצת מלחמת החיים והספרים, כבר התגאל בקדשים וחוּלין של החיים לפי דרכו; ועתה הוא בודד, נקי וידיו ריקות. מאומה אין לו, בשעה שהרבה יש להם, הנפגשים אתו; ולפעמים גם עיניו אתו לראות שאין ידו משגת מה שנפשו שוקקת…
ושמא אין ידו משגת לעולם? שמא גם כל אותן הדעות והמחשבות, המלחמות והדרישות לָאו דוקא כלל? שמא הדבר מעיקרו פירכא? שמא כל עולמו טעות ארוכה היא? שמא יש מקום אחר להתחיל את הדברים? שמא החיים עצמם המה ענין אחר, והעולם עצמו הוא עולם אחר ממה שהוא חושב?
מחשבות והרהורים כאלה עולים לפרקים על לבבו ומוסיפים עצמה לסערת מחשבותיו, ודוחפים דחיפות חדשות את מהלך דעותיו.
מדומה לו לפרקים, כמו חייב הוא למצוא פשר לכל המעשים והנתיבות משנות דור ודור וכמו נוצר הוא לתוּר את מלכות השמים ולדעת מסתרי האדם עלי אדמות…
האדם, האדם ומהלכו נוגע לו; בו הוא מוצא את סלע־המחלוקת בין כל התורות והדרכים, המחשבות והדעות, הסודות והעיקרים, ובגלל אותם הדברים לבו סוער ונפשו שואפת…
לבו יֵצא בראותו כי אין משפט וצדק תחת השמים, כי האדם פוגע באדם, עם בעם. לבו יֵצא בראותו כי גם החי למינהו סובל על ידי רשעת האוכלים בשר ושותים דם הנפש.
הוא אינו מאמין שאי־אפשר לעולם בלא רשעים וצדיקים, עשירים ועניים, אדונים ועבדים, ואינו מאמין שמלחמה לאדם בעד קיומו נגד קיומם של אחרים.
אדרבה, השתווּת גמורה צריכה להיות בין כל בני־האדם ובין כל העמים; וגַר זאב עם כבש, אדם ושה, מבלי שיבלע התקיף את החלש או רב יעבוד צעיר.
הוא מתחיל להיות צדיק בדרכיו, בשר מן החי אינו אוכל, מסתפק הוא במועט, וגם אותו המעט ירכוש לו ביגיע כפו: הוא עובד באשמורת הבוקר בבית כורך־ספרים.
בבוקר הוא כורך את הספרים בתור בעל־מלאכה וכל היום הוא הוגה בספרים, מבקר את בית־מדרש־המדעים וממלא את מוחו בשיעורים הגבוהים…
בגדיו בגדי עני וצרכיו צרכי עני. משפחות לא יבקר ורֶעים אין לו, והיה אם יקְרא לפעמים לאחד הבתים אינו הולך לשם, שלא לפַנות לבו לבטלה.
שיעורים בשפת־עבר אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין עוד בתחיתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב, כשאר “כלי־קודש” והיראים למיניהם.
בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבּתות את ההולכים והשבים מבית־הכנסת למתוקנים; ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בוילון, כדי שלא לראות בני־אדם בשעת קלקלתם.
ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד.
ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם מתבולל בלי צער הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה נפש… מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו… מוחו נתרוקן מנחלת־אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו.
וזה עיקר אצלו, מוחו מולך על לבו. אמיתיותיו הן אמיתיות הגיוניות ומחשבותיו נובעות רק ממקורי המחשבות.
הלב, לפי דעתו, אינו עושה כלום, הלב הוא רך כקנה ומתרגש בכל פעם; אבל האדם חייב להתגבר על לבו ולשמוע רק בקול מחשבותיו.
הוא חושב כי הלב הוא מעשה־שטן, הרגשות הם מעשה־שטן וגם השירה היא בעצמה נוֹח היה לה שלא נבראה.
אבל יש שכל הדרכים האלה מתגנבים בו שלא ברצונו. בצאת השמש או בין הערבּים, בשבתו לבדו, יפעמהו רוח השירה בעל־כרחו. אבל הוא עמל לגרש את הרוחות הרעות האלה ומתחיל לקרוא ספרי מחשבות בעל־פה, כדי להתגבר על לבו הזונה אחרי נטיות אחרות ואלהים אחרים…
והוא לא ידע שאותם בני־אלים אחרים נבראים בו בסתר נפשו, בלי דעתו המה מכים בו שרשים, כדי לשגשג שם לאחר זמן…
ובטרם בא אותו הזמן, הרי הוא יושב מַשמים בסער מחשבותיו ובעמל דעותיו. חפץ־החיים העיור פותח בו לפעמים את לועו וממלא אותו במין פחד שאינו יודע שחרו.
בשבּת זו שלהם, כמו בשלפניה, לא רָגע לבו בחדרו הבודד, ויצא לשוח. נלאה מפני האותיות והחשבונות. ויצא לראות בבני־אדם ובבנות־אדם.
מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: “לך!” והוא הולך שמה ומצטער, יושב על ספסל, מרגיע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער.
בשבּת שעברה ראה שתי אחיות דומות זו לזו במראיהן ובפניהן שכמוהן לא ראה ליופי, וילך אחריהן להשבּיע את עיניו. כשנעלמו בתוך הקהל משכה את עיניו אומנת אחת מנהלת את בן אדונה בעריסה. ואחר־כך ראה אותה, את הנערה המַחלקת עתה לבדה על הקרח ואיזה כוח בחִנה.
אז היתה כעתה ועתה כאז, בימות השבוע חשב על אודותיה לפרקים, ועתה הוא רואה אותה למרחוק…
למרחוק הוא רואה אותה ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו, לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ.
היא התערבה בין אחרות, והוא הולך שפי מכאן, הלוך ותעה, תעה ושוֹב.
ב
ימים עברו ובאו ומלחמת־החיים קשתה עליו, בבית המלאכה לכריכת־ספרים לא רצו לתת לו עבודה, בהיוַדע שם כי עברי הוא, ומשען קשה היה עליו לקבל – אביו, הרב לעדת עיר קטנה ברוסיה הקטנה, התכחש לו, כי היה בן מֶמֶר בעיניו, וגם לוּ סלח לו, הנה לא השיגה ידו לשלוח לו מכסת כסף. את הספרים הרבים, אשר הביא אתו, כבר מכר בשעת הדחק, ומקור חדש אָין…
מאכלי החלב, שהיה אוכל זה ירחים הרבה, מבלי לגעת בבשר ובמאכלי בשר, התישו את כוחו וימעיטו את דמו, ויהי עייף ונבוֹך כל היום. הוא ישן הרבה, אבל השינה אינה משבּיעתוֹ ואינה מַחלימתו; גם חלומותיו מעטים ותקווֹתיו הולכות הלוך ודל.
לימודיו בידיעת הטבע חדלו להספיק לו מזונותיו הרוחניים, ותחתם באו הלימודים הפילוסופיים. מה יש לנו ומה יודעים אנו? מה היא הדעת ואפשרות הדעת? מהו העולם והשתלשלות העולם? מה היא ההשתלשלות לפי חוקי האפשרות וההכרה? שאלות כאלה היו ממלאות אותו ומיגעות את מוחו.
עמל היה להבין לפעמים את ההוָיה גופא ואת המהות הערומה מבלי כל חומר וצורה; עמל היה להבדיל בין העצם כמו שהוא ובין אותו המושג אשר בחושינו ולהתבונן בתנאי החושים עצמם.
ואת הנפש חפץ הוא לדעת ומהות הנפש, את האני השלם בלוית יחסיו אל העולם שמסביב לו.
מה הם ההרכבה וההפרדה וחוקי התנועה בנו? מהו הנצח לעומת הזמן והמקום, ומה הם הזמן והמקום עצמם?
מה הם העצם והמהוּת, ההויה והחיוּת, המשיג והמושג? מהו הטבע והכוח המטביע? מהו הקשר בין בלתי־יודעים ליודעים ובין הטבע העיור לטבע הרואה? ומה היא הראִיה גופא, שיודעת את ראוּתה?
באלה הדברים היה ממלא את מוחו בשעה שקיבתו ריקה. ובאין לו נר למאור קרא במין ספרים כאלה לאור נר האכסדרה, שעל שלַבּיה יורדים הגָרים ועולים.
וכשתקשה עליו השעה יחשוב גם כן על אודות הפרוטה שאינה מצויה ואיפה ימצאנה. בבית־הבישול לעם יאכל בחול לחם חוקו; לערב יוַתר על ארוחתו; חמין לא ישתה וקטורת לא יעשן, מפני שמוֹתרוֹת המה…
ובימים האלה קרה הדבר, שמורה ראשי לדברי־הימים קרא לו ויושט לו מאה שקל על מנת שילמַד משניות לזכר נשמת אשה אחת, שלא השאירה אחריה בנים… הוא התחלחל מאד ולא יכול להשיב למורה דבר. וכאשר שָנה המורה את הצעתו מיהר לעזוב את הבית, ועיניו זלגו דמעות.
הוא יצא לאשכנז, לארץ החופש והדרור. את הכל הקריב בעד חירותו הדתית; והמה יבקשו ממנו שיעשה דבר שעושים המקובּלים, בעלי האבנטים הרחבים במבואות האפלים… ומורה ראשי יאמין ב“קדיש” ובהשארת־הנפש. אנשים כאלה עודם מוכים בסַנורים או צבועים המה, צבועים ממש.
בעיניו נדמה כמו חוּלל כל הקודש בו, כמו ניסו לעקור שורש נשמתו ולקחת ממנו חירותו בעד נזיד עדשים… בעיניו נדמה שאפסו בני־חורין מן הארץ ושלבדו הוא בעמק־רפאים.
רפאים שבּל יחיו חיים ומאמינים בקדיש, רבנים מגולחי־זקן משגיחים על השחיטה, ואוכלי נבלות וטריפות רצים להזכרת נשמות.
הוא אינו יכול להבין איך יוכלו עוד אנשים שביקרו בית־ספר גבוה להתפלל; ואינו מבין מדוע דרשה אשכנזית, מלאה יראה ומוסר, טובה מיראה ומוסר גופא שם בעיירות בני־ישראל הקטנות, שיושביהן בחשכה מתהלכים. “שבט מוסר” בלשון אשכנז אינו טוב מהספר גופו וגם תפילות בלשון אשכנז אצל הקיצונים שבקיצונים הלא סוף־סוף תפילות הן…
גם בתי־כנסיות בלי בימה – בתי־כנסיות המה, ורבנים מעוטפים שחורים ככוהנים הלא רבנים המה, מנהלים את עדתם כמו שכתוב ובשביל שכתוב…
לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד והמה אינם שייכים אליו; ובכל זאת איכפת ליה הדבר – לו איכפת מציאות היראים שבאשכנז, ואינו יכול לסלוח להם את אמונתם.
לו איכפת בהיוָדע לו שגם אצל אומות־העולם בחוץ־לארץ יש מאמינים, שגם בהן צרים על הפילוסופיה המתנגדת לאמונה ואוסרים עליה חירותה המוחלטת. לו איכפת שגם המורים פילוסופיה מעל הקתדרה מבקשים לעשות פשרה בין האמונה והמחשבה ובין המסורה לַשכל המופשט. כמעט לא יאמין למשמע אוזן, בשמעו אותם מדברים על הידיעה והבחירה, על השארת הנפש ועל מהות המוסר; כמעט תאבל נפשו לראות, שגם שם אין חירות אמיתית ושגם הפילוסופים הגדולים עודם מתכּסים מעט בטלית האמונה.
לבדד הוא גם בעולם המחשבה הזה ועמו רק מתי מספר, זעיר שם זעיר שם, אחד בדוֹר ושנים בעם.
לבדו הוא בדרכו לדעת ולחשוב מיני מחשבותיו והגיונותיו. לבדו הוא שם ופה, התם והכא – –
יש שכל העולם יהיה לספק גדול אצלו, כל החיים ובני־אדם המה ספקות גמורים, וגם הוא לא יֵדע עוד את דרכו…
לא יֵדע את דרכו ואיזה דרך צריך לו. צריך לו לדעת: אנה פניו מועדות? ומה יהיה גורלו באחרית הימים?
ובטרם באה אחרית־הימים רוחו הומיה, בגלל ההוֹוה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריוּת הגדולה שבחיים…
תלמודי הוא ששָנה ופירש, ולא נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר־מה, כמו צריך הוא להגיד להם עוד דבר־מה.
את הדורות מראש אינו קורא עוד. אינו חפץ לדעת עוד דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקדוש־ברוך־הוא לאדם הראשון; אבל בסתר לבבו מרגיש הוא שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים.
הוא אינו חושב על אודות היהודים והיהדות. נפשו נתונה להמונה של רוֹמי ולסָבי דבֵי אַתוּנא, לדבריהם ישַבּר יותר מאשר לנביאים; ישַבּר יותר מאשר לנביאי ישראל; אבל הנה אותם הנביאים היו והגידו נבואתם ומסרו דברים סותרים לרחשי נפשו.
והוא מצטער על אותה סתירה, מצטער על נחלת אבותיו להיותם אבותיו – השכם והערב יאמר לעצמו, שלבו בן־חורין מכל הנמנעוֹת שבהגיון המחשבה; ויחד עם זה הוא מרגיש עוני וצער, אפיסת כל תקוה חָמרית וצורך גדול לקוות ולקוות.
עוד הפעם אנוס הוא להחליף את חדרו בחדר אחר, שהוא זול עוד יותר מהראשון, והוא מתגורר באיזו קרן־זוית גרועה אצל סנדלר עני באחד הרחובות הצרים אשר בירכתי העיר.
ושם, באותה קרן־זוית, המשמשת לו בתור חדר, הוא חי בלחם צר וספרים הרבה. דוקא בשביל שאין ידו מַשגת שום דבר הוא מרגיש את עצמו לפעמים עשיר, עשיר בהגיונות ומחשבות. דוקא בהיותו בודד בחדרו החשוך הוא חושב לשאת בחיקו את הדעות ומַשוּאוּת הדעות.
בעד חלון חדרו הוא מסתכל לפעמים בהעוברים והשבים במין גיאוּת, לאמור: מה ידעו כל האנשים האלה? ואותה הגיאות מַרחבת את דעתו.
למה לו אנשים ורֵעים? הכלב הקטן, שחי אצל בעל ביתו, מתרועע אתו בגלל פירורי הנופת שהוא נותן לו לפרקים, ויש אשר ירגיש שהרעוּת הזאת היא רק קרבת החי אל החי.
יש שהוא בא אל בית־הבישול לשבת על יד ספסל בעל ביתו הרצען ולראות בעשותו את מלאכתו במנוחה. גם הוא רואה את עצמו בּדמיונו רצען נסתר, אדם עושה מלאכה פשוטה וחושב מחשבות גדולות; אבל אינו יכול שאת את גידופי הסנדלר, שהוא מגדף את אשתו החולנית. “אשתי לא תאריך ימים”, לוחש הסנדלר באזנו בלכת אשתו להביא דבר־מה.
והאשה החולנית הזאת, בעלת ביתו, יפה היתה לפנים. היא מיטיבה לכת עמו ונותנת לו חמים לרוב, והוא מביט תמיד על ידיה הלבנות.
בעלה הוא שונא ישראל בחשאי, וגם היא חסה על כל אלה הנפשות, שלא תהיה להן השארה בעולם הבא בשביל דתן השונה.
“אדם כמותך, שלומד כל כך הרבה, הלא צריך להכיר את ה'” – אומרת היא אליו יום יום, בבואה לנקות את החדר ולעשות את המיטה.
אחרי שבועים מתה האשה על ידי הקאת דם פתאומית, ואיש לא התאבל עליה ימים רבים. גם השכנים לא באו לנחמו, כי איש מדון הוא להם.
ג
ימות החורף עודם עומדים בתקפם, ועוד העם מחליק על הקרח. מדי שבּת בשבּתו יוצא מיכאל – זה שם אותו תלמיד – לטייל מעט בשדרת התעלה. לפעמים הוא נשען אל הגשר, לראות במחליקים למטה, ואת פני אותה נערה מאז, שעודנו זוכרה, אינו רואה עוד – אולי מתערבת היא בתוך הקהל, ויוכל היות שלא תבוא עוד כלל; אבל מי יאמר לו שתבוא רק ביום המנוחה? שתי פעמים ראה אותה מרחוק זה מכבר הימים, ומדוע הוא חושב והוגה בה מדי בואו לטייל בזה? מה לו ולה? לא! מדוע יהגה בנערה שלא יכירה ושאולי לא יראה אותה עוד לעולם? מדוע יחשוב מחשבות תפלות? הוא מעביר ידו על מצחו, לגרש משם את ההרהורים האלה, אבל הוא מהרהר, מהרהר…
ולפתע הוא זוכר, שגם בשבתו בחדרו היה הוגה בה. לו נדמה שראה את צלה גם על היבשה, אבל אינו יודע אם בחלום או בהקיץ היה הדבר.
לו נדמה והנה כבר שב לבית הוריו באחרית הימים במרכבה רתומה לסוסים דוהרים, ואיזו נערה יפה מלַוַתהו. כל העיר למגדול ועד קטן רועשת לביאתו. גם שונאיו, שהחרימוהו וגירשוהו מבית־המדרש, מכבדים אותו עתה כאדון רחוק, וכולם משתוממים על יפי הנערה, שבלי ספק היא כלתו.
והיא, הנערה, איננה יודעת לדבּר יהודית, מעולם לא ראתה עברים כאלה, והנָה משתוממת למראה עיניה ולמשמע אזניה.
הנה הוא הולך עמה שלוב זרוע דרך הרחובות הצרים. לפנים היו משליכים אבנים לעומתו ועתה כולם כורעים בלבם לפני גדולתו וחכמתו, הנשגבה מהם.
רק צדקה הם מבקשים ממנו, גם מתנגדיו ומוריו, והוא נותן לכולם מִסַת־יד בפנים שוחקות. להתפּלל אינו הולך כלל, כל הימים אשר הוא יושב בעיר מולדתו; ולַכּל מובן שככה הדבר צריך להיות.
ואחר־כך יֵצא את הנערה אל העיר הגדולה הקרובה. שם גן סופיה, הנפלא בכל ארץ רוסיה הקטנה, שם יראה לה מפלאות גבנוניו ושדרות גשריו, שם יקוּבּל מאת משכּילי העיר, שיִכרוּ כּרה לכבודו, ושם ידרוש לפניהם על דבר החירוּת.
וכך הוא מתחיל את דרשתו: “ריקם יצאתי ומלא שבתי… כל בריאה היא רק יש מאין, ודוקא בשביל שעינו אותי במבואות האפלים יצאתי לאור אורות…”
וכולם עושים את אזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו. הנשים הנכבדות מגישות לו זרי־פרחים, והנערה, רעיתו, תראה בכבודו.
אין דבר… לעת עתה עדיין הוא הולך לבדו לשדרת התעלה, והוא תלמיד עני לאורך ימים. ומדוע יחלום בהקיץ חלומות כאלה, שאינו חפץ כלל בקיומם? בעזבו את עיר מולדתו הצרה נשבע, שלא לשוב עוד שמה כל הימים, ולעולם לא יחלל את שבועתו. לו אין עוד עם ועיר מולדת. בן־חורין הוא החי לבדו. הוא אינו שייך עוד לכל חבלי משפחה ומסורת זכרונות. לו אין זכרונות כלל, הוא אינו חפץ לדעת אותם כלל…
רק את מוֹת אמו הוא זוכר. היא היתה שחורה ונאוה, ואביו הוא אדמוני. אביו הוא חסיד מבני דלת העם, שעלה לרבּנות, ואמו היתה יחשנית וַתבין לדבּר פּוֹלנית. כשמתה אמם באו תיכף אל ביתם אֵם חדשה ובנים חדשים. אביו דיבּר אתה בלשון נוכח כמו שדיבר את אמו, וכל שינוי לא היה בבית… אבל אצלו השתנה המצב אחרי מות אמו, ומאז לא היה יכול לדבּר את אביו לשלום.
ופתאום זוכר הוא, שגם אבי־אביו נשא אשה אחרי אשתו שמתה, שגם אבי־אמו עשה כך ושגם לאמו חרה הדבר כך… שתי שנים לפני מותה שמרה את מיטתה, ואביו רק התפלל. אחיו עוד היו קטנים במותה, והוא בעצמו השכים והעריב לאמירת הקדיש…
ואז עלתה על לבבו השאלה: מדוע אין רחמים לפני מידת הדין? שאלה גוררת שאלה ומחשבה – מחשבה, עד שבא לידי הפיכת הקערה על פיה. אין צדק תחת השמש! ושמַע מינה דאֵין דין צדק גם למעלה מן השמש. ככה היה אומר אז בנפש־נעוריו.
בתור משיח הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם, חשב אז לפרקים. אז היה מקהיל קהילות ברבים והיה מחזיר את כל בני עולם למוטב. לא במופתים ובנסים היה מַטה את לבם, רק בקולו החוצב להבות אש וברוחו הזך.
לוֹ נדמה שיש בכוחו להגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש נשמתם ויעשה אותם למרי דחוּשבּנא…
הוא אינו מבין מדוע כל העולם אינו חושב את דרכו ומדוע ילכו כולם רק בשרירות לבם, אינו מבין איך חיים הם עלי אדמות מבלי התבונן לראשית ולאחרית ולשאלת כל השאלות: מה אנו ולמה נחיה?
“הביטו שמים ואדמות! הביט על חייכם ותעודתכם! הביטו אל מעשיכם ותוכן מעשיכם!” – היה נכון לקרוא לכל הנפגשים, שכתועים המה בעיניו.
“לולא המשוגעים והתועים לא היה העולם יכול להתקיים”, – אמרו זקני החכמים, אבל כל אותו עולם שמתקיים על ידי התועים אינו עולם כלל ואינו שוה כלל להתקיים.
המתינו והמתינו, עוד בוא יבוא היום הגדול של הרת עולם. עוד תבוא ממשלת הצדק ומלכות המחשבה בהאי עלמא, עד שיוּרם המסך מעל חידת החיים.
הוא עוד יראה את הדור הזכאי הזה ועוד ישתמש באור הדעת שכולו מאיר ושלכולם הוא מאיר.
ואז לא יהיו עוד יושבי חושך, כל בני־האדם יהיו כבני אלים, כל הארץ מלאה כבוד הדעת ועטרת הדעת.
אז לא יהיו עוד עשירים ועניים, צדיקים ורשעים, אדונים ועבדים, עמים ועמים. כל באי עולם שפה אחת ידברו וברוח אחד ימַללו, כולם חיים באחוה ושלום, יחד גם את החי למינהו ישלימו.
נשים תלבשנה שמלת גבר וכל איש ישרת רק את עצמו. כל הבתים פתוחים, כל דכפין ייתי וייכול; הכל שייך לכּל וכל אחד בעד הכּל.
ובתוך כך הכל אינו שייך עוד לַכּל. הקור יֶחזק לפנות ערב, ועליו לשוב לחדרו הצר. בעלי־חיים למיניהם עודם נשחטים ב“ברכה”… ולו אין עוד גם צלוחית חלב לשתיה.
עוד יעברו ימים רבים עד אחרית הימים האלה. זאת רואה הוא עתה היטב, ועל הדבר הזה הוא מצטער…
מתי יבואו ימי האור האלה? מתי?…
ד
לפנות ערב היה הדבר.
מיכאל עזב את חדרו לרגע, כדי לקנות לו גבינה ופת־לחם. את הדלת סגר אחריו ואת המפתח עזב על השולחן. ובשובו הֵנה גם בעל־ביתו כבר עזב את הבית ולא יכול לבוא פנימה. ראשו היה גלוי ומעילו העליון לא היה עליו, ולחכות עד שיבוא בעל־הבית שלו לא יוכל מפני הקור.
הוא מושך בפעמון ומכה בדלת בחזקה, אם כי יודע הוא שאיש אין בבית ומסתכל בחוֹר הדלת, אולי יֵעשה לו נס ותיפתח.
לַשוער אין מַפתח לדלת הזאת, ומיכאל ברגש־כעס על עצמו עולה ויורד על השלבּים, מכה על הדלת ומושך עוד פעם את הפעמון, אחת ושתים.
כבר העלו נר בפרוזדור. העובדים והפועלים כבר שבים מעבודתם, והנשים יוצאות ובאות עם צרוריהן לארוחת־הערב. כולם יורדים ועולים מבלי שים לב אליו, והוא עומד לפני דלתו מבלי דעת מה לעשות.
ושמא יאחר בעל־הבית שלו לבוא? שמא לא יבוא כלל כל הלילה, כמו שרגיל הוא מיום שמתה עליו אשתו? שמא תאחז עתה אש בכל פינות הבית והכל ישרף? הוא בעצמו מתפלא על שחושב הוא מחשבות זרות כאלה, שאינן יכולות להועיל לו כלל.
וכבר רעב הוא מעט, כבר נלאֶה לעמוד ויקלל את שעתו.
כל חללי דעלמא היה נותן לו היה יכול לשבת עתה בחדרו לאור הנר ולאכול גבינתו לפני ספריו הפתוחים. אחר זה יבשל לו מעט חמים, יעמיד את השולחן לפני התנור החם ויקרא בספריו לתיאבון…
עוד פעם הוא יורד מן השלבּים למטה ועד פעם הוא עולה ועומד אחורי הדלת, עוד פעם הוא מכה בידו בחזקה ועוד פעם הוא מושך בפעמון ברגשי חימה.
באותו רגע נפתחה הדלת, היא הדלת של שכנתו במעון שכנגדו, ואשה בעלת־קומה נראתה על הסף ופניה שוחקים.
“אולי יבוא האדון אלינו לשעה קלה עד שישוב בעל־הבית מדרכו, הלא הקור גדול ובחוץ אין האדון יכול לחכות” – מדברת היא אליו טובות.
כמתבייש עמד רגע. הנה האשה זרה לו, ועל פיתוּח הדלת חרותות המלים: “החייט יוהן”.
באי רצון הוא הולך אחריה וכרגע הוא בבית־הבישול הגדול, העשוי לקבל שם אורחים. גם מכונת־תפירה נמצאת שם ובגדי־צמר מונחים על האבנים.
נקיון גדול שורר שם, כל הכלים מסודרים ומרוחצים, השולחן גדול ולבן והספה רכה. גם איזו תמונות תלויות על הקירות, ועל התנור מתנוססים כלים עשויים נחושת קלל.
המנורה מאירה על השולחן ומפיצה באורה איזו הרחבה, ושריד היופי בפני האשה מוסיפים חן להכרת טוב לבה.
היא מבקשת אותו לשתות צלוחית חלב חם ויושבת למולו כלא־זרה לו. היא מדברת הרבה ומשיחה, והוא משיב לה רק מלים מקוטעות ולוגם מעט את החלב.
היא כבר שמעה מפי יושבי הבית שהוא מתמיד גדול בלימודיו יומם ולילה. גם אצלה גר לפני שנתים תלמיד הדת הקתולית, שהיה מתמיד גדול ובקי גדול בכתבי־הקודש. הוא היה אדם טוב מאד… כשמת הניח לה את ספריו, אשר מְכָרְתַם, רק את התנ"ך הרוֹמי הניחה לה למשמרת..
כרגע קמה ותַּראה לו את התנ"ך הישן, בהוסיפה לאמור: “אתה הלא יודע הנך בלי ספק את כל הדברים האלה היטב… אצלנו נתמעטו הלימודים הקדושים, בעווֹנותינו הרבים, אבל אצלכם העברים עוד בני־אדם לומדים הרבה תורה…”
“אנכי איני לומד בתורה עוד”, – השיב לה בקצרה.
“האם אינך תלמיד הדת?”
“לא”.
“ומה אתה לומד? אַרשה לי לשאול”.
“את הפילוסופיה ודברי־הימים”.
“את דברי־הימים איני מבינה מה טיבם, אבל על דבר הפילוסופיה שמעתי בבית דודי האציל וַלקא לבית ברינסקי… הוא היה אחד מאצילי פולין הגדולים והיה מלומד גדול… אחי הקטן הוא עורך עתון פולני בפּוֹזנא, הוא לאומי גדול ונפרד מאתי מאותה עת שנישאתי לאשכנזי… גם אנכי הנני פולנית טובה ושומרת את מועדי בבית־תפילתנו… את האשכנזים ודתם איני יכולה לשאת, להם אין רוח הקודש, ולוּתר עיות את הדרך…”
“גם אנכי מבכּר את הקתולים. כשהייתי בקרקוי ביקרתי את בית־תפילתכם למַריה באשמוֹרת הבוקר, וכל הכורעים והמשתחוים בחרדת קודש עשו עלי רושם”.
“ומדוע אינך קתולי?”
“אנכי חי ממקור אחר…”
“לא אבין את דבריך”.
הוא שותק ומפסיק את השיחה על ידי לָגמו שארית החלב; והיא הבינה שהדבר לא לרצון לו ותקם למלא לו את הצלוחית שנית.
“תודה! איני חפץ עוד”.
“האַרשה לי לתת להאדון חתיכת לחם עם חמאה?”
“מדוע יתבייש – מוסיפה היא לענות על שתיקתו, – הלא מקרה הוא הדבר שהדלת סגורה, ואם יחכה האדון עד שישוב בעל־הבית הלא ירעב”.
“לא, אינני רעב”.
“ובאיזה בית־מרזח יאכל? פה בתי־המרזח רעים, אצלנו בפוזנא…”
“אנכי איני אוכל דבר מן החי”.
“בבית דודי שמעתי על דבר אנשים כאלה… יסלח לי האדון אם אשאלהו: האם הדבר הזה הוא מין עבודת־אלהים?”
“לא…”
“וכמה עבר עליו, על אדוני, בלי בשר?”
“זה שנה תמימה”.
והדבר לא יחליש את האדון?"
“איני יודע… הנני עתה כמו שהייתי”.
“פלא הוא הדבר, פלא”, – אומרת היא לעצמה.
ובאותו רגע נשמע קול עב מאחורי הדלת: פלא, פלא.
הדלת נפתחה והבעל בא, שיכור מעט, ופניו הנופלים צוהלים: “ערבא טבא! ערבא טבא לך, האדון הצעיר! אתה הנך שכננו הטוב ופניך בל ירָאו! העברים המה אנשים טובים, כולם הם אנשי חסד, אבל אנחנו נוכל לגווע ברעב אם לא נעבוד, והעבודה אינה מספקת בימי הקרה. אויר של כלבים הוא בחוץ, חורף רוסי ממש. הלא אצלכם קר מאוד, אבל אצלכם נושאים בגדי־שער. אצלכם ברוסיה רואים החייטים ימים טובים, האי, האי, האי! שתה, אדוני, מעט יין־שרף, אינך צריך להתבייש, שתה, שתה…” הוא שונה דבריו ומזג לו כוס קטנה מהצלוחית אשר באמתחתו.
“הרף ממנו… השומע אתה!” יסרתּו אשתו ופניה נשתנו.
“אל נא תשמע בקולה, היא פולנית, כל הפולנים המה כלבים יחשנים, חה, חה, חה!”
“שתוק! אומרת אנכי לך”.
“חה, חה, חה!”
“גם להאורח לא יתן מרגוע!” – אומרת היא לעצמה.
“האדון הצעיר הוא אדם טוב. הוא מוצא חן בעיני והוא יסלח לאדם קשה־יום כמוני. מה לי מחיי? שלוש שנים עבדתי בצבא, הכיתי את הצרפתים הסכלים עד מֶץ, שם נקב כדור את ידי ואנוס הייתי לשמור את המיטה בבית־החולים, עד אשר באו ימי השלום… אנכי לא הייתי מתרצה לזאת כלל, צריך היה לעשות להם מה שעשו לפולנים…”
“שתוק! אנכי אמרת לך”.
“ומה תעשי לי, פולנית? אנכי יודע אתכם היטב, הכוהנים שלכם אינם נושאים נשים בחסידוּתם.. חה, חה, חה!”
“מַרקוס, – מנסה אשתו לדבר אליו רכות, – הנח לכוהנים. גרשון שלח אלינו היום להגיד שהבגדים בעד חנותו נחוצים לו במהרה ושעליך למהר מלאכתך. שב אל העבודה ותפוֹר. הרעב אתה? מה אתה רוצה לאכול לארוחת־הערב? בשר אין לנו כעת, אבל תפוחי־אדמה ודגים מלוחים”.
“יקח אופל את גרשון, יהודי ארור, תמיד הוא מאיץ בי, והוספה אינו רוצה לתת לי. הוא מרויח יותר ממני מבלי עשה מאומה. גם לקחת לי עוזר אין ידי משגת, ועיני כהות”.
“חדל מלקלל, שב ותפור, אתה לא תשנה את העולם. גרשון אינו רע מאחרים, הן הוא נותן לנו תמיד דמי־קדימה”.
החייט כפף ראשו וישב אל המכונה וַיחל לקשקש עליה. מיכאל הביט על שערות החייט הלבנות, והאשה הלכה אל החדר השני, לקחת משם דבר־מה. השעון העתיק על הקיר השמיע קול־נענוע בלחש, וצפור־הדרור ששתקה עד עתה משמיעה מעט את קולה.
ובתוך כך באה מַרתּה. היא אשה זקנה הגרה שם בחינם, ובשכר זה היא עובדת עבודת הבית ומבשלת. בכלל היא אשה זקנה מכוערת, מדברת בשפה צחה כבנות מרום עם־הארץ וממהרת בדיבוּרה כאדם שהזמן קצר לו.
היא לא שמה לבה אל האורח ותפרק את צרור החפצים שהביאה. אחר־כך דרשה בשלום הזקן ותאמר לו: “והֶדוִיג עוד לא באה?”
“היא, הארורה, שולחת אותה בליל קור אל שיעורי הזמרה. הנערה תתקרר…” החל החייט לדבר בינו לבין עצמו. ומיכאל הקיץ ממחשבותיו לשמע השם החדש.
ובאותו רגע שבה מַריה יוֹזֶפה – זה שם בעלת־הבית – מהחדר ועמה צרורי צמר, אשר הניחה אותם לפני בעלה.
“מַרתה! – אומרת היא אליה, – האדון הצעיר הזה הוא התלמיד המתגורר אצל שכננו הסנדלר. הוא אינו יכול לבוא אל הבית, כי שכח את המפתח, ובעל־הבית יושב בלי ספק שיכור באחד מבתי־המרזח – הן מאשתו נתפטר, ומה יחסר לו?”
“כן” – פונה מרתה אל מיכאל, – “היה שלום, איש צעיר, אנחנו מכבדים את הלומדים. בתי, זכרה לשלום, היתה מכבדת גם כן את התלמידים, היא היתה יפה ויעלת־חן בצניעותה כל כך עד שמשכה עליה עיני כל רואיה. תמיד ישבה בבית פנימה כבת־מלך ותהגה ותשיר עד בוא האסון…”
“האדון יואל בטובו לבקר אותנו שלא על פי מקרה, ועוד יהיה לך פנאי לסַפּר לו את המעשה שלך” – שיסעה אותה מַריה־יוֹזפה בדבריה.
“הניחי לי, אדרבה, ישפוט האדון הטוב ביני ובין אותו הרשע הארור. הוא היה מבקר בית־המדרש הגבוה וַיגר כבן זר אתנו ויאהב את הנערה. אנכי אמרתי אל בתי: ‘הלא עברי הנהו ואַתּ קתולית!’ והיא מַשפלת את עיניה… מה יכולתי עשה? ואחר זה יצא הוא לבית אביו ויכתוב לנו פעם ושתים. אחר זה חדל לכתוב, ובתי עצובה כל היום. הוגד לנו באחרית הימים כי אירש לו נערה אחרת; ואנכי הייתי מסתירה מבתי את הדבר. בני הגדול נסע שמה בחרי־אפו ויקרא אותו למלחמת־הבינים; שניהם נפצעו, והמרה השחורה גברה על בתי, אחרי כן השתגעה ותשב עצורה בבית חולי־הרוח ימים רבים. – אנכי הוצאתי כל אשר לי בחליה עדי בואי עד הלום. בני הלך למדינת הים ואינני שומעת על־אודותיו עוד…”
כך היא מדברת, ומיכאל שומע חרש.
כמדומה לו שכבר שמע את המעשה הזה פעמים רבות וגם קרא כזאת פעמים רבות, אבל זאת הפעם נגע הדבר אל לבו ביותר… הוא כמעט קינא באותו האיש, שנפש תמה אהבה אותו כל כך. הוא רואה ברוחו את הנפש התמה הזאת בעצב יפיה, רכה היא וענוגה וגם ידיה עצובות הן. לנחם אותה הוא חפץ, לדבר על לבה: אנכי אהיה לך הכל. שמעי בקולי ושכחיהו. דמעות בעפעפיו וקולו יחַנם ברגשנות רוחו. כן הוא חושב. ושם, בבית־החולים, עדיין היא זוכרת אותו בנפשה. פניה נפלו ומפיקים פחד וצער. לבו יצא, אינו יכול להתאפק עוד.
הדלת נפתחה, ונערה צעירה נראתה על הסף בכל בושת יפיה. היא הביטה לפניה מבלי דעת את הפנים החדשות, והוא הכיר אותה… היא היתה הנערה שראה אותה על פני הקרח…
פניו אדמו והוא נשען במצחו על ידו, כמו ירא להביט בפניה. היא נשקה לאמה ולאביה ותדרוש בשלום מַרתה. “היש לך דברים טובים בעדי לאכול? בפעם שני לא אלך אל השיעור בלילה; אצבעותי קפאו מקור ולא יכולתי לנענע את המִנים”.
“תני־נא לאכול, תני לה חמין” – קרא החייט בהפנותו את ראשו.
“הסירי את מעילך וכובעך. בכל פניך יֵראה הקור”, – עונה מרתה ואמה לוקחת אותה בידה ומקרבת אותה אל מושב האורח, לאמור: “זאת היא בתי, אדון צעיר, וזה שכננו, התלמיד הגר אצל הסנדלר. אל נא תתביישי מפניו, הוא אדם ישר ואינו אוכל אדם”.
מיכאל השפיל את עיניו, בהרגישו את תום מבטה עליו, והיא לא ידעה מה לענות.
ברגע זה נשמע קול פתיחת הדלת אצל בעל־הבית וימהר ללכת מבלי דעת מה יאמר להם ואיך יוֹדה להם.
“מדוע תמהר ללכת?”
“אין דבר… עייף אנכי”.
“בוא אלינו לפעמים!” – נשמעו קולות אחדים.
“אבוא”.
ה
מַריה־יוֹזפה איבדה את ימי נעוריה באחוזת דודה האציל, אשר בקצה נפת פוֹזנא. אשת דודה הרכה והענוגה קינאה את המון פילגשיו ושפחותיו ותצא אל משפחתה לבוֹבה מבלי לשוב. בנים לא ילדה לו, וַתהי היא, מריה, מפקחת על הבית בתור קרובה מבנות היחשנים הדלים. ויש אומרים כי היתה לו גם לסוכנת בבואו בימים.
היא לא נתנה לו את לבה הקר ובכלל לא אהבה את מין הגברים. רק לכוהנים הראתה פנים שוחקות ותכבד את בגדי־הכהונה השחורים.
ובאחרית הימים, כאשר נתדלדל דודה מנכסיו והשלים את אשתו, עזבה היא את הבית ותינשא לחייט מַרקוס, שעבד ימים רבים באחוזה.
גם הוא היה רחוק מלבה, אבל מה לה ולזאת? התם הזה ישרת אותה כל ימיו וכל עמלו יהיה לפיה.
ומרקוּס לא ידע דבר. הוא עבד בצבא וישנא את הצרפתים, גם את הפולנים, אבל מה בכך, מריה היא יפה ובעלת־בשר. דודה נותן לה איזו מאות במזומנים וחפצים הרבה, באופן שיוכלו להתישב בבירת שלֶזיה.
ובבירת שלזיה יֵשבו הרבה שנים ויחיו כדרך בני הארץ, הוא בהתמדת מלאכתו והיא בבטלה לשָבעה. הוא שותה שיכור מעט והיא אוכלת מאכלים טובים הרבה; הוא חייט אשכנזי פשוט והיא פולנית יחשנית. הוא אינו יודע דבר מכל אשר מסביב לו והיא חַכמנית גדולה ויודעת הרבה. יודעת היא את חיי כל השכנים והשכנות, התגרות והאהבות; יודעת היא מעשיות הרבה מגיבורי פולין ומעט מתהלוכות מדינת אשכנז. בכלל איננה קנאית, גם מבינה היא שיש מלומדים שהם בני־חורין בדת, אבל העיקר שנוגע לה הוא מה שבני מרום עם־הארץ חיים עם פילגשים על נשיהם. היא מתרועעת גם כן עם אחדות מפילגשים כאלה וצופיה הליכותיהן. היא עושה זאת רק לשמה, לשם איזו נטיה המקרבת אותה למין הנפשות האלה. ובדברים בעלמא היא משבחת את הצניעות ואת האישות הדתית, שאין דבר יכול לנַתק קישוריה.
והיא בנים לא ילדה כל הימים. רגשי קרבת־משפחה חסרו לה, רק את הילדות הקטנות חיבּבה מעט לפי יכלתה. אבל עצלה היתה ללדת, באשר פחדה מכל חולשת הגוף. ויהי כבוא אליה ילדה קטנה, שחזרה על הפתחים לבקש מזון בעד אמה שחלתה, עלה על לבבה לקחת אותה לביתה ולגדלה. ואֵם הנערה התרצתה בעד שכר קטן לוַתֵר עליה לעולם.
הילדה העניה הזאת היתה הֶדויג, בת־זנונים של לוֹטֶה הכובסת, לפי דברי הבריות.
ולוֹטה היתה בשעתה נערה תמה ובעלת־חן. היא כיבסה לבנים בעד שכנה המזכיר ראובן, אשר לקח את לבבה בשלוַת דיבוריו. הוא אהב את הנערה ויחשוב לקחתה לאשה. מאד הצטער על אשר היא אנוסה לעבוד בעבורו וירחם עליה בשמעו ממנה כי יתומה היא באין אב ואם. הוא אדם ישר, – חשבה לוטה בשבתה בחדרה לבדה לפנות ערב ובדידותה הציקה לה… וגם הוא התפעל מטוּב־לבה ומשלוַת־נפשה.
ופעם, בהביאה אליו לבנים בעלות הבוקר, אחז בידה וַינַשקה. היא התביישה, ועיניה השפילה מרגשי נועם, והוא מרכין ראשה על שכמו ומחליק את שערותיה הדקות. חזה התרומם מתחת למעילה הרך, ולבבו נבהל. הוא מחבק אותה בחזקה והיא מתחננת: “הנח! הנח!” נפשה מלאה בושת־אהבים והוא לוחץ אותה אליו, כמו חפץ הוא להתאחד עמה לנצח… נשיקות ממושכות, חרדת התשוקה והמית הנוער, חיבוק נפש בנפש ושכרון כמו מיין.
היא היתה לו לסוכנת, וַתהי לו כאם. גם בעת אשר הרתה ללדת נהנתה רק מיגיע כפיה; והוא היה אובד עצות, כי הוריו לא רצו בשום אופן להתחתן בנכריה מדלת העם.
אמו בכתה ואביו נמלא עליו חימה. קרוביו האיצו בו לעזבה לנפשה, והוא דבק בה במקצת והתרחק ממנה במקצת בהיוָדע לו כי יראה היא את אלהים. הוא לא היה ירא את האלהים, מפני שידע שאנשים חדשים אינם רגילים בכך… אבל ב“ימים הנוראים” היה יושב בבית־הכנסת לבעלי־החופש והיה שומע את דרשת המטיפים ליהדות מפני שהיא יהדות. – ובכלל לקדש אשה בת אֵל נכר אינו טוב בעיני ה', אשר אולי באמת משגיח הוא על בריותיו; סוף כל סוף אין אנו יודעים נכונה שהדבר אינו כך.
ויהי אחרי שנוספו לו על פקפוקיו הדתיים האלה גם איזה אלפים במזומנים, אשר שם אותם בכליו שלא בדעת הבעלים במשרתוֹ החדשה, הלך באחד הימים למדינת הים ויעזוב את לוֹטה לאנחות…
ולוֹטה עצובה עד עומק נפשה. היא על המַשבר, כבר ילדה וכוחה אין אתה לעבוד הרבה. בכלל היא ממאסת בחיים, וביגונה יש אשר תשתה מעט. היא למדה מעט את השתיה בימים שהיטיב ראובן את לבה ביין.
לוטה אינה מדקדקת עוד בבגדיה, ובקשי רוחה היא מקללת את הילדה שלה. בגדלה תפליא לפעמים מכותיה מבלי לדעת מדוע תעשה את הדבר הזה. היא שונאת אותו ואת יוצאת חלציו של העברי.
מיום שנתנה את פרי בטנה לאחרים בא באורח חייה כעין מרגוע. היא שבה מעט ליפיה ולתכונת נפשה; ורק הוא, רצען פועל־בטל שדבק בה לאהבה, אונס אותה לפרקים לשלוח אש בגופה, והוא שותה שיכור על הרוב, ואינו יכול לסלוח לה על אשר ילדה לבן ישראל.
ביראתה מפניו היא אומרת לו שכבר שכחה את פרי בטנה. איך שיהיה, הוא מגין עליה כבעל ויש לה את מי לשרת. אבל כבוא יום הולדת את בתה היא משתמטת ממנו בסתר ודופקת על דלת מַריה־יוֹזפה וצרור פרחים בידה…
הם סוגרים מפניה את הבית ולא יתנוה לבוא. והיא מחכה כל היום ברוח נמוכה על יד השער, אולי תצא הדויג ותוכל לנשקה פעם בשנה…
שם, פנימה, היא שומעת קול מצהלות חדוה והדויג לא תצא. – בוכיה היא הולכת בבוא הערב וראשה פרוע, מטפחתה צונחת על שכמה, כל עובר ושב ירחמנה והיא הולכת בדומיה אל מעונה הצר. מַכּירה זה הרצען, המחכה לה להריק כוסה, הוא נבל, ראובן היה נבל ומַריה היא נבלה… היא לקחה ממנה את בתה אשר ילדה, והיא הולכת ערירית. ראובן חי עם אשה יפה ומוליד בנות והיא עובדת בפרך. בעד שום אדם אינה עושה מאומה. כל העולם הוא רע ואלהים הוא רק בבית־התפילה… הוא שומע הכל ורחם לא ירחם עזובה… דבר אין לה על מה להישען. עצובה היא הולכת ובוכיה.
והדויג חונכה ביד רחבה מעט. היא ביקרה בבית־ספר עליון לנערות וגם למדה לפרוט על מִנים. מלבושיה היו תמיד בכבוד ולכל ימות הקיץ הגדולים נסעה לנאות־דשא. כשבגרה והיתה לבת־מצוה המירו את דתה בדת הקתולים, אם כי הכוהן לא היה שבע רצון ממנה ביותר. “את הדם הזר אני מריח למרחוק”, – אמר למַריה־יוזפה בחשאי, והיא ריכּכה את לבבו בפנים שוֹחקות לאמור: עוד תגדל והיתה כולה שלנו!
מריה־יוזפה אהבה את בתה־חניכתה במין אהבה יחשנית. והדויג מבכרת את אביה השיכור על אמה. האב אך טוב הוא והאם אך תעיק לו… אומרת היא לנפשה. בכלל איזה לחץ מעיק ומפריע את אָשרה. גם כשהיא שמחה וצוהלת עצובה היא מעט. היא זרה לעצמה מעט, ולפעמים היא יושבת בקרן־זוית וחולמת בלחש. כוח דמיונה לא גדול הוא, ומבינה היא בספרים אך מעט; אבל כמו איזה דבר תלוי לה מאחוריה בכל מקום שהיא יושבת והולכת, ומה היא יודעת? גם את מוצאה איננה יודעת, וחושבת את הוריה לדוֹדים ממש.
כשאמה כועסת עליה היא אומרת לה כי מצאה אותה… והיא אינה מאמינה בדבר וחושבת זאת לשחוק. האֵם היא דודתה, האב הוא דודה, – בכלל הדבר אינו מובן לה.
ומַריה־יוזפה חושבת. היא חושבת לאחרית בתה וגם יודעת היא שמצבה החָמרי ירד מטה על ידי שכרונו של בעלה. היא הורגלה לחיות חיים רחבים ולבלי עשות מאומה, וחיים רעים וצרים אינם נוחים לה כלל.
ועוד לה רעיה הבאה לפרקים אל ביתה ושטַשה שמה; והיא פולנית שנתאַשכּנזה מעט ושומרת את יפיה… היא מושכת אחריה ביפי־חִנה לב עשיר. עוֹנתה רק פעם בשבוע והיא חיה על ידי זה בעושר על חשבונו, ויושבת כל הימים בבית מַריה־יוֹזפה, הפתוח לה. הן באמת רֵעות נאמנות, עוזרות זו לזו בעת הצורך, זו בעצות וזו בממון. ושטַשה במהלכה קוממיות דמתה לבת־מלך כבוּדה, והשכנים חושבים אותה לאחת מבנות עם־הארץ, הבאה לבקר את החייטת.
שטשה אינה עושה את הדבר הזה מרוע לב. נפשה כמעט נקיה ותלויה בזכרון בנה המשורר, שמת בלא עתו; ומה איכפת לה אותו זקן עברי, שאינה שמה לו לב כלל? בכלל מין האנשים המה סכלים בעיניה, מלבד בנה שהיה נפש לא־מצויה וניחם אותה אחרי גרשה את בעלה.
רק מַרתה עוינת את שטשה. החייט השיכור קורא לה “חמדתי” ואיננו יורק בפניה. הדויג יראה מעט אותה, אם כי היא מעניקה לה מתנות וספרי־לימוד. בעצם הדבר גם שטשה מרגשת איזו הכנעה מפני טוהר הנוער שבהדויג; הדבר אינו ברור לה בחוש, אבל מרגשת היא מעין צל הדבר.
אולי שטשה היא שהביאה את מריה לידי מחשבות זרות על אודות הדויג, אבל המחשבות האלה טרם באוּ. ואז קרה הדבר שמיכאל נקרה בבית.
ו
ומיכאל החל לבקר בבית הזה.
בתחילה בא אך לפרקים, ואחר כך החל לבוא יום יום אחרי הצהרים או לפנות ערב, בתחילה כיון לבוא בשעה שהיתה הדויג הולכת אל שיעורה, ואחר כך חשב אולי יהרהרו אחרי כונתו זאת. היא מוצאת חן בעיניו מאד וחזוּת פניה נותנת לו איזו שלוה שלא ידעה עד עתה.
הוא איננו מדבר אִתּה אלא דברים מקוטעים, בחשבו אולי אינה מסוגלה לשיחות ארוכות. וגם הוא לא היה יכול להרבות דברים אליה.
הדויג יושבת לעומתו ולפעמים גם בצדו על הספה. והיה כאשר יקום ללכת תחזיק בכנף מעילו לאמור: “שב אתנו עוד מעט”.
בכלל נראתה תמיד מעין חדוה על פניה כשראתה אותו. הוא איננו מלובש כהוגן ומרבה לדבר דברים שהיא אינה מבינה אותם; אבל איזה דבר מושך אותו אליה… מעולם לא היו לה קרובים וכל האנשים שתראה שוים המה בעיניה; אבל בשעה שיבוא הוא מתרחשת בלבה איזו קרבה ושייכוּת נפשוֹת. לחשוב על הדבר הזה אינה מסוגלה, אבל על אודותיו היא חושבת מעט ודמותו מעסיקה אותה. זאת הפעם הראשונה שזוכרת היא דמות אדם גם שלא בפניו, זאת הפעם שלבה חולם מעט בפרטה על המִנים. גם כשתעשה לה בגד חדש היא הוגה בו; וגם את מנעליה החדשים תראה לו ומשימה כובעה החדש על ראשו בפנים צוהלים.
“הבנים שוחקים” – אומרים בעלי הבית, והדבר הזה משמח את רוחו של מיכאל מאד. מאז לכתו בגולה שכח כי ”בן" הוא…
“הילדים שותים יחד כאח ואחות”. והוא מרשה לו לגעת בידו במקלעת שערותיה לרגע.
נגיעת ידו, שהוא נוגע לפעמים בשערותיה, מקרבת אותה אליו בנגיעת הלב. בעיניו השערות הן הנפש, על כל פנים הן הוד־הנפש…
ומקלעות שערותיה הארוכות יפות מאד ומלבּבות מאד בנפלן על קומתה הדומה לתמר. היא מכתפיה ומעלה גבוהה ממנו ופיה כשושנת האביב, מעומק עיני התכלת שלה מלחשת נפש טובה ועל פניה הכהים מעט שפוך צל עצב מעלה חן – – –
וזוהר צוארה מביא אותו לידי חמדה. הוא אינו יכול להעביר בידו על חלקתו. ולבבו התרומם בקרבו בחדוה עזה כאשר שם פעם אחת על צוארה מטפחת אדומה, שהוסיפה לוית־חן על חנה…
הוא בא אל בית הוריה יום יום, את כל אשר בלבבו הוא מספר להם, מבלי כסוֹת גם את מקריו הקטנים, הבאים עליו; יודעים המה, או יותר נכון היא, מריה־יוזפה, יודעת מוצאו ומבואו, מלחמותיו ותקווֹתיו, מחשבותיו ופטפוטיו.
החייט אוהב אותו בטוב לבו, וכשהוא שיכּור מעט הנהו אומר לו: “מדוע לא תקח לך את הדויג שלנו לכלה? הלא נערה טובה היא ואתה הנך אדם הגון: שניכם הנכם זיווג טוב”.
מיכאל מתבייש בשמעו אותו מדבר כזאת ומשפיל את עיניו… ומריה־יוֹזפה מקללת את בעלה בפנים שוֹחקים לאמור: “הנח לו מרקוס”. מיכאל כבר יודע גם כן את תהלוכותיה של הדויג, מריה סיפרה לו פעם אחת הכל בינה לבינו; וההתגלוּת הזאת החיתה את דמיונותיו.
במלחמותיו את הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית, כדי להכעיס אותם; ובניגודיו הפנימיים, שהוא מתנגד עתה לחברה ויסוֹדי המוסר שלה, עלה על לבו הרעיון להתקשר בבת־אל נכר, שנולדה לא בקידושין, לשעשוע־רוח.
אדרבה, יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן־חורין גמור. יעזוב את הדור האחרון, שעודנו שייך לו, ויהיה לאדם חדש, בן דור ראשון…
ועמה ילך לארץ רחוקה, להוריו ולרעיו יחדל לכתוב, יחדל לקרוא עברית ולדעת את הנעשה בתפוצות ישראל ויחיה עמה בעֵדן החיים החפשים מבלי נחלת־אבות ויסורי־אבות.
היא, הדויג, עודנה מאמינה; אבל הוא ילַמדה לבלתי האמין – והיא תשמע בקולו, ותהיה לו רעיה נאמנה. אהבתם היא אהבת־חרש, כאהבת שַלְוֵי העולם, וחייהם כעלוֹת הבוקר עם כל הודו.
הוא יעזוב גם את חיי התרבות וישוב לטבע; ילבש בגדים פשוטים כעובד־אדמה; והיא תלך יחף ועליה רק מעיל עב ובגד דק. היא תשיר לפנות ערב בבוא הצאן מן המרעה והוא יענה לה בקולו.
והוא שומע עתה ממרחק את אותה השירה… ממגרש אָהלם בראש ההר הוא רואה את כל מרחב העמק עם שכבת דשאיו, ולמעלה מתאדמים השמים בבוא השמש. מנוחת־שירה בכל מלוא האופק. הוא כאילו לא למד מעולם ולא התפלל מעולם. היושב בסתר מתגלה בו ובכל אשר מסביב לו. שרשי האילנות יגידו לו חביוֹן־אלוה, בנחלים ויערות ישמע הד השכינה, והדויג היא הד ספירת הטבע…
לפנות ערב היה הדבר, ברחפו במרומי דמיונותיו אלה. הוא הלך לטייל שפי בין שדרות תעלת העיר העליונה, וישב על ספסל־אבן לנוח, בנגוע בו לחשי החיים. האביב טרם בא.
רק כשעה קלה חלם את חלום שבתו בגן־עדנוֹ זה. שארית הקור חדלה בו ביום כולה והחום התגבר. שני עולמות שונים נוגעים זה בצד זה, זה הולך וזה בא… וגם ברחשי־נפשו שני עולמות דנשקי אהדדי. על גדות המחשבה נולדו אצלו נצני השירה ומאותו הרגע הרי הוא גם משורר.
ובשובו משם למעונו הוא מתפלא על עצמו: הדברים למראה עיניו אינם כמו אתמול וכתמול־שלשום… הוא חולם… העולם חולם… הכל חולמים…
וגם ממחרת היום עוד הכל חולם, המחשבות בספרים הן כחולמות. את שוֹפּנהוֹאֶר היה קורא אז. עד עתה לכאורה היה הכל בו במחשבה ובהגיון; ועתה הוא שומע על קרקעית המחשבות מעֵין המית רגשות. הוא יחשוב מפני שהוא מרגיש, והוא יחשוב וירגיש…
ז
והדויג גם היא כמו חולמת, לפי דרכה… רחשי לבבה אינם דברים השוכנים באיזו קרן־זוית שבנפשה; נפשה בכלל אינה מופשטת, ומהוּתה ואופן הרגשתה אינם רק רגש בלבד… כל האדם שבּה בשלמוּתו מתעלה על ידי קרבת מיכאל אליה, וכל אשר בה נפעל מבלי־דעת עת תראה אותו פנים אל פנים.
על שלות נפשה הנכאה מעט נוסף איזה דבר המרגיעה ומנעים לה את חיותה, היא תרגיש איזו שייכוּת אליו, איזה דבר ירים אותה וילבּב רוּחה כעלות הבוקר.
ובבוקר היא הוגה בו. הוא בא תמיד אחרי הצהרים והיא יודעת שבוא יבוא ושצריך הוא לבוא.
בעיקר הדבר לא היה מיכאל כאן כלל בשכבר הימים. אמה אומרת שהוא בא מארץ זרה… והיא אינה יכולה לצייר לה את הדבר. הלא גם לו יש הורים והוא אינו יושב עתה אצל הוריו. הוא לומד תמיד בספרים, וזאת אינה מבינה כל עיקר. היא מבינה אכילה ושתיה, זמרה, הליכה וטיול, אבל מה זה קריאה תמידית בספרים? כל הספרים מאלהים המה כתובים, והאלהים יושב בשמים ובנו הוא המשיח… הכוהנים בבתי־התפילות מלוּמדים הם בּכּל, אבל מיכאל אינו כוהן, הוא מדבר בהם סרה, ובכל זאת הוא אדם בעל לב טוב. לה ינעם מאד לראותו, תמיד מבקשת היא לראותו וגם לדבּר עמו. לדבּר הרבה אינה יכולה… מה תאמר לו? לנערות אחרות יש אחים. לוּ היה מיכאל אחיה, כי אז היתה משתעשעת עמו תמיד… אחות יכולה לנשק את אחיה… מיכאל אינו אחיה, אבל הוא אדם טוב ונחמד. כשהוא נוגע בידה מרגשת היא שלבו טוב אליה מאד. רק חמים היא נותנת לו בכוסו; נעים לה מאד למלא את הצלוחית שלו מים. כשהוא לוגם את החמים אינו עושה את הדבר כאביה… ידיו רכות מאד. אמה אומרת כי הוא חי בדוחק ותמיד הוא לומד בספרים. הוא יודע הרבה מאד ואינו בא אל בית־התפילה כלל. לפני חצי שנה לא היה בא אל ביתם. איפה היה אז?
ובלילה, בשבתה לבדה נוּגה על מיטתה, היא הוגה בו. לבה רועד מעט והיא רואה את תמונתו כמו שהיתה בראוֹתה אותו לפני שעה או שתים. מדוע לא תדבּר עמו בלשון אתה? הוא אומר לה “הדויג” בנוסח אחר ממה שאומרים אחרים. לה נעים מאד לשמוע קריאת שמה מפיו. מצחו יקָמט לרגעים, אבל עיניו מביטות למישרים וכולו אומר יושר.
השכנות אומרות עליו כי הוא עברי. היא שמעה את השם הזה פעמים רבות, אבל אינה מבינה את פירושו… הוא אדם מדבר בלשונם ולובש כמלבושיהם. הוא בן ארץ אחרת; מה זו אחרת? אמה היא פולנית, אבל מדוע היא פולנית? לפעמים אמה מדברת את שטשה בלשון אחרת ואינה יודעת מדוע הן עושות כדבר הזה? אמה אומרת: הפולנים הם עם חשוב מהאשכנזים, והדבר הזה אינו ברור לה כל כך… האב הוא לותרני ומתפלל בבית־תפילה אחר; מדוע לא עשה ה' את כל בתי־התפילות שוים? מה עושה ה' תמיד שם במרומים? ומה עושים המלאכים? יראי־אלהים רואים מלאכים ומדברים עמם.
על התמונות הקדושות מצוירים המלאכים, ולהם כנפים… היא שואלת את מיכאל בדבר הזה… כשהיא באה אליו לקרוא אותו לשתות חמים רואה היא אצלו ספרים הרבה מאד… היא תסור תמיד לשבת אצלו רגע. אבל הוא מתביש מעט ואומר: “השלום לך, הדויג?” – המלות האלה משמחות אותה מאד.
היא חפצה להלוות לו מעט ממעוֹתיה. היא מתביישת ומבקשת את אמה שתעשה היא את הדבר הזה. אמה שוֹחקת ומנשקת אותה על מצחה.
“אמי!” – שואלת היא – “האוהבת אַתּ את מיכאל?”
“כן הדבר, ואַתּ?”
“גם אנכי, אמי”.
באותה שעה יפיה מתגלה בכל עצם תומו והיא פועלת על רואיה כשושנה. המאור שביופי אמנם יחסר לה, יחסר לה כליון־הנפש לנפשות אחרות וכל אותם הגעגועים של צער בשעה שלבּנוּ לא ידע שלו ויבקש לו נתיבות. היא אינה מקשבת לדפיקת לבה כאל דבר אשר מחוּצה לה… איננה חושבת על דבר תוּמה… כל דם האב הנוזל בה לא התערב עם אותו שמצד אמה, רק מעוּלף בו, כמו שמוּר הוא בקרבּה… והדבר הזה משוה עליה מין הד נפשי זר, איזה קסם נראה ובלתי־נראה.
בבית אומניה ובמהלכה לא תתערב היטב את בני עמה; ובראותה איש עברי נפשה מתפעלת מעט בלי דעת. גם בבית־הכנסת היתה פעם אחת על פי מקרה, כאשר עזב משורר אחד גדול את הבימה ויהי לחזן; ואותו מחזה עשה עליה רושם בלתי נשכח.
יש אשר לא תדע בעצמה מה היא רוצה. היא חולמת מעט, היא משתוקקת מעט לאיזה דבר שלא תדעהו.
לה חסרה הנטיה הטבעית להתלהב באהבה. מטבעה אינה צריכה לזאת.
לבגדים יפים אינה צריכה הרבה, אבל למים וגנים היא משתוקקת הרבה. לוּ היתה יכולה כי אז רחצה תמיד את בשרה בנחלים על יד גנים; נפשה שואפת לשמוע את סיפורי אמה על אודות גני דודה האציל ונחלת שדותיו הרבים… מה טוב היה לה אב כזה! שם היתה צריכה לחיות ולשחוק את הכלבים.
הכלבים הולכים ערומים כמו הסוסים. הסוסים נוצרו למשוך את העגלות, אבל רע הוא הדבר לרתום את הכלבים לקרון. היא אינה יכולה לראות עֳני בעלי־החיים הללו וצמאם. היא הולכת אל הכוהן ומדברת עמו, אבל אינה יכולה לדבר עמו דבר. תמיד פניו עצובים ותמיד הוא אומר לה שתתוַדה על עוונה, והיא אינה יודעת מה זה עוון.
ומיכאל אינו בא אל הכוהן כלל. כשהוא רואה אותה פניו מאירות. הוא טוב לה מאד, פעם אחת הלכו שניהם יחדיו ברחוב, וינעם לה מאד כאשר אמר לה: “הדויג”, ואחרי כן לא דיבּר דבר.
ח
ובין כה וכה הורע מצבה החָמרי של מריה־יוזפה אמה. בחורף יש צורך יותר גדול במלבושים, ובימות־החמה צמאונו של בעלה יותר גדול.
היא כמעט חשבה בלי־דעת להיטיב מעמדה על ידי בתה. אולי יאהב איש עשיר את הדויג ויקחנה בלי נֵדה וחפצים וגם לה ייטב בעבוּרה. שולצֶה האדמוני, בעל היער הקרוב, הבא אל בעלה לפרקים, למען יתפור לו בגדים, רמז לה מעין זאת בהיתול אמיתי. הוא בחור במיטב שנותיו, שנות הארבעים, ומה בזה אם עינו השמאלית היא של זכוכית? הוא ישא אותה על כפיו וישמרנה כבבת עינו. בימות־הקיץ תוכל גם היא, מריה, לבוא שמה להינפש; ושתי בנותיו הקטנות “מן האויר” הלא עוד קטנות הן וילמדו לאהוב את הדויג. ובכל זאת – היא אינה מבינה מדוע – ברור לה כי הדבר הזה אינו ישר כל כך; הדויג היא רכה וענוגה והוא כּפרי אדמוני בעל קול עב.
עוד יש דרכים אחרים… מדוע דוקא אדמוני צריך להיות אותו האיש? לא! תחכה עדי תגדל הדויג ותבין בעצמה את דרכה. אולי לא תינשא כלל; מראיה לפעמים כמראה נזירה, ולפני הנר תמיד תשפוך שיחה..
ומיכאל הלא בודאי אדם טוב הוא, חושבת היא תמיד. תלמיד עני הוא, ועתידות מי יודע, אולי, אחריתו תשגה. אבל הילדים קרובים זה לזה… כשיאהבו זה את זה לא תפריע אותם ותאמר: מה' יצא הדבר… הזקן השיכור לא יאריך ימים הרבה, ואז תגור עם הדויג אצלו. הוא, מיכאל, יהיה מלומד ועשיר – העברים משיגים הכל – והיא אֵם כבודה בבית, המבינה גם מעט בשיחות שאינן של חוּלין.
אבותיו לא יתנוהו לישא אינה־יהודית, אבל הלא הוא אינו תלוי בהם. הכוהן יקפיד בדבר ולא יתרצה לברך נישוּאי תערובות, הוא אינו יכול לברך נישואים כאלה כלל; אבל הלא יכולים להתקשר על פי דינא דמלכותא. מיכאל לא ימיר את דתו, זאת יודעת היא; ומה בכך? אֵל אחד לכוּלנו, אומרת היא לעצמה בשעה שהיא רוצה בכך…
הן אמנם לא תמנע גם מלקבל איזו מתנה משוּלצה בבואו לקנות לו בגדי־קיץ. תפוחי־אדמה מגנו טובים הם ובלתי־מצויים בראשית הקיץ, ביצי־עופותיו מבריאות, ובכלל הוא אדם טוב לפי דרכו. גם כשגוער אין רע בדבר: אנשים כאלה ישרים המה תמיד. ולולא חפצה במיכאל, כי אז היתה יכולה לחשוב על אודותיו; סוף כל סוף יד הנערות תמיד על התחתונה ובזמן הזה אין לבחור הרבה… הדויג יראה את שוּלצה ואינה רוצה לתת לו את ידה. כשתגדל תחכם… שטות גדולה! מה לה, היא אומרת לעצמה, מה לה וּלבוּר אדמוני זה, הלא הילדים קרובים זה לזה… הן אמנם לעת עתה שניהם חסרי־כל; אבל הלא יש תקוה. מַתמיד ובעל־כשרון זה יעלה מעלה באחרית הימים. רק דא עקא שאינה יכולה לחכות הרבה… השיכור לא יחיה הרבה, וגם עתה כוחו אין אתו לעבוד הרבה. מה לה ולכשרון? עתה היא יכולה להיטיב את מצבה, עתה, עתה – אך אם הדבר כן, מדוע דוקא שוּלצה? מדוע לא יהיה אותו האיש עשיר גדול מאד? הדויג תוכל להיות גם פילגש למלך. אשת־השוער היפה בבית־מדרש־המדעים היתה פילגש לנסיך גדול. הוא השיא אותה לשוער ותקבל ממנו פרס לכל ימי חייה…
לא! לא תגע בתום הילדה. תינשא להישר בעיניה. מיכאל נוצר בעדה. שניהם יהיו מאושרים. אבל אם לא יהיה הדבר ככה? שוּלצה כבר רמז על זה ושחק על זה לפי דרכו. הוא אדם למעלה מארבעים שנה ולבו טוב…
ומצבו של מיכאל גם כן ירד… הוא כבר ניסה בעיר הגדולה הזאת הכל ולא עלתה בידו; מדוע לא ילך אל העיר הקרובה, בירת אשכנז? שם, בעיר הבירה, המקרים רבים והאפשרויות שכיחות; אולי יכול להיבּנות שם?…
ועיר הבירה הלא מרכז החכמות והמדעים היא. שם משתלמים יותר ויודעים יותר. שם זרחה שמשו של בן־מנחם ושמה בא גם בן ארצו שלמה מימוֹן, והוא קרא כבר את תולדות הנודד הגדול הזה…
שלמה מימון קרוב לו מבן־מנחם… הוא עודנו מחבב מעט את שמואל שב“הדת והחיים” ואת משנהו “צלפחד בן חוּשם”… לא הבנים חטאו, רק האבות, המה ישאו את עוונם ובניהם יגָאֵלו…
לכאורה כבר רחוק הוא מכל הסכסוכים האלה, הוא הרחיק ללכת גם מהאבות והבנים יחד… הוא יחידי וחושב יחידי, כלומר, בתור יחיד… וכל הרבים המה רק אנשים סתם, אנשים שלוחמים מלחמת החירוּת עם העבדוּת ולא מלחמת הגזע…
הגזע בעצמו אינו עושה כלום. הבדל המידות והלשונות הוא רק דבר התלוי ברצון כהבדל הבגדים. כל העמים שוים המה ובאחרית הימים יתהפכו כל העמים לעם אחד, ואולי בעל לשון אחת – – –
בבוקר לא־עבות אחד היה הדבר. הוא גמר בלי־משים בדעתו לעזוב את העיר וללכת אל עיר הבירה, ויצרור את חפציו המעטים בצרור, ולהוצאת הדרך הלוה לו אחד ממכיריו ע"פ מקרה.
הוא בא אל בית החייט, להגיד להם על דבר יציאתו לזמן הקיץ, וּמריה־יוֹזפה חרדה מעט ובעפעפיה נראו דמעות, הדויג, אשר שמעה את הדבר, ברחה אל החדר השני ותשא את קולה ותבך… היא לא חפצה לברכו בפרידת־שלום וַתסתר ראשה בידיה.
מיכאל נבהל. “עוד אחשוב בדבר” – אמר בשפה רפה בצאתו, והם לא ענו לו דבר.
הוא נשאר על מקומו.
ט
אי־יציאתו היתה אות רצון לקרבתם… הוא שמח על אשר הוא יושב בזה ויכול לראותה יום יום. איזה מקרה שלא פילל אותו מקודם היטיב מעט את מצבו. על כל פנים לא היה צריך לרעוב עוד. גם כובע של תבן קנה לו בזול וּמנעלים חדשים. החייט תיקן לו את בגדיו ויכול יוכל לצאת ולבוא כהוגן.
הוא כבר חפץ לשבת בשלוה והנה הרעישה אותו ידיעה אחת. אביו הרב כתב לו כי עיניו כהות מפני זקנתו וחפץ הוא לבוא לעירו להתרפאות. כסף אין לו עוד להוצאת הדרך הרחוקה. אבל ה' יעזור…
הדבר הזה הרעיש אותו.
הוא כמעט שכח את מלחמותיו בבית אביו, שכח שבימים מלפנים היה צריך להשתחרר מבגדיו הארוכים וממצנפתו המהודקה על פיאותיו המסולסלות; שכח את כל הנטיעות שקיצץ בארבע אמות של הלכה וכל יגיעותיו הרבות להתיר לו עבירה אחרי עבירה שבין אדם למקום; שכח שהוכּה מכה בלתי סרה על הוכיחו פעם שהזוהר אינו מרבי שמעון בן יוחאי ושעין הקדוש־ברוך־הוא צופיה רק על הכללים ולא על הפרטים… שכח את תחנוני אביו וכעסו, את הדחיות והתסיסות הרבות שבלבו להיות מתקן הדת לפי תורת ההגיון… השנים האחרונות מחוּ מלבו את כל הנושאים והנשואים גם יחד. הוא אינו מרגיש גם צורך לסתירה ולביקורת כתבי־הקודש עד גמירא, גם משונאיו גם מאנשי־סודו באלה הדברים התרחק מאד. לאחיו אינו כותב ומאחיותיו אינו שומע עוד ואינו מרגיש כל קרבה לשארי־בשרו, ועתה יבוא אביו ויזכיר אותו ראשונות נשכחות!.. מה יאמר אביו לזקנו המגולח, לקרקפתא דלא מנח תפילין ולחללו את השבת? הוא איננו יכול לשנות מעשיו כדי להרגיע את רוח אביו, איננו יכול…
ופתאום והנה הוא רואה כבר בדמיונו שאביו בא. שיבה נזרקה בו מעט ורוחו השליו אין אתו עוד. הוא אינו מוכיח אותו ואינו אומר לו דבר; אבל רואה הוא את צערו בחוּבּו מבלי יכלתו להפיגו. אדרבה, גם הוא מרגיש את עצמו רחוק ממנו, מרגיש שחירות־הרוח קורעת לב בנים מעל אבות בפחד ותקוה גם יחד: שסוף כל סוף הרוח מנצח הכל וגובר על הכל…
הוא יכול לעזוב את הכל בשביל קדושת החירות, הוא מכיר רק את חירות־הרוח והשתלמות־הרוח. ערך משפחה כוּלה אינו שוה בערך הגיון אחד אמיתי ועַם כולו אינו שקול כנגד חירות המחשבה. ידחו אותו לגמרי, יאמרו עליו שאין לו עוד כל חלק ונחלה בבית; הוא לא יסוג אחור ואינו יכול לסגת אחור.
מדוע עיני אביו כהות? מדוע יבוא דוקא עתה? החסרת רופאים ארץ מולדתו? שאלות כאלה מפרכסות בו באותה שעה שבסתר נפשו הוא מרגיש מעין חדוה על ביאת אביו ועל אשר יראה פנים שייכים לו.
זה איזו שנים אשר הוא בודד גמור באין מכּר ומוֹדע וזה אלפי ימים שלא דיבר עמו בן־אדם בלשון נוכח. הוא משתוקק לשמוע הד המלה: “אתה”… ונפשו כלה לנשיקת קרוב.
לא! לא! מה יאמר לאביו? גם את שפתו כמעט שכח…
ומה יעשה בבוא הדויג בפני אביו לקרוא אותו לשתות חמים? רעוּת עם נערה הוא דבר לא־מובן לדורו של אביו כלל, ומה גם גוֹיה פשוטה. בנו העילוּי, שעתיד היה להיות צדיק וגדול בישראל, מתרועע עם גוֹיה ומתגאל בפת־בגם…
ולפתע יזכור את המרחק הרב שהרגיש גם הוא בבית אבותיו בינו ובין בנות נכרים. הוא לא היה יכול לצייר לעצמו כלל שידבּר עברי עמהם בידידות, והיה חושב את כל הבא לבית נכרים מבני מרום עם־הארץ ומתרועע עמהם למשומד גמור. רק רופאי ישראל עושים כך, אך אלה האנשים אחד בעיר ושנַים בגליל.
אביו יחלה בבואו אליו. הוא יקלל את יומו על אשר גידל בן מביש כזה, ואולי ירעיש עליו את רבני העיר, שידברו על לבו לחזור למוּטב.
כבר הוא חושב להעיר את אביו על הקושי שבדבר ולדבּר על לבו, אולי ינסה מקודם את רופאי ארצו; כבר הוא חושב מחשבות להכי ולהכי כאובד־עצות לגמרי. והנה מכתב שני בא אליו בעוד שבועים:
“נעשה נס. הרבי נתן לי לחש ועיני נתרפאו. אתה לא תאמין בזה, אבל אנכי ראיתי בחוש, כי לא אלמן עולמנו גם היום מנפלאות הבורא. צריך האדם רק לפקוח את העינים, תודה לאל הרפואות”.
תודה לאל הרפואות! כמו אבן התגוללה מעל לבו.
י
הסנדלר, בעל־ביתו של מיכאל, שינה את דירתו בנשאו אשה אלמנה, ילדיה וביתה… ויהי מיכאל אנוס לצאת לגור בשכונה אחרת. ברחובות הקרובים לא מצא חדר בזול, וגם כבר נלאה להביט בעד חלונו רק על כתלי הבתים וחלונותיהם הרבים, וימצא לו חדר בפרוַר העיר בעליה. החדר היה צר ונקי, והשמים הרחבים עם המישור הרחב נשקפו על פניו. גם עצים שפלי־קומה של יער פרוע נראו למרחוק. שמה יבואו לפנות ערב כמה מבני דלת העם להתנות אהבים או להיות עם הטבע.
מיכאל זה כבר נזיר הוא מן אותם החיים בלי כוַנה יתירה. ובעלת־ביתו הערירה, בלי בעל ובנים, מתפלאה בפניו שצעיר לימים כמוהו חי תמיד לבדו… לבושה היא על הרוב בגדי לבן וּבחנהּ המעט היא מעוררת בו מעין מחשבות זרות, בהביאה לו את החמים בבוקר. אבל כרגע יגרש אותן ושב לטהרותו משכבר הימים.
ובתור אדם טהור מוחזק הוא לכל אנשי בית החייט, שהוא בא אליו יום יום.
רק שטֵשה עוינת אותו מעט. היא אינה מאמינה באנשים. לכאורה הוא באמת צעיר שאינו מצוי; אבל לה איכפת הדבר מעט שלא ישים לה לב כלל. סוף סוף הלא אשה יפה היא, ויפיה אינו שקול בעיניו כנגד יפיה של הדויג. היא אוהבת את הדויג ונכנעת מעט מפניה, כלומר, יפיה החיצוני מרגיש לעומתו יופי־פנימי…
ובאחד הימים חשבה לבקש את מיכאל שיבקרה בביתה. היא לא עשתה את הדבר עד עתה באשר אינה מקבלת אורחים, ועל כן שיכלה את הדברים לאמור: שמצאה איזה כתב־יד עתיק בין מה ששמור לה מנחלת אביה הכוהן; ומאד ינעם לה אם יואיל בטובו לבוא אל ביתה, למען ישים עינו עליו.
ויעש מיכאל כן.
בערב־שבת לפנות ערב היה הדבר. שעה זו עודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים. תמיד אינו יכול לעבוד במועד ההוא ומרגיש בנפשו את קץ השבוע… אז הוא רוחץ את בשרו ומחליף את בגדיו, מסדר את ספריו וחולם על מושבו, כמרא דחוּשבנא שזוכר עוד מעט מימי קדם… לוּ היה מודה לעצמו כי אז ראה שאז עוד עולים בחוּבּו שרידי כליון נפש עברי ושכמעט חומד הוא לכסות את השולחן במפה לבנה; אבל הוא אינו מודה בזאת ועמל הוא להתגבר על נפשו, בלכתו לטייל ברחובות חדשים ומגרשים חדשים. כל פינה חדשה שהוא בקר אז מחַיה אותו במין עצב מרגיע. בעיקר הדבר אינו יכול לחשוב אז בבירור, באשר נפשו מתגעגעת אז אחרי איזה קרבה ויחוּד.
ואז עלה על לבו ללכת אל שטֵשה. זוכר הוא שהבטיח לה לבקרה בו ביום. היא מתגוררת מעבר לנחל העיר, בעיר התחתונה, מקום מושב לשרידי שבט הפולנים, והוא עוד לא עבר את הגשר ההוא.
ובלב נרעש מעט הוא עולה על השלבים־של־שיש המוליכים אליה, על השלבים פרוש מרבד ארגמן אדום, ולשני צדדיו פסי ארגמן ירוק.
הוא מושך בפעמון, וּשטשה לבושה בבגדי הבית הרכים פותחת לו את הדלת בסבר פנים יפות ומנהלת אותו, המתבייש מעט, אל אולמה התיכוני על יד חדר המיטות.
הקירות המוזהבים הכהים, עם מכסה החלונות של תכלת כהה, יחד עם המרבדים הירוקים הפרושים על הקרקע, מתערבים עם ברק הכלים העשויים עץ שחור והיו לדממת מקלט־חמדה שבו האהבה מעוּלפת בצעיף…
היא ביקשה אותו לשבת על הכסא הירוק המצופה משי רך, העומד לפני שולחנה מעולף במעטפה ארוכה עד קרקעיתו. והיא ישבה לעומתו, ראשה נטוי על ידיה הגלויות מעט, ועיניה המפיקות חן נטויות אליו ישר. יפה היתה באותה שעה כבת מרום עם־הארץ שנתאַלמנה, והודה התגנב ובא אל בין רחשי לבבו. הוא מתעורר מתרדמתו, נרדם וחומד…
היא חפצה רק לנסות אותו מעט, וגם לא חשבה הרבה בזאת; ועתה יושב איש צעיר לימים בחדרה, שבו יבוא רק הזקן שלה לפרקים.
מימי גירוּשיה לא ידעה איש קרוב לה; ועתה יושב לעומתה איש צעיר שהיא יכולה לחבבו כאם, ועוד יותר מאם.
ידיו הרכות ובושת חנוֹ מעוררים בה ניצני התאוה, שכמעט נקברו בעודם בּאִבּם, והיא חפצה לקרבו אליה ולהשעינו על לבה.
אך היא מתביישת מעצמה, ואיזו גאוה מסותרת עוצרת בעד המית נפשה ומעמידה את פניה כלא־יודעת את אשר בחוּבּה.
וגם הוא אינו יודע מאשר לפניו, אינו יודע כי עליו לקום ולהתקרב אליה בלחש. אין כוח בפיו לאמור לה הגוּת לבו, אבל עליו רק לשים ידו על צוארה והיא תישען על גב כסאה ותבלע נשיקת הנוער.
היא הסיחה את הדבר לענין אחר. את ענין כתב־היד לא הזכירה עוד, כי לא חפצה לשקר עוד, והוא עונה דברים מקוטעים, כאיש שכבד עליו הדיבור.
גם נפשו הומיה בלאט. היום רד והאור ההולך ומתמעט מעלה רגשי החמדה הנשארים בחביונם, כיראים לגשת יחדיו. – –
היא קמה מּדי דבּרה ותנח ידה על שכמו, ובחזקה התגברה על עצמה שלא לאמור לו: “בני, אהוֹב אותי…” והוא מנענע בשפתיו, כמבליג על עצמו ורחשי־נפשו.
ופתאום היא אומרת לו: “היום רד. יסלח לי אדוני, עלי ללכת מהרה אל בית אחד, אשר יחכו לי שם”. היא יראה להישאר אתו עוד מעט.
ויקם וילך מבלי דבּר דבר. הוא מיהר לרדת מעל השלבּים מטה, כאילו בורח הוא מעצמו; ועל סף השער הוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב…
יא
והוד הערב המעולף בשארית אודם־הערבּים הולך ונבלע בשלוַת התכלת הטהורה, והוא מלא הד המית האביב…
הבתים השפלים של אותו צד העיר מאירים מעט ממחבואם. אבל חלונות העליות שעליהם, המכוסים במסכּים, רובם כמוכי סַנורים. שוכני העליות האלה הלכו לשוח ולהירגע בחיק הערב –
צללי בחורים ובתולות, זוגות זוגות, הולכים ונעלמים בשדרת האילנות הסמוכים לשכבת הדשא. ולבבו עולה על גדותיו…
קסמי האשה, שעזב אותה לפני רגעים אחדים, עודם מעיקים על נפשו, וצל יפיה עודנו מבלבל את עיניו. גם את האילנות היה יכול לחבק עתה בדמות אשה, וכליון־הנפש של חמדת־בשרים מרעיש עתה את לבבו.
לאט הוא הולך, כמו סופר הוא את צעדיו ומביט אנה ואנה. כל ראש שחרחר שזוף של נערה העוברת לפניו מעורר את תשוקתו עתה, וכל סינר לבן משכּר אותו. וככה הוא הולך הלאה, הלאה; לתוך עומק שדרת האילנות הוא חודר, שם מטיילים רק מעטים, ולבסוף איננו רואה פני איש; יחידי הוא הולך בצדי השדרות ויושב על משען־אבן, לנוח מעט. הוא אינו חושב מאומה. הוא והליל וחמדת הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד…
בלילה הזה כמו היה לאיש אחר – – –
ושם, מעבר השני למרחוק, כמו צל לבן מתנועע. הוא מעיף מבט עיניו ורואה מעין דמות אשה.
לאט לאט הוא קם והולך. כמעט הוא אומר לשוב העירה, אבל איזה כוח טמיר מושך אותו לצד הצל הלבן והוא מתקרב אליו.
ולפניו איזו אשה צעירה יושבת לבדה וראשה עטוף לבנים. דוממה היא יושבת, כמו לא תשים לבה אליו, והוא מרהיב בנפשו עוז לשבת בקצה הספסל הארוך.
הוא חושב שמהרה תעמוד ותלך לה; אבל היא יושבת על מקומה ומביטה לפניה. ידיה הערומות שנגלו מבעד מעילה לבנות הן וצחות, ומבעד למטפחת ראשה ירָאה שחור שערותיה.
הוא מתקרב אליה ומבלי משים נוגעת ידו בידה. היא פונה אליו ואומרת לו בקול רך: התלך עמי?
ושניהם קמים ללכת.
הוא הולך לצדה באי־בטחון ובחרדת־נפש תמה; והיא מקיפה את הדרך ומנהלת אותו לרוחב השדרות עד קצה איזה רחוב צר. שם, בפינת בית ישן אחד, היא גרה לבדה. מהרה היא פותחת את הדלת.
האור המאיר מראה לו את חדר־הכביסה, המלא כלי־לבן מכובסים. משם הם באים לבית־המבשלות, שהוא גם חדר־המיטות.
שם היא מסירה את מטפחת ראשה והוא רואה לפניו אשה רכה כבת שלושים וחמש. בפניה החולים מעט עוד ניכּרת שארית יפי־הנוער.
ברגשי חמדתו מתערב איזה צל של רחמים. חן דבריה, שהיא מדברת בלחש, מלבּב אותו בחביון נפשו הסוערת. ולפתע הוא מתבייש ותמה על עצמו. – –
הנר הקטן דולק בלחש על התנור ומאיר את מעמקי החדר. הוא אינו יודע כלל מה קרה לו באחרית השעה. נדמה לו כי קרובה לו אותה האשה, שהד לבבה הוא שומע. הוא רק משים ידו על שכמה, הוא מטה ראשה אל לבבו והיא מנשקת לו. ולבבו כמו מוכה שכרון אהבים. לבבו עולה. –
יב
כמתבייש מעצמו ישב על הספסל ויבט מַשמים לפניו.
הוא אינו מבין איך בא לכאן.
בראשונה לא ידע מה לעשות ויבט סביביו כנבוך, ואחר קם ללכת.
והיא ביקשה אותו רכות, שיִשאר עוד מעט אצלה וישתה חמים. מעולם לא ראתה איש כמוהו, – אומרת היא לו בהבעירה את הגחלים.
הגחלים לוחשות והיא הֵחמה את המים בכיוֹרה ותנקה את הצלוחית, והוא יושב מַשמים מאחוריה וחומל על עצמו ועליה.
למרות כל העוני שבחדרה יש בו סדר ומשטר ובכליה ניכרת יד נקיה. השעון הקטן על הכיור מנענע מטוּטלתוֹ בחשאי, כאילו ירא הוא להרים קולו.
ואיזה כלים של נחושת קלל נוצצים על שיש התנור הלבן. קרקעית הבית רחוצה מבעוד יום, ווילוני החלונות הקטנים לבנים וטהורים.
הוא איננו יודע מה היה לו. הוא נשען בראשו על ידו, ובעפעפיו דמעה, כמו ענן מקשה את לבבו ועיני נפשו כהות.
מה הוא עושה כאן? הוא מתחטא בפני עצמו. הוא מרגיש את עצמו נכנע ואובד ואינו יודע למה הוא עוד יושב.
הוא מבקש לקום וללכת ואינו קם, חצות־הליל קרובה לבוא, והוא משומם מאיזה דוחק־נפש ותוגת־נפש.
ולפתע היא קמה ושמה לפניו את הנר והשולחן גם יחד. היא משימה לפניו צלוחית חמים וגם היא שותה בחשאי, כמו לא הורגלה בכך.
היא שואלת אותו: אם זר הוא בעיר הזאת? והוא אומר: הן. גם הוא שואל אותה אם בת שלֶזיה היא? והיא משיבה: איני יודעת.
“איך אפשר הדבר?” מוסיף הוא לשאול אותה.
“אנכי לא הכרתי כלל את אבותי, נולדתי יתומה”, משיבה היא אותו.
“ואיפה גדלת?”
“בפרוֶר העיר הזאת, אצל קרובי אמי”.
“מה הם מעשיהם?”
“אורגים הם”.
“וגם אַת אורגת?”
“לא! עיני היו רכות לאומנות זאת, ועל כן לימדוני לכבס לבנים”.
“ומדוע עזבת את קרוביך?”
“הם הוציאו אותי החוצה”.
“ומדוע עשו ככה?”
“יען לא רציתי להינשא לבנם הגיבן”.
“וכמה היו ימי שני חייך אז, במאונך?”
“בת ארבע־עשרה הייתי אז. עבדתי אצל כובסת שנתים, והיא עבדה בי בפרך, ועל כן התחלתי לכבס לבדי”.
“ואחר־כך?”
“מדוע ישאל אדוני?”
“אין דבר, הלא רואה אַת שלבּי טוב עמך”.
“אחר כך ילדתי ילד וחליתי הרבה”.
“ואיה בעלך?”
“בעל לא היה לי… רק עברי ארוּר…”
“ואיה הוא?”
“הוא עזבני לאנחות”.
“והילד שלך מת?”
“לא!”
“ואיהו?”
“מדוע ישאל אדוני?”
“הלא בלבי אין רע”.
“בתי… בתי – היא מגמגמת – נתתי לאחר… חלשה אנכי ועניה, לא יכולתי לחנכה וַאֵתנה לאנשים…”
“הרואה את אותה?”
“רק לעתים רחוקות, מרחוק”.
“באיזו עיר יושבים אוֹמניה?”
“כאן… בעיר העליונה”.
“ואת אינך רואה אותה?”
“המה אינם נותנים לה לראות אותי, גם היא אינה מַכּרת אותי…”
“ולך לא יֵצר על הדבר?”
“מה אוּכל לעשות? היא מעם אחר… אלהי יִסרני”.
“ואבותיה עתה, האם עשירים המה?”
“לא, חייטים הם”.
“חייטים?”
“רק הוא חייט, כי היא בת אצילים…”
“ומה – ומה שמה?”
“מריה־יוֹזפה. אבל מה לך, אדוני? הלא רועד אתה!”
“ל… לא..” – פניו הלבינו כפני מתעלף ולא יכול לדבר הלאה, רק עיניו מביטות לנוכח פני האשה החרדה ואינה יודעת מה לעשות בפחד השתוממותה.
ופתאום הזדעזע וידחוק את השולחן למוּלה, ובצעקה גדולה ומרה קרע את הדלתות וירץ כמשתגע החוּצה.
יג
וכל העולם הוא משוגע למראה עיניו. רק אורות מעטים מגיחים מבין אופל הליל הקר מעט, ודממת הרחובות הריקים מאדם מביעה איזה געש פחד, שנשמע רק בהמית מוחו; ואחר זה שח וישב על איזה ספסל. את ראשו הרכין עד הארץ, כאילו רצה לפרק את מפרקתו.
נפשו כמו נתחרשה, והוא מרגיש את עצמו כמו נפל עד הצואר ביון מצולה, כאילו דשו את בשרו… הוא אינו יודע מאומה, בשכבר הימים היה הדבר… הוא לא נשתגע, אבל יגון חרישי מחניק אותו – גם בשרו כמו הושם בצבת. לא! הן ידו היא שאוחזת במשענת הספסל בחזקה; הוא יכול להרפות ולקום, אבל אינו יכול ללכת מעייפוּת רגליו. כל אשר בו התאבן ועיניו כמו בולטות מחוֹריהן. איה הוא עתה? עתה ליל, ליל…
כמדומה לו שהוא צועק והוא אינו שומע את קולו, ומוחו הולם, לבו הולם בחזקה וצערו מפרק אבריו.
לאורך הספסל בצל האילנות הוא שוכב, ופניו למטה ועיניו נגרוּ מים. הוא בוכה מאין הפוגות ונשיבת הליל נוגעת בבשרו והוא רועד מקור.
הוא מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות שמה מרחפות לפני עיניו ככתוּבות באש אדומה על גבי אש שחורה.
נפשו קשורה בנפשה הטהורה, והוא טימא את נפשו לנצח…
הוא יעוור את עיניו, לבל יוכל לראותה עוד, או ישליך את עצמו לתוך המים. בן־מות הוא בטמאו את האל־מות.
לא! לא ימות, כי אם יחיה וישא בעוונו… מיתה בפעם אחת אינה עונש גמור – כל ימיו יתאבל על טומאתו ועל האבידה אשר אבד…
הוא זוקף את ראשו בנבכי הליל ומאומה אינו שומע. בעיניו נראה הדבר כמו עזוב הוא לעולם… הוא ממשש רגליו בידו כדי לנסות אם עוד לא נשברו ונפלו ממנו, וגם בידו האחת את השנית.
הוא חפץ לקום וללכת ואינו יכול. הנהו צועד ברגלו ומרגיש כמו הספסל נסרח אחריו.
נדמה לו כמו תיבּקע האדמה מהרה. הוא משתומם על אשר אינו נבלע בתוכה, והוא מלחש אל עצמו: האם עודנו בחיים חָיָתוֹ?
לא! הוא נתחרש לגמרי, כל אשר בו נתחרש, כמו כל אשר מסביב לו. אולי היה הדבר כמו כן מעולם… מה זה הדבר? חוּשיו עודם אתו, וגם אותה הוא זוכר… אותה, את בתה… היא תברח מפניו… היא כבר ברחה מפניו… מי הוא? עברי ארור! כך אמרה אמה… אמה…
ומתבייש הוא מעצמו בוֹשת־מרדוּת… הוא לא יטביע את עצמו בנהר ולא יתלה את עצמו על האילן, הוא יחיה ויחשוב, יחשוב אחרי כן כמו קודם לכן… עוד רוחו יוסיף לחשוב ולהגות רמוֹת כל הימים; והכל בגוף טמא… הוא הטמא יחשוב על דבר טהרת האדם, הוא… הוא…
את שפתיו הוא נושך בחמתו על עצמו, הוא מרים את ידו ומכה בראשו, פותח את פיו ומקלל את עצמו לאמור: בן־אדם נבזה! בליעל! אני מכיר אותך ואת קדושתך! אתה חפץ להיטיב את רוח בני־העולם, אתה, הטמא והמגוֹאל לעולם, אתה הנבל. נבל אתה, מיכאל, אני אומר לך, נבל אתה אחר תשובתך ורצונך להיטיב. בזוי הוא אותו רצון שנאה דורש ורע מקיים. הנני מבזה אותך ואת כל השתלמוּתך וחירוּתך, השומע אתה? הנני מבזה אותך וממאס אותך, אותך…
מיכאל, מוסיף הוא לאמור לעצמו, קח רצועה ויסר בה את בשרך. הנח עצמך על הארץ, למען ידושו בך העוברים ושבים. הנח את עצמך לפני ספסל בית־הכנסת, למען ידרסו עליך הבאים להתפלל. היכּנע ובוא בעצמך לבית־הכנסת… בן־אדם, לך ושוב אל אלהים… מה לך הכא ומה לך התם?
בצרת נפשו המעיקה הוא בוכה, הוא קם ממושב הספסל, הולך ובוכה, בוכה ותועה…
יד
שלושה ימים ושלושה לילות התחבא מיכאל כגנב ולא יצא החוצה. וממחרת היום השלישי, בעלות הבוקר, צרר חפציו המעטים, למען עזוֹב אותה עיר לעולם. הוא אינו יודע עוד אנה פניו מועדות? אבל באותו מקום שאיבד שתי אבידות – את עצמו ואותה – אינו יכול הישאר עוד גם רגע…
רוחו נדעך, ובדממה הוא עובר לאט עם צרורו את רחוב הגנים, הריקה עוד מאדם. הוא הולך אל בית־הנתיבות וקונה לו פתקת־מסע לדרך רחוקה. הנה הוא עומד על המעלות העליונות של חצר־התחנה ומביט משם בתוגה חרישית על היקף העיר שחצבה לו קבר בחייו…
הנה הפעמון מודיע ביאת המסע ומכריז על לכתו מזה במהרה. הנהו נפנה לאחוריו וממהר לעלות על שלבּי־האבן אל מגרש המסע, והנהו נפגש את שוּלצה האדמוני… שולצה מַפנה ראשו אל הצד ועיני היוצא מביטות על הבּא, הנה זה בא מכפרו העירה ומתנות בידו…
א
לפי השמור בזכרוני, ראיתי אותה שלוש פעמים עוד טרם דברנו יחד… ואני שוקד אז על דלתות בית-המדרש העליון בבירת ארץ אשכנז. בַּיישָׁן הייתי, איש לא-למוּד בהליכות החיים, וכל היום הגיתי רק בספרים.
רק הספרים נתחלפו, הקורא בם לא נתחלף; רק המחשבות שנו את צורתן, החושב והחולם לא חדל מהיות את אשר היה.
לדעת ולהרגיש למדתי אז, בשבתי לבדי בחדרי, ואני חושב וחולם, הוגה ומקשיב… גם רגשי אהבה כבר הבנתי, מבלי שמצאתי נערה אשר אאהבנה וגם היא מצדה תשיב לי אהבה.
כל העלמות אשר פגשתי על דרכי, אם רק במראיהן לקחו את לבי, היו שוות בעיני, ואת כל אחת מהן יכולתי לאהוב, לוּ רק ידעתי, שתחזיר לי אהבה. חסרה לי הנטיה לדעת ולהרגיש: זאת היא הנערה שנוצרה בעבורי… חסר היה לי גם רגש-אֵמוּן למצֹא חן בעיני נערה אשר חפצתי קרבתה.
חברי התפארו לפנַי מעת לעת בדברי-אהבה שלהם. כי אחת הנערות תאהוב גם אותי, אלימלך בן יונה, חשבתי לדבר רחוק.
זה פעמים רבות חפצתי לאהוב, ותמיד בטל הדבר. בכל פעם נפגשתי עם נערה יפה אני מהרהר הרהורי אהבה, ועוד טרם אדבר אתה הנני חושב בחֻבּי: אולי זאת היא הנפש אשר אקרב לה?
הנה עלמה נאה ומהלכה נאה, עיניה יפות ושערותיה יפות; ומדוע אפוא לא תהיה היא הנפש אשר אֹהב ואשר אחלום עליה כל הימים?
שיחה של קִרבה בינינו, התגלות לבי לפניה, טיול ביער בבוא השמש, ניצני האהבה החלו. – אני לוקח את ידה בידי או אני נוגע בחלקת שערותיה, והנה האהבה נטועה בינינו… יכול אנכי לאהוב נפש אחרת בכל לבי ולחלק עמה כל חלומות נפשי.
הנשיקה היתה חלומי היותר גדול. לנשק נערה אשר אֹהב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה משאת-נפשי היותר-רבה.
נגיעה של נפש בנפש בקרבת בשר ורוח היא הרגשת האדם כי איננו לבדו…
בחדרי הקטן ישבתי ואני מלא חלומות האהבה וגעגועיה, ושם בחוץ נערות אין מספר, יעלות חן. מדוע לא תאהוב אותי אחת מהן? מדוע גם אחת לא תתקרב אלי? מדוע לא תדענה את הגיונות לבי ורחשי נפשי? מדוע לא תבחרנה בי? מדוע לא תשימנה אלי לב ותלכנה אחרי אחרים, שנפשם אינה עשירה כנפשי? מדוע לא תדע גם אחת מהן, כי אנכי הנני בעל-נפש, אשר יוכל להעשיר אותן ולחבק עמן זרועות עולם?
בימי שבּת שלהם לפנות היום, עת געגועים אלצוני לעזוב את חדרי ולצאת החוּצה, ואני הולך לבדי בין טורי האנשים והנשים, הצעירים והצעירות, ההולכים לטייל ברחובות העיר; אז קנאתי בכל אלה ההולכים לבטח… לבדי אני הולך כנדהם ותוּגת-נפש מלאה את לבבי.
ויש אשר הבטתי בפני כל עוברת ושבה, ואתמה על אשר אף אחת לא חסה עלי לאהוב אותי; ואני יודע, שלא נופל אנכי מכל אלה שבחרו להן.
ספרי חכמת-הנפש, אשר קראתי בם לדעת ולהבין תכונת הנשים ותעלומות נפשן, לא יועילו לי בשעה שאני רואה אותן פנים אל פנים; סיפורי אהבים ושירי אהבה, שאני קורא בהם למען השקיע כליון נפשי, עוד יבעירו את הגחלים הלוחשות… והתמיהה לא תסור ממני כל הימים: מדוע לא אראה חיים כמו שמתוארים בספרים ההם? מדוע לא אחיה גם אני? הלא יכול אנכי לאהוב רב יתר מאהבתם של אלה… הלא מבין הנני את רוֹממוּת האהבה יותר מאלה. לכל נערה אשר תאהב אותי אוּכל לשיר שיר-השירים חדש: שיר האהבה הגדולה, שיר הרוח, שיר של כליון-הנפש.
אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבע כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…
נערות למאות נמצאות בכרך שאני דר בו. כמה מהן מבקשות אהבה ובודדות הן כמוני. – לוּ אך תחפוצנה, מה נקל להן לקחת חלק בכל אשר לי כאחות מלידה, אני הייתי נותן לנערה כזו את כל העושר השמור בי וברוחי; הייתי משמרה כאישון עיני והייתי מכבדה כבת-אֵלים.
ואותה הנערה טרם באה; ואני יושב בחדרי וחולם לבדי…
לבדי הנני, והיחיד שבי מבקש תפקידו. חברי היו עסוקים בעניני הצבור; ואצלי היחיד קודם לצבור. המה היו מבלים כל הלילות באספות ובשיחות של צבור, ואני ישבתי בחדרי ואקרא בספרים לאור הנר.
אולם פעם הסיתוּני חברי לבוא לאספה אחת, וגם יכלו לי, בין הקרואים לאספה היתה גם עלמה תלמידה. ובימים ההם עוד סגורים היו שערי בית-המדרש העליון בפני הבנות.
ב
הייתי האחרון בין הבאים, המקום האחד שנשאר פנוי לשבת היה לשמאל הנערה… במין הכנעה ישבתי על הספסל; ואני יושב ומסתכל בה בחשאי. שערותיה צהובות ופניה כהים. היא לא התביישה מפני הזר, ושחוק קל עבר על שפתיה מדי דבּרה את שכנהּ.
הרהרתי בה גם בצאתי, אך כאשר לא יספתי לראותה, חלף זכרונה בי והלך לו.
והנה הגיד לי תלמיד אחד, כי העלמה הזאת הולכת לבירת-צרפת, למען השתלם שם בלמוּדים, ושמחפשת היא שוכר לחדרה, אשר שלמה בעדו מראש. ויען כי גם אני בקשתי לי אז חדר אחר למעון, הלכתי על פי עצתו, לראות את חדרה.
יום קיץ היה, אבל רוח קר מנשב מעט. החדר היה בעליה הרביעית בבית עומד בקצה רחוב, ואני מטפס ועולה במעלות אין-מספר. קשר שרוך נעלי נפתח, ובצעדי על סִפּה נסרחו הגדילים מאחורי – ואתבייש.
היא לבדה בחדר ועתה יפה היתה יותר. היא עזובה, אין לה הורים וכל משען, רק נפשה חשקה במדע.
היא לא הוציאה חפצה לצאת, וַתהי אורגת שלושה ימים ולומדת שלושה ימים.
פעם בקרתי בערב את מכירי, שהתרועע אִתּה; ובבואי מצאתי אותה יושבת על יד שולחנו ואורגת.
רעי, שהיה גדול ממני בקומה וידע להלוך נגד החיים, מתבּל את דבריו בהתול קל ומלבב; ואני דיברתי מלבי. – והיא אורגת בבלי התערב בשיחתנו. המיחם העומד על השולחן הפיג חומו והמנורה מאירה.
פתאום קמתי ממושבי ואֹמר: עלי ללכת עתה, מבלי דעת למה אנכי הולך.
מכירי ניסה לעצור אותי.
– משקר אתה, אמר לי.
– חי נפשי כי דבר נחוץ לי. ואקום ואלך.
עוד בטרם ירדתי מעל המעלות נחמתי על אשר עזבתי את האויר החברתי, לנדוד בתוך ריקוּת הליל. – על סף השער עמדתי וחשבתי: אנה אלך? והנה עלה על לבי, כי לה שמלה נאה, ושבעיניה היפות מעין זוהר של עצבוֹן…
ג
הימים ההם היו ימי תסיסה לי. הספרים אשר אני קורא על אודות המחשבות והדעות, על המקרים גדולי העליליה בתולדה, על מסתרי-הנפש והרת-השירה הביאו בי תסיסת נפש רבה.
אני יושב על יד שלחן-עבודתי ואני בולע את המון המחשבות כבכורה בטרם קיץ; את הכל חפץ אנכי לדעת, ועל הכל אני חושב והוגה, נפשי תרעש ולבי ירחב.
וככל אשר אני מוסיף לקרֹא, מוסיף אני להתפלא, לחקור ולדרוש, לחשוב ולהרגיש; והנני קורא גם על אודות מהוּת ההרגשות ומהות המחשבות.
וגם תורת האדם אני לומד, ואני מתבונןלערכי כל התורות וכל המדות, את ערכי האדם וצרכיו הרוחניים אני מבקר. מבולבל אני למראה כל הדרכים הרבים לבני-אדם בחייהם…
שגם אני בן-אדם הנני – לא עלה על דעתי, ולא שמתי לבי כי גם עלי לחיות ולבקש חיים. מארא דחוּשבּנא לא הייתי; לא ידעתי היום מה שקרה לי אתמול. שכחתי גם שכחתי את כל אָרחות-חיי מלפנים. אמרתי בלבי, שקפצתי על כל הדורות של אבותי ושנשמתי פנויה לעולם אחר ולמחשבות אחרות.
שכחתי כל התחומים והגדרים שבחיי, שכחתי את עצמי ואלך לראות בבני העולם, במחשבותיהם ובמעשיהם.
כבני-מרון הם עוברים לפני, ואני מצדיק או מרשיע; את כלם אשפוט, ואת הכל אבוא בחשבון.
הספרים לי הכל, המחשבות לי הכל, החזיונות לי הכל; ולי תחסר רק נפש אחת, שאגיד לה את הכל…
על אֶדן-החלון של חדרי הנני נשען לפרקים, ואני רואה בעלים הנושרים מהאילנות ואני מרגיש מה. לי אין הדבר ברור…
ד
ירחים אחדים עברו, ואני הלכתי לשקוד על דלתות בית-מדרש עליון בארץ אחרת. – לארץ ההיא הררי-אלף וגבעות נשאות, ונהרי נחלי מים יזרמו בם, עצים רעננים וציצים ופרחים, כלם שקטים וּשלֵוים ובשפתם ידברו אלינו – ושם, כמו בתוך הגן, בית-המדרש לבנים ולבנות באין הבדל. ושמה נהרו תלמידים ותלמידות מכל אפסי ארץ שנפשם חשקה בדעת ובחֵרות-הדעת.
בבירת הארץ הנעימה הזאת אני יושב זה ימים רבים ולומד ושונה, ולחץ-נפש חדש ממלא אותי מבלי אשר אדע מהותו. – בי לא חֻדש מאומה, אבל השמים והארץ מסביב לי התחדשו… הד הררי-אלף והוד תכלת הרגיע החלו לסַפּר לי דברים שלא שמעתים עד הנה. גם הודה והדרה של העיר העתיקה, היא ומגרשיה, חומותיה ומגדליה, גשריה ומימיה, היא וכל אוירה – מעין אויר ימי-הבינים, שעוד נשתמר בה – ירשמו עלי כמו ביד נעלמה אותות חדשים… כמו יד נעלמה נגעה במעמקי נשמתי, שישנה עד כה שנת-הספרים, ואיקץ למחזה השַׁלוָה הזאת והדרתה. זאת הפעם שאנכי מֵחֵל להרגיש את האחדוּת שבין גוי ואדם ובין שניהם יחד עם הארץ שבה ישכונו משנות דור ודור.
זאת הפעם שאני רואה לפני שבטים ממש ודגלים ממש, אשר על פיהם יחנוּ. וגם רועים אני רואה, רועי צאן ובקר על ההרים השלוים, אשר יעלו על לבי זכרון שבטי-יה בארץ הקדם…
הדוּבים האחדים, אשר יפטמו מטעם סגני העיר שם במערת המכפלה שלהם, הנמצאה במורד העיר מחוץ לנהר, נותנים כבודם על העם; למקטון ועד גדול מקריבים להם מתנות-יד, זרעונים ושאר פרי האדמה. כל זה מציג לעינַי חזיון מחיי עובדי אלהים אחרים בימי קדם… ואני רואה בהם מעין חזיון מַנעים את כל חושי הנפש ומחַדש תום הילדות…
את היחס שבין אלהי ההרים האלה ובין יושביהם הנני רואה על כל שעל ושעל, בערב ובבקר. ואני משכים בבקר בעלות השמש, המַאדים במנוּחה את הארץ השלֵוה הזאת.
והשלוָה הזאת מגידה לי מין אחוה ומרגוע, וכמו מבשרת ימים חדשים והתעוררות חדשה.
עצבוֹני המופשט מתערב אז בהפכו, במין חדוַת-החיים, שלא אדע שחרה. הד הדומיה אשר מסביב לי מדבּר אלי בשפה אחרת, ואני רואה שהעולם הוא אחר מאשר חשבתי עד עתה, החיים אחרים, ואולי גם אני אחר…
לאט לאט הרגלתי אז להבין שיש דברים אשר אינם כתובים בספרים… כי המחשבות אשר תבאנה בי פה בצאת השמש ובבוֹאה אחרות הנה מהמחשבות אשר הסכּנתי לחשוב עד עתה. ולאט לאט אני מכיר לדעת את התהוֹם הרבּה שבין תורה שבעל-פה שלנו לתורה שבכתב, כלומר: ההבדל שבין תורת הגלוּת הארוכה על אדמת נכר לתורת ההרים והגבעות שם בארץ…
את ירושלים עיר-הקדש הייתי מצייר לי אז בדמיוני בתבנית בירה זו שאני שוכן בה. שם כבר חלף עבר כל היופי, ורק חורבת רבי יהודה החסיד נשארה, וּפה עוד הכל בשלמוּתו ושלוֹמוֹ, באחדותו עם הטבע וכל צבאו… ככה הייתי הומה בראשית שבתי שם בראותי זאת העיר על תלהּ בנויה ובזכרי את עיר-אלהים שם אשר ירדה פלאים עד שאוֹל תחתיה; אולם אחר-כך עזבו מחשבותי את הרי יהודה, למען שכון בארץ החדוה והנֹער.
והנֹער שבי מבקש אהבה, אהבת נערה אשר תדע את המהפכה שברוחי ואת אשר אני נושא בחביון נפשי.
שם על ספסלי בית-המדרש הגבוה, בין השורות של התלמידות היושבות לשמוע את השיעורים, שם עיני מביטות ימין ושמאל ומבקשות את הנפש אשר אֹהב. ואחדות מהן מוצאות חן בעיני ביותר. בכל אחת מהן אני מוצא איזה יופי נסתר, איזה חזיון נעלם, המושך אותי לבקש לי את הנפש הזאת. – בשעת השיעורים הכוללים, בעד כלנו, אני יכול לראות רובן רק מאחוריהן, כלן באות ויוצאות מבלי אשר אוּכל להתקרב אליהן. אולם בשעת השיעורים הפרטיים, שרק “שומעים” מעטים להם, המתאספים לבית המורה הפרטי, שם נשב בעיגול, לשאת ולתת בעניני מלחמת המדע, במהלך המחשבות והדעות. ושם אני מרגיש שאני משים לבי אל התלמידות היושבות למולי. גם בשעה שאני מתבייש להתבונן בהן בעיני הנני מרגיש ששפתותיהן נעות ונפשן שומעת.
לכלן אני שם לבי, אבל אין אני יודע אם יודעות הנה את אשר בלבי. בודאי אינן יודעות. – ואחרי-כן, לדעת סיום השיעור, נעזוב את בית מורנו ונרד את הגבעה ללכת העירה. רובם הולכים זוגות זוגות, תלמיד עם תלמידה, ורק אני הנני הולך לבדי ומביט אל גלי הנהר השוטף שם בעמק, כאיש אשר כל העולם עזבהו…
הנני מנסה להתרועע אתן. הנני מכריח את עצמי להתקרב אליהן, אבל תמיד הנני מחטיא את המטרה… ורק בעבוֹר המקרה שבא לידי להתקרב אל אחת מהן הנני רואה שבידי היתה ושילחתיה.
זאת ועוד אחרת. לא ידעתי אז להתהלך עמן, כמו שלא ידעתי את שאר הדברים המקרבים אדם לאדם. פי היה שוה ללבי, אבל לא ללבן. היחידוּת והיופי שבחיים הכבידו אז את אַכפּם עלי ואשבע לדגלם; תחת אשר הֵנה לכאורה רק לכל החברה ביקשו להיטיב, – הן אינן מבינות את האפשרות לעסוק בשירה בעת שרוב בני-אדם טובעים בענים, וחושבות את העיוּן בצרכי היחיד באשר הוא יחיד למוֹתר שאינו שוה לעסוק בו… גם העושר הרוחני של היחיד הוא בא בעיניהן רק על חשבון הרבים, והרבים קודמים ליחיד בכל דבר.
ואני חושב לאידך גיסא…
לשוא הנני מברר להן שאין הדבר כך! – הן אינן מבינות כלל את הספקות בודאיות כאלה; ועוד תוספנה להתרחק מעלי ולהתיחס אלי כאל אדם העומד מחוץ לשורה.
ומחוץ לשורה אני גר אז, בפרוַר העיר הרחוק מאותו הפרוָר שבו גַרים רוב התלמידים והתלמידות. באספותיהם לא אקח חלק, בבית-האוכל שלהם לא אֹֹכל ובחברתם לא אֵחד.
ומודה אני, שזאת הבדידות מילאה אותי איזו יהירוּת, אשר הרחיבה את דעתי, ואמרתי אני בלבי: שקוּל אנכי כנגד כולם, ולפיכך איני יכול להתהלך עמם. ואז, בלכתי מבית-המדרש הגבוה על הגשר הגדול, המקשר את פרורי העיר עם העיר התיכונה, ואסתכל על המרחב שממעל ומתחת, אז נפשי במרום מתהלכת ואני מרגיש בי רגשות של עושר-הרוח, רוח אשר יכול לנַצח… כל הארץ מקומי, כל העולם מקומי, בכל הדורות הייתי יכול לחיות ולכולם יכולתי לאמור איזה דבר… עד עתה רק אחרי הדעת רצתי וכל עמלי היה להוסיף לקח ולהרבות מדע; עד עתה רק התפלספתי ועשיתי את אזני כאפרכסת לכל גדולי המחשבה בכל העִדנים; אבל עתה אני חושב על אודות המחשבה עצמה ואפשרות המחשבה.. האדם ומהוּת האדם משכוּ את לבי באֹפן שלא ידעתיו עד כה; ואני חולם לי מחשבה חדשה, תורת-אדם חדשה, פילוסופיה הבולעת את כל הדעות וּמַגדת לבני-אדם מעין פשר דבר.
כי “עני הגון” אנכי ואין ידי משגת לצרכי-יומי המעטים, זאת שכחתי לגמרי. עמלתי אז לשכוח כי הנני צפוי לעזרת אחרים, שאינם נחשבים בעיני למאומה. מה בכך? כל עולמי מחשבותי רמים ונשגבים, ואני כובש לי דרכים ומסלות בדעות, במהוּת הדעות…
רק האהבה, רק היא חסרה לעשרי הגדול, נפש אשר תאהב אותי ותדע עשרי, נפש נערה, אשר אשיר לה שירת יפיה. – רק לטייל עמה ארוכות ולדַבּר עמה צריך אני; שם, ביערות ובגבעות העיר, בלכתנו לבדנו אוציא לפניה את כל רוחי ואעשיר אותה בעושר נשמתי.
ובכל זאת הן אינן יודעות אותי כל עיקר… הן מתרחקות ממני ותלכנה באשר תלכנה, ובתוך כך הנני שרוי בלי אהבה ובלי קרבת-נפש.
יש אשר כל העוצב שבעולם הניח ידו החזקה עלי בשבתי לבדי בחדרי, שם הרחק מאדם העיר, הרחק מעמי ומעיר מולדתי, הרחק מחברי ורעי מנֹער, הרחק מנפש-אדם קרובה לי…
רק צל היער הנמוך נראה בעד חלון חדרי בעליה; והכל כמו מתעצב אתי יחד על בדידותי הרבה בלי יכולת להושיע לי.– ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידותי. הנני מפחד מהריקוּת אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלא את הריקוּת, המוציאה אותי כמעט מדעתי.
על מיטתי אשכב ואסגור עיני, שֵׁנה לעפעפי אנכי מבקש לתת, להשקיע את בדידותי הגדולה – ולישן לא אוכל.
ולצעוק רציתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:
– הבו לי רֵע, אשה קרובת נפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה! –
ה
ובבקר-לא עבות אחד הגיעתני הידיעה, כי מחר היא באה…
היא בעצמה הודיעה לי במכתב גלוּי את דבר בּוֹאה. אם כי אינני מכיר קרוב לה, כותבת היא, כי רק שתים-שלוש פעמים ראַתני, בכל זאת מקוה היא כי אהיה לה לעינים בארץ נכריה: “הלא מארץ אחת נחנו, בני עם אחד”.
בעלות הבקר הובא לי מכתבה; וקרני השמש באו בעד פרצי הוילונות אשר על חלונות חדרי, וכמו אור חדש פרוש על כל סביבי.
רק איזו שעות עוד לבואה. ואנכי השכמתי בלב שמח, וַאֹכל ואשתה, ואלך לטייל בהרחבת הדעת, גם מצאתי בעדה חדר למעון, תנוח בו אחרי בואה. בעלת-הבית, שהשכּירה לי את החדר בעבוּרה, היתה אשה טובה ותאמר לי כי שמֵחה היא לתת את חדרה לנערה נכבדה, לרעוּתי… ואמנם כרֵע לה הרגשתי את עצמי בצאתי לקראתה אל התחנה בעת נטו צללי ערב.
היא היתה עיֵפה מתלאות הדרך ועטופה בבגדי נסיעה. נתתי לה שלום והיא החזירה לי שלום במין תודה מסותרה על אשר מצאה לה גואל בארץ נכריה. ותודה מפורשת נתנה לי בעבור עמלי בשבילה. – החדר מצא חן בעיניה. וַתּסַר מעליה בגדי הנסיעה ותרחץ ידיה ופניה, ותשב ממולי על יד השולחן. היא ידעה כי פניה דלו מעט, וגם אנכי הצטערתי על אשר איננה יפה כמו שחשבתי, אבל עמלתי לתת לה חן בעיני.
עיֵפה היתה ולא יכלה לדבר עמי הרבה, וַאֵפן ללכת. ובלכתי ביקשתי כאַח את בעלת-הבית שתעשה הכל בעדה. ואקום ואצא – לא לבדי.
למה אכחד? הרעיון כי יש באותו חדר נפש עזובה מודעת לי, וכי בבקר השכם אבקר אותה לדעת שלוֹמה וליעצה אנה תפנה ומה תעשה, הרעיון הזה הרחיב את נפשי ויפג ממני את צערבדידוּתי.
גם באָכלי ארוחת-הערב ובבשלי לי חמים לשתות נראָה לי הערב ההוא כערב אחר… נר לא הפיץ עוד אורו ככוכב בודד; גם מכונת-הבשול לא היתה עוד כמו שוממה. נפשי לא היתה עוד גלמודה.
למחר בבקר הלכתי לבקרה. היא כבר קמה, והנה לבושה מלבושי שחרית, ותושט לי ידה ברגשי אחוה. שנינו דברנו ודברנו… עדי הגיע זמן ארוחת-הצהרים. ונלך אל בית-האוכל, ונשב שנינו אל שלחני הקבוע, אשר אצלו ישבתי בדד עד היום. הרואים אתם, המסובים עמי יום יום! אמרתי בלבי, עתה אינני עוד יחידי… עתה עם נערה קרובה לי באתי… ולא לבדי אבוא ואצא עוד.
ואחרי-כן?
למה אאריך לסַפּר! בשבוע הראשון אחרי בואה הנה כבר ידענו מכל אשר לי ולה. בשבוע השני כבר היינו קרובים זה לזו. בשלישי כבר לִמדתי אותה דעת ואפתח לפניה שערי המחשבות, והראיתי לה ספרים אשר לא ידעה אותם עד עתה. ובכלות היֶרח כבר היה כיס אחד לשנינו.
היא היתה עניה, ועָניה הכריחה ללות מאתי די צרכיה יום יום, ויען כי גם אנכי עני הייתי, מוכרח הייתי גם אני ללות לי מאחרים, לפעמים גם שלא על מנת להחזיר. לשנינו חסרה הפרוטה הקבועה, וחובותינו רבּו מיום ליום. ומדוע לא אחלק עמה כל פרוטה? אכן עת יחסר לי תחלק אתי בלי ספק, וכשיחסר לה הן לא אוכל לראותה רעבה! ובכן – כיס אחד לשנינו.
שנינו נלך לטייל, לאכול, שנינו נשמע את השיעורים ושנינו נעזוב יחד את בית-המדרש, היא שואלת אותי ואני משיב. היא יושבת בבית לבדה, לא תתרועע עם איש, ורק אנכי אבוא אליה והיא גם היא תבוא אלי. וכה נתראה פנים ונשוחח מדי יום ביומו.
בעלת-ביתי ובעלת-ביתה חושבות אותנו לקרובים, כאחים, ולא תשימנה לנו לב, אם גם לפעמים נאַחר שבת עד עבור חצות-הליל.
בכל יום ויום אנו מרבים לדבּר… היא מספרת לי הכל ואנכי מספר לה הכל. אנכי מראה אותה לדעת כי מצאתי כשרונותיה מרובים וכי היא יודעת הרבה מאותם הדברים שצריך גם לאחרים לדעת. והיא מַאמנת לי או מַעמדת את עצמה כמאמנת. – היא חושבת אותי לאיש תם, טוֹב-לב, מרגיש וחושב. ואנכי חושב אותה לנפש עזובה מבחוץ ועשירה מבפנים. “יתומה היא באין אב ואם. אביה מת בבית-החולים, ואמה עזובה. לפנים עשירים היו וירדו פלאים. כל אחיותיה היפות נִשאו אחת אחת לאנשים גרועי-הערך ועשירים בממון. אחת ברחה מאישה עם בנה ותבחר לשבת באחד הבתים מלהיות אסירה בבית של מצאה בו מנוח. אחות אחרת שהתקרבה לאחר על ידי אהבה עגונה היא מן האירוסין, כי עזב אותה ארוסה וילך לכרכי הים, אף כי נשבע לה אהבה נצחת, והיא מחכה לו זה ימים רבים וכבר הזקינה בנעוּריה ויפיה חלף על ידי בדידותה הממושכה”.
ועל זה יֵצַר לי מאד.
“בעת שהיה אביה עזוב בבית-החולים אשר מת בו – כן ספרה לי – היתה היא היחידה באחיותיה שבאה אליו יום יום ותדבר ניחומים על נפשו השוממה”.
ובזאת קירבתני אליה מאד.
ו
נחוץ לי להזכיר, שאותה קִרבה אשר היתה בינינו היתה רק מעין קִרבת אח לאחותו ובלי כל מחשבות זרות. כל הרהורי האהבה וחלומותיה עזבוני מעת בואי בקרבתה, וחשבתי לתומי שקרבה כזו היא הטהורה שבטהורות וככה תהיה כל הימים.
רק בין-הערבּים, בעת אשר ננוח במורד הגיא על חוף הנחל הקטן המביע לנו שלוַת הערב, ודומיה מסביב לנו, ואתנו יחד ינוח כל היקום, וכל צבאי השמים ישבותו – אז מין רגש אומר לי: “אשה בצדי”; ואנכי מעביר מקלי על פני עשבי הגיא, כאילו אחותי יושבת מרחוק ולנו אין דבר זה עם זה.
פעם אחת היתה חולה מעט ונלך לדרוש ברופאים. המה ציוו עליה לאכול הרבה ולשתות הרבה, – ואנו גם למעט אין ידנו משגת. כחותיה עוזבים אותה, ואנכי דואג לה השכם והערב וחושב לאחריתה…
ואחרי שובה לאיתנה אנכי קורא עמה בספרים ומסביר לה את המחשבות אשר במוחי ואת הדעות אשר בלבבי. היא אומרת כי רק אותי היא מבינה ומנַבּאה עתידות לכשרוני.
ואני עד עתה כמעט לא שמתי אל לבי, שלבן-אדם כמוני יש כשרון ושצריך לו איזה כשרון על דרכו בחיים. עד עתה תמים הייתי עמדי ועם מחשבותי, עם רגשותי וחלומותי. ידֹע ידעתי היטב כי שם בעולם הגדול יש שאלות לרבבות, כי בכלל החיים כלם חידה ארוכה ומחשבות אין-קץ, וגם חשבתי הרבה על זאת כל הימים. אבל כי גם ימַי המה פרק מן החיים, ועלי לדעת אותי ואת נתיבותי, לא ידעתי כל עיקר; לזאת לא שמתי לבי כלל.
כל מעשַי וכל מקרַי אשר פגָעוּני, כל אשר בי ובמעמקי לבי, צערי ודוחק חיי, – את כל אלה חשבתי לדברים “שיֶשנם יען שישנם”. עלי רק ללמוד הרבה ולהגות הרבה, ושאר הדברים יבואו כמו שיבואו.
אותה ראיתי בכל יום ויום, ולא נתתי לי דין-וחשבון על מהוּת קרבתנו ולא שאלתי את עצמי: מה הוא הדבר המקרב אותנו? אנכי דימיתי אז שאינני אוהב אותה כלל ושגם היא איננה אוהבת אותי במובן השגור, אבל מה בכך, הלא קרובים נחנו וככה נהיה כל הימים.
ואז החילותי לחשוב, כי יפה היא באמת. עיניה יפות, שערותיה יפות ומהלכה יפה. טיוּלה בחדרי לארכו ולרחבו בעת אשר תעשן ותחשוב, ממלא אותי איזה נֹעם המרחיב את הלב. אבל מה בכך? יודע אני שידיה אינן מוצאות חן בעיני ושבכל לבי הייתי חפץ שתהיינה יותר זכות וצחות. אבל מה בכך? היא אומרת לי: מדוע לא אשים לב לבגדי ולכל מהלכי וחיצוניותי? אך מה בכך?
ככה היה מצב הדבר עד אותו יום.
אולי הדבר שקרה אחר-כך באותו יום קטן-הערך הוא; אבל אז היה ערכו גדול בעיני. אנכי, אשר מעולם לא בקרתי בית-ספר קבוע ולא זכיתי לדרוש באיזו הלכה ברבים, מוכרח הייתי בפעם ההיא לדרוש באיזו הלכה ברבים. ביום ההוא מוכרח הייתי לדרוש על איזה שיעור מדעי באולם בית-מדרשנו לפני מורי וחברי. כמעט בושתי לפסוע בפעם הראשונה על הקתדרה ולהציע חדושי לפני כל היושבים לפני. אבל הרעיון שהיא, רעוּתי, תראה אותי עומד ודורש, נתן עוז בנפשי. – אבל היא לא באה, לא באה…
וזאת הפעם הצטערתי… זאת הפעם חשבתי שמחוּיבה היתה לבוא. זאת הפעם אשר אמרתי לי שהיא חייבת לי איזה דבר.
ביום ההוא בין-הערבּים ישבתי לבדי בחדרי, ישבתי וחשבתי, חשבתי והצטערתי: היא חייבת לי דבר-מה.
ז
פה נחוץ לי להפסיק מעט את ספורי ולהעיר על הלך-רוחי בעת ההיא.
טועה הייתי אז לחשוב שהקִרבה שבין אדם לאדם באה על ידי איזה חיוב הנולד ברבות הימים בינו ובין רעהו או רעותו. – אנכי חשבתי אז את הרֵעות לדבר תלוי בערכינו ובערך מעשינו.
חשבתי כי לפי גודל כמותם ואיכותם של מעשים טובים, אשר נעשה נרכוש לנו, בה במידה, רֵעות והתקרבות גדולה, ולפי מספר התכונות הטובות של נפשנו וגודל רוחנו תגדל גם סאת האהבה אשר נמצא בנפשות אחרות, אשר תביננה ערך התכונות ההן והעושר הרוחני ההוא השמור אתנו. – אם פלוני בן פלוני, שערכו פחות מערכי, אהוב לרעותי במידה גדולה כזו, על אחת כמה וכמה צריך אני להיות אהוב לה על ידי נשמתי היתירה וכל עשרה הרב.
כי האהבה על הרוב באה בלא-יודעים, בלי חשבון ודעת של האוהב והנאהב וגם מבלי דעתם אם ראויים הם לכך, לא ידעתי אז כל עיקר; ולא ידעתי כי פה לוקחים חלק בראש סודות נפשיים אחרים ומסתרי-נפש כמוסים וסתומים.
לולא הייתי אז כל כך תמים את החיים ויודע רק פרק אחד בהם, כי אז ידעתי נכונה, כי יען אשר אנכי חושב הרבה על דבר קִרבתנו, לכן אין עוד הקִרבה הזאת תמימה ואינה יכולה להיות תמימה… ולוּ הייתי בעל נפש ישרה כי אז בושתי לחשוב עם לבבי:לאהוב או לחדול? בכל געגועי הגדולים לנפש אשר אֹהב לא שכחתי גם רגע את רוע מעמדי בחיים ושאי-אפשר לי לשום ריחים על צוארי – ובכל חפצי לאהוב יראתי עשות זאת פן אכשל על ידי זה במלחמת חיי, שתגדל פי שנים אחרי-כן מאשר עתה, עת הנני גלמוד.
לו היתה לכל הפחות יפה תמיד, כי אז הייתי משתיק בחזקה את הרהורי אלה והייתי אוהב אותה מבלי הרבות מחשבות; אבל עכשיו, שיפיה יגָּלה רק לפרקים, מדוע אשים אסירים על ידי?
ויש אשר הייתי חומד אותה בפשיטות, בעת אשר ישבנו סמוכים על שולחני לקרֹא בספר והד נפשה נוגע בנפשי, יודע אנכי שעלי רק לחַבּק אותה ולנשקה כאשר אֶתאַו ואז אולי ישתנו הדברים… אבל ידי לא תלך במלאכות נפשי, ואני יושב אצלה וקורא, קורא וחומד, חומד וקורא… ולפעמים חמדתי כל כך גדולה עד כי רק בחזקה הנני מושל ברוחי ובכל כוחי אשים מחסום לי, לבל אגע בה כאשר אחפוץ.
ובתוך כך אני חושב עוד מחשבות אחרות והרהורים אחרים, ואני עמל לדעת אם תדע מאשר בי ואם יכולה היא לדעת את כל אשר בי. בתוך כך… אבל נשוב נא לספור-המעשה גופא.
ח
אינני יודע מה חשבו מכירי על אודותינו, אולם פעם אחת בא אלינו תלמיד אחד עובר-אורח ויאכל על שולחננו; ויהי בלכתו מאתנו אמר לאחד מהחבורה לועזית: אלימלך והעלמה אשר אתו יהיו לזוג טוב. והדבר הזה עשה איזה רושם עלי.
בכל עת ששמעתי אחד מדבר על אודותיה לאמר: עיניה יפות, מהלכה יפה, תנועותיה יפות, מיד אמרתי בלבי כי קרוב אני לעלמה הזאת והרגשתי שנפש אשה כצל על יד ימיני.
גם היא ידעה שאיש קרוב לה, אבל גם ידעה כי “לאיש הזה לא תוכל להיות הכל…”
כדברים האלה אמרה היא לי פתאום בלכתנו פעם לטייל בצהרים; ואני נבהלתי לשמוע מפיה דברים כאלה בלי כל הקדמה ומבלי אשר שאלתיה על אודות דבר כזה.
הנפש הישרה שבי אמרה לי: עזוֹב אותה לנפשה והיה לגבר! אולם הנפש הנלוֹזה אמר לי: לא יתכן לעזוב נפש יתומה… אך ורק מפני שגלתה את אזני ותדבר אלי מקרב לבה. אדרבה, אמרה הנפש הנלוזה: מעתה קרבתנו אין לה כל מחשבה חיצונית מלבד הקרוּב כשהוא לעצמו.
לוּ היתה אז דעתי מיושבת עלי, כי אז הייתי משיב לאותו מסית: משַׁקר אתה! רק קִרבה אחת שבין איש ואשה יכולה להיות שלמה, והיא קרבה בנפש ובשר, וכל קִרבה אחרת היא בלתי-טבעית וּמשחתה בה. אבל דעתי לא היתה מיושבת; וככל אשר הוסיפה לדחות אותי הוספתי להתקרב אליה, כאח נאמן. וקרבתי אליה גַדלה עוד יותר עת נוכחתי לדעת כי רֵעה לא שמר לה אמונים. לפי תומי כתבתי אליו תמרורים וָאַשבּיעהו לקרב את הנערה, כי לא יאוּת לעשות אשר הוא עושה.
והוא עשה את עצמו כלא שומע.
עוד אזכור היטב את היום – בבין השמשות היה הדבר – בבוֹאה לחדרי עצובה: “הוא עזבני!”
מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי מלא רחמים כבאותה שעה. ממקור לבי דיברתי אליה תנחומים; “אל נא תתעצבי, אמרתי לה: אנכי אהיה לך למגן ותקחי חלק בכל אשר לי”. כמעט שחפצתי לכרוע ברך לפניה… בכל אֹפן חפצתי לנחמה ולהשיב לה שלוַת נפשה. אבל מַשמים עמדתי ואחמוד את יפיה בנטות צללי ערב.
ופתאום ראיתי את שדיה הנעים מבעד אפוּדתה אשר עליה, בעמדה עצובה על יד החלון, וחמדה זרה נכנסה בי: אני מחבק אותה ומנשק לה, והיא נשענה בראשה על כתפי.
אך את הפרחים שנתתי לה למחרת היום, בהקיץ האביב וכל מסתרי ששון החיים, לא קיבלה ברצון, ותהי כנדהמת מבלי דבּר דבר.
יום ירדוף יום ושבוע – שבוע, ימינה מקרבת אותי ושמאלה דוחה, ואני כבר נלאיתי נשוֹא את דוּ-הפרצופים שבקרבתנו.
לנתק הכל חפצתי אז, בראותי כי תמיד היא משיבה לי על דברים שלא שאלתי אותה, – ולהיפרד ממנה לא יכולתי.
יום ירדוף יום, שבוע – שבוע, ושיעורי הלימודים בבית-המדרש הגבוה הגיעו לקצם וימי החופש באו. ובימים ההם חפצנו לשבת ב“ארץ העִלית”, היא ארץ ההרים, צבי לכל הארצות. והנה בא היום אשר התגנבה אל לבי ראשית הרעיון: עתה באה העת להסב את הפרידה, שסופה לבוא גם בלעדי זאת.
יום-השבּת היה. מחר עלינו לצאת את העיר ולבקש לנו מנוחה חדשה בצל ההרים ואנכי הלכתי אִתּה לטייל באחד היערות הקרובים.
“דבר לי אליך” – אמרתי לה במין בוּשה השכיחה אצלי. ואני תיארתי לה את מהות היחס שביני ובינה. יחס תם וזך היה, והיא קלקלה אותו במיני דחיותיה, שבאו לא בעִתּן…
“ביחסי אל בני-אדם, אל איש או אשה – כדברים האלה הגדתי לה – הנני מבקש את החֵרוּת השלמה בלי כל תנאי למפרע, ואת החשבון בזה איני מבקר… קרוב אנכי לך בכל לבבי, אף כי אינני יודע אם אוהב אני אותך או לא. אם בוא תבוא האהבה או לא תבוא, – כל עוד לא שאלתי אותך בדבר הזה, אין אַת רשאית לאמור לי: הדבר הזה אי-אפשר. באמרך דבר כזה למפרע הנה אַתּ מַתנה תנאי לקרבתנו: צורה זו ולא צורה אחרת; ואנכי איני יכול להתקרב בתנאי גם אל הנפשות היותר קרובות לי. צר לי שנהיתה כזאת באשמתך; אבל הדבר כבר נהיה והנאמר אין להשיב. עד עתה ישבנו יחד ולא יכולנו לשנות את יחסנו! ועתה הנה אנחנו משנים מקום מושבנו בשעה המוכשרת, הבה נתפרד-נא עתה, כי שעת הכושר היא; כי אם נוסיף לשבת יחד לא אוּכל ערוב לך שנפשי לא תדבק בך לאהבה, ואַת הלא רמזת לי פעמים אחדות שלא תוכלי להשיב לי אהבה”.
על עוז דברי אלה התפלאתי בעצמי, כי מעולם לא ניסיתי לדבּר דברים כאלה בפניה מבלי בושת-פנים כמו היום. גם היא השתוממה לשמוע אותי מדבּר בסגנון כזה, כי לא פיללה לשמוע כזאת ממני. אבל היא לא השיבה דבר, ובדוּמיה של עצב הלכה אתי עד אשר שבנו העירה.
רק צעדים אחדים עוד אל ביתה – – ובלי אֹמר ודברים הלכה אל חדרה, ושומם שבתי גם אני אל חדרי.
ממחרת היום ההוא יצאה לבדה מן העיר.
ט
מיום עמדי על דעתי לא הייתי כל כך עצוב כמו אחרי צאתה את העיר… היא לקחה פרידת-שלום מאתי בכתב, ותביע את תקותה, כי אשנה את דעתי ואצא לגוּר אתה מבלי חשוב הרבה – ואנכי הייתי לבדי בעיר העזובה מתלמידיה ותלמידותיה, שיצאו כלם אל ההרים לשאוף רוח צח בימי החופש.
בודד אני מרגיש את עצמי בחדרי וברחוֹבוּת, בבואי ובצאתי, בשכבי ובקומי. והבדידות גדולה היא עתה מזו שהרגשתי בימים שעברו, גדולה היא ודוחקת עד כי לא אוּכל לחשוב ולהגות.
כמעט לא אאמין שכבר יצאה, שבערב הזה ובבקר למחרתו לא נאכל עוד בשבתנו יחד ושלא נטייל ביחד, כמעט לא אאמין שהיא לא תשב עוד בחדרי ולא תקשיב לשיחותי ולדברי.
הנני חפץ לקרֹא אותה אלי על ידי בעלת-ביתי הזקנה, כאשר הסכנתי, הנני חפץ לבוא בעצמי אל חדרה ולראות מדוע אחרה היום לבוא; וכרגע אני זוכר שכבר איננה בחדרה ושלא אוכל לראות אותה כעת כאשר אֵתאַו.
ומדוע רחקה מעלי? מדוע עזבתני? ומדוע לא הלכתי אחריה? הבל המה יחד כל מחשבותי והגיוני… כל מה שאמרתי לה אז בטרם צאתה – הבל הבלים.
כל הדברים רק דברים בעלמה, שאין להם שחר, אני רוצה לגור עמה יחד שם בין צללי ההרים ולהתענג אִתּה יחד על שלוַת הטבע וחמודותיו.
הנני שָׂם כלי באמתחתי ומכין את עצמי לדרך. עוד היום בין-השמשות אבוא אל משכנה; פתאום אבקרנה, למען תראה לדעת מה קרוב אני לה ולנשמתה, והיא גם היא אלי. עוד שעה אחת טרם תסע עגלת-הקיטור ואני רואה את שנינו בדמיוני, והיא עליזה מאד ושמחה לבואי…
אכן לא! לא אכניע את עצמי לפני הנערה הזאת, אשר נועזה לדחות אותי למפרע!
פה אשב, פה אשא את כאב בדידותי בחֻבּי, לא אכתוב לה דבר, וגם על אגרותיה רק למקוּטעות אשיב או לא אשיב לה תשובה כלל.
טועה היא בחשבה אותי לאיש כפוף ונכנע לה, אשר יעשה הכל רק למען יהיה קרוב לה. אנכי אוכל לעקור רגשותי משרשם, אוכל לעצור ברוחי ולחיות גם בלעדיה ואוּכל עשות גם את אשר לא יעלה על דעתה. ומי יאמר לי, שהוֹגה היא בי? מי יאמר שרוצה היא באמת כי אבוא אליה, לגור אתה בכפר אחד? שמא אינה יכולה לשכוח את רֵעהּ לגמרי, אם גם חָטא לה הרבה? ושמה, לאידך גיסא, שמא כבר לקח אחר את לבבה, פלוני, אלמוני, ואולי מכירי אוריאל, שגם הוא יצא לגוּר אתה.
הוא גדול ממני בקומתו, יפה בתארו ועז ברוחו. הוא יודע להתהלך את הנשים, והיא הלא הללה אותו בפנַי…
לא! לא נכון הדבר שאני חושב בכך, לא נכון הדבר. – ובתוך כך בדידותי הולכת הלוך ורבּה, ואני שומם ועצוב.
לשוא הנני מנסה להסיח דעתי על ידי התבוננות בימים שעברו ומחשבות לעתידותי ועתידות מפעלַי. לשוא אנכי צופה ליום הֻלדת אותי הקרוב לבוא – ואני אז כבן כ"ה שנה – כיום הרת עולמי, שבּוֹ עלי לשים קץ לימי הנֹער ולחלומות הנֹער ולהיות לאיש יודע את אשר לפניו. לשוא אני אומר לי שעני גדול כמוני, שרק תורתו אוּמנוּתו, אין לו רשות להטיל ריחים על צוארו, שאין כוחו מספיק לשאתם. לשוא אני עמל לכתוב ולהשקיע את געגועי בספר זכרונותי, – אליה נפשי נשואה, אליה…
גם העֵז הרכה והכלב הצעיר של בעלת-ביתי, שהנני לוקחם אל חדרי בתור נפשות מחיות את הריקות אשר מסביבי, לא ימלאו תפקידם זה; גם המה יושבים דוממים, כאילו בלי-דעת משתתפים הם בצערי.
אז אזכור את חברי, העוסקים בצרכי הציבור הישראלי וכותבים לי דברים מלאים תרועה והתעוררות, למען אקום גם אנכי ואצא לעזרת עמי המבקש לו מנוח… ואיני מבין מה אתן ומה אוסיף להם בשבתי שומם ומבקש אהבה של יחידה.
אדרבה, אמרתי אז לנפשי, איש לאהליו ישראל! מה לנו ולחרבן עם, שעשה אותנו ללא-אדם? מה אנו ומה כחנו בכלל, אם הפרט שבנו עִוֵּר הוא באין עינים ומדוּכּא וחלש באפס יכולת לנצח את החיים?
לא אנכי הנני אָשם בזה, שלא אוכל למצֹא את האהבה אשר אבקש, כי אם אבותי עם כל הלך-מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי-השבר אשר דכּאו את רוחנו וַיכֹפוּ את קומתנו.
ואותם הספרים ונושאי הספרים חפץ אנכי לשכוח, להשליך חרצֻבּותם מנפשי ולהעירה לחרות, לחרוּת אשר תשיב לי את נעורי ותתן לי את אשר אבקש.
ורק אותה אבקש, אותה רחל בת לאה, שהיתה קרובה לי עד לפני שבוּע ימים, ועתה עזבתני לנפשי.
עזבתני? הלא אנכי עזבתיה, הלא אנכי הסיבותי בדבר.
ומדוע הסיבותי בדבר? מדוע רחקתי בזרועי את קרבתה? מדוע אשב פה לבדד בעוד שהיא מחכה לי שם?…
הנני מנסה לטייל לבדי ולבקר את כל המקומות ההם שהורגלנו לטייל וללכת שמה, ואני שב על עקבי… מתירא אנכי לראות את המקומות הללו בלעדיה… ולא אוּכל לראותם בלעדיה, בלי העינים האלה כקברות נראו המקומות בעיני; ובאין הנפש הזאת שהלכה תמיד בצדי נדמה לי כאילו שואלים אותי האילנות האלה על אודותיה וכאילו מחכים הם לה… גם להם יחסר איזה דבר, זאת אני רואה ברור.
וגם זאת אני מרגיש אז לדעת, כי כמו שהטבע מסביב לנו פועל עלינו, כך פועלים אנחנו עליו, ופעולה חוזרת בין החי שאינו מדבר והחי שמדבר.
בבוא הערב – והנה רגשות נפלאים מפלסים להם נתיב עד למעמקי נפשי. אני מבין שהוא יודע יותר ממני, יותר מאשר אדע בעצמי, וכל אשר יתרגש בי שם בחלקו הוא נרשם…
בארץ נכריה זאת לא עוד אשב ימים רבים. אקום ואלך לי באשר אלך; אבל צלי ישאר בזה לצמיתות. היא הלכה, ועוד צלה מאיר את המקום הזה שעזבה אותו, ונפשה פה במרומים מרחפת…
לבי אומר לי אז, שגם הנבראים כולם מרגישים בלא-יודעים את בדידותם ומתגעגעים המה להתקרב אחד אל רעהו; שכל מהוּת החיים מונחת באותו הקירוּב, והוא הוא עצם נשמת ההוַיה. – הגעגועים הללו בכל עצם פרטיהם הם געגועיו אל אחדותו עם הכלל כולו, שנתפרד ממנו משעת יצירתו.
היצירה בכלל, כלומר, אותו המעמד שהפריד אותנו מן המהות הכללית, היא רק מקרה עובר, מקרה המסבב לנו את העוצב העולמי והגעגועים העולמיים שבנו לכל אשר מסביב לנו.
והיא, האשה, נפש האשה הנפגשת בנו על דרכנו ונקשרת בנפשנו, היא שלוחה ממרום כביכול כסמל העדות על אריגת נפשנו בהוַיה הנצחַת. –
ככה הייתי מתפלסף בבוא הערב, ומעין זה בהיות הבקר. אני מתפלסף ומתעצב, מתעצב ומתגעגע, מתגעגע – ונפשי לה הומיה.
ויש אשר מרוב צרת נפשי ובדידותה יבוא בי אז – במקום ההתפלספות – מעין רוח קטב-מרירי, אשר לא אדע לתארו. הנני חולם כי מוטל אנכי גולם בלי אברים, בלי ידי ורגלי ובלי פה ועינים. או, לאידך גיסא, אני חולם שהנני מטייל ממעל לגגי הבתים וראשי האילנות, שהאילנות הפוכים בסדרם, שרשיהם למעלה וענפיהם למטה!.. דמיוני הכּבּיר מתאר לי מחזות מוזרים מאין כמוהם, קרובים לשגעון.
אני איני יודע לעצור בחושי, וכלם פותחים לפנַי חדשים לבּקרים קלעים חדשים וכלם מעולפים בצעיף מאיר…
מה היה לנו, חושב אני בחלומי, לוּ היה לנו היום גֵו ענק ולמחר כננס התהלכנו? מה היה לנו לוּ היתה הארץ ממעל והשמים מתחת?…
ולפתע בוכה אנכי, בוכה ושמח, שמח ומתעצב; תהום לפנַי ואנכי נופל לתוכה וצועק צעקה גדולה ומרה – וָאיקץ.
עד כה באתי אז מפחד בדידותי, ונפשי לה הָמה.
אינני יודע עתה אם אהבתי אותה אז לפי אותו המובן הידוע. אבל צריכה היתה לי נפש, צריכה היתה לי, להאיר את אופל בדידותי, נשמה חיה בחדרי הבודד, אוזן מקשבת לקול לבבי.
ולפתע והנה היא כותבת לי: בוא! אשמח לקראתך! לא פללתי את הדבר הזה, אם גם חיכיתי לו וחלמתי מעין זה.
ובכן לקחתי צרור חפצי ואצא ללכת אליה.
י
לפנות ערב היה הדבר. ערב יפה ושלֵו באמצע הקיץ. ועלי לנסוע רק מהלך שעה אחת במסילת-הברזל עד העיר הקרובה, ומשם באניה אל הכפר הסמוך שם לחוף הנהר.
אנכי הודעתיה מקודם את דבר בואי, למען תקַדם את פני במקום תחנות האניה. אבל בעזבי את עגלת-המסע לעבור את הגשר המוביל אל החוף ששם אניות תתהלכנה, שמעתי את שמי נקרא מרחוק: אלימלך! אלימלך! והנה הם כבר באים לקראתי, היא וכל החבוּרה הדרה עמה בכפר, שלשה תלמידים ותלמידות שתים.
הם קיבלו את פני בחדוה, וגם אנכי כמו הקיצותי למראה הפּנים השוחקות. גם היא שמחה ותצהל לקראתי.
עוד רגעים אחדים עלינו לחכות על החוף עד בוא האניה הקרובה, והנני רואה בנטותי הצדה שם למרחוק כל מבנה העיר העתיקה הזאת במורד הריה הרמים. ומנוחה באה בי, מעין רגש המאַחד אותי עם כל הדרים שם וחיים שם בשלוָתם. וגם הנהר השלֵו משתרע לפני, ושטחו הירקרק עם כתמי התכלת המזהירים ברדת השמש מרכּכים את עצבון נפשי השמוּר אתי. וכמו איזה נֹעם מיוחד מרגיעני ומֵקל מעלי את סבל החיים.
האניה כבר נושאת אותנו והיא מתרוצצת בלכתה. צללי ערב באים ומתערבים את גלי הנהר, ושדרוֹת ההרים משני עברי הנהר הולכות ומתנועעות אתנו יחד, כדרכן מאז.
אני והיא עומדים לבדנו בראש האניה. הגלים הבאים על ידי מרוצתה עולים ויורדים לפנינו ואינם יכולים להפריע מנוחת נפשי, הקרובה לנפשה; גם ידינו נוגעות בתורן האניה, ויחד עם זה הן נוגעות זו בזו. ולבי עולה על גדותיו.
אז הרגשתי כמו עבר קץ תקופה ראשונה בחיי ותקופה חדשה הנה באה, כמו חיים חדשים והלָך-נפש חדש מוכן לפני. והנה בלילה הזה תמלאנה לי עשרים וחמש שנה…
האניה באה אל מחוז חפצנו. כבר הגיע הערב הצח עם כל יפיו והדרו ועלינו עוד לעלות כשעה ההרה, כי שם בראש הכפר מושבנו; ואנחנו הולכים לאט ומשוררים שירת הערב.
כמו רוח אחד ממלא אותנו ונֹעם אחד מלַוה את נפשותינו העולות, ובלבי שני עולמות, עולם הולך ועולם בא.
כוֹכבי הליל, צללי ההרים, תכלת השמים העמוקה והמרגוע שבאויר מעוררים בי לתחיה איזה דבר קבור מכבר. ונפשי יונקת מההוד הנסתר שבמלוא הטבע אשר מסביבי, טבע מלא מנוחה והרחבה שבמנוחה.
רוח “ארץ עִלית” מנשב בנו גם בעת אשר עינינו עצומות וחושינו סגורים; הוא חודר מעצמו לכל אשר בנו ורושם בנפשנו את כל התום של המרגוע ושלוַת ההרים.
ואלהי ההרים מתערב עם אשמורת הליל, מטהר כל החולין שבחיים ובצללי החיים. כלנו שרים שירי לחש, וקולה ערב משלנו. גם בו אשמע איזה הד של חדוה שלא שמעתי ולבי אומר לי ששמחה זו היא שמחתה לקראת בואי.
בדרך ישבנו על אבן לנוּח. כוּלנו מסוּבּים על האבן ולרגליה. והרי אנו כסיעת נפשות קרובות וכצרור חלומות בדמות אדם ששוכנים בין השמים והארץ. וכאותה שעה דנשקי שמַיא ואַרעא אהדדי היה לי הדבר בבוא אז חצות-ליל וַיבדל בין החמש ועשרים לשנה הבאה בחיי. וכל הנפשות אשר עשיתי לי במרוצת שנותי עד עתה אומרות לי שעלי לפנוֹת מקום לנפשות הבאות ולימים הבאים…
כבר אתא הבֹּקר הראשון. הנני בחדרי שם בכפר-ההר, והיא באה לדרוש את שלומי. שנינו יושבים על מעקה חדרי ומסתכלים בהוד ההרים והשחרית שבשכבת הנחל השוטף לרוחב ההרים. שנינו יושבים ומדַבּרים כאח ואחות. היא עזוּבה אם אין אני אִתּה, גם בין הסיעה היא מרגשת את עצמה בודדה.
יום ירדוף יום ושבוע – שבוע, ואנחנו לא לבדד נשכון. יחד עם החבורה הננו אוכלים ושותים, מטיילים לשאף רוח. כלנו רחוקים וקרובים זה לזה, רחוקים וקרובים.
חבורתנו, אשר גרה יחד בראש ההר, לא הגיעה למִספר עשרה, ובה בני עמים שונים ולשונות שונות, יחידים בדעתם ובעלי ציבור, תלמידים ותלמידות. בלכתנו לטייל נלך זוג זוג, ותמיד אני הולך לצד תלמידה זרה לי, באשר אֵבוֹש ללכת עם הקרובה לי… וגם היא לא תרמוז במעשיה ובתהלוכותיה אל קרבתנו ותדבר לרוב את אחד מן החבורה, אשר ידבר אליה חלקות מעט…
מודה אני עתה, שאז קינאתי באיש הזה, ומבלי משים השפלתי ערכו בעיניה. “והיא הלא קורבה לי, את הכל תחלק אתי, כאח ואחות”, – עד כאן ותוּ לא…
זאת ומעֵין זאת תחל לרמז לי עוד הפעם, ואני נושא צערי בחֻבּי מבלי לדעת את נפשי ונפשה.
אנכי אומר לה: בלכתנו יחד עם רעינו ורעיותינו נבַלה עתותינו בדברים בעלמא, תחת אשר עת נלך לבדנו נדבר על גוי ואדם יחד והיא תלמוד הרבה בעל-פה בעת שכֹּחה אין אִתּה לקרֹא הרבה בכתב.
והיא משיבה: אמת נכון הדבר. היא לומדת הרבה משיחותי ויודעת את ערך הדבר הזה. אבל לא נוכל להבדיל עצמנו מאלה הגרים אתנו, למען לא יבואו לידי מחשבות זרות על אודות קרבתנו.
אנכי אומר: “מה בכך? אני מבקש תועלת נפשי מבלי אשר אשים לב למה שיאמרו הבריות”. והיא אומרת: “אנכי שמה לב למה שיאמרו הבריות”.
ומאז החילותי ללכת לבדי או להשאר בחדרי בעת אשר נקראתי לאיזה טיול כללי; והיא הולכת עמם מבלי שום לב אלי.
יום ירדוף יום, ואני מתהלך עמם ומצטער, יושב עמה ומצטער, הנני לבדי ומצטער.
ואז אחל לחשוב מחשבות, שלא יפה עשיתי לבוא הֵנה, ושבשום אֹפן לא הייתי צריך לחזור אחריה. ועוד הרבה אני חושב בשבתי לבדי בחדרי בעת שילכו הם לטייל בבין-הערבּים.
יא
באחת משעות בין-הערבים היה הדבר.
הם הלכו לשוח באניה שעה אחת או שתים, ואני נשארתי לבדי מבלי יכולת לראות אותה בחברת אחד מבני החבורה, וגם באשר יראתי לעבור במים… הורי לא לימדו אותי לשוט בנהר, וגם שתין אלפי ריבוא אבותי שיצאו ממצרים עת הלכו לכבוש להם את הארץ, אנוסים היו שיקָרע להם הים-סוּף, למען יוכלו לעבור בתוך הים ביבשה… ובכן נשארתי מַשמים בחדרי, קורא בספר לאור הנר.
כבר אתא ליל, חצות-הלילה – והם לא שבו עוד. הנני מחכה ומחכה ואין איש אחד מהם נראה, לבי נוקף; הנני אומר לעזוב את חדרי ולצאת לקראתם; אולם האֹפל מכסה את עין כל הארץ ואין לאֵל ידי לראות את הנתיב מראש ההר עד תחתיתו. ואני מפחד ללכת יחידי בין ענני הליל. – הנני שב אל חדרי ומחכה, ואינני יודע מה היה לי… השעה הראשונה אחר חצות כבר באה, והשעון עמד בלכתו.
והנה אחד מן החבורה בא אלי יחף ורטוב כלו במים, ראשו פרוע ופניו עצובים. אניתנו נהפכה – אומר הוא אלי ובעיניו פחד – כולנו נצלנו, רק הוא והיא צללו במים, רחל בת לאה ואוּריאל רֵעהּ…
רגע עמדתי נפעם מבלי הבין אותו ואת אשר קרה. שערות ראשי סמרו ובלבי אֹפל. הנני נופל על מטתי ומתעלף.
בעמל רב השיב רוחי אל קרבי. הוא שקר לי, רק להתל חפץ בי! ואני מביט עליו משתומם ואינני מוצא מלים להביע לו את התמרמרותי על פחזותו.
ובעלות הבֹּקר, אחרי חלומות ועינויי-נפש קשים, הקיצותי, והנה חולה אני, לא אוּכל קום. איני יודע מה היה לי, אבל השמש זורחת בעד חלון חדרי… ואני חדלתי להבין את נפשי ואת העולם כלו לגמרי. כמדוּמה לי, כי סר רוחי ממני, כי הכל שנה את דרכו, והכל יודע שתועה הוא. כמדומה לי שהשמים שפלים יותר מאשר חשבתי והשמש זורחת שלא כדרכה. כמדומה לי שאני אינני חולה כלל, לא התעלפתי כלל, כמו שהיא לא טבעה כלל.
והנה – היא באה, לבקר את החולה היא באה. עצובה היתה ויפה, יפה ועצוּבה. נפשי חשקה בה.
– עולמי חָשך בעדי, בהאמיני רגע כי את צלך לא אראה עוד, – אמרתי לה בראש כפוף.
– נבלה עשה הצעיר הזה, – משיבה היא בלאוּת, – אבל גם אתעצב לראות איך תלוּי אתה בי ביותר…
חפצתי לצעוק, יען עד מהרה הבנתי אל מה רמזו מליה. – מיד אגרשנה מעל פני. – והיא כבר הלכה, כי דבר נחוץ לה, וכרגע תשוב.
אך בבוא קרני השמש המעוררות את עיני בזהרם החם, הנני נוכח לדעת בחֻבּי שלא נכון הדבר… בחפצה רק לנסותני… וכל אשר קרה ויאתה מאתמול בערב עד היום בבקר, הוא רק מקרה…
יב
וכעת, בשעה שאני זוכר את המקרה הזה, רגשי בושה ימלאו אותי, והבושה מביאה אותי לידי עצב. אני מתעצב לראות כי אנחנו בי-ישראל הננו לרוב בעלי חשבון ודעת דוקא באותם הענינים שגדולים המה מן החשבון והדעת, היינו, בחיים עצמם.
החיים בעצמם נסתלקוּ מאתנו באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור. יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, רעיונות, הגיונות, דעת הרבה ויכולת הדעת, יש לנו הכוח להשיג הכל ולהבין הכל; אבל לחיות בל נוכל, ולנפשנו יחסר התום שבחיים ושבפשיטות החיים.
גם רגשותינו והעוז שבנפשנו בדעה המה מהולים ובחשבון המה מעורבים. גם חיינו המה רק צללי החיים והדעת שבחיים, באשר יחסר לנו היחס הישר לחיים, והוא יחסר לנו יען כי יודעים אנו יותר מדי וגם מחפשים ומתבוננים יותר מדי.
כזאת וכזאת יעלה עתה על לבבי בשעה שאני מביט על אותם הדברים מאז. והנני לסַפּר לכם את המשך ספור-המעשה גופא, כי הוא קרוב לקודם לו.
הסכיתו נא ושמעו.
אחרי יום או יומַים, עת ירדתי מעל מטתי, החילותי לחשוב ולהרגיש הרבה במין הקִרבה שביני לבינה; החילותי לחשוב: אם אנכי חייב לה ואם היא חייבת לי מה, ומצאתי שהיא זכאית וחייבת, דוחה אותי ומקרבת; ועד היום לא ידעתי נכונה לאיזה מאלה אתן אֵמון.
לכאורה אינה אוהבת אותי כלל, ולכאורה איפכא מסתברא. לכאורה אין אני אוהב אותה כל כך, ולכאורה אנכי אוהב אותה ביותר, וגם זאת אדע נאמנה, כי רגשותי ישתנו לפי חילוף בגדיה אשר תשים עליה. בגדיה השחורים, אשר אינם מתאימים לפניה הכהים, ירחיקוני מעט ממנה; אבל שמלותיה הלבנות, שאינן מהדקות היטב את גוה, מושכות אותי אחריה. וביותר תמצא חן בעיני עת תשכים בבקר, בשעה שעודה לבושה במלבוש-שחרית. ובבואי אליה אחר הצהרים, עת תישען על הספה מתנמנמת או ישנה, מעין רגשי רחמים יתעוררו באהבתי אליה ויגדילו אותה.
לפעמים אין אני יכול לעצור ברוחי ומעביר ידי על מצחה או על שערותיה, ולבי יכּני… כמו עושה אני בזה איזה חטא.
ואת חזה המתרומם לעתים מבעד לאפוּדתה עודני חומד בסתר לבבי ומתבייש בעצמי מפני האל הזר הזה אשר בקרבי, המעיב בתאותו את טהרת אלהים אחרים שבקרבי, שאני חושב אותם לאחרים…
וגם זאת אוֹדה: האָמה הנאוה של בעלת-ביתי, המביאה לי יום יום את ספל החלב שאני שותה ומנקה את חדרי בפני, מגדלת ברשפי חנה את אהבתי לרחל קרובתי…
לתומי לא ידעתי אז, כי נפש האָמה עוגבת עלי בשביל צניעותי, והיא שוהה בחדרי יותר מדי, פן ואולי אתקרב אליה; מדי לכתה מאתי הרגשתי געגועי עולים בי, ואלך אל רחל ואשב דוּמם מבלי דעת את אשר אתי, – ולגעגועי אלה נוספו עוד חשבונות ורגשות שונים, אשר החלו למלאות את חדרי לבבי ערב ובקר, הערב והשכם.
צרורי היה נקוב, וקשה היה לי להיות לה לעזר בעוד שגם לצרכי אין ידי משגת. וגם לדו-הפרצופים שביחס אשר בינינו אין כחי מספיק עוד. לאהוב או לחדול, לאהוב או לחדול! כּכה חשבתי כל הימים.
לאהוב! ואני מעולם לא אמרתי לאשה שאוהב אני אותה ומעולם לא גיליתי לה אהבה. והנה הדבר הזה – לגלות את האהבה פנים אל פנים – החל למשוך אותי על ידי חדושו אצלי ובתכנית חיי…
החשבון ההכרחי היה פשוט אצלי: לאהוב לגמרי או לחדול לגמרי, וכל המונח באמצע, כמו שהיה עד הימים האלה, אינו שוה גם לי גם לה. – ובכן אנסה לדבּר אליה…
וזאת אוכל לעשות רק על ידי כתב, שלא בפניה. כשאני לעצמי אין בי העוז לכרוע לפניה ברך, ויותר טוב אם אכתוב לה כל זה על ידי מכתב, שבו לשוני מדברת גדולות ורמות כאשר בחלומות נפשי. ואותה הנפש שבמכתב אומרת לה דברים פשוּטים: “אהבת עולם אהבתיך. אתּ אור עולמי. בידך להחזיר לי עטרת הנֹער שלי; ובאהבתך היכולת לקיים בי מה שיש בי ולעשות אותי למה שאני צריך להיות”. ובכל אשר בלבי הנני משביעה שתהיה גם היא לי את אשר אנכי לה, שתבין לדעת כי יש לשנינו מַלאָכוּת אחת בחיים היתומים, ויתומים אנחנו כל זמן שבודדים אנחנו, כל זמן שנשכון בלי קרבת הנשמות הצריכות זו לזו והמאירות זו לזו.
וגם אחרי-כן, אחרי שהדברים האלה כבר היו במכתב אצלי ושמורים באמתחתי; גם בלכתי אחר-כך אליה על מנת להִפרד ממנה בשלום בטרם אעבור את הנחל לבקר את אחד ממכירי, הדר שם בכפר מעבר לנחל, היתה נשמתי שוקטת ודוממה מבלי אשר ידעתי את אשר קרה לי.
– קראי נא את הדבר הזה אשר כתבתי אתמול, אמרתי אליה בהושיטי לה ידי, וָאצא. והיא לקחה את מכתבי מבלי דעת שכתוב בו דבר-מה בעדה.
הנה רק עזבתי את חדרה, רק שמתי פני אל מורד ההר, שם אל החוף אשר בו האניה מתהלכת, ולפתע לבי דופק בקרבי וכל גופי מזדעזע עד אשר כמעט אכָּשל בלכתי.
ואז הנני יודע כי בידיה עתותי וחיי, בידיה כל אשר לי, הכל בידיה. וָאַרגש בקרבי פחד גדול ושממון גדול. נפשי מתרגזת ונדהמת; אין אני עוד מה שהייתי לפני רבע שעה. גם השמים השתנו, הכל השתנה… כל אשר בי מתרגש, וכל אשר בי מתפרד; מחשבותי הולכות ונעות ורגשותי סוערים בחזקה.
רק בעמל רב קמתי ואלך אל החוף. על כל אבן אשב להירגע מעט; ועל כל עגלה משרכת דרכה בדרך-עקלתון זאת, על כל עובר אשר יעבור במקרה אביט בעינים חודרות ואשתומם למראה עיני, כאילו ראיתי דמות אדם בפעם הראשונה בחיי.
ונערה קטנה מבנות הארץ באה מן החוף עם צרור קשואים על צוארה השחור ששזפתוּ השמש, ותעמוד ממולי ותשאל אותי אם לא פגשתי באיש צעיר לימים, שכנראה הבטיח לה לצאת לקראתה.
נקרתי במקלי בָּאדמה שלרגלי וַאֵדוֹם מבלי השיב לה דבר, כאילו אמצא בזה מרגוע, אם אקניטה מבלי אשר אדע מדוע.
האניה כבר באה אל החוף ורק עוד איזה רגעים תעמוד, למען יצאו הנוסעים ויבוא אל המקום אשר חפצו בו. ואני אין אני ממהר את צעדי, כי אחת היא לי אם אעמוד פה או מעבר לנחל.
כשעה שלמה ישבתי בבית-המרזח ואצוה לתת לי חמים מבלי שתותם. ואחר-כך יצאתי באניה השניה הבאה אל התחנה, לעבור אל אחד ממכירי היושב עם רעיתו מעבר השני, ובבואי מצאתי רק אותה בחדר, הוא הלך לבדו לשוח, והיא קבלה אותי שלא בסבר פנים יפות.
כרגע ניחמתי על אשר באתי ואמהר לעזוב אותה באיזו אמתלה שעלתה בפי. ובלכתי משם פגשתי את רעי שב אל ביתו. הוא ניסה לעצרני ויבקש, כי אלין אצלו הלילה, באשר דברים רבים לו אלי… ואנכי, מבלי שום לב לדבריו, אטמתי אוזן משמוע ואמרתי: אַל נא תעכבני, עוד היום עלי לשוב אל מעוני, כי נחוץ לי להיום שם.
הוא רמז לי שיודע הוא מעט אותו ענין נחוץ, ואני הסיבותי את השיחה לענינים אחרים, ואחר נפרדתי ממנו בעל-כרחו.
השמש כבר החלה לרדת בשובי באניה. רוח לא-חזק מנשב על פני המים המכים גלים מאחורי האניה; והאניה הולכת בחפּזון, כדרכה; והיא מלאה אנשים ונשים שם בירכתיה וגם על גגה.
וּכאָבל ישבתי בקרן-זוית, בהרגישי כי איזה דבר מבדיל אותי מכל הנוסעים עמדי. כלם זרים לי מתמול-שלשום ואת כל פניהם אני רואה רק לשעה. אבל יודע אנכי ידיעה ברורה, כי את אשר קרה לי לא קרה להם, כי נשמתי אחרת, רוחי רוח אחרת ועַמי הוא עם אחר.
שחוק קל יעבור על שפתי בשומי אל לבי, כי אולי אנכי היחידי פה, שעמדו אבותיו על הר סיני. וגם זאת אני אחשוב, שהר סיני אולי נמוך הוא מכל ההרים האלה אשר ישתרעו פה לשפתי הנחל… ויגון גדול מחריש פתאום את מחשבותי אלה בזכרי את רחל שם בראש ההר ושבעוד שעה אדע אחרית דברי.
יש עוד מקום פנוּי בעצבוני לרעיון המשתומם על אפשרות שתי האפשריות הללו, הרחוקות אשה מרעותה, בבת-אחת, ובכל עמלי אינני יכול להבין איככה זה הנפש שתוּכל להתקשר עם נפשותינו בקרבה נצחַת. אבל בעוד רגע גם הרעיון הזה חלף הלך לו, ואני עצוב ושומם, הוגה רק בה ובאִמרות פיה לשבט או לחסד.
האניה באה אל החוף. עזבתיה, ולאט הנני הולך ההרה. גם הערב כמו ילַוני, ושנינו נדהמים. ואני אומר בנפשי להשליך את עצמי אל אחת המערות ולהקבר שם חיים. ואת השארת-נפשי אני רואה בה. היא תתאבּל על חיי בן-אדם שהיה בידה להחיותו.
לא! לא אמות, כי אחיה ואכשף את עצמי בלהטיה!…
ואני שוכח צאתי ובואי, ואיני יודע מאין באתי ולאן אני הולך. עוד רגעים יעברו ואני יושב על שן-סלע ובוכה. היא כבר שלחה את אהבתי מעל פניה, ואני שלחתי יד בנפשי, כאשר חשבתי בנֹער.
וכרגע אני הולך הלאה, ואזכור כי לא ראיתיה עוד, ועוד לא אדע הן או לא.
ודבר זה ברור בעיני שלאו יהיה הדבר וריקם תשיב אותי ואת אהבתי יחד, וגם זה ברור בעיני כי בשובי אליה תפול על צוארי ותבכה…
יג
ועוד היום עומד כל החזיון הזה כמו חי לפנַי מראשיתו ועד תומו.
כבר אתא ערב בבואי אליה. והיא ישבה על המעקה השפל ותּלמד את אחד התלמידים המתאַרחים אתנו שפת צרפת, שלשניהם לא היתה שגוּרה.
באיזו בושה נתנה לי שלום, וכרגע ידעתי הכל…
ובקום פתאום התלמיד ללכת, ויעזוב את שנינו, ישבנו דומם מבלי הרים את עינינו.
ועפעפי הליל נגעו בנו ויעוררו בנו זכרון מה שקרה לנו.
היא הפריעה את הדומיה בשאלתה: אם אלַוה אותה אל לאה רעוּתה? ואקום ואלך אתה.
עוד רגעים אחדים החרשתי, ואחר שאלתי אותה בשפה רפה: האם אין דבר לך אלי?
– אין דבר – השיבה כחוֹלנית: אתה ידעת מראש, שלא אוכל להיות לך את אשר גם אנכי אבקש מבלי יכולת… גם אנכי הנני תלוּיה בך ויודעת אותך ואת אשר אתה הנך לי; בכל נפשי אחפוץ להיות גם לך מעין הדבר הזה, אבל אין אני יכולה לעשות שקר בנפשי, אינני יכולה… אסון הוא הדבר לשנינו.
ובשברון-לב אנכי מגמגם: “אמנם אסון הוא הדבר… אבל דבר כזה אינו תלוּי ברצון… אנכי חשבתי אחרת… אנכי חשבתי כי את כל חיינו נחלק יחדיו, ועתה… עתה עלי לעזוב אותך לעולם… אנסה לחיות לבדי, אם אוּכל לחיות בלעדיך…”
ועצמותיה רחפו בטרם עוד גמרתי דברי, ותסמוך כפה על כתפי ותבךּ.
– למה אַתּ בוכיה?" – נכמרו רחמי עליה. – הלא אסוני גדול מאסונך!
– למדוד סאת האסון מה תועיל! חיי חשכים בלעדיך – אתה מורי ומלמדי בחיים וברוח. בהיותי אתך ביחד אין אני מרגשת את עצמי עזובה, ובלעדיך גלמודה אני ושביב אור אין אתי…
– אין אני יכול להושע לך, רק שתי דרכים היו לפנינו… בחרת באחת, ואבחר אני בשנית…
– והדרך השלישית, הידידות? – החלה היא לדבר בנמיכות-הרוח.
– רק שתי דרכים…
– ובכן יוצא אתה מזה. ומה תאמר החבורה שלנו?
– יאמרו מה שיאמרו… היי שלום… – אמרתי בחפזון – הלא פה תגור ידידתך, אנכי לא אבוא עמך אליה, היי שלום…
ואקום ואלך.
מַשמים הלכתי, כאיש שלא יכול נשוא רגליו, ורק בכבדות יתנהג. והליל העוֵר בא ויעַוֵּר בי כל חלקת נשמתי, כאילו אחריתה עדי אוֹבד. ובלילה ההוא נדדה שנתי ואחלום ואראה אותי בהקיץ ואני מלוּבש תכריכי מת, ואני בלי עינים… ושם בסתר קברי רוחה מרחפת לפני ואני מתפלא על אשר לא הכּרתי אותה בפניה. ואשמע גזר-דינה בנחת.
ושם בדמיוני אני חולם כי שלחתי ידי בה ובי והמַתּי את שנינו. היא מיאנה למוּת ואחַנק אותה בחָזקה וכרגע רפוּ ידיה.
עוד השעה מוּכשרת להצית את חדרה באש בחצות-הליל ולהשליך את עצמי לתוך הבּעֵרה. ועוד יש לי מקום לצאת מפה אל ירכתי הארץ, ואיש לא ידע ממני מאוּמה.
והנה אני ממהר לקום ממיטתי, מדליק את הנר ויושב על יד שלחני. את הספרים המונחים עליו אני משליך אל החלון הפּתוח אחד אחד, ואת מטוטלת-השעון המתנועעת אנה ואנה אני מושך בחזקה והמכונה עומדת…
הנני יושב על שלחני ומרכין את ראשי מבעד החלון, ואני רואה רק את השממון שבליל. – הנני יורד מן החלון ומהפך את השולחן על פניו ויושב על קרקעיתו פנימה כאָבל, ובידי אני מחזיק את רגליו ההפוּכות.
את הכרים והכסתות שבמיטתי הנני מפּיל להארץ, ואני עמל לפרק את הקשרים המונחים על פתילי הברזל, מבלי לדעת מדוע אני עושה את כל אלה.
הנני לוקח את סכיני החד ומחתך את צפרני בהונות רגלי. בעד כותנתי הפתוחה נראה שער לבי, וכרגע אני מעביר סכיני מול לבי…
לא! יותר נכון לעוֵּר את עיני, להיות עִוֵּר כל הימים.
והתרנגול מודיע פתאום שעת אשמורותינו. גם כלבים בוכים, כאילו נגעה בהם יללת הרוח. הנני סוגר את החלון ומסדר את הכלים במקומם. הנני מציע לי עוד פעם את המיטה ושותה את החלב.
ועוד פעם אני שוכב וחולם, וחלומות רעים יבעתוני, ואני מקיץ בעלות הבקר.
לא, הבקר הזה איננו היום שלאחרי הלילה! הוא משכבר הימים, והכל נשכח.
יד
אני יודע את אשר אעשה…
ובמנוחה רחצתי את פני ואשים עלי את בגדי. סידרתי את חפצי ואצרור אותם בצרור, ולשלחם על פי כתבתי העירה. ובפתקה אשר שמתי בנרתיקי יחד עם שלושה שקלים אשר חַבתי לבעלת-ביתי הודעתיה, כי עוזב אנכי את החדר שלא על מנת לשוב, וכי תואיל לשלוח לי את חפצי על ידי בי-דואר בלי לשלם שכר המשלוח. ואנכי יצאתי לבדי במורד ההר ללכת משם רגלי על חוף הנחל אל משכנות העיר הגדולה “בין הנחלים”.
חמש שעות הלכתי בדרך הישר הזה, המפלס לו נתיב גם בין כּוּכים נוקבים את ההרים; ובכל העת ההיא היה מוחי דוֹמם ולבי מַחשה. הכל כמו אַבד לי. מחשבותי פרחו ממני, רגשותי אזלו; ואני רק כגולם חי ההולך בדרכּו ואינו יודע את דרכו. –
וכחצות היום באתי עייף אל עיר “בין הנחלים” מבלי להתבונן בהדרת העיר ושדרות הרריה. רעב הייתי ואלך אל בית-מרזח לקחת מעט אוכל אל פי. רק מעט אכלתי, גם שתיתי מעט; אבל נפשי היתה עייפה ואישן על יד שלחני.
הקיצותי וכבר היום גדול… ואמהר לעזוב את העיר, לכפר ברתון היו עיני נשואות, כי שמו ידעתי, וחפצתי ללון בו.
כשלוש שעות הלכתי בכל הדרך ההיא רגלי. לא ראיתי את הגבעות ואת היערים המלַוים אותי, רק אל החורבות הנפגשות פה ושם בדרך שמתי עיני ואל היוּפי שבחורבנן…
ובנטות צללי היום באתי לכפר ברתון. וכל הכפר בנוי בין שתי שדרות הרים אשר כחומות ישרות מעבר מזה ומזה הֵנה ניצבות. גובה והוד-יראה להם; שם למעלה גם העין לא תשוּרם.
כמשתומם ישבתי לנוח על שן-סלע, וָאַבּט סביבי כחולם. אוּלי נראו עוד קרני-השמש האחרונות בעת רדת היום, אולם ההרים הגבוהים הקדימו את הערב ואת הדוּמיה אשר בין-הערבּים.
ואני מקשיב לכל החיים אשר בדממת היקום ולכל העומק שבדממה. הנני אדם אחר, באין עבר ועתיד, באין הכרת נשמה… אין פה נשמה על גבי נשמה כלל וכמו כן אין חיים על גבי חיים, רק חיים בפני עצמם, והכל מקשיב בסתר ובגלוי. והנני מתבייש להסתכל בפני הוד הטבע במלוא קומתו. נפשי כורעת לפני אלהים אדירים, ומאת האלהים האלה קָרן עור פני, ומרוב רגשותי בכיתי על שלוַת היקום ועל כל מנוחת-העצב שבהדרתו.
ובלילה הזה לנתי תחת כיפת הרקיע, על מגרש התחנה הסגורה בערב. שכר מלון בני-אדם עלה לי לערך פרוטותי שבכיסי, ובכן ניסיתי לבקש לי משכּן תחת השמים.
ואז בלכתי לבדי מכוסה בשמיכתי העליונה ועיני נטויות למעלה, הנני זוכר אותי ואת מקום משכּני. ועד עולם אזכור את היום ההוא ואת הערב ההוא. וגם כמה מן העבר אני זוכר, ובזכרי ואמלא שממון ולבי נמלא נכאֵי-נצח…
ועל העבר שלי, עבר עמי ומולדתי עד אותו הליל, שבו אני לן יחידי תחת שמים חדשים ובתוך דממה חדשה, הנה יבוא ויחיה לפני בכל גלגולי תלאותי ובכל אורך מלחמותי. הנה חדרים ובתי-מדרשות; הנה הספרים הישנים וכל ערפלי הספרים ההם; הנה האגדות והחלומות של עם אשר בגולה יהלך, והנה אורות מאוּפל, מחשבות סותרות אותן ומחשבות שהן נחלת אבות, רגשות זרים ורצונות זרים. – הנה אֵם מתה ואֵם באה, אחים ואחיות נולדים ומתים, אהבת נעוּרים ומרירוּת נעוּרים, חלומות יפים ותמימים…
והשנים הולכות ובאות; ימים חדשים ואנשים חדשים, שאיפות חדשות וקברי-שאיפות חדשים, אור וחושך ולפעמים אור על פני חושך. ואחר-כך ארצות חדשות ושמים חדשים, עמים חדשים ותורות חדשות, תורות סותרות לגמרי את התורות שבבית אבותי, ואני נסתר עמהן.
אני שוכב ושומע את קול דממת הליל אשר במעמקי ההרים. ואָחל לחשוב בה ובדחיתה אותי, בה ובדחיתה…
היא אשמה בדבר, אנכי אשם, החיים אשמים; אבל אותי האשם אינו אשם של חטא המביא לידי נוֹחם ולכל הצער שבנוֹחם.
ושם בעמק הכל יַראה כמו מכוסה בצעיף של הוָיה וכל המנוחה שבהוָיה.
עד היום ההוא חשבתי שהנני רק שלשלת מקרים שונים, אשר עברו עלי, ושם ארגיש כי מלבד כל זה גם נשמה ישנה בקרבי…
מה יוכלו כל גלגולי חיי לקחת ממני בעוד שהטבע חי מלוא קומתו לפני, ואני שוכב בצלו? מה יחסר למחשבותי ורגשותי כל עוד הנשמה בקרב ההרים והגבעות וכל הרם והנשגב למינהו?…
לא מה שאנו יודעים, או מאמינים שאנו יודעים, בתור מקרים נראים סובבים והולכים, הוא העיקר, כי אם היקום אשר מסביב לנו ואשר בנו; בבלי-יודעים נכיר כי חי הנהו.
הד הרע אשר בנפשי מבית ומחוץ כמו הולך ופג ממני, כל אשר בי כמו פג והולך ומתערב את אשר מסביב לי ובכל הדומיה אשר מסביב לי.
לבדד אני שוכב, כמו נבלעתי בעמק כל היקום וכמו התאחדתי עם שנת-עולם…
הקיצותי, והנה ההרים עודם חולמים חלומות הליל מבלי דעת כי כבר התחיל אֹדם הבקר – – –
טו
ובעוד יוֹמַיִם שבתי העירה.
ולפתע היה הדבר, מבלי מחשבות רבות והתבוננות מרובה; וכבר אני יושב בחדר קטן באחד מפרורי העיר בקרן-זוית. אשה אלמנה ובתה השכירו לי את המעון הקטן, שחלונו פתוח אל ההר ואל הנחל שבתחתיתו. ובהביטי החוצה הנני רואה מצד ימין את החלונות הרבים מאחורי הבתים לנבחרי-העם, ומצד שמאל יער עקלתון משתרע לחוץ הנהר.
לבדי אני יושב מַשמים, מעמיק בספרי, ולגמרי שכחתי מה שקרה לי…
מחשבות נושבות ובאות, נושבות ובאות כמו מעמק רפאים. ואת איש לא אדבר כל מאום. כל מכירי ורעי נדמו בעיני כמו לוּ מתו, כמו אין לי אף נפש אחת בכל העולם. מאומה לא אדע, גם אותי ואותה, גם כל העבר והעתיד, גם את זמן והמקום. רק עננים אני רואה באים ומכסים את השמים; השמש לא יצא ולא יבוא; הירח לא יהל אורו ונשפי הליל לא יבואו…
בלבי כמו נִתּק הכל, כמו עזבו כל החיים את מקומם ללכת נדוֹד, כמו כל העולם לא יֵדע את מקומו… ונפתולי הליל, אשר נפתלתי אז, כמו חיים עוד עתה לפני עיני, כל צללי האופל עוד עתה כמו בחזון עוברים לפני.
אז יראתי את חלומותי; יראתי את המכסה הלבן שבמיטתי ואת המסך הלבן שבחלוני.
אז הרגשתי שכל הדברים אינם חיצונים,ששייכים הם אלינו, ויש להם תביעה נפשית עלינו. אז הרגשתי שהגלוי איננו גלוי כלל והכל תועה בדרכו מימות עולם עד עולם. וכל העולמות האלה מעיקים עלי, דוחקים אותי ומתמיהים אותי…
כל הנשמות דאזלין ערטילאין כמו מרחפות לפני בסגרי את עיני רגע, והנני מרגיש מעין האויר שמסביב ללהט החרב המתהפכת.
אמנם את הנחש לא אכיר בתבנית אשה. היא אינה בצלם אלהים, וגם איננה להאדם עזר כנגדו.
וזאת הפעם אָחל לחשוב על אודות האשה… זאת הפעם שאני רואה בה מעין קללת אלהים ומאַרת נשמתנו. לא לבד שבמסכּנוּת תאכל את נפשנו, תאכל ולא תשבע, חיה-רעה יפה היא במהותה: ראשיתה אופל מבהיק ואחריתה עדי אוֹבד, לא לבד שהיא אינה שלה, לבבה אינו שלה וחלומותיה אינם שלה, הנה היא מַזקת לנו בנפשה, במבט עיניה ובצל-חמדתה.
קחו מאתנו את האשה וקסמיה והשיבו לנו את העולם; קחו מאתנו את קללת החיים והשיבו לנו את הטֹהר שבחיים; קחו מאתנו מה שרמות ימלל והשיבו לנו את המישור!… שם על ההרים תהיינה קרבתן ואהבתן, ואנחנו נשכון לבטח.
ובשנאתי העזה אז להן ולכל חלל-עולמן, לקחתי עט-עופרת ונייר ואחרוט לדורות את הדברים האלה:
"אל האשה.
ארורה אַתּ, ארור יפיך ותומך; ארורים חייך וקדושתך, ארורה אַתּ לדורות. ארור היום שראיתיך, ארור היום שבו הקדשתיך; ארור היום שבו טמאתיני בקדושתך. ארורה השעה בה חלמתי חלום שלוָתך, ארור הרגע בו נהניתי מאורך, ארורה אַתּ וזיו-היופי שלך.
אני שונא אותך ושכונתך, אני שונא כל משבּתי יפיך וטהרתך, אני שונא חלומותיך ודבריך. תכלית שנאה שנאתיך, אני שונא אותך בכל חיי ומהותי, אני שונא אותך לדורות.
ארורה אַתּ וחייך וכל אשר לך, יקללך ה' אותך ואת חייך.
ונתקדשתי מטומאתך – – – "
ולמחרת היום, בלכתי על פי מקרה לבית-זמרה ואשמע איזה שירי נכאים, הנני רושם בספר-יומי את הדברים האלה:
"בַּמוזיקה אני שומע בכיה לדורות… יזמרו המה ואני אבכה, ישמחו המה ואני אקונן. ולבכות אני יכול עתה, לבכות, לבכות ולבכות.
את כלכם אגָרש מגן-עדן שלכם ואצית עליכם מוקדי עולם. לכלכם אשיר שירת נכאים, כמוה לא שמעתם.
אני שונא אתכם ואותי, את העולם וצללי העולם, את החיים וצללי החיים.
רק לבכות אני יכול, אני רוצה; רק לקונן על משבָתי האדם ילוד-האשה ועל האשה. איבה נצחת ביני ובינה כל הימים, לא אשלים אִתה עד רדתה.
איבה נצחת תחתאהבה נצחת". –
טז
הנני מתבייש לסַפּר הלאה.
היא שבה כעבור יֵרח ימים העירה, ותודיע לי מקודם את בואה. ואני, אחרי אשר גמרתי בדעתי שלא לקבל את פניה, יצאתי לקראתה אל התחנה…
ובלכתנו שנינו למצֹא לה דירה דברנו יחד כמו לא נפל דבר בינינו; וככה היה כל הימים אחרי-כן.
יחד אכלנו ושתינו, יחדיו הלכנו לטייל ונבקר את מכירינו, ששבו גם הם העירה, ושנינו לא ידענו את התהום הרובצת בינינו.
וגם אז בושתי מעט מפני מכּירי אלה, אשר לקחה אזנם שמץ מן הדבר אשר היה בינינו, וגם מפנַי בושתי. – הנני יודע שלא יִתּכן הדבר אשר אני עושה, שלא יִתּכן להתקרב אחרי הריחוּק ולעשות דבר שאין את נפשי לעשותו.
ובאחד הימים גמרתי בלבי לאמור לה הכל ולבקש מאתה פרוד בשלום.
“עם נערה אחרת אוּכל להתרועע – הנני אומר לה, – אבל אתך לא אוכל להתרועע עוד, לא אוכל לתת את ידי לאותה שדחתה אותי…”
בנפש רפה היא שומעת את דברי, אשר לא לרצון היו לה. שנינו הולכים ומחרישים.
הננו הולכים במעלות ומורדות שמסביב לעיר, הננו באים אל הפרור של דלת העם, הננו עומדים על יד בית קטן – מקום מעוֹנה מתחת הגג.
אני מושיט לה ידי לפרוד, והיא אומרת: “האם לא תבוא לרגע עמדי?”
בלי רצון הלכתי אתה ואצעד על השלבים כמתעתע. הנה הדלת הקטנה פתוחה. והנה אנחנו בחדרה הקטן, ואני יושב כשומם על יד השולחן מבלי דַבּר דבר.
היא צועדת לאורך החדר הלוך ושוב, ואני יושב כפוף כנזוף ומתבייש בעצמי לשבת כאן.
ולפתע אני קם ממושבי וממהר להפרד ממנה: חיי בטוב! חיי בטוב! הנני ממהר לרוץ אל השלבים, ובבואי החוצה והנה גשם דולף עד כי לא אוּכל ללכת הלאה.
זהו הקץ – הנני אומר לי ביגון-נפשי – ככה חיינו וככה נפרדנו… פרוד בּן-רגע מעולם מלא… לא! לא אוכל לעזבה באין אֹמר ודברים. אשוב על עקבי. עוד דבר אחד אֹמַר לה ואחר אחדל… עוד דבר אחד…
לא! ארוץ לי מפה! לא אראה אותה לעולם! אומר היצר השני שבתוך נפשי. אני נושא את רגלי ללכת, והנני שב לאחורי דלתה. הנני דופק בחשאי…
ובפתחה לי את הדלת – עיני דולפות, וכבד-פה אני מגמגם: כל העוז שבנפשי… כל… לא ירשה לי להכּנע… אנוס הייתי לשוב… לא אוּכל לעזבך…
בּעיפות-נפש הנני יושב על הספסל והיא הולכת בחדרה הלוך ושוב, הלוך ושוב… וכרגע היא עומדת באמצע החדר ומבטת עלי בחמלה חודרת כליות ולב. “הנני יודעת מה אנכי בלעדיך – היא אומרת במרירות – מאומה אינני בלעדיך; גלמודה בארץ נכריה, באין נפש… אבל מה אעשה? אינני יכולה להיות לך את אשר עלי להיות, אינני יכולה… אסון הדבר, אסוני…”
ואנכי קם כמוּכה מכת מרדוּת, הנני עוצר בי בחזקה לבל אפול וברעדה הנני מושיט לה את ידי: “היי שלום! חזקי ואמצי! היי שלום!”
מדוע אכחד? גם מעין דרשה על אודות הרגשות אמרתי לה אז. אמרתי לה שאני מרגיש מעֵין רגשות משה לפני מותו בראותו את יהושע הרך עזוב לנפשו…
כל כך התרגשה אז נפשי.
יז
עיֵף אנכי לסַפּר כל שברון נפשי בצאתי מאתה בבוא צללי הערב וכל היגון שבאותו הערב. אבל כסבור הייתי אז שהדבר כבר בא עד תומו; והסברה הזאת הרגיעה מעט איזה חלק-נפש בודד אצלי, שלא נשטף כל כך במצולת היגון. ועל כן לא יפָּלא הדבר כי תמַהתי מעט על הקיצותי בבקר ומצאתי מכתב שלוח אלי ממנה, מלא זכרונות תוגה והשתפכות-נפש חדשה לי.
מכתב יבוא אחרי מכתב, ואני כלא שומע.
ואחרי עבור איזה ימים מלאים שממון ומחשבות על גבי רגשות נפגשנו לפתע יחד. היא עמדה ואנכי עמדתי, ונלך אל היער הקרוב, בין-הערבים היה… על שן-סלע היא יושבת והיא מבקשת את קוֹנה.
יכול לא יכלה לחיות בלעדי – היא אומרת בחשאי. – לעולם לא תוכל לאהוב אותי, היתה אומרת, ועתה תראה שאין נפש יודעת עתידותיה…
ואנכי?!
אלמלי הייתי אז כורע לרגליה, כי אז נפלה גם היא על צוארי. נשיקות אַל-מות היו באות משתי הנפשות ואסירי-האהבה היו באים. אולם אני פחדתי ברגע האחרון. חַכּים הייתי ברגע האחרון וּכחַכּים דיבּרתי באזניה מעין אלה הדברים:
“כאח ואחות היינו יחד ומחשבות זרות לא עלו על לבבי, לוּ לא דחית אותי בטרם שאִלתיך. דוקא בשביל שדחית אותי, ביקשתי מאתך יותר ממה שהיה לי לבקש; כלומר, האהבה לא באה מאליה. הנך מתחרטת עתה על כל הדחיות שדחית אותי לחנם והנה את מבטלת דבריך למפרע, כאילו לא אמַרתּם. נניח שגם אנכי לא דיברתי דברי אהבה באזניך. והנה אנחנו עתה כאנשים קרובים חדשים, מבלי כל נפש אדם ביניהם, ובכן נהיה מעתה כאח ואחות…”
וכה דברנו בשלוה כשתי שעות ונלך לביתנו בלב שלֵו. היא מצאה אותי אחרי-כן ואנכי מצאתי אותה; ושנינו בני-חורין, שנינו…
וממחרת היום ההוא בעלות השחר מיהרתי ללכת אליה ולהביא לה ספרים חדשים למקרא.
היא כבר קמה, ופניה לא היו לה… היא הלכה אתי לטייל, אולם מיד שבה, כי כחה עזבה. היא בקשה אותי בעת הפרדי מאתה לבוא אליה אחרי הצהרים, ואני באתי. היא בשלה לנו חמים. ואני בקשתי אותה שתשרוף כל מכתבי האהבה אשר הריצותי אליה לפנים. חפצתי לנסותה.
ובהוציאה אותם לשרפם על האח כמו לבי מת בקרבי. אז ידעתי כי לא תרגיש אלי מאומה. ואחרי עזבי אותה כתבתי לה בפעם הראשונה דברים של מה בכך: צר לי על עתותי שהקדשתי לנפש של חולין!…
את המכתב הזה שלחתי לה לפנות ערב והיא קבלה אותו בבקר. בעת עזבי את מעוני ללכת אל בית-האוכל לאכול ארוחת-הבקר ואני שומע את שמי מאחורי. היא כמעט רצה מאחרי ומַחזקת אותי במעילי:
– מה זאת עשית לי? מדוע הכלמתני?
– הניחי לי פן אבייש אותך עוד יותר.
– לא! לא אניח אותך. אתה רמזת במכתבך אלי שגם רעי אשר עזב אותי לא עשה כל עוול.
– אמנם כן. כל ימי הצטערתי על אשר כתבתי דברים קשים אל הצדיק הזה.
– צדיקים המה האנשים שאנחנו נלכדים בפחם, – צעקה כנדהמה, – ארורה השעה בה הכרתי אותך לדעת!
– ארורה השעה בה ראיתיך בפעם הראשונה! צעקתי אחריה ואפול על פני כמתעלף.
כל עולמי חָשך בעדי, ואני קם כמו מעמק רפאים ובוכה. הנני הולך ובוכה.
יח
שני ירחים עברו מאז, והימים לי ימי עבודה ויאוש, ימי חרף ויאוש, ימי עצלות ויאוש. אנכי ידעתי כי שוממה היא בלעדי, כי מתגעגעת היא לקרבתי. ידעתי שפניה נפלו בבדידותה ושתקח את ידי בהושיטי אותה לה. אבל אני לא אשים לב לזה בעוז רוחי.
בכל פעם שנפגשנו באולם בית-המדרש הגבוה הייתי מתנכר לה, ובעברי לפניה לא שמתי אליה לב. – הנני מתרועע עם נערות נכריות לי, רק למען הרעימה, ומראה פנים שוחקות גם בשעה שלבי בל עמי. היא שולחת אלי לשאל לה ספרים ממני על שם אחרת, ואנכי משיב את פני שתיהן ריקם. היא מתגנבת לבקש את קרבתי ואנכי מתרחק.
ועוד היום הדבר מוזר בעיני: היא התעלפה פעם אחת באמצע השיעור. השיעור נפסק, וכל התלמידים והתלמידות רועשים סביבה, להשיב רוחה אל קרבה; ורק אנכי לבדי מטייל בפרוזדור האולם ומעשן בלב מלא מנוחה, ואני אינני רגיל לעשן הרבה…
ואחר הדברים האלה חלתה ותפול למשכב. הרופאים כבר אמרו נואש לחייה, ואני יושב על יד ספרי, כאילו הדבר אינו נוגע לי כלל.
היא מבקשת לראות אותי בטרם תלך למנוחות, והיא שולחה אלי נערה בודדה מבנות עם הארץ, אשר לקחה את לבבי לפנים מבלי אשר גיליתי זאת לה, בהשתוממות-כבוד קיבלתי את פני הנערה במעוני, כי לא פללתי לראות אותה פה; אבל את בקשתה דחיתי, ותשב ריקם.
“לא אוכל ללכת… לא אוכל…”
שליח בא אחר שליח ורץ אחרי רץ. כבר אתא ליל. הסכנה קרובה, ואני בא. אשה אחת צעירה מן התלמידות לותה אותי על דרכי; היא מהרה לבוא להגיד לה שאני בא, ואנכי באתי אחריה בנפש נוקשת.
מבעד המִטה הלבנה, המכוסה לבנים, נראתה כתנתה הלבנה ובפניה הלבנים ראיתי רק שתי עינים כגחלים לוחשות, וגם מלה אחת שמעתי מקולה החלש: תודה!
כרגע שעה ישבתי על יד מטתה כחולם. הרופאת אמרה כי על החולה לנוח, ואנכי הולך בלב שלֵו.
האבן לא היתה צריכה להתגולל מעל פי הבאר: הבאר לא היתה מכוסה…
יט
היא החלה לשוב לאיתנה, ואני כבר עומד על מפתן כלוֹת לימודי. רק ימים מספר עוד לי לשבת פה ואחר-כך אלך לבירת אשכנז, לשבת שם ישיבת עראי טרם אשיג זכות ישיבת קבע.
יום יום הנני מבקרה, ויום יום הנני מתחרט על זאת… רק בשבתי על הספסל על יד מטתה ובראותי את פניה החולים מבעד לשערותיה היפות הנני מרגיש מעין רגשי-נֹעם, או, יותר נכון, מעֵין הנֹעם שבחמדה. אולם בלכתי מאתה הנני שוכח אותה, והנני חולם על אודות הימים באים, ימי צאתי מפה לארץ נושבת…
עוד אני פה וכבר אני רואה את כל העבר בעינים מתגעגעות על העבר ושמחות על מה שעבר…
לכל התלמידים והתלמידות שהיו רחוקים לי הנני מתחיל להתקרב ברוחי, ואני רואה בכלם איזה צל-נפש שפגשתי אותו בחיי ושלא אפגוש אותו עוד…
וכל התמיהה הבאה בעודֵנו על מפתן החיים ובזמן שאנו מקיפים כל אופק חיינו באה גם עלי בזכרי את הימים האחרונים.
במחשבות באתי וברגשות יצאתי, ברגשות חדשים ובדחיות נפשיות חדשות, אשר הראו לי עולם אחר ושאון חיים אחרים.
רק בהקיצי בבקר הנני מתירא מפני החורף העולמי ואני מרגיש את אפיסוּת ההכרה האנוֹשית מול האין-סוף שבלא-יודעים. אמנם אחר-כך בעלות השמש וקרני השמש יִמלא לבי חרוּת ונפשי מחבקת זרועות עולם וכל מכמני שחקים.
מה תתנה ומה תוספנה לי כל הנשים שבעולם עם פחד האהבה ותענוגיה? מה לי הכא, מה לי התם?
והנה עזבתי אחר זה את ארץ ההרים ושבתי לארץ המישור שבאשכנז, לטבור ארץ אשכנז. ואז באו עלי ימי החליפות והתמורות, התחלת מלחמת-חיים חדשה וחלומות חדשים.
לכאורה באו לי ימי המעשה והיציאה ממדרש למעשה. אבל אני עודני חולם לעשות, רק חולם לעשות, והחלומות רבים, טובים ורעים, חיצוניים ופנימיים.
על פרשת דרכים הנני עומד, ובכל הדרכים הנני חפץ; לכל המגמות אני שואף וכל החלומות אחלום… אחלום ירידת עמי ותחיתו, אחלום תחית גוי וחורבנו, אחלום על דבר קברות אבותי ובנים שבים לגבולם. – על הרי יהודה אלך ומַשוּאוֹת בידי, שם בתחתית ההר יתיצב כל העם ולפניהם לוחות ושברי-לוחות. ולהררי-אלף אשוב; שם אחצוב לי מערה בין חגוי הסלע ואשב שם לבדד עם אלהי.
וגעגועים בלב, למנוחה ולעבודה, להכא ולהתם.
גם אותה אזכור ולא אזכור. עוד רשמי אהבה ואיבה עולים ויורדים, יורדים ועולים. ערבוביה של רצונות שונים בי, יאוש ותקוה, עליה וירידה, ועוד פעם ערבוביה.
אינני יכול לסַפּר את הלַך-רוחי אז, אבל אולי יספיק מה שכתבתי אז לאחד מרעי, מעֵין הדברים האלה:
“אתה יודע את ה’ספקן' שבי. אינני מבקש לי מרכבות, עבדים ושפחות, רק חדר אחד, כר להניח עליו את ראשי ומעט פת בסלי דרוש לי, גם שולחן אחד ומנורה אחת”.
ובתוך כך העולם רחב מאד, החיים שטוחים לפנַי עם כל הקסמים שבידם, והיצר הרע שבתוך מעי חפץ חיים. והחיים הולכים וזורמים, הולכים וזורמים, הולכים ונכנסים לתוך בני-אדם גם בני-איש, רק אני הגבר הנני עומד מבחוץ…
כל העולם שרוי בנחת ואני בצער.
ויש שאני מצטער על היהדות, שלא תדע לגדל נזירים בישראל, כי לוּ היה אצלנו בית-מקלט, כי אז קיללתי את החיים ואת הנשים גם יחד והייתי בא לתוך חדרי-חדריו.
ושם, בירכתי החדר המוּפנה אל ישימון נורא, הייתי יושב בין-הערבּים ומסתכל בחורבנו של עולם.
ויש אשר ברדת השמש וסלעי-מגור מתאדמים, המחשבות שבערמת ספרי נסוגות מעט אל הצד ואני מגביה את השמלה הפרושה לפני על הקרקע. הנני פותח את הדלת הנסתרת ואני עובר בכוּכים ובמערות, קור וחושך מלוים אותי, וגם לבי לא ידפוק בחזקה.
ואותו הלב יוצא לקראת הנזירה הבאה לקראתו, והיא עטופה שחורים, לבושה שחורים, ועיניה שחורות, רק הלובן שבפניה ילבין כל השְׁחור שבעולם, והעולם ילך הלוך ורחב, הלוך ורחב, והכל כספר גלוי לפני.
הכל כספר, ובאותו הספר הכל כתוב באצבע אלהים.
והאלהים עומד לפני בדמות אשה.
אני מושיט לה את ידי, אני נופל על צוארה, אני בוכה, אני נושק ומת בנשיקה.
ושם, בשעה דנשקי תרי עלמא אהדדי, הנני מרגיש מעין עולם העבר, מעין חיים שהיו לפני החיים המוגבלים מששת ימי בראשית; והחיים הולכים הלוך והתערב עם מין נֹעם שקצרה לשוני מהביעו והוא כעין השינה הנעימה…
שנת עולם, חדלון של הויה!…
אבל בשעה שעודני בחיים חַיתי, בשעה שעודני סובל את כל פגעי החיים, הנני טומן את כל ספרי ודן אותם לגניזה, והנני בורח הרחק לכרכי הים, לשדות חמד…
ויש אשר בצאת השמש, וכל קערת השמים מתאדמת באֹדם ירוק ככרֵתי ובהרות לבנות כשלג קורעות את שלל הצבעים, אני שוכב פרקדן על גבעה קטנה, לפני גיא אין-סוף ולמראשותי צפחת מים, ואני חושב וחושב על העולם הישן שיצאתי ממנו, והעולם החדש שקיבלתי בשתי ידים, ועבֵרות נעימות וחטאים נאים מקיפים אותי מכל צד.
מאַין? ולאָן?…
ובעודני חושב ומתפלסף: “מאַין ולאָן?” בא אלי מכתב מאתה. והמכתב מלא אהבה, נכאים שבאהבה והשתפכות שבאהבה.
עזובה ובודדה היא בארץ ההרים, אומרת היא: שם תחשוב ותהגה באשמתה הגדולה שאשמה לנפש, ולה צריכים עתה רחשי-נפש וקרבת-נפש…
עתה היא יודעת אותי ואת אשר בי, היא יודעת אנה פָּני מועדות, ושמה גם עיניה נשואות. נפשה נשואה לקרבת-נפש, לאהבה בשלוָתה ולנֹעם שבאחוה.
גם את לחמה תאכל עתה במִסכּנוּת. אולי אהיה לה לעזר בחומר וברוח…
על החתום באה פלונית בת פלונית, ועל גב המכתב מלמעלה היה כתוב על פי טעות במזיד: “לפלונית”!
לא משַטה היא בי. דבריה הכתובים יצאו מלבה הבודד על מנת לפעול על לבי הבודד, אבל אם לאסונה לא יהיה לבי נשמע לה עתה תוכל לאמור: משטה הייתי בך.
כן הֵנה הנשים האלה, שלבן במחשבתן ובסתר מחשבתן. כן הֵנה בנות-חוה באכלן מפרי עץ הדעת על מנת לגרש את האדם מגן-העדן ולהשליכו לפני להט החרב המתהפכת.
ובהפכי בדבריה רק שחוק מר עובר על פתחי פי: זוהי אחרית אותו דבר ותוצאותיו…
כל רגשותי ויחסי לאותה נפש פרחו בבת–אחת, כמו נמחו כלם, ומאומה לא נשאר בנפשי מכל החזיון הזה, המלא התּול ותוגה גם יחד.
כשנה ומחצה סבלתי משא כבד וחלמתי על אודותיה כל הימים; שעות לאין מספר אבדתי רק בגללה, רגשות רבים וחלומות-נפש הרבה הקרבתי לנפש זרה, חשבתי למצֹא בה איזה דבר בעדי ובעד חיי. והנפש ההיא לא היתה מאומה, רק קיקיוֹן דיוֹנה…
בין הערבּים היה הדבר. כל היום הרגשתי צער נפש וכל החלומות הקשים שבנפש. ובצאתי, בבוא השמש להאדים את כל האופק הרחב שעל הכפר הרחב לפני רחובי, הרגשתי את עצמי בן-חורין לגמרי.
וכך היו כל יסורי נפשי באותה שנה-ומחצה רק צללים עוברים ודברים שאין בהם ממש. רק עוֹרבא פרח, רק עוֹרבא פרח…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.