היו זמנים אשר בהסתדרות הציונית התרוצצו שני זרמים עיקריים. “הזרם הפּוליטי”, אשר האמין בתום לבו כי כל המרץ הציוני צריך להתמסר לעבודה פוליטית חיצונית, בחצרות הממשלות, ואם רק נצליח שם (ובודאי נצליח שם, יען כי נוכל להוכיח לממשלות כי ממדינה יהודית הן תפיקינה תועלת יותר מן היהודים עצמם) אזי השגנו את הכל. בנפנוף נייר אחד ניהפך לעם יושב תחת גפנו ותאנתו, מביא גם גאולה ועזרה לכל העולם. וזרם שני, “זרם העבודה המעשית בא”י", היה אז בתוך ההסתדרות הציונית, אשר האמין בכל לבו כי בעבודת נמלים של מנינים מן העם תהי זאת הארץ לנו. צד אחד שוה היה בשני הזרמים גם יחד: שבני הזרם “המעשי” כזרם “הפוליטי” שאפו ליצור חיים עבריים בארץ העברים, ואלה כאלה נשארו שוקטים על שמריהם בארצות הגולה. את “העם” אמרו לגאול מן הגולה, אך כל יחיד מהם לא הרגיש צורך בגאולת עצמו מן הגולה.
ונמצאו אמנם מעטים אשר קיימו את רעיון הציונות בגופם, ויחלצו אל הארץ; ואף אמנם ביחס לתנאים הקשים, הפנימיים והחיצוניים, הספיקו אלה ליצור, אם לא נקודות ישוביות קבועות, הרי ערכים נסיוניים חשובים. אולם לעומת ערטילאותנו האיומה אין לכל הנקודות האלה ערך יותר מאשר לשעל של ירק-דשא בציית המדבר הנורא. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקנו כאבק חוצות. וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. אמנם הבטח הבטיחו את ארצנו לנו, “הפוליטיקה” שלנו עוּטרה בזר הנצחון על “מעשיותנו”; אולם אף שעל אדמה עדיין לא נוסף לנו. ישובנו לא התקדם, ולוּ באָתנו זאת רק בעטיים של כוחות מחוצה לנו, אזי לא היה עוד מקום ליאוש; אולם אפסות המעשה שלנו מקורה בעיקר בנו בעצמנו. אנחנו נרפים ומרושלים לכל פעולה של ממש. מארת הגלות מלותנו גם בארצנו, להיות נתלים בתפל ומתמסרים אל הריק ולהזניח את אשר חיים בו בשבילנו.
וכך קרה אצלנו עוון פלילי זה, שאנחנו (הציונים), אשר תמיד נלחמנו בחלוקה והטפנו לישוב עובד, אנחנו היינו לקוּפּת החלוקה הגדולה. עשרות מיליונים פרנקים הוצאנו על-ידינו אנו לחלוקה, ואף נקודת עבודה אחת לא יצרנו במשך הזמן הזה, בעת שהיתה ויש צורך ויכולת להוציא את המיליונים ההם אמנם לפרנסת אותם מקבלי החלוקה, אך פרנסה על-ידי עבודה יוצרת ערכים, ולכל הפחות יכלנו ליצור את הערך הרב של הפיכת אנשי חלוקה לאנשי עבודה. ועבודה היתה וישנה למכביר גם בטרם קמה הארץ לנו. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקה אומתנו כאבק חוצות, וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. ואין לנו כל יכולת עוד להשתעשע בציונות שבהזיה, לחלום כאשר הרגלנו על-דבר שיבת שבותנו לקץ הימים… לוע הכליון נבקע תחתנו בכל אשר אנחנו שם; ומארץ תקותנו רק שכול נשקף לנו אם דרכנו אליה תישרך כאשר עד כה… נמצאנו “לא-עם” “ללא-ארץ”!…
ואכן גם מחננו, מחנה אלה אשר הוכתרו בשם “חלוצי העם”, אינו נקי מעוון. ואף אם ישקלו כל זכויותינו: חרף נפשנו, קושי חיינו ועוד, עדיין יכתים העוון אשר דבק גם במחננו, את דרכנו. כי רבים במחננו העושים את עבודתם בארץ רמיה. כי סכומי כסף לא קטנים הוצאו על-ידי ההסתדרות הציונית גם לעבודה, עבודות הכשרה של הארץ, ועבודה דומה לזו. אמנם רוב העבודות האלה לא סודרו בצורות נאותות למדי; אולם גם זה אינו מצדיק את אותם העובדים מתוכנו, אשר גם להם אין עבודה זו קדושה באשר מכוונה היא להכשיר את ארצנו, ורק כאל פרה-חולבת יתיחסו אליה, לדרוש פרי רב ולתת עבודה מעטה ככל אשר אפשר להם.
אנו אמנם די חריפים בבקרתנו על המנהיגים הציונים, הנושאים את עיניהם אל גאולת הארץ על-ידי הקפיטל הפרטי; אולם גם בתוכנו נמצאים רבים מאד, אשר לבם מהסס מפחד פן יקפוץ הקפיטל הפרטי את ידו מעבוד בארץ, ורחקה תשועה ממנו. גם במנהיגינו וגם בנו חסרה האמונה ביכלתנו העצמית, כי הלא במעמקי נפשנו חשים אנו את כל דלות רצוננו. ואם דל הרצון, מאין תנבע היכולת? וכה נראה את מנהיגינו דלים ממעש, צוהלים לקראת כל נסיון של פעולה פרטית בארצנו, ואף אנחנו בקורת רוח נביט על זאת. ולא רק על פעולה פרטית לשם עסקים פרטיים ישמחו מנהיגינו, אלא אף בשדה המוסדות הצבוריים המכוונים לתועלת עמנו וארצנו, יש חסד אל כל פרט וחברה הבאים להיעשות שותפים בעבודת תחיתנו, אף כי השותפים האלה מקלקלים אותה ומכוונים אותה למטרה הפוכה. דומים מנהיגי הציונות ל“שלומיאלים”, המביטים מן הצד, בחיוך הנאה, איך שדודות “חשובות” מטפלות בילדיהם, כי יחשבו ש“מציאה הם תופשים” על-ידי כך: מלאכתם תעשה על-ידי אחרים… ואין הם מכירים וחשים כי על-ידי כך יהפכו הם לאלמנים וילדיהם ליתומים נשחתי תואר.
כי הנה לדוגמה, ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בישוב הארץ: לדאוג לעבודה בשביל החיילים המשוחררים ובשביל העובדים בכלל; לסדר את הבראת הארץ והעזרה המדיצינית; לחנך את ילדי ירושלים וילדותיה לעבודה; ועוד ועוד. ומנהיגי הסתדרות זו מכרכרים בכל עוז לפני “קהילת ציון” מאמריקה ודומיה, האומרת למלאות את התפקיד הראשון; מנהיגים אלה רצים ושמחים לקראת “הדסה”, הלוקחת על עצמה את התפקיד הממלכתי השני; ומנהיגים אלה אף יגילו לקראת הג' ב. העוסקת בחינוך ילדות ירושלים בעבודה חקלאית. וכה הורקה ההסתדרות הציונית ממעשיה. וריקה ממעשים השייכים לה, ורק לה לבדה, תפזר דרכיה אל מעשי החלוקה הגדולה בארבע הערים הקדושות, ובכל יתר הערים אשר טרם נקדשו ע"י החלוקה הקדושה. ומובן כי אוכלי לחם חלוקתה יגדילו עליה עקב, כי במה יעסקו אוכלי לחם עצבים, אם לא בזריקת אבנים לבור אשר ישתו ממנו? בתר עניא אלא ענייתא רק מפני שהשגותיו ורצונו של העני עניים הם. והעניות של ההסתדרות הציונית נובעת רק מזה, שהיא רואה את עצמה עניה ומחוסרת אונים. ולמעשה הרי מוציאה ההסתדרות הציונית בשנים האחרונות עשרות מיליונים פרנקים, סכומים שאינם קטנים מכל הסכומים אשר תוצאנה כל החברות והפרטים גם יחד. ורק שהתחלפו בתפקידים: תחת שאנחנו נעסוק בעבודות ממלכתיות ונשאיר את הפילנתרופיה לחברות פרטיות, הרי אנחנו מוציאים את המיליונים לפילנתרופיה, ונושאים את עינינו אל החברות שתעסוקנה בתפקידם הממלכתיים. ומנין לוקחות החברות את האמצעים למעשיהם? הלא מאותם הכיסים של אחינו, אשר לוּ רק לא היינו “שלומיאלים”, היו נפתחים לנו. אולם אנו השגות קבצניות לנו, ונשמח לקראת כל דודה עשירה הבאה לטפל בילדינו. והרי אנחנו אלמנים וילדינו יתומים.
תרע"ט (1919)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.