א. על חגיגת פתיחת האוניברסיטה 🔗
נשמעות דעות כי מפעל זה של פתיחת האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור והזמנת באי-כוח הלאומים אליה, למרות מה שהצליח, בכל זאת לא מחכמה נעשה, כי גדולה מאד היתה הסכנה לנחול מפלה, ומפלה כזו היתה עלולה לסכן את כל אשר רכשנו, במשך עשרות בשנים, בתוך עמנו מבפנים וביחסי הלאומים מבחוץ. אך למה ידובר על-דבר סכנה מפשטת ולהיאחז פלצות לזכרה? מוטב שנברר לעצמנו את מהותה של הסכנה, שהיתה כאילו נשקפת ממפעל זה: האם המכוּון הוא להפרעת סדרים על-ידי ערבים, או אל אי-סדר מצדנו אנו, או אולי זה, שבאי-כוח הלאומים יכלו לבלי להיענות להזמנתנו ולא להשתתף בחגיגה?
אם כמקרה המנוּי לאחרונה, הרי פשוט לא היתה החגיגה יוצאת לפועל, או שהיתה מצטמצמת ומצטנעת באיזו מידה, גדולה, או קטנה; אולם כל סכנה לא היתה נשקפת מזה. ואם החיל והרעדה אשר יאחזו את מישהו, הנם לזכר האפשרות שנהיה אנחנו פרועים לשמצה, מחוסרי טעם ושיעור, כאשר רבות היינו בגלותנו, ועל אשר הרהיב וייצמן להעמידנו למבחן, ויעודדנו להיאזר חיל, היטב טעם, ואמץ שיעור קומה, למען לא נהיה לבוז ולקלס, - העל זה נוכיחנו על פניו?!
לדידי אני, יש להחשיב את עצם דבר היראותנו לדעת את עצמנו מבוגרים וכנים למפעל אשר נעשה, לא פחות מאשר את עצם המפעל. ותיתי לו לוייצמן שיאָמננו בכך, ואשר הרהיב להעמידנו בנסיון, למרות דעת המפקפקים והזהירים… זה מוכיח רק כי מיטיב הוא לדעת את העם, וגדולה אמונתו בנו, יותר מאשר ידעו ויותר מאשר יאמינו אלה המתימרים להיות העממיים, והם אינם אלא מַעְצָרים קטני אמוּנה ונטולי מעוף.
ואשר לפחד מפני הפרעת סדרים ע"י הערבים, הרי אם בזה נתחיל, סופנו להתחבא במרתפים מפני קול עלה נדף, ממש כאשר עשינו לפנים בארצות הגלות. ותחת שנגיע לכך, כי נשקול כל מעשה אשר לפנינו במאזני-החן אשר לועד הפועל הערבי, מוטב לנו להישמע מלכתחילה לדרישותיו ולעלות מפה לגמרי. כי בתכונות שכאלה יכירנו מקומנו בגלות, אך לא להיות בארצנו עבדים מוגי-לב, אשר כל פעולתנו פה תרוכז בשקלא וטריא של השערות, מה יאה בעיני נורדקליף1 ומה נאה בעיני קזים2.
ואמנם ישנו עוד צד לענין זה, והוא לא פחד מפני פרעות על-ידי ערבים, כי אם דאגה שלא לעורר את קנאתם ושלא להרגיזם. וכאן סבך השאלות אשר ב“פוליטיקה הערבית” שלנו, אך בטרם אעבור לזה, רוצה אני לסכם את הערכתי אני למפעל הפתיחה של האוניברסיטה והבאת לורד בלפור ובאי-כוח הלאומים לשם כך.
אם ישנו כבר עכשיו צורך לנו באוניברסיטה או שישנם עוד הרבה ענינים קודמים לה, בזה יכולות הדעות להתפלג, וכן יש מקום לחלוּקי דעות ע"ד ערך הפוליטיקה והדיפלומטיה בתנועתנו. אולם כל אלה המאשרים את הפוליטיקה בציונות, מוכרחים הן להודות כי גדול הערך הפוליטי של יום האוניברסיטה. מפעל זה, לקרוא את באי-כוח כל הלאומים, את אנשי “הברית” ואת אנשי “ההסכמה”, אל בירת ישראל הקדומה והעתידה, ולארחם אל שולחן ישראל, שולחן השלום והאחוה, מעין רמז לחזון אחרית הימים: כי “נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים”, האין הוא עולה בערכו המדיני על מפעלים פוליטיים אחרים?
ב. יחסנו אל שכנינו, והפוליטיקה הערבית שלנו בכללה. 🔗
אמנם ביקורו של לורד בלפור בארץ-ישראל הרגיז את הערבים. אולם הכי על ביקוּרו של לורד בלפור בארץ-ישראל רגשו הערבים? הן ברור שלולא היה בשם בלפור סמל להצהרה, כי עתה היו הערבים שמחים לקראתו כאשר ישישו לקראת כל ג’נטלמן אנגלי אחר. ועל ההצהרה הן ירגזו גם בכל ימות השנה.
אך איזו תועלת ישנה בהחבאת המרצע בתוך השק? האין האמרה הברורה והפעולה הגלוּיה, נכונה יותר ומוסרית יותר מלהטי הכזבים ומשחקי המחבואים? הנכון הוא או מחכמה היא לראות את שכנינו הערבים בארץ-ישראל, כראות ילדים קטנים שאפשר לסובבם בכחש? ואף הגיעה כבר השעה שנחדל מן הפזמון הריק אשר אנחנו הולכים וחוזרים עליו לאמור: “אך האֶפנדים המה המתנגדים לנו, ואולם ההמון הערבי אתנו הוא”; כי אם אמנם רק האפנדים ודומיהם ירגשו כיום נגדנו, וההמון מגשש כסומא בארובה, אך האם לא ככה הוא הגורל של כל תנועה חברתית בכל העמים ובכל הארצות? הן בכל התנועות, אך המנהיגים הם הרועשים ומפיחים כזבים בשם ההמון, אשר אינו מבחין בין ימינו לשמאלו, והוא מוכן תמיד לקרוא טמא ולקרוא טהור בנשימה אחת, בכל אשר יקריאו לפניו, ומוכשר להרכיב אדונים לראשו ברגע אחד, ולקרעם כדג ברגע משנהו, ככל אשר יטוהו אלה המנבאים מראש את “רצון העם”… אין ההמון הערבי שונה במאום מהמוני כל העמים, והתנועה הערבית אשר נגדנו, היא תנועה ככל התנועות, וכל דרכי ההתרצות אשר יציעו לנו הבל ורעות רוח המה. כי לא בנשפי-רעים לאינטליגנציה, כהצעת בן-אבי, נתרצה לערבים; ולא בנתינת עבודה לפועלים, כדעת אחרים, ניוכח אתם; ואף לא בהסתדרות אינטרנציונאלית אחת, ולא בהזמנת שיכים לפתיחת האוניברסיטה ולפגישות בלפור. כי כל עוד שלא יבואו הערבים בארצנו לידי הכרה כי אין אנו מתכַונים לדחוק את רגליהם, ולא יודו בזכותנו ההיסטורית לשוב ולסדר את חיינו בארץ זו – אין דרך להתרצות אל התנועה הערבית. שכנגדנו, וכל דרך לא תימצא. וכל אלה מאתנו המדברים, בשבר-לב כביכול, על-דבר נישול הערבים מעל הקרקע, יואילו-נא קודם כל בעצמם לעזוב את עבודת האדמה כאן (כי גם בין אנשינו ישנם היושבים על אדמת הקה"ק ושופכים נהי כתנים על-דבר הנישול) ויהיו לרוכלים בכפרים.
וצריכים אנו לבחון את שאיפותינו ופעולותינו אך ורק בפני בור לבבנו. ומצב הדברים לאמתם הן ככה הוא: לפנינו ישנה אך אחת משתי הדרכים: או להיטמא בגלות והיטמע בגוים, או להתחדש במולדתנו הקדומה; ועל כל יחיד ויחידה מישראל לבור לעצמם אחת משתי אלה. כי חדש נתחדש במולדתנו, ואת אדמתנו נעבד, או מות נמות, כאשר ימות העץ בהעקרו מקרקעו. ואנחנו בדרכנו זו, לעבוד את האדמה הנגאלת בכסף ע“י הקהק”ל, לא רק שאיננו עושקים א מי שהוא, אלא עודנו משפרים ברוב המקרים את מצב אלה שעבדו קודם את האדמה.
על-דבר אדוני הקרקעות, האֶפנדים המוכרים לנו אותה, הרי אין מה לדבר שהם אך מתעשרים. כל קשר, מלבד ניצול העובדים, לא היה להם אל הקרקע, וברצונם ימכרוה לנו, אף בהיותם חברי הועד הפועל הערבי. והעובדים על הקרקעות האלה, הפלחים והפועלים, הן הם חיו חיי דלוּת והעבדוּת תחת ידי אדוניהם. וברובם הגדול גם היו מועברים על-ידי נוגשיהם-אדוניהם מדי פעם בפעם מכפר לכפר (מלבד משפחות בודדות בכפרים אשר התעשרו על-ידי נשך וכדומה וחיו שם שנים רבות גם הן על ניצול העבדים). והנה לכל העבדים הדלים והמסכנים האלה משלמת הקהק“ל פיצויים ומוציאה אותם מעבדותם, כולם עוברים למקומות אחרים ומסתדרים שם כעובדי אדמה וחיים בתנאים הרבה יותר טובים מאשר חיו קודם. כי הן רבה אדמת הבור בארץ, והפלחים ישיגוה בכל מקום. הן גם מאדמת נהלל, אשר אנחנו מעבדים עכשיו את כולה (וגם את אלפי הדונמים, שהיו קודם לכך בצות מפיצי קטב ומות על כל הסביבה), לא היו הפלחים הקודמים מעבדים אף את השליש. והן פלחי ג’יבתה (גבת), בטרם שזו נקנתה ע”י הקהק“ל, היו אומרים אלינו מדי פעם בפעם לאמר: “מתי תקנו גם את ג’יבתה ותרימונו מדלותנו כאשר-הרימותם את פלחי מהלול”. ואמנם אנחנו היינו עדים לזה, שפלחי ג’יבתה קבלו ברצון את הפיצוים מאת הקהק”ל והלכו והסתדרו על הקרקע במקומות אחרים. ולמה יפטפטו אצלנו על-דבר נישול, היש בכלל מקום למושג נישול בארץ בלתי מיושבת כמעט (בהשואה לישוב בארצות הדומות באקלימן לארצנו) כאשר הנה ארצנו? הן אף אם כל אדמת האֶפנדים תיקנה על ידינו, עוד תשאר די אדמה, לכל הערבים הנמצאים בארצנו. ואם הפלחים אשר יש להם קרקע והם מוכרים אותה, ואם הערבים מצמח מוכרים עכשיו את אדמת הג’פטליק, אשר קבלו מאת הממשלה, היש בכל זה אף משהו מנישול? הן לא קרה עוד, בשום זמן, שעם ישוב למולדתו בדרכים כה מוּסריים כאשר אנחנו שבים – אנחנו חינם נמכרנו ובכסף מלא נגאל את אדמתנו, ואף פיצויים נשלם לאלה אשר היו עבדים עליה ולאדוניה הקשים.
נישול אין כאן בהחלט. – ואנכי לא אחשוב כאן את התועלת הרבה אשר יפיקו השכנים מהתישבותנו על-ידי השיגם עבודת ידים ושוק לתוצרתם, כי אני בעד עבודה עצמית, בכל אופן בעד עבודה עברית; כי כל העבודה אשר ישנה כבר אצלנו, עדיין איננה מספקת את הדרישה עליה מצד עובדינו, וכן ישנו צורך גדול מאד לתוצרתנו אנו בשווקינו אנו. אמנם הריוח הנקי שישנו לשכנינו מזה שאנחנו מבריאים את האקלים ומפתחים את הארץ בכללה, גם הוא אינו קטן. – ואלא מה מפסידים שכנינו על-ידי עבודתנו כאן? הם מפסידים אך ורק את האילוּזיה על-דבר מולדת סגורה ונעולה בפני זולתם – אין הם מסתפקים במולדתם הרחבה מני ים; כל ארצות ערב, וצרה עינם מהסכים לזה שארץ זו, אשר שטחה אינו מגיע להיות אף חלק אחד מעשרים במולדתם הרחבה, שארץ קטנה זו תשוב להיות מולדת גם לנו העברים.
וכדאי הדבר שלמצער אנחנו נחדל מערפל את הענין הזה, ולהעמיס עליו תלי תלים של דרשות. הענין הנו ברור ופשוט מאד: אנחנו הולכים לשוב לחיי עם בריאים בארץ זו שהיתה מולדתנו ותשוב להיות מולדתנו, ויחד עם זה אין אנחנו דוחקים את רגליהם של גרי הארץ כיום. בעד אדמתנו, את מיכרה ניתן, את ביתנו בעמלנו נבנה, ולחמנו בזיעת אפינו נאכל, מחוט ועד שרוך נעל לא נקח מגרי הארץ, ואך חלק בצל המולדת נקח – ועדים הם שמים וארץ כי אתנו הצדק, וזה מספיק לנו!… ביותר מזה אין לנו צורך, ויותר מזה גם לא נשיג. ואך לשוא יפזזו המפזזים ויכרכרוּ המכרכרים לפני צלם השאלה הערבית. אך רוח ישאו בחפניהם, ואך את תשומת לבנו מעבודתנו יגזלו. והאמנם נאמין להוכיח במלים, יותר מאשר יוכיחו מעשינו הנכונים? ואם בכל זאת אין אלה נוכחים ממעשינו, למה עוד נכביר מלים? תורד-נא לגמרי השאלה הזאת מעל הפרק אצלנו, ונעסוק אך בעבודת בניננו. אך לבנות ואך לעבוד, – כאן האלף וכאן התו של הפוליטיקה הנכונה שלנו. וכל יתר הדרכים הנם אך ורק להותנו אנו.
ג. העליה האחרונה והנשקף לנו ממנה כאן 3 🔗
בנוגע לעליה האחרונה, אשר ירבו בתוכנו נהי עליה, לאמר הרוס תהרוס את אשר נבנה אנו, בשתלה כאן את חיי הגלוּת – הנה נדמה לי שיש לדאוג לה מצד אחר לגמרי: מצד זה שאין היא מתבססת כראוּי, וסכנה גדולה וקרובה מאד נשקפת לה להישאר מחוסרת כל בסיס כלכלי, ואז יבואו היאוש והבהלה וכל הכרוך בזה. איני יודע איך מסתדרים העולים בערים, ומה הן תכניותיהם; אולם העולים במטרה להתישב על הקרקע, דוגמת חסידי יבלונה, תכניותיהם ואפשרויותיהם אינן מבטיחות יותר ממפח נפש. וקל מאד לחזות מראש, כי התנועה תעמוד לפני משבר איום, אשר אולי יפסיק לגמרי את כל העליה הזאת, למרות זה שהיא נדחפת הנה לא רק על-ידי שאיפות לאומיות ורגשות דתיים, אלא גם על-ידי גורמים אכזריים מבחוץ, שקשה מאוד לעמוד בפניהם. ואנחנו, הנשמח על זאת, כי תפסק העליה הזאת, גם אם היא מפתחת את הספסרות הקרקעות, מתנכרת לרעיון העבודה העברית, ומזלזלת בשפתנו הלאומית?… או אולי עלינו לשמוח לקראת כל יהודי השב לארצנו. לכולם חלק ונחלה בארץ-ישראל וכולם (מלבד המהרסים ומחריבים בכונה תחילה) יכולים לשמש חומר לבנין ביתנו. ואם רבים בהם הטועים ותועים, הבה ונאשרם בדרכים הנכונות ומכוונות להיבנותם בארצנו. אך בל-נא ניגש אליהם כאפוטרופסי התחיה וכמונופוליסטים על כל הטוב והישר; כי אם נבוא אליהם כאחים, אשר רכשנו לנו כבר נסיון בעבודה בארצנו, ונדריכם ככל אשר יהיה לאל ידינו. אמנם גם בדרך זו לא נציל את הכל, כי אין להציל את הכל, אך בהרבה מאוד נצליח, בדרך זו, להטות את עבודת העליה הזאת אל הבניה ואל הדרך הרצויה. ואשר לא נעשה אנחנו בדורנו, יעשה אויר ארצנו בדורות הבּאים. כי בכל אופן אין יוצאי פולין ודומיהם גרועים מן הערב הרב של יוצאי מצרים, אשר צאצאיהם יצרו את התנ"ך בארץ זו, ואין העליה הנוכחית נופלת מעלית בבל, אשר יצאו מהם המכבים. ונביאי בעל ומתיונים, היו גם בדורות ההם, ויהיו גם עכשיו. ומן העליות הקדמוניות ההן ודברי ימיהן עלינו אך ללמוד לחדול משנאה וקנאות, ולפעול אך בהשכל ודעת. בל-נא נשליט דעות ורעיונות בזרוע, אף בהיות לאל ידינו; ואך נקנה אותם, לאלה התועים לפי דעתנו, בהסברה מתאימה.
מאמין אני כי בדרך זו, נוכל לפעול הרבה מאד אפילו בעיר. אמנם איני יודע הרבה, מהנעשה שם, ואצטמצם רק בדרכי הפעולה אשר עלינו לאחוז בשדה. וכאמור לעיל, תלוּי הדבר הרבה בנקודת המוצא שלנו אל השאלה הזאת: אם נראה את עצמנו כאפוטרופסי התחיה, ונפסול את העליה הנוכחית, וגם את אלה ממנה המתישבים על הקרקע – ברור כי לא נוכיח להם כלום ולא ילמדו מאתנו כלום, וקרובה הסכנה שכל עמלם יעלה בתוהו. אך אם כאחים לצרה נדאג לגורלם, ונעזור להם לברר תיכף את מצבם בכל המובנים: שטחי הקרקע, טיב הקרקע, חלוקת הקרקע, סכוּמי כספיהם, ולאשר נועדו, ואת תכניותיהם נברר יחד אתם, אז נמצא בודאי דרך, אם לא למנוע את כל המשבר, הרי למצער להפחיתו. ועד כמה שידוע לי, ישנן עוד אפשרויות רבות לכך, אך האפשרויות הולכות ופוחתות, עם התפכחותם של האנשים במציאות המקומית, מדמיונותיהם ותכניותיהם המעורפלות אשר הביאו אתם מחו"ל, ועם הוצאות כספים שלא לתכליות הנרצות.
על נקוּדותינו הישוביות, הקרובות אל מקומות ההתישבות של העולים האלה, מוטלת החובה הקדושה לנהלם יום יום ובכל פרט ופרט בעצה, ולהדריכם איך לסדר את משקם ואיך לעבוד. וקודם כל כמובן החובה על ההנהלה הציונית, על-ידי מחלקת ההתישבות שלה, לבוא לכל מקום ומקום ולחקור היטב את מצבו, ולעזור לאנשים בכל האפשר לפתור את שאלותיהם ולהדריכם. ובמקומות שאין די קרקע ויש לקהק“ל האפשרות להוסיף להם קרקע על יסודות העיקרים של הקהק”ל, מובן שזה צריך להיעשות.
קיצורו של דבר, עלינו, כולנו, להיות ערים ופועלים מאוד בעזרתנו לעליה הזאת, שתיקלט בארצנו ולא תבוא לידי משבר. ולא רק שאין לפסלה, כי אם להיפך עלינו לעודדה ולעוררה. כי ככל אשר ירבו אחינו לעלות הנה, כן נמהר להכות שורש פה. ואף אם בבל של לשונות ומשקע של מידות יעלו אתם, הרי באחרית יזדכך הכל, ויצרף בכור ההיתוך שלנו כאן לעם ישראל השׂב והצעיר.
תרפ"ה (1925)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.