היו זמנים אשר בהסתדרות הציונית התרוצצו שני זרמים עיקריים. “הזרם הפּוליטי”, אשר האמין בתום לבו כי כל המרץ הציוני צריך להתמסר לעבודה פוליטית חיצונית, בחצרות הממשלות, ואם רק נצליח שם (ובודאי נצליח שם, יען כי נוכל להוכיח לממשלות כי ממדינה יהודית הן תפיקינה תועלת יותר מן היהודים עצמם) אזי השגנו את הכל. בנפנוף נייר אחד ניהפך לעם יושב תחת גפנו ותאנתו, מביא גם גאולה ועזרה לכל העולם. וזרם שני, “זרם העבודה המעשית בא”י", היה אז בתוך ההסתדרות הציונית, אשר האמין בכל לבו כי בעבודת נמלים של מנינים מן העם תהי זאת הארץ לנו. צד אחד שוה היה בשני הזרמים גם יחד: שבני הזרם “המעשי” כזרם “הפוליטי” שאפו ליצור חיים עבריים בארץ העברים, ואלה כאלה נשארו שוקטים על שמריהם בארצות הגולה. את “העם” אמרו לגאול מן הגולה, אך כל יחיד מהם לא הרגיש צורך בגאולת עצמו מן הגולה.

ונמצאו אמנם מעטים אשר קיימו את רעיון הציונות בגופם, ויחלצו אל הארץ; ואף אמנם ביחס לתנאים הקשים, הפנימיים והחיצוניים, הספיקו אלה ליצור, אם לא נקודות ישוביות קבועות, הרי ערכים נסיוניים חשובים. אולם לעומת ערטילאותנו האיומה אין לכל הנקודות האלה ערך יותר מאשר לשעל של ירק-דשא בציית המדבר הנורא. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקנו כאבק חוצות. וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. אמנם הבטח הבטיחו את ארצנו לנו, “הפוליטיקה” שלנו עוּטרה בזר הנצחון על “מעשיותנו”; אולם אף שעל אדמה עדיין לא נוסף לנו. ישובנו לא התקדם, ולוּ באָתנו זאת רק בעטיים של כוחות מחוצה לנו, אזי לא היה עוד מקום ליאוש; אולם אפסות המעשה שלנו מקורה בעיקר בנו בעצמנו. אנחנו נרפים ומרושלים לכל פעולה של ממש. מארת הגלות מלותנו גם בארצנו, להיות נתלים בתפל ומתמסרים אל הריק ולהזניח את אשר חיים בו בשבילנו.

וכך קרה אצלנו עוון פלילי זה, שאנחנו (הציונים), אשר תמיד נלחמנו בחלוקה והטפנו לישוב עובד, אנחנו היינו לקוּפּת החלוקה הגדולה. עשרות מיליונים פרנקים הוצאנו על-ידינו אנו לחלוקה, ואף נקודת עבודה אחת לא יצרנו במשך הזמן הזה, בעת שהיתה ויש צורך ויכולת להוציא את המיליונים ההם אמנם לפרנסת אותם מקבלי החלוקה, אך פרנסה על-ידי עבודה יוצרת ערכים, ולכל הפחות יכלנו ליצור את הערך הרב של הפיכת אנשי חלוקה לאנשי עבודה. ועבודה היתה וישנה למכביר גם בטרם קמה הארץ לנו. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקה אומתנו כאבק חוצות, וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. ואין לנו כל יכולת עוד להשתעשע בציונות שבהזיה, לחלום כאשר הרגלנו על-דבר שיבת שבותנו לקץ הימים… לוע הכליון נבקע תחתנו בכל אשר אנחנו שם; ומארץ תקותנו רק שכול נשקף לנו אם דרכנו אליה תישרך כאשר עד כה… נמצאנו “לא-עם” “ללא-ארץ”!…

ואכן גם מחננו, מחנה אלה אשר הוכתרו בשם “חלוצי העם”, אינו נקי מעוון. ואף אם ישקלו כל זכויותינו: חרף נפשנו, קושי חיינו ועוד, עדיין יכתים העוון אשר דבק גם במחננו, את דרכנו. כי רבים במחננו העושים את עבודתם בארץ רמיה. כי סכומי כסף לא קטנים הוצאו על-ידי ההסתדרות הציונית גם לעבודה, עבודות הכשרה של הארץ, ועבודה דומה לזו. אמנם רוב העבודות האלה לא סודרו בצורות נאותות למדי; אולם גם זה אינו מצדיק את אותם העובדים מתוכנו, אשר גם להם אין עבודה זו קדושה באשר מכוונה היא להכשיר את ארצנו, ורק כאל פרה-חולבת יתיחסו אליה, לדרוש פרי רב ולתת עבודה מעטה ככל אשר אפשר להם.

אנו אמנם די חריפים בבקרתנו על המנהיגים הציונים, הנושאים את עיניהם אל גאולת הארץ על-ידי הקפיטל הפרטי; אולם גם בתוכנו נמצאים רבים מאד, אשר לבם מהסס מפחד פן יקפוץ הקפיטל הפרטי את ידו מעבוד בארץ, ורחקה תשועה ממנו. גם במנהיגינו וגם בנו חסרה האמונה ביכלתנו העצמית, כי הלא במעמקי נפשנו חשים אנו את כל דלות רצוננו. ואם דל הרצון, מאין תנבע היכולת? וכה נראה את מנהיגינו דלים ממעש, צוהלים לקראת כל נסיון של פעולה פרטית בארצנו, ואף אנחנו בקורת רוח נביט על זאת. ולא רק על פעולה פרטית לשם עסקים פרטיים ישמחו מנהיגינו, אלא אף בשדה המוסדות הצבוריים המכוונים לתועלת עמנו וארצנו, יש חסד אל כל פרט וחברה הבאים להיעשות שותפים בעבודת תחיתנו, אף כי השותפים האלה מקלקלים אותה ומכוונים אותה למטרה הפוכה. דומים מנהיגי הציונות ל“שלומיאלים”, המביטים מן הצד, בחיוך הנאה, איך שדודות “חשובות” מטפלות בילדיהם, כי יחשבו ש“מציאה הם תופשים” על-ידי כך: מלאכתם תעשה על-ידי אחרים… ואין הם מכירים וחשים כי על-ידי כך יהפכו הם לאלמנים וילדיהם ליתומים נשחתי תואר.

כי הנה לדוגמה, ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בישוב הארץ: לדאוג לעבודה בשביל החיילים המשוחררים ובשביל העובדים בכלל; לסדר את הבראת הארץ והעזרה המדיצינית; לחנך את ילדי ירושלים וילדותיה לעבודה; ועוד ועוד. ומנהיגי הסתדרות זו מכרכרים בכל עוז לפני “קהילת ציון” מאמריקה ודומיה, האומרת למלאות את התפקיד הראשון; מנהיגים אלה רצים ושמחים לקראת “הדסה”, הלוקחת על עצמה את התפקיד הממלכתי השני; ומנהיגים אלה אף יגילו לקראת הג' ב. העוסקת בחינוך ילדות ירושלים בעבודה חקלאית. וכה הורקה ההסתדרות הציונית ממעשיה. וריקה ממעשים השייכים לה, ורק לה לבדה, תפזר דרכיה אל מעשי החלוקה הגדולה בארבע הערים הקדושות, ובכל יתר הערים אשר טרם נקדשו ע"י החלוקה הקדושה. ומובן כי אוכלי לחם חלוקתה יגדילו עליה עקב, כי במה יעסקו אוכלי לחם עצבים, אם לא בזריקת אבנים לבור אשר ישתו ממנו? בתר עניא אלא ענייתא רק מפני שהשגותיו ורצונו של העני עניים הם. והעניות של ההסתדרות הציונית נובעת רק מזה, שהיא רואה את עצמה עניה ומחוסרת אונים. ולמעשה הרי מוציאה ההסתדרות הציונית בשנים האחרונות עשרות מיליונים פרנקים, סכומים שאינם קטנים מכל הסכומים אשר תוצאנה כל החברות והפרטים גם יחד. ורק שהתחלפו בתפקידים: תחת שאנחנו נעסוק בעבודות ממלכתיות ונשאיר את הפילנתרופיה לחברות פרטיות, הרי אנחנו מוציאים את המיליונים לפילנתרופיה, ונושאים את עינינו אל החברות שתעסוקנה בתפקידם הממלכתיים. ומנין לוקחות החברות את האמצעים למעשיהם? הלא מאותם הכיסים של אחינו, אשר לוּ רק לא היינו “שלומיאלים”, היו נפתחים לנו. אולם אנו השגות קבצניות לנו, ונשמח לקראת כל דודה עשירה הבאה לטפל בילדינו. והרי אנחנו אלמנים וילדינו יתומים.

תרע"ט (1919)

א. על חגיגת פתיחת האוניברסיטה

נשמעות דעות כי מפעל זה של פתיחת האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור והזמנת באי-כוח הלאומים אליה, למרות מה שהצליח, בכל זאת לא מחכמה נעשה, כי גדולה מאד היתה הסכנה לנחול מפלה, ומפלה כזו היתה עלולה לסכן את כל אשר רכשנו, במשך עשרות בשנים, בתוך עמנו מבפנים וביחסי הלאומים מבחוץ. אך למה ידובר על-דבר סכנה מפשטת ולהיאחז פלצות לזכרה? מוטב שנברר לעצמנו את מהותה של הסכנה, שהיתה כאילו נשקפת ממפעל זה: האם המכוּון הוא להפרעת סדרים על-ידי ערבים, או אל אי-סדר מצדנו אנו, או אולי זה, שבאי-כוח הלאומים יכלו לבלי להיענות להזמנתנו ולא להשתתף בחגיגה?

אם כמקרה המנוּי לאחרונה, הרי פשוט לא היתה החגיגה יוצאת לפועל, או שהיתה מצטמצמת ומצטנעת באיזו מידה, גדולה, או קטנה; אולם כל סכנה לא היתה נשקפת מזה. ואם החיל והרעדה אשר יאחזו את מישהו, הנם לזכר האפשרות שנהיה אנחנו פרועים לשמצה, מחוסרי טעם ושיעור, כאשר רבות היינו בגלותנו, ועל אשר הרהיב וייצמן להעמידנו למבחן, ויעודדנו להיאזר חיל, היטב טעם, ואמץ שיעור קומה, למען לא נהיה לבוז ולקלס, - העל זה נוכיחנו על פניו?!

לדידי אני, יש להחשיב את עצם דבר היראותנו לדעת את עצמנו מבוגרים וכנים למפעל אשר נעשה, לא פחות מאשר את עצם המפעל. ותיתי לו לוייצמן שיאָמננו בכך, ואשר הרהיב להעמידנו בנסיון, למרות דעת המפקפקים והזהירים… זה מוכיח רק כי מיטיב הוא לדעת את העם, וגדולה אמונתו בנו, יותר מאשר ידעו ויותר מאשר יאמינו אלה המתימרים להיות העממיים, והם אינם אלא מַעְצָרים קטני אמוּנה ונטולי מעוף.

ואשר לפחד מפני הפרעת סדרים ע"י הערבים, הרי אם בזה נתחיל, סופנו להתחבא במרתפים מפני קול עלה נדף, ממש כאשר עשינו לפנים בארצות הגלות. ותחת שנגיע לכך, כי נשקול כל מעשה אשר לפנינו במאזני-החן אשר לועד הפועל הערבי, מוטב לנו להישמע מלכתחילה לדרישותיו ולעלות מפה לגמרי. כי בתכונות שכאלה יכירנו מקומנו בגלות, אך לא להיות בארצנו עבדים מוגי-לב, אשר כל פעולתנו פה תרוכז בשקלא וטריא של השערות, מה יאה בעיני נורדקליף¹ ומה נאה בעיני קזים².

ואמנם ישנו עוד צד לענין זה, והוא לא פחד מפני פרעות על-ידי ערבים, כי אם דאגה שלא לעורר את קנאתם ושלא להרגיזם. וכאן סבך השאלות אשר ב“פוליטיקה הערבית” שלנו, אך בטרם אעבור לזה, רוצה אני לסכם את הערכתי אני למפעל הפתיחה של האוניברסיטה והבאת לורד בלפור ובאי-כוח הלאומים לשם כך.

אם ישנו כבר עכשיו צורך לנו באוניברסיטה או שישנם עוד הרבה ענינים קודמים לה, בזה יכולות הדעות להתפלג, וכן יש מקום לחלוּקי דעות ע"ד ערך הפוליטיקה והדיפלומטיה בתנועתנו. אולם כל אלה המאשרים את הפוליטיקה בציונות, מוכרחים הן להודות כי גדול הערך הפוליטי של יום האוניברסיטה. מפעל זה, לקרוא את באי-כוח כל הלאומים, את אנשי “הברית” ואת אנשי “ההסכמה”, אל בירת ישראל הקדומה והעתידה, ולארחם אל שולחן ישראל, שולחן השלום והאחוה, מעין רמז לחזון אחרית הימים: כי “נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים”, האין הוא עולה בערכו המדיני על מפעלים פוליטיים אחרים?

ב. יחסנו אל שכנינו, והפוליטיקה הערבית שלנו בכללה.

אמנם ביקורו של לורד בלפור בארץ-ישראל הרגיז את הערבים. אולם הכי על ביקוּרו של לורד בלפור בארץ-ישראל רגשו הערבים? הן ברור שלולא היה בשם בלפור סמל להצהרה, כי עתה היו הערבים שמחים לקראתו כאשר ישישו לקראת כל ג’נטלמן אנגלי אחר. ועל ההצהרה הן ירגזו גם בכל ימות השנה.

אך איזו תועלת ישנה בהחבאת המרצע בתוך השק? האין האמרה הברורה והפעולה הגלוּיה, נכונה יותר ומוסרית יותר מלהטי הכזבים ומשחקי המחבואים? הנכון הוא או מחכמה היא לראות את שכנינו הערבים בארץ-ישראל, כראות ילדים קטנים שאפשר לסובבם בכחש? ואף הגיעה כבר השעה שנחדל מן הפזמון הריק אשר אנחנו הולכים וחוזרים עליו לאמור: “אך האֶפנדים המה המתנגדים לנו, ואולם ההמון הערבי אתנו הוא”; כי אם אמנם רק האפנדים ודומיהם ירגשו כיום נגדנו, וההמון מגשש כסומא בארובה, אך האם לא ככה הוא הגורל של כל תנועה חברתית בכל העמים ובכל הארצות? הן בכל התנועות, אך המנהיגים הם הרועשים ומפיחים כזבים בשם ההמון, אשר אינו מבחין בין ימינו לשמאלו, והוא מוכן תמיד לקרוא טמא ולקרוא טהור בנשימה אחת, בכל אשר יקריאו לפניו, ומוכשר להרכיב אדונים לראשו ברגע אחד, ולקרעם כדג ברגע משנהו, ככל אשר יטוהו אלה המנבאים מראש את “רצון העם”… אין ההמון הערבי שונה במאום מהמוני כל העמים, והתנועה הערבית אשר נגדנו, היא תנועה ככל התנועות, וכל דרכי ההתרצות אשר יציעו לנו הבל ורעות רוח המה. כי לא בנשפי-רעים לאינטליגנציה, כהצעת בן-אבי, נתרצה לערבים; ולא בנתינת עבודה לפועלים, כדעת אחרים, ניוכח אתם; ואף לא בהסתדרות אינטרנציונאלית אחת, ולא בהזמנת שיכים לפתיחת האוניברסיטה ולפגישות בלפור. כי כל עוד שלא יבואו הערבים בארצנו לידי הכרה כי אין אנו מתכַונים לדחוק את רגליהם, ולא יודו בזכותנו ההיסטורית לשוב ולסדר את חיינו בארץ זו – אין דרך להתרצות אל התנועה הערבית. שכנגדנו, וכל דרך לא תימצא. וכל אלה מאתנו המדברים, בשבר-לב כביכול, על-דבר נישול הערבים מעל הקרקע, יואילו-נא קודם כל בעצמם לעזוב את עבודת האדמה כאן (כי גם בין אנשינו ישנם היושבים על אדמת הקה"ק ושופכים נהי כתנים על-דבר הנישול) ויהיו לרוכלים בכפרים.

וצריכים אנו לבחון את שאיפותינו ופעולותינו אך ורק בפני בור לבבנו. ומצב הדברים לאמתם הן ככה הוא: לפנינו ישנה אך אחת משתי הדרכים: או להיטמא בגלות והיטמע בגוים, או להתחדש במולדתנו הקדומה; ועל כל יחיד ויחידה מישראל לבור לעצמם אחת משתי אלה. כי חדש נתחדש במולדתנו, ואת אדמתנו נעבד, או מות נמות, כאשר ימות העץ בהעקרו מקרקעו. ואנחנו בדרכנו זו, לעבוד את האדמה הנגאלת בכסף ע“י הקהק”ל, לא רק שאיננו עושקים א מי שהוא, אלא עודנו משפרים ברוב המקרים את מצב אלה שעבדו קודם את האדמה.

על-דבר אדוני הקרקעות, האֶפנדים המוכרים לנו אותה, הרי אין מה לדבר שהם אך מתעשרים. כל קשר, מלבד ניצול העובדים, לא היה להם אל הקרקע, וברצונם ימכרוה לנו, אף בהיותם חברי הועד הפועל הערבי. והעובדים על הקרקעות האלה, הפלחים והפועלים, הן הם חיו חיי דלוּת והעבדוּת תחת ידי אדוניהם. וברובם הגדול גם היו מועברים על-ידי נוגשיהם-אדוניהם מדי פעם בפעם מכפר לכפר (מלבד משפחות בודדות בכפרים אשר התעשרו על-ידי נשך וכדומה וחיו שם שנים רבות גם הן על ניצול העבדים). והנה לכל העבדים הדלים והמסכנים האלה משלמת הקהק“ל פיצויים ומוציאה אותם מעבדותם, כולם עוברים למקומות אחרים ומסתדרים שם כעובדי אדמה וחיים בתנאים הרבה יותר טובים מאשר חיו קודם. כי הן רבה אדמת הבור בארץ, והפלחים ישיגוה בכל מקום. הן גם מאדמת נהלל, אשר אנחנו מעבדים עכשיו את כולה (וגם את אלפי הדונמים, שהיו קודם לכך בצות מפיצי קטב ומות על כל הסביבה), לא היו הפלחים הקודמים מעבדים אף את השליש. והן פלחי ג’יבתה (גבת), בטרם שזו נקנתה ע”י הקהק“ל, היו אומרים אלינו מדי פעם בפעם לאמר: “מתי תקנו גם את ג’יבתה ותרימונו מדלותנו כאשר-הרימותם את פלחי מהלול”. ואמנם אנחנו היינו עדים לזה, שפלחי ג’יבתה קבלו ברצון את הפיצוים מאת הקהק”ל והלכו והסתדרו על הקרקע במקומות אחרים. ולמה יפטפטו אצלנו על-דבר נישול, היש בכלל מקום למושג נישול בארץ בלתי מיושבת כמעט (בהשואה לישוב בארצות הדומות באקלימן לארצנו) כאשר הנה ארצנו? הן אף אם כל אדמת האֶפנדים תיקנה על ידינו, עוד תשאר די אדמה, לכל הערבים הנמצאים בארצנו. ואם הפלחים אשר יש להם קרקע והם מוכרים אותה, ואם הערבים מצמח מוכרים עכשיו את אדמת הג’פטליק, אשר קבלו מאת הממשלה, היש בכל זה אף משהו מנישול? הן לא קרה עוד, בשום זמן, שעם ישוב למולדתו בדרכים כה מוּסריים כאשר אנחנו שבים – אנחנו חינם נמכרנו ובכסף מלא נגאל את אדמתנו, ואף פיצויים נשלם לאלה אשר היו עבדים עליה ולאדוניה הקשים.

נישול אין כאן בהחלט. – ואנכי לא אחשוב כאן את התועלת הרבה אשר יפיקו השכנים מהתישבותנו על-ידי השיגם עבודת ידים ושוק לתוצרתם, כי אני בעד עבודה עצמית, בכל אופן בעד עבודה עברית; כי כל העבודה אשר ישנה כבר אצלנו, עדיין איננה מספקת את הדרישה עליה מצד עובדינו, וכן ישנו צורך גדול מאד לתוצרתנו אנו בשווקינו אנו. אמנם הריוח הנקי שישנו לשכנינו מזה שאנחנו מבריאים את האקלים ומפתחים את הארץ בכללה, גם הוא אינו קטן. – ואלא מה מפסידים שכנינו על-ידי עבודתנו כאן? הם מפסידים אך ורק את האילוּזיה על-דבר מולדת סגורה ונעולה בפני זולתם – אין הם מסתפקים במולדתם הרחבה מני ים; כל ארצות ערב, וצרה עינם מהסכים לזה שארץ זו, אשר שטחה אינו מגיע להיות אף חלק אחד מעשרים במולדתם הרחבה, שארץ קטנה זו תשוב להיות מולדת גם לנו העברים.

וכדאי הדבר שלמצער אנחנו נחדל מערפל את הענין הזה, ולהעמיס עליו תלי תלים של דרשות. הענין הנו ברור ופשוט מאד: אנחנו הולכים לשוב לחיי עם בריאים בארץ זו שהיתה מולדתנו ותשוב להיות מולדתנו, ויחד עם זה אין אנחנו דוחקים את רגליהם של גרי הארץ כיום. בעד אדמתנו, את מיכרה ניתן, את ביתנו בעמלנו נבנה, ולחמנו בזיעת אפינו נאכל, מחוט ועד שרוך נעל לא נקח מגרי הארץ, ואך חלק בצל המולדת נקח – ועדים הם שמים וארץ כי אתנו הצדק, וזה מספיק לנו!… ביותר מזה אין לנו צורך, ויותר מזה גם לא נשיג. ואך לשוא יפזזו המפזזים ויכרכרוּ המכרכרים לפני צלם השאלה הערבית. אך רוח ישאו בחפניהם, ואך את תשומת לבנו מעבודתנו יגזלו. והאמנם נאמין להוכיח במלים, יותר מאשר יוכיחו מעשינו הנכונים? ואם בכל זאת אין אלה נוכחים ממעשינו, למה עוד נכביר מלים? תורד-נא לגמרי השאלה הזאת מעל הפרק אצלנו, ונעסוק אך בעבודת בניננו. אך לבנות ואך לעבוד, – כאן האלף וכאן התו של הפוליטיקה הנכונה שלנו. וכל יתר הדרכים הנם אך ורק להותנו אנו.

ג. העליה האחרונה והנשקף לנו ממנה כאן ³

בנוגע לעליה האחרונה, אשר ירבו בתוכנו נהי עליה, לאמר הרוס תהרוס את אשר נבנה אנו, בשתלה כאן את חיי הגלוּת – הנה נדמה לי שיש לדאוג לה מצד אחר לגמרי: מצד זה שאין היא מתבססת כראוּי, וסכנה גדולה וקרובה מאד נשקפת לה להישאר מחוסרת כל בסיס כלכלי, ואז יבואו היאוש והבהלה וכל הכרוך בזה. איני יודע איך מסתדרים העולים בערים, ומה הן תכניותיהם; אולם העולים במטרה להתישב על הקרקע, דוגמת חסידי יבלונה, תכניותיהם ואפשרויותיהם אינן מבטיחות יותר ממפח נפש. וקל מאד לחזות מראש, כי התנועה תעמוד לפני משבר איום, אשר אולי יפסיק לגמרי את כל העליה הזאת, למרות זה שהיא נדחפת הנה לא רק על-ידי שאיפות לאומיות ורגשות דתיים, אלא גם על-ידי גורמים אכזריים מבחוץ, שקשה מאוד לעמוד בפניהם. ואנחנו, הנשמח על זאת, כי תפסק העליה הזאת, גם אם היא מפתחת את הספסרות הקרקעות, מתנכרת לרעיון העבודה העברית, ומזלזלת בשפתנו הלאומית?… או אולי עלינו לשמוח לקראת כל יהודי השב לארצנו. לכולם חלק ונחלה בארץ-ישראל וכולם (מלבד המהרסים ומחריבים בכונה תחילה) יכולים לשמש חומר לבנין ביתנו. ואם רבים בהם הטועים ותועים, הבה ונאשרם בדרכים הנכונות ומכוונות להיבנותם בארצנו. אך בל-נא ניגש אליהם כאפוטרופסי התחיה וכמונופוליסטים על כל הטוב והישר; כי אם נבוא אליהם כאחים, אשר רכשנו לנו כבר נסיון בעבודה בארצנו, ונדריכם ככל אשר יהיה לאל ידינו. אמנם גם בדרך זו לא נציל את הכל, כי אין להציל את הכל, אך בהרבה מאוד נצליח, בדרך זו, להטות את עבודת העליה הזאת אל הבניה ואל הדרך הרצויה. ואשר לא נעשה אנחנו בדורנו, יעשה אויר ארצנו בדורות הבּאים. כי בכל אופן אין יוצאי פולין ודומיהם גרועים מן הערב הרב של יוצאי מצרים, אשר צאצאיהם יצרו את התנ"ך בארץ זו, ואין העליה הנוכחית נופלת מעלית בבל, אשר יצאו מהם המכבים. ונביאי בעל ומתיונים, היו גם בדורות ההם, ויהיו גם עכשיו. ומן העליות הקדמוניות ההן ודברי ימיהן עלינו אך ללמוד לחדול משנאה וקנאות, ולפעול אך בהשכל ודעת. בל-נא נשליט דעות ורעיונות בזרוע, אף בהיות לאל ידינו; ואך נקנה אותם, לאלה התועים לפי דעתנו, בהסברה מתאימה.

מאמין אני כי בדרך זו, נוכל לפעול הרבה מאד אפילו בעיר. אמנם איני יודע הרבה, מהנעשה שם, ואצטמצם רק בדרכי הפעולה אשר עלינו לאחוז בשדה. וכאמור לעיל, תלוּי הדבר הרבה בנקודת המוצא שלנו אל השאלה הזאת: אם נראה את עצמנו כאפוטרופסי התחיה, ונפסול את העליה הנוכחית, וגם את אלה ממנה המתישבים על הקרקע – ברור כי לא נוכיח להם כלום ולא ילמדו מאתנו כלום, וקרובה הסכנה שכל עמלם יעלה בתוהו. אך אם כאחים לצרה נדאג לגורלם, ונעזור להם לברר תיכף את מצבם בכל המובנים: שטחי הקרקע, טיב הקרקע, חלוקת הקרקע, סכוּמי כספיהם, ולאשר נועדו, ואת תכניותיהם נברר יחד אתם, אז נמצא בודאי דרך, אם לא למנוע את כל המשבר, הרי למצער להפחיתו. ועד כמה שידוע לי, ישנן עוד אפשרויות רבות לכך, אך האפשרויות הולכות ופוחתות, עם התפכחותם של האנשים במציאות המקומית, מדמיונותיהם ותכניותיהם המעורפלות אשר הביאו אתם מחו"ל, ועם הוצאות כספים שלא לתכליות הנרצות.

על נקוּדותינו הישוביות, הקרובות אל מקומות ההתישבות של העולים האלה, מוטלת החובה הקדושה לנהלם יום יום ובכל פרט ופרט בעצה, ולהדריכם איך לסדר את משקם ואיך לעבוד. וקודם כל כמובן החובה על ההנהלה הציונית, על-ידי מחלקת ההתישבות שלה, לבוא לכל מקום ומקום ולחקור היטב את מצבו, ולעזור לאנשים בכל האפשר לפתור את שאלותיהם ולהדריכם. ובמקומות שאין די קרקע ויש לקהק“ל האפשרות להוסיף להם קרקע על יסודות העיקרים של הקהק”ל, מובן שזה צריך להיעשות.

קיצורו של דבר, עלינו, כולנו, להיות ערים ופועלים מאוד בעזרתנו לעליה הזאת, שתיקלט בארצנו ולא תבוא לידי משבר. ולא רק שאין לפסלה, כי אם להיפך עלינו לעודדה ולעוררה. כי ככל אשר ירבו אחינו לעלות הנה, כן נמהר להכות שורש פה. ואף אם בבל של לשונות ומשקע של מידות יעלו אתם, הרי באחרית יזדכך הכל, ויצרף בכור ההיתוך שלנו כאן לעם ישראל השׂב והצעיר.

תרפ"ה (1925)

“ורודפי קדים – יאספו רוח”.

מודה אני כי רחוקה ממני תקוה, אשר ימצאו דברי אלה הד בלב קוראים. כי הנה המפלגה אשר אליה התקשרתי, עוד לפני כחצי יובל שנים, מארצות גלותי, ובתוכה חייתי בארצנו, ודברתי את דברי אלה, על הסוכנות מראשית הימים אשר קראו בשם הזה; ואף חברי אלה ישמעו את דברי בביטול. ואיך ישמעום אלה, אשר רק היום אשמיע זאת להם? אולם, אם לא תשמעו אותם, והיו דברי בכך לעֵד, כי אכן גדולה חטאתכם אשר חטאתם, במכרכם את אחדות-עמכם בעבור… בעבור… ואף אם בעבור עפרות זהב!

ואכן זיין יזדיינו כיום צירינו הנוסעים ברלינה, בנשק “ארבעת הסעיפים” של “חוזה המכירה” אשר להם. והחלטות פה אחד תוחלטנה, כי על אלה יעמדו, ואולי גם על סעיף חמישי: “הזכות למתישבים לקבוע בעצמם את צורת התישבותם”. ועל אלה ילחמו ומהם לא יסורו. אולם, היאה תמימות לסוחרים, ואמונה למוכרים? ואיך נואלתם מלכתחילה להאמין, כי סוחרת גאונית כ“הסוכנוּת” תקנה את ה“סחורה” אשר תשדלוה לקנות מכם, ותחתום על החוזה, לכל סעיפיו, ועל המחיר אשר קבעתם אתם? והן ישנם חוקי מסחר בעולם: חוק הדרישה וההצעה, חוק המזומנים והפתק, חוק התקיף והדל, ועוד מ“חוקי הצדק” אשר למסחר, וכל מסחר שהוא, בין אם מסחר בנעלים בלות, ובין אם מסחר ביקהת-אם-ועם. והנה הופעתם אתם, ודפקתם על פתחי שועים לאמור: תנועת-תחיה-לעם אתנו, ודלה היא, כל רכושה יכול להימנות באצבעות הידים, היינו:

1) מולדת-אבות בת ארבעת אלפים שנה;

2) חזון עם בן ארבעת אלפים שנה;

3) שקיקת-גאולה משיחית, בת אלפים שנה;

4) מאמצי אחיזה בקרקע המולדת, מחודשים;

5) תנועה חלוצית נהדרת;

6) הסתדרות ציונית בת עשרות-שנים, המקיפה את כל כדור הארץ;

7) גם “מעט רכוש” ברקע, בישובים וקרנות לאומיות;

8) גם דבר מה, החשוב בודאי בעיניכם מאוד: קשרים והיכרות אצל כל ממשלות העמים האדירים.

ועוד, ועוד, מעט רכוש פה ומעט רכוש שם. ואך דבר אחד חסרנו בזמן האחרון: חסרנו אמונה בעם, אשר כל זה לו, כי ימשיך לבנות את עצמו, במהירות הבזק, כיאות לתקופת האוירונים והרדיו… והנה, לכם הכסף והכבוד. על כן בואו נא ונחזק את האמונה בעם, ביסדנו יחדיו “סוכנות יהודית”. את העסק ניסד על יסודות מסחריים מוצקים: אשר לרכוש של החברה, הרי אנו נכניס את “מעט הדלוּת” שלנו, המנויה למעלה. ואתם? הרי כל “אמונתנו הגדולה” מועברת בזה מעמנו אליכם. ואשר לעצה, לדעה – “פיפטי” לנו ו“פיפטי” לכם.

אכן שמעו-נא, ציונים, לכל פלגותיכם, מאין שאבתם את הכפירה בעם-ישראל-אחד?! איך נועזתם להניח כי עם ישראל אינו אחד, אחד על כל פושעיו ובוגדיו, נאמניו והמתנכרים לו?! ואיך הרהבתם להרשות “משנה-לעם”, לאמור תנועת העם, הציונית. איננה באת-כוח כל עם ישראל, אף אם מעטים עדיין אלה המודים בציונות, אלא ישנה ציונות וישנה גם באת-כוח-אחרת לעם ישראל, ושני אלה ייסדו “שותפות”?! והן אתם הנכם הראשונים המכריזים על זכותם של מספר תקיפים, אמנם פילנתרופים, להופיע כבאי-כוח חצי העם. כי עד הכרזתכם אתם הן לא העיזה אף המחשבה הכי מסולפת, לראות ב“פילנטרופוס” היהודי משהו מבא-כוח העם. אפילו ברון הירש וברון רוטשילד לא זכו לכך. את האליל הזה אתם יצרתם, ושמתם אותו במשכן הנשמה של העם. ומעכשיו? אף אם הפעם נצליח להשליך את האליל הזה מקהלנו, אך מעכשיו לא יחדלו זונים אחריו. וכאשר היתה בעמנו, לפנים, ההתאבקות בין האלהות והאלילות, וכאשר היתה בדורנו ההתאבקות בין ציונות ואוגנדיזם וטריטוריאליזם, כן תחל מעכשיו להבא התאבקות דומה בין העממיות והפילנטרופוס. איך נואלתם? איך נואלתם לשלוח את ויצמן כבא-כוח תנועת העם, ב“כ הקונגרס הציוני, ב”כ עם ישראל, לשבת אל שולחן ירוק את.. באי-כוח של מי? ילך לו כל איש בשם אלהיו! אך שותפות של אלים?! וכנסיה לעבודת “ה' את שות'”?! באי-כוח של איזה “ישראל” הם מ. וו. מ-ד וכו'? ואם הם הנם באי-כוח “עם ישראל”, כאשר תאמינו, כי עתה רדו אתם! בטלו את ההסתדרות הציונית למען תוכר אך באת-כוח אחת לעם ישראל, ולא “שותפות”. כי בהכרת ה“שותפות” כבאת-כוח תעורער כל חומת העם, כשם שבהכרת ה“שותפות” כאלהות, פוסקת רוח ישראל. תחת אשר באת-כוח אחת לעם, אף אם תרשע בתקופה אחת, לא אבד הנצח לבאת-כוח העם, ויבואו וגם ימי עליה.

ומכאן היא התשובה לאלה המקשים לאמור: האם שוקלי שקל ציוני, דלי מעש ומרבי להג, יפים לציוניות ממ"ל וו-ג, המוציאים מיליונים לעזרת ישראל, כפי הבנתם, ברוסיה וכדומה? אך האם יתנגד מי מאתנו, שהם יכנסו להסתדרות הציונית, וישלחו את שליחיהם אל הקונגרס הציוני, במת התנועה היחידה לתחית העם, ושם ילחמו על השקפותיהם, בין אם ירבו לתת כסף או ימעטו? הן כל הזכויות להם, כמו לכל אחד מאתנו, המכירים בבמה זו היחידה לעמנו; אולם זכות להופיע כבאי-כוח של “ישראל משנה” העומד מחוץ לתנועת התחיה בישראל, אין לתת אפילו לחלק חשוב כמו תנועת העבודה העברית. אם, למשל, לתנועת העבודה ישנן השקפות על דרך התחיה, והיא נלחמת עליהן בכל מאמציה בתוך התנועה הציונית. הרי טוב. וזכות כזו גם לתנועת מ-ל– ו-ג– מ-ד, אם ישנה כזו. אך שהציונות תהיה צד, אחד השותפים, ולה שותפים על-פי חוזים והסכמים מיוחדים – זה יתואר רק ברגע שנוריד את הדגל הציוני.

ולמה זה תעמדו על פרטים: “ארבעת הסעיפים” או עשרת סעיפים, השותפים יתנו כסף או לא יתנו כסף? בעת שבעצם ענין הסוכנות: “ציונות את שות'” אינו יכול להיות בשבילנו מושג שונה מן המושג “ה' את בנו”. וכשם שישראל בכל דורותיו, נהרג על רעיון היחוד של ה', ככה אין ישראל יכול לותר על היחוד של תנועת הגאולה לעמו “הדל והעני”, ולשתף בצורת סוכנות “בנים” של העם, ואף אם יהיו אלה אילי כסף ונדיבי עם, ואף אם יחתמו על הסכם, אשר על פיו תהיה לקונגרס הציוני לא “פיפטי” אלא תשעים ותשעה אחוזים מן הדעה, ולעומת זאת יתנו הם מכיסם תשעים ותשעה אחוזים של התקציב, והקונגרס יתן רק אחוז אחד. גם בתנאי הסכם כאלה, ההסכם הוא מחפיר, כי אין לכרות אמנוֹת כאלה כלל וכלל. שמע ישראל, אתה אחד!

והנה לולא נכנסנו במשא-ומתן על-דבר “הסוכנות”, ומראשית הופעתו של הרעיון הזה היינו שוללים אותו בהחלט, אזי לא הוכינו בשדפון-חזון-ומעש, כאשר הוכינו על-ידי בטחוננו-בנדיבים זה; לא היינו נותנים מקום ואפשרות להשתמטות ממעש ופעולה בתוך התנועה הציונית, והעם היה מרבה להביא. כמה מונים יותר, מאשר הביא במשך השנים האחרונות. ובכל אופן לא היה מביא פחות מאשר יביא כיום גם בימים הבאים, ואליל-הסוכנות לא היה עולה על אפקנו כלל. אולם עתה הנה יתאספו צירי העם ברלינה, ולפניהם מכשול נורא. וכמעט כולנו רצים אחרי אלילות זו ומחזיקים בכנף שמלתה, כבימי מנשה בן חזקיהו. את רעיון “האחדות שבישראל” שכחו כולם; יש “משנה לישראל”. ואך על הסעיפים יפסחו עוד ויתנודדו…

ומה המוצא?! מוצא אך אחד: זה שישנו מכל חטא ומכל פשע – המוצא אל דרך השיבה! נשים לב ונשובה-נא מדרך-כסל זו, ונחדש את תנועת תחיתנו, כתנועת העם לתחית העם! ויחלצו נא מקרבנו אנשים, אשר יהיו בכל לבם לתנועה זו, בלי כל נדנודים לצדי דרכים, ולכל סילופים ברעיון היסודי, ונפוצו בעם להורותו את דרך גאולתו ותחיתו בארצו. את זה חדלנו מעשות זה שנים רבות, וכעת נשובה-נא לזה! אמנם אין להאמין את כל הזרמים בציונות יתיצבו עכשיו על דרך זו. יותר מדי הורגלנו כבר לבטוח בנדיבים, ולחבק את ברכינו בעצלתים. אך הן אין דרך אחרת! ואף גם זאת, אשר אם נתנער כיום מאליל הסוכנות, ונחדש את אמונתנו בעם האחד, ויבין העם את הגאולה אשר הבאנו לו גם בזה. וננסה-נא וניוכח כי מאמצי העם לא יפחתו אף לרגע, ועוד יוסף עליהם כהמה וכהמה.

האמנם לא תאמינו?! האמנם עד כדי כך לא תיאָמנו?

תרפ"ח (1928)

(בישיבת סיעת העבודה בקונגרס הי"ז)

כדי שאספיק לאמור את דברי בגבולות הזמן אשר נקבע למתוכחים, רשמתים על הנייר בצמצום רב ואקריאם לפניכם בצורת הנחות בלתי קשורות אחת בשניה. ואפשר שרוב ההנחות לא תמצאנה עדיין כל הד אף בסיעת העבודה של הקונגרס הזה, כי הן אנשינו ככל הציונים נהוגים להיגרר בזנב-הענינים ואינם מעיזים לפרוץ אל דרכים בלתי-כבושות; אך בכל זאת ארגיש מחובתי להשמיען כן.

על מצב-הרוח בקונגרס

ראשית כל על מצב הרוח השורר בין באי הקונגרס הזה, ובתוכם גם רבים מאנשינו, מצב רוח של עומדים על מיטת גוסס… ואת קינתם ישאו פורמי-בגדיהם אלה על “הציונות אשר מתה” ועל עם ישראל אשר לא היה… ולוּ היו המקוננים האלה נשארים לשבת על שק ואפר בבתיהם, אזי אמנם אפשר היה לראות בזה למצער סימן לכנוּת צערם, אך אם הם כאן, איך יעיזו לאמור שלא הכל כאן? וכי מי הוא עם ישראל אם לא אנו, ומה מניע את הציונות אם לא תנועתנו אנו? ואף מי אנו אם לא אני? והן כל אחד ממנו בודאי רואה עצמו ער, חי ומלא מרץ לפעול למען שיבת שבותנו, ואיך יעיזו לבדות דיבות על התנועה בכללה?!

אכן נהפוך הוא: כל שדרות עמנו ערות כיום לפעולה בארץ (את זאת אפשר לשמוע כאן, בשיחות פרטיות, מכל באי הקונגרס הזה), ואך פקוּדי הציונות, ובתוכם גם אנשינו, היינו לנושאים את שם תחיתנו לשוא, ולא נתמסר לאגור את כל כוחות הפעולה, לצוּרותיה השונות, אשר יכמהו ממש להילקט אל העבודה בארץ, כאשר יכמה הפּרי הבשל להילקט אל הכרי… כולם – ובתוכם גם חברינו מארץ-ישראל אשר עשו בזמן האחרון בארצות שונות – מספּרים לפי תומם על האפשרויות, שלא היו דוגמתן עד היום, לרכז כיום המוני יהודים לפעולה שונה בארץ, ורק חסרים – לפי דברי חברים אלה – אנשים מתאימים, אשר יבינו לארגן את כל הרצונות האלה עד כדי הפכם לכוחות און והון כבירים, אשר פעולתנו עד כה תיראה כמשחק-ילדים לעומתם. ובכן מה הקינה והנהי?! נעוז ונעפיל לפעולה רחבה, ובל נהיה כשרויים באבל. מצבה של תנועת תחיתנו אך בידינו אנו הוא. אם נאמין – נעוז, ואף נצא למרחב רב.

על המוצא מתסבוכת הסוכנות

מוזר היה לשמוע כאן את אחד מחברינו אשר היו מראשי המחייבים את הסוכנות, והוא מוכן להתחרט עכשיו על “השידוך” כאשר הסוכנות לא סילקה את “הנדוניה” אשר הבטיחה… האף אמנם לא התכוונו “מבקשי יד” הסוכנות אלא לנדוניתה בלבד, וכל הדיבורים הנאים על-דבר “הרחבת הציונות” לא היו אלא כסות-עינים בלבד?!

והנה למראשית הישמע רעיון הסוכנות נלחמתי אני בו, ואף ניבאתי שעל-ידי השידוך הזה יפחיתו המוני עמנו מהתנדב לקרנות הבנין, בלמדם מן הציונים לבטוח בנדיבים; ו“מחותני” הסוכנות לא ימלאו מכיסם את החסר, כאשר כל נדבנותם בכלל לענינים ישראליים הרי לא היתה על חשבון כיסם הם, אלא בעיקר על חשבון התנדבותם של המוני ישראל, אשר יראום כאילו הם בכיסם הרחב בלבד, ואשר תנועת הסוכנות בציונות קיימה וקיבלה ואישרה את השקר הזה, שהמוני ישראל שייכים לסיטרת ה“פיפטי” של הסוכנות ואין לציונות חלק בהם.

ניבאתי לזאת, כי מי עיור ולא יכול היה לראות את זאת מראש? אך התנגדותי לסוכנות לא היתה מתוך חשבונות כספיים, אלא יען כי רעיון הסוכנות היה והנהו כפירה ביחודו של עם ישראל וביחידות תנועתו לתחיתו. ולעם ישראל ישנה תקומה ושארית אך ורק ביחודו: עם אחד, אלהיו אחד, ארצו אחת, אמיתו אחת וכו'. ומימי היותנו לעם, באנו חורבן אחרי חורבן בכל תקופה אשר סטינוּ מדרך יחודנו אל חתחתי השניוּת… ואין להאריך בזה… אכן כיום, בהימצאנו כבר בתוך התסבוכת של ממארת השניוּת: לציונות וסוכנות, בתרים היה ישראל… היום אי אפשר כבר לרפא את הנשברה על-ידי “ביטול הסוכנות”. אם לפני הכותנו את העם לשנים יכלה הציונות – לוּ רצתה – לרכשו בשלמוּת; הרי אחרי שאילפנו את העם לראות עצמו שנַים תחת אחד – ודבק ברעיון זר ומוזר זה ולא בנקל יחזור להיות אחד. ובעצם הרי גם חלה כבר התבוללות מסוימת בין חלקי הציונות וחלקי הסוכנות, וקשה כבר לקבוע מה הם החלקים הטובים, והחלקים הרעים מה המה בכל אחת מהנה. כיום הזה אין לדבר על ביטול הסוכנות, אלא יש לחפש את הדרך איך לצאת מרעיון השניוּת ולסדר שוב בעמנו תנועת תחיה אחת בלבד. ואם החלק שבסוכנות אינו מוכן עדיין לוותר על כינויו המיוחד ו“יחוסו” כבא-כוח כל המוני ישראל מלבד הציונים, אזי על הציונות (אֵם הילד החי…) לוותר על שמה ולהיכנס לחלק השני של התנועה… ורצוי כמובן לשנות אז את שמה ולקרוא לה, נאמר: “האחדוּת (תחת הסוכנות) היהודית לארץ ישראל”, ובלבד שתהי תנועת תחיתנו אחת ויחידה.

ואפשר שטרם בא הזמן לכך, יש קודם להפוך את הסוכנות לעממית יותר, וכדומה; אולם לקראת זה עלינו ללכת מעכשיו.

על ההנהלה הבאה

כמעט כל חברי סיעתנו מכירים בערכו הרב של וייצמן לתנועה הציונית, ואף כי אין להשאירו שליט יחידי בהנהלת התנועה – ואמנם אין להסכים לשלטון יחיד אף של דוד מלך ישראל –, אך ברור שעלינו לדרוש בכל תוקף את השתתפותו של וייצמן בהנהלה הבאה. עדיין לא התגלו כוחות גדולים חדשים בתנועה, וּו. נראה גבוה משכמו ומעלה מכל אלה השואפים אל כסאו. אכן יכולות להישמע גם הערכות אחרות על ו. ואל הערכות יש להקשיב ולדון על מידת נכונותן, ואולם מוזר מאד היה לשמוע כאן את דברי אחד מן הנואמים, אשר גולל על ראש ו. אשמות, שהן בעצם חטאות קהלנו אנו, כגון יסוד הסוכנות (והן אותו החבר עצמו היה בעד יסוד הסוכנות); סידור “ועדת מיד”, אשר עלתה בעשרים אלף לירות ושימשה מאז רק כמקור להפרעות שבאו עלינו מידי “מומחים”… (אך הן ועדה זו היתה מתנאי ה“כתובה” של הסוכנות בחתונתה את הציונות, ומפלגת העבודה שלנו אשר רצתה ב“חתונה” זו הרי הסכימה מתוך זה גם ל"כתובה זו). ואף כמה מצחיק היה לשמוע את אותו החבר, שהוא מעמיד פני נגזל בענין סידור ההנהלה בלי הפועלים לפני 4 שנים. והן מפלגת העבודה יכלה אז שלא להסכים לסידור זה – ולא היה מתגשם אז. אמנם אי-הסכמה זו היתה מעמידה את הקונגרס בפני קושי יוצא מן הכלל, אולם הרי היה הרבה יותר הגיון וצדק לפזר אז את הקונגרס הלא-יצלח ההוא, מאשר לשים מכשולים בפני הקונגרס האומלל הנוכחי.

ובסיכום לשאלה זו: אני לעצמי שולל את דרך עשית אישים לאלהות ולא אראה גם את וייצמן כאלהות, אך אין גם לתתו שעיר לעזאזל ולכפּר בו את כל חטאות הציונות וחטאות תנועתנו אנו. מצפונה של תנועת עבודתנו צריך בכל תוקף להתקומם נגד צעד בלתי הוגן שכזה…

ואשר לשיתוף-הרביזיוניסטים בהנהלה הבאה, גם אני רואה את מנהיגי הרביזיוניסטים, לא רק כרודפי קדים אוילים אלא גם כמהרסים ומחריבים. אולם הרי אין לשכוח את אלה בני הנעורים התמימים, אשר נמשכו אחרי זאת הכסילות ההומיה, ולא בזכותם של מנהיגי הרביזיוניזמום אלא באשמתנו אנו. כי הן רוב המוניהם יכלו להימשך אל תנועת העבודה שלנו, לוּ הבינה תנועתנו לקרב לבבות כמו שהיא מצטיינת בדחית לבבות… אכן כל עוד לא ידחו אלה בשתי ידים, אפשר לקוות להתפּכּחות המוניהם ולשיבתם למסלול הציונות הבונה. הן הגיע כבר הרביזיוניזם אל השיא שלו ומעתה תתחיל שקיעתו, אם רק לא נהפוך אנחנו את התנועה לקדושה נרדפת, אשר רק זה עלול עוד לרכז המונים סביב למצילותיה. תחת אשר אם נתיחס אליהם בסבלנות ונסכים לשתף אותם בהנהלה אשר אנו משתתפים בה, יוכרחו מצד אחד להירסן, מתוך עצם היותם בהנהלה, וגם להירתם בעול העבודה הציונית (הנשק המתופף שלהם אבד כבר את ברק זהרו); ומצד שני יוּסר מראשם נזר הנרדף, והמוניהם יוכלו להעריך את העובדות בעין פקוחה… אולם אם נכריז שאין אנו מסכימים לשתפם בהנהלה אשר אנו נכנסים בה, הרי בזה נשווה להם פני נרדפים ונידחים, מה שיכביר הודם ופארם וילכד עוד יותר המונים סביב למצילותיהם… אכן יוכל להיות שהם לא יסכימו מצדם להיכנס בהנהלה, אשר אנו נכנסים בה יחד עם וייצמן; אין בידינו לאַלצם לכך. אך הן מעשה כזה מצד מנהיגי הרביזיוניסטים ירחיק רבים מאוד מהמוניהם, וישובו לדרך הציונות הבונה.

על פוליטיקה

בכלל הרי פוליטיקה היא משחק מבדח בשביל החזקים ומשחק מסוכן עד למאוד בשביל החלשים. בשביל החלשים הרי פוליטיקה אינה אלא כף-קלע שבידי החזקים למגר את עצמותיהם. ואין עוד בשביל החלש פוליטיקה מחוכמת יותר מאשר שלא להשתתף בשום משחק פוליטי כלל וכלל. באשר אף כי בר-משחקו החזק ממנו ימגר ממילא את עצמות החלש, אף אם לא יסכים החלש להשתתף במשחק, ואולם החזק הרי מחפֹש את השתתפותו של החלש אך ורק למען יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולאמור לחלש: “פּלֵי דִהי גֵים”. “נכנסת במשחק – שא את תוצאותיו”… ותמיד יהיה החזק צודק בענין זה… תחת אשר אם יסרב החלש מלהשתתף במשחק, לא יהיה נוח ביותר לחזק לראות עצמו צודק…

ולאלה מחברינו המתאמנים על סולמות הפוליטיקה ובונים “פּרללוגרמים” מעין “ישראל ואנגליה”, “ישראל והערבים”, לאלה כדאי לזכור, שהמוצא שלהם אל “תורת היחסיות” הזאת הרי הוא ישראל, ועלובה מאוד היא חכמת המתמטיקה שלהם המבליטה ב“פּרללוגרמיהם” את הקו – “אנגליה” והקו – “ערבים” במידה מנופּחת שכזו, אשר הקו “ישראל” הוא כמעט ללא שיור שם… ועוד ביחוד ירבו “מתמטיקאים” אלה לנפּח את הגורם הערבי. לדידם ישנו גוי ערבי אחד מאוחד ומלוכד מהודו ועד כוש, ובכן, “גורו לכם!”… ומובן שאך האוילוּת יכולה להתעלם מן הגורם הזה בכללו, אך גורם זה הנו כבד ערך למדי אף אם הוא משתרע רק על גבולות הארץ משני עברי הירדן בלבד. ולשם מה באה ההגזמה המתנפּחת מהודו ועד כוש? ואם מהשקפה דתית – האם עם אחד מאוחד הנם כל גויי אירופה הנוצרים? ואם מנקודת השפה – איה אחדותן של גרמניה ואוסטריה הדוברות שתיהן בשפה אחת? למה להגזים?!

ציון

אני מציע לקרוא לארץ-ישראל בשם “ציון”, כדי שיהיה קל לאַזרח את השם הזה בכל שפות העולם; כי בשם ציון הרי ישוּנה רק הכתב בשפות השונות, תחת אשר את השם ארץ-ישראל מן ההכרח לתרגם לשפות השונות ולכן לא יוכל להתאזרח וישאיר את השם פלשתינה. ואף אמנם היתה ציון לשם הסמלי של ארץ-ישראל, החל עוד מתקופות התנ"ך ועובר בשירת ימי הבינים (ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך) ועד היום הזה. גם תנועת תחיתנו אינה נקראת ארץ-ישראלית אלא ציונית: “חיבת ציון”, “ציונוּת”.

באזל, ט“ו תמוז, תרצ”א (1931)

בשוד עפר העם

אין זה סוד עוד, כי בשדותינו שוּלח רזון; תנועת תקומתנו אינה רוכשת עוד לבבות בעליה מתגברת כאשר אחרי המלחמה, ואף אינה רוכשת עוד אמצעים כספיים כאז. ומענין: לפני שנים מספר, כאשר אך הובלטו הסימנים הראשונים לרזון בשדותינו, לא חיפשנו את הדרכים להפרותם והוסף ליח למו; אלא פנינו לדרכם של שודדי עפר מאז ומקדם" להרחיב את שטחי השדות לאסיף, אך לא גם לטייב אותם – הסחנו את דעתנו מן ההמונים אשר תחת הדגל הציוני ופנינו לכָרֵי הסוכנות. אכן בגורלנו לא נפל מזלם של שודדי שדות, אשר ישיגו תנובה רבה משדות חדשים… אנו הכָּרים אשר קוינו מהם שיעשו ענוה רבה, עד שנוכל להרשות לעצמנו להפקיר לגמרי את שדותינו הקודמים, כרים אלה לא יעשו לנו אף באוּשים. צחיחים המה, ומעט הליח אשר נוציא כאילו מהם, גם את זה יינקו ברובו משדותינו הקודמים…

ואין לדבר עוד עכשיו על דבר השדות המוזנחים והכרים הצחיחים ולהבדיל ביניהם. כיום עלינו לראות את הכל כשדה אחד, אשר ממנו נטל עלינו לאסוף את כל הנחוץ לנו לבניננו בארצנו. ואף גם נוכל להשיג את כל זה, אך לא בשיטת שודדי העפר. ובלי משלים: הציונות הרשמית, ככל המפלגות בה, היו להוטים כל הימים אך לקצור “מגביות” מן העם, אולם עד היום טרם שמו לב לעבד גם שיטה של חינוך העם וחַזק קשריו אל רעיון תקומתו. גם את אשר עשו בכיווּן זה, בלי סדר ובלי תכנית קבועה היו עושים; וכמובן בלי כל מגמת חינוך לעצמו, אלא תמיד באו במגל ובחרמש לקצור בטרם סיפק לנבוט מעט הזרע אשר זרעו. ומעט מאד זרעו בכלל.

והתקוות היו תמיד מופרזות עד למאוד. תמיד ציפו ליבולים גדולים, וכאשר החלה תקוה זו להיכזב – לא העמקנו לחקור לסיבות הדבר, שאז היינו תופשים עצמנו בשוד עפר; אלא החילונו לשאת עינינו לסוכנות “המורחבת”… והתוצאה גלויה עתה לעינים.

ניצני הציונות הנכונה

אכן את אשר לא עשינו אנו בתכנית ובשיטה מחושבת, הולך וקם כיום מעצמו בכל תפוצות ישראל. היה בידינו להחישה ולהאדירה, ולא עשינו זאת. אך הנה זה הולך וגמל מעצמו: לבותיהם של המוני עמנו, לכל שדרותיהם, נפתחים והולכים לקראת ההשגה הציונית הנכונה, שהיא: עלייתו של כל אדם מישראל לציון ובנותו את בנין חייו כאן לעצמו. ועלינו, אנו אשר קדמנו להם בזמן ובנסיון, לקדם עתה את פני ההתעוררות הזאת ולנהלה נכונות, לבל תשקע כאשר שקעה התעוררות של העם אחרי המלחמה, באשר לא ידענו אז איך לקדם פניה, ואך עטנו עליה כאוספי שלל זרים.

ויתרון להתעוררות הנוכחית בעם על זו שלאחרי המלחמה, בזה שאז היינו כחולמים, והתעוררות העם אז היתה לקראת חלומות מקסימים ותקוות ישועה לעם ישראל בכללו ממשב כנפי הפוליטיקה ומעינות אכזביה; תחת אשר כיום לא עוד בחלומות ידברו בציון, אלא בתמונות בהירות יביטו ויבקשו את בנין חיהם בה, כל אחד לעצמו ולבשרו, והרי גם עם ישראל לא יגָאֵל אלא אם כן יגְאַל עצמו כל אחד מבניו תחילה.

ורבו בתוכנו המקוננים על העם, כאילו לא נותרה עוד בו רוח לקום משפלוּת גלותו וצעוד לקראת תקומתו; אכן כל המקוננים האלה אך מהרהורי לבם הם יהגו זאת – ולא ככה הוא המצב בעם. מתחילה עכשיו תקופת התבגרות בעם לקראת ההשגה בדרכי תקומתו, אשר לא היתה עוד כמוה למראשיתה של תנועת תקומתנו ועד היום. אף בקונגרס הציוני האחרון, קונגרס המבוכה והמבוסה, אפשר היה לחוש זאת, מכל הנאספים שם, בתוך שיחות פרטיות, כאשר היו האנשים פושטים את מדי מלחמתם המפלגתית בקונגרס ושוחחו כבני אדם כנים. ושלא בקונגרס יעידו על זאת כל אלה שבאו מכל התפוצות שבאירופה ושבאמריקה – ולמה יקוננו המקוננים? גדולים חקרי לב! אולי יען כי הורגלו אל שוד העפר, וקשה להם להשלים עם העובדה, שאין לאסוף עוד קצירים קלים כאשר חלמו לאסוף בלי קץ.

בשובה ונחת

ואף כי קצרה רוחנו ועיפה נפשנו לגלותנו, אין לנו בכל זאת לחלום כי על כנפי נשרים קלים נטוס לגאולתנו. אמנם לוּ פעלנו כל הזמן בתכנית מתוקנה, ולוּלא פיזרנו כה את כוחותינו למלחמות ופלוגתות ואף לכיווּנים צדדיים, אזי היה ביכלתנו להחיש בהרבה מאוד את תקומתנו; אך גם באופן הטוב ביותר לא יכלנו להגיע לתקומה שלמה במשך דור אחד. נסים כאלה לא התרחשו אף בצאתנו ממצרים מלוּוים בעמוד הענן ועמוד האש, ולא בצאתנו מבבל מלווים הכרזת כורש וכל יקר שבי הגולה של אותה תקופה. בתנאים הטובים ביותר יהיה עלינו לעמול במשך דורות אחדים עד אשר יעמוד בניננו קוממיות בארצנו. ומה גם עתה, שנוסף על התנאים החיצוניים שאינם נוחים ביותר, הרי גם גדולה המבוכה בתוך מחננו בפנים, וטרם ביררנו לעצמנו את הדרך העולה בקביעות אל התקומה. ואף מחשיבים אנו עדיין את הגורמים אשר בתנאים החיצוניים – למרות זה שכל גורם חיצוני ערכו כפשתים אשר בערו באש מול רצון עם מאוחד – ומקילים יותר מדי בגורמים הפנימיים שלנו. בתנאים אלה נגיע לקוממיותנו אך בשובה ונחת במשך דורות לא מעטים. ונטל עלינו על כן לעמוד איתן בדרכנו הארוכה והיגעה, ואף להשקיף תמיד על כל תפוצותינו ולכוונם בלי הרף במגמה הישרה אל גאולתנו, על ידי פדות נפשם הם ודבקותם אל קהילת ישראל הגאולה אשר בציון.

ליכוד המונינו והדרכתם ציונה

ורבות ידובר אצלנו על-דבר חינוך ההמונים בתפוצות וריכוּזם לפעולת תקומתנו. אך כל המדברים בזה גם יפטרו: כי גדולה העבודה מכוחותינו וכבדה מיכולת אמצעינו לכך; ולא יביטו אל הכוחות הרבים מאוד המתאימים לפעולה זו והם נמצאים בכל התפוצות כמעט, אלא נחוץ לארגנם לפעולת החינוך בעם, ואפשר להשיג את זה באמצעים מצומצמים עד למאוד. ואם ימעטו אלה הכוחות הנמצאים כבר מוכנים לשירות התנועה וחסרים רק את האירגון, הרי לא קשה כלל להוסיף על אלה כהמה וכהמה ובלי בזבוז של תרפ"ט אלפים לירות, אלא אך בתכנית מכוּונת לפעולה.

במשך כל השנים נהגנו לשלוח “מטיפים” אל הגולה, אשר לרוב (או תמיד) הוטל עליהם גם לקצור תיכף “מגביות” עוד בטרם נקלט הזרע אשר זרעו בגולה. לרוב היו קוצרים אך את “ספיח” קודמיהם, ספיח וסחיש אשר דלו משנה לשנה. כל מוסד ומוסד היה שולח את מטיפיו: הקה“ק, וקרן היסוד באופן כללי וכל המפלגות בציונות באופן פרטי, כולם עטו אך אל הקציר, ואת הצלחת משלחתם היו אומדים במשקל השקלים אשר אספו. כולם הסיחו את דעתם מן העובדה, שהם שודדים את העפר והוא ילך ויכחש משנה לשנה. אמנם המפלגות שבציונות עסקו במידת-מה גם בחינוך הנוער, אך חינוך זה בעיקרו היה מפלגתי, שרב בו הנזק לציונות מן התועלת לה. ושולחים היו שליחים מיוחדים, והסיחו את הדעת מהמוני הצעירים והצעירות מארץ-ישראל המפוזרים בכל הארצות כמתלמדים וכדומה, ולוּ אירגנו אותם וכיוונוּ אותם לפעולה מחנכת לציון, אזי היו יכולים להיות לברכה רבה מאוד בקרב ההמונים שלנו בחו”ל, ובלי ההוצאות הכרוכות במשלוח המטיפים המיוחדים. אולם עוד לא איחרנוּ כליל את זאת ויכולים אנו להתחיל בזה היום.

התכנית לפעולה

התכנית לפעולתנו מעכשיו היא פשוטה עד למאוד (יש אולי חשש שבגלל זה בלבד לא תקובל אצלנו) וקלה מאוד. ואלה הם הקוים היסודיים לה:

א) ועד מיוחד יווסד לחינוך ציוני והדרכה בתפוצות. מרכזו בציון. משתתפים בו: באי-כוח הקרן-הקימת, באי-כוח קרן-היסוד, באי כוח ההנהלה הציונית בכללה, ובאי-כוח הועד הלאומי (לדעתי, רצוי שלא לתת בו ביאת-כוח מיוחדת למפלגות בציונות, ואף הן לכל מפלגותינו ישנם ב“כ בכל המוסדות הנ”ל).

ב) הועד הזה מעבד תבנית מפורטת לחינוך ציוני בתפוצות ושוקד על מילואה. התכנית צריכה לכלול גם חינוך לנוער השואף לעבור לארץ. בחומר אשר הועד יצטרך לזיין את המחנכים והמדריכים צריך יהיה להימצא:

1) שירים על תויהם;

2 ) ידיעות על ארצנו: קרקעותיה, מקורות מימיה, משב רוחותיה גשמיה, צמחיה כיום, צמחי בר ומקולטרים, ועוד ועוד:

3) ידיעות על ישובה של הארץ כיום, הישוב העברי לכל צורותיו והישובים האחרים;

4) שפתנו וספרותה למן התנ"ך ועד היום;

5) דברי-ימי עמנו וארצנו ועוד ועוד.

ג) הועד יקשור קשרים עם כל בנינו ובנותינו העוסקים בתפוצות בהוראת השפה העברית (והם רבים) ובכלל עם נוער ציוני אשר בבתי-האולפנה החו"ל – בין מציון ובין מארצות הגולה – ועם תלמידי בתי המדרש בארצות הגולה וכדומה, לארגנם לפעולה זו ואף לכוונם תמיד ישר לענין. הקשר עם כל אלה צריך להיות קבוע ותכוף. יש לשלוח להם למועדים קבועים את כל הידיעות, נכונות ומדויקות, על כל אשר בארץ והאפשרי לפעולה בה.

ד) הועד יודיע בארץ, כי כל המתעתד לצאת לגולה לתקופה ארוכה, יואיל להופיע לפניו ולהזדיין בכל החומר הנחוץ לפעולה בגולה בנוער ובכלל. ומובן, שהועד גם ינהל את אלה בעצתו (מתוך ידיעת הענינים על בוריים), לאן כדאי להם לנסוע לשם השגת מטרתם לעצמם ואף לתועלת לתנועתנו.

ה) הועד יצטרך לעקוב בלי הרף את דרכי פעולתם של מחנכים אלה. אם שמדריך מיוחד מצדו יסובב תמיד בתפוצות ויכוון את הפעולה, ואף יפסיק את פעולתם של אלה המבעטים אורחותם, או באיזה אופן אחר. כדאי יהיה לסדר מזמן לזמן פגישות ארציות למדריכים מאותה ארץ, ולתקופות אף לסדר כינוסים של צירים מכל הארצות, למען החליף ידיעות ודעות (בין בפגישות הארציות ובין בכינוסים הכלליים) על-דבר מהלך העבודה ושיבוחים בה.

ו) רצוי שתכנית החינוך תהיה מסויימת (קוים המסומנים לעיל בסעיף ב' נראים להיות הנכונים ביותר), ולא להרשות בשום אופן למהול בתוך זה ענינים מפלגתיים; ואף לא להרשות למחנכים שילעיטו לנוער בגולה פרקי הלכות על שאלות, אשר בתוך הארץ שנויות הן במחלוקת ואין דעה אחת מקובלת עליה בכל הישוב בארץ. כי הן את “החינוך הספּציפי” לקוים המפלגתיים לא יאחרו העולים לקלוט, אף אם לא יהיה להם כל מושג מזה עד בואם לארץ ולעבודה בה.

שתי רשויות

אירגון המחנכים כנ"ל, אסור שיהיה איזה קשר שהוא אל פעולות המגביות לקרנות. תעודת המחנכים היא לחנך בלבד, רק לתת לעם, מבלי שישאו עיניהם אף לבדוק את אשר יאספו המאספים לקרנות. אמנם בעקב פעולתם של המחנכים ירב ממילא האסיף לקרנות הציוניות, וירב יחד עם זה גם מספר ההמונים העוברים בעצמם לארץ; אולם אסור בהחלט שמחנכים אלה יתעסקו אף במשהו בעניני מגביות, כי דבר זה ישפיע לרעה על מרצם של המחנכים עצמם וגם יקל מערכם בעיני ההמונים. למגביות צריך להיות אירגון מיוחד, אשר כל קשר אין לו את אירגון המחנכים. במקצרה אי אפשר לזרוע ובמזרעה אין יכולת לקצור, אף כי במזרעה יוכן הקציר. ואף כאשר ישתמשו מזמן לזמן בנוער המתחנך לשם פעולה במגביות, צריך אירגון זה למגביות להיסדר על-ידי ארגון המגביות ולא על-ידי אירגון המחנכים.

הדרך הארוכה והקצרה

בעיני הפּזיזים שבקרבנו ואף בעיני ההוזים בנו “לעלות בחומה”, בודאי לא תישר תכנית כזאת לעבודה. בהולים המה ואין להם לא אמונה ביסודות תקומתנו, כי יעמדו זמן רב, ולא סבלנות להתנהל לאט לרגל המלאכה הרבה מאוד אשר לפנינו. ואף ישנם בקרבנו נביאי-בהלה האומרים, כי עם דורנו יקוץ הקץ על גאולת עמנו, ואם לא יגיע לגאולתנו במשך השנים המעטות האלה אזי לא ייגאל עוד עד עולם. ואולם אף כי אין איש בעמנו אשר יסרב לקבל את הגאולה-בנס לוּ קרה, ואפילו אנשי “אגודת ישראל” היו בודאי משלימים עם נס שכזה, ואף המתבוללים מישראל, אך נסים לא יתרחשו עוד בדורותינו. ואף גם באותה התקופה, יציאת מצרים, אשר דרכי הנסים רחבו משבילי המציאות, גם אז הן עברו מאות שנים מיום קריעת ים-סוף ועד אשר ישב ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וכיום הזה אשר לנסים אין לצפות כלל, ברור, כי ימי שני הדורות אשר עברו כבר עלינו למראשיתה של התנועה הציונית (חיבת ציון), אך מעט המה לעומת הימים, ימי עמל ותלאה רבה, אשר על תנועתנו לעבור עוד עד שנגיע למצב השלוה בארצנו, איש תחת גפנו ותאנתו, בגאולת העם השלמה. ואלה מקרבנו הבועטים בדרך הארוכה, הן לא יושיעונו בבעיטותיהם בה, ואף מזור לנפשם הם לא ישיגו בהזיותיהם על הדרכים הקצרות. אין דרכים קצרות במציאות כלל, ולא רק שאל הגאולה אין לנו דרכים קצרות, אלא אין אף דרכים קצרות לפני ישראל אל “התמורה” בלאומיות ובדת אחרת. מכל הדרכים ידריכו אותנו מסיבות הימים אך אל הדרך היחידה הארוכה עד למאוד, אך אין קצרה הימנה אל תקומתנו.

ולסיכום: עלינו להתחיל מחדש בעיבוד מתוקן לשדות עמנו, על אף קוצר הרוח אשר בנו לקראת אסיף. דרך אחרת אין ולא תהיה. הרבה קלקלנו כבר על-ידי משק הבהלה ושוד-העפר שנהגנו עד עכשיו, אך אין תועלת בקינות על העבר ובספיקת כפים על שגיאותינו וחטאותינו. אין גם להמשיך כאשר עד עכשיו לראות בעבים ולנחש ברוחות מנשבות מחוצה לנו, אם ממזרח ואם ממערב, מצפון ומדרום. אם את כל לבבנו ומאודנו נכוון אך לתקומתנו בארצנו, אזי כל הגורמים שמחוצה לנו לא יעצרונו. אמנם כל האמרים הנשמעים בתוכנו על-דבר “גורמים מעכבים”, אינם כנים יותר מאמרות העצל על “שחל בדרך, ארי בין הרחובות”. הן כל המכשולים על דרכנו אך צחוק יעוררו בי, כמכשולים בפני הרוח המתפרצת. אפילם או אקיפם – אך מאחורי אשאירם, ובהם אך תוספת נסיון בדרך לתקומה. – כארי בסבכו, האוצר את כל אונו בקרבו למען זנק ברגע כושר, כה יכון גם עם בימי מעצור לימי רצון, אך לא יבוש משברו. מכשול יבוא, מכשול יחלוף – מחינוך העם לתקומתו אין לחדול אף רגע. ואנו אך בראשית דרכנו הננו נצבים היום.

אלול, תרצ"א (1931)

קשה להאמין שישנו אף ציוני אחד, ויהיה מאיזו מפלגה שהיא, אשר לא יכיר בלבו כי המקום הנכון לכינוס הקונגרסים הציוניים הוא בארצנו – ובקונגרסים הראשונים שלאחר המלחמה גם הוחלט לא אחת על זה. כן הוחלט בכמה קונגרסים כי ישיבות הועד הפועל הציוני תהיינה בארצנו. ובכל זאת לא נעשה עוד הדבר הנכון הזה עד היום. ואם בשנים האחרונות בדוּ בתוכנו תירוצים לדחות את הדבר מחשש להתראות בעיני השכנים, הרי לכל הדעות לא היה כל מקום לחששות כאלה תיכף לאחר המלחמה; וכן אין מקום אף לשמץ חשש כזה לגבי ישיבות הועד הפועל כאן. ומדוע בכל זאת הקלוּ כה אצלנו בדבר זה? האם באשר לאסוף את הקונגרס בארצנו צריך לעלות ביוקר יותר מאשר בארץ אירופית? (האמנם נכון הוא דבר זה כשהוא לעצמו?) או הכי היה תמיד הכרח בדבר לעשות בזה את רצון האמריקנים (גם בטרם שהגיעה הציוניות להתבטלות עצמית בפני הסוכנות), שזמנם הם יקר בעיניהם ככספּם, ולא הסכימו לבזבזו על קונגרסים ציוניים במיוחד, אם לא יוכלו לסדר יחד עם זה את ה“קיוּר” ¹ שלהם או את ה“ואקישן” ² ב“יוּרוֹפּ” ³ ? ומדוע לא באה אף פעם דרישה תקיפה, ללא כל ויתור, מצדנוּ אנו, בני הארץ, שדבר זה יתגשם?! או אולי מעונינים גם אנו ליהנות הנאות פרטיות מעבודתנו הקדושה, לתקומת העם, ולקשור את זה ברפואות הגוף ומנוחת הנפש העסקנים באירופה? והן נדמה שאף לוּלא היתה הנאתנו הפּרטית בנסיעה לקונגרסים ולישיבות הועד הפועל באירופּה יונקת מתוך ההפסד לציונות בזה, גם אז צריכים היו כל נקיי-הדעת להימנע מכל קשר שהוא בין עניניהם הפּרטיים והענינים הציוניים, (הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות ליהנות מהם…), ומה גם במצב הדברים כמו שהם: אשר לא הסידור של הענינים הפּרטיים נמשך אחרי הענינים הציוניים אלא בדיוק ההיפך מזה: עניני הפעולה הציונית בקונגרסים ובישיבות נמשכים ונקבעים בהתאם לעניניהם הפּרטיים של הנוסעים ל“יוּרוֹפּ” ל“קיוּר” ול“ואקיישן”… ואולי גם ל“ביזנס” הפּרטיים. הלא מטעם זה נקבעים הקונגרסים והציוניים מאז ומקדם לסוף הקיץ דוקא, ועקב זאת נתקבל גם כמו מושכל ראשון שאין לאסוף את הציונים לארץ-ישראל, באשר באותה תקופה שורר חום גדול בארץ (אם כי באותה תקופה גדול מאוד החום גם באמריקה ובאירופה).

אך מדוע לא נקבע את תקופת הקונגרסים לאביב; באותה תקופה אשר “יעלוז שדי וכל אשר בו, ואז ירננו כל עצי יער” ופרדס וכרם בארצנו? – האמנם כה פשוט הוא וקל להשיב את עמנו לתקומתו בארצנו, עד שאפשר לעשות זאת, כבדרך אגב, בעונה של פּנָיוֹן מעסקים אחרים, ובכריכה יחד את ההנאות הפּרטיות של הציונים? האין ענין זה של תקומתנו ראוי שעסקנינו ייפּנו במיוחד בשבילו? ולא בעונה של סוף הקיץ, עונת העייפוּת, הליאות והטמטום שבשנה, אלא דוקא בעונת האביב, עונת הרעננות, העירוּת והפּיקחוּת, עת אשר בארצנו במיוחד ירננו לא רק כל עצי יער אלא גם בדי עורו של האדם! ונדמה שאין צורך בדמיון עז ביותר כדי לחזות, כי לוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים כאן בארצנו, מאז אחרי המלחמה, אז היה הקשר החי בין צירי עמנו בגולה ובין ארצנו כאן הולך וחזק משנה לשנה, ויכולנו להימצא כאן כיום במצב איתן כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים בארצנו מאז אחרי המלחמה, היה גם מעמדנו המדיני כיום טוב יותר כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולא היתה כל סיבה אחרת לבלי לכנס את הקונגרסים בארץ-ישראל בשנים הראשונות, מלבד רצונם של האמריקנים לקשור את נסיעתם לקונגרסים אל טיוליהם באירופה וריפּויים שם, ומלבד נטיתם של כל שאר הציונים להיגרר אחר האמריקנים כדלפונים אחרי אנשי חסדם.

אכן מה שהיה היה, עבר וחלף! וכיום הזה יש להחל בפעולה זו של כינוסי הקונגרסים בארץ-ישראל, באשר בזה תורם קרנה של הציונות במידה רבה עד מאוד. – אך בודאי יקומו כיום כל החוששים “והמפחדים תמיד” וישרקו וישומו על הרעיון הזה לאמור: “והממשלה האנגלית?!”, "והערבים?!, וברור שלוּ התחלנוּ בזה תיכף אחרי המלחמה, אז לא היה עולה על דעת מי שהוא לפצות פה על זה, לא מקודם ואף לא כיום הזה; עתה, אחרי אשר הראינו לאנגלים ולערבים את אי-נטיתנו לכנס את הקונגרסים כאן, ברור שיקומו ויתנגדו… אך אין לנו להירתע בפני זה ולא לוותר בשום אופן. וביחוד הרי הקדימונו בזה הערבים וכינסו את הקונגרס המושלימי בירושלים, ואף יש בתכניתם להמשיך בזה. מן הערבים אין, כמובן, צורך לבקש הסכמות, הם לא יסכימו. ולא מפּיהם נחיה. וממשלת המנדט אינה יכולה בשום אופן למנוע ממנו את אשר לא מנעה מן הערבים. או אולי אין כלל בדעתנו להתחיל פעם בכינוס הקונגרסים כאן? או שאנו מצפּים לימים יבואו שיהיו יותר נוחים מאלה כיום?!

בין התירוצים נגד כינוס הקונגרס בארץ-ישראל היו מביאים גם את הנימוק, שאין ארץ-ישראל יכולה עדיין לאכסן את הקונגרס ואין אולם מתאים. ואולם זה הן היה “סתם תירוץ” גם אז לפני עשר שנים, וכיום הן לא יעיז עוד איש לאמור שאין אפשרות לאכסן את הקונגרס בתל-אביב. ואשר לאולמים – טוב לנו “בית העם” או “אוהל שם” בתל-אביב מן ה“מאֶססאֶ בבאזל. ועתה הרי עומד להתכנס הקונגרס הי”ח השנה. – האמנם נכנס אותו שוב באירופה, במרחצאות קאַרלסבּאָד או בקַרחוני שוויץ?! לא! יש להפסיק את הענין המביש הזה בבת אחת; הקונגרס הי“ח צריך להתכנס כאן בארצנו! ואם לסוף הקיץ אין ציונינו נוטים לבוא לארץ ישראל, הרי מוטב לדחות את מועד הקונגרס עד לאביב תרצ”ד. אין דבר: ההפסד שנפסיד אולי בדחית הקונגרס לחצי שנה יצא בשכר התכנסו בארצנו. ובל ננהוג בדרך החוטאים הכרוניים הדוחים את תשובתם “לפעם שניה בלבד”, ונאמר כי הפעם נתאסף עוד בחוץ-לארץ ואת הקונגרס הי“ט נכנס בארצנו; באשר בדרך זו הן הלכנו במשך כל השנים מאחרי המלחמה ול”פעם השניה" הזאת עוד לא הגענו. ואם בני חו"ל אינם מתלהבים לרעיון זה, הרי חובה היא על בני ארץ-ישראל שלא לוותר בשום אופן. עלינו להודיע לכל הציונים בחוץ-לארץ כי לא נבוא עוד לקונגרס ציוני אשר יתכנס מחוץ לארצנו! – ואם אנו, בני הארץ, לא נעשה כזאת, הרי זה רק באשר גם נפשנו אנו נכספה אל נסיעות-חופש לחוץ-לארץ, ונוח לנו לעשות זאת במרכבת הכבוד של העסקנות הציונית, ואולם לציונות לא-נוח הענין כלל וכלל.

תרצ"ג (1933)

ישנה באמריקה הוצאת-ספרים בשם “אנליס” (כלומר ניתוח ובירור שאלות במדעים מדיניים וחברתיים). בודאי לא רבים הם בקרבנו האנשים היודעים משהו על ההוצאה ההיא, ואולם הלא ברור כי מר ויטליס, מנהל הבנק המרכזי, מכיר היטב את חוברות “אנליס”. ועלה, כנראה, רעיון במוחו להניע את אותה ההוצאה מאמריקה שהיא תוציא גם חוברת בשם “עשר שנות ההתפתחות של פלסטינה” (אולי גם סייע לו בזה מי שהוא מחבריו היהודים האמריקנים כאן בארץ). הן ידועה לנו חולשתו של ו. שלא להסתפק בעבודתו החשובה והמועילה מאוד כמנהל הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים, אלא לשלוח את ידו אל כל אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. וכנראה מעטו בעיניו כל הספרים והחוברות שערך עד עכשיו על נושאים כלכליים וחקלאיים, ונתאוה גם לשלוח את ידו אל מפעל פוליטי, לא קטן: להציג בפני דעת-הקהל העולמית את באי-כוח העם העברי בארץ, שהוא, מר ו., לבדו בחר בהם לתפקיד זה, ואת באי-כוח העם הערבי בארץ לפי מה שהם בחרו, כנראה, את עצמם. להציג אותם למעין “בואו וניוכחה”, בזה שהיהודים יביאו לפני דעת-הקהל מאמרים ברוח הדיון על “כף של בשר בסיר של חלב”… והערבים יכתבו מאמרים על “העם הערבי העשוּק בארצו השדודה” ממנו על-ידי בני עמם של חבריהם הסופרים באותה החוברת העוסקים בה “בשפיר ושליה”…

ויכול היות שנמצאים בקרבנו רבים, אשר יחיבו את עצם הקיום של בימה משותפת ליהודים וערבים מארץ ישראל, כעין בימה ל“בואו וניוכחה”. אני, למשל, שולל את זה בהחלט. וכשם שאני הפרט לא אכיר בויכוחים אף עם כל באי-הכוח שבעולם בשאלה אם זכאי אני לחיות את חיי עבודתי בארצי, ככה לא אכנס כלל בויכוחים עם השוללים את זכות חייו של עמי בארצו.

אך נניח כי רבים הם בקרבנו כאלה, המחייבים בשבילנו מעין בימה פוליטית ל“בואו וניוכחה” בינינו ובין הערבים; היתכן שלטיפול בבימה זו יעיזו לגשת אנשים, אשר לא נבחרו במיוחד לכך על-ידי באי-הכוח המוסמכים לתפקיד זה מצד שני העמים? האם גם פעולה כזו תהיה הפקר אצלנו?! ואצלנו, רק אצלנו בלבד התיחסו בהפקרות לבימה זו: המארגן את הענין כולו והעורך היהודי נגש, כנראה, אל הענין הזה באותה הקלות, שאנו רגילים לראות אותו ניגש להוצאת איזו שהיא חוברת אחרת על נושא קואופרטיבי או חקלאי. ונהג כאן לא רק קלות סתם, אלא גם קלות-ראש מרובה מאוד גם בעצם גשתו לארגון הענין הזה בכללו, וגם בזה שלקח לעצמו ולבדו את כסא העורך לבימה של “באו וניוכחה”, וגם בלקטו את חבר הסופרים, כמובן, היהודים, כי הלא בחלק הערבי ניכר שלא העיז לגעת ואפילו לא להעיר הערות שהן זכותו של כל עורך. העורך היהודי גם הכשיל, כנראה, את הסופרים היהודים בעצם בחירתו אותם לכתיבה בבימה פוליטית על נושאים בלתי-פוליטיים, ולא הזמין סופרים יהודים המתאימים יותר לכתיבה על הנושאים הפוליטיים לחוברת כזו (לדעת המחייבים אותה).

ופרק לעצמו הוא פרק השתתפותם של חברינו אנו באותה החוברת. היתכן שהאנשים כערכם, וביחוד חבר הנהלת הועד הלאומי, ואחד מבאי-כוחה המדיניים של כנסת ישראל יתנו מאמרים לחוברת אשר אמנם לא ידעוה לפני שהופיעה, אך הן ידעו או צריכים היו לדעת מה הן חוברות “אנליס”, שאין אלה עוסקות בפיוט וזמרה אלא בשאלות מדיניות וחברתיות, ואיך נענו הם להשתתף בחוברת כזו מבלי שיחקרו וידעו את כל הכרוך בה, מי ומי יערכו אותה ומי יכתוב בה ועל מה יכתוב כל אחד ואחד?! הכי נחוצה מידה רבה של נקיות דעת, כדי שלא להסב אל שולחן בטרם ידעו מי יערוך אותו ובמה יערכו אותו ומי יהיו המסובים עליו?

אכן טרח מר ו. להכין בימה למשקצינו מבין הערבים, שימלאוה רוק מפעפע רעל ומשטמה לנו ולמפעלנו, ויבואו אנשים ענוים מקרבנו ויקשטו את אותה הבימה במסגרת מאמריהם על ענינים פושרים (מתובלים אמנם מקצתם בשמץ חנף ע"ד הסיוע שבמפעלנו לערבי הארץ).

ואם נגזר אצלנו לחייב את הפעולה הפוליטית, האין זה מן ההגיון כי נמנה עליה שומרים מבוגרים ונתונים לאימת האחריות בפני דורנו אנו ובפני דורותינו הבאים, ולא יחשקו להוציא אותה מנרתיקה סתם בשביל לשחק בה?… ואם יקרה פעם שגם הם יראו “צורך גדול מאוד” במעשה פוליטי, יקדימו להיועץ על זה עם מועצה פוליטית נרחבת יותר לשם עודף זהירות… או האַף אמנם לא נחדל עוד מהיסחף בדרך ההפקרות?

אכן בשנים האחרונות מאז פרצנו גדריה של תנועת תקומתנו היחידה והאחידה וקפלנוה בקדרה-דבי-שותפי (ציונות-סוכנות), מאותו הזמן תשתרר השממה וההפקרות המוחלטת בכל דרכיה של תנועת תקומתנו. ובמקצוע המדיני של התנועה, מגיעה כיום ההפקרות למרום הפסגה: הכל עוסקין בפוליטיקה, למן הרביזיוניסטים ועד ברית-שלום אשר בתוך המסגרת הציונית כביכול. ומה גם אנשי “עבר-הציונות” (חברי הסוכנות), שמלכתחילה נגשו לעסק זה גישה ספורטיבית קלה, מוכנים להנות מן ההפקר ושלא להכיר בשום מרות ציונית ולא לשאת בשום אחריות ציונית… אלה הלא הנם מלכתחילה צפרי-דרור, חפשים ממצוות וזכאים לשלוח את ידם בכל אשר יעלה על לבם…

אמנם אז כאשר נכתבו התנאים בין הציונות והסוכנות, לפני “שבירת הכלים במעמד צוריך”,) הותנה תנאי במפורש שאנשי הסוכנות לא ישלחו ידם בפוליטיקה הציונית. כי הלא אך את מוסדות ההתישבות אשר לציונות ואת החינוך ודומיהם, הזילו מנהיגי הציונות והתפרקו אותם לרגלי הסוכנות… אך על “מוסד הפוליטיקה” חסה עינם של מנהיגינו ממסור אותו לידיהם של “החצי הבלתי ציוני”… אולם הלא למרות התנאים המפורשים ההם מלפני “שבירת הכלים”, העיזו נציגים מהסוכנות לצאת תיכף לאחר זה בהודעות פוליטיות, ולא שעו אל הקצף שהיה אז במחנה הציוני על זאת… כי הלא “לפני שבירת הכלים” ופריצת גדרה של הציונות היה מובן ומוכר לכל: כי לעניני התקומה של עמנו ישנם בעלים חוקיים – הלא היא ההסתדרות הציונית; וכל אשר לא נמנה על הדגל הציוני נהג בעניניה, כיחס הנהוג בעולם אל רשות זרה שאין נכנסים ועושים בתוכה כבן-בית בתוך שלו. אך אחרי שנפרצה הגדר בפני אנשי הסוכנות, ואלה עושים כבתוך שלהם בכל מוסדות הציונות ואף במוסד הפוליטיקה, מדוע ימנעו עצמם רביזיוניסטים ובירת-שלום או כל מי שאינו תמים דעים את המנהיגות הציונות, מדוע ימנעו עצמם מעשות פוליטיקה על דעתם הפרטית? לסוכנים מותר – ולציונים אסור?!

לפני שנים היו אנשים כמר ו., העושה אגב עבודה ציונית חשובה בארץ, רואים בודאי לעצמם צורך להימנות על אחת מן המפלגות בציונות ולא היו שולחים את ידם לפעולה אשר לא חלקוה להם; אבל כיום הן נוח להם יותר לתפוש עמדה שהיא מכובדת יותר אצלנו ואחראית פחות בזה שימנה בתוך ה“פיפטי הבלתי ציוני”, והרי חופש וכבוד על שולחן אחד… ולולא ניתנה על ידינו האפשרות למר ו. ושכמותו לראות את עצמו ב“פיפטי” של הסוכנות, באשר לא היתה קיימת כזו, הלא לא היה מוצא לעצמו מקום אחר אלא בתוך “המאה הציונית השלמה”, ולא היה יכול להעלות על דעתו שיעסוק בעריכת אותה הבמה בלי שימָלך תחילה על זה במוסד הציוני המתאים. או לוּלא מנה את עצמו בשורות הציונות, כשישנה רק ציונות ואין “עבר-ציונות” קיימת, הרי לא היה מעלה על דעתו בכלל לגשת אל רשות זו שהוא זר בתוכה… ומובן שגם לא היו נמצאים אז כותבים ציוניים ו“זרים” לבימה שכזו… ואולם כיום הזה הרי הכל הפקר הוא לגבי האזרחים שב“מקלט” הנמצא מעבר לציונות. ומובן שנגע ההפקרות פשה גם בתוך תחומי הציונות.

תרצ"ג (1932)

את דבר סידור המלוה לארץ ישראל על-ידי ממשלת המנדט יש כנראה לראות כבר כעובדה, למרות זה שטרם באה עליו החלטה סופית בפרלמנט האנגלי. קברניטי השלטון הנוכחי באנגליה יודעים את אשר לפניהם, ולא יתחילו בעסק אשר אין להם סיכויים להשיג את הסכמת הפרלמנט שלהם עליו. והמלוה נועד באופן רשמי ל“פיתוח” הארץ בכללה בזכות ישובם של “המנושלים”… למרות העובדות הגלויות לעיני כל הרוצה לראות נכוחות: ראשית, כי כל אגדת הנישול אינה אלא מזימת זדון של שלטון פספילד¹ ומשלחות מלאכיו הרעים; שנית, כי ארצנו כולה הולכת ומתפתחת על-ידי היהודים, התפתחות רבה עד מאוד, מבלי להיזקק למלוה מצד “משלם המס הבריטי”; ושלישית, אם בכל זאת נכמרו רחמיה של ממשלת המנדט על “המנושלים” והמתנשלים מן הארצות סביב למען השבר אשר היהודים מכניסים אל הארץ הזאת. ורוצה הוא ממשלת החסד דוקא ב“פיתוח” – הרי די הון לה בקופת הארץ מן העודפים אשר הכניסו לה היהודים עד היום ואשר יכניסו עוד מחר ומחרתים (והן בידה של ממשלת המנדט הוא להרבות ולהרבות את העודפים האלה בלי כל מאמץ מצדה, ואך פשוט על ידי זה שתרחיב במקצת לפני היהודים את פתח הכניסה לארצנו זו…).

ולמה בכן כל המלוה הזה?!… או אולי באה ההזדרזות היתרה הזאת במלוה לארצנו, דוקא מפני שאין ארצנו זקוקה כלל למלוה, ובלעדי המלוה יקשה להכניסה למצב של “עבד לוה לאיש מלוה”?… או מי יוכל ויגיע עד חקר לבן של ממשלות ארץ. ברור בכל אופן, שלמרות העובדה כי המלוה ישולם במידה מכרעת על-ידי היהודים, מיועדת היא מלכתחילה בעיקר לשם הצרת צעדי היהודים כאן. אמנם אי אלו פרורים נועדו להיות מושלכים גם בפני היהודים, כאילו בכונה תחילה לקנות בזה פתחון פה לשלטונות, שינקרו את עיני היהודים ב“הנאות” שנהנו גם הם מן המלוה וה“פיתוח”… ואנו מה? האמנם נבוא ללקט את הפרורים מתחת לשולחן המלוה וה“פיתוח” האלה ונמכור בזה את נפשנו לשטן?! לא! לא יתכן שכבר סר צלם האלהים מעלינו עד כדי כך. אמנם אין ביכולתנו לשנות את רצונה של ממשלת המנדט מהעניק את המלוה וה“פיתוח” לארצנו בכללה, אך הן בידינו הוא שלא להשתתף בסעודה זו; ושלא לחתום על זה במו ידינו אנו. חלילה לנו מללקט את הפרורים אשר ממשלת המנדט אומרת להפיל לנו משולחן הזבח הזה. אמנם עניים אנחנו כיום וזקוקים לכסף; וכל נקודה ישובית או קהילה עירונית משלנו אשר יש ביכולתם לקבל את מעט הלירות מפסלתו של המלוה, בודאי שמחסורם יאכף עליהם במאוד מאוד; אולם כשם שאין יד המחסור הגדול ביותר יכולה לאכוף עלינו שנפשוט יד אל כל מקור מתנגד בגלוי לנו, ככה אין כל מחסור צריך להעביר אותנו על דעתנו גם בענין זה. או הנבוא עוד לחתום במו ידינו על מגילת השמצה הזאת אשר יזם לנו פספילד ומשרתיו, ואשר חקר שאו וסיעתו, אשר איזן סימפסון וחקק פרנטש; ואשר יגשים כנראה ה. מ. הנציב הנוכחי, למרות היותו כנראה אדם ישר מאוד?! – מוטב כי נשים שכין בלוענו, מאשר נבוא לאכול מן הנזיד אשר יזידו מדמינו וליח עצמותינו.

תרצ"א (1931)

שלום לך, ישמעאל, אחי, בן אברהם אבינו!…

שב אני אל ארצי זו, אשר הוריש לי אברהם אבינו על-ידי יצחק בנו.

וגם לך הוריש אברהם אבינו את ארץ הקדם, על-ידי אביך, אם ישמעאל היה או זמרן מדין יקשן ומדן, ישבק ושוח. ואולי מבני לוט, עמון ומואב הנך, או מבני שעיר החורי מעורב באדום.

האח, מה רחבות הן כל ארצות הקדם אשר התפשטת עליהן, יהי לך אשר לך והיה ברכה.

אכן גם בארצי נאחזת פה ושם! טוב! עיני לא תצר בשבתך פה. נשב יחדיו!

שוממה כיום ארצי, והיא היתה פורחת בתקוּפות שבתי אני בה. אתה ואבותיך הרגשתם עצמכם כזרים כאן וכאורחים, והשימותם את ארצי. כמעט למדבר היתה. את רוּח המדבר – מולדתך מקדם – הִשַבת לתוך ארצי ותהפכנה לשַׁמָה ושאיה… ואולי אין בזה מאשמתך אתה, אלא מחסדה של ארצי אני אתי, אשר בהתאבלה על גלותי ממנה, לא רצתה לצאת משממון אלמנותה ותֵשֶב אבֵלה ושוממה מצפה לשובי אני אליה… אין דבר! לא אבוא לעשות חשבון אתך ולא אביאך בפלילים על אשר השימות את ארצי, כֶֹרַתָּ את יערה וכרמלה. אנכי אשיבנה לתחיה ולפריחה, אחדש ימיה כקדם בימי שבתי בה. תשוב ארצי, תפרח תחת ידי כגן-אלוהים. את רוח המדבר אגרש מפה ורוּחות עדנים ישובבוני בארצי. וגם אתה ודאי תלמד מעתה להוקיר את הרוח הטובה הזאת ולהינות ממשק כנפיה. וברוך יהיה טעמך אז. תהיה תלמיד מקשיב לפועל ידי אני ותפריח גם את משכנותיך פה. טוב מאד!…

אך מה זה?! מדוע נזעמו כה פניך? “אורח” בלתי רצוּי הנני לדבריך?!

לזאת לא פיללתי כלל, ונדמה גם שלא מעומק לבך תדבר כזאת, משנאים ומקנאים נחרו בך לשטמני, להַוָתך אתה ולרעתי גם אני.

והסכת-נא ושמעני, אחי! פה היא ארצי, מולדתי היחידה בכל מלוא התבל, וכלו בשבילי כל הקצין, ולפני נשארה אך דרך אחת להמשיך את חיי, והיא לשוב אל ארצי מולדתי להחיותה ולחיות בה; וחפץ חיים אני וזכות לי לחיות את חיי אני, אף לוּ קרה כדבר המופרך מעיקרו" שכל עולמות-יה ונצחי-אל ידונוּני לכליה!…

אמנם מובן, שאין לי הזכוּת לקנות לי את חיי תמורת חיים של זולתי, אשר אינו מתנכל בי לטרדני מן החיים. אך כל הזכויות לי לרכוש לי את נשמת חיי-אני אף תמורת “נוּחיותו” של זולתי… ואם נטרף אני במשברי-ים זועף, ובטרם סר אלי מר-המות, מופיע לעיני הכֵּף היחיד בים, אשר אוכל להינצל אליו, האף אמנם עלי לשאול את אלה אשר החזיקו בו בכף זה, אם נוח להם שאציל את חיי? ברור שלא תוכל לחשוב כזאת.

או שוה-נא בדמיונך – הן רגיל אתה בדמיונות – והנה לעיניך אדם נרדף על-ידי חיתו שחץ, נמרים וברדלסים ירדפוהו, להקת זאבים וצבועים ידביקוהו, והנה… הנה ידרסוהו ויטרפוהו. האדם הגיע אל פתח הבית היחידי אשר לפניו בציה, האמנם תאמר כי עליו להישאר בחוץ ליד דלת הבית, להתדפק עליו ולבקש רשות מן היושבים בו, כי ירשו לו להמלט אל תוך הבית לבל יהיה לטרף? האין זה מחובתו של האיש הנרדף להתפרץ אל הבית למען מלט את נפשו? ואפילו לוּ היה זה במקרה חדר הנשים אשר לשיך גדול וקדוש, לשריף עצמו. האמנם היית אתה או השריפים של דתך, דנים את האיש לחובה?! לא! לא אאמינה!… ועל אחת כמה וכמה בנידון שלנו: בעם ישראל וארץ ישראל, אשר נכון יהיה כי נישא את משלנו עליו ככה: "איש פלאים היה בארץ, משורר ומלך, שופט ונביא, זקן ונשוא-פנים וכל דרכיו חסד ואמת. הוא היה אבי וראשון קוראי בשם האל האחד ותורתו לכל חוזי חזון האדם וצדקת פעלו. ויִבֶן האיש בית-מכורה לו, ובחסד וצדקה נהג על כל סביבותיו…

רבים הם מאורעות חייו של האיש וידועים לכל, כי על כן נפסח אל קצה הסיפור: במשך שנות נדודיו האחרונות, התאכסנו משכניו בבית מכורתו של האיש רב-הפלאים ההוא. ובשוב האיש אל מכורתו מורדף על-ידי כל חיתו-טרף, זאבי ערבות וזאבי ים, נטרפה סירתו בגלי ים זועף ומשברי זדוניו; והנה הגיע האיש אל פתח בית מכורתו, הוא המקלט היחידי לחייו, ויתפרץ אל ביתו, מבלי לדפוק על הדלק והמזוזה… האמנם תאמר כי לא כשורה עשה האיש?!

לא! לא תוכל להגיד כזאת.

ואף כי השלם השלים האיש את מציאותו של השכן בבית מכורתו ונמנע הוא מדחוק את רגליו. אלא יצוא יצא האיש לפעלו ולעבודתו ויחַיה את השממות: ביצות הקדחת, חולות ים, וטרשי הרים ואף בקעות מנוצלות.

קרע האיש חלונות ביתו ויהי אור ואויר צח; וירוח גם לשכניו, ויהי להם אור ואויר אשר לא עמלו לו. ועוד זאת, כי בכסף מלא ישלם האיש לשכניו בעד כל שעל אדמה מכורת אבותיו, אשר ירכוש מהם בחזרה. ותשים אל לב כי לשכן הזה עושר רב, שדמות רחבות ידים, בכל ארצות הקדם ובנגב וצפון.

הגידה-נא בכן, ישמעאל אחי, מהי דעתך על שכן כזה אשר יזעף על בעל-הבית שמִלט נפשו חזרה אל ביתו אחרי היותו מורדף על-ידי חיתו –טרף? מה תאמר למעשה רשע אשר כזה, כי ינסה השכן לדחוף את בעל-הבית הזה מפּתח ביתו אל תוך לוע חיות הטורפות?!

לא אוכל להאמין כי תהי דעתך בזה שונה מדעתי.

ואולי טעיתי?…

ואת פניך אראה והם נזעמים לקראתי… כי עתה אראך גם אותך כאחת מכל חיתו הטרף אשר היו עלי… ומה לי בכך ולדעתך עלי!… בכל אופן הרי מדרכי אני לא אסור!… בעקבה לא אלך אתך, אך אל ארצי ומולדתי אחזור בכל זאת, כי רוצה אני לשוב לתקומתי בארץ אבותי, ודי בזה! ואף גם לפני אין כל דרך אחרת; ולא אוכל לוותר לזדונות לבך אתה.

אכן עצתי לך, כי תשלים עם זה ונחיה כאחים בארץ זו יחד. אתה תלך לך בדרכך ואני בדרכי אני, איש בשם אלוהיו, אחד ליד משנהו…

לא! לא אשים לב לדעתם של בני-אדם, אשר יראו להם נוחיות בהעדרי אני מן הארץ. נוחיות סדומית זו לא אגרום לאנשי הזדון אשר ירצו לבלעני חנם.

אך מה אתה סח?! כופר אתה בכלל בזכותי על הארץ הזאת? אתה בעלת אותה עוד לפני עשרים וחמשה יובלות שנים? אך הגד-נא בגילוּי לב, מה היא דעתך על ארץ פורחת אשר יצאוה בעליה ותהי לשממה ושאיה, והנה נאחזו בה אנשי מדבר ויהפכוה למורש קאָת וקיפוד וביצות ממארה. קו תוהו הטו עליה, סירים, קמוש וחוח בשדותיה, תנים ושעירים, לילית וקיפוד בכל הריה. האמנם תחשוב כי זכויות קדושות קנו להם אנשי-מדבר אלה על-ידי עצם הפכם כאלף ומאתים שנה את ארץ העדנים לארץ ציה וצלמות כמתואר?! האם אין אלף ושלש מאות שנות הֲשִמְךָ אתה פה אלף ושלוש מאות הוכחות נגד הזכויות שאתה חוזה לך בזה? האמנם ישנם ליתושי הקדחת אשר בביצות שממותיך ולכל מקהלת התנים והשעירים, הקיפוד, הקמוש והסירים, עקב הֲשִמם ארץ נושבת, היש להם זכויות עודפות על האיש תושב הארץ גואלה ומחוננה?! לא, לא תוכל לחשוב כזאת!…

מה?!… מה אמרת?… אתה כבשת את הארץ הזאת בחרבך ובחרב מוחמד נביא אללה ובסיפו?!

דם שפכת והזכות לך, לדבריך, במצות אללה על-ידי קדושיו, לדם השפוך – וירושה היא הארץ הזאת לנאמני אללה?…

טוב. בואה ונעשה חשבון על הדם השפוך ועל מצוות אללה ונביאי אללה וירושת נאמניו ואהוביו!

אתה הן אינך כופר אף במשהו מכל הכתוב בספרי קדשי “התנ”ך אשר כתבו אבותי ונביאי בארצי זו, ואשר היה לירושה גם לדת מוחמד כמו לכל העמים והדתות.

אתה הן אינך מכחיש כי אברהם אבינו “חביב-אללה” הבטיח, במצות האל, את הארץ הזאת לירושה ליצחק בנו, וה' אלהים קִיְמָה אחרי זה ליעקב-ישראל אבי אני.

וידוע לך, כי בצאתי ממצרים הוליכני משה, אבי-כל הנביאים – הקדוש גם לך – אל ארצי זו ואחריו בא יהושע והשופטים לבני ישראל אחריו עד דוד, נעים זמירות ישראל, הקדוש גם לך.

ובספרי, הקדוש גם לך, הן קראת על המלחמות אשר נלחמתי את הכנעני והאמורי, הפלשתי והעמלקי, אשר נאחזו בארץ היעודה לי ויטמאוה בגילוליהם… רבות וקשות היו מלחמותי עד אשר קמה לי הארץ לנחלה.

אכן, אתה ואבותיך שארי-בשרי, כל שבטי ישמעאל וערב, מדין ועמלק,עמון ומואב, אדום וארם, הדרכתם את מנוחתי במשך כל הדורות כפראים למודי מדבר, החיים על חרבם ושודם… ואולם כל נכליהם עלי לא צלחו לגרשני מארצי. עד אשר עלו עלי איתני קדם – אשור ובבל – וירעצוני. ומי יודע אם יכלו לי אף אלה לולא אתה ואבותיך, אשר החניפו לכל דאלים אשר נהרו אחרי מחנות הכובשים במלחמה כשועלים, תנים וצבוּעים, לגרם עצמות חללים ולזנב נחשלים; למגר כל בנין ולהשֵָם כל משכן עמלים…

ומה מחפירים היו מעשי אבותיך אז, בהתחברם תמיד אל עריצי-ארץ, אשר באו להשם את גבולות ארצי!…

והנה על-ידי חנף השעירים של אבותיך בפני העריצים, יכלו אלה לי וירעצוני… בבלה הגליתי וארצי שממה אחרי צאתי אותה…

ובשוב ה' אלהי את שבותי מבבל, ואחל לישב הנשמות ולבנות את חורבותיה, שוב התנכלתם לי להכשילני ולאבדני. לא יכולתם לראות את שיבת הארץ לשיא תפארתה על ידי, כאשר לא יוכל התן והקיפוד לברך בשלום את משכנות האדם.

ואולם זממכם לא צלח אז בידכם. ידי העמלות בנו ביתי ויחיו את ארצי. ואת יצר המדבר שלכם בלמתי אז, עד אשר עלה על ארצי עם-הרשע והבלע יוון מעבר לים. ואתם רצתם גם לפני גיסותיהם של אלה, הזרים לארץ זו… נשקתם לאליליהם, ותשיתו כולכם עלי מסביב. ואולם גבורי, המכבים, גברו על כל המעקשים. את גאון יוון הרשעה מגרו לארץ; ואתם נסוגותם על ציותיכם, כתנים באור בוקר. עד אשר זנקה עלי רומא ממגרת הגוים, ושוב יצאתם מחוריכם ותשיתו עלי כולכם, קשקשתם זנבותיכם בפני רומא הנכריה. עלי יחד הערמתם סוד ותרדפו את גבורי עד דכא. – – –

והנה אלה הן תולדותי בארצי: תמיד בימי שבתי בארצי עלתה כפורחת, ותכלכל בשפע את רבוא רבבות בניה העמלים.

מסביב סביב השתערו עלי כובשי ארצות לא-להם, עריצי-גויים, רועצי-עמים. ותמיד תמיד הייתי אני היחידי אשר הגינותי על ארצי, ואתם כפראי-מדבר, שדים שעירים, רקדתם לפני הצרים והנכרים. ראשיכם הרכנתם ותהיו למס ולעבדים נרצעים לצר. ככה התנהגתם בפני העריצים השכנים אשור, מצרים, בבל ופרס. וככה החנפתם גם ליוון, רומא ומוקדון ממערב לים הגדול.

רק גבורי עמי אני נלחמו כאריות בהגינם על ארץ זו, הן תדע גם אתה איך נלחמו גבורי יהודה על חומות ציון: רעבים, צמאים ופצועים, עולליהם נמקים ברעב לעיניהם בהתעטפם על שדי אמותיהם הצומקות, ולא עברו למחנה האויב למען החיות נפשם. – – –

לא! לא אתם נלחמתם על ארץ זו. הן אף על ארצותיכם אתם לא הגינותם, ארצותיכם שמשו מרכזים לצבא האויבים הזרים אשר השתערו על ארצי!

וכה נפלתי לפני צר, נפלתי אני במעל בגדכם אתם. ולגולה הוליכונו, אתם נשארתם מס-עובד מרכין ראש ומדבר חונף. – – –

אני לא נכנעתי, הגינותי על ארצי עד אשר נשברתי. הגלוני, דכאוני, פצעוני. אין לך עם וארץ אשר לא שתו את דמי לרויה. כולם קמו עלי להשמידני מתחת שמי ה'.

אף כל שותי מימי תורתי הגדילו עלי עקב.

כל הגויים המתאבקים בעפר רגלי ישו ותורתו, אשר היתה לה שארית רק עקב התבלין שהוסיף לה מיסודות תורתי אני, וגם כל הגויים נושאי שם מוחמד ודתו, אשר מעט מרגליות מגנזי תורתי אני לקח ושם בכליו, כולם כולם היו עלי להשמידני.

אנכי מימי לא השלטתי את תורתי על זולתי. אִמְרָתִי אמרת התבונה הנאצלה, היתה תמיד: “ילך לו כל איש בשם אלוהיו”. כל חכמתי די דעת שאין להקנות תורות-אל וישרת-אנוש בדם ואש. ורק צבועי ישו וזאבי מוחמד עשו את נבלת הכסלות הזאת, להקריב לאלוהים אמת בדם ואש כאשר לבעל ולעשתרות לפנים.

ולארץ הזאת באת לא לעבדה ולשמרה ולחיות מטובה, הלא רחבות לאין שיעור הן ארצותיך אתה – וגם הן נשמות הן – אלא לערוך קרבות באת ושפוך דם “כופרים” כביכול…

מטורפי-ישו נהרו הנה כצלבנים רק לכבוד הקבר של אלילם ישו ולשם סוכתם של אם-אלילם, ולא להחיות את הארץ. ואתם קנאי-מוחמד זנקתם אז הנה מן המדבר רק כדי להנחיל את דת מוחמד בחרב לזולתכם. ובמלחמותיכם – השימותם את הארץ והגרתם לטבח ולשמד את השרידים מקהילות ישראל, אשר חיו עוד אז בארץ על עבודת אדמתה. את רובם השמדתם ואת חלקם העברתם בזרוע אל דת-דמכם. וכאשר גברתם במלחמה, אתם ממדבר אסיה על המטורפים ממנזרי אירופה וטירותיה, לפני אלף ומאתים שנה, החזקתם בארץ זו אך לא הפרחתם אלא השימותם אותה…

ואם כי היו פעם ארצות אשר שם פרחה תרבותכם לפנים – אך לא בארץ זו, בארצי אני.

לכאן לא פריחה הבאתם, אלא הוספתם שַׁמָה על שאיה. – – –

הנה כזאת היא פרשת הזכויות על הארץ הזאת וזכות הדם אשר נשפך עליה. אבל בכל זאת לא יעלה על דעתי להצר את רגליך פה. אתה השכן אשר התגוררת בביתי בתקופת גלותי. הן מאבות אבותי ירשתי את מידות החסד והשלום. כי על כן זאת אעשה: אף כי חינם נמכרתי ובעוול שודדה ארצי ממני, בכל זאת אתן את מחירה לך בכסף מלא כאשר אתה שם עליה.

ומה עוד? צרה הארץ – לדבריך – מהכיל את שנינו?! שקר הדבר הזה! גם היום בולט הדבר לעין כל: כי במקומות אשר היית אתה במסכנות על פני שטחים נרחבים, יצרתי אני את צרכי חיי בשטחים מצומצמים. את רגלך לא אצר בכל אופן. והן כבר עד היום השגת תועלת מרובה עד מאוד משיבתי הנה. אתה רואני מפרה את חלקות שדותי והנך לומד לעשות כמוני ולפַתח את שפעת האדמה וכוחה. עוד יבוא יום ואני אפתח את ארצי זאת, עד אשר תשביע לחם לעובדיה שירבו ויחיו עשרות מונים למספרם כיום, ולא במסכנות יחיו כאשר תחיה אתה ישמעאל אחי, כיום.

ואגב, השמעת, ישמעאל אחי, את הרעיון החדש אשר יפיצו בזמן האחרון אודותי ואודותיך? ישנם להלהנים האומרים כי אתה הנך מזרע העברים אשר נשארו בארץ והעברו לדת מוחמד בזרוע; וכי אני מוצאי מדם האירים באירופה שקבלו דת ישראל… על פי רעיון זה רוצים שונאי או בעלי הטובות שלך להוכיח, כי לך הזכות על הארץ הזאת כיורש דמם של העברים… וכי לי אין זכות על הארץ הזאת, ארץ העברים, באשר יאמרו כי לא מבני העברים אני. והנה אם גם אפשר להניח כי בין הערבים שבארץ זו רבים הם מצאצאי העברים שהעברו בזרוע אבותיך על דתם, אין לראות אף קורטוב של אמת בהנחה, שבבני ישראל המפוזרים בכל ארצות הגויים ישנו חלק ניכר של דם בלתי עברי. הן בנכר היינו תמיד נרדפים על צואר; לא בקשנו נפשות לדתנו; ואף הענישו הנוצרים בחומר הדין לא רק את הנוצרי שעבר לדת ישראל אלא אף את הישראלי שקיים את מצוות דתו; כמה גזרות שמד ואבדן עברו עלינו; ורק הדיוטים בכל המובנים או שונאי ישראל, אשר שנאתם מעוורת עיניהם, יכולים להניח כי בני ישראל אשר בארצות הגוים לא מבני ישראל המה.

אכן לו גם היתה אמת בדבר הזה, כי אז קיימת הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל רק לאלה הנושאים את שם ישראל על עצמם ולא לאלה המכריזים כי לא ישראל המה. ואמשול לך משל: משל לשני עצים, אחד צמח מזרע אתרוג ואחד צמח מזרע לימון. במסיבות הימים הרכב הלימון לאתרוג ואתרוג ללימון והרי על כנת הלימון ישנו גוף של אתרוגים ועל כנת האתרוג ישנו גוף של לימונים. אמר-נא, האם נכיר את העצים לפי הכנה או לפי פירות-גופם? הנה כי כן אף לפי דוברי השקר ההוא, הרי אני – הנושא את שם ישראל ופריו – הנני עץ-ישראל וזכותי על קרקע מטעי קיימת בשמי… ועוד משל אחד: איש נדיב השאיר נחלה בארץ אחת, ולאיש בן אשר במסיבות הזמנים הגלה למרחקים. ובנחלת האיש שכן אדם אחר. לאחר ימים שב הבן ממרחקים; כל מנהגי אביו בעל הנחלה בידו; והוא תובע את זכותו כבן על נחלת אביו. ולעומתו יכריז השכן בנחלה שהחזיק בינתים כי אין הוא בן למוריש ובדרכיו לא יהלך; אך רוצה הוא בנחלה וראיתו נמצאת בזה שנאחז בה. הימצא אף אדם אחד בר-דעת אשר יאמר כי האוחז בנחלה רק באשר יאחז בה, הנו בן לבעל הנחלה למרות העובדות ההפוכות?!

הה! רעיון משונה מאוד הנך מביע: כי אתבולל בך, אז אולי תרצני!… משונה עד למאוד תאבונך זה! ולא מחכמה ודעת תדבר! הטרם ידעת, כי מעודי ועד היום הזה היתה זרה לי דרך ההתבוללות. לא בוללתי אחרים בקרבי ולא חפצתי להתבולל בזולתי. הן אף בעמים אשר הגיעו בתרבותם לשיא תרבות דורם – לא חפצתי להתבולל. לא ביוון בזמנה ולא ברומא בעידנה, ולא בעמי אירופה של מאת העשרים האחרונה, כי עצם ההתבוללות לתועבה היא לי.

ומה התועלת אשר תצמח לך מהתבוללות כזו? הנה לפחד אשר הגעת פן לא תספיק הארץ לשנינו, אתה מספרך עכשיו בארץ כחצי מיליון וחי במסכנות רבה; וכעבור חצי יובל שנים תגיע אתה מתוך הריבוי הטבעי שלך למיליון; ומספרי יגיע אולי עד אז לכמה מיליונים נפש; ומתוך פיתוח הארץ על-ידי נחיה אולי אז כולנו בריוח. אני שב אל ארצי זו כאל ביתי. אפַתחנה ואפרֶנה עד כי תוכל לכלכל תושבים כמה מונים יותר מאשר תכלכל כיום בארץ המאוכלסת ביותר. וכלל אין בדעתי להסתפק פה במספר הנפשות של עכשיו ולהתרועע אתך כדי להתבולל בך; אך לדעתך אתה על-דבר ההתבוללות, הגד-נא האם על-ידי התבוללי בך אהיה זקוק לפחות קרקע כאן מאשר עכשיו? ולמה התאוה לבלעני בכרסך? - אך שטות היא ורעות-רוח והקץ לדברי ההבל הללו.

ודע לך! סלעי מגור וחיתו טרף עוטרים עלי סביב סביב להשמידני, ואני לא אוכל על כן לשים לב לשום כוח המתנגד לי ואמלט אל מוצאי היחידי, אל ארצי מולדתי. כל נכליך ונכלי מדריכיך לא יועילו!

פה בארצי אקים אולי בשלישית את ביתי לאור ולדרור, לאושר ולצדק, ומוטב לך להשלים עם זה מרצונך. למה יבולע לנו לשנינו לשוא?

מה עוד?! חושב אתה פן בהיותי אני פה אהיה לעזר לשלטונות המערב לשעבדך?!… הבלים ושטויות. זכור את ימינו מקדם אשר הזכרתי לך קודם. הן דוקא אתה היית תמיד במשתעבדים וחנפים לעריצי גוים אשר נהרו הנה מן החוץ, וביניהם גם יוון ורומא נגדך.

מה? אני כרתי ברית עם אנגליה? איולת! האמנם תאמין כי אנגליה באה הנה בעבורי?! ובעבור מי באה למצרים ולהודו ולארץ הבוּרים בעבור מי באה? ולכל הארצות אשר השתקעה בתוכן בעבור מי באה? אנגליה באה הנה יען כי רוצה היא בזה וכוחה אתה לעשות את רצונה גם על אף כולנו.

ועתה שמעני-נא אחי! גם לך, כאשר לי, טוב כי נשלים הדדית ונשב כאן יחדיו, כאשר הוכחתי לך עד כה. ארצי תפרח בעמלי ולך יואר גם כן באורי אני. נהיה כאחים ונגבר חיילים.

לבסוף עוד מלים אחדות לך על אודות סדרי חיינו ועבודתנו יחד כאן. עלינו לראות כל אחד את עצמו כאדם מבוגר, נקי-כפים ובר-לב, בלתי תלוּי אחד במשנהו; ולא נצרך אחד לרעהו. כל אחד שורר בביתו ומפתח את תרבותו העצמית לפי השגותיו ושאיפותיו. אנו נלמד אחד מהשני אך על-ידי הסתכלות חפשית אחד במעשי השני ובחור מדעתו את הרצוּי לו.

ומה עכשיו? נדמה לי שדברתי אליך גלויות, את כל לבי גליתי לפניך, ועתה הטרם תודה כי הצדק אתי? הבה נא ידך והיה שכן טוב בארצי!… ונחיה בשלום ואחוה פה בארץ עבָרי ועתידי.

תרצ"ד (1934)